by Yitzhak, of בין דין לדין

[I am greatly indebted to Wolf2191 and Mississippi Fred MacDowell for reading an earlier draft of this essay and for providing numerous valuable references.] This past Rosh Ha’Shanah, my friend A.F. showed me a collection of various homilies of the Rav related to the days of Awe, “prepared, translated and edited by B. David Schreiber”. While browsing through them, I noticed the following passage:

Every Jew must also ensure the continuity of future generations

(45) There is another dimension to the equation between man and tree, כי האדם עץ השדה. In addition to roots, a tree also has נוף, branches which form a panoramic vista. Chazal debate if אילן בתר עיקרו או בתר נופו, whether the roots of a tree are more important than its expanse. A tree must have both roots and branches in order to exist and flourish. Likewise, it is insufficient for man to be merely involved in the past; he must also identify with the future. The roots are bound to the tree’s past; the flowers and branches relate to its future. Likewise, the bris yisroel comprises both past and future. Nowadays, Jews are concerned with the bris of the past, but in the days of antiquity, in the time of Avraham and Moshe, they were concerned with the future. את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום. Moshe was very troubled and wanted to ensure the continuity of the Jewish religion. Through אדם עץ השדה, man is bound to the past, nonetheless, he must anticipate the future and take all actions necessary to ensure that continuity. The past requires a future, and the future requires a past. Had Jews not identified with both the past and the future, the Jewish people could not have survived.

People often say incorrectly and sarcastically,

,העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף אין, אם כן דאגה מניין,

The past is remote, the future has not yet occurred, the present is fleeting, why, then, should one be concerned?

Yahadus disagrees. Yahadus proposes:

העבר יש, והעתיד יש, וההווה גשר המקשר את העבר ואת העתיד. אם כן, יש לדאוג.

The past exists. The future exists. The present is the bridge between the past and the future. Therefore, one should be concerned.i

The first time I ever heard this “incorrect, sarcastic” aphorism was a decade or two ago, as a catchy hit song composed by Yossi Green and sung by Mordechai ben David (a contemporary cover of the song at a wedding). In an interview with the Israeli magazine בקהלה, Green discusses the provenance of the lyrics and his composition of the song:

“הקריטריון שלי”, מספק יוסי גרין את הנוסחה, “אינו אם השיר יהיה קצבי או רגוע. הניגון צריך להיות מיוחד וחייב להיות בו חידוש מוזיקלי או קונספטואלי. זה המוטיב המאפיין כל שיר שלי. אתן לך דוגמא. כשהלחנתי את ‘דאגה מניין’, זה היה בתקופה שבה רווח בכל מקום המשפט ‘דונט וורי, בי הפי’ (אל תדאג, היה שמח). לאברמ’ל פריד הלחנתי באותה עת את ‘נישט געדאגהט יידן’ ולמרדכי בן דוד את ‘דאגה מניין’. זה היה בלתי שגרתי בעליל, משהו שכולם דיברו עליו”.

על ‘דאגה מניין’ יש לו גם סיפור, אחד מני רבים. “זאת באמת שאלה טובה, איך הגעתי למילים הללו”, הוא אומר כשאני תוהה על כך באוזניו. “אמי הייתה מאושפזת במצב לא טוב. רציתי להשמיע באוזניה דברים שייתנו מרגוע לנפשה. עיינתי בספרים הקדושים ומצאתי באבן עזרא את המילים הללו, שהן מילים נפלאות והקראתי לה מתוכן. הדברים נסכו בה עידוד רב.

“כשבאתי הביתה, קראתי למרדכי בן דוד לביתי ואמרתי לו, יש לי מילים נפלאות לשיר. כשהשמעתי לו את המילים, הוא אמר לי, אני לא מאמין. איפה מצאת מילים כאלו. הוא תמיד קורא לי, ‘הנה יוסף בעל החלומות’. גם הפעם השתמש בביטוי הזה באומרו, מאיפה אתה מוצא את המילים הללו. כך הולחן השיר”.

Green’s attribution of the aphorism to Ibn Ezra is a common error; while there are, indeed, many relatively recent works that do so (one of which Green probably encountered), none provide a source, and it is fairly certain that this is a misattribution. Wolf2191 points out another apparent misattribution; Rav Baruch Epstein ascribes authorship to Shelah, but unfortunately provides no source:

ולפעמים כשהיה אבי זקני רואה איש שקוע בצער ודאגה, היה משתדל לפזר מעליו ענני העצבות ולהשיב רוחו ולהרגיע נפשו, והטעים לו דברי נחומים ותקוה, ובתוכם זכר את דברי השל”ה שכתב בענין מניעת הדאגה בכלל, כזה:

העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין ואם כן הדאגה מנין

והכוונה, כי אחרי אשר הזמן העבר כבר איננו, ואם כן איננו בדאגה עוד, והעתיד – איש לא ידענו, ועל כן אינו צריך להיות בדאגה עליו, וההוה ימשך כהרף עין, ומה ערכו ושויו של זמן קצר כזה כי נדאג עליו ..ii

As Wolf2191 notes, not only is our aphorism not to be found in Shelah, but on the contrary, Shelah is quite in favor of worrying:

גם יהיה דאגה בלבו. הנה צער ויגון שייך על העבר, שיצטער ויהגה על העבר דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד, ידאג ויפחד מעונש עוונותיו, כי יש עוונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין, כמו שנאמר (תהלים לח:יט) ,כי עוני אגיד אדאג מחטאתי’.

ועוד שנית, ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה, בצער ובמרירות ובצום ובכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכי, יזחיל ויירא, אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לרעת הממרה את פיו. כל אשר יוסיף בעבודת ד’ ובדרכי התשובה, הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו.iii

The aphorism is found, though, in a work by a contemporary of Shelah, whom the latter esteemed – the יוסף אומץ (Frankfurt 5483) of Rav Yosef Yuspa Nördlinger, chief דיין of Frankfurt , who mentions and explains a version of the “מליצה”, but gives no hint of its provenance:

ואכתוב עוד צרי ליגון מחלת לב תוחלת ממושכה על ידי מיעוט הבטחון והיא מליצה, לחזק לב האדם שיבטח בלב שלם באלקיו ולא יצטער כלל על מה שישיגהו בעניני העולם הזה וזאת היא המליצה:

אנוש מה תדאג ותעיין, העבר אין והעתיד עדיין, וההוה כהרף אין, אם כן דאגה מניין.

וזה פירוש המליצה: העבר אין ולמה תצטער עלין הלא מה שעבר עבר ולא תוכל לשנות מה שכבר נעשה, והעתיד עדיין רצוני לומר עדיין עתיד לבא ולמה תצטער עליו והלא ישועת ד’ כהרף עין, גם אפשר שתצטער על עולם שאינו שלך כי שמא קודם באו עת הדאגה שעתה מצטער עליה יקחך ד’ לעולמך, וההוה כהרף עין רצוני לומר ההוה אין זמנו אלא כרגע ואם כן למה תצטער על דבר שאינו אלא כרגע ורצוני לומר אף אם זמן צערך ויגונך ארוך הלא כל רגע ורגע זמן בפני עצמו ואפשר שאחרי כלות הרגע ישתנה ענינו כמו שפירשתי העתיד עדיין.

אתה בן אדם כתוב זאת המליצה על לוח לבך ואז תפיק דאגותיך.iv

[From the Jewish Encyclopedia:

Hahn was the author of “Yosif Omeẓ,” which was published at Frankfort-on-the-Main in 1723 by Moses Reiss Darum, son-in-law of Joseph ben Moses Kosman. This interesting work treats of liturgical questions, of the most important moments of religious life, of education, charity, morality, the Christian holidays, and the civil calendar. It is written in a popular style; and short remarks show the author to have been a master of the Halakah. As such he was acknowledged by his contemporaries Isaiah Horowitz, author of “Shene Luḥot ha-Berit,” and Joel Särkes, author of “Bayit Ḥadash.” He expresses rational views in regard to pedagogics. He recommends adherence to the old rule given in Prov. xxii. 6, “Train up a child according to its way” (A. V. “in the way he should go”), and that the scope, method, and subject of instruction be adapted to the capacity of the child: it should not be compelled to learn what is beyond its comprehension. If not fit for the study of the Talmud, it should receive thorough instruction in the Bible, which is plain and wins the heart for the fear of God. In this work Hahn also tells of the troubles that befell the Frankfort Jews before and during the persecutions caused by Vincent , of their expulsion in 1614, and of their readmission in 1616.]

The יוסף אומץ was brought to my attention by Wolf2191, who also notes that the work הדרת אליהו‎ (Prague 5545) attributes it to “the early ones” and an anonymous “sage”:

והואיל דאתא לידן דברי הרב בעל עקרים הנ”ל … אזכור מה שפרשתי בזה בס”ד דברי התנא במס’ (אבות פרק א’) וז”ל

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכו’ ואם לא עכשיו אימתי.

… ועתה לא באתי אלא לפרש הסיפא דאמר ואם לא עכשיו אימתי. אשר בזה נפלא ממני פירושו שעל איזה זמן אמר התנא בלשון עכשיו כאלו הזכיר קודם לזה איזה זמן מוגבל.

אמנם על פי דברי הרב בעל עקרים הנ”ל דיבר התנא דברי תוכחת מוסר. ונפרש תחילה דברי הרב הנ”ל שאמר לעיל וז”ל

ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת וכו’

רצונו בזה כי אין עת בעולם אשר יאמר עליו כי הוא זה עתה או יעלה במחשבה שהזמן זה הוא עתה. כי טרם יכלה מחשבת מלת עתה ממחשבתך אף שהוא זמן קצר מאוד מאוד. עם כל זה כבר עבר וחלף הזמן המעט הזה ונעשה ממנו עבר ואין זמן בעולם נמצא אשר תהיה וחל עליו זמן עתה אף במחשבה ופשיטא שלא יכלכלו הדבור לומר עתה כי טרם יפתח פיו לומר מלת עתה כבר עבר זמנו ובטל מחשבתו ונעשה עבר. ואם כן אין זמן עתה בעולם כי אם העבר והעתיד נפגשים זה בזה תמיד ואין תווך מבדיל בינותם.

וכבר ידוע מה שהביאו הקדמונים ז”ל. אמר החכם

העבר אין והעתיד עדיין אם כן דאגה מניין.

אך פן יאמר האומר אמת דעל זמן העבר אין לי שום דאגה ועל העתיד גם כן לא אדאג כמאמר החכם אל תצר צרות מחר. אך עכשיו הנה רע ומר לי. לזה בא התנא ואמר ואם לא עכשיו כלומר אם אין עכשיו בעולם נמצא על איזה זמן תדאג וק”ל:v

Returning to Yossi Green – he was actually apparently not the first to turn the aphorism into a song; it is claimed that it used to be sung in the great Yeshivah of Novardok:

סיפר הרב שנשאל מהו המקור של המאמר שהיו שרים בנובהרדוק “העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף אין ודאגה מנין”, ופלוני אמר שהוא ב”אבן עזרא”, ולא מצאתיו אבל מקור המאמר נמצא בספר “פלא יועץ” (אות “דאגה”).vi

The ‘Rav’ (Rav Chaim Kanievsky) refers us to the celebrated nineteenth century moralistic treatise פלא יועץ, by the Bosnian-Bulgarian Rav Eliezer Papo:

כתיב (משלי יב:כה) דאגה בלב איש ישחנה. ופרשו רבותינו ז”ל (יומא עה.) יסיחנה מדעתו, אי נמי ישיחנה לאחרים.

ותרויהו איתנהו, שבתחלה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש ויש כדי לדחות הדאגה,

ואם לא יכול ישיחנה לאחרים, דהינו תלמידי-חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומישבים את הלב, כי כבר אמר החכם (מראה מוסר, ה) העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שארע לו אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחנה מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם לא יש תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ד’ וישען באלקיו זה כלל גדול להסיר הדאגה:vii

[The referral of the sufferer of depression to “men of science who will know how to repair him with good counsel and will speak to him words that will nullify the worry and settle his heart” is a remarkably modern-sounding endorsement of therapy.] While the earlier editions of the work, from its first publication in 1824 and on, that I have checked provide no source for the “sage’s” statement, a recent edition (Yerushalayim 5767) refers us to something called מראה המוסר. As described in בית עקד ספרים:

מראה מוסר, דער צוכט שפיגל, איין געטליך אונ’ וועלטליך ספר, שפריך ווערטר פאן אונזרע חכמים, מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג

A mere decade ago, I might have given up here, since I do not have ready access to a good library, but today, thanks to the incredible work of those behind HebrewBooks.org, the work is easily available with the proverbial click of a mouse. While the work is now rather obscure, it was apparently quite popular in its day, going through four printings in the seventeenth and eighteenth centuries. It is an alphabetical collection of miscellaneous aphorisms, moralisms and other quotable passages, in Hebrew and Aramaic, with Yiddish explanations, many from the Talmud, but many of much murkier provenance, our aphorism obviously among the latter.viii HebrewBooks has the third edition (Ovibach 5476):

אנוש אח קין. מה תדאג ותעיין.

בהפקד קנין. ורוב ענין

במשקל ובמנין. הכל הבל ורעיון.

העבר אין. והעתיד עדין.

וההוה כהרף עין. אם כן דאגה מנין:ix

Anyone can use HebrewBooks, but it takes Mississippi Fred MacDowell to point out that the other three editions (in addition to the Ovibach one) are available from the Jiddische Drucke collection at the Universitätsbibliothek Frankfurt a.M.:

• Prague 5438x
• Frankfurt 5440
• Zultzbachxi

The claim that this is the (direct) source of the פלא יועץ is problematic, though, in light of the differences between the versions: R. Papo omits the phrase “וההוה כהרף עין”, and adds the phrase “קום שתה יין”. In any event, here the trail goes cold; while מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג is clearly not the originator of these verses, I have been unable to trace them back any further, and so I pass the baton to the erudite readership of the Seforim blog: where and when does this aphorism originate?

למקורות הפתגם ‘ישועת ה’ כהרף עין’

בספרו איש צדיק היה (ס”ע 223) מספר שמחה רז: פעם סיפר לי (ר’ אריה לוין),
כי כאשר היה מבקר את הנידונים למוות היה נוהג להיפרד מהם באמירה: ישועת ה’ כהרף עין. שאלוהו: היכן כתוב דבר זה? השיב להם: איני יודע, אך ודאי מובא הוא בכתובים. והוסיף הרב: “שבתי לביתי, חיפשתי אחר מקורה של אמירה זו ולא מצאתיה“.

ואולם אנא שמואל זעירא יגעתי (זה ששים שנה ויותר) ומצאתי בס”ד די מחסורי. ולא אמנע טוב ממבקשו.

‘פסוק’ זה מצוי הרבה בספרים ראשונים ואחרונים. ושני נסוחים לו: א) ישועת ב) תשועת.

אחד הקדמונים, ר’ יצחק קרישפין (חי בספרד במאה היב למה”נ) בספרו משלי ערב (המכונה בפי אלחריזי בשם ספר המוסר), שער ו (הלבנון, ג, עמ’ 96), הביא את הפתגם השגור כאלו הוא פסוק מן המקרא: ונאמר ישועת ה’ כהרף עין … קוה [ל]א’לוהיך והתאמץ והוחיל, כי ישועתו כהרף עין. וכבר קדם לו רב
נסים גאון בחיבור יפה מהישועה (מהד’ הירשברג, ירושלים תשיד, עמ’ מז): ולא נתן (המפקד) על דעתו שישועת ה’ כהרף עין, כמה שנאמר: ישועתו כהרף עין.

בנוסח א הובא הפתגם גם אצל ר’ טוביה ברבי אליעזר (בדורו של רש”י) בספרו לקח טוב (לאסתר, סוף פרשה ד): לא עמד[ה] גזירתו (של המן) אלא ב’ ימים, וביום ג’ נצלב, כי נדדה שנת המלך בליל שמורים, ישועת ה’ כהרף עין, יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.

וכן מספר לנו הנוסע המפורסם ר’ בנימין מטודילה (בערך בשנת ד’תתקל), שבמדינות אלימנייא, כשבא אליהם אכסנאי הם עורכים סעודה לכבודו ואומרים: שמחו אחינו, כי ישועת ה’ כהרף עין (מסעות בנימין, מהד’ אשר, קי 2).
וכן בסליחתו של ר’ צדוק עמאני הפותחת:
עזרי יבוא, אֵל, מאין (שפתי רננות, ליוורנו תקעו, דף כה ע”ב) הסוגר של
הבית הראשון הוא: ישועת ה’ כהרף עין. גם במחזור ארם צובה (ויניציאה רפז) נדפס פיוט בחתימת אברהם: מאין יבא עזרי מאין / ישועת ה’ כהרף עין.

וכן בדרשות אבן שועיב, ליום אחרון של פסח, קראקא שלג, דף מג ע”ג: לא ידעתי נפשי שמתני אומרים ישראל ישועת ה’ כהרף עין. וראה פתיחה, מר’ שרגא אברמסון,
דף 36 ע”א.

וכבר כתב רבנו יונה בפרושו למשלי, ג כו: ויבטח בשי”ת בכל עת צרה וחשכה, וידע באמת כי הוא רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין, ועל כן יקוה לישועתו גם אם החרב מונח על צואר האדם – – –

נוסח חדש [ב במקום כ] אנו מוצאים בשו”ת חתם סופר, ח”ב, יו”ד, סי’ קלח: נראה מזה, שהיו בני גולה
מצפים לישועת ה’ בהרף עין, והיה בעיניהם כחטא ועון
לבנות בתים ולנטוע כרמים בח”ל [בחוץ לארץ].

כנוסח ב הביא החיד”א, בשו”ת יוסף אומץ (סי’ קד): “תשובת החכם השלם הדיין המצויין כמה”ר יצחק עטייה נר”ו”, בה הובאה
תשובת הנתבע לתובע: מה מצאת בי עול, כי רחקת מעלי. אי משום עכוב הזמן, לא איריא,
דלַכֹּל זמן, ואפשר דבתוך זמן מועט אמכרנה. ותשועת ה’ כהרף עין.

ור’ רחמים חיים יהודה למשפחת ישראל (תקעה-תרנב), בשו”ת בן ימין (שאלוניקי תרנו), סי’ לב, כותב: אולי מן
השמים ירחמו, כי יתן חִנו אליהם ולא ימיתוהו ותשועת ה’ כהרף עין.

וכבר מצאנוהו בנסוח זה במנורת המאור לר’ ישראל אלנקוה
(ח”ד, עמ’ 247)1, ובפיוט ה’ קדשו זמנו (עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל, ב (תרצה-תרצו), עמ’ 70)2, וכן אצל
ר’ אליהו בר’ משה לואנץ, בספרו
רנת דודים לשה”ש א א (בסיליאה שס, דף ג ע”א): הגם כי תשועת ה’ כהרף
עין – – – .
ולפני כולם שר ריה”ל: ויאמר ה’
נתתי רוזנים לאין / ותשועתי כהרף עין (אמר אויב, שו’ 58-57)3. גם רמב”ן, בתפלת הים, פונה לממציא יש מאין / ותשועתו כהרף עין.

וכן אומר השיר האנונימי: אל תדאג לשעבר כי אין / ולעתיד כי עדין / וקוה לממציא יש מאין
/ ותשועת ה’ כהרף עין. וכן כותב ר’ יצחק אברבנאל בפירושו לישעיה ז יט: תשועת ה’ תהיה כהרף עין. וכ”כ ר’ משה
חגיז בספרו שפת אמת (אמ”ד תסז, דף כה ע”ב): תשועת ה’ שהיא כהרף עין.

ואסים קטע זה (נסוח ב) בשלוש הבאות מספרים שנכתבו לפני
ארבע מאות וחמש מאות שנה:

א) פירוש ר’ יוסף יעבץ לאבות, ו ח (בסופה): כי בעת
הגאולה נגאל מהרה, ולא נתאחר מתחלת בואה עד תשלומה ימים … ותשועת ה’ כהרף עין, כי מאת ה’ תהיה, ולכן תפלא בעינינו למהירותה.

ב) מדרש שמואל, לר’ שמואל די אוזידה (לאבות ה ד): הנס השמיני. עומדין צפופין ומשתחוין
רווחין. הודיע בנס הזה, כי כמו שהעומדים בעזרה היו עומדין צפופין, כלומר זה בצד
זה, דוחקין ולוחצין זה את זה, וכשהיו משתחוין היו רווחים, כן ישראל, כאשר יהיו
הצרות לוחצות אותם ישובו בתשובה בעת צרתם ויקדו וישתחוו לאלוהים, ותיכף יצאו מצרה
לרוחה, כי תשועת ה’ כהרף עין.

ג) סדר היום, לר’ משה בן מכיר (סדר ההגדה וכוונתה, הא לחמא): ואם כעת אנו עבדים, לשנה
הבאה בני חורין בעה”י, כי ישועות ה’ כהרף
עין, ונקלה זאת
הגאולה הרבה מגאולת מצרים, ואפשר לה להיות על פי הטבע, וא”צ כ”כ לשנות
סדרי בראשית ו[ל]שדד המערכות – – –

את הרעיון, בנסוח שונה במקצת, כבר מצאנו אצל רס”ג
(בבקשתו הפותחת: אתה הוא, סדור רס”ג, דף נה): וכהרף עין תושיע
את כולם. ומטבע
קבוע הוא בברכה שניה בתפלת העמידה בנוסח א”י: כהרף עין ישועה לנו תצמיח. נ”א: בהרף עין ישועה לנו מצמיח (ספר דינבורג, ירושלם תשט, עמ’ 117). וכבר אמרו במכילתא (בא, מסכתא דפסחא, פרשה יד): כשהגיע הקץ [הזמן], לא עכבן
הקב”ה [המקום] כהרף עין. וקדם לכולם ישעיהו בן אמוץ המתנבא
בשם ה’: ותשועתם לא תאחר (ישעיה מו יג).

עד כאן פשט. מכאן ואילך דרש.

פתגם זה יפה הוא נדרש: כאשר עין האדם כבר רפתה ואינה רואה כל תקוה להצלה, אז תבוא הישועה (שרי המאה, עמ’ 22, בשם הגאון ר’ צבי הירש לוין).

The Messilat Yesharim, by R. Moshe Chaim Luzzato (Ramchal), is one of the foundational works of mussar. [1] The Gra, among others, praise the Messilat Yesharim.[2] As such, any addition to its oeuvre is important in its own right. The Ofeq Institute* has recently published an English translation of an alternative version of the Messilat Yesharim. This version is fundamentally different than the standard edition of Messilat Yesharim. The standard edition is divided into chapters based upon various character traits. The second, this new version, eschews the chapter divisions and instead is arranged in a conversation or dialogue format. Specifically, a dialogue between a “wise man” and a “pious person” is the format of this version. This second version comes from a manuscript in the Baron Ginzburg collection in the St. Petersberg Library. The manuscript is in the Ramchal’s own hand and is substantially larger than the other version. Although the Hebrew edition of the dialogue version has been available for a bit (also from Ofeq),[3] this version has now been published in an English edition and this edition will be the focus of this post.

First a word about the Ofeq Institute. Over the past twenty years Mechon Ofeq has released many editions of the works of the geonim, rishonim and achronim covering all genres of Jewish literature. All these works are critical editions with extensive notes and introductions. Almost all their editions include extensive footnotes. (One of the only complaints some have is that there’s simply too much information in the footnotes). Much like the novel version of Ofeq’s Messilat Yesharim, many of the works are based on manuscripts from the Ginzburg collection, a collection that was only recently released to the public.

To highlight but a few of their other titles. A work on Iyov from the bet midrash of Rashi and a commentary on Yecheskel from R. Yosef Heyun. They begun to publish a critical edition of the rishonim on Torat Kohanim as well as a commentary on Tosefta. They have printed works from geonim like R. Natronai Goan. Many works of rishonim on shas, most well-known being the Tosafas HaRosh on Pesachim and Haggigah, and Tosafos Yeshanim on Yevomos. A facsimile edition of Rambam on Madda and Ahava in the Rambam’s own hand. They have printed hagadahs from rishonim an excellent critical edition of the Seder Hakabalah of the Meriei. Another work of note is Meah Shaearim a two volume edition on hilchos kibud av v’em.

Ofeq, run by R. Avraham Shoshana and based in Cleavland Ohio utilizes not only Torah scholars (read products of Yeshiva education) but experts who are academics as well. For their editon of the R. Natronai Goan they used Professor Brody a leading expert of the geonim period. For other works of rishonim they have used Professors Emanuel, Hevlin and Speigel all experts in their respective fields. Or, in the case of the Messilat Yesharim, Professor Septimus was involved. That is, Ofeq ensures that the works they put out are of a high caliber. To some, this is an anathema. They view the inclusion of non-Torah scholars to be unconscionable. Most recently objections of this nature were expressed by R. Yehuda Liba ben Dovid in Bes HaVaad (see post here ). As I pointed out, however, R. ben Dovid’s position is in the minority.

Aside from Ofeq’s Hebrew publications they also have published some books in English. The Messilat Yesharim, however, is their most ambitious English translation to-date.

This English translation includes an introduction discussing the Messilat Yesharim, the two versions, and the English translation employed. The translation does not skimp in the sense that it is annotated with English notes – something that does not appear in all English translation. Instead, many English translations provide the footnotes in Hebrew. While this seems counter-intuitive as if the person wants to read the work in English, they would like to read the whole work including the footnotes. This edition does not suffer from that and instead, almost everything is in English. Additionally, although Ofeq has published the “dialogue” edition, they also include the original version in translation as well. There are, however, two parts that remain in Hebrew. The first are citations to verses, talmudic passages and the like, the second is the final work included which compares the dialogue version with the standard chapter version. This last section, titled Bein HaMesilot, is in Hebrew.

When it comes to English translations, there are typically two options. The first are academic presses which are typically expensive and not aimed at a popular audience. The second, are the traditional Orthodox presses, while these are typically more readable, they (although not always) don’t provide some of the scholarly detail. Ofeq’s translation of the Messilat Yesharim
strikes a nice balance between these two – they have produced a highly readable yet include the scholarly detail as well.

As mentioned above, what is unique about this copy of the Mesilat Yesharim is that is is written in a completely different style than the current Mesilat Yesharim. This new version is written in a debate form. The Ramchal wrote other works in debate form as well. For example, his work on defending kabbala. For whatever reason, he chose to print the other, standard, version and the debate version remained in manuscript. It’s unclear, however, why the Ramchal chose to do so. Many feel that a debate version is much better for 2 reasons: One, it keeps the reader much more interested and two, it brings out the various points much better as is always in a debate form.

For many years, the sefer Messilat Yesharim was learned as a mussar sefer, becoming one of the classics. Many people used to take it into a dark room and learn it in special tunes saying the words again and again until they penetrated. However, many people have a fear of mussar, having bad memories from yeshiva, forcing themselves to read mussar sefarim during mussar seder that they felt did not talk to them. I would like to suggest a new way to read this sefer. Read it as a regular sefer. Concentrate on the ideas discussed in it, not only focused on the mussar, but rather on the pshatim, aggada and statements throughout the sefer. Just to list a few of these lesser appreciate portions of the Messilat Yesharim:
והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב התמדה והעיון במזמורי דוד המלך והתבונוות בם במאמריהם וענינים כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות. הבנה בהתבוננו בם. לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכתב בדרכיו. (פרק כא)
Or highlighting the value of reading gedolim books or at least the aggadic section of the gemarah
וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם. כי כל אלה מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים… (פרק כא) In this passage, the Ramchal takes a positive view vis-a-vis working at least if learning remains a main focus
כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצרוך פרנסתו, אך ריבו העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודותו. על כן נצטוינו לקבוע עתים לתורה. (פרק ה וראה פרק כא) And, on keeping chumros he has an intresting point
הוא להחמיר בהם תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלקות אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו(פרק יד) Elsewhere he expands on this thought a bit more
באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדיעה הנכונה. ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידוים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסיגופים הזרים שימית בהם אדם את עצמו כטיבלת הקרא והשלג וכיוצא בדברים אלה… אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק… כי הנה המצות המוטלת על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבוראית”ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל… אלא אדרבא… יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו… נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר… (פרק יח)
In the introduction the Ramchal has a puzzling remark, that many have taken issue with, but, in reality, the Ramchal was following in the path of Chovos haLevovvos
היתכן שיגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכם לנו.
Here R Shoshanah has a nice comment (p. 18) of sources discussing this point.
When he wrote this work the Ramchal wrote a puzzling remark in the beginning showing his humility he writes

R. Sarna writes in his notes on Messilat Yesharim that this statement is the most puzzling statement in the entire sefer to him.

One more nice piece from Messilat Yesharim is:

Turning back to the Ofeq edition in particular, it is important to highlight the footnotes included. While much has been written on the Messilat Yesharim before this edition, especially worthy of mention is the edition of R Sarna. This edition that includes notes by R. Shoshana has included that aside from explaining the text and the concepts therein and providing sources that the Ramchal’s comments are based on in Hazel and the rishonim (as R. Shoshana notes that he has spent many years learning this sefer very carefully) also offers historical info such as on page 6 when dealing with learning pilpul or on page 127 about a custom in those days in Italy where there were large plays and comics played before Jewish audiences.

The only criticism I can think of on this edition is that they should have included all their appendices and introductions that they printed in the Hebrew edition previously printed by them. But, with this new edition it should be much easier to learn And I am sure one will enjoy this all time classic even today.

As Ofeq has extensively utilized manuscripts in both this edition of the Messilat Yesharim as well as in the rest of their publications. We should highlight another book, published by Ofeq, that is on the topic of Hebrew manuscripts. Benjamin Richler’s book, Hebrew Manuscripts: a Treasured Legacy, (this is available to readers of the Seforim blog for a special price of $24.95 including postage – please contact Ofeq their information is provided below) is a great introduction to the world of manuscripts for anyone. The book contains a lot of information and pictures of all types of handwriting. The book traces and describes briefly many manuscript collections, both private and public including the Ginzburg collection – the collection where the dialogue version of MessilatYesharim as well as other important manuscripts were found. It even lists the numbers that some of these seforim have in the very big collections. Besides for this, the book contains some nice descriptions with pictures of many manuscripts. Of interest is on page 50, a picture of a manuscript of a machzor from 1290 that has pictures of malachim with faces of dogs. The book also includes a bit of a history of the various catalogs of manuscripts that have been written until today. Interestingly enough, Richler writes that the JTS and Hebrew University collections are not completely cataloged. (maybe by now, they are – for an update on the JNUL collection see Richler’s post here). He has a chapter discussing the importance of manuscripts besides for ones not printed, which there are many. It also is to check the accuracy of previous editions. This book was written before the Ginzburg collection was released (p. 110). In addition, there’s a excellent chapter on the Cairo Geniza from one of the biggest experts on the geonic era, Professor Robert Brody. Here too, Brody discusses many of the basic questions one has about this topic, such as why all this is in the geniza in the first place. He also discusses where all the documents are location today and the progress of the study of these documents.

NOTES
[1] In an earlier post discussing the content and censorship of the sefer Menuchah u-Kedushah, and I note that according to the author of Menucah u-Kedushah, the Messilat Yesharim was written with ruach ha-kodesh.

[2] For a discussion about the Gra and his views towards R. Moshe Hayyim Luzzato and the Messilat Yesharim, see Y. Eliach, HaGra, vol. 1 pp. 240-45, where Eliach devotes a chapter to this issue. There is even a statement attributed to the Gra that there are no extra words in the sefer Messilat Yesharim, until chapter 11. This statement sparked a discussion as to exactly which word in chapter 11 is the extra one that the Gra was referring to. Additionally, it seems that the Gra even had some of the Ramchal’s works in manuscript.

[3] The Hebrew edition includes an extensive introduction enumerating all the differences between the versions by R. Yosef Avivi, an expert on kaballah and especially the Ramchal’s writings.
*As Ofeq’s website is a bit dated, those wishing to obtain a catalogue of Ofeq’s publications should contact them at: Ofeq Institute, 27801 Euclid Ave., Suite 430, Euclid, OH 44132, fax (216) 731-5567; email ofeqinst@core.comTheir contact information in Israel is 02-653-5920, or e-mail: ofeq@013.net