1

Prof. Marc B. Shapiro response to Rabbi Chaim Rapoport

In response to Rabbi Chaim Rapoport’s recent response to Prof. Marc B. Shapiro’s response to Rabbi Zev Leff (see original review), Prof. Marc B. Shapiro has shared with the Seforim blog his original response to Rabbi Chaim Rapoport from several years ago.

ועש”ק פרשת בא תשס”ד

לכבוד ידידי אהובי הרה”ג החסיד המפואר, איש חמודות ונדיב לב, אוצר בלום לתורה ולחכמה, מוה”ר חיים ראפפורט שליט”א, אב”ד דק”ק אילפורד יע”א
אחדשה”ט באהבה נאמנה

תחילה אני מודה למע”כ על טירחתו לכתוב לי ולהעיר על דבריי הפעוטים . . . וכעת אבא לעיקר הנידן במכתבו, וטרם אתייחס לטענתו במישרין, הנני מצהיר שדבריי בזה הם כיהודה ועוד לקרא, שהרי רבנו הגר”א, אשר כל רז לא אניס ליה, כתב בפירוש שהרמב”ם מכחיש את הקמיעות והשמות, ואנן מה נענה אבתריה. וכל הנידון אינו אלא האם אפשר למצוא את זה במפורש בדברי הרמב”ם. ויאמין לי ידידי, כי אני זהיר מאד בכל לשונותי, ולפני שאני כותב דבר בשם הנשר הגדול יושב אני שבעה נקיים, ורק אח”כ הנני מעלה את הדיו על הנייר. וכמובן, מוכן אני להודות שטעיתי, כי אין אדם תחת השמש שיכול לומר שלא שגה, ולא אפונה כי יש בספרי דברים הצריכים תיקון, ושגיאות מי יבין, כל קבל דנא מחזיקנא טיבותא לך אם יעמידני על האמת, ואת הצריך תיקון אשוב ואתקן, אבל בנידון דידן, אינני חושב שטעיתי.

כתב האג”מ שהרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ובפירושו לסוטה ז, ד כתב הרמב”ם נגד אלה הטפשים שכותבים קמיעות ושמים בתוכם שמות קדושים ושמותיהם של מלאכים. זה פירושו של קמיע. וכשהאג”מ כותב “שמות קדושים” כוונתו לאלו השמות שנזכרים ע”י גדולי אשכנז, ולפי דעת הרמב”ם הכל הבל ואלו הכותבים קמיעות טפשים הם כי בדו מלבם כל השמות הללו, שמות ה’ ושמות מלאכים, ורבים הם וא”א לפורטן. ובספרי כתבתי שהרמב”ם שלל את כחם של שמות המלאכים ושמות קדושים (או “קדושים”) ואכן בפיהמ”ש ובמו”נ ברור מללו, וראה גם בפירושו של הרב קאפח להלכות מזוזה פרק ה אות יד.

נכון, כמו שכתב כת”ר, שהרמב”ם אינו שולל בפירוש את סגולת השמירה של שם המפורש או א’ משמות ה’ הנמצאים בתורה. אולם. כל מי שמכיר את דרכו של הרמב”ם יודע שמושג זה ממנו והלאה, וע”כ במבט לשעבר הנני מודה שכדאי היה לי להאריך קצת ולכתוב שאע”פ שהרמב”ם אינו שולל בפירוש את כח השמירה של שם המפורש, בכ”ז לפי הפילוסופיה שלו והשקפת עולמו אין מקום לרעיונות כאלו, כמו שהבין הגר”א ובעל שומר אמונים (א, יג) וכל אלו שהעמיקו בדברי הרמב”ם בלי יוצא מן הכלל, וע”כ תמהתי על האג”מ.

והנני בזה ידידו מוקירו דושה”ט באהבה, מודה ומכיר טובה על ענותנותו וטוב לבו לעיין ולהעיר בדברי.

מלך שפירא




Rabbi Chaim Rapoport on Prof. Marc B. Shapiro and Rabbi Zev Leff

In response to Prof. Marc B. Shapiro’s recent response to Rabbi Zev Leff (see original review), Rabbi Chaim Rapoport has submitted the following letter exclusively posted at the Seforim blog.

בס”ד. שלהי חודש תמוז ה’תשס”ז
לכבוד הרבנים מנהלי ‘בלוג הספרים’, וכל העוסקים במלחמתה של תורה לשם שמים, ה’ עליהם יחיו ויחיינו מיומים

בקשר להמחלוקת שפרצה מחדש בין המשפתים, בענין שיטת הרמב”ם ע”ד פעולת השמות הקדושים והטהורים, אף שאינני רוצה להכניס ראשי בין הרים גדולים[1], אבל הנני בזה כמעיר ובא לפני חכמים, להביא לכללות שיטת פרופ. שפירא סמוכין, מדברי הגאון יעב”ץ בספרו ‘לחם שמים’.
בפירושו ‘לחם שמים’ עמ”ס סוטה פרק שביעי כתב היעב”ץ על דברי הרמב”ם בפיהמ”ש שם משנה ד[2] בזה”ל: “לכאורה יראה מלשונו זה, שהי’ [הרמב”ם] מהביל כתיבת קמיעות לגמרי, ואם כן נגע ח”ו בכבוד חכמי התלמוד. ועיין מה שכתבתי ב’עקיצת עקרב’, משם תראה קצת התנצלות על מה שכתב גם בספר מורה נבוכים מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש, עם שהאמת אתו בזה שכן קורין חז”ל לשם הוי”ה ב”ה, אבל ניקודו ודאי צריך למסורת עכ”פ כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד, ביחוד ביומא ובפ”ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח . . . וכמדומה שהי’ חושב גם כן משתגע למי שעוסק בידיעת צרופי שמות וכן שם בן ע”ב וכ”ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז”ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה, והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אלי’, היא שגרמה לו לשום במלאכי ה’ תהלה, שרי לי’ מרי’ וימציא לו מחילה. ופעולת השמות אמנם מפורש במקרא [3] מאז בעלי המגדל ידעו מזה כמ”ש (פ’ נח יא, ד) ‘ונעשה לנו שם’ (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית, לכן לא עלתה בידם, ע”י בלבול שפתם נתבטלה, לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת, כי חכמים גדולים היו כמ”ש בס”ה) בסוד ‘ויעש דוד שם’ (שמואל-ב ח, יג), המ”י [=המשכיל יבין]”. עכ”ל היעב”ץ.
מלשון היעב”ץ וסגנונו נראה בעליל, שהרמב”ם לא האמין בכח השמות וביטלו כליל, וזאת בגלל שהי’ לו חסרון מסורה, העדר הידיעה בחכמת האמת וסודות התורה.

[על דבר “העדר הקבלה” של הרמב”ם – ראה גם מ”ש היעב”ץ בספרו ‘מטפחת ספרים’ פי”ד המדבר “במעשיו הגדולים של הר”מ ז”ל ומדותיו האלקיות, כן הודיע גם בספר צדה לדרך בהקדמתו. גם האר”י ז”ל גלה עמוקות בסוד אחיזת נשמתו כי גבהה מאד, יעוין ספר הגלגולים. לכן חובה ודאי להפך בזכותו, ולא לתלות בי’ בוקי סריקי דספר מורה נבוכים[4], כי אמנם זולת זה כל חבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פנה. כולם נכונים למבין וישרים ליודעי בינה. חוץ איזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה[5], ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר מין האנושי טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא לבא בעי, וכל כוונתו ז”ל היתה לטובה, וכל מגמתו לחזק מוסדי הדת”].
בכבוד ובברכה לכל העוסקים בפרפראות לחכמה, יישר חילכם לאורייתא – הן הן גופי תורה, עלי ה’בלוג’ לא יבולו, ותורה יבקשו מפיהו
הרב חיים רפופורט
לונדון, אנגלי’.
נ. ב. לתועלת הרבים הנני בזה להעתיק קטע ממכתבי ששלחתי בשעתו לפרופ. שפירא כצורתו וכצלמו:
ב”ה. ג’ שבט ה’תשס”ד
שלום לרחוק בגשם וקרוב ברוח,
ידידי ורעי, ברכה על ראשו תנוח,
חוקר חריף ובקי, משנתו קב ונקי,
מפענח צפונות ופותר תעלומות,
קנה לו חבר, עט סופר מהיר,
הרב דר. מלך שפירא שליט”א
. . . ספרך על קצה הגבול של התיאלוגיה (האורטדוקסית), בו הבקיאות והחריפות משמשים בעירבוביא, קנה שביתה על שולחני, באמת – אוצר בלום של תורה ומחקר מדעי. וכבר הודעתי לחברים מקשיבים לעצתי, שעליהם לקנות את הספר היסודי, – גם זקנים שכבר קנו חכמה, גם מתחילים שיודעים לדבר בדברי תורה. ובעז”ה אם ירשה הזמן אכתוב דברי סקירה וביקורת כפי מסת ידי, אבל עכשיו באתי לפרש שיחתי, לבאר ביתר פירוט את שאלתי. ובהקדם:
בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סימן קמא, ענף ג, עמוד רלט) כתב לאמר “שגם הרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא בטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב”ם ממה שכותבין בצד השני, שא”כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ”מ מודה הרמב”ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ”פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א”כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב”ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי’ שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף סא שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב”ם פ”י מס”ת ה”ה [הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור], וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין, אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו”.

ובספרך אשר כתבת (עמוד 157 בשולי הגליון) ציינת, לדברי האג”מ הנ”ל כ”דוגמא מדהימה”, לאי-ידיעתו של הגרמ”פ זצ”ל בספרי החקירה, של הנשר הגדול בעל משנה תורה. כתבת שהרמב”ם שולל בפירוש את כוחן של השמות הקדושים, לשמור מפגעים רעים ושאר מרעין בישין. (1) בפיהמ”ש סוטה פ”ז מ”ב ו(2)במו”נ ח”א פס”א.
והנה, כפי שכבר אמרתי: לית דין צריך בושש, שאם באנו להביא ראיות ואותות, לאשר דברנו ולקבעם במסמרות, מוכרחים אנו לתוקף של יתד בל תמוט. אמת נכון הדבר, שלפי השקפת עולמו ה’רציונליסטית’ של הרב המורה, קשה למצוא ‘מקום’ בהגיון, לפעולה על-טבעית של שמות העליון. גם מצינו בספריו דברי ביקורת חריפים, דברים כדרבונות כחיצים יורים, כנגד בעלי הקמיעות למיניהם, ביד החזקה הל’ מזוזה ובספריו הנ”ל שציינת אליהם.
אבל הנידון עלי’ עמדתי היתה, האם שלל הרמב”ם בפירוש את השיטה, המייחסת כח שמירה נסי לשמות ופסוקים, וע”ז טענתי שבמקומות שהזכרת אין הדברים מפורשים. ניתי ספר ונחזי:
בפיהמ”ש שם קאי על מה ששנינו בסוטה, “במקדש אומרים את השם ככתבו”, וע”ז כתב: “וכתבו [=השם ככתבו] הוא מה שנהגה מן יוד הא ואו הא, וזהו שם המפורש המרומם, דע זה, ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”. וכוונתו במ”ש [“ואל תטריד את מחשבתך וכו'”] פשוטה, דכנגד הטפשים דיבר המורה, כלפי שאמרו בעלי הקמיעות, שהשם המפורש מרובה באותיות. לפי דבריהם שם בן ד’ קדושתו פחותה, משמות המרובים באותיות שחיברו לשמירה, “השם ככתבו” הינו שם ארוך בכמות, ולא שם הוי’ שאין בו אלא ארבע אותיות. וע”ז כתב הרמב”ם – להד”ם, אל תשגיחו בדברים חסירי טעם, את שם המפורש המירו הטפשים, בשמות שבדו להם הוזים בכוכבים. גם הרמב”ם מודה שישנן שמות קדושים לבורא, וכמ”ש בהלכות יסודי התורה; “השם ככתבו” דהיינו שם בן ארבע המורה על עצמו, בנוסף לשאר שמות ותוארים המורים על פעלו, שבעה שמות הם הקדושים במעלה, ושם המפורש העולה על כולנה.
איפה מצאת בדברי הרמב”ם בפירוש המשנה, ביטול דעת האומרים שהשמות האמיתיים כחן יפה, לשמור את האדם בשמירה מעולה, הלא מזה לא דיבר הרמב”ם מאומה?!
שמא תאמר הלא קרא לכותבי הקמיעות “טפשים”, ועל כרחך שלל מכל וכל את ערכן של הקמיעות והמחברים, לזה אני אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, וכבר אמרו דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. הלא עוד יצא כברק חצו במורה הנבוכים, לתקן הדיעות וליישר המעקשים, לא חס על הקמיעות וה’מכשפים’, הטועים ומתעים את העם בדברים מסולפים. שם (פס”א) נטה ידו לבאר החילוק בין שאר שמותיו שהם “שמות הנגזרים מן הפעולות . . . שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם” לשם המפורש המתייחס להבורא עצמו, “לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים, אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו, ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה והוא יו”ד ה”א וא”ו ה”א אשר הוא שם המפורש גמור, לא תחשוב זולת זה”. ובהמשך לזה כתב: “ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות, כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם, ואינו נקרא שם המפורש כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו”. עוד מתח עליהם את שבט הביקורת בסוף פרק סב: “וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב, והמאמר שיקבצו אי זה אותיות שירצו ויאמר שזה הוא שם יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תאר כך, ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאום הפתאים הראשונים, ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת”.

שתים רעות עשו אלו, בעלי הקמיעות – במעלם אשר מעלו, על כן בצדק קרא להם הרמב”ם טפשים, גם לפי דעת האג”מ שאינו חולק על כחן של השמות הקדושים. (א) בדו להם שמות אשר “לא יורו על ענין בשום פנים”, והטעו את “רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים”, (ב) את השם המפורש המירו ברעתם, באותיות פורחות באוויר לעומתם.
ועוד בה שלישיה, מ”ש הרמב”ם בהלכות מזוזה, שהכותב שמות בפנים המזוזה עבודתו פסולה, ואם קבעה בדלת ביטל את המצוה. ואת רובע עשו האוילים, מוכרי הקמיעות והאלילים, במקום מצוות לאו ליהנות, החליפו ועשו ונתנו ‘סגולות’.
מקום הניח להגרמ”פ לבא ולטעון, שהרמב”ם לא חלק על הנסיון, וכפי שהעיד לנו בעצמו, בהלכות שבת אשר כתב ידו בחיבורו: “יוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש” (הלכות שבת פי”ט הי”ד).
הלא הוא הדבר אשר דברתי בתחלה, שאני הקטן לא מצאתי להדיא, בפירוש המשנה או במורה, ביד החזקה – משנה תורה, שלילת הדברים שכתב הגאון רבי משה. כולי עלמא מודים, ששמות בדויים אינם עוזרים, פיסול המזוזה ה”ה עון פלילי, הלא הגמרא (שבת לב, ב) אומרת שע”י ביטול מזוזה ימות ערירי.
הרואה באג”ם יווכח לדעת, שלא הצדיק ר’ משה את כותבי הקמיעות, במעלם אשר מעלו להמיר ולהחליף, ולעשות ככל העולה על דעתם הכוזב. אלו השמות לא יועילו, ואת כח השמירה לא יכילו, לא דיבר הגרמ”פ אלא מפסוקים הכתובים בתורה, ומשמות שנכתבו בקדושה ובטהרה.

בוודאי לא יקפיד כת”ר על המעורר, הלא כך הוא הדרך – זה בונה וזה סותר, נא אל תשיבני ריקם מלפניך, תורה היא וללמוד אני צריך ממך.
אסיים מעין הפתיחה, בכבוד ובברכה לכת”ר ולכל המשפחה, המקום ירחם עליהם ועל כל הנמצאים מאמיתת המצאו, ברוך עדי עד שם תהלתו
ידידו דושה”ט בלונ”ח תכה”י
חיים רפופורט.

Notes:
[1]
ה”ה הרה”ג ר’ זאב לעפ שליט”א ממושב מתתיהו באה”ק תובב”א והרב פרופ. מלך שפירא שליט”א מארה”ב יצ”ו.
[2]
וזה לשונו שם (לפי מהדורת קאפח): “. . . ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”.
[3]
ראה גם מ”ש היעב”ץ – ע”ד פעולת השמות – בספרו ‘בירת מגדל עוז’ חלק ‘אוצר הטוב’ אות יו”ד: “. . . ההוא יקרא מעשה בראשית כשיושג ענין היצירה בעצם ובסבותיו, באופן שיגיע האדם לתכליתו ויוכל להמציא ג”כ יצירה חדשה מעיקרה, כענין ר”ח ור”א דעסקי בס’ יצירה ומיברי להו עיגלא, להורות יכות וחכמת הממציא העליון אשר חלק מחכמתו ליראיו, וגלה להם סודו לפרסם כח שמותיו הקדושים, ולידע שחולק לאוהביו מכבודו להשתמש בשרביטו שיתדמו לבוראם להוציא הוייות חדשות, ונתן כח בידם לברוא עולמות בכח צירוף השמות המתבאר בספר יצירה למי שיודעו, זוהי חכמת עצמת מעשה בראשית שהפליגו חז”ל בשבחה והעלימוה מאד, (כי אמנם עוונותינו הבדילו בינינו לבין אלקינו, וחטאתינו מנעו הטוב הגמור ממנו עד שאין אתנו יודע עד מה, ולא אחד בדור שראוי וכדאי להבין אותה חכמה), ועלי’ צוו חכמים במשנה (חגיגה רפ”ב) ‘אין דורשין במעשה בראשית בשנים’, לא על ידיעת שמות חומר וצורה ולידע שכל הגופים השפלים מורכבים מארבע יסודות ארמ”ע ושחומר הגלגל הוא גשם חמישי בלתי מושג ומנין גלגלים המדומה שבזה נכללו שני פרקים גדולים מהלכות יסוד התורה באריכות גדול ואין בהם עומק כלל ורובן סברות קלות והשערות מבני אדם חכמי העכו”ם אשר חכמת מה להם, אינן מקנות שלמות לא באמונה ולא בשכל ולא אפילו חידוד”.
[4]
השווה מ”ש על דבר הרמב”ם ב’אגרת בקורת’ ו, רע”ב: “חלילה לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל [!] ולהעמיס בלשונו הצך מה שאין במשמעו ושלא עלה על דעתו ז”ל”.
[5]
להעיר ממ”ש היעב”ץ בספרו ‘בירת מגדל עוז’ (הנ”ל הערה 3) על דברי הרמב”ם בהל’ יסוה”ת פ”ג ע”ד הגלגלים, וז”ל היעב”ץ שם: “כל הגלגלים אינן לא קלים ולא כבדים כו’, לא אוכל לדעת מניין לו דברים הללו, מי עלה שמים וירד ויגידה לנו גבהי שמים, מי ידע מה טבעם . . . אכן באמת הוא נטוי’ מדעת התורה ששמה מים מעל לרקיע, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואיני יודע מה בא הרב ללמדנו בכך, וכי כבוד הבורא תלוי בכך אם הגלגלים כבדים או קלים”.
ועל דבר מי שמאמין בפירוש הרמב”ם להמושגים מעשה מרכבה ומעשה בראשית –פשוטו כמשמעו, כתב היעב”ץ בספר ‘מטפחת ספרים’: “תכלית הדברים, כל המעלה בדעתו שהבלי הפלוסופים הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הוא ודאי אפיקורוס. כופר לא לבד בדברי חכמים, כי גם בתורת משה, שריבוי השמות והכינויים, ופעולות הנראות גשמיות ומסורות יתרות וחסרות, ותיבות ולשונות זרות, ואותיות מלופפות ונזורות ונוספות, ונקודות ותגים ופרשיות, ומאמרים המתנכרים ומשקלות מורכבות והנקראים אצל בעלי הפשט זרים, הלא כל אלה צווחות ואומרות, דע כי לא דבר רק הוא, ואם הוא, מכם הוא. ואולם ודאי שחכמת הטבע תתכן להקרא מעשה בראשית ביחס אל מדרגת פשט המקרא. וכמו שלא יכול הפשטנים לתת טעם וסבה לזרים הנמצאים בו לרוב, וככה בטבע ימצאו זרים למהלך הטבעי, לא ידעו הטבעי, לא ידעו הטבעיים עלתם. אמנם חכמת הטבע של אנשי העולם, היא מלבוש הגס העב למעשה בראשית, שהוא הפרי הגנוז ועצם הענין במהותו, וחכמת מה היא הטבעית של פלוסופים, שעוסקים בקליפות החיצונות הנזרקות, שאינן למאכל ולא נחמדים להשכיל, כי אין להם השגה רק במקרים, ככל מעשה החושים החיצונים”. ואכ”מ להאריך בכ”ז.



Marc B. Shapiro — Response to Rabbi Zev Leff

Response to Rabbi Zev Leff
by Marc B. Shapiro

Rabbi Zev Leff (of Moshav Matityahu) reviewed my book, The Limits of Orthodox Theology: Maimonides’ Thirteen Principles Reappraised, in the most recent issue of Jewish Action [see review]. I don’t feel that he gave the readers a correct sense of what the book is about. To rectify that, I can only ask people to read for themselves and determine if his portrayal is accurate. For now, I would like to challenge him on the specific points he makes.

1. He writes “The Chatam Sofer in his responsa (Yoreh Deah 356) cites a source even older than Rambam who refers to Thirteen Principles of Faith.” As I noted in the book (p. 36 n. 176) the Hatam Sofer was mistaken about this. The source he refers to was actually composed by R. Yom Tov Lipmann Muelhausen (14th-15th cent.) and has recently been published. (I also point out that in another responsum, Even ha-Ezer II, no. 148, Hatam Sofer himself realizes that the source we are talking about has nothing to do with the Thirteen Principles which, he acknowledges, originate with Rambam.) The fact that R. Leff could include such a sentence, even though I showed it to be incorrect, leaves me with some doubts as to how closely he read my book.

2. He writes: “Today the [Thirteen] Principles are universally accepted.” I do not believe this to be the case, and whenever I hear prayers or selihot directed towards angels (a violation of the fifth principle), I am reassured of the correctness of my belief. If one is simply using the Thirteen Principles as a loose term to define traditional Jewish belief, then yes, R. Leff is correct. The purpose of my book was to show that, despite the widespread acceptance, there has nevertheless been a great deal of dispute regarding the Principles throughout Jewish history.

3. He writes: “One who denies any of them is outside the pale of the faith community of Torah Judaism.” Yet this sentence is followed by another sentence which contradicts it: “The Sages [1] do not agree whether to deem one a heretic for harboring this belief.” Which is it? Is one who believes in a corporeal God a heretic or simply an ignorant person who must be enlightened? As I discuss in my book, our sages have disputed this very point, with no less a figure than R. Arele Roth rejecting the Rambam’s view that such a belief turns a person into a heretic.

4. R. Leff then says that I misunderstand “so many Torah sources.” The first one he refers to Rashbam to Numbers 22:1. I referred to Rashbam as an example of one who believed that certain small parts of the Torah are post-Mosaic. Rabbi Leff writes that Rashbam “does not even intimate when this section was written. Rather, Rashbam simply explains that ‘beyond the Jordan’ was written to reflect what would be in the future.” Here are Rashbam’s exact words, as found in Martin Lockshin’s translation:

“The phrase ‘across the Jordan’ is appropriately written after they [i.e. the Israelites] had crossed [to the west side of] the Jordan. From their point of view the plains of Moab [on the east side of the Jordan] are called ‘across the Jordan’”

I assume that R. Leff’s understanding of Rashbam is based on David Rosin’s text (or one of the other editions or CD-Roms that use this text). Rosin’s edition removes anything radical from Rashbam. But as Lockshin has written, Rosin’s “reading is based on a conjectural emendation… I am convinced that Rosin’s emendation is based on his desire to make Rashbam’s comment here seem less heterodox.”

In my book, I also noted that according to a medieval Tosafist collection of Torah commentaries, Rashbam also identified Gen. 36:31-39 as post-Mosaic; yet R. Leff does not mention this.

5. I quoted sources that indicate that the notion of tikkun soferim is to be taken literally. Among these sources are Midrash Tanhuma and Yalkut ha-Makhiri (as well as the Arukh and a number of other texts which R. Leff does not mention, leaving the reader with the wrong impression).

He writes: “What Dr. Shapiro fails to mention is that those portions of the Tanchuma and Yalkut are not found in most early editions.” Let’s assume that this is correct (although to prove this one would need to actually examine the manuscripts, not simply refer to two apologetic comments found in the standard rabbinic commentary to Tanhuma). This would make perfect sense, as later copyists would be inclined to leave out that which they regarded as controversial or even heretical. What then does this prove?

Furthermore, the sources R. Leff mentions are only referring to Tanhuma. Neither of them mention anything about Yalkut ha-Makhiri. Of course, I am sure that he will also assert that this text is a forgery, or was written by a “mistaken student,” and will do the same with any other text that presents an alternate understanding of tikkun soferim.

6. The next section of his review concerns how to understand a passage in R. Nissim and the Midrash. In presenting this, I wrote that it was hard to see how the approach of these sources can be brought into line with Rambam’s understanding of revelation of the entire 5 books of Moses. Nothing that R. Leff writes has changed my mind in this respect. The reader should note, however, that before discussing this I stated that these views “seem to contradict Maimonides’ Principle” (emphasis added). I was well aware that the matter was not completely certain, for exactly the reasons that Rabbi Leff sets out.

7. R. Leff completely misunderstands my view about Principles of Faith and halakhah, so let me try to clear it up. I have said, and I repeat now, that no rishonim that I am aware of, and certainly not Rambam, believed that Principles of Faith can be decided in a halakhic fashion. Hatam Sofer says that they can. According to the Hatam Sofer, Principles of Faith can change in accordance with the halakhic decisions of the times; what used to be an obligatory belief can cease being so, and what is now an obligatory belief need not have been so in the past.

Yet nothing could be more at odds with the Rambam’s understanding. According to the Rambam, Principles of Faith are eternal truths. They define the essence of what Judaism was, is, and forever will be. If the majority of poskim determine that God has a body, this will not change the fact that it is still a basic principle of the Jewish faith to assert the opposite. For the Rambam, Principles of Faith don’t depend on the majority, be they right or wrong, for they are part of the essence of Torah. Principles of Faith have not, and indeed can never, change. Unlike the Hatam Sofer’s pan-halakhic approach, in the Rambam’s conception, one doesn’t need a halakhic decision for the Principles to be binding. As Menachem Kellner has put it, “Dogmas, it must be recalled, are beliefs taught as true by the Torah; is the truth taught by the Torah historically conditioned?”[2]

We can see that the rishonim held this view by how they dispute with the Rambam. When they want to show that one of his Principles is mistaken, they cite a talmudic passage to show that one of the tannaim or amoraim disagreed with him. Thus, to give an example which I only saw after my book was completed, R. Isaiah ben Elijah of Trani’s proof that belief in God’s incorporeality is not a Principle, denial of which is heresy, is that there were sages of the Talmud who held this belief![3]

אבל אם יחשוב אדם שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא הקפידה תורה בכך, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים, שמהם תצא תורה לישראל, שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם, ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף והתמונה, וחלילה שנקראו מינים לאשר נאמר עליהם לקדושים אשר בארץ המה

R. Isaiah doesn’t assume, or even raise as a possibility, that it used to be permitted to believe this, but now, since the halakhah has been decided, it is forbidden. On the contrary, he asserts, based on the fact that some talmudic sages believed in a physical God and they are not, Heaven forbid, to be regarded as heretics, that God’s incorporeality cannot be a Principle. This, to him, is the greatest proof that the Rambam is wrong in declaring that all who deny his third Principle are heretics. In other words, R. Isaiah also believes that for something to be a Principle of Faith, it has to be eternally true.

Thus, R. Leff is incorrect (with regard to the Rambam and other rishonim) when he writes that “faith and belief are mitzvot like all other mitzvot. Hence, the halakhic decision-making process applies to matters of faith in the way it does to other mitzvot.” In my book I acknowledge that this was the Hatam Sofer’s opinion, but it was not the Rambam’s view. In fact, the Rambam could not be more opposed to Rabbi Leff’s statement, as it means that his own Principles of Faith can be “voted out.” I can only wonder, after explaining my position, why Rabbi Leff sees this as “yet another example of Dr. Shapiro’s misunderstanding of Torah sources.”

Incidentally, R. Leff quotes from my book (p. 142 n. 15) that R. Abraham Isaac Kook also held the Hatam Sofer’s opinion. But in that note, I also call attention to other sources from R. Kook that have a different approach. Why does Rabbi Leff ignore them?

6. Finally, R. Leff claims that I “make a brazen attack on Rabbi Moshe Feinstein.” I am not sure why a valid criticism of R. Moshe qualifies as a brazen attack, but let’s move onto substance. (Anyone who has heard my lectures on R. Moshe at TorahInMotion.org, can have no doubt as to my great esteem for him.)

R. Moshe stated that the Rambam believed in the protective power of holy names and the names of angels, as used in amulets. R. Leff, in his criticism of me, states that in Hilkhot Mezuzah 5:4 “Rambam rules that God’s name ‘Shakai’ should be placed on the outside of the mezuzah, indicating his belief that the Shem does have protective powers.”

Yet the Rambam never says that the name of God “should be placed” there; rather, he permits people, in accordance with the widespread custom, to do so if they want to, as this action has no relevance to the mitzvah per se and does not violate any halakhic prohibition. But to say, as R. Leff does, that the Rambam believes that a name of God can protect you (and R. Moshe even says this about names of angels) is a complete distortion of Rambam’s philosophy. Relevant in this regard are R. Kafih’s short remarks in his commentary to Mezuzah 5:4, which could also be seen as a reply to R. Leff.

והדברים תמוהים מי זוטר תפקידה של המזוזה דתנטריה לבעל הבית בצאתו לרה”ר מלשגות בהרהורים, מי זוטר מה שמזכירה לאדם בצאתו למרחב את יחוד ה’ ואהבתו ולא יבוא לידי חטא אפילו במחשבה

In his commentary to Mezuzah 6:13 he writes:

ואין כוונת חז”ל לדעת רבנו שהמזוזה מהנה בעניני העולם הזה, אלא שבזהירות במזוזה ישווה ה’ לנגדו תמיד, ובכך תהיה השגחת ה’ עליו גדולה

Two hundred years ago, the great R. Wolf Boskowitz wrote:[4]

אלא ודאי מוכח מזה דרבינו ז”ל סובר דמצות מזוזה אין בו תועלת השמירה כלל בטבעה ובסגולתה, רק כי היא כמו אחת מכל מצוות ה’ אשר צוה אשר אין בהם תועלת לעניני עולם הזה רק לעשות רצון קונו יתברך אשר צוה על כך וקבלת פרס בעולם הבא, שתי אלה הם תכלית כל המצוות, ותכלית תכליתן היא קרבת אלקים כי זה חפצו יתברך וזה הוא גם כן תכלית מצות המזוזה ואפס זולתו

In his Commentary to Sotah 7:4, the Rambam speaks strongly against those who write amulets. These people put various holy names and names of angels in the amulets. In fact, this is the definition of a Jewish amulet. When R. Moshe speaks of holy names he is referring to the names of God that are mentioned in medieval works (such as כוזו במוכסז כוזו ). Yet according to the Rambam, this is all nonsense.

The Vilna Gaon recognized this.[5] Although he notes that the Talmud has stories of special powers associated with holy names, he also states that according to the Rambam .הכל הוא שקר R. Joseph Ergas wrote:[6]

הרמב”ם ז”ל, כיחש בזה, ולגלג הרבה על המאמין שיש כח בשמות לעשות שום פעולה

In my book, I assumed that R. Moshe’s position could be explained by the fact that he, like so many other poskim, did not immerse himself in philosophy. The fact that R. Leff could also assert this leaves me speechless. What is at issue is not the meaning of a citation of the Rambam from here or there, but a proper understanding of his entire philosophical worldview.

Sources:
[1] According to the scholarly convention, the word “sages” is only capitalized when referring to the Sages of the Talmud.
[2] See his review of my book (“Returning the Crown to its Ancient Glory: Marc Shapiro’s The Limits of Orthodox Theology: Maimonides’ Thirteen Principles Reappraised”) in The Edah Journal 4:1 (2004): 6.
[3] Sanhedrei Gedolah le-Masekhet Sanhedrin (Jerusalem, 1972), volume 5, section 2, p. 118. On the previous page, in direct contradiction to Rambam, he writes:

מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא נקרא מין, שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה ולא גילו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ שלא יהוא מינים ויאבדו עולמן. הלא כמה איסורים קלים כגון איסור מוקצה וכיוצא בו, חיברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו, ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי. אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם [את] הייחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן . . . שלא צותה תורה להורות על אלה הדברים

[4] Seder Mishneh, ad loc. (p. 197).
[5] See Beur ha-Gra, Yoreh Deah 179:13.
[6] Shomer Emunim 1:13.




Will The Real First American Jews Please Stand Up?: A Review of Machon Yerushalayim’s New Book About the Jews of Recife

In the history of Jews on the American continent, many are unaware that the first Jewish settlement in the Americas was not in North America, but instead South America. Specifically, the Brazilian city of Recife was the first formal Jewish community in the Americas. Recife, for a brief period of time, came under the control of the Dutch government. In 1630 they took Recife from the Portuguese, this event was key in establishing a Jewish community, as the Portuguese enforced the inquisition. The Dutch, however, did not, Amsterdam being a city where Marrano could return to Judaism.

When the Dutch took Recife, a Jewish community was established soon after, and eventual for the next 14 years, a the community flourished. There were two synagogues as well as all the trappings of a budding Jewish community – Rabbis, schools etc. The Rabbi of Recife was R. Isaac Aboab da Fonseca (his original surname is Aboab, but later in life he took his mother’s name Da Fonseca as well) – and Machon Yerushalayim has published some of his writings as well as historic documents relating to the Recife community – Kitvei Rabbenu Yitzhak Aboab (De Fonseca) – Hakhmei Recife v’Amsterdam (Machon Yerushalayim, 2007).

The earliest responsum relating to the Americas concerns the community of Recife. As Recife is in the southern hemisphere and their season are the opposite of those in the northern hemisphere, they asked if they should still say ve’ten tal u’mattar at the time it is normally said as it is not the correct season for them.

R. Aboab, a student of R. Isaac Uzziel, was then appointed to the position of hakham and became the assistant of R. Saul Morteira and eventually took his position as Chief Judge of the Amsterdam court. R. Aboab was successed by R. Yakkov Sassportas.

In 1641 R. Aboab was sent to Recife to become the rabbi and head of the Dutch community there. Although the community was doing well, other forces spelled the demise of the community. In 1646, the Portuguese attacked Recife and although initially they were held off, they eventually were successful in reconquering the city and the rest of Brazil. The Jews were given three months to evacuate or come under the inquisition. R. Aboab, and many others returned to Amsterdam. Other refugees went and established communities in the Caribbean while one group, went to then New Amsterdam (eventually New York) and became the first Jews in New York.

In this new book, there is an extensive introduction, by R. Yosef Veitman, the Chabad shaliach in São Paulo, which gives all the above history and more. R. Veitman has done extensive research and this shows throughout the work. The history is very detailed and the sources consulted — both traditional and academic — are quite extensive. The one minor criticism is his use of statements of the prior Lubavitch Rebbi to prove a point of history (see, e.g., p. 39 n. 19 – also see p. 73 n. 123 which, as R. Veitman recognizes is highly suspect), otherwise the research is very good.

Aside from providing a history of R. Aboab and Recife, this work contains Torah from R. Aboab. The most important is the Machberet Nishmat Hayyim. This work was originally in Porteguse, and has now been translated into Hebrew. It has previously been translated into English by Alexander Altmann, “Eternality of Punishment: A Theological Controversy Within the Amsterdam Rabbinate in the Thirties of the Seventeenth Century,’ in Publications of the American Academy of Jewish Research 40 (1972): 1-88, which R. Veitman used with permission. [1] This work dealt with what was a “hot” topic in Amsterdam at the time – whether there is such a thing as eternal damnation. This was very important as many Jews in Amsterdam had relatives in countries under the control of the inquisition and were “practicing” Christians. What would be their status – could their souls ever be redeemed?

R. Saul Morteira essentially said that there is such a thing as eternal damnation. R. Aboab disagreed and penned this work to explain his disagreement. This work has much broader implications for just the inquisition, but to any Jew who for whatever reason did not practice.

Both Nishmat Hayyim as well as R. Morteira’s comments are found in this new volume as well as extensive notes. (Also, R. Meneshe Klein, in his approbation has his own take on this issue.)

Aside from this work, the communal laws of Recife are included, as well as a poem R. Aboab wrote on the Portuguese siege of Recife. It is worth mentioning that R. Aboab did not abandon the Recife community when faced with the Portuguese attack, rather he stayed and ministered to the community during this time of need. There are other smaller Torah pieces (including on the Amsterdam eruv) as well as the teshuva discussing ve’ten tal mentioned above.

The work contains excellent footnotes throughout and all in all this is an excellent work, especially for one interested in either the philosophy of reward/punishment or American Jewish history.

I purchased the book from Biegeleisen in Boro Park (718-436-1165), and I assume in Israel, Machon Yerushalayim should have copies.

Note:
[1] Although Altmann published this already in 1974 the “new” Encyclopeadia doesn’t update the Cecil Roth entry on R. Aboab and still has that R. Aboab’s “work on reward and punishment entitled Nishmat Hayyim [has] not been published.” vol. 1 p. 269.




Two News Items

First, the sale on the Seforim Hard Drives has been extended until June 22 for the Otzar haChomah and the 25th for the Morgenstern hard drive.
Second, a new issue of Ohr Yisrael has just come out and includes more articles on wheat for matzot from Arizona, an article on definition of Darkei Emorei and the related laws, the second installment on the custom of candle lighting. Additionally, there is another article by R. B. Oberlander, related to the Yerushalmi on Kodshim, this one discussing the Friedlander family. Finally, R. Yitzhaki has an article on publishing of a Tanach.




Marc B. Shapiro: Obituary for Prof. Mordechai Breuer zt”l

Obituary: Professor Mordechai Breuer zt”l
By Marc B. Shapiro
Professsor Mordechai Breuer passed away on the twelfth of Sivan, 5767. It is a great loss for the world of Jewish scholarship as well as that of Orthodox Jewry. Breuer, born in Frankfurt in 1918, was the great-grandson of R. Samson Raphael Hirsch, the grandson of R. Shlomo Zalman Breuer, who succeeded Hirsch as Rav of the Frankfurt separatist community, and the son of Dr. Isaac Breuer, the leading theoretician of the Agudah (although the latter’s philosophy would later diverge from what came to be known as the Agudah Daas Torah).

Breuer came to the world of academic Jewish studies rather late, earning his PhD in 1967 for a study of the Ashkenazic yeshiva in the late Middle Ages. (He had previously earned an MA at the Hebrew University, writing on David Gans.) At that time, he was principal of the Horeb school in Jerusalem. He later became professor of Jewish history at Bar Ilan. It is more than a little ironic that a great-grandson of Hirsch would devote himself academic Jewish studies.[1]

Returning to Prof. Breuer, it is hard to do justice to such a productive scholar in a short post. One can be sure that the next issue of Ha-Maayan, with which Breuer was associated since its founding, will have an important obituary.

As one who has worked a great deal in the field of German Orthodoxy, I can state that my work would be much the poorer if not for Breuer’s many writings. His classic Modernity Within Tradition is a marvelous study of the German Orthodox community and a model for how to write the history of American Orthodoxy. For those who read German, I recommend the original version, published by the Leo Baeck Institute. While containing the same text as the English, the German version has additional information in the footnotes.

For those interested in the full range of his scholarship (up until eight years ago) the volume Asif (Jerusalem, 1999) contains a number of his best articles, including his classic study of Hirsch’s Torah im Derekh Eretz principle. (This article was translated into English and published as a booklet, but has been out of print for many years.) The volume also contains a bibliography of his many writings.[2]

Of particular interest to readers of this blog is his final work, Oholei Torah, on the history of the yeshivot.[3] The only criticism I can give of this work is that it tries to do too much, and throws too much information at the reader. Yet it is an enormously helpful volume. I leave aside for now his contributions in a number of other areas of Jewish studies, as well as in general German Jewish history.

As I was in touch with him for many years, allow me to offer some personal comments, and excerpts from letters and e-mails I received, as I think they will be of interest to the readers.

My first contact with Breuer was actually not the most pleasant for me. I was a graduate student and had just published an article in Ha-Maayan (Tishrei, 5754), in which I included a strong attack on R. Esriel Hildesheimer’s Eisenstadt yeshiva by an anonymous nineteenth-century critic.[4] Breuer wrote to me expressing his unhappiness that I had chosen to publicize what, in his mind, were the ignorant ravings of a benighted yeshiva bachur. I thought then, and still think, that — to paraphrase someone else — while ignorant ravings remain ignorant ravings, the history they illuminate is scholarship. The editor, the late, lamented Yonah Emanuel, took my side in this dispute, and I was happy to have his support when confronted by the man who had become one of my idols in scholarship. (Emanuel actually censored my article, taking out a reference to an attack on the Ketav Sofer, an attack that was already in print and which I found helpful in illuminating the dispute taking place in Hungary. The Ketav Sofer was actually a great friend of Hildesheimer, and even invited him to come to Pressburg to serve with him in the rabbinate.)

Following this, our relationship improved, and I often turned to him with my questions. This became much easier when he too acquired e-mail access. Two months ago, in what was one of my last e-mails to him, I wrote:

I take this opportunity to encourage you to think about writing your autobiography. Your great father did so, and all of kelal Yisrael benefited from it. The same would apply to you.

Unfortunately, this was not to be. Already I feel a great loss at not having someone to turn to with all my questions. He was a veritable Urim ve-Tumim when it came to anything dealing with the lost, wonderful world of German Orthodoxy.

A couple of months ago, someone contacted me and wanted information about Hirsch’s visits to the opera. I looked around the internet a bit, and apparently it is “common knowledge” that Hirsch attended the opera. There have even been online discussions about what the halakhic justification of this was. Despite my extensive reading in German Orthodox literature, I had never heard that Hirsch went to the opera. Therefore, I was very skeptical of this piece of “common knowledge.” I was also aware that very often “common knowledge” turns out to be incorrect. But rather than offer my opinion, I did what I always did at times like this. I turned to Professor Breuer, the man who had read everything written by and about Hirsch, and who had painstakingly gone through every page of the German Orthodox newspapers and magazines of the nineteenth century. I also asked him about the general German Orthodox practice of going to the opera.

He replied:

Here and there you can find hints in German printed sermons disapproving going to the opera. When I went to the opera as a boy of 13-14 years my father did not express his dissatisfaction. I don’t know if Hirsch was an opera lover, but I know that he went to concerts when he was at a holiday resort.

All I can say is that if Breuer had never heard that Hirsch went to the opera, how is it that others seem to know this as a fact, and if asked for a source, will reply that it is “common knowledge”?

In another e-mail he wrote similarly:

I know of no Orthodox rabbi in Germany who regularly visited the opera. This applies also to Rav S.R. Hirsch. Very musical as he was, he sometimes visited a concert, especially while on holidays, but never, to the best of my knowledge, the opera.

I also asked Breuer, who attended the Hirschian school in Frankfurt, what the situation was with regard to boys covering their heads (we all know the teshuvah of R. David Zvi Hoffmann testifying as to how they did not do so in the nineteenth century). He replied:

None of the pupils covered their heads all day. I know there were nominally orthodox homes where heads were covered only for prayers and the like. One such case is documented not in Frankfurt, but in Munich. See Adolph Fraenkel’s biography of his father Sigmund Fraenkel, one of the leading members of Bavarian Orthodoxy.

He also pointed out to me that when Hirsch was Chief Rabbi of Moravia, he protested against a rule that Jewish children were forbidden to cover their heads during class. In other words, only in Germany, where that was the common practice, did children sit with uncovered heads. It was not a “shitah” of Hirsch that they do so.

I told Breuer that some people understand Hoffmann’s teshuvah as referring to him taking off his hat when he went into Hirsch’s office, but still having a kippah underneath. He replied that Hoffmann

is obviously dealing with cases which, when the hat was removed, left the head without any cover. Carrying a kippah underneath the hat was very unusual in Germany. If that had been the case, Hoffmann would certainly have mentioned it. By the way, I remember that the principal of the school had his head always covered with a kippah, as did other teachers who carried the title of rabbi.

In another e-mail he wrote:

I left the Hirsch school in Frankfurt in 1934. The rule of uncovered heads while studying “secular” subjects (a concept which should not have actually been used at a school adhering to the principle of Torah im Derech Eretz) was enforced without exception (it was not enforced upon teachers who served as rabbis in one of the local synagogues). However, during the last years of the school’s functioning, when the impact of the Nazi regime became increasingly palpable, pupils and teachers reacted by covering their heads in “secular” subjects as well.

I wrote to Breuer:

In Binyamin Shlomo Hamburger’s new biography of Rabbi Merzbach, pp. 17-18,[5] he says that German rabbis were obligated by law to receive a university degree. As a blanket statement this is false. Yet I believe that there were some times and places when the government did require this. Do you know any particulars about this, i.e., where and when this was required? Also, was Hirsch’s school co-educational (i.e., boys and girls). If so, were the classes mixed or only the school?

He replied:

There was certainly no German law requiring rabbis to have a university degree. In mattters of religion the many German states (“Laender”) were autonomous. At the beginning of emancipation there were states which passed administrative rules concerning the qualifications of rabbis. There were no such regulations anywhere in the Weimar period.There were no mixed classes in S.R. Hirsch’s school except in the very first years when enrol which is present [!] and also in the very last years when students and teachers were continually disappearing. However, throughout its existence the girls’ school (“Lyceum”) and the boys’ school were in separate wings under one roof and one principal and adminstration. Co-education was very rare in Germany before WWI.

I asked him about congregational singing in Germany. He replied:

There was some congregational singing in Orthodox synagogues, but usually the choir sang those portions, with the congregation singing or humming with the choir.

I asked him if his great father was a rabbi (since he is usually referred to as Dr.). He replied:

My father z.l. had two semichot morenu. In Germany no one was titled “Rabbi” unless he was an officiating rabbi, which my father was not. Here in Israel the title of rabbi, gaon, etc. has undergone a process of inflation and my father is regularly referred to as rabbi, which in his case is more justified than in many others.

On another occasion he wrote a bit more about the Hirschian school in Frankfurt and the relationship between his grandfather and Rabbi Marcus Horovitz:

I cannot vouch that my grandfather never accidentally found himself in the presence of Rabbi Horovitz. He certainly tried hard to avoid this. The social rift in Frankfurt between the two orthodox congregations was proverbial. It existed even between different branches of the same family. There were quite a few members of the IRG, even such that were not also members of the other community, who transgressed the tabu [against entering the Gemeinde synagogue] and their number probably increased after World War I. There was no Austritt indoctrination in the IRG school, probably out of consideration for the students whose parents were non-members. There were also members of the faculty who were less than enthusiastic Austritt fanatics.

After reading my dissertation he wrote to me:

Leaving aside your study a certain affinity occurred to me between Rav Weinberg and R. Jacob Emden.

To what you write about R. Weinberg’s responsum about co-education in the Yeshurun organization, I might add that in the late fifties I wrote to R. Weinberg asking him whether his p’sak was applicable to the Esra movement in Israel in which I was active. He never replied, but sent word by a messenger encouraging me to continue my educational activity without swerving to the right After his death I discovered that he had asked two of his students in Montreux to draft a response to my letter. The drafts are in my possession. They contradict each other. One of the two authors now teaches at a yeshiva in Bene Berak.

In his German volume on the history of German Orthodoxy, Breuer mentions that in R. Seligman Baer Bamberger’s synagogue there was no Frauengitter. I assumed that this meant that there was no mehitzah in the famed Wuerzberger Rav’s shul, and I wrote to him to inquire. He replied:

The “Frauengitter” mentioned in my note on p. 375 is the common German translation of mechitzah. It signifies some sort of lattice which was put on top of the parapet which surrounded the women’s gallery (or balcony). The parapet was low enough to allow the women to watch what was going on in the men’s hall downstairs. The lattice (“Gitter”) did not quite conceal the women from the men’s eyes; its significance was mainly symbolical. The lack of this lattice was one of the compromises made here and there with the Reform synagogues where women sat on the balcony, yet in full view of the men since there was no lattice.

This was very helpful to me since in the next issue of Milin Havivin I am publishing something relating to the great controversy in Frankfurt over who would succeed Rabbi Shlomo Zalman Breuer as rabbi of the Hirschian kehillah. Prof. Breuer’s uncle, Rabbi Raphael Breuer, was the rabbi of Aschaffenburg, and the family obviously wanted him to step into his father’s position. However, the members of the community refused to give him their support. One of the issues brought up against Rabbi Raphael was that his synagogue did not a proper mehitzah. I was unable to find any description of exactly what the problem was. Prof. Breuer could not recall either, although as a child he had been to the synagogue on a couple of occasions. He did, however, remind me that his uncle’s predecessor was R. Simcha Bamberger, a son of the Wuerzburger Rav. I therefore assume that the “problem” with the Aschaffenburg mehitzah was the lack of latticework on top of the partition.

After gaining so much from Professor Breuer, I was happy that I was able to give him a present — a copy of a manuscript letter from Hirsch. I didn’t even know what it said, as I found it impossible to read the old handwriting. He wrote to me as follows:

The letter is quite important. R. Hirsch was asked about the relative significance of the Sabbath in Jewish law. I guess the question arose through some discussion with German authorities. They compared the Sabbath to the Christian Sunday. R. Hirsch showed by citing biblical and rabbinical sources that in Jewish law and practice the Sabbath ranked much higher than any other day of rest or festival.

I had hoped that Breuer would be able to publish the letter himself, complete with an introduction. But alas, it was not meant to be. Beli neder, I shall do so.
Despite his age, Prof. Breuer was always prompt in answering all of my questions, and I will be forever grateful. I am also in his debt for another reason. No doubt realizing that he would not be able to write about everything in his files, he offered to give me unpublished material relating to the controversy over the talmudic commentaries of R. Joseph Zvi Duenner, chief rabbi of Amsterdam. Needless to say, I was thrilled, and I thank my friend, Aharon Wexler, who went to his house, picked up the material, and mailed it to me. I hope to be able to publish it before too long.

For those who don’t know, Duenner’s approach anticipated that of Halivni in some respects, primarily in the assumption that the answers given by the amoraim, while binding for halakhic purposes, are not necessarily the best explanation of the Mishnah. Duenner also pointed to a couple of passages in the Talmud — both of which are in the current daf yomi tractate — which he believed are interpolations from the heretics, intended to mock the rabbis. He claimed that the rabbis would never have discussed the case of one who falls off a roof and while landing on a woman has sex with her (a highly improbable scenario, to put it mildly), or that a holy sage would come into a new town and announce that he was looking for a wife for the night (Yevamot 37b, 54a). According to Duenner, these texts are the product of those intending to mock the rabbis, and were unfortunately taken by later scholars as authentic.

Breuer’s grandfather, Rabbi S. Z. Breuer, was one of the leading opponents of Duenner, going so far as to threaten to place him into herem if he didn’t stop publishing his hiddushim, and put the ones already in print into genizah. Duenner refused, and the threat of a herem was never carried out. His hiddushim were later reprinted by Mossad ha-Rav Kook, and some unpublished material was also included in this new edition.

Dr. Marc B. Shapiro holds the Weinberg Chair in Judaic Studies, Department of Theology and Religious Studies, University of Scranton. He is the author of Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy: The Life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg, 1884-1966 (London: Littman Library, 1999) previous posts at the Seforim blog include “Uncensored Books” and an obituary for Rabbi Yosef Buxbaum zt”l, founder and publisher of Machon Yerushalayim.

Notes:
[1] It is even more ironic that the bête noire of Hirsch and S. Z. Breuer, R. Mordechai Horovitz (the Matteh Levi), has a descendant, R. Baruch Horovitz, who runs the fairly haredi Dvar Yerushalayim Yeshiva. In fact, when Rabbi Horovitz reprinted the Matteh Levi in 1979, he received a haskamah from R. Yitzhak Yaakov Weiss, Av Beit Din of the Edah Haredit and a man far removed from the cultured and tolerant Orthodoxy of the Matteh Levi. (Of course, what some would call “tolerant Orthodoxy,” Hirsch and S.Z. Breuer regarded as fraudelent Orthodoxy.)

[2] See Mordechai Breuer, The “Torah-im-derekh-eretz” of Samson Raphael Hirsch (Jerusalem, New York, Feldheim, 1970)
[3] See Mordechai Breuer, Oholei Torah: The Yeshiva, Its Structure and History (Merkaz Zalman Shazar 2003)
[4] See my “A Letter of Criticism Directed Against the Yeshivah of Eisenstadt,” Ha-Maayan 34 (Tishrei, 5754 [1993]), 15-25 (in Hebrew).
[5] Ha-Rav Yonah Merzbach: Pirkei Hayyim, Darko U-Fe’alav (Bnei Brak, 2004)