1

At a Holiday Celebration with the Lubavitchers by Elie Wiesel (1963)

At a Holiday Celebration with the Lubavitchers [on Yud Tes Kislev]

By Eliezer Wiesel

The Forverts (13 December 1963) [Yiddish]

[Translated to English by Shaul Seidler-Feller (2017)]

The “Holiday of Salvation” among the Lubavitchers. – We travel to Brooklyn the way they used to travel to see the rebbe. – The holiday of Yud Tes Kislev. – Why I like to attend when the Lubavitchers host a farbrengen. – Guests from Israel. – The miracle of joy.

By Eliezer Wiesel

Someone remembered: it is Yud Tes Kislev. So, who wants to visit the Lubavitchers? Everyone. Everyone wants to go. Just because? [No,] it is the Holiday of Salvation. The first rebbe, Rabbi Shneur Zalman of Lyady, the Ba‘al ha-Tanya, was released from a tsarist prison on the nineteenth day of Kislev. The joy [of that moment] has remained in its entirety, being passed on from generation to generation, from heart to heart, from word to word. Who says that only sorrow must be bequeathed as an inheritance? Hasidim do not believe in such an inheritance. Hasidim move heaven and earth to stay happy. The Imminent Presence of God is driven away by sadness.

Ten people were gathered in the room, both locals and visitors from the State of Israel: Aryeh Disenchik, editor-in-chief of the Tel Aviv-based evening newspaper Maariv; Aharon Kidan, one of Prime Minister Levi Eshkol’s closest assistants; Yehuda Hellman, secretary of the Conference of Presidents; the Israeli author Zvi Kolitz (one of the producers of the anti-Pius play The Deputy); and Isaac Moyal, representative of Keren Hayesod.

We were speaking, as usual, about politics and acquaintances: where so-and-so is and what became of so-and-so. Also: what will be the nature of the relationship between the Johnson Administration and Israel? Or: has Levi Eshkol yet freed himself entirely of the famous shepherd in Sde Boker?

Close to midnight, someone remarked: it is Yud Tes Kislev. The effect was instantaneous. The heated discussions were cut short. No one spoke for a full minute. Presumably everyone was remembering his own Holiday of Salvation, his own personal thirst for redemption.

Who wants to visit the Lubavitchers?

Everyone. Almost without exception. Just like once upon a time in Hungary or Poland: they would travel to the rebbe to liberate themselves from the mundane; to forget their gray, daily concerns; to immerse themselves in Hasidic rapture and Hasidic song, if not in Hasidic faith.

I enjoy Lubavitcher celebrations. I enjoy watching Jews rejoicing and tearing themselves away from the earth, as if it had no control over them, as if their enemies had lost their power, if not forever, then at least for now, on this night of remembrance and thanksgiving.

The rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneersohn, sits up front and toasts “l’chaim!” before the hundreds of Hasidim and yeshivah students, who sway while singing and close their eyes while listening to his homily.

I first attended such a farbrengen four years ago – and whoever comes once must return.

Jews have so many reasons to mourn and to allow themselves to sink into melancholy. So when I see a congregation building the palace of song, I feel like reciting a blessing: she-heheyyanu.

Since the War, I have felt that we will never again be able to sing and forget. The Holy Temple was destroyed more than once in sinful Europe, and Tish‘ah be-Av, I thought, would fall more than once a year.

Never again will yeshivah students clap their hands to the rhythm of a melody; never again will their faces flare up under the radiant, calm gaze of their rebbe – so I thought both during and after the War. The world will remain a cemetery, without Kohanim and without Levites.

That is why I come to the Lubavitchers. Their jubilation attracts me. Since the Holocaust, every bit of joy is – a miracle, even greater than the release of the rabbi from Lyady.

Isaac Babel writes in one of his novels that he once had the opportunity to meet the Chernobyler Rebbe of that time. Involuntarily, a cry of pain escaped the Soviet Jewish writer’s heart: “Rebbe! Bless me! Give me rapture!”

That same cry of pain or prayer of pain rages within all of us. Most of us unfortunately have no one to cry to, to pray to, and we live in a desolate world. Our life force thirsts for a sip of water – but everything around us is dry, silent. There is no strength to sing, no reason to sing. The past went up in flames, the future is shrouded in heavy clouds. Not long ago, a friend of mine confided in me that he had just gotten married, but he has not yet decided if he can bring children into the world, whether he has the right to do so. Because – what can he offer his children? Just dangers and memories, both of them exceedingly dreadful.

That is why I enjoy going to the Lubavitchers, even though I am a Vizhnitser, not a Lubavitcher, Hasid.

Among them – one wishes to say: among us – they know how to banish doubt and melancholy. They know the secret of joy and rapture. The world will always remain the world, man will always remain man: if you have a difficult question, open the Tanya and learn a chapter; or: raise your cup and have the rebbe toast you “l’chaim!” – and your soul will feel relieved.

The rebbe says his Torah, the crowd sings. A bridge connects Torah and song, and on it Hasid and rebbe meet, one drawing his strength from the other.

Dozens of paper cups are lifted into the air, all of them directed toward the rebbe; no one will drink without his “l’chaim!” signal.

Here, inside, everything is clear. Without confusion. There is a path, and the rebbe knows where it leads. Liberation is a miracle that is renewed every day. Every one of us has something from which to free himself and an enemy to conquer.

Outside, that path becomes a forest where shadows stray, searching for light in others’ windows.

I cast a glance at my friends who have come from both near and far to this holiday celebration. The scene before their eyes has captivated and enchanted them. When someone leads them up to the rebbe, they are the happiest people in the world. One after the other, they shake his hand and ask for his blessing. Yud Tes Kislev will become a date in their lives, too.

On our way out, someone remarked: I had no idea that despite the fact that I am not a Hasid I would not feel like a stranger among them. That is the miracle.

Somewhere in the east, on the edge of the horizon, a ray of light has brought the promise of a new beginning.




Lecture Announcement: Rabbi Yechiel Goldhaber

The readership of the Seforim Blog are invited to two lectures by the noted author, Rav Yechiel Goldhaber (link), whose respected research and scholarship is well-known to Seforim Blog readers. 
1) The first shiur that will be taking place is this Thursday, November 2, 7:30 PM at 1454 54th Street, Brooklyn, NY. Rabbi Goldhaber’s speech will be delivered in Yiddish. The subject of this shiur is “Orthodox and Rabbinic Responses to the Balfour Declaration.”
This lecture is dedicated לזכר נשמת the late Dr. Shlomo Sprecher ז״ל who coordinated and hosted many of Rabbi Goldhaber’s shiurim.
2) The readership of the Seforim Blog is also invited to a shiur that will be taking place this Sunday November 5, at 8PM. The subject is likewise “Orthodox and Rabbinic Responses to the Balfour Declaration. It will take place in Monsey at Ohr Chaim Learning Center, 20 Forshay Road, (head upstairs). This lecture is in English.
Rabbi Goldhaber has authored many wonderful articles, published important documents and written works on a wide range of topics, among them Minhagei Kehilos about customs, Kunditon (link) about the Titanic and the so-called Cherem on Spain, and two volumes of Ginzei Yehuda, a collection of assorted letters from various rabbis of note. 
It should be noted that Rabbi Goldhaber’s visit to the United States is connected with raising funds for an upcoming wedding for his son, therefore donations are encouraged (albeit not required to attend). 

EDIT 11.6.17: Here is a link to the Yiddish lecture: link. 

The English will be posted if we receive it.




A Source for Rav Kook’s Orot Hateshuva Chapters 1 – 3

A Source for Rav Kook’s Orot Hateshuva
Chapters 1 – 3

By
Chaim Katz, Montreal
Rav Kook begins the
first chapter of his Orot Hateshuva [1] as follows:
We
find three categories of repentance: 1) natural repentance 2) faithful repentance
3) intellectual repentance.
את התשובה אנו מוצאים
בשלש מערכות: א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית
He defines natural repentance:
(תשובה טבעית) הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי
הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים . . . ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב
The
natural physical repentance revolves around all sins against the laws of nature
ethics and Torah that are connected to the laws of nature. All misdeeds lead to
illness and pain . . . but after the clarification, when he clearly recognizes that
he alone through his own harmful behavior is responsible for the sickness he
feels, he turns his attention toward rectifying the problem.
Rav
Kook is describing a repentance that stems from a feeling of physical weakness
or illness. He also includes repentance of sins against natural ethics and
natural aspects of the Torah. A sin of ethics might be similar to the חסיד שוטה, who takes his devoutness to foolish
extremes (Sotah 20a). A sin in Torah might be one who fasts although he is
unable to handle fasting (Taanit 11b דלא מצי לצעורי נפשיה) [2].
R. Shneur Zalman of Liadi, in his
collection of sermons Likutei Torah [3], also recognizes three types of
repentance. Homiletically, he finds the three types in Ps. 34, 15.
סור מרע, ועשה
טוב, בקש שלום ורדפהו.
He also relates the
types
to three names of G-d that appear in the text of the berachos that we
say:
 ברוך
אתה ד’ אלוקינו  
According
to R. Shneur Zalman of Liadi, the first level of repentance relates to the Divine
name Elokim (In Hassidic thought, repentance (teshuva or return) is
taken literally as ‘returning to G-d’, not only as repentance from sin.) The mystics
of the 16th century connected the name Elokim to nature.
אלוקים בגימטריא הטבע
The word Elokim is numerically equivalent to the word for nature (hateva).
[4]
In the sermon, Elokim
is also related to ממלא כל עלמין, the immanence of G-d, which may have
something to do with the laws of nature.
R. Kook describes the second level of repentance as
follows:
אחרי התשובה הטבעית
באה האמונית, היא החיה בעולם
ממקור המסורת והדת
After the natural repentance comes a repentance based on faith. It subsists
in the world from a source of tradition and religion.
R. Shneur Zelman
of Liadi describes the second type of repentance as a return to the Divine
name Hashem, the Tetragrammaton. This
name signifies the transcendence of G-d, the name associated with the highest
degree of revelation, the name of G-d that was revealed at Sinai and that is
associated with the giving of the Torah.
Rav Kook’s third
level of repentance:
התשובה השכלית היא . . . הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם
והחיים השלמה . . . היא מלאה כבר אור אין קץ
The
intellectual repentance . . . is a clear recognition that comes from an encompassing
world and life view. . . . It is a level filled with infinite light.
R. Shneur Zalman of Liadi describes the third level of as a return through
Torah study to the level of the Or En Sof, the infinite self-revelation
of G-d. It is a return to אתה
to Thou.
In
summary, R. Shneur Zalman discusses three types of teshuva, (although the
sources only speak about two types: תשובה מיראה , תשובה מאהבהYoma 86b). These three teshuva
categories form a progression. Rav Kook also speaks of a threefold progression:
a return based on nature, a return based on faith, and a return based on
intellect. [5]
R. Kook did study Likutei Torah. This is documented in a book called Mazkir HaRav
by R. Shimon Glicenstein (published in 1973) [6]. R. Glicenstein was Rav Kook’s
personal secretary during the years of the First World War, when Rav Kook
served as a Rabbi in London.
On page 10, R. Glicenstein writes:
One time on the eve of the holiday of Shavuot, I entered
the Rav’s room and I found him running back and forth like a young man. He was
holding Likutei Torah (the section on the Song of Songs) of the Alter
Rebbe (the Rav of Liadi) in his hand. With sublime ecstasy and great emotion, he
repeated a number of times: “Look, open Divine Inspiration springs out of each
and every line of these Hassidic essays and exegeses”.
מכל שורה ושורה שבמאמרי
ודרושי חסידות אלה מבצבץ רוח הקדש גלוי’
bcb
The second chapter of Orot Hatshuva is titled Sudden
Repentance and Gradual Repentance. The chapter consists of three short
paragraphs: the first describes the sudden teshuva as a sort of spiritual flare
that spontaneously shines its light on the soul. The second paragraph explains gradual
teshuva is terms of a constant effort to plod forward and improve oneself without
the benefit of spiritual inspiration.  
These ideas also find a parallel in the Likutei
Torah
[7]. R. Shneur Zalman of Liadi discusses
two levels of Divine service (not two levels of repentance). In one a spontaneous
spiritual arousal comes from above (itaruta de le-eyla) initiated by G-d as a
Divine kindness, without any preparation on man’s part. In the other (itaruta
de le-tata) man serves G-d with great exertion and effort, taming and refining his
own animal nature, without the benefit of any Divine encouragement.
Rav Kook’s third paragraph is difficult to understand.
Rav Kook begins by describing again the sudden repentance:
התשובה העליונה  באה מהברקה של הטוב הכללי של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם
The sublime teshuva is a result of a flash of the general
good of the G-dly good, which permeates all worlds.
The paragraph then continues on a seemingly different
track.
והיושר והטוב שבנו
הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל,
פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא חשב.
ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת,
באה תשובה מאהבה בחיי הפרט
ובחיי הכלל
The rightness and goodness within us, does it not come
from our symmetry with the whole. How can we be torn from the whole, like an
odd crumb, like insignificant specs of dust?
From this recognition, which is truthfully a G-dly
recognition, comes repentance from love in both the life of the individual and
the life of the society.
I have a feeling that this paragraph is also related to
something in Likutei Torah. R. Shneur Zalman of Liadi (in the sermon just mentioned)
relates that people complain to him because they feel a spirit of holiness that
arouses them to emotional prayer for a only a short duration of time (sometimes
for a few weeks). Afterwards the inspiration ceases completely and it’s as if
it never existed. He responds, that they should take advantage of those periods
of inspiration when they occur, not just to enjoy the pleasure of prayer, but
also to change their behavior and character for the better. The state of inspiration
will then return.
I
think Rav Kook, in his own way is dealing with the same issue. Obviously, the
goal is the sudden, inspired teshuvah, but how do we get there? How do we take
the exalted periods of awareness and inspiration and regulate them, so that
they are more deliberate, intentional and continuous. I can’t say I understand
the answer, but I think Rav Kook is saying that if we recognize that we are
part of the “whole” and not separate then we will get there.
bcb
In the third
chapter, Rav Kook, distinguishes between a detailed teshuva relating to
specific individual sins and a broad general teshuva related to no sin in particular.
He writes (in the second paragraph):
וישנה עוד הרגשת תשובה
סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא
מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד’ מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום
There is another repentance emotion, which is broad and general. The person
is not conscious of any past sin or sins, but overall he feels crushed. He
feels that he’s full of sin. The G-dly light doesn’t enlighten him, he is not
awake; his heart is shut tight. 
The concept of a
teshuva that is independent of sin is also found in Likutei Torah:
התשובה אינה דוקא
במי שיש בידו עבירות ח”ו אלא אפילו בכל אדם, כי תשובה הוא להשיב את נפשו שירדה מטה מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה
Repentance isn’t
only for those who have sinned (may it not happen), but it’s for everyone.
Teshuva is the return of the soul to its source and root, because the soul has
descended terribly low, and focuses itself on materialistic goals. [8]
R. Shneur Zalman of Liadi also discusses
the same symptoms as Rav Kook.
בזמן הבית הי’ הקב”ה
עמנו פנים אל פנים בלי שום מסך מבדיל   . . .
משא”כ עכשיו בגלות
מחיצה של ברזל מפסקת ונק’ חולת אהבה שנחלשו חושי אהבה ואומר על מר מתוק
When
the temple stood, when the Holy One blessed is He was with us face to face
without any concealment . . . However now in exile there’s an iron partition
that separates us. We are lovesick, meaning our love is weak. We don’t
distinguish bitter from sweet. 
כעת בגלות מחמת כי הלב
מטומטמת אין המח שליט עלי’ כ”כ
כי
עבירה מטמטמת לבו שלאדם ונקרא לב האבן
Now
in exile because the heart is shut down, the mind hardly can arouse it. Sin has
shut down the heart and it’s called a heart of stone. [9]
bcb
The
organization of the first three chapters of Orot Hateshuva, presents another
sort of problem: How are the types of teshuva in the three chapters related? Is
the intellectual teshuva of chapter one different from the sudden teshuva of
chapter two and different from the general teshuva of chapter three?
I suggest that
the arrangement of the three chapters follows the categories
of עולם שנה ונפש,
(which are found in Sefer Yetzirah). The first chapter examines natural return,
faithful and intellectual return. These are connected to נפש – one’s personality and understanding. The
second chapter deals with repentance and its relationship to time (שנה). Repentance
is either sudden or gradual. The third chapter speaks about a
return motivated by a specific sin or motivated by a general malaise. This can
possibly be associated with space/location (עולם); the world (or the specific sin) is
located somewhere outside of the person and motivates the person to return. Explanations based on the three dimensions of עולם שנה ונפש occur in a number of places in Likutei
Torah.
[10]

[1]
here, and here
[2]
I saw these two examples in Rav Kook’s Ein AY”H, (here).
In
the following paragraph, Rav Kook speaks about a natural spiritual, repentance
––pangs of remorse (if the sinner is an otherwise upright individual) that
motivate the sinner to perform teshuva.
[3] Likutei Torah Parshat Balak 73a. The sermon begins with the words מה טובו. There are
(shorter) versions of the sermon published in other collections. (here)
[4]
Quoted also in the second part of Tanya, (Shaar Hayichud Vhaemunah)
beginning of chapter 6. The statement is usually attributed to R. Moshe
Cordovero, (Pardes Rimonim)
[5] Possibly both R. Shneur Zalman of Liadi and R. Kook
relied on an earlier source that I’m unaware of. Maybe R. Kook and R. Shneur Zalman arrived at a similar
understanding independently.
[6] R. Tzvi Yehudah Kook wrote the introduction to the book. From the introduction,
it looks like R. Glicenstein had given R. Tzvi Yehudah his essays and notes so
that they could be published. (here)
[7] Parshat Vayikra
page 2b, on the words אדם
כי יקריב מכם (here).
[8] Shabbat Shuva page
66c and Balak page 75b.
[9] Parshat Re’eh page 26a, Shir ha Shirim   page 36a.
[10] Parshat Hukat
page 64d. Obviously, I don’t think that Rav Kook’s use of olam, shana, nefesh, (if
he’s in fact using that breakdown) comes specifically from Likutei Torah.
 



The Babylonian Geonim’s Attitude to the Talmudic Text

The Attitude of the Babylonian Geonim to the
Talmudic text
By Dr. Uzy Fuchs
A few weeks ago
we mentioned here
that the Seventeenth World Congress
of Jewish Studies
took
place at the Mount Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem.
Over the next few months we will be
posting written transcriptions of some of the various presentations
(we hope to receive additional ones).
The first in this series is from Dr. Uzy Fuchs dealing with the
Babylonian Geonim’s attitude to the Talmudic text, the subject of his recently
released excellent book.  To purchase
this work contact me at
Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of
the proceeds will be used to support the efforts of the Seforim Blog.
Here is the cover:
יחסם של גאוני בבל לטקסט התלמודי
הרצאה בקונגרס השבע-עשרה למדעי היהדות, ירושלים, אב
תשע”ז
מאת: עוזיאל פוקס
(קטעים מתוך המצגת משולבים בתוך לשון ההרצאה)
שאלת
יחסם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד הבבלי היא שאלה רחבה
ומורכבת, מכיוון שמדובר על תקופה של למעלה משלוש מאות שנה, שפעלו בה חכמים שונים
בכמה מרכזים.
אפתח
בכמה נתונים מספריים שיאפשרו לנו למקד את הדיון.
בידינו
השתמרו בערך 260 התייחסויות של הגאונים לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד. חלקם
ארוכים ומפורטים וחלקם כוללים הערה קצרה; מהם שהגיעו בשלימות ומהם מקוטעים וקשים
לפיענוח; הרבה מהם נכתבו כמענה לשאלות טקסטואליות אך לא מעט נכתבו ביוזמתם של
הגאונים עצמם.
בנקודה
אחת הממצאים חד משמעיים – המקום המרכזי של רש”ג ורה”ג בתחום הטקסטואלי.
מניתוח
של המקורות שבהם רב שרירא גאון ורב האיי גאון עסקו בעניינים טקסטואליים אנו למדים
על המניעים שלהם לעסוק בגרסאות התלמוד. הרבה מהם נכתבו כתשובות לשואלים, בין
בעניינים טקסטואליים ובין בתשובות הלכתיות ופרשניות. באופן מיוחד מעניינות אותן
התשובות שבהן העניין הטקסטואלי הוא שולי, ואין הוא חיוני כלל ועיקר כדי לענות
לשאלה שנשאלו הגאונים, ואף על פי כן טרחו הגאונים להוסיף הערה ארוכה או קצרה
בעניין גרסאות התלמוד.
חשיבות
מיוחדת יש לכמה עשרות דיונים טקסטואליים שנכתבו בחיבורי הגאונים ולא בתשובותיהם.
במיוחד
מעניין פירושי רב האי גאון למסכתות ברכות ושבת, שבשרידים הלא רבים שהגיעו אלינו יש
עשרים וארבעה דיונים טקסטואליים. חלקם ארוכים, מורכבים ומפורטים. דיונים אלה
מלמדים אותנו שבעיני גאוני בבל האחרונים – רש”ג ובעיקר רה”ג – העיסוק
בגרסאות התלמוד הפך להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומו של לומד ומפרש התלמוד.
מכל
מקום, העיסוק הטקסטואלי האינטנסיבי המרובה של שני גאוני פומבדיתא המאוחרים – רב
שרירא ורב האי רב שרירא – מלמד שאת כותרת ההרצאה ‘יחסם של גאוני בבל לטקסט
התלמודי’ יש לסייג הרבה. על שאר הגאונים אנחנו יודעים מעט מאוד, ועל יחסם של רוב
רובם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים אי אפשר לומר מאומה.
אפשר
להאריך במחשבות ובהשערות בעניין זה – מה המשמעות של מיעוט הדיונים הטקסטואליים של
רוב הגאונים: האם מדובר על עניין מקרי – הדיונים שלהם לא הגיעו לידינו, או שמא
באמת עסקו פחות בעניינים טקסטואליים. אך בשל קוצר הזמן לא אכנס לכך. 
*
הישג
בולט של אחרוני הגאונים הוא יצירת הגדרות או שימוש ב’כלי עבודה’ כדי לדון בגרסאות
השונות. לא רק קביעות בסגנון של ‘גרסה נכונה’ או ‘גרסה לא נכונה’ אלא ניסיון ליצור
קני מידה על מנת לשקול בין הגרסאות השונות, ולהכריע איזו מהן נכונה יותר. כמו כן,
הגאונים המאוחרים תייגו גרסאות שונות באיפיונים: מדוייק, לא מדוייק.
איפיונים
אלה חשובים עד מאוד, והם מלמדים הרבה על החשיבה הביקורתית של אחרוני הגאונים, על
השימוש שלהם בכלים שהיינו מכנים ‘מחקריים’ או ‘ביקורתיים’. אף על פי כן, יש להדגיש
כי קני המידה והאפיונים השונים באים בראש ובראשונה בשירות הפרשנות.
אדגים
את הקביעה הזו בשתי דוגמאות הבאות בדברי הגאונים רב שרירא ורב האיי.
אחת
השאיפות של חקר מסורות בכלל וחקר גרסאות התלמוד בפרט היא מציאת המסורות והגרסאות
המדויקות והמהימנות. ואכן, אחרוני הגאונים קבעו לגבי לא מעט גרסאות שהן מדויקות,
או שהן של חכמים דייקנים.
וכאן
יש לברר – מה הופך חכמים אלה להיות חכמים דייקנים בעיניהם של אחרוני הגאונים? האם
המסורות שעליהם הסתמכו או שמא דרך כזו או אחרת שבה הצליחו לשמר את גרסאות התלמוד?
ושמא היה להם קריטריון אחר?
בשתי
תשובות אנו מוצאים רמז לעניין, ושתיהן נוגעות לסוגיה הטעונה של הפער שבין נוסחי
הפסוקים שבמקראות לבין נוסחם בגרסאות התלמוד.
וכך
כתב רב האיי גאון:
‘וודאי
אילו היה הפסוק כטעותם… אלא שאינו כן, דרבנן דווקני ומי שמעיינין בשמועה
ואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא…’.
בתשובה
זו כרך רה”ג כרך את הדיוק של אותם ‘רבנן דווקני’ ב’מי שמעיינין בשמועה’,
כלומר, הם אינם גרסנים מכניים, אלא הם מבינים את המתרחש בסוגיה. ה’דיוק’ של המסורת
קשור ל’עיון בסוגיה’, להבנתה ולהתאמתה למסורת ה’נכונה’ במרכאות, כלומר זו שאינה
יוצרת קשיים פרשניים. ה’דיוק’ מוגדר ככזה בזמן שהוא משרת את הפרשנות הנכונה.
נשוב
לעניין החכמים הדייקנים עוד מעט. ונעבור לפני כן לקנה מידה אחר לבחינת גרסאות
התלמוד.
בכמה
תשובות הגאונים – שוב רב שרירא ורב האיי גאון – קבעו שגרסה מסוימת היא גרסת ‘כל
החכמים’. הקביעה הזו, המסתמכת על ‘כל החכמים’ היא בוודאי שיקול נכבד בעד גרסה
מסוימת. רה”ג השתמש בקביעה הזו גם בתשובתו הידועה בעניין מנהגי תקיעת שופר
בראש השנה: ‘והלכה הולכת ופשוטה היא בכל ישראל… ודברי הרבים הוא המוכיח
על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מה עמא דבר, זה העיקר והסמך’.
התפיסה הזו, או כפי שכונתה בערבית ‘אג’מאע’ היא גם אחד מארבעת היסודות של פסיקה
ההלכה המוסלמית. כאמור, קביעות כעין אלה באו כשיקול טקסטואלי בדברי הגאונים. ברוב
הפעמים הקביעה שגרסה היא ‘גרסת כל החכמים’ באה להכריע כמו גרסת הגאונים בתלמוד
הבבלי בניגוד למקור אחר – גרסה בתוספתא, גרסת ספרי משנה וגרסה הבאה בהלכות פסוקות
והלכות גדולות.
גם
בתשובה בעניין נוסח פסוק בספר דברי הימים, המובא בגרסה שונה בסוגיה בתחילת מסכת
ברכות, קבעו רב שרירא ורב האיי גאון באופן נחרץ: ‘וחס ושלום דהאוי שיבוש בקראיי,
דכולהון ישראל קריין להון פה אחד והאכין גארסין רבנן כולהון בלא שיבושא
ובלא פלוגתא ובלא חילופא
‘.
בסופה
של אותה תשובה הוא גם הזהיר לתקן גרסה זו, וגם כאן הזהיר את כל החכמים – ‘ואזהר
לתיקוני לנוסחי… ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס
ושלום תקלה במילתא’. קביעות נחרצות אלה הן מאוד חד משמעיות – יש גרסה אחת ויחידה
בתלמוד שהיא גרסת כל החכמים, והיא מתאימה לנוסח הפסוק בדברי ימים. אלא שהמציאות
אינה כל כך חד משמעית, ובמהלכה של אותה תשובה ציין רב האיי גאון לנוסח נוסף בסוגיה
– וכאן אנחנו חוזרים גם להגדרת ‘דוקאני’ שעליה עמדנו לעיל:
‘ורבנן דוקאני הכין גרסין וכן
הוא אומ'[ר] באֿבֿיֿוֿ בלישנֿאֿ רויחאֿ, ומאןֿ [ד]גֿאריס לישאנא קיטא
ולא דאייק למיגרס וכן הוא אומר באביו
הכין מפריש דגאמרֿין מן אבא לברא אבל קרא
כולי עלמא פה אחד קארו ליה וגרסין ליה וכיון דהכין היא שמעתא איסתלק ליה
<ספיקא>’. כלומר, על אף שבעיקרו של דבר הגאונים לא נסוגו מן הקביעה שכל
החכמים גורסים את הפסוק בסוגיה כמו נוסחו בספר דברי הימים – כלומר ‘יהוידע בן
בניהו’, הרי שהוא מוסיף שיש הגורסים גרסה מרווחת יותר, שבה נוספה לשון פירוש ‘וכן
הוא אומר באביו’ המבהירה שהפסוק בעניין ‘יהוידע בן בניהו’ מתייחסת לאביו של ‘בניהו
בן יהוידע’ המוזכר בהקשר אחר בסוגיה.
זאת
אומרת, שהקביעה שגרסת הסוגיה היא גרסת ‘כל החכמים’ אינה קביעה מוחלטת. היא מתייחסת
לנושא המרכזי בעיני הגאון – נוסח הפסוקים המצוטט בסוגיה – אך בעניין אחר הוא מבהיר
שיש גרסה יותר מדויקת של ‘רבנן דוקאני’ הגורסים ‘לישנא רויחא’ ובה הסבר נוסף
המסביר באופן מוצלח יותר את הסוגיה, ומדגישה ‘וכן הוא אומר באביו’, וכך אפשר להבין
את רצף הפסוקים המלמדים על בניהו בן יהוידע מפסוק העוסק ב’יהוידע בן בניהו’.
נמצאנו
למדים ששלושת הקריטריונים – אזכור ‘רבנן דוקאני’, הקביעה שגרסה היא גרסת כלל
החכמים, וההבחנה בין ‘לישנא קיטא’ ל’לישנא רויחא’ – מובאים על מנת לפרש את הסוגיה,
ולצנן את ‘תפוח האדמה הלוהט’ שעליו העמידו השואלים. הדיון איננו דיון טקסטואלי
טהור, אלא דיון טקסטואלי שנועד לפתור בעיה פרשנית – במקרה זה אי ההתאמה בין
המקורות.
קביעה
זו מצטרפת לעובדה שגם במקומות אחרים קנה המידה המרכזי של גאוני בבל לדיון בגרסאות
התלמוד הוא ההתאמה לפרשנות ולעניין.
בלשון
מעט מופרזת אפשר לקבוע שדרכם של אחרוני הגאונים הפוכה מסדר הפעולות הפילולוגי
שעליו המליץ פרופ’ אליעזר שמשון רוזנטל המנוח. בעוד שהוא קבע ש’על שלושה דברים כל
פרשנות פילולוגית-היסטורית עומדת: ‘על הנוסח, על הלשון, על הקונטקסט הספרותי
וההיסטורי-ריאלי כאחד… ובסדר הזה דווקא’, הרי שרב שרירא ורב האיי העדיפו דווקא
את הפרשנות, את העניין, ואת הקונטקסט הספרותי על פני הגרסה והנוסח.
למשמעותה
של קביעה זו נשוב לקראת סוף הדברים.
*
ממה
נובע העיסוק המרובה של גאוני בבל בגרסאות התלמוד? מה גרם לגאוני בסוף המאה העשירית
ותחילת המאה האחרת עשרה להקדיש מאמץ לימודי ליצירת הגדרות וקני מידה לדיון בגרסאות
הללו?
ההסבר
הסביר, שכבר הובא בספרות המחקר, הוא ריבוי הגרסאות בסוף התקופה. סביר להניח
שהגרסאות הללו באו מתוך שתי ישיבות הגאונים, אולי מחוגים אחרים בבבל, ואולי אף
גרסאות שהגיעו אליהם מן התפוצות.
ואכן,
לא פעם הדיון של הגאונים מתייחס במפורש לגרסאות של חכמי התפוצת שפנו אליהם
בשאלותיהם.
אדגים
כאן דוגמה אחת לדיון ייחודי של אחד הגאונים בתגובה לגרסה שהגיעה אליו מן התפוצות,
או ליתר דיוק לתגובה של הגאון להצעה להגיה גרסה של סוגיה ביבמות.
וסיימת
להקשות ואמרתה
אלא סופה דקאתני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום היכי
מתריץ לה רב אשי עמד אחד בין מן הילודין בין מן הנולדין וקדשה אין לה עליו כלום
והלא ר’ שמ'[עון] לא היה חלוק אלא בנולדין בלבד אבל הילודין לא היה צריך להזכיר
אותם בכלל, ואמרת כי עלה על לבבך לשנות עמד אחד מן הילודין שכבר נולדו
וקידשה אין לה עליו כלום ולעקור מן האמצע… אבל אמרת כי לא מלאך לבך לסמוך על
דעתך
[…] שקיימתה […]                        הספרים
אשר בֿמק[ו]מ[כם כ]אשר אמרת […]מתחילה ועד סוף, כי זה שאתם שנים כתוב גם
עדיכם עמד אחיו בין מן הילודין וֿבין מן ה[נו]לדים
[…] אין לה עליו כלום, כך
אנו שונין…
על
הצעות הגהה של אחרוני הגאונים שמענו, ולרה”ג יש מעט הצעות להגיה גרסאות של
התלמוד, אך זו הדוגמה היחידה הידועה לי שבה השואלים הציעו בפני הגאון להגיה
את סוגיית התלמוד.
דוגמה
יחידה זו מצטרפת לשאלות של חכמי התפוצות מן הגאונים. בעוד שהרבה מן השאלות
בעניינים טקסטואליים הן שאלות מאוד פשוטות, חלק מן השאלות לאחרוני הגאונים הן
שאלות מורכבות ובהם קושיות מפורטות על גרסאות התלמוד, והן כוללות השוואה בין
מקורות שונים. שאלות אלה נשאלו על ידי גדולי החכמים בתפוצות: ר’ משולם בר’
קלונימוס, רב יעקב מקיירואן, ור’ שמריה בר’ אלחנן במצרים.
אפשר
שריבוי הגרסאות בישיבות, והאתגר שהשואלים, חכמי התפוצות, הציבו לגאוני בבל – חידדו
את הצורך שלהם להתמודד עם הגרסאות השונות, להפוך אותם לחלק מסדר היום הלימודי
שלהם, וליצור קני מידה לדיון והכרעה בין גרסאות וכן אפיונים שבהם כינו את הגרסאות
השונות. אפשרות זו היא השערה סבירה, אך היא נותרת בגדר השערה.
*
ריבוי
הגרסאות לא היה רק מניע משוער לפעילותם של הגאונים בעניינים טקסטואליים. הוא הפך
להיות חלק מן הדיון עצמו. אבהיר את הדברים – אך אאלץ לומר בעניין דבר והיפוכו.
כלומר הגאונים כתבו דברים בגנות ריבוי הגרסאות, אבל הם גם השתמשו באותו ריבוי
גרסאות – גם לעניינים פרשניים והלכתיים. 
וזה
ביאור הדברים.
בכמה
מקורות, אחרוני הגאונים טענו שגרסה מסוימת היא ‘שיבוש’ אך ברור שאין הכוונה לכך
שהגרסה מוטעית או לא נכונה, אלא לכך שיש לסוגיה כמה גרסאות.
<מצגת> הדוגמה הבולטת
ביותר באה בתשובה של רב האיי גאון, שבה התבקש לפרש בהרחבה סוגיה במסכת סוטה:
והא
דתנו רבנן… לרוח לן גאון בפירושיה

ולא זה מקום הספק אלא הספק בשינוי לשונות
דאמ'[ר] רב
משרשיא איכא ביניהו עראבא ועראבא דעראבא. ושינוי לשונות דגראסי הוא שבוש וכולן
טעם אחד הן. יש שונין כך
…….
ויש
שגורסין
מדברי
רב האיי ברור שאין מדובר על שיבוש במובן של טעות שהרי ‘כולן טעם אחד הן’ ומכיוון
שבהמשך דבריו הוא מבאר את שתי הגרסאות – אלא שעצם העובדה שיש ‘שינוי לשונות
דגראסי’ הוא הוא השיבוש. בדומה לכך, יש עוד כמה מקורות שכאלה, ומהם אנו למדים על
אי הנחת של אחרונים הגאונים מריבוי הגרסאות.
מצד
שני, יש מקומות שבהם הגאונים ציינו כמה גרסאות ונראה שהדבר לא נראה מוזר או קשה
בעיניהם. במקומות שבהם מדובר על עניין פרשני או לשוני גרידא אין בכך כל תמיהה. אך
הגאונים אך השתמשו לעתים בגרסאות כאילו הן דעה הלכתית לגיטימית.
הדוגמה
הבולטת ביותר היא תשובה אנונימית, <מצגת< שבה השואלים והגאון המשיב
ציינו שיש לסוגיה שתי גרסאות, וכיוון שאי אפשר להכריע מתייחסים לכך כאל ‘תיקו’
תלמודי:
ונשאל
גאון, דאיכא נו<סח>י דכתיב בהו מבני חרי ואיכא דכתיב בהו ממשעבדי.
והשיב:
חייכון אחינו שגם אצלינו כך הוא, איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי. מיהו
רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה
ממשעבדי,

ואעפ”כ <כיון> דאיפליגו בהא גרסאי דהוו מעיקרא, ליכא כח בהא
מילת'[א] <למיזל> בתר רובה ולקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי.
ברור
שלגאון הייתה גרסה שהוא העדיף אותה – זו של רובא דרבנן – ואף על פי כן התייחס
לגרסה השנייה כאל אופציה ממשית, המשפיעה על פסיקת ההלכה בסוגיה.
אציין
דוגמה נוספת בתחום שאינו הלכתי. כאשר רש”ג ביקש באיגרתו להבהיר שגם בתקופת
קדומות היה ‘תלמוד’ הוא הגדיר:
ותלמוד
הוא חכמה דראשונים,
וסברין <ביה> טעמי משנה דתנו רבנן
רבו לא רבו שלימדו משנה ולא רבו <שלימדו> מקרא אלא רבו שלימדו תלמוד.
ואיכא דתאני שלימדו חכמה ותרויהו חד טעמא אינון
דברי ר’ מאיר, ר’ יהודה אומר
כל שרוב חכמתו ממנו…
ברור
שגרסתו בתלמוד היתה ‘רבו שלימדו תלמוד’ אך רב שרירא ‘ניצל’ את הגרסה האחרת, והשתמש
בגרסה ‘רבו שלימדו חכמה’ כדי ללמדנו ששתי הגרסאות מקבילות, ושאין ‘תלמוד’ אלא
חכמה, חכמת הראשונים.
נמצאנו
למדים – כפי שכבר אמרתי לעיל – שביחס לריבוי הגרסאות אנו מוצאים שימוש בשתי גישות
הפוכות. רצון למצוא גרסה אחת ויחידה, ואי נחת מריבוי הגרסאות והגדרתן כ’שיבוש’
מזה, אך גם הצגת כמה גרסאות, ואף שימוש פרשני והלכתי בגרסאות האלטרנטיביות מזה.
תופעה
זו לא ללמד על עצמה יצאה.    גם בנקודות
אחרות אפשר להראות שהגאונים השתמשו בגישה טקסטואלית אחת, אך גם בגישה ההפוכה. כך
למשל בנוגע להגהת התלמוד.
רב
האיי גאון קבע במילים נרגשות:
ודאי
ששמועה זו למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין
לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו
.
אך
במקום אחר הציע לשנות את גרסת הסוגיה בשל קושי פרשני:
וטובא
עייננא בהדין [גירסא] ולא סליק ליה פירושא אליבא דפש[אטא דהי]לכתא.
…וכל
אימת דאתית לשוויה להא מותיבי להאי שמעתא לר’ יוחנן ולמימר הוא מפריק לא קא
סלקא שמעתא לדילנא כל עיקר
.
וכד
משוית ליה לקושיא ולפירוקא לרב הונא סליקא ליה שמעתא ולא קאיים בה מידעם.
והכין
חזינא דמבעי למגרס:
בשלמא ללישנא קמא רב הונא כר’ מאיר ור’
יוחנן כר’ יהודה.
העובדה
שאותו חכם אומר דבר והיפוכו באותו עניין ובהקשרים שונים אינה מפתיעה כל מי שמצוי
בספרות הרבנית, אך היא מבלבלת את החוקר שמנסה לעשות סדר, ולהטיל שיטה בדברי
הקדמונים.
.
סוף
דבר. בהרצאה זו ביקשתי לטעון שלוש טענות. ביקשתי לטעון שבסוף תקופת הגאונים הפך
הדיון בגרסות התלמוד להיות חלק אינטגרלי מאופן הלימוד והכתיבה של הגאונים – הם
עסקו בגרסאות התלמוד פעמים רבות, הן כאשר השיבו לשואליהם הן בשעה שכתבו את
פירושיהם. לא זו בלבד – וזו הנקודה השנייה – הם אף יצרו כללים והבחנות חשובות
הנוגעות להיבטים הטקסטואליים של ספרות חז”ל.
אף
על פי כן – וזו הטענה השלישית – ביקשתי לטעון שבמידה רבה כלים פילולוגיים אלה היו
משועבדים בראש ובראשונה לפרשנות התלמוד. כיוון שכך הם היו עשויים להתמקד בפרשנות
סוגיה מסוימת או בפסיקת הלכה בעניין מסוים, תוך שימוש בכלים טקסטואליים שונים או
הפוכים מאלה שהם קבעו בהקשרים אחרים.
מאות
הפעמים שבהם גאוני בבל עסקו בטקסט התלמודי – לעתים תוך רגישות טקסטואלית והבנה
יוצאת מן הכלל של דרכי המסירה ותהליכי שיבוש ושינוי בטקסטים הנמסרים בעל פה או
בכתב – אינה הופכת את פעולתם לשיטה או למדע במובן המודרני, וכאמור, הבנה זו מאפשרת
לנו להבין סתירות בדרך שימושם של הגאונים בקני המידה שקבעו.
אם
לחזור לכותרת ההרצאה: ‘יחסם של גאוני בבל לגרסאות התלמוד’ – הרי שיחס זה היה
משועבד בראש ובראשונה לשימור המסורת שלהם, לפרשנות של סוגיות התלמוד ולפסיקת הלכה,
ולא כל כך לקביעת כללים ועקרונות מוצקים.
אני
מקווה שלא אפגע בפרופ’ רמי ריינר שנתן למושב את הכותרת היפה שלו – ‘ראשונים
כחוקרים’ – אם אטען שהראשונים – לפחות בתחום שבו עסקתי  – לא היו באמת חוקרים. הם ידעו שיש בתלמוד
גרסאות קצרות ולשונות פירוש, הם ידעו לקבוע שגרסה השתבשה כתוצאה מגיליון שחדר
לפנים הטקסט, הם הבינו כיצד גרסאות השתבשו כתוצאה מן ההגייה השגויה של מילים. אך
הם היו בראש ובראשונה לומדי תורה, מפרשי תלמוד ופוסקי הלכה.



On R’ Aron Zelig Halevi Epstein Ztz”l

R’ Aron Zelig Halevi Epstein Ztz”l

By Eliezer
Brodt

On
יג
מנחם אב תשס”ט I and thousands of others suffered a great loss. Our great Rosh
Yeshivah, R’ Aron Zelig Halevi Epstein of Yeshiva Shar Hatorah, was niftar.
During the years 2004-2006, through the efforts of My dear friend
Meir Kahn, I had the special Zechus to have many interesting conversations with
the Rosh Yeshivah Ztz”l. The following is a selection of pieces from those
conversations. This article originally appeared in the Hebrew Newspaper Mishpacha,
in the Kulmos section for Succos. Thanks to them for allowing it to be
reprinted here.
משיחתו של רבי זליג
מאת אליעזר יהודה בראדט
דמותו הזוהרת של הגאון רבי אהרן זליג הלוי
עפשטיין זצ”ל, ראש ישיבת “תורה ודעת” ו”שער התורה”, אינה
מוכרת דייה לבני התורה בארץ ישראל / משך למעלה מחמישים שנה הרביץ ר’ זליג תורה
באלפי תלמידיו, והיה תל-תלפיות שהכל פנו אליו לעצה ותושיה / תלמיד העלה על הכתב
שיחות מאלפות שזכה לשמוע מפי ר’ זליג, דברי חכמה ואורחות מוסר וזכרונות נעימים
מעולמן של ישיבות ליטא
אחר מטתו של הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ”ל,
בקיץ שנת תשמ”ו, הספידו מו”ר הגאון רבי אהרן זליג הלוי אפשטיין
זצ”ל בקהל עם רב במחנה אור שרגא, ובין דבריו הנרגשים דיבר על מעלת השהייה
במחיצתו של אדם גדול. מו”ר זצ”ל סיפר מעשה בבעל ה”ישועות
יעקב” מלבוב שטרח פעם אחת לילך אל דרשה שנשא המגיד מדובנה, ומיד כשפתח המגיד
את דבריו פרץ ה”ישועות יעקב” בבכי והלך. ביאור הדבר, הסביר מו”ר זצ”ל,
כי בעבור ה”ישועות יעקב”, עצם העמידה במחיצתו של המגיד כבר עשתה בו רושם
ועוררה אותו לבכי. כך, אמר ר’ זליג, היא התחושה בשהייה במחיצת אדם גדול. גם אם אי
אפשר לתארה במילים ולהעביר את החווייה לאחרים, מכל מקום היא עמוקה ובעלת רושם כביר
על נפש האדם.
דומני כי כל אדם שעמד במחיצתו של מו”ר
זצ”ל יכול להעיד על כך: גם אם לא ניתן לתאר כיאות את טיבה של החווייה, הייתה
זו אמנם תחושה עמוקה ומיוחדת של עמידה במחיצתו של אדם גדול.
אך גם אם לא ניתן לתאר את החוויה כמו שהיא, עם
זאת אנסה לזכות לאחרים בשיחות נעימות ומעשירות שזכיתי לשמוע מפי מו”ר
זצ”ל. מדי פעם היה מו”ר נהנה לספר על גאוני ליטא ועולם ישיבותיה שלפני
המלחמה, ואף פירסם מאמר חשוב על ישיבת גרודנה (“ישיבת שער תורה
דגרודנה”, בתוך: מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, הוצ’ עוגן, ניו-יורק
תשט”ז, עמ’ 291-305). בין השנים תשס”ד-תשס”ו זכיתי לשמוע לקח מפי
ראש הישיבה, הגאון רבי זליג אפשטיין זצ”ל, ואף לשוחח עימו על עניינים שונים ובפרט
בענייני ספרים וגאוני הדורות. הדברים להלן מבוססים על מה ששמעתי בעצמי או מפי
מקורות נאמנים.
ר’ זליג אהב לספר ולדבר על גדולים מדור שעבר. חביב
במיוחד היה עליו הספר “הגדול ממינסק” על הגאון רבי ירוחם יהודה לייב
פרלמן זצ”ל ממינסק מאת ר’ מאיר היילפרין, ואף היה מרבה לצטט ממנו. ייחודו של
הספר הוא בתיאור השיחות הישירות של מחבר הספר עם נשוא הספר, הגדול ממינסק
זצ”ל. משיחות אלו של תלמידי חכמים ניתן ללמוד רבות, דברי תורה וחכמה, אורחות
חיים ודעת זקנים.
זכיתי ללמוד מספר שנים בישיבת “שער התורה”
ובמחנה-הקיץ “אור שרגא”, לשמוע מפי ראש הישיבה זצ”ל שיעורים ושיחות
מוסר רבים ואף לשאול אותו שאלות מן הסוג שאנשים אוהבים לשאול אנשים גדולים. אך משך
כל תקופת לימודיי ב”שער התורה” לא היה לי קשר אישי מיוחד עם ר’ זליג. רק
בתקופה מאוחרת יותר, כאשר הלכתי ללמוד בישיבת ליקווד, בתיווכו של ידידי ר’ מאיר קאהן
שזכה לשמש את ראש הישיבה זצ”ל שנים רבות, התקרבתי יותר אל מו”ר והייתי
בא מדי פעם לבקר אותו בביתו ולשוחח איתו בעניינים שונים.
לפעמים הייתי שואל על רב או על נושא מסויים, ולפעמים
הבאתי לו ספר חדש שיצא לאור ובכך זוכה לשמוע את דבריו בעניינים שונים. פעמים
הצטרפתי לנסיעתו מביתו בפלטבוש אל הישיבה בקווינס, ואף שם היה משוחח בדברי חכמה.
לצערי, לא רשמתי כל מה ששמעתי בשיחות נפלאות אלו, ורק בחלקן ניתנה בי הדעת למהר
להעלותן על הכתב עם חזרתי אל ביתי.
כתב העת התורני “ישורון” הדפיסו כרך
המוקדש לזכרו ולתורתו, כרך לב, שיצא לאור בשנת תשע”ה. בשורות הבאות אנסה לתאר
מקצת מן השיחות המאלפות שזכיתי לשמוע מפי רבי זליג זצ”ל.
על לימודיו בישיבות ליטא
ראש הישיבה, הגאון רבי זליג אפשטיין זצ”ל,
נולד בי’ בתמוז תרע”ד בעיר סלונים, ונפטר בי”ג באב תשס”ט. למעלה
מחמישים שנה כיהן כראש ישיבה בישיבות “תורה ודעת” ו”שער
התורה” וזכה ללמד מאות ואלפי תלמידים.
בילדותו למד בישיבה קטנה בעיר סלונים בראשותו
של הגאון רבי שבתי יגל זצ”ל, עד קיץ שנת תרפ”ט. כשלמדתי אני הכותב מסכת
גיטין בישיבה שמעתי ממו”ר רבי עקיבא וויינר שהביא ראייה משמו של ר’ זליג,
שאותה אמר בגיל צעיר בפני רבי שבתי יגל. לימים, כאשר שאלתי את ר’ זליג על כך,
הוסיף שסופו של הסיפור היה שר’ שבתי נהנה כל כך מן הראייה שהביא התלמיד הצעיר, עד
ששלח שליח לקנות בקבוק בירה ולעשות לחיים לכבוד החידוש היפה… עוד אמר לו ר’ שבתי
שזכה לכוין בראייתו לדברי ה”ישועות יעקב”.
בשנת תרפ”ט נשלח ר’ זליג על ידי ר’ שבתי
יגל ללמוד בישיבת מיר, שם למד כעשר שנה, עד שנת תרצ”ט. במיר זכה לשמוע שיחות
ממרן המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ זצ”ל והתקרב אליו מאד. ר’ זליג סיפר שהוא זוכר
כל דקה ורגע שהוא שהה לצד המשגיח, וכל מילה שאמר עדיין חקוקה במוחו!
בשבתו במיר היה כותב את מאמריו של ר’ ירוחם
לבקשת רבו, והספר “”חבר מאמרים” שיצא לאור בווילנא תרצ”ט
מבוסס בחלקו על דברים ממחברותיו של ר’ זליג באותה תקופה. כאשר החיבור נדפס שוב
בתפזורת בין כרכי ספר “דעת חכמה ומוסר”, נכתב בהקדמת בנו של רבי ירוחם: “כל
מאמרים הם… ועוד אחד שליט”א אשר בקש להעלים שמו על כי בסתר חפצו”.
פעם כשדיברנו על ישיבת מיר הוא סיפר, שמנהגם של
תלמידי הישיבה במיר היה ללמוד כל ליל שישי, ולהמשיך את תלמודם אף ביום שישי בבוקר,
אך בערב שבת קודש בצהריים לא היו רבים בבית המדרש. בזמן זה היה כל אחד נפנה
לטרדותיו ולטיפול בעניינים שנדחו מפני הלימוד בכל השבוע, כגון תפירת ותיקון בגדים
וכדו’. עד כדי כך, סיפר ר’ זליג, שדרשן אחד היה אומר בדרשתו כי איש אחד עלה אל
עולם האמת ונשאל “עסקת בתורה” כמשפט, והשיב “לא, הייתי חייט ועסקתי
בתפירת כפתורים, כמו הבחורים במיר בערב שבת שתופרים כפתורים ואינם לומדים, גם אני
לא יכולתי ללמוד בגלל שעסקתי בתפירת בגדים”…
בשנת ת”ש למד ר’ זליג כחצי שנה בקלם
והתקרב לרבי דניאל מובשוביץ הי”ד. שם, בין השאר, עסק גם בעריכת כתבי הסבא,
וחלק נכבד מן הספר “חכמה ומוסר” הוא מן השיחות שערך באותה תקופה. ר’
זליג סיפר שהוא עשה שלוש העתקות לעבודתו, ואחת מהן נועדה לעצמו. כאשר עמד לעזוב את
קלם ורצה לקחת את העותק שיועד לעצמו, מנע רבי גרשון מידניק הי”ד בעדו וטען
שאין לו רשות לקחת. ר’ זליג טען לעומתו שמלכתחילה לא עסק במלאכת הכתיבה והעריכה
אלא על דעת שיוכל בכך לקחת עותק לעצמו, ורבי דניאל הביא ראיה שהצדק עימו. רבי
גרשון הי”ד שמע את דבריו וביטל את דעתו.
בסוף שנת תש”א הצליח ר’ זליג בדרך נס להגיע
אל העיר מונטריאול שבקנדה. שם התקרב אל הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ”ל, אליו
נשאר קשור עד סוף ימיו. בשנת תש”ד התחתן עם בתו של הגאון ר’ משה שקופ, בנו של
הגאון רבי שמעון שקופ זצ”ל. החתונה התקיימה בביתו של רבי יעקב קמנצקי.
התמדתו המופלאה של ר’ זליג
זמן קצר לאחר מכן הגיע ר’ זליג לארצות-הברית
והחל למסור שיעורים בישיבת “תורה ודעת”. משך עשרות שנים כיהן כראש ישיבה
ב”תורה ודעת”, ובשנת תש”מ הוזמן על ידי בנו הגאון ר’ קלמן
שליט”א ועמיתו הגאון ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א, למסור שיעורים בישיבת
“שער התורה”. משך יותר מעשרים שנה היה מגיע כמעט בכל יום מביתו בפלטבוש
אל בנין הישיבה בקווינס, נסיעה של כחצי שעה.
התמדתו של ר’ זליג הייתה מופלאה. שמעתי מדודי
הגאון ר’ שלום שפיץ, שזכה להכיר את ר’ זליג קרוב לארבעים שנה, שהיה לומד כמה ימים
ברציפות כמעט ללא שינה. ר’ זליג זכה ללמוד את כל הש”ס בעיון וכתב חידושי תורה
בכל חלקי התורה (ואף היה כותבם במכונת כתיבה). אף נתן שיעורים בעיון על רוב חלקי
הש”ס, ועל תחומים רבים אחרים. על “ספר המצוות” לרמב”ם מסר משך
כמה שנים סידרת שיעורים בעיון, על השורשים ועל המצוות. לאחרונה הקימה ישיבת
“שער התורה” אתר מסודר שממנו ניתן להוריד חינם הקלטות מאלפים רבים של
שיעוריו על מאות נושאים.
עובדה אחת אציין על התמדתו של ר’ זליג. באחד
ההספדים שנשא עליו, סיפר דודי הגאון ר’ שלום שפיץ כי פעם אחת, לפני כ-40 שנה, כאשר
הוא והגאון ר’ קלמן (בנו של ר’ זליג) למדו יחד בישיבת ליקווד, סיימו את לימודם
בשעת לילה מאוחרת מאוד, אחר השעה 2 לפנות בוקר, והנה הוא רואה שהגאון ר’ קלמן הלך
להתקשר אל אביו לשוחח איתו בלימוד. לאחר שהדבר חזר ונשנה, חשש ר’ שלום שמא נמצא
חולה בבית או כל סיבה אחרת שבגינה אפשר להתקשר בשעה מאוחרת כל כך אל אביו, ושאל על
כך את הגאון ר’ קלמן. ר’ קלמן השיב לו בפשטות שדווקא זמן זה הוא הטוב ביותר לשוחח
ברוגע עם אביו, כיון שהוא יושב בביתו ולומד באין-מפריע כמעט עד אור הבוקר!
אף אני זכור כיצד במחנה-הקיץ “אור
שרגא” היה ר’ זליג נראה לעתים כשהוא נכנס אל בית המדרש בשעה אחת בלילה, בודק
דבר מה בספר ויוצא. היה זה כאשר גילו היה למעלה מ-85!
על הספר “התורה המשמחת”
פעם אחת השאלתי לו את הספר “התורה
המשמחת” שכתב ר’ יוסף אליהו על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל. כאשר
החזיר לי את הספר אמר לי שזכה להכיר אנשים גדולים רבים, אבל חבל מאוד שלא זכה
להכיר באופן אישי את ר’ שלמה זלמן. העזתי לשאול את ר’ זליג איזה סיפור אהב במיוחד
בספר, ואמר לי: “את הסיפור על האוטובוס הציבורי”. כוונתו הייתה למעשה
המסופר שם שפעם אחת עלה ר’ שלמה זלמן לאוטובוס ובתחנה שלאחר מכן עלתה אשה בלבוש
בלתי-צנוע והתיישבה על ידו. ר’ שלמה זלמן צלצל בפעמון וירד בתחנה הבאה, שם המתין
לאוטובוס אחר. היה מי שראה את הנהגתו ותמה על כך. השיבו ר’ שלמה זלמן: היו בפניי
שלוש אפשרויות. להמשיך את הנסיעה ולהתעלם מן היושבת לצדי, אלא שאין זה נעים ואף
עשוי לגרום חילול שם שמים מצד הרואים; לקום ולעבור למקום אחר באוטובוס, אלא שבכך
הייתי עשוי לפגוע בכבודה של האשה, וכי מפני שאינה לבושה בצניעות הותר לי לפגוע בה?
בחרתי אפוא באפשרות השלישית… (“התורה המשמחת”, עמ’ 289). אחר כך סיפר
לי שאף קרא את הספר הזה פעמיים, דבר שכמעט לא עשה אף פעם.
על הספר “מקור ברוך”
בשיחה אחרת דיברנו באריכות על הספר הידוע “מקור
ברוך” מאת רבי ברוך הלוי עפשטיין, בעל ה”תורה תמימה”. בשנת
תשמ”ח תרגמה הוצ’ ארטסקרול חלקים מן הספר והוציאתם לאור תחת השם “הדוד
שלי: הנצי”ב”. תלמוד-תורה ליקווד שלח את הספר כמחווה לתורמים, אלא
שחודשים ספורים לאחר מכן שלחה הנהלת הת”ת מכתב התנצלות, בו היא ממליצה שלא
לעיין בספר בשל דברים המופיעים בו שאינם מתאימים להשקפותיו של הנצי”ב.
בין הדברים שהוצגו כבעייתיים בספר, הוא המסופר
בו, שהנצי”ב נהג לקרוא עיתונים בשבת. שאלתי את ר’ זליג מה דעתו על כך. תחילה
אמר ר’ זליג שה”תורה תמימה” היה ירא-שמים, ושהוא מוצא את רוב הדברים
שמביא ה”תורה תמימה” בשם ועל הנצי”ב כמתאימים מאוד לנצי”ב
וניכרים דברי אמת (אגב, ר’ זליג היה ‘חסיד’ גדול של הנצי”ב, וכפי שסיפר לי
בשיחה אחרת – עוד גדלה הערצתו לנצי”ב לאחר שלמד בעיון את “קדמת
העמק” שבראש חיבורו הגדול של הנצי”ב “העמק שאלה”).
ר’ זליג סיפר שהספר “מקור ברוך” יצא
לאור לראשונה כאשר למד בישיבת מיר, ומספר חברים התארגנו יחד לקנות את הספר במשותף.
ר’ זליג הוסיף שהספר יצא לאור בימיו של ר’ חיים עוזר, ואילו הייתה טענה של ממש על
אמינות הספר מן הסתם היה ר’ חיים עוזר נזקק לזה.
בספר
“מקור ברוך” מספר ר’ ברוך עפשטיין על דודו הנצי”ב: “ואחר
שקידש דודי על היין וטעמו מיני מאפה קלה, ואחר שקרא מעט בעתונים שנתקבלו מחדש…”
(מקור ברוך, חלק ד, עמ’ 1790), ושוב: “זוכר אני, כי “המגיד” היה
דרכו להתקבל בכל ערב שבת לפנות ערב, ובלילה לא קרא אותו, מפני שליל שבת היה קודש
לו לחזור בעל פה על המשניות ממסכתות שבת ועירובין… וקרא בו (=בהמגיד) במשך היום…
וכאשר נקרה, שנתאחר “המגיד” לבא בזמנו בערב שבת, היה אומר, כי באותה
השבת חש הוא כאילו חסר לו דבר מה, כמו שמרגיש “בשבת חזון” זה הרגיל ללכת
למרחץ בכל ערב שבת, ובערב שבת חזון נמנעים מזה; וכן היה אומר כי העתונים יחשבו לו
כמביאים אליו ברכת שלום מכל העולם ועל כן יוקירם וייחל להם (מקור ברוך שם, עמ’
1794).
שאלתי
את ר’ זליג באופן נקודתי על דברים אלו, ור’ זליג חזר עוד פעם על כך שאין לו כלל בעיה
להאמין לדברים אלו. אז סיפר שזכה פעם אחת לשבות אצל אדם גדול שגם היה נחשב לצדיק,
בשם רבי דוד טעבל דיינובסקי הי”ד, ובתו הייתה יושבת וקוראת לפניו מעיתון
ביידיש. מעניין שהספר שהדפיס ר’ דוד דיינובסקי בעילום שם, בשם ‘מאמר לקראת צמא’ (פיעטרקוב
תר”צ) שהוא מלחמה כנגד הציונים, הרצל ותנועת המזרחי, עמוס בציטוטים מן
העיתונות (ראה למשל עמ’ 5-6, 20, 26, 29-31, 35, 37, 40, 45-46, 49-50). נראה שהיה
טורח לקרוא בהם כדי לדעת מה לכתוב עליהם.
אגב,
מן הראוי לציין את דבריו של ר’ שרגא אברמסון בדבר השפעתו של ר’ דוד דיינובסקי על
החוקר ר’ שאול ליברמן: “לא רחוק מעיירת מולדתו, מוטלה, היתה ישיבה קטנה
שידועה היתה בשעתה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו ישיבת מאלטש, בראשה עמד אדם
מיוחד: רב העיירה וראש הישיבה ר’ דוד טעבל דיינובסקי, הי”ד, מבעלי ההגיון
שבלימוד התלמוד ומבעלי המוסר מיסודו של ר’ ישראל סאלאנטר. היסוד שהונח לו לליברמן
בישיבה זו, היינו, לימוד התורה ולימוד המוסר, נשאר אצלו חזק בכל ימי חייו, וליברמן
הכיר בהשפעה שהושפע בישיבה זו וזכר לה חסד נעוריו כל ימיו” (לזכרו של ש’
ליברמן, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ”ד, עמ’ 24-25).
על ה”מסילת ישרים”
הספר
“מסילת ישרים” לרבנו הרמח”ל היה חביב מאוד על ר’ זליג. לפני מספר
שנים ראיתי בחנות-הספרים ספר עב-כרס בשם “בית דין מכין ועונשין”, הוצאת
מגנס, ובפתיחתו ראיתי שהמחבר, פרופ’ אהרן קירשנבוים, מקדיש את הספר “לכבוד
רבותי, ר’ יעקב קמנצקי, ר’ זליג עפשטיין ושאול ליברמן”. באופן טבעי התעניינתי
מאוד להכיר את המחבר, שרבותיו הם שני גאוני דורנו לצד החוקר המפורסם במדעי היהדות…
זמן
מה לאחר מכן, ידידי פרופ’ לייב מוסקוביץ שאלני אם ראיתי את ספר זכרונותיו של פרופ’
אהרן קירשנבוים, “בין ישן וחדש”. נזכרתי שזהו החכם שרבותיו הם ר’ יעקב
ור’ זליג, וגברה התעניינותי להכיר את האיש. לאחר שהתברר לי כי ספר זכרונותיו אינו
נמכר בחנויות ויש לפנות אל המחבר בעצמו, קבעתי עימו פגישה שבה נתן לי עותק אחד
מספרו. הספר הנדיר הזה מומלץ מאוד באפן כללי, אך מעבר לכך עניינה אותי במיוחד
כתיבתו על אודות ר’ זליג. בין היתר הוא כותב עליו: “הוא היה תלמיד חכם מן
המדרגה ראשונה, איש אשכולות… אם אני נחשב היום יהודי אורודוקסי הרי זה בזכותו”.
פרופ’
קירשנבוים מספר על השיחה הראשונה שהייתה לו עם ר’ זליג, בה עלה שמו של רבנו
הרמח”ל: “כן”, אמרתי בקול יומרני של “משכיל” יודע כול, “הלא
בספר תולדות הספרות העברית החדשה, מייחד לחובר את הפרק ראשון ללוצאטו, בזכות
מחזותיו, משום היותו היורש של ההומניסטים העבריים של המאות הט”ז והי”ז
של איטליה, ובהתחשב בפתיחותו לרעיונות חילוניים של סופרים לא יהודים”. “זהו
הרמח”ל שלכם”, השיב ר’ זליג ביידיש בקול שקט (הוא השתמש במילה
“איהר” הנימוסית ולא במילה “דו” הבלתי-פורמלית). “לנו
בני תורה יש רמח”ל אחר”, ונתן הרצאה צלולה, מאירת עיניים, בת שבע-שמונה
דקות על מסילת ישרים. עומק ההסבר השאיר אותי, ללא ידיעתו, מבויש בזוכרי שבמחברתי
הוקדשה הערת שוליים נידחת אחת על ספר זה שכעת התברר לי שהוא מן החשובים ביותר
בתולדות ספרות המוסר” (שם, עמ’ 68).
עבודתו באנציקלופדיה התלמודית
בהזדמנות
אחת סיפרתי לו שהשגתי עותק של הספר המעניין “נצח ישראל” מאת הגאון רבי
אליהו מאיר פייבלזון זצ”ל. ר’ זליג סיפר לי על ספר אחר שחיבר הרב פייבלזון,
“פיקוח נפש” ואמר שהוא ספר מצוין וכשעסק בכתיבת הערך “פיקוח
נפש” בעבור האנציקלופדיה התלמודית נעזר בו וציטט ממנו רבות.
באותה
שיחה סיפר לי שלפני שנים רבות עסק הרבה בכתיבה לאנציקלופדיה, וגייס בעקבותיו
תלמידי חכמים נוספים כדוגמת הגאון רבי אליהו חזן זצ”ל, ראש ישיבת תורה ודעת.
כן סיפר לי שכתב את הערכים “צער בעלי חיים” ו”היזק שאינו
ניכר” ועוד. ר’ זליג החזיק מאוד ממפעל האנציקלופדיה וסבר שיש לו תועלת חשובה,
אך הפסיק לכתוב בעבורה מפאת הזמן הרב שהדבר לקח ממנו.
על תרגום הש”ס לאנגלית
בפתח
שיחה אחת פנה אליי ר’ זליג ואמר: “נו, אליעזר, מה יצא לאחרונה מעניין?”.
השבתי לו שזה עתה הייתי בחנות הספרים הידועה “ביגלאייזן”, וקניתי חוברת
חדשה שיצאה לאור על ידי חכם אחד מחסידי סאטמר, המוקדשת כולה לדברי ביקורת ומחאה
נגד תרגום הש”ס לאנגלית, שהופיע באותם ימים על ידי הוצאת ארטסקרול (ש”ס
שוטנשטיין).
ר’
זליג שאל אותי מה הטענות הכתובות בחוברת? אמרתי שלטענתם התרגום גורם לחסרון ביגיעת
התורה. ר’ זליג הפטיר “טענה ישנה, וכבר רֶ’בּ שך (=הגרא”מ שך זצ”ל)
טען כך אבל עניתי לו על זה”. שאלתיו מה כוונתו בזה, וסיפר לי שכאשר החלו לצאת
לאור כרכי הש”ס המתורגמים לאנגלית סבר הגרא”מ שך לפרסם שיש להחרים את
התרגום, והוא – ר’ זליג – שוחח עם הגרא”מ שך שיחה ארוכה שבסופה השתכנע הרב
שלא לצאת כנגד התרגום.
שאלתי
את ר’ זליג מה היה הדיון בשיחה עם הגרא”מ, אך ר’ זליג אמר שהבטיח לרב שך שלא
יפרסם את תוכן השיחה. עם זאת סיפר ר’ זליג שבין הדברים הם דנו על הסכמת ה”חתם
סופר” לתרגום הש”ס שנעשה בימיו על ידי החכם פיינר, שבתחילה החת”ס
נתן לו הסכמה אך סמוך לאחר מכן חזר בו והתחרט על מכתבו. הגרא”מ שך סבר שיש
להוכיח מכך שה”חתם סופר” התנגד לעצם המלאכת התרגום לשפת עם לועז, ואילו
ר’ זליג השיב לו שחרטתו של ה”חתם סופר” הייתה בשל דברים בעייתיים שנמצאו
בחכם שעסק בתרגום (לסקירה רחבה על הסכמת ה”חתם סופר” לש”ס המתורגם וחזרתו
בו, ראו מאמרו של ידידי ר’ יחיאל גולדהבר, “הסכמה על הדפסת התלמוד בגרמנית
שנגנזה”, ירושתנו, ספר שלישי ה’תשס”ט, עמ’ שי-שלז).
ר’
זליג המשיך וסיפר שכמה שנים לאחר מכן החלו בהוצאת ארטסקרול לעסוק בתרגום הש”ס
לעברית, והיו בארץ ישראל אנשים שביקשו לפעול לפרסום חרם כנגד הש”ס החדש. אחד
מגדולי ירושלים, שידע על קיומה של השיחה בין ר’ זליג ובין הגרא”מ שך, פנה אל
ר’ זליג בעניין והוא שיכנע אותו שאף הפעם יש להימנע מקול מחאה על תרגום הש”ס.
בכך, למעשה, “הציל” ר’ זליג את הדפסתו ותפוצתו של הש”ס המבואר!
באותה
שיחה שאלתי את ר’ זליג, שהלא יש לחשוש שאכן יגיע זמן שבו הש”ס המתורגם יגרום
לחוסר יגיעה, כיון שהלומדים יסמכו מיד על התרגום. ר’ זליג ענה לי שאין בעיה בזה.
בשעת מעשה לא הבנתי את תשובתו והוטרדתי מכך שהיא לא הניחה את דעתי. רק שנים לאחר
מכן נראה לי שירדתי לסוף דעתו, וזאת בעקבות שיחה אחרת עימו.
פעם
אחת שוחחתי עימו על השיעורים שהוא מוסר. משך שנים רבות היה מגיע בכל יום ראשון
בבוקר אל הישיבה ומוסר שיעור לבעלי בתים במסכת שבת, ולפני החגים בענייני המועדים.
חברי, שהיה שותף לשיחה זו עם ראש הישיבה, אמר לר’ זליג שהוא נהנה פחות משיעורים
אלו מפני שבעלי-הבתים שואלים יותר מדי שאלות… ר’ זליג ענה לו שיש אמנם שני סוגי
שואלים בשיעורים מסוג זה – אלו ששואלים כהלכה ואלו שאין להם כלל מושג במה שמדברים,
אבל – הוסיף ר’ זליג מיד – זה לא העיקר! “העיקר הוא שרבונו של עולם רואה אנשים
“טומאלט אין לערנן” (=מתאבקים בלימוד התורה)”, “העיקר אינו
שישמעו ‘שטיק’ל-תורה שלי'”.
אף
באותה שיחה לא הבנתי מיד את עומק דבריו של ר’ זליג, כפי הידוע שאורך זמן רב עד
שאדם עומד על דעת רבו. רק לימים הבנתי את כוונת מו”ר בשתי שיחות אלו. ר’ זליג
אכן ידע שתרגום הש”ס עשוי לגרום לבני-ישיבות לחסרון ביגיעת התורה, אבל מנגד –
כמה אלפים ורבבות יהודים זכו לפתוח דף גמרא בסיוע הש”ס המתורגם! ובסופו של
דבר, עיקר העיקרים הוא ריבוי העוסקים בלימוד התורה, העובדה שאנשים מכל קצווי תבל
ובעלי מלאכות שונות, כולם מוצאים את עצמם עוסקים בלימוד התורה, זהו הדבר החשוב
יותר מכל.
באותה
שיחה סיפר לי ר’ זליג שהוא נוהג להביא הרבה מדברי רבי צבי הירש חיות זצ”ל
בשיעוריו על “ספר המצוות”, אף שכמעט תמיד חולק עליו, מפני שזו דרך
להיכנס אל עומק הנושא. שאלתי אותו מה דעתו עליו, לפי שעוררו עליו שהיה ‘משכיל’. ר’
זליג ענה לי שאמנם היה אדם גדול ובקי גדול, אך לא היה למדן, אלא שלא היה ‘אשם’ בזה
כיון שלא זכה ללמוד בישיבות על דרך הלימוד הליטאית.
בהזדמנות
אחרת שוחחתי עימו על הגאון האדר”ת זצ”ל וספריו, בעקבות הוצאתו לאור של
ספר נוסף מכתב ידו, אותו הגשתי לו במתנה. ר’ זליג אמר לי שאינו מצליח להבין כיצד
היה לאדר”ת זמן לכתוב כל כך הרבה, והוסיף שאמנם לדעתו לא היה ראוי להדפיס את
כל מה שכתב, כי לא כל דבר ראוי לדפוס.
בשיחה
אחרת שנסובה על פולמוס המוסר בזמן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל, סיפר ר’ זליג
סיפור נפלא. בעיצומו של הפולמוס ערך הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל חתונה
לבנו, רבי צבי הירש. אנשים ממתנגדי המוסר שיכנעו את השמש שהופקד על חלוקת ההזמנות
לחתונה שלא להזמין את רבי ישראל סלנטר. אך רבי ישראל שמע מאליו שעומדת להיערך
החופה, והיה נבוך בדעתו אם להשתתף בה אם לאו, כי מצד אחד היה מיודד עם רבי יצחק אלחנן,
אך מנגד – הרי לא הוזמן בה ואולי יש בזה משום חשש גזילה. לבסוף הכריע רבי ישראל
שעליו להשתתף בחתונה, כדי שלא תגרום היעדרותו ממנה להתלקחות נוספת בפולמוס. כאשר
הגיע לחתונה ראה שרבי יצחק אלחנן ממתין לו כדי לכבדו.

ר’
זליג סיים את הסיפור והוסיף שעל פי זה יש לבאר בדרך דרוש, מדוע נקרא חורבן
בית-המקדש על שם “קמצא ובר-קמצא” ומה אשמתו של קמצא הידיד שלא הוזמן?
אלא שכיון שהיה חבר קרוב של בעל הסעודה, היה עליו לבוא אל השמחה גם מבלי שהוזמן…



The 93 Beit Yaakov Martyrs: A Modern Midrash

The 93 Beit Yaakov Martyrs: A Modern Midrash
By Rabbi Ari Kahn
On January 8, 1943 an article appeared in The
New York Times which the fate of 93 young women[1] who took their own lives
rather than serve as prostitutes for the German enemy.[2] The article makes
reference to a letter written some time earlier in which the plight of these
young women was described in “real time.”
11 August 1942
My dear friend Mr.
Schenkalewsky in New York,
I do not know whether
this letter will reach you. Do you know who I am? We met at the house of Mrs.
Schnirer[3] and later in Marienbad.[4] When this letter will reach you, I will
no longer be among the living. Together with me are ninety-two girls from Beis Yaakov.
In a few hours it will all be over. Regards to Mr. Rosenheim[5] and to our
friend Mr. Gutman,[6] both in England. We all met in Warsaw at our friend
Shulman’s, and Sholemsohn was also there. We learned that the land to which
this letter goes has sent us bread. We had four rooms. On July 27th
we were arrested and thrown into a dark room. We have only water. We learned
David[1]
by heart and took courage. We are girls between 14 and 22 years of age. The
young ones are frightened. I am learning our mother Sarah’s[8] Torah with them,
[that] it is good to live for God but it is also good to die for Him. Yesterday
and the day before we were given warm water to wash and we were told that
German soldiers would visit us this evening. Yesterday we all swore to die.
Today we are all taken out to a large apartment with four well-lit rooms and
beautiful beds. The Germans don’t know that this bath is out purification bath
before death. Today everything was taken away from us and we were given
nightgowns. We all have poison. When the soldiers will come we will take it.
Today we are together and are learning the viduy (confession) all day long. We
are not afraid. Thank you my good friend for everything. We have one request:
Say kaddish for us, your ninety-three children. Soon we will be with mother
Sarah.
                        Yours,
                        Chaya Feldman from Cracow
This story has been retold many times and in
many ways over the years.[9] While initially considered factual by many, including
the author of the New York Times article who brought the story to the attention
of the American public, over time the story’s authenticity has come into
question. Today, the incident is generally considered fictional,[10] or in the
words of Baumel and Schacter, as a typology.[11]
The lack of historicity[12] has been “discovered”
by other writers, bloggers, and even the Haredi establishment; the latter
initially lionized the heroines, but now seems to be aware that various elements
of the account are fictional.[13] We should stress that although many years
have elapsed, there is no certainty regarding the historicity of the events, although
certain elements of the story have been proven contradictory and were, at the
very least, embellished.[14]
The New York Times article explained that the
letter describing the incident had been smuggled out of Europe and had made its
way to a supporter of the Beis Yaakov movement in New York. The translated
letter, reprinted in full (although it obscured all proper names in order to
protect those still residing in Europe), was credited to the teacher of 92
young pious women who were taken captive by the Gestapo for the purpose of
prostitution. In order to save themselves from this fate, all 93 committed
suicide.
Even if the story is fictional, it is shocking
on many levels. First and foremost, readers at the time it was circulated and
in the decades that followed had no difficulty believing that such an incident
could have happened. In light of the actual atrocities perpetrated on the Jews
of Europe in the 1940’s– and for hundreds of years prior to the Holocaust – the
tale’s premise was heartbreakingly plausible. There are documented precedents
for Jewish martyrdom, including mass suicide, from as early as the First
Century C.E, throughout the crusades, and beyond. Baumel and Shacter’s
treatment of this particular incident is precisely in the context of Jewish
martyrdom.
Be that as it may, the creation of a fictional
tale regarding martyrdom during the Holocaust is a very serious and troubling
matter. Holocaust deniers need not be supplied any such convenient excuse to
discount or dismiss the horrors of those dark years. What could the author of
this letter have been thinking? Why would he or she have felt it necessary to
create the letter and publicize it in the mainstream media? Apparently, the Holocaust
that was being visited upon the Jews of Europe was not making headlines in the
United States. The perpetrator of this “hoax” may likely have felt that if the
deaths of millions was personalized and personified by the plight of young,
virginal Jewish women, perhaps the American Jewish community would be shaken
from its lethargy. The author (whose identity has never been revealed) may or
may not have attempted to deceive the reader; the factuality of the tale was a
secondary concern. In the grand scale of things, it hardly mattered whether or
not this particular incident had occurred; the particulars pale in comparison
to the actual, factual atrocities being committed every day, all over Europe.
Aside from the motivation behind the letter and
the historicity of the story it tells, other questions must be addressed. Even
fiction has a discernable logic, especially when the author is working within
the parameters of a particular tradition or typography of martyrdom. A careful
reading of the letter reveals specific elements of
the tale that firmly establish it not only as typography, but also as a modern “midrash” or kinah
(lamentation or elegy).
The first and most crucial question revolves
around the number of victims: Why did “the author” of the article specifically
choose the number 93? Is this a random, inconsequential number, or does it have
any significance in terms of Jewish martyrdom? The number 93 does appear in a
few sources. Most notably, for our purposes, it is mentioned in passing, and
goes almost unnoticed, in a kinah (numbered
15 or 16 in different editions) authored by R. Elazar HaKalir that is recited
on Tisha b’Av, the saddest day in the Jewish calendar:[15]
זְכֺר אֲשֶׁר עָשָׂה צָר בְּפִנִּים.
Remember what
the enemy (Titus) did inside
שָׁלַף חַרְבּוֹ וּבָא לִפְנַי וְלִפְנִים.
He drew his
sword and went inside the holy of holies
נַחֲלָתֵנוּ בִּעֵת כְּטִמֵּא לֶחֶם הַפָּנִים.
He kicked aside
our heritage when he defiled the showbread
וְגִדֵּר פָּרֺכֶת בַּעֲלַת שְׁתֵּי פָנִים:
And he pierced
the curtain which was double sided.
יְתוֹמִים גִּעֵל בְּמָגֵן מְאָדָּם.
He caused
disgust to orphans with his blood soaked shield
וַיְמַדֵּד קָו כְּמַרְאֶה אֲדַמְדָּם.
And he drew
(measured) a line the color of blood
מֵימֵינוּ דָלַח וְהִשְׁכִּיר חִצָּיו מִדָּם.
Our water was
sullied as his arrows were full of blood
כְּיָצָא מִן הַבַּיִת וְחַרְבּוֹ מְלֵאָה דָם:
When he left the
house (Temple) his sword was full of blood

עַל הֲגוֹתוֹ הַוּוֹת גָּבֶר. וְנָטָה אֶל אֵל יָדוֹ
לְמוּלוֹ להתְגַבֵּר. מִצְרַיִם וְכָל לְאֺם אֲשֶׁר בָּם גָבַר וַאֲנִי) בְּתוֹךְ אִוּוּיוֹ אָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר:

אֲבוֹתֵינוּ זָרָה כְּהִכְנִיסוּ
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ.
Our forefathers
brought in a strange fire and were swallowed by fire
וְזֶה צֺעָה זוֺנָה) נ”א זוֹנָה צוֹעָה) הִכְנִיס
וְלֹא נִכְוָה בָּאֵשׁ.
And this one
strolled in with a harlot and was not burned by fire.
One recurring image in this kinah is the enormous amount of blood
being spilled, which leads to the theological problem with which the author
grapples: How does God allow the enemy to perform such outrages? Why is he not
stopped? Specifically, haKalir contrasts the deaths of Nadav and Avihu, sons of
Aharon the High Priest, who brought an unsanctioned offering and were consumed
immediately by heavenly fire, whereas Titus defiled the sanctuary and went so
far as to cavort with a harlot in the holy place, but remained unharmed.
עֲבָדִים חִתּוּ בְּתוֹכוֹ לַבַּת אֵשׁ. וְעַל מֶה בְּבֵית אֵשׁ מִמָּרוֹם
שָׁלַח אֵשׁ:
Servants (of God) raked His Tabernacle
with flames of fire. Why, to the House of [sacrificial] fire did He send down a
fire from on high?
בְּנַפְשֵׁנוּ טָבַעְנוּ
כְּהוֹצִיא כְּלֵי שָׁרֵת.
Our spirits sank
when the holy vessels were removed
וְשָׂמָם בָּאֳנִי שַׁיִט בָּם לְהִשָּׁרֵת) נ”א לְהַשְׁרֵת).
They were placed
on a ship there to be used for his own purposes
עוֹרֵנוּ נָמַק כְּהִשְׁכִּים מְשָׁרֵת.
Our skin crawled
when the High Priest awoke
וְלֹא מָצָא תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְּלֵי שָׁרֵת:
And
did not find the 93 (holy)Temple utensils

נָשִׁים כְּשָׁרוּ כִּי
בָא עָרִיץ. בְּקַרְקַע הַבַּיִת נְעָלָיו הֶחֱרִיץ. שָׂרִים לֻפָּתוּ כְּבוֹא) נ”א בְּבוֹא) פָּרִיץ.
Women stared at the approaching tyrant, scarring the floor of
the Temple with his boots. Princes panicked with the general’s arrival
בְּבֵית קֺדֶש הַקֳּדָשִׁים צַחֲנָתוֹ הִשְׁרִיץ:
And the holy of
holies he sprayed with his filth (semen).
Here, sandwiched between references to a sexual
outrage perpetrated in the Temple, the number 93 is found, referring to the
missing holy Temple vessels. Rabbi Joseph B. Soloveitchik[16] explained this
reference as follows: The Mishnah (Tamid
3:4) tells of 93 utensils used in the Temple.[17] After Titus plundered the
utensils, the High Priest was completely unaware of the sacrilege; remarkably, he
had been carrying on with his own business and was unaware of the desecration perpetrated
by Titus – unaware that the 93 vessels had been loaded onto a boat, and were
already on the way to Rome,[18] to be used – and defiled – by the evil,
lecherous Titus.
This verse of the kinah is actually quite difficult to understand; how is it possible
that the Kohen Gadol could have been unaware of the destruction that was taking
place? Our anonymous letter writer seems to have been grappling with that very
same question in a new variation: How could America’s Jews be unaware of the
destruction of European Jewry? The writer apparently adopted the 93 holy vessels
of the kinah and translated them into
a metaphor: 93 pure, holy women were taken captive by a brutal, immoral enemy
for his own use. The other elements of the kinah
sexuality and defilement of what is holy, prostitution, as well as a
great deal of spilled blood – all found their way into the modern version of
the story of destruction, as well.
The concluding section of the kinah retells an incident reported in the Talmud[19] regarding a different
type of “holy vessel” that had
been captured and carried off to Rome in a boat.
אַתָּה קָצַפְתָּ וְהִרְשֵׁיתָ לְפַנּוֹת.
You were angry
and allowed an expulsion
יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם מִשָּׁם
לְהַפְנוֹת
.
Children without any
blemish were expelled from there
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וְלֹא שַׁעְתָּ אֶל הַמִּנְחָה פְּנוֹת.
Why do the
nations storm in, and you do not heed the mincha offering
וְשִׁלְּחוּם לְאֶרֶץ עוּץ)כּוּשׁ) בְּשָׁלֹשׁ סְפִינוֹת:
They were carried
off to the land of Utz[20] (or Kush) in three ships

הֲשִׁיבֵנוּ שִׁוְּעוּ כְּבָאוּ
בְּנִבְכֵי יָם
.
“bring us back”
they pleaded, as they entered the depth of the sea
 וְשִׁתְּפוּ עַצְמָם יַחַד לִנְפּוֹל
בַּיָּם
.
And they joined
(conspired) to throw themselves into the sea
שִׁיר וְתִשְׁבָּחוֹת שׁוֹרְרוּ כְּעַל יָם.
Song and praise
they sang like upon the sea
כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ בִּמְצוּלוֹת יָם:
For
your sake we were killed in the depths of the sea
כִּי תְהוֹמוֹת בָּאוּ עַד נַפְשָׁן.
For the water
came and took their lives
 כָּל זֺאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ
חִלּוּ לְמַמָּשָׁן.
“All of this
happened to us and You we did not forget” – they began to murmur
תִּקְוָתָם נָתְנוּ לְמֵשִׁיב מִבָּשָׁן.
They
placed their hope with He who will retrieve from the Bashan
וּבַת קוֹל נִשְׁמְעָה עוּרָה לָמָּה תִישָׁן:
And a voice rang
out from heaven, “Awake! Why do you sleep?”
The kinah
here retells, in poetic language, an episode recorded in the Talmud:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא
רַבִּי אַמִּי, וְאָמְרֵי לָהּ בְּמָתְנִיתָא תַּנָּא, מַעֲשֶׂה בְאַרְבַּע מֵאוֹת
יְלָדִים וִילָדוֹת
שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן, הִרְגִּישׁוּ בְעַצְמָן לְמָה
הֵן מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ, אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם, אָנוּ בָּאִין לְחַיֵּי
הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶן הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם, “אָמַר ה’ מִבָּשָׁן
אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם“. “מִבָּשָׁן אָשִׁיב”, מִבֵּין
שִׁנֵּי אֲרָיה אָשִׁיב. “מִמְּצֻלוֹת יָם”, אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם.
נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן, וְאָמְרוּ, מָה הַלָּלוּ שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ
– כָּךְ. אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף הֵם
קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר, (שם מד) “כִּי עָלֶיךָ
הֹרַגְנוָּ כל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.
Rav Yehudah said in the name of Shmuel – or it may be R.
Ammi, or, as some say, it was taught in a baraita:
Four hundred boys and girls were carried off for immoral purposes. They understood
for what purpose they were taken and said to one another, ‘If we drown
ourselves in the sea, we will we have a share the world to come?’ The eldest
among them expounded the verse, ‘God said, “I will retrieve from Bashan, I will
retrieve from the depths of the sea.” “I will retrieve from Bashan,” from
between the lion’s teeth. ‘I will retrieve from the depths of the sea” refers
to those who drown themselves in the sea.’ When the girls heard this, they all
leapt into the sea. The boys then drew a conclusion for themselves, and said,
‘If these (girls), who would be used in a natural act, (killed themselves) in
this way, so, we, who will be used in an unnatural act, should certainly kill
ourselves!’ They also leaped into the sea. Of them Scripture says [Psalms
44:23], ‘For Your sake we are killed all the day long, we are counted as sheep
for the slaughter.’ (Talmud Bavli Gittin 57b)[21]
Four hundred young men and women, who were
taken for illicit purposes to Rome, sensed what the objective of their captivity
would be, and they questioned whether heaven awaited them if they took their
own lives. The oldest among them taught that indeed they would have a place in
heaven, and the girls, followed by the boys, all killed themselves. Rabbi
Elazar haKalir’s kinah is unmistakably
based on this Talmudic account of the mass suicide of 400 righteous, innocent
young people; interestingly, Baumel and Schacter
cite the Talmudic passage, yet do not cite the kinah. On the other hand, Rabbi Soloveitchik, when explaining this kinah, also retold the story of the
“group of young women in Warsaw who were selected by the Germans…,”[22] yet he did
not draw the parallel in terms of the number 93. Apparently, he seems to have
intuited the relationship between these episodes as a thematic association
alone. Indeed, the theme of young, innocent people who choose martyrdom over
defilement is certainly a strong enough connection between the two episodes, but
the imagery of the kinah goes far
beyond the general idea that lies in the background. The imagery employed by
the kinah is very precisely woven
into the letter regarding the 93 Beis Yaakov students, and the number 93 is
most certainly not a random choice by the author of the letter. The context in
which the number 93 appears within the kinah
that makes the letter-writer’s reference unmistakable.
We cannot help but notice the timing of this
“incident”: The letter is dated August 11th 1942, and it speaks of events
that began on July 27th 1942 (13 Av 5702). In other words, the
letter was written a few weeks after Tisha b’Av, regarding events that
transpired only days after Tisha b’Av. It is not difficult to imagine that the
author of the letter, reading the kinot
that describe horrors that had befallen the Jewish People two millennia earlier,
was inspired to “update” Elazar haKalir’s kinah,
and to tell a more current story. All the elements of the shoah are there in the kinah,
but the letter goes beyond the general themes of the typography of
martyrdom, utilizing very particular elements of the kinah – outrages of a sexual nature, desecration of something holy,
the number 93, the holy “vessels,” prostitution, and the choice of death over
defilement.
We may say, then, that the author of the letter
was inspired by the kinah. Rather
than an attempt to mislead the reader, the letter was composed as a call to
action. A well-known part of the liturgy of Jewish suffering was updated,
translated into 20th Century language, in order to alert readers to
the Twentieth-Century version of hell known as the Holocaust. The author of the
letter created, for all intents and purposes, a new, modern midrash or kinah, based on woefully familiar motifs
and images of the Jewish experience throughout history. The author intended,
more than anything else, to force the reader to conjure up the concluding line
of Elazar haKalir’s kinah: “Awake! Why do you sleep?” As in the original kinah, it is not completely clear to whom this line is addressed –
to the reader, or to God Himself?
In Elazar haKalir’s kinah, the Kohen Gadol was deep in slumber; he slept through the
destruction, and he who went looking for the missing 93 holy utensils only
after it was too late. Apparently, the author of the letter transposed the
leaders of orthodoxy with the Kohen Gadol; his/her cry was directed at them.
How could they “sleep” through the blood, the fire, the death and the
defilement of all that was holy that was ravaging Europe? The letter was a cry
for help, a means of pleading with the new “Kohen Gadol,” the leaders of Orthodox
Jewry’s major institutions, to awaken from their slumber.
Footnotes:
[1] For
background on this topic, see Judith Tydor Baumel and Jacob J. Schacter, “The 93 Beth Jacob Girls of Cracow: History or Typology?” in
Jacob J. Schacter, ed., Reverence,
Righteousness, and Rahamanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung
(New
York: Jason Aronson, 1992), 93-130. Professor Baumel first introduced me to
this topic.
[2] “93 Choose
Suicide Before Nazi Shame,” New
York Times (January 8, 1943), 8. The letter had been read publicly on January 5th
1943 at a meeting of the Vaad HaHatzalah.
The article in the Times was based on an abridged translation by Rabbi Leo
Jung, which also allowed some errors to creep in, not least of which was
replacing Warsaw for Cracow. See Baumel and Schacter, 97n15.
[3] Sarah
Schenirer, founder of Beis Yaakov.
[4] See Baumel
and Schacter, who explain that
this is a reference to the 3rd Knessiah Gedolah of the World
Agudath Israel movement, which took place in Marienbad in 1937.
[5] Rabbi Jacob
Rosenheim was president of the World Agudath Israel movement, and president of
the World Beis Yaakov movement.
[6] Harry
Gutman, secretary of the World Agudath Israel movement.
[7] The
reference is to the Book of Psalms (Tehilim).
[8] Sarah
Schenirer, founder of Beis Yaakov, was commonly referred to in this way by her
students. See Em B’Yisrael (Tel Aviv, 1955), cited in Baumel and Schacter,
96.
[9] See Baumel
and Schacter, 93-130.
[10] Ibid. 104;
also see note 49, in which Dr. Hillel Seidman is quoted as saying that the
story never happened and that he knows who invented it.
[11] Ibid.
[12] Ibid. p.
102. Yad Vashem has a folder on the supposed incident, and the conclusion of
their research is that the events never happened.
[13] See here;
here;
and here.
[14] Baumel and
Schacter do not discount the possibility that the story actually happened, see
pp. 126-127, where they write: “The impossibility of reconstructing the route
which the letter took in occupied Europe, the lack of corroborative witnesses
and, most of all, our discussions with knowledgeable individuals do not allow
us to state with any degree of certitude that the incident described in the
letter did, indeed, occur. In fact, we have serious doubts that it occurred.
However, we hope to have demonstrated that the historical evidence adduced
against the likelihood of the story having occurred is not conclusive because
for each historical argument it is possible to mount a counterargument.
Finally, in response to those claiming that the incident is ‘unlikely’ to have
occurred, let us remind the reader that the period in question one during which
the most unlikely events did occur, when the entire communities were wiped out
without leaving even a single survivor. Thus, while ‘unlikeliness’ is an
argument which may be used in normal times, this was a time period during which
‘unlikely’ events occurred on a daily basis.”
[15] After
writing this essay I discovered that Esther Farbstein pointed out, in passing,
the significance of the number 93. See Esther Farbstein, b’Seter Ra’am (Jerusalem: Mossad
Harav Kook, 2002), 616n92. This is not mentioned, however, in the article by Judith
Tydor Baumel and Jacob J. Schacter.
[16] Rabbi
Joseph B Soloveitchik, The Koren Mesorat
Harav Kinot,
Simon Posner, ed.
(Jerusalem, OU Press and Koren Publishers, 2010) [hereafter, Kinot Mesorat
Harav], p. 367.
[17] “They went
into the chamber of the vessels and brought out from there ninety-three vessels
of silver and gold.”
[18] See Yalkut Shimoni Kohelet,
978, cited in Kinot Mesorat Harav,
p. 366.
ילקוט שמעוני
קהלת – פרק ח – רמז תתקעח
ובכן
ראיתי רשעים. זה טיטוס הרשע שנטל את הפרכת ועשאו כמין גורגתני והביא כל הכלים
שבמקדש והניחם בו והושיבו בספינה לילך ולהשתבח בעירו שנאמר ובכן ראיתי רשעים
קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר, אל תקרי קבורים אלא קבוצים, אל תקרי
וישתכחו וישתבחו, ואיבעית אימא קבורים ממש דאפילו מילין דמטמרן מגליין להון. דבר
אחר ובכן ראיתי רשעים קבורים, וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים, אלא א”ר
סימון אלו הרשעים אלו הרשעים שהם מתים וקבורים בחייהם שנאמר כל ימי רשע הוא מתחולל
[מת וחלל], ואתה חלל רשע]. דבר אחר מדבר בגרים שהם באים ועושים תשובה, וממקום קדוש
יהלכו ממקום שישראל מהלכים ונקראים קדושים. וישתבחו בעיר שהם משכחים מעשיהם הרעים.
דבר אחר וישתבחו בעיר שהם משתבחים במעשיהם הטובים. גם זה הבל אין זה הבל שעובדי
אלילים רואים אותם היאך הם באים ומתגיירים ואינם מתגיירים גם זה הבל:
[19] This passage is cited by
Baumel and Schacter on p. 121, and the midrashic parallel on p. 122; also see
note 96.
מדרש זוטא –
איכה (בובר) פרשה א
[כא] אמר רבי [יהודה אמר] שמואל ואמרי לה
במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ולחרפה), והרגישו בעצמן
למה הן מתבקשין, אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים [אנו באים לחיי העולם הבא דרש להם
הגדול שבהם אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים (תהלים ס”ח כ”ג), אמר ה’
מבשן אשיב מבין שיני אריות, ממצולות ים אלו שטובעים בים, כיון ששמעו ילדות כך עמדו
כלן וטבעו את עצמן בים] נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את
עצמן, אנו שאנו זכרים על אחת כמה וכמה, עמדו כולם וטבעו את עצמם, ועליהם מקונן
ירמיה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מ”ד כ”ג).
[20] Utz is
mention in Megilat Eicha 4:21, as well as Iyov (Job) 1:1, which deals with the
suffering of the righteous.
[21] This passage is found in the Talmud, amongst
other passages dealing with the destruction of the Temple. The section is
aggadic, and does not necessarily deal with the legal (halachic) question: Is
martyrdom the correct behavior in such cases? At first glance the purpose of
the passage is to lament the tragedy of martyred children, “like sheep to the
slaughter,” and of the horror that made such a decision necessary in the first
place. For more on the complexity of utilizing these sources when discussing
martyrdom, an old Ashkenazi “tradition,” see Haym Soloveitchik, Collected Essays, vol. 2 (Oxford –
Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 2014), 219-287.
[22] Kinot
Mesorat Harav,
Simon Posner, ed.
(Jerusalem, OU Press and Koren Publishers, 2010), p. 372; also see Rabbi Joseph
B. Soloveitchik, The Lord is Righteous in
All His Ways:
Reflections on the
Tish’ah be-Av Kinot,
ed. Jacob J. Schacter (Jersey City: Ktav, 2006), 292,
293.