1

מסכת אבות – ספרי ראשונים, ספרי ליקוטים ומהדורת ‘עוז והדר’

מסכת אבות:
ספרי ראשונים, ספרי ליקוטים ומהדורת ‘עוז והדר’

עקביא שמש

סקירה כללית קצרה
מסכת אבות והגדה של פסח בחלקה העיקרי, הם שני חיבורים המכילים את תורתם של התנאים. אין קשר בין שני החיבורים הללו בתוכן הפנימי שלהם. אבל יש דמיון חיצוני בין שניהם. למרות ששניהם חיבורים קטנים, הרי שנתחברה סביבם ספרות פרשנית רבה ביותר, שככל הנראה אין דומה לה בהיקף. והנה בעוד שביחס להגדה של פסח נתחבר ספר מיוחד שנרשמו בו כל ההגדות שיצאו לאור למיניהם, והוא מעודכן כמעט עד לימינו,[1] הרי שביחס למסכת אבות יש בידנו רישום מסוים, ואף הוא רק עד שנת תשל”ב.[2] ברם, אם רישום מלא אין בידינו, הרי שרי”י כהן סקר באופן מקיף את פירושי מסכת אבות לפי מקום ישיבתו של המחבר. כמו כן דן באופי הפירוש ובנקודות נוספות שבחר לעמוד עליהן.[3]

אין מן הצורך לומר כי בארבעים שנה חסר שתים שחלפו מאז, נדפסו חיבורים רבים נוספים על מסכת אבות. על פי בדיקה כללית בקטלוגים, אני מעריך את מספר הנוספים בשבע מאות.

והנה ריבוי הפירושים על מסכת זו, יצר את הצורך, כבר לפני כארבע מאות ושלושים שנה, לחבר ילקוט פירושים על המסכת. דבר זה נעשה ע”י ר’ שמואל די אוזידא, מחכמי צפת ומגורי האר”י.[4] הוא כתב את מדרש שמואל על אבות, שנדפס לראשונה בויניציאה שנת של”ט. מאז חזר ונדפס פעמים רבות. ר’ שמואל ליקט את דבריו מפירושים, שחלקם נדפסו כבר בתקופתו, ושחלקם היו לפניו בכתבי יד. ר’ שמואל הוסיף עליהם גם מדברי עצמו. בדרך זו הביא ר’ שמואל לפני הלומדים פירושים שלא היו בהישג ידם, וכוונתי בעיקר לפירושים שהיו בכתבי יד.

במאה שנים האחרונות, כאשר הנגישות לספריות ולכתבי יד המצויים בהם הלכה וגדלה, זכינו להוצאה לאור מכתבי יד של מספר פירושים של רבותינו הראשונים, ושל חכמים שחיו סמוך לגירוש ספרד. להלן מספר דוגמאות:
רמ”א במברגר הוציא לאור את פירוש ר’ יוסף אבן נחמיאש, פאקש, תרס”ז. רב”ז בכר את ספר המוסר, פירוש על אבות לר’ יוסף בן יהודה אבן עקנין, ברלין, תרע”א. מכון תורה שלמה את פירוש ר’ אברהם פריצול, ירושלים, תשכ”ח. רמ”ש כשר ורי”י בלכרוביץ הוציאו לאור שלושה חיבורים: א) פירוש ר’ יוסף אבן שושן, ירושלים, תשכ”ח. ב) פירוש ר’ יצחק בר שלמה מטולידו, ירושלים, תשל”ב. ג) פירושי ראשונים למסכת אבות: פירוש רש”י, פירוש ר’ ידעיה הפניני, פירוש ר’ יוסף חיון, ירושלים, תשל”ג. רי”ש שפיגל הוציא לאור שלושה חיבורים: א) מרכבת המשנה לר’ יוסף אלאשקר, לוד, תשנ”ג (מהדורה שנייה, לוד, תשס”ז). ב) פירוש ר’ מתתיה היצהרי, ירושלים, תשס”ו.[5] ג) מגן אלהים המיוחס לר’ יצחק אבוהב, פתח תקוה, תשס”ז. בשנת תשנ”ב נדפסה בבני ברק מסכת אבות עם פירוש רש”י עפ”י דפוסים ראשונים ונדירים עם מבוא מ”מ ציונים הערות והשוואות בעריכת רמא”ז קינסטליכר, ועם פירוש ראב”ן לר’ אליעזר בן רבי נתן יו”ל לראשונה עפ”י כת”י בעריכת רשי”ה שפיצר. מכון בית אהרן וישראל הוציא לאור את ראשי אבות לר’ יצחק אלאחדב, ירושלים, תשס”ב. רב”צ בן לוי הכהן, סוד פרקי אבות, פירוש קבלי עתיק מאת ר’ דוד בן יהודה החסיד, תל אביב, תשס”ט.

בימינו, אנו עדים למגמה נוספת. פירושי ראשונים למסכת אבות שיצאו לאור זה מכבר, נדפסים שנית, אלא שהדפסה זו היא על פי כתבי יד חדשים, ודבר זה הוא כמובן פועל יוצא של הנגישות לספריות ולכתבי יד המצויים בהן. אף כאן אתן מספר דוגמאות:
מצאנו שוב את זוג החכמים רמ”ש כשר ורי”י בלכרוביץ מוציאים לאור מחדש את פירוש ר’ יונה על אבות על פי כתבי יד, ירושלים, תשמ”ד. ר’ בנימין נתן כהן מדפיס את פירוש ר’ יונה על פי כתב יד קדמון הנמצא במוזיאון הבריטי, ירושלים תשנ”ג,[6] וחזר והדפיסו שוב.[7] ר”י שילת פרסם את פירושו של הרמב”ם למסכת אבות מתוך עצם כתב יד קדשו של הרמב”ם, עם מבוא והערות, ירושלים, תשנ”ד. כן יצאה לאור מהדורה חדשה של בית הבחירה לר’ מנחם המאירי, על פי כתב יד שנתגלה בימינו, עם מבוא, שינויי נוסח, הערות וביאורים מאת רש”ז הבלין, מכון אופק, תשנ”ה. מגן אבות לרשב”ץ דוראן, יוצא לאור מחדש על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים, עם מבוא והערות על ידי רא”ח זייני, ירושלים, תש”ס.[8] ולאחרונה יצאה לאור מסכת אבות עם פירושי הראשונים, הנקראת ‘משנת ראובן’, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס”ה-תש”ע. נדפסו בה פירושי הראשונים: רש”י, ר’ יעקב ב”ר שמשון, רמב”ם, רבינו יונה, מאירי, רבינו בחיי, רשב”ץ, ספורנו, על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים, עם מבוא ציוני מקורות הערות וביאורים מאת רמ”ל קצנלבוגן.

יש ופירושים של הראשונים מודפסים שוב, לאו דווקא על פי כתבי יד חדשים, אלא עם מראי מקומות והערות. הנה ר’ הלל בריסק הדפיס את מסכת אבות עם פירוש ר’ יונה בתוספת הערות וביאורים, ירושלים, תשס”ד. כך מצאנו גם ביחס לראשוני האחרונים. פירושיהם נדפסו מחדש, לא על פי כתבי יד, אלא לכל היותר עם השוואה לדפוסים ראשונים. הוצאתם לאור מחדש באה בגלל התוספת של מקורות וביאורים. כך לדוגמה פירושו של מהר”ל מפראג, דרך חיים, נדפס מספר פעמים עם מקורות וביאורים.[9]

בנוסף לפירושי הראשונים, אנו עדים גם לשפע רב של פירושי האחרונים במשך הדורות. הריבוי של פירושי הראשונים בימינו, וכן הריבוי של פירושי האחרונים שלא סקרנו כאן, הביא ליצירת ספרי ליקוטים על מסכת אבות בצורות שונות.

יש ספרי ליקוטים המבוססים אך ורק על פירושי הראשונים. יש ספרי ליקוטים המשלבים הן מפירושי הראשונים והן מפירושי האחרונים. המלקטים כותבים את הליקוטים שבחרו בהם בשתי דרכים. דרך אחת, הם מעתיקים את לשון המקור ממש, ולכל היותר יוסיפו בסוגריים או בהערה מלות הסבר לפי הצורך. דרך שנייה, המלקטים מעבדים את לשון המקור, מרחיבים את הדברים, מוסיפים הסברים ודוגמות ועוד.[10] עריכת הדברים בתוספת הסברים, הרחבתם והבאת מקורות מקבילים, וכדומה, נותנים כנראה צידוק למלקטים לרשום את עצמם כמחברי הספר, בלא להזכיר כי ביסודו של דבר הספר מושתת רובו ככולו על פירושים ורעיונות שנאמרו כבר בדורות קודמים. יש מחברים שמזכירים עובדה זו בהקדמתם, ויש שפוסחים על כך.

משרבו ספרי הליקוטים כפי שתיארנו זה עתה, החלו להופיע ספרי ליקוטים בצורות נוספות. יש[11] המלקטים מספריו של מחבר מסוים (אחד) את כל מה שיש בספריו אשר קשור עם מסכת אבות.[12] ויש[13] המלקטים מספריהם של מספר מחברים כאשר יש בין המחברים הללו קשר מסוים.[14]

 
מהדורת עוז והדר
במאמר זה נייחד את הדיבור בעיקר על מהדורה מיוחדת של מסכת אבות, שיצאה לאור זה מקרוב. כוונתנו לספר מסכת אבות המבואר, מתיבתא, מהד’ עוז והדר, ישראל, תשס”ט.
ברצוני לציין מיד כי אין מטרת המאמר חלילה וחס לפגוע במהדורה זו, ולא בתלמידי החכמים שעסקו בהכנתה. אין ספק כי מהדורה זו ראויה לשבח, והיא לעזר רב ללומדי מסכת אבות. מטרת הדברים היא ללמד את כל העוסקים במלאכת ההדרה, או הכתיבה והליקוט, עד כמה עליהם להיות קפדנים, דייקנים וזהירים בהבאת מקורות, בבדיקתם, ובכל הנוגע להצגתם הנכונה לפני הלומדים.
בשער הספר נדפס:
מסכת אבות – המשנה ומפרשיה במתכונת ‘משניות ע”א פירושים’: רע”ב, מלאכת שלמה, תוספות יו”ט, תוס’ רע”א, ביאור הגר”א, תפארת ישראל, ועוד, וכן מסורת הש”ס, שינויי נוסחאות, וילקוט מפרשים.
ביאור מתיבתא – המשנה מבוארת עפ”י גדולי הדורות עם המדורים הבאים: באורי המשנה עם ציונים והערות, ורקע לכל משנה. ילקוט ביאורים – אוצר נרחב מבאר רבותינו. אליבא דהלכתא ופניני הלכה – הלכות והליכות כפתור ופרח – פניני דרוש מוסר וחסידות.
בראש הספר הוצב מבוא ייחודי ומקיף על מהות מסכת אבות, שמותיה, מיקומה בש”ס, ספרי חז”ל שנתחברו עליה, ברייתות שנספחו לה, שלשלת מסירת התורה, מנהג קריאתה בשבת, סקירת מעלות מסכת אבות מהדורת ‘עוז והדר’.
לפנינו מהדורה מפוארת בת ששה כרכים, הנקראת מהדורת נוסענצווייג, כשכל כרך מכיל פרק אחד של המסכת. המהדורה נערכה על ידי צוות גדול של רבנים, ביניהם גם מבקרים ועורכים, כדי שיצא מתחת ידם דבר מתוקן. שמותיהם נמצאים בראש הספר, והם כששים רבנים, שזהו מספר מכובד ביותר. ואכן לפנינו מהדורה נוחה מאוד ללימוד. מיגוון הפירושים הוא רב ביותר, ומאפשר ללומד לעמוד על הבנת המשנה באופנים שונים. גם העיצוב של המהדורה נאה ביותר, ואף הוא מושך את לב המעיין.

בראש הספר לאחר שמות הרבנים נמצאים דברי פתיחה מאת ר”י לייפער נשיא ומייסד מכון ‘עוז והדר’, וכן דברים מאת רמ”מ פומרנץ. לאחר מכן, מתחיל מניין דפים חדש, ונדפס “מבוא למסכת אבות”, ללא שם מחבר. אחריו, מתחיל מניין דפים חדש, ונדפס: “מסכת אבות מהדורת ‘עוז והדר’ – כמה מעלות טובות”, מאת הרב ישראל ליפל. הרב ליפל מונה את מעלותיה של מהדורה זו, ודבריו הם הרחבה רבה על התאור הנמצא בשער הספר שהעתקנו לעיל. ואחר כל דברי הפתיחה הללו, מתחיל מניין דפים חדש, ומתחיל גוף הספר כמתואר לעיל, ונכתבהו עתה בפירוט.

בתחילה נמצא מדור ‘המשנה ומפרשיה’, שבו מודפסת המשנה בניקוד, עם הפירושים הרגילים על הדף כמו בדפוס וילנא,[15] אבל בעיצוב חדש. לאחר מכן מדור הנקרא: ‘קובץ מפרשים’, כמו בדפוס וילנא, אלא שהוא סודר מחדש על פי סדר המשנה, ובעיצוב חדש. המדור הבא: ‘פרקי אבות, מתיבתא’. מדור זה נחלק לארבעה חלקים. הראשון: ‘ביאורי הפשט’. כאן נדפסה המשנה בניקוד, עם ר”ע מברטנורא. בתחתית העמוד מדור הנקרא ‘ביאורי המשנה’ עם ‘ציונים והערות’ כמוסבר בשער הספר. חלק שני: ‘ילקוט ביאורים’. חלק שלישי: ‘אליבא דהלכתא’. חלק רביעי: ‘כפתור ופרח’, הכל כמתואר בשער הספר.
ועתה הבה נעיין בגוף המהדורה שלפנינו.
א. דיון במבוא
נפתח במבוא שהוצב בראש הספר. המבוא מתואר בשער הספר במלים: מבוא ייחודי ומקיף (הדגשה שלי). נבחן אפוא את טיבו.
נכון שבמבוא דן המחבר במספר שאלות, שאין דרכן של מהדורות רבניות לעסוק בהן, אבל יש לדעת כי בדורנו מבוא מסוג זה, כבר אינו דבר יוצא מהכלל גם בספרות הרבנית. בחלק מהספרים על מסכת אבות שיצאו לאור בדורנו יש מבואות מסוג זה.[16] אולי היקף השאלות שנידון בהם קטן יותר מהמבוא שלפנינו, ולכן המבוא הנדון אכן מקיף יותר, ואפשר שהוא ייחודי בזה, אבל אין הוא ייחודי בטיבו.
(א) הערות על מקורות הנזכרים במבוא
1. בדף ד ע”א, הערה טז נכתב: “ראה בפתיחה לספר ‘התוספתא לפי סדר המשניות’ חלק הוריות מהג”ר שוורץ” וכו’. ספר זה אינו ספר עצמאי, אלא הוא מאמר שנדפס בתוך ספר היובל למלאות 75 שנים לסמינר הרבנים בברסלאו, תרפ”ט, כרך ב, עמ’ 33-1. הספר מכיל מאמרים בגרמנית ובתוכם נמצא גם מאמר זה בעברית. נמצא שאין לפנינו ספר בפני עצמו, ולפיכך הקורא המעוניין לראות מה כתוב בספר זה לא יישער בדעתו כיצד לחפש ספר זה. יתר על כן, מחבר בשם: הג”ר [=הגאון רבינו] שוורץ אינו אומר דבר, שהרי השם שוורץ, נפוץ כמעט כמו השמות: כהן, לוי וכד’. האם לא היה ראוי לכתוב אריה שוורץ. זאת ועוד. הג”ר אריה שוורץ הוא פרופ’ אריה שוורץ, שהיה תלמידו של ר’ זכריה פרנקל, והוא עצמו היה ראש בית המדרש לרבנים בווינה. ידוע הוא, שעל פי המדיניות הבלתי כתובה של ‘עוז והדר’ אסור באיסור חמור להזכיר שמו של אדם זה בספר, או להשתמש בספרו, וכאן הם עברו על איסור זה.

כיצד אירע הדבר? על כרחנו עלינו לומר כי מקור זה לא היה לנגד עיניהם, אלא הם ראו מקור זה מצוטט בספר אחר. כדי להעצים את המבוא, הם שילבו הפניה זו. וזו אינה צריכה שתאמר, שאין להפנות לשום מקור מבלי לראותו עין בעין. 

2. בדף ז רע”א נכתב: “ואכן לבד מהנוסחא הרגילה והנפוצה של אדר”ן שנדפסה בש”ס… נתגלה כת”י נוסף אשר תואם לציטוטים רבים מן הראשונים שאינם מופיעים בנוסחה הרגילה. כת”י זה נדפס לראשונה בוינה בשנת תרמ”ז”. היה ראוי לכתוב את שם הספר שבו נדפס כתב יד זה, כדי שיהיה קל ללומדים למצוא את הספר הזה. אכן המהדיר שלזכותו יש לזקוף את גילוי כתב היד ופרסומו, הוא החוקר שלמה זלמן שכטר. לשון אחר, הספר נקרא: אבות דר’ נתן מהד’ שכטר. מעתה אנו מבינים  מדוע הועלם שם הספר, שהרי כפי שאמרנו לעיל, זו היא גישתה של מערכת ‘עוז והדר’.
ברם יש לשאול, אם מהדורה זו פותרת בעיות ויש לה חשיבות ללימוד תורה, כפי שכותב המבוא עצמו הוכיח זאת, מדוע להקשות את הגישה אליה מבני תורה על ידי העלמת שמה?

3. בדף יא, יש דיון במפרשי פרק שישי. אנו קוראים בע”ב: “מצוי בידינו פירושו של רבינו שם טוב ב”ר שם טוב, שנדפס לראשונה מכת”י בירושלים תשכ”ב”. גם כאן נעדר שמו של המהדיר הוא ר’ יהודה לייביש דייטש, שהוציא לאור לראשונה את פירוש רבינו בחיי על אבות מכתב יד זה, וצירף בסופו את פירוש ר’ שם טוב לפרק שישי. איני יודע גם מה טעם נעדר שמו של הרב דייטש, הרי לשיטת מערכת ‘עוז והדר’ אין הוא נמנה עם החוקרים שהוזכרו לעיל.
באותו דף ניתן גם צילום מכתב יד ומתחתיו נכתב: “פירוש רבינו שם טוב ב”ר שם טוב כת”י בריטיש 464”. הקורא סבור כי הואיל וניתן צילום של כתב היד, מן הסתם המובאות בספר נבדקו על יסוד הצילום. לא מיניה ולא מקצתיה. הצילום הניתן במבוא, נלקח כדמותו וכצלמו מספרו של הרב דייטש.[17] מעתה לא מובן מה מטרתו של צילום זה במבוא. אדרבה, יש בפרסום באופן שכזה, מבלי להזכיר את הרב דייטש, משום הטעיה מסוימת. הרי בעל המבוא עצמו לא השתמש בכתב היד, וגם בפירושים שנלוו לפרק שישי לא נעשה שימוש בכתב היד כפי שנכתוב מיד לקמן, אלא הם השתמשו במהדורה המודפסת של הרב דייטש, וא”כ מה בא צילום זה ללמדנו?
4. בעניין פירוש ר’ שם טוב לפרק שישי, יש להוסיף עוד ידיעה. ר”ט כצמאן הוציא לאור שוב את פירוש ר’ שם טוב על פרק שישי מאותו כתב יד, ירושלים, תשס”ב. סופו של כתב היד קשה לקריאה, אבל ר”ט כצמאן הצליח לקרוא חלק ממנו, ולכן מהדורתו עולה בהיקפה על המהדורה הראשונה של הרב דייטש (שהוזכר במספר 3). כמו כן במספר מקומות הוא קרא אחרת מהרב דייטש.[18] לצערנו, נעלמה מהם ידיעה זו, והם לא עשו שימוש במהדורת הרב כצמאן. וראה עוד לקמן סעיף ו.
(ב) הערות נוספות
5. בדף ב ע”ב, הערה ז נאמר: “מצינו לרבותינו הראשונים שהשתמשו בשם ‘משנת חסידים’ בהזכירם את המסכת, כהמאירי ב’חיבור בהתשובה’ מאמר א פ”ד ד”ה וכן עניין המתחבר, ובעוד מקומות בחיבור זה”. נקטו לשון רבים (רבותינו) והביאו רק מדברי המאירי. על פי חיפוש בתקליטור השו”ת של אוניברסיטת בר אילן, לא מצאנו מרבותינו הראשונים חכם נוסף שיקרא למסכת בשם זה. חשבתי לומר שלשון רבים שהשתמשו בו לאו דוקא.[19] אלא שמצאתי[20] כי הרשב”ץ בסוף הקדמתו כתב: “ונקראת זאת המסכתא מסכת אבות, לפי שנזכרים בה אבות הקבלה, ושמה[21] האמיתי הוא משנת חסידים, כי זה הוא המכוון ממנה להפליג במעשה הטוב יותר מהמצווה בו וזהו ענין החסידות”, ואם כן צדקו שנקטו לשון רבים.

עם זאת ציינו בהמשך המבוא אגב אורחא, בהערה כב, כי השיטה מקובצת לב”ק ל ע”א הביא בשם ר”י הכהן מלוניל:[22] “מילי דאבות – אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידי”. אפשר שבכותבם ‘רבותינו’ התכוונו למאירי ולר”י הכהן מלוניל,[23] וא”כ היה עליהם להפנות בהערה ז להערה כב.

6. בדף ד ע”ב נכתב: “הרשב”ץ (הקדמה למסכת אבות) ורבינו יונה ביארו כי סידור המסכת בסדר נזיקין, הוא ע”פ מה שאמרו חז”ל (ב”ק ל.) ‘האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות’. על כן הניחום יחדו”.

היה ראוי לכאורה להקדים את ר’ יונה לרשב”ץ, שהרי הוא קודם לו, אלא שבהרבה המקרים, ובכל חלקי הספר, אין הקפדה על סדר הזמנים. מה גם שאפשר שכאן לא הקפידו על סדר הזמנים כי הרשב”ץ האריך יותר. אבל זו אינה עיקר הערתינו, אלא הדבר הבא:

דע, כי הציטוט שכתבו ממסכת ב”ק, אינו נמצא ברשב”ץ כל עיקר, אלא רק בר’ יונה ובאופן שונה. אבל עיקר העניין הוא שההסבר שכתבו ‘על כן הניחום יחדו’, מתאים רק לדברי ר’ יונה כפי שיראה המעיין, ואין כל קשר לדברי הרשב”ץ.

בהמשך נכתב שם: “עוד כתבו הרשב”ץ ורבינו יונה… וכן יש לה זיקה נוספת למסכת סנהדרין, והיא האזהרות האמורות בה לדיין כמו ‘הוו מתונים בדין’ וכ”כ הרמב”ם”.

רבינו יונה לא כתב טעם זה כלל ועיקר. ואילו הרשב”ץ שאכן כתב זאת, ברור שנסמך על הרמב”ם, ולכן היה ראוי להביא מלכתחילה טעם זה בשם הרמב”ם, ולהוסיף: וכ”כ הרשב”ץ.

7. בדף יג ע”א, על ציטוט מספר מגן אבות לרשב”ץ, נכתב בהערה נז: “מהדורת זייני, ירושלים, תש”ס, עמ’ לח-לט. הקדמת הרשב”ץ לאבות ארוכה היא עד מאד, ואף לא ראתה אור במשך מאות שנים”. לא נתברר לי על יסוד מה נכתב כי הקדמת הרשב”ץ “ארוכה היא עד מאד”. המעיין בה יראה שהיא אינה כה ארוכה, לכל היותר היא כוללת שניים או שלושה עמודים. יתר על כן, מדבריהם נוצר הרושם שהקדמת הרשב”ץ נדפסה לראשונה רק במהדורת רא”ח זייני, אבל לא כך הדבר. ההקדמה נדפסה כבר בדפוס ראשון של מגן אבות, ליוורנו, תקכ”ג, ומאז נדפסה בכל הדפוסים.
ב. דיון במדור המשנה ומפרשיה
לעיל העתקתי את תיאור המדור כפי שנכתב בשער הספר: “במתכונת ‘משניות ע”א פירושים'”. נראה שבכותבם ‘במתכונת’ הם התכוונו לומר ששינו מספר דברים. ואכן, צויין לעיל שהם ניקדו את המשנה.[24] הואיל והם ניקדו את המשנה, הם כתבו אותה בכתיב חסר,[25] ובכך שינו מנוסח משניות דפוס וילנא הכתוב, בדרך כלל, בכתיב מלא. בגליון הוסיפו את ‘תורה אור השלם’, שבו הביאו את הפסוקים הנזכרים במשנה בשלימותם.[26] על שינויים נוספים בנוסח המשנה ראה לקמן מספר 1. כתוצאה משינויים אלו, וכתוצאה מכך שהוסיפו בגוף הספר עוד שלושה פרשנים,[27] היה עליהם לעמד מחדש את המשנה ומפרשיה, והם עשו זאת בעיצוב נאה וברור ביותר.

פרק שישי, כידוע לא נתפרש ע”י רע”ב ותויו”ט. במשניות וילנא הדפיסו תמורתם את מדרש שמואל על פרק זה בפנים. הם השמיטוהו, כנראה משום אורכו הגדול יתר על המידה. במקומו הם הדפיסו את תפארת ישראל בצידי המשנה. כמו כן את הליקוטים לפרק זה שנדפסו במשניות וילנא בסוף הפרק, הם הדפיסו בפנים בתחתית המשנה לפי הסדר. מובן שגם את פרק שישי היה עליהם לעמד מחדש. כל השינויים הללו נעשו לטובת המעיין, ותבוא עליהם ברכה. אבל יש שינויים שניתן להרהר אחריהם.
1. נוסח המשנה בהשוואה לדפוס וילנא
צויין לעיל כי נדפס בשער הספר שהמשנה ומפרשיה נדפסו “במתכונת ‘משניות ע”א פירושים’, ללמדך שהם שינו מדפוס וילנא. מתברר שהם שינו גם את נוסח המשנה בצורה זהירה. הרי המקומות שעשו כן:
בפ”ב מ”י נדפס: הם אמרו שלשה (שלשה) דברים. בפ”ד מ”ב נדפס: בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה (כבחמורה). שם מ”ה: רבי ישמעאל (בנו) אומר. שם מ”י: ואם עמלת בתורה יש (לו) שכר הרבה לתן לך. בפ”ה מ”ב: עד שבא אברהם אבינו וקבל (עליו) שכר כלם. שם מ”ד: (עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים). שם מי”ח: על חטאות ירבעם (בן נבט). בפ”ו מ”ב: וכל מי שעוסק בתורה (תדיר).

מקובל, אם כי הם לא כתבו זאת במפורש, כי סוגריים מסוג זה משמעותם מחיקה. כלומר, בכל המקומות הללו הם סבורים שיש למחוק את המלים המוקפות. ברם, אין הסבר על יסוד מה נקבע שיש למחוק את המלים הללו. נראה שמהדירי ‘עוז והדר’ סמכו על המעיין במדור שינויי נוסחאות, ששם ימצא הסבר למחיקה, או לפחות ימצא שאכן יש נוסח התומך במחיקה. עם זאת יש לדעת כי בדפוס וילנא, לא הקיפו מלים אלו בסוגריים, אף שהמדור שינויי נוסחאות הוכנס לראשונה בדפוס וילנא, ולפני מדפיסי וילנא עמדו כל הנוסחים הללו.[28] אלא שאיני משוכנע שמהדירי ‘עוז והדר’ נסמכו על המדור שינויי נוסחאות. זאת משום שכל המקומות הללו הוקפו בסוגריים כבר במשניות מהדורת “זכר חנוך”, שיצאה לאור על ידי הוצאת ח’ וגשל, ירושלים, תשנ”ט.[29]
אבל יש מקום אחד שלא הוקף בסוגריים במשניות “זכר חנוך”, אלא רק במהדורה שלפנינו. כוונתי לפ”ב מ”ו: אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר (לה) על דאטפת” וכו’. המעיין במדור שינויי נוסח לא ימצא על יסוד מה הוצע למחוק מלה זו. יתר על כן, מדברי המפרשים עולה בבירור כי הם גרסו מלה זו. גם בספרו של ש’ שרביט, מסכת אבות לדורותיה, ירושלים, תשס”ד שבו ניתנו חילופי נוסח למסכת אבות על פי כתבי יד ודברי המפרשים, לא נמצא שום נוסח התומך במחיקתה של מלה זו.
נמצא שהמקום היחיד שבו לא נגררו אחר הוצאת וגשל, אלא שינו מדעתם, הוא המקום היחיד שאין להם על מי לסמוך בשינוי זה.[30]
2. הערות בדפוס וילנא על שינויי נוסח ברע”ב ותויו”ט
מדפיסי וילנא חיזרו אחר פירושי רע”ב ותויו”ט דפוס ראשון ורשמו על פיהם שינויי נוסחאות,[31] אולם במהדורה זו הושמטו ההערות הללו. לדוגמה. בפ”א מ”ו: עשה לך רב, כתב רע”ב: “ואני שמעתי עשה לך רב שיקבל לו רב” וכו’. בדפוס וילנא נרשם כי ברע”ב דפוס ראשון הנוסח הוא: “שיקבע”. וכן באותה משנה ובמשנה שאחריה העירו בדפוס וילנא על נוסח דפוס ראשון, וכל זה הושמט במהדורה שלפנינו. כך הדבר גם ביחס לתויו”ט. לדוגמה. בפ”א מ”ח יש הערה על נוסח נכון בתויו”ט לפי דפוס ראשון, וגם הערה זו הושמטה במהדורה שלפנינו.[32] מה טעם ראו להשמיט הערות אלו, לא נתברר לי.
3. הערות על צורת הדפסת הפירוש תפארת ישראל.
(א) בדפוס וילנא השוו את נוסח הפירוש תפארת ישראל שלפנינו, עם נוסח דפ”ר [=דפוס ראשון], וכפי שנהגו ביחס לפירוש רע”ב ותויו”ט, וכמו שראינו לעיל. כך בפ”ד מ”כ: ושותה יין מגתו, הקיפו בסוגריים בתפארת ישראל את המלה: כנדרים, ורשמו בהערה בגליון כי המלה: כנדרים, אינה בנוסח תפא”י ד”ר [=דפוס ראשון]. במהדורה שלפנינו מלה זו נשארה מוקפת בסוגריים, אבל ההערה הושמטה. יתר על כן. בדפוס וילנא יש הפניה לעיין בתפארת יעקב, שהוא כידוע פירושו של רי”צ שפירא הדן בדברי תפא”י. אבל בקובץ מפרשים במהדורת ‘עוז והדר’, שהוא אוסף הפירושים שנדפסו במשניות וילנא, המסודר מחדש לפי סדר המסכת, אין ‘תפארת יעקב’ על עניין זה.

אכן הם היו רגישים לענייני נוסח בתפארת ישראל, שהרי הרב ליפל כתב בדף ב ע”ב, אות ו: “בחיבור ‘בועז’ נעשתה השוואה יסודית בין נוסח ה’דפוס הראשון’ לעוד ארבעה דפוסים, וסיקלנו על ידם הרבה שגיאות או שיבושי העתקה שנפלו בין המהדורות”. ואתה תמה מדוע עשו כן רק ביחס לחיבור זה, ולא עשו כן גם ביחס לחלק הנקרא ‘יכין’, שהוא החלק העיקרי. איני יכול להתייחס לטיב מלאכתם בזה, הואיל והם לא נתנו דוגמאות, ובנוסף לכך הדפוסים הראשונים של תפארת ישראל אינם תחת ידי.

אבל יש בידי תפארת ישראל, ווילנא, תרנ”ב, ובשערו נדפס בין השאר: “נדפס ראשונה ע”י רבינו המחבר זצוק”ל בדאנציג בשנת והטובה לישראל לפ”ק [תר”ד], ואח”כ נדפס בתוספות מרובות מידי רבינו המחבר זצ”ל… גם הרבה הגהות וחידושים מבן רבינו המחבר… ועתה הוצאנום לאור… ונתנו להם פנים חדשות כי ראינו אשר רבו בהם השגיאות והשבושים בדפוסים הקודמים… ונגיהם מחדש ע”י מגיהים מומחים”. לפי הרישום בקטלוגים מהדורה זו מ’בן רבינו המחבר’ נדפסה בברלין, תרכ”ג.  לפי זה היה על הרב ליפל לפרש מה כוונתו באומרו ‘דפוס ראשון’. אם כוונתו לדפוס דאנציג, או לדפוס ברלין שהרי רק בדפוס שני נשלם הפירוש, או לשניהם גם יחד. כמו כן איני יודע על אלו ארבעה דפוסים מדבר הרב ליפל, שהושוו עם דפוס ראשון, הואיל והוא לא פרט את מקום ההדפסה ושנת ההדפסה. לפי הרישום בקטלוגים כנראה שהיו ארבעה דפוסים עד דפוס ווילנא, ובראשם דפוס דאנציג ודפוס ברלין. נמצא כי ניתן להשוות את דפוס דאנציג לכל היותר עם שלושה דפוסים נוספים. אבל  השוואה עם דפוס ווילנא אין בה תועלת, שהרי מדפיסי ווילנא עצמם מעידים שהנוסח הוגה ע”י מגיהים שונים, ולכן אי אפשר לסמוך עליו מבחינת נוסח שיצא מידי המחבר.

(ב) מחבר תפארת ישראל ציין אותיות בגוף המשנה, שהן המקשרות בין המשנה לפירוש. כך נימק זאת בהקדמתו למשנה: “גם בחרתי ברשומי האותיות מפני ג’ עניינים טובים שמסתעפים עי”ז. הא’ כדי לקצר מקום הפסקא. הב’ שהאות יהיה כמזכיר לקורא, לאמור שא נא עיניך אל הפירוש, לפרנס נפש הרעבה ולהשביעה טוב. והג’, למען גם כרגע ימצא המקום אשר הכינותי בפירושי, וכמקלט מקלט כתוב על פרשת דרכים”. במהדורה שלפנינו לא התחשבו ברצונו של המחבר, אלא השמיטו את האותיות, ובמקומן כתבו בתוך דבריו דבור המתחיל. אכן הם מודעים לשינוי זה, ובדברי הרב ישראל ליפל, בדפים א-ב, אנו קוראים: “הוספנו בראשית הקטעים ‘דיבור המתחיל’ מדברי המשנה שעליהם נסובים דבריו, ובכך מנענו מהלומדים את הטורח לבדוק בכל קטע את שייכותו למשנה”. ואתה תמה, אדרבה הרי בכך הם הטריחו מאוד על המעיין, שכאשר הוא לומד את המשנה אינו יכול לדעת אלו מלים מהמשנה פירש בעל תפארת ישראל ואלו לא פירש. והרי בגלל הקושי הזה בעל תפארת ישראל המציא שיטה חדשה, והיא סימון אותיות בגוף המשנה, ובאמצעות הציון באותיות רצה להקל על הלומדים.

(ג) לא זו בלבד, אלא שהשמטת האותיות מגוף המשנה גרמה לאי דיוק בדבריו, וזאת כאשר יש אותיות החוזרות על עצמן. לדוגמה, בפרק ב מ”א נדפס בוילנא כך: “והוי מחשב הפסד מצוה­ה) כנגד שכרהו) ושכר עבירהז) כנגד הפסדהו)”. ובפירוש תפארת ישראל נכתב: “ו) בעולם הנצחי”. אבל במהדורת ‘עוז והדר’ נדפס: “כנגד שכרה, בעולם הנצחי… כנגד הפסדה“. הם העתיקו את הדבור המתחיל (כנגד הפסדה), אבל לא שמו לב שיש להצמיד גם לכאן את אותו הפירוש: “בעולם הנצחי”.

(ד) נוסף לכך השמטת האותיות גרמה לדבור המתחיל שהוא ארוך יתר על המידה. לדוגמה, במשנה הראשונה נדפס בתפארת ישראל במהדורת ‘עוז והדר’: “ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, הן השופטים שאחר יהושע”. די היה בדבור המתחיל: לזקנים, וכפי שהוא בר”ע ברטנורה. וכל מעיין יראה מקומות נוספים כאלה באותה משנה, וכן בכל משנה ומשנה.

אכן, לאחר עיון נרחב בפירוש תפארת ישראל במהדורתם, התברר לי כי מטרתם היתה להכניס את כל דברי המשנה לתוך הפירוש תפארת ישראל, ולכן לא אחת הוכרחו להאריך בדבור המתחיל ובלבד שפירוש תפארת ישראל יכיל את כל לשון המשנה. רעיון זה של שילוב כל המשנה בתוך הפירוש, עשאו בראשונה ר”פ קהתי בביאורו למשנה, הנקראת היום מהד’ קהתי. בעל תפארת ישראל לא כתב את פירושו בצורה זו. אבל מהדירי ‘עוז והדר’ הצליחו, למעט מספר מקרים, לשלב את המשנה ואת הפירוש תפארת ישראל בצורה נאה לנוחיות המעיין. יש כאן שינוי מכוונת מחבר תפארת ישראל, אבל אפשר שהוא היה מסכים לכך, אם הוא היה משוכנע שיש בכך תועלת ללומד.
(ה) אלא שמפליא לראות, כי למרות השמטת האותיות על ידם, הם עצמם מציינים לתפארת ישראל על פי המיספור באותיות במקומות מסויימים. ברור כי הלומד במהדורתם לא ימצא את האותיות הללו. כך לדוגמה ב’ילקוט ביאורים’, פ”א מ”ח, דף סז ע”א הם כותבים: “ובתפארת ישראל (אות לג) כתב” וכו’, ויש מקומות נוספים בכגון זה.
(ו) בעוד שאת האותיות של התפארת ישראל השמיטו, הרי שמצאו לנכון להחזיר למקומם את הסימנים בצורת כוכבים שקבע מחבר תפארת ישראל בפירושו. וכך כתב הרב ליפל כהסבר, בדף ב ע”ב, אות ה: “המסומן בסימן כוכב כזה * הוא מדברי המחבר שחידש מעצמו ולא העתיק או שמע מרבותיו [כמו שכתב בהקדמתו]”. הבה נראה את דברי מחבר תפא”י בהקדמתו: “ולמען דעת כל מקום אשר נטיתי מפי הר”ב, ופירשתי פי’ אחר הנזכר כבר בדברי רבותינו האחרים וכל מקום שהאיר ה’ עיני לחדש פי’ אחר כפי קט שכלי שלא נזכר עדיין בדברי רבותינו נרשם על אותו אות דמות כוכב כזה *”. לאמור, הסימן הזה מלמד דרך קבע כי הפירוש אינו כפירושו של ר”ב, אבל למקורו תתכנה שתי אפשרויות. האחת, שפירוש זה נמצא “בדברי רבותינו האחרים”. השניה, שפירוש זה הוא חידוש של המחבר.[33] נמצא כי הרב ליפל לא דק פורתא.
קצת תמוה שבמהדורה זו מצאו, ובניגוד לדעת המחבר, להוריד את האותיות, ולהגדיל את הדבור המתחיל בנימוק של נוחיות המעיין. ומנגד ויתרו על נוחיות המעיין, וראו צורך להחזיר את הכוכבים שתועלתם העיקרית היא להודיע ללומד שפירוש זה אינו לקוח מרע”ב. הקורא יחליט בעצמו אם אכן התועלת בהחזרת הכוכבים גדולה יותר מהתועלת שהיתה מושגת בהשארת האותיות.
ג. דיון במדור ביאורי הפשט עם ציונים והערות
זה טיבו של המדור הבא, כפי שכתב הרב ליפל בדף ב ע”ב:
ביאורי הפשט – ביאור נרחב, על דרך הפשט המבוסס על פירושי הראשונים, רש”י, רמב”ם ורבינו יונה, וכן על פי דברי הרע”ב [וכמובן על פי המתבאר בברייתא של מסכת אבות דרבי נתן]. ואת שאר השיטות והפירושים הנחוצים הבאנו בתמצית ראויה בהערות[34] אשר בתחתית העמוד. בהערות אף הובאו מקורות לכל הפירושים… הביאור מובא מתחת לדברי המשנה, כשהוא משולב עם דבריה של המשנה, ומסייע ביד הלומדים לקרוא בקלות את דברי התנאים.
לאחריו, ובפני עצמו ולא על דף המשנה, נדפס מדור ילקוט ביאורים שהוא הרחבה למדור הקודם, וכך תיארו הרב ליפל בדף ג ע”א:
הורגש צורך גדול לליקוט זה, הואיל ומרבית הפירושים והשיטות מפוזרים בין ספרים רבים, וידו של אדם כהה מלהשיג את כולם ולהגות בהם. ומשום[35] מונחים הרבה מהם בקרן זוית ולא עלו על שולחנם של רבנן. מדור ‘ילקוט ביאורים’ זה יביא לנגד עיני הלומד את היקף הידיעות בשיטות הראשונים, את משאם ומתנם של האחרונים, קושיותיהם ותירוציהם…
ברור ששני מדורים אלו הם עיקרה של המהדורה שלפנינו. נעשה כאן ליקוט גדול ביותר, שאכן מציג לפני הלומד את דעות רבותינו ואת דיוניהם במשך הדורות. ב’ילקוט ביאורים’ נוספה כותרת בראש כל ליקוט, כך שהמעיין רואה מיד מה העניין הנדון באותו ליקוט, ומה דעת המחברים השונים המובאים בו. הדברים נכתבו בלשון ברורה וקלה לנוחיות המעיין. עלינו לשבח את שני המדורים הללו שנעשתה בהם עבודה לתפארת. אבל יחד עם זאת יש להצביע על מספר נקודות שהיה מן הראוי למלקטים ליתן עליהם את הדעת.
אתן דוגמה אחת ובקצרה, וממנה יתבררו מספר נקודות. ודע כי לרוב הנקודות שאסיק מדוגמה זו, או אף לכולן, ניתן להביא דוגמות נוספות, אבל קיצרתי ולא רציתי להרבות בדוגמות, והמעיין כראוי ימצאן בעצמו.

במדור ‘ביאורי הפשט’ בחלק הנקרא ‘ציונים והערות’ למשנה הראשונה אות ד, יש דיון בשאלה מדוע נאמר משה קבל תורה מסיני, הרי משה קיבל את התורה מידי ה’. תשובה ראשונה כתבו בשם מרכבת המשנה ופרקי משה. תשובה שניה מר’ בחיי. שלישית מר’ יצחק מטולידו. רביעית משושנים לדוד. במדור ‘ילקוט ביאורים’ ניתנו לאותה שאלה תשע תשובות, כאשר הראשונה מר’ בחיי כפי שכבר כתבו במדור ציונים והערות.

העולה מכאן:
1. יש כפילות במדור, ‘ילקוט ביאורים’. לאמור, דברים הנאמרים בראשון, חוזרים בשני. זאת ועוד. החזרה על תירוצו של ר’ בחיי נעשתה בצורה מקוצרת.
שמא תאמר שכפילות זו מכוונת היא, משום שרצו להביא את כל השיטות ב’ילקוט ביאורים’, לא כך הדבר, שהרי לא הביאו בו את התירוץ הראשון של מרכבת המשנה ופרקי משה הנמצא רק במדור הקודם. אין לנו אמות מדה כדי שנבין מה השיקול לכפול תירוץ זה או אחר, ולהשמיט את שאר התירוצים.
בהערות לתירוצו של ר’ בחיי במדור ‘ילקוט ביאורים’ צויין כי כן כתב גם ר’ יצחק ב”ר שלמה. ר’ יצחק זה הוא ר’ יצחק מטולידו שהוזכר בציונים והערות. אם כן אותו חכם מופיע בשני המדורים בשמות שונים. מכאן:
2. קיים חוסר אחידות בין שני המדורים הללו.
ב’ילקוט וביאורים’ התירוץ השני הוא בשם מדרש שמואל. השלישי: “במדרש שמואל בשם ר’ שמואל בן סוד”.[36] הרביעי: “עוד כתב במדרש שמואל בשם הר”י אבוהב”. החמישי בשם מהר”ל. הששי בשם תויו”ט. השביעי בשם החסיד יעב”ץ.
הואיל ולפנינו תירוצים שונים שאינם קשורים זה בזה, היה נראה לי כי עדיף לסדרם לפי סדר הדורות, לאמור ראשונים לפני אחרונים. לכן מן הראוי היה להקדים את ר”י אבוהב, ר’ שמואל ן’ סיד, החסיד יעב”ץ, לפני האחרים. מכאן:
3. אין הקפדה על כך שיש להקדים את דברי הראשונים לאחרונים.
כפי שראינו דברי ר”י אבוהב הובאו ממדרש שמואל. אבל דברי ר”י אבוהב נדפסו עתה מכתב יד בספר מגן אלהים המיוחס לר”י אבוהב, כפי שציינו בראשית דברינו, ואם כן מדוע לא הובאו הדברים ממקורם. יתר על כן, פעמים רבות הם עצמם מביאים אותו כך: “מגן אלהים (לר”י אבוהב)”.[37] האם לא מתאים יותר לציין למקור הדברים, ולא להביאו מכלי שני?[38] מכאן:
4. אין הקפדה על הבאת הדברים ממקור ראשון.
יש להוסיף כי הם הביאו גם את התירוץ השני שכתוב במגן אלהים בזו הלשון: “או שהמ”ם רומזת לארבעים איש שקיבלו התורה איש מפי איש ממשה עד רבינא ורב אשי כמו שמנה אותם הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה, וכל אלו היו בסיני וקיבלו את התורה”.
והנה עיון במדרש שמואל, וגם במגן אלהים, מלמד כי המלים: “כמו שמנה אותם הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה”, אינן נמצאות שם. מנין הגיע משפט זה לציטוט שלהם? התשובה לכך היא כי י”ש שפיגל שההדיר את מגן אלהים כתב משפט זה כהערה לדברי מגן אלהים,[39] והם הכניסו הערה זאת פנימה.[40]
כאן אנו נוגעים בשאלה מהותית ביחס למלאכת הליקוט. האם הליקוט צריך להיות בלשון המקור, או מותר לשנותו כדי להקל על הלומד? יש דעות לכאן ולכאן. אבל ברור שאסור לעשות במקור שינויים מהותיים. כאן נעשה שינוי מהותי, שהרי אין אנו יודעים לבטח כי בעל מגן אלהים הסתמך על הקדמת הרמב”ם. כמו כן אין אנו יודעים אם הוא היה קורא לספרו של הרמב”ם בשם משנה תורה, או בשם אחר, מה עוד שעצם השם משנה תורה לא נתקבל כידוע. יש לשאול מדוע לא כתבו המלקטים את המשפט הזה בהערה? מכאן:
5. המלקטים לא הקפידו על הבאת לשון המקור במדויק, גם כאשר השינוי בלשון המקור הוא מהותי.
בדומה לזה נביא את הדוגמה הבאה.
ב’ילקוט ביאורים’ דף ו רע”א, וכן בעוד מקומות, כתבו: “והמדרש שמואל מביא בשם הר”י אלשקר”. אבל יש לדעת כי מדרש שמואל לעולם אינו מביא דברים בשם ר”י אלשקר, אלא רק בשם מהר”ם אלשקר. כיום נודע כי ר”י אלשקר כתב פירוש לאבות בשם מרכבת המשנה. מדרש שמואל מביא דברים מספר זה, אבל הוא אינו מזכירו בשם ‘מרכבת המשנה’, אלא קורא למחבר, בטעות, בשם מהר”ם אלשקר. זאת אנו יודעים כיון שמרכבת המשנה לר”י אלשקר נדפס לראשונה בימינו על פי שלושה כתבי יד, ולכן אין ספק בשם החבור ובשם מחברו.[41] יש לציין כי המלקטים עמדו על כך, וכאשר הם מביאים את מרכבת המשנה, הם מציינים, לעתים, כי המפרש הוא ר”י אלשקר.[42] כמו כן לעולם הם אינם מביאים כי מהר”ם אלשקר כתב פירוש לאבות. בזה יש אפוא לשבחם, כי אחרים לא עמדו על כך.[43] אבל בכל זאת הם היו צריכים להיות זהירים יותר, שהרי אי אפשר לכתוב דברים בשם מדרש שמואל, והם אינם נמצאים בו.[44] היה עליהם להעיר על כך, או לכתוב זאת כהודעה בתחילת הליקוט.
אגב שאנו עוסקים בזה, נימא בה מילתא, ואפנה את המעיין לעוד שלוש דוגמות של שינוי שנעשה על ידם, ואם הוא מהותי או לאו יחליט הקורא.
(א) ב’ילקוט ביאורים’ פ”ה מ”ה על המשנה “עשרה נסים… לא הפילה אשה מריח בשר הקודש”, ועל דברי רש”י שם, כתבו בדף לא ע”ב:
ויש שכתב ליישב בדעת רש”י שבידינו גירסא משובשת בלשון רש”י, והגירסא הנכונה בדבריו היא הגירסא המובאת במשניות שהדפיס המהר”ל מפראג,[45] וזה לשון רש”י במהדורה זו: ‘שאם היתה מריחה ואין נותנים לה, ואף על פי כן לא הפילה’.
ובהערה על המלים “ויש שכתב”, כתבו: “כן ביאר בבנין יהושע [(על אבות דר”נ). הסוגריים במקור.[46] עקביא], והובאו דבריו בילקוט הגרשוני”.
והנה כך כתב בבנין יהושע: “ז”ל רש”י כפי אשר נדפס בס’ ד”ח של זקיני הגאון מהר”ל מפראג ז”ל שאם היתה מריחה אין נותנין לה ואעפ”כ לא הפילה עכ”ל ונחסר רק ואו וצ”ל ואין נותנין לה”, וכו’. וכן כתב בילקוט הגרשוני, וכ”ה גם בדפ”ר של דרך החיים, קראקא, שמ”ט. אבל הם שינו מדבריהם, וכתבו כי הנוסח ברש”י שהדפיס מהר”ל הוא: “ואין נותנים לה”, ואין זה נכון, אלא בעל בנין יהושע הוא שהגיה כן בנוסח רש”י.[47]
(ב) ב’ילקוט ביאורים’, פ”ד מ”ג, דף יח ע”א, סוף הערה יג, נכתב קטע ממדרש כך: “ואמר קלי קלי למה עזבתני”. יש כאן שינוי מלשון הכתוב, מפני כבוד ה’. ברם נראה ששינוי זה פוגע בכבוד ה’, יותר מאשר הוא מתקן. מעניין כי חמש שורות לפני זה נכתב: “וברח והודה לאל על מעשיו”. מה טעם לא שינו כאן? והרי בסוף אותו קטע נכתב: “ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה הקל”, לאמור גם כאן שינו.
מן הראוי להביא בזה את שכתב רא”ח זייני, בהקדמתו למגן אבות, עמ’ כב, מס’ 10:
הקפדתי להשאיר את שמותיו של הקב”ה כפי שכתבם רבינו, כיוצא מכתבי היד ומהדפוסים הקדומים, לא רק מתוך נאמנות לדברי רבינו, אלא גם משום הנוהג הנוכחי (אצל רוב מולי”ם) לשנות את שמות ה’ תוך הכנסת ‘קופי”ם’ בהם – כגון אלוקים – יש לא רק משום מוציא לעז על רבותינו שבכל הדורות לא נהגו כך, אלא גם משום עבירה חמורה של בזיון שמו של הקב”ה. לא ניתן להבין, וגם לא ניתן למחול לאלו המסרסים את שמותיו של הקב”ה בכל מיני כינויים.[48]
אפשר שלא כולם יסכימו לדבריו בעניין זה, אבל בדוגמה דלעיל מדובר בפסוק המובא במדרש, שלדעת רוב הפוסקים מותר לאומרו ככתבו,[49] וודאי שמותר לכותבו ככתבו. בנוסף לכך ראינו חוסר עקביות בנושא זה, וא”כ אחד מהם הוא ודאי שלא כהלכה.
(ג) ב’ילקוט ביאורים’ פ”א מ”ח, דף סח ע”ב נכתב: “וכתב היעב”ץ (שם [מגילה יד ע”א] ד”ה תוד”ה משום)… ובספר מאורי אור (עוד למועד דף קכב ע”א) כתב שמדברי היעב”ץ מוכח שסובר”, וכו’.
אבל לא יתכן שר”א וירמש בעל מאורי אור יתייחס לדברי היעב”ץ, כיון שהגהותיו של יעב”ץ נדפסו לראשונה בש”ס וילנא, ור”א וירמש נפטר כחמישים שנה לפני שש”ס וילנא יצא לאור. ואכן המעיין בספרו של ר”א וירמש ימצא כי אין זכר להגהות יעב”ץ. נמצא כי הם הכניסו בדבריו התייחסות לחיבור שהוא לא ראהו כל עיקר. אפשר שעשו כן כדי שהדברים יובנו טוב יותר, והקורא ישפוט בעצמו.
נחזור לדברי מגן אלהים דלעיל. בסוף דבריו לעיל נאמר: “וכל אלו היו בסיני וקיבלו התורה”. משפט זה, הקובע כי כל מעתיקי השמועה היו בסיני, טעון הסבר או לכל הפחות מקור. ואכן מהדיר מגן אלהים כתב בהערה שם: “עי’ תנחומא, יתרו יא, אבל כדברי רבינו ממש לא מצאתי”. האם לא היה מן הראוי להביא הערה זו לתועלת הלומדים? מכאן:
6. המלקטים לא תמיד מצאו לנכון להסביר, להעיר, לציין מקור, על דברי הספר שממנו ליקטו.[50]
בתירוץ התשיעי נכתב: “בספר קרבן אהרן כתב שבא התנא לומר” וכו’. מהו ספר קרבן אהרן, מי מחברו, היכן ומתי נדפס? ספר קרבן אהרן המוכר הוא פירוש לספרא מאת ר’ אהרן אבן חיים, אלא שכאן כיוונו לספר אחר. כוונתם בשם זה לספר על מסכת אבות, שנכתב בידי ר”א סטשבסקי, פיעטרקוב, תרנ”ט. אבל אם כאן הצלחנו לזהות את הספר, הרי לעתים מלאכת הזיהוי תהיה יותר קשה הואיל יש מספר ספרים בעלי אותו שם,[51] ואין אתה יכול לדעת מי הספר ומי מחברו. הרוצה לבדוק את הדברים במקור, יכול להיות שיצטרך לטרוח כדי לברר באיזה ספר מדובר. ברור שזה חסרון הניכר, ומדוע לא לחוס על המעיינים? ולא זאת בלבד. הנה בדף יד הערה ב, הביאו את דברי המאירי וסיימו: “וראה ברבי חיים פלאג’י שהאריך בזה”. פירוש המאירי לאבות יצא בדורנו במספר מהדורות, לא בכולן נמצאות הערותיו של ר”ח פלאג’י, ולכן אין בטחון שהמעיין יודע בכלל שר”ח פלאג’י כתב הערות על פירוש המאירי. דברים מסוג זה יש לציין ברשימת ספרים.[52] ויש עוד דוגמאות מסוג זה.[53]
ברור שהאמור נובע משום:
7. אין בספר רשימת ספרים,[54] מהדורות ומהדירים, שמהם נלקטו הביאורים.
כבר הערנו לעיל על חוסר אחידות בהפניה: ר’ יצחק מטולידו, או: ר’ יצחק בר שלמה. והנה ב’ילקוט ביאורים’ דף טו ע”ב מוזכר פעמיים: ריב”ש. אני מסופק אם מעיין רגיל יודע למי הכוונה, ומן הסתם יחשוב שהמדובר בר’ יצחק בר ששת המפורסם בעל שו”ת ריב”ש. אבל הכוונה היא לר’ יצחק בר שלמה דלעיל. נמצא כי חכם זה מופיע בשלושה אופנים שונים. אבל לא די בכך. ב’ילקוט ביאורים’ לפ”ד מ”ג דף יט סע”א אנו מוצאים: “ואל תהי מפליג לכל דבר. פירש רבינו יצחק בשם הרשב”ם”. רבינו יצחק זה הוא ר’ יצחק מטולידו, הוא ר’ יצחק ב”ר שלמה, הוא ריב”ש. ארבעה (!) כינויים לאותו חכם.  ומכאן:
8. חוסר אחידות באיזכור שם של חכם.[55]
9. אין רשימה של ראשי תיבות.
ועל כל האמור עד הנה נוסיף עוד פרט.
בילקוט ביאורים פ”א מ”ו אות ג נכתב: “הרב אריה די מדינא זצ”ל וכן הרע”ב (ד”ה קנה) מפרשים” וכו’. בהערה יג הרחיבו עוד:  “והטעם… מבאר הרב אריה די מדינא זצ”ל”.
והנה מלבד שסדר הדורות כאן אינו כהלכה, שהרי רע”ב קדם לרב אריה די מדינא, יש להעיר כי הם לא ציינו מקור לדברי הרב אריה די מדינא, ולא ידוע לנו על פירוש שלו למסכת אבות. אכן מצאתי כי בספר לקוטי בתר לקוטי על מסכת אבות, לר’ שמואל אלטר, ניו יורק, תשי”א, הביא דברים אלו בשם ר’ אריה די מדינא, והוא לא ציין מקור מדויק. נראה שהם העתיקו ממנו, ומן הראוי שיטרחו ויציינו את מקור הדברים. מכאן:
10. בילקוט ביאורים מובאים פירושים שונים מבלי לציין את מקורם.
ד. דיון במדור אליבא דהלכתא
המדור הבא הוא אליבא דהלכתא. כאן העתיקו את דברי הפוסקים: רמב”ם, שו”ע, ערוך השולחן, משנה ברורה, ועוד פוסקים שדבריהם קשורים למשנה. למטה מהם במדור פניני הלכה, הרחיבו את האמור למעלה, ודנו בעניינים נוספים, בהביאם מספרי פוסקים אחרים, שו”ת ועוד. מדור זה ערוך בצורה יפה, הלשון פשוטה וברורה, גם מראי המקומות ברורים, והנושאים שבו מגוונים. לעתים הקשר למשנה אינו הדוק, ובמיוחד במדור פניני הלכה, ושמו מעיד על כך. לדוגמה. פ”א מ”י: ושנא את הרבנות, יש דיון על חזקת רבנות. מי”ב: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. יש דיון אם מותרת התחברות לרשע לצורך קירובו ללימוד תורה, וכאן הקשר קרוב יותר.מי”ד: אם אין אני לי מי לי, יש כאן דיון ארוך בנושא: “ייחוד כספים לצדקה בצוואה”, ונושא זה רחוק מאוד מהאמור במשנה, והמעיין ימצא עוד.
אבל לא בכל משנה אני עדים למדור פניני הלכה. כך לדוגמה על מט”ו: “שמאי אומר עשה תורתך קבע”, לא כתבו במדור זה מאומה. אבל היו יכולים להביא את שו”ת יד אליהו (לובלין) סי’ נה: “אם המורה החליט בדעתו להתיר איזה הוראה אך לבו נוקפו קצת ורוצה להחמיר על עצמו לבדו ורוצה להקל בזה ליתן לבני ביתו ומכ”ש שרוצה להתיר לאחרי'”. בדיונו התייחס גם לדברי רע”ב במשנה זו.[56] מובן שאפשר לתת דוגמאות נוספות, שהרי כיום אין כל קושי למצוא בספרי שו”ת קשר לנושאים הקשורים למסכת אבות ומפרשיה, משום שניתן להעזר בתקליטור פרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן, וכן במאגר אוצר החכמה, ובמאגרים נוספים, וכפי שעשיתי בעצמי בדוגמה זו.
אגב עיון במדור זה, נתעוררתי על דבריהם במדור זה בפ”ו מ”ב על המשנה: “אמר ריב”ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”. הם דנים בשאלה: “אדם האומר ששמע בת קול בזמנינו אם הוא נביא שקר”. מצד אחד הם מביאים את פירוש הבעש”ט המובא בתולדות יעקב יוסף שהקשה “ממה נפשך, אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז הזה א”כ למה יוצא בת קול כלל, ואם אפשר שישמע, א”כ מ”ט לא נשמע, שאם יאמר אדם ששמע ידונו אותו כנביא השקר”, ולכן הסיק כי בת קול זו היא במחשבה בלבד. ומצד שני הביאו את פירושו של בעל תפארת ישראל שכתב בשם ספרי הטבעיים כי גם “עכשו נשמע באויר שממעל לההר קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין וזה דבר פלא”. והם מסיימים: “נמצא… לדעת תפארת ישראל אינו נביא שקר שהרי נשמע משם בת קול עד היום הזה, אך לביאור הבעש”ט הרי הוא נביא שקר כפי שאמר להדיא”.
אבל יש לשאול, מדוע הוא נחשב נביא. הרי אין כאן נבואה, והוא גם לא אומר שה’ שלחו, והמעיין ברמב”ם בהל’ יסודי התורה פ”ט יראה שאין כאן כל יסוד לקרוא לו נביא שקר. ומה שכתב כך בתולדות יעקב יוסף לא כתב זאת אלא על דרך ההפלגה בלבד, וכוונתו שאינו אלא שקרן בעלמא.
אכן ברור לכל כי המדור הזה הוא מדור מיוחד בלימוד מסכת אבות. הוא נותן למעיין במסכת זו תחום נוסף, שאינו מקובל על רוב העוסקים במסכת זו, ובכך תורם מדור זה להגדלת תורה ולהאדירה.
ה. דיון במדור כפתור ופרח – פניני דרוש מוסר וחסידות
בראש מדור כפתור ופרח נכתב: “רשימה חלקית של הספרים שאינם מצויים כ”כ, שגם מתוכם נלקטו הפנינים והפירושים”. הרשימה מונה כארבעים ספרים. ואתה תמה מדוע הרשימה היא חלקית? אם כבר הגיעו למסקנה הנכונה שיש לרשום את הספרים, מדוע למנוע טוב מבעליו. הרי הדבר יכול לגרום לאי הבנה. לדוגמה. בפרק א, דף ח ע”א, נרשם כמקור: ספר זכיות. ספר זה אינו מופיע ברשימה החלקית. אני מודה שאיני יודע מהו ספר זה, ולא הצלחתי למוצאו בקטלוגים השונים, ולא אצל יודעי דבר. או בדף כב ע”א נמצא כמקור: עטרת פז. גם ספר זה אינו נמצא ברשימה החלקית. גם כאן אני מודה שאיני יודע לאיזה ספר כוונתם.
על כך נוסיף כי גם ההפניות במדור כפתור ופרח אינן מלאות, והדבר מתבטא בכך שהם כותבים כמקור רק את שם הספר, ללא הפניה מדויקת. לכן המעוניין לראות את הדברים במקור, הרי שבמקרים אלו מלאכת החיפוש לא תהיה קלה עבורו. אם בדף ז ע”ב נכתב כמקור: ספר השם לבעל הרוקח, או בדף טו ע”ב נכתב: בני יששכר, ברור שיקשה מאוד לחפש את המקום המדויק של התייחסות המחבר לפרקי אבות בספר המדובר.
יש לזכור כי יש ספרים שנדפסו במספר מהדורות, ויתכן שהמהדורות שונות זו מזו, ואם אין רישום מדויק לספר זה, הרי שגם אם נעבור על כל הספר מראשו ועד סופו, לא נמצא את המקור. לדוגמה. בפ”א מ”ג, דף כו ע”א, וכן פ”א מ”ה, דף מד ע”א, הביאו פירוש בשם ספר שמועות טובות. עברתי על ספר שמועות טובות לרח”א דייטשמן, וורשא, תרנ”ו, ולא מצאתי דבר זה. נראה שהסיבה לכך היא כי ספרים ממחבר זה יצאו במספר מהדורות וגם שמות שונים, ואם אין יודעים את המהדורה שהם השתמשו בה, אי אפשר למצוא את המקור.
לעצם הליקוט. במדור זה המלקטים השתדלו לשמור על לשון המקור,[57] וזאת בשונה מדרכם במדור ‘ילקוט ביאורים’. אבל יחד עם זאת, הם הוסיפו פיסוק וכד’, וכן השמיטו דברים שאינם שייכים במישרין לנושא, וטוב עשו. כאשר בספר לפניהם היו מראי מקומות הם ציינו זאת, אבל אם לא היו בו מראי מקומות, לא תמיד השלימו את החסר, ולכן לעתים חסרים מראי מקומות לגמרא, מדרש וכד’. אין צורך לומר שלא תמיד הסבירו מקומות מוקשים הדורשים הסבר.[58] דברים אלו ימצא המעיין בעצמו באופן ניכר, ולכן אין צורך לתת דוגמאות.
נראה שלא תמיד ביררו היטב את הליקוט, ולכן מצאנו פירושים שהובאו אמנם מספרים שונים, אבל למעשה הם אותם פירושים. כך בפ”א מ”ג: “ויהי מורא שמים עליכם”, הביאו בדך לג ע”ב פירוש מספר בעל שם טוב על התורה.[59] בדף לד סע”א הביאו פירוש על משנה זו מספר דעת סופר, והמעיין יראה כי זה למעשה אותו פירוש, אם כי מעט קצר ממנו.[60]
יש לציין כי ב’כפתור ופרח’ נעשה ליקוט מספרים שלא חוברו ישירות על מסכת אבות, כגון: ספרי פרשנות לתורה מסוגים שונים, ספרי דרשות ועוד, שקשה ללומד להגיע למקומות שיש בהם התייחסות למסכת אבות, וזו אכן מלאכה חשובה.
אבל חלק ניכר מהליקוטים אינו מספרי דרוש ומוסר, אלא ממפרשים על מסכת אבות כמו: דרך החיים למהר”ל, דרך אבות לר’ אליהו שיק, פרקי משה לר”מ אלמושנינו, רוח חיים לר”ח מוולוז’ין, מרכבת המשנה לר”י אלאשקר, ועוד. בנוסף לכך יש לתמוה מה ראו להכניס חיבורים אלו במדור זה ולא הכניסום במדור הקודם ‘ילקוט ביאורים’.
התמיהה גדולה עוד יותר כשאתה בודק את רשימת הספרים הנמצאת בראש המדור, שמהם נעשו הליקוטים. בדקתי רק את שנים עשר הספרים הראשונים, ומתברר כי כולם ספרי פרשנות רק על מסכת אבות, או שיש בהם פירושים לש”ס ובתוכם מסכת אבות וכד’. לאמור, עבודת הליקוט אינה מתוך ספרי שו”ת, דרשנות, פרשנות לתורה וכד’, אשר מפרשים מאמר ממסכת אבות אגב הילוכם, והמעיין יתקשה מאוד להגיע אליהם. אלא לפנינו ליקוט פשוט ביותר, שיש בו מלאכה ולא חכמה. ולכן לכל היותר מקומם של ליקוטים אלו הוא ב’ילקוט ביאורים’ ולא במדור זה.
אגב. עברתי מקופיא על המובאות מספרים שונים הנמצאים במדור ‘כפתור ופרח’ של פרק ראשון. נראה לי כי מתוך ארבעים הספרים שברשימה שבראש מדור זה, נמצא מובאות ב’כפתור ופרח’ אולי משלושה ספרים המוזכרים ברשימה. אם כן מה פשר רשימה זו, שאין בינה לבין הליקוט, לפחות בפרק הראשון, אלא שלושה ספרים בלבד? תן דעתך שעוד מצאו לנכון להדגיש שזו רשימה חלקית בלבד, והמעיין סבור כי מן הסתם הוא עתיד לפגוש בליקוט, עוד כהנה וכהנה מספרים שלא הוזכרו.
בנוסף לכך יש להעיר כי הליקוט לא נרשם וגם לא נבדק כהלכה. הרי דוגמה לכך. על המשנה בפ”ד מ”ד: “נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם”, אנו קוראים בכפתור ופרח דף לא ע”ב: “לא שנפרעין ממנו על השוגג כמזיד, אלא שאף השוגג נפרעין ממנו בגלוי, וכל אחד כפי עונו ישא… לפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו (מאירי על התורה)”.
הקורא דברים אלו שואל את עצמו, מה טעם ראו המלקטים להביא מדברי המאירי על התורה, ולא מפירושו על מסכת אבות. שמא הדבר מלמד שהמאירי לא פירש משנה זו באבות? אבל בדיקה בפירוש המאירי על אבות מלמדת שהמאירי פירש משנה זו. אלא שמתגלה כאן דבר מעניין. פירושו לאבות אינו תואם את המובא בפירושו על התורה. המעיין הרוצה להעמיק בדברי המאירי שואל את עצמו, כיצד אירע שמהדירי המאירי למיניהם, ובתוכם המהדורה המשובחת של פירוש המאירי לאבות בההדרת רש”ז הבלין שהזכרנו לעיל, לא העירו מאומה על סתירה זו בדברי המאירי. ברור שמצינו סתירות וחזרות בדברי הראשונים, אבל יש להעיר על כך. הואיל והם לא העירו מאומה, לא נותר לנו אלא לבדוק מה כתוב בפירושו של המאירי לתורה.
כבר כתבנו לעיל כי יפה עשו מלקטי ‘עוז והדר’ שליקטו מספרים שלא חוברו על מסכת אבות, שהרי קשה למעיין להגיע למקורות אלו. אבל לא יפה עשו שלא ציינו את המקור המדויק, כדי שנוכל לבדוק בספר עצמו. כך במקרה שלפנינו לא ציינו את המקום בספר מאירי על התורה. יתר על כן, ספר בשם זה אינו נמצא ברשימת הספרים שבראש המדור. הקורא עומד נבוך, זאת משום שספר בשם: מאירי על התורה, אינו קיים ברשימות הספרים בקטלוגים, או במאגרי מידע. ובכן מה עליו לעשות? כיצד ניתן לאתר ספר זה?
אלא שהיודע ומכיר את חיבורי המאירי הנדפסים, יודע שלא נדפס פירוש של המאירי לתורה. אם כן מה טיבו של ספר זה? ובכן, נגלה לקורא טיבו של ספר זה. רחי”א גד, הידוע כמחברם של ספרי ליקוטים שונים, ליקט פירושים שונים מכל חיבוריו של המאירי וסידרם על פסוקי התורה. הוא הוציא ליקוט זה לאור בשם: פירוש רבנו מנחם המאירי על התורה, לונדון, תשי”ז. זהו הספר אליו התכוונו מלקטי ‘עוז והדר’. חיפוש בספר מגלה כי אכן דברים אלו נמצאים שם בפרשת קדושים, דף צט ע”א.
אבל לא די בכך. המלקט, רחי”א גד, רשם ברוב המקרים את המקור ממנו שאב את פירוש המאירי על פסוק מסוים. אבל דווקא כאן, הוא לא רשם מה מקורו של הפירוש, והיכן הוא נמצא בחיבוריו של המאירי. מלקטי ‘עוז והדר’ כפי שכבר נוכחנו לראות, בדרך כלל אינם מוסיפים דבר על דברי הספר שממנו ליקטו. גם כאן נהגו כך, ולא טרחו לבדוק היכן כתב המאירי דברים אלו, ומהיכן העתיקם רחי”א גד. ברור שלמצוא את המקור לכך בחיבורי המאירי זו מלאכה לא קלה, שהרי המאירי כתב מספר חיבורים. אבל אסור היה למלקטי ‘עוז והדר’ לנהוג כך, אלא מוטלת עליהם החובה לבדוק כל ליקוט וליקוט לגופו, ולא לסמוך על מלקטים קודמים. מה עוד שבמקרה שלפנינו הם היו צריכים לשאול את עצמם, הרי דברים אלו אינם מתאימים עם פירוש המאירי לאבות, וכיצד ניתן ליישב תמיהה זו.
אילו נהגו כך, היו מגלים כי דברים אלו אינם נמצא בספרי המאירי, אלא הם דברי רבינו יונה בפירושו לאבות על משנה זו מלה במלה. רחי”א גד ליקט בספר זה גם מעט מספריו של ר’ יונה, ואף הודיע שעשה כן בשער הספר.[61] אבל מלקטי ‘עוז והדר’ לא שמו לב לכך, וכאמור לא טרחו לבדוק את מקורו של הליקוט.
דומה שדוגמה זו מיטיבה להראות לנו עד כמה מצד אחד יש חוסר מידע למעיין בדרך הצגת הליקוט, ומצד שני עד כמה המלקטים צריכים להיות זהירים בליקוט. אין מן הצורך להוסיף דברים על דוגמה זו.
כאן אנו עוברים לנקודה העולה משלושת המדורים האחרונים, ושרמזנו עליה לעיל בקצרה. לית מאן דפליג שאי אפשר ללקט מכל הספרים שנתחברו ישירות על מסכת אבות, וקל וחומר אם נוסיף עליהם את ספרי הליקוטים, שליקטו מכל מקום שאפשר לשייכו למסכת אבות. לכן, מן הראוי היה שכל מלקט יודיע בראש ספרו מה דרכו בליקוט, על מה העדיף להתמקד, באלו ספרים ביכר להשתמש ועוד ועוד. רוב המלקטים אינם נוהגים כן, אבל נראה שניתן לעמוד על דרכם על פי רשימת הספרים, או על פי עיון בגוף הספר. יכול אני להביא דוגמאות מספרי מלקטים בימינו, אבל הדברים מובנים מאליהם ואין צורך להאריך. גם בליקוט שלפנינו ניתן לעמוד על מגמה מסוימת, שאיני מביע דעה לגביה, והיא כי מספרי חסידות מובאים בדרך כלל ספרי בעל ישמח משה, ר’ משה טיטלבוים, וכל בני משפחתו.
ו. דיון בפרטים נוספים
לאחר הדברים האלו נדון בדברי ר”י ליפל, בתארו את הנעשה על ידיהם, בדבריו בדף א סע”א:
במהדורה זו נעשתה מלאכה ארוכת שנים, שעיקרה ההדרת פירושי המפרשים ל’פרקי אבות’, בתכלית הדיוק והשלמות. במהלכה בדקנו את נוסחאות כתבי היד של הפירושים תוך השוואה ביניהם ובדיקת הדברים ביסודיות ובדקדוק רב. כמו כן הוספנו מראי מקומות וציונים לתנ”ך, חז”ל ושאר ספרים, הדגשות הערות והארות, פתחנו את ראשי התיבות והקיצורים.
ר”י ליפל כתב “בדקנו את נוסחאות כתבי היד”, סתם ולא פירש. מי הם המפרשים שבידינו נמצאים כיום כתבי יד של פירושם? היכן נמצאים כתבי היד הללו, ומה סימנם באותם ספריות? כיצד הם ציינו במהדורתם את השינויים בין כתבי היד? כיצד הכריעו מה הנוסח הנכון? על כל השאלות הללו אין תשובה בדבריו.
זאת ועוד. כבר ציינו בפתיחה כי חלק מהפירושים הנמצאים כיום יצאו לאור במהדורות הנותנות חילופי נוסח בין כתבי היד השונים. אם כוונתו למהדורות אלו, הרי שחכמי ‘עוז והדר’ לא עשו מלאכה זו, אלא המהדירים של אותם חיבורים עשו זאת, ואין מהדורת ‘עוז והדר’ יכולה לזקוף זאת לזכותה. אבל גם לאחר שיש בידינו מהדורות אחדות של מפרשים עם שינויי נוסח, והן מונחות לפני צוות ‘עוז והדר’, לא מצאתי לעת עתה במהדורת ‘עוז והדר’ התייחסות לשינויי נוסח בדברי המפרשים.[62] כל העובר על מהדורות אלו ומשווה אותן עם מהדורת ‘עוז והדר’ יאשר דברים אלו. יש בידינו אפשרות נוחה לבדיקת נכונות דברי הרב ליפל שהבאנו לעיל, והיא באמצעות מסכת אבות ‘משנת ראובן’, שהזכרתי לעיל בפתיחה. ניתן להיווכח כי לא נעשתה עבודה של בדיקת נוסחאות מכתבי יד במהדורת ‘עוז והדר’.
ר”י ליפל כתב כי הוסיפו מראי מקומות. אכן הם עשו זאת, אולם לא עשו זאת בשלמות. כבר צויין לעיל סעיף ג, מספר 6, שלא תמיד עשו זאת, וראה שם הערה 50 על דרכם, ואין טעם לכפול הדברים, ולהאריך בדוגמאות.
בסיכום. במהדורה שלפנינו נעשתה עבודה חשובה מאוד, המועילה הרבה ללומדי מסכת אבות. על כך מן הראוי לומר ברכת תודה להוצאת ‘עוז והדר’. עם זאת יש מקום לשיפור המהדורה במהדורות הבאות. לשם הבהרה אחזור שוב על הדברים שציינתי בראש דבריי.
אין מטרתי חלילה וחס לפגוע במהדורת עוז והדר, ולא בתלמידי החכמים שעסקו בהכנתה. ברור שמהדורה זו ראויה לשבח, והיא לעזר רב ללומדי מסכת אבות. מטרת הדברים היא ללמד את כל העוסקים במלאכת ההדרה, או הכתיבה והליקוט, עד כמה עליהם להיות קפדנים, דייקנים וזהירים בהבאת מקורות, בבדיקתם, ובכל הנוגע להצגתם הנכונה לפני הלומדים. דברים אלו אמורים גם לגבי שתי התוספות הבאות.
ברצוני עתה להתייחס לשתי מהדורות שפורסמו לפני מספר שנים, ולבדוק את טיב עבודת המהדירים. מדובר בפירוש ר’ יונה ובפירוש הרשב”ץ, שהודפסו מחדש לפי כתבי יד. בחרתי בשתי מהדורות אלו, משום שהפירושים הללו של ר’ יונה והרשב”ץ, נדפסו מספר פעמים, ולפיכך מעניין לראות מה חידוש יש במהדורות הללו כלפי הדפוסים הקודמים. כמו כן משום שבמהדורות הללו יש צילומים של כתבי היד, ולפיכך יש אפשרות לערוך בדיקה על טיב עבודת המהדירים. ברצוני לציין כי הבדיקה שערכתי אינה בדיקה מקיפה, אלא בדקתי מקרים ספורים, אבל בכל זאת נראה בעיני שניתן לקבל על ידה “תמונה” מסוימת מעבודת המהדירים. כמו כן התייחסתי בעיקר לעבודת המהדירים בעניין הנוסח, ולא למבואות שהם כתבו, או למראי מקומות ולהערות שנוספו על ידם.
ברצוני להבהיר, כי אין אני דן כאן במסכת אבות ‘משנת ראובן’, שאף בה חזרו ונדפסו פרשנים אלו מחדש על פי כתבי יד, ולפיכך איני מתייחס לנוסח שנדפס במהדורה זו. המעיין יכול לעשות השוואה זו בעצמו.
תוספת א – פירוש ר’ יונה למסכת אבות מהדורת ר’ בנימין נתן כהן
פירושו של ר’ יונה למסכת אבות נדפס לראשונה בברלין-אלטונא, שנת תר”ח. מאז חזר ונדפס מספר פעמים, וגם נדפס בש”ס וילנא. כל ההדפסות נעשו על פי דפוסים קודמים ולא מכתבי יד. המהדיר הראשון לא מסר כל פרטים על כתב היד שעמד לפניו, ורק לאחרונה זוהה כתב היד על ידי ר”ט כצמאן.[63]
צויין לעיל כי פירוש ר’ יונה נדפס מחדש בשנת תשמ”ד על ידי רמ”ש כשר ורי”י בלכרוביץ על פי שני כתבי יד: אסקוריאל, ווטיקן. איני דן במהדורה זו.
ר’ בנימין נתן כהן הדפיס בשנת תשנ”ג את פירוש ר’ יונה על פי כתבי יד,[64] ועל מהדורה זו נתעכב עתה. בשנת תשס”ח הוא הדפיס שוב את פירוש ר’ יונה.[65]
במבואו, עמ’ 11, כתב ר’ בנימין כי “ראינו את המודפס והוא לוקה בחסירות וההבנה בו קשה מחוסר מילים והשמטת קטעים”. הוא לא פירש לאיזו מהדורה כוונתו באומרו “המודפס”, האם הכוונה למהדורת וילנא, או למהדורת כשר-בלכרוביץ. אליבא דאמת איני יודע מדוע הוא לא הזכיר כלל שהם קדמוהו והדפיסו על פי שני כתבי יד. יתכן שלא ראה את מהדורתם, או שסבור כי מהדורתם אינה טובה, ולא רצה להזכירם מפני הכבוד.
בדקתי מספר מקומות במהדורתו בפרק ראשון המקופים בסוגריים מרובעים, ללמדך שלפנינו נוסח כתב יד המוזיאון הבריטי, וברוב המקרים נוסח זהנמצא כבר במהדורת כשר-בלכרוביץ, אבל בכל  זאת מצאנו שינויים בין שתי המהדורות הללו,[66] ואם כן יש במהדורתו מה שאין במהדורתם.
אבל אין זה עיקר ענייננו כאן, אלא רצוננו לבדוק את מהדורתו. הוא כותב כי היו לפניו מספר כתבי יד, והבסיסי למהדורתו הוא כתב יד המוזיאון הבריטי, שהוא כתב יד משובח מאוד. בכתב היד השני שהוא כתב יד פירנצאה-לורנציאנה, הוא נעזר “להשלים ולהשוות”. כן נעזר לדבריו גם בכתב יד אסקוריאל ובכתב יד וטיקן.
בעמ’ 12 הוא כתב את הדברים הבאים ובהדגשה בולטת:
ועריכתי בהוצאה מושלמת ומתוקנת זו היתה שכתב יד לונדון [הוא כ”י המוזיאון הבריטי. עקיבא] לקחתי אותו לעיקר ההעתקה מפני אמינותו עתיקותו ודיוקו, ובכל מקום שהיתה טעות גמורה בהעתקה הגהתיו על פי כת”י פירנצאה-לורנציאנה, אסקוריאל, ווטיקאן, ולא מדעתי. ובמקום שהיה נראה טעות ואפשר להעמיד הגירסא ואפילו בדוחק הבאתי את הקיים בכת”י לונדון בסוגריים עגולות, והתיקון וההוספה משאר כתה”י הוצב בסוגריים מרובעות,[67] כדי שהלומד יוכל לבחור בשיקול דעתו… ובכל זה הושקע מאמץ רב, תוך התייעצות עם צוות תלמידי חכמים במטרה להגיע אל הגירסא הנכונה והמדוייקת של הספר, לאחר סידור הספר נעשתה הגהה מיוחדת ומקיפה מארבעה כתבי היד.
נמצא שלפי עדותו מונחת לפנינו עבודה יסודית וחשובה. אבל הבודק את דבריו מגלה כי במקום כ”י לונדון אינו כהלכה, נראה כי ר’ בנימין לא השתמש בשאר כתבי היד. כך בפ”א מ”ה ד”ה מכאן אמרו חכמים, נדפס אצלו: “הפריץ [נדצ”ל: הפריז]”. במהד’ כשר-בלכרוביץ נדפס: “הפליג”. ללמדך שכנראה לא השווה ר’ בנימין מקור זה עם כתבי היד האחרים, שהרי לו עשה כן, או שהיה מבטל את הגהתו, או שהיה מציין לנוסח הנמצא בם. מעניין להביא את שכתב ר”ט כצמאן על מהדורה זו:[68] “כנראה לא השתמש המהדיר בכ”י עצמו [כוונתו לכ”י וטיקן. עקיבא] אלא סמך על העתקות ממנו במהדורת הרבנים כשר ובלכרוביץ, כפי שניתן להוכיח מתוך טעויות משותפות”. לעת עתה לא מצאתי טעויות משותפות, אלא שבדקתי רק מעט מאוד. עם זאת ראינו שבמקומות מוקשים לפי הנוסח בכ”י הבריטי, הוא לא תיקן על פי הנוסח שלהם, וא”כ לא השתמש במהדורתם, ולא בכתבי היד שהיו לפניהם.
ברם, עד שאנו זקוקים להשערות ששיערתי לעיל על פי הנדפס במהד’ כשר-בלכרוביץ, או לדבריו של ר”ט כצמאן, אמרתי הבה נבדוק בעצמנו. טובה עשה לנו ר’ בנימין שנתן צילום של עמוד אחד מכתב יד אסקוריאל, ולפיכך נבדוק על פי צילום זה.
ובכן, בספ”ב ולא אתה בן חורין, הוא הדפיס: “כי עבד קנוי אתה עליה להגות בה”, אבל בכ”י אסקוריאל, וכן במהד’ כשר-בלכרוביץ, הנוסח: “כי עבד קנוי אתה עליך להגות בה”. סביר שנוסח זה הוא הנכון, אם כי גם הנוסח במהד’ ר’ בנימין אפשרי, ואפשר שיש במהד’ ר’ בנימין טעות דפוס. שם ד”ה ודע מתן, הוא הדפיס: “יתחזק ידיך לעסק בתורה”, אבל בכ”י אסקוריאל, וכן במהד’ כשר-בלכרוביץ, הנוסח: “יתחזקו ידיך לעסוק בתורה, וכך מסתבר. שמא גם כאן יש במהד’ ר’ בנימין טעות דפוס. ברפ”ג ד”ה ולאין אתה הולך, הוא הדפיס: “לא תחפוץ בתענוגים וּבְהֶעְדֵּנִים[69] כי לתהו אתה טורח”. בכ”י אסקוריאל, וכן במהד’ כשר-בלכרוביץ, הנוסח: “לא תחפוץ בכל התענוגים והעדונים כי לרמה אתה טורח”. נכון שר’ בנימין הדפיס לפי כ”י לונדון, ואין הוא לפני ואיני יכול לבדוק, ולכן איני יכול להתייחס לשני ההבדלים, שהם: חסרון המלה “בכל”, והחילוף של רמה-תהו. אבל להבדל השלישי ניתן להתייחס גם ללא עיון בכתב היד. לפי נוסח כ”י לונדון, לפנינו מלה חדשה: העדן, שלא מצאתיה במילונים, ולכן אני מסופק אם כך נכתב בכ”י לונדון.
יש בידינו אפשרות לבדוק את טיב עבודתו בפני עצמה ללא קשר עם מהדורות קודמות. זאת משום שבתחילת הספר ניתן צילום של עמוד מכ”י המוזיאון הבריטי. בצילום זה בסופו נמצא קולופון. נמצא שצילום זה הוא העמוד האחרון של כתב היד המתייחס למסכת אבות. עיון בעמוד אחרון זה מלמד שאנו נמצאים בפרק החמישי משנה יד. נמצא, כי מכאן ואילך ועד סוף הפרק חסר הפירוש בכ”י זה. אולי זו היתה כוונתו של המהדיר במלה “להשלים”, כלומר, שהוא משלים את המשך הפירוש על פי שאר כתבי היד, אבל היה עליו לציין זאת במפורש. אלא שגם בצילום עמוד מכתב היד השני פירנצאה-לורציאנה שצירף המהדיר לספר, נמצא קולופון בסוף הצילום, ומקומו בפרק חמישי משנה יט. לאמור, חסר סוף הפירוש, ממשנה יט ואילך. המהדיר לא מסר לקורא על חסרונות אלו.
עתה נתייחס לטיב העתקתו. בהעתקת כתב יד המוזיאון הבריטי אנו למדים כי מלים מסויימות הכתובות בכתיב מלא (מיושר, יאסוף, ליתן, העבירות, פירושו), נכתבו בהעתקה בכתיב חסר. כנראה משום שהוא ניקד את פירוש ר’ יונה, וממילא כתבו בכתיב חסר. אבל דוגמה אחת לפחות אינה מתיישבת בהנחה זו. הנה בכתב היד כתוב: ממדה הבנונית. ובנדפס: ממדה הבינונית. לאמור הפך את החסר למלא, בניגוד לכתב היד ובניגוד לדרכו להחסיר.
יש גם מספר טעויות בהעתקה. כגון הוא הדפיס: חשך מישר כמוהו ונקרא רשע. בכתב היד: כמותו נקרא רשע. בנדפס: יורא. בכ”י: יורה. המהדיר תיקן על פי הכתיב בפסוק. בכ”י: שהוא מדת. בהעתקה: שהיא מדת (אבל מספר שורות לפני זה העתיק כהלכה: הכילות ההוא, אלא שניקד את האות ה’ בחיריק, וכך היה צריך לעשות גם כאן).
נעבור עתה לבדיקה של העתקתו על פי כתב היד השני פירנצאה-לורנציאנה. גם כאן כתיב מלא בכתב היד (עבירה) הועתק ככתיב חסר (עברה), וזאת בהתאם לדרכו כפי שראינו לעיל. אבל יש בהעתקתו גם אי דיוקים שאינם קשורים לכתיב מלא וחסר. בכ”י: אין מתאוה. בנדפס: ואין מתאוה. בכ”י: שכן היה אברהם אבינו ע”ה. בנדפס הושמט: ע”ה (אבל בתחילת המשנה נדפס כהלכה וגם נפתח: עליו השלום). בכ”י: ובכל הנאות העולם. בנדפס: ובהנאות העולם. בכ”י: יצר הרע מעולם כלל כי נפשו שפלה כמו שנא’. בנדפס: יצר הרע לעולם כי נפשו שפלה שנאמר. בכ”י: כמו שנ’ וירע הדבר מאד וגו’ על אודות בנו הרע לו ועל אודות הגר לא הרע לו. בנדפס: כמו שנאמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו וגו’, על אודות בנו הרע לו ועל אודות הגר לא הרע לו. בכ”י: לא נתאוה. בנדפס: לא התאוה. בכ”י: ולא לפני המקום בלבד רוחו נמוך לא לפני בשר ודם. בנדפס: ולא לפני המקום בלבד [רוחו נמוכה][70] אלא אפלו לפני בשר ודם.
יש לציין כי נוסח המשנה אינו מתאים תמיד לנוסח דבור המתחיל הנמצא בפירוש,[71] ואין על כך הערה מאת המהדיר, ולכן אין לדעת מה הנוסח הנמצא בכתב היד.
 נוסיף עוד כי אמנם הוא השתמש במספר כתבי יד, אבל תיקוניו נעשו באמצעות סוגריים עגולים או מרובעים. לפי דבריו במבוא עשה כן על פי כתבי היד, אבל קשה כמובן לדעת אם כך נהג תמיד. רק בפ”ה מ”ה, כתב בהערה מה הנוסח הנמצא בכתבי יד אחרים.
תוספת ב – מגן אבות מהדורת ר’ אליהו חיים זייני, ירושלים, תש”ס
מגן אבות לרשב”ץ נדפס לראשונה בליוורנו, תקכ”ג, על ידי ר’ חיים יונה דוראן, מצאצאי המחבר. מאז חזר ונדפס מספר פעמים על פי הדפוס הראשון (דפ”ר). בשנת תשכ”א נדפסה בירושלים מהדורה נוספת, כאשר בשערה נכתב: “עתה יו”ל מחדש אחרי תיקון הטעויות והשיבושים שנפלו בדפוסים הקודמים”. כל הדפוסים הודפסו כאמור זה מזה, ללא שימוש בכתב היד, ולכן כל התיקונים שבהם, כולל כמובן דפוס תשכ”א, נעשו מסברה.
לכן יש לשבח את רא”ח זייני שהוא הראשון שהשתמש בכתבי יד בהדפסת פירוש זה. בהקדמתו עמ’ יט-כ, מנה את כתבי היד שעמדו לפניו, והסיק כי כתב יד פריס (=כי”פ) הוא המשובח, וכי “בזכותו הושלמו קטעים ארוכים שהיו חסרים בכל ההוצאות”.[72] הוא ממשיך ומודיע כי למרות זאת:
לאחר עיון הגעתי למסקנה שבמקומות [כצ”ל] רבים כתב היד שעמד לרשות ר”י דוראן [דהיינו: דפוס ראשון תקכ”ג, שהודפס על פי כתב יד זה. עקביא] עדיף על [כצ”ל.[73]] כי”פ, וכן ההגיון נותן שכתב יד שעמד לרשות צאצאי המחבר בודאי הוא אחד מכתבי היד הטובים. לכן בסופו של דבר החלטתי לבנות הוצאה זו על מהדורתו של ר”י דוראן שהיא התשתית והבסיס למהד’ ירושלים [היינו מהדורת ירושלים, תשכ”א. עקביא]. אלא שבמקום שדברי הכת”י יותר מבוררים הכנסנו בגוף הספר את דברי כתב היד (או לא)[74] בסוגריים מרובעים בדרך כלל, ומ”מ הדבר צויין תמיד בשינויי הנוסחאות בהערה.
וכאן יש לשאול. אם כתב היד המשפחתי עדיף, מי יתקע לידינו כי כל ההוספות שבכי”פ הן מקוריות. שמא מאן דהוא שאינו בר סמכא הוא זה שהכניסן. ואם נניח שהן מקוריות, ולשונן מוכיח כן, שמא המחבר החליט אח”כ להשמיטן. אפשר לומר כי המהדיר עצמו נסתפק בדבר ולכן הוסיפן בסוגריים ולא קבע בהן מסמרות. אבל אם כתב היד המשפחתי הוא כל כך חשוב, כיצד לא השתמש המהדיר בדפוס ראשון, שהוא למעשה כתב היד, אלא סמך על מהדורה מאוחרת, ומה עוד שבשערה נדפס, כפי שהעתקנו לעיל: “אחרי תיקון הטעויות והשיבושים שנפלו בדפוסים הקודמים”. שמא תאמר אולי דפוס ראשון הוא ספר נדיר, ואין בידי המהדיר להשיגו. ברם, אין הדבר כן, שהרי בעמ’ 431-430, נתן המהדיר צילום של שער הדפוס הראשון, ועוד עמוד אחד מהספר עצמו. לפיכך רבה התמיהה על התעלמותו מהדפוס הראשון.
הבה נראה דוגמה לשיבוש שנוצר כתוצאה מכך. פ”א מ”ו נדפסה המשנה: יהושע בן פרחיה ונתנאי הארבלי קבלו מהם וכו’. ולאחריה דברי הרשב”ץ כך: “יהושע בן פרחיה ונתן הארבלי קבלו מהם. הפירוש אלו השנים היו בדור” וכו’. על המלה “ונתן”, מעיר הרב זייני כך: “יש פה גירסא שונה מכתוב[75] במשנה עצמה… ונראה שמדובר בטעות, כי אפילו רבינו בפירושו כאן גורס ‘נתאי’, ולפי זה יש לבדוק האם דבורים מתחילים אלו הם מרבינו בכלל”. אבל אילו היה מעיין בדפ”ר, היה רואה שכל הדבור המתחיל הזה אינו נמצא שם, ולפיכך אין כאן טעות כל עיקר, אלא תוספת של אחד הדפוסים. לא טרחתי לבדוק מהו הדפוס הראשון שהדפיס תוספת זו.
דוגמה נוספת. המהדיר בעמ’ כג מס’ 11 קבע את הדבר הבא:
לגבי הכינוי ‘הקדוש ברוך הוא’ הקפיד רבינו להשתמש בראשי התיבות: הב”ה. שמרתי על כתיב זה לא רק כדי להשאר נאמן לדברי המקור, אלא משום שבעשרות מקרים (אם לא ברובם) לא ניתן להכריע אם הם קיצור של ‘הקדוש ברוך הוא’ או של ‘המקום ברוך הוא’, כדרכם של רבים מרבותינו הראשונים.
יש לתמוה על רא”ח זייני שהודיענו כי שמר על כתיב זה כדי “להשאר נאמן למקור”. הרי לדבריו עצמם המקור הקובע הוא כתב יד המשפחתי, הוא דפוס ראשון, ובו הרי כתוב באופן קבוע: הקב”ה.
אביא עתה דוגמה המלמדת עד כמה הרב זייני מקדש את דפוס ירושלים, בבחינת “קדושה שנייה (הדפסה שנייה והלאה) קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא”, ואין אדם רשאי לשנות מדפוס זה מאומה. בפ”ד מכ”ו, עמ’ 311, נדפס: “רמז לדבר מה שאמרו בספר יצירה תמורת ענג נגע, כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלש תמורות הן: תמורת כתר, כרת. תמורת ענג, נגע. תמורת תם, מת. ובמדרש רות אמרו” וכו’. המשפט המודגש כאן, נדפס מודגש במהדורת הרב זייני. ואם ברצונך להבין מה טעם הודגש המשפט, אתה מקבל תשובה בדבריו שבהערה 266: “הדגשתי מלים אלו כי הן מודגשות בד”י” [בדפוס ירושלים]. וכאן יש לשאול, האם יש טעם הגיוני להדגשה זו, מלבד הטעם שכך נעשה בדפוס ירושלים? הרי בדפוס ראשון אין כאן כל הדגשה, ואכן אין כל סיבה סבירה להדגיש זאת. וכי עלינו לקדש את דפוס ירושלים ללא טעם הנראה לעין? המדפיס הירושלמי עשה כן מטעמים השמורים עמו, אבל אין עלינו לחקותו ללא סיבה.
המהדיר נתן בסוף הספר צילום של כי”פ. הבה נבדוק אם “הדבר [כלומר כל שינוי הנמצא בכי”פ. עקביא] צויין תמיד בשינויי הנוסחאות בהערה”. איני מדבר על כתיב מלא וחסר כי לכך לא התייחס המהדיר כל עיקר בשינויי הנוסח. נבדוק אפוא את הנוסח שהדפיס המהדיר ואת הנוסח שבכי”פ.
בראש ההקדמה של הרשב”ץ בעמ’ לז נדפס: “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם [חלק י”י אל עמו הוא החלק הרביעי] אמר” וכו’. כאמור, לפי דברי רא”ח זייני, סוגריים מרובעים הכוונה שזו תוספת בכי”פ. ואכן כך הדבר, אלא שבכי”פ הנוסח הוא: חלק י”י עמו ללא תיבת ‘אל’, וכצ”ל, כי זו לשון הפסוק דברים לב, ט. הרי עוד מספר מקומות שמהדיר לא רשם את הנוסח שבכי”פ. בנדפס: בה”ר צמח. בכי”פ: בן הה”ר צמח. בנדפס: זאת המסכתא יש לה יתר שאת. בכ”י חסר: יש לה. בנדפס: אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב. בכ”י, וכ”ה בדפ”ר: אמרו צדיק [כך לשון הפסוק ישעיהו ג, י, וכצ”ל] כי טוב וגו’ וכי יש צדיק טוב. בשינויי נוסחאות נדפס: בכי”פ: כי טוב וגו’ וכי וכו’. אבל על השינוי הנכון בלשון הפסוק לא עמד המהדיר. בנדפס: שגור בפיו כל שעה. בכ”י, וכ”ה בדפ”ר: בכל שעה. בנדפס: המביאה לידי חסידות. בכ”י, וכ”ה בדפ”ר: המביא. בנדפס: שישמור האדם. בכ”י: שישמר (אולי זה בגדר מלא וחסר, אבל תלוי בניקוד כמובן). בנדפס, וכ”ה בדפ”ר: אפילו בסיבה רחוקה ובגרמא. כמו שהיו חסידים הראשונים. בכ”י: אפי’ בסבה רחוקה. [כאן יש סימן הפסק בכתב היד. עקביא] ובגמ’ כמו שהיו חסידים הראשונים.  בנדפס, וכ”ה בדפ”ר: המביאה לידי חסידות. בכ”י: המביא. יותר לא השוויתי עם הצילום. כמו”כ לא השוויתי את הצילומים של כתבי היד האחרים שניתנו שם.
העובדה שהמהדיר לא השתמש בדפ”ר מביאה אותו לציין דברים שאינם מדוייקים. כך בפ”א מ”א: ועשו סיג לתורה, הוא מציין כי: בכי”פ: סייג. אבל כי”פ אינו חריג, אלא כך הוא גם בדפ”ר, והדפוסים המאוחרים הם ששינו.
למרות שההשוואה שערכנו היא קצרה, אנו למדים ממנה כי יש מקרים שהמהדיר לא נתן תמיד את הנוסח שבכי”פ. לאור שינויי הנוסח הרבים בהשוואה לכי”פ הנמצאים בהערותיו, יש להניח שבמרבית המקרים ניתנו חילופי הנוסח, ורק באי אלו מקרים משום מה לא ציין זאת. עוד אנו למדים כי לעתים הנוסח שבדפ”ר זהה לכי”פ, ואף מדויק יותר מהנדפס, אבל אין אנו יודעים נוסח זה כיון שהמהדיר לא הביאו.
לסיום. אני חוזר על דברים שאמרתי לעיל. על הקורא לדעת כי לא דנתי כאן בטיב המהדורה, המקורות, ההפניות, הביאורים וכד’, אלא עסקתי רק בנוסח הפירוש במהדורה זו, וכיצד הוא נקבע וכיצד הוא נדפס על ידי המהדיר.

[1]        א’ יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח, ירושלים, תשכ”א. לאחר מכן יצא לאור באמצעות מפעל הביבליוגרפיה העברית הספר, אוצר ההגדות: ביבליוגראפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש”ך, בעריכת יצחק יודלוב, ירושלים, תשנ”ז.
[2]        ר’ יהוה רובינשטיין הדפיס מחדש את ספרו של אביו ר’ מרדכי רובינשטיין דורש לפרקים על מסכת אבות, ניו יורק, תשל”ב. בסוף הספר הוא הדפיס קונטרס נחלת אבות ובו רשימה של כל מהדורות מסכת אבות מראשית ימי הדפוס ועד שנת תשל”ב.
[3]        ראה רי”י כהן, מקורות וקורות, ירושלים, תשמ”ב, עמ’ 73-40: מסכת אבות, פירושיה ותרגומיה. מעניין שלא הזכיר את דורש לפרקים הנזכר בהערה הקודמת.
[4]        יש לציין כי ר’ בצלאל אשכנזי, שהיה במצרים בתקופת האר”י, חיבר אף הוא ילקוט פירושים, הנודע בשם שיטה מקובצת. האם קיימת ברקע החיבורים הללו השפעת האר”י? לא מצאתי דיון בכך.
[5]        לשני הספרים הראשונים המהדיר צירף צילומים של חלק מכתבי היד שעל פיהם נדפסו, אבל לא נהג כן בספר השלישי, ששם לא צורף צילום. קריאה בצילום שבראש פירוש ר’ מתתיה מגלה אי דיוקים בהעתקה. בנדפס בסוף שורה 1: ורעות. אבל בצילום (שורה 3) יש קרע בכתב היד, ואף שההשלמה מסתברת, יש להעיר כי זו השלמה. שורה 4: נתיצבו. בצילום (שורה 6): נתישבו. שורה 5: בה נתישב רב נשיא. בצילום (שורה 6) יש ריוח של מלה לאחר נתישב. אולי נכתב כאן שם הרב ואולי לא, מ”מ נראה שיש להעיר על כך. שורה 11: נפש דאבה. בצילום (שורה 13): נפש דוה.
[6]        בתוך: פירושי הראשונים (רש”י, רמב”ם, ר’ יונה) על מסכת אבות. על טיבה של מהדורתו ראה לקמן תוספת א.
[7]        ירושלים, תשס”ג. את פירוש ר’ יונה חזר והדפיס שוב בירושלים, תשס”ח. בסוף הקדמתו למהדורה זו כתב: “ועתה ההדר במהדורה מתוקנת ומשופרת”. ברם, כל מה שכתבתי בתוספת א ביחס למהדורת תשנ”ג, נשאר גם ביחס למהדורה זו.
[8]        ראה על טיבה של מהדורה זו בתוספת ב.
[9]        כגון: נשמת חיים, דרך חיים על אבות עם פירוש מאת ר”א שרהסהאן, ירושלים, תשכ”א; דרך חיים עם פירוש מאת ר”ח הלוי פרדס, תל אביב, תשל”ה; דרך חיים מהד’ רי”ד הרטמן, ירושלים, תשס”ה-תש”ע (6 כרכים).
[10]       ספר מסוג זה הוא: יחל ישראל על אבות מאת רי”מ לאו, ירושלים, תשס”ה (6 כרכים), ויש עוד ספרים כמותו. אגב אורחא ארשה לעצמי להעיר כאן על טעות מצערת בספר זה. המחבר הדפיס את המשנה בניקוד, ובצדה הוסיף את פירושו של ר”ע מברטנורה. כך כתוב גם בפרק שישי. אבל ידוע הוא כי רע”ב לא פירש את פרק שישי, ולכן אין גם תויו”ט על פרק זה, אלא הפירוש שהדפיס רי”מ לאו הוא פירושו של רש”י, והכותרת לאורך כל הפרק המודיעה כי הפירוש הוא של ר”ע מברטנורה, היא טעות.
[11]       תופעה זו החלה כבר עם הספר ירים משה על אבות לר”מ אלשיך. ר”מ אלשיך לא כתב פירוש על מסכת אבות, אלא ר’ ירמיה שלנקר, ליקט מספריו את הקשור למסכת אבות, והדפיסו בשם ירים משה, פיורדא, תקכ”ד. מאז נדפס הספר כך, וביותר מעשר מהדורות. היו עוד מלקטים מסוג זה, אבל כאמור בדורנו נתעצם הדבר מאוד.
[12]       לדוגמה: גבורות רמח”ל (ליקוטים מכל ספרי רמח”ל על אבות), מאת ר”י שינברגר, ירושלים, תשס”ג; וידבר משה (לקוטים מכל ספרי ר’ יחיאל אלימלך מלברטוב על אבות), מכון גנזי מהרי”ץ, ירושלים, תש”ן; ליקוטים מספרי הגר”א, מספרי החתם סופר, ועוד ועוד.
[13]       צורה דומה לזו היתה עוד לפני כן, כגון: עקבי הצאן לר’ אהרן ב”ר יחיאל מיכל ממיכיילישוק, הוסיאטין, תרס”ד, שיש בו ליקוט מהספרות החסידית, אבל אין בו ליקוט מגדולי החסידות לפי מפתח מסוים.
[14]       לדוגמה: לשונות של אש (ליקוטים על אבות מהאדמו”ר מקוצק ומהשושלות ממנו), רא”ד מנדלבוים, בני ברק, תשס”ב; לשונות קודש (ליקוטים על אבות מאדמו”רי בית רדומסק), רא”ד מנדלבוים, בני ברק, תשס”ג. ועוד בכגון אלו.
[15]       נוספו על הדף: מלאכת שלמה, חי’ אגדות מהרש”א, הגהות וחידושי הרש”ש.
[16]       כך בספר יחל ישראל (לעיל הערה 10) המבוא דן בפרטים הבאים: הטעם לשם אבות, מיקומה של מסכת אבות, אמירת פרקי אבות בשבתות הקיץ על שום מה. דנים בעניינים עוד רבים ממפרשי אבות, וארשום לדוגמה שני ספרים נוספים, ויש עוד דוגמתם, שאף בהם יש מבוא הדן בנושאים אלו: ר”מ רוזמרין, דבר משה, ירושלים, תשמ”ט; ר”מ קלירס, פרקי משה, ירושלים, תשס”ה.
[17]       צא וראה כי הצילומים של כתבי יד שנעשו בדורינו וצורפו על ידי המהדירים (שהוזכרו לעיל) של מסכת אבות לספריהם, הם באופן שכתב היד הוא שחור, והרקע לבן. רק בצילום זה, שהוא הצילום היחיד בספר, כתב היד הוא לבן על רקע שחור, בדיוק כפי שהופיע במהד’ הרב דייטש.
[18]       יש לציין כי בפרק שישי מובא פירושו של ר’ שם טוב בילקוט ביאורים כמעט בכל משנה, אבל המפליא הוא שהחל מדף קטז, ד”ה נושא בעול עם חבירו, אין הוא מובא יותר, למרות שבמהדורת הרב דייטש ממשיך הפירוש קצת יותר מעמוד נוסף.
[19]       מעין האמור בקידושין נא ע”ב: “מאי בוגרות בוגרות דעלמא”, והכוונה ליחיד למרות לשון הרבים.
[20]       בתקליטור של בר אילן לא הוכנסה משום מה הקדמת הרשב”ץ, ואנו רואים כמה יש להצטער על דבר זה.
[21]       במהד’ רא”ח זייני נדפס: “[ואם] (ו)שמה האמיתי… מהמצווה בו (וזהו) ענין החסידות”. לא נתברר לי פשר התיקונים הללו.
[22]       פירוש ר”י הכהן מלוניל נדפס בימינו, וא”כ היה אפשר להביאו ישירות. אבל כך נוהגים רבים שלא לצטט מן המקור הראשון, וכן נוהגים בספר זה.
[23]       דע כי הראשונים באומרם ‘פירקי דחסידי’ מתכוונים לפ”ג דתעניות, ששם מסופר על חסידים, ודברי ר”י הכהן מלוניל נראים כיוצאים מן הכלל.
[24]       לא מצאתי בדבריהם מה היתה דרכם בניקוד המשנה, ולפיכך לא אדון בכך. בכל זאת אעיר כי הם  ניקדו בהתאם למקובל בתנ”ך, ולכן כאשר מלה מסתיימת בתנועה גדולה והיא סמוכה למלה הבאה אחריה, הרי שבראש המלה השניה לא בא דגש קל. אבל בפ”א מ”ט: וכשיהיו בעלי דינין וכו’, הדגישו את האות ב, בניגוד לשאר המקרים באותה משנה עצמה (פעמיים: יהיו בעיניך, הב’ רפויה). כך הדגישו גם במי”א: הזהרו בדבריכם, את האות ב, בניגוד להרבה משניות שבהן כאמור לא הדגישו אות זו לאחר תנועת שורוק.
[25]       לפיכך יש לתמוה על הכתיב של משנת כל ישראל בריש המסכת, שנכתב בו כך: ועמך כולם צדיקים וגו’. היה עליהם לכתוב: כלם, בכתיב חסר לפי שיטתם, ומה עוד שכך הוא גם בפסוק. מן הסתם זו טעות דפוס, שהרי יש דגש באות ל, וזה מתאים לכתיב חסר.
[26]       ברם במשנה בסוף פרק ראשון: שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, לא ציינו בגוף המשנה את מקומו של הפסוק בתנ”ך, וגם בגליון נעדר כאן ‘תורה אור השלם’.
[27]       ראה לעיל הערה 15.
[28]       אגב אורחא נוסיף כי במהדורת ‘עוז והדר’ לא נרשמה במדור שינויי נוסחאות שום תוספת, אף שמדפוס וילנא ועד היום נודעו עוד כתבי יד של מסכת אבות. אבל הם הלכו בזה לשיטתם, שהרי הודיעו במפורש כי עיקר עבודתם היא מפרשי המסכת.
[29]       גם במהדורה זו לא הוסבר מדוע הקיפו מלים אלו בסוגריים. אבל בתחלית מסכת ברכות, עמ’ 9, נדפס מעין מבוא קצר הנקרא: “משניות ‘זכר חנוך’ – סדר עבודתינו”, שבו נאמר: “במקומות מועטים תיקנו את נוסח המשנה שנדפס בוילנא ע”פ דפוסים אחרים ובעיקר ע”פ מהדורת אשכול המנוקד” וכו’. לא נכתב כיצד נעשה התיקון, ואפשר שהסוגריים מלמדים על כך. לא בדקתי את מהדורת אשכול, הואיל ואין זה מענייננו.
[30]       אמנם במשניות תפארת ישראל, הנובר, תק”צ-תר”י (על פי אוצר החכמה), מלה זו מוקפת בסוגריים, ואפשר שנסמכו על דפוס זו. איברא, בדפוס זה יש מקומות נוספים במסכת אבות שהוקפו בסוגריים, ולא בא זכרם במהדורת ‘עוז והדר’.
[31]       שינויים אלו נרשמו, בדרך כלל, בתחתית הפירוש, באמצעות הפניה על יד כוכבית.
[32]       וכן כבר ברע”ב משנה א, תויו”ט משנה ב, ועוד. במשנה ג נמצא הערה פרשנית על רע”ב, וגם היא הושמטה.
[33]       כידוע בפרק שישי אין פירוש של ר”ב. לפי זה כל פירושי בעל תפא”י בפרק זה היו אמורים להיות מסומנים בכוכבית. אכן, ברור מאליו שאין בכך צורך, ולכן ויתר בעל תפא”י על כוכבים בפרק זה. מעתה יש לתמוה על שמצינו כי במקומות בודדים יש בכל זאת סימן של כוכבים. כוכב נמצא במ”א ד”ה שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, מ”ג ד”ה שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב, ועוד. לא בדקתי דפוסים ראשונים ואיני יודע מה נמצא בהם בעניין הכוכבים בפרק זה.
[34]       כוונתם למדור הנקרא: ציונים והערות, הנמצא בתחתית הדף.
[35]       צ”ל: ומשום כך.
[36]       וכן כתבו בעוד מקומות, אבל במדרש שמואל דפוס ראשון, ובשאר הדפוסים, כתוב: ן’ סיד. ללמדך, ששם אביו לא היה סיד, אלא זה כינוי המשפחה. בימינו לא תמיד מקפידים על צורת הכתיבה ן’, ואולי הם הכניסו כאן את עצמם לכלל ישראל. מכל מקום יש טעות סופר בשם עצמו: סיד, ולא: סוד.
[37]       אבל לפעמים כתבו בסתם: מגן אלהים. ודע, כי יש עוד ספרים שלעתים הקפידו לציין את שם המחבר בסוגריים, ולעתים נמנעו מלציין זאת. כגון: מרכבת המשנה. לעתים כותבים אותו בסתם, ולעתים מוסיפים בסוגריים: לר”י אלאשקר. עניין זה יוצר חוסר אחידות גדול מאוד, ונותן גם פתח לטעות שמא יש מרכבת המשנה שמחברו אינו ר”י אלאשקר. כנראה יש לתלות חוסר אחידות זה, בעובדה שמספר אנשים היה מעורב בליקוט, אבל בכל זאת על העורכים היה להקפיד על אחידות. כמו כן לעתים כותבים כתב ר’ פלוני בלי להזכיר את ספרו (כגון: כתב ר”י אלאשקר), ולעתים כותבים כתב בספר פלוני בלי להזכיר את מחבר (כגון: כתב מרכבת המשנה), ובשני המקרים הכוונה לאותו מחבר ואותו חיבור, אבל העדרו של פרט מזהה נוסף, מקשה לעתים על הזיהוי המדויק של החיבור, ובפרט שאין במהדורתם מפתח של שמות הספרים והמחברים.
[38]       נכון שהמהדיר י”ש שפיגל, ציין בזהירות בשער הספר: המיוחס לר”י אבוהב, אולם במהדורה שלפנינו לא הקפידו על כך כפי שציינתי בפנים, ומגן אלהים נחשב בעיניהם כמקור ראשון, ולכן היה עליהם לציין אליו.
[39]       כאן יש להוסיף כי הם עצמם במדור כפתור ופרח, דף ח ע”א, הביאו מספר מגלה עמוקות, ואתחנן, אופן רמו, כי האות מ רומזת על: “וכן מ’ דורות ממשה עד רבי שסידר המשניות”, ולא העירו מאומה על דברים אלו, ועל היחס בינם לבין דברי מגן אלהים.
[40]       נמצא כי המלקטים ראו זאת במקור, ובכל זאת כתבו: “במדרש שמואל בשם ר”י אבוהב”. נראה שראוי היה להם לכתוב: ר”י אבוהב הובא במדרש שמואל.
[41]       לעיל כתבנו כי י”ש שפיגל ההדירו והדפיסו לראשונה בשנת תשנ”ג, ובמבואו עמד על כך. 
[42]       כתבתי ‘לעתים’, כי גם כאן פעמים רבות אין הם מציינים, אבל זו דרכם ראה לעיל הערה 37.
[43]       כך לדוגמה בספר יחל ישראל (לעיל הערה 10), שהוא ליקוט משובח, מביא את מהר”ם אלאשקר פעמים רבות, ואין הוא יודע מכל מה שכתבנו.
[44]       באותו אופן הם מטעים כשהם כותבים, כגון בילקוט ביאורים ב, ט, דף פה ע”א, ד”ה ובמרכבת: “ובמרכבת המשנה כתב… והביא במדרש שמואל שקרוב לפירוש זה” וכו’. פשטות הדברים היא שבמדרש שמואל מובא הפירוש בשם מרכבת המשנה, ומדרש שמואל מוסיף עליו. אבל לשוא יחפש המעיין את דברי מרכבת המשנה במדרש שמואל. זאת משום שמדרש שמואל לעולם אינו מביא דברים מספר הנקרא מרכבת המשנה. אכן דברים אלו נמצאים בשמו של מהר”ם אלאשקר.
[45]       בהערה הוסיפו: “בספרו דרך חיים”. נראה לי כי בדבריהם “שהדפיס המהר”ל מפראג” כיוונו לומר שהספר נדפס בחייו, ואכן החיבור דרך החיים [כך בה’ הידיעה, כך נדפס בדפ”ר, והם כתבו: חיים] נדפס בחייו של מהר”ל, אבל לא ברור מה רצו לומר בזה, וכי המהר”ל השגיח על ההדפסה של פירוש רש”י, או שהוא קבע את הנוסח של פירוש רש”י. היה יותר פשוט לומר כי כך נמצא בפירוש רש”י שנדפס בספר דרך החיים על אבות למהר”ל מפראג, קראקא, שמ”ט.
[46]       ואני מוסיף שכן נמצא בפל”ה.
[47]       אכן בדפוסים מאוחרים של דרך החיים נמצא ברש”י: ואין (עם ו’), אבל זו כנראה הגהה מאוחרת.
[48]       הוא מפנה לדברי הרב דוד אבן כליפא, שו”ת דרכי דוד, סי’ כו, שמחה על כך.
[49]       ראה לדוגמה מה שהאריך בזה ר”ע יוסף בשו”ת יביע אומר, ח”ג או”ח סי’ יד, ובמיוחד באות ט שם, וכן ר”ש משאש בתשובותיו תבואות שמש, יו”ד, סי’ עג-עז, חילופי דברים בינו לבין הר”מ מלכה, וראה גם רא”י וולדינברג, שו”ת ציץ אליעזר חי”ג, סי’ א, ולא נאריך בזה יותר.
[50]       מתקבל הרושם שהם נהגו בדרך הבאה. אם המקורות היו בספר שלפניהם, אזי בדרך כלל הם הביאום, אבל אם בספר שלפניהם לא היו מקורות, אזי בדרך כלל הם לא הוסיפו עליו דבר. אמנם יש להודות כי במקרים מסויימים הוסיפו מקורות כראוי. אכן, העובדה שאין אחידות בדרכם, ויש מקומות שלא הוסיפו מאומה על המונח לפניהם, מלמדת כי יש מקום לשיפור בנושא זה. וראה עוד לקמן בסעיף ו.
[51]       כגון: מגן אבות, מילי דאבות, נשמת חיים (בשנת תשס”א נדפס פירוש על מסכת אבות בשם זה).
[52]       ב’ילקוט ביאורים’ פרק ג ראש מ”ה נמצא: ר’ יהודה אבן עקנין. ואילו בהמשך דף כז ע”א נמצא: ר’ יוסף אבן עקנין. וכן גם שם בעמוד הקודם, הערה ה, כתוב: ר’ יוסף אבן עקנין. ובכן, המעיין שואל עצמו האם בשני יוסף בן שמעון עסקינן, אם לאו?
[53]       פ”א מט”ו, דף קא ע”ב: “במגן אבות ובישמח משה כתבו”. עד כמה שידוע לי אין פירוש ישמח משה על אבות. צריך בירור לאיזה ליקוט כוונתם.
[54]       לו היתה רשימה כזו, אפשר שהם היו מונעים גם את עצמם מטעויות. הנה כך כתבו ב’ילקוט ביאורים’ פ”ה מ”ה דף ל ע”ב הערה יא: “והיעב”ץ בספרו לחם שמים הוכיח מדברים אלו… וכן הביא בפתח עינים בשם עץ אבות”. מדבריהם עולה כי לפנינו שני חיבורים שונים. האחד לחם שמים. השני, המובא בחיד”א, הוא עץ אבות, שהחיד”א לא ציין מי מחברו. אבל עץ אבות הוא הוא פירושו של היעב”ץ לאבות, המחולק לשני פירושים שהאחד נקרא: לחם שמים, והשני נקרא: לחם נקודים. נמצא שלפנינו אותו חיבור עצמו.
[55]       יש כאן גם חוסר אחידות בין המדורים השונים.
[56]       ראה גם שו”ת מהרש”ם ח”ה סי’ נו, ד”ה סוף דבר; שו”ת יביע אומר, ח”ב, או”ח סי’ כג, אות טז; שו”ת משנה הלכות, ח”ה סי’ צא ד”ה והנה מאד.
[57]       אמנם בספרים שנדפסו על פי כתבי יד, הם לא הביאו את הערות המהדיר בענייני נוסח, ובחרו לעצמם את הנוסח שנראה בעיניהם.
[58]       אבל יש גם מקרים שבהם התייחסו להערות המהדירים, ואף הוסיפו עליהם, אלא שהם עשו זאת במדור ‘ילקוט ביאורים’. ראה לדוגמה פ”ד מ”ד, ‘ילקוט ביאורים’, דף כט ע”א, בהערה מה.
[59]       אגב, שם נכתב: “כמאמר חובת הלבבות כל העבוד” וכו’. אבל לא צויין המקור בספר חובת הלבבות. וראה לקמן סעיף ו.
[60]       שהרי שם חסר הציטוט מחובת הלבבות.
[61]       כך כתוב בשער: פירוש רבינו מנחם מאירי על התורה, ונלוה לזה פירושי רבינו שלמה בן גבירול ז”ל ורבינו יונה הגירונדי (כך כתוב) ז”ל. אגב, מי שמכיר את דרכו של רחי”א גד בליקוטיו יודע שיש לבדוק אחריו, אבל נראה שממלקטי ‘עוז והדר’ נעלמה עובדה זו.
[62]       דוגמה בולטת לכך נמצאת בדברינו לעיל סעיף א, מס’ 3, 4, על פירוש ר’ שם טוב, כפי שיראה המעיין. וכן ראה לעיל ליד הערה 57.
[63]       ‘השלמה לפירוש רבינו יונה על אבות’, ישורון, כא (תשס”ט), עמ’ מט-סד. תודה לר”א בראדט שהפנני למאמר זה.
[64]       בשער הספר נדפס: ספר פרושי הראשונים על מסכת אבות הכולל בתוכו: פרושי רש”י פרושי הרמב”ם פירושי החסיד רבינו יונה מגירונדי סודר מחדש מתוך כתב יד קדמון וכו’.
[65]       בשער הספר נדפס: “מסכת אבות עם פרושי החסיד רבינו יונה זצ”ל מגירונדי מנקד… ונוסף בו פירוש רבנו עובדיה מברטנורא… פעיה”ק ירושלם תובב”א שנת תשנ”ג לפ”ק ועתה ההדר במהדורה מתוקנת ומשופרת”. כפי שאנו רואים הוא ציין בשער את שנת ההדפסה של המהדורה הראשונה, ויש כאן אי דיוק מסוים, הואיל ובמהדורה הראשונה הוא לא הדפיס את פירוש רע”ב. אבל זה פרט קטן. יותר מכך הוא שנראה בעיני שהוא לא דייק בכותבו: “מהדורה מתוקנת ומשופרת”. לא ראיתי הבדל בין שתי המהדורות בפירוש ר’ יונה. אולי כוונתו שהשיפור והתיקון נעשה בפרטים אחרים.
[66]       לדוגמה: במהדורתם, פ”א מ”ז, ד”ה ואל תתחבר נדפס: “הוא חוטא ושכנו וחביריו מעדו כן מפורש”. ואילו במהד’ כהן נדפס: “[הוא] חוטא וחברו (מנגד) [מנגיד, עיין מכות יא, ב]”. הסוגריים מציינים כי הוא תיקן כאן על פי כתב יד מוזיאון הבריטי. במהדורתם אין תיקון, כיון שלא השתמשו בכ”י זה, ובנוסף לא ציינו מקור למשפט זה. בסוף משנה זו במהדורתם: “פיד שונא הקב”ה ופיד שונא המלך”. במהדורתו: “פיד (שניהם) שונא המלך ופיד שונא הקדוש ברוך הוא יתעלה”.
[67]       בפ”א מ”י ד”ה ושנא את הרבנות הוא הדפיס: “סמך זה לעבודת המלאכה, שהן מענין אחד (אחר)”. לפי דבריו כאשר אין סוגריים מרובעות, הרי שאין כאן תיקון על פי כתב יד אחר. א”כ לפי זה יש להסיק שבכ”י לונדון היה כתוב: אחד אחר, והוא תיקן את כ”י לונדון. אף שהדבר אפשרי, נראה לי שקשה לומר שכך כתוב בכ”י לונדון. בכ”י וטיקן, שצילום של עמוד זה נמצא בראש מהדורת ר’ בנימין, הנוסח הוא: שהן מענין אחד, וכן נדפס במהד’ כשר-בלכרוביץ. נראה שלפנינו תיקון של ר’ בנימין מבלי להודיע על כך למעיין.
[68]       במאמרו הנזכר לעיל, בהערה 63, עמ’ מט, הערה 2.
[69]       כאמור, ר’ בנימין ניקד את כל פירוש ר’ יונה, וכאן היה עלי להעתיק את הנוקוד, כדי שנבין במה מדובר.
[70]       נראה שכאן סימן המהדיר כי תיקן את כתב היד, אבל היה לו לסמן תיקון רק על המלה: נמוכה.
[71]       לדוגמה. ברפ”ג: “ולאן אתה הולך”. אבל בדבור המתחיל הנוסח הוא: “ולאין אתה הולך”. שם מ”ב: “איש את רעהו חיים בלעו”, אבל בדבור המתחיל הנוסח הוא: “איש את רעהו חיים בלעונו”, ועוד בכגון אלו.
[72]       כבר ש”ז שכטר עמד על חשיבותו של כי”פ ופרסם ממנו כמה השלמות בסוף אבות דר’ נתן, שיצא לאור על ידו, ניו יורק, תשכ”ז, עמ’ 176-174. ר”א בראדט העירני כי בספר הזכרון הצבי והצדק, באר שבע, תש”ס, עמ’ עה-פו, פירסם ר”ט כצמאן, השמטות מספר מגן אבות להתשב”ץ. הוא השתמש באותו כ”י שהשתמש בו שכטר, אבל הוסיף על פיו עוד כמה מקומות שנעלמו משכטר.
[73]       כאן המקום להעיר כי במהדורה זו יש טעויות דפוס מרובות באופן יחסי. לא אציין כאן למקרים נוספים, אבל יש דוגמות בולטות, כגון בפ”א מי”ב: “הוי מתלמידיו של אהרן”, ואילו בפירוש נדפס בד”ה: “הוי מתלמידיו של אהרון”. פ”א מי”ח: “רבי [רבן] שמעון בן גמליאל”. בשינויי נוסח כתב שהנוסח בסוגריים הוא בכי”פ. אבל כ”ה גם בדפ”ר, ובדפוסים מאוחרים הדפיסו: רבי.
[74]       כך במקור.
[75]       נראה שצ”ל: מהכתוב.



Reader Request

Any of our readers who have expertise in HTML and are willing to assist the Seforim blog, please contact us at seforimblog at gmail dot com.
Thank you




A Final Word to Chaim Rapoport

A final word to Chaim Rapoport’s continuing need to comment on our book
by: Menachem Friedman & Samuel Heilman

While we hoped our last posting would be our last word on this subject, since the Seforim
Blog has posted Rapoport’s rejoinder simultaneously (a courtesy never offered to us), we
want to add a brief postscript, which we have been assured by the blog moderators will
be the last posting on our book.

We are happy Rapoport checked the Paris directory and found the listing of the Engineer
Schneerson. Why he failed to note this listing (which as Rapoport at last reports was
noted in our book) when he attacked us over our error on the envelope, he will have to
explain to his readers. But in his long riff on the listing Rapoport misses the point we
made, and which was lost in the laughter over our use of the envelope as the graphic
proof. What was MMS interested in announcing about himself?

Rapoport seems to think we thought that MMS used the directory in which he
listed himself not as “Rabbin” but “Ing. Elec and Mecan” was a “venue for joy and
thanksgiving.” Not at all. We say it was a sign of pride at his accomplishments (p.121),
a way of publicly identifying himself – not as a rabbi but as what he saw himself:
engineer. It was MMS who chose to put his listing in as this; not the Paris telephone
service. He wanted the public to know. As for revealing his dreams, we have already
covered that in our book (p. 119). It was in his letter to his father that he made that
abundantly clear. We urge readers to look at the letter and judge for themselves if after
years of study for this degree in 3 countries, when he wrote to his father and said in his
own words that engineering was his “dream” he meant it as a fantasy. In any case, we
did not say it was his “ultimate goal in life,” as Rapoport puts it. Apparently, the
Hasidim know best what that was; we are not nearly as categorical.

As for what ‫ חלום‬means, we’ll simply say that we believe Rapoport’s twist on this
word is actually a dream in the sense of fantasy. His explanation puts nothing to rest,
much as he might wish it to be the case.

Rapoport’s dance around MMS’s pursuit of the engineering degree is to assure us that he
wanted this only for parnassa, the classic haredi explanation for any secular studies by
those they deem religious. He adds to this that this was driven by the realization that he
could not be a rabbi in the Stalinist USSR or that he could thereby observe the Sabbath
better there. But MMS had no intentions of returning to the Stalinist regime from France
and affirmed this in his affidavit to the French when he sought French citizenship, (see
pp. 122-3 in our book). All of Rapoport’s tortured efforts to write off the long pursuit of
an engineering degree by MMS as nothing other than a quest for a side job are simply not
credible, as our book demonstrates time and again.

Rashag, he tells us was also involved in “commerce and the like.” Rashag was Rayatz’s
right-hand man, completely taken up with that task; something MMS was not. The
revision of the Gourary history continues.

We are accused of “not letting the man speak for himself.” The writings and speeches of
Menachem Mendel Schneerson are all over the internet, in countless books and distributed by Lubavitchers wherever they can. Our job is not to let the Rebbe speak for
himself. The Lubavitchers do that, and sometimes they also speak for him. No one could
accuse us of hiding his words. If anything, our book has made many more people
interested in reading his words. Our book is a framework against which those words may
now be looked at from a new perspective.

Rapoport once again tries to teach us about academic standards. We’ll simply say that on
that we shall by judged not by a Lubavitcher hasid with an axe to grind and venom to
spew but by our peers.

The discussion of the ‘local’ synagogue nearer to MMS’s residence is a new wrinkle in
Rapoport’s argument. Readers will recall he told us how much the man liked to walk and
assured us it was no problem for him to walk to the synagogues in the Pletzel. Now
suddenly he talks about this large nearby synagogue (which he wonders that we did not
mention nor did he, why?) but conveniently fails to mention that MMS was not seen
there, nor did he take any active role as teacher in this synagogue. Where is the evidence
he went there?

As for distances, as one will discover the distance from 7 Robert Lindet to the synagogue
on 10 Rue Dieu where Zalman Schneerson his cousin prayed (see our p. 140) is 8.5km or
5.3 miles one way and to Rue de Rosiers is according to Google Maps a walk of between
1 hour 18 minutes (3.8 miles via rue de Vaugirard, as we said) and 1 hour and 27 minutes
(4.25 miles via rue du Bac) one way. Apparently, in Rapaport’s thinking MMS had
kefitzat derech. We hope this puts this matter to rest, unless in Rapoport’s geography the
world shrinks when his Rebbe walks upon it.

With regard to the testimony of Mr. Shochetman’s recollection about his father’s visits,
we shall simply say that we did not find this recollection persuasive when we came upon
it in the JEM recordings. This is the same man who claimed in Yemei Melech that MMS
was a student who studied engineering at Sorbonne, something that has been shown to be
false in our book. Suffice it to say even if we accept its veracity, a report of one person
studying Torah with him in Paris does not make the case for MMS being one who was an
active teacher of Torah in his Paris years. Where is the rest of the evidence of the after-
school Toarh classes he set up for children besides this testimony? Where are the
children and their parents? The “100 witnesses” to borrow Rapaport’s expression; where
are they? And the argument that MMS spent those years as Rapaport asserts, “primarily
engaged” in his own learning of Torah simply does not persuade us. He did not have to
go to Paris for that; he could have stayed at the Rebbe’s court.

As for the letters from Levi Yitzchak to his son, we shall simply repeat our reading of
them and readers of our book can judge for themselves. Obviously, Rapoport reads them
with his special esoteric understanding. In his readings ‫ חלום‬is not dream, words take on
new meanings. Rapoport does this as well when we asked for a straight declarative
sentence in which MMS states unequivocally that he is neither immortal nor the Messiah.
Instead Rapoport refers to “the Rebbe’s vernacular” which does not use language as
others do, words he will “be happy to explain” to us. Reading Rapoport one is reminded of Humpty Dumpty: “When I use a word,” Humpty Dumpty said in rather a scornful
tone, “it means just what I choose it to mean — neither more nor less.”
“The question is,” said Alice, “whether you can make words mean so many different
things.”
“The question is,” said Humpty Dumpty, “which is to be master – – that’s all.”
(Through the Looking Glass, Chapter 6)

In his typical approach of half truth or falsification, Rapaport claims we did not mention
that Levi Yitzchak added a blessing that his son have a son but that we took this from
him. Apparently he missed p. 128 of our text where we write exactly that.

On the beard, we have said all we need to say. But we’ll just add that in his long
quotation on Rayatz’s talk at the sheva brachot about beards, Rapoport leaves out the
following words: “Then he denounced those who trimmed their beards or who shaved
them off altogether. All of this he said while his new university bound son-in-law with a
beard that for all intents and purposes looked as if it were trimmed sat there, and his two
younger daughters (one of whom was the bride), who everyone in the room likely knew
shared an outlook of modernity, were in a room nearby.” We maintain that with all he
could have talked about, Rayatz chose this not because, as Rapaport ludicrously asserts, a
few “elder Chasidim in town had been trimming their beards….”

Rapoport wants us to list accolades Rayatz gave to MMS. That is a task for him and his
hagiographers. We note the relevant communications where MMS refused to accompany
Rayatz on his missions, where he collected books for him, where he actually did things
for his father-in-law. In Rapoport’s mind, our book should, as we said in our original
response, have been a book of praises. For that, he will have to go to Chabad.

Nowhere did we write that “mamesh” was an “innovation.” We do say that when MMS
used it after the honors from President Reagan, he added the phrase “with all its
interpretations.” (p. 215). Readers would do well to see what we wrote and at the
context rather than depending on Rapoport’s twist.

We are happy that Rapoport at last acknowledges the view held by some Hasidim,
including Lubavitchers we spoke to and observed, that the “graves of the righteous” are
accepted as not being defiling of a Cohen. He of course sidesteps the issue of the lack of
curtains around the graves opposite the ohel entrance with the word that it is “awkward.”
Indeed.

Once again in his quotation of our book, Rapoport makes use of ellipses to twist the truth.
In noting why we had to be careful with Lubavitcher sources, we wrote (and he fails to
quote these words) “To believers it cannot be that the man who stands between them and
God could have had a life like any other. Even that which seems prosaic is understood as
appearing so only to the uninitiated, and therefore things can never be what they seem.
For believers, beneath the surface reality there is to be found a deeper truth. Only one
who has the key can thus unlock the whole truth, and that key is possessed only by those who are truly Hasidim,” (p. 65) Yes we did use Lubavitcher sources, but not all and not
always if we could find more reliable ones elsewhere.

The assertion that the late Barry Gourary, z’l hated his uncle “with a passion” is yet
another of the libels Rapoport perpetrates against a man who cannot defend himself
against such calumnies. The very accusation he later makes against us! Shame on you.
Where is there any evidence to support such a hateful accusation, one that has been
refuted by Zalman Alpert and others, who actually knew and spoke to him.

Our book is our final word on how we explain matters; references to earlier interviews by
one or another of us in the papers are not relevant. In the course of the book and
discussions between us the narrative evolved. By this we should be judged. Not by a
reporter’s characterization nor by a blogger’s or a hasid’s.

We “intimate” nothing. That is a word Rapoport uses to characterize our work. We are
very careful in our language. When we know something, we say it and when we do not,
we leave matters as open questions. We say Moussia and Mendel “may have” attended a
theatre (we know she did even after he became Rebbe). We never say they chose that
over attending synagogues as Rapoport accused us of saying or intimating. And yes, they
may have attended the theatre – chances are they did. Horrors.

On the matter of the purloined copy of the uncorrected galleys, Rapoport, who apparently
is in charge of the portfolio on “ethics” for Lubavitch see here:
(http://tomerpersico.com/2010/07/18/the_rebbe_book_review/) now adds yet another lie
– time for teshuva, Rabbi, teshuva. The Seforim blog was never sent a copy of the
uncorrected galleys that you claim to have received from them. We cannot vouch for
when and from whom Rabbi Rapoport received his purloined copy, but it adds insult to
injury for him to continue to claim it was all above-board. That the Seforim blog will
allow itself to be a tool of his lying and post this claim of course adds to our dismay.

Finally, Rapoport once again claims that our book constitutes an effort “to malign the
name of a great man after his death.” We believe our book does quite the opposite and
shows how this great man was a complex, fascinating and extraordinary man. We have
devoted years of our lives to this task. We believe the truth is as one person close to
Chabad who wrote us after reading the book said – and we shall quote him and if he
chooses to reveal his identity, he may and if not that is his right (having seen how people
like Rapoport attack and twist the words those with whom they disagree) and maybe a
good idea. This reader wrote:

“While I am sure that there are many within the movement who are
dissatisfied with your treatment of the Rebbe as a human being effected [sic] by
his time and human emotion, I believe that the perspective brought by you both
has done a great service to those who wish to better understand the phenomenon
of Chabad generally and the Rebbe in particular. Rather than diminish the Rebe
[sic] and his accomplishments, you have magnified both by placing them in
context. The “Great Oz” has not been shown to be a mere mortal, but rather, a
mere mortal has been shown to be the “Great Oz” (L’Havdil).”

We think this reader of ours got it right, and we hope this will be the last word on the
subject here, as we have been promised by the Seforim Blog that it would be.




Response and Rejoinder to Chaim Rapoport’s The Afterlife of Scholarship

In response to the recent review by Chaim Rapoport, “The Afterlife of Scholarship: A Critical Exploration of Samuel Heilman and Menachem Friedman’s Presentation of the Rebbe’s Life,” the Seforim blog (14 June 2010), available here, of Samuel Heilman and Menachem Friedman, The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson (Princeton: Princeton University Press, 2010), available here, the editors of the Seforim blog are proud to present a response by Samuel Heilman and Menachem Friedman (submitted on Tuesday, 22 June 2010), available here (PDF) with a rejoinder by Chaim Rapoport (submitted on Tuesday, 29 June 2010), available here (PDF).



Some More Assorted Comments, part 1

Some More Assorted Comments, part 1
by: Marc B. Shapiro
1. Following my last post, a number of people have corresponded with me about the issue of anti-Semitism and how it it sometimes self-inflicted because of Jewish actions that cause a hillul ha-Shem, meaning that we can’t always claim ידינו לא שפכו את הדם הזה. As many readers know, R. Jehiel Jacob Weinberg already pointed out that some anti-Semitism arises for precisely this reason. He was not the first. R. Israel Moses Hazan (Kerakh shel Romi, p. 4a), speaks of the bad impression given non-Jews by Jewish texts (and obviously also Jewish behavior):
שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני
See also the words of R. Solomon Alami, Iggeret ha-Mussar, ed. Haberman (Jerusalem, 1946), pp. 11-12:
עם היותנו עבדים נכבשים להם התלנו בם וחיללנו שם קודש א-להינו בקרבם כי הלכנו אתם באונאה ובמרמה וקבענו אותם בחוקים לא טובים בערמה עד אשר מאסונו והחזיקונו כגנבים ורמאים מנאפים עצרת בוגדים.
See also Maharsha to Ketubot 67a, which so accurately describes what we often face[1]:
ורבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם כגזילת עכו”ם ואח”כ מתנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שברך להיות להם שם ותפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה מלח וקיום
(To understand the last words, see Ketubot 66b: מלח ממון חסר)
But there are limits to what we can do, and even if we were all complete tzadikim, it would not mean the end of anti-Semitism. Yet listen to a youthful passage recorded by Gershom Scholem in his diary in 1913. It is certainly an exaggeration, but in speaking of Jews living in the modern world (as opposed to the Shtetl) there is also some truth to it: “If Judaism were as Samson Raphael Hirsch thinks it should be, there wouldn’t be any such thing as anti-Semitism.”[2] As Hirsch taught, it is incumbent on us to show that we are a great benefit to society, and we cannot behave as if the rules, and the consequences of violating these rules, only apply to everyone else. ודי בזה.
2.  In my review of Gurock’s book (see here)  I referred to Aish HaTorah honoring intermarried people at its events. In fact, they were not the first Orthodox organization to do so, as one can see from R. Avraham Weinfeld’s Lev Avraham, no. 134, which dates from the early 1970’s.

If anyone knows which institution he is referring to, please share it. For some earlier comments of mine with regard to Orthodox views of intermarriage, see here.
In general, there have been some real changes in how Orthodoxy deals with the non-Orthodox, and Adam Ferziger has recently published a valuable article on the topic.[3] In reading the article, I was surprised to learn how even  haredi Orthodoxy has begun to expand the boundaries in dealing with non-Orthodox movements and institutions. It appears that the Reinman-Hirsch book was only one aspect of this change. Here is some of what Ferziger reports:
ASK [Atlanta Scholars Kollel], however, has demonstrated a willingness to meet its constituency on its own terms by running a biweekly introductory prayer service in one of Atlanta’s largest Reform houses of worship, Temple Sinai of Sandy Springs. To be sure, the meetings take place in a social hall rather than in the synagogue sanctuary, but this is a clear departure from the guidelines set down by Feinstein. Similarly, members of the Phoenix Community Kollel have taught classes at the community sponsored Hebrew High that is housed at the Reform Temple Chai. . . . [T]he head of Pittsburgh’s Kollel Jewish Learning Center, Rabbi Aaron Kagan, meets on a regular basis with his local rabbinic colleagues from Reform and Conservative synagogues to study Torah together. . . . Based in Palo Alto, California, the Jewish Study Network—one of the most dynamic and rapidly expanding of these kiruv kollels—does not limit its interdenominational contacts to private study. Its fellows work together with Conservative and Reform representatives to create new Jewish learning initiatives throughout the Bay Area and to offer their own programming in non-Orthodox synagogues. Rabbi Joey Felsen, head of the Jewish Study Network and a veteran of five years of full-time Torah study at Jerusalem’s venerable Mir yeshivah, made clear that he was not opposed to presenting Torah lectures in a non-Orthodox synagogue sanctuary, although he preferred to teach in the social hall. Indeed, according to Rabbi Yerachmiel Fried, leader of the highly successful Dallas Area Torah Association (DATA) Kollel and a well-respected halakhist, insofar as Jewish religious institutions were concerned the only boundary that remained hermetically sealed was his unwillingness to teach in a gay synagogue. . . . 
3. Here is the link to my recent article in Milin Havivin in which I published R. Eliezer Berkovits’ responsum permitting one to enter churches.[4] (R. Jeremy Rosen agrees with Berkovits. See here.)

In addition to the figures I mentioned who are known to have entered churches, the young scholar Chaim Landerer called my attention to the famed bibliophile, Judah David Eisenstein, who in his autobiography, Otzar Zikhronotai, testifies to entering churches on a few different occasions. These are mentioned by R. David Zvi Hillman in his article in the most recent Yerushatenu 4 (2010) as part of his effort to delegitimize Eisenstein, both from a scholarly as well as from a religious standpoint.[5] The article is actually twenty pages of excerpts from Eisenstein’s writings designed to accomplish this objective.
There is no question that Hillman accomplishes at least one of his goals, which is to show that Eisenstein often misinterpreted rabbinic texts. Yet for the life of me I can’t figure out what possible objection Hillman could find in some of what he records. For example, what is wrong with Eisenstein mentioning, in his autobiography, that as a young man he served on a jury (בית דין של שנים עשר), learnt to play the piano, to ride a horse, to swim [!], to sail, to fence and to play billiards? What does Hillman expect, that Eisenstein is supposed to say that his entire life was spent in a beit midrash, never once venturing out to enjoy what the world has to offer? Hillman also finds objectionable that Eisenstein mentions that he played chess on Shabbat and Yom Tov and that in general he liked sports as they strengthened his body. Hillman even notes that Eisenstein tells the reader how much he weighed at various times of his life, and here too, I can’t figure out what the sin. In my opinion, the craziest of Hillman’s criticisms focuses on the following passage in Eisenstein’s autobiography:
בשנת 1886 הייתי בין הראשונים שעלו במדרגות לראש פסל החרות ובשנת 1928 עליתי שם ע”י המכונה נושאת אנשים עד הראש ועד מאתים מדרגות עד הלפיד של החשמל שהוא גדול בכמות רבבות אלפים נרות.
Is it possible that Hillman has never heard of the Statue of Liberty and instead thinks that Eisenstein made a pilgrimage to some pagan temple?
Here is another of the passages Hillman strangely cites in order to criticize Eisenstein:
תרפ”ב ברלין. ציר ארה”ב ואשתו הושיטו ידם לי לברכני
But if you really want to see Hillman’s extremism, look at the following passage which he finds objectionable:
עין חרוד בעמק והוא מקום הטומאה לחיי המשפחה . . . שאכלו חמץ בפסח להכעיס . . . אנחנו מקוים כי גם החלוצים יטיבו את דרכם במשך הזמן ובפרט כי הורגלו לדבר עברית ויש בכח הלשון הקדש ובמאור שבה לבדה להחזירם תחת כנפי השכינה
There is no question that Eisenstein was naive in his hope that the Hebrew language would help bring people back to religion, but does this make him a bad person? Citing this passage to disqualify Eisenstein says more about Hillman than it does about Eisenstein. (I will return to Hillman in a future post.)
Here is another of Hillman’s criticisms, but this time of a scholarly nature:
“חוה”מ נקרא מועד קטן”. היש לזה מקור הוא [!] שהוא סברת כרסו של בעל האוצר?
We all know that Tractate Moed Katan deals with Hol ha-Moed. The reason the tractate is called such is presumably to distinguish it from the Order Moed. In fact, there is evidence that the original name of the tractate was Moed “and throughout this tractate the intermediate days are referred to as Mo’ed and not as hol ha-mo’ed.”[6]  It is because of this that Hillman is so dismissive of Eisenstein’s suggestion that Moed Katan can be understood as the “lesser holiday” and refer to hol ha-moed.
Yet Hillman spoke too fast in this case, because the great R. Aryeh Zvi Frommer, Eretz Zvi (Bnei Brak, 1988), pp 351ff, also assumes that hol ha-moed is referred to as Moed Katan. Here are two pages from his derashah.


Here is an article in R. Eliyahu Schlesinger’s Areshet Sefatenu (Jerusalem, 2005), vol. 1, pp. 16-17.


It is obvious that Schlesinger’s piece is taken from Frommer. In the introduction to Areshet Sefatenu, he tells the reader that he is going to be quoting ideas found in other sources, and that he is careful to acknowledge them, but if on occasion he forgets to do so we should excuse him. This doesn’t sit well with me. How can one copy another person’s words, include them in his book, and then forget to mention where he got it from? We are not talking about a source or two that someone saw in another’s book (and about which we can debate if one needs to cite the book that led him to these sources). Here we are talking about copying another rav’s hiddush.[7]
Returning to Eisenstein, he mentions how he was a member of the Freemasons. Hillman, of course, points to this as another of Eisenstein’s religious defects. Yet the issue of Freemasonry and traditional Judaism needs to be examined carefully to see if there is any conflict between the two. (To this day, the Church forbids all Catholics from becoming Masons.)  Interestingly, Chief Rabbi Israel Brodie of the United Kingdom was a well-known Mason (as was an unnamed nineteenth-century Orthodox rabbi in New York, who was even head of a lodge[8]). Rabbi Louis Jacobs told me about the time Brodie visited Manchester, where Jacobs was then the young rabbi of the city’s Central Synagogue. Jacobs and some of the other rabbis decided to play some mischief on Brodie. They told Rabbi Isaac Jacob Weiss, who was then serving as a dayan in Manchester (later he headed the Edah ha-Haredit), all about the strange practices of the Masons that Brodie took part in. Weiss was understandably shocked, and Jacobs told me how they later watched Weiss quiz Brodie about this, and how Brodie was put on the defensive and forced to explain how all the various Masonic practices were symbolic and had nothing to do with Avodah Zarah.
There is actually a responsum about Freemasonry in R. Isaac Akrish, Kiryat Arba (Jerusalem, 1876), no. 14. He only has negative things to say about it and sees it as “complete idolatry.” He also believes that the special terms used by the Masons are משמות הטומאה מהסט”א.
Akrish himself was quite an interesting character. Although we are not used to seeing real religious fanaticism in the Sephardic world, he was an exception. When someone in Constantinople opened a school that also had secular studies, Akrish burst into his house and, accompanied by shofar blasts, placed the man under herem. Understandably, this created enormous controversy, and led to the chief rabbi R. Chaim Palache placing Akrish in herem. This forced Akrish to leave the city and travel to the Land of Israel.[9]
If people today were aware of this story, I think it could help defuse the current controversy taking place in Israel. As I am sure all are aware, we have a situation where some Ashkenazic haredi schools are reluctant to accept Sephardim.[10] But the case of Akrish shows that there is no need for this discrimination, as we see from here that Sephardim can also be extreme and intolerant. If these schools would allow the Sephardim to enter, and if they are given the proper education, one can assume that they too can be properly molded. Many of them would even become real Sephardic Uncle Toms (to use the expression coined by one of my friends). You know the type, the ones who are so embarrassed by their heritage that they that can’t wait to speak Yiddish with Moroccan accents and to change their last names, the ones who instruct their sons not to wear a tallit until they are married, the ones who insist on having a yichud room at their wedding, and the list goes on. They have been recently referred to as “anusei Sefarad shel yameinu.”[11]
The truth is, and anyone who examines the writings of young Sephardic rabbis can testify to this, that there already is a great deal of extremism out there. For every R. Hayyim Amsalem, who tries to preserve the old Sephardic approach,[12] there are rabbis who write as if they are part of the Edah Haredit. To give just one example of many, here is the title page of a recent responsa volume by R. Eleazar Raz, Mi-Tziyon Orah (Jerusalem, 2007).

In Even-ha-Ezer no. 2, Raz discusses if a woman is permitted to attend parents’ night at her son’s school. In case people are wondering why she would have any interest in doing so, well, she is a mother and normally mothers want to know how their children are doing. The problem, of course, is that by attending she would be forcing the teacher to look at her, and unlike other poskim, Rabbi Raz holds that
דמצד עיקר ההלכה הסתכלות אסורה אפילו שאין מתכוין להנות ואין לו שום הרהור
In other words, only a quick glance at a woman is permitted, but not actually looking at her.[13] But Raz is even uncomfortable with this heter:
מיהו אעפ”כ אין ראוי לאדם לראות פני אשה “כלל”. והמחמיר במקום שאפשר ולא מקל אפילו בראיה בעלמא, “קדוש” יאמר לו. ובפרט שלדעת איזה פוסקים אסור אף ראיה בדרך העברה
With this type of attitude, there isn’t much hope that he will permit a mother to come to parents’ night. Here is his conclusion:
זאת תורת העולה, שנכון מאוד למנוע הנשים שלא תבאנה ל”אסיפת הורים”. וכבר יפה עשו ויפה נהגו בכמה ת”ת וביה”ס, ששירטו וביקשו: ש”לא יבואו אלא האבות”
Raz’s book was added to hebrewbooks.org in a recent update. Coincidentally, another of the books added at this time was Livyat Hen by Rabanit [14] Hena Kossowski. Here is the title page.
  

This book records her Torah thoughts. What interests me at present is the preface which mentions how she spoke before a large gathering in Volozhin at the establishment of a girl’s school. We are told that she was congratulated after her talk by one of the rabbis. In other words, she was not only speaking before the women. The preface also records that R. Joseph Kahaneman, Rosh Yeshiva of Ponovezh, liked to talk Torah with her. He even said “that he enjoys speaking with her in Torah matters more than with many well-known rabbis.”
I find this all very interesting: Raz doesn’t think that a mother is permitted to briefly speak to her son’s teacher to see how he is doing in school, while R. Kahaneman enjoyed his many conversations with Rabanit Kossowski. Haredi Orthodoxy has two directions in front of it when it comes to how women will be treated. Which way will it go?[15]
In reading Raz I wondered why he doesn’t suggest a simple solution, namely, to allow the mother to have a telephone conference.[16] Perhaps he also views this as forbidden. If so, he could have cited one of my favorite commentators, Joseph Ibn Caspi. (Are there any Twersky students who didn’t fall in love with Ibn Caspi?) In Mishneh Kesef, part 2, p. 55 (to Gen. 18:13), Ibn Caspi raises the question why the verse says that God spoke to Abraham and not to Sarah. He replies: “It is not proper for one who is exalted and holy to speak to women.” Perhaps we can identify a little medieval misogyny here, but what I find most fascinating about this passage is what comes directly after this: “And therefore, I have guarded myself from this all my life.”
Before anyone starts associating Ibn Caspi with the Vaad le-Tzeniut, let me disabuse you of this notion. Ibn Caspi avoiding women has nothing to do with halakhic humrot, but with a desire to remove himself from the “matter” that women represent, so that he can concentrate on the spiritual realm. As I have often explained, there is a reason why the Torah had to command procreation. Some people find this a strange commandment because certainly people would have done so without a specific mitzvah. Yet this commandment was not given for the average person but for those like Ibn Caspi, and I daresay Maimonides. Had it not been for the commandment then Judaism would also have developed an elitist class that thought, much like in Christianity and Buddhism, that avoidance of physical pleasures and the burden of parenthood is the way to get close to God. The philosophy of Ibn Caspi (and Maimonides) leads directly to at least the first assumption, and perhaps also the second. Therefore, by making procreation a commandment, the Torah ensures that even those who would choose to remove themselves from physicality so as to be bound to the spiritual, they too are still forced to be part of the physical world. The Torah is making sure that there is no spiritual caste system in Judaism, between those who succumb to the weakness of the flesh and marry, and those who are more “holy” and devote themselves only to spiritual things. For us, the spiritual can only be found together with the physical.
Nevertheless, where there is a will, there is a way, and Jews have a lot of ingenuity. Judaism therefore saw the development of its own form of asceticism which acknowledged that procreation had to be fulfilled, yet once the husband had fathered children the door was left open for real asceticism.[17] And if you are wondering, well doesn’t the husband have to satisfy his wife sexually? The answer given is that this is not applicable if the woman is agreeable to ending sexual life, in part or even in whole. As you can imagine, this opened up the door for all sorts of ascetic practices (think of Gerrer hasidim) on the assumption that the wives don’t mind, and when they married they agreed to this. Those who have read Gandhi’s autobiography will find this all familiar, and as with Gandhi’s wife, I can’t imagine that the wife of one of these Jewish men who chooses to live an ascetic life really has much of a say in the matter. After all, are they supposed to complain and by doing so show how selfish and lustful they are, while their husbands are trying to reach great spiritual heights?[18] The pressure on them to support their husbands in their spiritual path is enormous. It is precisely because of this that the Steipler had to write his famous letter on this matter, as he saw the contemporary ascetics as completely undermining Jewish sexual values and selfishly seeking to raise themselves in holiness at the expense of their wives.[19]

R. Yitzhak Abadi’s new sefer, Or Yitzhak vol. 2, has just appeared, and he too deals with this issue. (For those who know Abadi’s brilliance and originality, they will not be disappointed. I think the most radical responsum in the book is Orah Hayyim no. 166, where he permits one who forgot to turn off the refrigerator light before Shabbat to open and close it throughout Shabbat without doing anything special, not even a shinui.) Abadi is hardly a liberal when it comes to relations between the sexes. He does not even believe it is permitted to kiss an adopted child of the opposite sex (Or Yitzhak, vol. 1 Even ha-Ezer no. 4). In this responsum he also says that one can’t make a yeshiva dinner in which there will be mixed seating and you also cannot go to someone’s house for Shabbat if the wife and daughters sing zemirot. In his new volume, p. 250, he states that it is not permitted for a male photographer to take pictures of the women dancing at a wedding, and you must make sure to have a women photographer do that. He also tells us, vol. 2 p. 253, that he asked the Hazon Ish about shaking a woman’s hand. The Hazon Ish told him that it is yehareg ve-al ya’avor, and this is the viewpoint Abadi adopts.

Yet Abadi is also sensitive to the problems of intimacy for modern people. As he states, this was the motivating factor for his famous and controversial responsum in which he declares that today very few newlyweds need concern themselves with the issue of dam betulim (Or Yitzhak, vol. 1, Yoreh Deah no. 33. Abadi’s conclusion is rejected by R. Yehudah Herzl Henkin, Bnei Vanim, vol. 4 no. 14, in a responsum addressed to a חוקר אחד). So it is not surprising to see him deal with this in his new volume, Orah Hayyim no. 95. Here he shows that he is opposed to any sort of asceticism in marriage and asks why the modern day ascetics have to be more pious than the rabbis of the Talmud. As he states elsewhere in this responsum: איפה היא שמחת העונה. Most fascinating is the end of the responsum where he rejects the common view that the reason for washing one’s hands after sex is to get rid of the ruah ra’ah. Such a conception, which itself leads to a negative view of sex, is, as Abadi shows, a fairly recent development.

Despite Abadi’s efforts, we must admit that asceticism has a long tradition in Judaism. In a future post I will cite many more examples of it, as well as examples from the non-ascetic tradition. One that falls into the latter category is the story told in R. Shlomo of Karlin, Shema Shlomo (Jerusalem, 1956), no. 58 (p. 96). Here we read of a pious young hasidic man who as part of his conditions for marriage tells the woman suggested to him by the Maggid of Koznitz that he needed to have sex every day:

שהוא צריך תמיד בכל יום לאשה ואינו פרוש להמתין משבת לשבת

Needless to say, the woman was shocked, and all who are interested can consult the book to see how the Maggid convinced her that despite the man’s unusual demand, she should nevertheless agree to the match.
  
3. JOFA recently published Women and Men in Communal Prayer. This contains a complete translation of Daniel Sperber’s book on the subject, as well as the famous article of  Mendel Shapiro and the responses of Eliav Shochetman and Shlomo Riskin. On p. 322, Shochetman writes:
Among other sources R. M. Shapiro finds a basis for permitting women’s aliyyot outside the synagogue in an anonymous opinion quoted in Sefer ha-Batim. . . . Indeed, here we find a clear statement that one opinion considers women’s aliyyot problematic only in the context of public reading in a synagogue, whereas when a group prays at home, women may receive aliyyot.
In fact, there is also another source that permits women’s aliyot if done in a private minyan, yet none of the scholars who have dealt with the issue have mentioned it. Here is what the sixteenth-century R. Samuel Portaleone writes (Asupot 3, p. 199-200):
ולא נהגו היתר בינינו באשה כלל משום כבוד הצבור והצניעות, דלא אכשור דרי עכשו כבתחילה. ונערה שאין מקפידין להביאה לב”ה של אנשים, מותר להעלותה לס”ת ולהפטיר, אלא שלא נהגו כן. נפקא מינא בב”ה של יחידים שמותר. ואולי גם בזה לא נהגו משום שעכשו הנשים אינן נזהרות בכל מילי דצניעותא שהיה להן ליזהר, ומרבות שיחה עם האנשים, וסייג יש בדבר. לכן המקל יהיה מן המתמיהין.
Despite his final words, he leaves no doubt that women are permitted to receive an aliyah and read the haftarah.
I was happy to write a blurb for this book, but it was not included in its entirety. So here it is.
The proper role of women in the synagogue is an issue that Modern Orthodoxy has been struggling with for over forty years. While everyone agrees that halakhah has to guide all changes in synagogue practice, women’s changing self-perception and religious sentiment must be central to any discussion of synagogue life. In recent decades many avenues for Modern Orthodox women have been opened, and have achieved widespread communal support. Yet when it comes to a fuller participation in public prayer and reading of the Torah great conflict has ensued. In this provocative book, Rabbi Prof. Daniel Sperber, using his characteristic erudition, makes the case that in the twenty-first century it is time for women to be given their halakhic right, and be permitted to read from the Torah. Together with the responses of Rabbi Shlomo Riskin and Prof. Eliav Schochetman, this book is Torah study on the highest level, by scholars who thankfully choose to be engaged in an important issue affecting the Modern Orthodox world.[20]
4. In a previous post I quoted from the recently published writings of R. Kook. In the next post (or maybe the one after that), I will deal with more of these writings, and also discuss in detail R. Kook’s Li-Nevokhei ha-Dor. A number of people were curious as to how much from R. Kook still remains in manuscript. That is a great question, and I don’t have any definitive answer. Some years ago R. Avraham Shapiro spoke of 200,000 pages that hadn’t appeared in print. I am certain that this was a great exaggeration on R. Shapiro’s part, but hopefully not. For a long time the people who were in charge of R. Kook’s writings were able to stop publication of some of the most provocative material, as they held the position of the Gaon R. Yaakov Ben-Nichol that the people couldn’t handle the truth.[21] Thankfully, in recent years the embargo has been broken.
In the next post on R. Kook  I hope to also respond to some comments I was sent about R. Kook and sacrifices. For now, however, let me just say that when it comes to R. Kook’s ideas on vegetable sacrifices and vegetarianism in general, some of the most opposed to R. Kook’s views expressed themselves very similarly to the Daas Torah of R. Avraham Bunker.[22] I am sure this will make them very happy.
For those for whom every word from R. Kook is precious, you must get a hold of R. Moshe Tsuriel’s recently published Peninei ha-Rav, especially as it contains excerpts from an unpublished book of the Rav (which is how R. Kook is referred to in Israel). Tsuriel’s book is almost 800 pages long and is full of important material, in particular his hundreds of pages of articles (and there are also great pictures). I know I am going out on a limb to say this, and some might object and offer the name of Rabbi X or Professor Y, but I don’t think that there is anyone else in the world who knows the works of R. Kook as well as Tsuriel. I am not commenting here on his interpretations of R. Kook and comparing him in this regard to other scholars. I am only speaking of sheer mastery of the Rav’s works.  Tsuriel  has also published more of R. Kook’s writings than anyone else in our time. If that was all that Rav Tsuriel worked on, it would be an incredible achievement, but there is so much more. His other writings will, however, have to wait for a future post.
5. In a previous post (see here), I dealt with the “inflation” that is often seen in rabbinic titles. Among the sources I mentioned in this regard, I neglected to call attention to R. Yehudah Herzl Henkin’s Bnei Vanim, vol. 2, no. 35. While there are many sources that discuss the phenomenon, Henkin’s responsum is noteworthy for it has a practical aspect that concerns Jewish books, the focus of this blog. But before getting to that, Henkin points out that there is a distinction between הג”ר and הרה”ג in that the former is reserved for someone whose essence is that of a gaon, while the latter is for one whose essence is that of a rav. In other words, everyone gets הרה”ג but only a few get הג”ר. While not actually adhered to by all authors, if you pay attention you will find that this is indeed a common practice. In fact, I first noticed this years ago in the responsa of R. Ovadiah Yosef. When R. Ovadiah gives someone the title הרה”ג, it is a sign that he does not regard him as one of the outstanding authorities. R. Yitzhak Ratsaby also picked up on this. In Ner Yom Tov, p. 76, he writes:
ותמהני טובא נמי על הרב הטוען שליט”א, שכתב על בעל שושנת המלך הרב הגאון מלא, ועל מהרי”ץ בראשי תיבות הרה”ג, ואין ספק בעיני המבין והיודע, שאין זה במקרה. וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.
Returning to Rabbi Henkin’s responsum, he says that while it is understandable in writing to someone to use all sorts of exalted descriptions, even if undeserved, writing this way for publication is improper and causes people to regard someone as much greater than he really is. Henkin even states that this sort of exaggeration sometimes causes financial loss, since if a rabbi is described as a great gaon people will be led to buy his books. [23] In other words, this is false advertising, no different than if Toyota would tell the world that they make the safest cars. If I go out and buy a book because I am told that the author is a great scholar, and then I find out that the book is nothing special, who is going to reimburse me for the wasted money? It will certainly not be the person who passed out the high praise, and obviously not the publisher (as we saw when Rav Tzair tried to return a flawed book, see here).
In fact, long before Rav Tzair tried this, we are told that R. Eizel Harif (died 1873) stated that after he died he was going to take R. Ezekiel Landau to a heavenly beit din for causing him  monetary loss. It turns out that in his responsa(Noda bi-Yehudah, Even ha-Ezer, I, no. 74) R. Ezekiel gives all sorts of exalted titles to R. Isaac ben David of Constantinople, the author of a work entitled Divrei Emet. Here is its title page.

Upon reading what the Noda bi-Yehudah wrote, R. Eizel bought the book. Yet after examining it a bit, he realized that he had wasted his money, as there was nothing of value in this work. R. Hayyim Soloveitchik, however, pointed out that in one responsum the author made a valuable point, and that R. Eizel therefore had no case against R. Ezekiel.[24] This reminds me of something said by Jacob Neusner, when he was responding to attacks that he published too much and that in some of his books there was nothing of value. He replied that in every one of his books there was at least one significant thought. There might not be more than that, but there was at least one. In other words, if you learn even one thing from a book it has some value. Rare indeed are the books from which there is literally nothing to be learnt (but sometimes we come across these books also).
6. In a previous post, see here, I discussed the way some in the haredi world try to cover up R. Yerucham Gorelik’s association with YU, where he was a Rosh Yeshiva for so many years.[25] We recently saw another example of this. R. Yerucham’s son unfortunately passed away recently, and here is the way his death was reported on the haredi website Matzav.
It is with great sadness that we report the petirah of Rav Tzvi Abba Gorelick zt”l, rosh yeshiva of Yeshiva Gedolah Zichron Moshe of South Fallsburg, NY. Rav Gorelick’s most noted accomplishment was his leadership of Yeshiva Gedolah Zichron Moshe of South Fallsburg, where thousands of bochurim and yungeleit have grown in Torah and yiras Shomayim. The yeshiva was founded in 1969 in the Bronx and later relocated to South Fallsburg. Rav Gorelick was a son of Rav Yeruchom Gorelick zt”l, a talmid of the Brisker Rov zt”l who founded an elementary boys school and later a girls school, Bais Miriam, in the Bronx, and combined had an enrollment of over 800 students. The boys’ school was named Zichron Moshe after Moshe Alexander Gross z”l, a young man who was drafted into the Navy during World War II and whose ship sank during the D-Day invasion in 1944. As the neighborhood began to decline, Rav Gorelick looked for other places to move. The Laurel Park Hotel in South Fallsburg, NY, was available and Rav Gorelick decided to buy the property with money that he had from the yeshiva. In 1970, Rav Elya Ber Wachtfogel, a friend of Rav Gorelick, joined the hanhalla as rosh yeshiva. The rest is history, as the yeshiva grew and grew, becoming one of the most respected yeshivos in the world. To this day, bochurim from across the globe come to learn at Yeshiva Zichron Moshe. The yeshiva’s mosdos, under the direction of Rav Gorelick, burgeoned and currently consist of the yeshiva gedolah and mesivta, a premier kollel, as well as a cheder and Bais Yaakov elementary school. The passing of Rav Gorelick is a blow to the entire South Fallsburg Torah community and the greater Olam Hatorah. The levaya will be held tomorrow at 11 a.m. at Yeshiva Gedolah Zichron Moshe, located at 84 Laurel Park Road in South Fallsburg, NY. The aron will leave South Fallsburg at approximately 1:30 p.m. to JFK Airport, where the levaya will continue (exact time to be determined). Kevurah will take place in Eretz Yisroel.
In omitting any mention of R. Yerucham’s primary activity throughout his life, that of Rosh Yeshiva at RIETS, we have another example of the Big Lie seen so often in the haredi press. As with all such lies, if you repeat it enough times, eventually some people will begin to accept it. Unfortunately, there are many examples that can be brought to show that the Big Lie has been quite successful in the creation and popularization of numerous haredi myths, especially when it comes to issues relating to Zionism, the State of Israel, and especially R. Kook.

Here is a picture of R. Yerucham from his youth. It has appeared in a number of places. (I also thank David Eisen for sending me a copy of it.) The rabbi in the middle is R. Baruch Ber Leibowitz and the one on the right is R. Hanoch Eiges, the Marheshet.

[1] These last two sources are cited in H. Z. Reines, “Yahas ha-Yehudim le-Nokhrim,” Sura 4 (1964), p. 197.
[2] Lamentations of Youth (Cambridge, 2007), p. 25. See the index to locate other positive references to Hirsch. In later years Scholem had a much more negative view of Hirsch’s philosophy, referring to it as a “ghastly accomodation theology.” See The Messianic Idea in Judaism (New York, 1971), p. 329.
[3] “From Demonic Deviant to Drowning Brother: Reform Judaism in the Eyes of American Orthodoxy,” Jewish Social Studies 15 (Spring/Summer 2009), pp. 56–88.
[4] For my article from this journal on pilagshim, see here. For my article on the Frankfurt rabbinical dispute, see here.
[5] I will deal with R. Chaim Kanievsky’s criticisms of Eisenstein in the next post.
[6] Encyclopedia Judaica, s.v. Moed Katan.
[7] In a future post I will deal extensively with the phenomenon of plagiarism in seforim, an issue that goes back to medieval times. In the meantime, see this hilarious example of plagiarism from the internet age (called to my attention by David Assaf).
[8] See Yosef Goldman, Hebrew Printing, no. 1115. The book referred to by Goldman is David Moses Hermalin, Ha-Yehudim ve-ha-Bonim ha-Hofshim (New York, 1899).
[9] The story is briefly recounted in Shmuel Glick, Kuntres ha-Teshuvot he-Hadash (Jerusalem, 2007), vol. 2, no. 3482, who also provides references. This is not the only time that Palache came to the aid of one who was persecuted by extremists. After the rabbis of Aleppo burnt R. Elijah Benamozegh’s commentary on the Torah, Palache wrote to Benamozegh offering his support. See Ha-Levanon, July 3, 1872, p. 351. Interestingly, on this page in Ha-Levanon, Benamozegh states that according to Ibn Ezra there are post-Mosaic additions to the Torah, and he strongly rejects this viewpoint. I mention this because every now and then I get an e-mail from someone citing his rosh yeshiva or some other talmid chacham that it is impossible, and even laughable, to assert that Ibn Ezra believed this. For some of them, even to suggest this approaches heresy. If these people would simply disagree with the widespread assumption that Ibn Ezra held these radical views, that is fine, and I would very much like to hear their arguments. But generally, the people claiming as such have no idea what the issue is and make it seem like only an idiot (or a heretic) could accuse the great Rabbi Ibn Ezra of such an assumption. I already discussed how this is R. Yosef Reinman’s tactic. See here.

At the risk of being repetitive, let me say again that to assert that no one with any Torah knowledge could conclude that Ibn Ezra had these “critical” views not only shows an ignorance of the relevant literature, but also degrades numerous great Torah scholars. In Limits of Orthodox Theology I cite 26 rishonim and aharonim who understand Ibn Ezra as advocating a “critical” position, and we can now add Benamozegh to the list. There can also be little doubt R. Ezra of Gerona is referring to Ibn Ezra when he writes (Kitvei Ramban, p. 548):
והנה השמר על נפשך להיות מין, לאמור כי עזרא הסופר הוסיף בה בלבו [מלבו] בהעתקתו כמו והכנעני אז בארץ, והנה ערשו ערש ברזל כי זו היא כפירה גמורה
This passage was brought to my attention by Bezalel Naor, Ma’amar al Yishmael (Spring, Valley, 2008), p. 26. Another source that can be added to the list is R. Judah Halawa (fourteenth century), for he too identifies Ibn Ezra as holiding critical views. See his Imrei Shefer, ed. Hershler (Jerusalem, 1993), p. 335. Halawa doesn’t agree with Ibn Ezra in this matter, and writes:
וזה הדעת רחוק מדעת רבותינו שדעתם שכל התורה כלה מפי הש”י למשה
See also R. Solomon Judah Rapoport, Iggerot Shir (Przemysl, 1885), pp. 25-26.
While on the topic of Benamozegh, and since a recent post of mine dealt with Maimonides’ view of sacrifices, readers might find the way Benamozegh characterizes Maimonides’ approach interesting (Eimat Mafgia, vol. 1, p. 11a):
והטעם המדומה והמגונה לעבודת הקרבנות
[10] R. Yaakov Yosef was at the forefront of this issue, and encouraged the Sephardi parents to take their case to the secular courts. For a relevant video, see here
See also here for a video taken on June 23, 2010, which shows R. Yaakov’s supporters. At this event, one of the Sephardic rabbis from Emanuel appeared together with R. Yaakov. He attacked the Slonimer hasidim and said that there was no choice but to take the case to the Supreme court. According to one source, see here, he even stated that the Slonimers are worse than the Nazis! R. Yaakov how now (June 25, 2010) given his first radio interview explaining his position. See here.
[11] See Ha-Absurd: Al ha-Absurd ha-Gadol she-be-Yahasei Sefaradim ve-Ashkenazim u-Mah she-Beinehem  (Ashkelon, n.d.), p. 16.
[12] For Amsalem’s latest “bombshell,”, this time in opposition to “Torah only” as a lifestyle choice, see here.
In R. Meir Mazuz’ just published Arim Nisi: Gittin, p. 109 (first pagination), we see that he agrees with his student Amsalem.

כן מ”ש הרמב”ם שצריך להיות לת”ח מלאכה המפרנסת, אילו שמעו בקולו כמה צער היה נחסך לאברכים בזמננו, המצפים בכל חודש למילגה עלובה של נערי האוצר

It was only a matter of time before the haredi gedolim attacked Amsalem, and this has now come. Here is the placard that went up against him, and relates to his new book Zera Yisrael which argues for a more liberal approach to the concept of kabbalat mitzvot in conversion.

See here for the report in Yated Neeman, which even removes the title “rabbi” from Amsalem. See here where R Binyamin Lau argues that if R. Ovadiah Yosef sacks Amsalem, it will be the end of the Shas party and R. Ovadiah’s Sephardic revolution. For Amsalem’s website, see here.

Zera Yisrael appeared with haskamot from, among others, Rabbis Meir Mazuz (whom I regard as the gadol ha-dor), Zalman Nehemiah Goldberg, Shlomo Dichovsky, Shear Yashuv Cohen, Dov Lior, Yaakov Ariel, and Nachum Eliezer Rabinovitch. I am certain that the rabbis who condemned Amsalem have never seen his book, the second volume of which contains numerous responsa from great sages who, according to the placard, have the status of eino bar hora’ah. Unfortunately, the attack on Amsalem is just the latest example of haredi verbal assaults—others will call it bullying—on those who don’t “toe the line.” These attacks have become very popular in recent years, and the list of those targeted is already quite long. Since, to mention only Sephardic gedolim, R. Mazuz, R. Amar, R. Bakshi-Doron and even R. Ovadiah have been subjected to this, the attack on Amsalem was certainly not unexpected.
[13] Regarding looking at women, I think most people will be surprised by what Maimonides writes in his Commentary to Sanhedrin 7:4
ואשה שאינה נשואה מותר למי שאינה ערוה עליו ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר כדי שלא יכשל באסור
[14] This is how she is described on the title page. Incidentally, R. Hayyim Joseph David Azulai has an entry for “rabbanit” in his Shem ha-Gedolim. He lists there a few learned women. When Azulai uses the term rabbanit, it does not mean “rebbetzin” but “female rabbi”. I am sure that there are those who would object to Hida that these women were never “ordained”. Yet Hida also includes many others who were not ordained, but I don’t think anyone would take the title of “rabbi” away from them. One such figure was Moses ben Maimon.
I know that some in the Modern Orthodox world do not like the modern title “rabbanit” or “rebbetzin.” It bothers them that rebbetzins have a title which comes to them only by virtue of whom they married, and yet learned women who are not married to rabbis are not given any title. However, the practice of calling a woman by her husband’s title actually has biblical precedent. See Isaiah 8:3: “And I was intimate with the prophetess and she conceived.” Here Isaiah is speaking about his wife. As Radak and Ibn Ezra point out, the wife of a prophet is called a prophetess even if she herself never received prophecy. (Rashi, Is. 7:14, disagrees, but I think the peshat is in accord with Radak and Ibn Ezra.) Also, let us not forget the notion that אשת חבר כחבר, which in modern times I assume works in reverse as well. (As to why there is no obligation to stand up for a rebbetzin, as is done with her husband, see R. Yitzhak Yosef’s recent Shulhan ha-Maarekhet, vol. 2, p. 248, ma’arekhet heh no. 17. Here R. Yosef states that all agree that standing up for an אשת חבר is only midat hasidut and that there is no halakhic obligation. He also quotes that Hida that after the death of a rebbetzin’s husband, it might not even rise to midat hasidut. Yet in his Kitzur Shulhan Arukh 242:19, R. Yosef states the exact opposite: מצוה לקום מפני אשת חבר, ואפילו אחר מות בעלה מצוה לקום מפניה)
Would it be so hard for Modern Orthodoxy to come up with a title recognizing those women who are talmidot hakhamim? I am not referring to a title that has anything to do with the practicing rabbinate, as we have seen how divisive that is, but simply a way to acknowledge achievement (which would also bring the recipients certain practical benefits).
The RCA has recently reaffirmed its support for women’s Torah study: “In light of the opportunity created by advanced women’s learning, the Rabbinical Council of America encourages a diversity of halakhically and communally appropriate professional opportunities for learned, committed women, in the service of our collective mission to preserve and transmit our heritage.”
I am curious as to how this will work in the real world. Before this statement was issued, I was told by a learned woman that a Modern Orthodox high school refused to hire her to teach Talmud. They told her that they thought these positions should only be held by men. I wonder, would the typical Modern Orthodox high school, where girls are taught Talmud and halakhah by men, ever hire a woman to do this as well? And if yes, would she ever be allowed to teach these subjects to boys or to a co-ed class? If the answer is no, I think that this should be made very clear. It is not fair to encourage all these women to study advanced Talmud and halakhah if at the end of their studies they find that there is a glass ceiling. If it is true that there will be no jobs for them, then they should be told this up front.
The RCA should also explain what positions are “communally appropriate”. Is it ever appropriate for a woman to give a shiur in Humash to the community (men and women)? If yes, what about a shiur in Talmud or halakhah? If yes, can such a woman answer halakhic questions? The purpose of the advanced Talmud study programs for women at Stern and elsewhere should also be explained. Are they only Torah li-Shemah, or is there some expectation that these women will be given the opportunity to make use of their knowledge in the Jewish community? (For R. Nachum Eliezer Rabinovitch’s recent defense of the Yoatzot Halakah, see his Siah Nahum, no. 60. He even has no problem with the Yoatzot actually “poskining” she’elot)
Basically, Modern Orthodoxy opened up a can of worms when it sanctioned advanced Jewish education for women. It has not yet found the way to make this work without creating controversy on the one side and dashing expectations on the other.
               
[15] For sources on the permissibility of hearing a woman lecture, see the outstanding young scholar R. Yonatan Rosman’s Taher Libenu (Staten Island, 2009), pp. 138-139. Hardal Orthodoxy has many of the same issues as the haredim. I was surprised to see that R. Shmuel Eliyahu, Chief Rabbi of Safed and one of the leaders of the hardalim, who is extremely stringent in matters of tzeniut (to the extent that he holds that women’s pictures should not be published), actually sang before hundreds of young women. He did this during sefirah no less. Even though the event took place on Rosh Hodesh Iyar, since when does Rosh Hodesh affect the sefirah restrictions? Presumably, the heter was for kiruv purposes. See his performance here.
[16] He also doesn’t deal with Moed Katan 3:9, which shows that in Mishnaic days a woman led the wailing: “The woman speaks up and all respond after her.” Along these lines, it is very interesting to see how haredi and hardal authors deal with Ta’anit 4:8, which describes how young women in search of husbands would dance in front of the young men. (In a future post I will discuss whether they did so also on Yom Kippur or only on the 15th of Av.) Many assume that this didn’t raise any tzeniut problems, because in the days of the Second Temple the young men were at a much higher level than today. They could be trusted not to set their eyes on beauty but on spiritual traits, which were somehow best conveyed through the women’s dancing . . .
According to R. Shimon Schwab, in ancient days the women danced in circles, which was more modest than what occurs today. It was therefore permitted for the men to gaze upon them. See R. Yitzhak Abadi, Or Yitzhak, vol. 2, p. 251. You can be sure that today, no matter how modest the dancing, it would be regarded as a violation of tzeniut for the men to watch the women.
[17] To give just one example, see R. Hayyim Eleazar Wachs, Shem ve-She’erit le-Nefesh Hayah, no. 13, who discusses a “holy man” who was completely celibate with his wife for the last fifteen years of her life.
[18] Regarding how women were viewed as lustful, the Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 22:18, states:
אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד
Rashi, Avodah Zarah 22b s.v. lo,  explains the underlying Talmudic passage: שמא תתאוה ותרביענו עליה
This is, to put it mildly, not a very sympathetic view of woman’s nature, and I daresay that of the mentally deranged people who are into this stuff, a much higher percentage are men (as seems to be the case with all such perversions). Tosafot, Bava Metzia 71a s.v. lo, completely disregards Rashi’s reason, and assumes that there is no actual prohibition. According to Tosafot, there is a concern not with what the woman will actually do, but what people will say about her. From our perspective, this too is strange. We assume, with good reason, that when it comes to matters of sexual morality, the generations have declined, and yet today no one would ever dream of insinuating anything improper about someone who has a dog, even if the person is regarded as completely dissolute. I also can’t imagine any rabbi suggesting to a widow that she get rid of her dog, because what woman wouldn’t be insulted by such a request? Hundreds of years ago, R. Yitzhak Lampronte already noted that this law of the Shulhan Arukh was ignored. See Pahad Yitzhak, s.v. almanah, p. 73a:
והאידנא לא ראיתי מוחים באלמנה מלגדל כלב, אולי דעתה לא נחשדו ישראל על כך
Yet see R. Haggai Levy, Ginat ha-Egoz, no. 79, who rejects Lampronte, and states that even a female divorcee is forbidden to have a dog. I am curious, however, why there is no distinction made between owning a male or female dog.
[19] The letter is found in Orhot Rabbenu, vol. 5 pp. 29-31. Portions of it first appeared in print in R. Nathan Drazin’s 1989 book, Zivug min ha-Shamayim, pp. 110-111. Since Drazin is trying to present what he regards as a healthy attitude towards sex, it is understandable that he quotes the Steipler’s letter. Yet Drazin’s discussion is not entirely accurate. For example, in dealing with the somewhat ascetic approach of the Kitzur Shulhan Arukh, Drazin states that is directed towards
גדולי תורה אשר הגיעו לדרגה גבוהה ויכולים למצוא את סיפוקם במישור הרוחני, וכל זה בהסמכתה המלאה של האשה ובמחילה בלב שלם אך לא לאנשים בינוניים.
When confronted with the approach of the Kitzur Shulhan Arukh, the proper answer by Drazin should have been that this work represents a tradition that is not suitable for modern people, or that other gedolim disagree. But to state that something in the Kitzur Shulhan Arukh is directed towards gedolei Torah and not the masses is simply a distortion. The Kitzur Shulhan Arukh is the halakhic work for the masses par excellence, and has been printed hundreds of times in various languages. If there is any work which is not directed towards the gedolim, it is the Kitzur Shulhan Arukh.
With regard to the Kitzur, we can see a reflection of the decline in Jewish learning in that abridgements of the Abridged Shulhan Arukh were published. One such example is R. Israel Kanovitz, Hayyei ha-Yehudi (New York, 1929. This book describes itself as:  תמצית הס’ קצור ש”ע מהר”ש גנצפריד
In fact, this book was itself abridged. See Ve-Hai ba-Hem (Montevideo, 1956).
[20] Since it is a shame for anything written to go to waste, here is what I wrote in 2003 for the website hebrewbooks.org when it was still in its infancy. In those days the site only focused on American rabbis. Shortly after writing the letter, the focus of the website changed, meaning  my piece was no longer suitable. I publish it here for the sake of posterity
The history of Orthodox Judaism in the United States in the years before World War II still awaits careful study. Many, in fact, are under the misconception that until the 1930’s the United States lacked great Torah scholars. The truth is that already at the turn of the twentieth century, there were many outstanding Torah scholars who had settled here. Had they remained in Europe it is likely that some of them would now be well known in the Torah world. 
For a variety of reasons these rabbis were forced to leave Russia and Europe and travel to a new land. They ended up in communities throughout the country. Although it is hard to imagine it today, there were world-renowned scholars in such places as Omaha, Nebraska, Burlington, Vermont, and Hoboken, New Jersey. These were men who lived in the wrong place at the wrong time, and their communities did not appreciate the greatness that dwelled within them. The challenges of the new land were indeed difficult and unfortunately, many of these rabbis’ children did not follow the path of their fathers. 
The works of these rabbis, in addition to being major contributions to Torah literature, are also priceless historical documents. They reflect a time, unlike today, when Orthodoxy was on the defensive, appearing to many to be on its way out. After their deaths, these rabbis were forgotten as were their books. Thanks to the miracles of modern technology, and the indefatigable efforts of Chaim Rosenberg, this situation is being rectified. The Torah writings of these forgotten American rabbis are now being made available. Those who peruse these works will see the learning and dedication of our American sages. They will see how these rabbis grappled with challenging halakhic problems, and how they attempted to offer religious inspiration to their congregants. It is they, the “Gedolei America,” who laid the groundwork for Orthodoxy in the United States, and for this we are all grateful.
[21] See here.
[22] See here.
[23] For R. Yuval Sherlo’s recent pesak (which should have been obvious to anyone) that it is not regarded as lashon hara to negatively review a book, see here.
[24] See R. Zvi Schachter, Nefesh ha-Rav, pp. 234-235.
[25] In this post I quoted R. Mark Urkowitz’ recollection of how R. Gorelik viewed the importance of YU. Subsequently, Urkowitz wrote to me that he recalls just about verbatim the language of Gorelik. R. Yerucham prefaced the remark with something to the effect that he always makes negative comments about YU. He then added:
אבער איר זאלט וויסען אז דאס איז די איין אונד איין איינזיגער מקום תורה אין אמריקא ווייל נאר פון דא גייען די בחורים ארוים צו זעהן אז עס זאל בלייבען ידישקייט אין די לאנד



Upcoming Events

There are few upcoming events that we wanted to highlight.  First, on the auction front.  There are two auctions, one Baranovich is having its auction on the 23rd of June.  Kedem is having its auction the next day on the 24th.  Additionally, Kedem now offers online bidding so those unable to make it to auction don't have to rely upon either phone bidding or absentee bidding.
For those in the Washington, D.C. area next Tuesday, there will be a talk at the Library of Congress at noon.  The flyer appears below.