על שיבושי הצנזורה שנמצאים בהדפסות החדשות של התלמוד

הרב
ברוך אבערלאנדער
אב”ד
הבד”צ דקהילות החרדים דבודאפעסט
ורב
דקהילת חברה ש”ס – ליובאוויטש
בהמשך
לרשימה שהופיעה ב’ספרים-בלוג‘ אודות
הצנזורה הנני מפרסם כאן מתוך מה שרשמתי בענין.
הצנזורה
בתלמוד מאז ‘דפוס באסיליאה’
לפני קרוב
לארבע מאות וחמשים שנה, בשנים של”ח-שמ”א, נדפסה התלמוד הבבלי בעיר בזל
שבשוצריה. ש”ס זה ידוע בשם ‘דפוס באסיליאה’ של הנוצרי אמברוסיאו פרוביאנו. מהדורה
זו נדפסה על-פי ביקורת הצנזור מארקו מארינו, וזה השחית את תוכן המסכתות במאות
מקומות. מסכת עבודה זרה לא הדפיסו כלל – והטעם מובן. הדפוסים הבאים נמשכו אחרי
דפוס זו בלי לתקן השינויים ולהשלים ההשמטות שנעשו מפני הצנזורה.
אמנם קיים ספר
‘חסרונות הש”ס'[1], “והוא ספר קבוצת ההשמטות כולל כל
הדברים חסרים בתלמוד בבלי ורש”י ותוספות ורא”ש והג”א ופי’ המשניות
להרמב”ם… וכן השלמת החסרון חדושי הלכות ובח”א מהרש”א…”.
בהסכמתו לספר כותב הגאון בעל ‘הכתב והקבלה’: “איש נבון דעת ישתדל להוציא לאור
העולם את הספר הנקרא בשם ‘קבוצת ההשמטות’, וכל איש משכיל יודע התועלת הגדולה בל
ישכחו ברוב ימים, ומהראוי לעמוד בימין עזרתו ולסייעו להוציא מחשבתו הטובה מן הכח
אל הפועל”.
הלכה שלמד
הגר”מ פיינשטיין מתופעת הצנזורה
פסק
המהרש”ל ב’ים של שלמה’ (בבא קמא פ”ד סי’ ט, ע”פ גמרא שם לח, א
ותוד”ה קראו), שאם שאלו גוי על דין מדיני התורה ואינו יכול להישמט ממנו, ואם
יאמר לו את הדין יוכל לבוא לידי סכנה, אסור לו לשנות את הדין, שכל דבר ודבר מן
התורה נקרא תורת השם, ואם הוא משנה מפטור לחיוב וכיוצא בזה הריהו ככופר בכל התורה,
ולכן צריך למסור נפשו על זה, עיי”ש באריכות. (דברי המהרש”ל נעתקו בספרים שונים וכן ב’אנציקלופדיה
תלמודית’ כרך כב עמ’ ע והערה 193 שם.)
וכתב הרב
דוד קאהן בספרו ‘העקוב למישור’ (עמ’ לד) שהציע פעם את דברי היש”ש להגאון ר’ משה
פיינשטיין זצ”ל, “וענה לי הגר”מ זצ”ל דלית הלכתא כוותיה, שהרי
אנו רואים שהמדפיסים כתבו שכל מקום שנאמר עכו”ם או כותי בש”ס או בספרים
שונים אין המכוון לגוי שבימיהם ולא מיחו בידם חכמי הדור”[2].
אמנם יש
לציין שמצינו להגרמ”פ בכמה מקומות בספריו שהסתמך על דברי היש”ש
הנ”ל – שו”ת ‘אגרות משה’ (או”ח ח”ב סי’ נא), ‘דברות משה’
עמ”ס שבת (עמ’ קנט) ו’דברות משה’ עמ”ס כתובות (תשובה ג שבסוף הספר אות
ו).
‘שבט
הלוי’: “ההשמטות של הצנזורה… מצוה גמורה איכא להשלים החסר”
מעניין מאד
מכתבו של הגאון ר’ שמואל הלוי ואזנר זצ”ל, בשו”ת ‘שבט הלוי’ (ח”ח
סי’ רכה), ואעתיקו מפני חשיבותו:
כבוד ידידי המכובד
מאד פאר היחס והמעש הה”ג השלם כש”ת מוה”ר שבתי פרנקל שליט”א.
אחדשה”ט
וש”ת באה”ר.
העיר ה’ את כבודו
נ”י לפאר גם את התלמוד בבלי (אחרי שזכה לזה בהרמב”ם) בהוספות יקרות,
ולרגל עבוה”ק נולד ספק לכ”ת למעשה היות ידוע כי במשך הדורות גרמו הגוים
לשנות לשונות בהש”ס וגם להוציא קטעים שלמים ממנו, וגם בש”ס וילנא עם כל
הבקורת והגה עדין נשארו טעויות הדפוס למאות כידוע, ועד עכשיו כל המדפיסים לא
הסתכלו על זה רק מצלמים או מעתיקים הש”ס וילנא כמות שהוא עם המעלות וחסרונות
הטעויות, והיות כי ע”י טכניקה של היום אפשר לתקן את הסילופים של הצנזורה ואת
טעויות הדפוס שנשארו עדין אלא שעולה הרבה כסף, ע”כ נסתפק כ”ת לדינא, אם
מצלם את הש”ס כמות שהוא הוא [אי] ארוך להלכה כי כבר דשו ורגילים בו כלל ישראל,
או כיון שסו”ס אפשר בעולם לתקנו לגמרי ואם אינו מגיהו עד הסוף עדין עובר על
לא תשכון באהליך עולה שנדרש בכתובות י”ט ע”ב על המשהה ספר שאינו מוגה ל’
יום, ונפסק להלכה ביו”ד סי’ רע”ט. אלו דברי מכ”ת בתוס’ קצת, וגם
העיר מתשובת הרמ”א סי’ י’ שפסק כעין זה בנוגע לספרי הרמב”ם.
…פשוט בעיני
שכיון שהש”ס הזה הוגה בשעתו אלא לרבוי התיבות ואותיות לאלפי אלפים רבבות לא
יתכן בלי טעויות, מכ”מ הטעויות אינם יסודים בהלכה, ואין חשש שיצא מזה מכשול
בהוראה, בפרט לדידן שפוסקים מתוך השו”ע לא מהש”ס, א”כ אין בזה משום
אל תשכון באהליך עולה, ואפילו ההשמטות של הצנזורה נהי דמצוה גמורה איכא להשלים
החסר אבל גם בזה אין חסרון הזה יכול לגרום בלבול בהוראה וכיו”ב.
אבל בין בזה בין
בזה עכ”פ תבא עליו ברכה איכא בודאי, וגם מצוה לתקן, וע”כ השבושים
שמזדמנים לכם דרך עבודת הקודש שלכם בודאי מצוה וחיוב לתקן ובפרט במקום שרואים
בעליל שהוא מטעות המדפיסים, אבל לחפש עוד אין שום חיוב נגד מה שנדפס כזה כבר עשרות
פעמים, אבל בדרך תבא עליו ברכה אם אפשר כן ולהמציא לכלל ישראל דבר מושלם ומתוקן
ביותר מה טוב ומה נעים ותבא על כ”ת ברכת טוב.
ועל מה
שכתב ש”ההשמטות של הצנזורה… אין חסרון הזה יכול לגרום בלבול בהוראה”
יש להעיר מפסק הרמב”ם (הל’ ע”ז פ”ה ה”י): “ואפילו להזכיר
שם עבודה זרה שלא דרך שבועה אסור”, וכתב ב’הגהות מיימונית’ (סוף אות ג
במהדורת פרנקל): “…אבל שם הדיוטות כגון שמות בעלמא כשמות הגוים, אע”פ
שעשאוהו אלוה, כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר…
ובכמה מקומות בתלמוד הוזכרו ישו הנוצרי ותלמידיו, ואין אלוה גוים יותר ממנו”
(והועתק ב’ביאור הגר”א’ יו”ד סי’ קמז סק”ג). הרי שלומדים הלכה
מהסיפורים שבהם הוזכרו “ישו הנוצרי ותלמידיו” בתלמוד, הרי שגם סיפורי
ישו ותלמידיו חשובים להלכה.
דעתו של
כ”ק אדמו”ר זי”ע מליובאוויטש על הדפסת ההשמטות
בענין הדפסת
הקטעים שנשמטו על-ידי הצנזורה האריך פרופ’ יעקב ש’ שפיגל בספרו ‘עמודים בתולדות
הספר העברי – הגהות ומגיהים’ (מהדורה שניה עמ’ 584-588, 592-595), והביא הדברים
השונים שנכתבו בזה עיי”ש.
ואתעכב בזה
רק על פרט אחד, על מה שהביא בשמי שם (עמ’ 587 הערה 45) להעיר מדעתו של הרבי
מליובאוויטש בזה. ויש להוסיף ולתקן שהכוונה למבואר ב’תורת מנחם’ תשי”ב (ח”ב
עמ’ 46-47, 51-52). ואלו דברי הרבי שם:
“ספרתי כמה
פעמים שכאשר כ”ק מו”ח אדמו”ר ביקר בווינא נטפלו אליו יהודים
מהקהילה החרדית… שיש להם טענות על הנהגתו: ישנו סימן בשולחן ערוך [חו”מ סוף
סי’ תכה] – טענו הם –שיש בו פס”ד אודות אלה ש’לא מעלין ולא מורידין’, ויתירה
מזה, ‘מורידין ולא מעלין’, ח”ו, וכיון שכן – טענו הם – למה צריכים להחמיר
יותר מהשו”ע… ולהתעסק בהצלתם של יהודים כאלה שהם בגדר ד’לא מעלין ולא
מורידין’, ועאכו”כ להתעסק בהצלתם של יהודים כאלה שהם בגדר ד’מורידין ולא
מעלין’?!…
…אם לא די בכך
שפרטי הדינים הנ”ל הם באחד הסימנים האחרונים שבחלק האחרון
דהשו”ע (שבזה מודגש כאמור שלימודם צ”ל לאחרי לימוד וקיום כל
השו”ע) – היתה בזה גם השמטת ה’צענזור’ של הקיסר.
– הוא (ה’צענזור’)
בעצמו חשב שהסיבה לכך היא מפני שאין זה מתאים לחוקי המלכות של ממשלתו, אבל האמת
היא שישנה סיבה אחרת לדבר: כיון שהעלם והסתר הגלות התגבר ביותר עד כדי כך שקיימת
אפשרות לעשות שימוש בסימן הנ”ל בשו”ע… בנוגע לקיום הדברים בפועל
ממש
… לכן, סיבבו מלמעלה שיבוא גוי, שאינו בעל-בחירה, וישמיט חלק
מהתורה, רחמנא ליצלן, כדי שלא יהיו כאלה שיטעו להתנהג בהתאם לכך – ביחס
ליהודי אחר – בפועל ממש!”
וע”ז
כתב פרופ’ שפיגל שם:
“אמנם אפשר
שדברי האדמו”ר היו למקומם ולשעתם, והוא רצה בזה ‘להביא ראיה’ לגישת חסידות
חב”ד, שיש לקרב כל יהודי, וח”ו לומר לגביו ‘לא מעלין ולא מורידין’ וכד’.
אבל גם האדמו”ר יודה שאם נבוא להדפיס היום את השולחן ערוך יש להעדיף להדפיסו
ללא ההשמטות הללו”.
למרות
שפרופ’ שפיגל מהסס לקבוע דברים באופן ברור, לדעתי אין מקום לספק כלל שלדעת הרבי יש
להדפיס היום את ה’שלחן ערוך’ ללא ההשמטות. ושתי הוכחות ברורות לדבר.
א) בריבוי
מקומות בכתבי הרבי אנו מוצאים שמתייחס ל”דפוסים שלא שלטה יד הצענזור”,
וכן ש”יש לחפש בדפוסים ובכתבי-יד שלא שלטה בהם יד הצענזור”, ולדוגמא
אציין כמה הפניות ב’ליקוטי שיחות’ (חלק כה
עמ’ 56 הערה 29, חלק כו עמ’ 160 הערה 5, חלק ל עמ’ 130 הערה 34, חלק לד עמ’ 24
הערה 7), ב’אגרות קודש’
שלו (חלק יח עמ’ שלא, חלק
ל עמ’ עז) וב’תורת מנחם’ (תשי”א ח”א עמ’ 218 הערה ב,
תשט”ז ח”ב עמ’ 257, תשמ”ב ח”ד עמ’ 1951, תשמ”ג ח”ג
עמ’ 1333, תשמ”ה ח”ג עמ’ 2001, תשמ”ו ח”א עמ’ 608). ועוד.
ב) כשהרבי
התחיל להדיר מחדש בשנת תש”כ את שו”ע אדה”ז בעל ה’תניא’, ציין ב’פתח
דבר’ לחלק הראשון בין הדברים המיוחדים שנתחדשו בהוצאה זו: “לאחר חלק ששי בא
שער ההוספות, הכולל: א) השמטות בשו”ע רב[י]נו שנשמטו מפני יראת
הצענזאר…”. לפועל כשאכן נדפס החלק הששי בשנת תשכ”ח לא נכללו בו
ההשמטות הללו “מפני סיבות טכניות” (כפי שציינו מערכת ‘אוצר החסידים’ ב’הקדמה’
שם), אמנם אלו נתפרסמו
בסוף ספרי ‘מראי מקומות וציונים’ שנערכו לכל חלקי שו”ע אדה”ז, ויצאו
לאור ע”י הוצאת קה”ת[3].
על יסוד
דברי הרבי הנ”ל אכן תוקנו בפנים כל השינויים וההשמטות במהדורת קה”ת
החדשה (שנדפס משנת תשס”א ואילך).
ש”ס ‘נהרדעא’
לעומת הוצאת ‘עוז והדר’
בהוצאות
החדשות של התלמוד בבלי שיצאו לאחרונה ישנן מגמות הפוכות.
ב’מבוא
קצר’ שבראש מסכת ברכות של הש”ס ‘נהרדעא’, שיוצא לאור על-ידי הוצאת וגשל, כותב
המו”ל (בפרק “השלמת הגהות והערות”): “במהדורה זו הושלמו כל
חסרונות הש”ס שהושמטו על ידי הצנזור הנוצרי, ושייכים לגמרא, ובמהדורתינו
הושלמו להחזירם למקומם על הדף. (מלבד תיבות מיוחדות שסילפו בכל הש”ס במקום
‘גוי’ תיבת עובד כוכבים, ובמקום ‘משומד’ 
כתבו מומר, ובמקום ‘גמרא’ כתבו ש”ס, תלמוד[4]. דבזה לא החזרנו התיבות כבמקור ודי בהערה
זו כאן)”.
ואילו
ב’מבוא לתלמוד בבלי מהדורת עוז והדר’ שבראש מסכת ברכות (עמ’ ו) כתוב: “בגוף
הגמרא השארנו בדרך כלל את שבושי צנזורה שבש”ס וילנא (עי’ שו”ת ארץ צבי
ח”ב סי’ עד), והערנו עליהם בהגהות וציונים. במפרשים שבסוף מסכת תיקננו אותם
לפעמים”.
מי הורה
לעורכי ‘עוז והדר’ שלא לתקן את שיבושי הצנזורה?
אחי הרה”ח
ר’ שלום שי’ אבערלאנדער העביר לי צילום מאמר שהופיע בעיתון באידיש שיצא לאור בניו
יארק (‘דער איד’ ה’ טבת תשס”ח, צווייטע אפטיילונג ב/36), לכבוד סיום עריכת
והדפסת הש”ס מהדורת ‘עוז והדר’.
המאמר
מגולל חלק מההיסטוריה של הצנזורה בהדפסות התלמוד. ושוב מספר שעורכי ‘עוז והדר’ היו
להם ספיקות גדולות האם להחזיר עטרה ליושנה ולנקות את התלמוד משיבושי הצנזורה, ועל
כן הם פנו להגאון ר’ יצחק טובי’ ווייס שליט”א גאב”ד העדה החרדית
בירושלים, שהכריע נגד זה, כיון שגם היום יש לחשוש מעלילות מצד הנכרים למיניהם.
אני מסופק
מאד באמיתות הסיפור, נוסף לזה שידיעה חשובה זו לא מופיעה ב’מבוא’ הנ”ל, הרי
לפי שיטה זו מה הועילו חכמים בזה שלא החזירו את ההשמטות למקומם, הרי אחרי שאלו
מופיעים בלשונם בשולי הגליון, הרי שוב יש לחשוש מפגיעתם רעה של מחפשי רעתנו.

שיבושי
הצנזורה בש”ס ‘נהרדעא’, בהוצאת ‘עוז והדר’ ובפירוש ‘שוטנשטיין’
דוגמא א
סנהדרין
מג, א
אודות משפט ישו
ותלמידיו הוא ודאי הדוגמא הכי בולטת על אופן ההתייחסות לדברים שנשמטו מפני צנזורה.
בש”ס
‘נהרדעא’ החזירו את ההשמטה למקומה בפנים הגמרא, ובהערה (אות י) העירו: “מכאן
ועד סוף העמוד הושמט ע”י הצנזורה ונוסף כאן ע”פ ויניציאה ר”פ
וס”א”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ לא החזירו את ההשמטה למקומה, אמנם העתיקו את זה ב’הגהות וציונים’ (אות
ב): “בדפו”י (שלפני הצענזור) נוסף… (כל הענין נשמט בדפוסים מפני
הצענזור והעתקנוהו מדפו”י עם הוספות ותיקונים ע”פ כת”י)”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק נדפס “תבנית ש”ס ווילנא מהדורת עוז והדר” מהדורה קמא
(שבו לא מופיע מדור ‘הגהות וציונים’) ששם זה לא מופיע. ובעמוד שממול בפירוש סתמו כתבו:
“המשך הדיון בענין אינו מופיע לפנינו בגמרא”. והוסיפו בשוה”ג (הערה
38): “בגירסת הש”ס של הדפוסים שלפנינו, חסר בגמרא החלק הבא אחר שאלה זו.
לנוסח השלם של הדברים, ראה דקדוקי סופרים”. הקורא אינו מקבל אפילו רמז לתוכן
ההשמטה הארוכה.
אציג עכשיו
לפי סדר הש”ס עוד דוגמאות שונות להשמטות ותיקונים והאופן שבו זה מופיע
בהוצאות השונות.
דוגמא ב
ברכות יב,
א:
וקורין עשרת
הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. אמר רב יהודה אמר
שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין (שלא יאמרו
לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמעו מפיו
בסיני. רש”י). ומפרש רש”י: “המינין. עכו”ם”.
בדפוס
ונציה נדפס (תחילת ע”ב): “המינין – תלמידי ישו”.
בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות ט): “בס”א: תלמידי ישו”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ז): “בדפו”י: תלמידי ישו”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק פירשו: “מפני תרעומת מינין (עובדי עבודה זרה)”, והרחיבו על
כך בשוה”ג (הערה 3): “רש”י. ואין הכוונה כאן לאותם ה’מינים’
הנזכרים לקמן עמוד ב, ובמקומות אחרים, שהם יהודים המאמינים בתורה שבכתב אלא
שכופרים בקבלת חז”ל והופכים דברי התורה שלא כהלכה. [עיין צל”ח
ומהר”ץ חיות; ועיין גם מגדים חדשים.]”
פיענוח
הדברים: הצל”ח מדייק בלשון רש”י שפירש “המינין. עכו”ם”,
שבא לשלול מינין שמאמינים בתושבע”פ. אמנם ה’מגדים חדשים’ העיר: “הצל”ח
כתב דבריו לפי מש”כ ברש”י לפנינו המינין עכו”ם. אמנם אין זה מלשון
רש”י, אלא הוא ‘תיקון’ מעשה ידי הצנזור” (וכן העירו על כך בהערה טו בצל”ח
שי”ל ע”י מכון ירושלים). ולפי
הגירסא האמיתית ברש”י הרי גם המינין שבעמוד א, וגם המינין שבעמוד, שניהם הם
תלמידי הנוצרי.
דוגמא ג
ברכות יב,
ב:
פרשת ציצית מפני
מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת
מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה וכו’. והרהור עבודה
זרה מנלן? דתניא: אַחֲרֵי לְבַבְכֶם [במדבר
טו, לט] – זו מינות.
ופרש”י: “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל”.
בדפוס
ונציה נדפס (דף יג, א): “תלמידי הנוצרי ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל”.
בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות מ): “בס”א: תלמידי הנוצרי”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ח): “בדפו”י: תלמידי ישו הנוצרי”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק לא העתיקו דברי רש”י, וסתמו לכתוב: “שלא להתבונן בדברי
מינות”.
דוגמא ד
ברכות יז,
ב:
אין פרץ – שלא תהא
סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל, ואין יוצאת – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של
שאול שיצא ממנו דואג האדומי, ואין צוחה – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא
ממנו גחזי, ברחובותינו – שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים.
בדפוס
ונציה נדפס (דף יח, א): “תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כגון הנוצרי”.
בש”ס
‘נהרדעא’ לא תוקן ואף לא העירו ע”ז.
בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ב): “בדפו”י ובכת”י ובע”י נוסף: כגון
ישו הנוצרי”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק לא העירו כלום.
דוגמא ה
גיטין נו,
ב–נז, א:
אונקלוס
בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא וכו’. אזל
אסקיה לבלעם בנגידא וכו’. אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל וכו’.
בדפוס
ונציה נדפס: “אזל אסקיה לישו בנגידא”.
בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות ב): “בס”א: ליש”ו”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ג): “צ”ל אסקיה לישו בנגידא (דפו”י לפני
הצענזור)”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק פירשו: “ועלה באוב אחד מפושעי ישראל”, והרחיבו על כך
בשוה”ג (הערה 4): “לפי כתבי יד ודפוסים ישנים, מדובר בתלמיד רבי יהושע
בן פרחיה שיצא לתרבות רעה והסית והדיח את ישראל (ראה סוטה מז, א; סנהדרין קז,
ב)”.
דוגמא ו
סנהדרין יז,
א:
אמר רבי יוחנן:
אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי
כשפים. ופרש”י: “להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי בית דין,
ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן, כגון המצרים“.
בדפוס
ונציה נדפס: “כגון [ישו] הנוצרי”.
בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות י): “בס”א: נוצרי או הנוצרים”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות נ): “צ”ל כגון ישו נוצרי (דק”ס ע”פ
דפו”י שלפני הצענזור)”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק סתמו ולא העירו כלום.
דוגמא ז
סנהדרין קז,
ב:
תנו רבנן לעולם
תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים.
בדפוס
ונציה נוסף בסוף דברי הברייתא: “ולא כרבי יהושע בן פרחיא שדחפו לישו בשתי ידים”.
בש”ס
‘נהרדעא’ הוסיפו את זה בגליון (אות ז), וכתבו בסוף: “הושמט ע”י הצנזורה
ונוסף כאן ויניציאה ר”פ וס”א”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ הוסיפו את זה בגליון (אות ג) וכתבו: “בדפו”י (לפני הצענזור)
נוסף…”.
אודות ‘שוטנשטיין’
ראה לקמן דוגמא ז.
דוגמא ח
בהמשך דברי
הגמרא שם נוסף בדפוס ונציה: ר’ יהושע בן פרחיה מאי היא? כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן
אזל רבי יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. [ובהמשך מובא סיפור ארוך שקרה
בין הרב והתלמיד.]
בש”ס
‘נהרדעא’ הוסיפו את זה בתוך דברי הגמרא, ובגליון (אות ט) כתבו: “מכאן עד את
ישראל הושמט ע”י הצנזורה והועתק ע”פ ויניציאה ר”פ וס”א”.
בהוצאת
‘עוז והדר’ הוסיפו את זה בגליון (אות ג) וכתבו: “בדפו”י (לפני הצענזור)
נוסף…”.
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק הוסיפו תוכנו של קטע זה והקודם (דוגמא ז) בשוה”ג (הערה 17) בהשמטת
שמו התלמיד, וכתבו: “בהשמטות הש”ס מובא מקרה נוסף של רב שדגחה את תלמידו
בשתי ידיו והתוצאות הקשות שיצאו מאותה דחיה…”.
סיכום
העריכה במהדורות השונות
בהוצאת
‘עוז והדר’
אפשר
להבחין בשיטה עקבית. ה’מהדורה קמא’ שלהם, שבו לא מופיע מדור ‘הגהות וציונים’, היתה
העתק מושלם של ש”ס ווילנא וההוצאות הקודמות לו, כולל כל השמטות הצנזור
והתיקונים שנשארו בתוך הטקסט בלי להעיר עליהם. גם ב’מהדורה בתרא’ שלהם לא תיקנו
כלום בתוך הטקסט של הגמרא או של פירושי הגמרא, אבל במדור ‘הגהות וציונים’ העירו באופן
עקבי על כל השינויים והעתיקו אותם בלשונם, ואף נתנו לקורא להבין שהשינויים הללו
קשורים ל”דפו”י שלפני הצענזור”.
בש”ס
‘נהרדעא’
אין שיטה
עקבית. יש שהחזירו את ההשמטה לתוך דברי הגמרא (דוגמא א), אמנם לפעמים השמיטו גם הם ואף לא העירו על
כך (דוגמא ד), אמנם ברוב המקרים לא החזירו את ההשמטה
לתוך דברי הגמרא אמנם העירו על השינויים בגליון והעתיקו אותם בלשונם (דוגמאות ב-ג, ה-ו). ויש שבאותו עמוד עצמו החזירוו קטע אחד
לתוך דברי הגמרא וקטע אחר העתיקו רק בגליון (דוגמאות
ז-ח). ברוב המקרים אין
לומד מבין ממה נובעים השינויים ש”בס”א [=בספרים אחרים]”, אמנם יש
והם מגלים שזה קשור לצנזורה (דוגמאות ז-ח).
ב’שוטנשטיין’
בלה”ק
החליטו
שאין להזכיר את שמו של הנוצרי כלל וכלל, ועל כן יש שמשמיטים לגמרי קטעים מהגמרא (דוגמא א, ד, ו), ויש שמצטטים את התוכן (ולא את לשון
הגמרא!) אבל משמיטים את שמו (דוגמא ה,
ח). בפירושם יש
שמתעלמים מדברי רש”י הלא מצונזרים (דוגמא
ג), ועוד יותר תמוה
לפרש לפי הגירסא המצונזרת דוקא (דוגמא ב)[5].
אמנם להעיר
שלפעמים כן מעירים לשיבושי הצנזורה וכגון: “הגירסא שלפנינו ‘לכותים’ היא
משיבושי הצנזורה, וצריך לומר ‘לגוים'” (ביצה
כ, ב הערה 16),
“כידוע ‘לעובדי כוכבים’ הוא משיבושי הצנזורה, וצריך לומר כאן ובכל הסוגיא
להלן ‘לגוים'” (שם כא, א
הערה 24). אמנם מסיימים:
“לא שינינו בפנים את הגירסא שלפנינו” (הוריות יא, א הערה 37).
“ליקוטי
רש”י” מיוסד על שיבושי הצנזורה
שיטתם של
עורכי מהדורת ‘עוז והדר’ להעיר על השינויים רק ב’הגהות וציונים’ גורם לטעויות,
וכגון בראש השנה (יז, א), ששם אומרת הגמרא ש”המינין… יורדין לגיהנם
ונידונין בה לדורות”, מפרש רש”י (כפי שנדפס בדפוסים שלפנינו):
“האנשים אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה, כגון צדוקים ובייתוסים”, ובצדק
העירו שם במהדורת ‘עוז והדר’ (הערה ע) שהגירסא הנכונה היא: “תלמידי ישו
הנוצרי אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה”.
אמנם
ב’ליקוטי רש”י’ שם ליקטו מדברי רש”י בכמה מקומות בש”ס:
“המינין. עכו”ם [ברכות
יב.]. משרתים לעבודה
זרה [שבת קטז.]. שאינם מאמינים לדברי רז”ל כגון
צדוקים [חגיגה ה:]. תלמידי ישו שאינם מאמינים לדברי רבותינו
זכרונם לברכה [שם
ע”פ רש”י ישן]. כומרין
לעבודת כוכבים בין עובדי כוכבים בין ישראלים [ע”ז כו:]”[6].
אמנם חלק
מהציטוטים אלו אינם אלא משיבושי הצנזורה, וכך זה יראה באם נגיה אותם ע”פ
הדפו”י שרובם נעתקו ב’הגהות וציונים’: “המינין. עכו”ם תלמידי ישו
[ברכות יב.]. משרתים משומדין לעבודה זרה [שבת קטז.]. שאינם מאמינים לדברי רז”ל כגון צדוקים
[חגיגה ה:]. תלמידי ישו שאינם מאמינים מודים לדברי
רבותינו
זכרונם לברכה חכמים [שם ע”פ רש”י ישן]. כומרין לעבודת כוכבים לעבודה זרה
בין עובדי
כוכבים גוים בין ישראלים [ע”ז כו:]”.
בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין
קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.
[1] ב’בית עקד ספרים’ (ח”ב עמ’ 386) נרשמו הוצאות שונות של
‘חסרונות הש”ס’, ראשון ביניהם אמ”ד תס”ט. ולא ראיתי זכרם במקום
אחר.
[2]
ב’ספרים-בלוג‘ שם (הערה
28) ציין שכדברים האלו נמצא כבר ב”כתב התנצלות ותשובה מחכמי פראג על הדפסת
התלמוד עם השמטות בשנת תפ”ז לפ”ק” (נתפרסם ב’המגיד’ י”ח סיון
תרל”ז עמ’ 199), וכך כתבו: “…דעת מהרש”ל להחמיר אף במקום סכנה.
אמנם מעשים בכל יום שמהפכין הדין ומשנין מדרכי השלום בהפקעת הלואה וכדומה, ולא
שמענו פוצה פה לעולם. וכן נראה היפוכו בדברי מהר”ם רבק”ש [ב’באר הגולה’]
בש”ע ח”מ סי תכ”ה [ס”ק ש] ודברים המה מועתקים בספרים רבים”.
[3] ר”י מונדשיין מציין (‘תורת חב”ד’ ח”ב עמ’ לו):
“סעיפים שלימים וביאורים ארוכים שב’קונטרס אחרון’ נשמטו בעטיית
הצנזורה”. והוא ערך שם (עמ’ לז-מז) רשימה של רוב ההשמטות והשינויים של
הצנזורה.
[4]
זה כמובן טעות, ואדרבה, וכפי שכתב הרנ”נ רבינוביץ ב’מאמר על
הדפסת התלמוד’ (עמ’ עז במהדורת הברמן): “ותחת המלה תלמוד נדפס שם גמרא או
ש”ס או למוד”.
[5] דומה לזה נמצא ב’שוטנשטיין’ באנגלית (יומא נו, ב הערה 26) הסבר
מפורט למהות הצדוקים, מיוסד על שיבוש הצנזורה “אמר ליה ההוא צדוקי”,
במקום הגירסא הנכונה: “אמר ליה ההוא מינא”. הערה זו נשמטה מ’שוטנשטיין’
בלה”ק שם.
[6]
‘שוטנשטיין’ בלה”ק שם נמשכו אחרי ‘עוז והדר’ וכתבו בפירושם:
“אנשים המסלפים את התורה להפוך דברי אלהים חיים לרעה, כגון הצדוקים וכתות
אחרות כמותם”, וציינו מקורם (הערה 8): “עיין ליקוטי רש”י”.



A Response to Dr. Shapiro: A Defense of the Torah Temimah

A Response to Dr. Shaprio: A Defense of the Torah Temimahby: Y. Lander (of the Ishim v’Shitot blog)

I read with interest Dr. Shapiro’s recent post questioning the accuracy of R’ Baruch Epstein’s tale concerning his dialogue with the Netziv’s first wife, Rayna Batya. Dr. Shapiro points to several discrepancies in R. Epstein’s account and based on those discrepancies posits that R’ Baruch deliberately contrived the story in order to call attention to the plight of women in his time. I would like, however, to present a more prosaic but equally plausible interpretation of the discrepancies that Dr. Shapiro notes.
Dr. Shapiro refers to the “the well-attested fact that Epstein was a plagiarizer” [1] and therefore one must be suspicious of anything he writes. That Epstein frequently fails to provide proper attribution when quoting other authors is certainly irrefutable but I am not at all certain that this was due to conscious plagiarism. I found that only two of Epstein’s works show significant signs of plagiarism – Torah Temimah and Tosefes Bracha[2] – whereas the chiddushei Torah cited in Mekor Baruch and Baruch She’Amar (Tefillah and Pirkei Avot) are original.
If Epstein was indeed a plagiarizer then from where did he get the sudden burst of originality that appears in the latter two works? Why would he plagiarize in Torah Temimah, stop for Mekor Baruch and then continue in Tosefes Bracha?
Further, Y. Bezek, in the article cited by Shapiro, points out that among the sources that R’ Epstein plagiarizes is Maimonides Sefer Hamitzvos. Is it really logical to assume that Epstein intentionally tried to pass of a Rambam as his own chiddush? Or that he could get away with plagiarizing a Gra in Mitnaggdic Vilna heavily influenced by the Gra and his teachings. [2a]
It seems far more logical to simply take Epstein’s words in his Introduction to the Torah Temimah at face value. There he writes, (roughly translated) “this work has taken me 15 years to write and has gone through many drafts. During the course of this time much information has gathered in my mind and although I have made an earnest attempt to provide proper attribution the reader is requested to judge me favorably in this.”
Given the large volume of information Epstein was dealing with and the limited time he had at his disposal [3] it is not surprising that he had not the ability to properly identify the sources for all the hundreds (if not thousands) of interpretations he provides in his commentary. I suspect that Tosefes Bracha is based on those notes that he did not incorporate into his Torah Temimah [4] and would therefore have the same defects as the former.
Shapiro also uses Mondshine’s study on R’ Epstein. But, Mondshine brings very little proof to support his assertion that the story of the Aruch HaShulchan’s meetings with the Tzemach Tzedek was simply fabricated out of “whole cloth.” Rather, Mondshine points out that R’ S. Y. Zevin who received Semicha from the Aruch HaShulchan never mentioned any of these conversations. This omission, according to Mondshine is key, as R’ Zevin was an adherent of Chabad it is only natural that the AS should have mentioned these meetings to him.
It is a pity that Mondshine didn’t read Zevin’s K’sav Horaah (printed in the new Kitvei Aruch Ha-Shulchan). If he had he would have seen that R’ Zevin never met the Aruch HaShulchan. It is written there that “I recognize that this is man is indeed a Talmud Chachamim based on the many letters I exchanged with him.” Those who have read the AS’s correspondence in the Kitvei will see that the AS rarely goes into any extra detail in his letters focusing solely on the question at hand.
But all this is unnecessary, R’ Y. L. Maimon (Fishman), a Talmud of the AS, wrote a series of books with various “Gedolim” stories entitled Sarei HaMeah. In the last volume (vol. 6 pg. 101) he mentions the conversations that “the Aruch Hashulchan himself told me that at the request of some of the (Chassidic) townspeople he went to visit the Tzemach Tsedek.” Their first conversation involved a discussion of the disagreements between Chassidim and Misnagdim….” [5]

Dr. Shapiro finds it impossible to believe that the Tzemach Tsedek should have said “Had it not been for the great dispute about Hasidism, and the Gaon’s strident opposition, the new movement might have led its followers out of the ranks of halakhic Judaism.” I beg to differ. The Tzemach Tsedek’s grandfather the Baal HaTanya held the Gra in great esteem [6] thus he might have tried to find a justification for the Gra’s opposition. Second, the Tzemach Tsedek waged an intense battle against the Maskilim in their attempts to “reform” traditional Jewish education [7]. To this end, the disagreements between the Chassidim and Mitnaggdim were ignored in order to more effectively battle this new greater menace [8]. It is not unlikely that in order to cement this new found alliance [8a] that the Tzeamach Tsedek would have made this kind of conciliatory remark to the Aruch Ha-Shulchan (brother-in-law of the Netsiv who was one of the most influential of the Mitnaggdim) in order to downplay the conflict between the Chassidim and Mitnaggdim
Dr. Shapiro introduces his post admitting that – “When Mekor Barukh was published there were still plenty of people alive who had known her and it would have been impossible to entirely fabricate her personality.” This being the case the report that- “It was her habit to sit by the oven in the kitchen—even in the summertime—next to a table piled high with seforim. These included a Tanach,(Mishnayos) Ein Yaacov, various midrashim, Menoras HaMaor, Kav HaYashar, Tzemach Dovid, Shevet Yehudah, and many other books of this nature.” [9]- must also have been true. This is an important point that is the cornerstone of the whole story.
Dr. Shapiro wonders how “the rebbetzin, sitting in Volozhin, would just so happen to come across this volume on her husband’s bookshelf.” Here is one possibility. We know that there were several large libraries (for example the Strashun Library in Vilna [10]) in the area and it is certainly possible that a copy of Mayin Ganim might have made its way to the intellectual center in Volozhin.
A similar example of a very rare Sephardi book circulating is mentioned in Mekor Baruch (pg. 1224). There he mentions a Maggid who recalled seeing an alchemical recipe in a rare book. The name of the book was Nifla’ot Elokim by Abraham Shalom Chai printed in Livorno. As Shapiro writes “There would have only been a few copies of this book in all of Lithuania.” But we see that it did circulate.
I agree with Shapiro that the TT obviously copied the letter from HaTzefirah. But all this proves is that at the time of the writing of Mekor Baruch he no longer had access to a Mayin Ganim and therefore had to copy from “HaTzefirah”. We do not have any proof that years before, as a student in Volozhin, he had no access to this book.
I also would like to point out that the TT refers to Mekor Baruch in manuscript [11] (Malki BaKodesh vol. 6 pg. 45) in his letter to Hirschenson. It is clear from the letter that the passage on Rayna Batya had already been written before he wrote this letter so he could not have “uses the language in his letter to Hirschensohn to create the following reply to Rayna Batya” as Shapiro writes.
As to the addition of the term “Ulai”, a commenter has correctly noted that the TT must have conflated the term “Efsher L’ Chalek” that appears in the letter with the term “Ullai”. Erroneous readings such as these are fairly common in TT as Kasher has shown in the addendum to Torah Shelemah v. 26.
We have then two possible ways of interpreting the various discrepancies that appear in R’ Epstein’s works. Either as Dr. Shapiro contends he engaged in fraudulent behavior, including intentional plagiarism, and fabricating historical accounts, or as I contend he simply failed to approach his work systematically, meaning he didn’t keep detailed notes, relied overly much on a faulty memory (See Psalms 19:13), and perhaps engaged in some artistic license in order to heighten the effect of his stories.
I leave it to the reader to decide which of the two is more plausible.
[1] On this see the sources cited in D. Rabinowitz – “Rayna Batya and other learned woman: A realuation Rabbi Barukh Halevi Epstein’s sources” Tradition – footnote 4.
[2] Many of the Chiddushei Torah cited in Tosefes Beracha have been previously attributed to the Gr”a. Compare “HaMeor HaGadol” – A collection of the Gra”s Torah from rare source by Yissocher Kreuser to almost any Parsha in Tosefes Bracha.
[2a] Note that in Tosefes Bracha (Gen. 31,1 Exodus 8,17) he writes that “after I thought of this chiddush a sefer of the Gra’s chiddushim (D’var Eliyahu) came out containing the same idea.” It seems that he genuinely thought that these were entirely his own ideas.
[3] He had a full time employment as a bookkeeper. See also M. M. Kasher’s description in a note to Torah Shelemah 26 (300-301)
[4] TB is for the most part a repetition of his Chiddushim in Mekor Baruch and an expansion of some of his writings in Torah Temimah. It gives the impression of a collection of ideas haphazardly “thrown together” rather then following any specific writing plan.
[5] See also the study of the AS’s unique use of Kabbalah here. It is not unlikely that he was influenced in this by the Tsemach Tzedek.
[6] See Iggeret Kodesh pg 86 ff. In another place he refers to the Gra as a חד בדרא
[7] See “The Tzemech Tsedek and the Haskalah Movement” – available here.
[8] Mekor Baruch describes the enthusiasm with which the Tsemach Tsedek was greeted in his visit to Lithuania. Cf. the comments of Eliach in HaGaon Vol. 3 Pulmas HaChassidus. See also “B’Mechitasam Shel Gedolei Torah” – Y. Mark on R’ Chaim Soloveitchik for a further description of the Tsemach Tsedek’s actions at the conference.
[8a] In Mekor Baruch he writes that the Tsemach Tsedek begged the AS to make every effort to prevent the rise of Reform (pg. 1291).
[9] Taken from “My Uncle the Netziv” with the addition of one word.
[10] Although the Strashun Library was only officially opened to the public in 1892, (see here), the very existence of a private collection of so many rare seforim leaves open the possibility that some of these rare books may have circulated among the intellectual “elite” in Volozhin.
[11] Specifically he refers to a passage demonstrating that Archivolti was in fact a Talmudic scholar. Since this passage is part of the Rayna Batya story it is not unlikely that the whole passage had been completed before he sent the letter.