1

Marc B. Shapiro – Review: Orthodox Jews in America

 
Orthodox Jews in America
 
reviewed by Marc B. Shapiro
 
This is the first part of a four part post. It begins with a review I was asked to write that in the end was never published. The format of the review was not designed for the arcane stuff and numerous footnotes that are usual fare for the Seforim blog. Yet have no fear, these will return in parts 2-4. 
 
Jeffrey S. Gurock, Orthodox Jews in America (Indiana University Press: Bloomington and Indianapolis, 2009)
 
Pretty much everyone has seen an image that would have been unimaginable fifty years ago. It could be in a restaurant, playground, sporting event, or just on the street. The image is that of a typical American grandparent, with no identifying signs of being Jewish, doting on grandchildren who are wearing long skirts, big kippot and sometimes even have sidelocks. Many have also seen another image, a Shabbat morning with father and son walking to synagogue. Father is dressed in suit and tie and son also has a suit and tie. Yet the son's suit is black and the shirt is white. He is also wearing the obligatory black hat (and in so doing is helping keep alive a business—hat making—that seems to have no other client base).
From one perspective, these images are understandable, as children have often rejected the religious lifestyle of their parents. Yet what makes the story significant is that until recently the movement was almost always in one direction, with children becoming less observant. Seventy-five years ago Rabbi Solomon Isaac Scheinfeld of Milwaukee could declare that there were no baalei teshuvah (newly religious) in the “Land of Columbus.” Yet today we see both plenty of newly religious and, even more significant from my perspective, many who were raised Orthodox adopting a more stringent observance and narrower outlook on life than their parents. This is all part of the historic revival of Orthodoxy. How we got to this place should be a question on the mind of every thinking Jew.
Many have set out to answer this question, and the study of Orthodox Judaism in all of its forms has been a growth industry for the last couple of decades. Recent years have seen an explosion of writings on the topic, both articles and full-length books. There have also been a number of conferences focusing on Orthodoxy, and many of the proceedings have been published. On the internet there are loads of sites devoted to aspects of Orthodox life and culture from all different angles. Even though the Orthodox are significantly smaller than the other denominations, the amount written about them in recent years dwarfs what we can point to with regard to the Conservative and Reform movements. In terms of blogs and other internet sites, there also is no comparison. How to explain all this?
When it comes to the blogs and more popular sites on the internet the answer is not hard to find. It is true that the other denominations have more “members” than the Orthodox. Yet if we are talking about those who are educated Jewishly, and interested in Jewish matters, the Orthodox unquestionably outnumber the other denominations. Since the internet is the great equalizer, with everyone able to set up his or her soapbox, it is no wonder that it is crawling with Orthodox sites. Furthermore, average Orthodox Jews, by which I mean those who are not in the rabbinate or the academy, buy books of Jewish interest to a much greater extent than other laypeople. Since they are bound to be interested in their own denomination, this would explain why books dealing with aspects of Orthodoxy sell well.
Yet how are we to explain the great scholarly interest that has also taken root? Are the academics fascinated by a movement that defied predictions of its demise, and instead shows incredible dynamism and often seems to be changing before our eyes? To be sure, this is bound to interest those in the academy, especially the phenomenon of a movement supposedly committed to continuity with the past that nevertheless shows an incredible ability to alter its traditional practices. After all, it wasn’t too long ago that for most products one determined if they were kosher by looking at the ingredients. Yet the consensus today in the United States, even among the Modern Orthodox, is that a product cannot be kosher without rabbinical supervision (and the supervision itself has to be regarded as reputable). Kosher consumers are now told by the various kashrut organizations that canned vegetables, which contain only vegetables and water, need supervision, not to mention mouthwash, tin foil pans, and a host of other items. They are further told that some fruits and vegetables, such as strawberries and broccoli, can’t be eaten at all, or at least not without a cleaning regimen (complete with liquid soap) that would discourage most. These are all relatively new practices that have developed, and as such are bound to spark the interest of historians, sociologists, and even psychologists.
The latest contribution to the study of Orthodoxy comes from Jeffrey S. Gurock. Gurock was one of the first scholars to write about Orthodoxy, beginning with his classic 1983 essay “Resisters and Accommodators: Varieties of Orthodox Rabbis in America, 1886-1983.” Since that time, he has written on a variety of aspects of American Orthodoxy, and his latest book can be seen as a culmination of his work in this area. Orthodox Jews in America is the first attempt at a complete history of traditional Judaism in the United States (and the colonies).
Let me note at the outset that intellectual history is not part of the story Gurock tells. Other than Rabbi Joseph B. Soloveitchik, who is briefly treated, there is no analysis of important Orthodox thinkers such as Eliezer Berkovits, Leo Jung, and Emanuel Rackman, and how their ideas were influenced by their American experience. The only time the Lubavitcher Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneersohn, is mentioned is when Gurock notes that some Lubavitchers regard him as the Messiah. I think this is an important lacuna as Schneersohn's role as thinker and builder are certainly significant enough for inclusion even in a book not focused on intellectual history. In fact, it was the success of Lubavitch that encouraged the non-hasidic haredim (ultra-Orthodox) to also move into “outreach,” and today they are the major force in drawing newcomers to Orthodoxy.
This is ironic considering that some of the leaders of this world mocked the Lubavitch for doing precisely what the non-hasidic “outreach professionials” are doing today. In fact, it seems that the demographic realities of America have affected their perspective even more than Lubavitch. How else to explain that Aish Hatorah, a supposedly haredi organization, honors intermarried celebrities at its events and prominently features them in its programming and on its website? This is certainly something that R. Aaron Kotler (died 1962), who more than anyone else is the ideological forebear of the non-hasidic American haredim, could never have imagined.
In analyzing Orthodoxy we must not forget that more than anything else, it is a movement that revolves around Jewish law. Yet Gurock also pays no attention to how the halakhic system was impacted by the New World. I refer to both specific halakhic questions that arose in the United States (e.g., can one eat Turkey on Thanksgiving?), as well as the wider issue of how the democratic ethos of America influenced the outlook of the halakhic decisors, in particular men such as Joseph Elijah Henkin and Moses Feinstein. How the rabbinic leaders of both the United States and Europe regarded American Jewry, a community whose observance was often tenuous, is also an important part of the story that remains to be told.
For example, Gurock writes about the common practice of “Orthodox” Jews going to work on the Sabbath, a phenomenon he himself witnessed and offers a personal description. He even refers to a synagogue in Atlanta that in 1932 began holding Friday night services, not at sunset, but at a time that would permit members “to attend the synagogue after work or before the theatre.” In some synagogues, especially in the big cities, there was an early Saturday morning service that enabled those in attendance to go from there to work.
Not mentioned by Gurock is that there were rabbis who actually justified some of these Sabbath violators (that is, those who went to work, not the theatre goers). These rabbis asserted that those who worked on the Sabbath did so because they felt this was necessary in order to survive. Therefore, from a halakhic standpoint they could not be regarded as typical Sabbath violators. This is only one example of how the American reality influenced the halakhic response, and the writings of Rabbi Hayyim Hirschenson are most significant in this regard.
 
Finally, there is no attention paid to the wider religious context of Orthodoxy in modern times. The turn to traditional religion is certainly not confined to Judaism. The same phenomenon can be observed in Christianity and Islam, which means that there are no doubt broad cross-cultural factors that can explain some of the Orthodox revival of recent decades. In fact, this latter point, which I think is of great significance, is also entirely ignored in Haym Soloveitchik’s “Rupture and Reconstruction,” a classic article on the topic of Orthodoxy’s turn to the right. Soloveitchik describes late twentieth-century Orthodoxy’s evolution to a book culture from what had been a living culture. With this book culture, that is, modeling one’s behavior on the rulings found in traditional halakhic texts, as opposed to how Jews actually lived in the “real world,” came increasing stringency. There is a great deal of truth in this, but as is always the case, no important phenomenon can be explained by one cause. I make these points not to criticize Gurock, but only to call attention to how much work still needs to be done, even after Gurock’s book of almost four hundred pages.
Gurock’s strength is social history, and it is with this in mind that his book should be appreciated. He gives us insight into how Orthodox Jews lived, the peddler and merchant of years ago and the white collar professional of today, in places where there were many like them and in areas far removed from other Jews. Newspaper articles and memoirs are much more valuable for this type of history than the rabbinical writings, which are intended for the intellectuals and often give a very different slant. The story he tells is compelling reading, sometimes maddening (as with the various Orthodox disputes and scandals mentioned), and other times inspiring. I put the book down convinced more than ever that Orthodoxy, in all of its permutations, is where the future of American Judaism will be found. At the very least, its power and influence will be of much greater significance than today.
 
The one major negative that the community has to contend with, and which has always acted as a major hurdle to more people joining, is the incredible cost of day school tuition. Yet even here a new paradigm might be emerging, as some Orthodox parents have begun to send their children to public school. This is a new development that has just begun to pick up some steam and although not included in Gurock’s book, might be part of the Orthodox story in another twenty years.
Gurock begins his story from the start of Jewish settlement in colonial America, and I found the second chapter, dealing with nineteenth-century Orthodoxy and the difficulties it faced throughout the vast country, particularly fascinating. The bulk of the book is understandably devoted to the era beginning with large-scale Jewish immigration towards the end of the nineteenth century. It was then that American Orthodoxy really came into its own.
While some leading rabbis of the time, such as R. Jacob David Wilovsky of Chicago, assumed that no real synagogue could have English sermons, others were more attuned to where the American future would be. Although there were plans in New York and elsewhere to create European-type communities, complete with chief rabbis, the American scene, with its stress on religious autonomy, was not fertile ground for the European model. When one self-styled chief rabbi of New York was asked who actually appointed him to this august position, he is alleged to have replied, “the sign maker.” Even if apocryphal, the story accurately portrays the futility of transferring European models of authority to an increasingly complicated American scene. It is here that Gurock does a fine job showing the reader the complexity of what was taking place.
The twentieth century saw Orthodoxy really come into its own. The challenge of Conservative Judaism, the struggle to create a market for kosher products, and the varied attempts to create an attractive school system for the young are all part of the twentieth-century story recounted by Gurock. Although by mid-century any sociologist worth his salt was ready to proclaim that Orthodoxy would never survive in America—one famously declared that American Orthodoxy was a “case study of institutional decay”—by 1960 it should have been clear that Orthodoxy had made tremendous strides and was here to stay.
While there is much of significance in the book, I feel that Gurock is at his best in his treatment of what I call "old-time Orthodoxy," the type Gurock describes growing up with and has focused on in a few essays. This approach to Judaism, characterized by an identification with Orthodoxy while being less than fully observant in one’s personal life, was the dominant form of Orthodox Judaism in the United States for much of the twentieth country. Gurock has even spoken of the years 1900-1960 as “American Orthodoxy’s era of non-observance.” This “non-observant Orthodoxy” increasingly came under challenge in the latter half of the twentieth century, as stricter observance of kashrut and the Sabbath laws became part of the Orthodox mainstream. As the century came to a close levels of observance continued to rise.
Many of the older generation would have difficulty recognizing the form of Orthodoxy that has developed in the last thirty years. Unlike when they were growing up, today's Orthodoxy does not offer social dances for singles and synagogue trips to Broadway musicals. The mehitzah has been raised and the after-school Talmud Torahs have been closed down since almost all children attend day schools. Orthodoxy no longer feels very welcoming to one who drives to synagogue on Shabbat. In many congregations one who “eats fish out” will have to keep this quiet unless he wishes to appear as a religious deviant. These changes in Orthodoxy happened at the same time that most Orthodox Jews have become completely at home in American society and culture, to the extent of having kosher hot dogs sold at baseball games for all those who wish to take part in the great American pastime. 
By creating the day schools and yeshivot to which they sent their children, the old-time Orthodox planted the seeds of the future revolution in American Orthodoxy, a revolution that has brought great satisfaction to some and heartache to others. Their children discovered that Judaism as practiced in their homes was far removed from what the rabbis and the Jewish texts had to say. Unlike their parents, whose major exposure to Judaism was in the home, the children's major exposure was in the schools. It is therefore not surprising that with their new knowledge they often examined their parents' lifestyle and found in wanting. Many of these people spent time in advanced Torah study in Israel, and as part of the quest for a more serious religious life were ready to accept added stringencies (e. g., glatt kosher and even sometimes halav yisrael [milk produced by Jews]).
One sign of the haredi infiltration, as it were, of Modern Orthodox synagogues is the ubiquity of the Artscroll prayer book and Humash, which present an “East European” flavor combined with a quasi-fundamentalism. It didn’t have to be this way. Yet Modern Orthodox intellectuals were so busy writing learned essays to be read by each other, that they abandoned the masses to the right wing, producing virtually no literature directed towards them. It was only in 2009 that Rabbi Jonathan Sacks produced a competing prayer book to Artscroll, one more in line with the Modern Orthodox ethos. Yet I doubt that it can win over many of the synagogues that years ago switched over to Artscroll.
The increasing visibility and power of the right-wing Orthodox, combined with the turn to the right in Modern Orthodoxy, was bound to engender a counter reaction. Gurock has a chapter dealing with Orthodox feminism, which is just one aspect of an incipient move to the left on the part of some in the Modern Orthodox world. This new liberal Orthodoxy, not as powerful or confident as its adherents would like, has begun to focus on issues that the mainstream Orthodox shy away from, including interdenominational and interfaith dialogue. Yet Gurock is correct in sensing that the women’s issue is central to the self-understanding of the new liberal Orthodox, many of whom seek rabbinic guidance from the recently established Yeshivat Chovevei Torah in New York. It is too soon to tell what the enduring role of this new institution will be. However, the strong attacks on it by both right-wing and centrist Orthodox figures, who see it as the beginning of a new Conservative movement, show that the institution and its rabbis are already viewed as a threat.
The liberal Orthodox first found their voice in dealing with the agunah problem, and have also worked to expand the role of women in the synagogue and communal life. There are now synagogues that regard themselves as Orthodox yet function in a semi-egalitarian fashion, and full egalitarianism might just be a matter of time. Too recent to be included in the book, a woman has just been given a rabbinic ordination, and presumably there will soon be other Orthodox women rabbis. Yet there are also other aspects of the liberal Orthodox vision that Gurock does not mention. For example, social justice has emerged as an issue that they feel strongly about. A new kosher certification has even been unveiled, one that focuses on how the workers are treated. Some in this camp have even begun to speak about the need for a new approach to homosexuality. It is thus very difficult to predict where this segment of the community will be in another fifty years, and if the mainstream will even regard it as part of wider Orthodoxy. Indeed, some of the liberals see themselves as part of a new era, one that is both committed to halakhah and post-denominational in mindset.
At the end of the book, Gurock describes his trip to an Arizona hotel for Passover. Here, around the pool, he witnessed the persistence of old-time Orthodoxy, which he describes as those “Jews on the edges of Orthodoxy’s contemporary tent.” Yet the people he describes are not on the edges at all, but part of mainstream Modern Orthodoxy, especially when one leaves the great population centers. It is true that organized religious life has moved to the right. As mentioned already, you will no longer find synagogues sponsoring trips to a Broadway musical, and the once ubiquitous synagogue dance barely survives. It is also the case that many of the young generation are more observant than their parents. For example, it was almost unheard of for a married woman in America in the 1950’s and 1960’s to cover her hair. If her rabbi’s wife didn’t (and that was almost always the case), then why should she? Yet today, there are many young women in the Modern Orthodox world who do follow this practice.
However, old-time Orthodoxy, which combines a middle or upper class American lifestyle with traditional ritual observance, both survives and is reproducing. Throughout the country pools and beaches are packed with Orthodox Jews, and despite their synagogue’s lack of sponsorship, on any night one can find Orthodox in attendance at Broadway shows and the opera. The synagogue dance might have disappeared, but husbands and wives can dance to the oldies (for many this means “YMCA”) at plenty of Orthodox weddings and bar mitzvahs.
 
What we can say is that the ritual instinct of many Modern Orthodox Jews has zeroed in on matters such as kashrut and the Sabbath, so that these areas are observed much more carefully than in previous years. However, other areas of Jewish law are treated not much differently than a generation or two ago. While some observers have spoken of a future haredi takeover of American Orthodoxy, there is good reason to assume that the varieties of Orthodox experience described by Gurock will continue for a long time to come.




Kosher Tube: TV Series on the 13 Principles

TV Series on the Thirteen Principles
by: Marc B. Shapiro
My next post will, God willing, appear after Pesah (in three parts). In the meantime, I wanted to let readers know about the thirteen episodes of a show focusing on the Thirteen Principles. It is called Credo 13 and you can find it here.
It appeared on Canadian television and “stars” myself, David Novak. Benjamin Hecht, Shalom Carmy, Eliezer Breitowitz, Mayer Schiller, and Leib Tropper. (If you can’t tolerate, or figure out, the game played by the girls in the show, just fast-forward through that section. Also, for some reason the quality of parts 10-13 is not perfect).
I was very impressed with the speakers, in particular Rabbi Breitowitz. Unlike the others, I had never heard of him, and found him to be a very insightful and really wonderful member of the “team”. The one weak link, in my opinion, was Leib Tropper, and I say this without any connection to recent events. Apart from the fact that he speaks as if he is talking to yeshiva bochurim rather than the larger community, there are times when he is simply wrong. For example, what he says in part 8 about the text of the Torah is based on a misunderstanding, and contrast what he says with the perceptive comments of Schiller and Hecht.
On this topic, in my book I cited a number of examples of authors who have no knowledge of the history of the Torah text[1] (or perhaps they do have knowledge, but are consciously engaged in the creation of a religious myth). A recent example of this is R. Ezriel Tauber, Pirkei Mahashavah al Yod Gimel Ikarei ha-Emunah (Jerusalem, 2008). This is what he says regarding the text of the Torah (p. 206):
עינינו הרואות כי מסורת זו נשמרה בישראל עד לימינו. ואף על פי שכלל ישראל התפזרו לארבע כנפות הארץ, בכל אופן כל ספרי התורה של כל העדות בכל התקופות ובכל המקומות הם בנוסח אחיד, והם זהים. זוהי תופעה מופלאה מאד שלאחר העתקות כה רבות וטלטולים נותרו כל ספרי התורה באותו נוסח.
What is one to make of such a statement? Can it be that Tauber really knows so little about this matter? Is he ignorant of a number of famous talmudic passages, of numerous teshuvot of rishonim and aharonim that deal with differences in Torah texts, of the famous comment of R. Akiva Eger? Does he not know anything about the Masoretes, and the work of Rambam, R. Meir ha-Levi Abulafia, R. Menahem Lonzano, and R. Yedidiah Solomon Norzi to establish a correct text? Does he not know that as we speak, the Yemenite text is not identical to the Ashkenazic and Sephardic texts?
I don’t for a minute think that Tauber, who is a very learned man, is ignorant of any of this. In fact, elsewhere in his book one finds a different perspective (p. 215):
בכל תפוצות ישראל אין הבדל משמעותי בין ספרי התורה
Is there any way to explain what Tauber is doing other than assuming that in the first passage I cite he is creating a religious myth, but his true opinion is reflected in the second passage?
Perhaps another example of his creation of a religious myth is the following comment, which is designed to illustrate the universal nature of Jewish observance despite the myriad of details in halakhah (p. 216):
אם באנו למנות את כל הדינים וההלכות הכלולים בזוג תפילין, נגיע לכשלושים אלף הלכות!
Correct me if I’m wrong, but it seems to me that this can only be read as לשון גוזמא , in other words, designed to impress and inspire, rather than being factual. Rashbam states (Pesahim 119a):
משוי שלש מאות: לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש”ס
R. Zvi Hirsch Chajes brings a bunch of other talmudic examples where the number 300 is used in an exaggerated fashion.[2] I think we can say the same thing about the number 30,000 in Rabbi Tauber’s book.
With regard to the text of the Torah, in Limits, p. 97 n. 41, I discussed the different readings of the word דכא vs. דכה in Deut. 23:2. I stated that Ashkenazim and Sephardim read it with a heh and Yemenites read it with an aleph. This is also how the matter is described in the responsum of R. Ovadiah Yosef that I refer to in this note. Yet matters are actually more complicated than this. R. Chaim Rapoport informs me that the Chabad practice is to write with an aleph. Furthermore, there was also an old Ashkenazic minhag to write it with an aleph.[3]
Right before I was going to post this, S. of On the Main Line asked me if I could make sense of a sentence that appeared in a Yated Neeman article entitled “Letter by Letter: The Story of the Romm Publishing House and the Vilna Shas”, available here.
The strange sentence reads: “The first manuscript that the Romm family obtained was Rabbenu Chananel’s commentary which now appears alongside the gemora on many masechtos. The manuscript was kept in the Vatican archives but it had not been well preserved. The pages were very worn and were marked by rust stains, while the edges of the sheets had been eaten away. Moreover, the commentary was written in Latin characters, which made deciphering and copying it much harder.”
One doesn’t need to be an expert in Hebrew manuscripts to realize that this is real howler. But S. wondered where they got got the idea that R. Hananel’s commentary was written in Latin characters. Before I was able to examine the matter carefully, Dan replied with the answer. The whole article is taken (and censored) from an earlier article by Shmuel Shraga Feigensohn,[4] as Dan has already shown. See here. As for the information about the Latin characters, Dan points to this passage
בראשית שמנו לבנו להעתיק כתב יד פירושו של רבנו חננאל בר חושיאל ז”ל (מימי המאה השמינית לאלף החמישי) על מסכתות רבות מתלמוד בבלי שנמצאו באוצר הספרים שבוואטיקאן ברומי והכתב הוא באותיות רש”י בצורות איטאליאניות [נוסח איטלקי] אשר רוב ישראל בזמננו לא כהלין כתבא דא למקריה
What this mean is that the manuscript was written in the Hebrew script popular in Italy, which was not easy for non-Italians read. The anonymous person who wrote this article thought that this referred to Latin characters! (Rashi letters in Latin characters!)
When reading this passage I was reminded of another error, this time not by an anonymous Yated writer, but, bi-mehilat kevodo, by Rabban shel Yisrael, R. Moses Isserles. In his responsa, no. 128, he suggests that Rashi’s commentary to the Torah was written in the vernacular, which I assume means French, and only later translated into Hebrew. It is a mystery how he came up with this bizarre idea. R. Asher Siev, in his edition of the responsa, writes about Rama’s suggestion:
השערה תמוהה ומיוסדת על סברת עצמו ולא על שום בסיס היסטורי או עובדתי
In the subsequent responsum, no. 129, R. Samuel Katzenellenbogen writes to Rama:
והס שלא להזכיר שפירוש רש”י לא נעשה בלשון הקדש כאשר כתב אדוני
As I noted in an earlier post, it is possible to find at least one strange idea in even the greatest of our sages.

Notes
[1] I neglected to cite Yosef Reinman, who writes as follows in One People, Two Worlds, p. 119:

[A]n examination of Torah scrolls from all over the world, from Ireland to Siberia to isolated Yemen, all handwritten by scribes, yielded just nine instances of one-letter spelling discrepancies. Nine! And none of them affect the meaning of the text. Why is this so? Because every week we take out the scrolls and read them in public. The people follow the reading closely and if something is wrong, they are quick to point it out.

Unfortunately, Reinman doesn’t realize that it was the invention of printing that unified Torah texts by creating a standard version that soferim could have access to and be guided from. Printed humashim also enabled people listening to the reading to point out errors. Yet let us not forget that most of the differences in Torah scrolls have concerned male and haser. Contrary to Reinman’s implication in his last sentence, there is no way for the people following the reading to catch such an error.
I also must point out that Reinman’s first sentence is an egregious error, and one doesn’t need to go to Ireland or Siberia to prove this (and, of course, no one has ever performed such an examination). If one simply takes fifty Torah scrolls from Lakewood one will find all sorts of discrepancies. I know this because the people who check sifrei Torah by computer claim that the overwhelming majority of scrolls they check, including those that have been in use for decades, have contained at least one error. In other words, contrary to what Reinman is statng, the truth of Torah does not rise or fall because of scribal errors. If it did, then we would be in big trouble because as I just mentioned, almost every Torah scroll in the world has discrepancies. What Reinman doesn’t seem to get is that while contemporary halakhic authorities are in dispute about only nine letters, this has nothing to do with the quality of actual Torah scrolls, which are obviously subject to human errors by scribes.
For the information on errors in Torah scrolls, including eye-opening pictures, see Kolmos, Elul 5748. Here is part of R. Shmuel Wosner’s letter quoted on p. 7
עכשיו שנכנס עבודת הקאמפיוטער בזה למסלולו, ונתברר על ידו לתמהון לבב כולנו, שמבערך ששים ספרים, ס”ת שהיו בחזקת בדוקים יצאו רק תשע ספרים נקיים מכל שגיאה וברובא דמינכר מאד נמצאו שגיאות פוסלות לרוב. וכן בדידן הוי עובדא בס”ת שנכתב ע”ש תלמידים גדולים וצדיקים שנספו בעו”ה, נמצאו ה’ טעיות ממש בחסר ויתר
[2] Mavo ha-Talmud, ch. 30 and his comment to Sotah 34a. For more on rabbinic exaggerations when it comes to numbers, see R. David Yoel Weiss, Megadim Hadashim (Jerusalem, 2008), Berakhot 51b.
[3] For details, see R. Yaakov Hayim Sofer in Mekabtziel 35 (Tishrei 5769), p. 124; R. Avihai Yitzhak, Masoret Teman be-Of (Zichron Yaakov, 2009), pp. 188ff.
[4] Yahadut Lita (Tel Aviv, 1959), vol. 1, pp. 268-296. See also Feigensohn’s Aharit Davar, at the end of the Romm ed. of Nidda.

Update from Dr.Ezra Chwat of the Giluy Milta B’alma blog:
R’ Hananel in the Vilna edition employed three manuscripts. Vatican 126/128 covers all of Moe’d. The missing pages at the beginning of 126 (Yoma 2-8) are also missing in print. This is in a clear, undamaged Ashkenazic square hand, perfectly legible even to laymen. More on Vatican 126/128 here: http://nli.org.il/imhm/vaticanhebmss.pdf Pages 91-92. Bava Qama and Bava Metzia are from London BL Add. 27194 (cat. 408), as both include only BQ 2-37 and BM 2-51. This is manuscript slightly less legible. The rest of Neziqin is from Rome, Angelica (not Vatican) 83. The censor’s erasure of 4 lines on fol. 100 (on Sanhedrin 43b), is described in respective daf in Vilna, in the editors footnote. Had the Vilna editors used the BL copy mentioned above, which continues to the end of Nezikin (except for Horiyot), they would not have omitted the page on Sanhedrin 18, which is missing from Angelica (between fols. 81-82), nor the missing line on Sanhedrin 43a, both are copied in BL. This is in Italian semi-cursive hand, slightly more difficult than the others. More on the uncensored Talmud and R’ Hananel on Sanhedrin 43 (of particular interest to Daf yomi participants, coming up, how hauntingly appropriate, this Shabbat Hagadol)Here: http://imhm.blogspot.com/2010/03/blog-post.html




“A Woman Is Not an Elephant”

“A Woman Is Not an Elephant” – Some Jewish, Islamic and Classical Perspectives On the Conflict Between Authority and Truth

by Yitzhak of Bein Din Ledin

Unusually Long (Human) Gestations: Islam

The Middle East Media Research Institute (MEMRI) reports (hat tip: Rabbi Natan Slifkin):

Egyptian Medical Doctor Criticizes the Phenomenon of Accepting Unscientific Islamic Beliefs, like the Notion that a Woman's Pregnancy Can Last Up to Four Years

In an article on the liberal website Elaph, Dr. Khaled Montasser, a liberal Egyptian physician, criticizes the phenomenon of endorsing traditional ideas that have been disproven by science, such as the Muslim belief that a woman can be pregnant for up to four years. He points out that this notion is believed even by some Muslim doctors, and is acknowledged in the laws of some Arab countries, including those that are not theocracies. He calls on the Muslims not to accept outdated and unscientific ideas just because they were proposed by important clerics, stressing that contesting the opinions of religious scholars is not tantamount to attacking or disparaging the religion itself.Following are excerpts from his article:

At a Medical Conference, a Professor Raised the Notion of a Hidden Pregnancy Lasting One to Four Years

"In a medical conference held at one of the faculties of general medicine, a professor asked for permission to speak, and said: 'Why doesn't this conference deal with [the phenomenon of] hidden pregnancy?' When the participants asked what he meant by 'hidden pregnancy,' he replied: 'I mean a pregnancy that lasts one, two, three or four [years].' The conferees, both the students and the professors, were puzzled and asked one another, 'Is there such a thing as a pregnancy that lasts three or four years?' The professor answered confidently, with contempt for his colleagues' ignorance: 'Of course. Imam Malik [founder of the Maliki school of Islam] stayed in his mother's womb for three years.'"The danger posed by this belief is that, [in this case], the one who held it was a professor of medicine, who is probably schooled in the doctrine of scientific thinking, and relies on medical journals as his source [of knowledge]. Faced with a medical question, such as how long a pregnancy can last, he [is expected to] rely on what he has learned and read in these [scientific] sources, rather than on what he has read in texts of Islamic jurisprudence."Unfortunately, however, this doctor was not [just] speaking for himself. He represents a phenomenon, namely the victory of tradition over reason. He represents a school of thought that is willing to sacrifice all medical learning in order to uphold the predominance of jurisprudential Islamic texts and traditional fatwas. Proof of this is [the fact] that it is not only this professor who holds such views. I will have you know that the chief proponent of female circumcision [in Egypt] is a professor of gynecology and obstetrics, who even argued against the minister of health in a court hearing [about this matter]."

The Notion of Hidden Pregnancy Has Crept into the State Laws

"Some Islamic scholars, like those of the Hanafi [school], believe that a pregnancy can last up to two years, while those of the Maliki and Shafi'i schools think it can last up to four years, and some of them [have said] even five years or more. We [can] accept these statements as a kind of folklore, but not as any kind of scientific truth… I refuse to let anyone force me to accept this nonsense under the pretext of implementing the shari'a. Islam is a religion of reason, and [cannot] be associated with these medieval notions. Moreover, my mind refuses to accept something just because the Mufti wrote it in his book or because it appears in the Al-Azhar curriculum. How can I accept this as science when not a single gynecologist or obstetrician has ever witnessed [such an event] since the advent of scientific gynecology and obstetrics?… And from a moral perspective, how can I provide a jurisprudential loophole for a woman who was probably promiscuous after the death of her husband and then presented her baby, conceived in sin, as a baby of her dead husband by relying on the [notion] of a hidden pregnancy or on a fatwa issued by some [cleric] or religious school? This is what happened on December 14, 1927 at a shari'a court in Mecca. The qadi… ruled that the baby was conceived by the woman's dead husband who had died five years previously."The important question is whether the notion of a 'hidden pregnancy' is confined to religious legal texts and is acknowledged only in [Muslim] theocracies, or has [also] found its way into the laws of non-theocratic [Muslim] states that have been terrorized [into submission] by the slogans of the pressure group called political Islam. [Is Egypt] a state that respects reason and [rational] thinking or one that sanctifies tradition and accusations of heresy?"Science is familiar with the notion of a fetus, but does not recognize the notion of a hidden pregnancy or a pregnancy lasting more than ten months, let alone two to four years. The law is expected to be guided by [science] instead of pandering to religious scholars at the expense of science. [The ideas about 'hidden pregnancy'] are religious opinions that [reflect the beliefs] of past eras, and they should be treated as such, not as a sword that hangs over the neck of the legislator."It seems inconceivable that the laws of Egypt, Syria, or the Gulf states should include clauses about hidden pregnancy that reflect beliefs from the fourth century – [but the fact is that they do]. For example, [Egyptian] Law No. 15 from 1929 states that 'a woman's appeal to acknowledge her dead husband [as the father of] her child will not be considered if [the baby] was born over a year after [the husband's] death.' Law No. 131 from 1948 includes a clause stipulating that 'the law will take into account the rights of [a child] born as the result of a hidden pregnancy,' and Law No. 67 from 1980 [states that] 'a hidden pregnancy is legitimate [grounds] for granting rights.' Article 29 of the Personal Status Code [says]: 'The guardian of a child born [as a result of] a hidden pregnancy must inform the Attorney General's [office] when the pregnancy ends.' Article 128 in the Syrian legal code and the property guardianship law in Bahrain say the same thing."

A Woman Is Not an Elephant – She Can't Be Pregnant for More than 10 Months

"The proponents of tradition and enemies of rationality always argue that the religious scholars are [simply] cognizant of [unusual] cases that are possible, though rare. But there is a big difference between rare and impossible. It is impossible that a woman, who belongs to the human race, should suddenly turn into an Asian elephant and be pregnant for over two years. Even [a pregnancy lasting] one whole year… is impossible… The womb is not a storeroom… When a fetus stays in his mother's womb over 42 weeks, he is in danger of dying in utero, and if he stays there more than 43 weeks he will surely die… A 50-week fetus will certainly start to rot in his mother's womb… The duration of pregnancy is not a random affair; it is not a matter of possibilities, of changes in human nature or of changes that occur with time. Someone who says today that Imam Malik stayed in his mother's womb for three years is making light of a serious matter – and the blame lies not with those who said this in the past, but with those who endorse this opinion today."Debating and criticizing the opinions of religious scholars does not mean criticizing or disparaging religion. We mustn't be too sensitive to discuss a scientific issue that was misunderstood by the religious scholars of the past. There is no need to wave swords when discussing such issues. The fault lies not with those who [dare to] contest the [opinions of the religious scholars], but with those who think that these opinions are synonymous with the religion itself. The despicable questions that the clerics ask, [such as] 'Are you saying that the religious scholars were liars?' or 'Who are you to [argue] with figures of their caliber?' – are an impediment to any progress in science and in thinking."We are not accusing the religious scholars of lying, but are [merely] treating their opinions as part of [the beliefs] that prevailed in their time. We do not regard [these opinions] as sacrosanct just because those who held them were authoritative figures. Scientific truths are judged by other criteria that have nothing to do with the piety or devoutness of those who propose them. Moreover, one who contests a clerical opinion having to do with science is not attacking or disparaging the religious scholars, even if he is less pious than they. But he is probably equipped with modern research tools that are more effective than those that were available to those scholars. This does not in any way detract from their importance [as religious scholars] or from the [value] of their religious opinions…"The issue of hidden pregnancy opens a gateway to debating all the scientific and medical notions that appear in the jurisprudential texts. It is inconceivable that today, in the 21st century, we should repeat the opinions of ancient religious scholars – [such as the notion] that the menstrual blood feeds the fetus during pregnancy and turns into breast milk [after birth] – and discard everything science has taught us about gynecology… It is inconceivable that we should use terms like 'the man's [white] fluid' and 'the woman's [yellow] fluid' in discussing genetics, sexology, or infertility, while discarding [terms like] semen, ova, and the enormous wealth of knowledge gained since the discovery of DNA. The same goes for all the religious notions about medicine that are treated as religious commandments instead of as outdated medical [ideas], such as the notion of bloodletting which is defended so much that you would think it’s the sixth Koranic Pillar [of Islam]."

Unusually Long (Human) Gestations: Judaism

And what does our religion say about the possibility of abnormally long pregnancies? The Halachic discussion revolves around this Sugya: תניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהיאלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר משתהאכיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל[1]The Shulhan Aruch, following the preponderant opinion of the Poskim, accepts the ruling of רבה תוספאה: האשב שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר: הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כל כך וחיישינן ליה[2]So normative Halachah recognizes pregnancies of up to twelve months as possible, if improbable,[3] but of longer than twelve months as impossible. There are, however, minority opinions that dissent from this position in both directions:

Even Longer Pregnancies

Meiri recounts a remarkable incident in his day of a woman who gave birth after a gestation of fifteen months, and although he acknowledges that Rambam, as well as his teachers, in the name of "The Book of Healing", by "great sages" in that discipline, deny that possibility, he stubbornly insists that his empirical experience trumps that view: ואחר שכן [שמכשירין את הולד שנולד לסוף י"ב חודש] אף ביתר משנים עשר חדש ואף בימינו אירע מעשה באשה ששהתה חמש עשרה חדשים וילדה והיה עיבורה ניכר כל ימי העבור שלא היה בה שום חשד והיו כל בני המחוז תמהים עליה וסבורים שהיה חולי הקרוי ריחים וילדה בן והיו שערו וצפרניו גדולים כאלו נולד ונתגדלוגדולי המחברים כתבו שאין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חדש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה.[4]Rav Haim Yosef David Azulai (Hida) cites a manuscript comment of Rav Yosef (Haim) Corinaldi, which cites an incident from "their histories" that the wife of one Caesar had a fourteen month gestation, and the resulting son eventually succeeded his father as Caesar: ראיתי להרב מהר"ר דוד קורינאלדי זלה"ה בעל בית דוד על המשניות שכתב דבדברי הימים שלהם כתוב דאשת קיסר שהה הולד במעיה ארבעה עשר חדש והיה קיסר אחר אביו והיה עולה על לב דרבה תוספאה דהכשיר עד תריסר ירחי מעשה שהיה כך היה והוא הדין אם שהה יותר כל שלא ראו בה דבר מכוער אבל כבר כתב הרמב"ם דאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש וגם בה"ג דאמר דאינו בחזקת ממזר לא אמרה מטעם דשוהה יותר אלא משום דיש לומר בצנעא בא כמו שכתב בטור ובבית יוסף וחלילה להקל נגד מה שפסק מרן דהוי ספק ממזר עכ"ל בהגהותיו כ"י:[5]Hida then mentions Meiri, but concludes by accepting as Halachah the opinion of Maran (and Rav Corinaldi), and declaring that we "obviously pay no attention to their histories": וראה זה חדש שראיתי בפסקי הרב המאירי ז"ל ליבמות שנדפסו מחדש … והוא פלא דנקטינן שאינו משתהא יותר מי"ב חדש. ומכל מקום לענין הלכה כל שנשתהא טפי מי"ב חדש הוי ספק ממזר כמו שכתב מרן וכמו שכתב הרב מהרד"ק הנזכר ופשיטא דאין להשגיח בדברי הימים שלהם. ומה שכתב הרב המאירי ז"ל הוא מציאות רחוק מאד מאד ומה גם דשם ניכר בשינוי שערו וצפרניו גדולים. הלכך טפי מי"ב חדש הוא ספק ממזר See also Ozar Ha'Poskim[6] for various other sources on the issue of abnormally long pregnancies, including several who emphatically insist on the impossibility of a gestation of longer than twelve months, but also a couple who seem to consider it possible.

The Two Hundred and Seventy One Day Maximum

In counterpoint to the view of Meiri is the stance of some of the Tosaphists and their followers, who maintain that Le'Halachah, any baby born after a gestation of longer than two hundred and seventy one days (nine "full" months of thirty days each) is considered a mamzer. Helkas Mehokek and Beis Shemuel mention this view, although it is not clear how much weight they give it: התוספות בנדה (דף ל"ח בד"ה שפורא גרים) כתבו דלא קיימא לן כרבה תוספאה (דממנו הוציא הרב דין זה) ואין הולד משתהי יותר מרע"א ימים היינו ט' חדשים שלמים כל אחד ל' יום:[7]מיהו התוספות נדה דף ל"ח כתבו דלא קיימא לן אשתהי וכן פסק באגודה[8]See Ozar Ha'Poskim[9] for more sources on this view.[After I had completed this paper, Eliezer Brodt showed me a fascinating and remarkably erudite thirty eight page comprehensive survey, by יעקב ישראל סטל, of references in Jewish literature to unusually long pregnancies.[10]  This exhaustive article cites the aforementioned sources as well as numerous others, and includes suggestions that Yissachar, son of Ya'akov, experienced a gestation of twelve months or longer, and that Binyamin, son of Ya'akov, experienced a gestation of twenty four months, or even thirty months!I have not had a chance to carefully read the entire article, but I did notice one apparent error: the author repeatedly asserts that the Talmudic passage that we have cited clearly rejects the possibility of a pregnancy lasting longer than twelve months, to the extent that he wonders why a couple of Aharonim claim merely that such pregnancies are “against nature”, and not that they are “against the Talmud and the Halachah”.[11]  But as we have seen, the Talmudic passage itself merely asserts that pregnancies lasting up to twelve months are possible; it is not at all clear that longer ones are impossible, and those who insist that they are, such as Hida, are relying primarily on the authority of Rambam and Maran.Incidentally, one of these Aharonim is Rav Ya'akov Emden, whose comment appears in the midst of his “expurgation of the Zohar”:[12]אך זה שכתוב עוד שם. ומן דרחל אתעברת מבנימין. לא אתעכב תמן. זה אי אפשר. לפי חשבון ששהה יעקב אבינו ע"ה בדרך שתי שנים. עד שנולד בנימין. כמו שכתב בסדר עולם ומוסכם בתלמוד  מאין חולק. והרי בכאן מאריך ספר הזוהר ימי עיבורו של בנימין חוץ לטבע. מה שלא נמצא דוגמתו.[13]]

Rejecting Incorrect Scientific Opinions of Religious Scholars: Islam

We have seen Dr. Montasser's claim that: Debating and criticizing the opinions of religious scholars does not mean criticizing or disparaging religion.R. Slifkin comments that: The parallels are interesting – including how, 800 years ago, Muslims would definitely not have been so traditionalist!Indeed. As the great Muslim thinker Abū Ḥāmid Muḥammad ibn Muḥammad al-Ghazālī writes in the Introduction to his great classic Tahafut Al Falasifah (Incoherence of the Philosophers): [T]here are those things in which the philosophers believe, and which do not come into conflict with any religious principle. And, therefore, disagreement with the philosophers with respect to those things is not a necessary condition for the faith in the prophets and the apostles (may God bless them all). An example is their theory that the lunar eclipse occurs when the light of the Moon disappears as a consequence of the interposition of the Earth between the Moon and the Sun. For the Moon derives its light from the Sun, and the Earth is a round body surrounded by Heaven on all the sides. Therefore, when the Moon falls under the shadow of the Earth, the light of the Sun is cut off from it. Another example is their theory that the solar eclipse means that the interposition of the body of the Moon between the Sun and the observer, which occurs when the Sun and and the Moon are stationed at the intersection of their nodes at the same degree. We are not interested in refuting such theories either; for the refutation will serve no purpose. He who thinks that it his religious duty to disbelieve such things is really unjust to religion and weakens its cause. For these things have been established by astronomical and mathematical evidence which leaves no room for doubt. If you tell a man who has studied such things – so that he has sifted all the data relating to them, and is, therefore, in a position to forecast when a lunar or a solar eclipse will take place; whether it will be total or partial; and how long it will last – that these things are contrary to religion, your assertion will shake his faith in religion, not in these things. Greater harm is done to religion by an immethodical helper than by an enemy whose actions, however hostile, are yet regular. For, as the proverb goes, a wise enemy is better than an ignorant friend. If someone says:The Prophet (may God bless him) has said: The Sun and the Moon are two signs among the signs of God. Their eclipse is not caused by the death or the life of a man. When you see an eclipse, you must seek refuge in the contemplation of God and in prayer." How can this tradition be reconciled with what the philosophers say?We will answer:There is nothing in this tradition to contradict the philosophers. … The atheists would have the greatest satisfaction if the supporters of religion made a positive assertion that things of this kind are contrary to religion. For it would then be easier for them to refute religion which stood or fell with its opposition to these things. (It is, therefore, necessary for the supporter of religion not to commit himself on these questions,) because the fundamental question at issue between him and the philosophers is only whether the world is eternal or began in time. If its beginning in time is proved, it is all the same whether it is a round body, or a simple thing, or an octagonal or hexagonal figure; and whether the heavens and all that is below them form – as the philosophers say – thirteen layers, or more, or less. Investigation into these facts is no more relevant to metaphysical inquiries than an investigation into the number of layers of an onion, or the number of seeds in a pomegranate, would be. What we are interested in this is that the world is the product of God's creative action, whatever the manner of that action may be.[14]Note that this ringing endorsement of at least a certain basic rationalistic insistence on the preposterousness of rejecting the ineluctable conclusions of mathematics and astronomy actually occurs in the Preface to a work whose goal is the defense of religion against what the author perceives as the deeply misguided, heretical arrogance of the philosophers. The book is, after all, titled Incoherence of the Philosophers, and virtually every single chapter title contains either the phrase "their inability to prove" or "refutation [of some belief of the philosophers]". As al-Ghazālī writes (in that same Introduction): Now, I have observed that there is a class of men who believe in their superiority to others because of their intelligence and insight. They have abandoned all the religious duties Islam imposes on its followers. They laugh at all positive commandments of religion which enjoin the performance of acts of devotion, and the abstinence from forbidden things. They defy the injunctions of the Sacred Law. Not only do they overstep the limits prescribed by it, but they have renounced the faith altogether, by having engaged in diverse speculations, wherein they followed the example of those people who "turn men aside from the path of God, and seek to render it crooked; and who do not believe in the life to come." The heresy of these people has its basis only in an uncritical acceptance – like that of the Jews and Christians – of whatever one hears from others or sees all around. … The heretics in our times have heard the awe-inspiring names of people like Socrates, Hippocrates, Plato, Aristotle, etc. They have been deceived by the exaggerations made by the followers of these philosophers – exaggerations to the effect that the ancient masters possessed extraordinary intellectual powers; that the principles they have discovered are unquestionable; that the mathematical, logical, physical and metaphysical sciences developed by them are the most profound; that their excellent intelligence justifies their bold attempts to discover the Hidden Things by deductive methods; and that with all the subtlety of their intelligence and the originality of their accomplishments they repudiated the authority of religious laws; denied the validity of the positive contents of historical religions; and believed that all such things are only sanctimonious lies and trivialities. When such stuff was dinned into their ears, and struck a responsive chord in their hearts, the heretics in our times thought that it would be an honour to join the company of great thinkers for which the renunciation of their faith would prepare them. Emulation of the example of the learned held out to them the promise of an elevated status far above the general level of common men. They refused to be content with the religion followed by their ancestors. They flattered themselves with the idea that it would do them honour not to accept even truth uncritically. They failed to see that a change from one kind of intellectual bondage to another is only a self-deception, a stupidity. What position in this world of God can be baser than that of one who thinks that it is honourable to renounce the truth which is accepted on authority, and then relapses into an acceptance of falsehood which is still a matter of blind faith, unaided by independent inquiry? Such a scandalous attitude is never taken by the unsophisticated masses of men; for they have an instinctive aversion to following the example of misguided genius. Surely, their simplicity is nearer to salvation than sterile genius can be. For total blindness is less dangerous than oblique vision.[15]

Rejecting Incorrect Scientific Opinions of Religious Scholars: Judaism

Rav Yitzhak Arama vigorously endorses al-Ghazālī's stance, applying it, mutatis mutandis, to Hazal's parallel statement about the causes of eclipses: [אמרו חז"ל] בגמרא סוכה (כ"ט.) על ד' דברים מאורות לוקים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות.כי פשוטו מבואר הביטול. ורש"י כתב שם בסמוך על מאמר הדומה לו אשר אזכרנו עוד. לא שמעתי טעם הדבר. ואמר זה לפי שפשוטו שקר מבואר. שהרי הלקיות הם מחוייבים שיחולו ברגע היום ההוא או הלילה היוצא על פי חשבון תנועת גלגלי המאורות הידוע משערי החכמה ההוא. ואינן נתלים בחטאת האדם וזכיותיו. ואין מתנאי התורני לקבל שקרים מפורסמים ולהעמיד דמיונות לקיים פשט דברי הנביאים או החכמים. וזה הענין בעצמו כתבו החכם אל"גזלי בתחלת ספר הפלת הפלוסופים על מה שטענו על מאמר נמצא מפי מניח דת הישמעאלים. וזה נוסחו. השמש והירח הם שני אותות מאותות הקל יתברך שאינן לוקין רק בסבת מות אחר חיותו. וכאשר תראו אותו גורו לכם והחזיקו בתפלה וזכרון הקלעד כאן. וכבר היה זה המאמר לסבה שאמרנו לשמצה בקמיהם. אמר זה לשונו. ומי שחשב שהויכוח בבטל את זה הוא מן האמונה כבר נשתגע באמונה ונחלש ענינו. לפי שאלו הענינים כבר עמדו עליהם המופתים ההנדסיים המספריים וכו': ואמר מי שיפקפק בהם לומר שהוא כנגד התורה לא יפקפק רק בתורה. וההזק הנמשך לתורה במי שעיין בה שלא כדרכה יהיה רב מההזק הנמשך ממי שיטעון ויחלוק עליה כדרכה: והנה זה הוא כמי שיאמר שהאויב[16] המשכיל הוא טוב מהאוהב הכסיל עד כאן דבריו: ואנו צריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולדעת שאין כוונת הדברים האלה למניחיהן כפשוטן. רק להורות בהם ענינים נכבדים על דרך הרמז יושגו למעיינים בהם בדברים יש קצת יחס להם עם נגליהם:[17]Indeed, Rav Arama is so enamored of al-Ghazālī's clarion call  that he approvingly invokes it once again, in the context of the problematic passage in the Torah implying that rainbows are special signs from God, and not purely naturalistic phenomena:[18]הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה. עכ"ל.הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א') כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה.[19]

Captain James Cook's Tahitian Expedition

Here is Rav Pinhas Eliyahu Horowitz of Vilna's vivid and picturesque account of the predictability of eclipses:ואני ראיתי אשר נעשה תחת השמים לקוי [השמש] על ידי הלבנה ב' פעמים א' בק"ק האג אשר במדינת (האלאנד) ואחד בק"ק ווילנא אשר במדינת (ליטא) עיר מולדתי,[20]I do not know which eclipses he is referring to, but he now discusses the Transit of Venus of 1769, which was accurately predicted years in advance by astronomers at “the University” in England:גם היה בימי לקוי שמש פעם אחת על ידי כוכב נוגה הנקרא (פענוס) שעבר לפני השמש כנקודה קטנה שחורה ועגולה, כי כמו הירח לא יאיר אלא כשהוא לנוכח השמש אבל כשהוא תחת השמש הוא חשוך כן מראה הנוגה חשוך כשהיא תחת השמש אף על פי שהוא יפה מאד כשהוא לנגד השמש,וזה הלקוי היה מפורסם בעולם בטרם היותה זמן רב. כי חכמי התכונה בבית מדרש החכמה הנקרא (אוניווערזיטעט) אשר (בענגלאנד) חקרו וחשבו מהלכי כוכבי לכת ומצאו שעתיד לבא עת ידוע אשר יעבור נוגה את פני חמה וכתבו זה בספר כמה שנים קודם שכך יקרה בעת ההיא ויהיה נראה במדינה זו בזו השעה, ובמדינה זו בזו השעה וכאשר כתבו כן נראה בכל מדינה ומדינה באותה שעה ממש,He proceeds to describe Captain James Cook's first voyage to Tahiti in “a mighty ship” (the celebrated bark HMS Endeavour) to observe the Transit:ולכן בשנה שלפניה נסעו הרבה בני שרים וחורי ארץ ממדינת (ענגלאנד) למדינה רחוקה מאוד מעבר לים בצי אדיר מהלך שנה תמימה היא אי אחת מאיי הים הנקרא (אטעהייטע) אשר במדינת (אמעריקא) לראות שם הנהיה הדבר הזה באותה מדינה כשאר כתבו ואיש כלי מחזה בידו וכלים המגדלים את הראות אשר כל אדם חזו בו היטב, הן המה כלי ההבטה הנקראים (פערען גלעזער) אשר המציאו חכמי (דיאפטיקא), ויהי כאשר באו שמה יום אחד לפני היום המוגבל הכינו את אשר הביאו מאותן הכלים במקום ידוע למען יעמדו ויהיו נכונים ליום מחר לראות על ידם הלקוי ההוא, ובלילה ההוא גנבו אנשי הארץ ההיא הכלים ההם מן המקום ההוא גנבו וגם כחשו, וכמעט היה בחנם כל נסיעתם וטרחתם, ועל ידי השתדלות רב החזירו להם, וכאשר פתרו כן היה נראה שמה גם כן לקוי חמה מנוגה נגדו ובאותה שעה אשר כתבו לא נפל דבר מכל אשר כתבו:The instrument stolen by the locals was apparently actually a quadrant, not a telescope:Used for fixing longitude from the stars with a 19 mm diameter objective and focal length of 330 mm and radius arm of 300 mm this instrument was stolen by the locals who thought it must have great powers because it was moved around in a wooden box and guarded with a sentry.it was recovered, attempts had been made to pull it to pieces but it was put back together again some would say that it had lost its original alignment and accuracy. The counter weight hanging at the left hand side was immersed in water to dampen any vibrations that might occur during observations. A mahogany tripod was used to support the quadrant when used on location around Tahiti.[The above is taken from here; see the page for the photographs of the instrument.]R. Horowitz then claims that the ability to retrodict eclipses enables us to refute a Chinese claim that the earth is much older than the Biblical five millenniums believed by the Europeans:ואל תתמה על החפץ כי אף גם כל לקות החמה והלבנה יחשבו החכמים יודעי העתים מקודם כאשר מחשבים את המולד ואת התקופה העתידה לבא, וכמו כן נוכל לחשוב עתה כל הלקות למפרע הפונה קדים (א פאסטריארי) לדעת הלקות אשר היו מימי קדם כי על חשבון צדק יהלך {הלקות} החמה או הלבנה יחשב לו כפי שניו אשר היה מחויב להיות אז כאשר נוכל לחשוב כל המולדות והתקופות למפרע עד התחלת הבריאה וראשית היצירה.ועל ידי תחבולות חכמה זו נצחו חכמי (אירופא) לתושבי ארץ (חינא) האומרים העולם הזה כבר עברו עליו אלפים רבבות שנים באמרם כי כן נמצא כתוב על ספר דברי הימים שלהם כמה רבבות מלכים אשר מלכו בארצם זה אחר זה וכמה שנים מלך כל אחד וכמה מלחמות עשה וכל הקורות אותו וכל לקוי חמה ולבנה אשר היו בימיו.וחכמי (אירופא) נתנו עיניהם בלקות חמה ולבנה הנמצא כתוב אצלם בחשבון חשבו עליהם ובדקו אחריהם בעיון יפה על פי חשבון האמיתי דרך הקדים למפרע ומצאו כל הלקות אשר מפאת קדמה עד ראשית הבריאה המפורסם אצלנו ואצל כל גויי הארצות הכל אמת צדקו יחדו, ואשר שם ולמעלה ההולך קדמה הבריאה לא מצאו אפילו אחד בהם שבא בעתו ובזמנו הראוי לו על פי החשבון, וזה לנו האות אשר פיהם דבר שוא בכל שארי הדברים והקורות מימי קדם קדמתה גם כן, וכל הנמצא כתוב על ספר שלהם דברי כזב הם והכל שקר כי לא היה ולא נברא עדיין העולם, ונחזיק טובה לחכמי (אירופא) אשר במזימות זו חשבו ודידן נצח, כי אין מעשה וחשבון ודעת אחר בכל ספרי הבל שלהם אשר מראש מקדמי ארץ שנוכל לברר השקר נגד פניהם כמו ענין הלקות והוא בנין אב לכל שאר דבריהם כי הכל הבל, וכל ענין ומספר לפי רוב השנים קדמוניות אשר בידם ירושה אינם אלא במוחם החלושה.וזה הלקוי על ידי נוגה היה בשנת תקכ"ט לפ"ק.I do not know exactly what Chinese records he is referring to, but here's Wikipedia's discussion of historical eclipses:Historical eclipses are a valuable resource for historians, in that they allow a few historical events to be dated precisely, from which other dates and a society's calendar may be deduced. Aryabhata (476–550) concluded the Heliocentric theory in solar eclipse. A solar eclipse of June 15, 763 BCE mentioned in an Assyrian text is important for the Chronology of the Ancient Orient. Also known as the eclipse of Bur Sagale, it is the earliest solar eclipse mentioned in historical sources that has been identified successfully. Perhaps the earliest still-unproven claim is that of archaeologist Bruce Masse asserting on the basis of several ancient flood myths, which mention a total solar eclipse, he links an eclipse that occurred May 10, 2807 BCE with a possible meteor impact in the Indian Ocean. There have been other claims to date earlier eclipses, notably that of Mursili II (likely 1312 BCE), in Babylonia, and also in China, during the Fifth Year (2084 BCE) of the regime of Emperor Zhong Kang of Xia dynasty, but these are highly disputed and rely on much supposition.

A Famous, Pseudepigraphic Aphorism

al-Ghazālī

Incidentally, in that same Introduction al-Ghazālī cites this purported aphorism of Aristotle: This is Aristotle, who refuted all his predecessors – including his own teacher, whom the philosophers call the divine Plato. Having refuted Plato, Aristotle excused himself by saying: "Plato is dear to us. And truth is dear, too. Nay, truth is dearer than Plato."

Ibn Janah and Rav Zerahiah Ha'Levi

Educated medieval Jews were also familiar with this aphorism; a version of it even appears in the introduction to the Sefer Ha'Meoros, where Rav Zerahiah Ha'Levi, in the course of his gathering numerous sources in justification of his temerity in disputing some positions of Rif, notes that Rav Yonah (Abu-l-walīd Marwān) Ibn Janah marshals the aphorism in defense of his boldness in dissenting from aspects of the grammar of his revered predecessor Rav Yehudah (Abu Zakariyya Yahya ibn Dawūd) Ibn Hayyuj: וזה המנהג נהגו כל חכמי העולם כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמרריב לאמת עם אפלטון ושניהם אהובנו אך האמת אהוב יותר[21]

Rav Yosef Kimhi

Versions of the aphorism also appear at least twice in the writing of Rav Yosef Kimhi (Rikam, surnamed Maistre Petit): ואמר פילוסוף אחד בהשיבו על אפלטון ראש החכמים אמר האמת ואפלטון שניהם אהובינו והאמת יותר חביבנו[22]ענה חכם בלבבו בר, בחלקו על דברחכמה ומדע, ותט לו אוזן והוא נדיבנוכי האמת אהוב ונחמד ורצוי, ואפלטוןגדול ורב ומאד צורב, גם הוא אהובינו,משפט שניהם נבחרה לנו, אך האמת יותר חביבנו:[23]Answer the wise in a fair, honest way when they discuss a matter with knowledge and wisdom; give ear to such, and they will become thy benefactors, for truth is a thing to be loved, desired, and received with favor; and even though our friend be a Plato, great and exalted, and renowned for his learning, the right of our judgment we claim in the matter of truth, for Truth is to us a friend dearer by far than aught.[24]These citations by Rav Zerahiah and Rav Kimhi are discussed by Prof. Howard Jacobson, in a brief JQR note,[25] in which he actually implies that Rav Zerahiah's citation of Ibn Janah is more complete than the defective extant text of the latter's Kitab al-Mustalḥaḳ, in which the aphorism apparently appears.[26]The Canadian folklorist Yehudah Leib Zlotnick (Avida) has an article on this aphorism in his מדרש המליצה העברית אמרי חכמה ואמרי אנשי, in which he collects numerous citations of versions of it by various Jewish authors, and he goes so far as to claim that: הננו רואים כי זהו מאמר מהמפורסמים ביותר אצלנו, אבל הנוסחאות שונות ומענינות[27]Here are some of the sources he mentions:

Rashba

ולא עוד, אלא שאף מצד החקירה אין לנו לדון לבטל דבר שחקירת חכם מן החכמים מחייב בטולו, אם יש בידינו קבלה על קיומו. ולמה נסמוך על חקירת החכם ההוא, ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בעניין ההוא. ואולי אם יעמוד חכם ממנו, יגלה סתירת דבריו וקיום מה שסתר, וכמו שקרה לחכמים שקדמו לאפלטון עם אפלטון. ושקרה לאפלטון עם ארסטו תלמידו הבא אחריו, ואמר שיש ריב לאמת עמו. ואיני אומר שנסמוך על הדין הזה להכזיב כל מה שיאמר כל חכם, כי אילו אמרנו כן היה כסילות באמת. אך אני אומר: במקום שיש מצווה או אפילו קבלה, אין מדין האמת לבטל הקבלה מפני דברי החכם ההוא, מן הצד הזה שאמרתי.[28]

Menasseh Ben Israel

מודעת זאת בכל הארץ שירמיה הנביא אחר שנבא ארבעים שנה ונחרב הבית הלך לו לארץ מצרים ועמד שם שנים רבות עד יום מותו וממנו קבל אפלטון רוב חכמתו כאשר חכמי היונים מעידים. וכן תראה שרוב דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום עם חכמי האמת והצדק. ובפרט בדברו על עסקי הנפש יחשוב שיש לנשמה צורות רשומות שעל ידיהן היא לומדת. כי הלמוד אצלו אינו רק הזכרה מה ששכח מיום היותה על האדמה. ואחריו בא תלמידו ארסטו ולהראות שחכמתו גדולה משלו ולהגדיל תפארתו בעיני העמים וששומעו ילך בכל הארצות חלק עליו בכל תוקף ואמר. אהוב אפלטון אהוב סוקרט אבל יותר אהובה האמת. …[29]Regarding the claim that Plato learned his wisdom from Yirmiyahu, see R. Josh Waxman's excellent discussion of this legend.

Rav Yair Haim Bacharach

כתב ראש הפילוסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר הביאו בספר נשמת חיים מ"ב פ"י ובספר מאור עינים חלק אמרי בינה פמ"ח. ובספר בא גד פ"ד ובהקדמת ספר חזוק האמונה ובהקדמת ספר האמונות ובכמה דוכתי ובכהאי גוונא כתב ריב"ש תשובה סימן ע'.[30]

Rav Tam Ibn Yahya

הן אמת כי נפלאה אהבתי אליך וחפצתי צדקך למען תזכה בשפטך. אך האמת יותר אהובה אצלי וארשתיה לי לעולם ולא אוכל כפרה.[31]One last mention of the aphorism, by R. Horowitz, who uses it to counter what he considers excessive deference to Rambam on matters of science:ותמהני על הרבה אנשים שלדעתם כל אשר ימצאו כתוב על ספר להרמב"ם ז"ל יחשבון שהודאי כן הוא עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והפכו נמנע, ולא כן אבי, אבל האמת הוא שלא בכל הענינים כיוון לאמיתו של דבר והרבה יש בדבריו אשר הפכם הוא האמת כאשר כתבו שרים רבים ונכבדים מחכמי ישראל בספריהם הקדושים, כמו ספר עין הקורא לר' שם טוב ברבי שם טוב ועבודת הקודש לרבי מאיר גבאי ובעל נוה שלם ואור ד' לר' חסדאי ובדומה לאלה ספרים הרבה בשם הגדולים אשר בארץ החיים, ואנכי איש רש ונקלה לפני כבודו כגרגר חרדל לפני עולם מלא גם אני וכל מאמינים שהוא ואין בלתו ואין דוגמתו ביהודה וישראל החכמה והמדע והתורה הכל יכול וכוללם יחד כי מי כמוהו מורה בדת ודין במצות התורה בכל זאת אם בספרו היד החזקה אשר לפניו תכרע כל ברך יש בו כמה דברים שלא פסקינן כמותו מכל שכן בשאר ענינים:וכבר כתב בעל גבעת המורה בהקדמת ספרו שהסיבה מה שנתאחרה הפילוסופיא להגיע אל שלמותה זמן רב היה בעבור גודל חכמת (אריסטו) ופרסומו הנפלא ועל ידי כן נמשכו כל חכמי דור ודור בעיונם זמן רב אחר דעותיו והנחותיו בחשבם החולק עליו כחולק על דבר שאין ספק באמיתו עכ"ל.ככה ממש הסיבה מה שנתאחרה האמת להגיע באומתנו זמן רב הוא בעבור שרבים חושבים כי החולק על דבר מדברי הרמב"ם ז"ל כחולק על דבר שאין ספק באמיתו, וכמעט היינו הך כי כל דבריו משפט העיון אשר לאריסטו כי הוא ז"ל הלך בעקבותיו בעיוניות כידוע, אמנם כל איש ישר הולך אוהב הרמב"ם ז"ל ואוהב האמת יותר כאשר אמר החכם אהוב אריסטו אהוב סאקראט והאמת אהוב יותר:[32]The thesis that an unhealthy reverence for Aristotle had greatly retarded European scientific progress for centuries is the premise of L. Sprague de Camp's classic science fiction alternative history / time travel short story Aristotle and the Gun:Speculating that small changes in past history might have profound consequences on the present day world, scientist Sherman Weaver appropriates an experimental time machine to project himself back to the era of Philip II of Macedon. There he hopes to meet Aristotle, his belief being that the influential ancient philosopher's lack of interest in such had retarded scientific progress through much of subsequent history. Equipped with modern-day marvels and pretending to be a conventional traveler from India, which he represents as their source, he attempts to demonstrate to his new acquaintance the value of experimentation in the furtherance of knowledge.The Aphorism's Actual Provenance

Although the actual aphorism does not actually appear in any of Aristotle's writings, Prof. Henry Guerlac (bio: PDF)) has suggested that "there is more than a grain of truth" in the association of the aphorism with Aristotle, and he notes that Aristotle himself is "indebted to Plato … for the idea":

Indeed the aphorism has sometimes been associated with Aristotle himself; and in this there is more than a grain of truth: while it does not appear verbatim in any of Aristotle's works, the proverb is a succinct paraphrase of a passage in the Nicomachean Ethics. Aristotle, discussing the Idea of Form of the universal Good, remarks that the inquiry "is made an uphill one by the fact that the Forms have been introduced by friends of our own. Yet it would perhaps be thought to be better, indeed to be our duty, for the sake of maintaining the truth even to destroy what touches us closely, especially as we are philosophers or lovers of wisdom; for while both are dear, piety requires us to honor truth above our friends.Aristotle is, in fact, indebted to Plato, the inventor of the Forms, for the idea expressed in that passage. In the Republic (X, 595) Plato has Socrates arguing that poetry is dangerous to the state, and remarking Although I have always from my earliest youth had an awe and love of Homer … for he is the great captain and teacher of the whole of that charming tragic company; but a man is not to be reverenced more than the truth, and therefore I will speak out. Again, in the Phaedo, Socrates says: This is the state of mind, Simmias and Cebes, in which I approach the argument. And I would ask you to be thinking of the truth and not of Socrates. But clearly we are far from having the sentiment compressed into an aphorism. …[33]See the rest of Guerlac's paper, summarized here, for the various medieval sources of the aphorism, its classical antecedents, and its appearances in the literature of the medieval period and subsequent ones.[1]              יבמות פ: – קשר[2]              שולחן ערוך אה"ע סימן ד' סעיף י"ד[3]              The degree of improbability is the matter of some dispute: see Ozar Ha'Poskim 7:46:1.[4]              בית הבחירה, יבמות דף פ' ע"ב ד"ה וגלגלו בה מעשה באשה שהלך בעלה למדית הים[5]              יוסף אומץ סימן צ"ד אות ג' – קשר[6]              7:43:4[7]              חלקת מחוקק שם ס"ק י[8]              בית שמואל שם ס"ק י"ז[9]              7:48:5-6.  See also the suggestion of Rav Meir Posner (published in Resp. Rabbi Akiva Eiger I:100, cited in Pis'he Teshuvah EH 11:11) that one can plead קים לי according to this view.[10]              אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות (ירושלים תשסו), מילואים מאמר ו[11]              Notes 147 and 166.[12]              This description of the Mitpahas Sefarim is from the Jewish Encyclopedia entry on Rav Emden by Max Seligsohn and Solomon Schechter.[13]              Mitpahas Sefarim (Altona 1768), Part I Chapter 4 #24 – link.[14]              Tahafut Al Falasifah (Incoherence of the Philosophers) (Pakistan Philosophical Congress: 1963 – Lahore), translated by Sabih Ahmad Kamali, Preface Two, pp. 6-8, available here: (PDF).[15]              ibid. pp. 2-3.[16]              בנדפס "שהאוהב", והיא טעות מוחלטת, כמובן, וכמבואר במקור באל"גזלי כנ"ל. ונראה שנתחלף להמהדיר "אויב" ב "אוהב"[17]              עקידת יצחק, מבוא שערים בשם ד', עמודים י"ט: – כ. – קשר[18]              See the exegesis of Ibn Ezra, Commentary to Genesis, 9:14 – link, and Ramban, Commentary to Genesis, ibid.link, (a portion of which is cited by Rav Arama). It is ironic that Ramban is the one who is convinced here of the correctness of the naturalistic explanation of the Greek scholars, while Ibn Ezra, usually seen as the greater rationalist, hedges.  See also R. Pinhas Eliyahu Horowitz's discussion in his Sefer Ha'Bris (see below) Section I Essay 10 Chapter 12.[19]              עקידת יצחק, שער ארבעה עשר (פרשת נח), עמוד קכו: – קשר[20]              ספר הברית (ירושלים תש"ן) חלק א' מאמר ד' שני המאורות פרק י"ב ד"ה ואני ראיתי. דפוס ראשון (ברין תקנ"ז): קשר. הקטע בענין הויכוח עם "חינא" לא נמצא שם, וכנראה שהוא מההוספות במהדורה השניה.[21]              הקדמה לספר המאורות[22]              ספר הגלוי, הקדמה עמוד 2 – קשר[23]              שקל הקודש, #254 – קשר[24]              Translation of Professor Hermann Golancz – link.[25]              "A Note on Joseph Qimkhi's "Sefer Ha-Galuy"", The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 85, No. 3/4 (Jan. – Apr., 1995), pp. 413-414 – link.[26]              See fn. 2, ibid.[27]              מדרש המליצה העברית – אמרי חכמה ואמרי אנשי, עמוד 18 – קשר[28]              שו"ת הרשב"א חלק א' סימן ט' – קשר. הרבה מתשובה זו מועתקת פה[29]              נשמת חיים מאמר שני ריש פרק י' – קשר[30]              שו"ת חות יאיר ריש סימן ט' –קשר[31]              תומת ישרים / אהלי תם – קשר[32]              ספר הברית שם מאמר ב' חוג שמים פרק ו' ד"ה ותמהני[33]              Henry Guerlac, "Amicus Plato and Other Friends", Journal of the History of Ideas, Vol. 39, No. 4 (Oct.-Dec., 1978), pp. 627-633 – link. I am indebted to Mississippi Fred Macdowell for providing me with a copy of the article.




R. Shmuel Ashkenazi: "Gaon" Equals 60?

                                                  "Gaon" Equals 60?                     

(Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work)

Unfortunately, the amount of responses regarding assisting the publication of R. Ashkenazi's was underwhelming (a total of one contribution) so it is still uncertain when the seforim will actually be published. Until then – here is another chapter. For more information to contribute (any amount is extremly helpful) contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com.

גאון בגימטריא ששים

א. גאון = 60 כתב ר' זכריה סימנר בספר זכירה, שהדפיס בשנת תסט בהמבורג (במהדורת ר' שלמה אבא שאול, ירושלים תשנט, סוף עמ' 277): מצאתי כתוב הטעם שקורין בשם גאון מי שבקי בכל ששים מסכתות, כמנין גאון.ואנא שמואל זעירא לא ידענא היכן מצא כתוב כן. אך הדברים כבר נאמרו ע"י ר' מנחם בר' שלמה המאירי [ה'ט-עה]: מהם בתלמוד תלתא סדרי, ר"ל מועד נשים נזיקין, והוא היה נקרא אצלם חכם. ומהם בתלמוד ד סדרי, ר"ל בתוספת סדר קדשים, והוא היה נקרא אצלם רב. ומהם בתלמוד שתא סדרי, ר"ל בתוספת סדר זרעים וטהרות, ואז היה ראוי להקרא גאון. רמז לששים מסכתות שבששה סדרי, כמנין גאון. אלא שאף על פי כן לא היו קורין אותו כן אלא אם כן נסמך מפי גאון בהסכמת הישיבה (סדר הקבלה, הוצאת מכון אופק, ירושלים תשנה, עמ' 124-123).וכן מצאנו אצל בן דורו, המקובל ר' יצחק דמן עכו, בספרו מאירת עינים, ראש פרשת חקת, שהוא מונה כל מסכתות הש"ס ומסכם: סך כל המסכתות סג. חשוב ג בבי אחת וסנהדרין ומכות אחת, נמצאו ששים, כמנין גאון. וכל מי שיודע כולם נקרא גאון.אחריהם מצינו לר' דוד אבן-זמרא [רדב"ז; רלט-שלג]: בדרך כלל אומר לך, שאין דרכנו לקרא גאון אלא לאותם שהיו אחר רבנן סבוראי, קודם הריא"ף ז"ל. ושמעתי אומרים, שתנאי הגאון היה, שיהיה יודע שיתא סדרי על פה, גמרא ומשניות. אבל מה נעשה לדורות אחרונים, שכבר נהגו[1] (שו"ת הרדב"ז, ליוורנו תיב, סימן קז; במהדורת ר' אהרן וואלדן, ח"ד, סוף סימן אלף קעח).שמועה זו ששמע רדב"ז שמע גם בן דורו ר' אליהו בחור [רכט-שט], שכתב בספרו תשבי, ערך גאון: קצת החכמים שהיו אחרי האמוראים נקראו גאונים, כגון רבי שרירא גאון, רבי סעדיה גאון[2]. ושמעתי, שנקראו כן, בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד, שהם ששים מסכתות. גאון בגימטריא ששים.אחריהם מצאנו לר' דוד קונפורטי, בספרו קורא הדורות (פרק ה, ויניציאה תקו, דף ה ע"ב; פיעטרקוב תרנה, דף ה רע"ג): ומצאתי כתוב, שיש אומרים כי הגאונים נקרא כל אחד מהם בלשון גאון, על שם שהיה יודע ס מסכתות, כמנין תיבת גאון.אחריו כותב ר' חיים יוסף דוד אזולאי [חיד"א; תפד-תקסו], בספרו ועד לחכמים (עי' להלן): גאון. אמרו קדמונינו, שבחרו בשם זה, שהוא גימטריא ששים, לרמוז, שהוא בקי בששים מסכתות.ואחרון אחרון הוא ר' מנחם מנדל משקלוב [נפ' תקפז], הכותב בהקדמתו למסכת אבות עם פירוש הגר"א, שקלאוו תקסד: ושמעתי מפה קדוש של אדומ"ר גאון העולם רבינו הגדול והקדוש החסיד זלה"ה, טעם למה שקראו לכל ראשי הדור שאחר זמן התלמוד בשם גאון, ע"פ מ"ש במדרש שיר השירים [ראה להלן]: ששים המה מלכות, אלו ששים מסכתות של הלכות כו'. ע"ש. ובדורות הראשונים שאחר זמן חיבור התלמוד לא סמכוהו לאחד שינהיג כל דורו, עד שהיו סדורים לו כל הששים מסכתות בע"פ … ולכן קראו לראש הדור שלהם בשם גאון, שעולה במספרו ששים, לרמז על ששים מסכתות הנ"ל. עכ"ל תלמיד הגר"א מפי רבו.ולא שמע השומע שהגאון אמר זאת בשם התשבי, אלא שהוא הוסיף והביא מן המדרש אסמכתא למנין המסכתות. עי' עליות אליהו, שטטין תרכא, עמ' 86, הערה קיא.והנה על דברי התשבי העיר ר' ישעיה ברלין פיק [תפה-תקנט], בהקדמת ספרו שאילת שלום על השאילתות (דיהרנפורט תקמו): מספר המסכתות ידוע שהם ששים ושלש, והסמ"ג נתן סימן ולבך יהי גס בהן. ואפילו לדעת הרמב"ם, בהקדמתו לסדר זרעים, דקחשיב תלתא בבי לחדא מסכתא – – –[3], עכ"פ הוו ששים ואחת מסכתות – – – [4]וכן הוא כותב בהקדמת ספרו יש סדר למשנה (נדפס מתוך כ"י אוקספורד, בסוף הכרך הראשון של משניות, דפוס ראם בוילנה): דע. בסוף ספר הסמ"ג והבאור למהר"א שטיין, כתב בזה"ל: סימן לשית סדרי משנה זמ"ן נק"ט: זרעים. מועד. נשים. נזיקין. קדשים. טהרות. וחלקם לס"ג מסכתות. וסימנך כללא נקוט בידך: ולבך יהא גס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים. וסימנך על קדשך ותפארתך. עכ"ל. ועכ"ל הגרי"ב[5].עשר שנים לאחר שספר שאילת שלום ראה אור, הדפיס חיד"א את ספרו ועד לחכמים, חלק א ליוורנו תקנו, ובראשו, סימן א[6], הוא מתרץ: ומה שהעיר [הגרי"ב] על מנין המסכתות, הנה ברעיא מהימנא והתקונים, כמה זמני[7] אמרו, שתין מסכתות. ונראה, דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת. והכי מוכח ממה שכתב מז"ה ז"ל בחסד לאברהם, בדפוס ובכ"י, במטתו של שלמה, שהיו ששים דפין ובכל דף כתוב מסכתא. ובכ"י מפורש, שסדר זרעים הם עשרה מסכתות. ובהכי אתי שפיר.מנין אחר מצאתי בפירוש מהרז"ו: ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. ראה להלן, פרק ב.מנין שונה הובא בחדושי הרש"ש מתוך ספר ערוגת הבושם: ויהיו הששה סדרים נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ. עי' להלן, פרק ב.ועל כל אלה הנִחושים עולה המנין היצוק ביציקה איתנה והוא המחבר סנהדרין מכות למסכת אחת, כאשר הובא לעיל מספר מאירת עינים. כן במשניות, כ"י קופמן ובכ"י פרמה ובקטעי הגניזה בקמברידג'. לדוגמא, ראה: גנזי משנה של ר' אברהם יצחק כץ (ירושלים תשל, דף פז ע"ב), קטע ממסכת מכות, שנמצא בגניזה הקהירית והוא שמור באוסף אנטונין בלנינגרד, ובראש פ"ג רשום: פרק יד [של סנהדרין]!וכן העיד ר' שלמה עדני [שכב-שצב?], בפירושו מלאכת שלמה, סוף מכות: כתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: וברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא: נגמרה סנהדרין פרק יד!וכן כותב בן דורו, ר' אברהם אזולאי [של?-תד], בספרו אהבה בתענוגים על משנת נזיקין, בפתיחה למסכת מכות (ירושלים תשמו, ראש דף קנו): בספר א'[חד] כ"י קדמון מצאתי כתוב. פרק י"ב, כיצד העדים נעשים זוממין. וקאי אמנין פרקי מסכת סנהדרין. וכתב פרק י"ג במקום פרק ב. וכן על זה [ה]דרך בכל הפרקים[8]. ובסוף זו המסכתא כתוב נגמרה מסכת סנהדרין י"ד פרקים. משמע דמכות שייכא עם סנהדרין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. מסכת מכות היא נקשרת בנוסח א'[9] עם סנהדרין, ובכללה היא מנויה – – -וזה לשון ר' שלמה עדני, בספרו מלאכת שלמה, למסכת מכות א א: וכתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: בכל הספרים גרסינן מכות אחר סנהדרין, ובס"א [ובספרים אחרים]: פ'[רק] שנים עשר וקאי אסנהדרין. ע"ש.והוסיף לכתוב בסוף המסכת: כתב הר"ר יהוסף ז"ל: ברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא נגמרה סנהדרין פרק יד. משמע, שמסכת מכות שייכא גם היא לסנהדרין. כמו הבבות. עכ"ל. כלומר: כמו ששלוש הבבות מסכת אחת הן, כן סנהדרין ומכות!גם בראש פרק ב: ס"א פרק יג. וקאי אסנהדרין.ובראש פרק ג: ס"א פרק ארבעה עשר. וקאי אסנהדרין.וכן במתניתא דבי מערבא סנהדרין ומכות חדא מסכתא ובה ארבעה עשר פרקים! וזה מוכח מגוף דברי הירושלמי בפרק (א) [יב], סוף הלכה יד: תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין!אף בקטע ירושלמי מבין כתבי הגניזה בבודאפשט, שפרסם שלמה וידר בתרביץ, יז (תשו), עמ' 129 ואילך, פרק כיצד העדים (פ"א של מכות) הוא פרק יב של סנהדרין!עי' גם: גנזי שכטר, ב, עמ' 395, ומבוא לנוסח המשנה, לרי"נ אפשטיין, עמ' 983.וכחמש מאות שנה קודם ר' שלמה עדני כבר כתב הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, ד"ה והחלק הששי: אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה! עכ"ל. ברם הרמב"ם עצמו סבור, כי מסכת מכות "היא מסכת בפני עצמה, ונסמכה לסנהדרין".גם הר"ן (חידושי סנהדרין, דף מד ע"ב) לומד מדברי הגמרא בריש מכות, שסנהדרין ומכות "הכל מסכתא אחת"! ב. מנין המסכתותאנחנו אמנם מונים ששים ושלוש מסכתות, אבל למנין הקדמונים אינן אלא ששים.וכן דרש ר' יצחק: ששים המה מלכות [שה"ש ו ח], אלו ששים מסכתיות של הלכות (שהש"ר, ו ט ב). והכוונה לשלול מסכת אבות, שאינה מדברת מהלכות [- – -]. וזה לשון [ר' שמואל ארקיוולטי, בספרו] ערוג(ו)ת הבשם [ויניציאה שסב], בפ"ט: ויהיה הש"ס נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ (חדושי הרש"ש לבמדבר רבה, פרשה יג, הערה כג).ובפירוש מהרז"ו (כאן): הכוונה על ששים מסכתות של ששה סדרי משנה: זרעים יב [צ"ל: יא], מועד יב, נשים ז, נזיקין יוד, קדשים יוד [צ"ל: יא], טהרות יב – הרי ששים ושלש(ה) מסכתות. מסכתות ב"ק ב"מ וב"ב נחשבים למסכת אחת. ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. הרי סמך מסכתות בש"ס[10].וכן דרשו בתנחומא (קרח, יב), ומשם בבמדבר רבה (יח כא): ששים המה מלכות. ששים מסכתות.כן מצאנו מנין ששים מסכתות ברעיא מהימנא (פינחס, רטז סע"א): לקבל ששים מסכתות. ובתקוני הזוהר (תקונא תליסר, דף כט רע"ב): לקבל שתין מסכתות; (תקונא חד ועשרין, מד ע"א): אורייתא דבע"פ דאיהי סלע – על ס, דאינון שתין מסכתות. ובתקונים נוספים (תקונא שתיתאה, עמ' 288): ששים המה מלכות, דאינון שיתין סדרי משנה וסלקין לשית מאה ולששים רבוא. והגיה הגר"א: שתין מסכתות; (תקונא עשיראה, עמ' 294): שתין הלכות, דאינון ששים המה מלכות. ובתקוני זוהר חדש (קח ע"א = השמטות לזוהר, ח"א, רנג ע"א): שתין מסכתות ושית סדרי משנה.אמנם לדברי רב הונא בבא קמא ובבא מציעא דינם כתרי מסכתי[11] אך הקדמונים קבלו דעתו של רב יוסף האומר: כולה נזיקין חדא מסכתא היא[12]. ופירש רש"י[13]: נזיקין כולהו. תלתא בבי. עכ"ל. וכן מפורש באגרת רב שרירא גאון (מהדורת הימאן, לונדון תרעא, עמ' 36): ורב יוסף … אומר בבבי דנזיקין, דכולהו חדא מסכתא נינהו.וכן צוין בכ"י קמברידג' ובכ"י קופמן, בתחילת בבא קמא: מס' נזיקין. ובסוף בבא בתרא: חסלת נזיקים. פרקים ל.וכבר אמרו חז"ל: נזיקין ל פרקים, כלים ל פרקים (ויקרא רבה, יט ב. עי' שם בחדושי הרד"ל, הערה ה). ואנא לא ידענא מאי שנא מסכת נזיקין ממסכת כלים? אמנם בתוספתא מחולקת מסכת כלים לשלוש בבות, בדומה למסכת נזיקין!  
[1] כלומר, שכבר נהגו לכתוב תואר הגאון גם על מי שאינו בקי בש"ס…[2] הפך את סדרם הכרונולוגי. רב שרירא גאון נפ' בשנת ד'תשסו, ורב סעדיה גאון – בשנת ד'תשב![3] אגב אעיר, כי בעקבות הרמב"ם הלך בעל ספר הפליאה והוא מונה כל מסכתות הש"ס: זרעים … יא מסכתות. מועד … משקין והוא מועד קטן … יב מסכתות. נשים … גיטין, סוטה … ז מסכתות. נזיקין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא מסכת אחת … ח מסכתות. קדשים … יא מסכתות. טהרות … פרה אדומהמכשירין, ידים, זבים, טבול יום, עוקצים, יב מסכתות. והנה הם סא מסכתות ותקכג פרקים (ספר הפליאה, פשמישל תרמד, דף כה ע"ב).[4] מספר המסכתות והסימן ולבך יהי גס בהן לא נדפס בסוף סמ"ג, לר' משה מקוצי, אלא בסוף ביאורי רי"א שטיין לסמ"ג (ויניציאה שז, דף שיד ע"א): ויען כי בספר הנכבד הזה ובמורה מקום שנתוסף בו, לרוב פעמים, לא הוזכרו בו כי אם שמות הפרקים לבד, ובאולי יש בתלמידים אחד מני אלף שלא ידע מקום תחנות איזו פרק באיזה מסכתא הוא, אמרנו להדפיס בסוף הספר מספר צבא כל המסכתות ולקרא בשם כל פרקיהם, למען יהיה הספר הזה שלם בכל תועלתיו / והיו בו אותות אותתיו / וכל דורשיו לא יחסרו מכל טובותיו. ותפסנו בהם הדרך איש איש על דגלו באותות אשר סידר ומסר לנו ראש החכמים וסוף התנאים רבינו הקדוש ע"ה, בהעלותו על ספר ענן הכבוד ספיר ספירי / אמרי משנה בשית סדרי, זכר לדבר והיה אמונת, עת"ך, חוס"ן, ישועו"ת, חכמ"ה, ודע"ת, והם זרעים, ומועד, נשים, נזיקים, קדשים, וטהרות, וסימניך זמ"ן נק"ט. וחלקם לסג מסכתות. וסימניך. כללא נקוט בידך ולבך יהא ג"ס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים, וסימניך ע"ל קדש"ך ותפארתך. עכ"ל.בדפוס-צלום של ביאורי רי"א שטיין, שנדפס בשנת תשכא בירושלים, השאירו המדפיסים הרשלנים את הכותרת בראש הדף [המסומן: סד!]: רמזי פרקי שיתא סדרי משנה, ואִלו את הרמזים עצמם השמיטו![5] כאן הוא דייק בהעתקתו וביחוס הדברים למי שאמרם! עי' הערה קודמת.[6] =שם הגדולים, מהדורת בן-יעקב, מערכת גדולים, אות א, סוף סימן קמה.[7] ראה להלן, פרק ב.[8] דבריו בכל הפרקים (שבלשון רבים) מתייחס לפרק אחד בלבד, לפרק ג![9] צ"ל: בנוסחא'. כלומר: בנוסחאות.[10] ור' ברוך אפשטין [תרכ-תשא], בתורה תמימה, הערה יג, העתיק דברי מהרז"ו מבלי להזכירו, וכדרכו בקודש![11] ראה: בבא קמא קב סע"א; עבודה זרה ז ע"א.[12] שם ושם.[13] במסכת עבודה זרה שם.
 




Review: Or Hayyim Commentary

ביקורת ספרים: אור החיים על חומש בראשית הוצאת מוסד הרב קוק[1]מאת: רב צעיר
ביריד הוצאת מוסד הרב קוק בחודש ניסן האחרון ראיתי שיצא לאור חומש עם פירוש אור החיים בצורה ערוכה ומהודרת. עד לחודש ניסן יצא לאור הפירוש לחומשים בראשית, שמות, ויקרא. מכיוון שתכננתי להתחיל ללמוד את פירוש אור החיים לקראת תחילת ספר בראשית השנה, החלטתי לרכוש את הספרים מתוך תקווה שעד ליריד בניסן הבא יצאו שני החלקים האחרונים (שמאז יצאו לאור, ונעיר עליהם בקצרה בהמשך).פירוש אור החיים בהוצאה זו הוגה והוכן לדפוס על פי דפוס ראשון בתוספת הערות ביאורים ומראי מקומות על ידי הרב ישראל יוסף פרידמן (כך נכתב בעמוד השער). מלבד המהדיר, הרב ישראל יוסף פרידמן, חתומים בשמם על כרכים אלו כצוות העורכים: הרב שמואל נחום הלחמי, הרב מרדכי ליב קצנלנבוגן, הרב אליעזר טורק והרב נתן לויפר. כשרכשתי את הספר, לא בדקתי תחילה שאכן מדובר בספר איכותי כי סמכתי על הוצאת מוסד הרב קוק ועל עורכיו שהוציאו בעבר ספרים איכותיים מאד בתחום הפרשנות כמו חומש “תורת חיים”, הגדת תורת חיים, מגילת אסתר תורת חיים, פרקי אבות “משנת ראובן” ועוד, שאני מאד נהנה מהם. כך, חשבתי שמן הסתם גם כאן מדובר בהוצאה איכותית. הנחתי שהמטרה של מהדורה בתוספת הערות וביאורים הוא להסביר ללומד יותר טוב את כוונתו של האור החיים בפירושיו. לצערי, התבדיתי. במקום לקבל פירוש מדויק ופשוט לדברי האוה”ח המתבסס על דבריו, בספר זה ניתן למצוא דרשנות ופירושים שאינם קשורים לדבריו של האור החיים. ניתן מספר דוגמאות. שתי הדוגמאות הראשונות הן של טעויות ממש וחוסר הבנה מוחלט של דברי האור החיים. הדוגמא הראשונה היא אולי הדוגמא הבוטה ביותר שנתקלתי בה והיא מופיעה בפרשת תולדות. שם כותב האור החיים (בראשית כה ל):”על כן קרא שמו אדום” פירוש הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא שם האדום האדום שני פעמים, אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו קרא שמו אדום בשמו ועשו בדיק בשמא היה כאומרו “הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים”.המהדיר כאן יצא מגדרו וחידש דבר שלא מופיע בשום מקום:ר”ל עשו קרא לנזיד ‘אדום’ על שמו כי לשון נופל על לשון הוא… ועי’ דעת זקנים לבעלי התוס’ שהקשו וכי בשביל הלעטה של מעט עדשים יקראו שמו אדום… ולדברי רבינו לא דבאמת כינו לעשו בשם אדום עוד קודם אכילת הנזיד, ועשו הוא הקורא לנזיד עדשים בשם אדום על שמו, ובזה יתיישב גם מה שאמר הכתוב ‘על כן קרא שמו אדום’ ולא אמרו ‘קראו’ לשון רבים [דאז הכוונה שקראו כן לעשו]. מלבד הטעות המוחלטת בהבנת דברי אור-החיים, כאילו שאור-החיים הבין ש”על כן קרא שמו אדום” פירושו שעשו קרא לנזיד אֶדום, המהדיר לא שם ליבו להסביר, עפ”י שיטתו, מדוע שהתורה תספר לנו איך קראו לנזיד? האם זו קושיא פחותה מזו של בעלי התוספות? הדוגמא הבאה היא גם כן חוסר הבנה מוחלט של דברי האור החיים. את הפסוק “יוסף היה רועה את אחיו בצאן” (בראשית לז ב) מפרש האור החיים:אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך ‘היה רועה את אחיו’ בעניין הצאן, פירוש בדרך אכילת הצאן. ברור מהמשך דברי האור החיים שהכוונה היא שיוסף היה משגיח על אחיו בעניין הדרך שבו הם היו אוכלים צאן – שהוא חשד בהם על אבר מן החי, שכן כך כותב האור החיים רק מספר שורות לאחר מכן:וממוצא דבר אתה למד מאומרו ‘רועה את אחיו’ בדין הצאן, הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זהאך למהדיר היתה כאן הברקה של ממש:בדרך אכילת צאן- אפשר כוונתו על דרך שאמרו במדרש [ילקוט שמעוני תהלים רמז תתכג]: “ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. רבי יהושע הכהן בשם רבי חנינא בר יצחק מהו ממכלאות צאן שהיה דוד כולא אלו מפני אלו מוציא הגדיים ומאכילן ראשי עשבים, מוציא את התישים ומאכילן אמצען של עשבים, מוציא את הזקנות ומאכילן עיקרן של עשבים”. וזה יורה על הכשרתו למלכות כמו שאמרו (שם) על דוד שאמר הקב”ה “הואיל ויודע לרעות את הצאן יבא וירעה צאני”. כלומר, המהדיר הבין שהאור החיים כתב שיוסף היה משגיח בעניין הרגלי האכילה של הצאן. זה בודאי לא מה שהתכוון האור-החיים.עוד דוגמא למה שבעיני היא טעות בהבנה מופיעה בפרשת בראשית (בראשית ב ג), שם כותב האור החיים:”ויברך אלקים וגו'” – צריך לדעת מה היא הברכה… והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה’ כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר, הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול, אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר.כלומר, מכיוון שהשבת היא “שבת לה'” היינו מצפים שיידרש מן האדם להינזר מכל הנאות העולם הזה הגשמיות שהם ענייני חול, ויעסוק רק בעניינים רוחניים – כמין יום כיפור של פעם בשבוע. אך במקום זאת אנו מוצאים שדווקא בשבת האדם יותר נהנה מענייני העולם הזה מאשר בימות השבוע – הוא אוכל שלש סעודות במקום רק שתיים, הוא אוכל לחם משנה, ישן יותר וכד’. זהו הברכה שברך אלקים את היום השביעי – על אף שזה יום שאנו פורשים מעסקי החול, יום השבת לא רק שאיננו חסר בהנאות הגשמיות אלא יש בו יותר הנאות גשמיות מיום רגיל. על המילים האחרונות “והוא דבר הפך הסדר” מעיר המהדיר:כי הסדר הטבעי הוא שאם אינו מתעסק במלאכתו ביום השבת יהיה חסר ויפסיד מממונו חלק השביעי בכל שבוע, ואעפי”כ נתברך יום השביעי שלא יהיה חסר מאומה, ויותר מכך שמרבים בו בתענוגים וכמ”ש חז”ל ‘לוו עלי ואני פורע’.אך האמת היא שהאור החיים סך הכל מתמודד עם השאלה הפרשנית מדוע נכתב “ויברך… את יום השביעי ויקדש אותו” – לכאורה היה נכון יותר לומר שמברכים את היום לאחר שהוא כבר קדוש, כלומר “ויקדש… את יום השביעי ויברך אותו”. “היפך הסדר” הוא שהקב”ה קודם ברך ואחר כך קידש את יום השביעי. עוד מקום שהמהדיר טעה בו, לדעתי, זה בתחילת פרשת וישלח. שם כותב האור החיים: “ויירא יעקב מאד ויצר לו” פירוש נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד ‘ליהרג’ ירא מאד, וכנגד ‘להרוג’ וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב ‘מאד’ אחר ‘וייצר’.עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, והכין עצמו בכלי קרב “ויצר לו”, כי אפשר שלא יעשה עשו רע, וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם “ויחץ וגו'” פירוש חיצה העם, חצי העם מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו וחצי מחנהו מוכן ומזויין. כך מסביר המהדיר את החלק הראשון של דברי האור-החיים:”לא אמר הכתוב מאד אחר וייצר” וכמו שאמרו חז”ל “בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות” כי לצדיקים טוב הוא המות שהם מזומנים לקבל שכרם, אך מכל מקום היה יעקב ירא כי חשש שנתמעטו זכויותיו בשביל הנסים שנעשו לו, וכמו שאמר “קטנתי מכל החסדים”, וכמו שפירש רש”י שם, אבל היה מיצר על שיהרג עשו, וכמש”כ רש”י שהיה מיצר שמא יהרג ושמא יהרוג הוא את עשו. זאת, כאשר ברור שכוונת האור החיים לומר שליהרג יעקב פחד “מאד” ולהרוג הוא לא פחד “מאד” וחס ושלום לומר “כי לצדיקים טוב הוא המות”. על חלקו השני של דברי אוה”ח המהדיר כותב כך:ויצר לו – יו”ד שויצ”ר דגושה כאילו נכתב וייצר וכמש”כ רבינו, וזה על דרך מה שנאמר לעיל “וייצר ה”א את האדם” ואמרו חז”ל “וייצר שתי יצירות” אף כאן שני צרות היו לו אם עשו בא להלחם עמו הרי אין לו כלי קרב, ואם יכין כלי קרב והוא בא לשלום תתעורר אצלו השנאה בראותו יעקב מכין עצמו למלחמה. זאת, כאשר דברי האור החיים מסובים על הכפל של “וירא” ו”ויצר” – ולא על הדגש ביו”ד של “ויצר” כמובן (ובודאי שאין שום קשר ל”וייצר ה’ אלקים את האדם”). עוד דוגמא מהסגנון הזה ניתן להביא מתחילת פרשת נח (בראשית ו’ ט’), שם דן האור החיים בשאלת החזרה על המילה “נח” בפסוק “אלה תולדות נח, נח איש צדיק”. האור החיים מסביר כך:עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך, “אלה תולדות נח וגו'”, פירוש אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו, אחד ‘נח’, והוא על דרך אומרם ז”ל: ‘…ריש לקיש אמר: קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח ננוחו וכו” ע”כ. זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם שנית ‘נח’.כלומר האור החיים מפרש את הפסוק כך: “אלה תולדות נח: [א.] נח – שהאנשים נינוחו. [ב.] איש. [ג.] צדיק. [ד] תמים. וכו'”. וכאן מסביר האור החיים מה פירוש ש’נח’ הוא מעשה טוב שעשה נח. ואיך הבין המהדיר? כך:”מה שהוליד מהטובות באמצעותו” פי’ מה שחידש נח טובה לבאי עולם באומרו פעם שנית ‘נח’, כי תיבת ‘נח’ הראשונה תורה על המנוחה שאלו שמתו והיו בקבריהן נינוחו.כמובן שהאור החיים למד שנינוחו ממילת ‘נח’ השניה, ולא הראשונה. פירוש דברי האוה”ח “מה שהוליד הטובות באמצעותו” זה פשוט הסבר למילים “אלה תולדות נח” שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, והפירוט מה הם המעשים הטובים הוא: נח, איש, צדיק, תמים וכו’ כפי שהסברנו לעיל, ודבריו של המהדיר הם מוטעים לחלוטין.  לעומת מקומות שבהם המהדיר טעה באופן מוחלט בהבנה, פעמים שסתם מדובר בספקולציות חסרות כל בסיס וחסרות כל קשר לדברי האור החיים. לדוגמא, האור החיים מסביר את הפסוק “המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו” (בראשית לז ח) באופן הבא:טעם כפל “המלוך” “אם משול” להיות כי יש בפירוש החלום שני דרכים, האחד מלכות ממש, והשני ממשלה. והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון אבל הממשלה בגדר מוחלט… ולזה תרגם אונקלוס במלכות-את מדמי, ובממשלה-את סביר. המהדיר מנסה להסביר מה ההבדל בין מלכות לבין ממשלה:בקול אליהו כתב בשם הגר”א מוילנא וכ”ה באבן עזרא שמלך הוא מי שהעם ממליך אותו מרצונו, ומושל הוא זה מי שמושל מעצמו בכח, ואפשר שלזה נתכוין רבינו בדרך הראשונה שהוא מלכות ממש דהיינו שהעם ממנים אותו, ודבר זה הוא בגדר ספק כי לפי שנאתם אותו ודאי לא ימליכוהו מרצונם, והדרך השני הוא החלטיי-ודאי כי זאת הדרך היחידה שיטיל ממשלתו עליהם בכח הזרוע. בהמשך מביא המהדיר גם את דעת הרמב”ן ש”המלוכה והממשלה שניהם ענין אחד, רק שהממשלה דרגה נמוכה מהמלוכה”. אעפ”כ הוא ממשיך להסביר את דברי האור-החיים בדרך הגר”א והאבן-עזרא שהוא הביא בתחילה, בדבריו בהסבר הראיה מתרגום אונקלוס:במלכות את מדמי- ‘מדמי’ פירושו מדמה בנפשו. ועל המלכות שהיא ספק אמרו לו שהוא מדמה בנפשו, כי ודאי אין הדבר יתכן, שהם ימנוהו למלך עליהם מרצונם. ובממשלה את סביר- ‘סביר’ פירושו שכך אתה סבור ומוחלט הדבר בדעתך שתהיה למושל עלינו. יש להדגיש שבשום מקום באור החיים אין ראיה או סיבה להסביר כך את דעתו על החלוקה בין מלוכה לממשלה, ודווקא מזה שהוא כתב “מלכות ממש” משמע שהוא סובר כרמב”ן ש”המלוכה והממשלה שניהם ענין אחד, רק שהממשלה דרגה נמוכה מהמלוכה”. דוגמא נוספת מעניין זה מופיעה בתחילת פרשת לך-לך (בראשית י”ב א’), שם שואל האור החיים אודות:שדיבר אליו ה’ קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראיםאת דבר השאלה הסביר המהדיר באופן פשוט מאד:שלא נאמר ‘וירא אליו’ אלא לקמן פסוק ז’ [וירא ה’ אל אברם ויאמר וכו’].לענ”ד השאלה יותר מורכבת מזה, והיא נובעת מתוך השוואה למשה, גדעון ושמואל שהיתה אליהם התגלות בפעם הראשונה שה’ דבר אליהם וכאן אין שום התגלות כזאת. אך אני מוכן לקבל, במקרה הזה, את הסברו של המהדיר כהסבר לגיטימי. האור החיים עונה על השאלה כך:להיות שהוא [-אברהם] עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר. כדי להסביר את דברי האור החיים, המהדיר ראה צורך להביא את דברי חז”ל:”נשתדל בהכרת בוראו” כמשאחז”ל (בראשית רבה לט א) ‘לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב”ה ואמר לו אני הוא בעל העולם’. “בהתחכמותו” …ששאל ‘וכי יש בירה בלא מנהיג’.אבל משום מה המהדיר בחר להוסיף עוד משפט. על סוף דברי האור החיים “לזה לא הוצרך להגלות אליו”, כותב המהדיר:ובאמת במדרש אמרו שנגלה אליו ואמר לו ‘אני בעל הבירה’. מה ראה המהדיר לכתוב משפט זה? מה הוא רצה ללמד בזה? לי אין תשובה. הדוגמא האחרונה מהסגנון הזה שבחרתי להביא הוא מדברי האור החיים על הפסוק “ויאמר ה’ לא ידון רוחי באדם לעולם” (בראשית ו’ ג’), שם כותב האור החיים:ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. כאן מעיר המהדיר כך:עי’ שו”ת דברי חיים לגה”ק ר’ חיים מצאנז (ח”ב יו”ד סי’ רה) שאלה אודות אחד שפגע בכבוד רבינו האוה”ח הקדוש ואמר שלא עשה ספרו ברוח הקודש, ומסיים שם את תשובתו שודאי רבינו אוה”ח הק’ חיבר את ספרו ברוח הקודש, ולפי”ז מ”ש כאן הוא רק מחמת ענתנותו (- כך במקור). קשה לומר שזה פשט דברי האור החיים, וקשה עוד יותר לומר שניתן לפרש כך את דבריו כאן. אמנם, בודאי שיש מקום להזכיר את דבריו של הדברי-חיים, אך התוספת של המהדיר על דבריו רק גורע. בהקדמה לספר, המהדיר בחר שלא לכתוב שום דבר על תולדותיו של רבי חיים בן עטר, בעל האור החיים (מלבד זה שהוא יליד מרוקו). כמו כן, הוא גם לא מצא לנכון לכתוב משהו על שיטת פרשנותו, מלבד פיסקה אחת:חיבור ה”אור החיים” על התורה אינו ספר דרושי, עיקרו הוא ביאור על התורה בדרך הפשט, חדירה לעומק השיתין של פשטי הכתובים, עמידה על קוצו של יוד בביאורי הכתובים ובלשונות השונים שהתורה נוקטת בהם, אף סדרי הכתובים גם הם מוצאים את ביטויים בהבנתו החודרת של רבינו, כשהוא חוקר ודורש למשמעותן של המאורעות וסדרי הכתובים ותוך כדי דבריו אנו מוצאים בהם פירושים מחודשים וביאורים מתוקים מדבש לאמיתה של תורה.לא נכתב שום מילה על הזמן בו נכתב הספר, על האופן בו נכתב הספר או שום דבר אחר בסגנון זה. המהדיר גם לא שטח בפני הלומד באילו ספרים הוא נעזר במהלך עבודתו. מוסד הרב קוק הם בעלי הזכויות על חלק גדול מכתביו של הרב ראובן מרגליות ביניהם ספר “נר למאור” ובו ציוני המקורות לפסוקים ולמאמרי חז”ל שבדברי אור החיים וכדרכו בקודש הוא מעיר ומפרש ביטויים קשים בדברי האור החיים (ראוי לציין כאן גם לעובדה שהרב מרגליות גם כתב ספר תולדות האור החיים). את העבודה הרבה שעשה הרב מרגליות בזמנו בעזרת מוחו החריף, היום קל מאד לבצע בעזרת חיפושים פשוטים במחשב, כך שבהחלט ייתכן שהמהדיר לא השתמש בציוני המקורות שכתב הרב מרגליות. אך חלק מההערות הקצרות שהעיר הרב מרגליות בתוך דבריו הועתקו כלשונם לתוך דברי המהדיר בתוספת “(נל”מ)” בסופו. אדם שאיננו מכיר את ספרו של הרב מרגליות, נר למאור, אין שום דרך לדעת מה זה נל”מ. יש ספרים נוספים שהמהדיר מפנה אליהם באותו צורה: שפ”ח, ברכ”ש. כמו כן גם כאשר המהדיר מפנה בפירושיו לספרים נוספים בשמם המלא הוא איננו מציין מי מחברם של ספרים אלו, היכן בדיוק (פרק, עמוד) נמצא המידע אליו הוא מפנה, על איזה הוצאה מדובר, וכדומה. דוגמא לכך מופיעה בבראשית פרק מ”א פסוק א’ ד”ה “עד ששלמו” בו מפנה המהדיר “כדאיתא בספר צפנת פענח”, מבלי להזכיר מיהו “צפנת פענח” זה, היכן איתא בספר זה וכדומה. דוגמא נוספת בבראשית פרק ל”ז פסוק ב’ ד”ה “והיכן הם” בו כותב המהדיר “וכן הקשה בסגולת משה” מבלי להזכיר כנ”ל. לאחרונה ראיתי באתר של מוסד הרב קוק שלפני כמה חדשים סיימו להדפיס גם את פירוש האור החיים לחומש במדבר ודברים. מעניין לציין שלפירוש על חומש במדבר התווסף מהדיר נוסף על הרב פרידמן, ובחומש דברים המהדיר הוחלף לחלוטין. אין לי דרך לדעת אם שינויים אלו התרחשו בעקבות טיב העבודה שהודגמה לעיל מחד, או אם שינויים אלו שיפרו במשהו את איכות העבודה על במדבר ודברים מאידך.כך או כך פניתי בשבועות האחרונים למוסד הרב קוק בנוגע לספר זה ושטחתי בפניהם את טענותי על טיבו הירוד של הספר, וביקשתי שיחזירו לי את כספי שהוצאתי בטעות מתוך מחשבה שמדובר בספר איכותי ויורידו את הספר כליל מהמדפים למען שמם הטוב. נעניתי על ידי יו”ר הנהלת מוסד הרב קוק, הרב יהודה רפאל, באופן הבא: פירוש “אור החיים” בהוצאתינו התקבל בברכה ובשמחה רבה על שולחנם של גדולי ישראל.מותר לך לחלוק על הערותיו של המהדיר ולפרש את דברי האור החיים בצורה שונה.אין מושג שמקבלים כסף בחזרה מסיבה זו שאינך מרוצה מפירושו של המהדיר.תמיד מפליא אותי איך אנשים מכובדים מוכנים להעליל על גדולי ישראל שהם נותנים את ידם לכל מיני שטויות, תוך שהם מתנסחים באופן שמשתמע כאילו הם מכבדים את אותם גדולי ישראל, אך בפועל הם בעצם מבזים אותם בטענות מסוג זה (עוד דוגמא להתנהגות מסוג זה ראו כאן). מאידך, אם יש מישהו שחושב שהאור החיים הקדוש יכול לכתוב שהתורה מספרת לנו שעשו קרא למרק אדום בשם “אֶדום”, אולי אין מה להתפלא.לסיכום, ממה שהעליתי מלימודי בספר “אור החיים” בהוצאת מוסד הרב קוק עד היום, אינני ממליץ לרכוש סדרת ספרים זו. סדרה זו, המכילה ששה כרכים, בודאי איננה מצדיקה את עצמה. להוצאת מוסד הרב קוק אני ממליץ להוריד סדרה זו מהמדפים ולמסור לתלמיד חכם המבין בפרשנות המקרא בכלל ובפירושי האור החיים בפרט את המלאכה להוציא מחדש את פירוש האור החיים על התורה.     

[1]ברצוני להודות למו”ח פרופ’ דניאל י. לסקר שעבר על רוב דברי ועזר בהערותיו להכנת המאמר לפרסום.




The Letter of the Maharal on the Creation of the Golem

The Letter of the Maharal on the Creation of the Golem: A Modern Forgery
By: Shnayer Leiman
For a related post by Dr. Leiman see “Did a Disciple of the Maharal Create a Golem.”

 

I. Introduction
    In 1923, Chaim Bloch (1881-1973), noted author and polemicist,1published a letter of the Maharal (d. 1609) that was previously unknown to all of Jewish literature.2 The letter, dated 1582 (or more precisely: Tuesday of parshat va-yera, [5]343), was addressed to R. Jacob Günzberg (d. 1615), Chief Rabbi of Friedberg in Hesse.3 Rich in content, the letter provides a lengthy and detailed account of why it was necessary for the Maharal to create a Golem, how he went about doing it, and the precise spiritual, psychological, and halakhic status of the created Golem. Bloch assured his readers that the letter was published from an original copy in his possession. In order to quell any doubts, he reproduced a facsimile of the Maharal’s autograph, as it appeared on the original letter.4
    Bloch did not provide much detail about the letter’s whereabouts for the more than 300 years it apparently had been withdrawn from circulation and unknown. He thanks Rabbi Samuel Neuwirth of Vienna for his efforts in acquiring the letter and handing it over to Bloch for publication. Given that it was published together with a series of hasidic documents (including letters of the Baal Shem Tov), allegedly recovered from East European archives that had been plundered during World War I and its aftermath, the impression one has is that the Maharal letter belonged to these archives as well – though this is never explicitly stated by Bloch.5

    In 1931, R. Yitzchok Eizik Weiss (d. 1944), the Spinka Rebbe,6 published the very same letter of the Maharal (without any mention of the prior Bloch publication) based upon — what he believed to be — an original manuscript in his possession. He appended it to the posthumous publication of his father’s אמרי יוסף על המועדים7 .  Although he gave no indication as to when or how the letter came into his hands, two witnesses provide us with some interesting detail.

 

    The first witness, R. Yitzchok Weiss (d. 1942), Chief Rabbi of Kadelburg,8 in his אלף כתב, a book written primarily between 1927 and 1939 but published posthumously in 1997, includes the following entry:
The Gaon and Zaddik of Spinka informed me on Monday of [parshat] Hukkat-Balak, 7 Tammuz, 5682 [= 1922], that a manuscript written by the hand of the Maharal of Prague came into his possession. In it, he responded to R. Jacob Günzberg about the making of the Golem, how and why it was done, and whether the Golem will be included in the resurrection of the dead.9

Thus, we know that the letter reached the Spinka Rebbe no later than the beginning of July in 1922.

    The second witness, R. Samuel Weingarten (d. 1987), noted scholar of Hungarian Jewry and religious Zionist,10 reported that he was present at the home of R. Hayyim Eleazar Shapira (d. 1937), the Munkatcher Rebbe, circa 1922-23, when two of the sons of the Spinka Rebbe [R. Yitzchok Eizik Weiss], R. Naftoli and R. Yisrael Hayyim, approached  the Munkatcher Rebbe with a query. They carefully removed a manuscript from a large envelope and asked the Rebbe to examine it. It was a handwritten letter signed by the Maharal of Prague and it dealt with the creation of the Golem. They explained that a soldier who had been taken captive at the Russian front during the World War, and who had participated in the looting of government archives during the Russian revolution, had brought the letter to their father and was prepared to sell it to him for a stiff price. Since the Spinka Rebbe was not expert in Hebrew manuscripts, he sought the advice of the Munkatcher Rebbe. The latter examined the manuscript carefully for some fifteen minutes. He then asked that a magnifying glass be brought and he re-examined the manuscript. He concluded that it was worthless; it was a forgery. The sons thanked the rabbi and went on their way with the manuscript.11

 

    In 1969, the very same letter of the Maharal was published once again by R. Zvi Elimelech Kalush of Bnei Brak.12 The title page of the volume assures the reader that the text of the letter was copied from the “original handwritten holy manuscript” penned by the Maharal of Prague himself. Kalush admits that he is simply reprinting the text published by the Spinka Rebbe in his father’s אמרי יוסף. Indeed, Kalush’s text incorporates all the misreadings and printers’ errors of the text as it appeared in the אמרי יוסף and, as often happens when type is reset, adds several new printers’ errors as well.13

 

              Since the letter is often reprinted and quoted as an authentic letter of the Maharal, it is probably useful to list some of the reasons that led the Munkatcher Rebbe and others14 to declare that it is a forgery. In order to facilitate discussion of the evidence, the full text of the letter is printed below, with each line identified by number.

 

II. Letter of the Maharal15

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
III. Evidence of Forgery16

 

p. 86, l. 2:  ושלום     The 1931 edition reads correctly: והשלום. As an epistolary formula, the phrase חיים שלום וברכה (and its variations) does not appear in Jewish literature prior to the eighteenth century.
 אל כבוד יד”נ   As an epistolary formula, the phrase  אל כבוד יד”נ does not occur in Jewish literature prior to the eighteenth century.

 

כקש”ת  This abbreviation for כבוד קדושת שם תפארתו first appears in Jewish literature in the eighteenth century.

 

p. 87, l. 6:   בשנת השלום (בו?) לפ”ק The 1931 edition reads correctly: בשנת ה’ של”ב לפ”ג. Thus, according to the Letter, Maharal was appointed Rabbi of Prague in 1572.  According to the historical sources, the Maharal was appointed Rosh Yeshiva of Prague in 1573.  His appointment as Rabbi of Prague came many years later.

 

p. 87, l. 8:    The Maharal is depicted throughout the letter as devoting all his energies to countering the blood libel in Prague. There is no historical evidence – Jewish or Christian – of a charge of blood libel in Prague during the lifetime of the Maharal.

 

p. 87, l. 12:  Cardinal Johann Sylvester is described here as the leading Christian authority in Prague. No cardinal by that name served in Prague or, for that matter, anywhere else in Christian Europe. For a list of the cardinals who functioned in Prague, see Hierarchia Catholica Medii Aevi 3(1920), pp. 297-354; 4(1935), p. 288; and 5(1952), p. 323; and cf. A. Frind, Die Geschichte der Bischoefe und Erzbischoefe von Prag, Prague, 1873, pp. 178-249.

 

p. 87, l. 27:  An anti-Semitic priest and rogue in sixteenth century Prague by the name of Thaddeus is unknown to all of Jewish and Christian literature prior to the twentieth century.

 

p. 87, l. 28:  יהודים חשוכים בדעתם, used here in the sense of “unenlightened Jews,” is a usage found only in modern Hebrew literature. 

 

p. 88, l. 4: Rudolph II is described here as serving as King of Bohemia in 1572-3. In fact, Maximilian II served as King of Bohemia and Holy Roman Emperor in 1572-3. It is surprising that the Maharal confused these two kings with each other.

 

p. 88, l. 6: The Maharal reports that he was summoned for an audience with King Rudolph in 1573. Aside from the fact that Rudolph was not in office at the time, the Maharal met with Rudolph only once – in 1592. See the testimony of the Maharal’s disciple, R. David Gans, צמח דוד, ed. M. Breuer, Jerusalem, 1983, p. 145. Since this letter was allegedly written and sent to R. Jacob Günzberg in 1583, the confusion here is astonishing.

 

p. 89, l. 7:    מולדווקא refers to the Moldau River, today the Vltava River. It is surprising that the Maharal was unaware of the correct spelling for this river in Hebrew – an essential ingredient for the writing of legally valid divorce documents. In the commentaries to the standard editions of the שלחן ערוך it is always spelled מולטא17. It is even more surprising that the Maharal was unaware of the fact that the Moldau flows through the center of the city of Prague, and not on the “outskirts of the city” (see line 6).
p. 90, I. 21-22: Maharal here refers to the permutations and combinations of the Hebrew letters that enable one to create a Golem, as they appear in the printed editions of Sefer Yetzirah. Alas, no such permutations and combinations appeared in any of the printed editions of Sefer Yetzirah until 1883 (פירוש הר”א גרמיזא על ספר יצירה, Przemysl, 1883).18

 

p. 91, l. 20:   כלי המ”ש = כלי המורה שעות, a watch or clock. This term first entered  Hebrew in the nineteenth century.
p. 91, l. 25:  מכונה  in the sense of “machine” entered Hebrew in the modern period.

 

p. 94, l. 9: The signature reads: Judah, dubbed Leib, son of R. Bezalel. In fact, the Maharal never signed his name in this manner. See A. Gottesdiener, המהר”ל מפראג: חייו תקופתו ותורתו, Jerusalem, 1976, pp. 19 and 29. 

 

IV.  Comments
    We have hardly exhausted the evidence – historical and linguistic – that can be adduced in order to prove that Bloch’s Letter of the Maharal is a forgery. The cumulative evidence is sufficiently overwhelming that there is really no point in adducing more of the same. Suffice to say that anyone familiar with the syntax and vocabulary of the authentic, published writings of the Maharal will recognize instantly that the Letter of the Maharal is a crude forgery. What remains to be investigated is the identity of the forger. Who forged the letter of the Maharal? When was it forged? Why was it forged? While we cannot provide answers to these questions (due to our ignorance), the following comments may prove useful for others who wish to do so.
1. Much of the material in the Letter of the Maharal was borrowed directly from R. Yudel Rosenberg’s נפלאות מהר”ל, Piotrkow, 1909.19 Clearly, the Letter of the Maharal is dependent upon נפלאות מהר”ל. It is unclear whether both documents came from the same hand, or whether the Letter of Maharal was an independent work. Either way, the Letter of the Maharal may have been a forgery done in order to “prove” the authenticity of נפלאות מהר”ל by providing the original manuscript of the Letter, together with the signature of the Maharal. It would have been much too cumbersome to provide a forged manuscript of the entire text of Rosenberg’s נפלאות מהר”ל 20.
2. It is noteworthy that the Letter of the Maharal was not included in, or even mentioned by, Chaim Bloch in his reworking and expansion of R. Yudel Rosenberg’s נפלאות מהר”ל18 This suggests that the Letter first reached Bloch sometime after 1919, i.e. after he had published his final version of the Golem stories.
3. I am not aware of any evidence that either suggests or proves that Bloch – despite his predilection for forgery21 – forged the Letter of the Maharal. It is perhaps more likely that the forger of the Kherson Geniza (see note 5) was responsible for the forged Letter of the Maharal.

 

One matter, however, deserves further attention. Bloch, after all, published a facsimile of the Maharal’s signature. Precisely for that reason the publishers of the later editions, misled by the signature, stress the fact that the Letter of the Maharal was written בכתב יד קדשו. In 2009, the four hundredth yahrzeit of the Maharal was commemorated throughout the world. Those commemorations have yielded a remarkable volume, recently published in Prague. Entitled Path of Life: Rabbi Judah Loew ben Bezalel, the opening pages include a genuine facsimile of the Maharal’s signature.22
Here is the Maharal’s signature as published by Bloch:

 

Here is the Maharal’s signature in the recently published Path of Life:23

Quod erat demonstrandum!

 

In sum, the Letter of the Maharal is a modern forgery. It should not and cannot be cited as evidence relating to the Maharal, the Golem, or any of the events that occurred in the sixteenth century. It is a twentieth century document that was probably forged sometime between 1909 and 1922. At best, it sheds light (or: darkness) on what Jewish forgers were thinking and doing during the first quarter of the twentieth century.
NOTES

 

 See the entries on Bloch in G. Bader, מדינה וחכמיה, Vienna-New York, 1934, p. 40; I. Landman, ed., Universal Jewish Encyclopedia, New York, 1940, vol. 2, p. 396; and M. Wunder, מאורי גליציה, Jerusalem, 1978, vol. 1, cols. 502-506 (and vol. 6, col. 213). It is unconscionable that no entry on Bloch appears in either edition of the Encyclopaedia Judaica. Bloch was a prolific author and an astute polemicist who contributed significantly to a variety of Jewish topics, including folklore, apologetics, and anti-Zionist sentiment. A biography and intellectual history of Bloch remains a scholarly desideratum.
2 קובץ מכתבים מקוריים מהבעש”ט ותלמידיו זי”ע, Vienna, 1923, pp. 86-94.
On R. Jacob Günzberg, see D. Maggid, תולדות משפחות גינצבורג, St. Petersburg, 1899, pp. 12-13. It is unclear when Günzberg was appointed Rabbi of Friedberg. R. Man Todros Spira served as Rabbi of Friedberg until circa 1582. He was succeeded by R. Samuel b. Eliezer, who was succeeded by Günzberg. See A. Kober, “Documents Selected From the Pinkas of Friedberg, a Former City in Western Germany,” PAAJR 17(1947), pp. 28-29.
See below for the facsimile of the signature. In fairness to Bloch, it should be noted that he equivocated somewhat as to whether the document was an original or a copy. On the title page of the volume, and under the facsimile of the signature itself, he clearly implied that the letter and the signature were originals, not copies. Toward the end of the Introduction to the volume, however, Bloch describes the manuscript as ancient, difficult to read, and “ascribed to the Maharal.” Indeed, he invites his scholarly audience to determine whether or not the autograph is authentic.
5  The hasidic documents allegedly recovered from East European archives are known in scholarly circles as the Kherson Geniza. The Kherson Geniza has generated a rich literature, too cumbersome to be listed here. Some of the more important discussions are: D.Z. Hilman, אגרות בעל התניא ובני דורו, Jerusalem, 1953, pp. 240-272; Y. Raphael, “גניזת חרסון,” Sinai 81(1977), pp. 129-150; B. Schwartz, “די כערסאנער גניזה,” Der Yid , November 2 – December 28, 1984; A. Rapoport-Albert, “Hagiography with Footnotes,” History and Theory 27(1988), pp. 119-159; H. Liberman, “הוי גוי חוטא,” in ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ, New York, 1996, pp. 139-140; and M. Rosman, Founder of Hasidism, Berkeley, 1996, pp. 123-125.
6  See Tzvi M. Rabinowicz, Encyclopedia of Hasidism, Northvale, 1996, pp. 534-535.
7 אמרי יוסף על המועדים, חלק ב׳, Vranov, 1931 (reissued: New York, 1969 and 1990).
8  Kadelburg, also known as Karlburg, Oroszvar, and Rusovce, was some 11 kilometers southeast of Pressburg (= Bratislava). On Weiss, see Y.Y. Cohen, חכמי הונגריה, Jerusalem, 1997, pp. 460-461.
9  אלף כתב, Bnei Brak, 1997, vol. 2, p. 47.
10  See the entry on him in אנציקלופדיה של הציונות הדתית, Jerusalem, 2000, vol. 6, columns 391-393.
11 Samuel Weingarten, “האדמו”ר ממונקטש רבי חיים אלעזר שפירא: בעל תחושה בקרתית” Shanah be-Shanah, 1980, pp. 447-449.
12 שלוש קדושות, Bnei Brak, 1969, pp. 127-135.
13 See, e.g., the last line of the letter, where Kalush (p. 135) mistakenly reads מתפורר, whereas Bloch and the Spinka Rebbe read correctly מתגורר.
 14  See below, note 16.
15 The text is taken from קובץ מכתבים מקוריים, pp. 86-94.
16  The evidence of forgery is culled from G. Scholem’s review of Bloch’s קובץ מכתבים מקוריים in Kiyrat Sefer 1 (1924-5), pp. 104-106; the Munkatcher Rebbe’s comments as recorded by Weingarten (see above, note 11); and my own reading of the text.
17 See also R. Ephraim Zalman Margolioth, טיב גיטין, Lemberg, 1859, p. 52a,  section on the spellings of towns and rivers.
18 For the correct year of publication of R. Eleazar of Worms commentary on Sefer Yetzirah, see S. Ashkenazi’s note in Tzefunot 1(1989), n. 4, p. 122.
19  נפלאות מהר”ל, ascribed to Maharal’s son-in-law, is itself a literary hoax. See S.Z. Leiman, “The Adventure of the Maharal of Prague in London,” Judaic Studies 3(2004), pp. 1-43.
20 Chaim Bloch, Der Prager Golem: von seiner Geburt bis zu seinem Tod, Vienna, 1919. An English version, The Golem: Legends of the Ghetto of Prague, Vienna, 1925, became a best seller, and is often reprinted. Bloch’s version of the Golem stories first appeared in serial form in 1917 in the Viennese periodical Oesterreichen Wochenschrift. For a comparative study of the Bloch and Rosenberg versions of the Golem stories, see A. L. Goldsmith, The Golem Remembered, 1909-1080, Detroit, 1981, pp. 51-72. Unfortunately, much of Goldsmith’s analysis is flawed due to the fact that he read Bloch and Rosenberg in translation, rather than consulting the original texts.
21 See S. Weingarten, מכתבים מזוייפים נגד הציונות, Jerusalem, 1981. Cf. G. Elkoshi, “ספיחי פולמוס,” Moznayim 42(1976), pp. 212-215.
22 A. Putik, ed., Path of Life: Rabbi Judah Loew ben Bezalel, Prague, 2009. The signature, recorded in 1597, appears on the frontispiece and at p. 37. Cf. pp. 73-74. 
23 The ז”ל ה”ה at the end of the signature stands for: זכרונו לחיי העולם הבא .  Cf. the Maharal’s signatures with the very same endings in his הסכמה to R. Samuel b. Joseph’s לחם רב, Prague, 1609 (reissued: Jerusalem, 2003), p. 5, and in the document cited by Gottesdiener, op. cit., p. 29.