1

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת
 מאת גבריאל וסרמן
באשכנז ובצרפת נהגו מימים
ימימה לומר את קרובת הי”ח של הקלירי, “ויאהב אומן”, עם ההרחבות
הקליריות “אזרח בט חוץ – תמימים כרשו ארץ – אותו מבהלת” ו”אספרה אל
חוק – אמל ורבך”, וכן נוהגים עד היום הזה. ובליל פורים אחר קריאת המגילה אמרו
באשכנז וברומא (ואולי גם בצרפת? – צריך לבדוק בכי”י) הפיוט הקדם-קלאסי
“אשר הניא”, וכן נוהגים עד היום הזה באשכנז (אך לא ברומא).
לכן לא היה הרבה מקום פנוי
בתפילות פורים לפייטני אשכנז וצרפת לכתוב פיוטים לפורים.
בהרבה כי”י מנהג
אשכנז (אך לא בכולם) יש מאורה[1]
לפורים, “שיר אל נעלם” (חתום: שמואל), והיא נדפסה בדפוסי שני ענפי מחזור
אשכנז, המזרחי והמערבי; אך ברוב אשכנז המערבית לא נאמרה (לפחות בעת החדשה). בתצלום
כ”י צרפתי אחד (נדמה לי שהיה מנצ’סטר גסטר 733) ראיתי גוף יוצר[2]
לפורים, אך הטקסט היה בלתי קריא בתצלום, וצריך לבדוק בכה”י עצמו. בכ”י
צרפתי אחר, פריס 649, יש פיוט עושה-שלום[3]
לפורים, “שודד הושת בתה” (חתום: שלמ[ה] חז[ק], חסר סטרופה אחת), שנועד
להיאמר בתפילת שחרית (יען כי אין תפילת מוסף בפורים), אחר סיום הקרובה הקלירית,
לפני חתימת הברכה האחרונה של חזרת הש”ץ. יש גם פיוט המעריב “ליל שיכורים
הוא זה הלילה”, שנמצא במחזור ויטרי הנדפס עמ’ 583, שהוא פרודיה של המעריב
המפורסם לפסח “ליל שימורים אותו אל חצה”, אבל אפשר נהגו כמה קהילות צרפת
לאמרו בתוך הברכות, למרות אופיו ההיתולי.
מסתמא היו כמה שירי חול
לפורים, בלשון הקודש ובצרפתית(-יהודית) ובגרמנית (אידיש), ואולי אף בארמית, אבל לא
בשירי חול עסקינן הכא, ומכל מקום צריך עיון.
נראה שפייטני אשכנז וצרפת
הקדישו את מרבית כוחותיהם בעניין זה לפיוטי סליחות לתענית אסתר, שאף היא חלק מחג
הפורים, וכידוע לא היו להם פיוטים קדומים ממורשת ארץ ישראל ליום זה, כיון שלא נהגה
תענית י”ג אדר בארץ ישראל, ומקורו בבבל.
במנהג אשכנז המזרחי הנדפס,
יש שלשה פיוטי סליחות תענית אסתר: “אדם בקום עלינו” לר’ מנחם בר מכיר,
“אתה האל עושה פלאות” לר’ שמעון בר יצחק, ו”במתי מספר” (מסוג
ה”פזמון”, חתום: משלם, ויש לבדוק אם הוא משלם בר קלונימוס; הלשון פשוטה
יחסית). כל שלושת הפיוטים נדפסים אף במנהג המערבי, ונוסף עליהם “אתה האל עושה
פלא” (בֶּר כותב ש”המחבר שמואל”, אך לא מצאתי חתימה), וגם קטע
מפיוט “אוילים מדרך פשעם” מסוג ה”חטאנו”, שלא נכתב במקורו
לתענית אסתר ואין לו קשר לפורים אלא שמיליו האחרונות הן: “בעת הזאת רֶוַח
והצלה” (ע”פ אסתר ד:יד).
בלקט פיוטי סליחות
(שהוציא ר’ אברהם פרנקל מעזבונו של סבו ד”ר דניאל גולדשמידט) יש עוד כמה וכמה
פיוטי סליחות לתענית אסתר, שרובם מתמקדים בסיפור המגילתה: “אזכרה מקדם
פלאך” (סימן לט) לר’ אלעזר רקח; “אשא דעי למרחוק” (סימן עב) לר’
גרשם בר שלמה בר יצחק; “אתה הוא אלהי הראשונים” (סימן פד), חתום: הילל
(בר יעקב?); “אדם וחנף בקום עלינו” (סימן צד, מסוג ה”חטאנו”),
חתום: יהודה; “יַצמח אל הישועה” (סימן קכב, מסוג ה”פזמון”),
חתום: יוסף, שמזכיר את מלחמת יהושע בעמלק ואת תליית המן; “אתהלך קודר”
(סימן שלח, מסוג ה”חטאנו”) אנונימי, שמתחיל במלחמת עמלק וממשיך בסיפור
המגילה.
במחזור נירנברג יש פיוט
הסליחה “אגגי כהעמיק מחשבת זממו”, והוא נמצא (בשינויי נוסח) גם בדפוסי
סליחות כמנהג הספרדים או כמנהג רומניה; עי’ אצל דוידזון אוצר השירה והפיוט
א 401. ולא ברור לי מה מקורו, אם מאשכנז-צרפת ואם מחוצה להן.
בשונה מהתעניות על אבל
חורבן המקדש, תענית אסתר נקבעת לא לזכר אסון אלא לזכר ניצחון, ולכן יש מהסליחות
ליום זה שרוויים אווירת שמחה, כגון “אדם בקום עלינו”, שמזכיר את הצרות
ואת תפילות מרדכי ואסתר כחלק מהסיפור, אבל אין בו תלונות על הצרות, והתפילה לגאולה
בסיומו מתאימה יותר ליום חג מאשר ליום צום: “נס ינוסס כאז לפרסם פלאו מסהידים
/ בעת הזאת ריוח והצלה יעמד ליהודים”; ולוּ ידענו שהוא מיועד כסליחה לתענית
אסתר, היינו חושבים שהוא פיוט הודאה לחג הפורים עצמו.[4]
יש לציין גם שבשבת זכור,
אמרו קהילות אשכנז וצרפת את הקדושתא “אזכר סלה זכרון מעשים” של הקלירי,
ואת גוף היוצר “זכור את אשר עשה” המיוחס לו. בפיוטי הקלירי לשבת זו, הוא
מקפיד להתמקד אך ורק בענייני מלחמת עמלק ומחיית עמלק, ואינו מזכיר את המן או את חג
הפורים אלא פעמיים ושלוש בדרך אגב. וזה בניגוד גמור לפייטני קסטיליה
קטלוניה-פרובנס ויון, שהקדישו הרבה פיוטים לשבת זכור לסיפור המגילה ולהלכות פורים.
(פיוט ה”מי כמכה” הארוך של ריה”ל לשבת זכור, “אדון חסדך בל
יחדל”, שמספר את סיפור המגילה, התקבל כמעט לכל מנהגי אירופה – קסטיליה,
קטלוניה-פרובנס, יון, רומא, ואפילו צרפת – אבל אף פעם לא נאמר באשכנז. וההבדל הזה
בין מנהג אשכנז למנהג צרפת ראוי לציון.) פייטני אשכנז וצרפת לא הרבו לכתוב פיוטים
לשבת זו, כיון שהיו בידיהם פיוטי הקלירי; אך במעט שכתבו לא סרו מתוכנם של פיוטי
הקלירי, דהיינו בשבעתא למוסף “ויבן אומן אומנות” לר’ מאיר בר יצחק
ש”ץ (נדפס באוצר התפילות ויוחס שם בטעות לקלירי), ובפיוט האנונימי
הקצר “זכור וזכור נתאמו” שנועד להשתלב בתוך ברכת “מגן אבות”
בליל שבת (נדפס אצל פליישר, “עיטורי פיוט לתפילת ‘מגן אבות'”, תרביץ
מה [תשל”ו] עמ’ 99).
בסיום: פייטני אשכנז וצרפת
לא הרבו לכתוב פיוטים ליום הפורים עצמו ולא לשבת זכור, אך כתבו כמה וכמה פיוטים
לתענית אסתר, שעסקו בהם בסיפור פורים. ואולי עיון יותר בכתבי היד יגלה עוד ועוד
פיוטים, הן לתענית אסתר והן לפורים והן לשבת זכור.


[1] “מאורה”
היא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בסוף ברכת “יוצר המאורות”, לפני
חתימתה.
[2] “גוף
יוצר” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בראש ברכת “יוצר אור”,
אחר המילים “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל”.
[3] “עושה
שלום” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה לפני חתימת הברכה האחרונה של
העמידה (כגון “היום תאמצנו”).
[4] יש לציין שהפיוט הזה, “אדם
בקום עלינו”, די דומה לפיוט שכתב אותו פייטן, ר’ מנחם בר מכיר, לחנוכה, והוא
היוצר “אודך כי עניתני חייתני” לשבת חנוכה (דוידזון א 1654). שני
הפיוטים כתובים במשקל מדוייק של שש שש מילים בכל טור, חוץ מהטור האחרון שבכל
סטרופה, שהיא מובאה מפסוק מקראי. בשני הפיוטים, הסיומות המקראיות מלוקטות מכל
התנ”ך, דווקא מספרים שאין להם כל קשר לחנוכה או פורים; חוץ משתי הסטרופות
בפיוט לחנוכה (שמסתיימות בתהלים ל:ב, “ארוממך יי כי דליתני”, וזכריה
ט:יג, “ועוררתי בניך ציון על בניך יון), והסטרופה האחרונה בפיוט לפורים
(שמסתיימת באסתר ד:יד, “בעת הזאת רוח והצלה יעמד ליהודים”). כלומר,
בפיוט לחנוכה יש סיומות מקראיות מן העניין בראש הפיוט, ובהמשך כל הפסוקים מלוקטים
ממרחבי התנ”ך כולו; ובפיוט לפורים, יש סיומת מקראית בסוף הפיוט, וכל הפסוקים
הקודמים מלוקטים ממרחבי התנ”ך כולו. זאת ועוד: בשני הפיוטים מדגיש ר’ מנחם
שאע”פ ששני המועדים הללו הם בתר-מקראיים (בודאי כן לגבי חנוכה, ואף פורים הוא
על הסף בין מקראי לבתר-מקראי), בכל זאת נתנבאו עליהם הנביאים: זכריה נתנבא על
חנוכה (“בְּטֶרֶם תָּבוֹאנָה חֲדָשׁוֹת הוֹדַעְתָּ אֱמֶת כֵּיוָן /
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן”), והתורה עצמה נתנבאה
על פורים (“יִדַּע רֶֽמֶז הַקּוֹרוֹת לְעַם מְעֻפָּר וּמְהֻדָּס / כְּתָב
הַסְתֵּר אַסְתִּיר וּמָר דְּרוֹר מְפֻרְדָּס”). כך אנחנו רואים שהפייטן כתב
פיוט אחד לכל אחד מהחגים האלה, וייעד את הפיוט לחנוכה לשבת חנוכה, ואת הפיוט
לפורים לא ליום החג אלא לתענית אסתר, שהיא מוקד הפעילות הפייטנית לפורים באשכנז וצרפת.



Tools to help one Understand Piyutim

Tools to help one Understand Piyutim
על כלים פרשניים להבנת הפיוטים
מאת: הרב יצחק זילבער ראש הכולל “אור חיים – פארשעי” מאנסי ניו יורק
על כלים פרשניים להבנת הפיוטים
בשנים האחרונות זכינו ליבול מבורך של חיבורים שנועדו להנגיש את פיוטי התפילה לציבור הרחב. אותם פיוטים שאנחנו אומרים בתוך התפילה, בסליחות וכדומה, לשון הפיוטים האלו זרה וקשה בשביל רוב האנשים בימינו, וגם הבקיאים בתחום מתקשים הרבה פעמים להבין את המכוון על בוריו. אליבא דאמת: תופעת כתיבת פירושים לפיוטי התפילה אינה חדשה כלל וכלל, כבר מלפני כאלף שנה לימד רבן של ישראל את פירושי פיוטי התפילה לתלמידיו, והם העלו את הדברים על הכתב (ראה על כך להלן). והיו עוד חכמים בתקופת הראשונים שעסקו בכתיבת פירושים לפיוטים. המפורסם שבהם הוא ספר ‘ערוגת הבושם’ – אבל הוא לא היחיד, גם רבי יוסף קרא ורבינו משולם וראשונים נוספים עסקו בזה, ומאז ועד היום מתפתחת והולכת הסוגה הספרותית הזאת.

 

 

אריח על גבי לבינה
רציתי לעמוד כאן על שני אמצעים חשובים היכולים להיות לעזר רב בהבנת הפיוטים, ודווקא אמצעים אלו נזנחו לצערנו בדורות האחרונים. האמצעי הראשון שייך לצורה החיצונית של הפיוט, והשני – לתוכן הפיוט. הצורה של הפיוט – הכוונה לתבנית שהפיוטים מופיעים בספרים הנדפסים לפנינו, וזו מוזרה מאוד! מאז שמשה רבינו כתב את התורה עד ימינו אנו מעולם לא עלה על דעתו של אדם – בן ברית ושאינו בן ברית – לכתוב שירה בשורות מלאות כמו פרוזה. טבעה של שירה שהיא נכתבת בשורות קצרות, איברים איברים. וזהו אכן המצב בכתבי היד של הפיוטים, הם נכתבים בצורה של שירה. בראשית הדפוס – אולי מחמת יוקר הנייר והעבודה, שינו והדפיסו את הפיוטים באופן מעוות, במגילה אחת כמו פרוזה. יחיד בדורו היה רבי דניאל גולדשמיד שהדפיס הפיוטים כתיקונם, אבל לצערנו אחרים לא הלכו בדרכיו. אין ספק שלו ישכילו מדפיסי דורנו לסדר את הפיוטים כתיקונם, זה כשלעצמו לבטח יועיל הרבה להבין את מבנה הפיוט, ומסתבר שגם יועיל להבנת פירוש המילות.
שרשור הפסוקים
ומכאן להשמטה משמעותית יותר שנעשתה במשך דורות – השמטת הפסוקים שבאים דרך קבע אחרי פיוטים שונים. בכל כתבי היד, אחרי פיוטים מסוימים נהגו הפייטנים לשבץ שרשרות פסוקים. לדוגמא: בפיוטים לשחרית של ד’ פרשיות, (מערכת מהסוג הזה נקראת ‘קדושתא’, אומרים פיוטים רק בשלש הברכות הראשונות, והפיוט האחרון, הארוך, עולה [‘סלק’] לתוך הקדושה), בפיוטים מן הסוג הזה משתבצים שרשרות פסוקים בשלושה מקומות. הפייטנים הקדישו תשומת לב רבה לפסוקים האלה: הפסוק הראשון שבשרשרת נבחר תמיד בקפידה, בדרך כלל על פי מסורות קבועות, אחרי ה”מגן” (הפיוט של ברכת מגן אברהם) הביאו את הפסוק הראשון שבקריאת התורה של היום שלכבודו נכתבה הקדושתא, אחרי ה”מחיה” (הפיוט של ברכת מחיה המתים) הביאו את הפסוק השני, ואחרי ה”משלש” (הברכה השלישית) את הפסוק השלישי, או את ראש ההפטרה. במרבית הקדושתאות הפסוק הוא שקבע את עניינו של הקטע הפייטני שלפניו. בסוף הקטע אף דאגו הפייטנים לשלב לשונות מפורשים מן הפסוק המפויט. הפסוק האחרון שבשרשרת זכה אף הוא למעמד בולט, משום שתיבתו האחרונה פותחת תמיד את מחרוזת הסיום המעבירה לחתימת הברכה “מגן אברהם” או “מחיה המתים”, גם יתר פסוקי השרשרות קשורים תמיד באיזה דרך אל הפיוטים שקדמו להם. במידה מסוימת דומים פסוקים אלו לפסוקי ה’סליחות’ שאנו אומרים לפני הפיוט. מי שמתבונן בפסוקים תופס בדרך כלל את הנושא המרכזי של כל הפיוט. ופסוקי הקדושתאות קשורים הרבה יותר לתוכן הפיוט!
גם כאן עשה רבי דניאל גולדשמיד עבודת שמים והחזיר את הפסוקים למקומם. ובעקבותיו הלך בעל מחזור ווילנא (וכדי לא “להביא גאולה לעולם” לא הזכיר לטובה את גולדשמיד, כנראה לא להיכשל באבק האיסור החמור והנורא של ‘דחיקת הקץ’…), למחזור ווילנא היה רעיון חדש: הוא הדפיס את הפסוקים בצבע בהיר יותר, כך שמצד אחד יכולים  לקרוא את הפסוקים ומצד שני מבינים שאין אומרים את הפסוקים היום.
מדוע באמת השמיטו המדפיסים הראשונים את הפסוקים? מסתבר שהם הלכו בעקבות מנהג מקומם, וכיון שבמקומם כבר נהגו לדלג על הפסוקים – השמיטום אף מן הכתב. אבל השמטת הפסוקים היא ממש בכיה לדורות, משום שזה פגם וקלקל את כל מבנה הפיוט. וראוי מאוד שמדפיסי המחזורים והסידורים יחזירו אחר כבוד את הפסוקים האלו למקומם.
“פירוש רש”י ובית מדרשו”
מתי התחילו לדלג על הפסוקים? בשנה האחרונה יצא לראשונה “פירוש רש”י ובית מדרשו” על פיוטים לארבע פרשיות וקרובץ לפורים. קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה, עוד לא נראה כבושם הזה, הפירוש נערך בידי אומן ידידי הרב יעקב לויפר שליט”א גדול המדקדקים שבדורינו, ויצא לאור ע”י מכון “ממלכת כהנים”. מחיבור זה אנחנו למדים שרש”י ז”ל בשעה שלמד את הפיוטים בפני תלמידיו, הוא לימד גם את הפסוקים שבתוך הפיוטים והרחיב את הדיבור על הפסוקים הללו, הן מצד עצמם, והן בנוגע לקישורם לתוכן הפיוט. ולא זו בלבד! בפירוש ה”מגן” של פרשת שקלים (פיוט “אז מאז”) מוכיח רש”י ז”ל את הפירוש הנכון של הפיוט – מכך שהפייטן לא קבע פסוק מסוים כאן בסוף הפיוט!
בתשב”ץ קטן (סי’ קב) מעיד על מנהגו של מהר”ם שלא היה אומר את הפסוקים שבקרובות, ויתכן מזה כנראה נשתלשל מנהג אשכנז לדלג על שרשור הפסוקים. אבל היום שהוצאת הדפוס הוזל משמעתית, למה לא להדפיס את הפסוקים שהם כלי עזר ראשון במעלה להבנת את הפיוטים?
בנוגע לזה יש לציין לשבח את מהדורת ‘סדר יוצרות המבואר – כוונת הלב’ שיצאה לאור הא שתא עם פירוש שנערך גם הוא על ידי ידידי הרב יעקב לויפר, ושם שובצו הפסוקים אחר כבוד בתוך הפיוטים, איש על מחנהו ועל דגלו, עם הערות ביאור המשרטטות את המבנה שלהם ומבארות את הקישור בין הפסוקים לתוכן הפיוט.
כדי לשבר את האוזן נביא כאן את הפיוט הראשון של הקדושתא לפרשת זכור בסידור נכון ומלא:
אַזְכִּיר סֶלָה זִכְרוֹן מַעֲשִׂים. בַּיָמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים. גָחוֹן גָּח מִבֵּין עֲכָסִים. דֵּרְאוֹנוֹ לְהַזְכִּיר לְרֶקֶב  כְּעָסִים:
הַחוֹחַ הֵנֵץ מִגַּלְגַּל וְדַרְדַּר. וּמִדּוֹר לְדוֹר גֻּלְגַּל וְדֻרְדַּר. זֵכֶר עֲוֹן אֲבוֹתָיו הָקְדַּר. חַטַּאת אִמּוֹ בְּלִי לְהַעְדַּר:
טָרַף אַף וַיַּשְׁחֵת רַחַם. יְחוּמָתוֹ מִקְּלוֹט בְּהֵרָיוֹן יַחַם. כְּהָפְקַד לְשָׁלִישׁוֹ חֵטְא נוֹחַם. לֻבַּט לְהִלָּחֵם בְּלוֹחֲמֵי לָחֶם:
מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. נָע וְנָד מִכְמוֹרֶת לְפָרְסָה. סָע מִשֵׂעִיר וְהִכְמִין פְּרוּסָה. עָיֵף וְיָגֵעַ מְבוּשָׁיו לְסָרְסָה:
פּוֹעֵל שְׂטִימַת בְּכוֹרָה לַעֲכוֹר. צְמִיתוּת צֹאן קָדָשִׁים לִמְכּוֹר. קְלוֹנוֹ הָחֳרַט בָּעֵט לִזְכּוֹר. רֵאשִׁית גּוֹיִם לְגַלַּע בְּזָכוֹר:
שַׁדַּי זָכַר לַיְלָה חוֹלֵק. שֹׁרֶשׁ וְעָנָף בַּחֲלַקְלַק לְהַחֲלֵק: תְּמוּר כִּי חֲשָׁלָיו הִמְלֵק. תָּבַע לְהִזָּכֵר מַעַשׂ עֲמָלֵק:
ככתוב זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: ונאמר וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד: ונאמר יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה’ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: ונאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב: ונאמר וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם: ונאמר אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה:
לָאַחֲרוֹנָה יִסְעוּ שֶׁבָּם שָׁלַט. כִּי הֶעָנָן מַטָּם פָּלַט: לְעֵת יִמָּחֶה וְלֹא יֻמְלַט. יְגוֹנֵן עַם גָּנוֹן וּמוּפְלָט: בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מָגֵן אַבְרָהָם:

 




New Book Announcement: A critical edition of R’ El‘azar HaKalir’s Piyyutim of Rosh Hashanah, by Shulamit Elizur and Michael Rand

New Book Announcement: A critical edition of R’ El‘azar HaKalir’s Piyyutim of Rosh Hashanah, by Shulamit Elizur and Michael Rand
By Eliezer Brodt
רבי אלעזר בירבי קליר, פיוטים לראש השנה, ביארה והוסיפה מבוא, שולמית אליצור, התקין מכתבי היד מיכאל רנד, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשע”ד, [מקורות לחקר תרבות ישראל, כרך יח], 718 עמודים.
I am very happy to announce the publication of an important work out just in time for Rosh Hashanah, a critical edition of all of R’ El‘azar HaKalir’s Piyyutim for Rosh Hashonah, by Shulamit Elizur and Michael Rand.
The importance of studying the Piutim before Yom Tov has been noted by many for example:
R’ Moshe Hakohen, nephew of the Rosh, writes in his work, Sefer Hamaskil:
מה טוב ומה נעים לעיין תמיד דבר בעתו בכל שבוע ושבוע בפירוש חומש ומחזור וסליחות ויוצרות ופיוטים וקינות ופרקי אבות ודברות והושענות וזכרנו ואגדת פסח ומערבים וגדול וקטן… [ספר חסידים, עמ’ עא].
[For an exact explanation of this passage and for general information about this work see the special article of Rabbi M. Honig in Yerushaseinu 1 (2007) pp. 196-240 especially p. 229].
A similar idea is found in the Mahril:
וכל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרובץ מקודם להיות שגורים בפיו בר”ה בשעת התפלה [מהרי”ל עמ’ רעב].
The Taz writes:
ראה דבתפלה שצריך להבין בפי’ הדברים בפרט בפיוטים שחמור פירוש’ אם לא בנתינת דעה רבה עליהם ודאי צריך להסדיר תחלה ולא מהני לו ספר בזה וזה פשוט [ט”ז, סי’ ק ס”ק א].
In regard to the Piyutim by the Kalir, it’s worth quoting the Arizal, as mentioned by the Magen Avrohom:
האר”י ז”ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע”ד האמת, (הכוונות( [סי’ סח הקדמה].
Different aspects related to the Kalir have been dealt with here on the Seforim Blog; see Dan Rabinowitz’s article here which includes a bibliography about him. In addition to this, see Marc Shapiro’s article here and my article here, note 73.
The Kalir as described by Rabbi Joseph B. Soloveitchik
 
I would just like to quote one special passage of Rabbi Joseph B. Soloveitchik about the greatness of the Kalir. This passage is from the Koren Mesorat Harav Kinot (pp. 386-388) which is based on Rabb Jacob Schacter’s transcripts of the Rav’s Tisha B’Av sessions:
At this point, it would be useful to make some general observations about Rabbi Elazar Hakalir and the style of his piyutim, his religious poetry. The piyutim of Rabbi Elazar HaKalir, including his kinot, serve two purposes. The first is limmud, learning. Every sentence of the piyut quotes m’aamarei Hazal, teachings of the sages. The second purpose is tokhaha, rubuking the people for their misdeeds and instructing them in the proper way to act. These piyutim deal with reproach, repentance, petition and acknowledgment of God’s justice. The shali’ah Tzibbur was not merely a hazan, a cantor, but was one of the great scholars of the generation who was the principal mokhiah, moral critic of the people…
Rabbi Elazar HaKalir was a master of the Hebrew language and very creative in his use of Hebrew. If not for him, modern Hebrew could not have come into existence. Before HaKalir, the Hebrew language was very rigid. For example, the noun and verbs were fixed in their form. It was difficult to transform a verb into a noun or a noun into a verb, a simple matter in other languages…
But HaKalir made a critical contribution to the development of the Hebrew language by endowing the language with flexibility, thereby paving the way for the development of modern Hebrew. There were other early paytanim, composers of piyut, such as Yose ben Yose, but they were not as radical in their literary style as HaKalir.  HaKalir was the father of the paytanim, and he dared to do more than any other paytan.
As noted above, Rabbi Elazar haKalir’s piyutim served two purposes: limmud, study and tokhaha, rebuke. As for the element of study, one of the dimensions of HaKalir’s piyutim is that they are compilations of the statements of the sages. Most of us, who are expert in neither Hebrew nor aggadot Hazal, find HaKalir’s corpus of piyutim boring. But it is not boring at all; it is like a gold mine. His piyutim for Yom Tov explain the essence of the Yom Tov. The midrashim concerning Sukkot are replete with information about the sukka, etrog and lulav, and all the explanations in the Midrash, all the ta’amei sukka, the reasons for the sukka, all of the ma’amarei Hazal, are brought together in the HaKalir’s piyutim for the first day of Sukkot. Similarly, his piyutim for Rosh HaShana and Yom Kippur include all the homiletical literature concerning the statement in the Midrash, “On Rosh HaShana, Sarah, Rachel and Hanna, were remembered” (Bereshit Raba 73:1). If one were to study carefully and thoroughly the piyutim of Rabbi Elazar HaKalir for Rosh HaSahana, Yom Kippur, Sukkot, and Pesah, one would find many applicable halakot and the entire pertinent Midrash, including many  midrashim that are unknown to us from any other source.
It is quite possible that during the time of Roman and Byzantine rule in the land of Israel, the ruling authorities prohibited shiurim and afternoon lectures by Torah scholars and sent officers to the synagogues on Yom Tov afternoon to prevent the people from studying. Consequently, the rabbis introduced the study of Torah into the prayer service via piyutim, a subterfuge that eluded the authorities. The piyutim were deliberately written in a fashion that would make them difficult to understand, lest the officers recognize their true function and forbid their recitation. As previously noted, we do not know with certainty when Rabbi Elazar HaKalir lived. According to Tosafot (Hagiga 13a, s.v. veraglei hahayot), he was the tanna, Rabbi Elazar HaGadol, who lived in the second century, but according to other Rishonim, he was either an amora, or one of the early liturgical poets, from the sixth or seventh century. But his piyutim could certainly have served the purpose of integrating Torah study into the prayers in a way that would not have been obvious to the non-Jewish authorities.
Description of the work:
What follows is a description of this new work [sent around from the publishers of the book]
Rosh Hashana, the Day of Judgment, has been embellished with numerous fascinating liturgical poems (piyyutim). This book is devoted to the compositions that were written for Rosh Hashana by the illustrious poet R. El‘azar berabbi Qillir, who was active in the Land of Israel at the beginning of the seventh century. The piyyutim for Rosh Hashana are many and varied, and they adorn all of the special prayers for the festival. A number of these piyyutim are known and recited to this day in Ashkenazi congregations, while others are published here for the first time. Even those piyyutim that are known from the festival prayer books (mahzorim) are presented here in a new light. The present edition is primarily based not on European mahzorim, but on earlier fragments from the Cairo Genizah; on the basis of such early sources the editors have succeeded in adding new, original material to the known compositions—there is not one famous composition to which heretofore unpublished material has not been added, in some cases throwing new light on the entire work. Even in such cases, therefore, we are not merely offering old wine in new wineskins, but presenting a new blend that confers on the poetic compositions novel aspects, not previously brought to light.
This edition has been prepared on the basis of close to 400 manuscripts, and all of the variant readings have been given in the margins. An extensive commentary aids the reader in understanding the difficult idiom of the payyetan, identifying the many scriptural and midrashic sources that are woven into the piyyutim, and following the development of their themes. A general introduction treats various questions connected to the poems, from their attribution to the author and the reconstruction of the component parts of each composition, to the literary shaping of the material. In his piyyutim, R. El‘azar berabbi Qillir treats Rosh Hashana in all of its aspects: the Day of Judgment, the blowing of the shofar; the malkhiyot, zikhronot, and shofarot verses; the merit of the Fathers; and more. A number of compositions are specially intended for when Rosh Hashana falls on the Sabbath. Qillir’s unique method in the shaping of each of these themes is also clarified in the introduction. The complex web of interrelations between the piyyutim and their literary sources is elucidated as well; thus it has become clear, for example, that one of the piyyutim edited here for the first time throws new light on the famous poem, U-netane toqef qedushat ha-yom.
“O King, Remember [the ram] caught [by its] horn!” These few words from one of the piyyutim published in the book reveal the genius of the great payyetan. Here, R. El‘azar berabbi Qillir has succeeded in encapsulating in four words the three great themes that lie at the heart of the benedictions that are unique to Rosh Hashana—kingship, remembrance and the ram’s horn (shofar)—all in the
form of a prayer that beseeches God to remember for our sakes, on the Day of Judgment, the Binding of Isaac, symbolized by the ram whose horns are caught in the thicket. And if in four words the payyetan has managed to encapsulate such far-flung meanings, one can only imagine the riches contained in this enormous collection of R. El‘azarʼs writings for the Day of Judgment, which we now have before us.
About the authors:
Prof. Shulamit Elizur has been teaching since 1980 in the section for Medieval poetry and piyyut in the Department of Hebrew Literature at the Hebrew University of Jerusalem. She has published more than ten books and scores of articles, predominantly in the field of Genizah piyyut, but also devoted to Spanish Hebrew poetry and the development of various liturgical rites. A series of her books is devoted to the Late Eastern period of piyyut, and comprises an attempt to characterize the linguistic and literary developments attested during this phase on the basis of the production of critical editions of a number of its outstanding representatives. The present work is part of another series of her books devoted to the great Classical poets, among them R. El‘azar berabbi Qillir and R. Pinhas ha-Kohen.
Dr. Michael Rand specializes in Hebrew philology and piyyut. Since 2013, he has been Lecturer in Hebrew and Aramaic at the University of Cambridge. Dr. Rand acquired expertise with Genizah manuscripts over the course of a number of years of work in the section for piyyut and Medieval poetry of the Historical Hebrew Dictionary Project of the Academy of the Hebrew Language. He has devoted an extensive study to the grammar of the piyyutim of R. El‘azar berabbi Qillir; together with Jonathan Vardi, he has recently completed a soon-to-appear reconstruction of a copy of the Diwan of R. Shmuel ha-Nagid, the leaves of which are now scattered across various Genizah collections. He has also written many articles, among which are a number in which he has edited parts of the Qillirian corpus. In the present work, Dr. Rand is responsible for the paleographical aspects of the research: reading the manuscript sources, grouping them together (where relevant) and reconstructing thereby the larger units (quires, books) to which they belong, producing the apparatus of variant readings, and describing the manuscripts.
Purchasing information:
 
For a Table of Contents or more information about purchasing this work, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com. Copies of this work will be arriving at Biegeleisen shortly.

 




She’ot Hityahadut – Review Essay

 She’ot Hityahadut – Review Essay
פאני נוידא, שעות התייחדות – ספר תפילה ומוסר
לנשות ישראל ולבנותיה לתפילה בציבור וביחיד
וּת ולכל הזדמנות בחיי
אישה
, מבוא: עליזה לביא, תרגום מגרמנית: קטיה מנור, הוצאת ידיעות אחרונות
תשע”ד, 259 עמודים.
Fanny Neuda, She’ot
Hityahadut
(
שעות התייחדות), Hebrew edition,
introduction by Aliza Lavie; translation of prayers by Katja Manor, Tel-Aviv:
Yediot Aharonot, 2014, 259 pages
By: Yael Levine
The
author holds a Ph.D. from the Talmud department at Bar Ilan University. She is
the author of numerous articles related to women in Judaism. She recently
published “Tefillot Li-Tevilla”.
The
last decade has witnessed a renewed interest in Europe, the United States, and
Israel, in the compilation of prayers Stunden der Andacht, composed by
Fanny Neuda (1819–1894). Highlights of this renaissance will be currently
mentioned. Bettina Kratz-Ritter published several scholarly studies relating to
Neuda and her works. Some prayers from Stunden der Andacht were
published in Hebrew translation in Tefillat Nashim (Tel-Aviv: Yediot
Aharonot, 2005), edited by Aliza Lavie. An English edition, Hours of
Devotion
, was published by Dinah Berland (New York:  Schocken Books, 2007). An abridged edition
in Czechoslovakian was published in 2008. The Open Siddur Project
transcribed one of the German editions. Recently, a Hebrew translation of the
work, the subject of this review, was published. The introduction was written
by Dr. Aliza Lavie, and the translation of the prayers was carried out by Katja
Manor.
However,
despite the fact that Lavie states in the introduction that the work offers a
translation of the first edition published in 1855, a scrutiny of the
translation reveals that, in actuality, this is a translation of the second
edition published in 1858. The latter edition was re-edited by Neuda herself
and contains many additions and changes. Additionally, the introductory
material to the Hebrew edition contains factual errors, and consequently the
present edition can’t be relied upon.
Lavie
provides laconic biographical information concerning Neuda and her religious
stance. However, it’s possible to show that her husband had Reform leanings.
While we aren’t in possession of any direct evidence concerning her own religious
practices, her milieu of acquaintances was progressive and Reform. This
religious environment is not conveyed in the Hebrew edition, though it is
entirely essential for the reader to be familiar with.
Aliza
Lavie is presently a MK in the Israeli parliament. However, the volume under
discussion was, for the most part, prepared prior to the elections in January
2013. The current review doesn’t relate to political issues.
פאני נוידא, שעות
התייחדות – סקירה*
יעל לוין
מבוא
בשנת 1855 יצאה לאור
המהדורה הראשונה של קובץ התפילות שכתבה פאני נוידא (1819–1894) Stunden der
Andacht
, שהתפרסם כשנה לאחר התאלמנותה.
הקובץ כולל קרוב למאה תפילות רשות בגרמנית לנשים, תפילות האמורות ללוות את האישה
היהודייה בשעת התפילה בבית-הכנסת, וכן לאורך מעגל השנה היהודי ומעגל החיים. חיבור
זה הפך פופולרי, התפרסם במהדורות אחדות, ובתקופת הכיבוש הנאצי יצאה מהדורה חדשה
שלו. הספר תורגם ליידיש ולאנגלית, ונדפס על מהדורותיו השונות כשלושים פעמים עד
לשואה. “שטונדען דער אנדאכט” יצא לאור לאחרונה בתרגום עברי הנושא את
הכותר “שעות התייחדות”. את המבוא לספר כתבה ח”כ ד”ר עליזה
לביא, ואת התפילות תרגמה קטיה מנור. כפי שמוזכר מפורשות בספר, דבר קיומו הראשוני
של ספרה של נוידא הגיע לידיעתה של לביא באמצעות כותבת שורות אלה במסגרת תפקידי
כיועצת אקדמית ל”תפילת נשים”.
            אפשר
לציין באורח מעניין כי שנות חייה של פאני נוידא חופפות ברובן לאלה של חנה רחל
ורברמאכר (1806?–1888), מי שנודעה בכינוי “הבתולה מלודמיר”, שימשה
כאדמו”רית ובאה להתגורר בירושלים. דמות נוספת ששנותיה מקבילות במידה רבה לאלה
של נוידא היא רבקה ליפא אניקשטער (נפטרה בשנת תרנ”ג; 1893), בת היישוב הישן
שעלתה ארצה בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. אישה זו פרסמה בשנת תרמ”ב (1882)
את הקונטרס “זכר עולם”, שעתיד היה לראות אור במהדורות אחדות. היא שימשה
מורת דרך לשתי נשים נוספות ביישוב הישן, רייצע בת מרדכי וטויבע פעסיל פיינשטיין,
שהילכו בדרכה והוציאו לאור אף הן קונטרסים בשלהי המאה התשע-עשרה.1
            כפי
שנוידא מגוללת במבוא לספרה, הוא לא נכתב על ידה בבת אחת, אלא לפנינו יצירה
שהתהוותה על פני זמן, אשר את משכו המדויק איננו יודעים. התפילות חוברו לצורך
שימושה האישי, אולם היא נענתה כעבור זמן לעתירותיהם של רבים וטובים להדפיסן.  מבחינה מסוימת קיים כאן תהליך דומה לזה שהתרחש
עם “ליקוטי תפילות” לרבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, עשורים
אחדים מוקדם יותר.
            רבי
נתן החל לחבר בשנת תקע”ה (1815) תפילות רשות המיוסדות על תורותיו של רבי נחמן
ב”ליקוטי מוהר”ן” וב”ליקוטי מוהר”ן תנינא”, בהתאם
לדברי רבי נחמן עצמו לפיהם ראוי לעשות מהתורות תפילות. בראשונה חיבר רבי נתן
תפילות אישיות שהיו מיועדות לשימושו הפרטי, וכיוון שנכח שתפילותיו מכילות בקשות
לעניינים הנצרכים לכל אדם החליט להעתיקן ולהופכן לתפילות בעלות אופי כללי שיהיו
ראויות להיאמר בידי כל אדם. בשנת תקע”ז (1817) החל להעתיק את התפילות ולהפיצן
בקרב אנשי שלומו. הן התקבלו באהדה רבה עד שהפצירו בו להעתיק את כלל התפילות שחיבר
ולהדפיסן. מלאכת ההדפסה של הדפוס הראשון של “ליקוטי תפילות” החלה בברסלב
בראשית שנת תקפ”ב (1821), נמשכה על פני למעלה מחמש שנים, והגיעה לסיום בשנת
תקפ”ז (1827).2
המהדורה העברית
            במסה
“דברים לאמהות האצילות ולנשים
בישראל”
פרי עטה של נוידא, הכלולה ב”שטונדען דער אנדאכט” והמופנית לנשי ישראל,
מביעה היא את מורת רוחה מכך שנשים אינן בקיאות בלשון הקודש ואינן מבינות את נוסחי
התפילות בבית-הכנסת ואת ספר הספרים בשפתם המקורית. הן מקדישות זמן ללימוד נגינה
בפסנתר, אך אינן מייחדות זמן ללימוד עברית, והיא מעלה את ההצעה שיקדישו שעה אחת מדי
יום למטרה נעלה זו.
            על
פניו פרסום המהדורה העברית של “שטונדען דער אנדאכט” היה אמור להיות
מאורע משמח. אלא שאין אלה פני הדברים. כפי שנפרט, המהדורה בעברית רצופה טעויות
לאורך חומר המבוא, אמירות שלמות וקטעים שלמים אינם מוסרים מידע נכון, ואף נוסחי
התפילות דורשים הגהה. למעשה, לא שפר גורלם של תרגומי ספרה של נוידא בדורנו, שכּן
גם המהדורה באנגלית שראתה אור בשנת 2007 אינה נטולת בעייתיות מהותית. כך אפשר
לציין בין היתר שחלק מהתפילות עובד מחדש על בסיס התרגום האנגלי הישן, ולא תורגם מהמקור;
התפילות מוצגות בתור שירה ולא פרוזה, והמחברת מגישה מהדורה חלקית בלבד.
            אני
מוצאת לנכון להעיר בשלב הזה את ההערה הבאה: “שעות התייחדות” היה מוכן
ברובו המכריע קודם שהמחברת ד”ר עליזה לביא נבחרה לכהן כח”כית, ופרסום
הספר נדחה בשל כניסתה לתחום הפוליטיקה, דבר שעיכב את השלמתו הסופית. לפיכך, הסקירה
הנוכחית מתייחסת לתקופה קודם היבחרותה.
“שעות
התייחדות” מתיימר לתרגם את המהדורה הראשונה של קובץ תפילותיה של נוידא,
כהודעתה של לביא לכל אורך המבוא. כך, בין היתר, לביא מודיעה מפורשות שהיא מגישה לקוראים את המהדורה הראשונה:
“בספר זה, אשר הסתמך – כאמור – על המהדורה הראשונה, משנת 1855”. אולם בפועל הנוסח
המוגש הוא של המהדורה השנייה משנת 1858, מהדורה שאינה מוזכרת כלל במהלך החיבור.
מהדורה זו כוללת הגהות ושינויי נוסח רבים מעשה ידי נוידא עצמה, ובכלל זה המסה המופנית
לנשי ישראל זכתה להרחבה ניכרת ומוקמה בסוף הקובץ.
            ח”כ ד”ר עליזה לביא כותבת
במהלך חומר המבוא: “ספר התפילות, שעות התייחדות (הדגש במקור –
י”ל)… פורסם לראשונה בפראג בשנת 1855… ואף שאיני שולטת בשפה כלל, הבנתי
מיד את תוכן העניינים: הספר מכיל דברי מבוא של המוציא לאור, פתח דבר של המְחברת, ואת התפילות עצמן… בסוף הספר בחרה המחברת, פאני נוידא,
לפנות בקריאה על-זמנית לאימהות, לחנך את בנותיהן להיות בנות נאמנות וגאות לעם
ישראל”. תיאור זה אינו מתאים למהדורה הראשונה. מתברר שלביא לא הייתה מודעת
להימצאותם של שינויים בין שתי המהדורות הראשונות, ואפשר לקבוע שהיא לא עיינה
במהדורה הראשונה, ולא העלתה על דעתה את האפשרות שייתכנו הבדלים בין המהדורות. ההחלפה בין
המהדורות היא עניין עקרוני, וזהו מעשה שאינו ליגיטימי גם בפרסום שאינו מתיימר
להיות אקדמי במובהק.
            כאמור,
נוידא עצמה ערכה הגהות למהדורה הראשונה ששולבו במהדורה השנייה. לעתים נוסחיהן של
המהדורות הראשונות של חיבורים משופרים יותר, אולם במקרה הנוכחי קיימת אמנם האפשרות
לעשות שימוש במהדורה השנייה כבסיס למהדורה העברית, אולם חובה להודיע על כך. יחד עם
זאת, דרושה הגהה נוספת של נוסחי התפילות עצמם שכּן ניתן להצביע בין היתר על תרגום
בלתי מהימן ב”תפילת הנערה הצעירה”. המילים במקור הגרמני “בריאים בנפשם ובגופם” תורגמו
כ”בריאים בגופם ובנפשם”. אולם הנוסח בתפילות “מי שברך” לחולים
הנו “רפואת הנפש ורפואת הגוף”, וכן הוא בתפילות נוספות לחולים. אין ספק
שנוידא כיוונה את דבריה לתפילות מעין אלה, ולא הייתה הצדקה לשנות. חילוף זה עשוי
לכאורה להצביע על ריחוקו של המתרגם מעולם הליטורגיה, או שמא על אי-הכרות עם תפילות
אותנטיות. משום כך, יש צורך לעבור ולבדוק את נוסחי התפילות על ידי אדם הבקי במקורות שיוכל לעמוד על הרמזות למקורות.
            חשוב לציין כי בשנת 1855 יצאה לאור
מהדורה נוספת של “שעות התייחדות”, מהדורה מקוצרת בת שלושים-וחמש תפילות,
הנושאת את הכותר Andachtsbuch für israelitische
Frauenzimmer
. 3 דבר זה לא מאוזכר אצל לביא כלל. לביא מזכירה
במבוא שבשנת 1859 יצאה לאור מהדורה מתורגמת ליידיש, ובה נכללו שלושים-וחמש תפילות בלבד.
לאמיתו של דבר, זהו תרגום של המהדורה המקוצרת מ-1855, ובשנת 1859 יצאה לאור מהדורה
נוספת עם תרגום שלם של מהדורת 1858. קיימים
שני תרגומים לאנגלית של “שטונדען דער אנדאכט”, האחד יצא באירופה (שנת
הפרסום המדויקת אינה ידועה) והאחר בארה”ב בשנת 1866. לביא מזכירה את אחת
המהדורות בלבד.
            בשנת
1870 יצאה לאור בברסלאו מהדורה נוספת של “שטונדען דער אנדאכט”. מהדורה
זו מצומצמת יותר בהיקפה, וכוללת כשמונים תפילות. יש בה תפילות חדשות לנושאים
קיימים וכן תפילות אחדות בנושאים חדשים, כגון תפילה ליום הולדת ותפילה בשעת מגיפה.
לעומת זאת, הוצאו ממנה תפילות שונות, כגון התפילות לכל אחד מימי השבוע, התפילה
להפרשת חלה וחלק מהתפילות המרובות בענייני חולי. לביא כותבת שנוספו במהדורה זו
תפילות חדשות, אולם לא ציינה שאף הוצאו תפילות. מהדורה זו ממתינה להיחקר. יצוין
עוד כי מהדורת 1870 נדפסה פעמיים נוספות, ומהדורה שלישית מוגהת על ידי נוידא
פורסמה בשנת 1890. עם זאת, המהדורה הקלאסית משנת 1858 היא זו שקנתה לה שביתה
והמשיכה להידפס לאחר מכן.
            בנובמבר 2008 פורסמה בשפה הצ’כית
מהדורה חלקית של ספרה של פאני נוידא, הכוללת למעלה משלושים תפילות. מסִּיבה בלתי ברורה לביא לא מזכירה מהדורה זו, למרות שהיא עצמה
מודעת לה ומוזכרת בה.
רנסנס
מזה כעשור
            בהקשר
זה יש להזכיר כי בפתח “שעות התייחדות” נאמר שעליזה לביא החזירה את
החיבור לארון הספרים היהודי. אולם יש לפקפק בקביעה זו ואין לקבלה, משום שקיים
רנסנס של ממש בחיבורה של נוידא מזה למעלה מעשור בארה”ב ובאירופה. כך בטינה
קראץ-ריטר פרסמה, החל משנת 1985, מחקרים אחדים על נוידא. תפילות נבחרות משולבות
באנתולוגיה הידועה של כתבי נשים יהודיות, Four
Centuries of Jewish Women’s Spirituality
,
שיצאה לאור בארה”ב במהדורתו הראשונה בשנת 1992, ומשם בין היתר נודע שמה. תפילות
אחדות פורסמו בתרגום עברי ב”תפילת נשים”, שיצא לאור לראשונה בשנת 2005,
בעריכתה של לביא. בשנת 2007 יצא לאור חיבורה של דינה ברלנד, ובשנת 2008 יצאה לאור המהדורה
החלקית בשפה הצ’כית. כן יצאו בשנים האחרונות מהדורות פקסימיליה של הדפסות שונות של
החיבור בגרמנית ושל התרגום האנגלי משנת 1866, והפרויקט המקוון The Open Siddur
Project
שיכתב לאחרונה את מהדורת
1858.
            אם
כן, ללביא שמור חלק כלשהו ברנסנס של ההתעניינות בכתביה של נוידא, אולם במפורש לא
בלעדיות. כאמור, תפילות נבחרות אחדות התפרסמו ב”תפילת נשים”, ובערב יום
הכיפורים תשס”ח (2007) קיבלה לביא, כדבריה במבוא ל”שעות התייחדות”,
החלטה לפעול לתרגום הספר במלואו, למרות שהעניין עלה במפורש לדיון קודם למועד זה.
אגב, גם הנסיבות שהביאו את לביא לערוך את “תפילת נשים” מעוגנות במועד של
ערב יום הכיפורים, לפי מה שכתבה במבוא לקובץ זה.
            לביא מציינת כי בשעה שהחלה להתחקות אחר
עקבותיה של פאני נוידא, והקישה את שמה במנועי החיפוש בעברית, לא עלה בידה למצוא
מידע או אזכורים על אודותיה. וכאן עולה השאלה, מאימתי הימצאות מידע בגוגל היא אמת
מידה עבור חוקר? חוקר אמור להתמקד בעיקר בחומר ממקורות כתובים. ואמנם, חיוני לומר
שלביא אינה מסתייעת במכלול הספרות הקיימת בנושא, אלא בחלקו בלבד.
            לפאני
נוידא כאלמנה לא היו האמצעים לפרסם את ספרה, ולואיזה פון רוטשילד (1820–1894)
סייעה בידה. נוידא הקדישה לה עמוד הוקרה בפתיחת הספר. לואיזה פון רוטשילד הייתה אשת מאיר קרל פון רוטשילד
(1820–1886), בתו הצעירה של נתן מאיר פון רוטשילד מאנגליה, ואף הוא מוזכר בעמוד
ההוקרה. היא נישאה למאיר קרל פון רוטשילד מפרנקפורט, מקום אליו עברה עם נישואיה
בשנת 1842. עליזה לביא לא זיהתה את העניין, וסברה שמדובר בעמוד הנצחה לדמות אחרת
ממשפחת רוטשילד. משום כך גם תהתה לגבי אזכור העיר פרנקפורט בעמוד זה.
            “הערת המערכת” ב”שעות
התייחדות” מוסרת ש”סדר התפילות מובא כפי שקבעה פאני נוידא”. אולם
דבר זה אינו מדויק, ומיקומן של שתי תפילות המופיעות לקראת סוף הקובץ שוּנה למיקומים הנראים כמתאימים יותר. הכוונה ל”תפילה לראש השנה
וליום הכיפורים לפני תפילת ‘עלֵינו'” ו”תפילה לחג הסוכות, בהקפות עם
הלולב והאתרוג”. חובה היה לסייג את האמירה הכללית, ולהודיע לקוראים על
השינויים.
            אפשר
להצביע על שגיאות אחרות בחומר המבוא. ברשימה הביבליוגרפית לביא כוללת רישום של
המהדורה הראשונה ושל המהדורה שיצאה לאור בידי ד”ר מרתה ורטהיימר בשלטון
הנאצי. בכל אחד מהפריטים הללו מצויה שגיאה בהעתקה. בהערת שוליים לביא מציינת את
המהדורה הראשונה, בהזכירה את הוצאת ברנדייס, ולא פאשלס. זאת בשעה שהמהדורה הראשונה
של הוצאת ברנדייס הייתה בשנת 1868. לביא הכניסה שינוי טכני למבואהּ של נוידא.
במהדורה הראשונה והשנייה תאריך כתיבת
המבוא מופיע בסוף, דבר שמבטא את הנוהג בספרים בעבר. אולם לביא העבירה זאת לראש
המבוא, למרות שלא היה אמור לחול כאן שינוי כלשהו. בסוף המבוא הגרמני כתוב
“הסופרת”, אולם לביא שינתה וחתמה את המבוא בשם “פאני נוידא לבית
שמידל”. שמה זה של נוידא מופיע מעל גבי שער החיבור, אולם גם שינוי כזה מזקיק
הערה.
            אחת העדויות המעשיות שלביא מביאה לגבי
אמירת תפילות מתוך “שטונדען דער אנדאכט” היא עדותה של גב’ יהודית וירצבורגר מתל-אביב בשם בעלה, שלא
נזכר בשמו. לדבריה, סבתו נהגה לומר במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה את “תפילת
אם שבנהּ משרת בצבא” בשפה הגרמנית, וכן נהגה אמו בשעה שבניה שירתו
בצה”ל. למעשה, שמעון וירצבורגר עצמו התייחס לעניין זה קודם לכן בדברים שכתב
בעיתון “הצופה” בשנת 2003. 4 הוא מציין שם שהתחינה הנזכרת
נאמרה בידי סבתו במלחמת העולם הראשונה בשעה שארבעת בניה היו בצבא הגרמני, וכן אמו
אמרה אותה במהלך מלחמת השחרור בכל עת שאחיו או הוא היו מגוייסים.
מקורות
השראה
            ספר
התפילות של נוידא לא נוצר יש מאין, ואפשר לעמוד על מקור השראה מובהק ששימש לו
בסיס. הכוונה לקובץ התפילות לנשים יהודיות בצרפתית “אמרי לב”, שיצא לאור
לראשונה בשנת 1848. חיבור זה היה פופולרי מאוד בקרב יהודי צרפת, ויצא לאור בשנת
1856 בתרגום אנגלי מעשה ידיה של הסטר (אסתר) רוטשילד. נודעת השפעה ברורה של
“אמרי לב” על “שטונדען דער אנדאכט”. ב”אמרי לב”
מובאת קשת תפילות רחבת-היקף, ולמרבית מנושאי תפילותיה של נוידא מצויות הקבלות
בחיבור הזה, והתפילות מובאות בעיקרן בסדר זהה ל”אמרי לב”. ניכרים גם
דמיונות תוכניים שונים בין התפילות בשני הקבצים. כמו כן, בראש כל תפילה
ב”אמרי לב” מובא כתוב מקראי, ונוידא אימצה תבנית כללית זו. לביא מאריכה
את הדיבור על הייחודיות כביכול של תפילתה של נוידא לחג השבועות, תפילה המוסבת על קריאת
עשרת הדיברות והמתייחסת באופן פרטני לכל אחת מהדיברות, ואולם הקבלה מובהקת אליה
מצויה ב”אמרי לב”.
            לביא
מציינת כי פאני לא הייתה הראשונה שחיברה קובץ תפילות בגרמנית, והיא מונה שלושה
קבצים כאלה שחוברו בידי גברים. השני מביניהם הוא “תחנוני בת יהודה”, שיצא
לאור בשנת 1846, ולגביו לביא לא מציינת מי היה מחברו. והנה, זהו לא אחר ממאיר הלוי
לעטעריס (1800?–1871). לביא מזכירה דמות זו במקום אחר ב”שעות התייחדות”
בהקשר לחמש תפילות שבחרה שלא לתרגם. לדבריה, שתיים מהן ניטלו מתוך מחזור התפילה
ליום כיפורים של לעטעריס, ושלוש האחרות נתחברו בידי מחברים שונים.5 אולם
לביא לא זיהתה ששלושת הטקסטים האלה מופיעים ב”תחנוני בת יהודה” וכן בחיבור
קודם של לעטעריס משנת 1845. 6 אחת התפילות ב”תחנוני בת
יהודה” מובאת ב”תפילת נשים”, ושם ההתייחסות למחבר היא כ-ד”ר
מקס לטריס. בנוסף, כותר המהדורה המקוצרת של ספרה של נוידא משנת 1855 איננו זהה
למהדורה הראשונה השלימה,7 אך זהה לתחילתו של כותר המשנה של ספרו של
לעטעריס.8 לביא כתבה ב”תפילת נשים” כי נוידא בספר תפילותיה בחרה
לעצמה את פסוקי הפתיח. אולם אין הדברים האלה מדויקים. היא חרגה אמנם מהכתובים
המובאים ב”אמרי לב”, אולם מכל מקום ניכרת השפעה. וכך אפשר לציין ביחס
ל”תפילת הנערה הצעירה” כי “אמרי לב”, “תחנוני בת
יהודה” ו”שטונדען דער אנדאכט” עושים שלושתם שימוש באותו הפסוק
עצמו, “שקר החן והבל היופי”. תפילה להפרשת חלה מצויה אצל נוידא ואצל
לעטעריס, אך לא ב”אמרי לב”, ובשניהם אין כתוב פותח. התפילה על עשרת הדיברות
אינה מצויה בשלושת החיבורים בגרמנית שמנתה לביא, אלא ב”אמרי לב” בלבד.
            ב”שטונדען
דער אנדאכט” אין תפילה לטבילה, זאת בדומה לקבצי התפילות לנשים בשפות לעז שלא
כללו תפילות לעניין זה. לעומתם, מרבית קבצי התחינות ביידיש כללו תפילות בנושא זה.
אם כן, פאני נוידא החרתה-החזיקה אחרי קבצי התפילות בלעז בבחירתה שלא לכלול תפילה
בנושא טבילה.
            העמידה
על מקורות השראתה של פאני נוידא אף מבטלת את האפשרות להחשיבה כ”פורצת
דרך”, כפי שלביא מבקשת לטעון. נוידא צעדה בעקבות קודמיה, שאבה במידה מרובה מ”אמרי
לב” את הדגם הכללי כמו גם תכנים מסוימים, ובמידה מינורית הושפעה מ”תחנוני
בת יהודה”. תפילותיה של נוידא משקפות אמנם נקודת מבט נשית, אולם גם בקבצים שעליהם
הסתמכה מובאים רעיונות דומים לאלה שהזכירה, כגון לדוגמה לגבי “תפילת הרעיה
האומללה”, באופן שאין ניכרת בספרה בשׂורה חדשה או מהפכה של ממש.
            כאן
המקום לציין כי נודעת בעייתיות בכל הקשור לתכנים המובעים אצל נוידא ב”תפילת
הרעיה האומללה”, וכן בתפילה המקבילה ב”אמרי לב”. לקראת סוף התפילה
נאמר בתפילתה של נוידא: “‘אני מוכנה ומזמנה להעלות לקרבן את הנאותי; לשקד על
מלאכות הבית בשקט, ובארך רוח למלא את החובות המטלות עלי. ברך ובעדנה לקבל את
התוכחה המרה, את המלים המרות והפוגעות, ולכבש את לב בעלי”. כלומר אישה זו
מוכנה להיות אישה כנועה ובמקרה של בעל מתעלל מוכנה להבליג ולספוג התנהגות מתעללת.
אין זה מוטיב שפמיניסטיות בזמננו, לרבות לביא עצמה, סומכות את ידיהן עליו.
            בהקשר
לדיוננו בדבר מקורות השראתה של נוידא, חיוני להידרש לכותר Stunden der Andacht. הכותרת אינה מקורית לה; זהו כותר חיבורו
הפופולרי של Heinrich Zschokke המביא את עיקרי האמונה
הנוצרית בדרך מוסרית ופילוסופית והמחזיק כרכים אחדים, חיבור שיצא לאור בשנים
1809–1816. כותרתו של התרגום האנגלי Hours of
Devotion

זהה לכותר שניתן לשתי המהדורות באנגלית של ספרה של נוידא. יש לציין עוד כי בשנת
1834 הוציא לאור הרב המשכיל והמתקדם שמשון וולף רוזנפלד (1780–1862) חיבור בן
כרכים אחדים, הנושא את הכותר Stunden
der Andacht für Israeliten
, והוא מעין חיבור
יהודי המקביל לחיבור הנוצרי הנזכר.
סביבתה האידיאולוגית-דתית
של נוידא
            לביא מייחדת מקום כלשהו בדברי המבוא להזכרת הוריה של פאני,
אחיה ובעלה. אביה, הרב יהודה שמידל, שימש כרב, ואימהּ, נחמה קרפלס, באה ממשפחת
רבנים. אחיה של פאני, הרב אברהם-אדולף
נוידא, אף
הוא שימש כרב וכן בעלה, הרב אברהם נוידא. לביא מתייחסת לפולמוס שהתעורר סביב
היבחרותו של בעלה לכהן כרב בלושיץ, ובהקשר זה מציינת את ההתנגדות שנבעה גם מתוקף
העובדה שהיה אחד משלושה רבנים במורביה שדרשו בשפה הגרמנית. אולם אין הדברים
הלאקוניים הללו משקפים את מלוא העניין. בשנת
1841, לאחר מאבק ממושך עלה בידו לכהן כרבה של לושיץ (ב”תפילת נשים” כתוב
במִשְׁגֶּה שהיה רבה של ניקולסבורג), מקום אשר מנה בראשית המאבק לכהונתו בשנת 1835 כארבע-מאות יהודים. אולם גם אם בעלה החזיק בסופו של דבר בתפקיד זה, היה הוא בעל
דעות מתקדמות, ותמך בהכנסת תיקונים מסוימים בדת. כך בתשובה שכתב צידד בשימוש בעוגב בבית הכנסת בשבת ובהעמדת הבימה
בקדמת בית הכנסת, כמנהג המתקנים. תשובה זו יצאה לאור בשנת 1845 בקובץ שנערך מטעם
התנועה הרפורמית בעיר פאפא (Pápa) שבהונגריה.9 כמו כן, אחיה
של פאני היה רב בעל דעות ליברליות. שיקוף זה אינו עולה מתיאורה של לביא, למרות
שהקוראים רשאים ואף מחויבים להכיר את האוריינטציה הדתית של הדמויות הפועלות
הקשורות לחיבור.
            יתירה  מכך, אין בידינו אמנם לדעת בבירור מה הייתה השקפת עולמה הדתי של
פאני נוידא, אולם אפשר לקבוע שמחברי הכתבים שאותם היא מצטטת היו מחוגים משכיליים
ומתקדמים. כאמור, פאני נוידא מביאה לרוב כתוב מקראי כפתיח לתפילות, אולם בתפילות
אחדות חרגה מנוהגה זה, והביאה תוכן בעל אופי הגותי. פתיח אחד נטול מתוך כתביו
של שלמה מימון. פתיח אחר מביא קטע מכִּתבי גבריאל רייסר (1806–1863),
מראשי האמנציפציה. כפי שהזכרנו, נוידא
שאבה טקסטים אחדים מ”תחנוני בת יהודה”, ואחד מהם אף הוא נטול מחיבור של
רייסר. טקסט אחר לקוח מהקובץ “שירי ישורון”, שיצא לאור בשנת 1829, וחובר
בידי הרב המתקדם יוסף יאהלזאן. לעטעריס עצמו, שממנו שאבה נוידא, נמנה על ראשי המשכילים
בגליציה. מתרגם המהדורה האנגלית של ספרה של נוידא שראתה אור בארה”ב, מוריץ
מאייר, היה רב רפורמי. אם כן, הסביבה האינטלקטואלית שאפפה את נוידא הייתה סביבה של
יהודים ליברליים ומתקדמים.
            על רקע תיאורנו זה עולה גם השאלה
באיזו מידה אמנם רלוונטי ונחוץ לנשים דתיות בזמננו, בדור אתחלתא דגאולה, לאמץ
תפילות מעין אלה כמושאי הזדהות. יש באמתחתנו אוצר תפילות נאות לנשים בשפה העברית
המפוזרות בקבצים שונים. חלקן בלבד נקבצו בזמננו לאסופות תפילה. אלה הן תפילות
שצמחו באופן אורגני מתוך הוויה יהודית אותנטית. מבחינה זו, התחינות ביידיש מבטאות
השקפה יהודית מקורית הרבה יותר מאשר קבצי התפילות בלעז. כאן המקום להעיר כי גם אם
לעתים מובאים בתחינות ביידיש מוטיבים שאיננו יכולים להזדהות עמם לגמרי בזמננו,
כגון נוסחים שיש בהם בקשה מפורשת לבנים זכרים, בהיותן תפילות רשות רשאים אנו לשנות
ולומר נוסח אישי יותר.
            מלבד
שימושה בכתובים מקראיים מקדימים לתפילות, נוידא מסתייעת לעתים במהלך התפילות
במקורות מובהקים מאוצרותינו, וכן ישנם לפרקים הרמזות ושיבוצי מקורות. עם זאת,
הסתמכותה על מקורות ספציפיים אינה כה רבה, וחלקים גדולים מקובץ התפילות כוללים
רעיונות כלליים שאינם מעוגנים במקורותינו. אין בידינו ידיעות חיצוניות לגבי שיעור
למדנותה של נוידא. על בסיס תוכני הקובץ אפשר לומר שהייתה לה ידיעה נאה בתנ”ך,
אך אין בכוחם של המקורות הבאים לידי ביטוי בספר להצביע על בקיאות וידענות מופלגות
במקורות היהדות.
סיכום
            בבואו
של מחבר להוציא לאור ספר מוטלת עליו האחריות לוודא שחיבורו יהיה נקי מטעויות. הספר
הנדון בסקירה זו לא היה ראוי להתפרסם במצבו הנוכחי, ויש לצפות לפרסום מהדורה
מתוקנת. המצב שבו נתון הקובץ מלמד גם על אוזלת ידה של התפיסה לפיה אין חובה לדקדק
כשמדובר בחיבור פופולרי. הספר לא עבר לקטורה של מומחים, דבר שיכול היה למנוע את
הטעויות. זו מהדורה שאין אפשרות להסתמך עליה ועל מהימנותה. אני תקווה שהסקירה
הנוכחית, הפורטת את הבעייתיות בספר, תלווה את מי שתחת ידיהם מצויה המהדורה
הראשונה.
הערות
1. ראו לאחרונה יעל לוין, ‘”דיינו שה’ מחדש
את כוחותיי תמיד”‘, מקור ראשון, יום שישי, 11 באפריל 2014, י”א בניסן
תשע”ד, מוסף פסח, 870, עמ’ 8, 10.
2. ראו בהרחבה יעל לוין, שים שלום: תפילות לשלום
העולם, אסופה מתוך “ליקוטי תפילות”, הוצאת קורן: ירושלים 2009, מבוא,
עמ’ 2–4.
3. זה
כותר המהדורה השלימה: Fanny Neuda, geb. Schmiedl, Stunden der Andacht: ein
Gebet- und Erbauungsbuch für Israels Frauen und Jungfrauen,
zur
öffentlichen und häuslichen Andacht, so wie für alle Verhältnisse des
weiblichen Lebens, Prag 1855. וזו כותרת
המהדורה המקוצרת: Andachtsbuch
für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Erbauung in
allen Verhältnissen des weiblichen Lebens
, Prag
1855.
4. שמעון
וירצבורגר, “התחינה החסרה”, הצופה, א’ בטבת תשס”ד, סופרים וספרים,
עמ’ 15. וראו את מאמר תגובתה של כותבת שורות אלה: יעל לוין, “תפילה לשלום
המתגייסים לצה”ל והמשרתים בו”, הצופה, ח’ בטבת תשס”ד, עמ’ 12.
5. שלושת הטקסטים הללו
מובאים במהדורת 1855 ובמהדורת 1858 בעמ’ 137–142.
6.    M. Letteris, Erbauliche Betrachtungen, hebräische
Sagen und Dichtungen
, Prag 1845, pp. 29–30, 34–37
7. ראו לעיל, הערה 3 והטקסט לידה.
8. הכותר הלועזי של
המהדורה הראשונה של “תחנוני בת יהודה” (מילים אלה מופיעות תחילה בראש
העמוד) הוא: Andachtsbuch
für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Andacht in allen
Verhältnissen
des Lebens,
als Jungfrau, Braut, Gattin und Mutter, Prag 1848. אולם המילה Andacht הוחלפה בהמשך עם המילה Erbauung. מבין מהדורת החיבור
מצויות בספרייה הלאומית בירושלים המהדורה הראשונה ולאחר מכן המהדורה החמישית משנת
1852, ובה מופיע השינוי בכותר. הן חיבורו של לטריס והן ספרה של נוידא נדפסו בבית
הדפוס של וולף פאשלס (Wolf
Pascheles)  בפראג.
9.
  Zulässigkeit und Dringlichkeit der
Synagogen-Reformen,
Wien 1845, pp. 85–89
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין




Review: Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy

Review: Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy

By Dan Rabinowitz and Eliezer Brodt


Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy, Options & Limitations, Urim Publications, Israel: 2010, 221, [1] pp.

The ever prolific Professor Daniel Sperber’s most recent book focuses on Tefillah. This book, as some of his others, has drawn some sharp criticism, most notably from Professor Aryeh Frimer in Hakirah (available here). To be sure, this post does not attempt to defend Professor Sperber or the feminist movement with regard to these issues, but, in the course of our review we hope to offer some relevant comments that will further this important discussion. Our main interest remains the substance of the book on this important topic – changes to the Jewish liturgy.

This book grew out of a lecture given at the Jewish Orthodox Feminist Alliance. Professor Sperber then decided to revisit the broader issue of the parameters of acceptable changes to the liturgy.

The prayerbook has become – and this is not a new trend – a battleground. In 19th century, the battle lines were drawn between Reform and Orthodox movements. Of course, earlier heterodox movements had also created their own prayerbooks, such as the Karaites, but in those instance, the praybook was more a reflection and outgrowth of the movement and was not, in and of itself, one of the wedge issues. In the modern period, however, the advent of the Reform movement argued for a variety of changes to the prayerbook to account and adjust for modernity. In this instance, it was both the substance of the prayers as well as their execution (Hebrew or not) that was at issue See generally, Jacob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968.

Earlier examples of prayerbook controversy touched upon other theological debates; for example, some questioned the inclusion of Machnesi Rachamim as it can be read as a request for assistance from angels and not God (see here). Others questioned the inclusion of piyutim generally. Ibn Ezra’s critical comments regarding this topic are well-known. Sometimes prayer itself was employed for polemical purposes. Naftali Weider discusses a version of the blessing over the Friday night candles that incorporated a polemic against Karaism (see N. Weider, Hisgavshos Nusach HaTefillah B’Mizrach U’BeMaariv, Jerusalem, 1998, 329). And, of course, one must mention the oft-discussed blessing against heretics [in some versions] in the Shemoneh Esrei (see, most recently, Ruth Langer, Cursing the Christians?: A History of the Birkat HaMinim, Oxford Univ. Press: 2011).
Thus, it is scarcely surprising that discussing changes to the prayerbook might arouse controversy. That said, we must note – and this is the essential point of this book – the texts of the prayers have never been static, and they have been constantly evolving. At times this evolution was controversial while at other times the evolution and changes to the liturgy appears to have passed almost without notice.
Dr. Sperber focuses in this book on historic changes in an effort to support change today, mainly changes that are more sensitive to women. Sperber discusses a variety of changes to the prayerbook that are non-standard. For example, we have added whole sections, a liturgy for Kabbalat Shabbat (essentially created in the 16th century), abbreviated others – yotzrot, piyutim – and changed texts for a variety of reasons – grammatical, Kabbalah, and nationalist. For the most part, to those familiar with the history of the prayerbook, as well as Sperber’s prior works, much of this book is well-tread territory. Moreover, as Sperber notes, the notion of a a fixed nusach is absurd insofar as a large segment for those professing orthodoxy regarding the siddur, themselves pray in an entirely new nusach, one developed in the the past 200 years, namely the rite known as nusach Sefard. While this nusach may have antecedents in the Sefad Kabbalistic movement, that only moves it back to the 16th centruy, a veritable spring chicken vis-a-vis the purported codifiers of tefilah, Anshe Kenneset ha-Gedolah.
Sperber’s focus is on changes that incorporate women more directly into the tefilot as well as adapting the tefilot to be more sensitive to women. He then discusses exactly what the acceptable parameters for change are and discusses specific examples of historical change. He provides detailed discussions both in the body of the work as well as the numerous appendixes.
Sperber does an admirable job distinguishing between permanently fixed language to which change is prohibited, and the lesser fixed portions for which change is permissible. Sperber notes that even is quasi-fixed prayers, like those appearing in the first three and last three blessing in Shemonei Esreh, historically, we have altered those blessings. On this point Professor Frimer takes issue with some of Sperber’s conclusions, but some of Frimer’s criticism is rather weak. Rather than directly addressing the issue, Frimer attempts to delegitimatize and discredit the manuscripts that Sperber relies upon. (p. 76 note 38) Frimer merely states that we know little about those manuscripts that Sperber relies upon, or, in other words, Frimer, without any compelling argument or proof doubts the veracity of the manuscripts. This argument has been used by many in what has been coined the Chazon Ish’s Shitta about new manuscripts and the like. In this case the attempt is really to go further and dismiss much of the Geonic literature that has been discovered in the past century and, and Frimer’s reliance upon this argument demonstrates a serious lack of awareness of the scholarship in the area of manuscript authentication (a topic which we hope to return to at length in a future post).
Indeed, independently of the manuscript sources, Sperber goes even further showing that during the Ten Days of Repentance, we add and alter the first and last (supposedly immutable) blessing, but those alterations cannot be dated to Hazel or the Anshei Kenest ha-Gedola but date rather to the Geonim. Some, however, have argued that changes by the Geonim or Rishonim proves nothing, as they are special but we are not. Their argument goes (and Frimer is an ardent supporter of this) that somehow those persons were allowed to change prayer. Unfortunately, this argument is unsatisfying. Simply put, that rationale begs the question of what power did those persons use to make changes? Was it based upon their own view that they were worthy of changing the prayers? That is, if the only rule is “great people can change prayer” who told them at the time that they qualified as “great people?” Or, is this entirely post-hoc rationale just the tautology that because they changed the prayers and only special people can change prayer they must be special people? Sperber, however, has surveyed the literature and offered concrete rules of when and how to change the prayers that do not fall prey to these logical infirmities. Indeed, he would concede that certain prayers are immutable.
Sperber’s also takes a more reasonable view of which prayers are ripe for change. His view is that if some find it offensive, we should, if we can, attempt to appease those persons. Others have taken the somewhat counter-intuitive position that even if some find a prayer offensive if there is a non-offensive explanation for the prayer, that is satisfactory. Of course, this position ignores the very real fact that some may be offended by those prayers, no matter how many explanations are offered. Sperber’s position is that insofar as there is no prohibition to change, why not attempt to remove the offensive text entirely?
One of the changes that Sperber suggests is related to the שלא עשני אשה controversy and concerns the suggestion to remove it completely as it is offensive toward woman. This suggestion has been discussed in numerous articles, and Sperber cites many of them. Everyone feels they can add their two cents on the suggestion, so we will too. I will begin by saying that having davened in many shuls of all kinds in my life, I have almost never even heard them say this berachah out loud in the first place. While many woman, especially today, find this Beracha offensive and for this alone there might be grounds to remove it (as other berachos were removed over the ages for similar reasons – see Tzvi Groner’s excellent book for a good list) I (EB) personally do not understand why this issue is so contentious.
I will just quote three ideas from others on the topic which I honestly believe is not apologetic but, of course, some may disagree.
R. Yaakov Emden writes:
מה ששמעו אזני בשבוע זו… כי ערל אחד חרש רעה על היהודים שמברכים בכל יום ברוך שלא עשני גוי, אמר היהודים אינם מחשיבים לגוי אלא כבהמה מפקירים דמו וקנינו רוכושו, אמרתי אני שגם זה הבל זה הערל לא לבד ערל בשר אלא גם ערל לב הוא, ושלא היה לו לב לדעת מה שאנו אומרים עוד שתי ברכות הסמכות לזו ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני אשה, הלא בודאי אין אנו נוהגין מנהג הפקר לא אפילו בעבד כנעני שחייב במצות שאשה חייבת בהן, ואמר איוב אם אמאס משפט עבדי כו’, אצ”ל באשה שלנו שאנו חייבים בכבודה וכבדה יותר מגופינו, הלא יראה מזה שנשתבש אותו המוציא דבה עלינו בעבור זה, אבל הענין ברכה זו לפי שהגוי אינו מצווה בתרי”ג מצות כמונו יוצאי מצרים ולכן אינו מצווה גם כן על שביתת שבת ויום טוב כמונו, כמו שהוא ענין בברכותינו על ,שלא עשנו עבד ושלא עשנו אשה שהעבד גם כן אינו מחוייב במצות רק כאשה, ואשה אינה חייבת רק במצות עשה שאין הזמן גרמא, ונכנעת תחת בעלה והוא ימשול בה, מ”מ חביבין עלינו כגופותינו כן הוא הענין בגוי [הקשורים ליעקב, עמ’ ריט].
R. Reuven Margolios writes:
ולאשר האשה אינה נענשת על בטול המצות עשה שהזמן גרמא וחלקה בעולם הבא כחלק האיש הי’ מקום למי אשר לא הגיע לחזות בנועם ה’ לומר מי יתן והייתי אשה שאז נפטרתי מעול כל מצות אלו לכן תקנו חכמינו ע”ה שימסור כל איש מודעה כי המצות האלו כן תקנו גם הודאה כוללת לכל זרע ישראל שנתחייבו במצות הרבה בכדי להגיע לחיי עולם הבא בעוד אשר הנכרי המקיים מצותיו השבע הוא בן עולם הבא והי’ מקום להמתרשל לומר מי יתן והייתי בן לאחד מגוי הארצות ולא נתחייבתי בכל אלו, לשלול זה יודה כל בן או בת ישראל לה’ על שלא עשהו גוי להורות שעושה המצות מאהבה (טל תחייה, עמ’ מז).
In regard to the topic of feminism in general see the Kesav ve-ha-Kabbalah who writes an important insight in his work on the Siddur:
והתבונן עוד כי מצות התורה יש להם סדר מיוחד לאיש איש כפי כח הכנתו הנפשית, יש מן המצות הערוכים ושמורים לכל נפשות זרע ישראל, ומהם נערכים במשקל ובמדה נאמנה לנפש זולת נפש, כי מהן המחוייבות רק לכהנים לבדם, ומהן ללויים לבדן ומהן לכהן גדול לבדו, ומהן לזכרים לבדם ולא לנקבות, כי לפי שהתורה מאת אדון כל היוצר רוח האדם בקרבו לא יפלא ממנו דבר, לחקוק חקים ומפשטים לפי ערך ומדרגת כל נפש, עד שיהיו מקובלים על לב כל אחד מהם, והם אפשרי הקיום לפי הכנת נפשו, עד”מ שאין ספק כי זרע אהרן הכהן מוכשרים הנפשות שנאצלו בהן כחות יקרות בשיעור רב מה שאין שאר זרע ישראל מוכשרים אליהן, וכן משפחות הלוי, וכפי הבדל נפשותיהן נבדלו בענין המעשים והעבודות המקבילות נגד נפשותיהן המעולות. וכן הכהן הגדול בעבור היות נפשו עוד נבדלת מכל אחיו הכהנים בכחות יקרות פנימיות הנודעות ליוצר כל ית’ , לכן מוכשר לקבל עוד מצות היתרות על שאר הכהנים, וכן הבדל כחות הנפש שבין זכרים לנקבות, הוא המסבב הבדל חיוביהן במצות, כי המצות הערכים במשקל ובמדה נאותה לפי הכנת על נפש ונפש, עד שאין מצות ממצותיה וחוק מחקותיה יוצא מגדר באפשרי משום נפש, לפי חלוף מצבי הנפשות בכחותיהן , ועל זה אמר ומתקן ומקבל. התורה במצותיה מתקנת ומסודרת, עד שהיא מתקבלת בלב כל איש ואיש לפי מצב נפשו וכח הכנתו, ואין אחד מהם יוכל לומר קיום דבר זה אצלי מסוג הנמנעות (עיון תפילה, דף נ ע”ב-נא ע”א).
Another offending passage Sperber discusses (pp. 46-47) is found in the Ve-hu Rachum tefilah where it says ושקצונו כטומאת הנדה. Sperber brings versions that did not have these words and suggests that we take it out. He then concludes (p. 50) that maybe this whole tefilah of Ve-hu Rachum should be made into a private tefilah and not obligatory, as its a late addition to the liturgy in the first place. Now it should be noted that although this sounds radical, in reality it is not. The omission of this prayer is common amongst Chassidm for far weaker reasons. Many omit it for any and all yarzheits of anyone who ever wore the mantel of “Rebbi.” Thus, Sperber appears to be in good company.
In regard to Sperber’s suggested change to add in the Imahot in the first bracha of Shemonah Esrei, although he does provide evidence that changes were made even in these berachos, I (EB) find it hard to accept these suggestions and I would have to agree with the issues Frimer raises in this regard.
One last point: while this study definitely shows that many changes were made in our liturgy, it is still not clear as to when and how and why. Exact guidelines, if there are any, need to be defined more clearly it is buried in a mass of amazing historical and bibliographical notes. Summaries and more exact conclusions should be written out more clearly, as this is such a dangerous topic as Sperber himself is well aware (see p. 129 and 124).
Here are some general notes and sources to add to Sperber’s plethora of sources. We would just like to mention that today, because of the internet, the study of Siddur has and will greatly change. Many rare and early printed siddurim and manuscripts related to Siddur are available for viewing in ones’s own home instead of being only available in far-flung libraries, available to professional scholars. Using these sources alone can revolutionize the study of the development of the Siddur.
Suggested Additions
p.9 on the Prayer for State of Israel see Joel Rappel, “The Identity of the Author of the Prayer for the State of Israel,” in Shulamit Eliash, Itamar Warhaftig, Uri Desberg, eds., Masuah Le-Yitzhak: Rabbi Yitzhak Isaac ha-Levi Herzog Memorial Volume (Jerusalem: Yad ha-Rav Herzog, 2008; Hebrew), 594-620, and his “The Convergence of Politics and Prayer: Jewish Prayers for the Government and the State of Israel,” (PhD dissertation, Boston University, 2008).
p. 23. regarding studies on Kabbalat Shabbat: to date the most comprehensive study on this topic is from Rabbi Y. Goldhaber, Kovetz Beis Aron V’Yisroel, 64: 119-138; 70: 125-146; 73: 119-13. Hopefully he will collect and update all this into a full length book in the near future.
p. 32 note 2 there is a typo it should read Shmuel Askenazi.
p. 36 see also D. Rabinowitz, “Rayna Batya and other Learned Women: A Reevaluation of Rabbi Barukh Halevi Epstein’s Sources,” Tradition 35 (2001).
p. 33-39:On the Shelo Asani Ishah controversy see E. Fram, My Dear Daughter, HUCP 2007, pp.37-41.
p. 34. On Rabbi Aaron Worms of Metz see the important article from Y. Speigel, Yerushasnu, 3, 2009, pp. 269-309; R. Dovid Tzvi Hillman, Yeshurun, 25, 2011, pp. 619-621.
p.40 and onwards; related to the שלא עשני אשה controversy see Yoel Kahn, The Three blessings Boundaries, Censorship, and Identity in Jewish Liturgy, Oxford 2010.
p. 41-42: On R Abraham Farissol see David B. Ruderman, The World of a Renaissance Jew, the life and thought of Avrhom Ben Mordechai Farissol, HUCP, 1981.
p. 52 D. Rabinowitz, “Is the Modern Placement of Bameh Madlikin A Polemic Against Hassidim?” Or Yisrael, 2007, 180-84.
p. 73 note 4 there is a typo, it should say R. Dovid Cohen.
p. 80 see D. Rabinowitz, “The Pitfalls of Changing the Liturgy: On Changes to the Nikkud of Kaddish,” Or Yisrael, 158-62, 2007.
p.100 See E. Brodt, The Avudraham and his usage of the Tur and Pirush of R Yehudah Ben Yakar (In print).
pp. 108-109: In regard to R. Emanuel Hai Ricchi see: B. Naor, Post Sabbatian Sabbatianism, pp. 53-57: Yeshurun, 24, p. 444.
p. 109: Darchei Noam is worth mentioning as this work is one of the only works that received a Haskamah from the Gra, see Eliach, Hagaon 3, p. 1257.
p. 133: It should say the brother of the Ketzot Ha-choshen, R. Yehudah author of the Terumot Ha-Kerei.
p. 157: On R. Yakov Emden’s Siddur and additions from others over the years. It is worth mentioning that a few years ago the printing house Eshkol printed a new version of the siddur including many new additions of R. Emden himself, from a manuscript of the siddur. One of the important features in this edition is they put all the material that was not R. Emden’s in different fonts so one can see exactly what was added by others over the years. Additionally, they provided a photo reproduction of the original siddur at the end of volume two.
p. 177: Sperber brings the special work of the Aderes on Tefilah. Sperber notes this books is full of textual changes, some based on manuscript but mostly on his own. To be more exact and correct, what Sperber writes about this work a very small part was printed in the Journal, Knesset Hagedolah. Many years later a few pieces of this work was printed in the journal Yeshurun. In 2002, Y. Amechi printed this work from manuscripts with many notes. In 2004 Ahavat Sholom printed this work again based on even more manuscripts. They also included other articles of his printed elsewhere related to Tefilah. The main thing worth noting is that this is a very special work related to Tefilah.
p. 179 on the well-known reason why during the week we say Magdil and on Shabbat we say Migdol, see: Shut Lev Shlomo, Siman 23; Noam Megidim, p. 13b; R. Reuven Margolios, Haggadah Shel Pesach p. 60; Y. Speigel, Yeshurun 6, 1999, pp. 759-762.
p. 189: A wealth of sources on the topic worthy of mention, regarding adding Zachrenu Lechaim during Aseret Yemei Teshuvah can be found in R. Dovid Zvi Rothstein, Sefer Torah Menukod, in Kovetz Ohel Sarah Leah, 1999, pp.632-771. See also the important article on this from U. Fuchs, Tarbitz 75 (2006), pp. 129-154.



Book Review: Pischei Tefilah u-Mo’ad by Y. S. Spiegel

Book Review

by Eliezer Brodt

פתחי תפילה ומועד, יעקב שמואל שפיגל, ירושלים תש”ע, 540 עמודים.

Pischei Tefilah u-Mo’ad, Y. S. Speigel, Jerusalem: 2010, 540 pp.

Professor Speigel is one of the most prolific writers in the Jewish academic scene, as the author of over 160 articles and 18 books (16 of those are publications for the first time of works which remained in manuscript. The other two are his own original and important studies; one of the latter is reviewed here). His articles cover an incredibly wide range of subjects related to many areas of Jewish Studies, including history of Rishonim, piyutim authored by Rishonim, bibliography and minhaghim, to name but a few. His uniqueness lies not only in the topics but also that his work has appeared in all types of publications running the gamut from academic journals such as Kiryat Sefer, Tarbiz, Sidra, Alei Sefer, Assufot, Teudah, Kovetz Al Yad and also in many prominent Charedi rabbinic journals such a Yeshurun, Yerushasenu, Moriah, Sinai and Or Yisroel. It is hard to define his area of expertise, as in every area he writes about he appears to be an expert! His doctorate was related to later additions in the Talmud by the Savoraim but most of his subsequent work focused on completely different areas. He has edited and printed from manuscript many works of Rishonim and Achronim on Massekhes Avos and the Haggadah Shel Pesach. He is of the opinion, contrary to that of some other academics, that there is nothing non-academic about printing critical editions of important manuscript texts. Although there is a known “belief” in the academic world, “publish or perish,” which some claim is the cause of weak articles and books, at times, Spiegel’s prolific output does nothing to damper the quality of his works. Another point unique to Speigel’s writings, besides his familiarity with all the academic sources, he shows great familiarity with all the classic sources from Chazal, Geonim, Rishonim and Achronim, to even the most recent discussions in Charedi literature – this bekius (breadth) was apparent well before the advent of search engines of Hebrew books and Otzar Ha-hochmah. Alongside all this is his penetrating analysis and ability to raise interesting points. This new collections contains 32 articles related to tefilah, kriyas ha-Torah, halacha and minhaghim related to the mo’adim. Four of these articles are entirely new, and some of the reprinted articles are already classics, quoted and used many times in recent literature. I would just like to list and describe some of the topics, found in this excellent collection. There are parts of the Zecher Tzadik (written in 1467) which is still in manuscript. The section on Pesach was printed by Speigel in a separate book via Ofek. In this collection the Halachos of tefillin and Rosh Hashana were printed. Other articles are various Shu”t from manuscript on a wide range of topics, amongst them, where the Kohanim should say Nesiat Kapayim, a Kotton davening for the Amud, washing when eating vegetables, the fast of the Bechor on erev Pesach, and consumption of sesame oil on Pesach. Each piece has a thorough introduction about the author and topic and the texts contain many useful notes. There is a great article of Hilchos Rosh Hashnah in the Azharot form from Reb Pinchas Halevei, the brother of the Reah. The notes and introduction are very good. I should point out that in the introduction to this piece, Spiegel deals a bit with the famous question of who was the author of the Sefer Hachinuch. Similar pieces in this collection are Azharot from other Rishonim which contains Hilchos Yom Kippur and another on HILchos Succos. Another piece worth mentioning is a teshuvah printed for the first time about the Beracha on Coffee. In the introduction of this piece, Spiegel collects many different aspects of coffee that early Halachic works dealt with. But we should note that his discussion regarding the appropriate shiur (amount) that would require making a beracha acharona really requires an examination of the various forms in which coffee was historically drank. Some coffees are meant to be consumed in small doses while others in larger formats. Today, for example, a typical espresso shot is just an ounce, while a standard cup of coffee is 12 ounces. While espresso is a more recent, it would be helpful to know if one’s position regarding beracha achrona is more a function of size of common cup where the person lived than a sweeping position on coffee generally. There is an article discussing the piyut Achlu Mashmanyim which is customarily recited on Shabbos Chanukah. As an aside, he provides an early source for eating sufganiyot on Chanukah. For Purim he has a large collection of Halachos pertaining to the concept of Venahaphechu – that we do the opposite of what we would think. Another special article related to Purim is a very comprehensive discussion on cross-dressing on Purim and other happy occasions throughout the year. He prints in this collection a Derasha of a talmid of the Rosh on Pesach for the first time (the Halacha part was printed by Speigel in a recent issue of Moriah). One interesting passage in this Derasha which I found was: אם אנשי’ באים ללמוד ונשים באות לשמוע טף למה בא, כדי לתת שכר טוב למביאיהן, אלמא שהתינוקות כמו כן יש שכר גדול למביאיהן לחנכם במצות. ויותר חביב לפני הב”ה בשעה שהתינוקות עונין קדיש או קדושה יותר מגדולים, שאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא… Hopefully in the future I will return to this topic of bringing kids to shul. Amongst my favorite pieces in this collection is his article on the piyut which we say on the Yomim Noraim of Useshuvha Usefilah Utzedaka. In this piece he deals with piyutim and Halacha- namely, did Paytanim say things contrary to halacha. He deals with the Rambam’s negative opinion of Baalei Azharot (see here). He also deals with the sources of the famous story of Reb Amnon and Unesaneh Tokef. Another favorite piece is his discussion of saying Chazak! when we finish reading each book of the Chumash. A side topic of interest dealt with in this same piece is saying Yashar Koach to the Kohanim after they do nesiat kapyim. Other pieces worth mentioning are his discussions of saying Parsahas Hazinu daily. Another important part of this piece is a discussion of sources for saying Maamodos daily. Another comprehensive piece deals with when the crowd says a Passuk during Krieas Hatorah and Megilot. One last piece worth mentioning is an excellent collection of sources dealing with who decided where the baal koreh stops by each Aliyah. We can only hope that Professor Speigel collects the rest of his articles into a few volumes similar to this collection.