חילול השם בעיני אומות העולם (ב)מאת ר' יחיאל גולדהבר חלק א נמצא פהנחזור על הראשונותביריעה הראשונה הארכתי במקורות הראשונים שכתבו אודות חילול הדת בעיני הגוים. היינו דבר שעל פי דין מותר לעשותו, והואיל ואצל הגוים הנהגה זו אינה ראויה ונמצא שיש בה משום לעג לדת, שהגוים סוברים שהיהודים מזלזלים בדתם, על כן יש להתייחס לדעתו של הגוי ולהמנע ממנה. הדוגמא הקלאסית היא, במקום שאין דרכם של בני המדינה להכנס לבתי תפילותיהם במנעלים, אין לעשות כן גם בבתי הכנסת, משום ביזוי. במרוצת הגלות התפתח איסור זה, עד שבימינו הוא מוכר כעיקר המושג של "חילול השם".בתקופת הפוסקים האחרונים לא מצאנו התייחסות לסוגיא זו עד המגן אברהם, שקבע מדעתו שבהליכות הנוגעות לכיבוד הדת יש להתחשב בתרבות הסביבה כדי שלא לגרום חילול השם בעיניהם. הנידון הוא בניית בית הכנסת בשבת, שמעיקר הדין מותר לגוי המועסק בקבלנות לעבוד בשבת, אלא שגזרו על עבודות הנעשית בפרהסיה במקום שיש יהודים, משום חשד, שהרי לא הכל יודעים שהעבודה נעשית בקבלנות. המגן אברהם (רמד, ח) מתייחס למה שנוהגים בעירו קאליש: "פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת[33]. ואף ע"ג דמלאכה דאורייתא כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב, וצ"ל דגדול אחד הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ"ש בי"ד סימן קמ"א ס"ד, אבל בשכיר יום פשיטא דאסור. וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות, ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש הישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל".המגן אברהם מסיק ממנהג עירו לפנות הזבל בשבת, שיהיה מותר גם לבנות בית הכנסת בשבת ע"י גוים העובדים בקבלנות, משום שהוא צורך רבים – ומדובר כנראה בנידון שהיה נוגע למעשה – אלא "שהגדולים לא רצו להתירו", מטעם שהוא ביזוי הדת בעיני הגוים, שהם אינם מניחים גם לבני דתות אחרות לעשות מלאכה ביום חגם, לכן נעשה ק"ו לעצמנו: אם אנו מניחים לגוי לעבוד אצלנו בשבת במה שאפשר לנו למונעו, הרי נחשב בעיניהם כזלזול בשבת. דברי המגן אברהם המחודשים שימשו בסיס לפוסקים האחרונים בנוגע לשאלות שונות שצצו ועלו במשך הדורות, בנוגע לצורך להתחשב בדעתם, שלא יחולל השם בעיניהם. מקור המגן אברהםר' אברהם אבלי גומבינר, בעל מגן אברהם, נולד בשנת שצ"ז. לאחר שאביו נרצח ע"י הקוזקים בפרעות שארעו בשנת תט"ו, התיישב ר' אברהם אבלי בקאליש, וכעבור כמה שנים ישב בבית דינו של הגאון המפורסם רבי ישראל שפירא[34] והורה הלכה לרבים. בפסק דלעיל לא פירש המגן אברהם מיהם אותם גדולים שלא התירו לבנות את בית הכנסת בשבת, ובעצם חידשו את ענין חילול השם בעיני הגוים בארצות רו"פ. בתקופה האחרונות אנו עדים לפריחה עצומה של ההדרת כתבי יד מגדולי הדורות, ומכך אנו מתוודעים לחומר רב שנתעלם מן העין מאות בשנים. לפעמים מתבררת הלכה מסוימת ומאירה באור חדש בעקבות גילוי של כתב יד, וכך גם בנידוננו. לפני כעשרים שנה הדפיס הגאון ר' פישל הערשקאוויטש מניו יורק אוסף תשובות מתקופת הזוהר של פולין, בשם שו"ת הררי קדם, ובתוכו מדור תשובות מר' יצחק איילנבורג, מחשובי תלמידי הב"ח, דרשן בקראקא ואב"ד ליסא. אחת מן התשובות שנדפסו שם שופכת אור על דברי מגן אברהם האמורים.ר' יצחק איילנבורג נשאל בשנת תט"ו מן העיר שטארק-נעסט בענין בניין בית הכנסת בשבת בקבלנות. הוא נבהל משמוע את הרעיון ואסרו בתכלית האיסור, ולא רק בנייה ממש אלא אפילו תיקון, והתרה בהם שאם לא ישמעו לפסקו זה, יחרים את תוצרתם לבל יקנו מהם. עיקר כובד המשקל בהכרעה זו היה בגין חילול השם, "שלא יאמרו"… ואלו מקצת דבריו: "ובר מן דין, אין לנו חילול השם גדול מזה, שביום חגם אינם עושים מלאכה השייך לא להם ולא ליהודים, וביום השבת יעשו מלאכת היהודים דבר השייך למחובר, שומו שמים על זה, המעט לכם אשר נגע בהם אף ה' סמוך לשבת, ואיך יעלה על לבבכם לעבור על דברי חז"ל בדבר חילול שבת, השמרו לכם שלא יצא אש מאת ה' שאין לה כביה עולמית[35], חלילה וחלילה לכת"ר לעבור על ההתעוררות מה שאני מתעורר כעת לכם לכבוד ית"ש לקדש את יום השבת… ומה גם אחינו דרים בין הנכרים ואנו בעיניהם נוטרי שבת… ויש לנו קיומים מן המלכים ושרים שלא לדיין אתנו ביום השב"ק, ורע בעיניהם כשרואין ישראלים אינם נזהרים בקדושת השבת, יש לחוש ח"ו דלא תיפוק מיניה חורבה, ודי בזה לחכמים ונבונים כמו מכת"ר"[36].דברים אלו, שישראל המניחים לנכרי לעשות מלאכה בשבת – מראים בכך זלזול בשבת וחילול השם, הם דברי חידוש שלא נשמעו מעולם בארצות אלו. לדוגמא, מפורסמות הן תקנותיו של הגאון ר' משולם פייביש אב"ד קראקא ושידלוב, משנת ש"נ, בהן מפורטים סעיפים רבים הנוגעים להחכרת בתי עסק ומלאכה לגוים בשבת. על התקנות הסכימו כל רבני המדינה, ולמרות שהחמירו מאוד מבחינה הלכתית ולא התירו להחכיר אפי' במקום הדחק, ובכל זאת לא נזכר שם הטעם של חילול השם, אלא הנידונים ההלכתיים. ואולי יש לשער, שמשום שמדובר בעסקים פרטיים לא שייך בזה חילול השם, אבל כאשר מדובר בדבר השייך לקהילה כולה – רואים בכך הגוים חילול שבת וחילול השם[37]. רבי יהושע ב"ר יוסף אב"ד קראקא, בעל 'מגיני שלמה', מורו של רבי יצחק, נשאל אף הוא בעניין שיפוץ בית הכנסת בקבלנות, ואסרו בתכלית האיסור, ואולם טיעון זה של חילול השם לא עלה על דעתו[38].  החולקים על חומרת המג"אבאחד הדורות הבאים נחלקו שני גדולי הדור, הגאון רבי עקיבא איגר וחתנו רבי משה סופר בנידוננו. רבה של צילץ, רבי אריה ליב לאנדסבערג, מסר שרבו הרעק"א הסתייג ותמה בפניו על חידושו של המג"א, וכה מסר בשמו: "איך שייך חילול השם, כיון דאדרבה הרי לדידן גוי אסור לשבות"! בשנת תרכ"ב נדפסו בעיר יוהנסבורג גליוני רעק"א על שו"ע, על ידי בנו ר' יהודה ליב איגר, ושם מופיעה השגתו על דברי המג"א בזה"ל: "בעיקר הדבר לענ"ד שאין בזה חילול השם במה שאין מניחים עכו"ם לשום אדם לעשות מלאכה". רבי עקיבא איגר אינו רואה צורך להתחשב במנהג השביתה של הגוים, שאינם מניחים לבני דתות אחרות לעשות מלאכה ביום אידם. נראה שרעק"א התקשה במה שחידשו דין של חילול השם באופן זה, דבר שאין אח ורע בפוסקים. זו ועוד אחרת: לפי עדותו של מהרא"ל לאנדסבערג, מצא רעק"א סרך בחידוש זה, שהרי אסור לגרום שגוי ישבות בשבת. על פי שניים עדים יקום דבר, שרעק"א השיג על המג"א, וקבע הלכה למעשה להקל להעסיק גוי במלאכת שבת בבניין לצורך הציבור, שלפי המג"א יש בזה משום חילול השם.ופלא על בנו, רבי שלמה איגר, שלא ידע על דעת אביו ולא עוד אלא שהוסיף והכחישה. בשנת תר"ב נשאל רש"א מאת מהרא"ל לאנדסבערג[39] להתיר בניית בית הכנסת ע"י נוכרים בשבת, בנימוק שמוכרחים לסיים את הבנייה לכבוד ימים נוראים. רש"א החזיק את ידי רא"ל בהתרו, אולם זה האחרון מסר לרש"א שתי אמרות בשם אביו – רבי עקיבא איגר, ואת שתיהן לא קיבל ר' שלמה. הראשון הוא בענין מחובר השייך לרבים. והשני, מה שהבאתי לעיל, שרעק"א השתומם על המג"א והתבטא: "איך שייך חילול השם כיון דאדרבה הרי לדידן גוי אסור לשבות"! ר"ש לא קיבל שמועה זו כל עיקר: "מי מאמין שפה קודש יאמר כן". ר' שלמה איגר הבין מדברי מהרא"ל לאנדסבערג, שדעת אביו היתה לשלול את חששו של מג"א, שהגוים אינם מניחים לישראל לעסוק אף במלאכת עצמם, ועל זה נחלק רעק"א על המג"א וטען שהרי אסור לישראל לגרום שביתת עכו"ם. אבל לדעתו של ר' שלמה, ביאור דברי המגן אברהם כך הוא: חילול השם שבדבר הוא על שהגוים מכבדים חגם, עד שימחו באחרים שלא יעשו מלאכה בעבורם; ואף אנו כשיש בידינו למחות בידם במלאכות שלנו, אין אנו מוחים, והרי הם מוחים בישראל שיבנה בחגיהם אף שאינו בן אמונתם, ואנו נניח לאינן מאמונתינו שיעשה?[40] ועל כך ודאי שלא חלק רעק"א.וזו פליאה עצומה על ר' שלמה איגר, הרי נכתב כן בפירוש בגליונו של רעק"א, כאמור לעיל. עוד מן הענין לציין, שרש"א התיר בעירו קאליש בתיקון בית הכנסת בשבת, כנאמר בהמשך אותה תשובה, בניגוד לעדותו של המג"א שהגדולים בעירו אסרו על כך.  התפשטות חומרת המג"אעמוד התווך של ההסתייגות מהעסקת גוי בשבת משום חילול השם, בהסתמכו על דברי המג"א, הוא רבי משה סופר בעל 'חתם סופר'. בחודש ניסן תקצ"ג נשאל מאת ראשי קהילת אייזנשטאט ובראשם ראש-הקהל ר' שמואל שפיצר, היות ועמדו באמצע שיפוץ בית הכנסת וארון הקודש ע"י פועלים נכרים, והנה מתקרב חג הפסח, ובאמצעו של החג חל יום אידם והפועלים ישבתו בו, האם נכון הדבר לנהוג כן, שהפועלים יעסקו במלאכה בשבת שלנו וישבתו ביום אידם. ראשי הקהילה חששו מפני הבזיון שבדבר. את תשובתו, ששלח יומיים לפני חג הפסח, פותח רבי משה סופר: "הנה לא נעלם מעין כל חי מ"ש מג"א שאפילו נימא שברבים ליכא חשדא, מכל מקום משום חילול השם אינם מניחים לבנות בפרהסיא ביום אידם ואנחנו נבנה בית הכנסת ביום שב"ק ויהי חילול השם בדבר… היש חילול השם גדול מזה, אוי לאותה בושה ולאותה כלימה, הגוי ישבות ביומו ויעבוד ביום ש"ק שלנו הלא נבוש ונכלם, לא תהיה תורה שלימה שלנו…"[41]. בהמשך דבריו הוא מחדש על דרך הדרוש, עה"פ "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל", שחז"ל דרשו על הסיפא שבפסוק, שכל מטרת בית הכנסת הוא כדי לקדש שמו ברבים, אולם יש לשמור שע"י בניין בית הכנסת לא יעברו על רישא של הפסוק, שלא יגרם חילול שמו![42] כחודשיים לאחמ"כ, ביום כ"א באייר, נשאל רמ"ס מאת ר' איציק היילברוין אב"ד זענטא, היות וסתרו את בית הכנסת שלהם ובונים את החדש על יד מקום בית הכנסת הישן, אבל לא מכרו או פדו את השטח הישן, והחדש אינו ממש באותו מקום, לכך יוצא שמקום ההיכל של בית הכנסת הישן יהיה כעת מקום החצר, ומקום כותל המזרח יתפוס את שער הכניסה. האם יאה למעבד הכי?רמ"ס עונה בבהירות שאין שום אפשרות לעשות כן, אלא יש להם לבנות את בית הכנסת החדש ממש באותו מקום של הישן, ורק יש אפשרות להרחיב את גבולו. וממשיך רמ"ס בהבאת סייעתא מבנו של הרב השואל, ה"ה תלמידו הבחור המופלג ר' יעקב[43], שאפילו אם מן הדין היה מותר לעשות כן, מן היושר לאסור, כיון שאומות העולם מקפידים לכבד מקום שייעדו לבית תפלה שלהם, שגודרים אותו המקום בחורבנו לבל יעבור שם קלון, א"כ ייווצר חילול השם אם אנן ח"ו לא נעשה כן[44]. גם את הכרעה זו מסמיך החתם סופר לדברי המג"א, "שכבר אמרתי מאז", וממשיך דרושו לפסוק "ונקדשתי". החת"ס נקט להלכה, בהשפעת סברתו של המג"א, שכל דבר שבני האומות מקפידים עליו, אם אנן לא נקפיד עליו – יש לחוש לחילול השם. וכשם שחידושו של המג"א תלוי באדיקותם של הגוים בדתם, ובתקופתו ובמקומו של המג"א רובם היו נוצרים אדוקים, כך יישומו של הכרעת החת"ס תלוי במידת אדיקותם של הגוים בני זמנו, ולא כל העתים שוות. ואפרש את דבריי. מלאכת יחידחידושו של החת"ס, שצריך להתחשב בהקפדה הדתית של הגוים, חל רק על מלאכה בצרכי רבים, כגון בית הכנסת[45] או בית הקברות[46], אבל דבר שאין לו זיקה לרבים – מהכי תיתי להחמיר בזה[47]. והסברא לכך היא פשוטה, הלא הגוים בימי חגם נמנעים רק בעבודות בפרהסיה כגון משא ומתן וכדומה[48]. ברם, תלמידו הגדול, רבי משה שיק רבה של חוסט, אינו סובר חילוק זה ודעתו שגם ביחיד יש חשש של חילול השם. הוא נשאל מאת רבי זכריה שפירא רבה של דאראג[49] ומאת תלמידו רבי אליעזר זוסמאן סופר אב"ד האלאש[50], האם מותר להפעיל בשבת מכונת דישה ע"י פועל נכרי בקבלנות באופן שאין חשש של חשד. מהר"מ שיק משיבו, שעל אף שמעיקר הדין יש להתיר, מכל מקום  "במכונת דישה שהיא מלאכה בפרהסיא, ולפי הנראה אין הגוים מניחים לעשות זה ביום חגם אפילו לישראל, א"כ שוב יש חשש שכתב המג"א, ואין להתיר"[51]. פסק זה הוא לשיטתו במקום אחר, שגם במלאכת יחיד יש חשש של חילול השם, אם היא נעשית בפרהסיה[52]. מקומות שאין הנכרים מקפידים על ישראל שעושים מלאכת עצמם בפרהסיהניתן להבין את חששו של המג"א בשני אופנים: א. כיון שעל פי חוקי בני האומות הם מונעים מבני ישראל לעבוד ביום אידם, לכך ראוי שאף אנו נכבד את שבתותינו לפחות כמותם. ב. החשש הוא מפני "מה יאמרו הגוים", שלא יבוזו לנו שאנו מזלזלים בשבתותינו, בשעה שהם מנועים מעשיית מלאכה אף ע"י אחר; שהרי לשיטתם, ביום שבת שלנו עלינו לאסור מלאכה ע"י אחר.ההבדל בין שני טעמים אלו יתבטא במקום שעל פי חוקם מורשים ישראל לעבוד בעבורם ביום אידם. ואכן, שאלה זו עלתה משנות תר"כ ואילך, בתקופה שהחלו להכיל שוויון זכויות אזרחיות במדינת אוסטרו-הונגריה, וניתן דרור לכל בן דת להתנהג באופן חופשי. מתוך התפתחות זו עלה חידושו של המג"א על שולחן המלכים, שדנו שמא במצב כזה אין מקום לחילול השם. נחלקו בכך גדולי ישראל: רבי חיים סופר אב"ד מונקאטש[53] ורבי מאיר צבי וויטמאיר אב"ד סאמבור היה דעתם להקל: "כעת אשר מטעם הקיסר אין הנוצרים יכולים למחות בישראל שלא יעשו מלאכת בפרהסיא ביום חגם, שוב גם אנחנו רשאים…"[54]. לעומת זאת, ר' אברהם שמואל בנימין סופר בעל 'כתב סופר', היתה דעתו להחמיר, וסברתו בצידו: מה בכך שהם מניחים לישראל לעבוד בשביל עצמו, הלוא לעשות מלאכתם אינם מניחים[55]. במקום שהנכרים בעצמם אינם מקפידים על מצוותיהםכאשר תהליך החילון התפשט באירופה כאש בשדה קוצים, עלה רעיון נוסף להקל בחשש זה, היות ורבים מן הנוצרים עצמם כבר אינם מקפידים ואדוקים בשביתה ביום אידם, אולי יש מקום להקל[56]. משא ומתן בחול המועדבשנת תקנ"ז נשאל רבי יחזקאל לנדאו, בעל 'נודע ביהודה', ע"י תלמיד בשם רבי ליב[57], שהוא רואה בעין רעה את מנהג עירו שקונים בחג (באופן המותר) בשר אצל האיטליז שהוא בבעלות של גוי. אחד מנימוקיו להחמיר הוא ענין חילול השם שחידש המג"א, שביום אידם אינם מוכרים בשר. הנוב"י אינו מקבל את טיעונו זה, והוא מדייק בכוונת הגוים: הם לעצמם דואגים למאכל חגם לפני פרוץ החג, ואם לא יקנו מספיק בערב החג, הלא הם יקנו זה מזה גם בעיצומו של חג, אלא שלא ימכרו לבן דת אחרת. ע"כ, ישראל שקונה בעבור כבוד חגו, אין בכך זלזול בחג, גם לשיטתם[58]. נמצאנו למדים, שדעת הנוב"י היתה שלגבי חשש זה צריך לעיין בהסתכלות הגוים ובכוונתם.  הפעלת בית מרחץ בשבתבשנת תרצ"ב נשאל רבי עקיבא סופר רבה של פרשבורג, מאת רבי משה גרינברגר ראב"ד מיהאלוויץ, היות והשקיעו כסף רב בבניית ושיפוץ מרחץ לקהילה, וכדי לכסות את החובות עלה בדעת פרנסי הקהילה להפעילו באופן המותר גם בשבת, כדי שישמש את גויי הסביבה. בשאלתו ציין רבי משה להתירו של הנוב"י, אולם הוא חשש שמא מן הנכון להחמיר ולגדור גדר לקדושת השבת, שנפרצה בדור האחרון במימדים עצומים, לכן נפשו בשאלתו האם הוא צודק בחששו זה. רבי עקיבא סופר אכן מסכים עם חששו זה, ומסתמך על דברי זקנו (שו"ת חת"ס, ח"ו, סי' מג). ולגבי כיסוי החוב של הקהילה, הוא משיב לו שידוע מאמר חז"ל: "אין צבור עני"[59].  כניסה לבית הכנסת עם מקל הליכהמעיקר הדין אסור לעלות להר הבית במקל, אולם בבית הכנסת מותר לאדם להכנס עם מקלו[60]. הב"ח הביא שראה "מקצת המקפידים" שלא נכנסו לבית הכנסת עם מקלם, אולם דעתו שאין מקום להחמיר כלל, ו"אינו אפילו משנת חסידים", ונימוקו עמו. רבי שמואל ב"ר יוסף מקראקא השיג עליו מסברא בעלמא (עולת שבת שם, סוף ס"ק ח): "מאן דנזהר תבוא עליו ברכה, שהרי מ"מ כבוד שמים הוא". ועל דבריו העיר רבי יעקב ריישר רבה של מיץ[61] בלשון חריפה, דמאחר שלא מצאנו חומרא זו בפוסקים, "היא חומרה בלא טעם", ובפרט שמקלות שלנו נקיים הם[62]. החיד"א, שקיבל בהשאלה את ספר שבות יעקב ליום אחד, השיג על דברים אלו ונימוקו עמו, מטעם חילול השם, והוא מעיד על עצמו שבמסעותיו בארצות אירופה במדינות הנוצריות ראה "שאפילו במקום המתיחס למלכות ואין המלך שם ואינו חצר המלך, מ"מ קפדי השומרים שלא ליכנס במקל חשוב אפילו לאנשים חשובים, א"כ יש כבוד שלא ליכנס במקל, והעושה כן לכבוד ה' הנה שכרו אתו"[63]. שיחת חולין בבית הכנסתבדורות רבים התריעו על הזלזול בקדושת בית הכנסת בשיחת חולין. ראשוני המגנים והמוכיחים על כך היו חסידי אשכנז, שגינו את התופעה בלשונות חריפות ביותר. בספר חסידים מתמרמר על שמתרבים ה"שוחקים בבית הכנסת במקום שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", והוא קורא ללמוד מן "הגוים בבית תפילתם עומדים בתרבות, כל שכן ישראל שעומד לפני המלך הגדול שלא יוציא מפיו דבר ביטול בבית הכנסת". לדברי ספר חסידים, העונש על כך הוא חמור ביותר, ו"אם תראה וכו' בית הכנסת חרב או רשעים או גוים דרים בו, דע שאף ישראל היו נוהגים בו דרך בזיון"[64]. משם העתיק רבי יצחק מקורביל המתמרמר: "אוי להם למדברים דברים בטלים… בבית הכנסת ומונעים בניהם מחיי עוה"ב, כי יש לנו לעשות ק"ו בעצמינו מעובדי אלילים, אשר אינם מאמינים עומדים כאלמים בבית חרפותם כל שכן אנו העומדים לפני ממ"ה הקב"ה…"[65]
  עישון בתענית ובבית הכנסתבדורות שאחרי גירוש ספרד נחלקו גדולי ישראל אודות העישון בתעניות ציבור. גדול חכמי טורקיה בזמנו, רבי חיים בנבנשתי, סובר שמעיקר הדין כל עישון אסור בת"צ, אלא שאין כח בידו לאסרו לאחרים, כ"א בתשעה באב. נימוק נוסף לאיסור הוא מטעם חילול השם: "ומלבד דאיכא איסורא, הרי שם שמים מתחלל על ידם בשתייתם אותו בת"צ בראש כל חוצות ואצל כל פינה, והגוים מלעיגים ומלעיבים עלינו, שהם אינם שותים אותו ביום תענית"[66]. היו שטענו מנגד, שאין לנו להתייחס בענייני הלכה על פי הליכות הרחוב הנכרי, ואדרבה, יש בכך משום אביזרייהו של איסור "בחוקותיהם לא תלכו"[67]. עישון סיגריות בבית הכנסת שנוי במחלוקת בין האחרונים[68], ויש מבין האוסרים שהשתמשו בטיעון של חילול השם כדי לאסור. רבי דוד צבי הופמן נמנה אף הוא בין האוסרים, וטעמו ונימוקו הוא חילול השם: "ועוד דידוע שהנכרים מדקדקים מאוד ואוסרים העישון בבתי תפלות שלהם ומעתה יהי ח"ו חילול השם, אם אנו נתיר זאת, ועל כן פשיטא דאסור"[69]. באותו סגנון מתמרמר רבי עובדיה הדאיה[70] ותמה על בני תורה המזלזלים בקדושת בית הכנסת, וכה הוא כותב בשנת תשי"ח: "הרי אפילו בבתי המשפט של הגוים לא מרשים לעשן לפני השופט. ואני זוכר בימים הראשונים גם כן בן אצל אביו לא היה מעיז לעשן לפניו, וגם רבים מבעלי הנימוס, אם הם נמצאים אצל איזה אדם גדול לא היו מעיזים לעצמם לעשן לפניו, בלתי אם יקחו ממנו רשות. וכמה רע עלי המעשה של החרדים ובעלי תורה מעשנים בגלוי בבית הכנסת בלי שום בושה"[71].אי"ה ביריעה הבאה אביא דוגמאות נוספות למקום שחששו מפני חילול השם בעיני האומות. *מדי עוסקנו ביריעה זו – ביקרת השבת ובערך מקום מקדש-מעט – נתקלו עיני בסיפא של פרשת בהר – היא פרשת השבוע: "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, אני ה'". ומה נאים דברי רבי תנחומא במדרשו (ויקרא ו): "שנו רבותינו. לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובאפונדתו ובאבק שברגליו, שלא ינהג קלות ראש בו אפילו בחורבנו. אמר הקב"ה 'את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו', בא להקיש שמירת שבת למקדש, כך שנה ר' חייא הגדול, כשם ששמירת שבת לעולם כך מוראת מקדש לעולם"., יחיאל גולדהבר  בית הכנסת וארון הקודש באייזנשטאט שאלת שיפוצם ע"י נכרים ביום השבת והחג נשאלה בפני החתם סופר, ולצד פסקת האיסור, יצא מגדרו והודיע כי הוא מוכן ליטול חלק בהוצאות היתירות אשר יוטלו ממניעת העבודות בשבת. לעילוי נשמת מורי ורבי הגאון רבי מאיר ב"ר שלמה ברנדסדורפר זצ"ל

שעלה השמיימה ואותנו לאנחות עזב

    

[33] יש להעיר שרבי יצחק הלוי, אחיו ורבו של הט"ז (שו"ת מהר"י הלוי סי' י), גם הוא תמה על נוהג זה בעירו, ולא מצא שום היתר על כך. אמנם לבסוף מביא סברא להקל ודוחה אותה על הסף, ואולי לכך התכוון במג"א.[34] בן הגאון ר' נתן שפירא אב"ד קראקא בעל מגלה עמוקות. חיבר ספר 'בית ישראל' על שו"ע יו"ד. ר' אבלי הביא ממנו בספרו זית רענן על הילקוט, בראש ספר יהושע.[35] כנראה שבית הכנסת נשרף, והוא תולה זאת כעונש על חילול השבת, על פי מאמרם (שבת קיט): "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת".[36] תשובות רבי יצחק איילנבורג, בתוך שו"ת הררי קדם, ברוקלין תשמ"ח, סי' מ.[37] התקנות פורסמו ע"י י' הילפריין, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש"ה, עמ' 483.  [38] שו"ת פני יהושע, ח"ב, סי' ב.[39] רש"א מכנה את הנמען בראש האגרת: מוהר"ל אב"ד צילטץ. ולכאורה הכוונה לרא"ל צינץ רבה המפורסם של צילץ. אולם דא עקא, הרי התשובה היא משנת תר"ב, בה בשעה שרא"ל צינץ נפטר כבר בשנת תקצ"ג, על כן מן ההכרח לומר שרא"ל לאנדסברג הוא הנמען, והוא אכן היה מתלמידי רעק"א ואביו הגדול – רבי שלמה זלמן לאנדסברג מפויזן  היה מהמקורבים לרעק"א.[40] שו"ת רבי שלמה איגר, סי' ח.[41] רבי דוד שפרבר אב"ד בראשוב (שו"ת אפרקסתא דעניא, ב, או"ח סי' ל), דן האם מותר לקבוע מתלים לכובעים בקירות בית הכנסת, ואם יש בכך חילול השם שחידש המג"א, והחמיר בעקבות הכרעת החת"ס. והראה מקור לנימוק החת"ס מדברי הרשב"ש שהצדיק את חליצת נעליים בכניסה לבית הכנסת (לעיל הע' 26). [42] שו"ת חת"ס, ליקוטים, סי' מג. החת"ס מתייחס לראשי הקהל בכבוד גדול, ובפרט לרבם הגדול – רבי יצחק משה פערלס (מחבר שו"ת בית נאמן), והוא מתפלא על הקהילה בשניים, ראשית למה פנו אליו בה בשעה שרבם הדגול הוא מרא דאתריה: "שראוי לסמוך עליו אפילו להקל מכ"ש להחמיר". ועוד שניה: בזה"ז ששמירת השבת התרופפה ובאו פריצים וחיללוה, יש לחברי הקהילה להושיט יד ולתרום ממון בעבור חסרון הימים החסרים, או שמא להוסיף יותר פועלים. וכאן מניף החת"ס את ידו הגדולה ומודיע שהוא יחד עם מחותנו ר' שמואל גינז (מחשובי הקהילה) מוכנים להצטרף לנודבים! ובדרך אגב הוא מספר שכן היה בעירו פרשבורג, כשנשרף ההקדש ג"כ שילמו יותר כדי שלא לבנות בשבת. [43] ר' יעקב היילברוין, תלמידו בפרשבורג. שימש בהוראה בזענטא ליד אביו, ובשנת תר"א נתמנה לרבה של אדא. בשנת תר"ט נחטפו ע"י הצבא הסרבי עשרות יהודים מאדא ובראשם הרב, הובלו לזענטא ונהרגו עקה"ש (ראה: 'אישים בתשובות החת"ס', סעיף רעט).[44] שו"ת חת"ס, חלק או"ח, סי' לא. תשובה זו הועתקה בלשונה בשו"ת רב פעלים, ח"ב, או"ח סי' כא; שד"ח, מע' בית הכנסת סי' כא.[45] יתכן שגם לדעת החת"ס, באופן שהמלאכה מכבדת את הדת, כגון נקיון בית הכנסת (דבר הנהוג בימינו בבתי כנסת רבים), אין מניעה מטעם חילול השם. כך העירני הגאון ר' אליעזר קעסטנבאום, נשיא רשת הכוללים "דמשק אליעזר", ניו יורק. באותה תקופה נשאל רבי יהודה אסאד אב"ד סערדעהאלי, מאת תלמידו רבי אורי מילר, שהיה דיין דקהילת שוסברג (עד שנת תרכ"ה), האם מותר לבנות בית הכנסת בשבת ע"י פועלים נוכריים. הוא לא מצא מקום להתיר, וסמך את כל כוחו על דברי המג"א, ועוד הוסיף נופך למושג משום חשד, שדוקא בבנייה של מצוה אסור; בגלל שבזה יש חשש טפי, שיאמרו שבשביל מצוה הקילו לבנות ע"י שכירי יום ולא בקבלנות וכו' (שו"ת מהרי"א, או"ח, סי' נג; וכ"כ בגליון 'ברוך טעם'). [46] כבר בשנת תק"ע נשאל החת"ס מאת רבי דוד כ"ץ אב"ד רעטע, האם יאה לשכור בקבלנות נכרים לשפץ את חומת בית הקברות, וגם כאן החמיר על פי דברי המג"א. אולם בתשובה שלפנינו למד החת"ס שנימוק ההחמרה בבית הכנסת היא לא מטעם קדושה שבו, אלא בגלל שם ישראל שעליו, וא"כ כש"כ בית הקברות "שמתי ישראל קבורים שם ומצבות עומדים שם וכל רואם יכירו כי הוא מלאכת ישראל" (שו"ת חת"ס, חלק או"ח, סי' סא). יש לעיין, שבתשובה זו דעתו שאם ע"י מניעת העסקת הפועלים בשבת יתבטל בנין בית הכנסת או חומת ביה"ק, יש להקל. ואולי אפשר לחלק, שמשמעות לשון תשובתו היא שהנוכרים עצמם עובדים ביום אידם, א"כ אין כאן אותו חילול השם שכתב עליו בשנת תקצ"ז! איברא, שגם באיגרתו לעיר רעטע הוא מעדיף שישתדלו אצל הפועלים בהוספת ממון, כדי לרצותם שלא יעבדו בשבת, ואם לאו, הרי השתדלותם לבד מעביר קול שאין רצון ישראל בכך! [47] הפמ"ג (אשל אברהם רמד, ח) נשאל בימי שבתו בלבוב (בין השנים תקל"ד-תקמ"א) על האטליזים ברחוב היהודים שרצו למסור לשבת וחג את חנותם לגוי שימכור במקומם. והוא משיב, בעקבות דברי המג"א, שעל אף שברבים ליכא חשדא, "מיהו חילול השם איכא, שהם ביום חגם המקולים שלהם סגור, ושל ישראל פתוח? וכמו בית הכנסת…". בהמשך דבריו הוא מסתייג, שאם התיר להם אדם גדול, הריהו מבטל את דעתו. [48] באופן שונה קצת נימק הכת"ס בטוב טעם, שבודאי אין חילול השם בנכרי הרואה שישראל מחלל שבת בצנעה, כמוהו כמותם יש הרבה שאין שומרים דתם ומחללים חגיהם, רק כשבונה בפרהסיה ע"י נכרי, שאין ידוע לו ההיתר ואין ישראל מוחה, וכל ראשי העם ומנהיגיו רואים את הקולות ואין מוחה, זהו חילול השם גדול (שו"ת כת"ס, סי' מא ד"ה ויש להקשות). תשובה זו היא ניתוח מופלא של סוגיה סבוכה זו! מצאנו עוד מתלמידי החת"ס וממשיכי דרכו שהתנבאו בסגנון זה: שו"ת שערי צדק, סי' לה ד"ה ולכאורה; נטע שורק, סי' כא; תורת חיים (סופר) ועוד.[49] בנו של רבי נתן אב"ד טאקאי. כיהן בדאראג בין השנים תרט"ו-תרל"ד, ואח"כ עבר לכהן בעיר ווראנוב, מח"ס אבן נזר.[50] כיהן בהאלאש בין השנים תרי"ז-תרמ"ז, ומאז כיהן כאב"ד פאקש, מח"ס עט סופר ועוד. אולם מהר"ם שיק נפטר בשנת תרל"ט. [51] שו"ת מהר"ם שיק, ח"א, או"ח, סי' צו, צז. [52] סימן ק. וכן דעת מהרש"ם, ח"א, סי' יב; לבושי מרדכי, מהדו"ב סי' מ. [53] מחנה חיים, ח"ב, סי' יח. [54] שו"ת רמ"ץ, סי' יז ס"ק ט. התשובה היא משנת תר"ל. וכן דעת מהר"ש ענגיל, ח"ד, סי' לח. [55] שו"ת כת"ס, סי' מ; וראה שו"ת נטע שורק, סי' כא.[56] דעת הנוטים להקל מטעם החילון: רבי חיים יעקב זעליג (גולדשלג) אב"ד לובראנץ, בעל 'ויחי יעקב', שהוא השואל באבני נזר, ח"א, סי' מב; מהרש"ג, ח"ב, סי' קטז. על מנהג הנוצרים והישמעאלים בירושלים מעיד רבי שלום משה גאגין, ראש ק"ק בית אל בירושלים בשנים תרל"ט-תרמ"ג (שו"ת ישמח לב, ירושלים תרל"ח, סי' א), שבני שתי הדתות עושים מלאכות בפרהסיה ביום אידם. רבי עזריאל הילדסהימר (או"ח סי' לג), רבה של אייזנשטאט, צירף נימוק זה להקל בדוחק. אולם הוא עצמו לא סמך ע"ז בעירו, ובעת שיפוץ בית הכנסת שבעירו שילמו הון רב כדי שלא להעסיקם בשבת! ופלא מש"כ החת"ס בתשובתו לקהלת אייזנשטאט, שאם רק הגוי הבנאי אינו שובת ביום אידם, די לנו בכך שלא נחוש לחילול השם. והפלא הוא כפול ומכופל, הלא הוא זה שביסס את דברי המג"א למעשה, ומה לי אם הבנאי היחידי הזה אינו אדוק בדתו, הלא הקול יוצא ומתפשט שהיהודים אינם שובתים… ועיין היטב בשו"ת מנחת אלעזר, ח"ד, סימן לח דברי ביקורתו על האבנ"ז. [57] לא מדובר בתלמידו ר' לייב פישל'ס, אלא בתלמיד אחר, והוא נטול זיהוי. [58] נובי"ת, או"ח, סי' צה. בשנת תרנ"א כותב רבי יצחק שמעלקיש אב"ד פרעמישלא, שגם עם סברת הנוב"י, כהיום יש להחמיר, עקב הפרצות הנוראות בחילול שבת (שו"ת בית יצחק, יו"ד ח"ב, קו"א סי' טז). [59] שו"ת דעת סופר, סי' ל.[60] טושו"ע סי' קנא.[61] הוא נשאל מאחד שתמה על מנהג הפשוט: "לזקני הדור שצריכים משען ומענה במקל, והולכים בהם לבית הכנסת, האם אין חשש איסור כפי המובא במסכת ברכות לגבי הר הבית".[62] שו"ת שבות יעקב, ח"ג, סי' א. והוא מספר עובדה מעניינת: "גם פה בק"ק מיץ כשבאתי הנה לישב על מקום גדולים בבית הכנסת, מקום מיוחד לאב"ד ור"מ מפה, ראיתי בזוית נקב גדול, ואמרו לי שעשו נקב זה בכוונה לעמוד [=להעמיד] שם האב"ד את מקלו. הרי שפשט היתרו". [63] שו"ת יוסף אומץ, סי' טז ס"ק א. [64] ספר חסידים, מהדו' מק"נ, סי' תתתשפט. [65] סמ"ק, יום ראשון, סוף מצוה יא, הובא בקיצור במג"א סי' קנא. [66] שיירי כנה"ג, אזמיר תל"א, סי' תקמז. וכן דעת בן דורו – רבי מרדכי הלוי, רבה הראשי של מצרים (מצרים ש"ף – ירושלים תמ"ד), שהמעשן לפני הגוים יש בו משום חילול השם: "אין ראוי לפי דעתם לזלזל בתענית שלנו לפניהם, לפי שהם מחזיקים אותנו שאנו מחמירים בכל דבר ודבר, לכן בעל נפש יזהר…" (שו"ת דרכי נועם, ויניציה תנ"ז, או"ח סו"ס ט). [67] רבי שלום מרדכי שבדרון, אב"ד ברעז'אן, דעת תורה, סי' תקנט. אולם השיבו לנכון רבי דוד צבי הופמן מברלין (שו"ת מלמד להועיל, או"ח, סי' קיב), שהבדל תהומי חוצה בין שני המושגים: האיסור שלא ללכת בחוקות הגוים, היינו לחדש מצוה או הנהגה בעקבות הגוים. אבל דבר הנוגע לדרכי נימוס וכבוד, להפך, היא נמדדת רק ביחס לסביבה. ומה יענה המהרש"ם לדברי המג"א דידן? [68] את מכלול הדעות הבאתי בספרי 'מנהגי הקהלות', ח"א, עמ' פד-פה. [69] שו"ת מלמד להועיל, או"ח, סי' טו. בזמנינו במדינות מתוקנות, שהשלטונות אוסרות את העישון במקומות ציבוריים, הרי הוא בגדר 'דינא דמלכותא', שהרי הוא נתקן לטובת הציבור, ונראה שיש כאן איסור נוסף על עישון בבית הכנסת.[70] נולד באר"ץ בשנת תר"ן לאביו ר' שלום שלימין כיהן כראש חכמי בית-אל. בצעירותו עלה עם אביו ירושלימה. עם פתיחת ישיבת 'פורת יוסף' נתקבל שם לר"מ. בשנת תרצ"ט נבחר לרבה של עדת הספרדים בפתח-תקוה, שם כיהן עד שנת תשי"א, עת עלה לכהן כחבר בית דין הגדול בירושלים. בשנת תשי"ח הקים בירושלים בית מדרש 'בית-אל' ע"ש ביה"מ שנשא אותו שם, ואשר חרב עם נפילת ירושלים העתיקה. נפטר בשנת תרכ"ט. [71] שו"ת ישכיל עבדי, ח"ו, אה"ע סי' א. כבר בשנת תש"ג כתב רבי עובדיה תשובה ארוכה בגנות העישון בבית הכנסת (שם ח"ד סימן ז סעיף ג), אולם טיעון זה של חילול השם, עוד לא עלה על דעתו. 

[1] בתורה מתייחס האיסור למעשי עבודה זרה הנעשים ע"י ישראל. אולם חז"ל הרחיבו ודרשו את המושג לכל התנהגות שאינה ראויה.[2] את ההגדרה הקולעת לשורש 'חילול' כתב רבי יעקב צבי מעקלענבורג, 'הכתב והקבלה' (בראשית מט, ד), בפירושו לפסוק אז חללת יצועי אביך: "הורדת דבר מיקרו וחשיבותו". [3] בה"ג ל"ת קלז; רס"ג ל"ת לג; סהמ"צ לר"מ ל"ת סג; החינוך מצוה רצה. וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, א.כאשר נתמנה רבי ישראל אלתר לאדמו"ר על מקום אביו הגדול בעל 'אמרי אמת', ביקש מאת אחד ממכיריו (ר' פישל כהן, תלמידו של האוסטרובצי) שהיה ידוע בבקיאותו המופלגת, שימציא לו רשימה של כל המקומות שחז"ל מנו הנהגות ואזהרות ל"אדם חשוב"… (מפי ש"ב הרב שמעיה טויסיג). [4] רש"י סנהדרין דף נז ע"א ד"ה ישראל; תוס' ב"ק דף קיג ע"ב ד"ה הכי. וראה ירושלמי ב"מ ה, ה; דברים רבה פ"ג מעשה ב"ר שמעון בן שטח.[5] שו"ע יו"ד רלב, יד. וכן בגוי שנשבע שלא כדין, אין לחלל שבועתו, בגלל שגוים אחרים אינם מבחינים בטעות. ועד"ז מצינו שנענשו ישראל בימי דוד, שהיה רעב שלש שנים בעון שהמית שאול את הגבעונים, על אף שנשבעו בשקר; אמרו: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה. ראה יבמות דף עח ע"ב. [6] סנהדרין דף כו ע"ב; שו"ע יו"ד רנד, א.[7] 7 רש"י, יד רמ"ה, תוס' שאנץ, רבי יהונתן מלוניל, נמוקי יוסף. [8] 8 ש"ך יו"ד ראש סימן רנד. [9] ר"י מלוניל, לבוש סי' רנד, חכמ"א קמו סעיף ד, ערוה"ש סי' רנד. יש להעיר ממקור נוסף לאיסור נטילת צדקה מגוי, הוא במסכת ב"ב דף י ע"ב, משום הפסוק "ביבוש קצירה תישברנה", כלומר בלא מעשה הצדקה תכלינה זכויותיהם של הגוים. ר"י מלוניל, בסנהדרין שם, הביא פירוש נוסף לחילול השם שיש בדבר, שהוא מטעם "ביבוש קצירה תישברנה", היינו לפי פירושו – שתי הסוגיות אחת הן! ויהיה הבדל למעשה בין טעמים אלו, באופן כשהגוי יוזם מעצמו את מתן הצדקה, שאין חילול השם, שאין מקום לטענה שאין היהודים עושי צדקה וגם המקבל את הצדקה אינו מתבזה, אולם זכות הצדקה נזקף לגוי. [10] ענין נוסף של חילול השם כלפי הגוים אנו מוצאים בדאגה שלא יתחלל השם בעיני הגוים, מפני הפורענות שהוא מביא על ישראל ואומות העולם יאמרו: "עובדים לשמו והוא הורגם". אבינו הראשון אברהם אמר (בראשית יח, כה): "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע"; ולפי פירוש רש"י הכוונה "חולין הוא לך". היינו, כאשר השופט כל הארץ לא יעשה משפט, הרי שמו מתחלל, ומכאן השורש הלשוני למילה 'חילול'. גם משה טען אל הקב"ה (שמות לב, יב): "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אתם". וכן ניבא יחזקאל שרצון ה' להתקדש בגוים ולתקן את חילול שמו אשר נגרם בעצם הימצאות ישראל בגלות במקום לשבת בארצו (יחזקאל לו, יז). פייטנים רבים השתמשו בטיעון של חילול שמו יתברך בגוים בגלל הגלות ושיבצוהו בפיוטיהם, ובעיקר במזמורי הסליחות שנתחברו על רקע הפורענויות השכיחות שליוו את הקהילות. [11] ראה הערה .[12] מצאנו בחז"ל רעיון דומה – כלפי איסור ע"ז בלבד. הגוים לעגו לישראל כשהם נכשלו בע"ז. בסנהדרין (דף צג ע"א), במעשה חנניה מישאל ועזריה שקדשו ש"ש, שואלת הגמרא: אחרי שיצאו מן הכבשן, להיכן הלכו? משיב שמואל: "ברוק טבעו". פירש"י: "באותו רוק שרקקו אומות העולם בישראל שאומרים אלוה כזה יש לכם והשתחויתם לצלם". במסכת תענית (דף ה ראש ע"ב) הובא שע"ז של ישראל חמורה פי שתים משל נכרי, נכרי אינו ממיר את אמונתו אע"פ שהן אמונות פחותות ושפלות, ואילו ישראל הממיר את האמונה באלוקי אמת באמונה של הבל. ונוראים המה דברי הרד"ק (מלכים ב ג, כז) בפירוש חרון אף שגרם מלך מואב בעת שהקריב את בנו לעולה, ופעולתו זו, הואיל וכוונתו היתה לש"ש, הזכירה עוונותיהם של ישראל שאף הם עובדי ע"ז, והם יותר גרועים ממנו![13] וראה לקמן הערה , שכמה מגדולי הפוסקים חששו לדעת הס"ח. [14] תשובות הרמב"ם, מהדו' פריימן סי' לה-לט; מהדו' בלאו, ב, סי' רנו-רנח. [15] שם סי' לו. בסי' לה נאמרו דברים דומים: "ואנו אומרים עת לעשות לה' הפרו תורתך… בדבר שיש בו הסרת חילול השם לחושבים עלינו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג". ר' אברהם בן הרמב"ם מעיד שגדולי הדור הסכימו עם אביו בתקנה זו ונתפרסמה בחייו ובמותו ללא עוררין (קובץ תשובות הרמב"ם, ליפסיא תרי"ט, א, דף נא טו"ג; המספיק לעובדי השם, תשמ"ט, עמ' 195). תקנה זו של הר"מ נהגה עד הדור שלאחר גירוש ספרד. עם בואם של מגורשי ספרד לאיזור מצרים וא"י, המשיכו הספרדים במנהגם ולא שעו לתקנת הרמב"ם, ואילו תושבי המקום המשיכו במנהגם – מנהג הרמב"ם. במרוצת הזמן התעורר מתח בין שתי הקהילות השונות, ובשנת רצ"ט פרצה מחלוקת עזה, כאשר יוצאי ספרד רצו לכפות על התושבים לבטל את מנהגם. הרדב"ז נשאל על כך וסבר שיש לבטלה. לדעתו, הסיבות שנתן הר"מ אינן תקפות עוד משני טעמים: א. המציאות השתנה לטובה ורוב הציבור אינו מסיח בחזרת הש"ץ. ב. בנוגע לטעם של חילול השם, אין לחשוש משום שבכל מקרה הגוים מזלזלים בתפילתנו ורואים בהן כפירה, ודעתם עלינו שלילית ביותר. מסיים הרדב"ז: "וכיון דבלאו הכי כאין אנו בעיניהם, נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבין מן הדין, כיון שלא הועלנו כלום" (שו"ת רדב"ז, ח"ד סי' צד). לאידך גיסא, רבי יעקב קשטרו – יורשו של הרדב"ז – היתה דעתו, כנראה, להמשיך עם התקנה (ערך לחם סי' קכד).ויש להעיר על דבר פלא בדברי הרדב"ז הנ"ל. בסימן כה נשאל הרדב"ז על "כי מקצת העם מדברים בין תקיעות דמיושב ומעומד, אם יש חילוק בין התוקע לבין השומעים"? והוא עונה שהתוקע אסור בתכלית לדבר עד שישלים את המצוה, "אבל השומעים אין ראוי לגעור בהם אם מדברים בינתיים… וילמדו את העם בנחת שלא ידברו…". כמו כן לימד זכות על "המנהג הרע הזה שכל העם מספרים ומדברים בעוד שקוראים בתורה". בעוד שבנידון שלפנינו מעיד רדב"ז שרוב הציבור אינו סח בשעת חזרת הש"ץ. עוד מצאנו אצל שנים מגדולי אותו דור דעה, שהצדיקו את מנהג יוצאי ספרד שאין הש"ץ חוזר על התפלה במנחה, הואיל והם טרודים בעסקם, ומדברים שיחת מלאכתם ואינם מקשיבים לקול הש"ץ ומוטב לבטל החזרה (שו"ת רלב"ח סי' טו; שו"ת מבי"ט ג, סי' קצ). עדות חיה על מנהג יהודי ספרד לפני הגירוש, נמצאת בכתבי ר' אברהם סבע (צרור המור, פרשת פקודי). עדות קודרת המתארת בפרוטרוט את שיחות החולין בבית הכנסת בשעת קריה"ת: "דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש, כי אע"פ שישראל עוסקים בתורה, אין מכבדין אותה"… במקום להקשיב לחזן הקורא בתורה ולכוין לדבריו כיום מ"ת עוד מוסיפין חטא על פשע: "רגילין בשעה שמוציאין ס"ת מן ההיכל, מיד יוצאים רובם למלאכתם או לדבר לשה"ר… כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים, ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים". [16] הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא תרנ"ג, סעיף קעו. וכ"ה במעשה הגאונים סי' נא; ספר הפרדס לרש"י, ענין יוה"כ סי' קעט. וראה עוד אצל ש' אסף, 'מספרות הגאונים', ירושלים תרצ"ג, עמ' 171 ואילך.[17] שערי תשובה, שאלוניקי תקס"ב, סי' רצח.[18] רקע האיגרת: דעת הר"מ שמעיקר הדין אין בע"ק צריך טבילה. קולא זו גרמה התמרמרות אצל המון העם במצרים, עד שחשדוהו ויצא עליו קול שאף הוא עצמו אינו טובל לקריו. כאן התערבבו שני גורמים: א. קידוש השם. ב. התרת מסורת האיסור, עד שאף הוא עצמו אינו נוהג בגופו כמנהג המקום. התעוררה סערה והתאספו המון במחאה עצומה עד שדרשו להלשין על כך בפני השלטונות. ר' פנחס דיין, שהרמב"ם הוא שכוננו ברבנות, היה גם בין המתנגדים וכתב אליו על התמרמרות הציבור. הרמב"ם השיבו בלשון חריפה ביותר, הוא מעמיד את הדברים על דיוקם, שאין זה איסור אלא מנהג המקום, בעקבות הנהגת הישמעאלים. למרות זאת הוא מעיד על עצמו שהוא מקפיד כל ימיו לטבול.[19] קובץ תשובות הרמב"ם, מהדו' לפסיא, סי' קמ; איגרות הרמב"ם, מהדו' י' שילת, תשנ"ג, ב, עמ' תלג-תלח. וראה גליוני הש"ס, לברכות דף כא ע"ב. רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג, בתשובתו בענין טבילת עזרא מביא את דברי הפרדס, והתקשה בהבנת העניין של "קידוש השם בפני גוים". רק כאשר נתגלו לפניו דברי הרמב"ם הללו, צירף את שני המקורות והבינם כאחת, שגם הר"מ התכוין שיהודי ארצות המזרח טבלו שלא יהיו ללעג בפני שכניהם המוסלמים (שו"ת דברי יציב, או"ח, סי' נה ס"ק יד). אולם נ"ל שלא הר"מ ולא הגאונים הללו התכוונו לטבילה משום טהרה, אלא רחיצה מקומית משום נקיות!יש להוסיף בנוגע לדברי הרמב"ם, שבנו רבי אברהם, שהיה מכת החסידים שדגלו בטהרה, חולק על אביו. אירונית ומפליאה לשונו המזהירה מפני "דעת הטועים ומטעים" הטוענים שהטבילה אסורה משום חוקות הגוים! וזו לשונו: "היזהר פן יעלה על דעתך מה שעולה על דעת הטועים או המטעים שיש בזה הדבר אשר מפקפקים לגביו בהיותו מעשה הגוים, מום שזה הבל שצוחק עליו אפילו הפחות מֵבִין שבין האנשים, אם יש בו הבנה" (המספיק לעובדי השם, רמת-גן תשמ"ט, עמוד 71). [20] הכוזרי, ג, מט.[21] כפי שהוכיח לנכון נ' וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ב, עמ' 664-676. [22] שתי ידות, ויניציה שע"ח, חלק דרך החיים דף צג ע"ב.[23] ברכות דף סג ע"א. אפשר לראות את הסוגיא שם לגבי רקיקה כמקור לנידוננו, שלמדים על אופן הכיבוד מאומות העולם. התלמוד (דף סב סוף ע"ב) לומד דין איסור רקיקה מנעל. שואל התלמוד: היכן מצאנו דמיון בין שניהם? משיב ר' יוסי ב"ר יהודה: "הרי הוא אומר 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק', והלא דברים ק"ו: ומה שק שאינו מאוס [ואעפ"כ אסור לבוא עמו] לפני מלך בשר ודם, כך רקיקה שהיא מאוסה, לפני מלך ממ"ה, לא כל שכן". [24] נולד באלג'יר בשנת ק"ס ונפטר שם בשנת רכ"ז. אביו הרשב"ץ היה מגולי מיורקה, שנמלטו במהלך פרעות קנ"א אל אלג'יר (ביניהם היה גם הריב"ש). הרשב"ץ ישב בבית דינו של הריב"ש לאחר שזה מונה לרבה של אלג'יר, ולאחר מותו בשנת קס"ח נתקבל הרשב"ץ על מקומו. לאחר שנים מועטות, בגיל צעיר ביותר, מונה גם הרשב"ש בנו לחבר ביה"ד, והפך ליד ימינו של אביו, ועם פטירתו מילא את הרשב"ש את מקומו.[25] על מנהג ישראל בחליצת נעלים בתפלה בארצות המזרח, הארכתי בספרי 'מנהגי הקהלות', א, עמ' ה-ח.[26] שו"ת הרשב"ש, סי' רפה; הובא בברכ"י קנא, ח. עוד מסיק הרשב"ש מנימוק זה של חילול השם, שבארצות הנוצריות אסור להתפלל כשהרגלים מגולות, שכן הוא דרכם כשהם עומדים בפני גדולים, וגם בבית עד עלותם על יצועם. לעומת זאת, בארצות האיסלאם מותר. [27] או"ח סימן רמד סעיף א. הדעה הרווחת בפוסקים שבמקום שהכל רגילים לבנות ע"י קבלנות, מותר לבנות ע"י קבלו גוי בשבת. הלכות אלו מן הקשות בהלכות שבת, ועובדה זו מקשה על בירור וליבון הנושא, מה עוד שכמה מגדולי המשיבים עירבבו בין דין חשד, שמקורו בגדולי הראשונים, לבין ההלכה של חילול השם, שמקורו מהמגן אברהם![28] רוב האחרונים השיגו על ההיתר של "רבים", שרק בחשש ע"ז החמור אמרו כך (א"ר, תוספת שבת, מט"י, תורת שבת. וראה שו"ת רבי טיאה וייל, או"ח סי' יח; שו"ת מהר"י אסאד סי' נג; שו"ת כתב סופר סי' מ). [29] כדמות ראיה לכך הביא החת"ס את דברי הגמרא (ביצה ו ע"א): "מת ביו"ט שני כיום חול הוא. אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן". פרש"י: "בזמנינו שיש אומה רשעה, חוששים שלא לקבור ביו"ט שני. מפני שהיו פוטרים את ישראל מעבודתם כשאמרו להם שיו"ט הוא לנו. אבל כשיראו הרשעים שעושים ישראל מלאכה לצורך המת יאמרו: הלא ישראל עושים מלאכה היום, ויכופו את ישראל לעשות מלאכה" (שו"ת ח"א סי' סא). בנו הכתב סופר (שו"ת סימן מ ד"ה והנה) מציין לשו"ת דרכי נועם, שהחמיר שלא לעשן בבית הכנסת מהאי טעמא [והארכתי בזה לקמן], כחבר לדברי המגן אברהם.[30] משום שאין לו שייכות לישראל כלל, שהרי הרחוב שייך למושל, וכן ידוע למה מפנים האשפה ביום שבת, מפני יום אידם שביום ראשון (חת"ס, או"ח, סי' סא). [31] מגן אברהם סימן רמד ס"ק ח. דבריו הובאו בכל הפוסקים שלאחריו: אליה רבה (אם כי השיג על הנימוק של חילול השם), שו"ע הגר"ז, חיי אדם, משנה ברורה וערוך השולחן. המגן אברהם לא ביאר טעמו למה במקום שאין מקילים אין להקל. וראה מקור חיים (רמד, א) מנהג ורמיישא. [32] על אף שהחתם סופר נקט הלכה למעשה כחידושו של מ"א [הארכתי בדבריו בהמשך], אולם במקום אחר כתב מפורשות שהם דברים מחודשים, וזו לשונו: "אך בכל זאת נ"ל כיון דהך דחילול השם בבנין בית הכנסת לא הוזכר בפוסקים אלא מג"א כתב כך מדעתיה דנפשיה…" (או"ח סי' סא). בדומה לכך מתבטא האבני נזר (סי' מב) על חידוש המג"א: "הוא טעם קלוש". 

[1] זהו הסברו של רש"י למה השמש אינה נראית מצד צפון. וראה הגהות בני יששכר לספר יצירה, פ"ד, פרעמישלא תרמ"ג, דף ח טו"ב.[2] בית המדרש, חלק ה, עמוד 89.[3] ראה מאמרו של רמ"מ כשר, "צורת הארץ ויחסה לשמש בספרות חז"ל וראשונים", תלפיות, סיון תש"ה, עמ' 155 ואילך.[4] דומה לזה הוא התיאור שבספר חנוך (הספרים החיצונים, הוצאת כהנא, ח"א, עמ' סז), המבדיל אמנם בין "שערים" ובין "חלונות": 6 שערים במזרח ו-6 במערב, וכל שער משמש שני חודשים ולכל שער 12 חלונות. הרד"ל בביאורו לפרקי דר"א, הראה את ידו הגדולה בבקיאות עצומה בנידון.[5] נתפרסם לראשונה ע"י רש"א ורטהימר, אוצר מדרשים, ח"א, ירושלים תרע"ג. [6] ועל יסוד זה ביקש רבא למדוד את עובי הרקיע; פסחים דף צד ע"א.כמו כן ביסס ר"ת את שיטתו של שקיעה שניה, משום שתפס כדעת חכמי ישראל, ובלילה השמש מהלכת מעל הכיפה, ובעת השקיעה נכנסת לחלון הקבוע בשולי הרקיע, ועוברת דרכו במשך נשף הערב. ולדעתו תחילת בין השמשות איננה בשעה שהחמה נכנסת לחלון, אלא כ"שכבר נכנסה ברקיע ועברה בעביו של רקיע והוא עדיין נגד החלון, ומשום שעדיין לא עבר את חלונו ולא פסק חלונו ללכת אחרי הכיפה הוא מטיל זהורורין ומאדים מושבו" (ספר הישר, סימן קפא). משמע מפשטות דבריו, שעובי הרקיע – וממילא גם רוחב החלון – הוא משך ד' מיל, וסיבת בין השמשות היא משום שהשמש מתקרבת לסוף החלון ובאותה שעה היא מטילה זוהרין – ולא אור. ואכן הוא מחזק את דעת חכמי ישראל מלשון הפיוט: "בוקע חלוני רקיע"!  [7] במסכת חגיגה, דף יב ע"ב, מבואר באיזה רקיע תלויות המאורות. ראה גם במקבילות: דברים רבה פ"ב; מדרש תהלים, קיד; אדר"נ פרק לז; פסיקתא דרבי כהנא, פרק כט. [מלשון הפסיקתא אסמכתא לדעות הראשונים (רס"ג וסיעתו) שפרשו "חמה בתקופתה" שהכוונה לתקופת תמוז!] [8] "הוצאה" זו תבואר על פי דברי הגמרא מסכת נדרים (לט ע"ב) שהחמה אינה רוצה לצאת, ובכל יום יורים בהם חיצים וחניתות. ופרש"י: "שאינם רוצים לצאת מפני שמשתחווים להם עובדי כוכבים, עד שמורין בהם חיצים". שהרי שבכוח מוציא חמה ממקומה. וראה עוד בר"ר ראש פ"ד.[9] וכן ביארו הראשונים למסכת שבת דף לה, ששיעור ד' מילין משקיעת החמה עד צאה"כ זהו השיעור של המעבר של החמה דרך חלונה בדרכה לכיפת הרקיע. וכן שיטת ר"ת מבוססת על פירושו שכל זמן שלא עברה החמה את חלונה, עדיין יום הוא, וזו הסיבה שעדיין ניכרים זהרורי החמה אחר שקיעתה.[10] מספר שונה של החלונות וקריאת שמותם, נמצא בברייתא דרבי ישמעאל (אוצר המדרשים, ח"ב, עמ' 543); רבי שבתי דונולו בפירושו לברייתא דר"י, הובא בתוך פירוש רבי יוסף קרא לאיוב, ירושלים תשמ"ט, עמ' קז; סודי רזייא, מהדורת ירושלים תשמ"ה, עמ' סב. [11] ירושלמי, ר"ה פ"ב ה"ד; שמו"ר טו, כב; פרקי דר"א פרק ה; ברייתא דמעשה בראשית (אוצר המדרשים, עמ' 318). ומעניין לשון מדרש עשרת הדברות: "ברקיע יש כוכבים ומזלות וי"ב חלונות כנגד י"ב שעות ושס"ה מלאכים פקודים על החמה ומוליכים אותו בנחת מחלון לחלון שלא תיסוב העולם בשעה אחת, ובאלו החלונות מוליכים את הלבנה בנחת בלילה, וכיון שיוצאת פותחין ואומרים שירה…". תיאור שונה נמצא מדרש כונן (אוצר המדרשים, ח"א, עמ' 259); ספר הפליאה, ד"ה ודע והאמין. [12] ולא רק שס"ו חלונות יש, אלא יש לשמש שס"ה חבלים התלויים בה, וכל אחד יש לו שם שלו שאדה"ר נתן לו, ומלאכי מעלה מושכים אותו כל יום ע"י החבלים, ומוליכים אותה בנחת מחלון לחלון (מדרש זוטא [בובר] קהלת א, ה; מדרש עשרת הדברות). [13] יש לציין שרק עם התגלות כדוריות העולם, דנו חכמי ישראל מתוך קושי רב, האיך לחשב כניסת השבת בכל היקף הכדור, שלכאורה צריך להיחשב אחרי השקיעה בא"י, ראה צפנת פענח (לר"י טראני) לפרשת בראשית; מעשי השם (לר"א אשכנזי) לפרשת בראשית, חזון למועד, סימן ח, בשם רבו החת"ס, ועוד.[14] החת"ס משבחו במאמרו הארוך בביאור חכמת התכונה: "צא וראה כמה המצאות נפלאות המציא תלמי המלך הנקרא בטילמיוס אשר ממש על המצאותיו בנו כל יסודי התכונה" (לקוטי תשובות, לונדון, סימן עב).[15] אדיר במרום, ווארשא תר"ם, דף סו ע"ב; מהדורת ירושלים תש"ן, ח"א, עמ' רלד.[16] שיח יצחק, קיידאן תרצ"ט, דרוש לשבת תשובה, סעיף טו.[17] בדרושו לברכת החמה שנת תרנ"ז, הדפיסו בסו"ס בנין שלמה, ח"א חלק עצי ברושים, חידושים מעניינים שונים, סימן ס, דף ס טו"ד.[18] בית תפלה, שלוניקי שמ"ג, דף ל ע"ב. הודפס מחדש ע"י ר' עזריאל מנצור, ירושלים תשס"ג.בנוסף חיבר דרשות עה"ת בשם 'תנחומות אל', שלוניקי של"ח; 'מקהיל קהלות' על קהלת, שלוניקי שנ"ז. עוד נשארו ממנו פסקים בכת"י. [19] רבי שבתי סופר מפרעמישלא פירש כאן בסידורו: "חלוני – ונקרא חלון כן מפני שהוא חלול ופתוח" (סדור רש"ס, טורונטו תשנ"ד, ח"ב, עמ' 326). [20] ועל דרך זה הוא נוסח הפיוט: "הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח"! [21] אורחות חיים וכלבו. רבי יוחנן טריביש בפירושו 'קמחא דאיבשונא' למחזור בולוניא לא פירש את כל הפיוט 'הכל יודוך' אלא התחיל בפירוש 'אל אדון'. כמו כן המדקדקים לא נגעו כלל בנידון בסידוריהם. ראה רבי אליהו ורבי עזריאל מווילנא, ווילנא תע"ג; רבי זלמן הענא, יעסניץ תפ"ה; ר' יצחק בער בסידורו עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח.[22] וממשיך: "שבשבת תקנו לומר 'שערי מזרח', לרמוז בנין בהמ"ק העתיד. שכתוב (יחזקאל מו) 'שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח'. ולכך הזכיר פותח שערי שמים במזרח". [23] פירוש התפילות והברכות, לר"י בר יקר, ירושלים תשל"ט, עמ' צז. [24] אבודרהם, תפילת שבת, ברכת יוצר.[25] סידור הרוקח, ח"ב, בברכת ק"ש לערבית, עמ' תמד; וכן בברכת יוצר לשבת, עמוד תקיח; ערוגת הבשם, ח"ב, ירושלים תש"ז, עמ' 10. בביאור לתפלת 'תחנון' (עמ' שעח) מסביר הרוקח בארוכה כי כשה'כבוד' מאיר באור צח, אזי מתמלא העולם ברחמים, וזהו שכתוב 'פתח דבריך יאיר', היינו: "אין פתח בלא הקף, גון, בית או חצר, זהו לשמש שם אוהל בהם יוצא מחופתו, זהו 'אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים' וכן 'הפותח בכל יום דלתות… כי יש דלתות לשערי מזרח לעובי הרקיע לצד חוץ העולם…", וכמו שכתב כאן. ובספרו 'סודי רזייא', בסוף הלכות הכסא, גם כן הזכיר ענין זה, ומנה מספר החלונות הנמצאים ברקיע. [26] ד"ה מה שאומרים בשבת[27] הבני יששכר מבאר על פי רמז את המאמר "בחכמה פותח שערים" בהקדם מאמר פלאי במגלה עמוקות (ואתחנן אופן קע): כשאדם מדקדק באמירת רמ"ח תיבות בקריאת שמע, אז יש מלאך בשם "חלונים" הפותח כנגדן רמ"ח חלונים ברקיע. הבנ"י מצא רמז לכך בפיוט 'הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח'. "שערי מזרח" בגימ' כח המלאך חלונים, וזהו 'בוקע חלוני רקיע', מלאך הנקרא חלונים הוא בוקע "הרמ"ח חלוני רקיע" עם דקדוק אמירת ק"ש! (רגל ישרה, ערך חלונים וערך רמ"ח). ויש להשוות מש"כ ב'מקדש מלך' לזוהר ח"ג דף קפו, בשם האריז"ל: מי שלא קרא ק"ש בעונתה נהפך מן רמ"ח איבריו לחרם ח"ו ותפלתו ותורתו של כל היום אינן עולות למעלה! [28] עליית התפילה דרך שערים וחלונות מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל וראשונים. לדוגמה: ברכות דף לב ע"א: "גם כי אזעק וגו' אע"פ ששערי תפילה ננעלו…"; וראה רש"י לאיוב (ג, ח): "שתם תפילתי: סתם חלונות הרקיע בפניה". וע"ע שמו"ר (כא, ד) ואריכות במסכת אצילות. [29] ראה מסכת אצילות בדומה לכך. וכן בדברים רבה (ב, כ) איתא על מנשה המלך שביקש לעשות תשובה, והיו מלאכי השרת מסתמין את חלוני הרקיע, כדי שלא תעלה תפילתו. [30] לקוטים מרב האי גאון, פיעטרקוב תרע"ג, סעיף ה, ד"ה וגאון אחד. [31] אדרת אליהו, בראשית, ד"ה ואת הארץ. והוא מוסיף כלל גדול: "וצבא השמים העליונים שנבראו ביום ראשון לא נזכר במעשה בראשית, כי לא הזכירה התורה בכ"מ רק הנראה לעינים"! דעת הגר"א בענין מחלוקת חכמי ישראל ואומות העולם בנידון, מבואר בפירושו לספר יצירה פ"ו סוף משנה א. דבריו צויינו בקיצור בפירוש 'דובר שלום' לנינו רבי יצחק אליהו לנדא.רבי אפרים הורביץ אב"ד פאלטשאן (תק"ס – תר"ל) התמחה בחכמת התכונה. מכל כתביו נשאר רק חיבור אחד, והוא פירושו למדרש שוחר טוב בשם "יבקש רצון". והנה במזמור יט מתאר המדרש את צבא השמים כהשקפת מדרשי חז"ל, ובא ר' אפרים בפירושו ומבארו כפשוטו: החלונות הם כמו "פנסים" שהשמש חבוי בתוכו, היינו לכל יום יש הפנס המיוחד למסלול שלו, דרכו השמש מאירה, והקב"ה בוקע את הפנס; והסיבה שלכל יום יהיה "פנס" מיוחד, היא כדי שהשמש לא תחמם אותו מקום משך כל השנה, ואילו מקומות אחרים יקפאו מקור, לכן חילקו משך השנה לכל אורך הכדור, וזהו הפירוש "ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במדת הרחמים". לכאורה כל דבריו מתמיהים. אולם מצאתי בהסכמתו של רבי יוסף שאול נתנזון לחיבורו זה, שהמחבר "ביאר הדברים על פי פשטיותן ולפעמים בדברי שכל" (יבקש רצון, למברג תרי"א, דפים פ-פא). דבריו צויינו אצל רבי יוסף חיים מבגדאד (לקמן הערה 32) וקיבל את "דבריו הנחמדים". יש לציין שבמק"א האריך רבי יוסף חיים לבאר את דברי חז"ל על מיקומו של ג"ע ומיקום א"י בתוך כדור הארץ, ושם הסתמך רבות על דברי 'יבקש רצון' (בן יהוידע, ב"ב דף פד). [32] רבי פנחס אליהו מווילנא, ספר הברית, מאמר ד, שני המאורות, פרק י: "חושבים כי בעד חלונים יבואו שני מאורות… ואם יאמר מהלכם באמת לא יבינו, מחמת חולשת טבע מוחם ומעוט דעתם…". וממשיך: "כי לא תקנו השיר הזה לפני חכמים ומשכילי עם לבד אשר המה מועטים, רק לפני כל העדה תקנו למען תהיה השירה הזאת בפי כל, וההמון ודלת עם הארץ המה למרבה ע"כ הוצרכו לייסד שיר לפי מחשבתם אף אם אינו ככה באמת". הוא מסתמך על דברי רבי אביעד שר שלום באזילה, אב"ד מנטובה, שפירש כן: "בוקע חלוני רקיע, הוא על דרך יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר, אע"פ שהמטר אינו יורד מהשמים, והכל הוא בדרך שאמרו 'דברה תורה כלשון בני אדם'. ובפרט שהרב הקנאי היעב"ץ בספרו מטפחת ספרים משיג על כמה מדבריו של רבי שר שלום, בזאת לא ביקרו, ודעתו כדעתו! וכדאים שני חכמים אלו לסמוך עליהם". וכעי"ז בפירוש עיון תפלה בסידור אוצר התפלות, וכן אצל רבי יחיאל מיכל טיקוצינסקי, היומם, פרק טו.רבי יוסף חיים מבגדאד, מסתמך על דברי ספר הברית ומעתיק את כל לשונו, לאחר שנשאל "מחד יניק וחכים איך מתיישב נוסח הפייט לפי חכמת התכונה הנמצאת בזה"ז" (סוד ישרים, נספח לשו"ת רב פעלים ח"ב, ירושלים תרס"ג, סימן ג; עוד יוסף חי, פר' שמות). אולם הוא חולק עליו בזה שכתב שתקנו את הפיוט לפשוטי עם, ולדעתו: "לא שמיע לי ולא סבירא לי".במקרא יש כמה וכמה ביטויים וכינויים לכוחות ברקיע, ופשוט שהוא בלשון ציורי ואלגורי. כגון "ארובות השמים", "שערי שמים", "דלתי שמים", "חרכים" ועוד. לגבי חרכים, מן הענין לציין לדברי קדמונים שברכת כהנים חלה ממנו יתברך דרך החרכים, ולכן הכהנים עושים בידיהם כצורת חלונות (ראה פענח רזא, פר' נשא ועוד). [33] מחכמי פרובינצה, תלמידו של רבי יצחק הכהן (תלמיד הראב"ד) ורבו של המאירי. [34] ספר התמיד, בתוך קובץ תורני אוצר החיים, ברגסאז תרצ"ה, עמ' 31.כאסמכתא לדבריו אלו, מן הענין להביא את סיפורו של נקדימון בן גוריון המסופר במסכת תענית (דף כ ע"א). נקדימון נכנס לביהמ"ק ביום של גשמים, "נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו: 'רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך'. מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה". להתרחשות זו קורא התלמוד שם בשם 'נקדרה החמה', ורש"י מפרש: "נקדרה – זרחה, לשון 'מקדיר', שהיתה חמה קודרת ברקיע וזורחת". וכן בתוס': "נקדרה – כמו מקדר בהרים, כלומר שמנקב הרקיע". [35] לעיל הערה 23. [36] השיטה הרווחת בספרי המדרש, שתליית המאורות היתה ברקיע השני. ראה לדוגמה: חגיגה דף יב ע"ב, בר"ר פרק ו, וראה המצויין בהערה 7, ואכ"מ.[37] בית תפלה (לעיל הערה 18). את דבריו הוא מסיים: "כך יראה לי פירוש הדברים האלו, כפי הדעת האמיתי". צוין בסידור עץ חיים לרבי יחיא צאלח ראב"ד צנעא (תע"ה – תקס"ה). [38] נדפס בסידור 'אוצר התפלות' על אתר. וכ"כ רבי בנימין דיסקין אב"ד הוראדנא (אביו של מהרי"ל), שהתמחה בחכמת התכונה), בפירושו לפרקי דר"א, פ"ו, נדפס בתוך פירוש מהרז"ו שם.[39] בית תפלה (לעיל הערה 18); מקדש מלך, (ליובאוויטש) כרך ב, עמ' 418. [40] אסמכתא לכך אפשר להביא מדברי המדרש: "החמה והלבנה מאירים, ומהיכן הם מאירים? מזיקוקי אור של מעלן הן חוטפין, שנאמר לאור חציך יהלכו… גדול האור של מעלן שלא ניתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה… לפיכך עשיתי חמה ולבנה שיאירו לפניך" (במדב"ר טו). [41] אדיר במרום, צויין לעיל הערה 15. ולא הבינותי למה לחלק את הכוחות הפנימיים לשנים, בה בשעה שהחמה אינה מפסיקה להאיר אפילו לרגע אחד.דברים אלו כבר פורסמו בשנת תרי"ב, ע"י רבי דוד לוריא בפירושו לפרקי דר"א (השמטה בראש הספר) מתוך הכת"י, והוא מבאר בכך את הדברים התמוהים בפדר"א פ"ו. והוא מסיים בדבר חידוש: שלכן לא נצחו חכמי ישראל מול חכמי אומות העולם בענין מהלך השמש, הואיל ולא הבינו בגרמי שמים רוחניים. [את דבריו אלו לא הבינותי, האם הוויכוח היה על גרמי שמים רוחניים?]כמה ממפרשי הסידור מבית מדרשו של הגר"א יצאו בעקבותיו. ראה רבי יצחק אליהו לנדא מווילנא, פירוש דובר שלום לסידור: "לא יתכן לבאר הכוונה על זריחת השמש המוחש לעינינו… אך הכונה על כח עליון המשפיע לזריחת השמש שהוא דרך שער המזרח של מעלה ודרך חלוני רקיע של מעלה". בפירוש של רבי נפתלי הלוי רבה של יפו, אמרי שפר, שבתוך סידור הגר"א שהדפיס, יש אריכות גדולה לבאר העניין.וראה עוד על דרך זה בספר הברית מאמר ד פרק יד, צויין בסוד ישרים (לעיל הערה 32) והסכים לו.רבי שלמה כהן מווילנא, (לעיל הערה 17) מוסיף והולך בעקבות דברי רמח"ל, לפרש מאמרם (חגיגה יב) "אור שברא הקב"ה ביום ראשון עמד וגנזו לעוה"ב", שלכאורה הוא פלאי, הלא כל תכנית בריאת המאורות אינו רק לעוה"ז ולא לעוה"ב, שאילו לעתיד הרי כתיב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם… וא"כ לאיזה תכלית ותועלת בראו ביום הראשון? אלא לפי דבריהם היינו מחדשים שהמאור הראשון עושה פעולתו גם עכשיו, ואדרבה השמש והירח הנראים לנו, הם מקבלים אור מהמאורות שנבראו ביום הראשון, ואפשר שזו כוונת הרמח"ל שהשמש יש לו מאור פנימי. [42] אפיקי ים, תשנ"ד, מסכת סנהדרין דף צא ע"ב (עמ' תלו מדפי הספר); שיח יצחק (צויין לעיל הערה 16).[43] דרשות חת"ס, דף קו טו"ב.[44] עשרה מאמרות, מאמר העתים, סימנים ט-יא. לא מצאתי מקבילות לדברים אלו. [45] תפארת שלמה, פר' וילך עה"פ חזקו ואמצו; לשבת קודש, ד"ה מוציא חמה. [46] ראה במצוין לעיל הערה 25, וכן בספר הגימטריאות לרבו ריה"ח, חלק א, אות רלט, והערותיו המחכימות של המהדיר הרב יעקב ישראל סטל. [47] ראה מנחת כהן, ראש פ"ד. ומש"כ בשו"ת ארץ צבי, ח"א, סימן פו, המה דברים משוללים הבנה.

A Note Regarding the Recitation of Brikh Shemeiby Rabbi Yechiel Goldhaber

Rabbi Yehiel Goldhaber of Jerusalem is the author of the (currently) two-volume authoritative work on the customs of the Mattersdorf Kehilla entitled Minhagei Ha-Kehillot (2004) and is at work on additional volumes, as well as on a complete history of the area and rabbonim of the Mattersdorf Kehilla. He is also completing a volume on coffee.

In addition to his authoritative articles on Kabbalat Shabbat in Beit Aharon ve-Yisrael, Rabbi Goldhaber has published many articles on the topics of halakha and minhagim in Yerushateinu, Yeshurun, Tzohar, Ohr Yisrael, and many more.
In addition to its wide readership amongst the followers of the Mattersdorf Kehilla, Minhagei Ha-Kehillot has been praised by leading scholars in the academic community for its wide-ranging and comprehensive footnotes relevant to kehillot beyond Mattersdorf.

In Rabbi Goldhaber’s post at the Seforim blog below, he explores the origins of two seemingly independent customs relating to the Torah reading – Brikh Shemei and vaYehi Binso’a ha-Aron. An examination of their history reveals that the inclusion of one possibly impacted the placement of the other. The recitation of vaYehi Binso’a is a fairly old custom. But, in its original incarnation this verse, as a simple reading of its contents imply, was said as the Torah was removed from the ark. That is, while the torah is moving. Today, however, this verse is said while the Torah is firmly ensconced in the ark. R Goldhaber suggests that the much later inclusion of Brikh Shemei may have “bumped” vaYehi Binso’a to an earlier spot.

This is his first contribution to the Seforim blog.

בפרשיתנו נמצאת פרשה מיוחדת “פרשה בפני עצמה” והיא השמירה ללווית עם ישראל בעת מסעם במדבר.פסוקים אלו נוהגים כהיום בתפוצות ישראל לאמרם עם הוצאת הס”ת מארון הקודש.לרגע אדלג על פסוקים אלו, ואתמקד במנהג אמירת “בריך שמיה” עם הוצאת הספר.תפלת “בריך שמיה” מקורו בזוהר הק’, פרשת ויקהל, דף רו ע”א: “אמר רבי שמעון, כד מפקין ס”ת בצבורא למקרא ביה, מתפתחין תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את אהבה לעילה ואבעיליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה דמארי עלמא…”.עם התפשטות הזוהר וכתבי האר”י החל להתפשט -כיתר מנהגי המקובלים- גם אמירת ‘בריך שמיה’ בקרב קהילות ישראל. לראשונה הודפס בספר ‘תפלה לדוד’, עותק יחיד בעולם נמצא בבית הספרים שבירושלים, מאת המחבר ר’ דוד ב”ר יוסף קארקו, נדפס בקושטא שנת רצ”ה, עלה לארץ מטורקיה, ורשם לעצמו מנהג התפילה בירושלים [מהספרים החשובים למנהג המקורי בא”י!] כבר בהקדמה מצטט המחבר ארבע פעמים קטעים מדברי הזוהר. ואכן בדף 27 הובא “בקשה להוצאת הס”ת” ומעתיק לשון בריך שמיה.לאחריו העתיקו ר’ עמנואל ב”ר יקותיאל בניונטו, בסוף ספרו ‘לוית חן’ על כללי תורת הדקדוק, מנטובה שי”ז, בסוף הספר הוא מעתיק מספר הזוהר אזהרות ודברי מוסר בענין שמירת כבוד בה”כ. בין הקטעים הוא מעתיק גם לשון ה”בריך שמיה”. לציין שר’ עמנואל היה חכם וחסיד ומקובל, הוא אשר הגיה את דפוס ראשון של הזוהר, וכן ספר מערכות אלקות (חייט). לאחריו הביאו בספר ‘סדר היום’ לר”מ בן מכיר מצפת.הסידור הראשון המביאו “הלכה למעשה” הוא דוקא בפולין, אצל המדקדק המפורסם רבי שבתי סופר מפרעמישלא, בלטימור תשנ”ד עמוד 359, לא רק שהוא מעתיקו אלא הוא גם מבאר פירוש מילותיו! סידור חשוב זה נערך בשנת שע”ז, לערך. ומאז והלאה, החל אט אט להתפשט ע”י סידורים שונים.תפלה זו, משכה אליה שאלות שונות, לדוגמה: זמן אמירתו, האם רק בשבת, או שמא גם בחול. משמעות ביטויים תמוהים, כגון “בר אלהין” וכן מה פשר המילים “סגידנא מקמא דיקר אורייתא”. תביעת צרכים בשבת, ובירור נוסחאותיו, על כל אלה האריך ידידי הרב בנימין שלמה המבורגר, בספרו הנפלא ‘שרשי מנהגי אשכנז’ ח”א.באתי לדון בזה בפרט אחד, שלכאורה הוא שולי ביותר -ובגדר “דקדוקי עניות”, אולם היות ולאחרונה דנים בזה השכם וערב, אענה אני חלקי גם בזה, והוא:שעת המדויקת לאמירת בריך שמיה: אם לאומרו בפתיחת הארון לפני הוצאת הספר, או שמא רק לאחר שהוציאוהו כבר, והמוציא מחזיקו ביד, או שמא בשלב יותר מאוחר!לכאורה מלשון הזוהר כד מפקין ס”ת בצבורא למקרי משמע שיש לאמרו תוך כדי הוצאת הספר מהארון.ואחרי בירור הנושא באנו לידי ארבעה מנהגים שונים!עקב אריכות הדברים אצטט רק למראה מקומות ולא אאריך בהם, על אף שמן הדין כן לבאר את הלשונות.א] לאומרו רק אחרי הוצאת הספר, כן כתב: סידור רבי שבתי סופר, סידור רבי יעקב עמדין, סדר קריה”ת והלכותיה. ערוך השלחן בסימנים קלב, רפב ו-רצב. כן נוטה דעת רבי יוסף חיים הבבלי בשו”ת רב פעלים ח”ג, סוד ישרים סימן ח, על אף שבספרו “בן איש חי” פ’ תולדות לא נגע בבעיה זו.רבי אברהם יעקב זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים, במשך חייו היה מעורר את העולם על דברין הטעון תיקון בסדר התפלה, לדעתו! בין הדברים היה גם שלפי דעתו יש לאמרו אחרי ההוצאה, וכפשטות לשון הזוהר. ועוד הוסיף לטעון, שאחרת נגרם חוסר כוונה למתפללים! [יש מקום לחלוק עליו בזה].ב] לאמרו בעוד הספר באה”ק:כן כתב החיד”א בספרו תורת השלמים סימן כב סעיף ב: כשפותח הארון להוציא ס”ת יאמר…רבי חיים פאלאגי’ בספרו ‘כף החיים’ סו”ס כח: “העושה פתיחת ההיכל לא יוציא הס”ת תכף שפותח, אלא ישהה מעט כדי שיוכלו לומר בריך שמיה… ואם יוציא תיכף הס”ת מתחיל גדלו, ולא יוכלו לאומרו כל אחד בכונה…”. וכן משמעות המ”ב בסימן רפב וכה”ח (סופר) סימן קלג וכן מפורש בקצות השלחן סימן כה.כן נהגו בקהילה עתיקה בארם צובה, שמעתי מאת הרב המקובל רבי מרדכי עטיה, ועוד.וכן נוהגים אצל כל עדות החסידים לגזעיהם.לגבי הנהגת העולם, כבר לפני כשלושים שנה התעניינתי אצל זקני ירושלים, הן מעדת החסידים והן מעדת האשכנזים, רובם ככולם ענו ואמרו ש”המנהג הישן” לאמרו כשהס”ת עדיין בהיכל!ורק הודות לפעולותיו של הרב זלזניק ש”הרעיש” את העולם על כך, הוקבע בעולם הישיבות, להקפיד כדעתו [וכן ראיתי שרבי יצחק נתן קופרשטוק מזדעזע כראותו אחד הנוהג כמנהג זה].ג] שאין נפק”מ מתי לאמרו, בהרבה קהלות בארופה לא דקדקו בכך, וכן כותב שו”ת אגרות משה, או”ח ח”ד סימן ע, והליכות שלמה (אוירבוך) פרק יב. וכן שמעתי מהרבה זקנים שעדיין מידת הזכירה פועמת בהם.ד] לאמרו כשהספר כבר פתוח על הבימה, לפני הקריאה.כן כתב פסקי מהרי”ץ, סדור כנסת הגדולה (צובירי), ח”א עמוד רי. ומצאתי מקור קדום ביותר לכך, והוא בספר אגודת אזוב לרבי יצחק האזובי, חכם מטורקיה שעלה לא”י תיכף אחרי גירוש ספרד, והוא כותב: בשעה שמראים הס”ת אל העם, שערי שמים נפתחין…, אגדת אזוב, נתניה תשנה, עמוד קסו.הרי לנו על חודו של מחט מנהגים שונים בפרט קטן מאוד במנהג מחודש יחסיתאיברא: אולי אפשר להסביר בדרך אפשר, היאך נוצר שינויי מנהגים דרסטיים כל כך!כעת אפנה למנהג הנפוץ של אמירת פסוקי “ויהי בנסע הארן”. בסרי הראשונים הן מאשכנז והן מספרד, אין איכור לפסוקים שונים בעת הוצאת הספר, רק הש”ץ מכריז “גדלו” והקהל עונה “לך ה’ הגדולה”.”ויהי בנסע” הוזכר לראשונה בספר “המחכים” לרבי יהודה, חי בספרד דור שלאחר הרשב”א, הכותב בספרו [עמוד 15] במנהגי קריאת התורה לימות החול, לומר “ויהי בנסוע” אחרי הוצאת הסםפר מהארון. משם הועתק לספרים ארחות חיים, תפילות שבת, סעיף טו, וכלבו הל’ קריאת התורה לשבת, ז”א שבחול לא העתיקוהו! וכנראה שלא אמרו אלא בשבת.אולם מפורש בדבריהם שעת האמירה היא רק אחרי הוצאת הספר, ואכן כך ההגיון שהמקום המתאים הוא עם הסעת הארון, היינו עם ליווי הספר!וכך כתוב בשני הסידורים המדוקדקים ביותר: של רבי שבתי סופר, וכן של היעב”ץ!ותמוה, שכהיום מנהג העולם אינו כך, אלא אומרים אותם עם פתיחת הארון!חשבתי לומר שמא, המנהג התגלגל כך, עקב הכנסת “בריך שמיה” בין “ויהי בנסע” לליווי הספר, והוא גרם לצמצום הזמן בעת הליווי, ולכן הקדימוהו עם פתיחת ההיכל!!ואכן מנהג בני תימן תואם את מה שבלבנו, את פסוקי ויהי בנסע, אורמים בעת הליווי, ורק בעמדו על הבימה, הוא העת ל’בריך שמיה’!לאידך מצאתי בכמה סידורים קדומים נוסח פולין, משנת שי”ח, וש”ך ועוד מהתקופה ההיא, הכותבים בכותרת לפני “ויהי בנסע” : ווען דער חזן עפנט דאס ארון קודש זאגט ער דיז פסוקים!!ומן הענין לעקוב אחרי סידורים יותר מאוחרים, כדי לעמוד האם אכן נוהג זה התאקלם בפולין.היחידי שעמד על תמיה זו, למה שנו מהזמן הנקוב בכלבו, הוא מחותני הגאון רבי מנשה קליין, בשו”ת משנה הלכות חלק יא, סימן רכב, עי”ש.