1

She’ot Hityahadut – Review Essay

 She’ot Hityahadut – Review Essay
פאני נוידא, שעות התייחדות – ספר תפילה ומוסר
לנשות ישראל ולבנותיה לתפילה בציבור וביחיד
וּת ולכל הזדמנות בחיי
אישה
, מבוא: עליזה לביא, תרגום מגרמנית: קטיה מנור, הוצאת ידיעות אחרונות
תשע”ד, 259 עמודים.
Fanny Neuda, She’ot
Hityahadut
(
שעות התייחדות), Hebrew edition,
introduction by Aliza Lavie; translation of prayers by Katja Manor, Tel-Aviv:
Yediot Aharonot, 2014, 259 pages
By: Yael Levine
The
author holds a Ph.D. from the Talmud department at Bar Ilan University. She is
the author of numerous articles related to women in Judaism. She recently
published “Tefillot Li-Tevilla”.
The
last decade has witnessed a renewed interest in Europe, the United States, and
Israel, in the compilation of prayers Stunden der Andacht, composed by
Fanny Neuda (1819–1894). Highlights of this renaissance will be currently
mentioned. Bettina Kratz-Ritter published several scholarly studies relating to
Neuda and her works. Some prayers from Stunden der Andacht were
published in Hebrew translation in Tefillat Nashim (Tel-Aviv: Yediot
Aharonot, 2005), edited by Aliza Lavie. An English edition, Hours of
Devotion
, was published by Dinah Berland (New York:  Schocken Books, 2007). An abridged edition
in Czechoslovakian was published in 2008. The Open Siddur Project
transcribed one of the German editions. Recently, a Hebrew translation of the
work, the subject of this review, was published. The introduction was written
by Dr. Aliza Lavie, and the translation of the prayers was carried out by Katja
Manor.
However,
despite the fact that Lavie states in the introduction that the work offers a
translation of the first edition published in 1855, a scrutiny of the
translation reveals that, in actuality, this is a translation of the second
edition published in 1858. The latter edition was re-edited by Neuda herself
and contains many additions and changes. Additionally, the introductory
material to the Hebrew edition contains factual errors, and consequently the
present edition can’t be relied upon.
Lavie
provides laconic biographical information concerning Neuda and her religious
stance. However, it’s possible to show that her husband had Reform leanings.
While we aren’t in possession of any direct evidence concerning her own religious
practices, her milieu of acquaintances was progressive and Reform. This
religious environment is not conveyed in the Hebrew edition, though it is
entirely essential for the reader to be familiar with.
Aliza
Lavie is presently a MK in the Israeli parliament. However, the volume under
discussion was, for the most part, prepared prior to the elections in January
2013. The current review doesn’t relate to political issues.
פאני נוידא, שעות
התייחדות – סקירה*
יעל לוין
מבוא
בשנת 1855 יצאה לאור
המהדורה הראשונה של קובץ התפילות שכתבה פאני נוידא (1819–1894) Stunden der
Andacht
, שהתפרסם כשנה לאחר התאלמנותה.
הקובץ כולל קרוב למאה תפילות רשות בגרמנית לנשים, תפילות האמורות ללוות את האישה
היהודייה בשעת התפילה בבית-הכנסת, וכן לאורך מעגל השנה היהודי ומעגל החיים. חיבור
זה הפך פופולרי, התפרסם במהדורות אחדות, ובתקופת הכיבוש הנאצי יצאה מהדורה חדשה
שלו. הספר תורגם ליידיש ולאנגלית, ונדפס על מהדורותיו השונות כשלושים פעמים עד
לשואה. “שטונדען דער אנדאכט” יצא לאור לאחרונה בתרגום עברי הנושא את
הכותר “שעות התייחדות”. את המבוא לספר כתבה ח”כ ד”ר עליזה
לביא, ואת התפילות תרגמה קטיה מנור. כפי שמוזכר מפורשות בספר, דבר קיומו הראשוני
של ספרה של נוידא הגיע לידיעתה של לביא באמצעות כותבת שורות אלה במסגרת תפקידי
כיועצת אקדמית ל”תפילת נשים”.
            אפשר
לציין באורח מעניין כי שנות חייה של פאני נוידא חופפות ברובן לאלה של חנה רחל
ורברמאכר (1806?–1888), מי שנודעה בכינוי “הבתולה מלודמיר”, שימשה
כאדמו”רית ובאה להתגורר בירושלים. דמות נוספת ששנותיה מקבילות במידה רבה לאלה
של נוידא היא רבקה ליפא אניקשטער (נפטרה בשנת תרנ”ג; 1893), בת היישוב הישן
שעלתה ארצה בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. אישה זו פרסמה בשנת תרמ”ב (1882)
את הקונטרס “זכר עולם”, שעתיד היה לראות אור במהדורות אחדות. היא שימשה
מורת דרך לשתי נשים נוספות ביישוב הישן, רייצע בת מרדכי וטויבע פעסיל פיינשטיין,
שהילכו בדרכה והוציאו לאור אף הן קונטרסים בשלהי המאה התשע-עשרה.1
            כפי
שנוידא מגוללת במבוא לספרה, הוא לא נכתב על ידה בבת אחת, אלא לפנינו יצירה
שהתהוותה על פני זמן, אשר את משכו המדויק איננו יודעים. התפילות חוברו לצורך
שימושה האישי, אולם היא נענתה כעבור זמן לעתירותיהם של רבים וטובים להדפיסן.  מבחינה מסוימת קיים כאן תהליך דומה לזה שהתרחש
עם “ליקוטי תפילות” לרבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, עשורים
אחדים מוקדם יותר.
            רבי
נתן החל לחבר בשנת תקע”ה (1815) תפילות רשות המיוסדות על תורותיו של רבי נחמן
ב”ליקוטי מוהר”ן” וב”ליקוטי מוהר”ן תנינא”, בהתאם
לדברי רבי נחמן עצמו לפיהם ראוי לעשות מהתורות תפילות. בראשונה חיבר רבי נתן
תפילות אישיות שהיו מיועדות לשימושו הפרטי, וכיוון שנכח שתפילותיו מכילות בקשות
לעניינים הנצרכים לכל אדם החליט להעתיקן ולהופכן לתפילות בעלות אופי כללי שיהיו
ראויות להיאמר בידי כל אדם. בשנת תקע”ז (1817) החל להעתיק את התפילות ולהפיצן
בקרב אנשי שלומו. הן התקבלו באהדה רבה עד שהפצירו בו להעתיק את כלל התפילות שחיבר
ולהדפיסן. מלאכת ההדפסה של הדפוס הראשון של “ליקוטי תפילות” החלה בברסלב
בראשית שנת תקפ”ב (1821), נמשכה על פני למעלה מחמש שנים, והגיעה לסיום בשנת
תקפ”ז (1827).2
המהדורה העברית
            במסה
“דברים לאמהות האצילות ולנשים
בישראל”
פרי עטה של נוידא, הכלולה ב”שטונדען דער אנדאכט” והמופנית לנשי ישראל,
מביעה היא את מורת רוחה מכך שנשים אינן בקיאות בלשון הקודש ואינן מבינות את נוסחי
התפילות בבית-הכנסת ואת ספר הספרים בשפתם המקורית. הן מקדישות זמן ללימוד נגינה
בפסנתר, אך אינן מייחדות זמן ללימוד עברית, והיא מעלה את ההצעה שיקדישו שעה אחת מדי
יום למטרה נעלה זו.
            על
פניו פרסום המהדורה העברית של “שטונדען דער אנדאכט” היה אמור להיות
מאורע משמח. אלא שאין אלה פני הדברים. כפי שנפרט, המהדורה בעברית רצופה טעויות
לאורך חומר המבוא, אמירות שלמות וקטעים שלמים אינם מוסרים מידע נכון, ואף נוסחי
התפילות דורשים הגהה. למעשה, לא שפר גורלם של תרגומי ספרה של נוידא בדורנו, שכּן
גם המהדורה באנגלית שראתה אור בשנת 2007 אינה נטולת בעייתיות מהותית. כך אפשר
לציין בין היתר שחלק מהתפילות עובד מחדש על בסיס התרגום האנגלי הישן, ולא תורגם מהמקור;
התפילות מוצגות בתור שירה ולא פרוזה, והמחברת מגישה מהדורה חלקית בלבד.
            אני
מוצאת לנכון להעיר בשלב הזה את ההערה הבאה: “שעות התייחדות” היה מוכן
ברובו המכריע קודם שהמחברת ד”ר עליזה לביא נבחרה לכהן כח”כית, ופרסום
הספר נדחה בשל כניסתה לתחום הפוליטיקה, דבר שעיכב את השלמתו הסופית. לפיכך, הסקירה
הנוכחית מתייחסת לתקופה קודם היבחרותה.
“שעות
התייחדות” מתיימר לתרגם את המהדורה הראשונה של קובץ תפילותיה של נוידא,
כהודעתה של לביא לכל אורך המבוא. כך, בין היתר, לביא מודיעה מפורשות שהיא מגישה לקוראים את המהדורה הראשונה:
“בספר זה, אשר הסתמך – כאמור – על המהדורה הראשונה, משנת 1855”. אולם בפועל הנוסח
המוגש הוא של המהדורה השנייה משנת 1858, מהדורה שאינה מוזכרת כלל במהלך החיבור.
מהדורה זו כוללת הגהות ושינויי נוסח רבים מעשה ידי נוידא עצמה, ובכלל זה המסה המופנית
לנשי ישראל זכתה להרחבה ניכרת ומוקמה בסוף הקובץ.
            ח”כ ד”ר עליזה לביא כותבת
במהלך חומר המבוא: “ספר התפילות, שעות התייחדות (הדגש במקור –
י”ל)… פורסם לראשונה בפראג בשנת 1855… ואף שאיני שולטת בשפה כלל, הבנתי
מיד את תוכן העניינים: הספר מכיל דברי מבוא של המוציא לאור, פתח דבר של המְחברת, ואת התפילות עצמן… בסוף הספר בחרה המחברת, פאני נוידא,
לפנות בקריאה על-זמנית לאימהות, לחנך את בנותיהן להיות בנות נאמנות וגאות לעם
ישראל”. תיאור זה אינו מתאים למהדורה הראשונה. מתברר שלביא לא הייתה מודעת
להימצאותם של שינויים בין שתי המהדורות הראשונות, ואפשר לקבוע שהיא לא עיינה
במהדורה הראשונה, ולא העלתה על דעתה את האפשרות שייתכנו הבדלים בין המהדורות. ההחלפה בין
המהדורות היא עניין עקרוני, וזהו מעשה שאינו ליגיטימי גם בפרסום שאינו מתיימר
להיות אקדמי במובהק.
            כאמור,
נוידא עצמה ערכה הגהות למהדורה הראשונה ששולבו במהדורה השנייה. לעתים נוסחיהן של
המהדורות הראשונות של חיבורים משופרים יותר, אולם במקרה הנוכחי קיימת אמנם האפשרות
לעשות שימוש במהדורה השנייה כבסיס למהדורה העברית, אולם חובה להודיע על כך. יחד עם
זאת, דרושה הגהה נוספת של נוסחי התפילות עצמם שכּן ניתן להצביע בין היתר על תרגום
בלתי מהימן ב”תפילת הנערה הצעירה”. המילים במקור הגרמני “בריאים בנפשם ובגופם” תורגמו
כ”בריאים בגופם ובנפשם”. אולם הנוסח בתפילות “מי שברך” לחולים
הנו “רפואת הנפש ורפואת הגוף”, וכן הוא בתפילות נוספות לחולים. אין ספק
שנוידא כיוונה את דבריה לתפילות מעין אלה, ולא הייתה הצדקה לשנות. חילוף זה עשוי
לכאורה להצביע על ריחוקו של המתרגם מעולם הליטורגיה, או שמא על אי-הכרות עם תפילות
אותנטיות. משום כך, יש צורך לעבור ולבדוק את נוסחי התפילות על ידי אדם הבקי במקורות שיוכל לעמוד על הרמזות למקורות.
            חשוב לציין כי בשנת 1855 יצאה לאור
מהדורה נוספת של “שעות התייחדות”, מהדורה מקוצרת בת שלושים-וחמש תפילות,
הנושאת את הכותר Andachtsbuch für israelitische
Frauenzimmer
. 3 דבר זה לא מאוזכר אצל לביא כלל. לביא מזכירה
במבוא שבשנת 1859 יצאה לאור מהדורה מתורגמת ליידיש, ובה נכללו שלושים-וחמש תפילות בלבד.
לאמיתו של דבר, זהו תרגום של המהדורה המקוצרת מ-1855, ובשנת 1859 יצאה לאור מהדורה
נוספת עם תרגום שלם של מהדורת 1858. קיימים
שני תרגומים לאנגלית של “שטונדען דער אנדאכט”, האחד יצא באירופה (שנת
הפרסום המדויקת אינה ידועה) והאחר בארה”ב בשנת 1866. לביא מזכירה את אחת
המהדורות בלבד.
            בשנת
1870 יצאה לאור בברסלאו מהדורה נוספת של “שטונדען דער אנדאכט”. מהדורה
זו מצומצמת יותר בהיקפה, וכוללת כשמונים תפילות. יש בה תפילות חדשות לנושאים
קיימים וכן תפילות אחדות בנושאים חדשים, כגון תפילה ליום הולדת ותפילה בשעת מגיפה.
לעומת זאת, הוצאו ממנה תפילות שונות, כגון התפילות לכל אחד מימי השבוע, התפילה
להפרשת חלה וחלק מהתפילות המרובות בענייני חולי. לביא כותבת שנוספו במהדורה זו
תפילות חדשות, אולם לא ציינה שאף הוצאו תפילות. מהדורה זו ממתינה להיחקר. יצוין
עוד כי מהדורת 1870 נדפסה פעמיים נוספות, ומהדורה שלישית מוגהת על ידי נוידא
פורסמה בשנת 1890. עם זאת, המהדורה הקלאסית משנת 1858 היא זו שקנתה לה שביתה
והמשיכה להידפס לאחר מכן.
            בנובמבר 2008 פורסמה בשפה הצ’כית
מהדורה חלקית של ספרה של פאני נוידא, הכוללת למעלה משלושים תפילות. מסִּיבה בלתי ברורה לביא לא מזכירה מהדורה זו, למרות שהיא עצמה
מודעת לה ומוזכרת בה.
רנסנס
מזה כעשור
            בהקשר
זה יש להזכיר כי בפתח “שעות התייחדות” נאמר שעליזה לביא החזירה את
החיבור לארון הספרים היהודי. אולם יש לפקפק בקביעה זו ואין לקבלה, משום שקיים
רנסנס של ממש בחיבורה של נוידא מזה למעלה מעשור בארה”ב ובאירופה. כך בטינה
קראץ-ריטר פרסמה, החל משנת 1985, מחקרים אחדים על נוידא. תפילות נבחרות משולבות
באנתולוגיה הידועה של כתבי נשים יהודיות, Four
Centuries of Jewish Women’s Spirituality
,
שיצאה לאור בארה”ב במהדורתו הראשונה בשנת 1992, ומשם בין היתר נודע שמה. תפילות
אחדות פורסמו בתרגום עברי ב”תפילת נשים”, שיצא לאור לראשונה בשנת 2005,
בעריכתה של לביא. בשנת 2007 יצא לאור חיבורה של דינה ברלנד, ובשנת 2008 יצאה לאור המהדורה
החלקית בשפה הצ’כית. כן יצאו בשנים האחרונות מהדורות פקסימיליה של הדפסות שונות של
החיבור בגרמנית ושל התרגום האנגלי משנת 1866, והפרויקט המקוון The Open Siddur
Project
שיכתב לאחרונה את מהדורת
1858.
            אם
כן, ללביא שמור חלק כלשהו ברנסנס של ההתעניינות בכתביה של נוידא, אולם במפורש לא
בלעדיות. כאמור, תפילות נבחרות אחדות התפרסמו ב”תפילת נשים”, ובערב יום
הכיפורים תשס”ח (2007) קיבלה לביא, כדבריה במבוא ל”שעות התייחדות”,
החלטה לפעול לתרגום הספר במלואו, למרות שהעניין עלה במפורש לדיון קודם למועד זה.
אגב, גם הנסיבות שהביאו את לביא לערוך את “תפילת נשים” מעוגנות במועד של
ערב יום הכיפורים, לפי מה שכתבה במבוא לקובץ זה.
            לביא מציינת כי בשעה שהחלה להתחקות אחר
עקבותיה של פאני נוידא, והקישה את שמה במנועי החיפוש בעברית, לא עלה בידה למצוא
מידע או אזכורים על אודותיה. וכאן עולה השאלה, מאימתי הימצאות מידע בגוגל היא אמת
מידה עבור חוקר? חוקר אמור להתמקד בעיקר בחומר ממקורות כתובים. ואמנם, חיוני לומר
שלביא אינה מסתייעת במכלול הספרות הקיימת בנושא, אלא בחלקו בלבד.
            לפאני
נוידא כאלמנה לא היו האמצעים לפרסם את ספרה, ולואיזה פון רוטשילד (1820–1894)
סייעה בידה. נוידא הקדישה לה עמוד הוקרה בפתיחת הספר. לואיזה פון רוטשילד הייתה אשת מאיר קרל פון רוטשילד
(1820–1886), בתו הצעירה של נתן מאיר פון רוטשילד מאנגליה, ואף הוא מוזכר בעמוד
ההוקרה. היא נישאה למאיר קרל פון רוטשילד מפרנקפורט, מקום אליו עברה עם נישואיה
בשנת 1842. עליזה לביא לא זיהתה את העניין, וסברה שמדובר בעמוד הנצחה לדמות אחרת
ממשפחת רוטשילד. משום כך גם תהתה לגבי אזכור העיר פרנקפורט בעמוד זה.
            “הערת המערכת” ב”שעות
התייחדות” מוסרת ש”סדר התפילות מובא כפי שקבעה פאני נוידא”. אולם
דבר זה אינו מדויק, ומיקומן של שתי תפילות המופיעות לקראת סוף הקובץ שוּנה למיקומים הנראים כמתאימים יותר. הכוונה ל”תפילה לראש השנה
וליום הכיפורים לפני תפילת ‘עלֵינו'” ו”תפילה לחג הסוכות, בהקפות עם
הלולב והאתרוג”. חובה היה לסייג את האמירה הכללית, ולהודיע לקוראים על
השינויים.
            אפשר
להצביע על שגיאות אחרות בחומר המבוא. ברשימה הביבליוגרפית לביא כוללת רישום של
המהדורה הראשונה ושל המהדורה שיצאה לאור בידי ד”ר מרתה ורטהיימר בשלטון
הנאצי. בכל אחד מהפריטים הללו מצויה שגיאה בהעתקה. בהערת שוליים לביא מציינת את
המהדורה הראשונה, בהזכירה את הוצאת ברנדייס, ולא פאשלס. זאת בשעה שהמהדורה הראשונה
של הוצאת ברנדייס הייתה בשנת 1868. לביא הכניסה שינוי טכני למבואהּ של נוידא.
במהדורה הראשונה והשנייה תאריך כתיבת
המבוא מופיע בסוף, דבר שמבטא את הנוהג בספרים בעבר. אולם לביא העבירה זאת לראש
המבוא, למרות שלא היה אמור לחול כאן שינוי כלשהו. בסוף המבוא הגרמני כתוב
“הסופרת”, אולם לביא שינתה וחתמה את המבוא בשם “פאני נוידא לבית
שמידל”. שמה זה של נוידא מופיע מעל גבי שער החיבור, אולם גם שינוי כזה מזקיק
הערה.
            אחת העדויות המעשיות שלביא מביאה לגבי
אמירת תפילות מתוך “שטונדען דער אנדאכט” היא עדותה של גב’ יהודית וירצבורגר מתל-אביב בשם בעלה, שלא
נזכר בשמו. לדבריה, סבתו נהגה לומר במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה את “תפילת
אם שבנהּ משרת בצבא” בשפה הגרמנית, וכן נהגה אמו בשעה שבניה שירתו
בצה”ל. למעשה, שמעון וירצבורגר עצמו התייחס לעניין זה קודם לכן בדברים שכתב
בעיתון “הצופה” בשנת 2003. 4 הוא מציין שם שהתחינה הנזכרת
נאמרה בידי סבתו במלחמת העולם הראשונה בשעה שארבעת בניה היו בצבא הגרמני, וכן אמו
אמרה אותה במהלך מלחמת השחרור בכל עת שאחיו או הוא היו מגוייסים.
מקורות
השראה
            ספר
התפילות של נוידא לא נוצר יש מאין, ואפשר לעמוד על מקור השראה מובהק ששימש לו
בסיס. הכוונה לקובץ התפילות לנשים יהודיות בצרפתית “אמרי לב”, שיצא לאור
לראשונה בשנת 1848. חיבור זה היה פופולרי מאוד בקרב יהודי צרפת, ויצא לאור בשנת
1856 בתרגום אנגלי מעשה ידיה של הסטר (אסתר) רוטשילד. נודעת השפעה ברורה של
“אמרי לב” על “שטונדען דער אנדאכט”. ב”אמרי לב”
מובאת קשת תפילות רחבת-היקף, ולמרבית מנושאי תפילותיה של נוידא מצויות הקבלות
בחיבור הזה, והתפילות מובאות בעיקרן בסדר זהה ל”אמרי לב”. ניכרים גם
דמיונות תוכניים שונים בין התפילות בשני הקבצים. כמו כן, בראש כל תפילה
ב”אמרי לב” מובא כתוב מקראי, ונוידא אימצה תבנית כללית זו. לביא מאריכה
את הדיבור על הייחודיות כביכול של תפילתה של נוידא לחג השבועות, תפילה המוסבת על קריאת
עשרת הדיברות והמתייחסת באופן פרטני לכל אחת מהדיברות, ואולם הקבלה מובהקת אליה
מצויה ב”אמרי לב”.
            לביא
מציינת כי פאני לא הייתה הראשונה שחיברה קובץ תפילות בגרמנית, והיא מונה שלושה
קבצים כאלה שחוברו בידי גברים. השני מביניהם הוא “תחנוני בת יהודה”, שיצא
לאור בשנת 1846, ולגביו לביא לא מציינת מי היה מחברו. והנה, זהו לא אחר ממאיר הלוי
לעטעריס (1800?–1871). לביא מזכירה דמות זו במקום אחר ב”שעות התייחדות”
בהקשר לחמש תפילות שבחרה שלא לתרגם. לדבריה, שתיים מהן ניטלו מתוך מחזור התפילה
ליום כיפורים של לעטעריס, ושלוש האחרות נתחברו בידי מחברים שונים.5 אולם
לביא לא זיהתה ששלושת הטקסטים האלה מופיעים ב”תחנוני בת יהודה” וכן בחיבור
קודם של לעטעריס משנת 1845. 6 אחת התפילות ב”תחנוני בת
יהודה” מובאת ב”תפילת נשים”, ושם ההתייחסות למחבר היא כ-ד”ר
מקס לטריס. בנוסף, כותר המהדורה המקוצרת של ספרה של נוידא משנת 1855 איננו זהה
למהדורה הראשונה השלימה,7 אך זהה לתחילתו של כותר המשנה של ספרו של
לעטעריס.8 לביא כתבה ב”תפילת נשים” כי נוידא בספר תפילותיה בחרה
לעצמה את פסוקי הפתיח. אולם אין הדברים האלה מדויקים. היא חרגה אמנם מהכתובים
המובאים ב”אמרי לב”, אולם מכל מקום ניכרת השפעה. וכך אפשר לציין ביחס
ל”תפילת הנערה הצעירה” כי “אמרי לב”, “תחנוני בת
יהודה” ו”שטונדען דער אנדאכט” עושים שלושתם שימוש באותו הפסוק
עצמו, “שקר החן והבל היופי”. תפילה להפרשת חלה מצויה אצל נוידא ואצל
לעטעריס, אך לא ב”אמרי לב”, ובשניהם אין כתוב פותח. התפילה על עשרת הדיברות
אינה מצויה בשלושת החיבורים בגרמנית שמנתה לביא, אלא ב”אמרי לב” בלבד.
            ב”שטונדען
דער אנדאכט” אין תפילה לטבילה, זאת בדומה לקבצי התפילות לנשים בשפות לעז שלא
כללו תפילות לעניין זה. לעומתם, מרבית קבצי התחינות ביידיש כללו תפילות בנושא זה.
אם כן, פאני נוידא החרתה-החזיקה אחרי קבצי התפילות בלעז בבחירתה שלא לכלול תפילה
בנושא טבילה.
            העמידה
על מקורות השראתה של פאני נוידא אף מבטלת את האפשרות להחשיבה כ”פורצת
דרך”, כפי שלביא מבקשת לטעון. נוידא צעדה בעקבות קודמיה, שאבה במידה מרובה מ”אמרי
לב” את הדגם הכללי כמו גם תכנים מסוימים, ובמידה מינורית הושפעה מ”תחנוני
בת יהודה”. תפילותיה של נוידא משקפות אמנם נקודת מבט נשית, אולם גם בקבצים שעליהם
הסתמכה מובאים רעיונות דומים לאלה שהזכירה, כגון לדוגמה לגבי “תפילת הרעיה
האומללה”, באופן שאין ניכרת בספרה בשׂורה חדשה או מהפכה של ממש.
            כאן
המקום לציין כי נודעת בעייתיות בכל הקשור לתכנים המובעים אצל נוידא ב”תפילת
הרעיה האומללה”, וכן בתפילה המקבילה ב”אמרי לב”. לקראת סוף התפילה
נאמר בתפילתה של נוידא: “‘אני מוכנה ומזמנה להעלות לקרבן את הנאותי; לשקד על
מלאכות הבית בשקט, ובארך רוח למלא את החובות המטלות עלי. ברך ובעדנה לקבל את
התוכחה המרה, את המלים המרות והפוגעות, ולכבש את לב בעלי”. כלומר אישה זו
מוכנה להיות אישה כנועה ובמקרה של בעל מתעלל מוכנה להבליג ולספוג התנהגות מתעללת.
אין זה מוטיב שפמיניסטיות בזמננו, לרבות לביא עצמה, סומכות את ידיהן עליו.
            בהקשר
לדיוננו בדבר מקורות השראתה של נוידא, חיוני להידרש לכותר Stunden der Andacht. הכותרת אינה מקורית לה; זהו כותר חיבורו
הפופולרי של Heinrich Zschokke המביא את עיקרי האמונה
הנוצרית בדרך מוסרית ופילוסופית והמחזיק כרכים אחדים, חיבור שיצא לאור בשנים
1809–1816. כותרתו של התרגום האנגלי Hours of
Devotion

זהה לכותר שניתן לשתי המהדורות באנגלית של ספרה של נוידא. יש לציין עוד כי בשנת
1834 הוציא לאור הרב המשכיל והמתקדם שמשון וולף רוזנפלד (1780–1862) חיבור בן
כרכים אחדים, הנושא את הכותר Stunden
der Andacht für Israeliten
, והוא מעין חיבור
יהודי המקביל לחיבור הנוצרי הנזכר.
סביבתה האידיאולוגית-דתית
של נוידא
            לביא מייחדת מקום כלשהו בדברי המבוא להזכרת הוריה של פאני,
אחיה ובעלה. אביה, הרב יהודה שמידל, שימש כרב, ואימהּ, נחמה קרפלס, באה ממשפחת
רבנים. אחיה של פאני, הרב אברהם-אדולף
נוידא, אף
הוא שימש כרב וכן בעלה, הרב אברהם נוידא. לביא מתייחסת לפולמוס שהתעורר סביב
היבחרותו של בעלה לכהן כרב בלושיץ, ובהקשר זה מציינת את ההתנגדות שנבעה גם מתוקף
העובדה שהיה אחד משלושה רבנים במורביה שדרשו בשפה הגרמנית. אולם אין הדברים
הלאקוניים הללו משקפים את מלוא העניין. בשנת
1841, לאחר מאבק ממושך עלה בידו לכהן כרבה של לושיץ (ב”תפילת נשים” כתוב
במִשְׁגֶּה שהיה רבה של ניקולסבורג), מקום אשר מנה בראשית המאבק לכהונתו בשנת 1835 כארבע-מאות יהודים. אולם גם אם בעלה החזיק בסופו של דבר בתפקיד זה, היה הוא בעל
דעות מתקדמות, ותמך בהכנסת תיקונים מסוימים בדת. כך בתשובה שכתב צידד בשימוש בעוגב בבית הכנסת בשבת ובהעמדת הבימה
בקדמת בית הכנסת, כמנהג המתקנים. תשובה זו יצאה לאור בשנת 1845 בקובץ שנערך מטעם
התנועה הרפורמית בעיר פאפא (Pápa) שבהונגריה.9 כמו כן, אחיה
של פאני היה רב בעל דעות ליברליות. שיקוף זה אינו עולה מתיאורה של לביא, למרות
שהקוראים רשאים ואף מחויבים להכיר את האוריינטציה הדתית של הדמויות הפועלות
הקשורות לחיבור.
            יתירה  מכך, אין בידינו אמנם לדעת בבירור מה הייתה השקפת עולמה הדתי של
פאני נוידא, אולם אפשר לקבוע שמחברי הכתבים שאותם היא מצטטת היו מחוגים משכיליים
ומתקדמים. כאמור, פאני נוידא מביאה לרוב כתוב מקראי כפתיח לתפילות, אולם בתפילות
אחדות חרגה מנוהגה זה, והביאה תוכן בעל אופי הגותי. פתיח אחד נטול מתוך כתביו
של שלמה מימון. פתיח אחר מביא קטע מכִּתבי גבריאל רייסר (1806–1863),
מראשי האמנציפציה. כפי שהזכרנו, נוידא
שאבה טקסטים אחדים מ”תחנוני בת יהודה”, ואחד מהם אף הוא נטול מחיבור של
רייסר. טקסט אחר לקוח מהקובץ “שירי ישורון”, שיצא לאור בשנת 1829, וחובר
בידי הרב המתקדם יוסף יאהלזאן. לעטעריס עצמו, שממנו שאבה נוידא, נמנה על ראשי המשכילים
בגליציה. מתרגם המהדורה האנגלית של ספרה של נוידא שראתה אור בארה”ב, מוריץ
מאייר, היה רב רפורמי. אם כן, הסביבה האינטלקטואלית שאפפה את נוידא הייתה סביבה של
יהודים ליברליים ומתקדמים.
            על רקע תיאורנו זה עולה גם השאלה
באיזו מידה אמנם רלוונטי ונחוץ לנשים דתיות בזמננו, בדור אתחלתא דגאולה, לאמץ
תפילות מעין אלה כמושאי הזדהות. יש באמתחתנו אוצר תפילות נאות לנשים בשפה העברית
המפוזרות בקבצים שונים. חלקן בלבד נקבצו בזמננו לאסופות תפילה. אלה הן תפילות
שצמחו באופן אורגני מתוך הוויה יהודית אותנטית. מבחינה זו, התחינות ביידיש מבטאות
השקפה יהודית מקורית הרבה יותר מאשר קבצי התפילות בלעז. כאן המקום להעיר כי גם אם
לעתים מובאים בתחינות ביידיש מוטיבים שאיננו יכולים להזדהות עמם לגמרי בזמננו,
כגון נוסחים שיש בהם בקשה מפורשת לבנים זכרים, בהיותן תפילות רשות רשאים אנו לשנות
ולומר נוסח אישי יותר.
            מלבד
שימושה בכתובים מקראיים מקדימים לתפילות, נוידא מסתייעת לעתים במהלך התפילות
במקורות מובהקים מאוצרותינו, וכן ישנם לפרקים הרמזות ושיבוצי מקורות. עם זאת,
הסתמכותה על מקורות ספציפיים אינה כה רבה, וחלקים גדולים מקובץ התפילות כוללים
רעיונות כלליים שאינם מעוגנים במקורותינו. אין בידינו ידיעות חיצוניות לגבי שיעור
למדנותה של נוידא. על בסיס תוכני הקובץ אפשר לומר שהייתה לה ידיעה נאה בתנ”ך,
אך אין בכוחם של המקורות הבאים לידי ביטוי בספר להצביע על בקיאות וידענות מופלגות
במקורות היהדות.
סיכום
            בבואו
של מחבר להוציא לאור ספר מוטלת עליו האחריות לוודא שחיבורו יהיה נקי מטעויות. הספר
הנדון בסקירה זו לא היה ראוי להתפרסם במצבו הנוכחי, ויש לצפות לפרסום מהדורה
מתוקנת. המצב שבו נתון הקובץ מלמד גם על אוזלת ידה של התפיסה לפיה אין חובה לדקדק
כשמדובר בחיבור פופולרי. הספר לא עבר לקטורה של מומחים, דבר שיכול היה למנוע את
הטעויות. זו מהדורה שאין אפשרות להסתמך עליה ועל מהימנותה. אני תקווה שהסקירה
הנוכחית, הפורטת את הבעייתיות בספר, תלווה את מי שתחת ידיהם מצויה המהדורה
הראשונה.
הערות
1. ראו לאחרונה יעל לוין, ‘”דיינו שה’ מחדש
את כוחותיי תמיד”‘, מקור ראשון, יום שישי, 11 באפריל 2014, י”א בניסן
תשע”ד, מוסף פסח, 870, עמ’ 8, 10.
2. ראו בהרחבה יעל לוין, שים שלום: תפילות לשלום
העולם, אסופה מתוך “ליקוטי תפילות”, הוצאת קורן: ירושלים 2009, מבוא,
עמ’ 2–4.
3. זה
כותר המהדורה השלימה: Fanny Neuda, geb. Schmiedl, Stunden der Andacht: ein
Gebet- und Erbauungsbuch für Israels Frauen und Jungfrauen,
zur
öffentlichen und häuslichen Andacht, so wie für alle Verhältnisse des
weiblichen Lebens, Prag 1855. וזו כותרת
המהדורה המקוצרת: Andachtsbuch
für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Erbauung in
allen Verhältnissen des weiblichen Lebens
, Prag
1855.
4. שמעון
וירצבורגר, “התחינה החסרה”, הצופה, א’ בטבת תשס”ד, סופרים וספרים,
עמ’ 15. וראו את מאמר תגובתה של כותבת שורות אלה: יעל לוין, “תפילה לשלום
המתגייסים לצה”ל והמשרתים בו”, הצופה, ח’ בטבת תשס”ד, עמ’ 12.
5. שלושת הטקסטים הללו
מובאים במהדורת 1855 ובמהדורת 1858 בעמ’ 137–142.
6.    M. Letteris, Erbauliche Betrachtungen, hebräische
Sagen und Dichtungen
, Prag 1845, pp. 29–30, 34–37
7. ראו לעיל, הערה 3 והטקסט לידה.
8. הכותר הלועזי של
המהדורה הראשונה של “תחנוני בת יהודה” (מילים אלה מופיעות תחילה בראש
העמוד) הוא: Andachtsbuch
für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Andacht in allen
Verhältnissen
des Lebens,
als Jungfrau, Braut, Gattin und Mutter, Prag 1848. אולם המילה Andacht הוחלפה בהמשך עם המילה Erbauung. מבין מהדורת החיבור
מצויות בספרייה הלאומית בירושלים המהדורה הראשונה ולאחר מכן המהדורה החמישית משנת
1852, ובה מופיע השינוי בכותר. הן חיבורו של לטריס והן ספרה של נוידא נדפסו בבית
הדפוס של וולף פאשלס (Wolf
Pascheles)  בפראג.
9.
  Zulässigkeit und Dringlichkeit der
Synagogen-Reformen,
Wien 1845, pp. 85–89
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין




Review: Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy

Review: Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy

By Dan Rabinowitz and Eliezer Brodt


Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy, Options & Limitations, Urim Publications, Israel: 2010, 221, [1] pp.

The ever prolific Professor Daniel Sperber’s most recent book focuses on Tefillah. This book, as some of his others, has drawn some sharp criticism, most notably from Professor Aryeh Frimer in Hakirah (available here). To be sure, this post does not attempt to defend Professor Sperber or the feminist movement with regard to these issues, but, in the course of our review we hope to offer some relevant comments that will further this important discussion. Our main interest remains the substance of the book on this important topic – changes to the Jewish liturgy.

This book grew out of a lecture given at the Jewish Orthodox Feminist Alliance. Professor Sperber then decided to revisit the broader issue of the parameters of acceptable changes to the liturgy.

The prayerbook has become – and this is not a new trend – a battleground. In 19th century, the battle lines were drawn between Reform and Orthodox movements. Of course, earlier heterodox movements had also created their own prayerbooks, such as the Karaites, but in those instance, the praybook was more a reflection and outgrowth of the movement and was not, in and of itself, one of the wedge issues. In the modern period, however, the advent of the Reform movement argued for a variety of changes to the prayerbook to account and adjust for modernity. In this instance, it was both the substance of the prayers as well as their execution (Hebrew or not) that was at issue See generally, Jacob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968.

Earlier examples of prayerbook controversy touched upon other theological debates; for example, some questioned the inclusion of Machnesi Rachamim as it can be read as a request for assistance from angels and not God (see here). Others questioned the inclusion of piyutim generally. Ibn Ezra’s critical comments regarding this topic are well-known. Sometimes prayer itself was employed for polemical purposes. Naftali Weider discusses a version of the blessing over the Friday night candles that incorporated a polemic against Karaism (see N. Weider, Hisgavshos Nusach HaTefillah B’Mizrach U’BeMaariv, Jerusalem, 1998, 329). And, of course, one must mention the oft-discussed blessing against heretics [in some versions] in the Shemoneh Esrei (see, most recently, Ruth Langer, Cursing the Christians?: A History of the Birkat HaMinim, Oxford Univ. Press: 2011).
Thus, it is scarcely surprising that discussing changes to the prayerbook might arouse controversy. That said, we must note – and this is the essential point of this book – the texts of the prayers have never been static, and they have been constantly evolving. At times this evolution was controversial while at other times the evolution and changes to the liturgy appears to have passed almost without notice.
Dr. Sperber focuses in this book on historic changes in an effort to support change today, mainly changes that are more sensitive to women. Sperber discusses a variety of changes to the prayerbook that are non-standard. For example, we have added whole sections, a liturgy for Kabbalat Shabbat (essentially created in the 16th century), abbreviated others – yotzrot, piyutim – and changed texts for a variety of reasons – grammatical, Kabbalah, and nationalist. For the most part, to those familiar with the history of the prayerbook, as well as Sperber’s prior works, much of this book is well-tread territory. Moreover, as Sperber notes, the notion of a a fixed nusach is absurd insofar as a large segment for those professing orthodoxy regarding the siddur, themselves pray in an entirely new nusach, one developed in the the past 200 years, namely the rite known as nusach Sefard. While this nusach may have antecedents in the Sefad Kabbalistic movement, that only moves it back to the 16th centruy, a veritable spring chicken vis-a-vis the purported codifiers of tefilah, Anshe Kenneset ha-Gedolah.
Sperber’s focus is on changes that incorporate women more directly into the tefilot as well as adapting the tefilot to be more sensitive to women. He then discusses exactly what the acceptable parameters for change are and discusses specific examples of historical change. He provides detailed discussions both in the body of the work as well as the numerous appendixes.
Sperber does an admirable job distinguishing between permanently fixed language to which change is prohibited, and the lesser fixed portions for which change is permissible. Sperber notes that even is quasi-fixed prayers, like those appearing in the first three and last three blessing in Shemonei Esreh, historically, we have altered those blessings. On this point Professor Frimer takes issue with some of Sperber’s conclusions, but some of Frimer’s criticism is rather weak. Rather than directly addressing the issue, Frimer attempts to delegitimatize and discredit the manuscripts that Sperber relies upon. (p. 76 note 38) Frimer merely states that we know little about those manuscripts that Sperber relies upon, or, in other words, Frimer, without any compelling argument or proof doubts the veracity of the manuscripts. This argument has been used by many in what has been coined the Chazon Ish’s Shitta about new manuscripts and the like. In this case the attempt is really to go further and dismiss much of the Geonic literature that has been discovered in the past century and, and Frimer’s reliance upon this argument demonstrates a serious lack of awareness of the scholarship in the area of manuscript authentication (a topic which we hope to return to at length in a future post).
Indeed, independently of the manuscript sources, Sperber goes even further showing that during the Ten Days of Repentance, we add and alter the first and last (supposedly immutable) blessing, but those alterations cannot be dated to Hazel or the Anshei Kenest ha-Gedola but date rather to the Geonim. Some, however, have argued that changes by the Geonim or Rishonim proves nothing, as they are special but we are not. Their argument goes (and Frimer is an ardent supporter of this) that somehow those persons were allowed to change prayer. Unfortunately, this argument is unsatisfying. Simply put, that rationale begs the question of what power did those persons use to make changes? Was it based upon their own view that they were worthy of changing the prayers? That is, if the only rule is “great people can change prayer” who told them at the time that they qualified as “great people?” Or, is this entirely post-hoc rationale just the tautology that because they changed the prayers and only special people can change prayer they must be special people? Sperber, however, has surveyed the literature and offered concrete rules of when and how to change the prayers that do not fall prey to these logical infirmities. Indeed, he would concede that certain prayers are immutable.
Sperber’s also takes a more reasonable view of which prayers are ripe for change. His view is that if some find it offensive, we should, if we can, attempt to appease those persons. Others have taken the somewhat counter-intuitive position that even if some find a prayer offensive if there is a non-offensive explanation for the prayer, that is satisfactory. Of course, this position ignores the very real fact that some may be offended by those prayers, no matter how many explanations are offered. Sperber’s position is that insofar as there is no prohibition to change, why not attempt to remove the offensive text entirely?
One of the changes that Sperber suggests is related to the שלא עשני אשה controversy and concerns the suggestion to remove it completely as it is offensive toward woman. This suggestion has been discussed in numerous articles, and Sperber cites many of them. Everyone feels they can add their two cents on the suggestion, so we will too. I will begin by saying that having davened in many shuls of all kinds in my life, I have almost never even heard them say this berachah out loud in the first place. While many woman, especially today, find this Beracha offensive and for this alone there might be grounds to remove it (as other berachos were removed over the ages for similar reasons – see Tzvi Groner’s excellent book for a good list) I (EB) personally do not understand why this issue is so contentious.
I will just quote three ideas from others on the topic which I honestly believe is not apologetic but, of course, some may disagree.
R. Yaakov Emden writes:
מה ששמעו אזני בשבוע זו… כי ערל אחד חרש רעה על היהודים שמברכים בכל יום ברוך שלא עשני גוי, אמר היהודים אינם מחשיבים לגוי אלא כבהמה מפקירים דמו וקנינו רוכושו, אמרתי אני שגם זה הבל זה הערל לא לבד ערל בשר אלא גם ערל לב הוא, ושלא היה לו לב לדעת מה שאנו אומרים עוד שתי ברכות הסמכות לזו ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני אשה, הלא בודאי אין אנו נוהגין מנהג הפקר לא אפילו בעבד כנעני שחייב במצות שאשה חייבת בהן, ואמר איוב אם אמאס משפט עבדי כו’, אצ”ל באשה שלנו שאנו חייבים בכבודה וכבדה יותר מגופינו, הלא יראה מזה שנשתבש אותו המוציא דבה עלינו בעבור זה, אבל הענין ברכה זו לפי שהגוי אינו מצווה בתרי”ג מצות כמונו יוצאי מצרים ולכן אינו מצווה גם כן על שביתת שבת ויום טוב כמונו, כמו שהוא ענין בברכותינו על ,שלא עשנו עבד ושלא עשנו אשה שהעבד גם כן אינו מחוייב במצות רק כאשה, ואשה אינה חייבת רק במצות עשה שאין הזמן גרמא, ונכנעת תחת בעלה והוא ימשול בה, מ”מ חביבין עלינו כגופותינו כן הוא הענין בגוי [הקשורים ליעקב, עמ’ ריט].
R. Reuven Margolios writes:
ולאשר האשה אינה נענשת על בטול המצות עשה שהזמן גרמא וחלקה בעולם הבא כחלק האיש הי’ מקום למי אשר לא הגיע לחזות בנועם ה’ לומר מי יתן והייתי אשה שאז נפטרתי מעול כל מצות אלו לכן תקנו חכמינו ע”ה שימסור כל איש מודעה כי המצות האלו כן תקנו גם הודאה כוללת לכל זרע ישראל שנתחייבו במצות הרבה בכדי להגיע לחיי עולם הבא בעוד אשר הנכרי המקיים מצותיו השבע הוא בן עולם הבא והי’ מקום להמתרשל לומר מי יתן והייתי בן לאחד מגוי הארצות ולא נתחייבתי בכל אלו, לשלול זה יודה כל בן או בת ישראל לה’ על שלא עשהו גוי להורות שעושה המצות מאהבה (טל תחייה, עמ’ מז).
In regard to the topic of feminism in general see the Kesav ve-ha-Kabbalah who writes an important insight in his work on the Siddur:
והתבונן עוד כי מצות התורה יש להם סדר מיוחד לאיש איש כפי כח הכנתו הנפשית, יש מן המצות הערוכים ושמורים לכל נפשות זרע ישראל, ומהם נערכים במשקל ובמדה נאמנה לנפש זולת נפש, כי מהן המחוייבות רק לכהנים לבדם, ומהן ללויים לבדן ומהן לכהן גדול לבדו, ומהן לזכרים לבדם ולא לנקבות, כי לפי שהתורה מאת אדון כל היוצר רוח האדם בקרבו לא יפלא ממנו דבר, לחקוק חקים ומפשטים לפי ערך ומדרגת כל נפש, עד שיהיו מקובלים על לב כל אחד מהם, והם אפשרי הקיום לפי הכנת נפשו, עד”מ שאין ספק כי זרע אהרן הכהן מוכשרים הנפשות שנאצלו בהן כחות יקרות בשיעור רב מה שאין שאר זרע ישראל מוכשרים אליהן, וכן משפחות הלוי, וכפי הבדל נפשותיהן נבדלו בענין המעשים והעבודות המקבילות נגד נפשותיהן המעולות. וכן הכהן הגדול בעבור היות נפשו עוד נבדלת מכל אחיו הכהנים בכחות יקרות פנימיות הנודעות ליוצר כל ית’ , לכן מוכשר לקבל עוד מצות היתרות על שאר הכהנים, וכן הבדל כחות הנפש שבין זכרים לנקבות, הוא המסבב הבדל חיוביהן במצות, כי המצות הערכים במשקל ובמדה נאותה לפי הכנת על נפש ונפש, עד שאין מצות ממצותיה וחוק מחקותיה יוצא מגדר באפשרי משום נפש, לפי חלוף מצבי הנפשות בכחותיהן , ועל זה אמר ומתקן ומקבל. התורה במצותיה מתקנת ומסודרת, עד שהיא מתקבלת בלב כל איש ואיש לפי מצב נפשו וכח הכנתו, ואין אחד מהם יוכל לומר קיום דבר זה אצלי מסוג הנמנעות (עיון תפילה, דף נ ע”ב-נא ע”א).
Another offending passage Sperber discusses (pp. 46-47) is found in the Ve-hu Rachum tefilah where it says ושקצונו כטומאת הנדה. Sperber brings versions that did not have these words and suggests that we take it out. He then concludes (p. 50) that maybe this whole tefilah of Ve-hu Rachum should be made into a private tefilah and not obligatory, as its a late addition to the liturgy in the first place. Now it should be noted that although this sounds radical, in reality it is not. The omission of this prayer is common amongst Chassidm for far weaker reasons. Many omit it for any and all yarzheits of anyone who ever wore the mantel of “Rebbi.” Thus, Sperber appears to be in good company.
In regard to Sperber’s suggested change to add in the Imahot in the first bracha of Shemonah Esrei, although he does provide evidence that changes were made even in these berachos, I (EB) find it hard to accept these suggestions and I would have to agree with the issues Frimer raises in this regard.
One last point: while this study definitely shows that many changes were made in our liturgy, it is still not clear as to when and how and why. Exact guidelines, if there are any, need to be defined more clearly it is buried in a mass of amazing historical and bibliographical notes. Summaries and more exact conclusions should be written out more clearly, as this is such a dangerous topic as Sperber himself is well aware (see p. 129 and 124).
Here are some general notes and sources to add to Sperber’s plethora of sources. We would just like to mention that today, because of the internet, the study of Siddur has and will greatly change. Many rare and early printed siddurim and manuscripts related to Siddur are available for viewing in ones’s own home instead of being only available in far-flung libraries, available to professional scholars. Using these sources alone can revolutionize the study of the development of the Siddur.
Suggested Additions
p.9 on the Prayer for State of Israel see Joel Rappel, “The Identity of the Author of the Prayer for the State of Israel,” in Shulamit Eliash, Itamar Warhaftig, Uri Desberg, eds., Masuah Le-Yitzhak: Rabbi Yitzhak Isaac ha-Levi Herzog Memorial Volume (Jerusalem: Yad ha-Rav Herzog, 2008; Hebrew), 594-620, and his “The Convergence of Politics and Prayer: Jewish Prayers for the Government and the State of Israel,” (PhD dissertation, Boston University, 2008).
p. 23. regarding studies on Kabbalat Shabbat: to date the most comprehensive study on this topic is from Rabbi Y. Goldhaber, Kovetz Beis Aron V’Yisroel, 64: 119-138; 70: 125-146; 73: 119-13. Hopefully he will collect and update all this into a full length book in the near future.
p. 32 note 2 there is a typo it should read Shmuel Askenazi.
p. 36 see also D. Rabinowitz, “Rayna Batya and other Learned Women: A Reevaluation of Rabbi Barukh Halevi Epstein’s Sources,” Tradition 35 (2001).
p. 33-39:On the Shelo Asani Ishah controversy see E. Fram, My Dear Daughter, HUCP 2007, pp.37-41.
p. 34. On Rabbi Aaron Worms of Metz see the important article from Y. Speigel, Yerushasnu, 3, 2009, pp. 269-309; R. Dovid Tzvi Hillman, Yeshurun, 25, 2011, pp. 619-621.
p.40 and onwards; related to the שלא עשני אשה controversy see Yoel Kahn, The Three blessings Boundaries, Censorship, and Identity in Jewish Liturgy, Oxford 2010.
p. 41-42: On R Abraham Farissol see David B. Ruderman, The World of a Renaissance Jew, the life and thought of Avrhom Ben Mordechai Farissol, HUCP, 1981.
p. 52 D. Rabinowitz, “Is the Modern Placement of Bameh Madlikin A Polemic Against Hassidim?” Or Yisrael, 2007, 180-84.
p. 73 note 4 there is a typo, it should say R. Dovid Cohen.
p. 80 see D. Rabinowitz, “The Pitfalls of Changing the Liturgy: On Changes to the Nikkud of Kaddish,” Or Yisrael, 158-62, 2007.
p.100 See E. Brodt, The Avudraham and his usage of the Tur and Pirush of R Yehudah Ben Yakar (In print).
pp. 108-109: In regard to R. Emanuel Hai Ricchi see: B. Naor, Post Sabbatian Sabbatianism, pp. 53-57: Yeshurun, 24, p. 444.
p. 109: Darchei Noam is worth mentioning as this work is one of the only works that received a Haskamah from the Gra, see Eliach, Hagaon 3, p. 1257.
p. 133: It should say the brother of the Ketzot Ha-choshen, R. Yehudah author of the Terumot Ha-Kerei.
p. 157: On R. Yakov Emden’s Siddur and additions from others over the years. It is worth mentioning that a few years ago the printing house Eshkol printed a new version of the siddur including many new additions of R. Emden himself, from a manuscript of the siddur. One of the important features in this edition is they put all the material that was not R. Emden’s in different fonts so one can see exactly what was added by others over the years. Additionally, they provided a photo reproduction of the original siddur at the end of volume two.
p. 177: Sperber brings the special work of the Aderes on Tefilah. Sperber notes this books is full of textual changes, some based on manuscript but mostly on his own. To be more exact and correct, what Sperber writes about this work a very small part was printed in the Journal, Knesset Hagedolah. Many years later a few pieces of this work was printed in the journal Yeshurun. In 2002, Y. Amechi printed this work from manuscripts with many notes. In 2004 Ahavat Sholom printed this work again based on even more manuscripts. They also included other articles of his printed elsewhere related to Tefilah. The main thing worth noting is that this is a very special work related to Tefilah.
p. 179 on the well-known reason why during the week we say Magdil and on Shabbat we say Migdol, see: Shut Lev Shlomo, Siman 23; Noam Megidim, p. 13b; R. Reuven Margolios, Haggadah Shel Pesach p. 60; Y. Speigel, Yeshurun 6, 1999, pp. 759-762.
p. 189: A wealth of sources on the topic worthy of mention, regarding adding Zachrenu Lechaim during Aseret Yemei Teshuvah can be found in R. Dovid Zvi Rothstein, Sefer Torah Menukod, in Kovetz Ohel Sarah Leah, 1999, pp.632-771. See also the important article on this from U. Fuchs, Tarbitz 75 (2006), pp. 129-154.



Book Review: Pischei Tefilah u-Mo’ad by Y. S. Spiegel

Book Review

by Eliezer Brodt

פתחי תפילה ומועד, יעקב שמואל שפיגל, ירושלים תש”ע, 540 עמודים.

Pischei Tefilah u-Mo’ad, Y. S. Speigel, Jerusalem: 2010, 540 pp.

Professor Speigel is one of the most prolific writers in the Jewish academic scene, as the author of over 160 articles and 18 books (16 of those are publications for the first time of works which remained in manuscript. The other two are his own original and important studies; one of the latter is reviewed here). His articles cover an incredibly wide range of subjects related to many areas of Jewish Studies, including history of Rishonim, piyutim authored by Rishonim, bibliography and minhaghim, to name but a few. His uniqueness lies not only in the topics but also that his work has appeared in all types of publications running the gamut from academic journals such as Kiryat Sefer, Tarbiz, Sidra, Alei Sefer, Assufot, Teudah, Kovetz Al Yad and also in many prominent Charedi rabbinic journals such a Yeshurun, Yerushasenu, Moriah, Sinai and Or Yisroel. It is hard to define his area of expertise, as in every area he writes about he appears to be an expert! His doctorate was related to later additions in the Talmud by the Savoraim but most of his subsequent work focused on completely different areas. He has edited and printed from manuscript many works of Rishonim and Achronim on Massekhes Avos and the Haggadah Shel Pesach. He is of the opinion, contrary to that of some other academics, that there is nothing non-academic about printing critical editions of important manuscript texts. Although there is a known “belief” in the academic world, “publish or perish,” which some claim is the cause of weak articles and books, at times, Spiegel’s prolific output does nothing to damper the quality of his works. Another point unique to Speigel’s writings, besides his familiarity with all the academic sources, he shows great familiarity with all the classic sources from Chazal, Geonim, Rishonim and Achronim, to even the most recent discussions in Charedi literature – this bekius (breadth) was apparent well before the advent of search engines of Hebrew books and Otzar Ha-hochmah. Alongside all this is his penetrating analysis and ability to raise interesting points. This new collections contains 32 articles related to tefilah, kriyas ha-Torah, halacha and minhaghim related to the mo’adim. Four of these articles are entirely new, and some of the reprinted articles are already classics, quoted and used many times in recent literature. I would just like to list and describe some of the topics, found in this excellent collection. There are parts of the Zecher Tzadik (written in 1467) which is still in manuscript. The section on Pesach was printed by Speigel in a separate book via Ofek. In this collection the Halachos of tefillin and Rosh Hashana were printed. Other articles are various Shu”t from manuscript on a wide range of topics, amongst them, where the Kohanim should say Nesiat Kapayim, a Kotton davening for the Amud, washing when eating vegetables, the fast of the Bechor on erev Pesach, and consumption of sesame oil on Pesach. Each piece has a thorough introduction about the author and topic and the texts contain many useful notes. There is a great article of Hilchos Rosh Hashnah in the Azharot form from Reb Pinchas Halevei, the brother of the Reah. The notes and introduction are very good. I should point out that in the introduction to this piece, Spiegel deals a bit with the famous question of who was the author of the Sefer Hachinuch. Similar pieces in this collection are Azharot from other Rishonim which contains Hilchos Yom Kippur and another on HILchos Succos. Another piece worth mentioning is a teshuvah printed for the first time about the Beracha on Coffee. In the introduction of this piece, Spiegel collects many different aspects of coffee that early Halachic works dealt with. But we should note that his discussion regarding the appropriate shiur (amount) that would require making a beracha acharona really requires an examination of the various forms in which coffee was historically drank. Some coffees are meant to be consumed in small doses while others in larger formats. Today, for example, a typical espresso shot is just an ounce, while a standard cup of coffee is 12 ounces. While espresso is a more recent, it would be helpful to know if one’s position regarding beracha achrona is more a function of size of common cup where the person lived than a sweeping position on coffee generally. There is an article discussing the piyut Achlu Mashmanyim which is customarily recited on Shabbos Chanukah. As an aside, he provides an early source for eating sufganiyot on Chanukah. For Purim he has a large collection of Halachos pertaining to the concept of Venahaphechu – that we do the opposite of what we would think. Another special article related to Purim is a very comprehensive discussion on cross-dressing on Purim and other happy occasions throughout the year. He prints in this collection a Derasha of a talmid of the Rosh on Pesach for the first time (the Halacha part was printed by Speigel in a recent issue of Moriah). One interesting passage in this Derasha which I found was: אם אנשי’ באים ללמוד ונשים באות לשמוע טף למה בא, כדי לתת שכר טוב למביאיהן, אלמא שהתינוקות כמו כן יש שכר גדול למביאיהן לחנכם במצות. ויותר חביב לפני הב”ה בשעה שהתינוקות עונין קדיש או קדושה יותר מגדולים, שאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא… Hopefully in the future I will return to this topic of bringing kids to shul. Amongst my favorite pieces in this collection is his article on the piyut which we say on the Yomim Noraim of Useshuvha Usefilah Utzedaka. In this piece he deals with piyutim and Halacha- namely, did Paytanim say things contrary to halacha. He deals with the Rambam’s negative opinion of Baalei Azharot (see here). He also deals with the sources of the famous story of Reb Amnon and Unesaneh Tokef. Another favorite piece is his discussion of saying Chazak! when we finish reading each book of the Chumash. A side topic of interest dealt with in this same piece is saying Yashar Koach to the Kohanim after they do nesiat kapyim. Other pieces worth mentioning are his discussions of saying Parsahas Hazinu daily. Another important part of this piece is a discussion of sources for saying Maamodos daily. Another comprehensive piece deals with when the crowd says a Passuk during Krieas Hatorah and Megilot. One last piece worth mentioning is an excellent collection of sources dealing with who decided where the baal koreh stops by each Aliyah. We can only hope that Professor Speigel collects the rest of his articles into a few volumes similar to this collection.




The Head Movements of Shema’

THE HEAD MOVEMENTS OF SHEMA’

by Bezalel Naor

Rabbi Bezalel Naor is a multifaceted scholar, recognized as the leading interpreter of R. Kook in the English language. His newest book is The Limit of Intellectual Freedom: The Letters of Rav Kook. It can be purchased from his website, www.orot.com.

The most important utterance in Judaism is the Shema’: Shema’ yisrael adonai eloheinu adonai ehad. (Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is one.) This declaration of the absolute unity of God is the cornerstone of our faith. By Biblical mandate, a Jew recites the Shema’ twice daily, be-shokhbekha u-ve-kumekha (“when you lie down and when you rise up”). See Deuteronomy 6:7.

All of the above is quite famous. What remains today a little known fact is that once upon a time this recitation was accompanied by head movements to the four directions, and up and down. This practice is recorded both in the Ge’onim (post-Talmudic Babylonian sages) and the Rishonim (medieval European sages).[1] The basis for this observance is the following statement in the Talmud:

Symmachus says: “Whoever prolongs the word ehad (“one”), his days and years are prolonged.

Said Rav Aha bar Ya’akov: “And [specifically] the letter dalet [of ehad].”

Said Rav Ashi: “Provided he does not speed up the letter het [of ehad].”

R. Yirmiyah was sitting before R. [Hiyya bar Abba]. He saw that he was prolonging overly much. He said to him: “Once you have proclaimed Him King above and below, and to the four winds of heaven, you need not any further.”[2]

Rashi, the eleventh-century exegete of Troyes, France, comments: “Proclaimed Him King above, etc. – You have prolonged the amount [of time] necessary to think in your heart that the Lord is one in heaven and on earth and its four directions.”

This is a disembodied approach; no mention in Rashi of actual body movements. The visualization of heaven and earth and the four cardinal points is purely mental.

However, if one consults the commentary of Rabbi Menahem Ha-Me’iri of Perpignan, Provence (1249-1306) one finds an added dimension: “The amount of lengthening the letter dalet is that required to picture in the heart that He, blessed be He, rules over heaven and earth and the four winds of the world. And for this reason, it is customary to tilt the head and move it to these sides. Nevertheless, if one prefers not to tilt the head, one need not, because the thing depends not on the tilting of the head and its movements, but rather upon the feeling of the heart.”[3]

Me’iri revisits this theme in his commentary to Tractate Sukkah when discussing the na’anu’im or waving of the lulav (palm frond) during the Sukkot festival. There, he opines that both in regard to the movement of the lulav during the recitation of Hallel and the movement of the head during Shema’, only a to-and-fro and up-and-down movement is called for (as opposed to the four directions, and up and down). “Even that which they said. . .to prolong the word ehad (“one”) sufficiently to proclaim Him King above and below and in the four winds of the world, even this necessitates only a movement to the two directions, and below and above. Furthermore, some say that in ehad no movement is necessary, only picturing in the heart.”[4]

Neither is Me’iri the only Provencal commentator to bear witness to the practice of head movements. His contemporary Rabbi David ben Levi of Narbonne writes: “How long? Long enough to proclaim Him King, etc. – Some interpret that one proclaims Him King by moving one’s head. And so interpreted Rabbenu Hai, of blessed memory.”[5]

In Provence, where we find most evidence of the head movements, there were some who found the practice ludicrous (huka ve-itlula).[6] Perhaps, these authorities took exception not so much to the movements themselves, as to the fact that as often happens in the case of rituals, the simple folk focus on the externals rather than on the inner awareness which is the essence.[7]

The German codifier Rabbi Jacob ben Asher (d. Toledo, Spain before 1340) defended the practice of the head movements accompanying Shema’:

One must prolong the dalet of ehad the amount [of time] necessary to think in one’s heart that the Holy One, blessed be He, is unique in His world, above and below, and in the four winds of the world. There are some accustomed to tilt the head according to the thought, above and below, and to the four directions. Some object to the practice because of the statement of the Rabbis, “He who recites Shema’ should not gesticulate with his eyes or lips.”[8] My father, of blessed memory, used to say that one need not heed [their words], for there, the gesticulations are for an extraneous purpose, and interrupt the concentration, but here, the gesture is a requisite of the concentration and brings it about (tsorekh ha-kavvanah ve-goremet otah).”[9]

Rabbi Joshua Boaz Baruch (Italy, d. 1557) offers a very graphic description of the head movements of Shema’:

This is the amount [of time] to prolong the word ehad: one third in the letter het and two thirds in the letter dalet. How does one proclaim the Kingship? Up and down during the het, and in the four directions during the dalet.[10] And one concentrates while moving the head up and down, to the east and to the west, to the north and to the south . . .[11]

One can only speculate what happened to these head movements. Whereas the movements of the lulav or palm frond continue in full force to this day, wherever Jews are found, we are not aware of any community that has retained the custom of moving the head during Shema’, though as we have seen, it was once widespread in communities as diverse as Babel (today Iraq), Provence, Spain and Italy.

One of the most provocative statements found in Rav Kook’s Orot is this:

We dealt much in soulfulness; we forgot the holiness of the body.[12]

Perhaps these head movements of Shema’ are a “mitsvah yetomah” (orphan mitsvah) due for revival.[13]

Notes

[1] These head movements of the Shema’ are not to be confused with those employed in the so-called school of “Prophetic Kabbalah” founded by Abraham Abulafia (b. 1240), although it is possible that Abulafia was inspired in this respect by the earlier tradition surrounding the Shema’. Prof. Gershom Scholem was struck by the similarity between the Abulafian technique (especially the technique of breathing) and Indian Yogic practices. Perhaps Scholem was unaware of the Judaic practice surrounding Shema’. It is possible though, that Scholem would have regarded even this practice, stretching back at least as far as Rav Hai Gaon, as influenced by Yogic or Sufic tradition. See Gershom G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism (New York, 1971), pp. 139, 144; Aryeh Kaplan, Meditation and Kabbalah (York Beach, ME, 1985), pp. 55-114.

[2] Talmud Bavli, Berakhot 13b. The words “Hiyya bar Abba” are bracketed in the standard Vilna edition. In the parallel discussion in Talmud Yerushalmi, Berakhot 2:1, rather than R. Hiyya bar Abba, it is Ze’ira who apprises R. Yirmiyah that he needn’t overly prolong the recitation. R. Aryeh Leib Yellin (Yefeh ‘Einayim) suggests that the text of the Bavli be emended to “R. Zeira” to conform to the Yerushalmi.

[3] R. Menahem ben Shelomo ha-Me’iri, Beit ha-Behirah, Berakhot, Dikman ed. (Jerusalem, 1965), p. 42.

[4] R. Menahem ben Shelomo ha-Me’ri, Beit ha-Behirah, Sukkah, Liss ed. (Jerusalem, 1966), p. 133.

[5] R. David ben Levi of Narbonne, Sefer ha-Mikhtam in: Hershler ed., Ginzei Rishonim / Berakhot (Jerusalem, 1967), p. 28. This comment of Rabbenu Hai ben Sherira Gaon (939-1038) to Berakhot 13b first crops up in the Sefer ha-Eshkol of Rabbi Abraham ben Isaac, Av-Beit-Din of Narbonne (d. 1158). See Albeck ed., Sefer ha-Eshkol, p. 14; included in B.M. Lewin ed., Otsar ha-Ge’onim, Vol. I – Berakhot (Haifa, 1928), Perushim, p. 13. Cf. Rabbi Nathan ben Yehiel of Rome, Arukh, s.v. bar pahatei.

[6] Sefer ha-Mikhtam ibid.; R. Asher of Lunel, Orhot Hayyim, chap. 18.

[7] For example, Rabbi Hayyim El’azar Shapira of Munkatch (Munkacevo) explained the custom of reciting the verse Atah har’eita la-da’at [“Unto you it was shown, that you might know, that the Lord is the God; there is none else besides Him”] (Deuteronomy 4:35) on Simhat Torah at the opening of the Ark before commencing the hakafot or circumambulations with the Torah scroll in hand, as an antidote to any perverse notions that might creep into the common mind. By declaring the absolute unity of God, we stave off any misguided tendency to deify the Torah. See Rabbi Hayyim El’azar Shapira, Sha’ar Yissachar, Simhat Torah. Cf. Rabbi Meir Simha Cohen of Dvinsk, Meshekh Hokhmah (Riga, 1927), Exodus 32:19 who explains that Moses smashed the Tablets of the Law to prevent their deification by the worshipers of the Golden Calf.

[8] Yoma 19b. There, included in the prohibition is gesticulating with the finger(s).

[9] Rabbi Jacob ben Asher, Tur, Orah Hayyim.

[10] The Hebrew letters also signify numbers. Thus, het has the numerical value of 8; dalet, the numerical value of 4. The head movements up and down allude to the seven heavens and earth, a total of eight. It is appropriate that they occur during recitation of the letter het. The movements in the four directions of the compass occur during the recitation of the letter dalet.

On the practical level, one may question how it is possible to prolong the sound of the letter dalet (twice as long as the letter het!) when the consonant dalet is a stop or plosive. The question is based on ignorance of the correct pronunciation of the Hebrew letters. In the Ashkenazic community, the differentiation between dalet degushah (hard dalet, indicated by the dot or dagesh mark) and dalet rafah (soft dalet, lacking the dagesh or dot) was lost. In the Oriental communities, this tradition was maintained. In truth, only the hard dalet has the “d” sound; the soft dalet is pronounced “th” as in the English word “the.” In phonetics, such a sound is referred to as a “continuant,” as opposed to a “stop” or “plosive.” As the dalet of ehad is soft, the word is properly pronounced “ehath.” Adhering to these basic rules of the Hebrew language, the dalet of ehad may certainly be drawn out. See Rabbi Nahum L. Rabinovitch, Yad Peshutah (Jerusalem, 1984), Hil. Keri’at Shema 2:9 (p. 64). For the record, there were several Ashkenazic gedolim who were sensitive to the refinements of Hebrew pronunciation, as practiced by the Oriental communities. In the previous generation, Rabbis Joseph Elijah Henkin and Jacob Kamenecki expressed such concerns, to name but two.

[11] R. Joshua Boaz Baruch, Shiltei ha-Gibborim to Mordekhai, Berakhot (Vilna ed., 46a).

[12] See Rabbi Abraham Isaac Hakohen Kook, Orot (Jerusalem, 1950), Orot ha-Tehiyah, chap. 33 (p. 80); Naor trans., Orot: The Original 1920 Version (Spring Valley, NY, 2004), p. 189.

[13] Rabbi Jacob Moses Harlap, the eminent disciple of Rav Kook, wrote that the revival of mitsvot that have fallen into desuetude is a cure for the malady of our generation of neshamot she-be-‘olam ha-tohu (souls of the World of Chaos), whose vessel is too narrow to contain the great light due to penetrate it. This thought is expressed in a letter Rabbi Harlap wrote in 1946 upon the occasion of the renewed “Hakhel” ceremony. Published as an appendix to Rabbi J.M. Harlap, Mei Marom, Vol. V (Nimmukei ha-Mikra’ot) (Jerusalem, 1981). Cf. the essay entitled “Ha-Neshamot shel ‘Olam ha-Tohu” (The Souls of the World of Chaos) in: Rabbi Abraham Isaac Hakohen Kook, Orot (Jerusalem, 1950), pp. 121-123.

Postscript: In an email to Marc Shapiro, Rabbi Naor adds that R. Kalonymos Kalmish Shapira of Piaseczna advocated these head movements. Unfortunately, he can’t locate the precise source. Perhaps one of the readers can help out.

Postscript 2: Eliezer Brodt adds: See Eric Zimmer, Assufot 8 (1994), Tenuchos Vetenuot Haguf Beshaat Keriat Shema, pp. 343-368. For some reason it is not included in the collection of his articles called Olam Keminhago Noheg.




תפילת בית המדרש, התיאטרון הרומי וישיבת הקרנות

תפילת בית המדרש, התיאטרון הרומי וישיבת הקרנות
דוד סג”ל
מלבורן, אוסטרליה


אף שלתפילה צורות הבעה ושמות שונים[1], הרי עיקר התפילה הוא אחד, והוא מוגדר ע”י הרמב”ם[2] כך:

“… חיוב מצווה זו /התפילה/ כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו”.

עיקרון זה מופיע בדברי הרמב”ם גם במקום אחר[3], בו הוא כותב:

“לעולם יצעק אדם על העתיד לבא, יבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את ה’ ולשבחו תמיד, הרי זה משובח”.

דברי הרמב”ם שב”מקור האחר”, הם בסיום הלכותיו העוסקות ב”תפילות הכפולות[4], שבהן שתי תפילות, הראשונה תפילת בקשה הפותחת ב”יהי רצון מלפניך”, והשניה היא תפילת הודיה הפותחת ב”מודה אני לפניך”, ומהיותן תפילות הודיה על מילוי בקשותיו, יש להתפלל אותן רק באם בקשותיו שבתפילתו הראשונה נתמלאו.

אחת מ”תפילות כפולות” אלו היא תפילת “הנכנס לבית המדרש”, אלא שהיא שונה מהאחרות’ מפני שאת תפילת ההודיה שבה צריך הנכנס לבית המדרש להתפלל ביציאתו ממנו, גם כשאינו יודע אם בקשותיו בתפילת הכניסה שלו נענו, או אף אם הוא יודע שלא נענו, מפני שאינה תפילת הודיה על מילוי בקשותיו שבתפילת הכניסה, אלא היא תפילת הודיה “כללית”, על שזכה לשבת בין יושבי בית המדרש.

אף שבראשיתה לא היתה תפילת “בית המדרש” אלא “תפילה פרטית[5]” של התנא רבי נחוניא בן הקנה[6], ובדברי הרמב”ם שבמשנה תורה היא לא הובאה בלשון הלכה מחייבת[7], הרי שהיא הובאה ככזו בפירושו למשנה[8]:

“ושתי תפילות אלו חובה על כל מי שנכנס לבית המדרש ללמוד, הלא תראו שלא אמר בכניסתו מה היה אומר[9] ר’ נחוניא בן הקנה ותהיה הרשות בידנו, אלא אמר בכניסתו[10] מה הוא אומר, ר”ל אם נכנס הנכנס לבית המדרש מהו צריך לומר…[11]“.

על תפלתו של רנב”ה מסופר במשנה:

“רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל[12] בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, תפלה קצרה.

אמרו לו (תלמידיו[13]):

מה מקום[14] לתפלה זו?

אמר להם:

בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי[15], וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי”.

משאלת השואלים (תלמידיו) ניתן להבין, שלא היה ידוע להם על חיוב להתפלל לפני הכניסה והיציאה מבית המדרש, וכי על מה יתפללו?

לדברי המאירי[16], חידשה תפילה זו של רנב”ה “יסוד” חדש בחיוב כל תפילה:

“נחוניא בן הקנה וכו’ הורה בזה, שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלקים, ואז יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד, ואמר על זה החכם, שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש, שלא תארע לו תקלה על ידי הוראתו, וביציאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים”.

ממשנה זו שבה מופיע רק סיפור תפילותיו של רנב”ה ולא נוסחן, לא ניתן להבין ממה חשש ומהו חלקו שעליו הוא הודה, אך מתפילות מנוסחות המופיעות כהמשך למשנה בשני התלמודים – הירושלמי והבבלי, ניתן להבין מה חשבו מחברי התפילות, ממה חשש רנב”ה ועל מה הודה.


תפילות הכניסה והיציאה בתלמוד הירושלמי[17].

“בכניסתו מהו אומר?

יהי רצון מלפניך ה’ אלקי ואלקי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור, ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא.

וביציאתו מהו אומר?

מודה אני לפניך ה’ אלקי ואלקי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין, אני עמל לירש גן עדן, והן עמלין לבאר שחת [18], שנאמר[19]: “כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת”.

בסוף ההלכה שבירושלמי מופיע מאמרו של רבי אבון:

“ביציאתי אני נותן הודייה על חלקי, אמר רבי אבון: לא-ל שחלק לי דיעה ומעשה טוב[20]“.

מהו פירושם של דברי רבי אבון?

הרב משה מרגליות כותב בפירושו “פני משה”, שרבי אבון מתייחס לנוסח תפילת היציאה ה”מנוסחת” שבתלמוד הירושלמי ולא לדברי המשנה, (למרות שדברי רבי אבון פותחים בציטוט מהמשנה), והוא מפרש את דברי רבי אבון בשני אופנים:

“ר’ אבון מפרש להא דקאמר /רנב”ה, אני נותן/ הודיה על חלקי, דאין צריך להאריך כ”כ כמו דתני בברייתא דלעיל, ביציאתו מהו אומר וכו’, אלא דבהא לחוד סגי לצאת ידי תפילה זו[21] שאומר מודה אני לאל שחלק לי דעה ומעשה טוב”.

“ועוד, שזה ג”כ מעין הבקשה בכניסתו, שעכשיו נותן הודיה שחלק לו דעה – ולא נכשל בדבר הלכה, ומעשה טוב – שלא הקפיד כנגד חביריו[22]“.

בעוד שבתירוצו הראשון מסביר הפני משה את דברי של רבי אבון כאומר, שכדי לצאת את “דרישתה” של תפילת רנב”ה די בתפילה יותר קצרה מזו שבגמרא, הרי שלפי הסברו השני של הפנ”מ, טענת רבי אבון היא שישנה עדיפות לנוסח התפילה הקצר.

משני פירושיו של הפני משה בדברי רבי אבון, ניתן להבין שלדעתו אין תפילות בית המדרש המנוסחות שבירושלמי, נוסח תפילותיו של רנב”ה, מפני שאילו היו נוסח תפילותיו, לא היה רבי אבון טוען שאין צריך להאריך כ”כ או שתפילת יציאה קצרה אף עדיפה, שהרי רנב”ה הוא “אבי התפילה”, אך מאחר והוא סבר שנוסח תפילות הכניסה והיציאה אינן נוסחי תפילתיו של רנב”ה, אלא הן תפילות שחוברו ע”י חכמים מאוחרים יותר על בסיס העקרונות שבהסברו של רנב”ה לתפילותיו, ולכן הוא טען שכדי למלא את “דרישות” תפילתו של רנב”ה אין צורך בתפילה הארוכה, ודי אם הוא אומר, “מודה אני לאל שחלק לי דעה ומעשה טוב”, או שהוא אף נוסח “עדיף”.

גם מהברייתא בבבלי שאינה פותחת ב”מה הוא אמר[23]“, או ב”מה הוא היה אומר[24]” (שהן הלשונות כאשר שואלים מה היה נוסח[25] דבריו של אומר פלוני), ניתן להבין, שהברייתא[26] לא באה לספר מה היה נוסח תפילותיו של רנב”ה, אלא על נוסחי תפילות “מומלצות”, שחוברו ע”י חכמים מאוחרים יותר על בסיס העקרונות שבתשובת רנב”ה שבמשנה[27].

וכך כותב פרופ’ ר”ל גינצבורג[28]:

“… ואיך שהוא לפי דרכנו למדנו שלא כוונו בשני התלמודים לומר שאלה התפילות בלשונם ממש התפלל רבי נחוניא … אלא שנתנו דוגמה לתפילה שראויה ליושבי בית המדרש, וכמנהגו של רנב”ה שהיה מתפלל שלא תארע תקלה על ידו …[29]”.


תפילות הכניסה והיציאה בתלמוד הבבלי[30].

גם בתלמוד הבבלי מופיעות בהמשך למשנה, תפילות כניסה ויציאה מבית המדרש, שנוסחן שונה מזה של התלמוד הירושלמי:

“ת”ר[31]:

בכניסתו מהו אומר?

יהי רצון מלפניך ה’ אלהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח[32] בהם.

ביציאתו מהו אומר[33]?

מודה אני לפניך ה’ אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי[34] קרנות שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים – אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת”.
__________

אף שתפילות בית המדרש שבירושלמי והבבלי דומות במבנן ובתוכנן הכללי – שבשתיהן תפילות כניסה ויציאה, ובשתיהן (מלבד לפי פירושו השני של ה”פני משה), תפילת היציאה אינה הודיה על מילוי בקשותיו שבתפילת הכניסה, אלא היא תפילת הודיה “כללית”, יש ביניהן הבדלים רבים[35], אך במאמר זה נדון בעיקר בשני הבדלים, שבירושלמי הדמות השלילית היא זו של יושב התרטיות והקרקסאות, ואילו בבבלי הם יושבי הקרנות, וכן שתפילת היציאה שבנוסח הירושלמי מסתיימת בפסוק: “… שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת”, בעוד שתפילת היציאה בבבלי אינה מסתיימת בפסוק שהוא, (מלבד בנוסח תפילת היציאה שברי”ף[36], אשר סיום התפילה שם הוא: “… שנאמר[37]: ואתה אלהים תורדם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך”).

לפסוקים אלה הבאים (בירושלמי ולגירסת הרי”ף בבלי), כהמשך ל”באר שחת”, משמעויות עקרוניות שונות.

לשון הפסוק שבירושלמי הוא בגוף ראשון, וייתכן שהיא תפילתו של המתפלל (בלשון הפסוק) עבור עצמו[38], בעוד שהפסוק שבסיום התפילה בנוסח הרי”ף תוכנו הוא “בקשת קללה” על יושבי הקרנות לירידתם לבאר שחת – “ואתה אלהים תורידם לבאר שחת”.

מי הם יושבי הקרנות?

הביטוי “יושבי קרנות” שאינו בתלמוד הירושלמי או בכל ספרות קדומה אחרת והוא מופיע רק[39] בתלמוד הבבלי בשלושה מקורות, ובכל אחד מהם פירש רש”י פירוש שונה למהותם:

בתפילת בית המדרש פירש רש”י:

“מיושבי קרנות – חנוונים[40] או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה[41]“.

במקור השני מובאים יושבי הקרנות כסיבה לתקנת עזרא לקריאת התורה במנחה בשבת[42]:

“… שיהו קוראין במנחה בשבת – משום יושבי קרנות[43]“.

לדברי רש”י בפירושו שם, יושבי הקרנות הם “חנוונים”, (שחנויותיהם היו ממוקמות בפינות הרחוב):

“משום יושבי קרנות – יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה”.

המקור השלישי הוא בפסולין לדון[44]:

“רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר “בצדק תשפט עמיתך”, אלא משום יושבי קרנות”.

שם פירש רש”י:

“גזירה משום יושבי קרנות – תגרין שאינן בקיאין בטיב דינין, ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי”.

מפירושו של רש”י בתפילת בית המדרש ניתן להבין, שיושב הקרנות כאן אינם (רק) חנוונים (שחנותם היתה בקרן הרחוב), אלא אף עמי הארץ, כשהמשותף לשניהם הוא שהם מבלים את זמנם (בפינת הרחוב) בשיחות בטלות.

האם ייתכן שהשינוי בפירש”י בתפילת בית המדרש, (שבה הוסיף את עמי הארץ), הוא מהיותו ממהדורה שונה, (מוקדמת או מאוחרת) של פירושי רש”י[45] או שהוא שינוי מכוון?

_________________

הרב קוק: טעות סופר בגירסת הבבלי של התפילה.

הבנתו של הרב קוק היתה שהפסוק “ואתה אלקים תורידם לבאר שחת” שבסיום תפילת ההדרן (שמקורו בנוסח הרי”ף) הוא “בקשת קללה” על יושבי הקרנות, גרמה לו לטעון שלפננו טעות סופר, והוא כתב[46]:

“הדבר תמוה מאוד, שלא מצינו עוד שיתיחסו ליושבי קרנות, במידה של איבה כ”כ גדולה עד כדי כך לקללם”, והרי “הרבה מהם אנשים תמימים וישרים[47] ואין מקום לקרותם בשם אנשי דמים ומרמה[48], ואדרבא, אנו חייבים להתפלל בעדם ולברכם, וק”ו שחלילה לנו לקללם[49] … הלא כל דרכם בקודש הוא ההיפך מזה, ומרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה[50],”אני בריה וחברי בריה[51], אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים[52]“.

ומסקנתו:

אך נראין הדברים שנשתרבבה כאן טעות סופר עתיקה, ונתאזרחה בכל הספרים, בגמרא ובנוסחאות התפילה המודפסות בספרי המשנה עפ”י התוי”ט ז”ל ובסיומי המסכתות בתוך ההדרן, אך הנוסחא האמיתית היתה כתובה בספרים בר”ת, “מיושבי קרו”ת” ועל גבי הר”ת היה קו מעוקם קצת, לסימן שהוא ר”ת, וטעה הסופר הקדמון, ולא הבין מהו קרו”ת, וחשב שהקו העקום שעל המלה קרו”ת, הוא “נון” תלויה, והכניס אותה בתוך השורה, ויצאה לו “קרנות”, שהיתה ידועה להמעתיק ממקומות אחרים[53] בניגוד לת”ח, אבל באמת … יושבי הקרקסאות והתיאטראות נקראים אנשי דמים ומרמה”, כי “רואים שתיאטראות וקרקסאות, בכלל מושבי לצים הללו, שהיו בהם ענינים של שפיכת דמים ע”י האיצטדינין, וענינים של מדיניות ופוליטיקה[54] של רומי, שהיתה טבועה בשקר ומרמה[55] … ועליהם נאמר באמת: והם יורדים לבאר שחת, שטופים בשפיכות דמים[56] במלחמת השחוק[57] שלהם ובמלחמות ממש המאבדים את העולם, בניגוד לדרכי החיים של תוה”ק המקיימת את העולם ומביאה לו שלום וברכה, ועד כמה הדברים מכריחים שהנוסחא האמיתית היא: “לא שמת חלקי מיושבי קרקסיאות”, תוכיח נוסחת הירושלמי כאן: “ששמת חלקי מיושבי ביהמ”ד ובתי כנסיות ולא שמת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות … ומצוה לתקן“.

הרב קוק בראייתו השווה את ה”צד השלילי” של הבבלי לזה של הירושלמי, אף שאין לדמות נוסח תפילה ארץ ישראלי לנוסח בבלי.

התגובות ל”תיקונו” של הרב קוק.

הצעת התיקון של הרב קוק זכתה ל”הסכמתו” של אליעזר בן יהודה, אשר במלונו כתב בהערה[58]: “צדק רא”י הכהן קוק בהערתו שאין קרנות כאן אלא טעות סופר קדומה מאוד במקום קרו”ת ר”ת של “קרקסיות ותיאטריות”, אך היו גדולי תורה ואחרים, שכשהתייחסו לתיקונו של הרב קוק, הם שללו את תיקונו מכל וכל, ובאותה עת ענו על שאלותיו בצורת שונות ותמוהות:

הרב מ”מ כשר:

התייחסותו לדברי הרב קוק היא בדונו[59] בפסולין לדון, שהאחד מהם הוא “יושב הקרנות” ולאחר שציין שרש”י מפרש שיושבי הקרנות הם “תגרין”, הוא מציין לדברי האבות דר”נ שכתב[60]:

“וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד? מלמד שלא יתכוין אדם לישב עם יושבי קרנות בשוק. שכל זמן שאדם יושב עם יושבי קרנות בשוק נמצא בטל מן התורה, שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, כי אם בתורת ה’ חפצו[61] … ומדברי אבות דר”נ “יושב קרנות בשוק” מפורש שהעיקר כפירוש הערוך ופירוש שני של רש”י שלא מיירי מיושבי חניות, אלא מעמי הארץ שעמלין בדברי שיחה בטלה”.

ובהערתו לדבריו אלה הוא כותב:

“וע”פ שנתבאר לעיל, אין מקום לתיקון שהובא בגנזי קדם[62] שט”ס יש כאן במלת קרנות, וזה ר”ת של קרקסאות וצ”ל קרות”א, ונעשה קרנות על יסוד דברי הירושלמי בנוסח התפילה: ולא שמת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, נעלם ממנו שכן מבואר באבדר”נ …”.

ויש להעיר על דבריו:

הרב כשר טוען “שהעיקר כפירוש הערוך ופירוש שני של רש”י שלא מיירי מיושבי חנויות, אלא מעמי הארץ שעמלין בדברי שיחה בטלה”, והרי בדברי רש”י ישנו פירוש אחד, של שתי דמויות “שוות” העוסקות בדבר שיחה בקרנות, האם לא ייתכן שגם יושבי החנויות מבלים את זמנם החופשי בשיחות בטילות?


הרב ראובן מרגליות:

גם הוא התייחס לדברי הרב קוק בדונו בפסולים לדון, והוא כותב[63]:

“ומרן הגראי”ה קוק[64] תמה לפירש”י איך ייתכן לומר על כלל יושבי חניות ותגרים … וכתב להגיה קרו”ת … ומבלי להגיה נראה שהכוונה על המוזכרים במסכת סנהדרין[65] “ראשי גייסות יושבים בקרונות של זהב”, בכתובות[66]: “נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה”, ומבואר בב”ר[67]: “ונדמו כולן לחיילות של מלך, מהן יושבין בקרנות … פגע ביושבי קרנות”, ובגיטין[68]: “שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר”, ובסוטה[69]: “ושמע קול קרונות והרתיע”.

נחמן צבי געצאוו כתב[70] שיש לגרוס “קרונות” במקום קרנות, (מעין מה שכתב הרב מרגליות שדבריו הובאו לעיל), אלא שיושבי הקרונות בהסברו אינם חיילים אלא יושבי עגלות המרוץ, וגם הוא רוצה למצוא ראייה לפירושו מנוסח הירושלמי, (כנסיונו של הרב קוק).

אברהם בורשטיין כתב[71]

פירושם של הר”ר מרגליות ושל געצאוו, הוא פירוש תמוה לא פחות מהגהתו של הרב קוק, שהרי קשה לומר שמחבר התפילה כשכתב: שלא שם חלקי בין “יושבי הקרנות”, התכווין לומר שלא שם חלקי בין החיילים יושבי הקרונות, או בין רוכבי עגלות המירוץ, וכי מה להם ותפילת בית המדרש[72].

גם ציונו של הרב מרגליות לגיטין[73]: “שמונים [אלף] קרני מלחמה” אינו מובן, שהרי לפירש”י שם[74] ובמקומות אחרים[75], “קרני” הוא במשמעות קרני תרועה שתוקעים בהם, ולא מלשון קרונות שיושבין בהם.


האדמו”ר מליובאוויטש:

התיחסותו לדברי הרב קוק היא באגרת תשובה[76] למי ששלח לו את מאמרו “יושבי קרנות”

באגרת זו כותב האדמו”ר:

“הנני מאשר בזה קבלת מכתבו מג’ מ”ח ואח”כ נתקבל גם כן הירחון “ביהכ”נ” חוברות כ-כא.
ובמה ששואל לחוו”ד ע”ד מאמרו[77] יושבי קרנות אשר מסקנתו להגי’ בתפלת ר”נ בן הקנה (ברכות כח, ב) יושבי קרו”ת במקום קרנות ופי’ הר”ת הוא יושבי קרקסאות ותיאטראות ומסתייע מהירושלמי שם פ”ד ה”ב שגירסתו ולא נתת חלקי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות ועד”ז נמצא בסידור מנהג רומי רצ”ז ובמחזור רומניא רנ”ה (כ”כ בסידור עם פי’ עולת ראי’ להרב קוק ע’ שמג).

הנה אחרי בקשת סליחה, חידוד נאה הוא אבל אין נ”ל להגי’ כנ”ל ומכמה טעמים:
א) רש”י בברכות שם וכמה ראשונים[78] הביאו הגירסא יושבי קרנות ופירשוה חנונים וכיו”ב.
ב) לא מצאתי בשום מקום בקשר עם קרו”ת הבטוי יושבי כ”א הולכי[79]. יעוין במקומות המסומנים בערוך השלם, וצע”ק בע”ז יח. ב. ההולך כו’ ה”ז מושב כו’.
ג) אם בתפלה היום יומית כנראה[80] של אחד מראשוני התנאים ושהאריך ימים[81] הי’ הסדר[82] קרקסאות ואח”כ תיאטראות בודאי שהי’ משתרש נוסח זה בכ”מ. ובפועל הרי מלבד ב’ או ג’ מקומות* הנוסחא בש”ס ומדרשים היא טיאטראות ואח”ק קרקסאות וכ”ה גם בירושלמי שממנו מסתייע.
ד) תועלת הר”ת ואז הוא מצוי, כשבא במקום תיבה רגילה ולא כמו בנדו”ד, כשמקצר תיבות משפה זרה ושבאו בתושבע”פ רק פעמים מספר. ובמס’ זו לא באו כלל מלבד בפעם הזאת. וידוע שבזמן המעתיקים הי’ כל ספר וספר קובע ענין לעצמו מפני גודל הטרחא וההוצאה שבמלאכת ההעתקה הגהה וכו’.
ה) לכאורה קשה יותר לישב הם עמלים[83] איושבי קרו”ת לפי גרסת הירושלמי מליישב “הם רצים לבאר שחת” איושבי קרנות ע”פ דעת רז”ל בחומר ענין אונאת המדות וכו’, וראה לדוגמא מרז”להובא ברש”י עה”ת[84] שאם שיקר במדה כו’ מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם!

נחמן צבי געצאוו כתב[85] שיש לגרוס “קרונות” במקום קרנות, (מעין מה שכתב הרב מרגליות שדבריו הובאו לעיל), אלא שיושבי הקרונות בהסברו אינם חיילים אלא יושבי עגלות המרוץ, וגם הוא רוצה למצוא ראייה לפירושו מנוסח הירושלמי, (כנסיונו של הרב קוק).

אברהם בורשטיין כתב[86]
____________

לדברי הרב קוק,”יושבי הקרנות” שבתפילת בית המדרש, הוא “שבוש שהתאזרח”, אלא שקשה לומר שהיא טעות שטעו בה כל הראשונים[87] ולא היה מי מהם שהבחין שלפניו טעות[88], ואם ההוכחה היחידה לשינוי הגירסא היא קושיתו, ידועים דברי הרא”ש[89] “שאין לעשות בנין בלי יסוד, כי באו להחמיר ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא, ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין”, ואין ספק שעיון בטענות הרב קוק לשינוי הגירסה יגלה שטענותיו אינן טענות, ואם ישנה כאן “טעות שהתאזרחה”, הרי היא הנקודה שנוספה ע”י מדפיס טועה בזמן מן הזמנים בתוך דברי רש”י, והיא שגרמה לשאלות הרב קוק ולהסברים התמוהים של המגיבים על דבריו.


“שיבושים שנתאזרחו בספרים”.

בעיית ה”שיבושים שנתאזרחו בתלמוד” היא בעיה ידועה[90], שיבוש שתחילתו בסופר שטעה בהעתקת כתבי יד, הועתק ממנו ע”י סופרים שבאו אחריו, וכשהמגיהים בבתי הדפוס הראשונים הבחינו בטעות הם “תיקנו” את הטעות כהבנתם, ועי”כ גרמו לטעויות ע”ג טעויות, ולא אחת טעו סופר או מגיה בפענוח טועה של ראשי תיבות[91], הבעיה החריפה עם התפשטות הדפוס, כשהמהדורות ה”חדשות” לא היו אלא דפוס-צילום של המהדורה הקודמת, וכך עברה הטעות הראשונה מהוצאה להוצאה, ואף היו מקרים שטעותו של סופר שבהעתקת כתב היד, או המדפיס של מהדורת הדפוס הראשונה הפכה להלכה[92] וכשגרמה לקושיות ותמיהות, ענו עליהן בתירוצים תמוהים עוד יותר.

גם הרב קוק וגם המערערים על תיקונו הבינו שבדברי רש”י שני פרושים למהותם של יושבי הקרנות:

האחד: “חנוונים”, והשני: “עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה”.

ולכן, כשהרב הרב קוק שאל במה חטאו החנוונים, הוא השיב שלפנינו ט”ס, הרב מרגליות הגיב על שאלותיו וטען שיורדי הקרנות אינם חנוונים אלא חיילים יושבי קרונות, הרב כשר טען שהעיקר הוא כפירוש הערוך והפירוש השני של רש”י שלא מיירי מיושבי חניות אלא מעמי הארץ המבלים את זמנם בקרנות הרחוב, והאדמו”ר מליובאוויטש השיב שייתכן שהחנוונים ירדו לבאר שחת בגלל כשלונם ב”אונאת המדות”.

אילו ראו את המהדורות הראשונות של דפוסי התלמוד, הם היו מוצאים שהנקודה המפסקת בפירש”י בין החנוונים ועמי הארץ כפי שהוא לפנינו, (וכן בפסולין לדון) אינו אלא ניקוד של מדפיס.

הנוסח בפירש”י שלפנינו (ואף בהוצאות החדשות “המדוייקות”[93] המבוססות על הוצאת האלמנה והאחים ראם), הוא:

“מיושבי קרנות – חנוונים. או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה”.

בעוד שבמקור היה:

“מיושבי קרנות – חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה”.

לפי גירסת פרש”י שהיתה בדפוסים הראשונים, אין כאן שני פירושים אלא פירוש אחד שלפיו היושב בבית המדרש מודה לה’, שהוא זכה להיות בבית המדרש, ואינו מן החנוונים ועמי הארץ היושבים בקרנות הרחוב ועוסקים בדברי שיחה.


יושבי הקרקסאות והתיאטראות שבתפילת בית המדרש שבירושלמי.

לשם הבנת הסיבה מדוע הוכנסו יושבי התיאטראות והקרקסאות לתפילתו של יושב בית המדרש, עלינו לבחון מה היתה גישת החכמים אל הישיבה בתיאטראות.

התיאטרון[94] בצורותיו השונות[95] שהיו צורת בידור נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית, ו”הגיעו” גם לארץ ישראל”, ראשיתו בזמן המתיוונים, שעליהם מצאנו במקבים[96]:

” … בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמר: נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מהיום אשר סרנו מהעמים מצאנו רעות רבות ויטה הדבר בעיניהם ויתנדבו אנשים מהעם וילכו אל המלך, וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים ויבנו גמנסיון בירושלים כמשפטי הגויים, ויעשו להם ערלה ויעזבו ברית קודש ויצמדו לגויים ויתמכרו לעשות רע”.

השפעת הגמנסיון היתה כזו, שהכהנים היו מפקירים את עבודת המקדש כדי לראות את המשחקים השונים:

” … ועד מעלה כזו הגיעה ההלניות ומדות הנכרים … עד אשר הכהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעזבם את הקרבנות היו ממהרים אל ככר ההתאבקות …[97]“.

לאחר הפסקה בזמן המכבים, חודשה בנייתם בתחילת שלטונו של המלך הורדוס שהקימם בעיקר בערים הנוכריות, אך במשך הזמן נבנו מבנים מסוג זה גם בערים היהודיות, בציפורי נחשף תאטרון רומי, בטבריה היה אצטדיון, ובחפירות ארכיאולוגיות נחשף שם גם תיאטרון, וסביר להניח שביקורם של תושבי העיר היהודים (שהיו החלק השליט בערים אלה) במקומות אלו, היו “איום” רוחני ליהודים, והם היו הסיבה לאמירות הרבות של התנאים (והאמוראים) בגנות ההליכה אל התיאטראות והקירקסים, מפני שאין להניח כי אמירות חז”ל משקפות רק עמדה עקרונית בעניין תרבות הבידור ולא את המציאות בשטח, שהרי אילו היתה האוכלוסייה היהודית נמנעת מביקורים במקומות הללו, לא היו חז”ל מתייחסים למקומות אלו פעמים כה רבות, שהרי ידוע כי ביטויי התנגדות של חז”ל להתנהגויות מסויימות, שיקפו לא אחת מציאות חברתית שהייתה מקובלת בציבור, והם מתחו ביקורת על מציאות זו ולעתים אף נוקבת.

ההתנגדות לבניית התיאטראות של הורדוס והישיבה בהם[98], היתה עוד מאז בנייתם של התיאטראות הראשונים בארץ ישראל על ידו.

לדברי יוזפוס[99] נבנו התיאטראות הראשונים, ביריחו[100], בקיסריה[101], ובירושלים[102], וכי בניית התיאטרון המפואר ע”י הורדוס בירושלים עוררה מורת רוח רבה בקרב היהודים:

” … מאחר והורדוס פרץ את גדר חוק האבות, והתחיל לפרע במנהגים נכרים, ולערוך בתיאטראות אלו התגוששויות, קרבות בין חיות טרף וקרבות בין חיות ובני אדם שנידונו למיתה, משחקים שהיו להשתוממותם ולעונג נפשם של הנוכרים, אך לבני הארץ הם היו הפרה גלויה של החוקים הנערצים עליהם, שכן כחטא נראה להם הדבר, להשליך בני אדם לחיות לשם הנאתם של בני אדם אחרים ממראה עיניהם, וכן נראה להם כחטא להמיר את חוקיהם במנהגי נוכרים”.

ההתמרמרות הגיעה לשיאה, כאשר נפוצו שמועות שהורדוס הכניס “צלמים” לתוך האמפיתיאטרון, (כפי שהיה הדבר בתיאטראות הרומיים), ואף שרוחם של רוב התושבים “נרגעה”, לאחר שהורדוס הראה להם את הקירות החשופים של התיאטרון, לא נרגעה רוחו של ציבור “קנאי” קטן שלא השלים עם עצם הקמת התיאטרון בירושלים, מהיות התיאטרון ומשחקיו “מנהגים זרים ליהדות”, גם ייתכן, שהתנגדותם היתה מפני שמשחקי התיאטראות הזכירו להם את משחקי המתייונים[103].

עיון בטעמי ההתנגדות לתיאטרונו של הורדוס, כפי שהם בדברי יוזפוס יגלה, שאף שהטעם העיקרי להתנגדות לתיאטרונו היה מפני שהתיאטרון וכל מה שהיה בו הוא “נטע זר ליהודים”, מ”מ כאשר התברר לציבור שאין בו צלמים, נשכחו אצל רוב הציבור כל טעמי ההתנגדות האחרים כלא היו והוא הפסיק ל”בטא” את התנגדותו לישיבה בתיאטרון, מלבד קומץ קנאי, אם כי ייתכן שהיא עדיין היתה ב”תוך” הציבור, שהרי כאשר רצחו את המלשין שגילה להורדוס שקשרו קשר לרצוח אותו על שהקים את התיאטרון, היו עדי ראיה רבים שסירבו לשתף פעולה עם השלטונות.

ג’וזפוס גם מספר[104] על אסיפת עם שהיתה נגד אגריפס המלך בעת בואו לביקור בקיסריה, שאורגנה ע”י “שמעון” (“שהיה מוחזק בקי בחוקים”) שדרש שלא ירשו את כניסתו של אגריפס לבית המקדש, מפני ש”אינו חסיד




“Whence Worry?” – On the Murky Trail Of An Aphorism

by Yitzhak, of בין דין לדין

[I am greatly indebted to Wolf2191 and Mississippi Fred MacDowell for reading an earlier draft of this essay and for providing numerous valuable references.] This past Rosh Ha’Shanah, my friend A.F. showed me a collection of various homilies of the Rav related to the days of Awe, “prepared, translated and edited by B. David Schreiber”. While browsing through them, I noticed the following passage:

Every Jew must also ensure the continuity of future generations

(45) There is another dimension to the equation between man and tree, כי האדם עץ השדה. In addition to roots, a tree also has נוף, branches which form a panoramic vista. Chazal debate if אילן בתר עיקרו או בתר נופו, whether the roots of a tree are more important than its expanse. A tree must have both roots and branches in order to exist and flourish. Likewise, it is insufficient for man to be merely involved in the past; he must also identify with the future. The roots are bound to the tree’s past; the flowers and branches relate to its future. Likewise, the bris yisroel comprises both past and future. Nowadays, Jews are concerned with the bris of the past, but in the days of antiquity, in the time of Avraham and Moshe, they were concerned with the future. את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום. Moshe was very troubled and wanted to ensure the continuity of the Jewish religion. Through אדם עץ השדה, man is bound to the past, nonetheless, he must anticipate the future and take all actions necessary to ensure that continuity. The past requires a future, and the future requires a past. Had Jews not identified with both the past and the future, the Jewish people could not have survived.

People often say incorrectly and sarcastically,

,העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף אין, אם כן דאגה מניין,

The past is remote, the future has not yet occurred, the present is fleeting, why, then, should one be concerned?

Yahadus disagrees. Yahadus proposes:

העבר יש, והעתיד יש, וההווה גשר המקשר את העבר ואת העתיד. אם כן, יש לדאוג.

The past exists. The future exists. The present is the bridge between the past and the future. Therefore, one should be concerned.i

The first time I ever heard this “incorrect, sarcastic” aphorism was a decade or two ago, as a catchy hit song composed by Yossi Green and sung by Mordechai ben David (a contemporary cover of the song at a wedding). In an interview with the Israeli magazine בקהלה, Green discusses the provenance of the lyrics and his composition of the song:

“הקריטריון שלי”, מספק יוסי גרין את הנוסחה, “אינו אם השיר יהיה קצבי או רגוע. הניגון צריך להיות מיוחד וחייב להיות בו חידוש מוזיקלי או קונספטואלי. זה המוטיב המאפיין כל שיר שלי. אתן לך דוגמא. כשהלחנתי את ‘דאגה מניין’, זה היה בתקופה שבה רווח בכל מקום המשפט ‘דונט וורי, בי הפי’ (אל תדאג, היה שמח). לאברמ’ל פריד הלחנתי באותה עת את ‘נישט געדאגהט יידן’ ולמרדכי בן דוד את ‘דאגה מניין’. זה היה בלתי שגרתי בעליל, משהו שכולם דיברו עליו”.

על ‘דאגה מניין’ יש לו גם סיפור, אחד מני רבים. “זאת באמת שאלה טובה, איך הגעתי למילים הללו”, הוא אומר כשאני תוהה על כך באוזניו. “אמי הייתה מאושפזת במצב לא טוב. רציתי להשמיע באוזניה דברים שייתנו מרגוע לנפשה. עיינתי בספרים הקדושים ומצאתי באבן עזרא את המילים הללו, שהן מילים נפלאות והקראתי לה מתוכן. הדברים נסכו בה עידוד רב.

“כשבאתי הביתה, קראתי למרדכי בן דוד לביתי ואמרתי לו, יש לי מילים נפלאות לשיר. כשהשמעתי לו את המילים, הוא אמר לי, אני לא מאמין. איפה מצאת מילים כאלו. הוא תמיד קורא לי, ‘הנה יוסף בעל החלומות’. גם הפעם השתמש בביטוי הזה באומרו, מאיפה אתה מוצא את המילים הללו. כך הולחן השיר”.

Green’s attribution of the aphorism to Ibn Ezra is a common error; while there are, indeed, many relatively recent works that do so (one of which Green probably encountered), none provide a source, and it is fairly certain that this is a misattribution. Wolf2191 points out another apparent misattribution; Rav Baruch Epstein ascribes authorship to Shelah, but unfortunately provides no source:

ולפעמים כשהיה אבי זקני רואה איש שקוע בצער ודאגה, היה משתדל לפזר מעליו ענני העצבות ולהשיב רוחו ולהרגיע נפשו, והטעים לו דברי נחומים ותקוה, ובתוכם זכר את דברי השל”ה שכתב בענין מניעת הדאגה בכלל, כזה:

העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין ואם כן הדאגה מנין

והכוונה, כי אחרי אשר הזמן העבר כבר איננו, ואם כן איננו בדאגה עוד, והעתיד – איש לא ידענו, ועל כן אינו צריך להיות בדאגה עליו, וההוה ימשך כהרף עין, ומה ערכו ושויו של זמן קצר כזה כי נדאג עליו ..ii

As Wolf2191 notes, not only is our aphorism not to be found in Shelah, but on the contrary, Shelah is quite in favor of worrying:

גם יהיה דאגה בלבו. הנה צער ויגון שייך על העבר, שיצטער ויהגה על העבר דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד, ידאג ויפחד מעונש עוונותיו, כי יש עוונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין, כמו שנאמר (תהלים לח:יט) ,כי עוני אגיד אדאג מחטאתי’.

ועוד שנית, ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה, בצער ובמרירות ובצום ובכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכי, יזחיל ויירא, אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לרעת הממרה את פיו. כל אשר יוסיף בעבודת ד’ ובדרכי התשובה, הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו.iii

The aphorism is found, though, in a work by a contemporary of Shelah, whom the latter esteemed – the יוסף אומץ (Frankfurt 5483) of Rav Yosef Yuspa Nördlinger, chief דיין of Frankfurt , who mentions and explains a version of the “מליצה”, but gives no hint of its provenance:

ואכתוב עוד צרי ליגון מחלת לב תוחלת ממושכה על ידי מיעוט הבטחון והיא מליצה, לחזק לב האדם שיבטח בלב שלם באלקיו ולא יצטער כלל על מה שישיגהו בעניני העולם הזה וזאת היא המליצה:

אנוש מה תדאג ותעיין, העבר אין והעתיד עדיין, וההוה כהרף אין, אם כן דאגה מניין.

וזה פירוש המליצה: העבר אין ולמה תצטער עלין הלא מה שעבר עבר ולא תוכל לשנות מה שכבר נעשה, והעתיד עדיין רצוני לומר עדיין עתיד לבא ולמה תצטער עליו והלא ישועת ד’ כהרף עין, גם אפשר שתצטער על עולם שאינו שלך כי שמא קודם באו עת הדאגה שעתה מצטער עליה יקחך ד’ לעולמך, וההוה כהרף עין רצוני לומר ההוה אין זמנו אלא כרגע ואם כן למה תצטער על דבר שאינו אלא כרגע ורצוני לומר אף אם זמן צערך ויגונך ארוך הלא כל רגע ורגע זמן בפני עצמו ואפשר שאחרי כלות הרגע ישתנה ענינו כמו שפירשתי העתיד עדיין.

אתה בן אדם כתוב זאת המליצה על לוח לבך ואז תפיק דאגותיך.iv

[From the Jewish Encyclopedia:

Hahn was the author of “Yosif Omeẓ,” which was published at Frankfort-on-the-Main in 1723 by Moses Reiss Darum, son-in-law of Joseph ben Moses Kosman. This interesting work treats of liturgical questions, of the most important moments of religious life, of education, charity, morality, the Christian holidays, and the civil calendar. It is written in a popular style; and short remarks show the author to have been a master of the Halakah. As such he was acknowledged by his contemporaries Isaiah Horowitz, author of “Shene Luḥot ha-Berit,” and Joel Särkes, author of “Bayit Ḥadash.” He expresses rational views in regard to pedagogics. He recommends adherence to the old rule given in Prov. xxii. 6, “Train up a child according to its way” (A. V. “in the way he should go”), and that the scope, method, and subject of instruction be adapted to the capacity of the child: it should not be compelled to learn what is beyond its comprehension. If not fit for the study of the Talmud, it should receive thorough instruction in the Bible, which is plain and wins the heart for the fear of God. In this work Hahn also tells of the troubles that befell the Frankfort Jews before and during the persecutions caused by Vincent , of their expulsion in 1614, and of their readmission in 1616.]

The יוסף אומץ was brought to my attention by Wolf2191, who also notes that the work הדרת אליהו‎ (Prague 5545) attributes it to “the early ones” and an anonymous “sage”:

והואיל דאתא לידן דברי הרב בעל עקרים הנ”ל … אזכור מה שפרשתי בזה בס”ד דברי התנא במס’ (אבות פרק א’) וז”ל

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכו’ ואם לא עכשיו אימתי.

… ועתה לא באתי אלא לפרש הסיפא דאמר ואם לא עכשיו אימתי. אשר בזה נפלא ממני פירושו שעל איזה זמן אמר התנא בלשון עכשיו כאלו הזכיר קודם לזה איזה זמן מוגבל.

אמנם על פי דברי הרב בעל עקרים הנ”ל דיבר התנא דברי תוכחת מוסר. ונפרש תחילה דברי הרב הנ”ל שאמר לעיל וז”ל

ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת וכו’

רצונו בזה כי אין עת בעולם אשר יאמר עליו כי הוא זה עתה או יעלה במחשבה שהזמן זה הוא עתה. כי טרם יכלה מחשבת מלת עתה ממחשבתך אף שהוא זמן קצר מאוד מאוד. עם כל זה כבר עבר וחלף הזמן המעט הזה ונעשה ממנו עבר ואין זמן בעולם נמצא אשר תהיה וחל עליו זמן עתה אף במחשבה ופשיטא שלא יכלכלו הדבור לומר עתה כי טרם יפתח פיו לומר מלת עתה כבר עבר זמנו ובטל מחשבתו ונעשה עבר. ואם כן אין זמן עתה בעולם כי אם העבר והעתיד נפגשים זה בזה תמיד ואין תווך מבדיל בינותם.

וכבר ידוע מה שהביאו הקדמונים ז”ל. אמר החכם

העבר אין והעתיד עדיין אם כן דאגה מניין.

אך פן יאמר האומר אמת דעל זמן העבר אין לי שום דאגה ועל העתיד גם כן לא אדאג כמאמר החכם אל תצר צרות מחר. אך עכשיו הנה רע ומר לי. לזה בא התנא ואמר ואם לא עכשיו כלומר אם אין עכשיו בעולם נמצא על איזה זמן תדאג וק”ל:v

Returning to Yossi Green – he was actually apparently not the first to turn the aphorism into a song; it is claimed that it used to be sung in the great Yeshivah of Novardok:

סיפר הרב שנשאל מהו המקור של המאמר שהיו שרים בנובהרדוק “העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף אין ודאגה מנין”, ופלוני אמר שהוא ב”אבן עזרא”, ולא מצאתיו אבל מקור המאמר נמצא בספר “פלא יועץ” (אות “דאגה”).vi

The ‘Rav’ (Rav Chaim Kanievsky) refers us to the celebrated nineteenth century moralistic treatise פלא יועץ, by the Bosnian-Bulgarian Rav Eliezer Papo:

כתיב (משלי יב:כה) דאגה בלב איש ישחנה. ופרשו רבותינו ז”ל (יומא עה.) יסיחנה מדעתו, אי נמי ישיחנה לאחרים.

ותרויהו איתנהו, שבתחלה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש ויש כדי לדחות הדאגה,

ואם לא יכול ישיחנה לאחרים, דהינו תלמידי-חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומישבים את הלב, כי כבר אמר החכם (מראה מוסר, ה) העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שארע לו אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחנה מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם לא יש תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ד’ וישען באלקיו זה כלל גדול להסיר הדאגה:vii

[The referral of the sufferer of depression to “men of science who will know how to repair him with good counsel and will speak to him words that will nullify the worry and settle his heart” is a remarkably modern-sounding endorsement of therapy.] While the earlier editions of the work, from its first publication in 1824 and on, that I have checked provide no source for the “sage’s” statement, a recent edition (Yerushalayim 5767) refers us to something called מראה המוסר. As described in בית עקד ספרים:

מראה מוסר, דער צוכט שפיגל, איין געטליך אונ’ וועלטליך ספר, שפריך ווערטר פאן אונזרע חכמים, מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג

A mere decade ago, I might have given up here, since I do not have ready access to a good library, but today, thanks to the incredible work of those behind HebrewBooks.org, the work is easily available with the proverbial click of a mouse. While the work is now rather obscure, it was apparently quite popular in its day, going through four printings in the seventeenth and eighteenth centuries. It is an alphabetical collection of miscellaneous aphorisms, moralisms and other quotable passages, in Hebrew and Aramaic, with Yiddish explanations, many from the Talmud, but many of much murkier provenance, our aphorism obviously among the latter.viii HebrewBooks has the third edition (Ovibach 5476):

אנוש אח קין. מה תדאג ותעיין.

בהפקד קנין. ורוב ענין

במשקל ובמנין. הכל הבל ורעיון.

העבר אין. והעתיד עדין.

וההוה כהרף עין. אם כן דאגה מנין:ix

Anyone can use HebrewBooks, but it takes Mississippi Fred MacDowell to point out that the other three editions (in addition to the Ovibach one) are available from the Jiddische Drucke collection at the Universitätsbibliothek Frankfurt a.M.:

The claim that this is the (direct) source of the פלא יועץ is problematic, though, in light of the differences between the versions: R. Papo omits the phrase “וההוה כהרף עין”, and adds the phrase “קום שתה יין”. In any event, here the trail goes cold; while מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג is clearly not the originator of these verses, I have been unable to trace them back any further, and so I pass the baton to the erudite readership of the Seforim blog: where and when does this aphorism originate?

iנוראות הרב, חלק חמשה עשר, דרשות על ברכות מלכיות, זכרונות ושופרות, קדושת יום הכיפורים, והגיונו של אדם, נערך, תורגם והוגה על ידי ב. דוד שרייבער, עמוד 97
iiמקור ברוך חלק ראשון פרק ג’ “החיים והלשון” סעיף ה’ עמודים שפט.-:‏
iiiשני לוחות הברית, מסכת יומא פרק נר מצוה, אות ס”ט
ivיוסף אומץ (פ”פ דמיין תפ”ג) עמוד קסח: – קשר
vהדרת אליהו חלק ראשון דרוש שני סימן ה’ עמודים לד:-לה. ד”ה ונשובה – קשר, קשר
viדרך שיחה עמוד ז.
viiפלא יועץ ערך דאגה
viiiContrary to the citation in the פלא יועץ, it actually appears under the letter א and not ה, as it is part of a larger poem beginning with the word אנוש.
ixמראה המוסר (אוביבאך תע”ו), אות א’ עמוד ה. – קשר
xבית עקד ספרים gives 374, but the title page explicitly states 438, as per the Universitätsbibliothek catolog.
xiבית עקד ספרים has 493; the Universitätsbibliothek gives “ca. 1750”.