1

Book Launch of the Koren Rav Kook Siddur

Book Launch of the Koren Rav Kook Siddur
Seforim Blog contributor Rabbi Bezalel Naor has just published a major work, the Koren Rav Kook Siddur.
Culled from Rav Kook’s own commentary to the Siddur, Olat Re’iyah, and other writings of Rav Kook, as well as rich anecdotes transmitted by Rav Kook’s son and major disciples, The Koren Rav Kook Siddur speaks to the soul, while it connects us all to the sacred soil of the Holy Land.
There will be a book launch on Sunday, January 7, 10:00 AM, at Lincoln Square Synagogue in New York. Rabbi Naor will discuss the new siddur and dialogue with Professor Marc B. Shapiro regarding Rav Kook’s legacy. The event will be moderated by Rabbi Shaul Robinson. All are invited to attend.
Here are some sample pages:




The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah

The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah
By Eliezer Brodt
The following is a
chapter from my sefer Ben Kesseh
Le’assur
[still available for purchase, for more information contact me at
eliezerbrodt@gmail.com.]
מעלת התפילה בעשרת ימי תשובה
אליעזר יהודה בראדט
א.
ר’ יונה מגירונדי בספרו ‘שערי תשובה’ מדריך את האדם כיצד
יתנהג בעשרת ימי תשובה:
וראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו, ולהיות
רעיוניו נְחִתִּים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור,
לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח ולשאת תפילה ורינה
ולהפיל תחינה, שהעת עת רצון והתפילה נשמעת בה, כענין שנאמר: ‘בעת רצון
עניתיך, וביום ישועה עזרתיך’; ואמרו רבותינו ז”ל (ראש השנה יח ע”א):
‘דרשו ה’ בהמצאו‘, אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים[1].
מבואר
בדבריו, שעשרת ימי תשובה הינם ימים המסוגלים לקבלת התפילה. גם בן דורו, ר’ משה
מקוצי, כותב כיוצא בזה: “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה
ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא
מקובלת
שנאמר: ‘דרשו ה’ בהמצאו’; במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור
– כל זמן שצועקין ועושין תשובה בלבב שלם מיד הם נענים”[2].
וכך גם כותב ר’ בחיי ב”ר אשר ן’ חלאווה 
בספרו כד הקמח: “שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים,
הנקראים בכל ישראל ‘עשרת  ימי תשובה’, ומיוחדים
לעולם לתפילה
ולבקש שערי תשובה”[3].
באותה תקופה נתחדד הרעיון בדברי ר’ מנחם המאירי
, בעל בית הבחירה: “אף על פי שהתפילה חביבה אף ביחיד, תפילת הציבור חביבה
ביותר… ומכל, בזמן, רצוני לומר עשרת ימי תשובה, מתוך שהתורה נתנה הערה
לכל, הרי אף תפילת היחיד חביבה חיבוב יתר“[4].
כלומר, מחמת שבעשרת ימי תשובה האדם קרוב ביותר לאלוקיו, איננו נצרך להתפלל בציבור
כדי שתתקבל תפילתו כמו בשאר ימות השנה, והיינו משום שבעשרת ימים אלה הקב”ה
מצוי לכל יחיד ויחיד[5],
בימים אלו יש השראת שכינה מיוחדת, “בהללו עשרה ימי תשובה הקב”ה
שרוי ביניכם
“[6],
לפיכך אפילו תפילת היחיד מתקבלת, שהרי תפילה במקום או בזמן השראת השכינה – מתקבלת[7].
כך כתב גם ר’ אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’: “שלשה
תפילות נשמעות: תפלה בדמעות… תפילת יחיד בין ראש השנה ליום הכיפורים”[8].
התפיסה שבימים אלו
מתקבלת ברצון גם תפילת יחיד– שנזכרת גם בדברי כמה מהאחרונים[9]
– לא נשארה בעולם הרעיוני בלבד. ר’ חיים עוזר גרודזנסקי פוסק, שבמקרה הצורך יש
להקל בחובת התפילה בציבור בעשרת ימי תשובה, משום שתפילת יחיד בימים אלו שווה
לתפילה בציבור[10]
ועוד, גם כשמתפלל ביחידות אינו צריך להכליל תפילתוו עם הציבור, לאומרה בלשון
רבים
כדי שתתקבל תפילתו, כפי שיש לנהוג כל ימות השנה[11],
אלא יאמרה בלשון יחיד![12]
ולא עוד אלא שיכול לאומרה בארמית, שלא כמו בשאר ימות השנה[13].
ב. סגולת עשרת ימי תשובה
בקבלת התפילות אינה רק בנוגע לתפילות שנושא בימים אלה, אלא גם כל תפילותיו הבלתי
ראויות
ששפך בכל ימות השנה מתקבלים ומתרצים לפני בוראו באמצעות תפילה
ראויה
שישא בימים נשגבים אלה. כך כותב ר’ דוד ב”ר אברהם הנגיד, דור שלישי
לרמב”ם: “…אם היה נעור ומדבר דברים בטלים, בשמחה והוללות, ובסוף הלילה
הולך לישון עד שליש היום ויקום להתפלל – אותה תפילה תשאר תלויה ועומדת; לא
תוכל לעלות לפני ה’ עד שיגיע יום הכיפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלמה, אז יעלו
תפילותיו, זו עם זו
“[14].
אכן במקורם נאמרו דבריו על יום הכפורים בלבד[15],
אך ברור שסגולת יום הכפורים להכשרת התפילות של ימות השנה היא משום שיום זה הינו
שיאו של עשרת ימי התשובה בהן התפילה רצויה ביותר מחמת קרבת
הקב”ה (‘קראוהו בהיותו קרוב‘). ולמרות שבמקורות קדומים לא נמצא במפורש
שהתפילות בעשרת ימי תשובה (ולא רק תפילות יום הכפורים בלבד!) מכשירות
את התפילות של ימות השנה, זכר לדבר יש. ר’ רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי
מקובלי איטליה ששהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת
חסידים: “ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו
בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם
“[16].
אם כל יום מעשרת ימי תשובה מכפר אפילו חטאים חמורים שחטא בימי השנה, אם כן
ודאי שאדם הרגיל להתפלל שלא בכוונה, תפילות ימים אלה יתקנו את תפילותיו שלא בכוונה.
מה עוד, שהדברים מתקבלים על הלב אם נצרף לכך את סגולת קבלת התפילה הקיימת בעשרת
ימי תשובה.
כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום
מתורתו של האר”י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי גורי האר”י, ואכן עיקרו של הרעיון
מצוי בכתבי ר’ חיים ויטאל, אשר רשם את כל תורת רבו:
אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע
ממורי ז”ל
: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה
בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו
ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[17].
בחיבורים מאוחרים יותר נאמר מפורש
שהתפילה בעשרת ימי תשובה מכשירה את כל התפילות של ימות השנה. כך כותב ר’ יעקב
ב”ר יוסף, בעל זרע ישראל: “…מבואר גם כן בכמה ספרי מוסר מגודל מעלת
התפילה, באם שמתפלל בכוונה באותם הימים מראש השנה ועד יום הכפורים, דאף מי
שלא היה מכוון בתפילתו בשארי ימות השנה, באם שהיה מכוון בתפילתו באותם הימים – בזה
הוא מתקן התפילות של כל השנה
“[18].
ג. הסיבה שתפילה בכוונה
הנאמרת בעשרת ימי תשובה מכשירה ומעלה עמה את התפילות הפסולות שהתפלל אותו אדם
בימות השנה היא גם משום, שבימים אלו מצוי גילוי שכינה, ואנו כבר מקובלים
מרבותינו הראשונים כלל גדול שתפילה הנאמרת בזמן או במקום השראת שכינה מתקנת עמה
תפילות שאינן ראויות.
כך מוסר לנו אחד מגדולי המקובלים בדורו, ר’ יוסף
ג’יקאטיליה (ספרד ה’ח – סה) בספרו שערי אורה (נכתב בשנת ה’לד[19]),
בבואו לבאר את החילוק שבין תפילה שביחיד לתפילה בציבור:
וכשהיחיד מתפלל… [תפילה ש]אינה
הגונה, קורים [המלאכים] לאותה תפילה ‘תפילה פסולה’… והכרוז קורא: אל תכנס אותה
תפילה לפני השם יתברך… ואם תאמר, נמצאו רוב התפילות שמתפלל היחיד נפסדות ונאבדות,
כי אחת מני אלף יכול להתכוון בתפלת יחיד בענין שתהא ראויה להתקבל. דע כי אין הדבר
כן, אלא כל אותן התפילות הפסולות… כשדוחין אותן לחוץ ואינן נכנסות, השם יתברך
נתן להם מקום להכנס בו, שהשם יתברך ברא רקיע ומסר עליו ממונים ושומרים, וכל אותן
התפילות הפסולות הנדחות, מכניסין אותן באותו רקיע, ועומדות שם. ואם חזר זה
היחיד שהתפלל תפילות פסולות… ועמד והתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, ותפילתו זו
הגונה ושלימה
– אז אותה התפילה הכשרה מסתלקת והולכת ונכנסת באותו היכל החיצון
שהתפילות הפסולות שהתפלל מקודם עומדות שם, ומוציאה משם כל אותן התפילות הפסולות
שהתפלל, ועולות כולן עם אותה התפילה הכשרה
…[20].
וכל העניינים האלו שאמרנו הם
בתפילות היחידים, אבל בתפילת הציבור – אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב, אלא
כשהציבור מתפללים תפילתם נכנסת ומתקבלת על כל פנים
[21]…
כשהיחיד מתפלל – בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל, וכמה מערערים יש עליה; אבל
כשהציבור מתפללין – ‘לא בזה את תפילתם’, אף-על-פי שאין תפילתם כל כך הגונה, מקבלים
אותה מלמעלה
…[22].
הסיבה שתפילת ציבור מתקבלת אפילו שאינה בכוונה,
היא משום שתפילתם נאמרת במקום השראת שכינה, ש”כל בי עשרה – שכינתא
שריא”[23].
ובכך שר’ יוסף ג’יקאטיליה משווה את תפילת היחיד שבכוונה לתפילת הציבור שלא בכוונה,
מוכח שהגורם להתקבלות תפילת היחיד הוא הכוונה, ש’התפלל תפילה אחת בכוונה
גדולה
‘, היינו יחיד האומר תפילתו ב’כוונה גדולה’ – שכינה שרויה אצלו,
וכאמור תפילה זו מתקנת את כל תפילותיו הבלתי ראויות. הוי אומר: תפילה שנאמרה
במקום השראת השכינה –
מתקנת עמה תפילות שאינן ראויות[24].
יסודו של ר’ יוסף ג’יקאטיליה שהתפילות הפסולות
מעוכבות עד שיכוון בתפילתו, אינו חידושו שלו אלא נטלו מספר הזוהר שהיה מצוי אצלו,
ובו נאמר:
ההוא
ממנא קדישא דקיימא על ההוא פתחא, כל אינון צלותין דבקעי אוירין ורקיעין למיעאל קמי
מלכא, אי צלותא דסגיאין אינון – פתח פתחא ואעיל ההוא צלותא, עד דאתעבידו כל צלותין
דעלמא עטרא ברישא דצדיק חי עלמין; ואי צלותא דיחיד – סלקא עד דמטי לפתחא דהיכלא דא
דהאי ממנא קיימא ביה, אי יאה ההיא צלותא לאעלא קמי מלכא קדישא – מיד פתח פתחא
ואעיל לה, ואי לא יאה – דחי לה לבר, ונחתא ואתשטיא בעלמא, וקיימא גו רקיעא תתאה
מאינון רקיעין דלתתא דמדברי גו עלמא. ובההוא רקיעא קיימא חד ממנא די שמיה
סהדיא”ל, וממנא על האי רקיעא ונטיל כל הני צלותין דאתדחיין, דאקרון צלותי
פסילאן, וגניז לון עד דתב ההוא בר-נש לגבי מאריה כדקא יאות, וצלי צלותא אחרא זכאה,
ההיא צלותא זכאה כד סלקא, נטיל ההוא ממנא סהדי”אל האי צלותא וסליק לה לעילא
עד דאערע בההיא צלותא זכאה וסלקין ואתערבון כחדא ועאלין קמי מלכא קדישא[25].
תפיסה זו מופיעה גם בכתבי האחרונים. ר’ יהונתן
אייבשיץ אמר באחת מדרשותיו : “חטא היוצא מפי איש ואשה כל יום, וביחוד שיחה
ובטלה בבית הכנסת, ומכל שכן בעת תפילה, הכל הוא עולה בעב וענן, ומונע לתפילה
לעלות.
אך אם אדם התפלל אחר כך בכוונה ובבכי ודמעה – מעלה כל תפילות מכמה
שנים
אשר סביב נקבצו לו, כי נשארו עומדים ברפיון מבלי עלייה, וכעת על ידי
תפילה הם עולים במעלה בית אל”[26].
מעתה, אם השראת השכינה מחמת תפילתו
בציבור מתקנת את תפילותיו שהתפלל בעבר, ודאי שתפילה בציבור מתקנת את תפילתו
של עתה. וכך אכן כותב המבי”ט: “תפילת היחיד, בהיותה בלתי הגונה
או בלתי נאמרת בכוונה – אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים, לפעמים תתקבל בזכות
תפילת הרבים,
כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב…”[27].
חידוש נוסף אנו למדים מתורתו של המבי”ט
המתקשר באופן ברור לתפיסת תיקון התפילות של ר’ יוסף ג’יקאטיליה; כשם שהשראת שכינה
הבאה מחמת איכות התפילה (שנאמרה בציבור) מעלה ומתקנת את תפילותיו הקודמות,
כך גם השראת השכינה הבאה בגלל סגולת המקום, היינו שקבע מקום לתפילתו[28], מתקנת את תפילתו הקודמת. וכך
כתב המבי”ט בבואו לבאר את מאמר התלמוד (ברכות ו ע”ב): “כל הקובע
מקום לתפילתו – אלהי אברהם בעזרו”:
בעומדו במקום שהתפלל בראשונה[29],
גם כי לא יתפלל עתה, הוא נענה, בהיותו עומד במקום שהתפלל בו… כן המתפלל לאל יתברך על דבר פרטי במקום מיוחד, כשחוזר לאותו המקום בכוונת התפילה שהתפללהקבה שומע תפילתו שהתפלל קודם.
וזהו ‘הקובע מקום’ – לתפילות שהתפלל כבר[30].
היינו, אדם שהתפלל תחילה תפילה שאינה ראויה
(שהרי לא נתקבלה תחילה), אם בימים הבאים יהפוך את מקום תפילתו למקום תפילה קבוע – תתקבל
תפילתו של קודם. ואם יתמה המעיין מדוע, הנה הדברים ברורים כי בכך שמקום תפילתו הפך
למקום תפילה קבוע – שורה בו השכינה, והרי כבר מקובלנו מר’ יוסף ג’יקאטיליה
שהשראת השכינה מתקנת ומעלה את תפילותיו![31]
ולא זו אף זו. ר’ שמואל ראבין מחדש על פי היסוד
האמור דבר נפלא. וזו לשונו:
בכל התפלות צריך לפרש ולבאר היטב הכוונה, לבל
ישאיר מקום למקטרג שיקח הדברים על כוונה אחרת, זולת הכהן גדול ביום כיפור בקודש
הקדשים לא היה נצרך לזה, אחרי ששם היה התפלה מגיע אליו יתברך זולת אמצעות המלאכים,

שאפילו מלאכי השרת לא היו יכולים להכנס לקדש הקדשים[32].
הוי
אומר, התפילות הנאמרות בקודש הקודשים מתקבלות ברצון ואפילו ללא כל כוונה,
בגלל שהוא המקום בו מצוי גילוי שכינה הגדול ביותר.
ד. רבותינו האחרונים הזכירו
הרבה –
גם אם לפעמים לא ידעו מבטן מי יצאו הדברים – את פתרונו של ר’ יוסף ג’יקאטיליה
לתיקון תפילות, ושקלו וטרו בדבריו; יש מהם שצמצם את פתרונו ויש מהם שהרחיב, ויש
שהקיש את הרעיון והסיעו גם לענין אחר. 
1. לתפילה פגומה באותיותיה
אין אפשרות תיקון. אם היה ניתן להבין משיטת ר’ יוסף ג’יקאטיליה שכל תפילה
מקבלת את תיקונה אגב תפילה ראויה, בא ר’ ישראל איסר מפוניבז’ ומחלק בין שתי מיני
תפילות פגומות – זו מחמת חוסר כוונה וזו משום חסרון אותיות
ותיבות, שלשיטתו, לפגם מן הסוג האחרון אין אפשרות תיקון, שהרי היא ‘מחוסרת
אבר’. ואלה דבריו:
אף שכתוב בספרים, שאם אדם
זוכה להתפלל תפלה אחת בכוונה רצויה, עולין עמה כל התפלות שלא בכוונה שהתפללו עד
הנה ונדחו, ומסתברא שכך הוא אם התפלל כל תיבה בשלמות, רק בחסרון כוונה,
והיא כמתה, תוכל לקבל חיות על ידי התפילה החיה. אכן, אם התפלה חסרה אותיות,
והיא כמו מחוסר אברים, איך אפשר שימלא אבר החסר?
…[33]
2. תיקון תפילות פסולות
של אדם שנפטר. לעומת צמצום פתרון התיקון של ר’ יוסף גי’קאטיליה, היו
שנהגו להפך והרחיבו את פתרונו והסכימו שאף ניתן לתקן תפילות של אדם שנפטר
לבית עולמו
. כך כותב ר’ ידידיה טיאה ווייל (אשכנז תפב – תקסו), בעל לבושי
בדים, לאחר שהעתיק תורף הדברים שנאמרו בספר שערי אורה:
אמנם נראה, אם מת אותו יחיד
ולא התפלל תפילה אחת בכוונה, וכי יעלה על הדעת שח”ו יפסיד כל התפילות שהיה
מתפלל?! ואולי יש לומר, אם בנו היה מתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, אז מעלה בנו
כל תפילות של אביו
(ואפשר דזה הטעם דאבל מתפלל בציבור), כי ברא מזכה דאבא.
ויען, אם גם בנו לא התפלל תפילה אחת בכוונה או אם אין לו בן, אם כן הפסיד כל
התפילות, לזה אם יגולגל נשמתו לבוא בעולם ויתפלל עוד תפילות אחרות בכוונה גדולה
– מעלה כל התפילות הפסולות שהתפלל בגלגולים אחרים
[34].
3. תיקון אכילות פסולות.
אמנם למרות שר’ ישראל איסר מפונביז’ צמצם את יכולת התיקון של תפילות,
מאידך גיסא הרחיב את השיטה לענין תיקון אכילה, היינו, אכילה שלא ברך
עליה בכוונה ראויה. ואלו דבריו:
בברכת אכילה ושתיה תכוין
להשפיע בהם נפש השכלית. ודע, שאף אם לא יעלה בידך הכוונה הרצויה הזו אלא פעם
אחת בחודש
, מעלה גדולה השגת; ואף שלא תזכה לזה כי אם פעם אחת בשנה
דבר גדול הוא. כי הספרים כתבו, שתפילה אחת בכוונה גוררת אחריה את כל התפילות
שבלא כוונה להעלותם איתה
[35]. 


[1] ר’
יונה מגירונדי, שערי תשובה,
שער שני, אות יד, ירושלים תשמה, עמ’ עו.
[2] ר’ משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשין, סי’ טז.
[3] רבינו בחיי, כד הקמח, ערך ‘ראש השנה’, בתוך: הרב ח”ד שעוועל (מהדיר), כתבי רבינו בחיי, ירושלים תשל, עמ’ שעג. כבר ר’ יצחק ב”ר יהודה אבן
גיאת, הלכות רי”ץ גיאת,
הלכות תשובה, ירושלים תשנח, עמ’ ס, כותב: “שעשרת ימי תשובה… שבין ראש השנה ליום הכפורים לא למיקבעינהו בתענית הוא דדריש, אלא להתפלל ולהתחנן ולהודות ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה”. השווה גם לצוואתו של ר’ ישראל ליפשיץ, בעל ‘תפארת ישראל’:
“הזהרו מאד להתפלל בכוונה… ובכל התפלות שבעשרת ימי תשובה, שאז קרוב ה’ לכם,
בני… ומצוי טפי שתקבל אז תפלתכם ברחמיו יתברך“. נדפס בתוך: המעין, יא (תשלא), גל’ ד, עמ’ 44-28,
סי’ כה [=אשר יצווה, א, ירושלים
תשסד, עמ’ רסט ואילך; ר”ש דבליצקי,
בינו שנות דור ודור, בני
ברק תשסו]. ר’ דוב בער קאראסיק, פתחי
עולם ומטעמי השלחן, סי’ תרב, ס”ק ב: “ובספרד נוהגים, שגם בשבת
אומרים סליחות ותחנונים… וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים
אחרים
, וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביום הכיפורים, אין לך דבר
נחוץ יותר מזה”.
[4] ר’
מנחם ב”ר שלמה המאירי,
בית הבחירה,
ראש השנה יז ע”א.
[5] ראה ראש השנה יח ע”א: “‘דרשו ה’ בהמצאו’… ביחיד… אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים”.
[6] דברים
רבה, מהדורת ליברמן, סו”פ האזינו. וכך
בפסיקתא דר”כ, מהדורת מנדלבוים, נספחים, פיסקה ז; תנחומא, האזינו, ד.
[7]
הרעיון שתפילת היחיד מתקבלת ברצון כתפילת הציבור בזמן השארת השכינה ביאר
המבי”ט. לדעתו, ב”דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח
כל הברכות, “לא התפללו בציבור, כי באותם ימים לא היה צורך בכך, משום שהשכינה
שרתה בישראל
היתה נשמעת תפילת כל יחיד ויחיד“. וזו לשונו בספרו בית אלהים, שער היסודות, פרק לח,
ירושלים תשמה, עמ’ שעח-שעט: “דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה
שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים… לא
כנוסח זה שאנחנו מתפללים אלא כל אחד כפי צחות לשונו. כי מזמן משה רבינו עליו-השלום
עד אנשי כנסת הגדולה היתה השכינה נגלית במקום הקרבןוהיתה נשמעת תפלת
כל יחיד ויחיד
וברכתו לאל יתברך על הנאתו מזה העולם. וזהו הטעם אצלי על מה
שנראה, כי באותו הזמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותם ערב ובקר וצהרים
במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור, אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו…
שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני
השכינה הנגלית במקום הקרבן
“.
[8] ארחות חיים, סוף הלכות ראש השנה, דף קג ע”א.
[9] ראה,
לדוגמא, ר’ יעקב ישראל קניבסקי, קהילות יעקב,
ברכות, סי’ ג: “מבואר, דיחיד בעשרת ימי תשובה כוחו יפה כציבור בכל ימות השנה לענין שתשובתו ותפילתו מתקבלת”. וראה עוד: ר’ אלעזר פלעקלס, עולת חודש
השני (עולת ציבור חלק ראשון), מונקאטש תרסז, דף ע ע”א.
[10] [הרב ש’ אריאלי], חזון טוב,
ירושלים תשנח, עמ’ קצז. ידידי הרב אברהם שפילמן הפנני למקור חשוב זה.
[11]
ראה ברכות ל רע”א: “לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא”. ופירש
רש”י: “לישתף נפשיה, אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך
כך תפלתו נשמעת
“.
[12] כך
מחדש ר’ משה יהודה ליב ברמאן (פולין תרכו – תשב), חק משה, שבת יב ע”ב, תל-אביב תשלג, עמ’ כא-כב. תחילה תמה על
שבנוסח התפילה לחולה שהציעו ר’ מאיר ור’ יהודה לא נכללו בה חולים אחרים, ולא כנוסח
תפילת ר’ יוסי: “המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל“, הכוללת
אחרים ו”תפילתו נשמעת בזכות הרבים” (רש”י, שבת שם); ולכאורה נמצא, שר’ מאיר ור’ יהודה אינם מסכימים
עם הכלל “לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא”. לפיכך הוא מסביר, שנוסח
התפילה של ר’ מאיר ור’ יהודה נועד להאמר רק בעשרת ימי תשובה (כשיטת התוספות, שם, ד”ה רבי יהודה אומר,
עיי”ש), כי “באותם הימים גם היחיד יש לו מעלת רבים, לכן סבירא
להו [לר’ מאיר ור’ יהודה] דאין צריך לכלול את עצמו ברבים, דגם בתפילת יחיד
הקב”ה שומע באותם הימים”.
[13]
עי’ סוטה לג ע”א, שיחיד אסור להתפלל בלשון ארמית, וציבור מותר (ועי’ הרב
עובדיה יוסף, שו”ת יחוה דעת,
ח”ג, סי’ מג, לסיכום הנושא). מכך למד ר’ משה יהודה ליב ברמאן: “אם כן,
בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, דדין יחיד אז כציבור, מותר ליחיד לבקש
אז צרכיו בלשון ארמי
” (חק משה,
שבת יב ע”ב, תל-אביב תשלג, עמ’ כב. וראה להרב נסים דיין, ברכת מועדיך על ימים נוראים, בני-ברק
תשסב, עמ’ כז-כח). לשני מקורות אלו הפנני ידידי פרופ’ יעקב שמואל שפיגל.
[14] ר’
דוד הנגיד, מדרש דוד, אבות פ”ב
מ”ה, מהדורת בן ציון קרינפיס, ירושלים תשד, עמ’ לא.
[15] וכך בהתקדש יום כפור אנו אומרים בתפילה זכה
שנתחברה ע”י ר’ אברהם דאנציג, בעל ‘חיי אדם’: “ועל ידי זכות התפילות שנתפלל ביום הקודש הזה, יעלו ויבואו ויגיעו ויצטרפו עמהם כל התפילות הפסולות שהתפללנו בכל השנה בלא כוונה, ויהיו כולם נכללות בתפילת היום הזה”. מסתימת לשונו משמע שכל תפילה שתאמר ביום כפור תעלה ותטהר את התפילות הפסולות, ולא רק תפילה בכוונה כדברי ר’ דוד הנגיד (“עד שיגיע יום-הכפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלימה…”). בענין ‘תפילה זכה’, התפשטותה ודפוסיה, ראה: מ’ מאיר,
“על תפילה זכה”, כנישתא,
ב, רמת-גן תשסג, עמ’ קיט-קלח.
[16] ר’
רפאל עמנואל חי ריקי, משנת חסידים,
ח”ג, מסכת ימי תשובה, אות ג, ד”צ: ירושלים תשמב, דף קמב ע”ב.
קביעת
שנת תפב כתאריך כתיבת החיבור, הוא לפי הנאמר בשער המהדורה הראשונה (משנת חסידים,
אמשטרדם תפז): “…שחברתי אני… עמנואל חי בלא”א אברהם ריקי
תנצב”ה בעיר ליוורנו
בשנת דל לימי שני חיי, הוא שנת הכונות
ליצירה”. דהיינו שנת תפב.
[17] ר’ חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי ראש השנה, סוף ההקדמה.
[18] ר’
יעקב ב”ר יוסף, זרע ישראל למסכת ראש השנה, ראש השנה דף לד ע”ב, אמשטרדם תצו, דף כג ע”ב.
אמנם
לדעת ר’ דוד שלמה אייבשיץ
בעל ‘ערבי נחל’, רק תפילות ראש השנה בכוחן לתקן את
התפילות הפגומות. וזו לשונו: “ואיתא, דבראש השנה יש כח לתקן כל התפלות פסולות של כל השנה, דהיינו התפלות שהיה בהם מחשבות זרות ורעות… ובראש השנה יכול להעלותן. ומסתמא עיקר הזמן לזה הוא ביום השני, דאז מדת הדין גובר” (ערבי נחל,
ב, יום ב’
דראש השנה, בני ברק חש”ד, עמ’ שצ).
[19] ראה: א’ פרבר-גינת
(מהדירה), פירוש המרכבה לר’ משה די ליאון,
מבוא, לוס אנג’לס תשנח, עמ’ 42, סוף הערה
128.
[20] אגב, ר’ זכריה סימנר,
מציע אפשרות תיקון אחרת לתפילות הפסולות המעוכבות, הנעשה באמצעות צירוף חלקי
התפילות הכשרות
: “ובאם שאחד לא כיון בכל הברכות בפעם אחת מחמת טרדות, רק
היום מכון בברכה אחת או שתים או שלש ולמחר גם כן בשאר ברכות, באופן כשמגיע ראש
השנה ויום כיפור היה בודאי מכון כל הברכות בכוונה נכונה, אז מלאך סהדיא”ל
מוסרה לסנלפו”ן להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכוון בכולה – מעכבה אצלו עד
יום כיפור
, ואם לא נתכוין כן כל השנה עד יום כיפור, אז המלאך הנזכר
למעלה משליכה אל מקום פסולי המקדשים שהוא סוף רקיע” (ספר זכירה [נדפס לראשונה בהמבורג תסט], מהדורת ש’ אבא-שאול,
ירושלים תשנט, עמ’ לד).
הדברים
האחרונים מבוססים על
דברי ר’ נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך
(נדפס לראשונה באמשטרדם תח), כפי שאכן נאמר במפורש בספר זכירה, אלא שבעמק המלך לא נזכר שלאחר יום-הכפורים אין תקנה לתפילות הפסולות, אלא שהוא כותב: “כי אפילו שלא יתכוין היחיד בכל הברכות בבת אחת, רק אם היום יכוין בברכה אחת או שתים וכמו כן למחר בברכה אחת או שתים אחרות, ברכות מצטרפות. וכשנמצא שנתכוין בכל התפילה, אז מלאך סהדיאל מוסרה לסנדלפון להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכווין בכולן, אז סהדיאל מעכבה אצלו” (עמק המלך,
אמשטרדם תיג, דף קעב ע”ב). גם לשיטת ר”י ג’יקאטיליה
אין גבול של זמן, כמשמע מרהיטת לשונו, ולפיכך לא ידעתי מקורו של ספר זכירה,
וצ”ע.
וראה
גם חמדת ימים
[נדפס לראשונה באיזמיר תצאתצב], חלק ימים נוראים, דף סח ע”ב: “ואמרו המקובלים ז”ל, כי בשאר ימות השנה – מחסדו הגדול יתברך – אפילו שלא נתכוון האדם בכל ברכות של ‘שמונה עשרה’ בבת אחת, רק אם יום אחד יכוין בברכה אחת או שתים, וכמו כן ביום אחר בברכה אחת או שתים אחרותברכות מצטרפות,
וכשנמצא שנתכוון בכל התפלה, אז המלאך סהדיאל מוסרה לסנדלפון להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכווין בכולן, המלאך הנזכר מעכב אותה אצלה עד יום כיפור, ואם לא נתקנה עד היום ההוא, אז המלאך משליכה למקום פסולי המוקדשין…”. וככל הנראה בעל ‘חמדת ימים’ עירב את שתי השיטות האחרונות.
[21] אמנם
נראה שלדבר זה לא הסכים המבי”ט, בית אלהים, שער התפילה,
פרק יא, ירושלים תשמה, עמ’ מה, שכתב: “כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרה בכוונה – אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים – לפעמים תתקבל בזכות תפלת הרבים, כי אפילו הוא צדיק לפעמים אין תפלתו נשמעת לסיבת הרבים שאינם הגונים”. וצריך עוד עיון.
[22] ר’
יוסף ג’יקאטיליה, שערי אורה,
שער שני, ספירה תשיעית, ד”צ: ירושלים תשנד, דף ל ע”ב – לא ע”א.
יסוד
זה הועתק כמעט ללא שינויים מספר ‘שערי אורה’ בידי רבים מהאחרונים. ראה: ר’ מאיר ן’
גבאי, תולעת יעקב, ‘היכל ראשון
יוצר אור’, ירושלים תשנו, עמ’ לט; תפלה
לדוד, נדפס במאמרו של י’ יודלוב, ‘תפלה לדוד’, ישורון, ב, ירושלים תשנז, עמ’ תקכא-תקכב [והשווה: י’ יודלוב, “קובץ
תפילות מירושלים, מקושטא שנת רצ”ה או רצ”ח”, קרית ספר, סא (תשמו), עמ’ 931-929]; ר’
מנוח הענדל, הגהות חכמת מנוח,
ברכות ו ע”א; ר’ ישעיה הלוי הורוויץ, סדור שער השמים,
חמו”ד, דף עז ע”ב; ר’ יעקב עמדין, סדור שערי שמים, א, ירושלים תשנג, עמ’ נב; ר’ מאיר מוילנא, נחלת אבות, ירושלים תשמג, דף יד
ע”א [=אשר יצווה, א, ירושלים
תשסד, עמ’ קצח]; ר’ יחיאל העליר, הגדה
לליל שמורים עם ביאור אור ישרים, קעניגסבערג תריז, עמ’ כב; ר’ יוסף מסלוצק,
דרשות רבינו יוסף מסולצק, ירושלים
תשנה, עמ’ ס; ר’ משה נתנאל פוטשובסקי, אמונת
התחיה, פתח השער, ברדיטשוב תרנד, דף יג ע”ב; ר’ יצחק ווייס, בינה
לעתים
, בני ברק תשסח, על אלול, עמ’ קיג, אות א’תקס; ר’ ראובן מרגליות, מלאכי עליון, ירושלים תשה, עמ’ קמד,
הערה קפה.
ועל
פי יסוד זה כתב ר’ יהודה הלר (נפ’ תקעט) ביאור יפה למאמר (ברכות לד רע”ב) “גדולה תפילה יותר מן הקרבנות”, ואלה דבריו: “גדולה תפילה יותר מקרבנות… אמנם גם אם איננה בכוונה אינה נדחית לגמרי אבל היא מונחת בקרן זוית, ואם יתפלל אחר כך בכוונהיש בו כח להעלותה אף את התפילה אשר היתה בלא כוונה, וזו שאמר הכתוב גבי קרבנות ‘למה לי רוב זבחיכם וגו’, קטורת תועבה היא לי‘, אבל גבי תפילה לא אמר אלא אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם,
אבל אינו דוחה אותה רק מעלים עיניו עד אשר הוכשר,
ועדיין תוחלת יש בה. וזו אשר כיוונו בה חז”ל, שגדולה תפלה מהקרבנות. והוא נכון” (ר’ יהודה הלר, תרומת
הכרי, פתח
השער, אות ג, ברטיסלבה תריח).
[23] סנהדרין
לט ע”א. ובברכות ו ע”א: “ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: ‘אלהים נצב בעדת אל'”.
ראה
סוטה לג ע”א שציבור יכול
להתפלל בלשון ארמי למרות שאין מלאכי השרת נזקקין לשפה זו, “משום דבציבור הוא, שהשכינה שורה שם” (אור זרוע,
הלכות שבת, סי’ נה, ד”ה ‘והא דאמרינן’), ומשום כך “אין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד” (ע”פ רש”י, שבת
יב ע”ב). וכך בראשונים נוספים, לדוגמא, ר’ יהודה ב”ר יקר, פירוש התפילות והברכות, א, עמ’ יט [=שו”ת תמים דעים,
סי’ קפה]: “אבל ציבור, כיון דשכינה עמהן, יכולין להתפלל בלשון ארמי…”; ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי,
בית הבחירה,
שבת יב ע”ב: “…כתבו הגאונים, בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה, שהציבור שכינה עמהם“; שבלי הלקט,
סדר ראש השנה, סו”ס רפב, ועוד
הרבה.
[24] יתכן, שלפי יסודו של ר’
יוסף ג’יקאטיליה ניתן אף להבין מדוע מי שאינו יכול לכוון בכל ברכות התפילה, עליו
לכוון לכל הפחות בברכת ‘אבות’ (ראה: ברכות לד ע”ב; ר’ יוסף קארו, בית יוסף, או”ח, סי’ קא, אות א),
או בברכות ‘אבות’ ו’הודאה’ (כך לשיטת ר’ יהודה החסיד, ספר חסידים, מהדורת ר’ מרגליות, סי’ קנח; ספר רוקח, הלכות חסידות, שורש זכירת השם, ירושלים תשכ, עמ’ ט; סמ”ק, סי’ יא; רי”י קניבסקי, קהילות יעקב, ברכות, סי’ כז, אות א; קובץ שעשועי אורייתא, ג, ברוקלין (כסליו
תשסה), עמ’ עד-פד). כי כשם שתפילה שבכוונה מכשירה תפילות פסולות שהתפלל קודם לכן,
כך גם חלק מן התפילה – ברכה אחת או שתי ברכות – שנאמרה בכוונה, בכוחה להכשיר את
שאר הברכות שלא בכוונה שבתפילה הנוכחית. ולמרות שלא מצאתי מקור לרעיון זה,
הדברים מסתברים במיוחד לאחר השוואתם לדברי ר’ שלום בוזאגלו (מקדש מלך על זוהר, ח”ב, רמה ע”ב, זאלקוויא 1864): “כתב הרב, שאין
צריך האדם שיתפלל י”ח ברכות כולה בכוונה, ואז יעלו התפלות שאינם הגוונים עמה.
אלא אפילו בכל תפילה ותפילה, אם כיון באחת מכל הברכות עד שמראש השנה עד ראש השנה
צירף הקב”ה שמונה עשרה ברכות בכוונה מכל תפלותיו – אגבן עולים כל תפלות של כל
השנה שאינום הגונות”.
[25] זוהר, ח”ב, רמה ע”ב. הביאו (בתרגום ללשון הקודש) ר’ צבי הירש קוידאנובר (פפד”מ תה – תעב), קב הישר, א, פרק ח, ירושלים תשנג, עמ’ לו. עיי”ש. גם
בחמדת ימים,
חלק ימים נוראים, דף לא ע”א, העתיק דברי זוהר אלו, וגם הוסיף להם דברי תוכחה ומוסר: “ומי האיש אשר לא ישית לבו את זאת לשוב מדרכו הרעה בקרב הימים האלה [הימים הנוראים], להכונן במחשבתו, ולהעלות כל תפילות הפסולות של כל ימות השנה בתפלות היום, וישים על לבו את מה שהתפלל בלא כוונה ועדיין לא נענה באותם התפילות, ועתה הוא מתודה ומתחרט על עון זה שהקל בכבודו יתברך ויאמר: אוי לי מה שעשיתי! מדוע את דבר ה’ בזיתי?…”.
[26] ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח”א, דרוש א, בני ברק תשמג, דף לב ע”ד.
[27] כלומר, אם לחובה היחיד
נגרר אחר הרוב, ודאי שהיחיד נגרר אחר הרוב לזכות – שתפילתו תתקבל. הציטוט שבפנים
הוא מספרו בית אלהים, שער התפילה,
סו”פ יא, ירושלים תשמה, עמ’ מה. העתיקו דבריו החיד”א, מדבר קדמות, מערכת צ אות ו (ערך ‘ציבור’),
ירושלים תשכב, עמ’ נא; ר’ יצחק ווייס, שו”ת
שיח יצחק, סו”ס מד.
[28] לכך שמקום הנקבע לתפילה שורה בו השכינה, ראה ירושלמי, ברכות פ”ד ה”ד: “צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, ומה טעם? ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’…”. והמשך הפסוק הוא (שמות כ כא): “אבוא אליך וברכתיך”. היינו, שכינתו תשרה שם [ראה תרגום ירושלמי, שמות שם: “בכל אתר דתדכרון ית שמי קדישא, מימרי מתגלי עליכון ומברך יתכון”]. וכך מפורש בספר ראבי”ה,
ח”א, ברכות, סי’ צ, מהדורת א’ אופטוביצר, עמ’ 67, הכותב דבריו ע”פ ירושלמי זה:
“צריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפילה, דכתיב: ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’ וגו’, היה מקום מיוחד לתפילהשם השכינה שורה“.
[29] על
חשיבות מקום התפילה בדעת המבי”ט אנו למדים מדבריו הבאים: “וכמו
כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל
בו אפילו יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה
הוא קרוב להיות תפלתו נשמעת, וכמו
שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות” (בית אלהים, שער התפילה, פרק ה, ירושלים תשמה, עמ’ כ). אמנם פיסקא זו איננה מדברת על הקובע מקום לתפילתו,
אלא על מקום הקבוע לתפילת רבים, ככל הנראה בית הכנסת. אך יש מן הטעם להשוות
את הדברים.
[30] מבי”ט, בית אלהים,
שער התפילה, פרק ה, ירושלים תשמה, עמ’ יז.
[31]
בדרך אגב יש להעיר, שמ’ בניהו בדיונו על ידיעות הקבלה של המבי”ט (ראה:
הנ”ל, יוסף בחירי, ירושלים
תשנא, עמ’ קלב), לא התייחס לדברי המבי”ט הנוכחים בהקשרם לשיטתו הקבלית של ר’
יוסף ג’יקאטיליה והאחרים. גם ידוע לנו שהמבי”ט הכיר את ספרו השני של ר”י
ג’יקאטיליה – ‘גנת אגוז’, כפי שכתב במפורש: “וכן כתב גם כן ה”ר יוסף
גיקטליי”א ז”ל בספר ‘גנת אגוז’ אשר לו…” (בית אלהים, שער היסודות, סו”פ ה,
ירושלים תשמה, עמ’ קעב). עוד בענין ידיעת הקבלה של המבי”ט, ראה דבריו שם, שער
היסודות, פרק סא, עמ’ תקמא: “ושמעתי מפי מקובל אחד…”. אמנם כנראה
כוונתו על מקובל בן דורו ממנו הוא שמע.
[32] ר’ שמואל ראבין, בגדי אהרן, מערכת ת, אות ו (ערך
‘תפילה’), בני ברק תשנז, עמ’ קלג. וראה מה שהעיר על כך ר’ יעקב חיים סופר, תורת יעקב, ירושלים תשסב, עמ’ שמב.
[33] ר’
ישראל איסר מפוניבז’, מנוחה וקדושה, שער התפילה, סי’ כא, ירושלים תשנד, עמ’ עג.
[34] ר’
ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים,
ירושלים תשמח, עמ’ קיט.
[35] ר’
ישראל איסר מפוניבז’, מנוחה וקדושה, שער התורה, סי’ ה, ירושלים תשנד, עמ’ קעה-קעו.



The Meaning of the Word Hitpallel (התפלל)

The
Meaning of the Word Hitpallel (
התפלל)
By
Mitchell First[1]

It is clear from the many places that it
appears in Tanakh that התפלל connotes praying. But what was the
original meaning of this word? I was always taught that it meant something like
“judge yourself.” Indeed, the standard ArtScroll Siddur (Siddur Kol Yaakov) includes the following in its introductory
pages: “The Hebrew verb for praying is מתפלל;
it is a reflexive word, meaning that the subject acts upon himself. Prayer is a
process of self-evaluation, self-judgment…”[2]
More recently, when I searched Jewish
sites on the internet for the definition that was offered for hitpallel and mitpallel, I invariably
came up with a definition similar to the above. Long ago, Rabbi S. R. Hirsch
(d. 1888) and R. Aryeh Leib Gordon (d. 1912) also gave definitions that focused
on prayer as primarily an action of the self.[3]
In this post, I would like to share a different
interpretation offered by some modern scholars, one based on a simple insight
into Hebrew grammar. This new and compelling interpretation has unfortunately
not yet made its way into mainstream Orthodox writings and thought. Nor has it
been given proper attention in academic circles. For example, it did not make
its way into the widely consulted lexicon of Ludwig Koehler and Walter
Baumgartner.[4] By sharing this new interpretation of התפלל,
we can ensure that at least the next generation will  understand the origin of this critical word.
                                                            
——
There
are two issues involved in parsing this word: 1) what is the meaning of the
root פלל? and 2) what is the import of the hitpael stem, one that typically implies
doing something to yourself?
With
regard to the root פלל, its meaning is
admittedly difficult to understand. Scholars have pointed out that the other
Semitic languages shed little light on its meaning.[5]
If
we look in Tanakh, the verb פלל is found 4 times:[6]
1)      It
seems to have a meaning like “think” or “assess” at Genesis 48:11: re’oh fanekha lo filalti…(=I did not
think/assess that I would see your face).[7]
2)      It
seems to have a meaning like “intervene” at Psalms 106:30: va-ya’amod Pinḥas va-yefalel, va-teatzar ha-magefah (=Pinchas
stood up and intervened and the plague was stopped).[8]
3)      It
seems to have a meaning like “judge” at I Sam. 2:25: im yeḥeta ish le-ish u-filelo elokim…(If a man sins against another
man, God will judge him…).[9]
4)      It
also appears at Ezekiel 16:52:  את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך גם (= You also should bear your own shame that you pilalt to your sisters). The sense here is difficult, but it is
usually translated as implying some form of judging.                                                                                     
    
What
I would like to focus on in this post, however, is the import of the hitpael stem in the word התפלל. 
Most students of Hebrew grammar are taught early on that the hitpael functions as a “reflexive” stem,
i.e., that the actor is doing some action on himself. But the truth is more
complicated.
One
source I saw counted 984 instances of the hitpael
in Tanakh.[10] It is true that a
large percentage of the time, perhaps even a majority of the time, the hitpael in Tanakh is a “reflexive” stem.[11] Some examples:
●       “station
oneself”; the verb יצב is in the hitpael 48 times in Tanakh (e.g., hityatzev)
●       “strengthen
oneself”; the verb חזק is in the hitpael 27 times in Tanakh (e.g., hitḥazek)
●       “sanctify
oneself”; the verb קדש is in the hitpael 24 times in Tanakh (e.g., hitkadesh)
●       “cleanse
oneself”; the verb טהר is in the hitpael 20 times in Tanakh  (e.g., hitaher)
        But it is also clear that the hitpael transforms meanings in other
ways as well. For example: 
●       At
Genesis 42:1 (lamah titrau), the form
of titrau is hitpael but the meaning is likely: “Why are you looking at one
another?”   This is called the
“reciprocal” meaning of hitpael.
Another example of this reciprocal meaning is found at II Chronicles 24:25 with
the word hitkashru; its meaning is
“conspired with one another.”
●       The
root הלך appears in the hitpael 46 times in Tanakh,
e.g., hithalekh. The meaning is not
“to walk oneself,” but “to walk continually or repeatedly.” This is called the
“durative” meaning of the hitpael.
There are many more durative hitpaels
in Tanakh.[12]
Now
let us look at a different word that is in the hitpael form in Tanakh: התחנן. The root here is חנן which means “to be gracious” or “to show favor.”  חנן
appears in the hitpael form many
times in Tanakh (התחנן, אתחנן, etc.). At I Kings 8:33 we even have a hitpael of פלל
and a hitpael of חנן adjacent to one another: 
והתחננו והתפללו.  If we are constrained to view התפלל as doing something to yourself, then what
would be the meaning of התחנן?  To show favor to yourself? This
interpretation makes no sense in any of the contexts that the hitpael of חנן
is used in Tanakh.
Rather,
as recognized by modern scholars, the root חנן
is an example where the hitpael  has a slightly different meaning: to make
yourself the object of another’s action.
(This variant of hitpael has been
called “voluntary passive” or “indirect reflexive.”) Every time the root חנן is used in the hitpael, the actor is asking another
to show favor to him. As an example, one can look at the beginning of parshat va-et-ḥanan. Verse 3:23 states
that Moshe was אתחנן to God.   אתחנן
does not mean that “Moshe showed graciousness to himself.” Rather, he was
trying to make himself the object of God’s
graciousness.
Let
us now return to our issue: the meaning of התפלל.
Most likely, the hitpael form in the
case of התפלל is doing the same
thing as the hitpael form in the case
of התחנן: it is turning the word into a voluntary
passive/indirect reflexive.[13]  Hence,
the meaning of התפלל is to make oneself the object of God’s פלל (assessment, intervention, or judging). This is a much
simpler understanding of התפלל than the ones that
look for a reflexive action on the petitioner’s part. Once one is presented
with this approach and how it perfectly parallels the hitpael’s role in התחנן,
it is very hard to disagree.[14]
  
Some
Additional Comments
1.      It
is interesting to mention some of the other creative explanations for התפלל that had previously been proposed (while
our very reasonable interpretation was overlooked!):
a.       The
root is related to a root found in Arabic, falla,
which means something like “break,” and reflected an ancient practice of
self-mutilation in connection with prayer.[15] Such a rite is referred to at 1
Kings 18:28 in connection with the cult of Baal (“and they cut themselves [=va-yitgodedu] in accordance with their
manner with swords and lances, until the blood gushed out upon them”).[16]
b.      התפלל  is derived from the root נפל (fall) and reflected the ancient practice of prostrating
oneself during prayer.[17]
c.       התפלל  did not originate based on a three-letter
root, but was a later development derived from a primary noun תפלה. In this approach, one could argue that התפלל  is not even a  hitpael.
(This approach just begs the question of where the word  תפלה
would have arisen. Most scholars reject this approach because תפלה does not look like a primary noun. Rather, it looks like a noun
that would have arisen based on a verb such as פלל
or פלה.) 
2.
There are other examples in Tanakh of
words that have the form of hitpael
but are either voluntary passives (like  התפללand התחנן)
or even true passives, as the role of the hitpael
expanded over time.[18] Some examples:[19]
a.       Gen
37:35: va-yakumu khol banav ve-khol
benotav le-naḥamo, va-yemaen le-hitnaḥem
…(The
meaning of the last two words seems to be that Jacob refused to let himself be
comforted by others or refused to be comforted; the meaning does not seem to be
that he refused to comfort himself.)
b.      Lev.
13:33: ve-hitgalaḥ (The
meaning seems to be “let himself be shaved by others.”)
c.       Numb.
23:9: u-va-goyim lo yitḥashav
d.      Deut.
28:68:  vehitmakartem sham
le-oyvekha la-avadim ve-li-shefaḥot…
(It is unlikely that the meaning is
that the individuals will be selling themselves.)
e.       Psalms
92:10: yitpardu kol poalei
aven 
(The evildoers are not
scattering themselves but are being scattered.)
f.       Is.
30:29: ke-leil hitkadesh ḥag…(The holiday is not sanctifying
itself.)
g.      Prov.
31:30:  ishah yirat Hashem hi tithalal
h.      Jonah
3:8: ve-yitkasu sakim ha-adam ve-ha-behemah… (Animals
cannot dress themselves!)
i.       
II Kings 8:29 (and similarly II Kings
9:15, and II Ch. 22:6): va-yashav Yoram
ha-melekh
le-hitrape ve-Yizre’el… (The
meaning may be that king Yoram went to Jezreel to let himself be healed by
others or to be healed.)
              
3.  As we see from this post, understanding the
precise role of the hitpael is
important to us as Jews who engage in prayer. Readers may be surprised to learn
that understanding the precise role of the hitpael
can be very important to those of other religions as well. A passage at Gen.
22:18 describes the relationship of the nations of the world with the seed of
Abraham:
.והתברכו בזרעך כל גויי הארץ 
(The phrase is found
again at Gen. 26:4.) Whether this phrase teaches that the nations of the world
will utter blessings using the name
of the seed of Abraham or be blessed
through the seed of Abraham depends on the precise meaning of the hitpael here. Much ink has been spilled
by Christian theologians on the meaning of hitpael
in this phrase.[20]
                                                                ——
Whoever suspected that grammar
could be so interesting and profound!
         
             !ונתחזק  חזק חזק
(Does the last word
mean “let us strengthen ourselves,” “let us continually be strengthened,” or
“let us be strengthened”?   I will leave
it to you to decide!)
Notes:
[1] I would like to
thank my son Rabbi Shaya First for reviewing and improving the draft.
[2]  P. xiii.
[3]   The edition of Rav Hirsch’s Pentateuch
commentary translated by Isaac Levy includes the following (at Gen. 20:7): התפלל means: To take the element of God’s truth,
make it penetrate all phases and conditions of our being and our life, and
thereby gain for ourselves the harmonious even tenor of our whole existence in
God….  [התפלל
is] working on our inner self to bring it on the heights of recognition of the
Truth and to resolutions for serving God…Prior to this, the commentary had pointed
out that the root פלל  means “to judge” and that a judge brings
“justice and right, the Divine Truth of matters into the matter….”
R.
Aryeh Leib Gordon explained that the word for prayer is in the hitpael form because prayer is an
activity of change on the part of the petitioner, as he gives his heart and
thoughts to his Creator; the petitioner’s raising himself to a higher level is
what causes God to answer him and better his situation. See the introduction to Siddur Otzar Ha-Tefillot (1914), vol. 1,
p. 20. The Encylcopaedia Judaica is
another notable source that uses the term “self-scrutiny” when it defines the
Biblical conception of prayer. See 13:978-79. It would be interesting to
research who first suggested the self-judge/self-scrutiny definition of prayer.
I have not done so. I will point out that in the early 13th century
Radak viewed God as the one doing the judging in the word התפלל. See his Sefer
Ha-Shorashim
, root פלל.
[4] The Hebrew
and Aramaic Lexicon of the Old Testament
(1994). The authors do cite the
article by E.A. Speiser (cited in the next note) that advocates the
interpretation. But they cite the article for other purposes only. The
interpretation of התפלל that Speiser
advocates and that I will be describing is nowhere mentioned.
[5]  For example, E.A. Speiser writes that
“[o]utside Hebrew, the stem pll is at
best rare and ambiguous.” See his “The Stem PLL
in Hebrew,” Journal of Biblical
Literature
82 (1963), pp. 301-06, 301. He mentions a few references in
Akkadian that shed very little light. There is a verb in Akkadian, palālu, that has the meaning: “guard,
keep under surveillance.” See the  פללarticle in Theological
Dictionary of the Old Testament
, vol. 11, p. 568 (2001), and
Koehler-Baumgartner, entry פלל, p. 933. This perhaps
supports the “assess” and “think” meanings of the Hebrew פלל.
[6]  Various forms of a related noun, פלילים, פללים, פלילי and פליליה, appear 6 times. The meanings at Deut. 32:31 (ve-oyveinu pelilim), Job 31:11 (avon pelilim), and Job 31:28 (avon pelili) are very unclear. The
meaning at Is. 16:3 (asu pelilah) is
vague but could be “justice.” The meaning at Is. 28:7 (paku peliliah) (=they tottered in their peliliah) seems to be a legal decision made by a priest. Finally,
there is the well-known and very unclear ve-natan
be-flilim
of Ex. 21:22. Onkelos translates this as ve-yiten al meimar dayanaya. But this does not seem to fit the
words. The Septuagint translates the two words as “according to estimate.” See
Speiser, p. 303. Speiser is unsure if this translation was based on guesswork
or an old tradition, but thinks it is essentially correct.
[7]  Note that Rashi relates it to the word maḥshavah. Sometimes the verb is
translated in this verse as “hope.” Even though this interpretation makes sense
in this verse, I am not aware of support for it in other verses. That is why I
prefer “think” and “assess,” which are closer to “intervene” and “judge.” Many
translate the word as “judge” in this verse: I did not judge (=have the
opinion) that I would see your face. See, e.g., The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, entry פלל. 
[8] Brown-Driver-Briggs translates ויפלל using a similar verb: “interpose.” See
their entry פלל.  Alternatively, some translate ויפלל here as “executed judgment.”
[9] It has been
suggested that the “judge” meaning is just a later development from the
“intervene” meaning.
[10] The exact number
given varies from study to study. I have also seen references to 946, 780 and
“over 825.” See Joel S. Baden, “Hithpael and Niphal in Biblical Hebrew:
Semantic and Morphological Overlap,” Vetus
Testamentum
60 (2010), pp. 33-44, 35 n.7.
[11]  We must be careful not to assume that the hitpael originated as a reflexive stem.
Most likely, the standard Hebrew hitpael
is a conflation of a variety of earlier t-stem forms that had different roles.
See Baden, p. 33, n. 1 and E.A. Speiser, “The Durative Hithpa‘el: A tan-Form,” Journal of the American Oriental Society
75 (2) (1955), pp. 118-121.
[12]  See the above article by Speiser. For example,
with regard to the hitpael of אבל, the implication may be “to be in mourning
over a period of time.” With regard to התמם
(the hitpael of תמם; I I Sam. 22:26 and Ps.18:26.), the implication may be “to be
continually upright.” Some more examples: משתאה  at Gen. 24:21 (continually gaze),  תתאוה
at Deut. 5:18 (tenth commandment; continually desire), ויתגעשו  at Ps. 18:8 (continually
shake), and  התעטף
at Ps. 142:4 (continually be weak/faint ). Another example is the root נחל. When it is in the hitpael, the implication may be “to come into and remain in
possession.”
[13] See T. Lambdin, Introduction to Biblical Hebrew (1971),
pp. 249-250, and Speiser, The Stem PLL,
p. 305.
[14] Rav Hirsch views התחנן as “to seek to make himself worthy of
concession.” See his comm. to Deut. 3:23. This is farfetched. Hayim Tawil
observes that there is an Akkadian root enēnu,
“to plead,” and sees this Akkadian root as underlying the Hebrew התחנן. He views the hitpael as signifying that the pleading is continous (like the
import of the hitpael in hithalekh). See his An Akkadian Lexical Companion For Biblical Hebrew (2009), pp.
113-14. But there is insufficient reason to read an Akkadian root into התחנן, when we have a very appropriate Hebrew
root חנן.
[15]  See Theological
Dictionary of the Old Testament
, vol. 11, p. 568, Ernest Klein, A Comprehensive Etymological Dictionary of
the Hebrew Language for Readers of English
(1987), p. 511,
Brown-Driver-Briggs, entry פלל, and
Koehler-Baumgartner, entry פלל, p. 933.
[16] The Soncino commentary
here remarks that this was “a form of worship common to several cults with the
purpose of exciting the pity of the gods, or to serve as a blood-bond between
the devotee and his god.”
[17] See Theological Dictionary of the Old Testament,
vol.  11, p. 568,  Klein, p. 511, and Koehler-Baumgartner, entry
פלל, p. 933.
[18] One scholar claims
to have located as many as 68 such instances in Tanakh, but does not list them. For the reference, see Baden, p.
35, n. 7. Baden doubts the number is this high and believes that the true
number is much lower. Baden would dispute some of the examples that I am
giving. Hitpaels with true passive
meanings are found more frequently in Rabbinic Hebrew. The expansion of the
meaning of the hitpael stem to
include the true passive form took place in other Semitic languages as well.
See O.T. Allis, “The Blessing of Abraham,” The
Princeton Theological Review
(1927), pp. 263-298, 274-278.
[19] These and several
others are collected at Allis, pp. 281-83. 
For a few more true passives, see Kohelet 8:10, I Sam. 3:14, Lam. 4:1,
and I Chr. 5:17.

[20] See, e.g., Allis,
and Chee-Chiew Lee, “Once Again: The Niphal and the Hithpael of ברך in the Abrahamic Blessing for the
Nations,” Journal for the Study of the
Old Testament
36.3 (2012), pp. 279-296, and Benjamin J. Noonan, “Abraham,
Blessing, and the Nations: A Reexamination of the Niphal and Hitpael of ברך in the Patriarchal Narratives,” Hebrew Studies 51 (2010), pp. 73-93.



Evening Prayer Revisited

Evening
Prayer Revisited
Chaim
Sunitsky
There is a dispute in
Tamud Bavli (Brachot 4b) as to whether one should say Shma with Brachot
before or after Shmone Esre during the evening prayer. The opinion of R.
Yohanan is that Shma is said first while the opinion of R. Yehoshua ben Levi is
that Shmone Esre is said before the Shma. Moreover, while R. Yohanan holds that
Shma is followed by Shmone Esre immediately, according to R. Yehoshua ben Levi
Shmone Esre can be recited separately and Shma with its blessings does not have
to follow immediately after. The practice of all Jews today is to follow R.
Yochanan.
Most Rishonim[1] and
the Shulchan Aruch rule like R. Yohanan and indeed this seems to be the opinion
of the Babylonian Talmud. This is called being “Somech Geula leTefila”, meaning
the blessing of Gaal Yisrael (Who Redeemed Israel) is recited immediately
before the Shmone Esre.   At first sight
it seems that the last blessing after evening Shma (Hashkivenu – let us go to
sleep) only makes sense according to R. Yehoshua ben Levi. Indeed, Talmud Bavli
(ibid) asks how the blessing of Hashkivenu would not be considered an
interruption between Geula and Tefila according to R. Yochanan? It answers that
it is considered “long Geula” (or continuation of the Geula). Our thesis is
that in Palestine in Talmudic times, the opinion of R. Yehoshua ben Levi was
the more accepted shita and moreover that they used to say Hashkivenu as the
last blessing before going to sleep (as we say Hamapil[2]).
Rashi (Brachot
2a) brings in the name of Talmud Yerushlami: Why do we say Shma in the
synagogue in the evening, even though this is done before[3] the
earliest time to fulfil the obligation? It answers that we do this  כדי לעמוד בתפלה
מתוך דברי תורה
While it seems from
Rashi that they said Shma with the blessings before Shmone Esre[4], the Tosafot
(ibid) in the name of R. Tam[5] says that
they used to simply recite Shma without blessings before Maariv, just like we
say Ashre before Mincha. Later on they would say Shma with the blessings
following R. Yehoshua ben Levi.  Indeed
the sugia further in the same Yerushalmi (1:1) supports this interpretation entirely[6]:
מילתיה אמרה שאין אמר דברים
אחר אמת ויציב מילתיה דרבי שמואל בר נחמני אמר כן רבי שמואל בר נחמני כד הוה נחית
לעיבורה הוה מקבל רבי יעקב גרוסה והוה רבי זעירא מטמר ביני קופייא משמענא היך הוה
קרי שמע והוה קרי וחזר וקרי עד דהו’ שקע מיניה גו שינתיה ומאי טעמא רבי אחא ור’
תחליפא חמוי בשם רבי שמואל בר נחמן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו
סלה מילתיה דר’ יהושע בן לוי פליגא דרבי יהושע בן לוי קרי מזמורים בתרה …
It discusses if it’s
permitted to speak after one already said the blessings after evening Shma[7]. It
mentions R. Yakov Grosa used to not speak after he said Shma with blessings,
and then mentions R. Yehoshua ben Levi[8] who
used to still say various psalms afterwards[9]. 
From the Yerushalmi it
seems that most people used to say Shmone Esre during the daytime, and later
ate their meal[10]
and laid down to sleep[11] saying
the evening Shma with blessings.[12]
We can also explain from
here how the shita of Bet Shamai regarding saying evening Shma while laying
down could have developed. It is unlikely that Shma in the evening was
pronounced in normal position and then in some generation Bet Shamai suddenly
ruled that one has to literally lie down to say it. A more likely scenario is
that it was the norm to recite the evening Shma while lying down and the
dispute of Bet Hillel and Bet Shamai arose as to whether this is the
requirement or is merely done for convenience so as to not interrupt and fall
asleep immediately.
Another obscure shita
we can now explain is in Zohar Hadash (Bereshit 17d in Mosad HaRav Kook
edition
). It mentions that the idea of praying with “redness of the sun”
applies to Maariv, not Mincha[13] like
our Talmud (Brachot 29b). In light of the shita of R. Yeshoshua ben Levi
we can understand this. It seems the ideal time for Maariv according to this
was around sundown. However one cannot fulfill the mitzvah of Shma at this
time. It is also interesting that in Tosefta (Brachot, 3:2) the opinion
of R. Yossi is mentioned that Maariv should be recited at the time of “Neilat
Shearim”.
In conclusion, it seems
that there were some communities where the norm was to recite Shmone Esre of the
evening prayer before Shma with blessings, and these communities apparently
recited the last blessing of Shma (Hashkivenu) in place of our Hamapil.


[1] I am currently unaware of any Rishon that paskened not like R. Yohanan, however
the Meiri writes that “majority” pasken like R. Yohanan, so there must have
been some who did not.
[2] Indeed Yerushlami does not mention the blessing of Hamapil, but it seems they
used to say Hashkiveinu as the last Bracha and fall asleep afterwards. It’s
interesting that our siddurim added Hashkivenu without Hatima at the Seder of
going to sleep even though in reality for us this brocha is not necessary since
we have Hamapil.
[3] It was normal to say the evening Shmone Esre in Eretz Yisrael during day time,
before stars come out (possibly because of the danger to go outside at night as
their synagogues were outside of the city).
[4] As many do today when praying early Maariv.
[5] See also Rosh (Brachot 1:1) and Korban Netaniel (10).
[6] See the commentaries from Baal Sefer Haredim and R. Chaim Kanievky.
It’s possible that Rashi did not see this whole sugia in Yerushlami but only
saw a quote of it in a Gaonic source. In general regarding use of Yerushalmi in
Rashi, see Saul Lieberman’s letter to Solomon Zeitlin published at the end of Saul
Lieberman and the Orthodox
by R. Marc Shapiro, see also the discussion from
Homat Yerushalaim printed in the beginning of standard Yerushalmi
editions.
[7] The Yerushalmi calls the blessing after “Emet Veyatziv” as this was their
Nusach, but our Nusach in the evening is “Emet Veemuna”.
[8] Of course R. Yehoshua ben Levi followed his own shita and said Shma with
Brachot after Shmone Esre. Note that the same sugia before in Yerushalmi also
discusses whether it’s permitted to speak after “Emet Veyatziv”. It continues
with והא תני אין אומר דברים אחד אמת ויציב פתר לה באמת ויציב של שחרית.
[9] This is mentioned in our Talmud (Shevuot 16b) as well.
[10] And the prohibition of eating before Shma did not apply since they read Shma
already even though they did not fulfill their obligation or because they were
eating before the time of Shma arrived.
[11] For
those who did not immediately go to sleep, the Yerushalmi (ibid) indeed
mentions that they should recite Shma (with blessings) before midnight.
[12] Interestingly even at later times when many communities had a custom to say the
evening prayer early, some people recited Shma without Brachot. R. Hai Gaon (Tshuvot
Hagaonim Hahadashot – Emanuel
, 93; this tshuva is brought in Rosh
1:1 and Bet Yosef 235) suggests that the one who is found in such a
congregation should only say Shma without blessings and pray Shmone Esre
together with them, but later one say Shma with Brachot.
[13] Indeed the Talmud there states that in Palestine they cursed the one who prays
Mincha so close to sundown as it may lead to missing the time. Obviously this
does not apply to Maariv for which there is plenty of time afterwards.



נוסח סליחות אשכנזי מודפס ארבע עשרה בלתי ידוע

נוסח סליחות אשכנזי מודפס ארבע עשרה בלתי ידוע –
דוד חיים רוט
לפי פרופ’ דניאל גולדשמידט ז”ל,[1] יש שלש עשרה
נוסחאות מודפסים של סליחות אשכנזים: אשכנז הכללי (פפד’מ), עלזאס, פיורדא-נירנברג, וורמייזא,
פלאס, שוואבין-שוויץ, קוילן, אשכנזים שבאיטליה (כל הנ’ל הם שייכים לנוסח אשכנז
המערבי), ליטא, פולין, בהמן, פוזנא, ובית כנסת הישן בפראג (ששייכים למנהג המזרחי).[2],[3]
בדרך כלל, אצל אשכנזים, נהוג לומר סליחות שונות
בכל יום, ובכל הנוסחאות הנ”ל, יש סדר שונה לכל יום של ימי אלול וימי התשובה,
וכן לשחרית, מוסף, ומנחה של יוהכ’פ.[4]
כדי להבין את מה שמיוחד בספר סליחות שמצאתי
בספריה של בית מדרש לרבנים באמריקה, צריכים להבין קצת על מנהגי יהודי איטליה.  באיטליה קיימות שלש ‘עדות’ שנוהגות מנהגים
שונים: אשכנזים (שנוהגים מנהג אשכנז המערבי), ספרדים, ובני רומא.  כמו שהזכרנו לעיל, יש מנהג מיוחד לסליחות שנהוג
(או שהיה נהוג) אצל אשכנזים שבאיטליה (שהיה נהוג אף אצל האשכנזים שביון), אבל מה
שמצאתי הוא משהו שונה.  ספר סליחות זה,
שנדפס בפירנצה ב-1922, הוא “סליחות ללילי אלול וימי תשובה כפי מנהג הקהל
הקדוש האשכנזי בעיר פירארא יע’א”.  אף
שפירארא היא עיר באיטליה, נראה שבפירארא לא נהגו לומר סליחות לפי ‘מנהג האשכנזים
שבאיטליה’, אלא לפי מנהג מיוחד שלהם שמצאנו. 
מנהג זה ייחודי אצל קהילות האשכנזים הנ”ל, שאין בו אלא סדר סליחות
אחד, ונראה שאמרוהו בכל יום, ודומה למנהג רוב הספרדים היום שאומרים אותם הסליחות
בכל יום[5].  לפי זה, סביר לומר שתופעה זו הגיעה מהשפעת
הספרדים שמתגוררים ליד קהילה זו באיטליה, אך גם ייתכן שמשום שמנהגי הסליחות לא
נקבעו עד די מאוחר[6]
התגבש בצורה שונה במקומות שונים.  אי נמי,
אפשר להציע שאי פעם קהילת האשכנזים שבפירארא אמרו נוסח קבוע לסליחות שמחולק לפי
הימים (או לפי מנהג אשכנזים שבאיטליה או לפי נוסח אחר), ובדורות האחרונים החליטו
לקצר, ובזה מובן מה שלא מצאנו נוסח זה אלא בדפוס די מאוחר.
סדר הסליחות כך: מתחילים ב’לך ה’ הצדקה'[7] וב’שומע
תפילה’, ואח’כ אומרים (כמובן עם י”ג מדות בין כל סליחה וסליחה) סליחות ‘אנשי
אמנה אבדו’,[8]
‘יום ישועה ועת רצון’,[9] ופזמון
‘ישראל נושע בה”,[10] ואח”כ
ממשיכים ‘זכור לנו ברית אבות’,[11] וידוי,
וכמה מהתחנונים שבסוף הסליחות,[12] ואחר כך
מופיע הוראה לומר קדיש תתקבל, ומשמע שלא נפלו על פניהם.

(ברשות ספרית בית המדרש לרבנים באמריקה)

[1] הקדמה לסליחות מנהג פולין, עמ’ 7; הקדמה לסליחות
מנהג ליטא, עמ’ 7; הקדמה למחזור ליוהכ”פ, עמ’ יג.
[2] בין הנוסחאות שהוא מזכיר, אני יודע בוודאות שחמשה
מהם – אשכנז, עלזאס, פולין, ליטא, ובהמן – נהוגים עדיין היום.  אינני יודע אם יש היום איזשהו קהילה שנוהגת
מנהג פיורדא-נירנברג, שוואבין-שוויץ, אשכנזים שבאיטליה, ובית כנסת הישן בפראג,
ואני מניח (לדאבוני) שאין שום קהילה בעולם שנוהגת לפי מנהג וורמייזא, פלאס, קוילן,
או פוזנא.  אם יש לאף אחד מדע לגבי
הנוסחאות שאני מסתפק בהם, אני מעוניין מאוד לדעת על זה.
[3] יש לציין שכל חילוקי הנוסחאות האלה הם לפי חילוקים
גיאוגרפיים, ואין שום קשר בין מתנגדים וחסידים, נוסח אשכנז וספרד, וכו’, שכן
חילוקים אלו קיימו כבר כמה מאות שנים קודם שהחסידים המציאו את ‘נוסח ספרד’.
[4] דבר פשוט הוא שבכל הקהילות נאמרו סליחות בכל תפילות
היום עד חצי השני של המאה ה-19 (עי’ בהקדמה למחזור גולדשמידט יו”כ עמ’ יג).  וכתב הטור (או”ח תרכ) ש”סליחות ורחמים
חובת היום הם”, והערוך השלחן (או”ח תרכ,א) צעק ככרוכיא על מנהג הטעות המחודש
שלא לומר סליחות, שאין לזה יסוד כלל וכלל.
[5] אך יש לציין שבעבר היו מנהגים ספרדיים לחלק את
הסליחות לפי הימים, ואף בימינו יש ספרדים בצפון אפריקה, או יוצאי צפון אפריקה, שעדיין
אומרים את הסליחות ע”פ ההחלוקה לימים שבספר שפתי רננות.
[6] מופיע סדר מגובש לסליחות שמסודר לפי הימים כבר במנהגי
מהר”ז יענט (תחילת המאה ה-15), והוא זהה למנהג האשכנזים שבאיטליה (ומודפס (עם
שיבושים) במנהגי מהר”י טירנא של מכון ירושלים, עמ’ קעט ואילך), וכן יש כמה
כת”י לפי נוסח זה או נוסח קבוע אחר.  אבל מ”מ בהרבה קהילות עדיין לא נתקבלו
סדרים כאלה עד תקופת הדפוס, וקודם לכן כל חזן אמר את מבחר הסליחות שבחר
בהם, עיין בזה מאמרם של יונה ואברהם פרנקל על מחזור נירנברג here)), ויש לציין שבמחזור נירנברג עצמו יש סדר קבוע לסליחות של ער”ה,
צום גדליה, עיו”כ, ולתפילות יו”כ. 
(תודתי לר’ אברהם לוין שעזר עם המדע על כתבי היד.)
[7] כמו בהרבה ממנהגי מנהג המערבי שמתחילים מיד ב’לך ה’
הצדקה’, ואין אומרים אשרי או אדון עולם קודם.
[8] שמופיע בהרבה נוסחאות סליחות ליום ראשון או לאחד
משאר הימים, ויש שאומרים אותו אף באחד מימי בה”ב.
[9] שהוא חלק השני של סליחת ‘איככה אפתח פה’ בנוסחאות
אחרות, אבל לא ייתכן שחסר כאן משהו, שהרי כתוב בתחילה ‘א-להנו וא-להי אבותינו’,
ועוד שיש מספרי עמודים, ולא חסר כאן כלום.
[10] שנאמר ברוב הנוסחאות לאחד מימי הסליחות, וכן לפי
כמה מנהגים באחד מימי בה”ב.
[11] כמו בכל מנהגי אשכנז המערבי, אין ‘שמע קולינו’.
[12] ונראה שקטעים אלו קטועים, שמיד אחר וידוי (פעם אחת)
‘סרנו ממצותיך’ ו’הרשענו ופשענו’, מופיע ‘ואתה רחום מקבל שבים ועל התשובה מראש הבטחתנו
ועל התשובה עינינו מיחלות לך: עשה למענך אם לא למענינו עשה למענך והושיענו’ [וחסר
כל הפס’ מנביאים וכתובים, כגון עזרא הסופר אמר לפניך], וקטע עננו ה’ עננו הוא גם
כן קטוע.



פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות

פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות
מאת גבריאל וסרמן
לכל חובבי המחזורים של ד’ גודלשמידט וחתנו י’ פרנקל, “לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם: כולל מנהג אשכנז (המערבי) מנהג פולין ומנהג צרפת לשעבר”, ידוע נוסח התפילה והפיוטים של יהודי צרפת בימי הביניים היה דומה, אך שונה, מזה של בני אשכנז וצאציהם היום. במנהג אשכנז (בחו”ל), אומרים שתי קדושתאות (מערכות פיוטים שמקשטות את תחילת העמידה עד הקדושה) בשבועות, אחת ביו”ט ראשון ואחת ביו”ט שני: “ארץ מטה” של ר’ אלעזר בירבי קליר, ו”אורח חיים” לר’ שמעון בר יצחק. אף בצרפת היתה אמירת “אורח חיים” רווחת, אך הקדושתא הקלירית נהגה פחות, ובמקומה אמרו הרבה קהילות צרפתיות את הקדושתא “אמרות יי” לר’ יוסף טוב-עלם הצרפתי.
כל קדושתא מסתיימת בפיוט ארוך, הנקרא “סילוק”, שסופה מגשר לאמירת הקדושה עצמה: קדוש קדוש קדוש. אבל קהילות צרפת בטלו את אמירת הסילוקים (חוץ מקדושתאות הימים הנוראים) בתקופה קדומה יחסית. ובהיות שהקדושתא “אמרות יי” לא נהגה מחוץ לצרפת, הסילוק חסר כמעט בכל כתבי היד. רק בכתב היד הצרפתי אוקספורד בודלי Opp. 670, המיוחד במינו, עדיין יש סילוקים; אבל רובם אינם מנוקדים, ונראה שאף בזמנם של הסופר והנקדן לא נאמרו בבית הכנסת.
פרנקל כותב במחזור לשבועות (עמ’ כז, בסוף העמוד), על הקדושתא “אמרות יי”: “הסילוק חסר [….] בכה”י העתיק צ [=אוקספורד בודלי Opp. 670] שרד קטע קצר מתוך תחילת סילוק ‘אתן עוז למלכי’ וצונץ סבור שאין הוא שייך לקרובה של ריט”ע.” אבל אין צונץ מנמק את טעמיו, ודבר תימה הוא, למה לשלול את בעלותו של ריט”ע. ועוד, קשה מזה, שפרנקל כותב שלא שרד אלא קטע קצר, והנה כולו נמצא באותו כ”י (!). ואולי פרנקל שקד על פקסימיליה שהיתה חסרה דף.
לפני כמה ימים העתקתי את הסילוק מהמיקרופילם הנמצא בבית המדרש לרבנים באמריקה, בניו יורק. הוא קטע ארוך מאוד, בן 282 שורות, שמספר הרבה סיפורים על נתינת התורה, והרבה מהם, אולי רובם, נלקחים מהתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף פח-פט. (דרך אגב אזכיר כי סוגיה זו היא מרכזית ב”הגדה של שבועות” שעשיתי לעצמי לפני כמה שנים, ואני מקווה בעז”ה להוציאו לאור לשנה הבאה.) כוונתי להוציא את הסילוק כולו עם פירוש, אבל כאן אתמקד בסיפור אחד.
כך מופיע הסיפור בגמרא (שבת פט.):
וא”ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב”ה, בא שטן ואמר לפניו: “רבונו של עולם, תורה היכן היא?” אמר לו: “נתתיה לארץ.” הלך אצל ארץ, אמר לה: “תורה היכן היא?” אמרה לו: (איוב כח, כג) “אלהים הבין דרכה [והוא ידע את מקומה].” הלך אצל ים, ואמר לו: “אין עמדי.” הלך אצל תהום, א”ל: “אין בי.” שנאמר: (איוב כח, יד) “תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה.” חזר ואמר לפני הקב”ה” “רבש”ע, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה.” אמר לו: “לך אצל בן עמרם.” הלך אצל משה, אמר לו: “תורה שנתן לך הקב”ה, היכן היא?” אמר לו: “וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה?!” א”ל הקב”ה למשה: “משה, בדאי אתה.” אמר לפניו: “רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום – אני אחזיק טובה לעצמי?!” אמר לו הקב”ה למשה: “הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך.” שנאמר: (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו’:
ר’ יוסף טוב עלם (שאין סיבה לשלול את בעלותו על הסילוק) מפייט את הטקסט הזה בנאמנות, עד הסוף – ולא עד בכלל. וכה דבריו:
            עָמַד הַשָּׂטָן לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא בִּגְחִינָה
וְנָם: “תּוֹרָה אֵיפוֹא הִיא, הוֹדִיעֵנִי נָא!”
עָנָהוּ: רֵד לָאָרֶץ וְשָׁם תִּמְצָיאֶנָּה     
חִיפֵּשׂ יָם וּתְהוֹם וַאֲבַדּוֹן וְכָל פִּינָּה
וַיַּרְא וְהִנֵּה אֵין הַתּוֹרָה, וְנֶעֱצַב בַּאֲנִינָה:
“וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה אֵינֶנָּה”
הֱשִׁיבוּהוּ: “הִנֵּה בֶּן עַמְרָם בְּחֵיקוֹ חוֹנָה”
וַיְמַהֵר לַהֲלוֹךְ שָׁמָּה, וַתְּהִי רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה
עָמַד וּשְׁאֵלוֹ: “תּוֹרָה שֶׁקִּיבַּלְתָּה – לְהֵיכָן יֶשְׁנָה?”
הֱשִׁיבוֹ: “מִי אָנֹכִי לְקַבֵּל דָּת הַצְּפוּנָה?
אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע דִּינָהּ”
בְּשָׁומְעוֹ כָּךְ גָּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ בְחֵיקוֹ לְהוֹצִיאָהּ
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְנוֹדֶדֶת מִפֹּה וּמִפֹּה לְהִטָּמְנָה
וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא מְקוֹם שִׁיכְנָהּ
וְחָזַר בְּבָושְׁתּוֹ וְלֹא הוֹעִלַתּוּ רְמִיָּה וְתוֹאֲנָה.
בגמרא,[1] השטן מתעלם מהסיפור מיד אחר תשובתו של משה, וההמשך הוא דיאלוג בין הקב”ה למשה. אצל ריט”ע, השטן מתאבק עם משה רבינו, וממשש בחיקו בעל כרחו, כדרך כליסטס שמתגושש ומנסה לחמוס חפץ מתחת ידי בעליו – או אפילו כדרך גבר רשע שממשש בחיקהּ של אשה בעל כרחה. התורה נשמטת הנה והנה בתוך חיקו של משה (כנראה בדרך נס), והשטן אינו מצליח לחטוף אותה, והוא חוזר בבושת פנים.
לסיפור הזה לא מצאתי מקבילה או מקור. ויש לציין שבמשך כל הסילוק, ריט”ע מדבר על מתן תורה כתחרות – תחרות בין ישראל לגוים, תחרות בין ישראל למלאכים, וכאן תחרות בין משה רבינו (נציגם של ישראל) ובין השטן. ובין כל התחרויות, רק זו שבין משה לשטן היא תחרות פיזית, גופנית, ואלימה.
ויש לדון יותר בכל זה, ואכמ”ל, מפני הימים הקדושים הממשמשים ובאים. ומכל מקום, לאור התיאור החי והצבעוני בפיוטו של ריטע – שזכינו עתה לחשיפתו מתחום נשייה –נבוא להודות ביתר שאת על שזכינו ונבחרנו שתינתן לנו התורה לנו, וכלשון ברכת התורה שאנו מברכים עליה, שכולה הודאה על נתינת התורה לישראל,  “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
א גוטן שבת און א גוטן יום־טוב.

[1] בדרך אגב נזכיר שבגמרא, בנוסח דידן, אין משה רבינו אומר את הפסוק “אלהים הבין דרכה”, אלא היא תשובתה של הארץ. אבל רש”י מביא את הסיפור בפירושו על איוב כח, ובסופו איתא: “בא לו אצל בן עמרם, אמר לו: ‘היכן תורה?’ ‘אצל הקדוש ברוך הוא’.” והעיר לי ידידי ר’ ישב”ב שרש”י מפרש את המילים “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה” כתשובת משה לשטן, שהתורה אינה אלא “אצל הקב”ה”; ואולי היתה לרש”י גירסה בגמרא שמשה אמר את הפסוק הזה, כמו שהוא אצל ריט”ע.