Four Perplexing Words in Rashi

Four Perplexing Words in Rashi

By Eli Genauer

Shemot Perek 11, Pasuk 9:

(ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה–לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

Al HaTorah (based on the manuscript Leipzig 1) records Rashi’s comment on למען רבות מופתי as follows:

רשי: למען רבות מופתי – מכת בכורות, וקריעת ים סוף, ולנער את מצרים.

Here is Leipzig 1:

Artscroll Sapirstein edition (Brooklyn 1994) adds the words “מופתי שנים, רבות שלשה” in brackets at the beginning.

The words appear without any type of parentheses in Mikraot Gedolot HaBahir 2005. Oz Vehadar HaMevuar also has the words without parentheses. [1][2] 

It seems then that in some newer editions, the words מופתי שנים, רבות שלשה are an integral part of Rashi’s comments. Oz Vehadar explains those words as follows:

But there is a perplexing issue with the presentation of Oz Vehadar. It explains the words “מופתי שנים רבות שלשה” based on Rav Ovadiah MiBartenura, in the sefer attributed him called עמר נקא. I expected to see the words “מופתי שנים רבות שלשה” in the portion quoted in עמר נקא but we don’t find them at all in the quotation from Rashi, rather it appears like this:

It is clear that those words were not in Rav Ovadiah’s text of Rashi.

It is also odd that Oz Vehadar Rashi HaMevuar would have those words as an integral part of Rashi because it acknowledges that those words are missing from the defusim rishonim and from the critical editions of Avraham Berliner: In Rome (רומא), Dfus Rishon (דפוס ראשון Reggio di Callabria) and Avraham Berliner (רא״ב Zechor L’Avraham Frankfurt a/M 1905) the (four)words are missing.”

Aside from the early editions just mentioned, the words “מופתי שנים רבות שלשה” are not found in Soncino 1487, Zamora 1487, Lisbon 1491 or Napoli 1492.[3]

Here is Zamora:

Rashi HaShalem ( Mechon Ariel, 4th Volume 1992)doesn’t have it or even comment on it.

Rav Eliyahu Mizrachi ( Sefer Mizrachi Venice 1527) has a long comment on Rashi but does not include those words in his citing of what Rashi said:

למען רבות מופתי מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים.

Avraham Berliner who was cited above (Berlin 1867 and Frankfurt am Main 1905) does not have “מופתי שנים רבות שלשה” either:

Most importantly, the words “מופתי שנים רבות שלשה” do not appear in any Rashi manuscript from the 40 I examined from 12th to the 15th century. As shown above, Leipzig 1 does not contain those words.[4]  Here is another example of an early manuscript without the words “מופתי שנים רבות שלשה”:

Berlin 1221

Based on not finding those words in any manuscript I examined, and the fact that the words were not recorded in any early printed edition, nor were they included by Berliner, nor do they appear in the Vienna 1859 Mikraot Gedolot of Shlomo Zalman Netter, nor mentioned in any way by Rashi HaShalem, I feel comfortable saying that the words“מופתי שנים רבות שלשה” most likely were not written by Rashi. So where did they come from and how did they get to be included in such prominent editions such as Artscroll (where they appear in brackets) and Oz VeHadar Rashi HaMevuar?

As mentioned, the words are not in any manuscript nor in any early printed edition of Rashi. Going forward in the history of printing, they don’t appear in any edition of Rashi all through the 1500’s and 1600’s including the important Bomberg Venice 1518 and 1526 Mikarot Gedolot, Rashi and Chizkuni Venice 1524, Venice 1538, and Sabionetta 1638.

Here is the important Rashi edition of Sabionetta 1557 where the four words are missing:

The first time that I found the extra words included in print is in Yosef Da’at (Prague 1609) Though ordinarily the author Rav Yosef ben Yissachar cites a source for his additions, here he does not.

He just says כן נראה לי –כנ״ל. It is unclear to me whether he had a manuscript which had the words “מופתי שנים רבות שלשה” or it was just his opinion that they be added to explain the words of Rashi which followed.

It does not appear in an edition of Rashi printed soon after Yosef Da’at, that of Amsterdam 1644:

Nor in the first edition of Siftei Chachamim of Amsterdam 1680 ( which often includes the edits of Yosef Da’at) or the Amsterdam Chumash of 1682.

It is not in Dhyenfurth 1693 nor in Berlin 1705 or Frankfurt an der Oder in 1728 and even later there in 1784. It is not in Fuerth 1841 or Vienna 1831 or Vienna 1859 (Netter) nor Warsaw 1861.

The first edition after the Yosef Da’at in which I found it was in Amsterdam 1749:

It is also in Amsterdam 1757:

Amsterdam 1797 has it also with no parentheses,

The words are included in the highly regarded edition of Zhitomir 1870:

It is also in Bait Dovid Lemberg 1909 w/o parentheses.

I find this case to be quite unusual. There are words that most likely were not written by Rashi which have made it into mainstream editions today. They appear because of a comment made by Yosef Da’at where it is not even clear if he meant them to be included in the text of Rashi. Normally when Yosef Da’at introduces some words, they are included in the first edition of Siftai Chachamim in 1680 but here they don’t show up until the mid-1700’s. They appear from then onwards in some editions and some do not have them. The very influential Mikraot Gedolot of Vienna and Warsaw do not have them. Those editions usually set the standard for those that followed but here that is not the case.

[1] Accessed through Otzar HaHochma which now temporarily has open access

[2] Oz VeHadar on page 2 of their forward to Breishit (2018) states that they used the Frankfurt AM edition of 1905 as their base text and to avoid confusion, they did not include parentheses. But they also say that they had Defusim Kedumim which they used to further edit the text. I believe that this is one case where they might have considered doing so as these words do not appear in any Defusim Kedumim nor in Avraham Berliner’s book of 1905 which they cite in this case.


[3] It differentiates Alkabetz (signified by באל׳) from Rome, Dfus Rishon and Berliner, but I found that portion the same there.


[4] The manuscripts are available through the Al HaTorah website at https://alhatorah.org/Commentators:Online_Rashi_Manuscripts. Here are a few more: 

Oxford CCC 165 (Neubauer 2440)- 12th century

Munich 5

Bodelian Library MS Oppenheim 34

Paris 155




“Did The Bach Really Draw a Cow?” Eruvin 20 b – Hagahot HaBach on Rashi “הא אתמר עלה”

“Did The Bach Really Draw a Cow?” Eruvin 20 b – Hagahot HaBach on Rashi “הא אתמר עלה

Eli Genauer

Summary

The diagram in the first edition of the Bach (1824) is much more accurate than how it is depicted in later editions, especially the Vilna Shas. The Bach’s picture features a long feeding trough, (an אבוס), whereas Vilna and others show it looking more like something attached to the animal. The Zhitomir Shas compounds the error by leaving out an essential characteristic of the situation under discussion. The new editions of the Talmud get it much better. The one diagram I found in a manuscript and the diagram in the Soncino Pesaro edition of 1515 (which was based on a manuscript) are very close to the drawing in the Bach (1824).

The picture in the Bach focuses on the relationship between an animal, its feeding trough and a well. One of the key words here is אבוס which is the feeding trough.[1]

מסכת עירובין :משנה י״ז׃

[2]משנה: עושין פסין לביראות …… From Sefaria

MISHNA: One may arrange upright boards [פסין] around a well (in the Reshut Harabim in order to permit drawing water from the well on Shabbat.) [A well is usually at least four Tefachim wide and ten Tefachim deep. Therefore, it is considered a Reshut HaYachid, and it is Asur to draw water from it on Shabbat, as that would constitute a violation of the prohibition to carry from a Reshut HaYachid into a Reshut HaRabim. The Chachamim therefore sometimes made a Kulah that a virtual partition may be built in the area surrounding the well, so that the enclosed area could be considered a Reshut HaYachid.]

Perush Chai (see here):

Gemara on 20b

The Gemara discusses a case where the owner fills a bucket and gives water to an animal or fills a bucket and then pours water into a trough from which the animal then drinks

לא ימלא אדם מים ויתן בשבת לפני בהמתו, אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאיליה

A person may not fill a bucket with water and hold it before his animal on Shabbat; but he may fill it and pour it out (into a trough.) The animal then drinks of its own accord.

הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה וראשו אחד נכנס לבין הפסין

The Gemara qualifies the case of pouring water into a trough by saying that the above Baraita is dealing with a cow standing inside a house with windows open to the Reshut HaRabim, eating from a trough that stands in the Reshut HaRabim that is ten tefachim high and four tefachim wide, ( meaning it is a Reshut HaYachid), and one end of this trough extends into the area between the upright boards surrounding a well. Here is what it looks like.

Source: Chavruta English (see here, p. 14).

רש״י הא איתמר עלה כו

הא איתמר עלה כו‘ – כלומר כי בעינן ראשה ורובה בדלא נקיט לה וכי הוי ראשה ורובה שרי וברייתא דקתני לא ימלא ויתן הוא עצמו לבהמתו הא תרצה אביי לקמן דלאו בבהמה העומדת ברהר וראשה ורובה בין הפסין עסקינן אלא בבהמה העומדת בבית וחלונות פתוחות לה לרהר ואיבוס מתוקן לה )ב”ח( לפניה ברהר גבוה יורחב דדהוי רהי ונותן לה שם תבן ומספוא מרהי וראש האיבוס נכנס לבין הפסין ואשמעינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראש האיבוס וילך דרך רהר ויטלטל הדלי על האיבוס לפני בהמה ואעג דקייל עומד אדם ברהר ומטלטל ברהי בהמוצא תפילין (לקמן עירובין דצח:). הכא אסור:

The portion of Rashi relevant to the diagram in the Bach is in bold.

בבהמה העומדת בבית – It is a case where the animal is standing in the house which has windows open to the Reshut HaRabim and a trough is positioned in front of it in the Reshut HaRabim and it is 10 tefachim high and 4 tefachim wide which makes it a Reshut HaYachid, and the owner puts animal feed(תבן ומספוא) into the trough in the Reshut HaYachid and the front portion of the trough enters into the area between the upright boards (בין הפסין)

In the Vilna Shas (Eruvin,1881) in the middle of this description in Rashi, there is an indication to look at the Hagahot HaBach.

The Hagahot HaBach are suggestions for textual emendations in the Talmud and Rashi, copied from the notes that the author added to his copy of the Talmud. The Bach died in 1640 but these suggested emendations were not printed until 1824. Here is the title page of this original edition:

The picture is in the bottom right corner of the Daf and looks like this:

Here it is straightened out:

It has all the elements mentioned in Rashi…an animal standing in a house (with a window) connected in some way to an אבוס which extends through the Reshut HaRabim and into the area between the upright posts surrounding the well. Nevertheless, I had two issues with this depiction

  1. Did the Bach really draw a picture of an animal in his Gemara?

  2. The אבוס does not look like a trough positioned on the ground that has substantial dimensions. (10 tefachim high and 4 tefachim wide).

In the first edition of the Hagahot HaBach ( Warsaw 1824), the picture looks like this:[3]

We have all the elements described in Rashi, but the house and animal are depicted by words rather than pictures. The crucial אבוס could easily be a feeding trough which stands on the ground and has significant enough dimensions to make it a Reshut HaYachid. I find this depiction a more accurate one than what appeared in the Vilna Shas.

What was the origin of the depiction in the Bach? We know that the Bach emended the text based on manuscripts he had, or by using his logic to arrive at the proper text.[4] It would be nice if we could find a manuscript with a similar depiction, as this might give us a clue to the source of the Bach. Fortunately, there are two such sources.[5] 

Source #1- Rashi-Commentary on Talmud Bavli (Eruvin and Betsah)

The Bodleian Libraries, University of Oxford Oxford England Ms. Opp. Add. Qu. 23 –15th century (1426-1475), online here.

Emphasis:

Compared to printed Bach:

There is no indication of where the animal is standing, but otherwise it is quite similar, especially its depiction of the אבוס.

Source #2:

Soncino Pesaro 1511(?) – First printed edition of Eruvin.[6] Its source was from manuscripts.

Compared to printed Bach:

There are some differences with the depiction of the Bach, mainly in the positioning of the animal, but this depiction also shows the אבוס being a long substantial structure.[7]

After the printed edition of the Hagahot HaBach appeared in 1824, those Hagahot began to be included in printed Gemarot.[8] I was able to find a number of editions containing this diagram which were printed between 1824 and 1881 when the Vilna edition was published.

The first I examined was Vilna/Horodna 1836 which included the Hagahot Ha’Bach after the Peirush Mishnayot of the Rambam. It was the first printed edition to include these Hagahot on Eruvin after 1824.[9] We already see major changes from the first edition, including the picture of the animal and the change to the depiction of the אבוס. [10]

The second printing I examined was Chernowitz 1847. This printing retained the exact diagram of the 1824 edition:

The third is in the normally reliable Zhitomir edition of 1862.[11] It completely misplaces the אבוס by not having it extend into the area surrounding the well.

It turns out that the depiction attributed to the Bach appearing in the first printed edition of Hagahot HaBach is more in line with the words of Rashi than the “improvements” to that depiction made in subsequent editions.[12]

[1] Manger is defined as a “long open box or trough for horses or cattle to eat from”. I use “trough” as a definition for אבוס. Jastrow ( 1926 edition, page 4)defines it as either a feeding receptacle, bowl for working men, manger, stall or stable. Manger/trough seems to be what is meant here because the dimensions are given as at least ten Tefachim high and four Tefachim wide and it is stated that it is standing on the ground

Steinsaltz English translation renders our case (available on Sefaria) “….eating from a manger or trough that stands in the public domain that is ten handbreadths high and four handbreadths wide.”

[2] All translations are based on Sefaria.org, the William Davidson Talmud based on the Steinsaltz English Talmud.

[3] While there are a few Gemarot at the NLI which were hand copied from the actual Gemara of the Bach, there is not one for Eruvin. Therefore, the first edition of the Bach is our only source for what the Bach’s diagram actually looked like.

[4] Amudim B’Toldot Sefer HaIvri, Hagahot U’Magihim , Spiegel p. 366 , (Ramat Gan, 2005) the paragraph beginning with the words “Sof Davar…”

[5] I examined four other Rashi manuscripts on this Daf and none had a diagram. Also, none of them, nor any other Rashi text I saw include the word “Kazeh”. That would indicate there most likely was no diagram in the original Rashi work. However, we do have one manuscript with a diagram, and more importantly the Soncino Pesaro edition which contains quite a complex diagram. The editors of this edition worked from multiple manuscripts and often decided the text based on a majority. They did not add diagrams on their own and therefore they included this depiction based on the manuscript(s) they had.

[6] After Soncino, until much later, empty spaces were left where Soncino had included a diagram. This Soncino diagram was the reason why an empty space existed in this Rashi in subsequent editions of the Talmud until Amsterdam 1717 which eliminated the empty space. It has stayed that way until today.

Here is Bomberg 1522:

Amsterdam 1646:

Amsterdam 1717:

[7] One possible source for diagrams was the Chochmat Shlomo of the Maharshal which was printed in 1580 in Prague. It included many diagrams left out of the Bomberg Shas. It, however, has no diagram of this case.

[8] The first time it was included in a printed edition of a Gemara was Fuerth 1829 (Maamar al Hadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann. Jerusalem, 1952 [Hebrew] p.132). However, it was only included for Masechet Berachot and Seder Zeraim. In 1832, Masechet Shabbat was printed without the Hagahot Ha’Bach. The rest of the Talmud was not printed there.

[9] See footnote above on the Fuerth edition which did not include Eruvin. There was an edition printed in Vienna from 1830-1833 but according to Maamar al Hadpasat ha-Talmud, it did not include the Hagahot Ha’Bach. There was also an edition of the Talmud printed in Prague between 1830-1835, but it also did not contain the Hagahot Ha’Bach. This makes the Vilna/Horodna edition of 1836 the first to include the Hagahot Ha’Bach on Eruvin. (See pages 133-134 of Maamar al Hadpasat ha-Talmud).

[10] Warsaw 1860 is exactly the same as Vilna/Horodna 1836.

[11]  Maamar al Hadpasat ha-Talmud….p.142 writes”תבניתו פוליו גדול ויפה מאד.”

[12] I examined three of the newer editions of Shas; Vilna HaChadash, Oz Vehdar and Vagshal Nehardea. They all had improved substantially on the picture depicted in the Vilna Shas.

Vagshal can be seen here.




The Maharsha’s Map of Yerushalayim – A Taus Sofer? Berakhot 61b

The Maharsha’s Map of Yerushalayim – A Taus Sofer?

“ברכות סא: “הנפנה ביהודה

רש”י – ירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של ארץ יהודה בגבול שבין יהודה לבנימין

By Eli Genauer

תנו רבנן, הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל לא יפנה אלא מזרח ומערב. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה ובמקום שאין שם גדר ובזמן שהשכינה שורה. וחכמים אוסרים

Explanation of Rabbi Steinsaltz per Sefaria, the William Davidson edition of the Talmud

In this context, the Sages taught: One who defecates in Judea should not defecate when facing east and west, for then he is facing Jerusalem; rather he should do so facing north and south. But in the Galilee which is north of Jerusalem, one should only defecate facing east and west. Rabbi Yossi permits doing so, as Rabbi Yossi was wont to say: They only prohibited doing so when one can see the Temple, where there is no fence, and when the Divine Presence is resting there. And the Rabbis prohibit doing so.

רש״י-“הנפנה ביהודה

הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב ופניו למזרח מפני שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של ארץ יהודה בגבול שבין יהודה לבנימין ויש מארץ יהודה הימנה [למזרח] עד סוף ארץ ישראל והימנה למערב עד סוף ארץ ישראל שארץ יהודה על פני כל אורך ארץ ישראל היא מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פרועו לצד ירושלים או פרועו שלפניו או פרועו שלאחריו אבל צפון ודרום יפנה ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה

Focusing in on the description of where Yerushalayim is located, it says “Because Yerushalayim is in Eretz Yehuda in the north of Eretz Yehuda, on the border between Yehuda and Binyamin, and there is a part of Yehudah which extends to the east until the edge of Eretz Yisroel, and extends westward until the edge of Eretz Yisroel, because Eretz Yehuda extends the entire length of Eretz Yisroel from east to west as a long and short strap.”

Maharsha – “הציור כזה” – Maharsha draws a map to illustrate the words of Rashi

Vilna Shas – courtesy of hebrewbooks.org

The first thing to consider is does the Maharsha mean that there was a ציור in Rashi?

It does not say “כזה” in Rashi

There was no space left open for a picture in the Bomberg edition of 1520 or the Soncino edition of 1484. This indicates there was no picture on the manuscript that served as the basis for the printed edition. Often חכמת שלמה (Prague 1582) will add a picture or diagram if it was missing from the Bomberg Shas. Here there is no indication of a missing picture in חכמת שלמה.

This manuscript of Rashi on Berachos also does not contain a diagram

The British Library, London, England Or. 5975

Conclusion: Maharsha is drawing a diagram of what he understands Rashi to be saying

We do not have the Ksav Yad of the Maharsha on Berachot so our best knowledge of what he actually drew comes from the Defus Rishon. How was the map represented in that edition?

There were multiple first editions of Chidushei Halachot of Maharsha. The first few Masechtos were printed anonymously. The main one was printed in 1612. Berachos was printed in Lublin in 1621

First edition of Berachos 1621- The picture is the same as the Vilna Shas

courtesy of hebrewbooks.org

Is the map correct? Does it represent the words of Rashi?

Yerushalayim is represented as being half in Yehuda and half in an area described as Binyamin and Galil. One may argue that the map was not drawn to an exact scale but it seems clear that part of Yerushalayim extends into Binyamin:

The words of Rashi say “Yerushalyim is in Eretz Yehuda in the north of Eretz Yehuda, on the border between Yehuda and Binyamin”. (שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של ארץ יהודה בגבול שבין יהודה לבנימין ) This seems to mean that Yerushalyim is contained within Yehuda and does not extend into Binyamin/Galil.

Ginzei Yosef (Bilgoraj 1932 by יוסף אלטר בן מרדכי אפשטיין) calls the map in the Vilna Shas a Taus Sofer and corrects the map to show Yerushalayim completely contained in Yehuda.

courtesy of hebrewbooks.org

There is some space on the east and west sides of Yerushalayim, meaning that Yerushalayim is between the eastern and western borders but does not extend to either border. (see the extra line drawn in on the west side of Yerushalayim). This is in line with the words of Rashi ויש מארץ יהודה הימנה [למזרח] עד סוף ארץ ישראל והימנה למערב עד סוף ארץ ישראל

This is also the opinion of Rav Tziyon Kohen Yehonatan (Djerba 1872-1931) in his Sefer Sha’arei Tziyon ( Dejerba 1932) courtesy of hebrewbooks.org

ולענד״ן שטאות סופר נפל בציור וצריך לצייר בענין שתהיה ירושלים כולה נכנסת בגבול של יהודה ולא כמו שכתוב בספרים שהציור הוא שמקצתה בגבול יהודה ומקצתה בגבול של בנימין דאם כן גם מזרח ומערב בארץ בנימין אסור לפנות כשיהיה כנגד ירושלים ודו״ק

He adds that if Yerushalayim in fact extended any distance into Binyamin, it would require those in Binyamin to also be aware of whether they were facing Yerushalyim or not.

The Sefer D”vash Tamar (Warsaw 1897) by Rabbi Dovid Teitelbaum of Mezeritch draws the map in a similar manner. In this map you can clearly see space between Yerushalayim and the western and eastern borders of Yehuda:

How is the map represented in the newer editions of the Talmud?

Oz Vehadar (Mahaduras Friedman, 2006, Page 42 Maharsha section, Hagahaos V’He’aros) copies the map of Ginzei Yosef but does not have a line on the western side of Yerushalayim. It seems to indicate that Yerushalayim extends to the western border of Yehuda which is incorrect.

Vilna HaChadash (2006 page 36 in the Maharsha section) redraws the map of the Vilna Shas but still has Yerushalayim extending into Binyamin:

Vagshal (Mahaduras Neherdea, 2008 page 27, Maharsha section) is similar to Vilna HaChadash:

Conclusion: Once something is “uploaded” into the print medium, it has a tendency to remain as it was first printed. In this case, the effects of what many have termed a Taus Sofer have remained for 400 years.




New Book Announcement: Some New Works by Professor Yaakov Shmuel Spiegel

New Book Announcement: Some New Works by Professor Yaakov Shmuel Spiegel
By Eliezer Brodt
עמודים בתולדות הספר העברי, הדר המחבר, 521 עמודים וישמע קולי, 385 עמודים
I am very happy to announce the recent publication of an important work, which will be of great interest to readers of the Seforim blog. The forth volume of, Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri by Professor Yaakov Shmuel Spiegel, of Bar-Ilan University’s Talmud department.
As I have written in the past, Professor Spiegel is one of the most prolific writers in the Jewish academic scene, authoring of over 160 articles and 18 books (16 of those are publications for the first time of works which remained in manuscript).  Many suspect that he possesses Hashbot Hakulmos (automatic writing) (about which see here).
His articles cover an incredibly wide range of subjects related to many areas of Jewish Studies, including history of Rishonim, piyutim authored by Rishonim, bibliography and minhaghim, to name but a few. His uniqueness lies not only in the topics but also that his work has appeared in all types of publications running the gamut from academic journals such as Kiryat SeferTarbizSidraAlei Sefer, Assufot, TeudahKovetz Al Yad and also in many prominent Charedi rabbinic journals such a YeshurunYerushasenuMoriah, Sinai and Or Yisroel. It is hard to define his area of expertise, as in every area he writes about he appears to be an expert!
He has edited and printed from manuscript many works of Rishonim and Achronim on Massekhes Avos and the Haggadah Shel Pesach. He is of the opinion, contrary to that of some other academics, that there is nothing non-academic about printing critical editions of important manuscript texts. Although there is a known “belief” in the academic world, “publish or perish,” which some claim is the cause of weak articles and books, at times, Spiegel’s prolific output does nothing to damper the quality of his works. Another point unique to Speigel’s writings, besides his familiarity with all the academic sources, he shows great familiarity with all the classic sources from Chazal, Geonim, Rishonim and Achronim, to even the most recent discussions in Charedi literature – this bekius (breadth) was apparent well before the advent of search engines of Hebrew books and Otzar Ha-hochmah. Alongside all this is his penetrating analysis and ability to raise interesting points.
Some of these articles were collected into a volume called Pischei Tefilah u-Mo’ad, which was reviewed a few years back here on the seforim blog. This volume is currently out of print.
One of Professor Spiegel’s main areas of interest has been the History of the Jewish Book. He has written numerous articles on the subject and even published two books on this topic in a series called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri.  Volume one was first printed in 1996 and is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-IvriHaghot u-Maghim. It was reprinted with numerous additions in 2005 (copies are still available). It was reviewed by Dan Rabinowitz and me, a few years back here on the Seforim Blog.
The second volume is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri; Kesivah Vehatakah. This volume is currently out of print and will hopeful be the subject of a book review by Dan Rabinowitz and myself in the near future.
The third volume is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri;Bisharei Hadefus
I think that anyone who has an interest in the Jewish Book will enjoy this work immensely.
In the near future I hope to review this work in depth.
I am selling copies of this work. Copies are also available at Biegeleisen. For more information about purchasing this work, or for some sample pages, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com
To get a sense of what exactly this new book is about, I am posting the Table of Contents here:

 

 

 

 

 

 

Also, worth mentioning is about ten months ago Professor Spiegel printed a book from manuscript called וישמע קולי.
Here is the description and Table of contents of the book.

 

 

For more information about purchasing this work, or for sample pages of the introduction to this work contact me at Eliezerbrodt@gmail.com



The Babylonian Geonim’s Attitude to the Talmudic Text

The Attitude of the Babylonian Geonim to the
Talmudic text
By Dr. Uzy Fuchs
A few weeks ago
we mentioned here
that the Seventeenth World Congress
of Jewish Studies
took
place at the Mount Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem.
Over the next few months we will be
posting written transcriptions of some of the various presentations
(we hope to receive additional ones).
The first in this series is from Dr. Uzy Fuchs dealing with the
Babylonian Geonim’s attitude to the Talmudic text, the subject of his recently
released excellent book.  To purchase
this work contact me at
Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of
the proceeds will be used to support the efforts of the Seforim Blog.
Here is the cover:
יחסם של גאוני בבל לטקסט התלמודי
הרצאה בקונגרס השבע-עשרה למדעי היהדות, ירושלים, אב
תשע”ז
מאת: עוזיאל פוקס
(קטעים מתוך המצגת משולבים בתוך לשון ההרצאה)
שאלת
יחסם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד הבבלי היא שאלה רחבה
ומורכבת, מכיוון שמדובר על תקופה של למעלה משלוש מאות שנה, שפעלו בה חכמים שונים
בכמה מרכזים.
אפתח
בכמה נתונים מספריים שיאפשרו לנו למקד את הדיון.
בידינו
השתמרו בערך 260 התייחסויות של הגאונים לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד. חלקם
ארוכים ומפורטים וחלקם כוללים הערה קצרה; מהם שהגיעו בשלימות ומהם מקוטעים וקשים
לפיענוח; הרבה מהם נכתבו כמענה לשאלות טקסטואליות אך לא מעט נכתבו ביוזמתם של
הגאונים עצמם.
בנקודה
אחת הממצאים חד משמעיים – המקום המרכזי של רש”ג ורה”ג בתחום הטקסטואלי.
מניתוח
של המקורות שבהם רב שרירא גאון ורב האיי גאון עסקו בעניינים טקסטואליים אנו למדים
על המניעים שלהם לעסוק בגרסאות התלמוד. הרבה מהם נכתבו כתשובות לשואלים, בין
בעניינים טקסטואליים ובין בתשובות הלכתיות ופרשניות. באופן מיוחד מעניינות אותן
התשובות שבהן העניין הטקסטואלי הוא שולי, ואין הוא חיוני כלל ועיקר כדי לענות
לשאלה שנשאלו הגאונים, ואף על פי כן טרחו הגאונים להוסיף הערה ארוכה או קצרה
בעניין גרסאות התלמוד.
חשיבות
מיוחדת יש לכמה עשרות דיונים טקסטואליים שנכתבו בחיבורי הגאונים ולא בתשובותיהם.
במיוחד
מעניין פירושי רב האי גאון למסכתות ברכות ושבת, שבשרידים הלא רבים שהגיעו אלינו יש
עשרים וארבעה דיונים טקסטואליים. חלקם ארוכים, מורכבים ומפורטים. דיונים אלה
מלמדים אותנו שבעיני גאוני בבל האחרונים – רש”ג ובעיקר רה”ג – העיסוק
בגרסאות התלמוד הפך להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומו של לומד ומפרש התלמוד.
מכל
מקום, העיסוק הטקסטואלי האינטנסיבי המרובה של שני גאוני פומבדיתא המאוחרים – רב
שרירא ורב האי רב שרירא – מלמד שאת כותרת ההרצאה ‘יחסם של גאוני בבל לטקסט
התלמודי’ יש לסייג הרבה. על שאר הגאונים אנחנו יודעים מעט מאוד, ועל יחסם של רוב
רובם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים אי אפשר לומר מאומה.
אפשר
להאריך במחשבות ובהשערות בעניין זה – מה המשמעות של מיעוט הדיונים הטקסטואליים של
רוב הגאונים: האם מדובר על עניין מקרי – הדיונים שלהם לא הגיעו לידינו, או שמא
באמת עסקו פחות בעניינים טקסטואליים. אך בשל קוצר הזמן לא אכנס לכך. 
*
הישג
בולט של אחרוני הגאונים הוא יצירת הגדרות או שימוש ב’כלי עבודה’ כדי לדון בגרסאות
השונות. לא רק קביעות בסגנון של ‘גרסה נכונה’ או ‘גרסה לא נכונה’ אלא ניסיון ליצור
קני מידה על מנת לשקול בין הגרסאות השונות, ולהכריע איזו מהן נכונה יותר. כמו כן,
הגאונים המאוחרים תייגו גרסאות שונות באיפיונים: מדוייק, לא מדוייק.
איפיונים
אלה חשובים עד מאוד, והם מלמדים הרבה על החשיבה הביקורתית של אחרוני הגאונים, על
השימוש שלהם בכלים שהיינו מכנים ‘מחקריים’ או ‘ביקורתיים’. אף על פי כן, יש להדגיש
כי קני המידה והאפיונים השונים באים בראש ובראשונה בשירות הפרשנות.
אדגים
את הקביעה הזו בשתי דוגמאות הבאות בדברי הגאונים רב שרירא ורב האיי.
אחת
השאיפות של חקר מסורות בכלל וחקר גרסאות התלמוד בפרט היא מציאת המסורות והגרסאות
המדויקות והמהימנות. ואכן, אחרוני הגאונים קבעו לגבי לא מעט גרסאות שהן מדויקות,
או שהן של חכמים דייקנים.
וכאן
יש לברר – מה הופך חכמים אלה להיות חכמים דייקנים בעיניהם של אחרוני הגאונים? האם
המסורות שעליהם הסתמכו או שמא דרך כזו או אחרת שבה הצליחו לשמר את גרסאות התלמוד?
ושמא היה להם קריטריון אחר?
בשתי
תשובות אנו מוצאים רמז לעניין, ושתיהן נוגעות לסוגיה הטעונה של הפער שבין נוסחי
הפסוקים שבמקראות לבין נוסחם בגרסאות התלמוד.
וכך
כתב רב האיי גאון:
‘וודאי
אילו היה הפסוק כטעותם… אלא שאינו כן, דרבנן דווקני ומי שמעיינין בשמועה
ואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא…’.
בתשובה
זו כרך רה”ג כרך את הדיוק של אותם ‘רבנן דווקני’ ב’מי שמעיינין בשמועה’,
כלומר, הם אינם גרסנים מכניים, אלא הם מבינים את המתרחש בסוגיה. ה’דיוק’ של המסורת
קשור ל’עיון בסוגיה’, להבנתה ולהתאמתה למסורת ה’נכונה’ במרכאות, כלומר זו שאינה
יוצרת קשיים פרשניים. ה’דיוק’ מוגדר ככזה בזמן שהוא משרת את הפרשנות הנכונה.
נשוב
לעניין החכמים הדייקנים עוד מעט. ונעבור לפני כן לקנה מידה אחר לבחינת גרסאות
התלמוד.
בכמה
תשובות הגאונים – שוב רב שרירא ורב האיי גאון – קבעו שגרסה מסוימת היא גרסת ‘כל
החכמים’. הקביעה הזו, המסתמכת על ‘כל החכמים’ היא בוודאי שיקול נכבד בעד גרסה
מסוימת. רה”ג השתמש בקביעה הזו גם בתשובתו הידועה בעניין מנהגי תקיעת שופר
בראש השנה: ‘והלכה הולכת ופשוטה היא בכל ישראל… ודברי הרבים הוא המוכיח
על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מה עמא דבר, זה העיקר והסמך’.
התפיסה הזו, או כפי שכונתה בערבית ‘אג’מאע’ היא גם אחד מארבעת היסודות של פסיקה
ההלכה המוסלמית. כאמור, קביעות כעין אלה באו כשיקול טקסטואלי בדברי הגאונים. ברוב
הפעמים הקביעה שגרסה היא ‘גרסת כל החכמים’ באה להכריע כמו גרסת הגאונים בתלמוד
הבבלי בניגוד למקור אחר – גרסה בתוספתא, גרסת ספרי משנה וגרסה הבאה בהלכות פסוקות
והלכות גדולות.
גם
בתשובה בעניין נוסח פסוק בספר דברי הימים, המובא בגרסה שונה בסוגיה בתחילת מסכת
ברכות, קבעו רב שרירא ורב האיי גאון באופן נחרץ: ‘וחס ושלום דהאוי שיבוש בקראיי,
דכולהון ישראל קריין להון פה אחד והאכין גארסין רבנן כולהון בלא שיבושא
ובלא פלוגתא ובלא חילופא
‘.
בסופה
של אותה תשובה הוא גם הזהיר לתקן גרסה זו, וגם כאן הזהיר את כל החכמים – ‘ואזהר
לתיקוני לנוסחי… ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס
ושלום תקלה במילתא’. קביעות נחרצות אלה הן מאוד חד משמעיות – יש גרסה אחת ויחידה
בתלמוד שהיא גרסת כל החכמים, והיא מתאימה לנוסח הפסוק בדברי ימים. אלא שהמציאות
אינה כל כך חד משמעית, ובמהלכה של אותה תשובה ציין רב האיי גאון לנוסח נוסף בסוגיה
– וכאן אנחנו חוזרים גם להגדרת ‘דוקאני’ שעליה עמדנו לעיל:
‘ורבנן דוקאני הכין גרסין וכן
הוא אומ'[ר] באֿבֿיֿוֿ בלישנֿאֿ רויחאֿ, ומאןֿ [ד]גֿאריס לישאנא קיטא
ולא דאייק למיגרס וכן הוא אומר באביו
הכין מפריש דגאמרֿין מן אבא לברא אבל קרא
כולי עלמא פה אחד קארו ליה וגרסין ליה וכיון דהכין היא שמעתא איסתלק ליה
<ספיקא>’. כלומר, על אף שבעיקרו של דבר הגאונים לא נסוגו מן הקביעה שכל
החכמים גורסים את הפסוק בסוגיה כמו נוסחו בספר דברי הימים – כלומר ‘יהוידע בן
בניהו’, הרי שהוא מוסיף שיש הגורסים גרסה מרווחת יותר, שבה נוספה לשון פירוש ‘וכן
הוא אומר באביו’ המבהירה שהפסוק בעניין ‘יהוידע בן בניהו’ מתייחסת לאביו של ‘בניהו
בן יהוידע’ המוזכר בהקשר אחר בסוגיה.
זאת
אומרת, שהקביעה שגרסת הסוגיה היא גרסת ‘כל החכמים’ אינה קביעה מוחלטת. היא מתייחסת
לנושא המרכזי בעיני הגאון – נוסח הפסוקים המצוטט בסוגיה – אך בעניין אחר הוא מבהיר
שיש גרסה יותר מדויקת של ‘רבנן דוקאני’ הגורסים ‘לישנא רויחא’ ובה הסבר נוסף
המסביר באופן מוצלח יותר את הסוגיה, ומדגישה ‘וכן הוא אומר באביו’, וכך אפשר להבין
את רצף הפסוקים המלמדים על בניהו בן יהוידע מפסוק העוסק ב’יהוידע בן בניהו’.
נמצאנו
למדים ששלושת הקריטריונים – אזכור ‘רבנן דוקאני’, הקביעה שגרסה היא גרסת כלל
החכמים, וההבחנה בין ‘לישנא קיטא’ ל’לישנא רויחא’ – מובאים על מנת לפרש את הסוגיה,
ולצנן את ‘תפוח האדמה הלוהט’ שעליו העמידו השואלים. הדיון איננו דיון טקסטואלי
טהור, אלא דיון טקסטואלי שנועד לפתור בעיה פרשנית – במקרה זה אי ההתאמה בין
המקורות.
קביעה
זו מצטרפת לעובדה שגם במקומות אחרים קנה המידה המרכזי של גאוני בבל לדיון בגרסאות
התלמוד הוא ההתאמה לפרשנות ולעניין.
בלשון
מעט מופרזת אפשר לקבוע שדרכם של אחרוני הגאונים הפוכה מסדר הפעולות הפילולוגי
שעליו המליץ פרופ’ אליעזר שמשון רוזנטל המנוח. בעוד שהוא קבע ש’על שלושה דברים כל
פרשנות פילולוגית-היסטורית עומדת: ‘על הנוסח, על הלשון, על הקונטקסט הספרותי
וההיסטורי-ריאלי כאחד… ובסדר הזה דווקא’, הרי שרב שרירא ורב האיי העדיפו דווקא
את הפרשנות, את העניין, ואת הקונטקסט הספרותי על פני הגרסה והנוסח.
למשמעותה
של קביעה זו נשוב לקראת סוף הדברים.
*
ממה
נובע העיסוק המרובה של גאוני בבל בגרסאות התלמוד? מה גרם לגאוני בסוף המאה העשירית
ותחילת המאה האחרת עשרה להקדיש מאמץ לימודי ליצירת הגדרות וקני מידה לדיון בגרסאות
הללו?
ההסבר
הסביר, שכבר הובא בספרות המחקר, הוא ריבוי הגרסאות בסוף התקופה. סביר להניח
שהגרסאות הללו באו מתוך שתי ישיבות הגאונים, אולי מחוגים אחרים בבבל, ואולי אף
גרסאות שהגיעו אליהם מן התפוצות.
ואכן,
לא פעם הדיון של הגאונים מתייחס במפורש לגרסאות של חכמי התפוצת שפנו אליהם
בשאלותיהם.
אדגים
כאן דוגמה אחת לדיון ייחודי של אחד הגאונים בתגובה לגרסה שהגיעה אליו מן התפוצות,
או ליתר דיוק לתגובה של הגאון להצעה להגיה גרסה של סוגיה ביבמות.
וסיימת
להקשות ואמרתה
אלא סופה דקאתני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום היכי
מתריץ לה רב אשי עמד אחד בין מן הילודין בין מן הנולדין וקדשה אין לה עליו כלום
והלא ר’ שמ'[עון] לא היה חלוק אלא בנולדין בלבד אבל הילודין לא היה צריך להזכיר
אותם בכלל, ואמרת כי עלה על לבבך לשנות עמד אחד מן הילודין שכבר נולדו
וקידשה אין לה עליו כלום ולעקור מן האמצע… אבל אמרת כי לא מלאך לבך לסמוך על
דעתך
[…] שקיימתה […]                        הספרים
אשר בֿמק[ו]מ[כם כ]אשר אמרת […]מתחילה ועד סוף, כי זה שאתם שנים כתוב גם
עדיכם עמד אחיו בין מן הילודין וֿבין מן ה[נו]לדים
[…] אין לה עליו כלום, כך
אנו שונין…
על
הצעות הגהה של אחרוני הגאונים שמענו, ולרה”ג יש מעט הצעות להגיה גרסאות של
התלמוד, אך זו הדוגמה היחידה הידועה לי שבה השואלים הציעו בפני הגאון להגיה
את סוגיית התלמוד.
דוגמה
יחידה זו מצטרפת לשאלות של חכמי התפוצות מן הגאונים. בעוד שהרבה מן השאלות
בעניינים טקסטואליים הן שאלות מאוד פשוטות, חלק מן השאלות לאחרוני הגאונים הן
שאלות מורכבות ובהם קושיות מפורטות על גרסאות התלמוד, והן כוללות השוואה בין
מקורות שונים. שאלות אלה נשאלו על ידי גדולי החכמים בתפוצות: ר’ משולם בר’
קלונימוס, רב יעקב מקיירואן, ור’ שמריה בר’ אלחנן במצרים.
אפשר
שריבוי הגרסאות בישיבות, והאתגר שהשואלים, חכמי התפוצות, הציבו לגאוני בבל – חידדו
את הצורך שלהם להתמודד עם הגרסאות השונות, להפוך אותם לחלק מסדר היום הלימודי
שלהם, וליצור קני מידה לדיון והכרעה בין גרסאות וכן אפיונים שבהם כינו את הגרסאות
השונות. אפשרות זו היא השערה סבירה, אך היא נותרת בגדר השערה.
*
ריבוי
הגרסאות לא היה רק מניע משוער לפעילותם של הגאונים בעניינים טקסטואליים. הוא הפך
להיות חלק מן הדיון עצמו. אבהיר את הדברים – אך אאלץ לומר בעניין דבר והיפוכו.
כלומר הגאונים כתבו דברים בגנות ריבוי הגרסאות, אבל הם גם השתמשו באותו ריבוי
גרסאות – גם לעניינים פרשניים והלכתיים. 
וזה
ביאור הדברים.
בכמה
מקורות, אחרוני הגאונים טענו שגרסה מסוימת היא ‘שיבוש’ אך ברור שאין הכוונה לכך
שהגרסה מוטעית או לא נכונה, אלא לכך שיש לסוגיה כמה גרסאות.
<מצגת> הדוגמה הבולטת
ביותר באה בתשובה של רב האיי גאון, שבה התבקש לפרש בהרחבה סוגיה במסכת סוטה:
והא
דתנו רבנן… לרוח לן גאון בפירושיה

ולא זה מקום הספק אלא הספק בשינוי לשונות
דאמ'[ר] רב
משרשיא איכא ביניהו עראבא ועראבא דעראבא. ושינוי לשונות דגראסי הוא שבוש וכולן
טעם אחד הן. יש שונין כך
…….
ויש
שגורסין
מדברי
רב האיי ברור שאין מדובר על שיבוש במובן של טעות שהרי ‘כולן טעם אחד הן’ ומכיוון
שבהמשך דבריו הוא מבאר את שתי הגרסאות – אלא שעצם העובדה שיש ‘שינוי לשונות
דגראסי’ הוא הוא השיבוש. בדומה לכך, יש עוד כמה מקורות שכאלה, ומהם אנו למדים על
אי הנחת של אחרונים הגאונים מריבוי הגרסאות.
מצד
שני, יש מקומות שבהם הגאונים ציינו כמה גרסאות ונראה שהדבר לא נראה מוזר או קשה
בעיניהם. במקומות שבהם מדובר על עניין פרשני או לשוני גרידא אין בכך כל תמיהה. אך
הגאונים אך השתמשו לעתים בגרסאות כאילו הן דעה הלכתית לגיטימית.
הדוגמה
הבולטת ביותר היא תשובה אנונימית, <מצגת< שבה השואלים והגאון המשיב
ציינו שיש לסוגיה שתי גרסאות, וכיוון שאי אפשר להכריע מתייחסים לכך כאל ‘תיקו’
תלמודי:
ונשאל
גאון, דאיכא נו<סח>י דכתיב בהו מבני חרי ואיכא דכתיב בהו ממשעבדי.
והשיב:
חייכון אחינו שגם אצלינו כך הוא, איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי. מיהו
רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה
ממשעבדי,

ואעפ”כ <כיון> דאיפליגו בהא גרסאי דהוו מעיקרא, ליכא כח בהא
מילת'[א] <למיזל> בתר רובה ולקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי.
ברור
שלגאון הייתה גרסה שהוא העדיף אותה – זו של רובא דרבנן – ואף על פי כן התייחס
לגרסה השנייה כאל אופציה ממשית, המשפיעה על פסיקת ההלכה בסוגיה.
אציין
דוגמה נוספת בתחום שאינו הלכתי. כאשר רש”ג ביקש באיגרתו להבהיר שגם בתקופת
קדומות היה ‘תלמוד’ הוא הגדיר:
ותלמוד
הוא חכמה דראשונים,
וסברין <ביה> טעמי משנה דתנו רבנן
רבו לא רבו שלימדו משנה ולא רבו <שלימדו> מקרא אלא רבו שלימדו תלמוד.
ואיכא דתאני שלימדו חכמה ותרויהו חד טעמא אינון
דברי ר’ מאיר, ר’ יהודה אומר
כל שרוב חכמתו ממנו…
ברור
שגרסתו בתלמוד היתה ‘רבו שלימדו תלמוד’ אך רב שרירא ‘ניצל’ את הגרסה האחרת, והשתמש
בגרסה ‘רבו שלימדו חכמה’ כדי ללמדנו ששתי הגרסאות מקבילות, ושאין ‘תלמוד’ אלא
חכמה, חכמת הראשונים.
נמצאנו
למדים – כפי שכבר אמרתי לעיל – שביחס לריבוי הגרסאות אנו מוצאים שימוש בשתי גישות
הפוכות. רצון למצוא גרסה אחת ויחידה, ואי נחת מריבוי הגרסאות והגדרתן כ’שיבוש’
מזה, אך גם הצגת כמה גרסאות, ואף שימוש פרשני והלכתי בגרסאות האלטרנטיביות מזה.
תופעה
זו לא ללמד על עצמה יצאה.    גם בנקודות
אחרות אפשר להראות שהגאונים השתמשו בגישה טקסטואלית אחת, אך גם בגישה ההפוכה. כך
למשל בנוגע להגהת התלמוד.
רב
האיי גאון קבע במילים נרגשות:
ודאי
ששמועה זו למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין
לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו
.
אך
במקום אחר הציע לשנות את גרסת הסוגיה בשל קושי פרשני:
וטובא
עייננא בהדין [גירסא] ולא סליק ליה פירושא אליבא דפש[אטא דהי]לכתא.
…וכל
אימת דאתית לשוויה להא מותיבי להאי שמעתא לר’ יוחנן ולמימר הוא מפריק לא קא
סלקא שמעתא לדילנא כל עיקר
.
וכד
משוית ליה לקושיא ולפירוקא לרב הונא סליקא ליה שמעתא ולא קאיים בה מידעם.
והכין
חזינא דמבעי למגרס:
בשלמא ללישנא קמא רב הונא כר’ מאיר ור’
יוחנן כר’ יהודה.
העובדה
שאותו חכם אומר דבר והיפוכו באותו עניין ובהקשרים שונים אינה מפתיעה כל מי שמצוי
בספרות הרבנית, אך היא מבלבלת את החוקר שמנסה לעשות סדר, ולהטיל שיטה בדברי
הקדמונים.
.
סוף
דבר. בהרצאה זו ביקשתי לטעון שלוש טענות. ביקשתי לטעון שבסוף תקופת הגאונים הפך
הדיון בגרסות התלמוד להיות חלק אינטגרלי מאופן הלימוד והכתיבה של הגאונים – הם
עסקו בגרסאות התלמוד פעמים רבות, הן כאשר השיבו לשואליהם הן בשעה שכתבו את
פירושיהם. לא זו בלבד – וזו הנקודה השנייה – הם אף יצרו כללים והבחנות חשובות
הנוגעות להיבטים הטקסטואליים של ספרות חז”ל.
אף
על פי כן – וזו הטענה השלישית – ביקשתי לטעון שבמידה רבה כלים פילולוגיים אלה היו
משועבדים בראש ובראשונה לפרשנות התלמוד. כיוון שכך הם היו עשויים להתמקד בפרשנות
סוגיה מסוימת או בפסיקת הלכה בעניין מסוים, תוך שימוש בכלים טקסטואליים שונים או
הפוכים מאלה שהם קבעו בהקשרים אחרים.
מאות
הפעמים שבהם גאוני בבל עסקו בטקסט התלמודי – לעתים תוך רגישות טקסטואלית והבנה
יוצאת מן הכלל של דרכי המסירה ותהליכי שיבוש ושינוי בטקסטים הנמסרים בעל פה או
בכתב – אינה הופכת את פעולתם לשיטה או למדע במובן המודרני, וכאמור, הבנה זו מאפשרת
לנו להבין סתירות בדרך שימושם של הגאונים בקני המידה שקבעו.
אם
לחזור לכותרת ההרצאה: ‘יחסם של גאוני בבל לגרסאות התלמוד’ – הרי שיחס זה היה
משועבד בראש ובראשונה לשימור המסורת שלהם, לפרשנות של סוגיות התלמוד ולפסיקת הלכה,
ולא כל כך לקביעת כללים ועקרונות מוצקים.
אני
מקווה שלא אפגע בפרופ’ רמי ריינר שנתן למושב את הכותרת היפה שלו – ‘ראשונים
כחוקרים’ – אם אטען שהראשונים – לפחות בתחום שבו עסקתי  – לא היו באמת חוקרים. הם ידעו שיש בתלמוד
גרסאות קצרות ולשונות פירוש, הם ידעו לקבוע שגרסה השתבשה כתוצאה מגיליון שחדר
לפנים הטקסט, הם הבינו כיצד גרסאות השתבשו כתוצאה מן ההגייה השגויה של מילים. אך
הם היו בראש ובראשונה לומדי תורה, מפרשי תלמוד ופוסקי הלכה.



מי כעמך כישראל

מי כעמך כישראל                                  
איסר זלמן ווייסברג, לייקוואוד

מסופר[1]
שבליל א’ דר”ח חשון תשל”ט הי’ הצייר החבד”י ר’ ברוך נחשון שיחי’
מקרית ארבע ביחידות אצל הרבי מליובאוויטש זצוק”ל ושאל אם יכול להראות להרבי
את הציורים פרי מעשה ידיו שהביא עמו מארה”ק. הרבי נענה בחיוב. ולשם כך הכינו
תערוכה מציוריו בבנין הצמוד ל770. ביום רביעי ו’ כסלו הלך הרבי בלוויית מזכיריו לראות
התערוכה. הרבי עיין בכל הציורים והעיר כו”כ הערות עליהם. כשניגש לציור בה
מצוירים תפילין של הקב”ה ושל ישראל, ובתפילין של הקב”ה נכתב “ומי
כעמך ישראל גו'” – העיר הרבי: צריך להוסיף כאן “כ” [כישראל]. ישנם שני
כתובים, אחד עם כ’ ואחד בלא כ’, ונוסח אדמו”ר הזקן עם כ’.

פירוש:  
ציור הנ”ל מיוסד על הגמ’ ברכות (ו, א):
אמר רבי אבין בר רב אדא
אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין .. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא
בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
והנה בשמואל (ב ז, כג) כתיב וּמִי
כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ גו’. ובדברי הימים (א יז, כא) כתיב:
וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ גו’. ובתפילת מנחה של שבת בסידורי
בני אשכנז[2]
הנוסח הוא אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ
– בלי כ’, כלשון הכתוב בדבה”י. אבל נוסח בעל התניא בסידורו הוא כל’ הכתוב
בשמואל  – כְּיִשְׂרָאֵל[3]
והוא נוסח עדות המזרח.
וכוונת הרבי היתה דמאחר שהאדמו”ר הזקן קבע
דבתפילת מנחה דשבת הנוסח הוא כל’ הכתוב בשמואל – כְּיִשְׂרָאֵל, לכן בציור של
תפילין דמרי עלמא יש לחסידי חב”ד לתפוס נוסח הרב בסידורו.
ומתחילה לא הבנתי, דמה השייכות של נוסח הפיוט
“אתה אחד” בתפילה של מנחה דשבת להסוגיא בברכות אודות תפילין דמרי עלמא?
ועוד, שבכל הדפוסים ורוב כת”י הידועים[4]
הנוסח בש”ס הוא וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. וכיון שהציור מיוסד על סוגיא זו
לכאורה הנכון לתפוס לשון הש”ס כפי שעשה ר’ ברוך הנ”ל.
וי”ל, דהנה בהמשך הש”ס שם איתא:
ומי משתבח קודשא בריך הוא
בשבחייהו דישראל? – אין, דכתיב: את ה’ האמרת היום (וכתיב) וה’ האמירך היום (כי
תבוא כו, יז-יח). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני
אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה’ אלקינו
ה’ אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
ובאבודרהם מבואר דנוסח העמידה של מנחה דשבת אמנם קשור
לסוגיא זו, אלה דבריו:
אתה אחד ושמך אחד. לפי
שבשחרית של שבת ניתנה התורה והתפללנו ישמח משה שהוא מדבר במתן תורה תקנו לומר
במנחה אתה אחד –
כלומר: כשם שאתה אחד
ואין כמוך, כמו כן מי כעמך ישראל גוי אחד, שהם לבדם רצו לקבל תורתך ולא האומות[5].
והיינו דדרשינן בפרקא
קמא דברכות (ו, א) וחגיגה (ג, א) את ה’ האמרת היום וה’ האמירך היום. אמר הקדוש
ברוך הוא אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו’.
ומאחר דנוסח “אתה אחד..” משתייך להמימרא
המובא בש”ס בברכות בהמשך ובהקשר להמאמר אודות תפילין דמרי עלמא, מסתבר שנוסח
העמידה מתאים לנוסח הש”ס, וא”כ לפי אדמו”ר הזקן נוסח הש”ס, הן
בהמאמר אודות תפילין דמרי עלמא , והן
בהמאמר הבא בהמשכו – “אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם..”
– לכאורה צריך להיות: כְּיִשְׂרָאֵל[6].
ואמנם הקטע “את ה’ האמרת היום..” מובא בחגיגה
בשם רבי אלעזר בן עזרי’, ושם הנוסח בכת”י מינכן[7]
הוא כְּיִשְׂרָאֵל[8].
וחפשתי ג”כ ברוב דפוסים הקדומים של האבודרהם[9],
ובכולם הנוסח – כְּיִשְׂרָאֵל[10]. 
עכ”פ מצאנו הסבר להערת הרבי לר’ ברוך נחשון
שיחי’. וכבר אמרו רבותינו (סוכה כא, ב): אפי’ שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמר
(תהלים א, ג) ועלהו לא יבול.
אגב, דבר מעניין מובא בס’ “הרב” (נערך
ע”י הרב נחום גרינוואלד, תשע”ה) ע’ מז מספר “זכות אבות”
ע”מ אבות מהרב מנחם נתן נטע אויערבאך (ירושלים, תרנד), והוא שמועה בשם אדמו”ר
הזקן שהטעם שהעדיף נוסח כְּיִשְׂרָאֵל[11]
הוא מפני שאסור לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש (גזירה משום ביטול בית המדרש
שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש – רמב”ם שבת כג, יט
משבת קטז, ב). ולכן הביא הנוסח מספר שמואל (כְּיִשְׂרָאֵל), ולא הנוסח מדברי הימים
(יִשְׂרָאֵל).
יחוס דברים אלה לאדה”ז רחוקה מכמה טעמים. אבל כפי
אשר העיר הרנ”ג שם, ביאור זהה אבל ביחס לתפילה אחרת נמצא בשו”ת צפנת
פענח דווינסק ח”ב ס”ה.
בסוף ברכת המזון בקטע מִגְדּוֹל | מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת
מַלְכּוֹ כ’ האבודרהם שיש לו מסורה מרבותיו דיש שינוי נוסח בין שבת לחול – דבחול
אומרים מַגְדִּיל ובשבת מִגְדּוֹל. נוסח מִגְדּוֹל הוא (הקרי) בנביאים (שמואל ב כב,
נא), ונוסח מַגְדִּיל בכתובים (תהלים פרק יח, נא). האבודהם נותן טעמים בדבר ודבריו
מובאים במג”א סי’ קפז ומשם לשו”ע הרב וכו’. וכן נתפשט בכל תפוצות ישראל[12].
והרוגצ’ובי כ’ דטעמא שאין אומרים מַגְדִּיל בשבת הוא
משום שאין קוראין בכתובים בשבת[13].
והנה האיסור לקרות בכתובים בשבת הוא רק בשעת בית
המדרש כדאי’ בשבת שם, ולפרש”י היינו קודם סעודת היום, וא”כ לא שייכא
לברכת המזון או לתפילת מנחה.
אלא שדברי הצ”פ יתכנו לשי’ הרמב”ם (שם
פ”ל ה”י) שכנראה סובר דזמן בית המדרש היינו אחר הסעודה עד מנחה,
ועד”ז בשיטה להר”ן שם[14].

אלא
שדברי הצ”פ צ”ע מטעם אחר, כי בגמ’ שם מובא הברייתא (מתוספתא שם
פי”ג  ה”א): “אף על פי
שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן – אבל שונין בהן ודורשין בהן, נצרך לפסוק – מביא
ורואה בו”, דהיינו שמותר לצטט פסוקים מכתובים מתוך דרשה וכיו”ב.
וא”כ רחוק שנזהר המחבר של “מגדיל ישועות מלכו” שלא להכליל תיבות
אחדות מכתובים מובלעות בתוך פיוט.

ציור מברוך נחשון שיחי’ שנת תשע”ו
באתר nachshonart.com

אכן
הפי’ המובא בספר “זכות אבות” הנ”ל בשייכות לתפילת “אתה
אחד” של מנחה דשבת, הוא ודאי דלא כמאן. דלכל הראשונים זמן “בית
המדרש” כלה קודם מנחה[15].
ואדרבה בגמ’ שם מובא שבנהרדעא היו רגילים לקרא בבית המדרש פרשה בכתובים בזמן מנחה.


[1] יומן של הר’ מיכאל אהרן
זליגסון (הידוע בדייקנות) באתר  yomanim.com(משם
נעתק בסו”ס שיחות קודש [החדש] חלק נ’, תשס”ג – בלי ציון מקורו).
[2] כ”ה בסידור רס”ג
ובנוסח הרמב”ם, וכ”ה מנהג בני אשכנז (מחזור ויטרי, רוקח, סידור פראג
רע”ט).
[3] כ”ה בסידור
רע”ג והוא כמנהג הספרדים. וכ”ה בסידור ספרד רפ”ד (הוא הסידור
שהרח”ו בחר לקבוע עליו שינוי נוסחות האריז”ל), בנגיד ומצוה להר”י
צמח (ירושלים תשכ”ה ע’ קלב, ובהגהה בשמו בפע”ח שער השבת פכ”ג)
ובסידור האר”י (ר’ שבתי מראשקוב, ר’ אשר). בבן
איש חי (שנה ב פ’ חיי שרה) כ’ דכ”ה העיקר, וכ”ה להדיא בעצם כתי”ק
של הרח”ו שער א דף קו, ב. (כל אלה המ”מ לקחתי מספר “תפילת
חיים”, מר’ דניאל רימר, תשס”ד, ע’ קצז הערה רב). וכ”ה בסי’ אור
הישר להר”מ פאפריש, וכן קבע הגאון בעל מנחת אלעזר בסידורו.
בסדור היעב”ץ
(אשכול תשנ”ג) כתוב בפנים בלא כ’, אבל בהפירוש עם כ’ (ומציין לשמואל ב)?!
[4] כמובא בפרויקט פרידברג
לשינויי נוסחאות בתלמוד הבבלי – ‘הכי גרסינן’ באתר jewishmanuscripts.org. [רק בכת”י אחד (קטע מהגניזה) הגירסא
“כישראל”].
[5] קדמו בזה בפי’ ר”י בר יקר. פי’ אחר בשייכות
תפילה זו לשבת בתוס’ חגיגה ג,ב ע”פ מדרש “ג’ מעידין זה על זה הקדוש ברוך
הוא ישראל ושבת…”. מובא גם בס’ הפרדס לרש”י ע’ שיד, בשבלי הלקט
סקכ”ו, ובטור סרצ”ב.
[6] אין לנו ידיעות ברורות
מתי נתקן הנוסח “אתה אחד..” ובזמן הגאונים עדיין לא נתפשט בכל תפוצות
ישראל, כי הן רע”ג והן רס”ג הביאו די”א נוסח אחר (“הָנַח
לנו..” – וברע”ג דהוא העיקר) ולא “אתה אחד”. ובמבוא לבעל
סידור עבודת הלב הנכלל בסדור “אוצר התפלות” כתב שנוסח כל תפילות שבת,
ר”ח ומועדים נוסדו בימי חכמי המשנה והתלמוד זמן רב אחרי אנשי כנה”ג.
בס’ יסודות התפילה לר’
אליעזר לוי (ת”א תשי”ב) משאר שמימות עזרא עד זמן חז”ל התפללו
י”ח בשבת עד שבטלו י”ב האמצעיות, כי בש”ס (ברכות כא, א) איתא “כי
הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו
שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה”, והטעם משום ד”גברא בר חיובא
הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת*”, משמע דמתחילה נתקן לברך י”ח כל ימות
השנה כולל שבת ויו”ט, דאם לאו הכי למה הוא בר חיובא, מי חייב אותו? ובירושלמי
(ברכות ד, ד, ופ”ה ה”ב) מצינו דרבי אמר “תמיה אני היאך בטלו חונן
הדעת בשבת אם אין דיעה מניין תפילה”, ולכן ס”ל להירושלמי דלענין ברכת
חונן הדעת בודאי צריך לגומרו בשבת**. ואיך תמא רבי “האיך בטלו” אם מעולם
לא תקנו אמירתו בשבת?
ואחר שבטלו י”ב
האמצעות יסדו לומר שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת השבת באמצע (משנה ר”ה ד,
ה. תוספתא ברכות ג, יד). אבל נוסח ברכה האמצעית הי’ שווה בכל ג’ תפילות דשבת, ואולי
התחיל רק מ”קדשינו במצותך” (ראה פסחים קיז, ב). ובזמן האמוראים או (יותר
מסתבר בזמן) הגאונים נתחבר נוסחאות השונות הנוספות לכל אחת מתפילות של שבת קודם
סיום ברכה האמצעית.
עכ”פ לא רחוק
שהנוסח “אתה אחד” אמנם מיוסד על מאמרו של ראב”ע המובא בחגיגה.
ואפי’ אי נימא שאין
דברי רבי אלעזר בן עזריה מקורו של נוסח התפילה, מ”מ כיון שהיא מבטא
אותו הרעיון, יש מקום לומר שאותו הסיבה שנבחר הנוסח כְּיִשְׂרָאֵל ע”י מחבר
הנוסח “אתה אחד”, כחה יפה גם ביחס לנוסח המימרא של ראב”ע.
*)
בכמה ראשונים כתבו הטעם משום איסור שאילת צרכיו בשבת. ראה רמב”ם פאר הדור
סק”ל. מחזור ויטרי סק”מ. ספר הפרדס לרש”י ע’ שטז. שבה”ל
סקכ”ח. (וראה בזה ב”קונטרס בקשות בשבת” להרב יעקב זאב פישר,
תשס”ה, ע’ מא איך להתאים שיטתם עם המפו’ בש”ס דהוא משום דלא אטרחוהו משום
כבוד שבת. ובביאור הגר”א סצ”ד סק”א דבאמת כ”ה לדעת החכמים
בש”ס דילן ברכות לג, א בטעמא דאמרינן הבדלה בחונן הדעת. וראה גם “הסידור –
מבנה ונוסח סידורו של.. בעל התניא”, היכל מנחם תשס”ג, מאמרו של הרב
גדלי’ אבערלאנדער בענין בקשת צרכיו בשבת ע’ שצז).
**) ברא”ש ברכות (פ”ג סי”ז) הביא מרבי
אשר מלוניל דפסק כן להלכה דדוקא בברכת אתה חונן גומר הברכה, ותמא עליו דהוא נגד
ש”ס דילן. וראה ב”ח סרס”ח ביאור שיטתו.
[7] וכן בעוד ב’ כת”י:
כתב-יד הספריה הבריטית 400, כתב-יד גטינגן 3 (כמובא בפרויקט פרידברג הנ”ל
הערה 4).
[8] וכ”ה הנוסח במאמר
זה המובא במדבר רבה נשא פי”ד (דפוס וילנא, וכ”ה במהדורת יבנה). אבל בילקוט (ואתחנן רמז תתכה, וישעי’ רמזים תקו ותסז)
הנוסח בלא כ’.
[9] דפו”ר אשבונה (ליסבון) ר”נ 1490, קונטשטינא רעג 1513,
ויניציאה שכו 1556, אמשטרדם תפו 1726, פראג תקמד 1784.
בדפוס ווארשא תרלח 1878
הוא בלי כ’. וכ”ה במהדורה הנד’ בירושלים תשכ”ג ע”י ר’ שמואל
קרויזר. בפרוייקט בר-אילן כותבים על מהדורה זו שיש בו “תיקונים רבים על-פי הדפוסים
הראשונים וכתבי יד”, ובשער הספר כתוב “מתוקנת ע”פ דפוס ראשון”
אבל במבוא הספר כתב שהשתמש בדפוס ווילנא ובכת”י אחד (של הר”ש שרעבי) ולא
הזכיר שום דפוס או כת”י אחר. עד”ז במהדורת אבן ישראל “השלם והמנוקד”
ירושלים תשנ”ה – ג”כ בלי כ’. בשער מהדורה זו כתוב
“מוגהת ומתוקנת עפ”י דפוסים ראשונים וכת”י נדירים” – אך לא
טרח להודיענו באיזה דפוסים וכת”י השתמש. ה”דיוק” בשתי מהדורות האלו
נראית בעליל. דאם כי בשתיהן מופיע התיבה הנידונית בלי כ’, אעפ”כ ציינו לשמואל
ב, ולא לדברי הימים.
[10]  וכן בדרשות הר”ן דרוש השביעי ד”ה
והנה גרס בגמ’ חגיגה כְּיִשְׂרָאֵל (כ”ה במהדורה המדויקת של מוסד הרב קוק
תשס”ט, ע”פ ד’ כת”י, דלא כבדפוסים הישנים).
[11] לכאורה אין בחירת לשון
הכתוב בנביאים הקודמת לכתובים, הן בכתיבתו (ספר שמואל נכתב על ידו, ודברי הימים
ע”י עזרא – ב”ב יד,ב – טו,א) והן בסידורו – צריכה הצדקה. לאידך, כיון
שה”כ” של כְּיִשְׂרָאֵל הוא רק סגנונית, (מתאים לסגנון אותו הפרק
“לעבדי לדוד” [פסוק ח], לעמי לישראל [פסוק י] – כדהעיר
בפי’ “דעת מקרא”), אולי בחר הפייטן נוסח המתאמת יותר לסגנון הפיוט.
[12] ידוע הצעת בעל ת”ת
בספרו ברוך שאמר על הסידור (ע’ רטו) שהדבר נשתלשל בטעות,
דמתחילה הנוסח הי’ מַגְדִּיל, ואחד רשם בכת”י על הצד (להודעה בעלמא) “בשב’
מִגְדּוֹל”, ור”ל דבשמואל ב’ הנוסח הוא מִגְדּוֹל. והמעתק מכת”י
ההוא טעה בכוונת הדברים, ופיענח “בשבת מִגְדּוֹל”. ומשם נעתק מכת”י
לכת”י עד שבא בדפוס. ולבד הקושי להניח שטעותו של מעתיק אחד יתפשט עד כדי
שיתקבל בכל תפוצות ישראל – אשכנזים, ספדרים, פוסקים ומקובלים וכו’ מבלי מערר – כבר
העירו שחלוקת שמואל לב’ ספרים (שנעשית ע”י הגמון נוצרי) כנראה לא הי’ נפוץ
בתפוצות ישראל עד כמאתיים שנה אחרי האבודרהם כאשר בשנת רפ”ו הוציא המדפיס
דניאל בומברג את התנ”ך (מקראות גדולות, ויניציאה) עפ”י חלוקת הספרים
והפרקים של הנוצרים. [ראה הנסמן בויקיפדי’ ערך “חלוקת הפרקים בתנ”ך”].
[13] כרך זה של שו”ת
צ”פ יצא לאור רק בשנת תש”א, לכן אין מקום להציע שהדברים ששמע הרב
אוירבאך הנ”ל (והדפיסם בספרו בשנת תרנ”ד), מקורם מהרוגוצ’ובר אלא שנתחלף
זהותו של בעל המימרא בין חסיד חב”ד (כי הצ”פ נמנה בין חסידי חב”ד,
ושימש כמרא דאתרא לעדת חסידי חב”ד-קאפוסט בדווינסק), לבין אדמו”ר הזקן
מיסד תורת ושלשלת חב”ד.
ולהעיר שמחבר ס’ “זכות
אבות” בהגהה שם כתב מעצמו ביאור זה לשינוי מַגְדִּיל | מִגְדּוֹל. ובספר מקור
התפילות מאת הרב בנימין פרידמן (י”ל לראשונה ע”י המחבר במישקאלץ [הונגרי’]
תרצ”ה, ושוב ע”י בן המחבר בבני ברק תשל”ג) מביא הדברים בשם אביו של
רבי ישעיה פיק ברלין [רבי יהודה לייב המכונה ר’ לייב מוכיח]. וממשיך להביא ביאור
יפה משלו.
[14] וברבינו חננאל שם משמע
דאין בזה זמן קבוע, ותלוי במציאות באותו מקום מתי לומדים בבית המדרש.
[15] בדוחק י”ל שמסדר
נוסח “אתה אחד” אזיל בשי’ ר’ נחמי’ המובא בברייתא שם שאין קורין בכתובים
כל היום, וחולק על סתם משנה שנאסר רק משום “ביטול בית המדרש”.