1

Kadesheinu beMitsvotekha – The Function of the Mitsva

 Kadesheinu beMitsvotekha – The Function of the Mitsva[1]By Rabbi Aryeh A. Frimer* *Rabbi Aryeh A. Frimer is the Ethel and David Resnick Professor of Active Oxygen Chemistry at Bar Ilan University, Ramat Gan 52900, Israel; email: frimea@mail.biu.ac.il. He has lectured and published widely on various aspects of “Women and Halakha;” see: http://bermanshul.org/frimer/ Abstract: The mitsva reflects one of the most pivotal concepts of Judaism. It sanctifies those who answer its calling, and the Jew and Judaism is unique and “chosen” because of it. In this article we highlight the various ways the mitsvot and Halakha transform us and mold the Jewish personality: (a) by converting the “ought” into a “must”; (b) by transforming daily prosaic acts of man into sacred deeds; (c) by converting simple chronological, linear time into special moments of kedusha. The mitsva involves the total personality – “head, heart and hand” and makes the body equally important with the soul in the service of Hashem. Sanctification is accomplished both through deed and thought. The Torah wants the Jew to build an environment which strengthens his religious values and has designated Erets Yisrael as the most fitting place for kedusha. Sanctification through MitsvotOne of the central themes of the Days of Awe is “haMelekh haKadosh” – that the Almighty is not only ruler of the universe, but also its source of holiness. Man for his part is bidden to imitate G-d and, hence, to be holy as well – “You shall be holy, for I your G-d is Holy” (Lev. 19:2).  But how exactly is Man expected to become holy? What is the recipe for sanctification? The answer to this question is found in the Sabbath and Holiday prayers: “Kadsheinu be-mitsvotekha – Sanctify us through your Commandments.” Similarly, before performing mitsva actions, we say: “…who has sanctified us through his commandments.” If G-d is THE Kadosh – THE source of sanctity, we become sanctified by linking up with Him – specifically, by doing His will, by fulfilling His commandments. Centrality of MitsvotR. Norman Lamm[2] notes that the term mitsva reflects one of the most pivotal concepts of Judaism: Firstly, the word mitsva implies a Metsaveh, One who commands. The divine Metsaveh must obviously be a personal G-d – for only a personal G-d is sufficiently concerned with men to care about them and command them into action. Secondly, mitsva implies that man lives under obligation to the Metsaveh, and that his life must be regulated in accordance with G-d’s will. Furthermore, the very existence of mitsva suggests that this personal G-d has made his will known to man through some form of revelation – such as ma’amad Har Sinai.  Uniqueness of the Jewish PeopleBut more importantly, the mitsva is at the heart of our uniqueness as a people. When we talk about Israel as being the “chosen people” – what is it that makes us unique? In Jewish tradition there are essentially two basic approaches:[3] The Mystical Approach suggests that, indeed, there is something about the Jewish neshama that makes it fundamentally different from that of the gentile. This is referred to as the Pintele Yid – the Jewish spark within us. As far as converts are concerned, this approach cites the Talmudic tradition that in addition to the Israelites who departed Egypt, all future souls who would be born or join Klal Yisrael were at Sinai (Shevuot 39a). Therefore, a convert was somehow born with a Yiddishe neshama, a Jewish soul.  According to this approach, the Talmudic statement “A Jew, even should he sin, remains a Jew” (Sanhedrin 44a) is more than just a legal statement about personal status and obligation; it suggests that there is some inherent quality about being a Jew – and one can never opt out. The Rational Approach, on the other hand, argues that a Jew is not intrinsically better. Rather, the People of Israel are a unique entity because of their special calling to do mitsvot. As we say in the birkhot haTorah: “You have chosen us, and given us Your Torah.” And again in the holiday liturgy: “You have chosen us from all nations … and sanctified us through your commandments.” According to this latter approach, we are indeed the “Chosen People,” but we were chosen for responsibility and obligation – not privilege. We become elevated and sanctified by answering this special calling – by doing mitsvot. One has the freedom of choice not to heed this calling. Furthermore, one not born a Jew may take this calling upon oneself by conversion. But those of us who opt to answer this calling affirmatively are sanctified through the fulfillment of the mitsvot. It is through the performance of mitsvot that we Jews become unique. Uniqueness of JudaismBut the mitsva is also what makes Judaism as a religion unique. Most of the religions of the world are primarily spiritual or neshama religions. They are chiefly concerned with “other-worldliness.” The emphasis is on feeling, will or thought. Salvation in Christianity is through faith; the mitsvot are, therefore, superfluous and even in the way. Judaism, on the other hand, is a religion of this world – it is a religion of action. One does not become holy by withdrawing from life, but rather by living it fully under the Torah’s direction.[4] All of life is guided by Torah which is a Jew’s manual for living. Rabbis are generally famous for their Talmudic analysis and halakhic decisions, rather than their works of thought and theology. It is not at all surprising that Jewish action is codified in a Shulkhan Arukh entailing reams and reams of fine print on large pages. Yet the basic elements of faith are simply summarized in 13 principles – and many Rishonim dispute even these.[5]Judaism is also a human religion and by that I mean that, while G-d is the source, it was given to humans for humans. This expresses itself in two ways. Firstly, from the verse “It is not in heaven” (Deut. 30:12), we learn that the Torah was given to Man to interpret, apply and resolve difficulties within given rules – without Divine intervention. Secondly, it teaches us that the purpose of the Torah was not to convert us into angels. The Creator intended the Torah for Man as he is, recognizing all his frailties and all his potential. And yet its goal is to sanctify us by guiding us in how to interact with world around us. This attitude resonates in the oft quoted statement: “The Torah was not given to angels” (Lo nitna Torah le-malakhei ha-sharet; Berakhot 25b). In this regard R. Adin Steinzalts writes: “If G-d had wanted Man to become an angel and do everything as such, He simply would have created more angels. But His wish was to create Man.”[6]In summary, then, the mitsva sanctifies those who answer its calling and the Jew and Judaism is unique because of the mitsvaMechanisms of SanctificationA little over a decade and a half ago, Anthony Eitan Fiorino wrote insightfully about his conversion and spiritual growth through Judaism.[7] He cites testimony from over the ages indicating that simply behaving as a Traditional Jew leads to spiritual growth. But what, however, is the mechanism of this change? We highlight below the various ways the mitsvot and Halakha transform us and mold the Jewish personality. 1) Firstly, the mitsvot convert the “ought” into a “must” – relative morality into absolute morality. “Thou shalt not steal” is applicable even if the thief is an impoverished ambulance driver stealing $100 from a deceased billionaire. Relative morality, the greater good, might well say the theft is acceptable – after all no one is really hurt. The Torah says “Lo tignov” with absolute authority. An ought is converted into a must – a relative value into an absolute one.[8] 2) Secondly, the mitsva transforms daily prosaic acts of man into sacred deeds. It takes simple actions and converts them into meaningful events. Let’s look first at several examples. (a) Eating is a neutral: it is neither good nor bad, just necessary. Yet in halakaha it is sanctified by a variety of required actions. First there is the simple act of reciting a berakha, which is an acknowledgement of the G-d of Creation. Ultimately, He is the source of all reality and making a berakha is an act of submission to His will. The sundry laws of kashrut, ritual slaughtering, blood removal, separation of milk and meat etc. – all make eating important, special and sacred. This is because now the neutral act of eating is part of avodat Hashem – Divine service. (b) There is nothing more neutral, perhaps, than going to the washroom. Yet here, too, halakha requires us to stop and think. In the Asher Yatsar benediction recited following use of the lavatory, we acknowledge a Creator “who has formed man in wisdom and created in him a complex system of openings and cavities. It is well known before your glorious throne that if one of these (openings and cavities) be opened or closed improperly, it would be impossible to exist in Thy presence. Blessed art Thou Lord who heals all creatures and does wonders.” Halakha utilizes this commonplace experience to meditate on the wonders of creation, and ponder the miraculous nature of the body. Even this basic occurrence is elevated to the spiritual. In this regard, R. Danny Levine recounts that prior to a shul board meeting, he went to use the amenities. The President of the shul caught him exiting the lavatory mumbling something. Upon being questioned, R. Levine explained all about Birkhat Asher Yatsar and its import. When they returned to the Board meeting, the President lightheartedly commented how holy their rabbi was! “After all, he even makes a berakha when he goes to the washroom.” As fate would have it, six months later the Shul President was hospitalized and the Rabbi went to visit him in the hospital. As he entered, the Rabbi’s eye caught sight of the catheter at the President’s bedside. To this the President insightfully commented: “Forget about the annual Kol Nidrei, Rabbi – it’s the daily Asher Yatsars that count!”[9] (3) But the mitsva also transforms simple chronological, linear time into special moments of kedusha – what the ancient Greeks called the conversion of chronos into chiros. Thus, halakha takes 25 hour periods and converts them into what R. Abraham Joshua Heschel referred to as “Sanctuaries in Time”[10] – into a Shabbos, a Yom Tov or a Yom Kippur. On Shabbat and Yom Tov we attempt to bring down the spiritual and meld it with the physical. On a fast day, we attempt to raise the physical up to the spiritual. R. Joseph B. Soloveitchik zt”l, “The Rov,” commented that, on the Regalim in Temple times, Jews were invited to visit G-d’s home; on Shabbat, Hashem visits ours – if we will only invite him in.[11]Ultimately, the goal of Yiddishkeit is to capture chunks of life and bring them tahat kanfei haShekhina – into the spiritual, sanctified realm. This what Hazal mean when they comment “Sanctify yourself in the neutral areas” (Yevamot 20a). Sanctify yourself by taking even those areas which are halakhically neutral and permissible, and dedicate them toward Divine service.[12] Ideally every action should be linked somehow and in some way with the divine will and divine service: eat so you have the strength to better serve Hashem;  sleep so as to be awake and alert to better carry out the Divine will;  go to museums and zoos, so as to better appreciate the wonderfully multifaceted world Hashem has created. In all these actions, there is nothing wrong with enjoying yourself. But it is the element of kavana – my intention and motivation – which sanctifies the act and makes it part of Divine service.[13]One of the most important lessons in this regard I learned when I was in my early teens at Camp Munk in the Catskills. At that time, R. David Cohen Shlita, now one of the leading Poskim in New York, was head learning group teacher. One morning, while we were playing baseball, “Reb Dovid” came down to the field and asked if he could “hit a few out.” We were, of course, thrilled  to see this then budding gadol playing baseball. But after a short while, the third baseman called out: “Hey Rebbi, isn’t this bittul Torah [Isn’t this a waste of time, when you could be learning Torah]?”Reb Dovid smiled and asked us all to gather at the pitchers mound. He explained to us that Divine service doesn’t just mean to learn, learn, learn or do, do, do. The Torah was given to a complete human being who has strengths and weakness, desires and needs. The Torah was not given to angels (Berakhot 25b). Even budding scholars need to play a little baseball or basketball! And then he taught us the important lesson of kavanah – intention and motivation. If you indulge in baseball to simply while away the time, because you think you have nothing better to do – yes this is most definitely bittul Torah. However, if you engage in sports and exercise so that your body will be healthier to serve your creator; to clean out the cobwebs of your mind; or so that you will be more relaxed and have more stamina to learn Torah – this too is part of the complete picture of serving G-d.[14] Of course, everything must be done within good taste and reason.Another important lesson in this regard I learned when I was 17.  I spent the summer in Israel at Camp Daroma in Rehovot, Israel. One Shabbat afternoon, we were invited to the home of R. Elimelekh Bar-Shaul, then Chief Rabbi of the city. He asked us what we thought about the Halakha which instructed one to put on the right shoe first, but then tie the left shoe first (Shulkhan Arukh, O.H., 2:4). The younger campers giggled, but the older ones realized the import of the question: was this what the halakha had to occupy itself with? Are these the issues that need to preoccupy a Jew?And then R. Bar-Shaul explained: “You see,” he said softly, “Yiddishkeit is in a constant struggle to sanctify more and more of life. Putting on your shoes is a neutral action – how do I sanctify it? The answer is by linking it to the service of THE Kadosh. I put on my right shoe first, because right symbolizes strength and I begin my service of the Creator with strength. But I tie my left shoe first, because a male Jew ties his Tefillen on his left hand. Hence, with regard to tying, left is more sanctified. You see this is not at all silly or trivial,” said the Chief Rabbi, “it’s about Kedoshim tihiyu (Lev. 19:2). – our attempt to capture more and more neutral chunks of life and bring them under the wings of the Shekhina.” To summarize, then, the mitsva converts the “ought” to a “must”; it reshapes simple acts into sacred events; and similarly, it transforms simple time into sanctified moments. 4) We are continuing our discussion of how mitsvot sanctify. And in this regard it is important to note that the religions of the past were reserved either for intellectuals and philosophers, or for people capable of mystical depth, or for individuals with profound spiritual gifts.  But full performance of the mitsva involves the total person – not just the head (thought and kavana), and not just the heart (sentiment or emotion), but also and primarily the hand – the body. Hence, even the simple Jew can serve Hashem – you don’t have to be a philosopher or mystic. In a sense, then, the mitsva, democratizes living because all people, rich or poor, weak or powerful, learned or illiterate, low or high born, gifted or not – all serve G-d through the calling of the mitsva.  Nevertheless, since the mitsva involves the total personality – “head, heart and hand” – and since each individual is unique, so is their avodat Hashem (Divine service). 5) This brings us to a crucial fifth point. Judaism makes the body equally important with the soul in the service of Hashem – by making the body the only real agent for the fulfillment of mitsvot. As the verse (Psalms 35:10) says: “All my limbs call out: Hashem who is like you.”[15] In that visit I described above at the home of R. Bar-Shaul in 1964, the Rehovot Chief Rabbi noted that this verse is cited as the source for “shokeling” – swaying back in forth in prayer.[16] “You see,” said R. Bar Shaul, “prayer is primarily service of the heart. The body too wants to be involved – so it shokels.The critical point is that, in contradistinction to Christianity and the ascetics, mainstream Judaism does not consider the neshama as good and the body as bad. How could the body be bad? It was made by Hashem! What’s more, it is only through the body that we can reach out and serve the Almighty. In his Iggeret haKodesh, Nahmanides argues that the body is neutral, neither inherently good or bad. It all depends on how it is used. A hand that writes a sefer Torah is sanctified; while one that murders is defiled. The same is true for sexual relations. Not only is intimacy sanctified and sanctifying by the marriage ceremony, Sheva Berakhot, laws of family purity, procreation and mitsvat onah (conjugal relations) – but it also creates an emotional and physical bond between husband and wife. It is within this firm and warm relationship of sharing and love that children should be born and educated to serve as the next link in the chain of tradition.  By contrast, Catholicism views celibacy as the true ideal. For Judaism, the body is the chief agent of avodat Hashem, and hence is to be protected and respected, and it will share in the heavenly rewards of the Messianic period and “the days to come.”Summarizing once more: the mitsva works on the total personality – head, heart and hand. In addition, the body is a full partner with the soul in the fulfillment of mitsvot and the attainment of spirituality. Sanctification through Deed and ThoughtThere are two types of mitsvot. The specific commandments guide us through specific actions or prohibitions. But there are also the mitsvot kelaliyyot, the general mitsvot that provide a general blueprint of the Torah’s vision and direction. These include actions required by the verses: “Thou shalt be holy” (Lev. 19:2); “Do what is just and good” (Deut 6:18); “Love thy neighbor as thyself” (Lev. 19:18); and “The Torah’s ways are the ways of pleasantness” (Prov. 3:17). The general commandments guide attitudes and motivation. They aid in the development of a Jewish Weltanschaung so that, firstly, one can cope with the gray areas – the ambiguities of life. But, secondly, general mitsvot open up the possibility of lifnim me-shurat ha-din – of supererogatory acts. They allow us to reach out towards an ideal vision of that which can, could, or ought to be. In short , the specific mitsvot sanctify the personality through the body, through the deed, through the experience. The general mitsvot sanctify the individual through the intellect, thought and attitudinal changes.  The Role of the Land of IsraelThere is, however, one last issue regarding the role of mitsvot in the life of a Jew that we have yet to discuss. Is there a preferred site or location for the fulfillment of mitsvot?  The answer is, of course, a resounding yes – and that place is the Land of Israel. I am reminded of it every time I return to the States for a sabbatical and am forced to eat in the Sukkah in the freezing cold, or try to burn my hamets in the snow! It’s not how the Torah meant it to be! From a Jewish perspective “It simply ain’t natural!” Indeed, Nahmanides, citing the Sifri, goes so far as to suggest that the only reason why the Torah commanded us to do mitsvot in the exile was so that we wouldn’t forget them before we returned to Israel.[17]              But Erets Yisrael represents much more. It is ideally the location where Jews are meant to be in control of their cultural environment – where the surroundings strengthen the values that a Torah-true Jew attempts to inculcate in his children and family members at home. As noted by Hazal time and again, in the galut, Jews suffer from dominion of the nations of the world (shi’abud malkhuyot). What troubled Hazal was not primarily the political dimension of this foreign control, rather its cultural aspects. In the diaspora, a traditional Jew cannot function completely naturally; he is always a minority and constantly apologizing.  He is often at odds with many of the values of the world around him. Talmud Berakhot (17a) recounts that R. Alexandri concluded his Shemoneh Esrei as follows: “Ruler of the world: You are well aware that our honest desire is to do Thy will. But what prevents us? The evil inclination and the dominion of the nations.” The Yetser haRa erodes man’s Torah values from within, while shi’abud malkhuyot does so from without. With such adversaries, it is little wonder that the battle to remain a committed Jew is not always easy. The Torah wants the Jew to build an environment which strengthens his religious values and has designated Erets Yisrael as the most fitting place for kedusha. It is for this reason it is referred to as Erets haKodesh. I’m not so naïve as to think that there isn’t cultural – if not an element of political – shi’abud malkhuyot in modern day Israel. On the contrary, this is perhaps THE major challenge for religious Zionism in the next decade: to rebuild Israel spiritually. Reciprocity between G-d and IsraelWe began our presentation with a discussion of the meaning of “the Chosen People.” Interestingly, in this regard, we find two famous yet seemingly contradictory Rabbinic traditions regarding the giving of the Torah (Avodah Zara 2a,b). One indicates that indeed
G-d chose Israel. Actually what it says is that G-d held up Mt. Sinai over their heads threateningly and said “you either accept the Torah, or I will return the world to tohu va-vohu (chaos).”  The second tradition maintains, however, that the People of Israel chose G-d. Actually, what the Talmud says is that G-d went around to the nations of the world trying to give them the Torah. But, when they heard its various restrictions, prohibitions and moral imperatives, they rejected it. Only klal Yisrael said “Na’aseh ve-nishma.”.               R. Norman Lamm[18] indicates that these two traditions are not irreconcilable. Indeed, at Sinai, G-d chose us to receive the Torah and mitsvot. Each of us in klal Yisrael, for better or for worse, is born into a people who have a Divine calling. But revelation is of no value unless we willingly accept that calling, unless we willingly choose G-d by answering Na’aseh veNishma, unless we respond with hineni.  I may be a Jew by virtue of G-d’s choice, but only I can determine what kind of Jew I choose to be!This reciprocal relationship between G-d and Israel[19] is an idea made famous in the form of two jingles – the first, is that of British Journalist William Norman Ewer (18851976), who wrote: How odd of G-d, to choose the Jews.To which Hebrew University philosopher Leon Roth (1896-1963) responded:It’s not so odd – The Jews chose G-d.Indeed, there exists a mutual bond of love between G-d and the Jewish people. God chose Israel out of love, as we say prior to the morning recitation of Shema: haBoher be-amo Yisrael be-ahava.” We, in turn, reciprocate by declaring “And thou shalt love the Lord thy God.” The Call of the ShofarDuring the course of the year we are dragged along by the ebb and flow of life.  We have little time for kavana, less for renewal and rededication.  But the Shofar of Elul and Rosh HaShana and the fasting of Yom Kippur are the clarion call to re-evaluate the purpose and message of our life. It is a call to consciously sanctify our thoughts, our deeds and our actions – to bring more and more of our individual and communal lives “tahat kanfei haShekhina.”               May we be worthy this year to see the fulfillment of our prayers: “Sanctify us through Your commandments, and grant us a share in Your Torah, sustain us with Your kindness and rejoice us with Your salvation, and purify our hearts to serve You sincerely.”10 


[1] I would like to acknowledge the enormous contribution made by Avi Mori R. Norman E. Frimer zt”l, to the substance and content of this piece – and would like, therefore, to dedicate it to his memory. I would also like to thank R. Shlomo Pick and Arnold Lustiger for their many sources, comments and suggestions.[2] R. Norman Lamm, “Issues of Faith,” Dimension, Winter 1967, pp. 5-9.[3]   R. Joseph B. Soloveitchik held a hybrid position, namely, that a Jew had two types of sanctity, one inherited from the Avot, and the other by fulfilling mitsvot. See: R. Joseph B. Soloveitchik, Al haTeshuva, ed. Pinchas Peli (Jerusalem: World Zionist Organization, 1975), pp. 132-133 (citing Rashi to Deut. 14:2); R. Joseph B. Soloveitchik, Shiurim leZekher Aba Mori z”l, Vol. II, “beInyan Birkot haTorah,” pp. 13-14. See also Arnold Lustiger, Derashot haRav (New Jersey: Ohr Publishing, 2003), pp. 208-209.[4]   See the related comments of R. Yehuda Amital, “Human Holiness,” available online at: http://tinyurl.com/qmpv4k.[5] See: (a) R. Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology: Maimonides’ Thirteen Principles Reappraised (Oxford: Oxford University Press, 2004). (b) Menachem Kellner, Dogma In Medieval Jewish Thought: From Maimonides To Abravanel (Oxford: Oxford University Press, 1986).[6] R. Adin Steinzalts, “Human Holiness,” in The Strife of the Spirit (Northvale, New Jersey: Aronson, 1988), p. 38. For further discussion of “The Torah was not given to angels” principle and it’s halakhic ramifications, see: R. Shlomo A. Glicksburg, “Lo Nitna Torah leMalakhei haSharet: Al Gevulot haDiyyuk haMada’i biPesikat Halakha,” BD”D – Journal of Torah and Scholarship (In Press).[7]  Anthony Fiorino, “One Soul’s Adventure: Spiritual Growth Through Halacha,” Jewish Action, Winter 5753/1992-3, pp. 32, 84-93.[8]  See the comments of R, Joseph B. Soloveitchik, cited by Arnold Lustiger, supra note 3, Appendix B, esp. pp. 235-236.[9]   See the moving article of Kenneth M. Prager, “For Everything a Blessing,” A Piece of My Mind column, JAMA 277, no. 20 (May 28, 1997), p. 1589; reprinted in ASSIA – Jewish Medical Ethics, III:2 (September 1998), pp. 34-35. [10] R. Abraham Joshua Heschel, The Sabbath: Its Meaning for Modern Man (New York: Farrar, Straus and Giroux, 1951). The Kabbalistic work Sefer Yetsira (6:1) speaks of three dimensions in which holiness may be created: time, space and being (soul).[11]  R. Joseph B. Soloveitchik, Shiurim leZekher Aba Mori z”l, Vol. I, “Kibbud veOneg Shabbat,” pp. 50-68, at 67; R. Joseph B. Soloveitchik, Exalted Evening, R. Menachem Genack, ed. (New York: OU Press, 2009), pp. 88-89; R. Hershel Schechter, Nefesh haRav, p. 157.[12] See: R. Joseph B. Soloveitchik, Halakhic Man (Philadelphia PA: Jewish Publication Society,1983).[13] See Shulhan Arukh, O.H. sec. 231, no. 1. [14] Regarding exercise, see the comments of R. Abraham Isaac haKohen Kook, Orot, Orot haTehiyya (Jerusalem, 5753), Chap. 33, p. 80.[15] See: R. Norman E. Frimer, A Jewish Quest for Religious Meaning (New Jersey: Ktav, 1993), p. 78.[16] R. Hezekiah Da Silva, Peri Hadash, O.H., sec. 95; R. Israel Meir haKohen, Mishna Berura, ad. loc. subsec. 7. See the extensive discussion of R. Eric Zimmer, Olam keMinhago Noheg (Jerusalem: Zalman Shazar Center, 1996), pp. 97-111.[17] R. Moses ben Nahman, Commentary to Lev. 18:25; see also Rashi and Ramban to Deut. 11:18.[18] Supra, note 2. See also R. Norman Lamm, in “Symposium: You have Chosen Us from Amongst the Nations,” Jewish Action, Fall 5765/2004 (65:1).[19] See: R. Jonathan Sacks, Covenant and Conversation, Ki Tavo, Sept. 9, 2006.




Rabbinic Insults and Bibliographical Errors

One of the more interesting pioneers of the haskalah movement was R. Shelomo Zalman Hanau (Katz).  Hanau’s works mainly concern grammar and, in that vein, corrections to the siddur.  Hanau’s first book, Binyan Shelomo, Frankfort A.M., 1708 was published when he was 21.  This book focuses on grammar, but, as we have already discussed, was important in the development of the Siddur. (Additionally, see S.’s recent post on Hanau here.)  This book is now up for auction, however, I must note that there seems to be an exaggeration regarding the scarcity of a particular page. 

The catalog describes the book as follows:

The author was born in 1687 and was noted for his many books regarding the foundation of the Hebrew language . . . The author corresponded with many Torah luminaries regarding his subject of expertise.  His first book, Binyan Shlomo  . . . [a]s a young scholar he spoke sharply against many sages who preceded him by hundreds of years.  As the years passed, the author regretted his sharp language and printed a unique apology in which he notes the names of the sages whom he did not properly honor.  This list features at least five leading Torah scholars from previous generations.  To the best of our knowledge, this leaf is not extant today and is not listed in the C.D. of the Bibliographic Project.  The book itself was never reprinted and is very rare today.  To the best of our knowledge, this is the only known copy with the apology leaf.

Judaica Jerusalem, Elul 2009, lot # 144, (emphasis in original).  There are a number of corrections in order.  First, the description states that there was only one edition of Binyan Shelomo “and it was never reprinted.”  That is incorrect.  Aside from two photo-reproductions done by Copy Corner and Guttman, Binyan Shelomo was reprinted in  1723.  Vinograd, in his bibliography, Otzar Sefer ha-Ivri, lists this book as extant the Annenberg Library, which, according to their online catalog, the book can still be found.[1]  Turning now to the “apology leaf.” It is correct that the leaf is rare, however, it is an overstatement to say this is the only known copy with the leaf.  Indeed, the existence of the leaf is not mentioned in Vingrad’s Otzar ha-Sefer ha-Ivri, Jersusalem: 1994, vol. II, Frankfort A.M. # 218. But, the leaf was mentioned already in 1865 and the fact that Hanau issued an apology was mentioned as early as 1715.  The first mention that Hanau issued an apology (although there is no mention of a special leaf) was in Johann Christoph Wolf’s Bibliotheca Hebraea, Hamburg: 1715.  (S. has kindly translated the relevant passage here.) Shadal in Prolegomenon, Grimmae: 1838, 61-2 n.1, also records Wolf’s comments. (See S.’s comments regarding the use of Prolegomenon here.)  The first to republish the apology leaf was Meir Wiener in Ha-Maggid, May 17, 1865, Ha-Tozfeh le-Maggid.  Wiener decided to republish the text of the entire leaf “due to its rarity.”  Wiener obtained a copy from the Rosenthal library and in the catalog for the library by Roest, Yodeah Sefer, he says “that in my copy I have an extra page at the end.”  Yodeah Sefer, letter Bet, # 304.  This notation was then recorded in Wiener’s bibliography of St. Petersberg library, Kohelet Moshe.  Wiener says “that the extra page at the end, which Roest records and where the author asks for forgiveness for insulting various authors, is not in this copy.” While it wasn’t in these copies, nor is it in the copy on Hebrewbooks.org, it is in the JNUL’s copy which is online here.  Additionally, we have a copy which has this leaf, making it at least two others in existence. 

We now turn to what precipitated the inclusion of this leaf.  According to the auction description, R. Hanau did this on his when “the years passed” and he “regretted his sharp language.”  According to Roest, however, “it is without a doubt that Hanau was forced by the Rabbis to print this apology, just like R. Moshe Hayyim Luzzato.”  Roest, op cit.  Thus, according to Roest, the apology was not brought about from Hanau’s own introspection but because of the Rabbis.  Indeed, Friedberg in Bet Eked, says “that the author [Hanau] was forced by the Rabbi of Frankfort A.M. and his bet din to print a special page, in a smaller format, which was appended to the work, in which the author asks for forgiveness from the authors which [Hanau] insulted in his book.”  Bet Eked, letter Bet, # 1238. Similarly, Wolf states “Rabbis of Frankfurt were going to destroy it by flames” had Hanau not agreed to print the apology.  So according to these sources, Hanau was forced to print this apology.  According to a contemporary source, we can place the retraction before 1713.  This is so, because in Siddur of R. Azriel and R. Eliah of Vilna, published in 1713, they note that Hanau printed a page “asking for forgiveness.”  Additionally, according to this source, the request for forgiveness was at the behest of the Frankfort bet din.  R. Azriel and R. Eliah say that the page was printed “due to the decree of the head and leaders of the holy city Frankfort A.M.”  R. Azriel and R. Eliahu then continue, and mention the possibility that R. Hanau deserved to be placed under the ban due to his disrespectful words.  David Yitzhaki appears to have misunderstood R. Azriel and R. Eliah’s words as Yitzhaki says “that Hanau was almost placed under a ban.” D. Yitzhaki, “The Editors of the Ashkenzi Siddur & R. Shelomo Zalman Hanau and his Forgeries,” in Luach Eres, Toronto, 2001, 32.  If, as it appears, Yitzhaki’s source is the quote from R. Azriel and R. Eliah, that quote merely says that it was R. Azriel and R. Eliah’s opinions that Hanau “should” have been placed under the ban, they never say that there was a serious consideration of actually placing Hanau under a ban.[2] Of course, according to Wolf’s version, Binyan Shelomo was to be consigned to the flames, also implying a ban.  Wolf, however, provides no source for this assertion, and it seems unlikely that R. Azriel and R. Eliah would fail to mention the fact that Binyan Shelomo was almost destroyed.      

There is one more version of the story behind the retraction that is worth noting because it contains a major error.  This is a real honker.*  Moshe Carmilly-Weinberger, in Sefer ve-Seif, apparently confused R. Hanau’s Binyan Shelomo with another book that has the same title. Carmilly-Weinberger writes (172-73):

R. Yehezkel Landau the Noda be-Yehuda, stood with R. Yisrael Lifschitz [regarding the controversy surrounding the infamous Get of Cleves], who was in conflict with the head of the Frankfort bet din, R. Nathan Maz and R. Shelomoh Hena [sic] the author of the Binyan Shelomo.  Since R. Landau agreed with R. Yisrael Lifschitz, the enemy of R. Shelomoh Hena, [Hena] banned the work of the Noda be-Yehuda.

Carmilly then quotes a passage from the Hida’s work Shem ha-Gedolim in support of the above statement:

And because of this [fight about the Get of Cleves], when the book Noda be-Yehuda was published the Goan, author of Binyan Shelomo and his bet din prohibited anyone from reading [the Noda be-Yehuda].  The Noda be-Yehuda, however, took the opposite view and he said I tell anyone who is reasonable to go ahead the Binyan Shelomo, to look and see ערות האר”ש השמנה הוא אם רזה (a word play implying that there isn’t much in the Binyan Shelomo). 

Carmilly then continues, and he links the extra leaf in the Binyan Shelomo, to these statements explaining that Hana asked forgiveness for all those people he insulted.  Carmilly implies that the forgiveness related to the controversy about the Get of Cleves!  This is wrong. First, and foremost, the controversy regarding the Get of Cleves occurred in 1766, Hanau died in 1746.  Moreover, Hanau could not have counseled people not to read the Noda be-Yehuda as that was published in 1776 some thirty years after Hanau died.  Additionally, it is clear that Carmilly never saw this leaf as we will soon see, this leaf requests forgiveness from rishonim and doesn’t mention anyone involved in the Get of Cleves controversy.

Carmilly confused two books with the same title, Binyan Shelomo.  The first, by Hanau on grammar which is the subject of our discussion, and the second one, is written by R. Nathan Maz, and was published in 1784.  R. Nathan Maz [3] who was involved in the Get of Cleve controversy and who was on the Frankfort bet din (something that Hanau was not), was the subject of the above discussion. What makes this error even more ironic is that Nepi-Ghirondi, in his Tolodot Gedolei Yisrael, correctly notes that R. Maz authored a work titled Binyan Shelomo.  Carmilly, however, faults Nepi-Ghirondi “incorrectly associating Binyan Shelomo with R. Maz and, instead, the correct author is R. Hanau!”   Id. 172 n.297.  Of course, if one looks at the Hida in the original, it is also apparent that he is not referring to Hanau but to a different book with the same title.

Turning to the text of the “request for forgiveness.”  This text reminds me of a story I heard regarding a relative.  According to the story, A. calls C. “stupid.”  A’s mother then tells A. to apologies, to which A. turns to C. and says, “I am sorry you are stupid.”  Hanau’s request for forgiveness is similar as after offering a general request for forgiveness, Hanau then goes ahead and records every objectionable thing he said. For example, Hanau says

I erred in my ways when I disagreed with the authors.  I was too verbose and, at times, I insulted the authors . . . therefore I come to ask forgiveness: from the prince Don Isaac Abarbanel  when I wrote that “he speaks without logic and his words make no sense,” and in another place I wrote about him that “this statement [of the Abarbanel] is because of his lack of knowledge and that he didn’t understand what was being said” . . . Regarding the Ibn Ezra I wrote “he didn’t subject this statement to logic”

While this apology my be tongue in cheek, it seems to have appeased many or, at the very least, many thought Hanau’s next book didn’t suffer from the same lack of respect.  In R. Yehezkel Katzenellenbogen’s approbation to Sha’arei Torah, Hamburg 1717, he notes that while Hanau had in his prior work been too harsh with his language in “Sha’arei Torah, [Hanau] speaks with the appropriate measure of respect as I [R. Katzenellenbogen] have carefully checked.”[4] 

Notes:
[1] Wiener, in his article in Ha-Maggid (17 May 1865), questions the existence of this edition.  He claims that there is no such edition and that the abbreviation used for the date was misinterpreted. 
[2] It should be noted that R. Azriel and R. Eliah were not dispassionate observers.  Part of the reason that Hanau wrote Binyan Shelomo was to disagree with R. Azriel and R. Eliah’s opinions regarding proper punctuation of the Siddur. See Jacob J. Schacter, “Introduction,” in Luach Eres, op cit., 11-12.  R. Azriel and R. Eliah derogatorily refer to Binyan Shelomo as “Hurban Shelomo.”  
[3] For more information on R. Maz see M. Horovitz, Rabbanei Frankfort, Jerusalem:1972, 134-43.
[4] This did not appease everyone.  R. J. Emden really disliked R. Hanau’s positions. See Jacob J. Schacter, Luach Eres, op cit., 14-25.  
* I would like to thank A. Rottenberg for calling this error, as well as numerous other errors in Carmilly-Weinberg’s book, to my attention. 



Eli Meir Cohen: A Question of Mesorah?

“בין דַּם לדָּם”

by Eli Meir Cohen

.
In the upcoming Krias Hatorah in Parshat Shoftim and Parshat Ki Savo there are a number of instances where the meaning of a phrase changes completely based on the pronunciation of a single word – דם – with either a Komatz or Patah. Until recently, most Chumashim and Tikunim which generally followed the famous Yaakov Ben Hayyim 1525 edition of Mikraot Gedolot published in Venice that printed a seemingly inconsistent pattern in the pronunciation of the different occurrences of this word.

In the following post we have attempted to trace some of the available manuscript and mesoratic evidence on this issue as well as the early printed editions. We have also presented opinions of some of the authorities on dikduk that have dealt with this issue directly.

.
בפרשיות הבאות בספר דברים ישנן כמה פסוקים אשר הניקוד במילת “דם” משנה את הפשט ואעפ”כ מופיעות נוסחאות שונות מחומש לחומש ואף במהדורות שונות מדפוס לדפוס.

הנידון הוא כאשר כתוב בתורה מילת דם לפני מילת נקי. כגון בפרשת שופטים יט,י “ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ד’ אלקיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים”, האם קוראים דַּם בפתח ופירושו לשפוך דַּם של איש נקי או קוראים דָּם בקמץ ופירושו לשפוך דָּם שהוא נקי, ונקי הוא תיאור להדם. מילת דם הסמוך למילת נקי מופיעה עוד ארבע פעמים בספר דברים.

השאלה נידונת באופן מפורש בחומש מאור עינים מהמדקדק הידוע הרב וולף היידנהיים בדברים יט,י ושם הוא מביא מקור לדבר מהרד”ק, וזה לשונו שם, “כן הוא (בקמץ) בספרים מדויקים וכתבי יד וכן כתב רד”ק במכלול בשקל פל, בדרך כלל כל דָּם נקי קמוץ וכל דַּם הנקי פתח, וכן עיקר כי כל דם נקי פירושו דם שהוא נקי ואיננו סמוך, אבל דַּם הנקי פירושו דם של האיש הנקי לכן סמוך ופתוח אבל הדָּם הנקי קמוץ שאיננו סמוך בעדות הה”א שבראשו”.

הכתבי יד המנוקדים הישנים והמדויקים של התורה מלפני תקופת הדפוס שנמצאים כיום תואמים בנידון זה להרוו”ה. וכן בבדיקת הערות ‘המסורה הקטנה’ ‘והמסורה הגדולה’ שבידינו מצאנו רק הערת ‘מסורה גדולה’ יחידית על “דם הנקי” שהוא בפתח והוא גם תואם למה שמובא ברד”ק והרוו”ה.

ברם חומש מקראות גדולות דפוס ויניציה הנודע (שנת רפ”ד-רפ”ו), שעליו התבססו הרבה חומשים ותיקונים במשך הדורות, מנוקד בשלוש מקומות דַּם בפתח ובשתי מקומות מנוקד דָּם בקמץ. הגם שרק מופיעה הערת ‘המסורה’, (המוזכרת למעלה) במקום אחד בלבד, והוא על “דם הנקי” שהוא בפתח.

מאידך, בתנ”ך כתר ירושלים, ע”פ הנוסח והמסורה של כתר ארם צובה וכתבי יד הקרובים לו בשיטת הרב מרדכי ברויאר (נוסח השער) ניקדו בדיוק כהרוו”ה וכן ניקדו בתנ”ך הוצאת קורן. וכנראה מכח זה שינו הרבה חומשים ותיקונים הנדפסים היום מהניקוד הישן שנסמך על דפוס ויניציה וניקדו באותו צורה כהרוו”ה וכהמופיע בכת”י.

הצעה אחת יש, והיא לחזור פעמיים על המקומות המסופקים וכעין מה שנהגו כמה בפרשת זכור במילת זכר עמלק – זֵכר או זֶכר (הגם ששם ודאי חומרא בעלמא הוא יען שאין פירושה מתחלפת). ואכן כן מצינו מובא בקובץ זכור לאברהם תש”נ במאמר “עין רואה ואזן שומעת בעניני קריאת התורה” דף ש”ה בשם הרה”ג ר’ אביגדור נבנצאל שליט”א שמכח ספק זה החמיר לקרוא “דם נקי” המופיע בפרשת כי תבוא בשתי האופנים. ולכן שאלתנו פרוסה לדעת האם אפשר להכריע בדבר ולקבוע תורה אחת לעם ישראל ושלא תהא קריאתנו אגודות אגודות, זה בכה וזה בכה, בבהכנ”ס אחת תתפרש הקריאה דם של נקי ובבהכנ”ס אחר דם שהוא נקי.

אליהו מאיר קאהן.
seforimlib@gmail.com

הספק והמקורות

חמישה פעמים מופיע בתורה המילה “דם” או “הדם” בצירוף עם מילת “נקי” או “הנקי”,
  1. (דברים יט, י) ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ד’ אלקיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים.
  2. (דברים יט, יג) לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך.
  3. (דברים כא. ח) כפר לעמך ישראל אשר פדית ד’ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם.
  4. (דברים כא. ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ד’.
  5. (דברים כז. כה) ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי ואמר כל העם אמן.

הצירוף דם נקי מופיע תשעה פעמים בנ”ך (שתים מהם בתוספת “ו”)1, דם הנקי מופיע ב’ פעמים בנ”ך2. באחד מהם, מלכים ב’ כד,ד מופיע גם דם נקי וגם דם הנקי באותו פסוק. כמו כן מופיע דם נקיא פעמים בנ”ך3

ישנם שתי דרכים לנקד את מילת “דם” בקמץ או בפתח, והניקוד גורם לנפקא מינה גדולה במשמעות המילים משום הסמיכות למילת “נקי”.

  1. אם הניקוד הוא בקמץ, א”כ מילת “דם” אינה סמוכה למילת “נקי” וכוונת הפסוק הוא דם שהוא נקי (ר”ל הדם הוא נקי).
  2. אם הניקוד הוא בפתח, א”כ מילת “דם” סמוכה למילת “נקי” והכוונה הוא דם של איש הנקי.
המקורות הקדומים4

הרד”ק בספר המכלול, (שער דקדוק השמות דף קפ”ג), דן מפורשות בשאלת הניקוד, וז”ל שם, דָּם קמץ ובהסמכו פתח, דַּם הפר (ויקרא ד’). דָּם נקי (שופטי’ י”ט) קמץ, דַּם הנקי (שם) פתח, דַּם נקיים (ירמיה י”ט) פתח.

בדיקת כמה כת”י המוקדמים, והמנוקדים של התורה, מעלה את החלוקה הבאה.

  1. כידוע כתר ארם צובא, (משנת 930 לספה”נ) שהוא הכת”י הכי מדויק שיש ע”פ המסורה, חסר עד לסוף פרשת כי תבוא.

    אבל הרב יעקב ספיר שהיה מן החכמים האשכנזים בירושלים שלח בשנת 1855 לספה”נ 550 שאלות לרב משה סתהון שישב בחאלב כדי שיבדוק בכתר בשבילו.אחד מהשאלות היה ניקוד דם נקי הראשון, והתשובה הייתה שהיא בקמץ.

    בדיקת החלקים שנשתיירו מהכתר בנ”ך מעלה את החלוקה הבאה.

    דָּם נקי, ודָּם הנקיא תמיד בקמץ.

    דַּם הנקי בפתח, במלכים ב’ כ”ד ד יש הערת מסורה קטנה ג’, [דהיינו ששלושה פעמים מופיע דם הנקי בתנ”ך]. ובאותו פסוק שם מופיע דָּם נקי לאחריו מנוקד בקמץ!

  2. בכת”י לנינגרד5 (משנת 1008 לספה”נ) הניקוד הוא כדלקמן.

    • דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

    • דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

    • דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

    • דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

    • דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

    בנ”ך כל דָּם נקי (ודָּם הנקיא) בקמץ ו דַּם הנקי בפתח.

  3. כתר דמשק6 (בערך משנת 1000 לספה”נ) גם כן

    • דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

    • דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח, הפתח ברור. (אמנם ישנו נקודה מרוחקת מהפתח אבל ברור שהיא אינה כחלק מקמץ).

    • דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

    • דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

    • דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ. (הקמץ ברור כשבודקים במהדורה המסורקת).

  4. בספר הללי (משנת 1241 לספה”נ) הוא ככת”י לנינגרד,

    • דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

    • דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

    (ישנו גם שם הערת המסורה הגדולה, “דם הנקי ג’ וסי’ לא תחוס עינך עליו, וגם דם הנקי שפך, ועל דם הנקי אשר שפך”.)

    • דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

    • דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

    • דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

הרב ברואיר בספרו “נוסח המקרא בכתר ירושלים” שהוא היצירה המדוקדקת שישנה כיום על המסורה, ובו מביא כל המקומות שישנם חילוקים בכתבי יד בתנ”ך, אינו מציין שום כת”י שחולק על החלוקה בכת”י לנינגרד. [הוא רק מציין לדפוס וניציה, ראה לקמן].

בשנת 1920 לספה”נ הדפיס המשומד קריסטיאן גינזבורג, שנחשב לאחד מגדולי חוקרי המסורה בעולם המחקר, חומש שמבוסס על 71 כתבי יד ו24 דפוסים ראשונים של התורה. בהערותיו על הניקוד בדברים יט,י הוא כותב שרובם של כת”י הניקוד הוא דָּם בקמץ ומיעוטם הם דַּם בפתח. החלוקה היא כדלקמן.

• כ”ד כת”י הניקוד הוא בקמץ.

• ז” כת”י הניקוד הוא בפתח.

אמנם מכיון שאינו מציין כלום בפסוקים האחרים כלל (אפילו לא בפסוק הבא דברים יט,יג דם הנקי!) א”א לדעת איך מתחלקים הכת”י בפסוקים השונים ואין רשימתו מועילה כלל מבלי בדיקת הכת”י עצמם.

דפוסים קדמוניםבדפוס הראשון של התורה בתנ”ך דפוס בולוניה שנת רמ”ב (1482) החלוקה היא כדלקמן

• דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

אותו חלוקה ממש מופיעה בתנ”ך דפוס סונצינו שנת רמ”ח (1488), תנ”ך דפוס ליסבון שנת רנ”א (1491), תנ”ך דפוס נפולי שנת רנ”א (1491)7, תנ”ך דפוס ברישא [שונצינו] רנ”ד (1492), תנ”ך דפוס פזרו רע”א (1511),

בתנ”ך דפוס שלוניקי שנת רפ”א (1521) החלוקה היא

• דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דַּם נקי בפתח.

בתנ”ך דפוס קושטא שנת ש”ו (1546) החלוקה היא

• דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדַּם הנקי בפתח.

• דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

בחומש דפוס וינציה שנת רע”ח (1518), מופיע החלוקה הבאה.

• דברים יט,י דַּם נקי בפתח.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

בחומש דפוס וינציה שנת רפ”ד (1524) מופיע החלוקה הבאה.

• דברים יט,י דַּם נקי בפתח.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דַּם נקי בפתח.

בחומש דפוס וינציה שנת רע”ח (1525) מופיע אותו חלוקה.

• דברים יט,י דַּם נקי בפתח.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

(כאן ישנו הערת המסורה הגדולה, “דם הנקי ג’ וסי’ לא תחוס עינך עליו, וגם דם הנקי שפך, ועל דם הנקי אשר שפך”.)

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דַּם נקי בפתח.

האור תורה וגם המנחת שי לא העירו דבר באף אחד מהמקומות.

הרב ברויאר בספרו “כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא” , דף 39, מציין רשימה ארוכה של מקומות שבהם חומש דפוס ויניציה שינה הניקוד מקמץ לפתח (בניקוד של אות “ד”) בניגוד למופיע בכתבי יד ואעפ”כ לא העיר בהם המנחת שי דבר. שתיים ממקומות אלו הם דברים יט,י ודברים כז,כה.

דפוסים מאוחריםהדפוסים הידועים של המקראות גדולות במשך כל השנים שנסמכו על דפוס ויניציה גם ניקדו כדפוס כויניציה, דהיינו

• דברים יט,י דַּם נקי בפתח.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דַּם נקי בפתח.

וכמו כן התיקונים שנסמכו על דפוס ויניציה ניקדו ג”כ כך.

חומש היכל ברכה קמרנא (שאינו נחשב חומש מדויק ביותר) הניקוד הוא כמו דפוס ויניציה והמקראות גדולות. בהערותיו בהיכל ברכה על פסוק יט, י הוא מציין שדם בפתח, וכן ביט, יג. בדברים כא, ח אינו מעיר כלל אבל הניקוד בקמץ. וכן אינו מעיר על כא, ט שגם בקמץ ובכז, כה שנמקד בפתח.

ב’המסורה’ בחומש נטר (שבאופן כללי הולך אחר הרוו”ה) הניקוד הוא ג”כ כמו בויניציה וכמו כן רק מעיר על השתי מקומות הראשונים, יט, י שהוא בפתח וכן ביט, יג.

המקור להערות אלו המופיעים בחומש היכל ברכה וחומש נטר נראה שהיא ציון להנוסח הנדפס בדפוס ויניציה, משום שלא מצינו אף הערת מסורה בספרי המסורה, המעירים במקומות אלו, ואף בדפוס ויניציה עצמה ישנו רק הערת מסורה אחת על “דם הנקי” בלבד.

דפוסים מאוחרים מדוקדקים

בחומש מאור עינים מהמדקדק הידוע הרב וולף היידנהיים, ישנה הערה בדברים יט, י,

“דם נקי, או”ה כן הוא בספרים מדויקים וכתבי יד וכן כתב רד”ק במכלול בשקל פל, בדרך כלל כל דָּם נקי קמוץ וכל דַּם הנקי פתח, וכן עיקר כי כל דם נקי פירושו דם שהוא נקי ואיננו סמוך, אבל דַּם הנקי פירושו דם של האיש הנקי לכן סמוך ופתוח אבל הדָּם הנקי קמוץ שאיננו סמוך בעדות הה”א שבראשו”.

וכן ניקד בחומש עצמו.

• דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

תנ”ך הוצאת קורן ג”כ הניקוד כן.

ובחומש שהדפיס הרב ברויאר לפי המסורה שהוא המדוקדק ביותר שישנו כיום, הניקוד הוא גם כך. וכן בתנ”ך כתר ירושלים.

דפוסים חדשים

הרבה מהחומשים החדשים נראה סומכים עצמם על דפוס קורן. ומשום כך הם מנקדים מחדש כמו שמופיע בדפוס קורן וכדמוכח מהכת”י.

כך הניקוד בחומש המאור

• דברים יט,י דָּם נקי בקמץ.

• דברים יט, יג, דַּם הנקי בפתח.

• דברים כא,ח דָּם נקי בקמץ.

• דברים כא, ט הדָּם הנקי בקמץ.

• דברים כז, כה דָּם נקי בקמץ.

וכמו כן חמשה חומשי תורה לבית המדרש הוצאת וגשל. וכן החומש הנפוץ חמשה חומשי תורה הוצאת ב”ב. וחומש שנדפס לאחרונה על ידי מכון ירושלים (חומש ע”פ רבינו יונתן) גם כהרוו”ה.

תיקון קוראים המפואר הוצאת יושר גם כן הניקוד כך. וכן תיקון סימנים החדש, שהוא תיקון מדוקדק (שסומך בעיקר גם על הרוו”ה ודפוס קורן) גם כהרוו”ה8.

——————————————————————————-

[1]

(מלכים ב’ כא, טז) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם

(מלכים ב’ כד, ד) וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי ולא אבה ד’, לסלוח.

(ישעיה נט, ז) רגליהם, לרע ירוצו וימהרו, לשפוך דם נקי מחשבותיהם מחשבות אוון שוד ושבר במסילותם

(ירמיהו ז,ו) גר יתום ואלמנה, לא תעשקו ודם נקי, אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם.

(ירמיהו כב, ג) כה אמר ד’ עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תונו אל תחמוסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה.

(ירמיה כו, טו) אך ידע תדעו כי אם ממתים אתם אתי כי דם נקי אתם נתנים עליכם

(משלי ו, יז) עיניים רמות, לשון שקר וידיים שופכות דם נקי.

(תהילים צד, כא) יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו.

(תהלים קו, לח) וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם
[2] (מלכים ב’ כד,ד) וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי ולא אבה ד’, לסלוח. (ירמיהו כב, יז) כי אין עיניך וליבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העושק ועל המרוצה לעשות.
[3] (יונה א, יד) ויקראו אל ד’ ויאמרו אנה ד’ אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תתן עלינו דם נקיא כי אתה ד’ כאשר חפצת עשית.

(יואל ד, יט) מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם.

[4] רב תודות לר’ יהודה חיים זאבאלאוו עמו”ש על עזרתו האדיבה בפתיחת ספרייתו הגדולה לרשותנו בעין יפה.
[5] אחרי כתר ארם צובא, נחשב כת”י לנינגרד לכת”י המדויק ביותר ע”פ המסורה.
[6] MS. Heb 5702. הוא כת”י מדויק ע”פ המסורה
[7] קצת קשה לקרוא הניקוד של דם הראשון אך נראה די ברור שהוא נקוד בקמץ

[8] על אף שבסופו יש ליקוט שכותב לנקד כויניציה, אבל כפי שכתוב בהקדמה, הליקוט אינו מהמוציא לאור של התיקון.




אימתי פסקה טהרת אפר פרה אדומה

אימתי פסקה טהרת אפר פרה אדומה מאת: אליעזר יהודה בראדט[1] א. כבר הבאנו לעיל[2] את דברי התלמוד ירושלמי המוסר את אזהרת רב חייא לתלמידו רב: "רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא"[3]. ושם גם נתבאר, שרובם של הראשונים הבינו, כי רב חייא הזהיר את תלמידו על אכילת חולין בטהרה, וכפשטות לשון הירושלמי. אולם עדיין לא נתברר כיצד סבר הרב שתלמידו יכול לעמוד במטלה זו? הרי בתקופתם כבר נחרב המקדש ולכאורה נחסר מהם גם אפרה של פרה אדומה שהזאת מימיה מטהרת מטומאת מת, וכיצד יאכל התלמיד חולין בטהרה? ואכן מצאנו לר' יהודה החסיד (אשכנז, ד'תתקי-תתקעז) שהתייחס לבעייה זו בהקשר לאזהרת רב חייא האמורה. הוא כותב בספר חסידים: רבי חייא צוה לרב לאכול חולין בטהרה, ואם אינו יכול כל השנה לאכול בטהרה, שיזהר שבעה ימים בשנה לאכול חולין בטהרה… כי חייב אדם לטהר עצמו ברגל, 'ואת נבלתם תשקצו' (ויקרא יא ח), שלא יגעו בהם, כדי שיוכלו לעשות קרבנות ולאכול; זהו בזמן שבית המקדש קיים. וצוה רב חייא לרב שיאכל בזמן הזה; אף-על-פי שטמאי מתים היו ואין אפר פרה, צוה לו להיות שבעה ימים בשנה אוכל חולין בטהרה[4]. היינו, ברור לו שבתקופת רב חייא כבר לא היה ניתן להטהר מטומאת מת, שלא היה ברשותם אפר פרה אדומה, ולמרות זאת הזהיר רב חייא את תלמידו שיאכל חולין בטהרה.   ב. אולם רבים מרבותינו הראשונים חלקו על דעתו של ר' יהודה החסיד. הם סוברים שאפילו בתקופת האמוראים, מאות בשנים לאחר חורבן בית המקדש השני, היה מצוי עדיין אפר פרה אדומה בה נטהרו טמאי מתים. בעלי דעה זו נסמכו על כמה הוכחות[5]: 1. ירושלמי, שבת, פ"א ה"ג: "רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". אכילת חולין בטהרה לא תתכן ללא טהרה מטומאת מת שבאמצעות אפר פרה אדומה, ולמרות זאת הוזהר רב – אמורא ארצישראלי בן הדור הראשון – לאכול חולין בטהרה, משמע, איפוא, שבימיו עדיין היה מצוי אפר פרה. 2. חולין קז ע"א-ע"ב: "איבעיא להו: מהו לאכול במפה? [כלומר, מהו לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל בלא נטילת-ידים?], מי חיישינן דלמא נגע, או לא? …כי סליק ר' זירא, אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות [הם חמתות בלויים, וכורכו ידיהם בהם ואכלו בלא נטילת ידים]… דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: התירו מפה לאוכלי תרומה [כי הכהנים זריזין הן ולא נגעי], ולא התירו מפה לאוכלי טהרות [הם אוכלי חוליהם בטהרה, לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים], ורבי אמי ורבי אסי כהנים הוו". נמצאנו למדים, שבימי רב אמי ורב אסי, אמוראים מבני הדור השלישי, היה ניתן לאכול תרומה האסורה לטמאי מתים; הוה אומר, שבזמנם היה ניתן להטהר מטומאת מת! 3. נדה ו רע"ב[6]: "אי אמרת בשלמא לתרומה – היינו דהואי תרומה בימי רבי [הרי כמה שנים היה אחר החורבן, בסוף התנאים], אלא אי אמרת לקדש [=מֵי פרה אדומה] – קדש בימי רבי מי הואי?! כדעולא, דאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא [פירוש: חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות, שמא יבנה בית המקדש בימיהם][7]; הכא נמי בימי רבי". היינו, מדברי עולא על זמנו – הדור השלישי לאמוראים – שה'חברים' היו מפיקים את יינם ושמנם בטהרה, משמע שבדורו היתה עדיין שכיחא הטהרה באפר פרה.   מרבית הראשונים שהסכימו על הִמצאות אפר פרה בזמן האמוראים סמכו שיטתם על אחד המקורות דלעיל, ואחדים מהם נסמכו על שני מקורות ויותר. כבר רבן של ישראל, רש"י, בפירושו לאחד המקורות דלעיל (מס' 3) כותב: "'חבריא מדכן בגלילא', [פירוש:] חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות, שמא יבנה בית המקדש בימיהם. ולעולא, קדש הוו[8]. כך שמעתי בחומר בקדש [חגיגה כה ע"א], וכך היא שנויה". היינו, בימיו של עולא האמורא היה קיים עדיין 'קודש', הוא מֵי חטאת[9]. כיוצא בזה כותב תלמיד נכדו ר' יצחק הזקן מגדולי בעלי התוספות, הוא ר' ברוך ב"ר יצחק מגרמייזא (אשכנז, נפטר ד'תתקעא), בעל 'ספר התרומה': "אפילו האמוראים, שהיו הרבה דורות אחר חורבן, היה להן אפר פרה. כדאמר פרק כל הבשר, גבי ר' אמי ור' אסי… ואי לא היה להם הזאה, מה מועיל כרכי ידייהו?"[10]. ואלו דברי בן דורו הצרפתי, ר' שמשון משאנץ, מגדולי בעלי התוספות בדורו (צרפת, ד'תתקי-תתקעה): "ובימי חכמים היו מזין בארץ-ישראל, כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. אבל עכשיו בטלה אפר פרה"[11]. ודור לאחר מכן כותב ר' ישעיה טראני, הרי"ד (איטליה, ד'תתקל-ה'ה), שבזמן האמוראים "היה להם אפר פרה מקודם לכן בגליל, ואחר-כך נתיישבו הכותים באותה הרצועה, והיו נטהרים מטומאת מת בגליל"[12]. אלא שמעיון בתשובותיו נראה, שהוא הסכים לכך רק מחמת דוחק שדחקו: עוד הבאתם לי ראיה דאפילו בבבל היו אוכלין חוליהן בטהרה, כדאמרינן התם: רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא וכו'. וגם מן הירושלמי, דהוה אכיל רב חולין בטהרה וכו'. אודיע לכם רבותיי, כי אמת, שלאחר חרבן עדיין היו נזהרין מן הטומאה… וקשיא לי, היכי מצי רב למיכל חולין בטהרה? והלא אחר החרבן היה! וכיון דבטל אפר פרה מי יטהר טמאי מתים שבישראל? ונראה לי לתרץ לפי הדחק, דאף-על-גב דחרב בית המקדש, היה להם עדיין אפר פרה, שהיה מתחלק לכל המשמרות, ועד שהספיק להם אותו האפר היו נטהרין בו טמאי מתים שבארץ ישראל. ותדע שהיו נזהרין בארץ-ישראל לאחר החורבן מטומאת מת… אלמא, דאפילו בימי רבי, שהיה לאחר החורבן, היו מדקדקים להיזהר מטומאת המת וטיהרו את קיני בימיו כשאר ארץ-ישראל, שלא תהא כארץ העמים… ורב דאשכחן בירושלמי, דהוה אכיל חולין בטהרה, נראה לי, דווקא כשהיה דר בארץ-ישראל קודם שירד לבבל, אבל לאחר שירד בבבל – לא היה יכול להזהר[13]. והרבה אתה למד מעקימת שפתיו "נראה לי לתרץ לפי הדחק". שמכך יש להסיק כי לולא שהכריחו הנאמר בירושלמי הוא אפילו לא היה מסכים לקביעה שבדור הראשון של האמוראים היה קיים אפר פרה אדומה! אולם שאר הראשונים לא ראו כל דוחק בקביעה זו, הן הראשונים שקדמו לר' ישעיה טראני וכפי שהובא לעיל בסמוך, והן הראשונים שלאחריו כמו ר' משה מקוצי (צרפת וספרד, נולד בשנת ד'תתקס) הכותב: "שבימי האמוראים היו מפרישים שתי חלות בארץ-ישראל… כדאמרינן בנדה: חבריא מדכן בגלילא. שהיה להם עדיין אפר הפרה"[14] והסכים לדברים בן הדור שלאחריו, ר' אשר ב"ר יחיאל, הרא"ש (אשכנז וספרד, ה'י-פח): "דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בארץ-ישראל, כי היה להם אפר פרה. כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. ולכך הצריכו גם בחוץ-לארץ להפריש חלת כהן, שלא תשתכח תורת חלה"[15]. ובעקבותיו צעד ר' אשתורי הפרחי (פרובנס וארץ ישראל, ה'מ-קטו) בעל 'כפתור ופרח': "ואמת, כי כשגלו לבבל הביאו עמהם אפר פרה… [ולאחר] חרבן, היה להם אפר פרה שנעשית בבית שני… [כדאמרינן:] חבריא מדכן בגלילא. וכן פרק כל הבשר: שמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה… אשכחינהו לרבי אמי ולר' אסי דקא אכלי בבלאי חמתות… [ד]התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות…"[16]. כל הנזכרים עד עתה הינם מבני אשכנז-צרפת פרט לר' אשתורי הפרחי שמבני ספרד[17]. אמנם מצאנו לאחד משלהי ראשוני ספרד שאף הוא הסכים לכך. כוונתי לר' שמעון דוראן, הרשב"ץ (ספרד ואלג'יר, ה'קכא-ה'רד), הטוען, כי למרות שברשות אמוראי בבל היה אפר פרה, היא לא הועילה לטהרם משום שהיו קיימים בארץ העמים הטמאה, אך מתוך דבריו אתה למד שהוא מסכים שבארץ-ישראל באותה תקופה אכן נטהרו מטומאת מת באמצעות אפר פרה: "…מכל מקום, אף-על-פי שהיה לבני ארץ-ישראל הזאה, אפילו תאמר שעדיין היה להם אפר פרה בימי רב יוסף ורבא ורבינא ורב טובי, דבבבל היו, וארץ העמים גזרו עליה טומאה, לא הועילה להם הזאה…"[18]. מכל מקורות אלו עולה, במפורש או במרומז, שבימי האמוראים נהגה הטהרה באפר פרה בארץ-ישראל בלבד ולא גם בבבל[19], וזאת מהטעם הפשוט, שבאותו זמן כבר נגזרה טומאה על ארץ העמים[20] ולפיכך אפילו אם היה ברשות אמוראי בבל אפר פרה – לא היה באפשרותם להטהר באמצעותו, כי הוא נטמא. ואם ראשונים הסכימו שבימי האמוראים היה קיים אפר פרה ונטהרו בו, אחרונים, שסמכו על דבריהם ועל ראיותיהם – על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר אזכרי (צפת, רצג-שס) בעל 'ספר חרדים', כותב: "שאפילו בזמן האמוראים היה להם אפר פרה מזמן בית שני"[21]. וכך בפירוש המשנה לר' שלמה עדני (תימן וארץ-ישראל, שכז-שצב), בעל 'מלאכת שלמה': "דהא אפילו בימי האמוראים היה להם עדיין אפר פרה מזמן הבית, כדאיתא בפרק קמא דנדה: חבריא מדכן בגלילא, וכל-שכן בימי התנאים"[22]. ולאחריו דן בנושא ר' יהודה רוזאניס (קושטא, תיז-תפז): "יש לומר דסבירא להו, דבזמן האמוראים גם כן היה להם אפר הפרה, וכדאמרינן בפרק קמא דנדה, דמתמה תלמודא: 'קדש בימי רבי מי הואי?!', ומשני: 'כדעולא, דאמר עולא: חברייא מדכן בגלילא'… ועל כן היו טהורים ממת, דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן?! אלא ודאי, דהיה להם אפר הפרה. וזכורני שראיתי במקום אחד, דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה"[23]. דברי בעל 'משנה למלך' נתפרסמו מאוד והביאו להרבה מרבותינו האחרונים לדון בנושא, וגם הם ברובם הסכימו על הִמצאות אפר פרה בזמן האמוראים, כמו: ר' ישראל יעקב אלגזי (אזמיר וירושלים, תמ-תקטו)[24]; ר' יעקב עמדין, היעב"ץ (אשכנז, תנח-תקלו)[25]; ר' חזקיה די סילוה, בעל 'פרי חדש'[26]; ר' יעקב מנשה (שאלוניקי, תקה-תקצב)[27]; ר' יוסף שאול נתנזון (גאליציה, תקסח-תרלה)[28]; ר' אברהם הכהן (שאלוניקי, נפטר תרמו), בעל 'שיורי טהרה'[29]; ר' עזרא אלטשולר (ליטא, נולד תרא)[30], ר' חיים סתהון (צפת, תרלא-תרעו), בעל 'ארץ חיים'[31]; הרב יששכר תמר, מחבר 'עלי תמר'[32]; הרב מרדכי פוגלמן (גאליציה וארץ-ישראל, תרנט-תשמד)[33], ועוד[34].   כל האחרונים שהסכימו על הִמצאות אפר פרה אדומה בזמן האמוראים, צעדו בעקבות הראשונים ואף הם סמכו שיטתם על אחד (או יותר) ממקורות חז"ל הרומזים זאת[35]. שונה מהם ר' שמואל ויטאל אשר הלך בדרך חדשה ולא נודעה. לשיטתו, בהכרח שאפילו בדורות האמוראים האחרונים היה מצוי אפר פרה, שהרי על שני אמוראי התקופה, רב חנינא ורבא, מסופר, שבראו 'גברא' או 'עגלא' באמצעות צרופי האותיות שבספר יצירה, דבר שלדעתו לא יתכן לולא שנטהרו קודם לכן באפר פרה אדומה: "דבגמרא סנהדרין, פרק ז[36], וזה לשונו: 'רבא ברא גברא… רב חנינא… מברי עגלא'… והיו בוראים אותו ב'ספר יצירה'… ולא היו יכולים לעשות המעשים האלו בטומאה אם לא בטהרת אפר פרה, כאשר הוא פשוט אצלנו"[37]. וכנראה, שזהו העומד ביסוד דברי אביו, ר' חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), המסביר מדוע רק בתקופת התנאים והאמוראים הותר השימוש ב'קבלה מעשית': "וזהו סוד שמוש פרקי היכלות שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי-כנסת-הגדולה, ואחר-כך נשתכחו גם דרכי השמושים ההם. ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא, כנזכר בתלמוד, ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית הפרדס…"[38]. היינו, גם הוא מסכים שעד לאחר זמנם של אביי ורבא היה עדיין מצוי אפר פרה, שכנראה הוא הבין כי רבא לא היה יכול לברוא עגל באמצעות ספר יצירה ללא שנטהר קודם לכן מטומאת מת[39]. ודבריו שבהמשך, שמי שלא נטהר מטומאת מת אינו יכול להשתמש בקבלה מעשית[40], תומכים בסברא שהוא ובנו אמרו דבר אחד, כי אין לך קבלה מעשית יותר גדולה מבריאת 'גברא' או 'עגל' באמצעות צרופי השמות שבספר יצירה.   ג. בנוסף על מקורות חז"ל המכריחים שבזמן האמוראים היה עדיין מצוי אפר פרה אדומה, שהובאו לעיל, קיים גם נוסח מדוייק בירושלמי ממנו מוכח שבזמנם של רב חגי ורב ירמיה, אמוראים ארצישראלים מן הדור השני, הִטהרו באמצעות אפר פרה. בתלמוד הירושלמי מסופר: "רבי חגיי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא. קפץ רבי חגיי ובירך עליהן. אמר ליה רבי ירמיה: יאות עבדת! שכל המצות טעונות ברכה"[41]. מספר דברים טעונים ביאור במעשה זה: מהו 'בי חנוותא'? מה שני אמוראים אלו עשו שם? על איזו מצווה בירך רבי חגי? ר' אלעזר אזכרי (צפת, רצג-שס) בעל 'ספר חרדים', כותב לפרש: "[משום ש]חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזירין על החנויות ומצדיקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מידה חסרה או מאזנים מקולקלין יש להם רשות להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית דין, לחזק הדבר… ור' חגי ור' ירמיה היו מקיימין מצווה זו, ואפשר שהם היו הממונים המחזירין על החנויות על פי בית דין… ובירך 'אשר קדשנו לקדש המדות והמאזנים ולתקן השערים', שכל המצוות טעונות ברכה"[42]. לעומתו, הסיע ר' משה מרגליות את הענין לברכת הנהנין (ולא ברכת המצוות) שרב חגי בירך על הפירות שנמכרו באותם חנויות. הוא כותב בפירושו פני משה: "סלקון לבי חנותא, שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים. קפץ רבי חגיי ובריך עליהן, ולא המתין עד שיביאם לביתו"[43]. לשני פרשנים אלו נוסח הירושלמי שעמד לפניהם היה: "לבי חנוותא", והוא הכריחם לפרש כפי שפירשו. אולם למרות שנוסח זה מקויים בכתב-יד ליידן של הירושלמי[44], כתב-יד מפורסם שנכתב בידי ר' יחיאל ב"ר יקותיאל מן הענווים (רומא, ה'א-מט) מחבר ספר מעלות המדות וספר התניא, קיים לפנינו עֵד נוסח אחר בירושלמי כתב-יד וטיקן: "סלקון למי חטאתה"[45]. ולנוסח זה, שכנראה ראהו בכתב-יד[46], הסכים ר' שלמה סיריליו (ספרד וארץ-ישראל, נפטר שטו), ומבאר על-פיו את גוף המעשה: 'סלקון למֵי חטאתא', כן מצאתי בספר מדוייק, והן מֵי חטאת, והיו עדיין נמצאין מי חטאת בזמן האמוראים, כדאמרינן בנדה פרק קמא: 'מדכן בגלילא', שהיו מתנהגים בטהרת הקדש כבימי הבית, להיות בקיאים בקידוש מי חטאת, כדי שיהיו מפרישין תרומה וחלה בטהרה, מטעם שהיה להן עדיין מֵי חטאת להזות עליהן[47]. נוסח זה מקויים גם מן הראשונים. אישר אותו ר' אלעזר מוורמייזא, ה'רוקח' (אשכנז, ד'תתקכה-ה'ב), הכותב: "כל המצות שהן חוקות וגזירה צריך לברך, שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה, ירושלמי בפרק כיצד מברכין, גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות: כל המצות טעונין ברכה"[48]. ואין לטעון ש"ערבך – ערבא צריך" ושיבוש נפל בספר הרוקח[49], כי רבו של האחרון – ר' יהודה ב"ר קלונימוס משפיירא (אשכנז, נפטר ד'תתקנז) – גם סמך ידיו על נוסח זה כמפורש בחיבורו יחוסי תנאים ואמוראים: "ר' חגאי ור' ירמיה סלקין למֵי חטאתא, קפץ ר' חגי ובירך עליהון"[50]. נמצא, שמסורת קדומה מאשרת את הנוסח "למֵי חטאתה", והוא ככל הנראה האמיתי[51] (אלא שנשתבש באחת ההעתקות ל'בי חנוותא'[52]), וטעו כל אלו שלא הבינוהו ושללוהו[53]; וממנו עולה, שבימיו של ר' חגי, אמורא ארצישראלי מן הדור השני, עדיין היו מִטהרים על-ידי אפר פרה אדומה.   ד. אולם לא כל המקורות מסכימים שההִטהרות באפר פרה היתה קיימת אף בזמן האמוראים; שמדברי כמה מהם עולה שבזמנם כבר בטלה טהרה מישראל. בברייתא דמסכת נדה הובאו דברי ר' חייא (אמורא ארצישראלי בן הדור הראשון) המעיד על זמנו: "אמר ר' חייא רבה: והלא מצינו שאין לזבה טהרה והיא מטמא[ה] בכל שהן, ולאחר שפסק הדם על מִי תטהר? והרי חרב בית המקדש ובטל קרבנן של זבין ויולדות, ואין כאן פרה אדומה לכפר ולא כהן להזות, ומה נעשה שגרמו עונות, חרב בית מעווננו ונעשו בנות ישראל הפקר"[54]. מאמר זה של ר' חייא אינו מצוי לפנינו כי אם בברייתא זו שרבים פקפקו בסמכותה, ויש אפילו שטענו שכותביה לא נמנו על שלומי אמוני ישראל[55]. ולפיכך מעניין להצביע על מאמר חז"ל נוסף המצוי במקור יחידאי שאינו נמנה על המקורות הקאנוניים, אשר גם הוא שולל את טהרת אפר פרה מתקופת האמוראים. כוונתי למדרש לקח טוב לר' טוביה ב"ר אליעזר (ביזנטיון, נפטר בערך ד'תתס) המביא את מאמרו של ר' יוחנן הזהה למֶסֶר העולה מדברי רבו, ר' חייא(!): והיינו דאמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, אין טהרה ממת, ואין טומאה ממצורע. פירוש. אין טהרה ממת, אבל טומאה איכא; לפי שאין לנו אפר הפרה להזות. אבל טומאה ממצורע – ליכא כלל, שאין בהם מורה[56]. וכפי שפקפקו באמיתות הברייתא שהביאה את דברי ר' חייא, כך היו שהסתפקו אם הדברים שיוחסו לר' יוחנן אכן מוסמכים[57]. אך למרות זאת אנו יודעים שבדעת ר' יהודה החסיד אכן הוסכם, שכבר בתחילת תקופת האמוראים, בדורו של רב חייא, לא נטהרו באפר פרה[58]. ושמא זוהי גם דעת ר' מנחם המאירי המפרש (בניגוד לדעת שאר הראשונים[59]), כי דברי עולא 'חברייא מדכן בגלילא'[60] כוונו על הזמן שבית המקדש היה קיים[61], ולכאורה הוכרח לכך משום שלא הסכים שבזמן האמוראים נהגה עדיין טהרת פרה אדומה[62]. גם יש מן האחרונים שצעדו בדרך זו. לר' דוד אבן-זמרא, הרדב"ז (ספרד מצרים וארץ-ישראל, רלט-שלג), היה ברור ש"כמה זמן" לאחר חורבן בית המקדש, ועל-כל-פנים בתקופת האמוראים, כבר לא נטהרו באמצעות אפר פרה: "…והלא בימיו של רבי אמי לא היה להם אפר פרה, שהרי אחר חורבן הבית כמה זמן היה, ומה היה צריך לעשותה בטומאה?! אלא ודאי, אף-על-פי שהיו שם טמאי מתים, היו נזהרין משאר טומאות"[63]. והסכימו לדעה זו מעט אחרונים נוספים, כמו: ר' מרדכי בענט (הונגריה, תקיג-תקפט)[64]; ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ליטא, תרג-תרפו), בעל 'משך חכמה'[65]; ר' משה אריה ליב ליטש-רוזנבוים (פרעשבורג, תקס-תרלג)[66]. וגם אחד מחכמי הדור האחרון, הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד (הונגריה וארה"ב, תרמט-תשטו) האריך להוכיח נכונות דעה זו. יעויין בדבריו[67].   ה. נדלג עתה על יותר מאלף שנה קדימה, לזמנו של האריז"ל. אין לנו עדות מפורשת בת זמנו שהאריז"ל נטהר בהזהת אפר פרה, אלא שכך משער ר' חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א (ארץ-ישראל ואיטליה, תפד-תקסו), בהדגישו ש"לא ראיתי כתוב רמז מזה, ולא שמעתי"[68]. אמנם אנו יודעים שהאריז"ל ידע היכן נטמן אפר פרה[69] ואנו גם יודעים שהוא שקל להטהר בו כחלק מן התהליך להבאת הגאולה[70], דבר שלא ארע בסוף. הדברים נמסרו בחיבור המפורסם תולדות האר"י שהועלה על הכתב כששים שנה לאחר פטירת האריז"ל (ה אב שלב): "גם היה יוצא בכל ערב שבת עם החברים לקבל שבת… ויום אחד, בערב שבת, יצא עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: נלכה נא עתה לירושלים, ושם אני יודע היכן אפר פרה גנוז, ונזה עלינו ונטהר עצמינו מטומאת מת, ונבנה בית המקדש ונקריב קרבן שבת…"[71]. גם עדויות מאוחרות תומכות בעובדה שאפר פרה נטמן בירושלים, ומסורת שעברה מפה אל פה הצביעה על מיקומו המדוייק. על ר' מנחם מנדל משקלוב היו "זקיני ירושלים מספרים שאמר: אם יצטרכו לאפר פרה של משה, יראה איפה הם"[72]. והיו גם שמצאו בירושלים את הכלים בהם אוכסן אפר הפרה בזמן הבית: "בחדשים העברו חפרו בחצר הבית-הכנסת… ומצאו בבור עמוק כדים קטנים בערך אצבע קטן אחד, וחקרו עליהם מה היה תכליתם. ומבינים אמרו, כי ודאי נעשה בהם אפר פרה האדומה; כי ידוע שיסוד בית-הכנסת הנ"ל הוא מזמן הבית השני. ואין להאריך". כך סיפר ר' יהוסף שווארץ (גרמניה וארץ ישראל, תקסה- תרכה) ששהה בירושלים משנת תקצג[73].  

[1] מאמר זה  [מתוך ספרי בין כסה לעשור שי"ל לפני כמה חדשים] הוא מבוסס על חומר שאספתי בס"ד במשך השנים דרך לימודי, ובנוסף לכך השתמשתי בכמה סיכומים שונים שנערכו על נושא זה, הם: ר' זאב וואלף לייטער, שו"ת בית דוד, ירושלים תשס, סי' סד, ובמילואים לשם; ר' ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' קנט, ס"ק יג; ר' אהרן מגיד, בית אהרן, י, ערך 'אפר פרה', ניו-יורק תשלה, עמ' תרפו-תרצ; הרב דוד אברהם מנדלבוים, פרדס יוסף החדש, פרשת חוקת, בני-ברק תשנו, עמ' תשצו-תשצח; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים למסכת חגיגה, כה ע"א, ירושלים תשסו, עמ' תקסג-תקסז. וראה עוד: ד' רעוול, 'החלופים בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל: מקורות ההלכה של הקראים', חורב, חוברת א, ניו-יורק תרצד, עמ' 10, הערה 18; י' זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ' 313-312; ז' עמר, 'מתי פרצה טהרה יתירה בישראל ומתי פסקה?', בד"ד, 17 (אלול תשסו), עמ' 27-7, ובמיוחד בעמ' 14-13. יישר כוח לידידי הרב מרדכי מנחם הוניג על שהפנני לשני המקורות האחרונים.[2] בספרי בין כסה לעשור.[3] ירושלמי, שבת, פ"א ה"ג.[4] ספר חסידים שעל-פי כת"י פארמה, הוצאת מקיצי נרדמים, סי' תתרסט.[5] לא הבאתי את כל הוכחותיהם, אלא רק את המרכזיות שבהם ואלו שהובאו בידי רבים [להוכחות נוספות שכלל לא נידונו אצל הראשונים, ראה: י' זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ' 312. בנוסף לכך ישנן כמה הוכחות שהשתמשו באפר פרה בתקופת התנאים שפעלו לאחר חורבן הבית. ר' אשתורי הפרחי (כפתור ופרח, פרק יג, ירושלים תשנז, עמ' קלח) מציין שתי הוכחות לכך, ואחת מהן היא תוספתא, שביעית, מהדורת ר"ש ליברמן, ה ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני ראיתי את שמעון בר כהנא שהיה שותה יין של תרומה בעכו". ומדברי מדרש אחר משמע, שטהרת פרה אדומה נהגה אף לאחר חורבן בית המקדש: "…פרה אדומה שיהו טהורין, שאף-על-פי שבית המקדש חרב וקרבנות בטלו, פרת חטאת אינה בטילה". כך הובא בספר פתרון תורה [ליקוט מדרשים פרסי משלהי תקופת הגאונים], מהדורת א"א אורבך, פרשת חקת, ירושלים תשלח, עמ' 175. אך אין להכריח ממדרש זה על תקופת האמוראים, שיתכן שכל דבריו נאמרו רק על תקופת התנאים בלבד. וראה גם פרושי רבינו אליהו מלונדריש ופסקיו, מהדורת מרדכי ליב זק"ש, פסקים מסדר זרעים, מסכת חלה סוף אות טו, ירושלים תשטז, עמ' כו, "והיינו דווקא בימי התנאים שהיו מזין לטומאת מת".  [6] המוסגר על-פי רש"י והענין שם.[7] המאמר של עולא הובא גם בחגיגה כה ע"א. עיי"ש.  [8] והשווה לדבריו בתשובות רש"י, מהדורת אלפנביין, סי' קפז.[9] וגם לראשונים אחרים (פירוש רבינו חננאל, חגיגה כה ע"א; ספר הערוך, ערך 'חבר'; חידושי הרשב"א, נדה ו ע"א) שביארו ש'חבריא מדכן בגלילא' הוא, ש"היו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן בטהרת הקדש" (חידושי הרשב"א, שם), ולא כפירוש רש"י, עדיין יש להכריח שהם הסכימו שבזמנו של עולא היה עדיין מצוי אפר פרה, כי לולא ההִטהרות בו לא תתכן אכילת חולין בטהרה. והדברים פשוטים [לעצם פירוש שונה זה, ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ' 83; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לחגיגה כה ע"א, ירושלים תשסו, עמ' תקסג].  [10] ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל, מהדורת י' פרידמן, אשקלון תשסח, עמ' 28.  [11] פירוש הר"ש משאנץ, חלה פ"ד מ"ח.[12] תוספות הרי"ד, חגיגה כה ע"א.[13] שו"ת הרי"ד, ירושלים תשכז, סי' כה. שו"ת זה נדפס לראשונה מכת"י בשנת תשכז, אולם החיד"א ראהו בעודו בכתב-יד והעתיק ממנו את הנושא המדובר לספרו ברכי יוסף, או"ח, סי' רמב, ס"ק ב. וראה גם דבריו בחיבורו מדבר קדמות, מערכת א, סעיף כו.[14] סמ"ג, ישראל תשנא, עשין קמא, עמ' שסח.  [15] רא"ש, חולין, פרק ח, סי' ד. הביאו ר' יוסף קארו, בית יוסף, או"ח, סי' שכב. וראה עוד: הלכות קטנות לרא"ש, הלכות חלה, סימן יד.[16] כפתור ופרח, ב, פרק יג, ירושלים תשנז, עמ' קלח.[17] אך ראה לעיל, הערה 10.[18] שו"ת תשב"ץ, ג, סי' ר.[19] וכך גם מפורש בתוספות, בכורות כז ע"ב, ד"ה 'וכי הזאה'. ראה שם.[20] עי' שבת טו ע"א ואילך, שגזרת הטומאה על ארץ העמים קדמה לחורבן בית המקדש השני.  [21] ספר חרדים, מצות התלויות בארץ, פרק מב, אות יד, ירושלים תשנ, עמ' קפז.[22] פירוש מלאכת שלמה, חלה, ד ח.[23] משנה למלך, הלכות אבל, פרק ג הלכה א. בעל 'משנה למלך' זכר מקור המציין ש"שגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה" ולא זכר היכן, ובאו האחרונים (ראה במצויין לעיל, הערה 1) והחזירו לנו אבדתו, שהיא תוספתא, פרה, מהדורת צוקרמאנדל, ג ה: "ר' שמעון אומר: עפרן [=אפר פרה] ירד עמהן לבבל ועלה. אמרו לו: והלא נטמא בארץ העמים? אמר להם: לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה". אולם עדיין לא הבנתי מה שייכותה של תוספתא זו לנושא שלפנינו, הרי שם מדובר על גלות בבל שלאחר חורבן בית ראשון, ומה ראייה היא לטהרת אפר פרה בתקופת האמוראים שהייתה למעלה מ-500 שנה לאחר מכן? וגם לא יתכן לומר שאפר הפרה נשאר עד לזמנם וממנה הם נטהרו, כי בתקופת האמוראים כבר נגזרה על בבל טומאת ארץ העמים (עי' לעיל, הערה 21) וממילא נטמא האפר. סוף דבר, ראיית ה'משנה למלך' מן התוספתא לא ברירא לי, וצע"ע. וכבר העירו על כך כמה מהמחברים המאוחרים, ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ' 83; הרב י"י גרינוואלד, כל בו על אבלות, חלק שלישי ('כתר כהונה'), סי' ג, ניו-יורק תשיז, עמ' 21-20 [אגב, הרב י"י גרינוואלד טוען נגד ה'משנה למלך' גם מ'ירד עמהן לבבל ועלה' שבתוספתא, דמשמע, שכשחזרו גולי בבל ארצה העלו עמם את כל אפר פרה ולא נשאר ממנו בבבל כלום. אך אין זו טענה, כי יתכן שנוסחת ה'משנה למלך' בתוספתא היתה כזו שבפירוש המשניות לר' עובדיה מברטנורא (איטליה וארץ ישראל, ר-רע): "דסבר ר' יוסי, כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים, שטהרו באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם" (פירוש רע"ב, פרה, ג ג). היינו, הם העלו רק חלק מן האפר, וחלקה נשאר שם].  [24] קהלת יעקב, מענה לשון, ח"ב (לשון חכמים), מערכת א, סי' קיא, ירושלים תשס, דף ח ע"ב.  [25] שו"ת שאילת יעבץ, א, סי' פט: "ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מֵי חטאת, כדאמרינן: חברייא מדכן בגלילא".[26] פרי חדש, או"ח, סי' תרו.[27] אהל יעקב, שאלוניקי תקצב, דף ח ע"ב.  [28] שו"ת שואל ומשיב, תליתאה, סי' קכג.  [29] שיורי טהרה, מערכת א, סי' נח.  [30] תקנת הארצות, בתוך: כתבי הגאון רבי עזרא אלטשולר, בני-ברק תשנז, עמ' יב.  [31] ארץ חיים, ירושלים תשנ, סי' תרו.[32] עלי תמר, מועד א, אלון-שבות תשנב, עמ' שצד, ד"ה 'בע"ק טובלים'.  [33] שו"ת בית מרדכי, ב, ירושלים תשלא, סי' טו עי"ש אריכות על הנושא.  [34] ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ' 84-83. ועי' במקורות שצויינו לעיל, הערה 1, שם נסמנו ספרי אחרונים נוספים.[35] ראה לעיל, ראש פרק ב.[36] סנהדרין סה ע"ב.[37] שו"ת באר מים חיים, סי' פב, ירושלים תשכו, עמ' רמד-רמה. אמנם דבריו תמוהים, הרי לכמה מסורות היו ראשונים ואחרונים שבראו אדם ('גולם'), כמו: ר' שלמה אבן-גבירול (ספרד, ד'תשפב-תתטו), ר' יצחק ב"ר אברהם מדמפייר (צרפת, ד'תתל-תתצ לערך), רבינו תם (צרפת, ד'תתס-תתקלא), ר' שמואל החסיד (אשכנז, ד'תתס-תתקל בערך), ר' אביגדור קרא (בוהמיה, המאה השניה לאלף הששי), ר' אליהו 'בעל שם' מחלם (פולין, נפטר בשנת שמג). וכי גם בתקופתם היו נטהרים באפר פרה?! [אכן ראוי לציין, שהפאלשים (יהודי חבש) היו מטהרים באפר פרה עוד באמצעה של תקופת הגאונים, מאות בשנים לאחר האמוראים. כך לפי סיפורו של אלדד הדני, בן הדור, ראה: ספר אלדד הדני, בתוך: א"מ הברמן (עורך), כתבי ר' אברהם אפשטיין, א, ירושלים תשי, עמ' קעג. אלדד הדני התגורר בדרום-ערב. סמוך לשנת ד'תרמ יצא לבבל, מצרים וקירואן (צפון אפריקה), ובשנת ד'תרמג יצא לספרד וחזר לבבל. על הספר 'אלדד הדני' וסמכותו, ראה: ר' דוד לוריא (הרד"ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר' יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף רביעי, ירושלים תשסה, עמ' רסו; א' אפשטיין, שם, מבוא]. מרבית המקורות המוסרים שהראשונים והאחרונים הנ"ל בראו אדם נאספו בידי ידידי הרב יעקב ישראל סטל במילואים לספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד שהוציא לאור, ראה: שם, ב, מילואים, מאמר צ, ירושלים תשסה, עמ' תתקעט ואילך. וראה גם: מ' אידל, גולם, ירושלים ותל-אביב תשנו. אלא שמעיני שני כותבים אלו נעלם שכך גם סופר על ר' אביגדור קרא, ראה ר' ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים, דרשה ט, ירושלים תשמח, עמ' לז: "שמצינו רבא היה עושה גולם על-ידי ספר יצירה, וכן רב הושעיא ורב חנינא הוי עבדי עגלא תלתא בכל מעליתא שבתא, וגם קרוב לזמנינו, כמו ר' אביגדור קרא ור' אליה בעל שם… שעשו גולם לשמשם…".  [38] שערי קדושה, חלק ג, שער ו, ירושלים תשמה, עמ' צו.[39] אלא שיש להבין מדוע הוא צרף את אביי לרבא, הרי אביי לא ברא באמצעות ספר יצירה. וכנראה שמשום רצונו לתחם תקופה הוא נקט 'זמנם של אביי ורבא' בחדא מחתא, ששניהם בני אותו הדור היו.  [40] בשערי קדושה, שם, הוא ממשיך וכותב: "וזהו סוד ענין קבלה מעשית. ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו – ומטנפה, בסבת הרע ההוא; וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית, ולכן שומר נפשו ירחק מהם". כיוצא בכך הוא כותב בספרו שער רוח הקודש, שער ז, תיקון ג, ירושלים תרלד, דף יג: "כי בזמנם היה אפר פרה מצוי והיו נטהרים מכל הטומאות לגמרי, אבל אנחנו כולנו טמאי מת ואין לנו אפר פרה ליטהר מטומאת מת, ומה תועלת כשנטהר משאר הטומאות ודין טומאת מת במקומה עומדת?! ולכן אין לנו רשות בזמנים אלו להשתמש בשמות הקודש, והמשתמש בהם ענשו גדול" [הדברים האחרונים הועתקו בידי הבאים אחריו, ראה: ר' אברהם ראובן כ"ץ (פראג, שסה-תלג), ילקוט ראובני, ב, פרשת חקת, ווארשא תרמד, עמ' 66; ר' יצחק ב"ר חיים כץ, שלחן ערוך של רבינו יצחק לוריא, ניו-יורק תשיג, עמ' 54; ר' פנחס אליהו הורוויץ (פולין, תקכה-תקפא), ספר הברית, מאמר יא, פרק ג, ירושלים תשמא, דף קנה ע"א; ר' יעקב מנשה (שאלוניקי, תקה-תקצב), אהל יעקב, שאלוניקי תקצב, דף ח ע"ב; ר' ראובן מרגליות (מהדיר), שו"ת מן השמים, ירושלים תשיז, עמ' נד בהערות. וראה עוד: מ' בניהו, תולדות האר"י, ירושלים תשכו, עמ' 291].  [41] ירושלמי, ברכות, פ"ו ה"א.[42] פירוש מבעל ספר חרדים, ירושלמי שם. בהמשך דבריו הוא דן בגוף הענין, כיצד ר' חגי בירך על מצוות הצדקת המאזנים והמדות, דבר שלא שמענו עליו, ומסתייע ממנהגו של ר' אליהו מלונדריש, מבעלי התוספות שבאנגליה (ד'תתקפ-ה'מד): "…כן מצאתי לרבינו אליהו, שהיה מברך כשהיה נותן צדקה או מלוה לעני, וכן בכל המצות". אלא שבעל 'ספר חרדים' חותם את הענין: "ולא נהגו כן העולם, אלא במקצת מצות מברכין, ובמקצת – אין מברכין. וכבר נשאל הרשב"א על הדבר, ונדחק לתת טעם מה נשתנה אלו מאלו". פסקיו של ר' אליהו מלונדריש נדפסו בימינו מכתב-יד, וענין זה מצוי שם בשינויים. ראה: פרושי רבינו אליהו מלונדריש ופסקיו, מהדורת מרדכי ליב זק"ש, פסקים לסדר זרעים, ברכות, ירושלים תשטז, עמ' לב, וראה שם, עמ' לג הערה 32. אולם רוב הראשונים לא הסכימו לשיטה זו, ולדוגמא בתשובתו הידועה של ר' יוסף אבן פלאט (בן דורו של ר' אברהם ב"ר יצחק אב"ד, הראב"ד השני בעל 'ספר האשכול'; פרובנס, ד'תתע-תתקלט) הדנה על איזו מצוות מברכים, נמנו המצוות שעליהן אין לברך ואחת מהן היא "עשיית דין": "[ש]אף-על-גב דמצות עשה היא, דכתיב (דברים א טז): 'ושפטתם צדק', לא מברכינן עלה, דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו; אי נמי, מחלי להדדי מאי דתבעי, ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל" (אבודרהם עם פירוש תהלה לדוד, א, ירושלים תשסא, עמ' מג. תשובה זו שנדפסה, בשלמותה או בקיצורים שונים, במספר מקומות, נודעה בעיקר מתוך שנקבעה בספר אבודרהם [נשלם בספרד, בשנת ה'ק]. לפרסומים אחרים של תשובה זו, ראה: אבודרהם עם פירוש תהלה לדוד, הנ"ל, עמ' לט, הערה קיא. והשווה: אבודרהם עם הערות ר' חיים יהודה עהרענרייך, תל-אביב תשל [ד"צ], עמ' עג). אלא שהאחרונים העירו על דברי האחרון מהנאמר בירושלמי דידן לפירושו של בעל 'ספר חרדים', ראה: ר' ישראל משקלאוו, פאת השלחן, סי' ג, ס"ק לח, ירושלים תשכח, דף יט ע"ב; ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (רוסיה ופולין, תקעז-תרנג), העמק שאלה על השאילתות, שאילתא טז, סוף הערה א, ירושלים תשכז, דף צח ע"ב; ר' מאיר דן פלאצקי (פולין, תרכו-תרפח), כלי חמדה, ה, פרשת שופטים, פיעטרקוב תרצה, דף צז סע"א; ר' ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרנ-תשלא), מקור הברכה, חמוש"ד, עמ' ו ועמ' יח. וראה גם בהערותיו של ר' חיים יהודה עהרענרייך על אבודרהם, תל-אביב תשל (ד"צ), עמ' פא-פב, ובהערות תהלה לדוד לידידי החפץ בעילום שמו, על אבודרהם, ירושלים תשסא, עמ' מג, הערה קכז.  [43] פירוש פני משה, ירושלמי שם.[44] ראה: ר' שאול ליברמן (מהדיר), תלמוד ירושלמי כתב יד ליידן, מהדורה פקסמילית של כתב-היד, ירושלים תשלא, עמ' 43; תלמוד ירושלמי ע"פ כתב יד סקליגגר (ליידן), הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשסא, עמ' 49.[45] תלמוד ירושלמי כתב-יד וטיקן, ירושלים תשלא, עמ' 77.  [46] הסגנון 'כן מצאתי בספר מדוייק' נוטה לומר שכוונתו לכתב-יד של תלמוד ירושלמי ולא עותק של הירושלמי, דפוס ויניציאה שפג (שעמד לפני ר"ש סיריליו), שנרשמו עליו הגהות ותיקונים. ואכן כך הבין ר' שאול ליברמן, 'משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי', ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו-יורק תשי, עמ' שא. וראה גם: ע' סמואל, מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר' שלמה סיריליו לירושלמי זרעים, האוניברסיטה העברית, תשנח, עמ' 122-121. יישר כוח לידידי הרב מרדכי מנחם הוניג על שהפנני למקור האחרון.[47] תלמוד ירושלמי סדר זרעים עם פירוש נוסחא לר' שלמה סיריליאו, מסכת ברכות, פרק ששי, ירושלים תשכז, דף קמב ע"א. וראה שם בפירוש אמונות יוסף, לר' חיים דינקלס.[48] ספר רוקח, הלכות ברכות, סי' שסו, ירושלים תשכז, עמ' רנה. וכך בספר רוקח, כת"י פריז 363, ראה: ע' סמואל (לעיל, הערה 47), עמ' 121, הערה 72.  [49] כטענתו של ר' ישראל משקלאוו (פאת השלחן, סי' ג, ס"ק לח, ירושלים תשכח, דף יט ע"ב), שלא הכיר את הנוסח 'למי חטאתה' משום מקור וראה את דברי ה'רוקח' בלבד, ולפיכך סבר ששיבוש נפל שם ויש להקדים את המילים "קידוש ואפר חטאת ולהזות" לפני המילים "ירושלמי בפרק כיצד מברכין". ראה שם.  [50] יחוסי תנאים ואמוראים, ערך 'חייא', ירושלים תשכג, עמ' רפט.  [51] הסכימו לכך מרבית חוקרי הירושלמי בני דורינו, ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, ס"ע 228; ג' אלון, 'תחומן של הלכות טהרה', תרביץ, ט (תרצח), עמ' 193; ר' שאול ליברמן, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ' 46; הנ"ל, 'משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי', ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו-ירק תשי, עמ' שא; ש' ספראי, ספר ארץ ישראל, ה (תשיט), עמ' 20 [=הנ"ל, בימי הבית ובימי המשנה, א, ירושלים תשנד, עמ' 185-182]; הרב יששכר תמר, עלי תמר, זרעים א, תל-אביב תשלט, עמ' רח-רט; י' זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ' 314-310; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ב, ירושלים תשנג, עמ' קלז-קלח בהערות; ע' סמואל (לעיל, הערה 47), עמ' 122-121.  [52] ע' סמואל (לעיל, הערה 47), עמ' 121, מסביר כיצד נתגלגל 'למי חטאתא' ל'לבי חנוותא': "…נראה, כי הנוסח 'למי חטאתא' הוא הנוסח המקורי. ככל הנראה, נתפצלה הטי"ת במילה 'חטאתא' לשניים וכך הפכה מילה זו מ'חטאתא' ל'חנואתא', ובעקבות זאת הוגהה המילה 'מי' ל'בי', וכך נולד הצירוף 'בי חנוואתא' שאינו מקובל כלל בירושלמי". אמנם בעיקרי הדברים קדמו ר' יששכר תמר, עלי תמר, זרעים א, ברכות שם, תל-אביב תשלט, עמ' רט, ד"ה 'ר"ח ור"י סלקין'".[53] כמו ב' רטנר (אהבת ציון וירושלים, ברכות, ווילנא תרסא, עמ' 136) המסכים לנוסח הדפוס למרות שהכיר את הנוסח שהביא ר"ש סיריליו: "ופשוט הוא גריסתנו לחנותא". וראה כיוצא בזה במאמרו של הרב י"י גרינוואלד, 'מספר הפרות, ומי שחטן ואם השתמשו ישראל באפר פרה לאחר החורבן', אוצר החיים, ט (תרצג), עמ' 160. והשווה: לעיל, הערה 50.  [54] ברייתא דמסכתא נדה, בתוך: תוספתא עתיקתא, מחלקה חמישית, מהדורת ח"מ הורוויץ, פפד"מ תרנ, עמ' 15-14. ליקוטים מברייתא זו נדפסו לאחרונה בידי ע' הלוי (מהדיר), ילקוט מדרשים, ג, צפת תשסה, עמ' רג-רכו, והמאמר שלפנינו לא נכלל בליקוטים אלו [למקור האחרון העירני ידידי הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. ולגופו של הפיסקא הנוכחית, ראה הערותיו של ר' שאול ליברמן לספר מתיבות, מהדורת ב"מ לוין, ירושלים תרצד, עמ' 116-115; הנ"ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ' 64, הערה 238.  [55] אכן, כבר רב נסים גאון נזקק לברייתא זו בחיבורו ספר המעשיות (ראה: ש' אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים תשלד, עמ' 397. יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל שהפנני למקור חשוב זה), וגם מספר ציטוטים הובאו מברייתא זו בספרי הראשונים, כמו הרמב"ן שהביא ממנה פיסקא אחת בפירושו לתורה (בראשית לא לה), וממנו העתיקוה ראשונים אחרים [מפירושו של הרמב"ן, כנראה, ולא ישירות מן הברייתא, כמו: פירוש על התורה לרבנו יוסף מסרגוסה, פרשת ויצא, מהדורת א"ל פלדמן, ירושלים תשלג, עמ' לז (וייש"כ לידידי הרב יעקב ישראל סטל שהפנני למקור זה), שיחוסו לר' יוסף מסרגוסה מוטעה והוא באמת לר' יוסף חביבא בעל 'נימוקי יוסף', ראה: י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנות לתלמוד, ירושלים תשסד, עמ' 91; י"ש שפיגל, 'ספר נמוקי יוסף לר' יוסף חביבא', סידרא, ד (תשמח), עמ' 162-161]. והשווה: ר' אברהם בן הגר"א (מהדיר), מדרש אגדת בראשית, מבוא, קראקא תרסג, עמ' XLIV; הנ"ל, רב פעלים, הקדמה, ווארשא 1894, עמ' 18; ר' דוד לוריא (הרד"ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר' יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף חמישי, ירושלים תשסה, עמ' רפד; ר' זאב וואלף לייטער, שו"ת בית דוד, ירושלים תשס, סי' קכט; ר' מנחם כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנב, ויצא, עמ' תתתלח, אות פב. עם כל זאת, כל המעיין בברייתא זו יראה שרוח של מוזרות מרחפת עליה, וכבר דקדקו הנמושות והראו שהרבה ענינים מוזרים ומשונים מצויים בה עד שקשה להאמין שהיא יצאה בטהרתה מבית מדרשם של חז"ל. כך כותב, לדוגמא, א' אפטוביצר (מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים תשא, עמ' 166): "יש בברייתא זו דברי הבל והבאי ובורות, עד שאי אפשר להאמין שהספר הוא מעשה ידי אחד מחכמי ישראל השלמים בתורתן ובדעתן" [והעתיק דבריו רח"ד שעוועל בהערותיו לפירוש התורה לרמב"ן, בראשית שם, מהדורתו, ירושלים תשיט, עמ' קעז]. ושתי שנים קודם לכן קבע ר' שאול ליברמן (שקיעין, ירושלים תרצט, עמ' 22): "ברייתא זו נכתבה כנראה על ידי בן ארץ-ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה… בברייתא זו מרובות דעות הקראים". וראה הערותיו לספר מתיבות, מהדורת ב"מ לוין, ירושלים תרצד, עמ' 116-115; הנ"ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ' 64, הערה 238; הנ"ל, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ' 60. והדברים מוסכמים בספרות המחקר לענפיה, ראה: י' זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ' 311; הרב מנחם מנדל כשר (עורך), שרי האלף, א, ירושלים תשמד, עמ' מט, מס' 10; י"מ תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנט, עמ' 55; הנ"ל, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ' 209-208; י' זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ' 222 ואילך; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, א, ירושלים תשנג, עמ' רל; הנ"ל (מהדיר), מסכת דרך ארץ זוטא, ירושלים תשנד, עמ' 136; הנ"ל, דרכה של הלכה, ירושלים תשסז, עמ' 192-185; י"ג וואלף, 'בית הכנסת באשכנז: בין דימוי להלכה', כנשיתא, ב, רמת-גן תשסג, עמ' יט ואילך; פ' רוט, ספר הפרדס: לדרכי היווצרותו של ילקוט הלכתי בימי הביניים (עבודת גמר), ניו-יורק תשסח, עמ' 51-50; E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne State University Press, 2000), pgs 127-130; ב' הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1050-1350: בין הלכה למנהג, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשסב, פרק ג, עמ' 92 ואילך; מ"ע פרידמן, 'הרחקת הנידה והמינות אצל הגאונים, הרמב"ם ובנו ר' אברהם על-פי כתבי גניזת קהיר', Maimonidean Studies 1 (1990) 1-21; Evyatar Marienberg, Nidda: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris 2003; Evyatar Marienberg, Niddah:Etudes sur la Baraita de Niddah et sur la conceptualization de la menstruation, Lille 2006; Samuel Israel Secunda, "Dashtana – 'ki derekh nashim li'": A study of the Babylonian rabbinic laws of menstruation in relation to corresponding Zoroastrian texts, Ph.D., Yeshiva University 2008 [לחמשת המקורות האחרונים הפנני ידידי הרב מרדכי מנחם הוניג, ותודתי נתונה לו בזה]. אלא שחכמים מבני דורינו שלא חבשו את ספסלי האקדמיה (אך משתמשים בפרסומי חניכיה, וד"ל) לא הסכימו לדברים. כך כותב הרב ע' הלוי שההדיר מחדש קטעים מברייתא זו: "שבאמת מדברי חז"ל היא ולא מכיתות אחרות, דלא כמו שכתבו כמה חוקרים, ואכ"מ לדון בזה" (ע' הלוי [מהדיר], שם [לעיל, הערה 55], עמ' רג). והרב מנחם אדלר (קונטרס בינה ודעת, בתוך: הנ"ל [מהדיר], דת הנשים, ירושלים תשנח, עמ' נח) תוקף בחריפות וכדרכו דעה זו [למקור האחרון הפנני הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. יעויין בדבריהם. ובמחילה מכבודם, שני כותבים אלו לא הועילו בדבריהם ולא כלום.  [56] מדרש לקח טוב, ב, פרשת תזריע, ווילנא תרמ, דף לה ע"ב.[57] כבר העיר ר' ירוחם פישל פערלא על המאמר שיוחס לר' יוחנן: "שמקור מימרא זה לא מצאתי. ועיין 'תשובת הגאונים שערי תשובה', סי' קעו" ('הערות הגרי"פ פערלא על פסיקתא זוטרתא', הדרום, יד [תשכא], עמ' 202). והשווה: ר' זאב וואלף לייטער (מהדיר), שו"ת שערי תשובה, מבוא, פיטסבורג תשו, עמ' ג. דברים מוחלטים כותב י' זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ' 312: "ובודאי שאין למצוא שום רמז במקורות חז"ל למאמר המפוקפק שב'לקח טוב', תזריע…". והשווה לתמיהותיו של יעקב רייפמאנן (פולין, תקעח-תרנה): "אנה אמר ר' יוחנן זה? ואיכה היה יכול לאומרו? הלא לאמוראים היה אפר פרה, ככתב בסוף 'הלכות חלה' אשר להרא"ש…. ור' יוחנן היה עוד ראש האמוראים ודר בארץ-ישראל? ויותר קשה אומרו: 'מיום שחרב בית המקדש', הלא הרבה תנאים היו אחרי חורבן בית המקדש? ואם עוד לאמוראים היה אפר פרה – אף כי לתנאים!". כן הוא תמה במכתבו לר' עזריאל הילדסהיימר שהשיב לו, ראה בדבריו שפורסמו בהדרום, כא (תשכא), עמ' 157-155. יתכן גם, שכל מאמר זה נכתב בתקופה מאוחרת כדי לנגח את דעת הקראים הסוברים, שטהרת פרה אדומה מועילה רק בזמן הבית, ולאחר חורבנו אין בכוחה לטהר הנטמא במת, והוא נטהר רק במי-מקווה! והדברים מסתברים לאור הידוע לנו כי ר' טוביה ב"ר אליעזר בספרו לקח טוב מתפלמס רבות, בגלוי או בסתר, נגד שיטות הקראים, ראה: י"מ תא-שמע, מדרש לקח טוב – רקעו ואופיו, בתוך: הנ"ל, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, ג, ירושלים תשסו, עמ' 277-265. והשווה במיוחד ל'פירוש' שהוקדש בלקח טוב למאמרו של ר' יוחנן: "אין טהרה ממת, אבל טומאה איכא; לפי שאין לנו אפר הפרה להזות…". היינו, הטמא נשאר בטומאתו מחמת חסרון אפר פרה, שהטבילה במי-מקווה אינה מועלת לו. [יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל על הערה זו]. על דעת הקראים בענין הטהרה מטומאת מת בזמן הבית ולאחר חורבנו, ראה לדוגמא, דברי אחד ממנהיגיהם, יהודה הדסי, אשכל הכפר, סי' רפח, גוזלוו תקצו, דף קח ע"ד: "כי בימות המקדש, אזי מֵי נדה לעשותן, כי זריקתו למען נגיעת מקדש וקרבנותיו בקדושתו… ובגלות זו, לא הוכיחם האלהים במצוותו… והיום כן אפסו מקדש וקרבנותיו – אפס גם טהרת מֵי נדה בזריקתו, ורב לנו המים ברחיצתו… כי אפסו מֵי נדה, ובמים נטהר מטומאתינו בגלותנו".[58] עי' לעיל, פרק א. ויתכן, שדעת ר' יהודה החסיד הכותב "…וצוה רב חייא לרב שיאכל בזמן הזה; אף-על-פי שטמאי מתים היו ואין אפר פרה…" (עי' לעיל, ליד הערה 4), נובעת מכך שברייתא דמסכת נדה היתה מוכרת לו והוא ידע שרב חייא העיד על זמנו ש"אין כאן פרה אדומה לכפר". על שימושו של ר' יהודה החסיד בברייתא זו, ראה: E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne State University Press, 2000), pgs 255. ולכך שברייתא זו היתה מוכרת אף לתלמידי ר' יהודה החסיד, ראה: קרנפוגל, שם, עמ' 130-127; י"מ תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ' 209; י' זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ' 234-233.  [59] ראה לעיל, פרק ב.[60] ראה לעיל, פרק ב, מס' 3.[61] ראה: בית הבחירה לחגיגה כה ע"א, ולנדה ו רע"ב.  [62] [יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל על הערה זו לפרש דברי הלקח טוב ור' יהודה החסיד]. ראוי גם לציין, שלדעתו של ר' יעקב נתנאל ווייל (אשכנז, תמז-תקכט), בעל 'קרבן נתנאל', אף ר' נסים ב"ר ראובן גירונדי (הר"ן; ברצלונה, ה'פ-קנ) סובר שבזמנם של האמוראים לא היה אפר פרה (אלא שהוא הסביר שכך היא דעתו של ה'מרדכי', כי בטעות נדפסו על-שמו דברי הר"ן). דבריו מצויים בכמה מחיבוריו ובשנים מספרי צאצאיו, ראה: הגהות קרבן נתנאל על הרא"ש, ראש השנה, פרק ד, הערה ס; שם, יומא, פרק ח, סי' כד, הערה צ; הגהות נתיב חיים על שלחן ערוך, או"ח, סי' רמב; ספר זכרון דרור יקרא, בני-ברק תשסז, עמ' קיט (בתוך חידושי בנו ר' ידידיה טיאה ווייל [בוהמיה ואשכנז, תפב-תקסו]); ר' יעקב ווייל (אשכנז, נפטר תריב), תורת שבת, סי' רמב, ס"ק י [והבאים אחריו העירו על כמה פרטים מוקשים העולים מדבריו, ראה: ר' מאיר סאלאווייציק, המאיר לארץ, סלוצק תרעא, סי' רמב; ר' יהושע בוימל, שו"ת עמק הלכה, ח"ב, סי' כד].  [63] פירוש רדב"ז על הרמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ח, הלכה יא.  [64] שו"ת פרשת מרדכי, סי' ה, ד"ה 'ובסי' שכה'. הביא דבריו ר' חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, א, מערכת אלף, כללים, סי' קלח.  [65] ראה: אור שמח, הלכות קרבן פסח, פ"ז ה"ח.  [66] מתא דירושלים על ירושלמי, הקדמה, ד"ה 'אלא א"כ': "שנראה שלא סבירא ליה כן [להרמב"ם], שכתב תוך דבריו על סדר המשניות: הואיל ורבינו הקדוש סידר המשניות לאחר החורבן, וכבר בטלו טומאות וטהרות דאין לנו אפר פרה, והוי דינים אלו רק הלכתא למשיחא, לכך סידרם בסוף". וראה: שדי חמד, שם.  [67] ראה: כל בו על אבילות, חלק שלישי ('כתר כהונה'), סי' ג, ניו-יורק תשיז, עמ' 22-14. את תמצית דבריו כתב בשנים מפירסומיו הקודמים: ספרו המצב הכלכלי של חז"ל, ניו-יורק תרצו, עמ' 162; מאמרו 'מספר הפרות ומי שחטן, ואם השתמשו ישראל באפר פרה לאחר החורבן', אוצר החיים, ט (תרצג), עמ' 160.[68] אלו דבריו בספרו מדבר קדמות, מערכת א, סי' כו: "ואני בעניותי פשיטא לי, דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, אומר לי לבי, שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ, לרוב עונתנותו" [וראה גם דברי ר' בצלאל הכהן (ווילנא, תקפ-תרלח): "ועיין ברא"ש… שהיה להם אז אפר פרה, וב'קרבן נתנאל' בשם אריז"ל… ומכל מקום נראה, שלא נתגלה לכולם, כי אם לקצת מגדולי הדורות אז" (שו"ת ראשית ביכורים, ב, סי' ב, ירושלים תשכט, עמ' קיז. הדברים נדפסו קודם לכן בהערותיו לספר נתיבות עולם עם חידושים וביאורים מר' צבי הירש קאצינעלינבוגין, ווילנא תריט, עמ' 248)]. אמנם למרות שהחיד"א לא ראה כתוב כל רמז לדבריו, יש להסמיך להשערתו את דברי תלמידו הגדול של האריז"ל – ר' חיים ויטאל, שה'עליה לפרדס' ו'שימוש ההיכלות' יתכנו רק לאחר הטהרות מאפר פרה (ראה לעיל, ליד הערות 39 ו-41 ובהן), אך ראה להלן, הערה 71. ולענין שטהרה על-ידי אפר פרה אדומה מביא ל"רוח הקודש להפליא", הדברים מפורשים בברייתא המפורסמת שאמר ר' פינחס בן יאיר: "זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות… וחסידות מביאה לידי רוח הקדש…" (משנה, סוטה, ט טו. המקבילות על נוסחותיהם הרבות נסמנו אצל: י"י סטל [מהדיר], ספר גימטריאות לר' יהודה החסיד, א, אות א, ירושלים תשסה, עמ' ב, בהערות. ראה שם). השווה גם לדברי ר' אלעזר מוורמייזא, ה'רוקח', שהטהרה באמצעות אפר פרה מביאה להשגה גדולה בסודות התורה: "בבית ראשון, שהלוחות ושכינה וכרובים ואש דת, אש שדבר הדברות מתוכה היתה רבוצה על המזבח, ועדיין המלאכים שליוו את השכינה והתורה עדיין בארץ ומרחיבין הלבבות, וטהרות שנוהגות בארץ, ומצות שנוהגות בארץ – היתה תורה תמימה בארץ, והיו חורזין תורה ונביאים וכתובים עד שהאש מסבבן… כך ליושבי הארץ, דווקא בארץ-ישראל, וכשהיו דורשין – אורה עליהם, וכל עוף שפורח באויר עליהם היה נשרף. תורה שבארץ מכוונים, כמו שניתנה בהר סיני" (ספר השם, בתוך: א' אייזנבך (מהדיר), ספרי הר"א מגרמייזא בעל הרוקח, א, ירושלים תשסד, עמ' צט-ק. למקור חשוב זה הפנני הרב יעקב ישראל סטל, ותודתי נתונה לו בזאת). אגב, דברי ה'רוקח' נסובים על שלהי בית שני ולכל המאוחר על תקופת התנאים הסמוכה לאחר חורבן הבית (עי' ירושלמי, חגיגה, ב א; ויק"ר, טז ד; סוכה כח ע"א, ודוק; והנאמר בתחילת הציטטה 'בבית ראשון' הוא ט"ס, וצ"ל: 'בבית שני'), ולפיכך אין להוכיח מדברים אלו על המצאות אפר פרה אדומה בתקופת האמוראים.  [69] לכך שאף אפר פרה נטמן (אימתי?), ראה גם לר' דוד פארדו (ויניציאה וירושלים, תעח-תקנ), חסדי דוד לתוספתא, פרה, ג ד (מהדורת ירושלים תשלא, כרך תשיעי, עמ' קיג טו"ב): "…ולעת קץ, שיבוא משיחנו בס"ד, ואילהו ז"ל יגלה לנו סתרי מטמונים, דאין ספק כי גם האפר נגנז תחת הקרקע, ככל שאר בי גזא דרחמנא, עד עת רצון שיהיה במהרה בימינו אמן".[70] ולפיכך מקור מפורש זה סותר את השערת החיד"א (עי' לעיל, הערה 69) שהאריז"ל היה רגיל להטהר באפר פרה אדומה. וצ"ע.[71] מ' בניהו, תולדות האר"י, ירושלים תשכז, עמ' 169-168, וראה בהערות שם. מעשה זה הובא גם בספר חמדת ימים (חובר סמוך לפני שנת תצ), שבת, דף מ, ושם ליתא ענין האפר פרה, יעויין שם, וראה גם: ר' דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לחגיגה כה ע"א, ירושלים תשסו, עמ' תקסו.  [72] ר' אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, ירושלים תרפט, עמ' 161. המקום שנטמן אפר פרה היה גם ידוע לאחרים, ראה: הרב יחזקאל פרנקל, רבינו הקדוש משינאווא, א, רמת-גן תשנג, עמ' קמד.  [73] דברים אלו הוא כותב באחד מאגרותיו, ונדפס בידי א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנז, עמ' 191 [אגב, שם, עמ' 197, נדפס מכתב אחר בן התקופה שלא נודע כותבו, בו נאמר: "גם בהכרח יהיה לנו אז אפר פרה, ומסתמא יתגלה [אפר פרה] על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב, וחז"ל אמרו, שאליהו יתגלה יום שלפני ביאת המשיח". למקום האחרון הפנני ידידי הרב שלום דזשייקאב, ויישר כוחו].  




Elliott Horowitz — ‘The Howling Place of the Jews’

“The Howling Place of the Jews” in the Nineteenth Century: From William Wilde to Ahad Ha’am
by Elliott Horowitz

 

In previous posts at the Seforim blog, Elliott Horowitz of Bar Ilan University, co-editor of Jewish Quarterly Review, and author of Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), has described Modern Amalekites [here], Isaiah Berlin on Meir Berlin (Bar-Ilan) and Saul Lieberman [here], Edmund Wilson, Hebrew, Christmas, and the Talmud [here], and Bugs Bunny [here].   This is his fifth contribution to the Seforim blog. We hope that you enjoy.

       Late in the first half of the nineteenth century Jewish prayer and mourning at the Western Wall began to attract the interest of Christian visitors to Jerusalem, many of whom imposed upon it their own theological interpretations. In the Memorandum on the Western Wall (1930) that he prepared on behalf of the League of Nations Dr. Cyrus Adler (1863-1940), the recently elected President of the American Jewish Committee, included a list of modern travel accounts in which Jewish prayer at the Wall was described (pp. 44-67). Due presumably to Adler’s many responsibilities (he was also editor of the Jewish Quarterly Review as well as president of the Jewish Theological Seminary) the list was far from complete.One of the important accounts he missed was Dr. William Wilde’s Narrative of Journey…along the Shores of the Mediterranean (1840). The young Irish physician singled out Jewish prayer at the Western Wall as one of the scenes that had most moved him during his extensive journey. “Were I asked what was the object of the greatest interest that I had seen, and the scene that made the deepest impression on me, during my sojourn in other lands,” wrote Dr. Wilde (father of the future playwright Oscar), “I would say that it was a Jew mourning over the stones of Jerusalem.”[1] Shortly afterwards the Anglican minister George Fisk of Lichfield (England) who had visited Jerusalem in 1842, provided his own comments on the weekly spectacle, which he described as  “humiliation and supplication.”  The Jews, he reported, “are said to have a persuasion that their prayers will find especial acceptance when breathed through the crevices of that building of which Jehovah said ‘Mine eyes and mine heart shall be there perpetually’ (II Chron. 7:16).” Although among the “aged Jews sitting in the dust” Fisk saw no signs of the “outward manifestation of strong emotion” there were also present “several Jewesses, enveloped from head to foot in ample white veils,” who “stepped forward to various parts of the ancient wall,” and kissed them with great fervency.”[2]Fisk’s comments about prayer at the Wall, also unnoticed by Adler, were soon echoed by the children’s writer Favell Lee Mortimer (1802-1878), in the second part of her Far Off (1852), devoted to Asia and Australia – neither of which she had visited.  Addressing her “little readers,” Mrs. Mortimer (a daughter of Barclay’s bank cofounder David Bevan and wife of London minister Thomas Mortimer) informed them that “every Friday evening a very touching scene takes place” in Jerusalem, near the Mosque of Omar. “There are some large old stones there,” wrote Mrs. Mortimer, “and the Jews say that they are part of their old temple wall, so they come at the beginning of their Sabbath…and sit in a row opposite the stones.” Upon arriving, the Jews “read their Hebrew Old Testaments, then kneel low in the dust, and repeat their prayers with their mouths close to the old stones; because they think that all prayers whispered between the cracks and crevices of these stones will be heard by God. Some Jewesses come, wrapped from head to foot in long white veils, and they gently moan and softly sigh over Jerusalem in ruins.”[3] Her “little readers” were likely to think of Jerusalem’s Jews as involved in the cultic worship of large “stones” (a word used no fewer than four times in the brief passage), which served as intermediaries between them and God.Some two decades later James Creagh (1836-1910), a native of Ireland who had studied at Sandhurst, wrote of his own visit to what he called “the Howling-place of the Jews at Jerusalem.” Unlike Dr. Wilde and Rev. Fisk before him, Captain Creagh, in his colorfully titled Scamper to Sebastopol and Jerusalem, described not only the local Jews (and Jewesses) who participated in the weekly event, but also “whole families of Jews, some dark and some fair, some wearing the English and some the Asiatic costume, and coming from every part of the world.” In a remark that would have appealed to some of the Hebrew poets of medieval Spain, Creagh reported that among those who were “crying and wailing in the most bitter accents” were some “lovely Jewish girls, who wept and sobbed with an appearance of real grief that would appear more natural for the loss of a lover than for the misfortune of their nation in the remotest times.” And although he, unlike Fisk, was evidently a Catholic, Creagh (perhaps under the influence of the latter) was also critical of the “vain hope” on the part of those praying “praying fervently through the crevices…that their earnest supplications, by penetrating to the inside and ascending to heaven from that hallowed spot, would be received more favourably at the throne of grace.[4]Creagh arrived in Jerusalem shortly after the departure of Albert Rhodes, who was born in Pittsburgh in 1840 and who had served as US consul in Jerusalem between 1863-65.[5] In his appropriately titled Jerusalem As It Is (1865) Rhodes presented a penetrating (and perhaps still relevant) comparison of the Holy City’s Sephardim and Ashkenazim, [6]and also described the weekly prayers at “the wailing-place of the Jews…a spot of interest to every traveler,” focusing particularly on what today might be called “women who weep.”  On Fridays afternoons, he wrote, “every available spot along the foot of this wall is occupied by weeping Jews,” adding that “the greater part of these are women, who often sit in little circles around a Talmud-learned Jew, who reads to them – for a consideration… – portions of the Jewish chronicles.” Rhodes also reported that ‘those who arrive early, particularly the women, commence at one end of the wall and kiss and touch every stone within reach, from one end of the wall to the other.” Like Fisk and Creagh, the former US consul also stressed the importance to many of physical contact with the Wall, adding that some of the Jews “almost hide their heads in the fissures, and remain for some time in this position, sobbing in the most affecting manner.”[7]A decade after the appearance of Rhodes’s book his fellow Pennsylvanian Richard Newton (1812-87), who had studied at New York’s (Episcopal) General Theological Seminary after graduation from the University of Pennsylvania, published his Illustrated Rambles in Bible Lands (1875), in which he too offered his critical comments on the Jews’ weekly wailing at the Western Wall. Like his (by then) late colleague in Christ the Rev. Fisk, Dr. Newton, criticized the Jews for thinking that prayers offered at the Wall “would be more acceptable to God…than if offered in any other place,” but he was more blatant in his attempt to utilize this “mistake” as a means of saving fellow Christians from similar error:   Some people think that part of a church where the minister stands or kneels…is more holy than the pews where the people sit. But this is a mistake. God is no more present in one place than he is in another.  Prayers offered in the city of Jerusalem will not be heard any sooner by God than prayers offered in the city of London, or New York, or Boston, or Philadelphia.[8]   Dr. Newman, who was then serving as rector of the Epiphany Church in Philadelphia, carried away with him, and imparted to his readers, two lessons that he learned from his visit. One was “the sin of the Jews which brought upon them all the evil that they are suffering now,’ and “which has caused them to be despised and persecuted in every nation.” The second lesson, of course, was the nature of the “great sin of the Jewish people” – namely, that “they neglected Jesus.”[9]   Another late nineteenth-century visitor to the Western Wall who was concerned with the question of what had caused the Jews “to be despised and persecuted in every nation” was Asher Zvi (Hirsh) Ginsberg (1856-1927), by then known as Ahad Ha’am. The leading ideologist of Cultural Zionism, who had been born to a Hasidic family in the Russian Ukraine, was quite critical of much that he saw during his first tour, in 1891, among the Jewish colonies in land of Israel. As Ginsberg later wrote in his controversial essay Emet me-Erez Yisrael “filled with melancholy thoughts,” he “arrived on the eve of Passover in Jerusalem, there to pour forth my sorrow and rage before the…remnants of our former glory.” Although he clearly knew what to expect at the Wall, the visit nevertheless affected him greatly, provoking painful questions that remain largely unanswered:    There I found many of our Jerusalem brethren standing and praying in loud voices. Their haggard faces, their strange gestures, and their odd clothes – all this merged with the ghastly picture of the Wall itself. Looking at them and at the Wall, one thought filled my mind. These stones testify to the desolation of our land; these men testify to the desolation of our people. Which of these desolations is worse? For which should we lament more bitterly? [10]

 

[1] William R. Wilde, Narrative of a Voyage to Madeira, Tenerife and along the Shores of the Mediterranean (Dublin, 1840), quoted in Linda Osband, ed., Famous Travellers to the Holy Land (London,1989), 155. Osband’s book includes an introduction by the distinguished British travel writer Jan Morris, who has also written under the name James Morris. On the remarks by modern travelers about the Jews of Jerusalem see also Elliott Horowitz, “As Others See Jews,” in Nicholas de Lange & Miri Freud-Kandel, eds., Modern Judaism: An Oxford Guide (Oxford, 2005), 415-425, esp. 415-419.

[2] George Fisk, A Pastor’s Memorial, Of Egypt, The Red SeaJerusalem, and Other Principal Localities of the Holy Land, Visited in 1842 (third edition, London, 1845), 290-91. In a later edition (1865) the pious pastor wrote less cautiously that “the Jews have a persuasion…” (ibid., 199). For an annotated Hebrew translation of Fisk’s comments on Jerusalem and its Jews see Michael Ish-Shalom, Christian Travels in the Holy Land (second ed., Jerusalem, 1979), 539-43.

[3] . L. Mortimer, Far Off , or Asia and Australia Described (London, 1852), 21.

[4] James Creagh, A Scamper from Sebastopol to Jerusalem in 1867 (London, 1873), 405-06. On the participation of women in prayer at the Western Wall see Stuart Charmé, “The Political Transformation of Gender Traditions at the Western Wall in Jerusalem,” Journal of Feminist Studies in Religion 21:1 (Spring 2005): 5-34, who, relying on Adler’s outdated list, misses the testimonies of  both Fisk and Creagh.

[5] Ruth Kark, American Consuls in the Holy Land, 1832-1914 (Jerusalem and Detroit, 1994), 314

[6] “There is no entente-cordiale,” wrote Rhodes, “between the Sephardim and Aschkenazim. The former are cleaner, more indolent, and ignorant than the latter. The Aschkenazim pride themselves on their Talmud learning, are dirty, and fond of dispute. From long residence in the East, the Sephardim have acquired something of the ease and dignity of its inhabitants…The Aschkenazim are often seen poring over the Talmud, and are consequently full of its traditionary (sic) lore, but know little of the Bible…The Sephardim,  as a race are healthy-looking, and many of them are handsome…Of the two the Aschkenazim are more corrupt.” idem, Jerusalem As It Is (London, 1865), 363-64. Ish-Shalom, Christian Travels, contains no passages from Rhodes’s book.

[7] Rhodes, Jerusalem, 373-74. On Rhodes in Jerusalem see Lester I. Vogel, To See a Promised Land; Americans in the Holy Land in the Nineteenth Century (Pennsylvania, 1993), 166, 172.

[8] Richard Newton, In Bible Lands (London, 1880), 60-61. I have quoted from the first British edition, published with a slightly different title.

[9] Ibid., 62.

[10] The translation I have provided is a composite of those by Steven J. Zipperstein, Elusive Prophet: Ahad Ha’am and the Origins of Zionism (Berkeley, 1993), 62, and Reuven Hammer, ed., The Jerusalem Anthology: A Literary Guide (Philadelphia, 1995), 206.




Wine, Women & Song Some Remarks on Poetry & Grammar – Part I

Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar – Part I

by Yitzhak of בין דין לדין [This is the first of three parts; I am greatly indebted to Andy and Wolf2191 for their valuable comments, many of which I have incorporated into this paper, and for obtaining for me various works to which I did not have access.]

Rhyme and Grammar

This is the opening stanza of one of Rav Yehudah Halevi’s (henceforth: Rihal) best known poems:יום ליבשהנהפכו מצוליםשירה חדשה

שבחו גאולים![1]

This seems to contain a blatant grammatical error; מצולה is a feminine noun, and its plural form is clearly מצולות, not מצולים. In fact, מצולה appears six times in Tanach in plural form,[2] twice in the context of קריאת ים סוף – both instances of which are recited daily as part of the Pesukei De’Zimrah section of the liturgy:והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים.[3]

תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן.[4]

Rihal was surely aware of the ungrammaticality of מצולים; it seems obvious that he was taking a liberty with the language in order to rhyme with גאולים (and גאולות would have been just plain silly).In a similar vein, it is related that someone once asked the Brisker Rav why, in the Shabbas hymn ברוך קל עליון, the refrain is:השומר שבת הבן עם הבתלקל ירצו כמנחה על מחבת[5]After all, there are several standard types of מנחות:

  • סלת
  • מאפה תנור
  • מחבת
  • מרחשת

Why, then, does the poet single out the מחבת?The questioner was probably expecting some brilliant and incisive Brisker Lomdus, but if so, he must have been disappointed; the Brisker Rav is said to have responded simply that the poet required a rhyme for the word הבת, and מחבת is the only type of Minhah that answered.

Formal Structure and Meter in Jewish Poetry

It is noteworthy that Rihal himself elsewhere maintains that poetic form and meter are actually alien to Jewish poetry:אמר הכוזרי תכליתך בזה ובזולתו שתשוה אותה עם זולתה מהלשונות בשלמת, ואיה המעלה היתירה בה, אבל יש יתרון לזולתה עליה בשירים המחוברים הנבנים על הנגונים (נ”א הלחשים):אמר החבר כבר התבאר לי כי הנגונים אינם צריכים אל המשקל בדבור, ושבריק (נ”א ושכריק) והמלא יכולים לנגן (נ”א בנועם) בהודו לד’ כי טוב בנגון (נ”א בנועם) לעושה נפלאות גדולות (נ”א כי לעולם חסדו). זה בנגונים בעלי המעשים, אבל בשירים הנקראים אנשארי”א והם החרוזים האמורים, אשר בהם הוא נאה החבור, לא הרגישו עליהם, בעבור המעלה שהיא מועילה ומעולה יותר: …אמר הכוזרי … אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים להביע (נ”א להגיע) אל מעלת החבור (ס”א הסדור) ולחקות זולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם:אמר החבר וזה מתעותנו ומריינו, …

אמר החבר אבל השיגנו באמירת המחובר מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם:[6]

As Rabbi Haim Sabato puts it, in his lovely and wonderful The Dawning of the Day:When [Doctor Yehudah Tawil] became a scholar he was in thrall to the poetry of Sepharad with his entire mind and all his means. He spent months deciphering the meaning of a single verse of HaLevi, and entire years combing through manuscript fragments of newly discovered poems bearing the acrostic Yehudah or HaLevi. As much as a single verse in a stanza of HaLevi was precious, so the contemporary poems published in journals were worthless. These poems seemed to him like collections of words, without order or meaning. He did not like poems without rhyme schemes or an established meter, and the words of his learned friends who were partial to these poems were of no consequence. Although his own son showed him, in the most triumphant manner, what HaLevi had written in his philosophical treatise, The Kuzari – that he preferred the poems in Scripture, which have no rhyme scheme or fixed meter, to formal poems, and wrote about the adoption of meter in Hebrew poetry: But they mingled among the gentiles and learned their ways – nevertheless, he remained unappeased. He used to say, are they writing biblical poetry nowadays?[7] [Emphasis added.]Abravanel expresses a similar view, although he expresses pride in the purported fact that the alien form of highly structured poetry that the Jews have borrowed from the Muslims has actually reached its greatest perfection in the hands of the former, and that the poems of no other language are on the same level as ours:[יש] אתנו עם בני ישראל שלשה מינים מהשירים.המין האחד הוא מהמאמרים הנעשים במדה במשקל ובמשורה אף על פי שיהיו נקראים מבלי ניגון לפי שענין השיר בהם אינו אלא בהסכמת הדבורים והדמותם והשתוותם בסוף המאמרים רוצה לומר בקצוות בתי השירים שנדמו זה לזה בשלש אותיות אחרונות או בשתים כפי נקודם ואופן קריאתם עם שמירת משקלי המלכים והתנועות עם צחות הלשון ונפילתו על לשון פסוק מכתבי הקדש ונקראו השירים ההם חרוזים לפי שהם שבלים מסודרים מלשון צוארך בחרוזים שהם אבנים טובות ומרגליות נקודות מחוברות ומסודרות בסדר ותבנית ישר. וכן בדברי חז”ל (בבא מציעא י”ח) מחרוזת של דגים שהם שורות של דגים מחוברים זה לזה בסדר קשורים בחוטמיהם בגמי ומפני הדמוי הזה נקראו השירים מזה המין חרוזים להיותם שורות שוות ומתיחסות כי היו הדברים בזה המין מהשיר שקולים בענין המלכים והעבדים אשר בנקודות. והמלאכה הזאת בזה המין מהשירים שקולים היא מלאכה משובחת והם מתוקים מדבש ונופת צפים ונעשו בלשוננו הקדוש העברי בשלימות גדול מה שלא נמצא כמוהו בלשון אחר.הן אמת שמזה המין משירים לא מצאנו דבר בדברי הנביאים וגם לא מחכמי המשנה והגמרא כי היתה התחלתו בגלותנו בין חכמי ישראל שהיו בארצות הישמעאלים שלמדו ממעשיהם במלאכת השיר הזה ויעשו גם המה החכמה בלשוננו המקודש ויתר שאת ויתר עז ממה שנעשו הישמעאלים בלשונםוגם בין חכמי לשון הלאטין ובלשון עם לועז עם ועם כלשונו נמצאו גם כן מאלו השירים השקולים אבל לא באותו שלמות מופלג שנעשו בלשון העבריואחר כך נעתקה המלאכה היקרה הזאת אל חכמי עמנו שהיו בארץ פרובינצייא וקאטילונייא וגם במלכות אראגון ומלכות קאשטילייא וידברו באלקים ובכל חכמה ודעת כפלים לתושיה מה מתוק מדבש ומה עז מארי.

ולהיות המין הזה מהשירים מחודש בגלות והם חדשים מקרוב באו לא שערום נביאינו וחכמינו הראשונים ז”ל לכן אין לנו במקום הזה [ר”ל, מחקר בגדר שירת הים – י’] צורך לדבר בהם כי לא התה מהם שירת הים.[8]

[Emphasis added.]

Milton on Rhyme

The particular poetic technique of rhyme, as opposed to other formal elements of structure, was magisterially disparaged by one of the very greatest English poets, a man perhaps best known to many readers of The Tradition Seforim Blog as a subject of Rav Aharon Lichtenstein’s doctoral dissertation:[9] THE Measure is English Heroic Verse without Rime, as that of Homer in Greek, and Virgil in Latin; Rhime being no necessary Adjunct or true Ornament of Poem or good Verse, in longer Works especially, but the Invention of a barbarous Age, to set off wretched matter and lame Meeter; grac’t indeed since by the use of some famous modern Poets, carried away by Custom, but much to thir own vexation, hindrance, and constraint to express many things otherwise, and for the most part worse then else they would have exprest them. Not without cause therefore some both Italian, and Spanish Poets of prime note have rejected Rhime both in longer and shorter Works, as have also long since our best English Tragedies, as a thing of itself, to all judicious ears, triveal, and of no true musical delight; which consists onely in apt Numbers, fit quantity of Syllables, and the sense variously drawn out from one Verse into another, not in the jingling sound of like endings, a fault avoyded by the learned Ancients both in Poetry and all good Oratory. This neglect then of Rhime so little is to be taken for a defect, though it may seem so perhaps to vulgar Readers, that it rather is to be esteem’d an example set, the first in English, of ancient liberty recover’d to heroic Poem from the troublesom and modern bondage of Rimeing.[10]

Rhyme and Grammar in Conflict

Even if we disagree with Milton and grant the value of rhyme, we must still consider whether it is right to sacrifice grammar on the altar of rhyme. Rav Avraham Ibn Ezra, in his notorious, sarcastic diatribe against the Kallir is quite clear that he does not think so:יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים: …והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות … ועוד כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ”ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר ואמר “שושן עמק אויימה”, וידוע כי ה”א שושנה לשון נקבה וישוב הה”א תי”ו כשיהיה סמוך שושנת העמקים, ובסור הה”א או התי”ו יהיה לשון זכר כמו צדקה וצדק. ואיך יאמר על שושן אויימה, ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר שושנת עמק אויימה. ועוד מה ענין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.אמר אחד מחכמי הדור, הוצרך לומר אויימה, בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחיבר הר עם נבחר. אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל”ף ועי”ן, ועם הבי”ת והוי”ו שהוא גם מחבר לוי עם נביא, יחבר עמם מ”ם ופ”ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה”א עם חי”ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי”ש עם דל”ת, ואף כי מצאנו דעואל רעואל דודנים רודנים. וכן יחבר משפטים עם פתים, כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי”ת תמורת תי”ו במלת נצטדק הצטיידנו ויצטירו. וכן חיבר ויום עם פדיון ועליון, גם זה איננו נכון, אע”פ שנמצא מ”ם במקום נו”ן כמו חיין וחטין, איך יחליף מ”ם יום שהוא שורש עם נו”ן עליון, פדיון שהוא מן עלה ופדה והוא איננו שרש. ועוד, מה ענין החרוז רק שיהיה ערב לאוזן ותרגיש כי סוף זה כסוף זה, ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המם כמו הנון ואינמו ממוצא אחד. ועוד חבר עושר עם עשר תעשר, גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי.

יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו, התשובה: רוח קל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכלנו נדע כי דניאל היה נביא, ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמים ז”ל, טעה דניאל בחשבונו, והחשבון הוא דבר קל. ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה, ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו?! ואחרים אמרו רחמנא ליבא בעי, א”כ למה נצטרך לדבר כי הוא יודע תעלומות לב, והלא תקנו הקדמונים לאמר בצום כפור, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, ואל יכשלו בלשונם.[11]

[Emphasis added.]We see that Ibn Ezra criticizes the Kallir for alleged grammatical lapses, and in response to a defense by “one of the sages of the generation” that his deviations were compelled by the rhyme, he sneers that many of his rhymes are actually of very poor quality. It seems clear, however, that Ibn Ezra believes that even exemplary rhyming does not justify disobedience to the laws of grammar.

A Poetical Romance

This apparent disagreement between Rihal and Ibn Ezra about the strictness with which poetry must adhere to grammatical conventions is quite ironic in light of the delightful, albeit preposterous, legend which relates Ibn Ezra’s winning of the hand of Rihal’s beautiful daughter to his impressing her father with his poetical prowess:ושמעתי אומרים שרבי יהודה הלוי בעל הכוזר היה עשיר גדול ולא היה לו זולתי בת אחת יפה וכשהגדילה היתה אשתו לוחצתו להשיאה בחייו. עד שפעם אחת כעס הזקן אישה וקפץ בשבועה להשיאה אל היהודי ראשון שיבא לפניו. ויהי בבוקר ויכנס ר’ אברהם ן’ עזרא במקרה לבוש מלבושי הסחבות. ובראות האשה העני הלז נזכרה משבועת אישה ויפלו פניה עם כל זה התחילה לחקור אותו מה שמו ואם היה יודע תורה ויתנכר האיש ולא נודע ממנו האמת. ותלך האשה אל בעלה למדרשו ותבכה לפניו וכו’ ויאמר אליה רבי יהודה אל תפחדי אני אלמדנו תורה ואגדיל שמו. ויצא אליו רבי יהודה וידבר אתו ויגנוב ן’ עזרא את לבבו ויכס ממנו את שמו ואחר רוב תחנוני רבי יהודה הערים ן’ עזרא להתחיל ללמוד ממנו תורה והיה מתמיד בערמה ומראה עצמו כעושה פרי.לילה אחת ויתאחר רבי יהודה לצאת מבית מדרשו וזה כי נתקשה לו מאד על חבור תיבת ר’ שבפזמון אדון חסדך. והיתה אשתו קוראה אותו לאכול לחם ולא בא והלכה האשה ותפצר בו עד כי בא לאכול וישאל ן’ עזרא אל רבי יהודה מה היה לו במדרש שנתאחר כל כך ויהתל בו הזקן ון’ עזרא הפציר בו עד שהאשה החשובה ההיא הלכה אל מדרש אישה כי גם היא היתה חכמה ותקח מחברת אישה ותרא אותה לן’ עזרא ויקם ן’ עזרא ויקח הקולמוס והתחיל לתקן בב’ או בג’ מקומות בפזמון וכשהגיע לתיבת ריש כתב כל הבית הראשון ההוא המתחיל רצה הא’ לשמור כפלים וכו’ וכראות רבי יהודה הדבר שמח מאד ויחבקהו וינשקהו ויאמר לו עתה ידעתי כי ן’ עזרא אתה וחתן אתה לי ואז העביר ן’ עזרא המסווה מעל פניו והודה ולא בוש ויתן לו רבי יהודה את בתו לאשה עם כל עשרו.ורבי יהודה לאט לו חבר הבית של תיבת ריש בפזמונו שמתחיל רחשה אסתר למלך וכו’ ורצה שגם תיבת ריש תשאר שם בכתובים לכבודו[12]The entire hymn can be found here; the two stanzas for the letter ‘ר’ are:רצה האחד לשמור כפליםמשמרתו ומשמרת חברו שתי ידיםוהשני סם בספל המיםשׁם שׂם לוandרחשה אסתר למלך באמרי שפרבשם מרדכי ונכתב בספרבקש ונמצא לפני צבי עופרכי בול הרים ישאו לוOf course, this charming, romantic account is almost certainly not true, as already noted by Rav Yair Haim Bacharach:רבי יהודה הלוי חתנו של רבי אברהם ן’ עזרא [צריך לומר חותנו, כי הרבי אברהם ן’ עזרא לקח בתו. ובפסוק אנכי [שמות כ:ב] הביאו ולא זכרו בשם חמיו וכתב עליו ‘מנוחתו כבוד’, לכן נראה שאחר מותו לקח בתו. ועיין הקדמת הרבי יהודה מוסקאטי לפירושו קול יהודה לספר הכוזרי, גם מה שכתב מאמר א’ סימן כ”ה וסוף מאמר ג’ סימן ל”ה.

ומה ששמעתי וקריתי בספר שעל ידי חיבור נפלא דפורים שכל החרוזות סיימות בפסוק במלת ‘לו’ והוא בתפלה ספרדית, דפעם אחת שנתארח הרבי אברהם ן’ עזרא אצלו וחקר ופשפש ומצא הפיוט חסר אות ריש בסדר א”ב הראשון, והניח הרבי יהודה הלוי מקום פנוי כי לא ידע לחבר לשם אות ריש, וכתב הרבי אברהם ן’ עזרא ‘רחשה אסתר למלך’ ונודע לרבי יהודה ונתן לו בתו, כזב הוא][13]

It is interesting that although Rav Bacharach dismisses the fanciful tale out of hand, he still takes for granted that Ibn Ezra did actually marry Rihal’s daughter, even after acknowledging that Ibn Ezra does not refer to Rihal as his father-in-law, an omission which he needs to explain away by positing that the marriage occurred after Rihal’s death. This acceptance of their relationship is seemingly based on earlier sources, such as Rav Yehudah Moscato (whom he mentions, as we have seen), who have mentioned it without the accompaniment of the implausible context:[וריהל] היה חותנו של רבי אברהם ן’ עזרא לפי מה שקבלנו. וכבר נזכרו שניהם סמוכים זה לזה בסוף קבלת הראב”ד, וכתוב בספר יוחסין שהיו בני שני אחיות[14]

והביטה לראות כי מה שכתב הרבי אברהם ן’ עזרא פרשת יתרו על פסוק אנכי ד’ אלקיך כי שאלה זו עצמה נשאלה לו מאת חותנו רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד …[15]

We should also note that the Syrians apparently accept the basic tradition of Ibn Ezra’s hand in the composition of the Purim hymn in question, but without the romantic element of the marriage; here is Rabbi Sabato’s version:[Doctor Yehudah Tawil’s] community in Aleppo had customarily recited this hymn before the reading of the Torah on the Sabbath of Remembrance, for it told the story of Esther in an alphabetic acrostic. When he reached the letter w he read: “Wonderful sayings whispered Esther the Queen.” He remembered the Aleppo prayer book that contained two renditions of the verse for the letter W. The elders had recounted a story in explanation: When Rabbi Yehudah HaLevi was composing the poem “O Lord Thy Mercy” he simply could not think of a verse for the letter w. Although several possibilities had occurred to him, none found favor in his eyes. At that time, Rabbi Abraham Ibn Ezra, stricken by terrible poverty, was sojourning with HaLevi. When he heard of his host’s pain, he wrote on a slip of paper “Wonderful sayings whispered Esther the Queen” and completed the verse. He tossed the note into the garden, and it was soon discovered by Rabbi Yehudah HaLevi. As the verses pleased him, he quickly incorporated them into the hymn. Yet his heart filled with misgivings, for one of the verses was not his own. Many years later he amended the poem and introduced a verse of his own in its place. Thus two versions for the letter w have been preserved in the hymn. One written by Rabbi Abraham Ibn Ezra … And one by Rabbi Yehudah HaLevi …There was a tradition in Aleppo, that one year they would recite the stanza by HaLevi and the next year the one by Ibn Ezra. At that moment, Doctor Tawil, whose many years of research had established an intimate bond between him and HaLevi, felt HaLevi’s anguish. HaLevi, before whom the treasures of the language lay spread out like a beautiful dress, who had composed a lengthy hymn with verses threaded like pearls according to the scroll of Esther and its rabbinic interpretations, was missing a single stanza and needed to supplement it with a verse written by Ibn Ezra? With the passing of generations, people began to think that it too had been written by him.[16] [The alert reader will have noticed an apparent discrepancy between the first version of the story we have cited (from שלשלת הקבלה), and those of Rav Bacharach and Rabbi Sabato; the former has Ibn Ezra penning the stanza beginning רצה האחד לשמור כפלים, and Rihal subsequently composing the one beginning רחשה אסתר למלך, whereas the latter reverse the attributions.]We have heretofore seen two possibilities of a familial relationship between Rihal and Ibn Ezra: father-in-law / son-in-law, and first cousins (sons of sisters). For the sake of completeness, we note that Ezra Fleischer believes, based on Genizah documentation, that Ibn Ezra and Rihal were actually Mehutanim, Rihal’s only daughter having married not Ibn Ezra himself, but his son Yitzhak:

מכל מה שעולה מזה מתחייבת כמעט ההנחה שיהודה אבן עזרא, הבחור האנדלסי שסבלנותו פקעה ושהחליט לבוא למזרח למורת רוחו של יהודה הלוי, אינו אלא יהודה בן יצחק אבן עזרא, נכדו, בן בתו היחידה, של ריה”ל …[17]

Moshe Gil rejects this view:[עד כאן דעותיו של עזרא פליישר. משה גיל אינו מקבל את האפשרות שיצחק בן אברהם אבן עזרא היה חתנו של יהודה הלוי ואבי נכדו. …

כפי שמעיר פליישר, לא במכתביו של יצחק עצמו הכלולים באוסף שלהלן, לא בשיריו ולא באזכוריו במכתבי זולתו, אין אפילו רמז שהיה חתן ליהודה הלוי. …[18]

[Eliezer Brodt discusses these various theories about familial relationships between Ibn Ezra and Rihal at the end of his Tradition Seforim Blog post on the legend of Rihal’s death.]In the second part of this essay, we shall further discuss the question of whether grammatical proficiency is a sin qua non for greatness.

[1] The entire poem is available here.[2] היכל הקודש, מספר 947 [3] נחמיה ט:יא [4] שמות טו:ה [5] The entire hymn is available here.[6] כוזרי, מאמר שני אותיות ס”ט – עח [7] Haim Sabato, The Dawning of the Day: A Jerusalem Tale, The Toby Press 2006 (translated from the Hebrew כעפעפי שחר by Yaacob Dweck), pp. 85-86[8] פירוש אברבנאל על התורה, שמות תחילת פרק ט”ו [9] Henry More and Rational Theology: Two Aspects by Lichtenstein, Aharon, Ph.D., Harvard University, 1957; AAT 0207081. I am indebted to Wolf2191 for this bibliographic information. [10] John Milton’s introductory note to Paradise Lost, available here.[11] פירוש אבן עזרא לקהלת, תחילת פרק ה’, מועתק מפה[12] שלשלת הקבלה ערך רבינו אברהם בר’ מאיר ן’ עזרא [13] שו”ת חות יאיר סימן רל”ח [14] סוף הפתיחה לפירושו על הכוזרי “קול יהודה”, ד”ה א. מחבר הספר הזה [15] שם מאמר ראשון סימן כ”ה [16] ibid. pp. 87-88[17] יהודה הלוי ובני חוגו – 55 תעודות מן הגניזה (Jerusalem 5761) p. 248. I am greatly indebted to Andy for bringing this discussion to my attention and for providing me with the book. [18] ibid. pp. 250-251