1

New Book Announcement: Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri (Volume Three)

|
New Book
Announcement: Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri (Volume Three)
By Eliezer
Brodt
I am very
happy to announce the recent publication of an important work, which will be of
great interest to readers of the Seforim blog. The third volume of, Amudim
be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri by Professor Yaakov Shmuel Spiegel, of Bar-Ilan
University’s Talmud department.
As I have
written in the past, Professor Spiegel is one of the most prolific writers in
the Jewish academic scene, authoring of over 160 articles and 18 books (16 of
those are publications for the first time of works which remained in
manuscript).  Many suspect he possesses Hashbot
Hakulmos (automatic writing).
His
articles cover an incredibly wide range of subjects related to many areas of
Jewish Studies, including history of Rishonim, piyutim authored by
Rishonim, bibliography and minhaghim, to name but a few. His uniqueness
lies not only in the topics but also that his work has appeared in all types of
publications running the gamut from academic journals such as Kiryat Sefer,
Tarbiz, Sidra, Alei Sefer, Assufot, Teudah, Kovetz
Al Yad and also in many prominent Charedi rabbinic journals such a Yeshurun,
Yerushasenu, Moriah, Sinai and Or Yisroel. It is
hard to define his area of expertise, as in every area he writes about he
appears to be an expert!
He has
edited and printed from manuscript many works of Rishonim and Achronim on Massekhes
Avos and the Haggadah Shel Pesach. He is of the opinion, contrary
to that of some other academics, that there is nothing non-academic about
printing critical editions of important manuscript texts. Although there is a
known “belief” in the academic world, “publish or perish,” which some claim is
the cause of weak articles and books, at times, Spiegel’s prolific output does
nothing to damper the quality of his works. Another point unique to Speigel’s
writings, besides his familiarity with all the academic sources, he shows great
familiarity with all the classic sources from Chazal, Geonim, Rishonim and
Achronim, to even the most recent discussions in Charedi literature – this bekius
(breadth) was apparent well before the advent of search engines of Hebrew books
and Otzar Ha-hochmah. Alongside all this is his penetrating analysis and
ability to raise interesting points.
Some of
these articles were collected into a volume called Pischei Tefilah u-Mo’ad,
which was reviewed a few years back here
on the seforim blog. This volume is currently out of print.
One of
Professor Spiegel’s main areas of interest has been the History of the Jewish
Book. He has written numerous articles on the subject and even published
two books on this topic in a series called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri.  Volume one was first printed in 1996 and is
called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri: Haghot u-Maghim. It was
reprinted with numerous additions in 2005 (copies are still available). It was
reviewed by Dan Rabinowitz and me, a few years back here
on the Seforim Blog.
The second
volume is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri; Kesivah Vehatakah.
This volume is currently out of print and will hopeful be the subject of a book
review by Dan Rabinowitz and myself in the next few months.
I think
that anyone who has an interest in the Jewish Book will enjoy this work
immensely.
In the near
future I hope to review this work in depth. Next week the blog will feature
some sample pages of this new work.
For a short
time I will be selling copies of this work for $32. The price includes airmail
shipping (to the US UK or Canada). Copies are also available at Biegeleisen.
For more information about purchasing this work, feel free to contact me at
Eliezerbrodtatgmail.com
To get a
sense of what exactly this new book is about, I am posting the Table of Contents
here:



An Incident of “Pilegesh B’Givah” in 19th Century Germany

|
AN INCIDENT OF “PILEGESH B’GIVAH” IN 19TH CENTURY GERMANY
by Eli Genauer
I recently purchased an antique Hebrew book for less than the price of a dinner at a moderately priced restaurant. This particular edition is what some would call a “common” — meaning it is the 36th edition (the fourth edition of a revised version) of this book and it was printed in the mid-19th century. Generally, the market does not assign a high price for books like these, but they can be a treasure trove of knowledge and information.
The work is Tikkun Shlomo and is primarily focused on the Shabbos liturgy.  I reproduced the title page:
Many will no doubt recognize the name of the compiler, Shlomo Zalman London (1661-1748) who wrote the book “קהלת שלמה”and that it was reprinted thirty times in the next 200 years.  
Tikkun Shlomo was first published in Amsterdam by Dr. Naftali Hertz HaLevi in 1733.  Dr. Levi published many a storied book, including the first edition of Mesilat Yesharim and the edition of the Shu”t HaTashbetz that is alleged (erroneously) to have been cosigned to flames.  According to Friedberg, when Dr. Levi published the Tikun Shlomo, not much else was being published in Amsterdam due to the effect of the Thirty-Year War.[1]  The Tikkun Shlomo was very popular, going through almost 40 editions by the late 19th century. Heidenheim expanded this work in 1835, and the edition I purchased was the fourth Heidenheim edition (two of the three were published in Roedelheim and the other in Lemberg).  
Things get off to a wonderful start in this book with the Hakdamah which is indicated to come from the third edition. In it, the unnamed editor pays tribute to his mentor Wolf Heidenheim Z”L and maintains that he has followed in his footsteps in all matters because “anyone who follows him will not err”. The editor only refers to himself at the end of the Hakdamah as “HaTzair”, but he leaves us an unmistakable hint as to his identity. Before we get to that, let us see what else he includes in this “Hakdamah”
ויהי מימים,ויקם עוד בּישׂראל פּורץ גדר,וישׁחת דברים נעימים, ויוסף עוד להרוס חומת שׂפת עבר ולדבּר תועה אשר לא כּדת. כּי פּרץ מצפון בא בא, ותפתח הרעה, וידפיס אישׁ אחד את המחזורים ב׳האננאפער׳, ויעבור חק, ויהפוך וישׁנה מדעתו את דברי התפילות ופיוטים, ויעקש ויעקל מאוד כמעט בכל דף ודף, ותהי זמירת ישׂראל בידו מעין משחת ומקור נרפשׁ, אשה יפה וסרת טעם, כּי שנה את טעמה ויתעמר בה וימכרה בּכּסף, וכן לא יעשׂה.
He takes great offense to a certain Machzor printed by “one man”. The Machzor to which he referring to is known as “Ordnung der Oeffentlichen Andacht für die Sabbath und Festtage des Ganzen Jahres, nach dem Gebrauche des Neuen Tempel-Vereins”, otherwise known as “Seder ha-‘Abodah, Minhag Ḳehal Bayit Ḥadash” printed in Hamburg (not Hanover) in 1819. Two editors are listed:  Seckel Isaac Fraenkel and Meyer Israel Bresslau. It was the new prayer book of the Hamburg Reform Temple dedicated in 1818.  To paraphrase what he writes about this effort: “ a great evil has descended from the north, one that has been perpetrated by a man who published Machzorim in the city of Hanover ( Hamburg ). In his hands, the prayers, which are like a beautiful  woman , are now left with no personality. His purpose was to destroy the Hebrew language, the prayers as we know them, and Judaism itself.”



He continues by writing that he has authored a work Zichron Livnei Yisroel ( Altona 1819) in which he lays out his war against these Machzorim.[2] The title incorporates this explanation:
זה ימים יצא בדפוס קונטרס מיוחד לתפילת ערבית ושחרית לשבת, ומעתיקי תפלה הזאת עברו גבול אשר גבלו הראשונים, גרעו והוסיפו כחפץ לבבם … חלילה … לשנות מסדר תפלתינו / … דברי … עקיבא בר”א ברעסלויא, ראב”ד פה ק”ק אלטונא
This was Rabbi Akiva Wertheimer (1778-1835), the Rav of Altona, Germany, today part of the city of Hamburg. He wrote “Zichron Livnei Yisroel” and was the editor of our edition of “Tikun Shlomo”. His opposition to the new Reform prayer service is noted in a book called “Shnos Dor V’Dor” printed in Jerusalem by Artscroll/Mesorah in 2004. It records the following that occurred in 1819 which coincides with the printing of his book “Zichron Livnei Yisroel”:
בשנת תקע״ט, עוד קודם להתמנורנו, בקום המחדשים ״אנשי ההיכל״
הרפורמי דהמבורג לשנות את סדרי התפילה היה הוא הראשון אשר יצא כנגדם והזהיר את כל הקהילות סביבות אלטונא מפניהם.
Continuing in the Hakdamah to Tikun Shlomo, we find that Rav Wertheimer has launched a campaign against the reformers by adding that he has sent this out broadside everywhere to warn others of this assault on tradition. He does this brilliantly by paraphrasing a Pasuk in Tanach ( Shoftim 20:6) which deals with the tragic story of “Pilegesh B’Givah” an incident which almost tore the Jewish people apart.
The Pasuk reads:  וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי, וָאֲנַתְּחֶהָ, וָאֲשַׁלְּחֶהָ, בְּכָל-שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל:  כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה, בְּיִשְׂרָאֵל.
His paraphrase reads:
ואוחז בפּילגשׁו ואנתחה ואשׁלחה בכל גבול ישׂראל, למען יראו זקני עם וקציניו, והסירו גם את המכשלה הזאת מקרבּם
The full text of the broadside was published in Dukes, AW”H leMoshav, Cracow: 1903, 104-05.  Additionally, the National Library of Israel has a copy (perhaps that of Israel Mehlman, see his catalog Ginzei Yisrael, no. 1743).  The broadside is signed, Akiva br”a Bresslau without additional identifiers, i.e. the son of Avigdor Wertheimer.  As Dukes notes, Graetz mistakenly attributed this work to a different Akiva, Akiva Eiger.  But he was not the only one to publish against the Hamburg Temple and its prayer book in Altona that year.  The work, Eleh Divrei ha-Brit, was also published in Altona in 1819 and it contains, among others, the position of the Hatam Sofer.  
The battle was waged by both sides, and Meyer Israel Bresslau, one of the editors of the Hamburg prayer book, that same year responded with Herev Nokmat (available online here).  The other editor, Fraenkel, in the prayerbook includes a defense of the changes[3].  
As with many editors of Siddurim, Rav Wertheimer extols the exactness of his edition, claiming that he has fixed many of the errors that have crept into previous Siddurim. Specifically, he addresses the text of Mishnayos Shabbos which appeared in many Siddurim and which he has carefully edited especially when it comes to the “Nekudos”.
He continues and states that when it comes to words of foreign origin, such as in Greek, Latin or Arabic, he has also made sure that the “Nekudos” are correct reflecting the proper pronunciation in those languages.
Unfortunately this is not a simple task and this example will illustrate the difficulty in doing so.
The laws of what a woman may or may not carry outside on Shabbos are discussed in Shabbos 6:3. Among the items prohibited is something called a “Tzlochis Shel Palyiton”, a flask of “Palyiton.” Jastrow defines this word as “an ointment or oil prepared from the leaves of spikenard”. He adds that its origin is the Latin word “foliatum”. The Latin Lexicon website spells this word foliātum and gives the exact same definition. So how should this Latin word be spelled in Hebrew?
Rav Wertheimer indicates that it should be pronounced something like “Folia’tone”which is pretty close to the Latin word except for there being an “n” sound at the end of the word instead of the “m” sound.
I have a Mishnayos printed in Pisa during the same time period (1797) which makes it look more like “Pal’yi’tone”:
Two very old manuscripts of the Mishneh shed some light on how the word was originally spelled. One of the most famous is known as Codex Kaufmann ( MS Kaufmann A 50) which was written in 10th or 11th century Palestine. There we find the word looking more like “Pil’Ya’Tome”, with an “m” sound at the end:
The Parma manuscript referred to as MS Parma, De Rossi 138 written in 1073 has it the same as Kaufmann.
In recently printed Mishnayos such as from Feldheim, Artscroll, Steinsaltz, and Blackman, the word is spelled “פלייטון” with either a Patach ,Chirik, or “Shva”  under the “Peh”, or “פולייטון”, which looks more like Rav Wertheiner’s rendering.
One thing is clear- it is sometimes very difficult to write a foreign word with Hebrew letters and vowels, and it is also difficult to ascertain which version is “correct”.
Another wonderful aspect to the book that I bought was learning about the man whose name is embossed on the front cover. He is listed as יוסף אשר בן כ״ה (כבוד הרב) משה פאלאק   
We know a bit about Yosef Asher Pollock from some of the other books and manuscripts he owned. The following two citations are from the online catalogue of the Israel National Library:
1. A manuscript written in the 19th century by Chaim ben Yaakov Abolofia.
תקנות קהלת איזמיר. ‬
Los Angeles – University of California 960 bx. 1.9
ותו הספר: “מספרי יוסף אשר פאלאק ז”ל” משנת תרפ”ה. ‬
From this record we know that he had passed away before 1925 and that the manuscript is now in Los Angeles.



2. A manuscript written in the 18th century
(ספר הכונות (חלק שבת ומועדים. 
Amsterdam – Universiteitsbibliotheek MS Rosenthal 567
בראשו תו ספר של הבעלים “יוסף אשר פאלאק
This rare manuscript has been scanned and is available online. The first page looks like this:
From this one we also learn quite a bit more about Yosef Asher Pollock because it contains this bookplate on the inside front cover

We surmise from here that this was not the only book he had that was donated, as someone went to a lot of trouble composing and printing such a heartfelt donation plate. (“ Yosef is not here, nor is Shimon”) The year the bookplate was printed was 5693(1933). There is also a stern warning that since this is a gift, it may never be sold by the recipient.   

The history of the Bibliotheca Rosenthaliana in Amsterdam is also interesting, especially how the collection of Judaica survived the Nazi occupation. The library’s website notes the following:
“The Germans closed the Bibliotheca Rosenthaliana in the summer of 1941 and transported part of the collection to Germany, where it was earmarked for Rosenberg’s ‘Institut zur Erforschung der Judenfrage’.
Happily, these plans were thwarted with the German capitulation. Most of the boxes of books were in storage in Hungen, near Frankfurt am Main, where they were found and shipped back to Amsterdam. But the curator and his assistant together with their families had also been deported-for them there was no return”
Finally, it seems clear to me that my book was also a gift never to be sold. I surmise this from the fact that the name of Yosef Asher Pollack is beautifully embossed on the front cover of the Siddur, making it unnecessary to have an ownership bookplate inside the Siddur.
Nevertheless, on the inside front cover there is a rectangular remnant of a bookplate which has been torn off.  
Coincidentally, its size exactly matches the bookplate of the manuscript donated to the Bibliotheca Rosenthaliana, which contained the admonition of not selling the book. Tearing off this “warning label” enabled the book to be sold, something that most likely happened over time to many books that were donated to libraries.
___________________________________________________
[1] Friedberg, History of Hebrew Typography, Antwerp: 1937, 49.  Although Dr. Levi’s production may have slowed, the bases for Freidberg’s assertion that Amsterdam publishing was affected by the Thrity-Year War is uncertain.  During the 18th century, production of Hebrew books in Amsterdam ranges from 82 to a high of 246 per decade.  The 1730s, the period that Tikkun Shlomo was published, is in the mid-range of those two extremes, with 145 books published between  1730-39.
[2] This work is a single sheet broadside and begins with Moda’ah raba . . . Zikhron Le-veni Yisrael.  
[3] For a summary of his arguments, see Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, NY: 1968, 53-54.


Book Review: The House of Twenty Thousand Books by Sasha Abramsky

|
 ‘The House of Twenty Thousand Books’/
Sasha Abramsky / Halban Publishers (London UK) / 321pp/ GBP 14.95 – easily
available from Amazon.uk
By Paul Shaviv
For many Seforim blog readers, the name ‘Abramsky’
will instantly be associated with the personality of Rav Yechezkel Abramsky
(1886-1976), the author of Hazon
Yechezkel on the Tosefta. Born in
Russia, imprisoned by the Soviets, released in the 1930’s after diplomatic
intervention by the U.S. and Britain, he was for years the head of the London
Beth Din before his retirement to Israel.
But other readers will also know his son, Chimen (1916-2010),
whose life followed a very different path, and was, simultaneously, one of the
leading bibliophiles of the Jewish world – and of the Socialist-Marxist
world.  One of his grandsons, Sasha
Abramsky, has written a memoir of his grandfather centred on 5, Hillway – Chimen’s
house close to London’s Hampstead Heath (and to Highgate Cemetery, burial place
of Karl Marx).  Chimen was a bibliophile
and scholar, but also an obsessive collector of books, of which 5, Hillway
contained an estimated twenty thousand. 
This book describes the house room by room, and the significance of the
books in each one, piled high and crammed into every nook and cranny.
Chimen left the Soviet Union with his father.  Soon after arrival in London, he made his
way to Mandatory (or, Mandatary[1])
Palestine, where he took courses in Jewish history at the Hebrew University.[2]
He was already a committed Communist. 
Returning to London at the outbreak of war, he became a hugely
influential member of the Communist party in London. To his grandson’s
bewilderment, he was a convinced Stalinist, attributing such anti-Jewish
excesses as he was prepared to recognise to Soviet anti-religious, rather than
anti-Semitic, sentiment.
At the same time, on marriage to Miriam Nirenstein,
he entered the family business – ‘Shapiro, Vallentine’, a small Jewish bookshop
and publishing company in the East End of London.  Over successive years he turned it into a center of rare book
dealing, while simultaneously serving the London Jewish community with
siddurim, machzorim, barmitzvah presents and other ritual paraphernalia[3].
Chimen, together with other Jewish communists, left
the party after 1956 – although, inexplicably, he was one of the last to
leave.  He turned his energy into an
academic career; first as Sotheby’s consultant on Judaica[4],
then as a fellow of St Antony’s College Oxford (on the strength of his
co-authored book on ‘Karl Marx and the British Labour Movement’, and on the
personal recommendation of Isaiah Berlin) and shortly thereafter, at the age of
51, as Reader in Jewish Studies at University College, London.  He was appointed Professor at UCL in 1974. In
the 1970’s he was one of the first visiting Fellows at the Oxford Institute of
Postgraduate Hebrew Studies[5],
where he was my teacher of early medieval Jewish history.  Chimen was a world-class polymath, with a
totally encyclopedic knowledge of manuscripts, books, footnotes, scholars and
libraries. 
His grandson has recorded the history and topography
of his household, which functioned as research library, international salon for
streams of visitors, and a family home. 
Every room had its subject area – Judaica, European socialism, Marxiana,
art history, philosophy and social studies. 
Chimen and Miriam had two children – Jenny, later famous as the most
senior female executive at the BBC, and Jack (Sasha’s father)[6].  Chimen’s relationship to his Judaism was
complex; despite his veneration of his father, he does not appear to have given
his own children much of a Jewish education, even though they grew up in a
house full of some of the rarest Judaica in private hands. Sasha describes the
historians[7],
politicians, thinkers and scholars who came to sit at the table of this
diminutive, engaging personality with his thick Russian accent, which he never
lost.  His later years were affected by
deteriorating health, and he finally passed away at the age of 93 in 2010.
‘The House of Twenty Thousand Books” is an unusual,
affectionate, and admiring memoir[8].  Booklovers will love it, as will anyone who
knew the enigmatic subject at the centre of the story. The book is not perfect;
far more attention – perhaps a little repetitively – is paid to Chimen’s
socialism (and its abandonment) than to his Jewish involvement and
scholarship.  The author is clearly not
on such familiar ground in this latter area, and makes a few mistakes.  But it is a labour of love, and a good one
at that.
Finally, let me leave a bibliographic tantalizer for
the readers of the Seforim blog.  In
1974, Chimen told me with pride that Gershom Scholem had visited him, and that
he had shown Scholem a ‘Hassidic siddur’ from his, Chimen’s collection, “which
was earlier than any previously known Hassidic book. Scholem was very excited
by this. He demanded that I must publish it!” 
Did he ever do so?  Where is the
book now?  I have no idea.
[1] The correct spelling – See Edward
Ullendorff ‘The two Zions’.
[2] He never took a degree, which was
awarded to him decades later as a prerequisite of his being appointed Professor
of Jewish Studies at University College, London. 
[3] As a teenager beginning to buy Jewish
books in the 1960’s, this is where I first met Chimen, He was patient,
encouraging, and sold me a number of exquisite and fascinating books – material
otherwise unobtainable anywhere else in the UK.   He closed the store when he took up his academic career.
[4] In later years his bibliographic
expertise was applied as adviser to Jack Lunzer in the assembling of the
Valmadonna Trust library.
[5] Now the Oxford Centre for Hebrew and
Jewish Studies.
[6] Jack Abramsky, in the photographs in the
book and in the video (see below), bears a very striking resemblance to Shlomo
Carlebach….
[7] Shmuel Ettinger, Chimen’s closest friend
from his Jerusalem days, passed away suddenly in 5, Hillway while visiting.
[8] See also here
for a short video about the book, including some video of Chimen.


הרהורים בנכר (דפים מתוך פנקס מסעות)

|
הרהורים בנכר
(דפים מתוך פנקס מסעות)


מאת: טוביה פרשל
מתוך “המודיע” חנוכה
תשי”ד גליון ה 1000
א. גנזי הטיבר
1
מטייל אני על גדות הטיבר. הלילה רד על
רומא ואלפים כוכבים נוצצים ברקיע. בניני העיר מטילים צללים ארוכים על מימי הנהר,
זרועי אור הלבנה, הזוחלים לאטם.
חושך ודומיה אופפים את סמטאותיו
הקטנות והעקלקלות של הגטו שעל שפת הנהר. רק פה ושם קורעת קרן אור הפורצת מאחד
החלונות של הבנינים הגבוהים והצרים את האפלה. שומם מאין עובר הוא הכיכר הרחב לפני
בית הכנסת הגדול.
תושבי הגטו ישנים שנתם. כל היום
טרודים הם להביא לביתם לחמם הצר רק העניים שבעניי הקהילה נשארו מתגוררים בשכונה בה
גרו אבותיהם ואבות אבותיהם מאות בשנים וכאילו מוליכים גם הם דמעותיהם לטיבר הקרוב.
מה רבו הדמעות העבריות ששתה אותו נהר.
זקנה קהלת רומא העתיקה בגולת המערב ברוב תלאה וצרה.
שוכן הגטו העברי בין חורבות
ה”פורום רומנים” מרכז רומא האלילית לבין כנסיות וארמונות הואתיקן –
כאילו סמל הוא משמש ליהדות העיר שמדרס היתה לכף רגלם של שתי מלכויות עולמיות.
2
עוד מלפני אלפים שנה ראו בני הקהילה
המומי אבל ובעינים דומעות את אחיהם גבורי ירושלים, את פרוכת המקדש האדום מדם
קרבנות, השלחן הטהור, מנורת הזהב וציץ כהן הגדול מובלים שבי ברחובות המקושטים של
הקריה החוגגת.
אחוזי רעד ופחד שמעו עולות מקולוסאום
הקרקס את גניחות ואנחות אחיהם בנפלם בקרב עם אריות.
מאות בשנים אם ולב הגולה היתה עדת
רומא ועדיה הגיעו צער וכאב כל בניה. דרך שעריה באו משולחי העדות מקרוב ורחוק
מובילות שי ותחנונים לאפיפיור וחשמניו לבקש ולקנות את חסדם.
וקהלת רומא עצמה …זכות ישיבה לא
היתה לה בעיר… רק מדי שנה בשנה הורכרחה לבקש מחדש סבלנות מאת הגויים. ומדי שנה
בשנה רואה רומא הגויית את תהלוכת החרפה של יהודיה, ראשי ונכבדי הקהילה עמוסי מתנות
לאוצרות האפיפיור נגשים לשליטי הכנסיה והגמוניה ומבקשים להאריך אתם אפים עוד שנה.
3
בדומיה נשאו בני הגטו כל עלבון וצער.
גופיהם נתנו למכים ובוזים. ספרו חרפה וכלימה ודמעותיהם לטיבר הוליכו. רק פעם אחת
בשנה הראו בגלוי לגויים את המרירות שהצטברה בקרבם. ביום תשעה באב יצאו את הגטו
ומסביב לקשת טיטוס התישבו לקרוא בקול רם, באזני הגויים מגילת “איכה”,
קינות ודברי נחמה.
ורק פעם אחת במשך מאות בשנים הרימו
ראש וזקפו את הגב. לפני אלף וחמש מאות שנה היה הדבר.
גדודי הונדלים ירדו מהצפון על רומא.
ובהתקרב האויב לעיר והתפרץ בה בהלה וערבוביא – כך מספרת המסורת – קמו בני העברים
פשטו בכל עבר וחפשו במקדשי האלילים עד שמצאו כלי המקדש השבויים. לקחום מידי הגויים
וזרקום למי הטיבר – למען לא יראם עוד עין זר וערל.
לאטם זוחלים מי הטיבר. היודעים הם
הסוד הטמון בקרבם? כלי בית הבחירה צפונים במעמקיהם מיטהרים בדמעות עשרות דורות
מזוהמת הגויים.
ב. בית הכנסת בטולדו
1
שלוח שלח הקיסר רודולף לעיר היהודים
בפראג לקרוא את המהר”ל. נכנסו שניהם חדר בתוך חדר ולא נתגלה סוד שיחתם עד
היום.
מספרים כי הקיסר שאל את המקובל היהודי
סוד הפיכת עפר לזהב.
אם אמת הדבר העמיק אותו קיסר לחשוב
מכל מלכים ורוזנים שקדמוהו. אלה סחטו ומצצו כסף היהודים לוו ולא פרעו, החרימו
ולקחו בכוח זרוע ואף פעם לא שאלו: מאין להם, ליהודים, הכסף והזהב הרב, אכן הרבה
לחקור אותו קיסר ומצא. בודאי נתגלה לרבניהם אותו סוד שרבי-המגים מכל הדורות עמלו
לפענחו – ליצור זהב מעפר האדמה.
לקח המלך פדרו, המכונה האכזר, משר
אוצרו היהודי שמואל הלוי את כל רכושו וממונו וגם את ארמונו שבנה לו ולמשפחתו. עבר
אותו ארמון ממלכים לרוזנים עד שמאתיים שנה אחרי הבנותו שכן בו כבוד. אחד מגדולי
ציירי העולם, אל גרקו.
ועוד היום מראים בטולדו העיר את
הארצון שבו גר היה הצייר הגדולי ויהודי מגולי ירושלים אשר בספרד בנהו לו ולמשפחתו.
2
אבל לא בגלל ארמונו הנהדר יפקד שם
היהודי בתולדות עמו – כי אם בגלל הבית המפואר שבנה לבני עמו ולאלוקיו באותה העיר.
בית צנוע בחצוניותו אבל עשיר בתוכו עם
ציורי קיר נפלאים וקורות התקרה מארזי הלבנון.
והיה גורל אותו בית כגורל יתר הבתים,
בהם גדלו תפלה ורנה לאלוקי ישראל, בארץ ספרד. באותו יום מר ונמהר – יום ט’ באב,
יום מיועד לפורענות ודמעות מימי קדם, בו יצאו המגורשים, רבניהם וספרי תורתם בראש,
את חצי-האי, נהפך אותו מקדש להיכל לנוצרים.
3
הורו רבותינו: עתידים בתי כנסיות
שבבבל להקבע בארץ ישראל. ועוד מסורת בידינו: בועז ויכין, שני עמודי מקדש שלמה
נטועים היו גם בבית שני ובהגלות ישראל מעל אדמתו, הגלו לרומי, והנם עמודי היסוד של
כנסית פטר. ומדי שנה בשנה ביום ט’ באב זולגים הם דמעות, כי רבים הגעגועים וגדולים
הכסופים להר ה’.
שפוך שפך העם את רוחו, בנודדו בגולה
על עץ וגם על אבן. וגדולים הגעגועים ורבה הצפייה לאותו יום שבו תועלה ציונה כל אבן
שטבלה בדם ובדמע, להשלים ולפאר את בנין הכותל העזוב.
ואם באת לטולידו העיר ואתה נכנס לאותו
בית כנסת ששמואל הלוי הקימו לעמו ולאלוקיו והגויים הפכוהו לכנסייתם, תכרע ותשתחוה
על רצפת האבן ושפתותיך תשקנה מקום עמדו אבותיך בפללם – אולי תראה עיניך דמעת
האבנים ואזנך תאזין לקינתם הנוגה.
4
עומד המהר”ל בארמון הקיסר. עינו
נודדת מבעד החלון מעל גני עיר היהודים ומבטו נופל על ה”אלטניישול”, בית
כנסת קהלתו, “על תנאי” הוא בנוי. אם יבוא משיח צדקנו ייסתר ואבניו
תועלינה ירושלימה.
והוא עומד שקוע במחשבות. “מה
רוצה הקיסר החולני, אוהב בצע ורודף שלמונים. זהב ניצור מעפר בעד אוצרות מלכותו!
סוד זה לא נדע… אבל ידוע ידענו להפוך אבני גזית לאבני יקר. ואותן האבנים, קדשנו
בדם ובדמע. לא יוכלו לקחת מאתנו לעולם… שוב ישובו אלינו”.
וגם אתן אבני בית הכנסת “אל
טרנזיטו” בספרד שבאתי מרחוק לראותכן לא לעולם תהיו גלמודות ובודדות בנכר – מי
שיאסוף דמעות וצרות עמו יקבץ גם אתכן.
ג. פראג עיר המסתורין
1
מסתורין אופף את בתי הכנסת של פראג.
כשתבוא ל”אלטניישול” תחפש
לשוא את שרידי הגולם. עפרו גנוז בעליית הבית ולשם לא תוכל להגיע.
אולם תוכל לראות את כתלי בית התפלה
רוויים דם ודמעות של דורות. לפני שש מעות שנה פרצו זרים לתוך בית הכנסת ובמקום
הקדוש רצחו וחמסו ודם הקרבנות נזרק על הקירות – שש מאות שנה נמנעו יהודי פראג
מלסייד ולטייח את כותלי הבית – כדי לא לכסות על הדם הנשפך.
וכל תפלה שעלתה למרום מבית זה טבולה
היתה בדם של קדושים.
מסתורין גם אופף את בית כנסת פנחס
באותה עיר.
מצאתיו סגור ומסוגר. מאז ימי השמד
הפסיק לשמש את הקהלה. אולם לאן נעלם האוצר היקר שהיה טמון בתוכו… בגדיו של שלמה
מולכו, קדוש בישראל?
2
בשנת 1491 בעיר אבילה בספרד היה הדבר.
באחד ממאסרי האינקויזיציה שפך אנוס את לבו לפני אחיו לצרה יהודי, סנדלר לפי
מקצועו, הוא התוודה על חטאו שפרש כפיו לאל זר ובלב שלם הוא חוזר לדת אבותיו וכל
מגמתו היא לעלות לארץ הקודש. הוא מבקש את הסנדלר היהודי, שהשיארו בידו כנור לזמר
לפניו את שירת אליהו, הנאמרת במוצאי שבתות.
עשרות בשנים היה אותו שיר על אליהו,
שיבא עם משיח בן דוד, מתנגן באזניהם של האנוסים, כל חייהם היו לצפייה ארוכה
וגעגועים גדולים לגואל שיבוא לגולל מעליהם ומעל בניהם ובני בניהם את חרפת השמד
והאונס ולהכניס אל תחת כנפי השכינה את אבותיהם ואת אבות אבותיהם הקבורים בארץ טמאה
וזרה תחת הצלב והצלם. בכל מאורעות הימים דמו לראות עקבות המשיח ומכל דברם והגיגם
עלתה המיתם לקראת פעמיו.
בבוא דוד הראובני, לחצרות מלכי ספרד
ופורטוגל ובשורה בפיו: שליח משולח הוא מטעם אחיו המולך על שבטי ישראל בקצות המדבר,
להביא דברו למלכי המערב להקים ברית נגד התוגר, למען שחרר מתחת ידו את ירושלים עיר
הקודש, משתלהבת שלהבת התקוה, שהיתה עשנה בעומק נשמות האנוסים.
דיאגו פירס, סופר בחצר מלך פורטוגל,
שבהיותו בן שש נחטף מחיק הוריו וגודל על ברכי נזירים, פורע את ערלת בשרו ומטיף דם
הברית להעביר מעל גופו את המים הזדונים, מי הטבילה. הוא שם לתוגרמה פעמיו לבשר
לאחיו הגולים, כי הקיץ הקץ לגלות ישראל. ומתוגרמה הוא עובר לרומא בירת אדום.
ובהתקרבו לעיר פורצת תפלה לא-ל נקמות
בלבו. הכואב כאב עמו.
“ה’ צבאות! עד מתי אתה לא תרחם
את ירושלים ואת ערי יהודה על כל הרעות אשר עשו לנו היושבים בקרתא הזאת להצר לנו
ולזרותנו מארצנו”.
ובעיר הוא מנבא נבואות, מי הטיבר יעלו
על גדותיהם. רעש אדמה יהיה בליסבון, האותות באו בזמנם ובמקומם. הוא זורע מבוכה בין
הגויים.
3
הורה להם רבם ומוכיחם של יהודי ספרד.
הרב יצחק ערמאה: “כשם שיש לעברי בגד לימי חול ובגד לשבת בן עליו לשמור נוסף
על נמוסי הגויים, מצות התורה”.
בימי חשכת הגורל פשטו רבים את
מלבושיהם העבריים והתלבשו במחלצות הגויים. וכה הם הלכו בדרך היסורים: באין תפילין
על הזרוע ובין העינים באין אות ברית בעורם ובין ציצית בכסותם, רק אמונה בצור ישראל
בלבם, למען יראה להם את הדרך בצלמות מדבר העמים.
וכגודל צערם וסבלם כן רבתה שמחתם
בהמלטם מצפרני מעניהם, לך אמסטרדמה ותראה את פאר והדר הבית שבנו האנוסים לאלוקיהם.
ספות הרקמה ובגדי המשי של רבניו. ותדע מה רבה היתה שמחתם בשובם לחיק דת אבותיהם.
בברוח דיאנו פירס, שנקרא שמו בישראל
שלמה מולכו, מחצר מלך פורטוגל, עשה לו כתונת פסים ושני דגלים עליהם רקומים שמות
קדושים, למען ישא יהדותו ברמה. ובאותו לבוש ובאותם דגלים נלוה לדוד ראובני בדרכו
לרנגנסבורג לחצר מלך קרל החמישי.
השליחות נכשלה. החשד בהם הקיסר שהם
מרגלי התוגר? ההיה מוצדק אותו חשד? הייאמן כי משפחות האנוסים יתמכו בברית עם אויבי
נפשם, מלכי ספרד ופורטוגל, נגד תוגרמה שנתנה מחסה ומגן לרבבותיהם?
אולי לעולם לא נדע את סודו של דוד
ראובני כמו שאולי גם לא ידעו מלוהו הנלהב. דוד ראובני נתפש והובל באזיקים לספרד.
שלמה מולכו הוצא במנטובה לאש. “תתחרט, חזור לנצרות, והצל נפשך” אמר לו
שליח הקיסר כאשר עלה שלמה מולכו על המוקד. “הנני מתחרט על אותם הימים שרחוק
הייתי מעמי ומאמונת אבותי. בשמחה רבה הנני שב לביתי” ענה מולכו.
4
אמרו לו תלמידיו לרבי חנינא בן תרדיון
כשהאש אחזה בגופו ובספרי התורה סביבו: “רבי מה אתה רואה”? “גוילין
נשרפין ואותיות פורחות”.
נשרף שלמה מולכו במנטובה אבל אותיות
שמות הקדושים שבבגדיו ודגליו נשארו בחצר הקיסר ברנגסבורג. שם עוד נראו עשר שנים
אחרי מותו. אחרי שני דורות מעיד הרב יום טוב ליפמן הלר בעל ה”תוספות יום
טוב” שהוא ראה את כסותו ודגליו של מולכו בבית כנסת פנחס בפראג.
ומנהג היה באותה קהילה קדושה שבכל שנה
ושנה ביום שמחת התורה, היו באים כל הקהל אנשים נשים וטף לראות את בגדיו של קדוש
בישראל.
מי הביא אותם מרגנסבורג? מי גאל אותם
מידי הגויים ופדם מידי הקיסר? ולמה הובאו דוקא לפראג? ההיתה ידו של המהר”ל,
רבה של פראג באותו זמן בדבר?
מסתורין אופף את בית כנסת פנחס.
לעולם לא נדע מתי ומי הביא אליו בגדיו
ודגליו של מולכו וגם לא נדע על ידי מי ומתי נעלמו ממנו לפני נפול אותו בית תפלה
בשבי הגויים.
ד. בית העלמין הישן
1.
שוב הובילונו רגלי בלי משים לבית
העלמין הישן. אולי באשר הוא המקום היחידי בשכונה היהודית בפראג אשר הגויים לא חדרו
לתוכו.
רחובות הגטו התרוקנו בימי השמד האחרון
מתושביהם היהודיים. רק מנינים מצומצמים מתאספים בשני בתי הכנסת
ה”אלטניישול” ו”הויכע שול” אשר נשרדו מבתי התפלה הרבים אשר
בשכונה אשר פעם המו מרוב אדם, בודד עומד בית מועצה היהודי הישן עליו מתנוסס השעון
העברי הנודע ופעם שימש מרכז לקהילה מפוארה, בו דנו ימים ולילות נגידיה וקציניה
בעניני עדתם.
גויים שולטים היום ברחובות השכונה,
גרים בדירות היהודים, סוחרים בחנויותיהם ועובדים בבית מלאכתם.
רק בבית העלמין הישן לא נשתנה דבר.
עומד הוא על תלו כלפני מאה ומאתיים שנה.
פעם קבעו שלט קטן בשערו: אל תרגיזו את
המתים ממנוחתם.
ומעשה שהיה כך היה. בשנת 1837 בקשו
תושבי השכונה להרחיב גבולותיה. פנו לשלטונות העיר בבקשה להרשות להם להתיישב מחוץ
לתחומיה. בקשתם נתנה הורשה להם לבנות בגבולות בית העלמין הישן, באדמה שהוקצעה
למתים.
דחו היהודים בתוקף את ההצעה. הסתפקו
ברחובותיהם האפלים והצרים ועל שערי בית העלמין כתבו: אל תרגיזו המתים ממנוחתם.
וכן נשאר הדבר עד היום.
רק מעטים היהודים היום בפראג. אין שם
בית מדרש, ישיבה או תלמוד תורה. קהלה שהיתה פעם תל תלפיות בישראל הרבה ושוממה –
אולם בבית העלמין הישן לא פגעו הגויים.
2
עצים מסורבלים מסוככים על הקברות.
שבילים מכוסים עלים נובלים מתפתלים בין המצבות השקועות למחצה באדמה. שונות צורות
האבנים מרובעות, עגולות למחצה ומשולשות, מצבות גדולות וקטנות.
כבר מרחוק הנך מכיר את קברו של
המהר”ל. גלי אבנים קטנות על מצבתו מציינים אותו מבין יתר הקברות.
מי שם אלו שם בשנים האחרונות?
יהודים מהשכונה שבימי הפרעות התגנבו
לבית העלמין וערכו תפילה על יד כבר הרב בעד אחיהם ואחיותיהם שנשלחו לטרזין, מידנק
ואושבנצים?
אז אולי קבוצות הבורחים, שרידי הטבח
הגדול שבשנים שלאחרי המלחמה עשו את דרכם למערב דרך פראג, באו לכאן לשלשל פתקאות
בקשה לבקיעי המצבה טרם ימשיכו את מסעם לעתיד ולמרחקים לא ידעו מה יצפינו להם?
כפוף גב משרך אני את רגלי בין הענפים
הנמוכים בשבילים הצרים. מספרות מצבות אלו על עברה המזהיר של הקהלה החרבה, על גאון
רבניה, עושר קציניה ואצילות ונדיבות לב בניה הפשוטים ביותר.
נעצר אני לפני קברו של קצב, קצב… מה
אמרו פעם אצלנו על בני אומנתו.
ואילו זה שבקהלת פראג … נוהג היה
בכל ערב חג לחלק בין עניי העדה בשר כמשקל בני משפחתו.
כאלו היו פעם פשוטי העם בעדת פראג.
ולא רק בפראג לבד כי אם בכל קהלות ישראל באשר הן שם. לא גאונים בתורה היו, לא
נגידים בכסף – אולם גדולים ועשירים במעשים טובים.
ואולי בשל זה מוליכות אותך רגליך בכל
מקום ומקום לבתי החיים העתיקים, מתגעגע הלב לעולם יהודי נדיב ואציל שפעם היה קיים
ברחובות קצרים והאפלים של גיטאות אירופה. עולם ששקע ואינו עוד.
ה. נשמות בשבי
1
“מי זה
מעלי חיקי גנבך,
ומי שמך פרי
בטני עזובי –
ידידי מה לך
בין עם טמא לב
כתפוח בתוך
יערי חרובי
ונפשך הטהורה
בין עממים
כשושנה בין
חוחי ועשבי
נהג ולך ובוא
עדי גדודי
ברח ודמה אלי
עופר ולצבי”
כך קונן רבי יהודה אברבנאל על בנו
שהובל לשמד בליסבון. זו רק קינה אחת מאלפים ורבבות, דמעה אחת מים של דמעות ששפכו
הגולים על בני משפחותיהם וקרוביהם שבזרוע הורחקו מאתם והובלו לטבילה.
אולם הם לא נבלעו כליל בין הגויים, מי
הטבילה לא יכלו להטביע את הדם העברי שהיה נוזל בעורקיהם ולכבות את אש אמונת
אבותיהם – עוד בוערים ורועשים הם במעמקי נשמותיהם עד היום.
“ואם יגזרו שלא ינוחו תפילין, תעשה
לך סימן ותקשור חוט השני על ידך לזכר דם הברית” כותב ר’ אברהם סבע ממגורשי
פורטוגל בספרו “צרור המור”.
בחדר תוך חדר, בעליות ובמרתפים שמרו
האנוסים על יהדותם. ובאין יכולת האב לשמור ולמסור לבנו מצוות וחוקים בהלכתם מסר לו
סימנים וסמלים לבל תינתק שלשלת הזהב המאחדת את העם באשר הוא שם.
ועוד היום מצויים בידי בניהם ובני
בניהם של האנוסים שיורי מצוות. סימנים וסמלים שקבלום מאבותיהם.
שומרים הם על אלה ואינם יודעים בשל מה
– רק כשנפגשים עם יהודי הבא ממרחקים ומסתכלים במעשיו והליכותיו, עולה זכרון יהדותם
בדמם.
2
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה בקר
פורטוגזי צעיר בבית כנסת “שערי תקוה” שלקהלה הקטנה בליסבון, בהתענינות
מרובה עקב אחרי תפילות ודרכי המתפללים, אחרי ימים הוא מתודע לראש העדה ושופך לפניו
את שיחו.
“אמי היתה קתולית” אמר,
“אבי היה בן אנוסים, רק אחרי מותו נודע לי הדבר. רגיל היה בימים מסוימים
בשבוע, לרוב בלילי שבתות לפרוש לחדר לעצמו, נדמה היה לי כבר אז שהוא עורך תפלות
בסתר. הוא בעצמו לא גילה לי דבר על אמונתו, כל ימי חשדתי בו שהוא מושלמי, אחרי
מותו אחזני הרצון הכביר לגלות אמונת אבותי. דת הקתוליות היתה זרה לרוחי. חפשתי דרך
לאלוקים וידעתי שעלי ללכת בעקבות אבי שהוא היה יקר לי מכל. בבית כנסת זה נגלתה
לפני אמונת אבותי, בזמן שהאזנתי לתפלותיכם, כאשר הייתי נמצא ביניכם, בני אברהם,
יצחק ויעקב עלו בנשמתי זכרונות נשכחים. לפתע שמעתי קול קורא אלי: זו היא דעת
אבותיך, היא צריכה להיום גם זו שלך”.
כאלו היו דבריו של ארטורו בסטו, קצין
בצבא ארץ מולדתו, סופר ופעיל בחייה המדיניים, שמתוך שבי הגויים בא בחזרה לעמו.
ארטורו בסטו התגייר והתמסר לתפקיד
הקדוש שנטל על עצמו להחזיר את בניהם ובני בניהם של האנוסים לדת אבותיהם. בכפרי
ועיירות המדינה בקר לעורר את אלו שדם אנוסים נוזל בקרבם ובידיהם שיורי מנהגים ומצוות
שירשו מדורות עברו.
3
נקיה אוירתה של ליסבון. נקיים להפליא
רחובותיה שזופי השמש. רוח קרירה הבאה מן הים מגרשת מתוכם כל ריח רע ואבק.
במשך עשרות ומאות בשנים פזרה רוח זו
לכל עבר את אפר הקדושים ועשן מוקדי האש והיום לא תמצאו ברחובותיה וככריה הרחבים של
העיר שריד וזכר לימי האינקויזיציה.
אולם רק למראית עין כן הדבר.
אם גם לא תגלה בכיכר “דו
רוסיה” השוקק תנועה ששמש מלפנים מושב לאינקויזיציה, דם אבותיך שנשפך שם לרוב,
לא נעלם ונאלם הוא, עודנו רועש וגועש הוא בתחתית נשמותיהם של אלפים ואולי רבבות
תושבי המדינה המפרפרות בצפרני גולה בתוך גולה.
בשולי הפנקס
(הערות)
א.     
גנזי
הטיבר
הובלת כלי המקדש השבויים בתהלוכת
הנצחון ברומא מתאר יוספוס פלביוס בספרו “מלחמות היהודים”. לפי דבריו
הוצגו אחר כך בארמון הקיסר. בגמרא מסופר שרבי אליעזר ברבי יוסי ראה את הציץ ואת
הפרוכת בבית הקיסר. כמו כן מוצאים אנו באבות דר’ נתן, פרק מ”א, הלכה
י”ב: דברים העשויין וגנוזין אלו הן, אהל מועד וכלים שבו וארון ושברי לוחות
וצנצנת המן והמטה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ובגדי כהונה ובגדי כהן משיח אבל
מכתשת של בית אבטינס, שלחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחין ברומי”.
חלוקות המסורות בנוגע לגורלם במאות
השנים הבאות.
פרקופיוס שהיה סופרו של המצביא
הביזנטי בליזר מספר בספר “מלחמות הגותים והונדלים” כי אלריך מלך הגותים
שכבש את רומא בשנת 410 למספרם הוליך אחדים מכלי המקדש לקרקיסונה. בשנת 455 שדד
גנזריך מלך הונדלים את השאר ולקחתם אתו לקרת-חדתא. בליזר כבש את העיר הזו בשנת 534
ובתהלוכת הנצחון שנערכה בביזנץ הובלו כלי בית הבחירה השבויים. יהודי מתושבי העיר
הזהיר את קרוביו של המלך יוסטינאן שהכלים מביאים אסון לבעליהם וכאשר הגיעה השמועה
לקיסר צוה להחזירם לירושלים.
מסורת אחרת מובא ב”דיקצ’יונרי
אוף דה בייבל” לסמיט בערך “מנורה”. שם מסופר שהמלך הרומי מקסנטיוס
זרק את המנורה לטיבר אחרי שנוצח על ידי קונסטטין בשעת 312 על ידי פונט מילביוס.
המלומד היהודי-צרפתי שלמה ריינק חקר בדבר אבל לא הצליח למצוא מקור המסורת. הוא פנה
לחוקר תולדות רומא המפורסם תיאודור ממוסן אולם אף הוא לא ידע מנין באה
ל”דיקצ’יונרי אוף דה בייבל” שמועה זו (ש. ריינק ברביו הצרפתי משנת
1889).
במסורת שיהודי רומא זרקו את כלי המקדש
לטיבר נתקלתי בהיותי ברומא בשנת 1949 במאמר על כלי המקדש שהופיע בעתון האיטלקי
“סו טוטו”, העתון הביא אז את הידיעה הסנסציונית שממשלת ישראל עומדת לבקש
ממשלת איטליה רשות לחפש אחרי כלי המקדש במעמקי הטיבר. העיתון ידע גם לספר כי לפני
מלחמת העולם השניה הגיש מהנדס אמריקאי תכנית לממשלת איטליה לערוך חפירות בקרקע
הטיבר במטרה לגלות את כלי המקדש ואוצרות אחרים ששליטי העיר ותושביה החביאו שם
בעלות עליה אויב, לפי דברי העתון התענין מוסוליני בתכנית אולם פרוץ המלחמה נגד חבש
מנע את בצועה. (ראה עוד להלן בסוף ההערות ל”בית כנסת בטולידו”).
-*-
יהודי רומא היו נוהגים לקרוא
“איכה” ולומר את הקינות על יד קשת טיטוס. מנהג זה נתבטל מאז המלחמה.
בנוגע אם היה קיים מנהג לא לעבור מתחת לקשת חלוקות הדעות. (עיין א. ברלינר
“תולדות יהודי רומא”).
כדאי פה לציין שיש סברה כי הקשת איננו
שער שהוקם להנציח נצחונו של טיטוס כי אם קברו של זה.
ב.     
בית
הכנסת בטולידו,
בית הכנסת בטולידו הנקרא היום
“סינגוגה דל טרנסיטו” נבנה בערך בשנת 1357 למספרם על ידי ר’ שמואל הלוי
אבולפיה שר אוצרו של המלך דון פדרו האכזרי, אחרי גרוש היהודים מספרד נמסר לכנסיה
ועד מלפני ששים שנה שימש בית תפלה לנוצרים. בסוף המאה הקודמת הרחיקו ממנו את פולחן
הגויים והסירו את הטיח והסיד שבהם כסו הנוצרים את הכתבות העבריות שעל הקירות.
פרופ’ א. ל. יהודה ז”ל ששנים
רבות עשה בספרד, פרסם בספרו “עבר וערב” מחקר מקיף על תולדות וכתבות בית
הכנסת.
כתבה שהיא לימין מקום ארון הקודש
קוראה:
ראו מקדש אשר
נקדש בישראל
והבית אשר בנה
שמואל
ומגדל עץ
למקרא דת בתורה
ותורותיו למו
א-ל
ומזרקיו
ונרותיו להאיר
וחלונותיו
כחלוני אריא-ל
שונאי שמואל הלוי בחצר המלך העלילו
עליו שהוא טומן בארמונו אוצרות המלך וזה השליך אותו למרתפו ויענהו על מות.
אברהם זכותא כותב בספר היוחסין דברים
אלו על שמואל הלוי:
“דון פדרו הרג ביסורין בבית
הסוהר לר’ שמואל הלוי שעשה בית הכנסת בטולטולה ובתי כנסיות אחרים בקסטיליא וטובות
גדולות לישראל ומיד לקח הקב”ה נקמה מהמלך דון פדרו שהרגו אחיו”.
-*-
על הפגישה בין המהר”ל מפראג
והקיסר רודולף כותב ר’ דוד גנז ב”צמח דוד”:
“אדוננו הקיסר הישר המאור הגדול המהולל רודולפוס יר”ה ברוב חסדו
ואמיתו שלח וקרא אליו את הגאון מה”ר ליווא ב”ר בצלאל וקבלו בסבר פנים
יפות ושוחקות ודבר עמו פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו ומדות ואיכות הדברים
סתומים, חתומים נעלמים הם. והיה זה פה ק”ק פראג ביום א’, ג’ אדר שנת
שנ”ב”.
-*-
בכנסית פטר ברומא מונחת אבן ואומרים
עליה שהיא שבר מעמוד בית המקדש.
מסורת דומה במקצת לזו שהזכרנו על
העמודים הבוכים מובא בספר המסעות לר’ בנימין מתודלה.
ר’ בנימין מוסר על ביקורו ברומא:
ושם שנקג’ון דלטרנה (שמה של כנסיה) ובבמה שני עמודים מנחושת ממעשה שלמה
המלך ע”ה ובכל עמוד חקוק שלמה בן דוד ואמרו לי היהודים אשר ברומא כי בכל שנה
ושנה בימי תשעה באב נמצאה זיעה עליהם נגרת כמים – ושם מערה שגנז בתוכו טיטוס בן
אספסינוס כלי בית המקדש שהביא מרומא.
-*-
ג. פראג עיר המסתורין
אין לך קהלה בישראל ששר האגדה עטרה
והקיפה שמועות וספורים כפראג. רבות האגדות על בתי כנסיותיה, רבניה, קציניה ותושבי
הגטו הפשוטים. רבים הספרים שנכתבו על אודותם (“ספורים” של פשלס, הספרים
הרבים על המהר”ל והגולם ועוד).
בנגוע לשרידי הגולם יש שתי מסורות
שונות לפי האחת נגנזו בעליית “האלטניישול” ולפי האחרת הבריחו אותם משם
אברהם בן זכריה, שמש המהר”ל ואברהם חיים וקברום בסתר ב”גלגנברג”
בסיבת פראג… העתונאי והסופר א. א. קיש הלך פעם ל”חפש” את שרידי הגולם.
חפושיו תאר בספרו “דר רזנדר רפורטר”.
-*-
שלוש פעמים מזכיר ה”תוספות יום
טוב” בספרו “דברי חמודות” על הלכות ציצית להרא”ש כי הוא ראה
את בגדיו של שלמה מולכו.
בס”ק כ”ה: פה ק”ק פראג
בבהכ”נ דפינחס שהייתי רגיל בה קודם שנתמניתי לאב”ד יש ארבע כנפות
ממשי… והובא לכאן מרגנסבורג והוא של הקדוש רבי שלמה מולכו הי”ד עוד שני
דגלים שלו וגם סרגינוס שקורין קיטל”.
בס”ק מ”ח: אבל ראיתי
ציציותיו של הקדוש רבי שלמה מולכו זצ”ל.
בס”ק נ”ח: וגם אנכי הרואה
כן בטלית קטן של הקדוש ר’ שלמה מולכו זצ”ל שיש פה בבית הכנסת והוא נקרא
בהכ”נ דפינחס וכבר הזכרתי זה לעיל ס”ס כ”ה.
בעל “צמח צדק” שהיה בן פראג
והמרחיב בספרו את הדבור על ר’ שלמה מולכו וגם כותב שראה אצל אחד מקרוביו את ספר
הקבלה שחבר איננו מזכיר שלבושיו נמצאים בבית הכנסת פינחס, לכן נראה שבזמנו טרם
הובאו לפראג.
לפי זה נוכל אולי להגביל את זמן הבאתם
מרגנסבורג לפראג בין שנ”ב, השנה בה סיים ר’ דוד גנז את ספרו לשנת שפ”ט,
אז גלה ר’ יום יטוב ליפמאן הלר מפראג. היות והתוספות יו”ט מדבר על המצאם של
הבגדים כעובדה הידועה מכבר יש לצמצם את זמן העברתם לשנים הראשונות של התקופה
הנזכרת לעיל. (כידוע היה ה”תוספות יום טוב” עד טרם שנתקבל לאב”ד
פראג ושימש במשרה זו בערים אחרות, דיין אותה קהל בשנת שנ”ח).
באגרת משנת תכ”ו שנשלחה מוינה
נמסר כי ה”תוספות יום טוב” בקש פעם להעתיק את שמות הקדושים אשר על
הלבושים אבל הנייר וקסת הסופר שלו נסתתמו ונעלמו מעיניו באופן “שלא נודע עד
היום היכן הלכו” (י. שלם ב”ציון” כרך י. וש. ח. קוק ב”רשומות”
סדרה חדשה. תאור מפורט של בגדי שלמה מולכו נמצא בספרו של פדיברנד “יוד.
אלטרטימר אין פראג).
-*-
ד. בית העלמין הישן.
השלט בן שלוש שורות בעברית וגרמנית
המזהיר לא להפריע את המתים ממנוחתם נקבע על פי פקודת הרב שמואל לנדוי בנו של
ה”נודע ביהודה” רבה של פראג באותה תקופה.
הנני להביא את נוסח המצבה של אותו קצב
נדיב לב.
…אב ונקבר ביום עשרה למנחם אב תי”ו לפ”ק.
נפטר היקר כמר דוד כ”ץ קצב בן היקר כמר והנעלה כ”ה משה קרוב כץ
זצ”ל.
ויהי דוד עושה צדקה בכל עת, תמיד, יתומים זן ומפרנס, אוהב רבנים ורחים
רבנים, ומשגר להם מתנות בכל עת. בכל יום טוב שקל בניו ובנותיו, ונתן בשבילם בשר
לקופה ובתי הקדשות. ואף הוא עשה מנורה של נחושת בבתי הכנסת הישנה ונתן בכל שנה שמן
זית להעלות נר תמיד בכל עת לכן
תנצב”ה
(מתוך הספר “גל עד” מאה
ושבעה כתבי לוחות אבני זכרון בשדה הקבורה הישן כאן, מאת קופל ליבן והקדמה מאת
שי”ר, פראג ה’ תרט”ז).
-*-
ה. נשמות בשבי
רבות נכתב במשך שלושים השנה האחרונות
על “הנוצרים החדשים” מנהגיהם ומנהיגם ארטורו ברוס (בר ראש) בפורטוגל.
המהנדס שמואל שוורץ שהיה גר בליסבון היה ראשון העושים למענם. ועד שנוסד בלונדון
בשנות העשרים עזר ל”אנוסים” להקים בתי כנסת משלהם בכפרים בצפון המדינה
ובעיר הנמל אופטרו. שמואל שוואץ שחבר ספרים חשובים על האנוסים בפורטוגל מת לפני
חצי שנה בליסבון.
-*-
רבי אברהם סבע מחבר “ספר צרור
המור” מספר בהקדמתו לפרושו “צרור הכסף” למגילת אסתר (טרם נדפס)
ש”שני בני קירות לבבי לקחום בעל כרחם להמיר דתם ולא ראיתים יותר”.
דבריו שצטטנו בפנים כי בשעת הגזרה
יקשרו חוט השני על הזרוע במקום התפילין מובאים בפרשת “עקב” על הפסוק
“ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו
לטוטפות בין עיניכם” נראה הדבר (אין הספר כעת תחת ידי לעיין בו מחדש) שהוא מפרש
את דברי הספרי הנזכרים ברש”י – ושמתם את דברי, אף לאחר שתגלו הוו מצויינים
במצוות הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר
“הציבי לך ציונים” – באופן כזה כי בגלות אם לא תהיה אפשרות לקיים את
המצוות כהלכתן, אף על פי כן “הניחו תפילין” באופן סמלי על ידי קשירת חוט
השני ועל ידי כך לא תשתכחנה מכם המצוות. פירוש זה בספרי מסיר ממנו כל הקשיים
שהתקשו בהם האחרונים.


“Ask Rabbi Google”!! ??

|
“Ask Rabbi Google”!! ??
By Yaakov Rosenes
Continued from here
When Rav Yisreal Gustman Zts”l eulogized Harav Moshe Feinstein Zts”l beside his grave at Har Menuchot he mourned the loss of  the last real Talmid Hacham, i.e. the last Rav whose knew all of the Torah and Shas Poskim, Rishonim and Ahronim, Midrash and Aggadata, Mussar and Hashkafa. But to comfort the mourners and the holy Niftar, Rav Gustman said something new. He said that today although no individual is likely to approach Rav Moshe in his breadth of knowledge but the sum total of all the individuals learning Torah rivals and even surpasses Rav Moshe. Seeing that today there is an unprecedented number of people studying Torah therefore their common knowledge is like a Rav Moshe! For all his prescience I am not sure that the Rosh Yeshiva Z’l understood then in 5747 (1987) that what he was also prophesying an entirely new phenomenon which would become a reality in a few short years.
It is true today we have unprecedented Koach Haklal . There are more people are sitting and studying Torah that any generation since Har Sinai but unfortunately the Torah of our generation is fragmented and there no one person, no Gadol Hador, who can unify, filter and absorb all of it. Today sadly each Talmid Hacham is sitting in his corner and working on his project but there is no Rav Moshe who can compile it and view it its entirety. Rav Gustman himself was simultaneously a leading: Rav, Dayan, Rosh Yeshiva and a Baal Eitza. How many people in our generation can aspire to all these titles? Today thousands of Talmid Hachamin are working on thousands of Hibburim of Torah all over the world but with little coordination, with much duplication and unfortunately a high percentage of wasted resources.

 

In terms of printing Seforim I once believed that we need a Vaad HaRabbonim for publishing – a coordinating committee that would approve and recommend who should publish his Sefer and who not. However I quickly rejected this idea as totally undo-able and ill advised. Then I dreamed of a grandiose project which would coordinate authors and tell each Mehaber on what topic to write. Sadly the age of grandiose projects like the Encyclopedia Talmudit has passed and even the Encyclopedia Talmudit which has a good start will need at least another 36 volumes or 75-100 years to reach the end of the aleph-bet!
However it recently dawned on me that there is another approach, an organic approach which is even happening on its own. There is a new Rav Moshe on the horizon,a new star has risen, a new Super Talmid Hachami, and he isn’t even Jewish – his name is Rabbi Google! Before you exclaim
“Rachmane Letzlan” and go on to the next screen let me tell you a story. At a wedding 12 years ago I once asked Hagaon HaRav Shlomo Fisher Shlita if computers are not a “Maase Satan”. His answer shocked me to the core. In his quiet way he dropped a bomb. “There is no such thing as a Maase Satan”. Computers and cell phones and Internet and all of the technology that is driving the world towards distraction are only a Golem. If  we choose to use it for good – Hashem Yaazor, and if we choose to use it for bad -Hashem Yaazor. Let’s step back and look at Limud Torah and the Mesora of Torah from generation to generation and lay down certain premises. 1. No word of Torah that has been thought, spoken, written, or printed, from Har Sinai until today, was in vain. Every single Torah Hiddush, idea, expression or word is intrinsically significant. Of course there are levels and levels and levels of Torah thoughts. There are Torah essays that are fully formed, succinct and encompassing and there are those that are far less – but every Torah thought is significant. No Torah thought should be left to wither. Each thought should be explored and examined and if found true recorded somewhere in the Torah of Klal Yisrael. As the Haffetz Haim wrote technology which records past events is only a Mashal (metaphor) how every deed (or for our purposes word of Torah) is remembered in heaven.

2. Hazal themselves say that Rav Eliezer Ben Hyrcanus’  teachings could not be recorded, even if all the inhabitants of the world were Soferim and all the reeds were quills and all the heavens were parchment. What do they mean by this hyperbole? I suggest that it should be taken literally! Today we have almost unlimited machine memory: Terabytes, Petabytes, Exabytes, Zettabytes,and Yottabytes of memory. If this happening now in the physical universe certainly in the spiritual universe all of our Torah is being recorded.

3. Shlomo HaMelech writes that there is no end to books and we all know the adage that not every thing you think should be expressed and not every thing you speak should be written and not everything you write should be printed etc. However I have noticed that almost every Sefer has at least one reader. Among the thousands of Seforim I have handled over the past 40 years invariably someone has become excited and asked me to find that specific Sefer. Even the most unremarkable Sefer in my eyes seems to somehow attract a kindred Jewish spirit somewhere in the world who wants to learn from it. That is not to say that there are no Seforim out there which the groaning bookshelves of the world would prefer not to bear – there are thousands. But nevertheless, at least from the point of view of the author, it was a learning experience – he didn’t waste his time.
So if we posit that the main benefit of publishing Seforim today is for the author and not the reader – how do we restructure Jewish publishing so
that it reflects this new function? The immediate answers are simple:
  1. Rule 1 Stop, Don’t Print – Research!  Check your local Seforim store and Torani library to see if your topic is already covered and if your content is original. Look on Google.
  2. Ask the Rabbis who are giving you letters of recommendation for advice. What could I do to improve the book? How can I make it shorter? Soft-cover or Hardcover? How many copies?
  3. Show your manuscript file to a professional editor and book designer and get a price.
  4. Print an edition of 100 copies for distribution via your personal network of friends and students.
  5. If you run out of copies copy in .pdf files or print digitally and bind soft-cover another 10
  6. If you sell out in a month take your Sefer to a commercial publisher or Machon to get their opinion.
  7. Completed all of the above – Now you can print
No matter what we can be sure that printing a “best seller” today on a Torani topic is a major illusion. Today in Jerusalem one only has to pass by one of the Shteiblach to witness the death of  uncontrolled Seforim printing. There out in the elements, in winter’s rain and summer’s heat, hundreds of Seforim sit on tables offered for only 5 shekels each and sadly no one is buying them! However the world of joint publishing is coming into its own. The Torani databases: The use of: Otzar HaHachma and Hebrewbooks.com, Otzrot HaTorah and The Judaica Archival Project are growing by leaps and bounds. I have been told that new authors can now send unprinted works in digital format directly to these databases. Electronic books and electronic readers are not at all suitable for commercial Torani publishing but as learning tools and a place to mine information the electronic media have no comparison. Let’s be frank with ourselves sometimes despite the stigma we may feel the best person to ask is “Rabbi Google”.

 



Upcoming lecture: Shai Secunda at the Library of Congress, Tues., July 22

|
The Seforim Blog is pleased to announce that Dr. Shai Secunda is lecturing at the Library of Congress this Tuesday, July 22. Open to the public. Come if you are around – and enjoy!