1

Evening Prayer Revisited

Evening
Prayer Revisited
Chaim
Sunitsky
There is a dispute in
Tamud Bavli (Brachot 4b) as to whether one should say Shma with Brachot
before or after Shmone Esre during the evening prayer. The opinion of R.
Yohanan is that Shma is said first while the opinion of R. Yehoshua ben Levi is
that Shmone Esre is said before the Shma. Moreover, while R. Yohanan holds that
Shma is followed by Shmone Esre immediately, according to R. Yehoshua ben Levi
Shmone Esre can be recited separately and Shma with its blessings does not have
to follow immediately after. The practice of all Jews today is to follow R.
Yochanan.
Most Rishonim[1] and
the Shulchan Aruch rule like R. Yohanan and indeed this seems to be the opinion
of the Babylonian Talmud. This is called being “Somech Geula leTefila”, meaning
the blessing of Gaal Yisrael (Who Redeemed Israel) is recited immediately
before the Shmone Esre.   At first sight
it seems that the last blessing after evening Shma (Hashkivenu – let us go to
sleep) only makes sense according to R. Yehoshua ben Levi. Indeed, Talmud Bavli
(ibid) asks how the blessing of Hashkivenu would not be considered an
interruption between Geula and Tefila according to R. Yochanan? It answers that
it is considered “long Geula” (or continuation of the Geula). Our thesis is
that in Palestine in Talmudic times, the opinion of R. Yehoshua ben Levi was
the more accepted shita and moreover that they used to say Hashkivenu as the
last blessing before going to sleep (as we say Hamapil[2]).
Rashi (Brachot
2a) brings in the name of Talmud Yerushlami: Why do we say Shma in the
synagogue in the evening, even though this is done before[3] the
earliest time to fulfil the obligation? It answers that we do this  כדי לעמוד בתפלה
מתוך דברי תורה
While it seems from
Rashi that they said Shma with the blessings before Shmone Esre[4], the Tosafot
(ibid) in the name of R. Tam[5] says that
they used to simply recite Shma without blessings before Maariv, just like we
say Ashre before Mincha. Later on they would say Shma with the blessings
following R. Yehoshua ben Levi.  Indeed
the sugia further in the same Yerushalmi (1:1) supports this interpretation entirely[6]:
מילתיה אמרה שאין אמר דברים
אחר אמת ויציב מילתיה דרבי שמואל בר נחמני אמר כן רבי שמואל בר נחמני כד הוה נחית
לעיבורה הוה מקבל רבי יעקב גרוסה והוה רבי זעירא מטמר ביני קופייא משמענא היך הוה
קרי שמע והוה קרי וחזר וקרי עד דהו’ שקע מיניה גו שינתיה ומאי טעמא רבי אחא ור’
תחליפא חמוי בשם רבי שמואל בר נחמן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו
סלה מילתיה דר’ יהושע בן לוי פליגא דרבי יהושע בן לוי קרי מזמורים בתרה …
It discusses if it’s
permitted to speak after one already said the blessings after evening Shma[7]. It
mentions R. Yakov Grosa used to not speak after he said Shma with blessings,
and then mentions R. Yehoshua ben Levi[8] who
used to still say various psalms afterwards[9]. 
From the Yerushalmi it
seems that most people used to say Shmone Esre during the daytime, and later
ate their meal[10]
and laid down to sleep[11] saying
the evening Shma with blessings.[12]
We can also explain from
here how the shita of Bet Shamai regarding saying evening Shma while laying
down could have developed. It is unlikely that Shma in the evening was
pronounced in normal position and then in some generation Bet Shamai suddenly
ruled that one has to literally lie down to say it. A more likely scenario is
that it was the norm to recite the evening Shma while lying down and the
dispute of Bet Hillel and Bet Shamai arose as to whether this is the
requirement or is merely done for convenience so as to not interrupt and fall
asleep immediately.
Another obscure shita
we can now explain is in Zohar Hadash (Bereshit 17d in Mosad HaRav Kook
edition
). It mentions that the idea of praying with “redness of the sun”
applies to Maariv, not Mincha[13] like
our Talmud (Brachot 29b). In light of the shita of R. Yeshoshua ben Levi
we can understand this. It seems the ideal time for Maariv according to this
was around sundown. However one cannot fulfill the mitzvah of Shma at this
time. It is also interesting that in Tosefta (Brachot, 3:2) the opinion
of R. Yossi is mentioned that Maariv should be recited at the time of “Neilat
Shearim”.
In conclusion, it seems
that there were some communities where the norm was to recite Shmone Esre of the
evening prayer before Shma with blessings, and these communities apparently
recited the last blessing of Shma (Hashkivenu) in place of our Hamapil.


[1] I am currently unaware of any Rishon that paskened not like R. Yohanan, however
the Meiri writes that “majority” pasken like R. Yohanan, so there must have
been some who did not.
[2] Indeed Yerushlami does not mention the blessing of Hamapil, but it seems they
used to say Hashkiveinu as the last Bracha and fall asleep afterwards. It’s
interesting that our siddurim added Hashkivenu without Hatima at the Seder of
going to sleep even though in reality for us this brocha is not necessary since
we have Hamapil.
[3] It was normal to say the evening Shmone Esre in Eretz Yisrael during day time,
before stars come out (possibly because of the danger to go outside at night as
their synagogues were outside of the city).
[4] As many do today when praying early Maariv.
[5] See also Rosh (Brachot 1:1) and Korban Netaniel (10).
[6] See the commentaries from Baal Sefer Haredim and R. Chaim Kanievky.
It’s possible that Rashi did not see this whole sugia in Yerushlami but only
saw a quote of it in a Gaonic source. In general regarding use of Yerushalmi in
Rashi, see Saul Lieberman’s letter to Solomon Zeitlin published at the end of Saul
Lieberman and the Orthodox
by R. Marc Shapiro, see also the discussion from
Homat Yerushalaim printed in the beginning of standard Yerushalmi
editions.
[7] The Yerushalmi calls the blessing after “Emet Veyatziv” as this was their
Nusach, but our Nusach in the evening is “Emet Veemuna”.
[8] Of course R. Yehoshua ben Levi followed his own shita and said Shma with
Brachot after Shmone Esre. Note that the same sugia before in Yerushalmi also
discusses whether it’s permitted to speak after “Emet Veyatziv”. It continues
with והא תני אין אומר דברים אחד אמת ויציב פתר לה באמת ויציב של שחרית.
[9] This is mentioned in our Talmud (Shevuot 16b) as well.
[10] And the prohibition of eating before Shma did not apply since they read Shma
already even though they did not fulfill their obligation or because they were
eating before the time of Shma arrived.
[11] For
those who did not immediately go to sleep, the Yerushalmi (ibid) indeed
mentions that they should recite Shma (with blessings) before midnight.
[12] Interestingly even at later times when many communities had a custom to say the
evening prayer early, some people recited Shma without Brachot. R. Hai Gaon (Tshuvot
Hagaonim Hahadashot – Emanuel
, 93; this tshuva is brought in Rosh
1:1 and Bet Yosef 235) suggests that the one who is found in such a
congregation should only say Shma without blessings and pray Shmone Esre
together with them, but later one say Shma with Brachot.
[13] Indeed the Talmud there states that in Palestine they cursed the one who prays
Mincha so close to sundown as it may lead to missing the time. Obviously this
does not apply to Maariv for which there is plenty of time afterwards.



נוסח סליחות אשכנזי מודפס ארבע עשרה בלתי ידוע

נוסח סליחות אשכנזי מודפס ארבע עשרה בלתי ידוע –
דוד חיים רוט
לפי פרופ’ דניאל גולדשמידט ז”ל,[1] יש שלש עשרה
נוסחאות מודפסים של סליחות אשכנזים: אשכנז הכללי (פפד’מ), עלזאס, פיורדא-נירנברג, וורמייזא,
פלאס, שוואבין-שוויץ, קוילן, אשכנזים שבאיטליה (כל הנ’ל הם שייכים לנוסח אשכנז
המערבי), ליטא, פולין, בהמן, פוזנא, ובית כנסת הישן בפראג (ששייכים למנהג המזרחי).[2],[3]
בדרך כלל, אצל אשכנזים, נהוג לומר סליחות שונות
בכל יום, ובכל הנוסחאות הנ”ל, יש סדר שונה לכל יום של ימי אלול וימי התשובה,
וכן לשחרית, מוסף, ומנחה של יוהכ’פ.[4]
כדי להבין את מה שמיוחד בספר סליחות שמצאתי
בספריה של בית מדרש לרבנים באמריקה, צריכים להבין קצת על מנהגי יהודי איטליה.  באיטליה קיימות שלש ‘עדות’ שנוהגות מנהגים
שונים: אשכנזים (שנוהגים מנהג אשכנז המערבי), ספרדים, ובני רומא.  כמו שהזכרנו לעיל, יש מנהג מיוחד לסליחות שנהוג
(או שהיה נהוג) אצל אשכנזים שבאיטליה (שהיה נהוג אף אצל האשכנזים שביון), אבל מה
שמצאתי הוא משהו שונה.  ספר סליחות זה,
שנדפס בפירנצה ב-1922, הוא “סליחות ללילי אלול וימי תשובה כפי מנהג הקהל
הקדוש האשכנזי בעיר פירארא יע’א”.  אף
שפירארא היא עיר באיטליה, נראה שבפירארא לא נהגו לומר סליחות לפי ‘מנהג האשכנזים
שבאיטליה’, אלא לפי מנהג מיוחד שלהם שמצאנו. 
מנהג זה ייחודי אצל קהילות האשכנזים הנ”ל, שאין בו אלא סדר סליחות
אחד, ונראה שאמרוהו בכל יום, ודומה למנהג רוב הספרדים היום שאומרים אותם הסליחות
בכל יום[5].  לפי זה, סביר לומר שתופעה זו הגיעה מהשפעת
הספרדים שמתגוררים ליד קהילה זו באיטליה, אך גם ייתכן שמשום שמנהגי הסליחות לא
נקבעו עד די מאוחר[6]
התגבש בצורה שונה במקומות שונים.  אי נמי,
אפשר להציע שאי פעם קהילת האשכנזים שבפירארא אמרו נוסח קבוע לסליחות שמחולק לפי
הימים (או לפי מנהג אשכנזים שבאיטליה או לפי נוסח אחר), ובדורות האחרונים החליטו
לקצר, ובזה מובן מה שלא מצאנו נוסח זה אלא בדפוס די מאוחר.
סדר הסליחות כך: מתחילים ב’לך ה’ הצדקה'[7] וב’שומע
תפילה’, ואח’כ אומרים (כמובן עם י”ג מדות בין כל סליחה וסליחה) סליחות ‘אנשי
אמנה אבדו’,[8]
‘יום ישועה ועת רצון’,[9] ופזמון
‘ישראל נושע בה”,[10] ואח”כ
ממשיכים ‘זכור לנו ברית אבות’,[11] וידוי,
וכמה מהתחנונים שבסוף הסליחות,[12] ואחר כך
מופיע הוראה לומר קדיש תתקבל, ומשמע שלא נפלו על פניהם.

(ברשות ספרית בית המדרש לרבנים באמריקה)

[1] הקדמה לסליחות מנהג פולין, עמ’ 7; הקדמה לסליחות
מנהג ליטא, עמ’ 7; הקדמה למחזור ליוהכ”פ, עמ’ יג.
[2] בין הנוסחאות שהוא מזכיר, אני יודע בוודאות שחמשה
מהם – אשכנז, עלזאס, פולין, ליטא, ובהמן – נהוגים עדיין היום.  אינני יודע אם יש היום איזשהו קהילה שנוהגת
מנהג פיורדא-נירנברג, שוואבין-שוויץ, אשכנזים שבאיטליה, ובית כנסת הישן בפראג,
ואני מניח (לדאבוני) שאין שום קהילה בעולם שנוהגת לפי מנהג וורמייזא, פלאס, קוילן,
או פוזנא.  אם יש לאף אחד מדע לגבי
הנוסחאות שאני מסתפק בהם, אני מעוניין מאוד לדעת על זה.
[3] יש לציין שכל חילוקי הנוסחאות האלה הם לפי חילוקים
גיאוגרפיים, ואין שום קשר בין מתנגדים וחסידים, נוסח אשכנז וספרד, וכו’, שכן
חילוקים אלו קיימו כבר כמה מאות שנים קודם שהחסידים המציאו את ‘נוסח ספרד’.
[4] דבר פשוט הוא שבכל הקהילות נאמרו סליחות בכל תפילות
היום עד חצי השני של המאה ה-19 (עי’ בהקדמה למחזור גולדשמידט יו”כ עמ’ יג).  וכתב הטור (או”ח תרכ) ש”סליחות ורחמים
חובת היום הם”, והערוך השלחן (או”ח תרכ,א) צעק ככרוכיא על מנהג הטעות המחודש
שלא לומר סליחות, שאין לזה יסוד כלל וכלל.
[5] אך יש לציין שבעבר היו מנהגים ספרדיים לחלק את
הסליחות לפי הימים, ואף בימינו יש ספרדים בצפון אפריקה, או יוצאי צפון אפריקה, שעדיין
אומרים את הסליחות ע”פ ההחלוקה לימים שבספר שפתי רננות.
[6] מופיע סדר מגובש לסליחות שמסודר לפי הימים כבר במנהגי
מהר”ז יענט (תחילת המאה ה-15), והוא זהה למנהג האשכנזים שבאיטליה (ומודפס (עם
שיבושים) במנהגי מהר”י טירנא של מכון ירושלים, עמ’ קעט ואילך), וכן יש כמה
כת”י לפי נוסח זה או נוסח קבוע אחר.  אבל מ”מ בהרבה קהילות עדיין לא נתקבלו
סדרים כאלה עד תקופת הדפוס, וקודם לכן כל חזן אמר את מבחר הסליחות שבחר
בהם, עיין בזה מאמרם של יונה ואברהם פרנקל על מחזור נירנברג here)), ויש לציין שבמחזור נירנברג עצמו יש סדר קבוע לסליחות של ער”ה,
צום גדליה, עיו”כ, ולתפילות יו”כ. 
(תודתי לר’ אברהם לוין שעזר עם המדע על כתבי היד.)
[7] כמו בהרבה ממנהגי מנהג המערבי שמתחילים מיד ב’לך ה’
הצדקה’, ואין אומרים אשרי או אדון עולם קודם.
[8] שמופיע בהרבה נוסחאות סליחות ליום ראשון או לאחד
משאר הימים, ויש שאומרים אותו אף באחד מימי בה”ב.
[9] שהוא חלק השני של סליחת ‘איככה אפתח פה’ בנוסחאות
אחרות, אבל לא ייתכן שחסר כאן משהו, שהרי כתוב בתחילה ‘א-להנו וא-להי אבותינו’,
ועוד שיש מספרי עמודים, ולא חסר כאן כלום.
[10] שנאמר ברוב הנוסחאות לאחד מימי הסליחות, וכן לפי
כמה מנהגים באחד מימי בה”ב.
[11] כמו בכל מנהגי אשכנז המערבי, אין ‘שמע קולינו’.
[12] ונראה שקטעים אלו קטועים, שמיד אחר וידוי (פעם אחת)
‘סרנו ממצותיך’ ו’הרשענו ופשענו’, מופיע ‘ואתה רחום מקבל שבים ועל התשובה מראש הבטחתנו
ועל התשובה עינינו מיחלות לך: עשה למענך אם לא למענינו עשה למענך והושיענו’ [וחסר
כל הפס’ מנביאים וכתובים, כגון עזרא הסופר אמר לפניך], וקטע עננו ה’ עננו הוא גם
כן קטוע.



פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות

פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות
מאת גבריאל וסרמן
לכל חובבי המחזורים של ד’ גודלשמידט וחתנו י’ פרנקל, “לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם: כולל מנהג אשכנז (המערבי) מנהג פולין ומנהג צרפת לשעבר”, ידוע נוסח התפילה והפיוטים של יהודי צרפת בימי הביניים היה דומה, אך שונה, מזה של בני אשכנז וצאציהם היום. במנהג אשכנז (בחו”ל), אומרים שתי קדושתאות (מערכות פיוטים שמקשטות את תחילת העמידה עד הקדושה) בשבועות, אחת ביו”ט ראשון ואחת ביו”ט שני: “ארץ מטה” של ר’ אלעזר בירבי קליר, ו”אורח חיים” לר’ שמעון בר יצחק. אף בצרפת היתה אמירת “אורח חיים” רווחת, אך הקדושתא הקלירית נהגה פחות, ובמקומה אמרו הרבה קהילות צרפתיות את הקדושתא “אמרות יי” לר’ יוסף טוב-עלם הצרפתי.
כל קדושתא מסתיימת בפיוט ארוך, הנקרא “סילוק”, שסופה מגשר לאמירת הקדושה עצמה: קדוש קדוש קדוש. אבל קהילות צרפת בטלו את אמירת הסילוקים (חוץ מקדושתאות הימים הנוראים) בתקופה קדומה יחסית. ובהיות שהקדושתא “אמרות יי” לא נהגה מחוץ לצרפת, הסילוק חסר כמעט בכל כתבי היד. רק בכתב היד הצרפתי אוקספורד בודלי Opp. 670, המיוחד במינו, עדיין יש סילוקים; אבל רובם אינם מנוקדים, ונראה שאף בזמנם של הסופר והנקדן לא נאמרו בבית הכנסת.
פרנקל כותב במחזור לשבועות (עמ’ כז, בסוף העמוד), על הקדושתא “אמרות יי”: “הסילוק חסר [….] בכה”י העתיק צ [=אוקספורד בודלי Opp. 670] שרד קטע קצר מתוך תחילת סילוק ‘אתן עוז למלכי’ וצונץ סבור שאין הוא שייך לקרובה של ריט”ע.” אבל אין צונץ מנמק את טעמיו, ודבר תימה הוא, למה לשלול את בעלותו של ריט”ע. ועוד, קשה מזה, שפרנקל כותב שלא שרד אלא קטע קצר, והנה כולו נמצא באותו כ”י (!). ואולי פרנקל שקד על פקסימיליה שהיתה חסרה דף.
לפני כמה ימים העתקתי את הסילוק מהמיקרופילם הנמצא בבית המדרש לרבנים באמריקה, בניו יורק. הוא קטע ארוך מאוד, בן 282 שורות, שמספר הרבה סיפורים על נתינת התורה, והרבה מהם, אולי רובם, נלקחים מהתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף פח-פט. (דרך אגב אזכיר כי סוגיה זו היא מרכזית ב”הגדה של שבועות” שעשיתי לעצמי לפני כמה שנים, ואני מקווה בעז”ה להוציאו לאור לשנה הבאה.) כוונתי להוציא את הסילוק כולו עם פירוש, אבל כאן אתמקד בסיפור אחד.
כך מופיע הסיפור בגמרא (שבת פט.):
וא”ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב”ה, בא שטן ואמר לפניו: “רבונו של עולם, תורה היכן היא?” אמר לו: “נתתיה לארץ.” הלך אצל ארץ, אמר לה: “תורה היכן היא?” אמרה לו: (איוב כח, כג) “אלהים הבין דרכה [והוא ידע את מקומה].” הלך אצל ים, ואמר לו: “אין עמדי.” הלך אצל תהום, א”ל: “אין בי.” שנאמר: (איוב כח, יד) “תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה.” חזר ואמר לפני הקב”ה” “רבש”ע, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה.” אמר לו: “לך אצל בן עמרם.” הלך אצל משה, אמר לו: “תורה שנתן לך הקב”ה, היכן היא?” אמר לו: “וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה?!” א”ל הקב”ה למשה: “משה, בדאי אתה.” אמר לפניו: “רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום – אני אחזיק טובה לעצמי?!” אמר לו הקב”ה למשה: “הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך.” שנאמר: (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו’:
ר’ יוסף טוב עלם (שאין סיבה לשלול את בעלותו על הסילוק) מפייט את הטקסט הזה בנאמנות, עד הסוף – ולא עד בכלל. וכה דבריו:
            עָמַד הַשָּׂטָן לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא בִּגְחִינָה
וְנָם: “תּוֹרָה אֵיפוֹא הִיא, הוֹדִיעֵנִי נָא!”
עָנָהוּ: רֵד לָאָרֶץ וְשָׁם תִּמְצָיאֶנָּה     
חִיפֵּשׂ יָם וּתְהוֹם וַאֲבַדּוֹן וְכָל פִּינָּה
וַיַּרְא וְהִנֵּה אֵין הַתּוֹרָה, וְנֶעֱצַב בַּאֲנִינָה:
“וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה אֵינֶנָּה”
הֱשִׁיבוּהוּ: “הִנֵּה בֶּן עַמְרָם בְּחֵיקוֹ חוֹנָה”
וַיְמַהֵר לַהֲלוֹךְ שָׁמָּה, וַתְּהִי רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה
עָמַד וּשְׁאֵלוֹ: “תּוֹרָה שֶׁקִּיבַּלְתָּה – לְהֵיכָן יֶשְׁנָה?”
הֱשִׁיבוֹ: “מִי אָנֹכִי לְקַבֵּל דָּת הַצְּפוּנָה?
אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע דִּינָהּ”
בְּשָׁומְעוֹ כָּךְ גָּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ בְחֵיקוֹ לְהוֹצִיאָהּ
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְנוֹדֶדֶת מִפֹּה וּמִפֹּה לְהִטָּמְנָה
וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא מְקוֹם שִׁיכְנָהּ
וְחָזַר בְּבָושְׁתּוֹ וְלֹא הוֹעִלַתּוּ רְמִיָּה וְתוֹאֲנָה.
בגמרא,[1] השטן מתעלם מהסיפור מיד אחר תשובתו של משה, וההמשך הוא דיאלוג בין הקב”ה למשה. אצל ריט”ע, השטן מתאבק עם משה רבינו, וממשש בחיקו בעל כרחו, כדרך כליסטס שמתגושש ומנסה לחמוס חפץ מתחת ידי בעליו – או אפילו כדרך גבר רשע שממשש בחיקהּ של אשה בעל כרחה. התורה נשמטת הנה והנה בתוך חיקו של משה (כנראה בדרך נס), והשטן אינו מצליח לחטוף אותה, והוא חוזר בבושת פנים.
לסיפור הזה לא מצאתי מקבילה או מקור. ויש לציין שבמשך כל הסילוק, ריט”ע מדבר על מתן תורה כתחרות – תחרות בין ישראל לגוים, תחרות בין ישראל למלאכים, וכאן תחרות בין משה רבינו (נציגם של ישראל) ובין השטן. ובין כל התחרויות, רק זו שבין משה לשטן היא תחרות פיזית, גופנית, ואלימה.
ויש לדון יותר בכל זה, ואכמ”ל, מפני הימים הקדושים הממשמשים ובאים. ומכל מקום, לאור התיאור החי והצבעוני בפיוטו של ריטע – שזכינו עתה לחשיפתו מתחום נשייה –נבוא להודות ביתר שאת על שזכינו ונבחרנו שתינתן לנו התורה לנו, וכלשון ברכת התורה שאנו מברכים עליה, שכולה הודאה על נתינת התורה לישראל,  “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
א גוטן שבת און א גוטן יום־טוב.

[1] בדרך אגב נזכיר שבגמרא, בנוסח דידן, אין משה רבינו אומר את הפסוק “אלהים הבין דרכה”, אלא היא תשובתה של הארץ. אבל רש”י מביא את הסיפור בפירושו על איוב כח, ובסופו איתא: “בא לו אצל בן עמרם, אמר לו: ‘היכן תורה?’ ‘אצל הקדוש ברוך הוא’.” והעיר לי ידידי ר’ ישב”ב שרש”י מפרש את המילים “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה” כתשובת משה לשטן, שהתורה אינה אלא “אצל הקב”ה”; ואולי היתה לרש”י גירסה בגמרא שמשה אמר את הפסוק הזה, כמו שהוא אצל ריט”ע.



פיוטי פורים באשכנז ובצרפת

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת
 מאת גבריאל וסרמן
באשכנז ובצרפת נהגו מימים
ימימה לומר את קרובת הי”ח של הקלירי, “ויאהב אומן”, עם ההרחבות
הקליריות “אזרח בט חוץ – תמימים כרשו ארץ – אותו מבהלת” ו”אספרה אל
חוק – אמל ורבך”, וכן נוהגים עד היום הזה. ובליל פורים אחר קריאת המגילה אמרו
באשכנז וברומא (ואולי גם בצרפת? – צריך לבדוק בכי”י) הפיוט הקדם-קלאסי
“אשר הניא”, וכן נוהגים עד היום הזה באשכנז (אך לא ברומא).
לכן לא היה הרבה מקום פנוי
בתפילות פורים לפייטני אשכנז וצרפת לכתוב פיוטים לפורים.
בהרבה כי”י מנהג
אשכנז (אך לא בכולם) יש מאורה[1]
לפורים, “שיר אל נעלם” (חתום: שמואל), והיא נדפסה בדפוסי שני ענפי מחזור
אשכנז, המזרחי והמערבי; אך ברוב אשכנז המערבית לא נאמרה (לפחות בעת החדשה). בתצלום
כ”י צרפתי אחד (נדמה לי שהיה מנצ’סטר גסטר 733) ראיתי גוף יוצר[2]
לפורים, אך הטקסט היה בלתי קריא בתצלום, וצריך לבדוק בכה”י עצמו. בכ”י
צרפתי אחר, פריס 649, יש פיוט עושה-שלום[3]
לפורים, “שודד הושת בתה” (חתום: שלמ[ה] חז[ק], חסר סטרופה אחת), שנועד
להיאמר בתפילת שחרית (יען כי אין תפילת מוסף בפורים), אחר סיום הקרובה הקלירית,
לפני חתימת הברכה האחרונה של חזרת הש”ץ. יש גם פיוט המעריב “ליל שיכורים
הוא זה הלילה”, שנמצא במחזור ויטרי הנדפס עמ’ 583, שהוא פרודיה של המעריב
המפורסם לפסח “ליל שימורים אותו אל חצה”, אבל אפשר נהגו כמה קהילות צרפת
לאמרו בתוך הברכות, למרות אופיו ההיתולי.
מסתמא היו כמה שירי חול
לפורים, בלשון הקודש ובצרפתית(-יהודית) ובגרמנית (אידיש), ואולי אף בארמית, אבל לא
בשירי חול עסקינן הכא, ומכל מקום צריך עיון.
נראה שפייטני אשכנז וצרפת
הקדישו את מרבית כוחותיהם בעניין זה לפיוטי סליחות לתענית אסתר, שאף היא חלק מחג
הפורים, וכידוע לא היו להם פיוטים קדומים ממורשת ארץ ישראל ליום זה, כיון שלא נהגה
תענית י”ג אדר בארץ ישראל, ומקורו בבבל.
במנהג אשכנז המזרחי הנדפס,
יש שלשה פיוטי סליחות תענית אסתר: “אדם בקום עלינו” לר’ מנחם בר מכיר,
“אתה האל עושה פלאות” לר’ שמעון בר יצחק, ו”במתי מספר” (מסוג
ה”פזמון”, חתום: משלם, ויש לבדוק אם הוא משלם בר קלונימוס; הלשון פשוטה
יחסית). כל שלושת הפיוטים נדפסים אף במנהג המערבי, ונוסף עליהם “אתה האל עושה
פלא” (בֶּר כותב ש”המחבר שמואל”, אך לא מצאתי חתימה), וגם קטע
מפיוט “אוילים מדרך פשעם” מסוג ה”חטאנו”, שלא נכתב במקורו
לתענית אסתר ואין לו קשר לפורים אלא שמיליו האחרונות הן: “בעת הזאת רֶוַח
והצלה” (ע”פ אסתר ד:יד).
בלקט פיוטי סליחות
(שהוציא ר’ אברהם פרנקל מעזבונו של סבו ד”ר דניאל גולדשמידט) יש עוד כמה וכמה
פיוטי סליחות לתענית אסתר, שרובם מתמקדים בסיפור המגילתה: “אזכרה מקדם
פלאך” (סימן לט) לר’ אלעזר רקח; “אשא דעי למרחוק” (סימן עב) לר’
גרשם בר שלמה בר יצחק; “אתה הוא אלהי הראשונים” (סימן פד), חתום: הילל
(בר יעקב?); “אדם וחנף בקום עלינו” (סימן צד, מסוג ה”חטאנו”),
חתום: יהודה; “יַצמח אל הישועה” (סימן קכב, מסוג ה”פזמון”),
חתום: יוסף, שמזכיר את מלחמת יהושע בעמלק ואת תליית המן; “אתהלך קודר”
(סימן שלח, מסוג ה”חטאנו”) אנונימי, שמתחיל במלחמת עמלק וממשיך בסיפור
המגילה.
במחזור נירנברג יש פיוט
הסליחה “אגגי כהעמיק מחשבת זממו”, והוא נמצא (בשינויי נוסח) גם בדפוסי
סליחות כמנהג הספרדים או כמנהג רומניה; עי’ אצל דוידזון אוצר השירה והפיוט
א 401. ולא ברור לי מה מקורו, אם מאשכנז-צרפת ואם מחוצה להן.
בשונה מהתעניות על אבל
חורבן המקדש, תענית אסתר נקבעת לא לזכר אסון אלא לזכר ניצחון, ולכן יש מהסליחות
ליום זה שרוויים אווירת שמחה, כגון “אדם בקום עלינו”, שמזכיר את הצרות
ואת תפילות מרדכי ואסתר כחלק מהסיפור, אבל אין בו תלונות על הצרות, והתפילה לגאולה
בסיומו מתאימה יותר ליום חג מאשר ליום צום: “נס ינוסס כאז לפרסם פלאו מסהידים
/ בעת הזאת ריוח והצלה יעמד ליהודים”; ולוּ ידענו שהוא מיועד כסליחה לתענית
אסתר, היינו חושבים שהוא פיוט הודאה לחג הפורים עצמו.[4]
יש לציין גם שבשבת זכור,
אמרו קהילות אשכנז וצרפת את הקדושתא “אזכר סלה זכרון מעשים” של הקלירי,
ואת גוף היוצר “זכור את אשר עשה” המיוחס לו. בפיוטי הקלירי לשבת זו, הוא
מקפיד להתמקד אך ורק בענייני מלחמת עמלק ומחיית עמלק, ואינו מזכיר את המן או את חג
הפורים אלא פעמיים ושלוש בדרך אגב. וזה בניגוד גמור לפייטני קסטיליה
קטלוניה-פרובנס ויון, שהקדישו הרבה פיוטים לשבת זכור לסיפור המגילה ולהלכות פורים.
(פיוט ה”מי כמכה” הארוך של ריה”ל לשבת זכור, “אדון חסדך בל
יחדל”, שמספר את סיפור המגילה, התקבל כמעט לכל מנהגי אירופה – קסטיליה,
קטלוניה-פרובנס, יון, רומא, ואפילו צרפת – אבל אף פעם לא נאמר באשכנז. וההבדל הזה
בין מנהג אשכנז למנהג צרפת ראוי לציון.) פייטני אשכנז וצרפת לא הרבו לכתוב פיוטים
לשבת זו, כיון שהיו בידיהם פיוטי הקלירי; אך במעט שכתבו לא סרו מתוכנם של פיוטי
הקלירי, דהיינו בשבעתא למוסף “ויבן אומן אומנות” לר’ מאיר בר יצחק
ש”ץ (נדפס באוצר התפילות ויוחס שם בטעות לקלירי), ובפיוט האנונימי
הקצר “זכור וזכור נתאמו” שנועד להשתלב בתוך ברכת “מגן אבות”
בליל שבת (נדפס אצל פליישר, “עיטורי פיוט לתפילת ‘מגן אבות'”, תרביץ
מה [תשל”ו] עמ’ 99).
בסיום: פייטני אשכנז וצרפת
לא הרבו לכתוב פיוטים ליום הפורים עצמו ולא לשבת זכור, אך כתבו כמה וכמה פיוטים
לתענית אסתר, שעסקו בהם בסיפור פורים. ואולי עיון יותר בכתבי היד יגלה עוד ועוד
פיוטים, הן לתענית אסתר והן לפורים והן לשבת זכור.


[1] “מאורה”
היא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בסוף ברכת “יוצר המאורות”, לפני
חתימתה.
[2] “גוף
יוצר” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בראש ברכת “יוצר אור”,
אחר המילים “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל”.
[3] “עושה
שלום” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה לפני חתימת הברכה האחרונה של
העמידה (כגון “היום תאמצנו”).
[4] יש לציין שהפיוט הזה, “אדם
בקום עלינו”, די דומה לפיוט שכתב אותו פייטן, ר’ מנחם בר מכיר, לחנוכה, והוא
היוצר “אודך כי עניתני חייתני” לשבת חנוכה (דוידזון א 1654). שני
הפיוטים כתובים במשקל מדוייק של שש שש מילים בכל טור, חוץ מהטור האחרון שבכל
סטרופה, שהיא מובאה מפסוק מקראי. בשני הפיוטים, הסיומות המקראיות מלוקטות מכל
התנ”ך, דווקא מספרים שאין להם כל קשר לחנוכה או פורים; חוץ משתי הסטרופות
בפיוט לחנוכה (שמסתיימות בתהלים ל:ב, “ארוממך יי כי דליתני”, וזכריה
ט:יג, “ועוררתי בניך ציון על בניך יון), והסטרופה האחרונה בפיוט לפורים
(שמסתיימת באסתר ד:יד, “בעת הזאת רוח והצלה יעמד ליהודים”). כלומר,
בפיוט לחנוכה יש סיומות מקראיות מן העניין בראש הפיוט, ובהמשך כל הפסוקים מלוקטים
ממרחבי התנ”ך כולו; ובפיוט לפורים, יש סיומת מקראית בסוף הפיוט, וכל הפסוקים
הקודמים מלוקטים ממרחבי התנ”ך כולו. זאת ועוד: בשני הפיוטים מדגיש ר’ מנחם
שאע”פ ששני המועדים הללו הם בתר-מקראיים (בודאי כן לגבי חנוכה, ואף פורים הוא
על הסף בין מקראי לבתר-מקראי), בכל זאת נתנבאו עליהם הנביאים: זכריה נתנבא על
חנוכה (“בְּטֶרֶם תָּבוֹאנָה חֲדָשׁוֹת הוֹדַעְתָּ אֱמֶת כֵּיוָן /
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן”), והתורה עצמה נתנבאה
על פורים (“יִדַּע רֶֽמֶז הַקּוֹרוֹת לְעַם מְעֻפָּר וּמְהֻדָּס / כְּתָב
הַסְתֵּר אַסְתִּיר וּמָר דְּרוֹר מְפֻרְדָּס”). כך אנחנו רואים שהפייטן כתב
פיוט אחד לכל אחד מהחגים האלה, וייעד את הפיוט לחנוכה לשבת חנוכה, ואת הפיוט
לפורים לא ליום החג אלא לתענית אסתר, שהיא מוקד הפעילות הפייטנית לפורים באשכנז וצרפת.



Tools to help one Understand Piyutim

Tools to help one Understand Piyutim
על כלים פרשניים להבנת הפיוטים
מאת: הרב יצחק זילבער ראש הכולל “אור חיים – פארשעי” מאנסי ניו יורק
על כלים פרשניים להבנת הפיוטים
בשנים האחרונות זכינו ליבול מבורך של חיבורים שנועדו להנגיש את פיוטי התפילה לציבור הרחב. אותם פיוטים שאנחנו אומרים בתוך התפילה, בסליחות וכדומה, לשון הפיוטים האלו זרה וקשה בשביל רוב האנשים בימינו, וגם הבקיאים בתחום מתקשים הרבה פעמים להבין את המכוון על בוריו. אליבא דאמת: תופעת כתיבת פירושים לפיוטי התפילה אינה חדשה כלל וכלל, כבר מלפני כאלף שנה לימד רבן של ישראל את פירושי פיוטי התפילה לתלמידיו, והם העלו את הדברים על הכתב (ראה על כך להלן). והיו עוד חכמים בתקופת הראשונים שעסקו בכתיבת פירושים לפיוטים. המפורסם שבהם הוא ספר ‘ערוגת הבושם’ – אבל הוא לא היחיד, גם רבי יוסף קרא ורבינו משולם וראשונים נוספים עסקו בזה, ומאז ועד היום מתפתחת והולכת הסוגה הספרותית הזאת.

 

 

אריח על גבי לבינה
רציתי לעמוד כאן על שני אמצעים חשובים היכולים להיות לעזר רב בהבנת הפיוטים, ודווקא אמצעים אלו נזנחו לצערנו בדורות האחרונים. האמצעי הראשון שייך לצורה החיצונית של הפיוט, והשני – לתוכן הפיוט. הצורה של הפיוט – הכוונה לתבנית שהפיוטים מופיעים בספרים הנדפסים לפנינו, וזו מוזרה מאוד! מאז שמשה רבינו כתב את התורה עד ימינו אנו מעולם לא עלה על דעתו של אדם – בן ברית ושאינו בן ברית – לכתוב שירה בשורות מלאות כמו פרוזה. טבעה של שירה שהיא נכתבת בשורות קצרות, איברים איברים. וזהו אכן המצב בכתבי היד של הפיוטים, הם נכתבים בצורה של שירה. בראשית הדפוס – אולי מחמת יוקר הנייר והעבודה, שינו והדפיסו את הפיוטים באופן מעוות, במגילה אחת כמו פרוזה. יחיד בדורו היה רבי דניאל גולדשמיד שהדפיס הפיוטים כתיקונם, אבל לצערנו אחרים לא הלכו בדרכיו. אין ספק שלו ישכילו מדפיסי דורנו לסדר את הפיוטים כתיקונם, זה כשלעצמו לבטח יועיל הרבה להבין את מבנה הפיוט, ומסתבר שגם יועיל להבנת פירוש המילות.
שרשור הפסוקים
ומכאן להשמטה משמעותית יותר שנעשתה במשך דורות – השמטת הפסוקים שבאים דרך קבע אחרי פיוטים שונים. בכל כתבי היד, אחרי פיוטים מסוימים נהגו הפייטנים לשבץ שרשרות פסוקים. לדוגמא: בפיוטים לשחרית של ד’ פרשיות, (מערכת מהסוג הזה נקראת ‘קדושתא’, אומרים פיוטים רק בשלש הברכות הראשונות, והפיוט האחרון, הארוך, עולה [‘סלק’] לתוך הקדושה), בפיוטים מן הסוג הזה משתבצים שרשרות פסוקים בשלושה מקומות. הפייטנים הקדישו תשומת לב רבה לפסוקים האלה: הפסוק הראשון שבשרשרת נבחר תמיד בקפידה, בדרך כלל על פי מסורות קבועות, אחרי ה”מגן” (הפיוט של ברכת מגן אברהם) הביאו את הפסוק הראשון שבקריאת התורה של היום שלכבודו נכתבה הקדושתא, אחרי ה”מחיה” (הפיוט של ברכת מחיה המתים) הביאו את הפסוק השני, ואחרי ה”משלש” (הברכה השלישית) את הפסוק השלישי, או את ראש ההפטרה. במרבית הקדושתאות הפסוק הוא שקבע את עניינו של הקטע הפייטני שלפניו. בסוף הקטע אף דאגו הפייטנים לשלב לשונות מפורשים מן הפסוק המפויט. הפסוק האחרון שבשרשרת זכה אף הוא למעמד בולט, משום שתיבתו האחרונה פותחת תמיד את מחרוזת הסיום המעבירה לחתימת הברכה “מגן אברהם” או “מחיה המתים”, גם יתר פסוקי השרשרות קשורים תמיד באיזה דרך אל הפיוטים שקדמו להם. במידה מסוימת דומים פסוקים אלו לפסוקי ה’סליחות’ שאנו אומרים לפני הפיוט. מי שמתבונן בפסוקים תופס בדרך כלל את הנושא המרכזי של כל הפיוט. ופסוקי הקדושתאות קשורים הרבה יותר לתוכן הפיוט!
גם כאן עשה רבי דניאל גולדשמיד עבודת שמים והחזיר את הפסוקים למקומם. ובעקבותיו הלך בעל מחזור ווילנא (וכדי לא “להביא גאולה לעולם” לא הזכיר לטובה את גולדשמיד, כנראה לא להיכשל באבק האיסור החמור והנורא של ‘דחיקת הקץ’…), למחזור ווילנא היה רעיון חדש: הוא הדפיס את הפסוקים בצבע בהיר יותר, כך שמצד אחד יכולים  לקרוא את הפסוקים ומצד שני מבינים שאין אומרים את הפסוקים היום.
מדוע באמת השמיטו המדפיסים הראשונים את הפסוקים? מסתבר שהם הלכו בעקבות מנהג מקומם, וכיון שבמקומם כבר נהגו לדלג על הפסוקים – השמיטום אף מן הכתב. אבל השמטת הפסוקים היא ממש בכיה לדורות, משום שזה פגם וקלקל את כל מבנה הפיוט. וראוי מאוד שמדפיסי המחזורים והסידורים יחזירו אחר כבוד את הפסוקים האלו למקומם.
“פירוש רש”י ובית מדרשו”
מתי התחילו לדלג על הפסוקים? בשנה האחרונה יצא לראשונה “פירוש רש”י ובית מדרשו” על פיוטים לארבע פרשיות וקרובץ לפורים. קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה, עוד לא נראה כבושם הזה, הפירוש נערך בידי אומן ידידי הרב יעקב לויפר שליט”א גדול המדקדקים שבדורינו, ויצא לאור ע”י מכון “ממלכת כהנים”. מחיבור זה אנחנו למדים שרש”י ז”ל בשעה שלמד את הפיוטים בפני תלמידיו, הוא לימד גם את הפסוקים שבתוך הפיוטים והרחיב את הדיבור על הפסוקים הללו, הן מצד עצמם, והן בנוגע לקישורם לתוכן הפיוט. ולא זו בלבד! בפירוש ה”מגן” של פרשת שקלים (פיוט “אז מאז”) מוכיח רש”י ז”ל את הפירוש הנכון של הפיוט – מכך שהפייטן לא קבע פסוק מסוים כאן בסוף הפיוט!
בתשב”ץ קטן (סי’ קב) מעיד על מנהגו של מהר”ם שלא היה אומר את הפסוקים שבקרובות, ויתכן מזה כנראה נשתלשל מנהג אשכנז לדלג על שרשור הפסוקים. אבל היום שהוצאת הדפוס הוזל משמעתית, למה לא להדפיס את הפסוקים שהם כלי עזר ראשון במעלה להבנת את הפיוטים?
בנוגע לזה יש לציין לשבח את מהדורת ‘סדר יוצרות המבואר – כוונת הלב’ שיצאה לאור הא שתא עם פירוש שנערך גם הוא על ידי ידידי הרב יעקב לויפר, ושם שובצו הפסוקים אחר כבוד בתוך הפיוטים, איש על מחנהו ועל דגלו, עם הערות ביאור המשרטטות את המבנה שלהם ומבארות את הקישור בין הפסוקים לתוכן הפיוט.
כדי לשבר את האוזן נביא כאן את הפיוט הראשון של הקדושתא לפרשת זכור בסידור נכון ומלא:
אַזְכִּיר סֶלָה זִכְרוֹן מַעֲשִׂים. בַּיָמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים. גָחוֹן גָּח מִבֵּין עֲכָסִים. דֵּרְאוֹנוֹ לְהַזְכִּיר לְרֶקֶב  כְּעָסִים:
הַחוֹחַ הֵנֵץ מִגַּלְגַּל וְדַרְדַּר. וּמִדּוֹר לְדוֹר גֻּלְגַּל וְדֻרְדַּר. זֵכֶר עֲוֹן אֲבוֹתָיו הָקְדַּר. חַטַּאת אִמּוֹ בְּלִי לְהַעְדַּר:
טָרַף אַף וַיַּשְׁחֵת רַחַם. יְחוּמָתוֹ מִקְּלוֹט בְּהֵרָיוֹן יַחַם. כְּהָפְקַד לְשָׁלִישׁוֹ חֵטְא נוֹחַם. לֻבַּט לְהִלָּחֵם בְּלוֹחֲמֵי לָחֶם:
מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. נָע וְנָד מִכְמוֹרֶת לְפָרְסָה. סָע מִשֵׂעִיר וְהִכְמִין פְּרוּסָה. עָיֵף וְיָגֵעַ מְבוּשָׁיו לְסָרְסָה:
פּוֹעֵל שְׂטִימַת בְּכוֹרָה לַעֲכוֹר. צְמִיתוּת צֹאן קָדָשִׁים לִמְכּוֹר. קְלוֹנוֹ הָחֳרַט בָּעֵט לִזְכּוֹר. רֵאשִׁית גּוֹיִם לְגַלַּע בְּזָכוֹר:
שַׁדַּי זָכַר לַיְלָה חוֹלֵק. שֹׁרֶשׁ וְעָנָף בַּחֲלַקְלַק לְהַחֲלֵק: תְּמוּר כִּי חֲשָׁלָיו הִמְלֵק. תָּבַע לְהִזָּכֵר מַעַשׂ עֲמָלֵק:
ככתוב זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: ונאמר וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד: ונאמר יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה’ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: ונאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב: ונאמר וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם: ונאמר אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה:
לָאַחֲרוֹנָה יִסְעוּ שֶׁבָּם שָׁלַט. כִּי הֶעָנָן מַטָּם פָּלַט: לְעֵת יִמָּחֶה וְלֹא יֻמְלַט. יְגוֹנֵן עַם גָּנוֹן וּמוּפְלָט: בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מָגֵן אַבְרָהָם:

 




New Book Announcement: A critical edition of R’ El‘azar HaKalir’s Piyyutim of Rosh Hashanah, by Shulamit Elizur and Michael Rand

New Book Announcement: A critical edition of R’ El‘azar HaKalir’s Piyyutim of Rosh Hashanah, by Shulamit Elizur and Michael Rand
By Eliezer Brodt
רבי אלעזר בירבי קליר, פיוטים לראש השנה, ביארה והוסיפה מבוא, שולמית אליצור, התקין מכתבי היד מיכאל רנד, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשע”ד, [מקורות לחקר תרבות ישראל, כרך יח], 718 עמודים.
I am very happy to announce the publication of an important work out just in time for Rosh Hashanah, a critical edition of all of R’ El‘azar HaKalir’s Piyyutim for Rosh Hashonah, by Shulamit Elizur and Michael Rand.
The importance of studying the Piutim before Yom Tov has been noted by many for example:
R’ Moshe Hakohen, nephew of the Rosh, writes in his work, Sefer Hamaskil:
מה טוב ומה נעים לעיין תמיד דבר בעתו בכל שבוע ושבוע בפירוש חומש ומחזור וסליחות ויוצרות ופיוטים וקינות ופרקי אבות ודברות והושענות וזכרנו ואגדת פסח ומערבים וגדול וקטן… [ספר חסידים, עמ’ עא].
[For an exact explanation of this passage and for general information about this work see the special article of Rabbi M. Honig in Yerushaseinu 1 (2007) pp. 196-240 especially p. 229].
A similar idea is found in the Mahril:
וכל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרובץ מקודם להיות שגורים בפיו בר”ה בשעת התפלה [מהרי”ל עמ’ רעב].
The Taz writes:
ראה דבתפלה שצריך להבין בפי’ הדברים בפרט בפיוטים שחמור פירוש’ אם לא בנתינת דעה רבה עליהם ודאי צריך להסדיר תחלה ולא מהני לו ספר בזה וזה פשוט [ט”ז, סי’ ק ס”ק א].
In regard to the Piyutim by the Kalir, it’s worth quoting the Arizal, as mentioned by the Magen Avrohom:
האר”י ז”ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע”ד האמת, (הכוונות( [סי’ סח הקדמה].
Different aspects related to the Kalir have been dealt with here on the Seforim Blog; see Dan Rabinowitz’s article here which includes a bibliography about him. In addition to this, see Marc Shapiro’s article here and my article here, note 73.
The Kalir as described by Rabbi Joseph B. Soloveitchik
 
I would just like to quote one special passage of Rabbi Joseph B. Soloveitchik about the greatness of the Kalir. This passage is from the Koren Mesorat Harav Kinot (pp. 386-388) which is based on Rabb Jacob Schacter’s transcripts of the Rav’s Tisha B’Av sessions:
At this point, it would be useful to make some general observations about Rabbi Elazar Hakalir and the style of his piyutim, his religious poetry. The piyutim of Rabbi Elazar HaKalir, including his kinot, serve two purposes. The first is limmud, learning. Every sentence of the piyut quotes m’aamarei Hazal, teachings of the sages. The second purpose is tokhaha, rubuking the people for their misdeeds and instructing them in the proper way to act. These piyutim deal with reproach, repentance, petition and acknowledgment of God’s justice. The shali’ah Tzibbur was not merely a hazan, a cantor, but was one of the great scholars of the generation who was the principal mokhiah, moral critic of the people…
Rabbi Elazar HaKalir was a master of the Hebrew language and very creative in his use of Hebrew. If not for him, modern Hebrew could not have come into existence. Before HaKalir, the Hebrew language was very rigid. For example, the noun and verbs were fixed in their form. It was difficult to transform a verb into a noun or a noun into a verb, a simple matter in other languages…
But HaKalir made a critical contribution to the development of the Hebrew language by endowing the language with flexibility, thereby paving the way for the development of modern Hebrew. There were other early paytanim, composers of piyut, such as Yose ben Yose, but they were not as radical in their literary style as HaKalir.  HaKalir was the father of the paytanim, and he dared to do more than any other paytan.
As noted above, Rabbi Elazar haKalir’s piyutim served two purposes: limmud, study and tokhaha, rebuke. As for the element of study, one of the dimensions of HaKalir’s piyutim is that they are compilations of the statements of the sages. Most of us, who are expert in neither Hebrew nor aggadot Hazal, find HaKalir’s corpus of piyutim boring. But it is not boring at all; it is like a gold mine. His piyutim for Yom Tov explain the essence of the Yom Tov. The midrashim concerning Sukkot are replete with information about the sukka, etrog and lulav, and all the explanations in the Midrash, all the ta’amei sukka, the reasons for the sukka, all of the ma’amarei Hazal, are brought together in the HaKalir’s piyutim for the first day of Sukkot. Similarly, his piyutim for Rosh HaShana and Yom Kippur include all the homiletical literature concerning the statement in the Midrash, “On Rosh HaShana, Sarah, Rachel and Hanna, were remembered” (Bereshit Raba 73:1). If one were to study carefully and thoroughly the piyutim of Rabbi Elazar HaKalir for Rosh HaSahana, Yom Kippur, Sukkot, and Pesah, one would find many applicable halakot and the entire pertinent Midrash, including many  midrashim that are unknown to us from any other source.
It is quite possible that during the time of Roman and Byzantine rule in the land of Israel, the ruling authorities prohibited shiurim and afternoon lectures by Torah scholars and sent officers to the synagogues on Yom Tov afternoon to prevent the people from studying. Consequently, the rabbis introduced the study of Torah into the prayer service via piyutim, a subterfuge that eluded the authorities. The piyutim were deliberately written in a fashion that would make them difficult to understand, lest the officers recognize their true function and forbid their recitation. As previously noted, we do not know with certainty when Rabbi Elazar HaKalir lived. According to Tosafot (Hagiga 13a, s.v. veraglei hahayot), he was the tanna, Rabbi Elazar HaGadol, who lived in the second century, but according to other Rishonim, he was either an amora, or one of the early liturgical poets, from the sixth or seventh century. But his piyutim could certainly have served the purpose of integrating Torah study into the prayers in a way that would not have been obvious to the non-Jewish authorities.
Description of the work:
What follows is a description of this new work [sent around from the publishers of the book]
Rosh Hashana, the Day of Judgment, has been embellished with numerous fascinating liturgical poems (piyyutim). This book is devoted to the compositions that were written for Rosh Hashana by the illustrious poet R. El‘azar berabbi Qillir, who was active in the Land of Israel at the beginning of the seventh century. The piyyutim for Rosh Hashana are many and varied, and they adorn all of the special prayers for the festival. A number of these piyyutim are known and recited to this day in Ashkenazi congregations, while others are published here for the first time. Even those piyyutim that are known from the festival prayer books (mahzorim) are presented here in a new light. The present edition is primarily based not on European mahzorim, but on earlier fragments from the Cairo Genizah; on the basis of such early sources the editors have succeeded in adding new, original material to the known compositions—there is not one famous composition to which heretofore unpublished material has not been added, in some cases throwing new light on the entire work. Even in such cases, therefore, we are not merely offering old wine in new wineskins, but presenting a new blend that confers on the poetic compositions novel aspects, not previously brought to light.
This edition has been prepared on the basis of close to 400 manuscripts, and all of the variant readings have been given in the margins. An extensive commentary aids the reader in understanding the difficult idiom of the payyetan, identifying the many scriptural and midrashic sources that are woven into the piyyutim, and following the development of their themes. A general introduction treats various questions connected to the poems, from their attribution to the author and the reconstruction of the component parts of each composition, to the literary shaping of the material. In his piyyutim, R. El‘azar berabbi Qillir treats Rosh Hashana in all of its aspects: the Day of Judgment, the blowing of the shofar; the malkhiyot, zikhronot, and shofarot verses; the merit of the Fathers; and more. A number of compositions are specially intended for when Rosh Hashana falls on the Sabbath. Qillir’s unique method in the shaping of each of these themes is also clarified in the introduction. The complex web of interrelations between the piyyutim and their literary sources is elucidated as well; thus it has become clear, for example, that one of the piyyutim edited here for the first time throws new light on the famous poem, U-netane toqef qedushat ha-yom.
“O King, Remember [the ram] caught [by its] horn!” These few words from one of the piyyutim published in the book reveal the genius of the great payyetan. Here, R. El‘azar berabbi Qillir has succeeded in encapsulating in four words the three great themes that lie at the heart of the benedictions that are unique to Rosh Hashana—kingship, remembrance and the ram’s horn (shofar)—all in the
form of a prayer that beseeches God to remember for our sakes, on the Day of Judgment, the Binding of Isaac, symbolized by the ram whose horns are caught in the thicket. And if in four words the payyetan has managed to encapsulate such far-flung meanings, one can only imagine the riches contained in this enormous collection of R. El‘azarʼs writings for the Day of Judgment, which we now have before us.
About the authors:
Prof. Shulamit Elizur has been teaching since 1980 in the section for Medieval poetry and piyyut in the Department of Hebrew Literature at the Hebrew University of Jerusalem. She has published more than ten books and scores of articles, predominantly in the field of Genizah piyyut, but also devoted to Spanish Hebrew poetry and the development of various liturgical rites. A series of her books is devoted to the Late Eastern period of piyyut, and comprises an attempt to characterize the linguistic and literary developments attested during this phase on the basis of the production of critical editions of a number of its outstanding representatives. The present work is part of another series of her books devoted to the great Classical poets, among them R. El‘azar berabbi Qillir and R. Pinhas ha-Kohen.
Dr. Michael Rand specializes in Hebrew philology and piyyut. Since 2013, he has been Lecturer in Hebrew and Aramaic at the University of Cambridge. Dr. Rand acquired expertise with Genizah manuscripts over the course of a number of years of work in the section for piyyut and Medieval poetry of the Historical Hebrew Dictionary Project of the Academy of the Hebrew Language. He has devoted an extensive study to the grammar of the piyyutim of R. El‘azar berabbi Qillir; together with Jonathan Vardi, he has recently completed a soon-to-appear reconstruction of a copy of the Diwan of R. Shmuel ha-Nagid, the leaves of which are now scattered across various Genizah collections. He has also written many articles, among which are a number in which he has edited parts of the Qillirian corpus. In the present work, Dr. Rand is responsible for the paleographical aspects of the research: reading the manuscript sources, grouping them together (where relevant) and reconstructing thereby the larger units (quires, books) to which they belong, producing the apparatus of variant readings, and describing the manuscripts.
Purchasing information:
 
For a Table of Contents or more information about purchasing this work, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com. Copies of this work will be arriving at Biegeleisen shortly.