Upcoming Events

There are few upcoming events that we wanted to highlight.  First, on the auction front.  There are two auctions, one Baranovich is having its auction on the 23rd of June.  Kedem is having its auction the next day on the 24th.  Additionally, Kedem now offers online bidding so those unable to make it to auction don't have to rely upon either phone bidding or absentee bidding.
For those in the Washington, D.C. area next Tuesday, there will be a talk at the Library of Congress at noon.  The flyer appears below.
 
 



Kosher Tube: TV Series on the 13 Principles

TV Series on the Thirteen Principles
by: Marc B. Shapiro
My next post will, God willing, appear after Pesah (in three parts). In the meantime, I wanted to let readers know about the thirteen episodes of a show focusing on the Thirteen Principles. It is called Credo 13 and you can find it here.
It appeared on Canadian television and “stars” myself, David Novak. Benjamin Hecht, Shalom Carmy, Eliezer Breitowitz, Mayer Schiller, and Leib Tropper. (If you can’t tolerate, or figure out, the game played by the girls in the show, just fast-forward through that section. Also, for some reason the quality of parts 10-13 is not perfect).
I was very impressed with the speakers, in particular Rabbi Breitowitz. Unlike the others, I had never heard of him, and found him to be a very insightful and really wonderful member of the “team”. The one weak link, in my opinion, was Leib Tropper, and I say this without any connection to recent events. Apart from the fact that he speaks as if he is talking to yeshiva bochurim rather than the larger community, there are times when he is simply wrong. For example, what he says in part 8 about the text of the Torah is based on a misunderstanding, and contrast what he says with the perceptive comments of Schiller and Hecht.
On this topic, in my book I cited a number of examples of authors who have no knowledge of the history of the Torah text[1] (or perhaps they do have knowledge, but are consciously engaged in the creation of a religious myth). A recent example of this is R. Ezriel Tauber, Pirkei Mahashavah al Yod Gimel Ikarei ha-Emunah (Jerusalem, 2008). This is what he says regarding the text of the Torah (p. 206):
עינינו הרואות כי מסורת זו נשמרה בישראל עד לימינו. ואף על פי שכלל ישראל התפזרו לארבע כנפות הארץ, בכל אופן כל ספרי התורה של כל העדות בכל התקופות ובכל המקומות הם בנוסח אחיד, והם זהים. זוהי תופעה מופלאה מאד שלאחר העתקות כה רבות וטלטולים נותרו כל ספרי התורה באותו נוסח.
What is one to make of such a statement? Can it be that Tauber really knows so little about this matter? Is he ignorant of a number of famous talmudic passages, of numerous teshuvot of rishonim and aharonim that deal with differences in Torah texts, of the famous comment of R. Akiva Eger? Does he not know anything about the Masoretes, and the work of Rambam, R. Meir ha-Levi Abulafia, R. Menahem Lonzano, and R. Yedidiah Solomon Norzi to establish a correct text? Does he not know that as we speak, the Yemenite text is not identical to the Ashkenazic and Sephardic texts?
I don’t for a minute think that Tauber, who is a very learned man, is ignorant of any of this. In fact, elsewhere in his book one finds a different perspective (p. 215):
בכל תפוצות ישראל אין הבדל משמעותי בין ספרי התורה
Is there any way to explain what Tauber is doing other than assuming that in the first passage I cite he is creating a religious myth, but his true opinion is reflected in the second passage?
Perhaps another example of his creation of a religious myth is the following comment, which is designed to illustrate the universal nature of Jewish observance despite the myriad of details in halakhah (p. 216):
אם באנו למנות את כל הדינים וההלכות הכלולים בזוג תפילין, נגיע לכשלושים אלף הלכות!
Correct me if I’m wrong, but it seems to me that this can only be read as לשון גוזמא , in other words, designed to impress and inspire, rather than being factual. Rashbam states (Pesahim 119a):
משוי שלש מאות: לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש”ס
R. Zvi Hirsch Chajes brings a bunch of other talmudic examples where the number 300 is used in an exaggerated fashion.[2] I think we can say the same thing about the number 30,000 in Rabbi Tauber’s book.
With regard to the text of the Torah, in Limits, p. 97 n. 41, I discussed the different readings of the word דכא vs. דכה in Deut. 23:2. I stated that Ashkenazim and Sephardim read it with a heh and Yemenites read it with an aleph. This is also how the matter is described in the responsum of R. Ovadiah Yosef that I refer to in this note. Yet matters are actually more complicated than this. R. Chaim Rapoport informs me that the Chabad practice is to write with an aleph. Furthermore, there was also an old Ashkenazic minhag to write it with an aleph.[3]
Right before I was going to post this, S. of On the Main Line asked me if I could make sense of a sentence that appeared in a Yated Neeman article entitled “Letter by Letter: The Story of the Romm Publishing House and the Vilna Shas”, available here.
The strange sentence reads: “The first manuscript that the Romm family obtained was Rabbenu Chananel’s commentary which now appears alongside the gemora on many masechtos. The manuscript was kept in the Vatican archives but it had not been well preserved. The pages were very worn and were marked by rust stains, while the edges of the sheets had been eaten away. Moreover, the commentary was written in Latin characters, which made deciphering and copying it much harder.”
One doesn’t need to be an expert in Hebrew manuscripts to realize that this is real howler. But S. wondered where they got got the idea that R. Hananel’s commentary was written in Latin characters. Before I was able to examine the matter carefully, Dan replied with the answer. The whole article is taken (and censored) from an earlier article by Shmuel Shraga Feigensohn,[4] as Dan has already shown. See here. As for the information about the Latin characters, Dan points to this passage
בראשית שמנו לבנו להעתיק כתב יד פירושו של רבנו חננאל בר חושיאל ז”ל (מימי המאה השמינית לאלף החמישי) על מסכתות רבות מתלמוד בבלי שנמצאו באוצר הספרים שבוואטיקאן ברומי והכתב הוא באותיות רש”י בצורות איטאליאניות [נוסח איטלקי] אשר רוב ישראל בזמננו לא כהלין כתבא דא למקריה
What this mean is that the manuscript was written in the Hebrew script popular in Italy, which was not easy for non-Italians read. The anonymous person who wrote this article thought that this referred to Latin characters! (Rashi letters in Latin characters!)
When reading this passage I was reminded of another error, this time not by an anonymous Yated writer, but, bi-mehilat kevodo, by Rabban shel Yisrael, R. Moses Isserles. In his responsa, no. 128, he suggests that Rashi’s commentary to the Torah was written in the vernacular, which I assume means French, and only later translated into Hebrew. It is a mystery how he came up with this bizarre idea. R. Asher Siev, in his edition of the responsa, writes about Rama’s suggestion:
השערה תמוהה ומיוסדת על סברת עצמו ולא על שום בסיס היסטורי או עובדתי
In the subsequent responsum, no. 129, R. Samuel Katzenellenbogen writes to Rama:
והס שלא להזכיר שפירוש רש”י לא נעשה בלשון הקדש כאשר כתב אדוני
As I noted in an earlier post, it is possible to find at least one strange idea in even the greatest of our sages.

Notes
[1] I neglected to cite Yosef Reinman, who writes as follows in One People, Two Worlds, p. 119:

[A]n examination of Torah scrolls from all over the world, from Ireland to Siberia to isolated Yemen, all handwritten by scribes, yielded just nine instances of one-letter spelling discrepancies. Nine! And none of them affect the meaning of the text. Why is this so? Because every week we take out the scrolls and read them in public. The people follow the reading closely and if something is wrong, they are quick to point it out.

Unfortunately, Reinman doesn’t realize that it was the invention of printing that unified Torah texts by creating a standard version that soferim could have access to and be guided from. Printed humashim also enabled people listening to the reading to point out errors. Yet let us not forget that most of the differences in Torah scrolls have concerned male and haser. Contrary to Reinman’s implication in his last sentence, there is no way for the people following the reading to catch such an error.
I also must point out that Reinman’s first sentence is an egregious error, and one doesn’t need to go to Ireland or Siberia to prove this (and, of course, no one has ever performed such an examination). If one simply takes fifty Torah scrolls from Lakewood one will find all sorts of discrepancies. I know this because the people who check sifrei Torah by computer claim that the overwhelming majority of scrolls they check, including those that have been in use for decades, have contained at least one error. In other words, contrary to what Reinman is statng, the truth of Torah does not rise or fall because of scribal errors. If it did, then we would be in big trouble because as I just mentioned, almost every Torah scroll in the world has discrepancies. What Reinman doesn’t seem to get is that while contemporary halakhic authorities are in dispute about only nine letters, this has nothing to do with the quality of actual Torah scrolls, which are obviously subject to human errors by scribes.
For the information on errors in Torah scrolls, including eye-opening pictures, see Kolmos, Elul 5748. Here is part of R. Shmuel Wosner’s letter quoted on p. 7
עכשיו שנכנס עבודת הקאמפיוטער בזה למסלולו, ונתברר על ידו לתמהון לבב כולנו, שמבערך ששים ספרים, ס”ת שהיו בחזקת בדוקים יצאו רק תשע ספרים נקיים מכל שגיאה וברובא דמינכר מאד נמצאו שגיאות פוסלות לרוב. וכן בדידן הוי עובדא בס”ת שנכתב ע”ש תלמידים גדולים וצדיקים שנספו בעו”ה, נמצאו ה’ טעיות ממש בחסר ויתר
[2] Mavo ha-Talmud, ch. 30 and his comment to Sotah 34a. For more on rabbinic exaggerations when it comes to numbers, see R. David Yoel Weiss, Megadim Hadashim (Jerusalem, 2008), Berakhot 51b.
[3] For details, see R. Yaakov Hayim Sofer in Mekabtziel 35 (Tishrei 5769), p. 124; R. Avihai Yitzhak, Masoret Teman be-Of (Zichron Yaakov, 2009), pp. 188ff.
[4] Yahadut Lita (Tel Aviv, 1959), vol. 1, pp. 268-296. See also Feigensohn’s Aharit Davar, at the end of the Romm ed. of Nidda.

Update from Dr.Ezra Chwat of the Giluy Milta B’alma blog:
R’ Hananel in the Vilna edition employed three manuscripts. Vatican 126/128 covers all of Moe’d. The missing pages at the beginning of 126 (Yoma 2-8) are also missing in print. This is in a clear, undamaged Ashkenazic square hand, perfectly legible even to laymen. More on Vatican 126/128 here: http://nli.org.il/imhm/vaticanhebmss.pdf Pages 91-92. Bava Qama and Bava Metzia are from London BL Add. 27194 (cat. 408), as both include only BQ 2-37 and BM 2-51. This is manuscript slightly less legible. The rest of Neziqin is from Rome, Angelica (not Vatican) 83. The censor’s erasure of 4 lines on fol. 100 (on Sanhedrin 43b), is described in respective daf in Vilna, in the editors footnote. Had the Vilna editors used the BL copy mentioned above, which continues to the end of Nezikin (except for Horiyot), they would not have omitted the page on Sanhedrin 18, which is missing from Angelica (between fols. 81-82), nor the missing line on Sanhedrin 43a, both are copied in BL. This is in Italian semi-cursive hand, slightly more difficult than the others. More on the uncensored Talmud and R’ Hananel on Sanhedrin 43 (of particular interest to Daf yomi participants, coming up, how hauntingly appropriate, this Shabbat Hagadol)Here: http://imhm.blogspot.com/2010/03/blog-post.html



Preview of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work

Preview of R. Shmuel Ashkenazi’s Latest Work

 

One of the hidden giants of the seforim world both in ultra orthodox and academic circles is a man known as Rabbi Shmuel Askenazi. Professor Zev Gris writes about him:


אני ובני דורי נוכל להעיד על בור סיד שאין מחשב שידמה לו, כר’ שמואל אשכנזי גמלאי מפעל הביבליוגרפיה העברית”) הספר כסוכן תרבות מראשית הדפוס עד לעת החדשה, לימוד ודעת במחשבה יהודית (תשסו) עמ’ 257).

 

This man has authored many books and hundreds of articles in dozens of journals – both academic and charedi. Besides for authoring so much he has assisted many people in both circles helping in many areas of the Jewish literature. At times he is acknowledge and thanked and other times not. A few years back, a partial bibliography of his writings was printed in a work called Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera. This book was a start of an attempt to print all of his writings in a multi-volume set. R. Askenazi has been writing and collection information on thousands of topics for close to seventy years. Unfortunately, he did not print much of what he gathered. The main reason for this omission is R. Ashkenzi’s “weakness” for incredible levels of perfection. When he printed his Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera he proofread it seven times (the work is over 800 pages!). [If the editors of this blog attempted to emulate that level of perfection, there would be, perhaps, one post a year.]  Now to understand the significance of this one has to know that one of his many specialties is his incredible ability to find mistakes in grammar, typos and the like – a master proofreader. It is as if he has like a homing device built in as soon as he sees the printed text he notices the mistakes. Now after his sefer went to press he still found mistakes and it disturbed him greatly. He learned from this an important lesson which he already knew.

 


לא עליך המלאכה לגמור

 

For personal reasons the project that began a few years back was stopped by R. Askenazi. Two years ago the project was restarted again by others. He and these people have been working daily to prepare the writing for print. To date this project has gotten very far in preparing for print his writings. Two volumes of over five hundred pages are ready to go, a few more are almost near completion. The only thing holding back the printing is funds to print the volumes. No one is making money off the project the hope is that if enough funds to cover the printing of the first few are raised than the sales will hopefully be enough to cover the printing of the rest. We are talking about multiple volumes as this is one man’s writings of over seventy years. Not everything that he gathered is worth printing and heavy editing is done as with many of the available data bases what he gathered today is not worth much as a quick search on these data bases will find the same thing. The topics that these works deal with are virtually everything on some level, sources on expressions, minhaghim, dininm, evolvement of famous stories, bibliography corrections of authors encyclopedia style information on thousands of topics culled from thousands of seforim many very rare or unknown. There are also thousands of letters to authors and professor’s containing notes on their works additional sources of their work etc; In addition there are R. Askenazei notes on tefilah, piyut, Chumash, Shas, Zohar, and from other seforim that he marked down on the side. It is a work that almost anyone interested in the Jewish book will find many things to enjoy. I hope that you can help contribute I know very well that the financial times are very hard but even a little bit can assist this project move forward. For more information please e mail me at eliezerbrodt-at-gmail.com. We are printing here for the first time, a chapter from one of the books which is print ready.


כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מִלתא דבדיחותא


 
כתב ר’ משה בר’ מימון [הרמב”ם; ד’תתצח-תתקסה]: כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה – כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים, בעיון לפיתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הַלֵּאוּת. כמו שאמרו. כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא (שמונה פרקים, פרק ה, בהוצאת ‘ראשונים’, תל-אביב תשח, ס”ע קפד – ר”ע קפה).
וכבר נלאו חכמי לבב למצוא את מקור המאמר שהביא הרמב”ם[1]. ויש מי ששִׁער, שהיתה לפניו גרסא שונה בתלמוד הבבלי. כן כותב ר’ שאול ליברמן [תרנח-תשמג]: ונ”ל, שמקור הדברים הוא בבבלי תענית (דף ז ע”א): א”ל ר’ ירמיה לר’ זירא. ליתא מר ליתני. א”ל. חליש לבי ולא יכילנא. לימא מר מילתא דאגדתא וכו’. ואפשר, שלפני הרמב”ם היתה כאן הגירסא: מילתא דבדיחותא וכו’ (שקיעין, ירושלים תרצט, ראש עמ’ 83).
גם היו מחברים שהראו על מאמרים אחרים בתלמוד, ששמשו, לדעתם, כמקור לרמב”ם[2].
 
אמנם מצאנו בתלמוד ובמדרש כמה ענינים השיכים לבדיחותא בבית-המדרש:
א. אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזייה, דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר ליה: בכל עצב יהיה מותר, כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא (ברכות ל סע”ב)[3].
ב. אמר רב יוסף: חלמא טבא – אפילו לדידי בדיחותיה מפכחא ליה (ברכות נה סע”א). פירש רש”י: אפילו לדידי. שאני מאור עינים.
ג. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא. ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל ע”ב; פסחים קיז ע”א)[4].
ד. אמר ליה רבינא לרבא. היינו רגל היינו בהמה! אמר ליה. תנא אבות וקתני תולדות. אלא מעתה, סיפא דקתני השן מועדת, מאי אבות ומאי תולדות איכא? הוה קמהדר ליה בבדיחותא, ואמר ליה. אנא שנאי חדא ואת שני חדא (בבא קמא יז רע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רבא לרבינא. בבדיחותא. בשחוק. וא”ל אנא שנאי חדא, רישא. ואת שני [חדא]. סיפא.
ה. … אהדר ליה בבדיחותא. חלש דעתיה דרב ששת. אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. צוחה צוחה ולא אשגח בה. אמרה ליה. חזי להני חדיי דמצית מינייהו! בעא רחמי עליה ואיתסי (בבא בתרא ט ע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא. לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו. אשתתק רב אחדבוי. נעשה אלם. אתיא אימיה. דרב ששת. צווחה קמיה. שיתפלל עליו. להני חדיי. הדדים הללו. חדיי תרגום של חזה. דמצית מינייהו. שינקת מהן. [עי’ שם בתוספות, ד”ה אתיא, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, “והיא היתה מניקתו של רב ששת”. וכן פירש רבנו גרשום, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, שהיתה מינקת של רב ששת.]
ו. רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש בשלשה מלכים. חלש. קביל עליה דלא דריש. כיון דאיתפח, הדר קא דריש. אמרי. לא קבילת עלך דלא דרשת בהו? אמר. אינהו מי הדרו בהו, דאנא אהדר בי … (סנהדרין קב סע”א). פירש רש”י: איהו מי הדרו בהו, מדרכם  הרעה, דאנא אהדר (לי) [בי]  מלדרוש …
ז. רבי היה יושב ודורש, ונתנמנם הצבור. בקש לעוררן. אמר. ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת … זו יוכבד, שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל … (שיר השירים רבה א טו ג).
וביומא ט סע”ב: וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה?! ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה, ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, בהדי רבה בר בר חנה משתעי?! ופרשו בתוספות ישנים: לא הוה מישתעי ריש לקיש בהדיה. כלומר, לא היה פותח לדבר עמו בשום מילתא דבדיחותא – – –
השוה גם: בראשית רבה, נח ג (מהדורת תאודור-אלבק, עמ’ 621): ר’ עקיבה היה דורש, והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן. אמר. מה ראת אסתר שתמלוך על קכז – – – . עי’ שם במנחת יהודה. וראה עוד ברכות כח ע”א (=ערובין כח רע”ב): רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי[5]. אמר: כי חלפי רבנן[6], אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא.
אך אין לראות בספורים אלו מקור המאמר כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא.
 
מאמרנו מצוי בספרי הראשונים שלאחר הרמב”ם, וכנראה, ממנו לקחוהו.
כן כותב ר’ יעקב בר’ אבא מרי אנטולי [סוף האלף החמישי]: … ההתמדה בדרישה ובעיון, מאין הפסק … היא רעה מאד. לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות … עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם. כמו שמצאנו להם: כי הוו חלשי רבנן מגירסא, הוו אמרי מלי דבדיחותא … (מלמד התלמידים [נכתב לאחר ד’תתקצ], בראשית, ליק תרכו, דף ב, ראש ע”ב).
וכן בדברי ר’ לוי בן אברהם [המאה הראשונה לאלף זה]: ובדרש כִּוְּנוּ פעם לְהָשִׂישׂ וְחַזֵּק לב וְהַפְחִיד נמהרים (בתי הנפש והלחשים, מאמר א, בתוך: ידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים, כרך חמישי, הוצאת שוקן, ברלין-ירושלים תרצט, עמ’ לז, חרוז רטז). ופירש המפרש: ובדרשות התלמוד יש קצת הגדות, לא היתה כונת אומרם כי אם להשׂישׂ ולשׂמח האנשים. כמו שאמרו ז”ל. כי חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרין מילי דבדיחותא.
וכן כותב בן-דורו, ר’ מנחם בר’ שלמה המאירי [ה’ט-עה]: … לפעמים צריך שיכריח האדם עצמו, אף בחוץ מטבעו, לשנות בתכונת הדיבור, פעם … דרך שמחה ולשון הבאי. כאמרם ז”ל. כי חלשי רבנן מן גירסא, הוו אמרי מילי דבדיחותא (פרוש המאירי למשלי טו כג, פיורדא תרד, עמ’ 151).
ור’ הלל בר’ שמואל מוירונה, אף הוא בן הדור, האריך בענין: דע, כי כל דברי רבותינו ז”ל נחלקים לששה חלקים. החלק … החמישי, הוא קיבוץ דברי בדיחותא, כדי לשמח הלב ולהרחיבו, אחר שיגע החכם בעיון דק ובלמוד ההלכות החמורות והשִטוֹת העמוקות … אמנם החלק החמישי, שהוא כמו דברי בדיחותא מקצתו. כמו: אתריגו לפחמי[ן], ארקיעו (זהבים וכו’) [לזהבין, ועשו לי שני מגידי בעלטה (ערובין נג ע”ב)]. וכמו פלוני ופלוני היה משתעי לשון חכמה. כמו: עלת נקבת (בברא יכעון) [בכדא ידאון] נשריא לקיניהון (צריך לראות זאת) (ועלו בגערה) ועלז בנערה אחרונית עירנית חננית[7]. וכל דומה לזה. ויש רבים ממנו בתלמוד – אל תחשוב שהוא ענין בטל, אבל הוא דבר מועיל, בעבור כי היתה כוונתם בזה לשמח הלב ולהרחיבו, כדי שלא ישתבש ולא יחלש שכלם מרוב היגיעה הגדולה שהיו יגעים בלימוד התורה ובהלכות החמורות, כדי להוציא המסקנא על אמיתתה. וכי (הא) [הוו] חליש[י] מגרסתם (הוו) [היו] משככים רתיחתם ומפיגים עצמם במילי דבדיח[ו]תא, למען יתחדש כח שכלם (ויודכך) [ויזדכך] מוחם בשובם אל העסק. והיו צריכים לכך … ובעבור שלא היו רוצים להפסיק שמחתם בדברי בטלה, היו מדברים בלשון (תורה) [חידה] על צד טיול. וכל זה לשם שמים, להגדיל תורתם ולהאדירה … (תגמולי הנפש [השלימו בשנת ה’נא],  חלק שני,  ציון שני, ליק תרלד, דף כה-כו).
דברים דומים כותב ר’ שמואל צרצה, בהקדמת חבורו שכתב בשנת קכט: דע, כי חכם אחד כתב, כי האגדות הנמצאות בתלמוד ובמדרשות יתחלקו למינים רבים. יש מהם שאמרום ז”ל, כאשר אירע להם חולשה בהפלגת העיון, והכריחם הצורך לשמח הנפש ולהקל מעליהם היגיעה והעצבון, היו מדברים בשעות כאלה בדברי שמחה ובדיחותא. ולזה כונו רז”ל באמרם: כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו מתעסקי במילי דבדיחותא. וכאשר יעיין המשכיל בדברים הנאמרים בתלמוד בזה הדרך, יבין בעין שכלו, שאין הכונה בדברים ההם לשום ידיעה בעולם זולתי הערת שמחה והטבת הנפש, להקל מעליהם יגיעת הלמוד וחזרת כחות הנפש לעניינם הראשון (ספר מכלל יופי, הקדמה. נדפס במאמרה של גתית הולצמן, סיני, קט [חורף תשנב], עמ’ מ-מא).
גם כאשר בא ר’ יהודה מוסקאטו [רצה-שנ] לבאר דעתו בסִבת האגדות, הוא מקדים להביא שתי דעות של קודמיו: וכי תשאלך נפשך: מה זאת אשר חכמים הגידו דברי מוסר והשכל דרך משל וחידה? – – – הנה זאת תשובתה באלו ובכיוצא בהם, אחרי הקדימי, כי נאמרו בזה דברים שונים: מהם – דכד הוו חלשי מגירסייהו, הוו עסקו במילי דבדיחותא; ומהם – שהיה זה כדי לחדד שכלם. אמנם, אענה אף אני חלקי לאמר – – – (נפוצות יהודה, דרוש השלושה-עשר, ויניציאה שמט; במהדורת ארץ-ישראל וניו-יורק תשס, דף קכ ע”ב).
ובדור שלפני ר’ מנחם המאירי ור’ הלל מוירונה, כותב רבנו יונה גירונדי [נפ’ ה’כד], הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ בפירושו לאבות (ג יד): וכתב רבינו יונה ז”ל: הנה השי”ת נטע אזן באדם ויצר עין … יצר עינים, לראות ולהתעורר ולאחוז בחכמה ולהחזיק במלאכה, פן יאחזוהו ימי עוני; וכן העין, לעיין ולא לישן. הוא אומרו אל תאהב שנה פן תורש [משלי כ יג], וזה טעם שניהם, לסלק המונעים המטרידים אותו מעיונו בכל כחו, ולפי שאי-אפשר לעיין תמיד תחת היותנו בעלי חומר, כמו שאמרו ז”ל: כי הוו חלשי רבנן מגירסייהו הוו עסקי במילי דבדיחותא. עכ”ל ר’ יוסף יעבץ. נראה, שכן היה לפניו בפירוש רבנו יונה למשלי. ולפנינו ליתא.
אנו מוצאים את המאמר גם בשלהי תקופת הראשונים. כן כותב ר’ שמעון בן צמח דוראן [רשב”ץ; קכא-רד]: וכל מעשיך יהיו לשם שמים … וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו. וכמו שאמרו רז”ל. כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא. וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד (מגן אבות, פרק ב, משנה יב, ליפציג תרטו, דף לד ע”ב)[8].
השוה גם דברי ר’ אברהם בן הרמב”ם [ד’תתקמו-תתקצח]: בחלק החמישי, דרשות, דברו בהם לשון הבאי ודמיון. החלק הזה בגמרא דפסחים [דף סב, סוף ע”ב]: אמר מר זוטרא. מאצל עד אצל הוה טעון ארבע מאות גמלי[9] … והדרשה היא על שני פסוקים אלו. ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי, כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה, שיש דרש על המקרא כולו משא ארבע מאות גמלי, וכל שכן על שני פסוקים. הילכך אינו אלא לשון הבאי. וכבר ביאר זה זולתינו (ברכת אברהם, ליק כתר, עמ’ 6; ובמהדורת ר”ר מרגליות, נספח לספרו של ר’ אברהם, מלחמות השם, ירושלים תשיג, עמ’ צב).
נוסח חדש לאגדה זו מצוי בפירוש, המיוחס לרש”י, לדברי הימים א, סוף פרק ח: ועוד אמרו חכמים בספר’ [בפסחים?]. ולאצל ששה בנים. תליסר אלפי גמלי טעוני מדרשות!
את הגדרת ה’אגדות הזרות’ שבתלמוד הבבלי כמִלי דבדיחותא אנו מוצאים גם אצל ר’ ידעיה בדרשי הפניני [ל-ק]: ואמנם ההגדות, וכל מה שבא מן הספורים הרבים בתלמוד ובמדרשות, ננהיגם על זה הדרך כלם. ונחלק אותם לפי זה לד חלקים – – – החלק השלישי. כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג, ועל הכלל בשנוי אי זה טבע, שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק. אלא שיזכירו על צד הסִפוּר לבד, לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא, להניח מכובד העיון ועמל הגרסא. וזה בספורי רבה בר בר חנא [בבא בתרא עג ע”ב – עד ע”א], וזולתם מהדומים להם רבים (“כתב ההתנצלות, אשר שלח החכם אנבוניט אברם [=ידעיה בר אברהם בדרשי] לרשב”א“, בתוך: שו”ת הרשב”א, ח”א, סימן תיח, ירושלים תשנז, דף רכא סע”א – רכב רע”א).
ממנו לקח ר’ יצחק אברבנאל, אלא שהוא מחלק את האגדות לששה מינים. וזה לשונו: המין החמישי, מה שנזכר על צד הסיפור ממין הנמנעות, מבלי שימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה, אלא שנזכר על צד הסיפור בלבד לתועלת הרווחת התלמידים, והצורך להכניסם במילי דבדיחותא, להניח להם מכובד העיון ועמל הגירסא, כסיפורי רבה בר בר חנא והדומה לו (ישועות משיחו, החלק השני, הקדמה, קניגסברג תרכא, דף יז ע”א).
וכתב ר’ אברהם אבן-עזרא [ד’תתמט/תתנ-תתקכז] בהקדמת פרוש התורה: מפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים – – – הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה / ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים / בארצות יונים ואדומים / שלא יביטו אל משקל מאזנים / רק יסמכו על דרך דרש, כלקח טוב ואור עינים – – – גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה – – –[10].
וכן הוא כותב בהקדמת פרושו לאיכה: אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים / שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים / וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים. / אכן, מדרשיה – אל דרכים רבים נחלקים: / מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים / ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים / ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים – – –[11].
והשוה דברי הרשב”א: תחילה אעירך על ענין ההגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים. דע, כי באו מהם בלשון עמוק, לסיבות רבות – – – ועוד יש להם סיבה אחרת, גילו אותה הם ז”ל בקצת המדרשים, והוא, כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים, לבהלם ושיתעוררו משנתם – – – (חידושי הרשב”א, לרבינו שלמה ב”ר אברהם אדרת; פירושי ההגדות. יוצא לאור על פי כתבי יד … הערות ובאורים, מאת אריה ליב … פלדמן, ירושלים תשנא, עמ’ נח-נט).
והובאו הדברים, בשמו, על ידי ר’ מאיר אלדבי, בספרו שבילי אמונה, הנתיב השמיני, ורשה תרמז, דף 166 רע”א.
 
גם מצאנו לרבותינו האחרונים שהביאו את המאמר הזה.
כן כותב הגאון יעב”ץ [תנח-תקלו]: … כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה, בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות, עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה. כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון, לפתוחים ולענינים הנאים, עד שיסור ממנה הלאות, כמ”ש כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרי מילתא דבדיחותא (מגדל עוז, בית מדות, נוה חכם, חלון ב, סימן א, ורשה תרמז, דף 70, עמוד א).
והרי זה לשון הרמב”ם, בשמונה פרקים, שהבאנו בראש המאמר [שבתי וראיתי בפתיחה לחלון א: … נעתיק כאן משמנה הפרקים הידועים להר”מ ז”ל, שהקדים למס’ אבות, פרקים שנים … עכ”ל. למעשה העתיק מן הפרק הרביעי רק את חציו הראשון. ואולם את הפרק החמישי, העתיק כולו.]
אף כי לא שמענו עד עתה על מי שנהג בפועל כהמלצת מאמרנו, היו גם כאלה. אחד מהם הוא ר’ אברהם טריוויש, שבספרו, שהדפיס בשנת שיב, לאחר שהאריך במִלי דבדיחותא, שאין לסמוך להלכה על דעת הנשים, הוא כותב: – – – ויושבת תחת הלחי וקורה, בשבת, ומוציאה הרעלות והפארים / והצעד”ות והקשורים / ואומרת שם שיר השירים / ושם משׂחקת באגוז”ים עם נערים / ולא מחינן בידייהו, כמצות דברי סופרים / כי אפילו נמחה בידה, עשרים נשיאים וממשפחת רמים וגבורים / ועמנו מאתים חכמים מלכי רבנן ושרים / – כלנו לפניהן כעזים מאתים ותישים עשרים. וכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתא (ברכת אברהם, חלק ראשון, סימן נח, ויניציאה שיב, דף כג ע”א).
כאן הוא מוסיף: ובתר הכי הדרי לשמעתא. תוספת זו אינה במקורות קדומים והיא שלו. משום שקטע את פלפולו ההלכתי במִלי דבדיחותא, הוא מודיע שהוא חוזר לשמעתא.
וכן הוא נהג גם להלן. שם הוא מודיע במפורש את סִבת התעסקותו במִלי דבדיחותא. וזה לשונו: והנני אומר. דכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתייהו. אנן נמי נעביד הכי, דידענא, דמאן דיליף בסיפרא הדין, לימא עילואי: כמה ארכן הוא זה. ומשום הכי כתבית בכמה דוכתי – בפרט בשלשה חלקים ראשונים וגם באי זה מקומות מועטין בזה החלק הרביעי, גם בשאר חלקים דלקמן – מילי דבדיחותא, דלשמוחי לרבנן הוא דבעינא / והכא נמי לא שנא. כי בזה אמשוך לב הקוראים בדברי אריכותי / לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתי – – – (חלק רביעי, סימן קפח, דף קעא ע”א).
גם ר’ אפרים אליקים גצל מלזק [תקמ-תריד], נהג כך. וזה לשונו:
עתה באתי להוציא מלבן של שלשת הרבנים הללו[12], שלא יהיו להוטין עוד אחר כח המדמה שלהם – ובכבודן של רבנן דחלשי מגירסייהו, אסיים הגמטריאות במילתא דבדיחותא, ואכחד שלשת הרואים במחזות שוא ומדוחים אלו, בחזקת יד גימטריא אחת.
להתוודע ולהגלות! דאינהו לא חזו באספקלריא המאירה של הקלירי, אך מזלייהו חזי באספקלריא שאינה מאירה, בבואה דבבואה מדמות של עצמם. רצוני לומר, שהחרוז אנסיכה מלכי / לפניו בהתהלכי / אומצו בהמליכי, שעולה, לדעתם, כמספר אני אלעזר בירבי יעקב קיליר, 1164, עולה ממש:
אני שלמה יהודה ליב הכהן רפאפורט, 1164;
אני ליפמאן דאקטיר צונץ מברלין, 1164;
הקטן משה הלוי לאנדא מדפיס מפראג, 1164 – – –
ומי זה חסר-טעם, שישתגע לומר, שפיוט אנסיכה חיברו אחד משלשת הרבנים האלו, בעבור שעולה החרוז כחתימתם – – – עכ”ל רא”א מלזק (ראביה, אופן תקצג, דף יט ע”ג, סעיף ז).
 


[1] בהגהה שנדפסה בשולי גליון שמונה פרקים הנדפס בתלמוד בבלי, נאמר: לפי שעה לא ידעתי מקומו. ובשבת ל ע”ב איתא, דרבא מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא וכו’. וכן כותב יעקב ריפמן: לא אדע מקום המאמר הזה. ובשבת ל ע”ב כתוב בדרך אחרת. יעויין שם (עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29).


[2] כמו ר’ יודא ליב אינדעך, לאחר שמביא לשון רמב”ם, הוא מעיר: לשון זה לא מצינו בגמרא, אבל כונת הרמב”ם על שני מאמרי חז”ל, מברכות כח ע”א, ועירובין כח ע”ב: ר’ זירא כי הוי חליש מגירסיה וכו’. עי”ש. דמזה ראיה, דהנפש צריכה גם כן מנוחה מעבודתה, כמו הגוף. ומרבה דהכא [=שבת ל ע”ב], שמותר להתעסק במנוחת החושים בענינים נאים, כמו מילתא דבדיחותא וכדומה, עד שיסור מנפשו הליאות ותשוב למזגה (זהרי הש”ס, ח”א, לשבת ל ע”ב, לונדון תשלד, דף 88 רע”ב). ודבריו דחוקים, שכן בברכות וערובין, אמנם נזכר חליש מגירסיה, אך אין שם זכר לבדיחותא!


[3] ראה גם בהמשך (ל סע”ב – לא רע”א): מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא. אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו.


[4] בספר הזוהר (תזריע, מז ע”ב), נזכר מאמר דומה: דאמר רבי שמעון לרבי אבא: תא חזי, רזא דמִלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה, ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא – – – וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב: יקר  מחכמה  מכבוד  סכלות  מעט [קהלת י א],  משום  דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא – – –
ור’ חיים הכהן מארם צובה מביא את הזוהר בתוספת באור: כדאיתא בזוהר, כי הא דרב המנונא סבא ע”ה, דהוה אמר פרקא דשטותא ובדחי חברייא, ואחר כך פותח בתורה (מקור חיים, ח”ג, הלכות פסח, סימן תמד, ס”ק ג, פיעטרקוב תרלח, דף מא ע”ד).


[5] בערובין: ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי.


[6] בערובין: כי נפקי ועיילי רבנן.


[7] ערובין, שם: אמהתא דבי רבי, כי הות משתעיא בלשון חכמה, אמרה הכי. עלת נקפת בכד; ידאון נשריא לקיניהון … רבי אלעאי … עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית.


[8] דברי רשב”ץ הובאו במדרש שמואל, לַמִּשְׁנָה, במקוצר ובשנויי לשון. המחבר, ר’ שמואל די-אוזידה, מתנצל על כך וכותב: והואלתי לכתוב ולהאריך רוב דבריו של רשב”ץ ז”ל, ואף אם הוא האריך יותר ויותר, לפי שזה הוא עיקר גדול בהנהגת האדם ובכל פרטיו.
מאידך, הוסיף המעתיק, בתוך דברי רשב”ץ, שני חדושים משל עצמו, הבנוים על יסוד דברי רשב”ץ. הוא מודיע על כך בציון ‘ונ”ל הכותב’ (בראש החדוש הראשון) ובציון ‘ואני הכותב נ”ל’ (בראש החדוש השני). ונצטט את חדושו השני, הקשור יותר לעניננו: ואני הכותב נראה לי, שזה שאמר דוד המלך ע”ה: ואתהלכה ברחבה. כלומר, לטייל ברחבה, לפי שפקודיך דרשתי, וחליש דעתאי מן הגרסא, ולזה אני הולך לטייל. ולזה לא אמר ואהלך ברחבה, אלא ואתהלכה, מן ההתפעל, שהוא מורה על הטיול. וכמו שארז”ל כי הוו רבנן חלשי מגרסייהו אמרי מילי  דבדיחותא.  וזהו  ענין  ההגדות הנמצאות בגמרא – – –


[9] לפנינו: בין אצל לאצל טעינו ד מאה גמלי דדרשא. פירש רש”י: מאצל לאצל. שני מקראות הן, ופרשה גדולה ביניהן. ולאצל ששה בנים [ד”ה א ח לח], וקא חשיב ואזיל הבנים. וסיפא דפרשתא אלה בני אצל (ט מד).
אמנם בספר הערוך, ערך אצל: בגמ’ … בין אצל לאצל טעון ארבע מאה גמלי דרשא. פי’. פסוק בדברי הימים [א ח לח] הוא, ותחלתו אצל וסופו אצל. ואף על פי שקרובין זה לזה, הוי טעון ת גמלי דרשא.
וראה גם ספר מעריך, לר’ מנחם די לונזנו: ואני אומר. לא כי! אלא ב פסוקים דומים הם. אחד בסוף סימן ח, ואחד בסוף סימן ט. ובין זה לזה מה פסוקים, כמנין אדם. עכ”ל רמד”ל. ותמיהני, שהרי זה פירוש רש”י בפסחים!


[10] הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ, בפֵרושו לאבות ג יד. עי”ש. וראה: יעקב ריפמן, עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29-28.


[11] וראה: יעקב ריפמן, שם, עמ’ 48.


[12] שלמה יהודה הכהן רפופורט (שי”ר), ליפמן צונץ ומשה הלוי לנדא, שעל סמך גימטריא יחסו את הפיוט אנסיכה מלכי לר’ אלעזר הקלירי.



Post on my sefer

Announcing The Publication of Eliezer Brodt's Bein Kesah L'Asurby Eliezer Brodt This post is not a review of a sefer as one can not review ones own sefer. Rather it is a simple announcement and book description. Last year I posted a chapter from my sefer about the minhaghim of Rosh Hasnaha. I was hoping to complete that work this year but as the material grew I realized that would not be possible. Around Pesach time I decided that I would take some of the parts about aseret yemei teshuvah and print it as its own pamphlet. The pamphlet grew into its own 286 page sefer. The name of the sefer is Bein Kesah L'asur. The central topics of the sefer revolve around the chumras (stringency) that people practice during aseret yemei teshuvah.The sefer begins with a chapter to explain why we observe these chumras even though right afterwards we revert back to our old ways. This follows with a chapter about the special power of Teffilah during this period. In the next chapter I trace at length the source of the minhag to take on chumros during this period starting with the Yerushalmi and up until recent literature showing how this minhag developed over time. Throughout I discuss many topics that were inter related to this Yerushalmi such as baking challos for shabbos that it should be specifically Pas yisroel, the minhag of people of Tzefas to eat chulin B'taharah, going to the Mikvah erev Yom Tov especially Rosh Hashana and Yom Kippur, and if there was Efar Parah Adumah after the destruction of the Bes Hamikdash. Besides this I deal with other topics such as the time period one has to observe these chumros. After which I have a few chapters disusing at length the actual chumras that people did, such as washing hands before eating vegetables, giving tzedakah in asret yemei teshuvah, checking ones tzizits before putting it on, sleeping during the day and on shabbos. There are some interesting appendixes in these chapters such as where the source for sleeping on Shabbos is considered oneg shabbos, wearing teffilin the whole day or at least during mincha. The last two chapters are about chumras in general (the pros and cons), and about the famous Asrah Mili Dechasdusad'Rav (the 10 pious practices of Rav) – in particular "Rav Lo soch Sicha Bitalha Miyomov" (Rav never spoke unnecessary words his whole life). I conclude the sefer with a chapter about the sefer Simachat Ha-nefesh which I used many times through out this work. I included an index of some 40 entries of some obscure seforim and topics that I discuss in the footnotes.  The sefer is available in Girsa, Otzar haseforim, next to the Mir and Shankies. It is en-route (arriving right after Rosh ha-Shana) to Biegeleisen and Judaica plaza. For all information about this sefer including donations for this one or the upcoming volume contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com What follows is a sample chapter based on one of the most famous things everyone learns about in school about asret yemei teshuvah that if you do teshuvah each day of the week has power to fix all of those days of that year. החומרות בעשרת ימי תשובה ככפרה על ימות השנהא. אלולא דמסתפינא הייתי אומר, שהסיבה שישראל קדושים לאחוז בחומרות יתירות בעשרת ימי תשובה היא משום היסוד המפורסם על שמו של האריז"ל:אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע ממורי ז"ל: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו, ביום שכיוצא בו… ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[1].ומשום כך נהגו בחומרות יתירות בימים אלו, כדי שיעלה להם שעשאום בכל ימות השנה. ואכן ראיתי שהדברים נתבארו בכתבי ר' דוד מנובורודוק (רוסיה הלבנה, תקכה-תקצג), בעל 'גליא מסכת': ועוד ראיתי, שענין הזה שאמרו דורשי רשומות, דכל יום מימי עשרת ימי תשובה עומד ומעותד שיהיה ניתקן בו כל מה אשר עיות, חס וחלילה, בכל יומו מימות השנה. ויש לזה סמיכות בירושלמי… דרבי חייא רבה מפקיד לרב: אי אתה יכול למיכל כולה שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא. וכתב ראבי"ה: קבלתי, שאלו שבעה ימים בין ראש-השנה ליום כיפור… אם כן נראה, שבחר שבעה ימים מעשרת ימי תשובה כדי שכל יום ויום, הן יום ראשון או יום שני וכן כולם, יתקן כנגדו מכל ימות השנה[2]. ב. רעיון זה שר' דוד מנובורודוק הביאו בשם "דורשי רשומות" הוא באמת מתורת האריז"ל, וכאמור. ונוסיף בכך דברים. ר' רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי מקובלי איטליה שגם שהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת חסידים: "ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם"[3]. כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום מתורתו של האר"י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי תלמידיו בארץ-ישראל ובאיטליה, ולפיכך אנו מוצאים את הרעיון המדובר גם בכתבים אחרים שאספו לקרבם מתורת האר"י. ר' מאיר פופרש כותב: "מי שיחזור בתשובה גמורה ויתענה בשבעת ימי התשובה, נמחלו לו כל עונותיו. דהיינו, אם חל ביום ראשון משבעת ימי התשובה ביום א דשבת – מתכפרים לו כל עונותיו שחטא ביום א דשבת… וכן כולם. זה וודאי בלי ספק"[4]. הדברים הובאו גם במקורות מאוחרים יותר, ולא תמיד בשמו של האריז"ל. כך כותב הגר"א (ליטא, תפ-תקנח) בלשונו התמציתית: "…ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו [=בעשרת ימי תשובה], חשובים ככל השנה"[5]. אחריו כותב תלמיד-תלמידו, ר' יצחק אייזיק חבר (ליטא, תקמט-תריג): "לכן בימים המקודשים האלו… מחויב כל איש… לטהר עצמו מכל חטא ואשמה על-ידי תשובה גמורה… בימים אלו [ש]הם כלל כל ימות השנה, וכמו שכתב האריז"ל, שבשבעת הימים – כל יום ויום נתקן בו מה שפגם באותו יום מכל ימות השנה…"[6]. גם באחד מספריו של ר' יוסף תאומים (פולין ואשכנז, תפז-תקנב), בעל 'פרי מגדים', נאמר: "כי יקר הזמן מאד מאד, על כן ימהר יחיש מעשיו לתקן את כל אשר עיות בכל השנה. כי בעשרת ימי תשובה, בכל יום יתקן מה שפגם בכל השנה באותו יום"[7].וכך אצל עוד רבים מרבותינו האחרונים[8].   ג. אמנם ראוי לציין שהיסוד המובא על-שם האריז"ל מצוי, ברמיזה, באחד מספרי בן-דורו המבוגר, ר' משה קורדובירו (הרמ"ק; שאלוניקי-צפת, רפב-של)! וזה לשונו: עשרת ימי תשובה… ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת 'תשובה' נודע פירושה: תשובת הדברים אל שרשם… וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימים או ישלימם במעשיו הטובים… [ו]נתן הקב"ה לישראל עשרה ימים אלו, שהם של תשובה, שמתגלה המקור, שהיא הבינה, על הימים – שהם העניפים, להמשיך להם שפע רב, ולתקן על ידי התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו[9].אך הפלא הוא, שהמקור הראשון המזכיר ענין זה בשם האריז"ל הוא ר' משה גלנטי[10], שרבותיו המובהקים היו: ר' יוסף קארו (בתורת הנגלה) והרמ"ק (בתורת הנסתר)![11]. על פרט נוסף ראוי להתעכב מעט. במובאות הראשונות שמשם האריז"ל הודגש, ששבעת ימים אלו מתקנים את כל ימות השנה רק "אם האדם יתענה" בהם "ויעשה בהם תשובה גמורה"[12]. ואילו מתורתו של הרמ"ק אנו שומעים ש"ישלימם במעשיו הטובים" בלבד, וניתן להבינם כמחייבים רק את התשובה ולא גם את התענית. ולמרות כל זאת, רוב המקורות המאוחרים המביאים יסוד זה בשם האריז"ל[13], ואף-על-פי-כן אינם מציינים שיש להתענות, אלא רק מחייבים את התשובה! ד. היה שמצא את שורש יסודו של האר"י בתורת הנגלה, וזולתו מצאה בתורת הנסתר. הראשון הוא ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', המוצא לכך סמך מהמסופר בתלמוד בבלי (חגיגה ה סע"ב):רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן: 'בר בי רב דחד יומא'. חלש דעתיה… נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" (ישעיה נח ב), וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה…מסיק מכך ר' יחזקאל לנדא: "הרי מפורש בגמרא, שיום אחד יוכל לתקן כל השנה. ואם כן יפה כתב האר"י, שיוכל לתקן בימים הקדושים הללו מעשה כל ימות השנה"[14].מאידך, ר' רפאל כ"ץ (המבורג, תפג-תקסד) מוצא סמך לדברי האריז"ל בנאמר בספר הזוהר[15]:בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי ולית מאן דישגח. דתניא: אינון יומין דבר-נש כד אתברי בההוא יומא דנפק לעלמא, כלהו קיימין בקיומייהו ואזלין וטאסין בעלמא נחתין ואזהרן לבר-נש כל יומא ויומא בלחודוי. וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר. ותאנא בתר דקאים בלחודוי, יתיב עד דבר-נש עביד מניה תשובה. זכה – תב ההוא יומא לאתריה; לא זכה – ההוא יומא נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר ותב לביתיה ואתתקן בדיוקניה דההוא בר-נש ממש… בין כך ובין כך, אתפקדן אינון יומין וחסרים ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו. ווי לההוא בר-נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא – – -מסיים ר' רפאל הכהן ואומר: "והנה, כתבו בעלי מוסר, שסגולת הימים האלו [=עשרת ימי תשובה], שאם שב לפניו ברוך הוא, מוחלין לו כל מה שחטא באותו יום בשבוע כל ימות השנה. נמצא על ידי מה ששב בימים הקדושים האלו, גורם שחוזרים הימים שחטא בהן במנין הימים, כמבואר בזוהר. ועל ידי זה נכון הוא לקרוא לאותן הימים 'ימי תשובה', כי על ידי ימים האלו משיבין לו הימים שנאבדו ממנו בחטאתו בהן"[16].  ה. יסודו של האריז"ל, ששבעת הימים מעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדו, שימשו שורש ועיקר גדול; ממנו נוספו כמה הנהגות טובות ואף נתבארו על-ידו כמה מהִלכות ימים אלו.1. ביטול השינה ב'שבת תשובה'. המחבר האנונימי של ספר חמדת ימים הבין מיסוד זה, שבשבת החל בעשרת ימי תשובה ('שבת תשובה') אין לקיים בו את מצוות 'שינה בשבת תענוג': בשם הרב ז"ל, כי כל יום מעשרת ימי תשובה, מה שיעשה האדם בתשובה בהם – מתכפר מה שפגם באותו יום כל ימות השנה. וכן על זה הדרך בכל עשרת הימים. והאיש השלם עם השם, צריך לתת אל לבו אם פגם באיזו משבתות השנה בשיחת חולין ודברים בטלים או כעס… צריך… בשבת זו לתקן את אשר עוותו, להיות תמיד … ולמעט בדיבורו. ואף שאמרו דורשי רשומות: שינה בשבת תענוג. לאו משנת חסידים היא לשבת זו, שבת תשובה, כי לא אמרו זה רק לשאר שבתות… כי גדול הוא לפני אבינו שבשמים לתקן בו כל שבתות השנה[17]. הדברים האחרונים יומתקו בצירוף דברי ר' צבי הירש הורוויץ (פפד"מ, תקו-תקעז) על חובת האדם לפשפש במעשיו בשבת תשובה דווקא: "וידוע מה שכתבו בספרי מוסר, שבכל יום ויום מימי השבוע יראה לפשפש במעשיו של כל השנה מה שפגם באותו יום. אשר לדעתי, נכון מה שמכנים העולם בפרטות יום השבת יותר משאר הימים לקרותו בשם 'שבת תשובה', מפני שבשבת מחויבים לפשפש במעשיו ולתקן מה שפגם בחילול שבתות של כל השנה, ואין לך שום עבירה שבעולם שיהא נכלל בה הרבה עבירות כמו ענין שבת, שיש בה ל"ט אבות מלאכות, ולכל אחד כמה תולדות וכמה איסורי דרבנן…"[18].2. היתר התענית ביו"ט שני וב'שבת שובה'. באמצעות יסוד זה יש המיישב את תמיהת הרא"ש על היתר התענית ביום שני דראש-השנה וב'שבת שובה'. רב נטרונאי גאון סובר, שביום-טוב ראשון דראש-השנה אסור להתענות, כי הוא מדאורייתא, אבל ביום-טוב שני של ראש-השנה וכן בשבת שלאחריו – מותר, "משום דעשרה ימים אינון משונין מכל ימות השנה, לפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת"[19]. הגיב על כך הרא"ש: "ודבריו תמוהין, שאסר להתענות ביום-טוב ראשון של ראש-השנה והתיר להתענות בשבת!"[20].אמנם אחרי שנודע לנו מיסודו של האריז"ל לא רואה ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', כל קושי בשיטת רב נטרונאי גאון: כתבו בשם האר"י ז"ל, דבכל יום בין ראש-השנה ליום-כיפורים צריך האדם לתקן אותו היום של כל השנה. דהיינו, ביום ראשון צריך לשוב אל ה' על כל מה שחטא תמיד ביום הראשון, וכן ביום השני… ואם לא עשה כן ועבר יום אחד משבעת ימים אלו, הרי זה מתחייב בנפשו, והוא מעות לא יכול לתקן עוד. אמור מעתה, יום ראשון של ראש-השנה יהיה אותו גם אחר ראש-השנה, [אם כן] למה לו להתענות ולחלל את יום-טוב דאורייתא חינם? דרך משל, אם חל ראש-השנה ביום השני, יהיה יום השני אחר בין ראש-השנה ליום-כיפורים… אם כן, יום ראשון [שהוא] דאורייתא, אין צריך להתענות חינם. אבל שבת שבתוך הימים, שבין ראש-השנה ליום-כיפורים, דאי אפשר לתקן עוד, התיר להתענות – להציל ממות נפשו. וזה אשר דקדק רב נטרונאי [לומר]: 'דעשרת ימים אינון משונין מכל ימות השנה'. רצונו לומר, בהם צריכין אנו לתקן כל הימים מימות השנה, ולפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול ובין בשבת"[21].3. ריבוי צדקה בעשרת ימי תשובה. את המנהג שהביא הרמב"ם: "נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה… מראש-השנה ועד יום-הכפורים יתר מכל השנה"[22], ביאר ר' נסים אברהם אשכנזי על-פי יסודו של האריז"ל:דכוונת הזקנים הללו לקבל מכל איש ואיש שהיה נותן להם מפרי צדקתם [רק] בין ראש-השנה ליום-הכפורים[23], דבאלו הימים היה התועלת וזכות גדול מאוד, מה-שאין-כן בשאר הימים… והיינו טעמא דצריך להרבות בצדקה בימים ההם יותר מכל השנה הוא משום, דהשב בעשרת ימי תשובה – כל יום מכפר על כל הימים שכמותו. כלומר, עשה תשובה ביום ראשון דשבוע של עשרת ימי תשובה – מכפרת על כל יום ראשון שבשבוע שכל ימי חייו… ולכן, כדי לזכותם בזכות גדול, היו מקבלים הזקנים הללו מבין ריש שתא… משום דגדולה תשובה של אלו הימים שכל יום ויום מכפר… מה-שאין-כן שאר הימים, דאין-הכי-נמי דזכות הוא להם, מכל מקום אינו כל-כך זכות ותועלת לאדם כעשרת הימים האלו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים[24].4. ריבוי דרשות בעשרת ימי תשובה. על-פי יסוד זה מסביר ר' שלמה קלוגר, מדוע נהגו ישראל קדושים להרבות בדרשות בימים אלו. שבנוסף לטעם הפשוט – לעורר את לב השומעים לאביהם שבשמים, הוא רואה בכך גם תיקון פגמי הדרשות של כל ימות השנה:והנה יש לומר תועלת הדרוש בימים הללו. כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך… אולי הוי חטא בידינו בדרשות של כל השנה, הן המגיד הן השומע, ויתוקן בדרשה זו, לתקן דרשות כל השנה[25]. 5. מעלת התשובה בימים אלו. ר' שמואל גינצלר (הונגריה, תקצה-תרעא) מבאר מדוע האדם השב מחטאיו בעשרת ימי תשובה, תשובתו "מתקבלת היא מיד"[26]. כי קיימא לן, שהשב על חטאו באותו היום שחטא – תשובתו מקבלת מיד ואינו צריך לארבעת חילוקי הכפרה[27]. אם כן, "הוא הדין אם אפילו לא עשה התשובה ביומא ממש, רק בעשרת ימי תשובה שב, [כי משום] שכל יום ויום מעשרת ימי תשובה הרי הוא מתקן בתשובתו היום ההוא של כל השנה, [לפיכך] התשובה ההיא שעשה בעשרת ימי תשובה – הרי הוא גם כן כאילו עשה תשובה באותו יום ממש שחטא בו, שאז אין צריך לארבעה חלוקי כפרה". ומשום כך השב בעשרת ימי תשובה – תשובתו מתקבלת מיד, שאינו צריך לארבעת חילוקי כפרה[28].6. האכילה בערב יום-הכיפורים ב'מורא שמים'. בספרו עבודת הקודש כותב החיד"א: "בערב יום הכיפורים, גם [כ]שיאכל ממצותו – מורא שמים יהיה חופף עליו"[29]. וביאר דבריו ר' יהושע קפלן מוולאז'ין:פירוש, שיאכל על טהרת הקודש בכוונה שיוכל מזה לעבוד ה' יתברך… ואם זה בשאר ימות השנה, כל-שכן בערב יום-כיפורים שהוא יום אחד מעשרה ימי התשובה, וידוע מה דאיתא בשם האר"י ז"ל, שבכל יום ויום מעשרת ימי תשובה מתקן בכל מה שחטא בכל השנה ביום ההוא לעולם, אם כן במה שאוכל בכוונה הנ"ל, מתקן בזה האכילה במה שפגם בכל השנה באותו היום ובאיזה אכילה שלא כהוגן, ובפרט באיזה דבר איסור, חס וחלילה, על כן מה מאד ראוי להתאמץ בזה בכל יום של עשרת ימי תשובה[30]. כיוצא בזה כותב גם ר' שלמה קלוגר: "כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך הוי מצות אכילה בערב יום כיפור, לתקן אכילת כל השנה…"[31]. ו. שמענו עד עתה על יסודו של האריז"ל, שכבר רמזו הרמ"ק ושורש לו בתלמוד בבלי ובספר הזוהר, שכל יום משבעת הימים שבעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדם. אולם כדרכה של תורה, גם יסוד זה זכה לפיתוח והרחבה. ר' ישעיה הורוויץ, בעל 'שני לוחות הברית' (שבמקום אחר מביא לשיטת הרמ"ק![32]), כותב, שכל יום מחודש אלול מכפר על פגמי השנה החולפת! וזה לשונו: "אלול, חודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא, מאחר שהוא החודש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה, על כל מה שפגם בכל השנה"[33].     

[1]שער הכוונות, דרושי ראש השנה, הקדמה.[2] ר' דוד מנובורודוק, גליא מסכת, ב, חלק הדרשות, ד"צ: ירושלים תשכט, דף יט ע"ד ואילך.בהמשך הוא מבאר, שלדבריו מובן מדוע רב חייא הזהיר רק על שבעה ימים מתוך עשרת ימי תשובה ולא על עשרה ימים: "ובזה ניחא דנקט ירושלמי 'שבעה יומי', וקשה, דהא עשרת ימי תשובה – עשרה יומי אינון, אלא על-כרחך דלא צריכי אלא להיות שמור יום כנגד יומו של כל השנה". [3] ר' רפאל עמנואל חי ריקי, משנת חסידים, ח"ג, מסכת ימי תשובה, אות ג, ד"צ: ירושלים תשמב, דף קמב ע"ב.קביעת שנת תפב כתאריך כתיבת החיבור, הוא לנאמר בשער המהדורה הראשונה (משנת חסידים, אמשטרדם תפז): "…שחברתי אני… עמנואל חי בלא"א אברהם ריקי תנצב"ה בעיר ליוורנו בשנת ד"ל לימי שני חיי, הוא שנת ה'כ'ו'נ'ו'ת' ליצירה". חישוב הגימטריא מעלה שכוונתו לשנת תפב. [4] אור צדיקים, ענין עשרת ימי תשובה, סי' לו, סעיף א, תל-אביב תשכ, עמ' לז.[5] הגר"א, אדרת אליהו, בראשית א יד.[6] ר' יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק, דרוש תוכחת מוסר, אות כו, ירושלים תשס, עמ' נה טו"ב. למקור זה הפנני ידידי הרב פרופ' י"ש שפיגל, ויישר כוחו.[7] ספר המגיד, ג, לונדון תשנ, עמ' קיט.[8] אציין ככל אשר מצאתי: ר' יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"א, דרוש א, דף ה ע"א; שם, דרוש ה, דף מה ע"א; ר' ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים, ירושלים תשמח, עמ' קפה; ר' דוד זכות ממודינא, זכר דוד, מאמר שלישי, פרק סח, ירושלים תשסא, עמ' תצא-תצב; ר' יהודה עלי, קמח סלת, הלכות עשרת ימי תשובה, סעיף ה, ירושלים תשסה, עמ' תד; ר' אורי מסטרילסק, פתורא דאבא (מנהגי האריז"ל), ירושלים תרסה, דף מא ע"ב; ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנא, יסוד ושורש העבודה, שער האיתון (אחד עשר), פרק חמישי, ירושלים תשכה, עמ' שי; ר' דוב בער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן, סי' תרג, סעיף א; ר' אברהם שלום חמוי (ארם-צובה, נפטר תרס), מחזור בית דין, ירושלים תשמו, דף קעג ע"ב, סעיף א; ר' יוסף כנאפו, זך ונקי, פרק יט, ירושלים תשסה, עמ' קנט ואילך; ר' משולם פינקלשטיין, אלף המגן, סי' תרג, ס"ק ו; רי"ח סופר, כף החיים, או"ח, סי' תקסב, ס"ק יד; ר' ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, סי' תרג, ס"ק ב; נ' סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ' ריב-ריג (בשם ר' שלמה זלמן אויערבאך); הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה על ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ' רט, הערה יב.[9] ר' משה קורדובירו, זבחי שלמים, הקדמה, ירושלים תרמג, דף ב ע"ב. משם העתיקו ר' ישעיה הלוי הורוויץ (שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, אור תורה, סי' כג, דף נח ע"א), וממנו לספרו של ר' דוד זכות ממודינא (זכר דוד, מאמר שלישי, פרק סח, ירושלים תשסא, עמ' תפט).[10] עי' לעיל, ליד הערה 1.[11] ראה: מ' בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ' רצח-שה, ובמיוחד בעמ' שב-שג; הנ"ל, תולדות האר"י, ירושלים תשכז, עמ' 113.[12] כך הביא ר' חיים ויטאל בשם ר' משה גלנטי ששמע מהאריז"ל. ראה לעיל, הערה 1. וכך במקורות יותר מאוחרים, כמו: משנת חסידים ואור צדיקים. עי' לעיל בסמוך.וזו אכן שיטת האריז"ל, שיש להתענות בעשרת ימי תשובה. ראה מה שהביא ר' דוד זכות ממודינא (זכר דוד, מאמר שלישי, פרק סח, ירושלים תשסא, עמ' תצא) מספר כתב-יד לר' חיים ויטאל. ובחיבורי עורו ישנים משנתכם, המצוי בעריכה סופית, הארכנו בזה טובא. [13] ראה הנסמן לעיל, הערה 8.[14]דרשות הצל"ח, דרוש יט, ביתר עילת תשסב, עמ' קלג.כיון לכך מדיליה ר' דוד מנובורודוק, שם (לעיל, הערה 2): "ואפשר לסמוך לזה האמור בפרק קמא דחגיגה, על קרא ד'אותי יום יום ידרשון', דהעוסק יום אחד בשנה בתורה ומעשים טובים מעלה עליו כאילו עסק כל השנה כולו. ולכן כל ימי השבוע מעלה יומו ומתקן נגד מה שעיות בכולהו". [15] זוהר, ח"א, דף רכד ע"א.[16] מרפא לשון, עמוד יום הדין, ירושלים תשסה, עמ' שב-שג. הועתקו דבריו אצל ר' אהרן קוטלר בספרו משנת ר' אהרן, ב, ירושלים תשמח, עמ' רכא. גם ר' שמואל גינצלער (הונגריה, תקצה-תרעא) הבין שיסודו של האריז"ל הוא בזוהר הנ"ל. ראה בספרו: משיב נפש, ברוקלין תשסה [נדפס לראשונה בסיגט תרעב], עמ' תצב.יתכן גם, שהאריז"ל הושפע גם משיטת ר' יוסף גיקאטיליה וספר הזוהר שהתפילות שבכוונה הנאמרות בעשרת ימי תשובה מעלים ומתקנים את כל התפילות הפסולות של ימות השנה (בענין זה, ראה להלן, פרק…). אלא שהאריז"ל הרחיב את הרעיון לכל החטאים, שאת כולם ניתן לתקן בעשרת ימי תשובה. ועיין בזה. [17] חמדת ימים, ימים נוראים, פרק ו ('שבת תשובה'), דף סב ע"א. וראה דבריו שם, דף מו ע"ב.[18] לחמי תודה, ברוקלין תשיז, דף נו ע"ב, דף עו ע"ב. בספר זה נזכר יסודו של האריז"ל פעמים נוספות, בסגנונות ואופנים שונים, ראה: שם, דף עו ע"ב, דף צג ע"ב, דף קי ע"א, דף קכט ע"א, דף קע ע"א.[19] כך הובא בטור, או"ח, סי' תקצז. וראה: י' ברודי (מהדיר), תשובות רב נטרונאי גאון, או"ח, סי' קפב, ובהערות, וש"נ המקבילות.[20] רא"ש, ראש השנה, פרק ד, סי' יד. הובאו דבריו אצל בנו: טור, שם.[21] דברי ר' יחזקאל לנדא הובאו אצל תלמידו ר' אלעזר פלקלס (פראג, תקיד-תקפו), בספרו שו"ת תשובה מאהבה, ח"ב, סי' תקצז, פראג תקעה, דף לח ע"ג. וכך גם כותב בשמו ר' ישעיהו ווינר, בגדי ישע, או"ח, סי' תקצז, ס"ק ו. וגם כאן זכה ר' דוד מנובורודוק לכוון לדעת קודמיו, ראה בספרו גליא מסכת, ב, חלק הדרשות, ד"צ: ירושלים תשכט, דף יט ע"ד.[22] רמב"ם, הלכות תשובה, פ"ג ה"ד.[23] כוונתו למסופר בירושלמי, פאה פ"ח ה"ח: "אמר רבי חייא בר אדא: אית הוו סבין ביומינו, מן דהוה יהבין לון מבין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין, מן בתר כן – לא הוון נסבין; אמרי, רשותא גבן".[24] נחמד למראה, פאה פ"ח ה"ח, שאלוניקי תקצב, דף מ סע"ג-ע"ד. בגוף הנושא שיש להרבות בצדקה בעשרת ימי תשובה, הארכתי להלן, פרק…[25] קהלת יעקב, ירושלים תשסב, דף טז. וראה עוד: שם, דף שעט.[26] רמב"ם, הלכות תשובה, פ"ב ה"ו: "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש-השנה ויום-הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד…"[27] מבוארים ביומא פו ע"א (מובא בדילוגים שלא נסמנו): "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו; עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר; עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין; אבל מי שיש חילול השם בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת".[28] ר' שמואל גינצלר, משיב נפש, ברוקלין תשסה [נדפס לראשונה בסיגט תרעב], עמ' תצג.וקדם אותו ר' משה סופר, ה'חתם סופר' (פפא"מ ופרשבורג, תקכג-תר): "…קיימא לן, שאינו יכול לתקן מעוות יום זה – בחבירו. [כמו,] אם לא בירך היום, אי אפשר לברך מחר בשביל היום… והטעם, משום שכל יום יש לו אור מיוחד למעלה בשמים ממעל, והוא מבקש ברכותיו ותקנותיו. ואם-כן ממילא, הדין בחטא, שפגם באותו יום, צריך לשוב באותו יום ממש; ולכן צדיקים שבים בכל לילה. מכל מקום, ברב חסד השם עלינו, כי ימי תשובה, שבעה ימים שבין ראש-השנה ויום-כפור, שכל יום כלול מכל ימות השנה. הא כיצד? שבת של ימי התשובה, כלול משבתות של כל ימות השנה, ויכול לתקן כל אשר פגם בשבת; ראשון בשבת כלול מכל [ימי] ראשון בשבת של כל השנה כולה; וכן כולם" (דרשות חתם סופר, ח"ב, ירושלים תשמט, עמ' מ טו"ב. למקור זה הפנני ידידי הרב פרופ' י"ש שפיגל, ויישר כוחו). [29] עבודת הקודש, מורה באצבע, סי' ט, אות רסט, ירושלים תשמ, עמ' מט.[30] פירוש שערי הקודש, שם, הערה יח.[31] ראה לעיל, הערה 25.[32] עי' לעיל, הערה 9.[33] שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, נר מצוה, סי' א, דף נג ע"א.



Special Subscription Offer to Tradition

Special Subscription Offer to Tradition

In honor of the adoption of TraditionOnline Seforim Blog, Tradition Online is offering, for a limited time only, a reduced price of $15 for a 1-year, online-only subscription to Tradition. This will entitle you to complete online access to upcoming issues as well as all 50 years of the Tradition archives.

To subscribe, simply go to the Subscriptions link on the TraditionOnline.org sidebar, choose the 1-year online-only subscription option at the bottom of the page, and when you get to your shopping cart, enter the promotional code: Seforim. The price will then be reduced to $15.

The TraditionOnline Seforim blog (TSB) is, of course, open to the public for free, and will always remain that way.

Also, for those of you who are already subscribed to Seforim Email Updates – you don’t have to do anything to continue receiving your email updates. You will be automatically connected to TSB email updates. Anyone interested in signing up for TSB email updates can do so on the top left corner of the TSB home page.


Elliott Horowitz — “Between Hebron and Jerusalem”

In a previous post at the Seforim blog, Dan Rabinowitz offered his review of Elliott Horowitz (of Bar-Ilan University and co-editor of Jewish Quarterly Review), Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton University Press, 2006) — available here — and this past shabbat at Kehilat Rayim Ahuvim on the Upper West Side of Manhattan, Horowitz delivered a lecture entitled “Was the Massacre at Mercaz Ha-Rav Committed by Amalekites?”

For those who missed this lecture (myself included), you can read his “Between Hebron and Jerusalem,” posted at JewSchool.com, and available here.



mikhtav berakha from Rav Avraham Shapira to Rav Yitzchak Dadon’s Atchalta Hee

As mentioned at the Michtavim blog, forty-year-old Rav Yitzchak Dadon, shlita, was the first to shoot at the terrorist following the massacre last week at Yeshivat Mercaz Ha-Rav in Jerusalem. Rav Dadon studied for many years at Yeshivat Mercaz Ha-Rav and is the author of over a half-dozen seforim, including the very-celebrated and landmark two-volume set, Atchalta Hee (2005 and 2007), on the relationship between Zionism of religious leaders from the Ashkenaz and Sefaradic communities to Zionism and the establishment of the State of Israel, as well as an excellently detailed-survey (in both volumes) of poskim of earlier generations who have dealt with the related issue of Geulah be-Derekh ha-Teva in their own writings.

See below for the very-admiring mikhtav berakha from former chief rabbi of the State of Israel and Rosh Yeshiva of Yeshivat Mercaz Ha-Rav, the late Rav Avraham Shapira zt”l, to Rav Dadon’s Atchalta Hee, available below. (Copies of Atchalta Hee are available from Biegeleisen in Boro Park 718-436-1165.)

As I wrote at the Michtavim blog:

What a Kiddush Hashem it is, and praiseworthy is Rav Yitzchak Dadon and all other talmidei hakhamim in the yeshivot Hesder who are not only tremendous Torah scholars like David HaMelech, but are also similarly able to protect Am Yisrael and destroy our enemies when necessary.



Ofeq Institute and the New (English) Version of the Messilat Yesharim

Ofeq Institute and the New (English) Version of the Messilat Yesharim
by Eliezer Brodt

The Messilat Yesharim, by R. Moshe Chaim Luzzato (Ramchal), is one of the foundational works of mussar. [1] The Gra, among others, praise the Messilat Yesharim.[2] As such, any addition to its oeuvre is important in its own right. The Ofeq Institute* has recently published an English translation of an alternative version of the Messilat Yesharim. This version is fundamentally different than the standard edition of Messilat Yesharim. The standard edition is divided into chapters based upon various character traits. The second, this new version, eschews the chapter divisions and instead is arranged in a conversation or dialogue format. Specifically, a dialogue between a “wise man” and a “pious person” is the format of this version. This second version comes from a manuscript in the Baron Ginzburg collection in the St. Petersberg Library. The manuscript is in the Ramchal’s own hand and is substantially larger than the other version. Although the Hebrew edition of the dialogue version has been available for a bit (also from Ofeq),[3] this version has now been published in an English edition and this edition will be the focus of this post.

First a word about the Ofeq Institute. Over the past twenty years Mechon Ofeq has released many editions of the works of the geonim, rishonim and achronim covering all genres of Jewish literature. All these works are critical editions with extensive notes and introductions. Almost all their editions include extensive footnotes. (One of the only complaints some have is that there’s simply too much information in the footnotes). Much like the novel version of Ofeq’s Messilat Yesharim, many of the works are based on manuscripts from the Ginzburg collection, a collection that was only recently released to the public.

To highlight but a few of their other titles. A work on Iyov from the bet midrash of Rashi and a commentary on Yecheskel from R. Yosef Heyun. They begun to publish a critical edition of the rishonim on Torat Kohanim as well as a commentary on Tosefta. They have printed works from geonim like R. Natronai Goan. Many works of rishonim on shas, most well-known being the Tosafas HaRosh on Pesachim and Haggigah, and Tosafos Yeshanim on Yevomos. A facsimile edition of Rambam on Madda and Ahava in the Rambam’s own hand. They have printed hagadahs from rishonim an excellent critical edition of the Seder Hakabalah of the Meriei. Another work of note is Meah Shaearim a two volume edition on hilchos kibud av v’em.

Ofeq, run by R. Avraham Shoshana and based in Cleavland Ohio utilizes not only Torah scholars (read products of Yeshiva education) but experts who are academics as well. For their editon of the R. Natronai Goan they used Professor Brody a leading expert of the geonim period. For other works of rishonim they have used Professors Emanuel, Hevlin and Speigel all experts in their respective fields. Or, in the case of the Messilat Yesharim, Professor Septimus was involved. That is, Ofeq ensures that the works they put out are of a high caliber. To some, this is an anathema. They view the inclusion of non-Torah scholars to be unconscionable. Most recently objections of this nature were expressed by R. Yehuda Liba ben Dovid in Bes HaVaad (see post here ). As I pointed out, however, R. ben Dovid’s position is in the minority.

Aside from Ofeq’s Hebrew publications they also have published some books in English. The Messilat Yesharim, however, is their most ambitious English translation to-date.

This English translation includes an introduction discussing the Messilat Yesharim, the two versions, and the English translation employed. The translation does not skimp in the sense that it is annotated with English notes – something that does not appear in all English translation. Instead, many English translations provide the footnotes in Hebrew. While this seems counter-intuitive as if the person wants to read the work in English, they would like to read the whole work including the footnotes. This edition does not suffer from that and instead, almost everything is in English. Additionally, although Ofeq has published the “dialogue” edition, they also include the original version in translation as well. There are, however, two parts that remain in Hebrew. The first are citations to verses, talmudic passages and the like, the second is the final work included which compares the dialogue version with the standard chapter version. This last section, titled Bein HaMesilot, is in Hebrew.

When it comes to English translations, there are typically two options. The first are academic presses which are typically expensive and not aimed at a popular audience. The second, are the traditional Orthodox presses, while these are typically more readable, they (although not always) don’t provide some of the scholarly detail. Ofeq’s translation of the Messilat Yesharim
strikes a nice balance between these two – they have produced a highly readable yet include the scholarly detail as well.

As mentioned above, what is unique about this copy of the Mesilat Yesharim is that is is written in a completely different style than the current Mesilat Yesharim. This new version is written in a debate form. The Ramchal wrote other works in debate form as well. For example, his work on defending kabbala. For whatever reason, he chose to print the other, standard, version and the debate version remained in manuscript. It’s unclear, however, why the Ramchal chose to do so. Many feel that a debate version is much better for 2 reasons: One, it keeps the reader much more interested and two, it brings out the various points much better as is always in a debate form.

For many years, the sefer Messilat Yesharim was learned as a mussar sefer, becoming one of the classics. Many people used to take it into a dark room and learn it in special tunes saying the words again and again until they penetrated. However, many people have a fear of mussar, having bad memories from yeshiva, forcing themselves to read mussar sefarim during mussar seder that they felt did not talk to them. I would like to suggest a new way to read this sefer. Read it as a regular sefer. Concentrate on the ideas discussed in it, not only focused on the mussar, but rather on the pshatim, aggada and statements throughout the sefer. Just to list a few of these lesser appreciate portions of the Messilat Yesharim:
והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב התמדה והעיון במזמורי דוד המלך והתבונוות בם במאמריהם וענינים כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות. הבנה בהתבוננו בם. לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכתב בדרכיו. (פרק כא)
Or highlighting the value of reading gedolim books or at least the aggadic section of the gemarah
וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם. כי כל אלה מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים… (פרק כא) In this passage, the Ramchal takes a positive view vis-a-vis working at least if learning remains a main focus
כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצרוך פרנסתו, אך ריבו העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודותו. על כן נצטוינו לקבוע עתים לתורה. (פרק ה וראה פרק כא) And, on keeping chumros he has an intresting point
הוא להחמיר בהם תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלקות אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו(פרק יד) Elsewhere he expands on this thought a bit more
באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדיעה הנכונה. ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידוים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסיגופים הזרים שימית בהם אדם את עצמו כטיבלת הקרא והשלג וכיוצא בדברים אלה… אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק… כי הנה המצות המוטלת על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבוראית”ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל… אלא אדרבא… יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו… נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר… (פרק יח)
In the introduction the Ramchal has a puzzling remark, that many have taken issue with, but, in reality, the Ramchal was following in the path of Chovos haLevovvos
היתכן שיגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכם לנו.
Here R Shoshanah has a nice comment (p. 18) of sources discussing this point.
When he wrote this work the Ramchal wrote a puzzling remark in the beginning showing his humility he writes

אמר המחבר החיבור הזה לא חיברתיו ללמוד לבני אדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול

R. Sarna writes in his notes on Messilat Yesharim that this statement is the most puzzling statement in the entire sefer to him.

One more nice piece from Messilat Yesharim is:

והפרישות… הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה והתבוננות בה כראוי ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר שכבר אמר ז”ל לעולם תהא דעתו של אדם מעורב עם הבריות… (פרק יד)

Turning back to the Ofeq edition in particular, it is important to highlight the footnotes included. While much has been written on the Messilat Yesharim before this edition, especially worthy of mention is the edition of R Sarna. This edition that includes notes by R. Shoshana has included that aside from explaining the text and the concepts therein and providing sources that the Ramchal’s comments are based on in Hazel and the rishonim (as R. Shoshana notes that he has spent many years learning this sefer very carefully) also offers historical info such as on page 6 when dealing with learning pilpul or on page 127 about a custom in those days in Italy where there were large plays and comics played before Jewish audiences.

The end section, Bein HaMessilot, is a great section discussing at length a few topics of the Messilat Yesharim and comparing and contrasting how the two different versions with them. This shows, that at times, the debate version is much lengthier than the current version we have. Another thing that was done in this edition is that they fixed up the original version of Messilat Yesharim from all the mistakes that crept in since its printing. This sefer, which the author was subject to much opposition in his lifetime by many great gedolim, as is documented in the Iggeres Ramchal, was zoche that one of his works became a classic until today.

The only criticism I can think of on this edition is that they should have included all their appendices and introductions that they printed in the Hebrew edition previously printed by them. But, with this new edition it should be much easier to learn And I am sure one will enjoy this all time classic even today.

As Ofeq has extensively utilized manuscripts in both this edition of the Messilat Yesharim as well as in the rest of their publications. We should highlight another book, published by Ofeq, that is on the topic of Hebrew manuscripts. Benjamin Richler’s book, Hebrew Manuscripts: a Treasured Legacy, (this is available to readers of the Seforim blog for a special price of $24.95 including postage – please contact Ofeq their information is provided below) is a great introduction to the world of manuscripts for anyone. The book contains a lot of information and pictures of all types of handwriting. The book traces and describes briefly many manuscript collections, both private and public including the Ginzburg collection – the collection where the dialogue version of MessilatYesharim as well as other important manuscripts were found. It even lists the numbers that some of these seforim have in the very big collections. Besides for this, the book contains some nice descriptions with pictures of many manuscripts. Of interest is on page 50, a picture of a manuscript of a machzor from 1290 that has pictures of malachim with faces of dogs. The book also includes a bit of a history of the various catalogs of manuscripts that have been written until today. Interestingly enough, Richler writes that the JTS and Hebrew University collections are not completely cataloged. (maybe by now, they are – for an update on the JNUL collection see Richler’s post here). He has a chapter discussing the importance of manuscripts besides for ones not printed, which there are many. It also is to check the accuracy of previous editions. This book was written before the Ginzburg collection was released (p. 110). In addition, there’s a excellent chapter on the Cairo Geniza from one of the biggest experts on the geonic era, Professor Robert Brody. Here too, Brody discusses many of the basic questions one has about this topic, such as why all this is in the geniza in the first place. He also discusses where all the documents are location today and the progress of the study of these documents.

NOTES
[1] In an earlier post discussing the content and censorship of the sefer Menuchah u-Kedushah, and I note that according to the author of Menucah u-Kedushah, the Messilat Yesharim was written with ruach ha-kodesh.

[2] For a discussion about the Gra and his views towards R. Moshe Hayyim Luzzato and the Messilat Yesharim, see Y. Eliach, HaGra, vol. 1 pp. 240-45, where Eliach devotes a chapter to this issue. There is even a statement attributed to the Gra that there are no extra words in the sefer Messilat Yesharim, until chapter 11. This statement sparked a discussion as to exactly which word in chapter 11 is the extra one that the Gra was referring to. Additionally, it seems that the Gra even had some of the Ramchal’s works in manuscript.

[3] The Hebrew edition includes an extensive introduction enumerating all the differences between the versions by R. Yosef Avivi, an expert on kaballah and especially the Ramchal’s writings.
*As Ofeq’s website is a bit dated, those wishing to obtain a catalogue of Ofeq’s publications should contact them at: Ofeq Institute, 27801 Euclid Ave., Suite 430, Euclid, OH 44132, fax (216) 731-5567; email ofeqinst@core.comTheir contact information in Israel is 02-653-5920, or e-mail: ofeq@013.net



“Derashot Shel Maran: A Little Studied Aspect of Maran Ovadiah Yosef’s Weltanschauung” at the Michtavim blog

In a recent post at the Michtavim blog entitled “Derashot Shel Maran: A Little Studied Aspect of Maran Ovadiah Yosef’s Weltanschauung,” I discuss a shift within the research and writings of Dr. Kimmy Caplan from the area of sermons of historical American rabbis to the contemporary haredi community and contemporary Orthodox historiography (the latter which will be the subject of an upcoming post at the Michtavim blog). I believe that his varied areas of research have reunited in his recent article, “Studying Haredi Mizrahim in Israel: Trends, Achievements, and Challenges,” in Peter Y. Medding, ed., Studies in Contemporary Jewry, vol. 22 (Sephardic Jewry and Mizrahi Jews) (Oxford & New York: Oxford University Press, 2007), 169-192, specifically as he discusses the differences in the Friday night and Motzei Shabbat sermons of Maran Ovadiah Yosef, in the selection quoted at the Michtavim blog.

See the post here.



New Torah u-Madda Journal, available online in PDF; and Criticisms of Menachem

After I posted the Table of Contents to the latest volume of the Torah u-Madda Journal, no. 14 (2006/2007), at the Michtavim blog last week — note, this post has been updated with the links to the PDFs, hosted at YUTorah.org — I received some very harsh criticisms for my laxity in providing links to the PDFs, including one noteworthy email.

To add insult to injury, the accuser sent me criticisms via an anonymous email address! See here [PDF].



JQR Forum in honor of 25th anniversary of Prof. Yosef Hayim Yerushalmi’s “Zakhor: Jewish History and Jewish Memory”

In honor of the twenty-fifth anniversary of the publication of Professor Yosef Hayim Yerushalmi’s Zakhor: Jewish History and Jewish Memory, the Jewish Quarterly Review published a special forum with articles by David N. Myers, Moshe Idel, Peter N. Miller, Gavriel D. Rosenfeld, Sidra DeKoven Ezrahi and Amnon Raz-Krakotzkin, in the latest issue of Jewish Quarterly Review 97.4 (Fall 2007).

Jewish Quarterly Review, established in 1889 and currently the oldest English-language journal in the field of Jewish studies, is published by the University of Pennsylvania’s Center for Advanced Judaic Studies. Elliott Horowitz of Bar Ilan University and David N. Myers of UCLA are the editors of Jewish Quarterly Review. (Full disclosure: I am the Editorial Intern of Jewish Quarterly Review).



International Conference in Memory of Moritz Steinschneider

In memory of Moritz Steinschneider’s unrivaled studies in Hebrew Bibliography and the actuality of his research 100 years after his death an International Centennial Conference will be held in Berlin (November 20-22, 2007). For the conference program, see here.

Benjamin Richler and Charles H. Manekin, among others, will be presenting at the conference and Dr. Manekin will covering the conference for the Seforim blog. See also Dr. Charles H. Manekin’s earlier post (“Moritz Steinschneider’s Indecent Burial”) at the Seforim blog.



New Books

1. Machon Yerushalayim has begun to publish a new edition of the Ramban on the Torah. In this edition they include the Ramban, based mostly on the Lisbon, 1489 edition. The commentaries of the Techeles Mordechai, Kur HaZahav, Kesef Muzukkah, and R. Meir Arik’s are included. For an earlier post at the Seforim blog touching on the Chavel-Mossad HaRav Kook edition of the Ramban, see here.

2. The Onkelos translation has come out on Bereishit, I have previously discussed this translation here. This new volume includes an introduction discussing Onkelos more generally.

3. A newly typeset edition of the Siddur haArizal Rebi Shabbati has come out.

4. All four volumes (complete) of the Siddur HaArizal Kol Ya’akov are now available in a newly typeset edition.

5. The Siddur Vilna has put out a Rosh HaShana machzor.



Latest Hebrew Journals

Although, I hope to do a more complete posts on these, two Hebrew journals, Yeshurun, and Or Yisrael have come out with their Tishrei editions. Or Yisrael contains a section, from various authors, discussing the Kashrut of whiskey. They have a section devoted to halachik issues of Sukkos. Additional material includes an article by R. Gedaliah Oberlander (continuing on his prior articles dealing with minhagim) discussing the custom of lighting candles on Yom Tov.



Jay R. Berkovitz — The Napoleonic Sanhedrin: Halachic Foundations and Rabbinical Legacy

In earlier post at the Seforim blog, Dan Rabinowitz reviewed the Jay R. Berkovitz’s book מסורת ומהפיכה-תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה, which discusses French Jewry and specifically the changes and challenges of modernity. On a similar topic, included in a CCAR Journal symposium marking the 200th anniversary of the “Assembly of Jewish Notables,” is Jay R. Berkovitz, “The Napoleonic Sanhedrin: Halachic Foundations and Rabbinical Legacy,” CCAR Journal: A Reform Jewish Quarterly 54:1 (Winter 2007): 11-34, available (for free) online here (PDF).