על הלכות בעל קרי בסידור בית יעקב

על הלכות בעל קרי בסידור בית יעקב

by: Gabriel Wasserman

English abstract: Siddur Bet Ya‘akov (Warsaw, 1881) is based on R. Jacob Emden’s siddur Ammudé Shamayim Ve-sha‘are Shamayim (Altona, 1745–1748), but in fact it contains a large amount of new material from the printer, R. Moshe Shub, who effectively created an entirely new work. Among the added material is a section Seder Ba‘al Keri, which presents the approach that the ancient “Edict of Ezra”, that one whose body has emitted semen must immerse in a mikve before prayer, has never been abolished, and thus is still in effect. While this approach is found in the Talmud, Geonim, and Rishonim, it is virtually unheard of in the nineteenth century. Though Moshe Shub’s added material to the siddur is not from Jacob Emden, and it would be wrong to attribute it to Emden, nonetheless this example shows that the material is worthy of study, and can be fascinating.

הרקע: סידור בית יעקב אינו סידור היעב”ץ המקורי

בעולם התורה נפוץ הספר ‘סידור בית יעקב’, שנקרא ‘סידור היעב”ץ’ או ‘סידור ר’ יעקב עמדין’. אכן היעב”ץ (תנ”ח/1698 – תקל”ו/1776) חיבר והוציא סידור, והוא מן המעטים מאוד בין גדולי הפוסקים שחיברו סידורים. (חוץ ממנו לא ידוע לי אלא האדמו”ר ר’ שניאור זלמן מליאדי בעל התניא.) אבל סידורו ‘עמודי שמים ושערי השמים’ (אלטונה תק”ה–תק”ה/1748-1745) אינו זהה לסידור בית יעקב.

אם כן מי חיבר את ‘סידור בית יעקב’ ומה טיבו? המדפיס ר’ משה שו”ב מז’יטומיר שהוציא את הסידור בוורשא בשנת תרמ”א (1881) הוא בעצם המחבר. את נוסח התפילות הוא הדפיס שם כנוסח ספרד הנהוג בין החסידים במזרח אירופה בזמנו, ולא ע”פ הנוסח שבסידור ‘עמודי שמים ושערי שמים’, שהוא סוג של נוסח אשכנז ע”פ שיקולי היעב”ץ עצמו. ר’ משה שו”ב גם הוסיף הרבה תפילות זמירות תחינות ופיוטים שלא היו בסידור ‘עמודי שמים ושערי שמים’. בסידור היעב”ץ המקורי יש פירוש ארוך והוראות מרובות הכוללות דיון הלכתי מרובה. ר’ משה שו”ב הדפיס את כל זה, אבל הוסיף עליו מלא חופניים מתוך ספרים מספרים שונים. כל החומר הנוסף אינו מצוין שם כתוספת; במהדורות ‘סידור בית יעקב’ אי אפשר להבחין בין דברי היעב”ץ לדברי המדפיס. ואם זכורני היטב, לפעמים יש סתירות בין דברי היעב”ץ לדברי המדפיס, והכל כתוב ביחד למרות הסתירות.

מאז שנת תרמ”א היתה זאת המתכונת של ‘סידור היעב”ץ’ הנודעת ברבים, ומעט מאוד מהקוראים ידעו שהרבה מהחומר אינו מפרי עטו של היעב”ץ. אמנם בשנת תשכ”ו (1966) הוציא ר’ משה ביק מהדורת צילום של הסידור המקורי, אבל הוא קשה מאוד לקריאה. בשנת תשנ”ד (1994) הוציא ר’ יוסף שלום הלוי וינפלד מהדורה חדשה של הסידור בהוצאת אשכול, שהוא מהדורה חצי-ביקורתית: הוא הדפיס את כל ההוספות שבביאורים ובהוראות באותיות קטנות ושונות, אבל את נוסח התפילות הוא לא הדפיס לפי נוסח היעב”ץ, אלא בנוסח אשכנז ונוסח ספרד (בשתי מהדורות נפרדות) כפי שהיו נהוגים בארץ ישראל בסוף המאה העשרים. ועוד: הוא לא תמיד שילב את ההוספות במקום ששילבם ר’ משה שו”ב אלא במקומות אחרים, מבלי לציין על זה; וסביר מאוד שר’ משה שו”ב גם השמיט דברים מהסידור המקורי, אבל אין רמז לזה במהדורה הזאת, ועדיין נשאר לעשות מחקר מקיף על כל זה. לכן אנחנו יכולים לומר שמהדורת אשכול היא כעין מהדורת כלאיים ולא מהדורה מדעית של ממש, אבל בכל זאת יש לנו תועלת מרובה ממנה. בסוף הכרך השני יש ‘אחרית דבר’, ובו הסביר ר’ י”ש וינפלד את השתלשלות מהדורות הסידור, ורוב ידיעותיי על הפרשה הזאת לקוחות משם.1 מכל מקום, גם אחר הוצאת המהדורה הזאת המשיכו העם לקרוא בדפוסי ‘סידור בית יעקב’ של ר’ משה שו”ב.

לאחרונה ממש (תשפ”ו/2026) יצא לאור ‘סידור יעבץ’ בהוצאת זכרון אהרן, שהוא מבוסס אך ורק על הסידור המקורי ‘עמודי שמים ושערי’ שמים, ואין בו שמץ דבר מסידור בית יעקב. ואכן זה טוב למי שרוצה ללמוד את דברי היעב”ץ, אבל כאן במחקר הזה נתמקד דווקא בקטע הנמצא רק בסידור בית יעקב, שאין לו שייכות ליעב”ץ.

סדר בעל קרי בסידור בית יעקב

סידור היעב”ץ המקורי מתחיל במבוא ארוך, ואחר כך ‘פרק שירה’ עם ביאור, ואח”כ כך ‘סדר השכמת הבוקר’. ואילו ב’סידור בית יעקב’ הוסיף ר’ משה שו”ב ‘סדר הנהגת הבוקר’ לפני פרק שירה, והוא חיבור חדש הכולל ‘סדר קימה ונטילת ידים’, ‘סדר לבישה’, ‘סדר בית הכסא’, ‘סדר בעל קרי’. במהדורת אשכול הוסיף וינפלד את כל זה אחר (!) סדר השכמת הבוקר של היעב”ץ, באותיות קטנות כמובן.

לכל סעיף ציין ר’ משה שו”ב את הספר ממנו נטל את העניינים: שולחן ערוך, זוהר, ראשית חכמה, וכדומה. מדי הפעם המקור הוא ‘יעב”ץ’ (סידור בית יעקב דפוס וורשא דף יד עמ’ ב), שהוא בוודאי אמור להתמיה את הקורא שאינו מבין שהמחבר של ‘סידור בית יעקב’ הוא מדפיס בשילהי המאה הי”ט ולא היעב”ץ עצמו.

שיטת ר’ משה שו”ב ב’סדר בעל קרי’ שונה מאוד ממה דאיתא בשולחן ערוך, שהוא המקובל על רוב הפוסקים.

מרן המחבר בשולחן ערוך כותב שהיום אין חיוב כלל לבעל קרי לטבול לפני שיתפלל (או”ח סימן פח): ‘כל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין, חוץ מבעל קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפלה עד שיטבול כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואחר כך בטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין וכן פשט המנהג.’ לא הזכיר מרן, ואף לא הרמ”א, אפילו שיש מידת חסידות לבעל קרי לטבול לפני התפילה. בסידור היעב”ץ המקורי לא שיבח את מנהג המחמירים לטבול לקרי אלא כתב בפשטות (במדור ‘סדר הלילה’ אחר תפילת ערבית, סימן יג): ‘ראה קרי בשנתו, ירעד ויזדעזע וירחץ וישטוף הזרע במים, אם אינו נוהג טבילה לקרי.’ כלומר: יש כאלה שמחמירים לטבול לקרי, אבל אין היעב”ץ מעודד את ההנהגה הזאת וגם אינו מגנה אותה; נראה שלדעתו ההנהגה הזאת היא רשות ממש.

ואילו ר’ משה שו”ב כתב בשיטה שונה לגמרי ב’סידור בית יעקב’ במדור ‘סדר בעל קרי’ בראש הסידור אחר המבוא ולפני פרק שירה (דף יד עמ’ א):

סדר בעל קרי.

(א) דבר תורה. שחייב אדם ליטהר מטומאת קרי בכל מקום ובכל זמן. ואסור לשהות בטומאתו אפילו שעה קלה. וכמו שכתוב (ויקרא יט,ב) קדושים תהיו כו’. היו נכונים לשלשת ימים כו’ (שמות יט,טז). וכדי שלא ליבטל מפריה ורביה לא צותה התורה בפירוש בטהרת קרי רק בתרומה וקדשים. ומשרבו הרגילין בתשמיש עד שלקחו נשים נכריות. קם עזרא ובית דינו (וחכמים שאחריהם) ופרסמו הדבר ותקנו טבילה לבעל קרי. שלא יהיו תלמידי חכמים רגילים בתשמיש כתרנגולים. והעיקר שלא בטלו להתקנה. (ב”מ)

(ב) הזהיר לטבול לקרי נקרא צדיק ועתיד לנחול ש”י עולמות כמספר קרי. ויאריך ימים ותפלתו מקובל (שם):

(ג) בקיץ צריך בעל קרי טבילה אפילו להמקילין בה שלא הקילו רק בחורף מפני הצינה. ואפילו בחורף יזהר בה מאוד. ולא כל אדם יכול לומר איסטניס אני (שם):

(ד) אפילו במקומות הקרים ביותר שאי אפשר לכל הצבור לטבול. על כל פנים לא יניחו לשליח צבור להתפלל עד שיטבול לקרי. (בארבעים סאה. ולא סגי בתשעה קבין אפילו בחולה לאנסו. ומי שלא ראה קרי כלל ביום זה קודם לו) וכן העולים לתורה. והכהנים העולים לדוכן יטבלו או לא יעלו לדוכן. וחובה על הצבור בכל עיר לתקן מקוה חמה בשביל קרי. וביותר בשביל נשים החלושין מאד וטבילתן צריך דקדוק רב. ומפני הקור אי אפשר לדקדק ויכול לבא חס ושלום לספק נדה שבכרת. והעוסק בצורך צבור הזה יאריך ימים (שם):

(ה) בעל קרי אסור להתפלל (ואסור בקריאת שמע אפילו בהרהור) וללמוד תורה נביאים כתובים משנה גמרא הלכה אגדה. אבל שונה בהלכות דרך ארץ. והמחמיר תבא עליו ברכה (רק ימהר לטבול כל שאפשר) ואין עולה מטומאתו אפילו אחר כמה שנים עד שיטהר (שם):

הוא [=ר’ משה שו”ב] מייחס את כל הדברים הללו לספר ב”מ, אבל פשר ראשי התיבות נשאר עמום וסתום. חיפוש באוצר החכמה של צירופי מילים מתוך הדברים האלה העלה חרס. והציע ידידי ר’ י”ש הויזמאן שאין ב”מ אלא חיבור של ר’ משה שו”ב עצמו!

ואם כן יש לר’ משה שו”ב שיטה ייחודית מאוד בתקופתו: לא בטלה תקנת עזרא כל עיקר, אלא נשארת בתוקפה לתפילה וגם לקריאת שמע (כך משמע מדבריו בהמשך); לא ברור מה שיטתו לגבי השאלה אם בעל מותר לקרוא בתורה וללמוד תורה. ועוד, הוא סובר שגם מדאורייתא היה ראוי לחייב בעל קרי לטבול לדברי קדושה, אבל הקלה לנו התורה כדי שלא יימעטו ישראל מפריה ורבייה, ותקנת עזרא לא היתה אלא החזרת הדין למה שהיה ראוי להיות מדאורייתא!

הנה רואים מזה שמלבד המסלול העיקרי של פוסקי ההלכה, שנטו לִפְסוֹק ‘בטלוה לטבילותא’ (כדברי התלמוד הבבלי ברכות, כב עמוד א) שרדה השיטה האחרת, שלא בטלה תקנת עזרא, גם בתקופת האחרונים במאה הי”ט.

האדר”ת (ר’ אליהו דוד רבינוביץ־תאומים, תר”ג/1843 – תרס”ה/1845, חותנו של הרב קוק) שם לב לחריגות הזאת והתרעם עליה. קונטרסו ‘עובר אורח’ נשאר בכתב יד במשך מאה שנה, ויצא לאור ע”י ר’ דניאל ביטון כספר בהוצאת מכון המאור בשנת תשס”ג/2003. לפי דף השער הוא ‘חידו”ת (=חידושי תורה) ופלפולים בענינים שונים שנתחדשו בשיחות בין המחבר לגדולי ישראל בשבתם אצלו בשנים תרנ”ז – תרנ”ט’. בשנים ההן היה האדר”ת מרא דאתרא של העיר מיר, ואחר כך בשנת תרס”א/1901 הוא עלה לארץ ישראל (כך לפי ויקיפדיה). בסימן פח שם הוא כותב:

מכשול גדול נתן המו”ל את סידורו של הגריעב”ץ ז”ל בווארשא שהדפיס מאמר ‘סדר בע”ק’ נגד כל הראשונים ואחרונים דלא בטלו לטבילותא כלל. וכי גם ביוהכ”פ וט”ב ובימי האבל ר”ל מותר לטבול והוא העתיק מספר קטן בשמו טהרת ישראל ונלקט מס’ מקור הברכה פי’ על ד’ פרקי משניות הראשונים וכמה גדולים לדברי הח”ס ז”ל על ההדפסה בלא הסכמות וגם זולת זה קלקל הרבה בהדפסתו את גוף הסידור ואכמ”ל.

(תודתי נתונה לידידי ר’ י”ש הויזמן שהראה לי את מקור הזאת, שהוא מצאו במובאה בתוך המבוא לסידור היעב”ץ בהוצאת זכרון אהרן.)

אבל הטענה הזאת של האדר”ת אינה מדויקת. אין השיטה הזאת ‘נגד כל הראשונים’. הרב בראל שאח כתב תמצית דברי הראשונים בדף ‘הרחבות לפניני הלכה’ (https://ph.yhb.org.il/plus/14-03-09/, נבדק בתאריך 16 יולי 2026). ואלה דבריו שם:

לעומת זאת, דעת חלק מהראשונים, שתקנת עזרא בטלה רק לעניין דברי תורה בלבד, אבל לעניין תפילה עדיין עומדת התקנה בעינה. מהם שהצריכו לתפילה טבילה ממש, וכ”כ ר”ת (ספר הישר, החידושים שצא); רוקח (סי’ שכא); רבנו אפרים (מובא במאורות פסחים ז, א). ויש שכתבו שדי ברחיצת ט’ קבין, וכ”כ רה”ג; ר”ח (כ”כ בשמו או”ז א, קיז; ראבי”ה סח; ועוד. ויש שהבינו שמחייב טבילה ממש, כגון תוספות חולין קכב, ב, ‘לגבל’, ופסקי הרי”ד); או”ז (א, קיז); ארחות חיים (תפילה לב) בשם ר”ש. וכ”כ טור (או”ח פח), בשם ראב”ד.

אם רבנו תם פסק שלא בטלה תקנת טבילת בעל קרי לתפילה, אי אפשר לטעון שהשיטה הזאת היא ‘נגד כל הראשונים’. אלא נראה שתמיד היתה שיטה כזאת

  • הן בזמן הגמרא

  • הן בזמן הגאונים (עי’ אוצר הגאונים, ברכות, עמ’ 55, סימן קמד, תשובה מאת רב האיי גאון, על מי שראה קרי בשבת ואינו יכול לטבול במים קרים: ‘וזכורים אנו כמה שבתות ממר רב אהרן גאול ז”ל שהיינו מתפללין בביתו והוא יושב מן התפלה עד הערב’ מפני שהיה בעל קרי ולא נקט שבעל קרי אסור לגמרי להתפלל עד שיטבול)

  • הן בתקופת הראשונים

  • והן בתקופת האחרונים, בסדור בית יעקב של ר’ משה שו”ב מזיטומיר

גם אינה נכונה טענתו של האדר”ת שההיתר ב’סידור בית יעקב’ לטבול לקרי ביום הכיפורים ובתשעה באב הוא נגד דברי הכול, אלא לדעת כמה ראשונים יש לעשות כן, וגם במאה הי”ט פסק כן האדמו”ר מקומרנא ר’ יצחק יהודה יחיאל ספרין בספרו ‘זוהר חי’, ועי’ הדיון בספר נטעי גבריאל הלכות יום הכיפורים פרק מח אות ט (עמוד שכו) הערה יד.

ועדיין כדאי לברר מהו ‘ספר קטן בשמו טהרת ישראל ונלקט מס’ מקור הברכה’ שהזכיר האדר”ת וטען שר’ משה שו”ב העתיק ממנו, ואם לראשי התיבות ‘ב”מ’ יש שייכות כלשהו לספר הזה. וברור שאין מדובר בספר טהרת ישראל של החפץ חיים ולא בספר טהרת ישראל של ר’ יצחק ישראל ינובסקי, שהם לא חוברו עד אחר הדפסת סידור בית יעקב ונראה שלא חוברו עד אחר פטירתו של האדר”ת.

מכל מקום, מתוך עיוננו בסוגיא הזאת עלה לנו שאף דבריו של ר’ משה שו”ב תורה הם וצריכים עיון ומחקר.

הערות

1. לאחרונה העירני ידידי ר’ יעקב ישראל סטל שבפורום אוצר החכמה היה דיון ‘ואתא שוחט – הוספת המדפיס בסידור יעב”ץ’ בשנת תשע”ז/2017. (הכותרת של האשכול, ‘ואתא שוחט’, רומזת לשמו של ר’ משה שו”ב, שכן שו”ב = ‘שוחט ובודק’.↩︎




Armin Wilkowitch about Shabbes Shekolim in his youth in Russia

Armin Wilkowitch about Shabbes Shekolim in his youth in Russia

by Gabriel Wasserman and Phillip Minden

Shabbes Shekolim (Shabbat Sheqalim) is the first of the four special Sabbaths in or near the month of Adar, when special passages are read from the Torah. In addition to the special readings from the Torah, Ashkenazic Jewry has distinguished these four Sabbaths with the inclusion of special piyyutim in the Sabbath service; these piyyutim – most, and perhaps all – are by Eleazar b. Qallir (or Qillir) of sixth- to seventh-century Eretz Yisrael, and they have been part of the liturgy of Ashkenazic Jewry ever since there has been such a thing as Ashkenazic Jewry, since before the year 1000 CE. Although many Ashkenazic communities today omit the piyyutim for Shekolim, happily there are still many Ashkenazic communities that maintain them through today, unlike many piyyutim for other occasions in the year, which have suffered almost complete extinction in living usage.

(As an aside: In the middle ages, many non-Ashkenazic communities, as well, recited piyyutim, different from the Ashkenazic ones, on the four special Sabbaths of Adar. These have fallen into complete disuse today, other than the piyyut “Mi Khamokha” by R. Judah Hallevi for Shabbat Zakhor. These piyyutim will not be the subject of this post.)

In the past, Shabbes Shekolim and the recitation, or singing, of these piyyutim had an aura of great emotional significance for many Ashkenazic communities. As an example of this, the Seforim Blog will present here a piece by Cantor Armin Wilkowitsch, originally published in the Österreichisch-Ungarische Cantoren-Zeitung (supplement to Die Wahrheit), vol. 24 no. 10 (4 March 1904), p. 10. Wilkowitsch writes here about the composition of a setting for the piyyut “Eshkol Ivvuy” (אשכל אווי), the opening of the piyyutim for Musaf of this Sabbath. Wasserman’s research, in a project to collect musical settings for all Ashkenazic piyyutim for special Sabbaths, has uncovered thirty different musical settings for “Eshkol Ivvuy,” and further research may discover far more; this piyyut was clearly very important to cantors, and communities, in generations preceding ours.

According to the biography on Geni.com, Cantor Wilkowitsch, was born in Kalvarija, in the Russian Empire (see map here), today in Lithuania. He lived most of his adult life in the Austro-Hungarian empire, and served as chief cantor of a community in Eger (Erlau, Cheb), in Hungary, for 32 years. In 1939, under Nazi occupation, Wilkowitsch got a visa to escape to America, to join his wife and children who were already there. He boarded the ship, but, in light of the terrible events going on in Europe at the time, he lost the will to live and committed suicide by jumping off the ship. Very sad, and creepy.

In his youth, Wilkowitsch was a meshorer in his native Russia. Meshorerim were a standard phenomenon in pre-modern Ashkenazic synagogues: a group of men and small boys who would accompany the cantor as a kind of choir, though without the Western rules of four-part counterpoint that define modern choirs.

Perhaps the most picturesque line in the story is: “the Special Sabbaths are coming, which are soon bound to chase the polar bear out of the land” (es kommen die ausgezechneten Sabbathe, die den Eisbären bald aus dem Land verjagen).

Wilkowitsch refers to a species of fish, eaten at shalleshuddes, by the Yiddish word shtinkes. This word may be familiar to some readers of this blog from halakhic literature (see, e.g., the commentary of Rashash on Sukka 18a, and here).

The text of Wilkowitch’s piece will be presented here, first in the original German (the educated language throughout the Austro-Hungarian Empire) and then in English translation. Hopefully it will give the readers a sense of what Shabbes Shekolim was like in those bygone days – as Wilkowitsch writes, in the Italian expression that concludes his story, tempi passati.

Jugenderinnerungen.
Von Kantor Armin Wilkowitsch.

Jüngst suchte ich unter meinen alten, längst ad acta gelegten Notenblättern herum. Wie pochte da plötzlich mein Herz, und als begegnete ich meinen besten Jugendfreunden, die mir Grüße von meiner Heimat brachte und längst vergangene und verschollene Geschichtchen auffrischten, so sprachen mich diese vergilbten, nach Moder riechenden Notenblätter an. Es waren hunderte von ein- und mehrstimmigen Kompositionen, die ich mir von verschiedenen Chasanim auf meinen Meschorer-Wanderungen mit vieler Mühe erworben hatte. Darunter auch russische und jüdisch-deutsche Liedlein, selbst Sabbathsemiroth, wie Zur mischelo ochalnu, oder Joh, ribbon olam, die ich in meinem Elternhause, im Vereine mit meinen Geschwistern, allsabbathlich sang. Später, als ich Einblick in die Harmonielehre gewann, gab ich den Semiroth regelrechte Rhythmen und bearbeitete sie für zwei Soprane und Klavierbegleitung.

Unter diesen losen Blättern fand ich u. a. für Sabbath-Schekolim einen Eschkol, welcher als Introduktion eine längere, polonaiseartige Melodie vorgespannt hatte und in einer „phrygischen“* Tonart sich bewegte. Herr Oberkantor Singer-Wien nennt, wenn ich nicht irre, diese Skala  „jüdische Tonleiter.“ Den russischen Chasanim ist aber meines Wissens keine jüdische Tonleiter bekannt und, wie gerne ich auch uns Juden eine Eigenart in der Musik einräumen möchte, muß ich trotzdem gestehen, daß ich dieser Skala schon bei mehreren kleinrussischen Volksliedern begegnete; auch das rumänische Volkslied dürfte wohl diese Tonart sich zu eigen gemacht haben.** Daß Anton Rubinstein die Melodie für die Worte:  „und der Sklave sprach“, in seinem  „Asra“ einem jüdischen Chasan abgelauscht hat, möchte ich stark bezweifeln. Das eine ist jedoch gewiß, daß den Deutschen diese Intervalle fremd sind, aber deswegen sind sie noch nicht speziell „jüdisch“.

Bei diesem Eschkol verweilte ich lange, lange…. Habe ich doch denselben  „mitkomponieren“ geholfen.

Der Kantor in Rußland betet nicht jeden Sabbath vor, höchstens, daß er am Sabbath-meworachim Jehi rozôn und Jechadschehu absingt, das weitere betet ein Balbos oder der Schammes, und hat der Chasan Chanukalichtlein mit den Meschorerim und Klesmorim entzündet, dann hält er seinen Winterschlaf, bis Sabbath-Schekolim, der erste von den ausgezeichneten Sabbathen, ins Land zieht.

Hui, wie tobt draußen der Sturm! Neue Schneeflocken häufen sich auf die längst zu Eis erstarrten und der grausame Winter herrscht noch mit unbeschränkter Macht. Was gilt ihm die Armut? Was die Not? Despot ist Despot! — Aber im Herzen regt sich die Hoffnung: es kommen die ausgezeichneten Sabbathe, die den Eisbären bald aus dem Lande verjagen, und ein Frühlingsahnen überkommt die geplagte Menschheit.

Es war Sabbath vor Schekolim. Wir, Meschorerim, saßen beim Chasan und halfen ihm zum Scholasch-sudos die länglichen, schmalen Stinkes (Fischlein) vertilgen. Da sprach Schimschon, der Tenor:  „Nu, Chasanleben, was wird sein mit eppes a neuen Eschkol? Wieder und aber die alten Trallalaikes?!“ Der Chasan ließ sich Majim-acharonim zum  „Benschen“ geben und machte dann eine Handbewegung, die soviel heißen sollte, wie:  „Bleibt alle hier!” Nach dem Tischgebet sprach er:  „Paßt auf!“ und fing leise eine Melodie zu singen an. Diese Melodie sangen wir, Soprane, einigemal nach, der Chasan sang indessen mit den Altisten die zweite Stimme, während die Tenöre und Bassisten sich nach eigenem Gutdünken ihre Stimmen bildeten. Und so entstand in zirka einer Stunde ein Eschkol fix und fertig, mit dem wir dann „die Welt eingenommen haben.“ Tempi passati!

Childhood memories

By Cantor Armin Wilkowitsch

Recently, I leafed through my old sheet music I had long filed away. How did my heart suddenly pound, and these yellowed sheets with their fusty odour talked to me as if I were meeting my dearest boyhood friends, who brought greetings from my homeland and revived stories long past and lost. There were hundreds of compositions for one and for several voices, which I had acquired with great effort from several chazzanim during my meshorer wanderings. Among them also Russian and Jewish-German songs, even Sabbath zemiroth such as Tzur mishelo ochalnu or Yoh, ribbon olam, which I used to sing every Sabbath in my parental home together with my siblings. Later, having gained some insight into harmonics, I gave regular rhythms to the zemiroth and arranged them for two sopranos with piano accompaniment.

Among other things, I found an “Eshkol” for Sabbath Shekolim in these unbound leaves, which was preceded by a longer polonaise-like tune as an introduction and moved in a “Phrygian”* mode. If I am not mistaken, Chief Cantor Singer of Vienna calls this scale “Jewish mode”. As far as I know, though, the Russian chazzanim are not aware of any Jewish modes or keys, and much as I should like to grant an original feature in music to us Jews, I have to concede that I’ve met this scale in several Little Russian [=Ukrainian] folk songs already, and it can be stated that the Roumanian folk song has embraced this mode as well.** I strongly venture to doubt that Anton Rubinstein overheard a Jewish chazzan and copied the tune for the words “und der Sklave sprach” [“and the slave said”] in his “Der Asra”. These intervals are certainly alien to Germans, but that does not make them specifically “Jewish”.

I dwelled long on this “Eshkol”… After all, I helped compose it.

A cantor in Russia doesn’t lead the prayers every Sabbath; at most he will sing “Yehi rotzon” and “Yechadshehu” on Sabbath Mevorachim, and a balbos or the shammes will lead the other prayers. As soon as the chazzan has kindled the Chanukkah lights with the meshorerim and the klezmorim, he goes into hibernation until Sabbath Shekolim, the first of the Special Sabbaths, comes round.

Oh, how does the storm rage out there! Fresh snowflakes pile onto those long frozen to ice, and grim winter still rules with unlimited power. What does it care about hardship? About affliction? A despot is a despot! But hope is rising in the hearts: the Special Sabbaths are coming, which are soon bound to chase the polar bear out of the land, and a hunch of spring spreads in plagued humankind.

It was the Sabbath before Shekolim. We meshorerim were sitting with the chazzan, helping him to devour the oblong, narrow shtinkes (little fish) during sholash-sudos. Shimshon, the tenor, then said: “So, my dear chazzan, is there maybe going to be a new ‘Eshkol’? Again and again the old trallalaikes?” The chazzan had mayim acharonim given to him for “benshen” and then waved his hand in a sense of “Everybody stay here!” When Grace After Meals was finished, he said “Listen!” and started to sing a tune in a low voice. We, the sopranos, repeated this melody a few times, the chazzan added the second voice with the altos, while the tenors and basses formed their voices as they seemed fit. And so, an “Eshkol” came into being, all done and ready in the course of approximately one hour, with which we then “conquered the world”. Tempi passati!

[1] d, es, fis, g, a, b, cis, d. Warum die Chasanim diese Skala  „phrygisch“ nennen, weiß ich freilich nicht, vielleicht aber findet sich ein Kollege, der uns Aufschluß zu geben vermag.
[2] Ich hatte einst Gelegenheit, in Wien eine Familie kennen zu lernen, die mehrere Jahre in Bukarest gelebt hatte. Eine Tochter des Hauses, die sich dem Gesangsstudium widmen wollte, trug mir ein rumänisches Lied mit Klavierbegleitung vor, in welchem ich wieder derselben Tonleiter begegnete.
[3] D, E flat, F sharp, G, A, B flat, C sharp, D. Why the chazzanim call this mode “Phrygian”, I cannot tell, however. But maybe a fellow cantor will be found who can enlighten us there.
[4] Once I had the opportunity to make the acquaintance of a family in Vienna who had lived in Bucharest for several years. The daughter of the house, who intended to dedicate herself to voice studies, performed a Roumanian song with piano accompaniment for me, in which I again encountered the same mode.




פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות

פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות
מאת גבריאל וסרמן
לכל חובבי המחזורים של ד’ גודלשמידט וחתנו י’ פרנקל, “לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם: כולל מנהג אשכנז (המערבי) מנהג פולין ומנהג צרפת לשעבר”, ידוע נוסח התפילה והפיוטים של יהודי צרפת בימי הביניים היה דומה, אך שונה, מזה של בני אשכנז וצאציהם היום. במנהג אשכנז (בחו”ל), אומרים שתי קדושתאות (מערכות פיוטים שמקשטות את תחילת העמידה עד הקדושה) בשבועות, אחת ביו”ט ראשון ואחת ביו”ט שני: “ארץ מטה” של ר’ אלעזר בירבי קליר, ו”אורח חיים” לר’ שמעון בר יצחק. אף בצרפת היתה אמירת “אורח חיים” רווחת, אך הקדושתא הקלירית נהגה פחות, ובמקומה אמרו הרבה קהילות צרפתיות את הקדושתא “אמרות יי” לר’ יוסף טוב-עלם הצרפתי.
כל קדושתא מסתיימת בפיוט ארוך, הנקרא “סילוק”, שסופה מגשר לאמירת הקדושה עצמה: קדוש קדוש קדוש. אבל קהילות צרפת בטלו את אמירת הסילוקים (חוץ מקדושתאות הימים הנוראים) בתקופה קדומה יחסית. ובהיות שהקדושתא “אמרות יי” לא נהגה מחוץ לצרפת, הסילוק חסר כמעט בכל כתבי היד. רק בכתב היד הצרפתי אוקספורד בודלי Opp. 670, המיוחד במינו, עדיין יש סילוקים; אבל רובם אינם מנוקדים, ונראה שאף בזמנם של הסופר והנקדן לא נאמרו בבית הכנסת.
פרנקל כותב במחזור לשבועות (עמ’ כז, בסוף העמוד), על הקדושתא “אמרות יי”: “הסילוק חסר [….] בכה”י העתיק צ [=אוקספורד בודלי Opp. 670] שרד קטע קצר מתוך תחילת סילוק ‘אתן עוז למלכי’ וצונץ סבור שאין הוא שייך לקרובה של ריט”ע.” אבל אין צונץ מנמק את טעמיו, ודבר תימה הוא, למה לשלול את בעלותו של ריט”ע. ועוד, קשה מזה, שפרנקל כותב שלא שרד אלא קטע קצר, והנה כולו נמצא באותו כ”י (!). ואולי פרנקל שקד על פקסימיליה שהיתה חסרה דף.
לפני כמה ימים העתקתי את הסילוק מהמיקרופילם הנמצא בבית המדרש לרבנים באמריקה, בניו יורק. הוא קטע ארוך מאוד, בן 282 שורות, שמספר הרבה סיפורים על נתינת התורה, והרבה מהם, אולי רובם, נלקחים מהתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף פח-פט. (דרך אגב אזכיר כי סוגיה זו היא מרכזית ב”הגדה של שבועות” שעשיתי לעצמי לפני כמה שנים, ואני מקווה בעז”ה להוציאו לאור לשנה הבאה.) כוונתי להוציא את הסילוק כולו עם פירוש, אבל כאן אתמקד בסיפור אחד.
כך מופיע הסיפור בגמרא (שבת פט.):
וא”ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב”ה, בא שטן ואמר לפניו: “רבונו של עולם, תורה היכן היא?” אמר לו: “נתתיה לארץ.” הלך אצל ארץ, אמר לה: “תורה היכן היא?” אמרה לו: (איוב כח, כג) “אלהים הבין דרכה [והוא ידע את מקומה].” הלך אצל ים, ואמר לו: “אין עמדי.” הלך אצל תהום, א”ל: “אין בי.” שנאמר: (איוב כח, יד) “תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה.” חזר ואמר לפני הקב”ה” “רבש”ע, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה.” אמר לו: “לך אצל בן עמרם.” הלך אצל משה, אמר לו: “תורה שנתן לך הקב”ה, היכן היא?” אמר לו: “וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה?!” א”ל הקב”ה למשה: “משה, בדאי אתה.” אמר לפניו: “רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום – אני אחזיק טובה לעצמי?!” אמר לו הקב”ה למשה: “הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך.” שנאמר: (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו’:
ר’ יוסף טוב עלם (שאין סיבה לשלול את בעלותו על הסילוק) מפייט את הטקסט הזה בנאמנות, עד הסוף – ולא עד בכלל. וכה דבריו:
            עָמַד הַשָּׂטָן לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא בִּגְחִינָה
וְנָם: “תּוֹרָה אֵיפוֹא הִיא, הוֹדִיעֵנִי נָא!”
עָנָהוּ: רֵד לָאָרֶץ וְשָׁם תִּמְצָיאֶנָּה     
חִיפֵּשׂ יָם וּתְהוֹם וַאֲבַדּוֹן וְכָל פִּינָּה
וַיַּרְא וְהִנֵּה אֵין הַתּוֹרָה, וְנֶעֱצַב בַּאֲנִינָה:
“וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה אֵינֶנָּה”
הֱשִׁיבוּהוּ: “הִנֵּה בֶּן עַמְרָם בְּחֵיקוֹ חוֹנָה”
וַיְמַהֵר לַהֲלוֹךְ שָׁמָּה, וַתְּהִי רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה
עָמַד וּשְׁאֵלוֹ: “תּוֹרָה שֶׁקִּיבַּלְתָּה – לְהֵיכָן יֶשְׁנָה?”
הֱשִׁיבוֹ: “מִי אָנֹכִי לְקַבֵּל דָּת הַצְּפוּנָה?
אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע דִּינָהּ”
בְּשָׁומְעוֹ כָּךְ גָּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ בְחֵיקוֹ לְהוֹצִיאָהּ
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְנוֹדֶדֶת מִפֹּה וּמִפֹּה לְהִטָּמְנָה
וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא מְקוֹם שִׁיכְנָהּ
וְחָזַר בְּבָושְׁתּוֹ וְלֹא הוֹעִלַתּוּ רְמִיָּה וְתוֹאֲנָה.
בגמרא,[1] השטן מתעלם מהסיפור מיד אחר תשובתו של משה, וההמשך הוא דיאלוג בין הקב”ה למשה. אצל ריט”ע, השטן מתאבק עם משה רבינו, וממשש בחיקו בעל כרחו, כדרך כליסטס שמתגושש ומנסה לחמוס חפץ מתחת ידי בעליו – או אפילו כדרך גבר רשע שממשש בחיקהּ של אשה בעל כרחה. התורה נשמטת הנה והנה בתוך חיקו של משה (כנראה בדרך נס), והשטן אינו מצליח לחטוף אותה, והוא חוזר בבושת פנים.
לסיפור הזה לא מצאתי מקבילה או מקור. ויש לציין שבמשך כל הסילוק, ריט”ע מדבר על מתן תורה כתחרות – תחרות בין ישראל לגוים, תחרות בין ישראל למלאכים, וכאן תחרות בין משה רבינו (נציגם של ישראל) ובין השטן. ובין כל התחרויות, רק זו שבין משה לשטן היא תחרות פיזית, גופנית, ואלימה.
ויש לדון יותר בכל זה, ואכמ”ל, מפני הימים הקדושים הממשמשים ובאים. ומכל מקום, לאור התיאור החי והצבעוני בפיוטו של ריטע – שזכינו עתה לחשיפתו מתחום נשייה –נבוא להודות ביתר שאת על שזכינו ונבחרנו שתינתן לנו התורה לנו, וכלשון ברכת התורה שאנו מברכים עליה, שכולה הודאה על נתינת התורה לישראל,  “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
א גוטן שבת און א גוטן יום־טוב.

[1] בדרך אגב נזכיר שבגמרא, בנוסח דידן, אין משה רבינו אומר את הפסוק “אלהים הבין דרכה”, אלא היא תשובתה של הארץ. אבל רש”י מביא את הסיפור בפירושו על איוב כח, ובסופו איתא: “בא לו אצל בן עמרם, אמר לו: ‘היכן תורה?’ ‘אצל הקדוש ברוך הוא’.” והעיר לי ידידי ר’ ישב”ב שרש”י מפרש את המילים “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה” כתשובת משה לשטן, שהתורה אינה אלא “אצל הקב”ה”; ואולי היתה לרש”י גירסה בגמרא שמשה אמר את הפסוק הזה, כמו שהוא אצל ריט”ע.



פיוטי פורים באשכנז ובצרפת

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת
 מאת גבריאל וסרמן
באשכנז ובצרפת נהגו מימים
ימימה לומר את קרובת הי”ח של הקלירי, “ויאהב אומן”, עם ההרחבות
הקליריות “אזרח בט חוץ – תמימים כרשו ארץ – אותו מבהלת” ו”אספרה אל
חוק – אמל ורבך”, וכן נוהגים עד היום הזה. ובליל פורים אחר קריאת המגילה אמרו
באשכנז וברומא (ואולי גם בצרפת? – צריך לבדוק בכי”י) הפיוט הקדם-קלאסי
“אשר הניא”, וכן נוהגים עד היום הזה באשכנז (אך לא ברומא).
לכן לא היה הרבה מקום פנוי
בתפילות פורים לפייטני אשכנז וצרפת לכתוב פיוטים לפורים.
בהרבה כי”י מנהג
אשכנז (אך לא בכולם) יש מאורה[1]
לפורים, “שיר אל נעלם” (חתום: שמואל), והיא נדפסה בדפוסי שני ענפי מחזור
אשכנז, המזרחי והמערבי; אך ברוב אשכנז המערבית לא נאמרה (לפחות בעת החדשה). בתצלום
כ”י צרפתי אחד (נדמה לי שהיה מנצ’סטר גסטר 733) ראיתי גוף יוצר[2]
לפורים, אך הטקסט היה בלתי קריא בתצלום, וצריך לבדוק בכה”י עצמו. בכ”י
צרפתי אחר, פריס 649, יש פיוט עושה-שלום[3]
לפורים, “שודד הושת בתה” (חתום: שלמ[ה] חז[ק], חסר סטרופה אחת), שנועד
להיאמר בתפילת שחרית (יען כי אין תפילת מוסף בפורים), אחר סיום הקרובה הקלירית,
לפני חתימת הברכה האחרונה של חזרת הש”ץ. יש גם פיוט המעריב “ליל שיכורים
הוא זה הלילה”, שנמצא במחזור ויטרי הנדפס עמ’ 583, שהוא פרודיה של המעריב
המפורסם לפסח “ליל שימורים אותו אל חצה”, אבל אפשר נהגו כמה קהילות צרפת
לאמרו בתוך הברכות, למרות אופיו ההיתולי.
מסתמא היו כמה שירי חול
לפורים, בלשון הקודש ובצרפתית(-יהודית) ובגרמנית (אידיש), ואולי אף בארמית, אבל לא
בשירי חול עסקינן הכא, ומכל מקום צריך עיון.
נראה שפייטני אשכנז וצרפת
הקדישו את מרבית כוחותיהם בעניין זה לפיוטי סליחות לתענית אסתר, שאף היא חלק מחג
הפורים, וכידוע לא היו להם פיוטים קדומים ממורשת ארץ ישראל ליום זה, כיון שלא נהגה
תענית י”ג אדר בארץ ישראל, ומקורו בבבל.
במנהג אשכנז המזרחי הנדפס,
יש שלשה פיוטי סליחות תענית אסתר: “אדם בקום עלינו” לר’ מנחם בר מכיר,
“אתה האל עושה פלאות” לר’ שמעון בר יצחק, ו”במתי מספר” (מסוג
ה”פזמון”, חתום: משלם, ויש לבדוק אם הוא משלם בר קלונימוס; הלשון פשוטה
יחסית). כל שלושת הפיוטים נדפסים אף במנהג המערבי, ונוסף עליהם “אתה האל עושה
פלא” (בֶּר כותב ש”המחבר שמואל”, אך לא מצאתי חתימה), וגם קטע
מפיוט “אוילים מדרך פשעם” מסוג ה”חטאנו”, שלא נכתב במקורו
לתענית אסתר ואין לו קשר לפורים אלא שמיליו האחרונות הן: “בעת הזאת רֶוַח
והצלה” (ע”פ אסתר ד:יד).
בלקט פיוטי סליחות
(שהוציא ר’ אברהם פרנקל מעזבונו של סבו ד”ר דניאל גולדשמידט) יש עוד כמה וכמה
פיוטי סליחות לתענית אסתר, שרובם מתמקדים בסיפור המגילתה: “אזכרה מקדם
פלאך” (סימן לט) לר’ אלעזר רקח; “אשא דעי למרחוק” (סימן עב) לר’
גרשם בר שלמה בר יצחק; “אתה הוא אלהי הראשונים” (סימן פד), חתום: הילל
(בר יעקב?); “אדם וחנף בקום עלינו” (סימן צד, מסוג ה”חטאנו”),
חתום: יהודה; “יַצמח אל הישועה” (סימן קכב, מסוג ה”פזמון”),
חתום: יוסף, שמזכיר את מלחמת יהושע בעמלק ואת תליית המן; “אתהלך קודר”
(סימן שלח, מסוג ה”חטאנו”) אנונימי, שמתחיל במלחמת עמלק וממשיך בסיפור
המגילה.
במחזור נירנברג יש פיוט
הסליחה “אגגי כהעמיק מחשבת זממו”, והוא נמצא (בשינויי נוסח) גם בדפוסי
סליחות כמנהג הספרדים או כמנהג רומניה; עי’ אצל דוידזון אוצר השירה והפיוט
א 401. ולא ברור לי מה מקורו, אם מאשכנז-צרפת ואם מחוצה להן.
בשונה מהתעניות על אבל
חורבן המקדש, תענית אסתר נקבעת לא לזכר אסון אלא לזכר ניצחון, ולכן יש מהסליחות
ליום זה שרוויים אווירת שמחה, כגון “אדם בקום עלינו”, שמזכיר את הצרות
ואת תפילות מרדכי ואסתר כחלק מהסיפור, אבל אין בו תלונות על הצרות, והתפילה לגאולה
בסיומו מתאימה יותר ליום חג מאשר ליום צום: “נס ינוסס כאז לפרסם פלאו מסהידים
/ בעת הזאת ריוח והצלה יעמד ליהודים”; ולוּ ידענו שהוא מיועד כסליחה לתענית
אסתר, היינו חושבים שהוא פיוט הודאה לחג הפורים עצמו.[4]
יש לציין גם שבשבת זכור,
אמרו קהילות אשכנז וצרפת את הקדושתא “אזכר סלה זכרון מעשים” של הקלירי,
ואת גוף היוצר “זכור את אשר עשה” המיוחס לו. בפיוטי הקלירי לשבת זו, הוא
מקפיד להתמקד אך ורק בענייני מלחמת עמלק ומחיית עמלק, ואינו מזכיר את המן או את חג
הפורים אלא פעמיים ושלוש בדרך אגב. וזה בניגוד גמור לפייטני קסטיליה
קטלוניה-פרובנס ויון, שהקדישו הרבה פיוטים לשבת זכור לסיפור המגילה ולהלכות פורים.
(פיוט ה”מי כמכה” הארוך של ריה”ל לשבת זכור, “אדון חסדך בל
יחדל”, שמספר את סיפור המגילה, התקבל כמעט לכל מנהגי אירופה – קסטיליה,
קטלוניה-פרובנס, יון, רומא, ואפילו צרפת – אבל אף פעם לא נאמר באשכנז. וההבדל הזה
בין מנהג אשכנז למנהג צרפת ראוי לציון.) פייטני אשכנז וצרפת לא הרבו לכתוב פיוטים
לשבת זו, כיון שהיו בידיהם פיוטי הקלירי; אך במעט שכתבו לא סרו מתוכנם של פיוטי
הקלירי, דהיינו בשבעתא למוסף “ויבן אומן אומנות” לר’ מאיר בר יצחק
ש”ץ (נדפס באוצר התפילות ויוחס שם בטעות לקלירי), ובפיוט האנונימי
הקצר “זכור וזכור נתאמו” שנועד להשתלב בתוך ברכת “מגן אבות”
בליל שבת (נדפס אצל פליישר, “עיטורי פיוט לתפילת ‘מגן אבות'”, תרביץ
מה [תשל”ו] עמ’ 99).
בסיום: פייטני אשכנז וצרפת
לא הרבו לכתוב פיוטים ליום הפורים עצמו ולא לשבת זכור, אך כתבו כמה וכמה פיוטים
לתענית אסתר, שעסקו בהם בסיפור פורים. ואולי עיון יותר בכתבי היד יגלה עוד ועוד
פיוטים, הן לתענית אסתר והן לפורים והן לשבת זכור.


[1] “מאורה”
היא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בסוף ברכת “יוצר המאורות”, לפני
חתימתה.
[2] “גוף
יוצר” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בראש ברכת “יוצר אור”,
אחר המילים “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל”.
[3] “עושה
שלום” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה לפני חתימת הברכה האחרונה של
העמידה (כגון “היום תאמצנו”).
[4] יש לציין שהפיוט הזה, “אדם
בקום עלינו”, די דומה לפיוט שכתב אותו פייטן, ר’ מנחם בר מכיר, לחנוכה, והוא
היוצר “אודך כי עניתני חייתני” לשבת חנוכה (דוידזון א 1654). שני
הפיוטים כתובים במשקל מדוייק של שש שש מילים בכל טור, חוץ מהטור האחרון שבכל
סטרופה, שהיא מובאה מפסוק מקראי. בשני הפיוטים, הסיומות המקראיות מלוקטות מכל
התנ”ך, דווקא מספרים שאין להם כל קשר לחנוכה או פורים; חוץ משתי הסטרופות
בפיוט לחנוכה (שמסתיימות בתהלים ל:ב, “ארוממך יי כי דליתני”, וזכריה
ט:יג, “ועוררתי בניך ציון על בניך יון), והסטרופה האחרונה בפיוט לפורים
(שמסתיימת באסתר ד:יד, “בעת הזאת רוח והצלה יעמד ליהודים”). כלומר,
בפיוט לחנוכה יש סיומות מקראיות מן העניין בראש הפיוט, ובהמשך כל הפסוקים מלוקטים
ממרחבי התנ”ך כולו; ובפיוט לפורים, יש סיומת מקראית בסוף הפיוט, וכל הפסוקים
הקודמים מלוקטים ממרחבי התנ”ך כולו. זאת ועוד: בשני הפיוטים מדגיש ר’ מנחם
שאע”פ ששני המועדים הללו הם בתר-מקראיים (בודאי כן לגבי חנוכה, ואף פורים הוא
על הסף בין מקראי לבתר-מקראי), בכל זאת נתנבאו עליהם הנביאים: זכריה נתנבא על
חנוכה (“בְּטֶרֶם תָּבוֹאנָה חֲדָשׁוֹת הוֹדַעְתָּ אֱמֶת כֵּיוָן /
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן”), והתורה עצמה נתנבאה
על פורים (“יִדַּע רֶֽמֶז הַקּוֹרוֹת לְעַם מְעֻפָּר וּמְהֻדָּס / כְּתָב
הַסְתֵּר אַסְתִּיר וּמָר דְּרוֹר מְפֻרְדָּס”). כך אנחנו רואים שהפייטן כתב
פיוט אחד לכל אחד מהחגים האלה, וייעד את הפיוט לחנוכה לשבת חנוכה, ואת הפיוט
לפורים לא ליום החג אלא לתענית אסתר, שהיא מוקד הפעילות הפייטנית לפורים באשכנז וצרפת.