Wine, Women & Song Some Remarks on Poetry & Grammar – Part I

Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar – Part I

by Yitzhak of בין דין לדין [This is the first of three parts; I am greatly indebted to Andy and Wolf2191 for their valuable comments, many of which I have incorporated into this paper, and for obtaining for me various works to which I did not have access.]

Rhyme and Grammar

This is the opening stanza of one of Rav Yehudah Halevi’s (henceforth: Rihal) best known poems:יום ליבשהנהפכו מצוליםשירה חדשה

שבחו גאולים![1]

This seems to contain a blatant grammatical error; מצולה is a feminine noun, and its plural form is clearly מצולות, not מצולים. In fact, מצולה appears six times in Tanach in plural form,[2] twice in the context of קריאת ים סוף – both instances of which are recited daily as part of the Pesukei De’Zimrah section of the liturgy:והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים.[3]

תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן.[4]

Rihal was surely aware of the ungrammaticality of מצולים; it seems obvious that he was taking a liberty with the language in order to rhyme with גאולים (and גאולות would have been just plain silly).In a similar vein, it is related that someone once asked the Brisker Rav why, in the Shabbas hymn ברוך קל עליון, the refrain is:השומר שבת הבן עם הבתלקל ירצו כמנחה על מחבת [5]After all, there are several standard types of מנחות:

סלת
מאפה תנור
מחבת
מרחשת

Why, then, does the poet single out the מחבת?The questioner was probably expecting some brilliant and incisive Brisker Lomdus, but if so, he must have been disappointed; the Brisker Rav is said to have responded simply that the poet required a rhyme for the word הבת, and מחבת is the only type of Minhah that answered.

Formal Structure and Meter in Jewish Poetry

It is noteworthy that Rihal himself elsewhere maintains that poetic form and meter are actually alien to Jewish poetry:אמר הכוזרי תכליתך בזה ובזולתו שתשוה אותה עם זולתה מהלשונות בשלמת, ואיה המעלה היתירה בה, אבל יש יתרון לזולתה עליה בשירים המחוברים הנבנים על הנגונים (נ”א הלחשים):אמר החבר כבר התבאר לי כי הנגונים אינם צריכים אל המשקל בדבור, ושבריק (נ”א ושכריק) והמלא יכולים לנגן (נ”א בנועם) בהודו לד’ כי טוב בנגון (נ”א בנועם) לעושה נפלאות גדולות (נ”א כי לעולם חסדו). זה בנגונים בעלי המעשים, אבל בשירים הנקראים אנשארי”א והם החרוזים האמורים, אשר בהם הוא נאה החבור, לא הרגישו עליהם, בעבור המעלה שהיא מועילה ומעולה יותר: …אמר הכוזרי … אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים להביע (נ”א להגיע) אל מעלת החבור (ס”א הסדור) ולחקות זולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם:אמר החבר וזה מתעותנו ומריינו, …

אמר החבר אבל השיגנו באמירת המחובר מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם:[6]

As Rabbi Haim Sabato puts it, in his lovely and wonderful The Dawning of the Day:When [Doctor Yehudah Tawil] became a scholar he was in thrall to the poetry of Sepharad with his entire mind and all his means. He spent months deciphering the meaning of a single verse of HaLevi, and entire years combing through manuscript fragments of newly discovered poems bearing the acrostic Yehudah or HaLevi. As much as a single verse in a stanza of HaLevi was precious, so the contemporary poems published in journals were worthless. These poems seemed to him like collections of words, without order or meaning. He did not like poems without rhyme schemes or an established meter, and the words of his learned friends who were partial to these poems were of no consequence. Although his own son showed him, in the most triumphant manner, what HaLevi had written in his philosophical treatise, The Kuzari – that he preferred the poems in Scripture, which have no rhyme scheme or fixed meter, to formal poems, and wrote about the adoption of meter in Hebrew poetry: But they mingled among the gentiles and learned their ways – nevertheless, he remained unappeased. He used to say, are they writing biblical poetry nowadays?[7] [Emphasis added.]Abravanel expresses a similar view, although he expresses pride in the purported fact that the alien form of highly structured poetry that the Jews have borrowed from the Muslims has actually reached its greatest perfection in the hands of the former, and that the poems of no other language are on the same level as ours:[יש] אתנו עם בני ישראל שלשה מינים מהשירים.המין האחד הוא מהמאמרים הנעשים במדה במשקל ובמשורה אף על פי שיהיו נקראים מבלי ניגון לפי שענין השיר בהם אינו אלא בהסכמת הדבורים והדמותם והשתוותם בסוף המאמרים רוצה לומר בקצוות בתי השירים שנדמו זה לזה בשלש אותיות אחרונות או בשתים כפי נקודם ואופן קריאתם עם שמירת משקלי המלכים והתנועות עם צחות הלשון ונפילתו על לשון פסוק מכתבי הקדש ונקראו השירים ההם חרוזים לפי שהם שבלים מסודרים מלשון צוארך בחרוזים שהם אבנים טובות ומרגליות נקודות מחוברות ומסודרות בסדר ותבנית ישר. וכן בדברי חז”ל (בבא מציעא י”ח) מחרוזת של דגים שהם שורות של דגים מחוברים זה לזה בסדר קשורים בחוטמיהם בגמי ומפני הדמוי הזה נקראו השירים מזה המין חרוזים להיותם שורות שוות ומתיחסות כי היו הדברים בזה המין מהשיר שקולים בענין המלכים והעבדים אשר בנקודות. והמלאכה הזאת בזה המין מהשירים שקולים היא מלאכה משובחת והם מתוקים מדבש ונופת צפים ונעשו בלשוננו הקדוש העברי בשלימות גדול מה שלא נמצא כמוהו בלשון אחר.הן אמת שמזה המין משירים לא מצאנו דבר בדברי הנביאים וגם לא מחכמי המשנה והגמרא כי היתה התחלתו בגלותנו בין חכמי ישראל שהיו בארצות הישמעאלים שלמדו ממעשיהם במלאכת השיר הזה ויעשו גם המה החכמה בלשוננו המקודש ויתר שאת ויתר עז ממה שנעשו הישמעאלים בלשונםוגם בין חכמי לשון הלאטי“ן ובלשון עם לועז עם ועם כלשונו נמצאו גם כן מאלו השירים השקולים אבל לא באותו שלמות מופלג שנעשו בלשון העבריואחר כך נעתקה המלאכה היקרה הזאת אל חכמי עמנו שהיו בארץ פרובינצייא וקאטילונייא וגם במלכות אראגון ומלכות קאשטילייא וידברו באלקים ובכל חכמה ודעת כפלים לתושיה מה מתוק מדבש ומה עז מארי.

ולהיות המין הזה מהשירים מחודש בגלות והם חדשים מקרוב באו לא שערום נביאינו וחכמינו הראשונים ז”ל לכן אין לנו במקום הזה [ר”ל, מחקר בגדר שירת הים – י’] צורך לדבר בהם כי לא התה מהם שירת הים.[8]

[Emphasis added.]

Milton on Rhyme

The particular poetic technique of rhyme, as opposed to other formal elements of structure, was magisterially disparaged by one of the very greatest English poets, a man perhaps best known to many readers of The Tradition Seforim Blog as a subject of Rav Aharon Lichtenstein’s doctoral dissertation:[9] THE Measure is English Heroic Verse without Rime, as that of Homer in Greek, and Virgil in Latin; Rhime being no necessary Adjunct or true Ornament of Poem or good Verse, in longer Works especially, but the Invention of a barbarous Age, to set off wretched matter and lame Meeter; grac’t indeed since by the use of some famous modern Poets, carried away by Custom, but much to thir own vexation, hindrance, and constraint to express many things otherwise, and for the most part worse then else they would have exprest them. Not without cause therefore some both Italian, and Spanish Poets of prime note have rejected Rhime both in longer and shorter Works, as have also long since our best English Tragedies, as a thing of itself, to all judicious ears, triveal, and of no true musical delight; which consists onely in apt Numbers, fit quantity of Syllables, and the sense variously drawn out from one Verse into another, not in the jingling sound of like endings, a fault avoyded by the learned Ancients both in Poetry and all good Oratory. This neglect then of Rhime so little is to be taken for a defect, though it may seem so perhaps to vulgar Readers, that it rather is to be esteem’d an example set, the first in English, of ancient liberty recover’d to heroic Poem from the troublesom and modern bondage of Rimeing.[10]

Rhyme and Grammar in Conflict

Even if we disagree with Milton and grant the value of rhyme, we must still consider whether it is right to sacrifice grammar on the altar of rhyme. Rav Avraham Ibn Ezra, in his notorious, sarcastic diatribe against the Kallir is quite clear that he does not think so:יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים: …והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות … ועוד כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ”ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר ואמר “שושן עמק אויימה”, וידוע כי ה”א שושנה לשון נקבה וישוב הה”א תי”ו כשיהיה סמוך שושנת העמקים, ובסור הה”א או התי”ו יהיה לשון זכר כמו צדקה וצדק. ואיך יאמר על שושן אויימה, ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר שושנת עמק אויימה. ועוד מה ענין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.אמר אחד מחכמי הדור, הוצרך לומר אויימה, בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחיבר הר עם נבחר. אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל”ף ועי”ן, ועם הבי”ת והוי”ו שהוא גם מחבר לוי עם נביא, יחבר עמם מ”ם ופ”ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה”א עם חי”ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי”ש עם דל”ת, ואף כי מצאנו דעואל רעואל דודנים רודנים. וכן יחבר משפטים עם פתים, כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי”ת תמורת תי”ו במלת נצטדק הצטיידנו ויצטירו. וכן חיבר ויום עם פדיון ועליון, גם זה איננו נכון, אע”פ שנמצא מ”ם במקום נו”ן כמו חיין וחטין, איך יחליף מ”ם יום שהוא שורש עם נו”ן עליון, פדיון שהוא מן עלה ופדה והוא איננו שרש. ועוד, מה ענין החרוז רק שיהיה ערב לאוזן ותרגיש כי סוף זה כסוף זה, ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ“ם כמו הנו“ן ואינמו ממוצא אחד. ועוד חבר עושר עם עשר תעשר, גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי.

יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו, התשובה: רוח קל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכלנו נדע כי דניאל היה נביא, ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמים ז”ל, טעה דניאל בחשבונו, והחשבון הוא דבר קל. ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה, ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו?! ואחרים אמרו רחמנא ליבא בעי, א”כ למה נצטרך לדבר כי הוא יודע תעלומות לב, והלא תקנו הקדמונים לאמר בצום כפור, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, ואל יכשלו בלשונם.[11]

[Emphasis added.]We see that Ibn Ezra criticizes the Kallir for alleged grammatical lapses, and in response to a defense by “one of the sages of the generation” that his deviations were compelled by the rhyme, he sneers that many of his rhymes are actually of very poor quality. It seems clear, however, that Ibn Ezra believes that even exemplary rhyming does not justify disobedience to the laws of grammar.

A Poetical Romance

This apparent disagreement between Rihal and Ibn Ezra about the strictness with which poetry must adhere to grammatical conventions is quite ironic in light of the delightful, albeit preposterous, legend which relates Ibn Ezra’s winning of the hand of Rihal’s beautiful daughter to his impressing her father with his poetical prowess:ושמעתי אומרים שרבי יהודה הלוי בעל הכוזר היה עשיר גדול ולא היה לו זולתי בת אחת יפה וכשהגדילה היתה אשתו לוחצתו להשיאה בחייו. עד שפעם אחת כעס הזקן אישה וקפץ בשבועה להשיאה אל היהודי ראשון שיבא לפניו. ויהי בבוקר ויכנס ר’ אברהם ן’ עזרא במקרה לבוש מלבושי הסחבות. ובראות האשה העני הלז נזכרה משבועת אישה ויפלו פניה עם כל זה התחילה לחקור אותו מה שמו ואם היה יודע תורה ויתנכר האיש ולא נודע ממנו האמת. ותלך האשה אל בעלה למדרשו ותבכה לפניו וכו’ ויאמר אליה רבי יהודה אל תפחדי אני אלמדנו תורה ואגדיל שמו. ויצא אליו רבי יהודה וידבר אתו ויגנוב ן’ עזרא את לבבו ויכס ממנו את שמו ואחר רוב תחנוני רבי יהודה הערים ן’ עזרא להתחיל ללמוד ממנו תורה והיה מתמיד בערמה ומראה עצמו כעושה פרי.לילה אחת ויתאחר רבי יהודה לצאת מבית מדרשו וזה כי נתקשה לו מאד על חבור תיבת ר’ שבפזמון אדון חסדך. והיתה אשתו קוראה אותו לאכול לחם ולא בא והלכה האשה ותפצר בו עד כי בא לאכול וישאל ן’ עזרא אל רבי יהודה מה היה לו במדרש שנתאחר כל כך ויהתל בו הזקן ון’ עזרא הפציר בו עד שהאשה החשובה ההיא הלכה אל מדרש אישה כי גם היא היתה חכמה ותקח מחברת אישה ותרא אותה לן’ עזרא ויקם ן’ עזרא ויקח הקולמוס והתחיל לתקן בב’ או בג’ מקומות בפזמון וכשהגיע לתיבת ריש כתב כל הבית הראשון ההוא המתחיל רצה הא’ לשמור כפלים וכו’ וכראות רבי יהודה הדבר שמח מאד ויחבקהו וינשקהו ויאמר לו עתה ידעתי כי ן’ עזרא אתה וחתן אתה לי ואז העביר ן’ עזרא המסווה מעל פניו והודה ולא בוש ויתן לו רבי יהודה את בתו לאשה עם כל עשרו.ורבי יהודה לאט לו חבר הבית של תיבת ריש בפזמונו שמתחיל רחשה אסתר למלך וכו’ ורצה שגם תיבת ריש תשאר שם בכתובים לכבודו [12]The entire hymn can be found here; the two stanzas for the letter ‘ר’ are:רצה האחד לשמור כפליםמשמרתו ומשמרת חברו שתי ידיםוהשני סם בספל המיםשׁם שׂם לוandרחשה אסתר למלך באמרי שפרבשם מרדכי ונכתב בספרבקש ונמצא לפני צבי עופרכי בול הרים ישאו לוOf course, this charming, romantic account is almost certainly not true, as already noted by Rav Yair Haim Bacharach:רבי יהודה הלוי חתנו של רבי אברהם ן’ עזרא [צריך לומר חותנו, כי הרבי אברהם ן’ עזרא לקח בתו. ובפסוק אנכי [שמות כ:ב] הביאו ולא זכרו בשם חמיו וכתב עליו ‘מנוחתו כבוד’, לכן נראה שאחר מותו לקח בתו. ועיין הקדמת הרבי יהודה מוסקאטי לפירושו קול יהודה לספר הכוזרי, גם מה שכתב מאמר א’ סימן כ”ה וסוף מאמר ג’ סימן ל”ה.

ומה ששמעתי וקריתי בספר שעל ידי חיבור נפלא דפורים שכל החרוזות סיימות בפסוק במלת ‘לו’ והוא בתפלה ספרדית, דפעם אחת שנתארח הרבי אברהם ן’ עזרא אצלו וחקר ופשפש ומצא הפיוט חסר אות ריש בסדר א”ב הראשון, והניח הרבי יהודה הלוי מקום פנוי כי לא ידע לחבר לשם אות ריש, וכתב הרבי אברהם ן’ עזרא ‘רחשה אסתר למלך’ ונודע לרבי יהודה ונתן לו בתו, כזב הוא][13]

It is interesting that although Rav Bacharach dismisses the fanciful tale out of hand, he still takes for granted that Ibn Ezra did actually marry Rihal’s daughter, even after acknowledging that Ibn Ezra does not refer to Rihal as his father-in-law, an omission which he needs to explain away by positing that the marriage occurred after Rihal’s death. This acceptance of their relationship is seemingly based on earlier sources, such as Rav Yehudah Moscato (whom he mentions, as we have seen), who have mentioned it without the accompaniment of the implausible context:[וריהל] היה חותנו של רבי אברהם ן’ עזרא לפי מה שקבלנו. וכבר נזכרו שניהם סמוכים זה לזה בסוף קבלת הראב”ד, וכתוב בספר יוחסין שהיו בני שני אחיות [14]

והביטה לראות כי מה שכתב הרבי אברהם ן’ עזרא פרשת יתרו על פסוק אנכי ד’ אלקיך כי שאלה זו עצמה נשאלה לו מאת חותנו רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד …[15]

We should also note that the Syrians apparently accept the basic tradition of Ibn Ezra’s hand in the composition of the Purim hymn in question, but without the romantic element of the marriage; here is Rabbi Sabato’s version:[Doctor Yehudah Tawil’s] community in Aleppo had customarily recited this hymn before the reading of the Torah on the Sabbath of Remembrance, for it told the story of Esther in an alphabetic acrostic. When he reached the letter w he read: “Wonderful sayings whispered Esther the Queen.” He remembered the Aleppo prayer book that contained two renditions of the verse for the letter W. The elders had recounted a story in explanation: When Rabbi Yehudah HaLevi was composing the poem “O Lord Thy Mercy” he simply could not think of a verse for the letter w. Although several possibilities had occurred to him, none found favor in his eyes. At that time, Rabbi Abraham Ibn Ezra, stricken by terrible poverty, was sojourning with HaLevi. When he heard of his host’s pain, he wrote on a slip of paper “Wonderful sayings whispered Esther the Queen” and completed the verse. He tossed the note into the garden, and it was soon discovered by Rabbi Yehudah HaLevi. As the verses pleased him, he quickly incorporated them into the hymn. Yet his heart filled with misgivings, for one of the verses was not his own. Many years later he amended the poem and introduced a verse of his own in its place. Thus two versions for the letter w have been preserved in the hymn. One written by Rabbi Abraham Ibn Ezra … And one by Rabbi Yehudah HaLevi …There was a tradition in Aleppo, that one year they would recite the stanza by HaLevi and the next year the one by Ibn Ezra. At that moment, Doctor Tawil, whose many years of research had established an intimate bond between him and HaLevi, felt HaLevi’s anguish. HaLevi, before whom the treasures of the language lay spread out like a beautiful dress, who had composed a lengthy hymn with verses threaded like pearls according to the scroll of Esther and its rabbinic interpretations, was missing a single stanza and needed to supplement it with a verse written by Ibn Ezra? With the passing of generations, people began to think that it too had been written by him.[16] [The alert reader will have noticed an apparent discrepancy between the first version of the story we have cited (from שלשלת הקבלה), and those of Rav Bacharach and Rabbi Sabato; the former has Ibn Ezra penning the stanza beginning רצה האחד לשמור כפלים, and Rihal subsequently composing the one beginning רחשה אסתר למלך, whereas the latter reverse the attributions.]We have heretofore seen two possibilities of a familial relationship between Rihal and Ibn Ezra: father-in-law / son-in-law, and first cousins (sons of sisters). For the sake of completeness, we note that Ezra Fleischer believes, based on Genizah documentation, that Ibn Ezra and Rihal were actually Mehutanim, Rihal’s only daughter having married not Ibn Ezra himself, but his son Yitzhak:

מכל מה שעולה מזה מתחייבת כמעט ההנחה שיהודה אבן עזרא, הבחור האנדלסי שסבלנותו פקעה ושהחליט לבוא למזרח למורת רוחו של יהודה הלוי, אינו אלא יהודה בן יצחק אבן עזרא, נכדו, בן בתו היחידה, של ריה”ל …[17]

Moshe Gil rejects this view:[עד כאן דעותיו של עזרא פליישר. משה גיל אינו מקבל את האפשרות שיצחק בן אברהם אבן עזרא היה חתנו של יהודה הלוי ואבי נכדו. …

כפי שמעיר פליישר, לא במכתביו של יצחק עצמו הכלולים באוסף שלהלן, לא בשיריו ולא באזכוריו במכתבי זולתו, אין אפילו רמז שהיה חתן ליהודה הלוי. …[18]

[Eliezer Brodt discusses these various theories about familial relationships between Ibn Ezra and Rihal at the end of his Tradition Seforim Blog post on the legend of Rihal’s death.]In the second part of this essay, we shall further discuss the question of whether grammatical proficiency is a sin qua non for greatness.

[1] The entire poem is available here.[2] היכל הקודש, מספר 947 [3] נחמיה ט:יא [4] שמות טו:ה [5] The entire hymn is available here.[6] כוזרי, מאמר שני אותיות ס”ט – עח [7] Haim Sabato, The Dawning of the Day: A Jerusalem Tale, The Toby Press 2006 (translated from the Hebrew כעפעפי שחר by Yaacob Dweck), pp. 85-86 [8] פירוש אברבנאל על התורה, שמות תחילת פרק ט”ו [9] Henry More and Rational Theology: Two Aspects by Lichtenstein, Aharon, Ph.D., Harvard University, 1957; AAT 0207081. I am indebted to Wolf2191 for this bibliographic information. [10] John Milton’s introductory note to Paradise Lost, available here.[11] פירוש אבן עזרא לקהלת, תחילת פרק ה’, מועתק מפה [12] שלשלת הקבלה ערך רבינו אברהם בר’ מאיר ן’ עזרא [13] שו”ת חות יאיר סימן רל”ח [14] סוף הפתיחה לפירושו על הכוזרי “קול יהודה”, ד”ה א. מחבר הספר הזה [15] שם מאמר ראשון סימן כ”ה [16] ibid. pp. 87-88 [17] יהודה הלוי ובני חוגו – 55 תעודות מן הגניזה (Jerusalem 5761) p. 248. I am greatly indebted to Andy for bringing this discussion to my attention and for providing me with the book. [18] ibid. pp. 250-251

Book Review: The Koren Sacks Bilingual Edition of the Siddur

Book Review: The Koren Sacks Siddurby Elli Fischer Rabbi Elli Fischer is a freelance translator living in Modiin, Israel. He maintains the "On the Contrary: Judasim with Comments Enabled " blog. This is his first contribution to the TraditionOnline Seforim blog. I was recently given the opportunity to preview The Koren Sacks Siddur. This work, due to be released in 2009, is the first major bilingual Orthodox synagogue prayer book to be released since the ArtScroll Siddur in 1984. It goes without saying that this siddur will present the first serious challenge to ArtScroll's steadily increasing hegemony over the bilingual siddur market, and, as such, this review will often note differences between the two siddurim. The present volume features a translation and commentary by Sir Jonathan Sacks, Chief Rabbi of the British Commonwealth (based on his 2006 Authorised Daily Prayer Book). His comments tend to be thematic and introductory, and do not explain or comment on the meaning of individual phrases. Taken together, Rabbi Sacks' comments would constitute a monograph on the basic structure, function, and themes of Jewish prayer. He does not anthologize from various commentaries on the siddur, rarely citing any sources later than the Talmud. The issue of translation is near and dear to my heart, as a professional translator. Translating the siddur is no easy task. It is fraught with the same tensions that characterize regimented prayer in general – the tension between spontaneity and regularity, the difficulty in giving expression to the longings of the human heart through a formal and formulaic recitation. Rabbi Sacks manages to capture the poetry and power of the prayers without sounding overbearing, highfalutin, archaic, or mechanical. Below I will compare the original Hebrew with the ArtScroll and Koren translations for several passages (The lines are broken up as they are broken up in the Koren siddur; the ArtScroll does not break lines up based on phrasing):

Original	Koren	ArtScroll
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך	May the offshoot of Your servant David soon flower, and may his pride be raised high by Your salvation,	The offspring of Your servant David may you speedily cause to flourish, and enhance his pride through Your salvation
כי לישועתך קווינו כל היום	For we wait for Your salvation all day.	For we hope for your salvation all day long.

Original	Koren	ArtScroll
שים שלום טובה וברכה	Grant peace, goodness, and blessing	Establish peace, goodness, blessing
חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך	Grace, loving-kindness and compassionTo us and all Israel your people.	Graciousness, kindness, and compassion upon us and upon all of Your people Israel
ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך	Bless us, our Father, all as one, with the light of Your face	Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your countenance
כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו	For by the light of your face You have given us, LORD our God	For with the light of Your countenance You gave us, HASHEM, our God
תורת חיים ואהבת חסד	The Torah of life and love of kindness,	The Torah of life and a love of kindness
וצדקה וברכבה ורחמים וחיים ושלום	Righteousness, blessing, compassion, life and peace.	Righteousness, blessing, compassion, life, and peace.
וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל	May it be good in your eyes to bless Your people Israel	And may it be good in Your eyes to bless Your people Israel,
בכל עת ובכל שעה בשלומך	At every time, in every hour, with Your peace.	In every season and in every hour with Your peace

Another, blatant example comes from the first line of the second blessing of the morning Shema, which begins with the words "Ahava Rabba". ArtScroll renders it: "With abundant love you have loved us, HASHEM, our God; with exceedingly great pity have you pitied us." Koren, on the other hand, translates: "You have loved us with great love, LORD our God, and with surpassing compassion have You had compassion on us." These examples should suffice to bear out my contention that the Koren translation has a much more intuitive feel – that it is formulated as an English rendition of the Hebrew prayer and not simply as a mechanical translation. It is hard to quantify why "surpassing compassion" resonates better than "exceedingly great pity", but the eye and ear notice the difference all the same (as Prof. Moshe J. Bernstein is fond of noting: "My toilet overflows; my cup runneth over"). The layout of The Koren Siddur is innovative in several respects. Contrary to the convention of nearly all bilingual siddurim, the Hebrew appears on the left page and the English on the right. This format can be a bit disconcerting at first, but the adjustment period can be counted in minutes. The advantage of this innovation is both aesthetic and functional. From the aesthetic perspective, both languages seem to have a common "origin" in the binding instead of facing each other jaggedly. Functionally, this layout makes it easier to locate corresponding words and phrases. As I alluded earlier, Koren characteristically breaks lines up thematically, as in poetic verse. This results in an abundance of white space, but makes the prayers more intelligible. This convention is characteristic of Koren's all-Hebrew siddurim as well, and its efficacy transfers to the bilingual edition. Koren's liturgical publications (siddurim, machzorim, and chumashim) have long been known for their precise typesetting, and the present volume is no exception. In this siddur, there is a subtle distinction between the Hebrew fonts used for biblical passages and later liturgical compositions. The "dikduk-geeks" will be happy that the shva na is distinguished from the shva nach and the kamatz gadol from the kamatz katan. Its transliteration conventions are much more precise, making extensive use of apostrophes, hyphens, and underdots. Its transliterations of the various Kaddishin do not use awkward phonetic representations (e.g., "rabbaw"). In addition to the translation and commentary, the Koren Siddur includes italicized English instructions on both sides of the page. In general, they are longer at critical turning points of the service (beginning of the Amida, before Barkhu at Shacharit) but otherwise fairly concise. In general, these instructions contain more background and are less preachy than ArtScroll's instructions. For example, compare the following instructions that appear prior to the silent Shemoneh Esrei:

ArtScroll:Moses advanced through three levels of holiness when he went up to Sinai. Therefore we take three steps forward as we 'approach' God in the Shemoneh Esrei prayer.Remain standing with the feet together while reciting Shemoneh Esrei. Recite it with quiet devotion and without any interruption, verbal or otherwise. Although it should not be audible to others, one must pray loudly enough to hear himself, See Laws #61-90 for a brief summary of its laws, including how to rectify the omission of phrases or paragraphs that are added at particular times of the year.

Koren:The following prayer, until "in former years," on page 134, is said standing with feet together in imitation of the angels in Ezekiel's vision (Ezek. 1:7). The Amida is said silently, following the precedent of Hanna when she prayed for a child (I Sam. 1:13). If there is a minyan, it is repeated aloud by the Leader. Take three steps forward, as if formally entering the place of Divine Presence. At the points indicated by ^, bend the knees at the first word, bow at the second, and stand straight before saying God's name.

The Koren Siddur, presumably because it is a bilingual edition of an Israeli siddur, is much more Israel-conscious than the ArtScroll. I refer not only to the fact that the Koren contains prayer services and laws for Yom ha-Zikaron, Yom ha-Atzma'ut, and Yom Yerushalayim and that it transliterates using generic Israeli pronunciation. I also refer to halakhic and liturgical differences that pertain to the Land of Israel, for example: adding the word "kadisha" in the Kaddish de-Rabbanan, differences regarding when one begins reciting "ve-ten tal u-matar", the procedures for Birkat Kohanim in the daily prayer, the inclusion of a note to omit "Barukh Hashem le-Olam" from Ma'ariv in the Land of Israel, and even the inclusion of the special prayer for rain in the Land of Israel as a footnote to the regular prayer. Although this siddur was produced specifically for American congregations, its inclusion of the laws and customs of the Land of Israel seems entirely right. The absence of these latter elements from the ArtScroll Siddur, for whatever reason, seems like an egregious omission. The Koren Siddur is more inclusive of women both in terms of its content and in terms of its instructions. The content includes the liturgy (imported from the Sephardic rite and increasingly prevalent in Israel) of the "Zeved ha-Bat" celebration upon the birth of a daughter (it appears in the excellent "Life Cycle" section of the siddur). It furthermore includes the thanksgiving prayer recited by a women after childbirth, which includes "Birkat ha-Gomel". The ArtScroll Siddur makes no mention of this obligation (and the practice is even discouraged in the ArtScroll Women's Siddur, which follows the minority opinion of the Mishna Berura on this matter without recording dissent). With regard to zimmun, the ArtScroll Siddur applies the practice to "three or more males, aged thirteen or older". The Koren Siddur, on the other hand, states that "when three or more women say Birkat ha-Mazon with no men present, then substitute "Friends" for Gentlemen". A final element of the Koren Siddur's treatment of women pertains to the commentary on the brakha of "she-asani kirtzono". As noted, this siddur does not generally comment on specific phrases and lines from individual prayers. The brakhot that use the "who has not made me" formula, as well as "she-asani kirtzono", are an exception to that rule. Here, Rabbi Sacks goes out of his way to explain these ostensibly problematic benedictions. Methinks he doth protest too much. His apology does little more than call attention to the problematicity of these passages. The present edition includes several introductions and appendices. The original preface to the Hebrew edition, from 1981, has been translated into English, and has been joined by prefaces written by the publisher and by Rabbi Dr. Tzvi Hersh Weinreb, Executive Vice President of the Orthodox Union (the OU is a sponsor of this publication). There is also a guide to pronunciation and transliteration penned by the editor of the volume. The most extensive introductory essay, however, is Rabbi Sacks' 42-page introduction to Jewish prayer. A perusal of it shows that it addresses elements of the history, philosophy, language, and structure of Jewish prayer, on the macro- and micro- levels. He characteristically weaves together Jewish sources from ancient to modern, as well as a sprinkling of references to British poets and critics. I have not read all 487 paragraphs of the halakhic section, but it goes well beyond the laws of prayer narrowly defined and includes discussions of the laws of tefillin and tzitzit, an overview of the entire Jewish year, and more. It even includes a section on issues that arise when traveling back and forth between Israel and the Diaspora. It also resurrects the very handy "Table of Permitted Responses", which provides an easy reference guide to what types of interruptions are permitted during the various parts of the prayer. The Talmud (Brakhot 32b) asks rhetorically: "Without knowledge, whence prayer?" Thus, understanding prayer – the simple meaning of the words and the underlying structure of how it all fits together – is a prerequisite for true prayer. The Koren Sacks Siddur has succeeded, through its nearly 1300 pages, in being informative and erudite without losing sight of the forest for the trees. It is, quite simply, a comprehensive guide book for Jewish prayer, introducing its users to the full gamut of experiences necessary to truly enter into the world of tefilla. It has set a new standard for English-language siddurim.

A Note Regarding the Recitation of Brikh Shemei

A Note Regarding the Recitation of Brikh Shemeiby Rabbi Yechiel Goldhaber

Rabbi Yehiel Goldhaber of Jerusalem is the author of the (currently) two-volume authoritative work on the customs of the Mattersdorf Kehilla entitled Minhagei Ha-Kehillot (2004) and is at work on additional volumes, as well as on a complete history of the area and rabbonim of the Mattersdorf Kehilla. He is also completing a volume on coffee.

In addition to his authoritative articles on Kabbalat Shabbat in Beit Aharon ve-Yisrael, Rabbi Goldhaber has published many articles on the topics of halakha and minhagim in Yerushateinu, Yeshurun, Tzohar, Ohr Yisrael, and many more.
In addition to its wide readership amongst the followers of the Mattersdorf Kehilla, Minhagei Ha-Kehillot has been praised by leading scholars in the academic community for its wide-ranging and comprehensive footnotes relevant to kehillot beyond Mattersdorf.

In Rabbi Goldhaber’s post at the Seforim blog below, he explores the origins of two seemingly independent customs relating to the Torah reading – Brikh Shemei and vaYehi Binso’a ha-Aron. An examination of their history reveals that the inclusion of one possibly impacted the placement of the other. The recitation of vaYehi Binso’a is a fairly old custom. But, in its original incarnation this verse, as a simple reading of its contents imply, was said as the Torah was removed from the ark. That is, while the torah is moving. Today, however, this verse is said while the Torah is firmly ensconced in the ark. R Goldhaber suggests that the much later inclusion of Brikh Shemei may have “bumped” vaYehi Binso’a to an earlier spot.

This is his first contribution to the Seforim blog.

בפרשיתנו נמצאת פרשה מיוחדת “פרשה בפני עצמה” והיא השמירה ללווית עם ישראל בעת מסעם במדבר.פסוקים אלו נוהגים כהיום בתפוצות ישראל לאמרם עם הוצאת הס”ת מארון הקודש.לרגע אדלג על פסוקים אלו, ואתמקד במנהג אמירת “בריך שמיה” עם הוצאת הספר.תפלת “בריך שמיה” מקורו בזוהר הק’, פרשת ויקהל, דף רו ע”א: “אמר רבי שמעון, כד מפקין ס”ת בצבורא למקרא ביה, מתפתחין תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את אהבה לעילה ואבעיליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה דמארי עלמא…”.עם התפשטות הזוהר וכתבי האר”י החל להתפשט -כיתר מנהגי המקובלים- גם אמירת ‘בריך שמיה’ בקרב קהילות ישראל. לראשונה הודפס בספר ‘תפלה לדוד’, עותק יחיד בעולם נמצא בבית הספרים שבירושלים, מאת המחבר ר’ דוד ב”ר יוסף קארקו, נדפס בקושטא שנת רצ”ה, עלה לארץ מטורקיה, ורשם לעצמו מנהג התפילה בירושלים [מהספרים החשובים למנהג המקורי בא”י!] כבר בהקדמה מצטט המחבר ארבע פעמים קטעים מדברי הזוהר. ואכן בדף 27 הובא “בקשה להוצאת הס”ת” ומעתיק לשון בריך שמיה.לאחריו העתיקו ר’ עמנואל ב”ר יקותיאל בניונטו, בסוף ספרו ‘לוית חן’ על כללי תורת הדקדוק, מנטובה שי”ז, בסוף הספר הוא מעתיק מספר הזוהר אזהרות ודברי מוסר בענין שמירת כבוד בה”כ. בין הקטעים הוא מעתיק גם לשון ה”בריך שמיה”. לציין שר’ עמנואל היה חכם וחסיד ומקובל, הוא אשר הגיה את דפוס ראשון של הזוהר, וכן ספר מערכות אלקות (חייט). לאחריו הביאו בספר ‘סדר היום’ לר”מ בן מכיר מצפת.הסידור הראשון המביאו “הלכה למעשה” הוא דוקא בפולין, אצל המדקדק המפורסם רבי שבתי סופר מפרעמישלא, בלטימור תשנ”ד עמוד 359, לא רק שהוא מעתיקו אלא הוא גם מבאר פירוש מילותיו! סידור חשוב זה נערך בשנת שע”ז, לערך. ומאז והלאה, החל אט אט להתפשט ע”י סידורים שונים.תפלה זו, משכה אליה שאלות שונות, לדוגמה: זמן אמירתו, האם רק בשבת, או שמא גם בחול. משמעות ביטויים תמוהים, כגון “בר אלהין” וכן מה פשר המילים “סגידנא מקמא דיקר אורייתא”. תביעת צרכים בשבת, ובירור נוסחאותיו, על כל אלה האריך ידידי הרב בנימין שלמה המבורגר, בספרו הנפלא ‘שרשי מנהגי אשכנז’ ח”א.באתי לדון בזה בפרט אחד, שלכאורה הוא שולי ביותר -ובגדר “דקדוקי עניות”, אולם היות ולאחרונה דנים בזה השכם וערב, אענה אני חלקי גם בזה, והוא:שעת המדויקת לאמירת בריך שמיה: אם לאומרו בפתיחת הארון לפני הוצאת הספר, או שמא רק לאחר שהוציאוהו כבר, והמוציא מחזיקו ביד, או שמא בשלב יותר מאוחר!לכאורה מלשון הזוהר כד מפקין ס”ת בצבורא למקרי משמע שיש לאמרו תוך כדי הוצאת הספר מהארון.ואחרי בירור הנושא באנו לידי ארבעה מנהגים שונים!עקב אריכות הדברים אצטט רק למראה מקומות ולא אאריך בהם, על אף שמן הדין כן לבאר את הלשונות.א] לאומרו רק אחרי הוצאת הספר, כן כתב: סידור רבי שבתי סופר, סידור רבי יעקב עמדין, סדר קריה”ת והלכותיה. ערוך השלחן בסימנים קלב, רפב ו-רצב. כן נוטה דעת רבי יוסף חיים הבבלי בשו”ת רב פעלים ח”ג, סוד ישרים סימן ח, על אף שבספרו “בן איש חי” פ’ תולדות לא נגע בבעיה זו.רבי אברהם יעקב זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים, במשך חייו היה מעורר את העולם על דברין הטעון תיקון בסדר התפלה, לדעתו! בין הדברים היה גם שלפי דעתו יש לאמרו אחרי ההוצאה, וכפשטות לשון הזוהר. ועוד הוסיף לטעון, שאחרת נגרם חוסר כוונה למתפללים! [יש מקום לחלוק עליו בזה].ב] לאמרו בעוד הספר באה”ק:כן כתב החיד”א בספרו תורת השלמים סימן כב סעיף ב: כשפותח הארון להוציא ס”ת יאמר…רבי חיים פאלאגי’ בספרו ‘כף החיים’ סו”ס כח: “העושה פתיחת ההיכל לא יוציא הס”ת תכף שפותח, אלא ישהה מעט כדי שיוכלו לומר בריך שמיה… ואם יוציא תיכף הס”ת מתחיל גדלו, ולא יוכלו לאומרו כל אחד בכונה…”. וכן משמעות המ”ב בסימן רפב וכה”ח (סופר) סימן קלג וכן מפורש בקצות השלחן סימן כה.כן נהגו בקהילה עתיקה בארם צובה, שמעתי מאת הרב המקובל רבי מרדכי עטיה, ועוד.וכן נוהגים אצל כל עדות החסידים לגזעיהם.לגבי הנהגת העולם, כבר לפני כשלושים שנה התעניינתי אצל זקני ירושלים, הן מעדת החסידים והן מעדת האשכנזים, רובם ככולם ענו ואמרו ש”המנהג הישן” לאמרו כשהס”ת עדיין בהיכל!ורק הודות לפעולותיו של הרב זלזניק ש”הרעיש” את העולם על כך, הוקבע בעולם הישיבות, להקפיד כדעתו [וכן ראיתי שרבי יצחק נתן קופרשטוק מזדעזע כראותו אחד הנוהג כמנהג זה].ג] שאין נפק”מ מתי לאמרו, בהרבה קהלות בארופה לא דקדקו בכך, וכן כותב שו”ת אגרות משה, או”ח ח”ד סימן ע, והליכות שלמה (אוירבוך) פרק יב. וכן שמעתי מהרבה זקנים שעדיין מידת הזכירה פועמת בהם.ד] לאמרו כשהספר כבר פתוח על הבימה, לפני הקריאה.כן כתב פסקי מהרי”ץ, סדור כנסת הגדולה (צובירי), ח”א עמוד רי. ומצאתי מקור קדום ביותר לכך, והוא בספר אגודת אזוב לרבי יצחק האזובי, חכם מטורקיה שעלה לא”י תיכף אחרי גירוש ספרד, והוא כותב: בשעה שמראים הס”ת אל העם, שערי שמים נפתחין…, אגדת אזוב, נתניה תשנה, עמוד קסו.הרי לנו על חודו של מחט מנהגים שונים בפרט קטן מאוד במנהג מחודש יחסיתאיברא: אולי אפשר להסביר בדרך אפשר, היאך נוצר שינויי מנהגים דרסטיים כל כך!כעת אפנה למנהג הנפוץ של אמירת פסוקי “ויהי בנסע הארן”. בסרי הראשונים הן מאשכנז והן מספרד, אין איכור לפסוקים שונים בעת הוצאת הספר, רק הש”ץ מכריז “גדלו” והקהל עונה “לך ה’ הגדולה”.”ויהי בנסע” הוזכר לראשונה בספר “המחכים” לרבי יהודה, חי בספרד דור שלאחר הרשב”א, הכותב בספרו [עמוד 15] במנהגי קריאת התורה לימות החול, לומר “ויהי בנסוע” אחרי הוצאת הסםפר מהארון. משם הועתק לספרים ארחות חיים, תפילות שבת, סעיף טו, וכלבו הל’ קריאת התורה לשבת, ז”א שבחול לא העתיקוהו! וכנראה שלא אמרו אלא בשבת.אולם מפורש בדבריהם שעת האמירה היא רק אחרי הוצאת הספר, ואכן כך ההגיון שהמקום המתאים הוא עם הסעת הארון, היינו עם ליווי הספר!וכך כתוב בשני הסידורים המדוקדקים ביותר: של רבי שבתי סופר, וכן של היעב”ץ!ותמוה, שכהיום מנהג העולם אינו כך, אלא אומרים אותם עם פתיחת הארון!חשבתי לומר שמא, המנהג התגלגל כך, עקב הכנסת “בריך שמיה” בין “ויהי בנסע” לליווי הספר, והוא גרם לצמצום הזמן בעת הליווי, ולכן הקדימוהו עם פתיחת ההיכל!!ואכן מנהג בני תימן תואם את מה שבלבנו, את פסוקי ויהי בנסע, אורמים בעת הליווי, ורק בעמדו על הבימה, הוא העת ל’בריך שמיה’!לאידך מצאתי בכמה סידורים קדומים נוסח פולין, משנת שי”ח, וש”ך ועוד מהתקופה ההיא, הכותבים בכותרת לפני “ויהי בנסע” : ווען דער חזן עפנט דאס ארון קודש זאגט ער דיז פסוקים!!ומן הענין לעקוב אחרי סידורים יותר מאוחרים, כדי לעמוד האם אכן נוהג זה התאקלם בפולין.היחידי שעמד על תמיה זו, למה שנו מהזמן הנקוב בכלבו, הוא מחותני הגאון רבי מנשה קליין, בשו”ת משנה הלכות חלק יא, סימן רכב, עי”ש.

Bibliography, Why It’s Important

In Professor Daniel Sperber’s latest book, Netivot Pesikah (Jerusalem, Reuven Mass, 2008), one of the areas he discusses the importance of having an awareness of is bibliography. As Eliezer Brodt noted in his review at the Seforim blog, Sperber provides examples where people have gone wrong due to their lack of bibliographical knowledge. Of course, long before Sperber, the importance of Jewish bibliography was already noted by R. Shabbatai Bass, most well-known for his super-commentary on Rashi, Siftei Hakahmim, but also the author of the earliest Jewish bibliography, Siftei Yeshanim.[1] In the introduction to Siftei Yeshanim, Bass discusses generally why bibliography is important. Then, in Ben-Jacob’s bibliography of Hebrew books, Otzar haSeforim, R. Shlomo haKohen of Vilna in his approbation lists numerous examples where people erred due to lack of bibliographical knowledge.

A particularly illustrative example was the republication of the work on the laws of Shabbat, Madanei Asher. A kollel had a group of people working on to study the book and then republish it. Although they studied the book in depth they failed to look up the bibliographical information on the book. Had they done so, they would have discovered that the book is plagiarised from another book, Shulhan Shitim by R. Shlomo Chelm, the author of the Merkevet HaMishnah. Instead, they invested considerable time and effort in ensuring that the wider public has access to a plagiarized work.[2]

Another such example of an egregious error due to lack of bibliographical information can be found in the Machon Yerushalayim edition of the Shulhan Arukh. Included in this edition is the commentary of R. Menachem Mendel Auerbach, Ateret Zekeinim. In Orah Hayyim, no. 54, R. Auerbach discusses whether the word “Hai” – het, yud – should be punctuated with a patach or a tzeri.[3].R. Auerbach states “one should have a tzeri under the letter het . . . and this in accord with what R. Shabbatai writes in his siddur, however, the Maharal of Prague says to use a patach.” Now, when R. Auerbach references R. Shabbatai and his siddur, the Machon Yerushalayim edition includes an explanatory note “Siddur haArizal in the Barukh She’amar prayer.” Thus, according to Machon Yerushalayim, R. Auerbach is quoting the Siddur haArizal compiled by R. Shabbatai Rashkover. That, in and of itself, is a bit odd as this Siddur is more interested – as the title implies – in the Ari and his kabbalistic ideas, rather than on grammar. Therefore, to use it in a discussion of grammar, which the quote in question is dealing with, is a bit odd! Setting that aside, there is a more fundamental mistake here, as the Siddur compiled by R. Rashkover was only published for the first time in Koretz in 1795. R. Auerbach lived from 1620-1689. Thus, he was dead for over 100 years prior to the publication of the Siddur of R. Rashkover. Moreover, the Ateres Zekeinim was first published in 1702 in Amsterdam, also long before the Siddur in question was ever published. The Rashkover’s Siddur was only first written in 1755 and not published until 1797.[4] What is particularly striking about this example is that if one actually examines Rashkover’s siddur, he doesn’t even have a tzeri in the word in question!

Instead, the siddur in question from “R. Shabbatai” is that of R. Shabbatai Sofer, the well-known grammarian. As this R. Shabbatai is a grammarian, and his siddur was written specifically to correct and highlight the proper grammatical readings, – see the lengthy introduction to this siddur, where R. Shabbatai bemoans the carelessness of people towards proper grammar – it makes perfect sense to quote this siddur from this “R. Shabbatai.” This is not the only place R. Auerbach quotes R. Shabbatai, one quote in particular is important as it dispels who the “R. Shabbatai” Auerbach is referring to. In Orah Hayyim, no. 122, Auerbach gives R. Shabbatai’s full name in another discussion about proper grammar. Auerbach refers to “I also saw this in the Siddur of R. Shabbatai of Przemysl.” R. Shabbati of Przemysl is otherwise known as R. Shabbatai Sofer (1565-1635)[5] and that is who is referred to earlier as well.

In conclusion, it is worthwhile noting that the text in question – the correct pronunciation of the word het yud – how R. Sofer actually pronounced that is unclear. There are two versions, but for the details of that one should see the edition of R. Sofer’s Siddur (Baltimore, 1994), vol. 2, p. 56.

Notes:
[1] First printed in Amsterdam in 1680 and in an expanded edition in 1806.

[2] This was pointed on by Y. Tosher in Moriah 7:83-84 (1978): 79. This claim of plagiarism was examined by Yonah Burstein, “Shulhan ‘Arukh by R. Shlomo Chelm (Review),” Ali Sefer 16 (1990):177-179.

[3] See the work Yashresh Ya’akov where he has a very comprehensive discussion about the this word and its punctuation.

[4] See Pinchas Giller, “Between Poland and Jerusalem: Kabbalistic Prayer in Early Modernity,” in Modern Judaism 24:3 (2004): 230, and see Geller’s general discussion regarding the importance of Rashkover’s edition for the development of Lurianic kabbalah on the siddur.

[5] On R. Sofer see Stefan C. Reif, Shabbethai Sofer and His Prayer-Book (Cambridge & New York: Cambridge University Press, 1979).

An Attack and Defense of the ArtScroll Talmud and Addendum to the Dec. 2007 Book List

Ohr Yisrael no. 50 (Tevet, 5768); 256 pages.

The new issue of Ohr Yisrael, no. 50. has a couple of articles I wanted to highlight. First, they have a section devoted to essentially whether the ArtScroll Gemara is a good thing or not. While in the United States the English version has been around for awhile, only recently has the Hebrew edition been on the market and it appears that it is very popular. Thus, there are those who are questioning if this is a positive step or not. Many of the articles are highly negative towards Artscroll and some even claim that if a person cannot learn Gemara without such an aid they should not be doing so at all.

The final article in this section is by R. Chaim Rapoport, a frequent contributor at the Seforim blog, and is the most comprehensive of the bunch. R. Rapoport demonstrates that ArtScroll — and he points out it is not only ArtScroll anymore but others have published Gemaras that explain the text — is not new. Rather, in the late 19th and early 20th century a similar work, HaMadrich, was published with many outstanding approbations. [This portion of the article, as R. Rapoport notes, is heavily based upon R. Yehoshua Mondshein’s article on HaMadrich that appears in Kovets Zekhor l’Avrohom, (2000-2001), 349.]

Thus, R. Rapoport argues if those gedolim gave approbations then, they would have no problem today with the ArtScroll.

R. Rapoport in the second half of the article does point out a few (according to him) deficiencies in ArtScroll Gemaras as well as the ArtScroll Siddur. R. Rapoport notes that ArtScroll Gemaras use an academic commentary to explain the half flesh/half dirt mouse discussed in the Mishnah in Hullin (9:6). Specifically, ArtScroll quotes approvingly R. Samson Raphael Hirsch’s comments on how to understand such Aggadot. Additionally, R. Rapoport notes that, at times, ArtScroll appears to have selectively quoted Rishonim to “conform with modern sensibilities.”

Second, this issue contains an article on the customs surrounding Brit Milah by R. Yaakov Hayyim Sofer. Additionally, there is a very comprehensive article on the publication of R. Wolf Boskowitz’s works.

Finally, there is a section on Shemittah and “Amirah leAkum.”

Menachem Mendel Krochmal, Zemer Na’ah l’Kovod haTorah, (Brooklyn, NY, 2007); 73 pages. This is a reprint of the Amsterdam, 1675 edition and includes an introduction that includes biographical information on R. Krochmal. Additionally, as this work is for Simchat torah and when dedicating a new Torah, included are R. Krochmal’s teshuvot discussing hilchot sefer torah. The book can be purchased at Biegeleisen or by contacting Shmuel Stefansky at 718.437.4044

Dovid Felbarbaum, Halichot Kodesh (Brooklyn, NY, 2007), 20, 316 pages. A collection of customs, nusachei teffilah, and other daily acts by Chief Rabbi of Kassan, R. Yisrael Tzvi Rattonberg. To purchase this book, aside from Beigeleisen, the following are provided, 718.336.8971 or 718.972.4078.

Daniel J. Lasker – “December 6 Is Coming: Get Out the Umbrellas”

December 6 Is Coming: Get Out the Umbrellas
By Daniel J. Lasker

Daniel J. Lasker is Norbert Blechner Professor of Jewish Values at Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheva, and is chair of the Goldstein-Goren Department of Jewish Thought. His landmark work Jewish Philosophical Polemics against Christianity in the Middle Ages, originally published in 1977, was recently republished with a new introduction in 2007.

This is Professor Lasker’s first post at the Seforim blog.

We Jews in Israel have been praying for rain since the seventh of Marheshvan (the night of Thursday, October 18), but, unfortunately, so far the prayers have generally not yet been answered (especially in Beer Sheva where I live). Next week, it will be the chance of Jews who live in the Diaspora to pray for rain, beginning in Maariv of the night of Wednesday, December 5 (the eve of December 6). As undoubtedly all readers of the Seforim blog know, the dates for asking for rain (adding the words ve-ten tal u-matar li-verakha to the ninth blessing of the Shemoneh Esreh, in the Ashkenazi and Nusah Sefarad rites; or changing the form of that blessing from Barkheinu to Bareikh Aleinu, in what is now usually known as the Edot ha-Mizrah rite) are different for the Land of Israel and for the Diaspora. Perhaps not all readers know 1) why there is a difference; 2) why most years one begins the prayer in Maariv of December 4 (the eve of December 5); and 3) why one begins on December 5 this year.

Why is there a difference?

Mishnah Ta’anit 1:3 reads: “On the third of Marheshvan one is to begin praying for rain; Rabban Gamaliel says: ‘On the seventh of that month, fifteen days after the feast of Tabernacles, so that even the tardiest Israelite may reach the Euphrates [on the return journey from the pilgrimage to Jerusalem].’” The Talmud (Ta’anit 10a) records Rabbi Eleazar as stating that the law follows Rabban Gamaliel. Despite the fact that the pilgrimage on Sukkot is no longer binding, and modern methods of transportation obviate the need to wait two weeks for the pilgrims to return home, the practice has remained constant: in the Land of Israel, she’elat geshamim (the prayer for rain) begins on the eve of the seventh of Marheshvan.

The same Talmudic passage records that, in the Golah, the practice was to wait “until the sixtieth [day] of the [autumnal] equinox (ad shishim ba-tequfah)” before beginning the prayer. No explanation is given for this difference between Israel and Babylonia, but there are good reasons to believe that it has to do with the meteorological and agricultural differences between the countries. Jews in Babylonia did not need, nor did they want, the winter rains to begin until two thirds of the autumn season had passed; therefore, they waited longer before beginning the prayer. Both communities, however, began “mentioning” rain (mashiv ha-ruah) on Shemini Atzeret, and they ceased mentioning rain and saying the special prayer for rain at Passover.[1]

What about Jews in other countries? Should Jews in these areas pray for rain according to the needs of their own country of residence, as did Jews in the Land of Israel and in Babylonia, or should they employ an already established schedule? Since Babylonian procedures were usually followed in the whole Diaspora, it became the practice of Jews almost everywhere outside the Land of Israel to offer their prayers for rain on the same dates as did their Babylonian coreligionists.[2]

This generalization did not go unchallenged, and the most noteworthy attempt to alter the practice was made by Rabbeinu Asher ben Yehiel (Rosh, c. 1250-1328). He tried to establish the principle that each Jewish community would pray for rain when they actually needed it in their country; this attempt was rebuffed by his contemporaries. The Rosh’s failure to innovate a change in the practice, no matter how sensible it might have seemed, was a major reason why no one in the northern hemisphere ever again challenged the prevailing practice. Questions did arise, however, when Jews migrated to areas in the southern hemisphere, when the order of the seasons is reversed. Rabbinic opinion has usually held that the Babylonian pattern should be followed even when the local winter occurs during summer in Babylonia and vice versa. The result is that to this day, Jews throughout the Diaspora set their liturgical calendar in this regard according to the agricultural needs of Iraq, a country which is now almost devoid of Jews.[3]

On most years…

But why December 4? The Talmud says “the sixtieth day of the autumnal equinox,” and the autumnal equinox this year fell on September 23, 2007, at 5:51 AM, on the American eastern seaboard, making the sixtieth day on November 21.[4] The answer to this question is to be found in a miscalculation of the length of the year. Present-day astronomers calculate the mean solar year to be 365.2422 days (365 days, 5 hours, 48 minutes and 46 seconds). This is slightly shorter than the 365.25 days (365 days, 6 hours) assumed by Samuel, the third century amora and astronomer, who gave the rules for calculating the equinoxes and solstices (Eruvin 56a). This is the same assumption which is at the basis of the Julian calendar as well.

The discrepancy between the assumed length of the year and actual length may not seem like much; it is only .0078 days (11 minutes, 14 seconds) a year. Yet, over a period of a thousand years, a difference of 7.8 days (1000 x .0078) exists between a system based on assumed length (the Julian calendar or Samuel’s tequfot) and one based on actual length. It is this difference which led the Catholic Church under Pope Gregory XIII to correct the Julian calendar by dropping 10 days in 1582 (the day after Thursday, October 4 became Friday, October 15), thus creating the Gregorian calendar. To prevent further problems, three leap years were eliminated every 400 years, so that only century years divisible by 400 were leap years. This system, which eventually caught on in the whole world, is not perfect, since in 3300 years another one day discrepancy accumulates.

In Samuel’s calculation, however, there are exactly 365 ¼ days in a year, and each tequfah (solstice or equinox) lasts exactly 91 days and 7 ½ hours (despite the disparate lengths of the various seasons). One autumnal equinox (tequfat tishrei) falls exactly 365 ¼ days after the previous one. Samuel’s calculation has kept in step with the Julian calendar throughout the centuries, and, therefore, just as in Samuel’s time tequfat tishrei fell on the Julian September 24, so, too, today it invariably falls on that date. In this century, however, the Julian September 24 is the Gregorian October 7. The sixtieth day after October 7 is December 5, and one generally begins saying tal u-matar in the Maariv before December 5, namely on December 4.

… but this year.

So why is this year different from all other years, or at least the last three years? This is a function of the exact hour when the equinox falls. Although it is always on October 7, in a four year cycle the tequfah will come at 03:00, 09:00, 15:00 and 21:00 (check your synagogue luah for the times). The fourth year is always a Hebrew year divisible by four (5768), or the year before a civil leap year (2008); in that year, tequfat tishrei is after dark (21:00) and, therefore, it is considered the next day (October 8). Fifty-nine days later is December 6 and tal u-matar begins in Maariv of December 5. Since the coming civil year adds an additional day, next year’s calculated autumnal equinox will again fall on October 7 at 03:00, and tal u-matar will again begin in Maariv of December 4. In the nineteenth century, the prayer for rain began in Maariv of December 3 or 4; since 1900 was not a leap year, it jumped to December 4 or 5 in the twentieth century. 2100 will also not be a leap year, and in the twenty-second century, tal u-matar will begin in Maariv of December 5 or 6. Given enough time, and no calendrical reform, eventually Jews outside Israel will start praying for rain only on the eve of Passover, just in time to stop this prayer when Passover begins.[5]

A few observations can be added to this description of the beginning time of the prayer for rain in the Diaspora. First, the same miscalculation which causes the “sixtieth day of the autumnal equinox” to move forward vis-à-vis the sun is at the base of another Jewish ritual, the once in 28 years “Blessing of the Sun” (Birkat ha-Hammah), scheduled to occur again in one year and five months on Wednesday, April 8, 2009 (coincidentally, fourteenth of Nisan, the eve of Passover; the last time was on Wednesday, April 8, 1981). In the nineteenth century, the Blessing of the Sun occurred on Wednesday, April 7, every 28 years; in the twenty-second century it will be on Wednesday, April 9, every 28 years. Despite the fact that the Blessing commemorates the cyclical repetition of the first vernal equinox at creation, it now falls 18 days after the actual astronomical equinox.

Furthermore, it is clear from the sources that each Jewish community is actually praying for rain for its own needs, and not for rain in the Land of Israel. Nevertheless, many Jews, even relatively knowledgeable ones, think that adding tal u-matar to the prayers on December 5 marks the beginning of the rainy season in Israel, not realizing that she’elat geshamim had already begun in Israel on the seventh of Marheshvan. Perhaps one of the sources of this widespread misconception is the fact that the astronomical sixtieth day of the equinox has meaning only for Iraq, if even there, and the calculated sixtieth day has no meaning anywhere. Thus, when Jews in the Diaspora start praying for rain on December 4, they mistakenly think that they are doing so for the residents of the Land of Israel.

Perhaps their prayers are still valuable. From my experience, often November is a dry month in Israel, and the winds pick up and the rain starts falling only in the first week of December. The sages tell us that the reason Israel has distinct wet and dry seasons and is so dependent upon rainfall (as compared to Egypt; cf. Deut. 11:10-12) is that God delights in hearing the prayers of the righteous who turn to Him in supplication for rain. Perhaps, the beginning of serious rain in the Land of Israel at the beginning of December, just as the prayer for rain starts in the Diaspora, is a sign that God actually delights in the prayers of the ignoramuses, who believe that their supplications for rain at that time are directed for the good of the Jews in the Land of Israel, not realizing that their prayers should be intended to bring rain to their own countries of residence. Whatever the case, we wish along with the High Priest on Yom Kippur that this year in Israel will, indeed, be very wet and not too cold, and that the rain will be only for a blessing!

Notes:
[1] For a discussion of the Babylonian custom, and the reasons behind it, see Arnold A. Lasker and Daniel J. Lasker, “The Jewish Prayer for Rain in Babylonia,” Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic and Roman Period 15 (1984): 124-144.
[2] In the words of the commentary attributed to Rashi on Ta’anit 10a: “Thus we act since all our customs follow the Babylonians (kol minhageinu ahar benei bavel).”
[3] For a fuller description of the long process described in these few sentences, see Arnold A. Lasker and Daniel J. Lasker, “The Jewish Prayer for Rain in the Post-Talmudic Diaspora,” AJS Review 9:2 (Fall 1984): 141-174.
[4] The equinoxes and solstices fall at the same instant all around the world, so in Israel, the autumnal equinox was at 12:51 PM; in Hawaii, at 12:51 AM; all times are daylight savings times.
[5] Details can be found in Arnold A. Lasker and Daniel J. Lasker, “The Strange Case of December 4: A Liturgical Problem,” Conservative Judaism 38:1 (Fall 1985): 91-99.