Kol Nidrei, Choirs, and Beethoven: The Eternity of the Jewish Musical Tradition

Kol Nidrei, Choirs, and Beethoven:  The Eternity of the Jewish Musical Tradition  

On April 23, 1902, the cornerstone to the Taharat Ha-Kodesh synagogue was laid, and on Rosh Ha-Shana the next year, September 7, 1903, the synagogue was officially opened.  The synagogue building was on one of Vilna’s largest boulevards and constructed in a neo-Moorish architectural style, capped with a blue cupola that was visible for blocks. There was a recessed entry with three large arches and two columns.  The interior housed an impressive ark, located in a semi-circular apse and covered in a domed canopy. But what really set the synagogue apart from the other 120 or so places to pray in Vilna was that above the ark, on the first floor, were arched openings that served the choir.  In fact, it was generally referred to by that feature and was known as the Choral Synagogue.  The congregants were orthodox, most could be transported to any modern Orthodox synagogue and they would indistinguishable, in look – dressing in contemporary styles, many were of the professional class, middle to upper middle class, and they considered themselves maskilim, or what we might call Modern Orthodox.[1]

The incorporation of the choir should be without controversy.  Indeed, the Chief Rabbi of Vilna, Yitzhak Rubenstein would alternate giving his sermon between the Great Synagogue, or the Stut Shul [City Synagogue], and the Choral Synagogue.[2]  Judaism can trace a long relationship to music and specifically the appreciation, and recognition of the unique contribution it brings to worship.  Some identify biblical antecedents, such as Yuval, although he was not specifically Jewish.  Of course, David and Solomon are the early Jews most associated with music.  David used music for religious and secular purposes – he used to have his lyre play to wake him at midnight, the first recorded instance of an alarm clock.  Singing and music was an integral part of the temple service, and the main one for the Levite class who sang collectively, in a choir.  With the destruction of the temple, choirs, and music, in general, was separated from Judaism.  After that cataclysmic event, we have little evidence of choirs and even music.  Indeed, some argued that there was an absolute ban on music extending so far as to prohibit singing. 

It would not be until the early modern period in the  16th century that choirs and music began to play a central role in Jewish ritual, and even then, it was limited – and was associated with modernity or those who practiced a more modern form of the religion. 
Rabbi Leon (Yehudah Aryeh) Modena (1571-1648) was one of the most colorful figures in the Jewish Renaissance. Born in Venice, he traveled extensively among the various cities in the region.[3] He authored over 15 books, and made his living teaching and preaching in synagogues, schools, and private homes; composing poems on commission for various noblemen; and as an assistant printer.  In 1605, he was living in Ferrara where an incident occurred in the synagogue that kickstarted the collective reengagement with music. Modena explained that “we have six or eight knowledgeable men, who know something about the science of song, i.e. “[polyphonic] music,” men of our congregation (may their Rock keep and save them), who on holidays and festivals raise their voices in the synagogue and joyfully sing songs, praises, hymns and melodies such as Ein Keloheinu, Aleinu Leshabeah, Yigdal, Adon Olam etc. to the glory of the Lord in an orderly relationship of the voices according to this science [polyphonic music]. … Now a man stood up to drive them out with the utterance of his lips, answering [those who enjoyed the music], saying that it is not proper to do this, for rejoicing is forbidden, and song is forbidden, and hymns set to artful music have been forbidden since the Temple was destroyed.[4]
Modena was not cowed by this challenge and wrote a lengthy resposum to defend the practice which he sent to the Venetian rabbinate and received their approbation.  But that did not put the matter to rest. 
In 1610, as he approached forty, Modena received his ordination from the Venetian rabbis and settled in Venice to serve not only as a rabbi but as a cantor, with his pleasant tenor voice.  In around 1628 in the Venetian ghetto, an academy of music was organized with Modena serving as the Maestro di Caeppella . Both in name and motto that academy embraced its subversive nature.  It was called the Academia degli Impediti, the Academy of the Hampered, named in derision of the traditional Jewish reluctance to perform music because of “the unhappy state of captivity which hampers every act of competence.” In this spirit, especially in light of Modena’s responsum on music in 1605, the Accademia took the Latin motto Cum Recordaremur Sion, and in Hebrew, Bezokhrenu et Tzion, when we remembered Zion, based paradoxically on Psalm 137, one of the texts invoked against Jewish music: “We hung up our harps…. How shall we sing the Lord’s song in a strange land?”
On Shemini Atzeret and Simchat Torah in October 1628, a spectacular musical performance was held in the Spanish synagogue, which had been decorated with silver and jewels. Two choirs from the academy sang artistic Hebrew renderings of the afternoon service, the evening service, and some Psalms. Their extensive repertoire lasted a few hours. A throng of Christian noblemen and ladies attended the Simchat Torah service. The applause was great, and police had to guard the gates to ensure order
Beyond his musical endeavors, Modena also served as an expert in Hebrew publishing. The two would create a confluence that enabled the first modern Jewish book of music. 
For Rabbi Leon Modena, his young friend, the musician Salamone Rossi, would herald the Jewish re-awakening. We know very little about Rossi’s life. He was born circa 1570 and died sometime after 1628, possibly in 1630. He is listed as a violinist and composer on the payroll of the Gonzaga dukes, rulers of Mantua, and was associated with a Jewish theater company, as composer or performer or both. In addition, Rossi was also writing motets – short pieces of sacred music typically polyphonic and unaccompanied – for the synagogue using contemporary Italian and church styles. He was specifically encouraged in this endeavor by Modena, who urged the composer to have this music published so that it could have an even greater impact.[5] In 1622 the publishing house of Bragadini in Venice issued thirty-three of Rossi’s synagogue motets in a collection, Shirim asher le-Shlomo, that Modena edited. This extraordinary publication represented a huge innovation. First, the use of musical notations that required a particularly thorny issue to be resolved right versus left. Rossi decided to keep the traditional musical notational scheme and provide those from left to right and write the Hebrew backward, because the latter would be more familiar to the reader.  Second, it was the first time the Hebrew synagogue liturgy had ever been set as polyphonic choral music. Polyphony in the Christian church had begun centuries earlier. Rossi’s compositions sound virtually indistinguishable from a church motet, except for one thing: the language is Hebrew – the lyrics are from the liturgy of the synagogue, where this music was performed.
There was bound to be a conflict between the modern Jews who had been influenced by the Italian Renaissance and who supported this innovation, and those with a more conservative theology and praxis. But the antagonism towards music, especially non-traditional music, remained strong. Anticipating objections over Rossi’s musical innovations, and perhaps reflecting discussions that were already going on in Venice or Mantua, Modena wrote a lengthy preface included the responsum he wrote in 1605 in Ferrara in support of music in which he refuted the arguments against polyphony in the synagogue. “Shall the prayers and praises of our musicians become objects of scorn among the nations? Shall they say that we are no longer masters of the art of music and that we cry out to the God of our fathers like dogs and ravens?”3 Modena acknowledged the degraded state of synagogue music in his own time but indicates that it was not always so. “For wise men in all fields of learning flourished in Israel in former times. All noble sciences sprang from them; therefore, the nations honored them and held them in high esteem so that they soared as if on eagles’ wings. Music was not lacking among these sciences; they possessed it in all its perfection and others learned it from them. … However, when it became their lot to dwell among strangers and to wander to distant lands where they were dispersed among alien peoples, these vicissitudes caused them to forget all their knowledge and to be devoid of all wisdom.”  
In the same essay, he quotes Emanuel of Rome, a Jewish poet from the early fourteenth century, who wrote, “What does the science of music say to the Christians? ‘Indeed, I was stolen out of the land of the Hebrews.’” Using the words of Joseph from the book of Genesis, Modena was hinting that the rituals and the music of the Catholic church had been derived from those of ancient Israel, an assertion that has been echoed by many scholars. Although it can be argued that Modena indulges in hyperbole, both ancient and modern with some attributing the earliest ritual music to Obadiah the convert who noted a Jewish prayer that was only then appropriated for use in Gregorian chants.[6] 
Directly addressing the naysayers, Modena wrote that “to remove all criticism from misguided hearts, should there be among our exiles some over-pious soul (of the kind who reject everything new and seek to forbid all knowledge which they cannot share) who may declare this [style of sacred music] forbidden because of things he has learned without understanding, … and to silence one who made confused statements about the same matter. He immediately cites the liturgical exception to the ban on music. Who does not know that all authorities agree that all forms of singing are completely permissible in connection with the observance of the ritual commandments? … I do not see how anyone with a brain in his skull could cast any doubt on the propriety of praising God in song in the synagogue on special Sabbaths and on festivals. … The cantor is urged to intone his prayers in a pleasant voice. If he were able to make his one voice sound like ten singers, would this not be desirable? … and if it happens that they harmonize well with him, should this be considered a sin? … Are these individuals on whom the Lord has bestowed the talent to master the technique of music to be condemned if they use it for His glory? For if they are, then cantors should bray like asses and refrain from singing sweetly lest we invoke the prohibition against vocal music.
No less of an authority than the Shulhan Arukh, explains that “when a cantor who stretches out the prayers to show off his pleasant voice, if his motivation is to praise God with a beautiful melody, then let him be blessed, and let him chant with dignity and awe.” And that was Rossi’s exact motivation to “composed these songs not for my own honor but for the honor of my Father in heaven who created this soul within me. For this, I will give thanks to Him evermore.” The main thrust of Modena’s preface was to silence the criticisms of the “self-proclaimed or pseudo pious ones” and “misguided hearts.”
Modena’s absurdist argument – should we permit the hazzan to bray like an ass – is exactly what a 19th-century rabbi, Rabbi Yosef Zechariah Stern, who was generally opposed to the Haskalah – and some of the very people who started the Choral Synagogue, espoused. Stern argues that synagogal singing is not merely prohibited but is a cardinal sin.  To Stern, such religious singing is only the practice of non-Jews who  “strive to glorify their worship in their meeting house [בית הכנסת שלהם] so that it be with awe, and without other intermediaries that lead to distraction and sometimes even to lightheadedness.  In the case of Jews, however, there is certainly be a desecration of G-d’s Name when we make the holy temple a place of partying and frivolity and a meeting house for men and women … in prayer. there is no place for melodies [נגונים], only the uttering of the liturgy with gravity [כובד ראש] … to do otherwise is the way of arrogance, as one who casts off the yoke, where the opposite is required: submission, awe and gravity, and added to this because of the public desecration of G-d’s Name – a hillul ha-Shem be-rabbim.” (For more on this responsum see here.)
 Similarly, even modern rabbis, for example, R. Eliezer Waldenberg, who died in 2006, also rejected Modena’s position, because of modernity.  Although in this instance, not because of the novelty or the substance of Modena’s decision but because of the author’s lifestyle.  Modena took a modern approach to Jewish life and was guilty of such sins as not wearing a yarmulke in public and permitting ball playing on Shabbos. 
Despite these opinions, for many Orthodox Jews, with some of the Yeshivish or Haredi communities as outliers, song is well entrenched in the services, no more so than on the Yomim Noraim. Nor is Modena an outlier rabbinic opinion of the value of music and divine service.  No less of an authority than the Vilna Gaon is quoted as highly praising music and that it plays a more fundamental role to Judaism that extends well beyond prayer.  Before we turn to the latter point it is worth noting that at times Jewish music was appropriated by non-Jews – among the most important composers, Beethoven.  One the holiest prayer of Yom Kippur, Kol Nedri, is most well-known not for the text (which itself poses many issues) but the near-universal tune.  That tune, although not as repetitive in the prayer can be heard in the sixth movement of Beethoven’s Quartet in C# minor, opus 131 (you can hear a version here).  One theory is in 1824, the Jews in Vienna were finally permitted to build their own synagogue and for the consecration asked Vienna’s most famous composer to write a piece of music.[7]  Although Beethoven did not take the commission, he may have done some research on Jewish music and learned of this tune.  We could ask now, is Beethoven playing a Jewish music?[8]
R. Yisrael M’Sklov, a student of the Gaon records that he urged the study of certain secular subjects as necessary for the proper Torah study, algebra and few other, but “music he praised more than the rest.  He said that most of the fundamentals and secrets of the torah … the Tikkunei Zohar are impossible to understand without music, it is so powerful it can resurrect the dead with its properties.  Many of these melodies and their corresponding secrets were among the items that Moshe brought when he ascended to Sinai.”[9] 
In this, the Gaon was aligned with many Hassidim who regularly incorporated music into their rituals, no matter where the origin.  Just one of many examples, Habad uses the tune to the French national anthem for the prayer Aderet ve-Emunah.  The power of music overrides any considerations of origin.  Indeed, they hold that not only can music affect us, but we can affect the music itself, we hold the power to transform what was impure, the source and make it pure.  That is not simply a cute excuse, but the essence of what Hassidim view the purpose of Judaism, making holy the world.  Music is no longer a method of attaining holiness, singing is itself holiness.[10]  
Today in Vilna, of the over 140 places of worship before the Holocaust five shul buildings remain and only one shul is still in operation.  That shul is the Choral Synagogue – the musical shul.  Nonetheless not all as it should be.  In the 1960s a rabbi from Israel was selected as the rabbi for the community and the shul.  When he arrived, he insisted that choirs have no place in Judaism and ordered the choir arches sealed up.  We, however, have the opportunity, as individuals and community to use the power of music to assist us on the High Holidays – that can be me-hayeh ma’tim.
[1] See Cohen-Mushlin, Synagogues in Lithuania N-Z, 253-61. For more on the founding of the congregation see Mordechai Zalkin, “Kavu le-Shalom ve-ain:  Perek be-Toldot ha-Kneset ha-Maskili ‘Taharat ha-Kodesh be-Vilna,” in Yashan mi-Pnei Hadash: Mehkarim be-Toldot Yehudei Mizrah Eiropah u-ve-Tarbutam: Shai le-Imanuel Etkes, eds. David Asaf and Ada Rapoport-Albert (Jerusalem:  Merkaz Zalman Shazar, 2009) 385-403. The images are taken from Cohen-Mushlin. 
[2] Hirsz Abramowicz, Profiles of a Lost World (Detroit:  Wayne State University Press, 1999), 293.
[3] Regarding Modena see his autobiography, translated into English, The Autobiography of a Seventeenth Century Rabbi, ed. Mark Cohen (Princeton:  Princeton University Press, 1988); and the collection of articles in The Lion Shall Roar: Leon Modena and his World, ed. David Malkiel, Italia, Conference Supplement Series, 1 (Jerusalem:  Hebrew University Press, 2003).
[4] His responsum was reprinted in Yehuda Areyeh Modena, She’a lot u-Teshuvot Ziknei Yehuda, ed. Shlomo Simonsin (Jerusalem: Mossad Harav Kook, 1956), 15-20.
[5] See generally Don Harrán, Salamone Rossi:  Jewish Musician in Late Renaissance Mantua (Oxford: Oxford University Press, 1999); Michelene Wandor, “Salamone Rossi, Judaism and the Musical Cannon,” European Judaism 35 (2002): 26-35; Peter Gradenwitz, The Music of Israel:  From the Biblical Era to Modern Times 2nd ed. (Portland: Amadeus Press, 1996), 145-58. 
The innovations of Rossi and Modena ended abruptly in the destruction of the Mantua Ghetto in 1630 and the dispersion of the Jewish community. The music was lost until the late 1800s when Chazzan Weintraub discovered it and began to distribute it once again.

[6] See Golb who questions this attribution and argues the reverse and also describes the earlier scholarship on Obadiah.  Golb, “The Music of Obadiah the Proselyte and his Conversion,” Journal of Jewish Studies 18: 43-46.
[7] Such ceremonies were not confined to Austria.  In Italy since the middle of the seventeenth century, special ceremonies for the dedication of synagogues had become commonplace.  See Gradenwitz, Music of Israel, 159-60.
[8] Jack Gotlieb, Funny, It Doesn’t Sound Jewish, (New York:  State University Press of New York, 2004), 17-18; see also Theodore Albrecht, “Beethoven’s Quotation of Kol Nerei in His String Quartet, op. 131:  A Circumstantial Case for Sherlock Holmes,” in I Will Sing and Make Music:  Jewish Music and Musicians Through the Ages, ed. Leonard Greenspoon (Nebraska:  Creighton University Press, 2008), 149-165. For more on the history of the synagogue see Max Grunwald, Vienna (Philadephia:  Jewish Publication Society of America, 1936), 205-21.
[9] R. Yisrael M’Sklov, Pat ha-Shulhan  (Sefat, 1836).
[10] See Mordechai Avraham Katz, “Be-Inyan Shirat Negunim ha-Moshrim etsel ha-Goyim,” Minhat ha-Kayits, 73-74.  However, some have refused to believe that any “tzadik” ever used such tunes.  Idem. 73. See also our earlier article discussing the use of non-Jewish tunes “Hatikvah, Shir HaMa’a lot, & Censorship.” 



The Rogochover and More: Excursus on Fasting

The Rogochover and More: Excursus on Fasting
Marc B. Shapiro
Relevant to what appeared in the last post (see note 13), I wish to mention some leniencies regarding fast days that contradict mainstream halakhah. I have also included other interesting material regarding the fast days.
1. R. Israel Jacob Fischer, dayan on the beit din of the Edah Haredit, stated that in our day all pregnant women up until the ninth month must eat on Yom Kippur פחות מכשיעור. See his haskamah to R. Baruch Pinchas Goldberg, Penei Barukh (Jerusalem, 1985), where he writes:
כיום הזה שנחלשו הדורות, ועשרות רבות של נשים מפילות ע”י התענית, צריכין כל הנשים המעוברות עד החודש התשיעי לאכול ביוהכ”פ פחות מכשיעור.
For a criticism of this great leniency, which contradicts Shulhan Arukh, Orah Hayyim 617:1, see R. Eliezer Waldenberg, Tzitz Eliezer, vol. 17, no. 20. Elsewhere, R. Fischer states that pregnant women are forbidden to fast on Tisha be-Av.
מעוברת אסורה להתענות בת”ב, ואין כאן דין שיעורים, כי במקום סכנה לא גזרו חז”ל
See Even Yisrael, vol. 9, no. 62. This too is at odds with Shulhan Arukh, Orah Hayyim 554:5, which rules that pregnant women are obligated to fast on Tisha be-Av.
In an article on the OU website[1] R. Y. Dov Krakowski writes:
There are those who are Noheg that pregnant women do not even begin to fast on Tisha B’Av (there is very little if any Halachik backing to this hanhaga, but many of the chosheve senior Poskim have such a Mesorah. I have personally heard this from many family members who heard this from my great uncle the Veiner [!] Rov Zetzal and from my wife’s grandfather Harav Lipa Rabinowitz who says it in the name of his grandfather the Sundlander Rov Zatzal).
R. Yosef David Weissberg also reports that many halakhic authorities rule that in contemporary times pregnant women are not obligated to fast on Tisha be-Av.[2]
2. R. Akiva Joseph Schlesinger writes that he has a tradition from the Hatam Sofer that pregnant and nursing women should only fast on Yom Kippur, and even women who are not pregnant should only fast on Tisha be-Av and the other fast days if they are very healthy.[3] He also quotes an oral tradition from the Hatam Sofer which seems to be saying that if he had the authority, he would have abolished the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av. (See note 4 for another source where the Hatam Sofer says this explicitly.)
ובפרט אחרי כי בא חולשא לעולם, שמענו מהחת”ס זיע”א שאמר אי לאו דמיסתפינא כלפי ד’ תעניות חוץ מיוהכ”פ ות”ב מטעם חשש סכנה לכמה בני אדם, ובפרט לנשים ה’ ירחם, ולא להניח לבנותיו להתענות חוץ מהנ”ל.
His last words are not entirely clear. I think they mean that he would have preferred not to allow his daughters to fast except on Yom Kippur and Tisha be-Av, but not that he did so in practice. He does not say ולא הניח לבנותיו but ולא להניח לבנותיו.
The editor adds a note explaining the passage just quoted, but he misunderstands what R. Schlesinger means when he writes .מטעם חשש סכנה לכמה בני אדם He also mistakenly understands the passage to mean that the Hatam Sofer forbade all women to fast, other than on Yom Kippur and Tisha be-Av.
כאן כתב רבינו פסק החת”ס לענין שאר תעניות, דהיה אוסר להתענות לכל הנשים ואפילו למי שאינם מעוברות ומניקות, ולאנשים היה מתיר לכמה בני אדם אי לא דמסתפינא, אבל לנשים החליט להיתר.
R. Schlesinger also states that the rabbis did not allow women to fast except for Yom Kippur and Tisha be-Av.
בענין התעניות, בחולשתינו, רבותינו לא הניחו לנשים להתענות חוץ מט”ב ויוהכ”פ.
R. Schlesinger himself suggests that the women not fasting should give some money to charity and fast a few hours or even abstain from food the evening before the fast actually begins.
Returning to the Hatam Sofer’s comment that if he had the authority, he would abolish the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av, the exact same thing was said by R. Abraham Joshua Heschel of Apta. He added that on Yom Kippur, who needs to eat (since we should be so involved in our prayers), and on Tisha be-Av, who is able to eat (as we should be so focused on mourning what we have lost)?[5]
אם הייתי בכוחי הייתי מבטל כל התעניתים חוץ מיום המר והמנהר (הוא ט’ באב), שאז מי יוכל לאכול. וחוץ מיום הקדוש והנורא (הוא יום כפור), דאז מי צריך לאכול.
R. Abraham also reported that he was told by his teacher, R. Elimelech of Lizhensk, that if he could find two others to join with him, he would abolish “the fasts” (presumably, everything except for Yom Kippur and Tisha be-Av).[6]
3. R. Ovadiah Yosef, Yabia Omer, vol. 10, Orah Hayyim no. 39, discusses the laws of a nursing woman and the various fasts. On p. 503, in the hosafot u-miluim, he adds:
מש”כ להקל במינקת שאפילו הפסיקה להניק אם היא בתוך כ”ד חודש ללידה פטורה מלהתענות ג’ צומות ותענית אסתר. יש להסתייע ממ”ש הגאון בעל דרכי תשובה בשו”ת צבי תפארת סוף סי’ מח: וז”ל: ודע כי שמעתי מפה קדוש של מורי הגאון הקדוש אדמו”ר רבי יחזקאל משינאווא זצללה”ה, שאמר, כי הוא מקובל מגאוני וצדיקי הדור הקודמים זצ”ל, שכל אשה שעומדת עדיין בימים שיכולה ללדת, ובימי הצומות היא חלושת המזג, אפילו היא בריאה ושלימה, נכון יותר שלא תתענה, ורק לאחר שיפסוק זמנה מללדת עוד, אם תהיה בבריאות תשלים אותם התעניות, לחיים ברכה ושלום. ע”כ
This is a fascinating passage as R. Ovadiah is quoting R. Zvi Hirsch Shapira in the name of R. Ezekiel Halberstam of Shinova, who himself is passing on a tradition from earlier geonim and tzadikim, that women of childbearing age, even if they are not pregnant, do not have to fast if they feel weak. This ruling is in contradiction to Shulhan Arukh, Orah Hayyim 550:1, which states that women are also obligated to fast on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz and Tzom Gedaliah, and does not give any exemption if they feel weak (as pretty much everyone feels a little weak when fasting). As we have already seen, R. Akiva Joseph Schlesinger states that “our rabbis” did not allow any women, not just those of childbearing age, to fast on these days.
R. Meir Mazuz, Sansan le-Yair (2012 ed), p. 354, notes this passage of R. Zvi Hirsch Shapira and reacts very strongly:
והוא נגד חז”ל חכמי התלמוד וכל הפוסקים שלא התירו רק למעוברת ומניקה. ומזה למדו רוב המורות והתלמידות בבית יעקב בימינו שלא לצום כל ד’ תעניות, ואוכלות בריש גלי בשעת ההפסקה כאילו לא היו ד’ תעניות בעולם ולא תיקנו אותם הנביאים.
Is R. Mazuz correct that most teachers and students at Bais Yaakov schools do not fast on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther? I know that in the yeshiva world many do not fast, but my question is, is this really the majority, and are there any differences between Bais Yaakov schools in the U.S. and Israel? (Even though R. Mazuz refers to ד’ תעניות established by the prophets, I am assuming he means the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther, as religious women of all stripes fast on Tisha be-Av.)
See also here where R. Yitzhak Yosef states that he heard that in some seminaries they tell the young women that they do not have to fast except for Yom Kippur and Tisha be-Av.
When I told a friend about what this post is focused on, he mentioned that he knows that many women do not fast other than on Yom Kippur and Tisha be-Av, but that he never heard of a “mainstream” posek who had this position. From R. Mazuz’s harsh comment it seems that he too assumes that there is no real halakhic basis for the practice of not fasting. My response to my friend, which I now share with readers, is that you can’t get any more mainstream than the great R. Shlomo Zalman Auerbach, and this was indeed his position. In Halikhot Shlomo: Moadei ha-Shanah, Nisan-Av, p. 401 n. 16, the following appears:
ולענין נשים הי’ דרכו של רבנו להשיב לשואלים שהמנהג במקומותינו היה שהנשים אינן מתענות כלל, ואף הנערות, מלבד תשעה באב ויוהכ”פ. אבל לאנשים אין להקל כלל בד’ תעניות ותענית אסתר יותר מהבמואר בפוסקים.
It is hard to criticize women for not fasting on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther when R. Shlomo Zalman Auerbach saw no problem with this practice.
As with R. Mazuz, R. Eliezer Shlomo Schik, here, uses the expression “4 fast days” and it refers to the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah and Ta’anit Esther. He notes that the practice in Breslov is that no women fast on these days. I have been told that among other hasidic groups there is variation. Some women fast on these days, others never fast, and some do not fast if they are married and of childbearing age. (In discussing unusual leniencies, there is no need to mention standard kulot that deal with pregnant and nursing women.)
R. Yohanan Wosner, a dayan in the Skverer community, writes that while some permit married women of childbearing age to forego the fasts (other than Tisha be-Av and Yom Kippur), there are those who permit even unmarried women to do so.[7]
In R. Simhah Rabinowitz’s Piskei Teshuvot, Orah Hayyim 550:1, he states that a few great figures (gedolei ha-dorot) were lenient and permitted all women of childbearing age to forego the fasts (other than Tisha be-Av and Yom Kippur). I must note, however, that none of the figures he refers to were halakhic authorities. The first source he cites was mentioned by me in the last post, note 13.[8] In it we see that the hasidic master R. Nathan David of Szydłowiec said that no women of childbearing age should fast, except for on Yom Kippur. The fact that he said that even on Tisha be-Av such women should not fast is, I think, quite radical. The passage also records a subversive comment from R. Ezekiel of Kozmir about how the Anshei Keneset ha-Gedolah, who instituted the fast days, are embarrassed now because they did not anticipate the much weaker recent generations. R. Ezekiel  The point of such a comment was presumably to “give cover” for those who find it difficult to fast and thus choose not to.
ושמעתי מחסיד ישיש א’ שנסע להרה”ק ר’ יחזקאל מקאזמיר ז”ל שהוא היה מקיל גדול בתעניות, ואמר שאנשי כנסה”ג שתקנו התעניות מתביישין על שלא הסתכלו בדורות אלו, וסיפר כמה ענינים מקולותיו שהיה קשה לי לכתוב, ובשם רבינו הקדוש ז”ל מפאריסאב שמעתי שאמר בזה”ל מוזהר ועומד אני מהה”ק ר’ נתן דוד ז”ל משידלאווצע לדרוש ברבים ששום אשה שראויה עדיין לילד לא תתענה כ”א ביום הקדוש, ולכן עכ”פ אדרוש זאת לידידיי.
The second source R. Rabinowitz cites is a report that R. Menahem Mendel of Kotzk said that with women one must be lenient when it comes to the fast days, as they need strength to give birth.[9]
שמעתי מהה”ג מהו”ר מאיר בארנשטיין ז”ל ששמע מפ”ק כ”ק מרן הקדוש זצוקלל”ה מקאצק דבאשה יש להקל בתעניות משום שצריכה כח להוליד בנים.
This is a very sensible statement which incidentally all poskim would agree with. But contrary to what R. Rabinowitz states, it says nothing about exempting women of childbearing age from any fast days. It only says that when dealing with such women the posek should be lenient.
The final source R. Rabinowitz quotes is from R. Ezekiel Halberstam of Shinova which was mentioned already.
4. R. Sadqa Hussein (1699-1772) was the leading rabbi in Baghdad in his day. He ruled that no pregnant women should fast on Tisha be-Av, as it was so hot in Baghdad that fasting created a situation of sakanat nefashot.[10]
5. Here is a fascinating section of a 1953 letter from Joseph Weiss to Gershom Scholem.[11] It provides evidence that there was a time that members of the Ruzhiner “royal family” did not complete the fast of Tisha be-Av.[12] Do any readers know anything about this?
 
It could be that this practice relates to the tradition that R. Israel of Ruzhin died at the premature age of 54 as a result of fasting on Yom Kippur. Ahron Marcus writes:[13]
הוא נפטר מצמאון הלב שנגרם לו, כעדות הרופא המפורסם מלבוב, ד”ר יעקב רפפורט, ביום הכפורים האחרון תרי”א, כאשר התגבר על הבולמוס של צמא והשלים את תעניתו, מבלי לגמוע טיפת מים במשך היממה. הרבנים הנוכחים, אשר מורי הרבי שלמה רבינוביץ זצ”ל גינה את מבוכתם, לא העיזו להתיר לו את השתיה, על אף הדין המפורש בשולחן ערוך במקרה כזה. הוא הסתפק בכך, שטבל את קצות אצבעותיו בקערת מים ונשם את ריח המים, ובזה הגביר את ענוייו. המסכנים לא הבינו, כי גופו של אותו צדיק, על אף כפיפותו המוחלטת לכוחות הנפש, היה נתון לחוקי טבע רגילים. הוא לא שב לאיתנו, ונסתלק בג’ מרחשון.
In discussing this story, R. Shlomo Yosef Zevin writes:[14]
ומכל הרבנים הגדולים שהיו שם לא עלתה אף על דעת אחד מהם, שאם הצדיק אמר כן, בודאי הוא מרגיש כי בנפשו הוא, ויש פקוח נפש בדבר. שתקו הרבנים ומכיון שלא התירו לו, סבל הצדיק, וקפצה עליו מחלת הלב, שקורין “הערץ-וועסער זוכט”, ומאנה להרפא. מחלתו נמשכה עד יום ג’ מרחשון, ונשמתו הטהורה עלתה אז לגנזי מרומים.
This is obviously an extreme example of being “frum” at someone else’s expense, in this case at the expense of literally his life.
Regarding R. Israel of Ruzhin, it is also recorded that he said that if someone feels a little bit weak he should not fast.[15]
וכשם שמצוה לשמור ישראל מעבירה כן מצוה ליזהר לכל איש אם יש לו מעט רפיון כח שלא יתענה.
It is not clear if this advice refers to all fasts, including Yom Kippur and Tisha be-Av.
Since the above-mentioned permission to eat on Tisha be-Av – and no doubt this also applied to the other fast days aside from Yom Kippur – was reserved for members of the Ruzhin “royal family,” it reminded me of a passage in R. Moses Sofer, Hatam Sofer al ha-Torah, vol. 2, p. 165a (haftarah for parashat Pekudei). The Hatam Sofer states that in theory, if one is able to focus all of his intentions on the glory of God, without getting any physical benefit, then it would permissible to eat on Yom Kippur. But he adds that this is something that only gedolei Yisrael can accomplish.
דודאי לאכול ביה”כ לשם מצוה אם אדם יכול לכוון כל מחשבתו לכבוד ה’ בלי שום כונה אחרת להנאת הגוף אזי היא צורך גבוה כמו קרבנות נשיאים ועוד טוב ממנו ויפה דנו ק”ו אך מי יכול לעמוד בזה כ”א גדולי ישראל שהרי משום כך ס”ל לאבא שאול [יבמות לט ע”ב] מצות חליצה קודם למצות יבום לרוב העולם שאינם יכולי’ לעמוד על מחשבתם שלא לכוון להנאת הגוף.
6. R. Joseph Mordechai Yedid Halevi, Yemei Yosef (Jerusalem, 1913), vol. 1, Orah Hayyim, no. 9, states that scholars and melamedim, if their fasting will affect their learning or teaching, are not obligated in any of the fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av. He says that his ruling is halakhah ve-lo le-ma’aseh.
7. The practice in Stockholm used to be that the community ended the fast of the 17th of Tamuz nine and a half hours after hatzot, which is before it is dark. This practice was defended by R. Benjamin Zvi Auerbach in his Nahal Eshkol, Hilkhot Tisha be-Av, p. 16 n. 1. I have heard from R. Chaim Greisman, the Chabad rabbi in Stockholm, that today they end the fast of 17th of Tamuz when it is dark. According to the times provided on www.chabad.org, in 2018 this will be at 11:38pm, with the fast beginning that morning at 12:51am (alot ha-shachar).[16] R. Michael Melchior, the chief rabbi of Norway, informs me that they also end the fast at darkness. This means that in 2018 in Oslo the fast of the 17th of Tamuz will end at 12:19am, with the fast beginning at 1:20am.[17]
R. Aaron Worms, Meorei Or, vol. 4 (Be’er Sheva), p. 14b, writes as follows about the northern European countries:
וכבר שמענו שהקילו רבנים קדמונים במדינו’ ההם לסיים תעניתם בצום הרביעי וצום החמישי בעוד היום גדול בשעת חשיכה לרוב גלות ישראל ואף שתענית שלא שקעה עליו חמה לאו תענית שאני התם שמעקרא לא קבלו יותר מרוב ישראל.
Notice how he also refers to ending Tisha be-Av (tzom ha-hamishi) when it is still daylight. The justification he offers is the same as was later given by R. Auerbach, but R. Auerbach’s justification was only stated with regard to the 17th of Tamuz, not Tisha be-Av.
8. R. Ernst Gugenheim, Letters from Mir (New York, 2014), p. 106, wrote as follows in 1938:
Tomorrow [the day before Purim] will be a day of fasting. Here [in the Mir Yeshiva], they are rather meikil with respect to this viewpoint, and many bachurim, too weak, do not fast completely. It is true that every day for them is a day of half-fasting, such that they are quite weakened.[18]
9. R. Mordechai Eliyahu ruled that a pregnant or nursing woman can break her fast on Tisha be-Av if she is having difficulty fasting, and she does not need to ask a halakhic question. Rather, she is to determine herself if it is too difficult for her.[19] In 2007, because it was very hot on Tisha be-Av, R. Eliyahu ruled that no pregnant women needed to fast.[20]
10. R. Shmuel Salant was very liberal when it came to the fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av. If someone merely said that he was thirsty and wished to drink, R. Salant would immediately tell him to do so. If someone told R. Salant that fasting was difficult for him, R. Salant would permit him not to fast, and he did not ask for any particulars from the questioner. This was based on a teaching he had from R. Isaac of Volozhin, “that one safek sefeka related to pikuah nefesh pushes aside many fasts.”[21] Once, on a fast day between minhah and maariv, he heard someone say that he was thirsty and was waiting for maariv so that he could drink. R. Salant immediately got the man a cup of water and told him to drink it.[22]
A similar approach is recorded with regard to R. Meir Shapiro[23].
והיה אומר כי בדורות החלשים כבימינו כל מה שאוכלים הוי ככדי חייו, וצום הוי כסכנה לאנשים רבים, ולכן התיר להרבה לאכול בימי צום.
11. R. Haim Ovadia, a contemporary liberal Orthodox rabbi, argues that the minor fasts (which include all fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av) are optional in today’s day and age. See his discussion here. He concludes his analysis as follows:
In the current state of the Jewish people in Israel and abroad, the Talmudic rule demands that fasting on the minor fast days should be optional, and according to Ha’Meiri, fasting would even be forbidden, maybe because it shows lack of gratitude to God. For that reason, one who chooses not to fast on these days cannot be considered one who breaches the law, and can definitely rely on the ruling of Rashba. Hopefully, in the coming years, more and more individuals will choose to acknowledge the fact that we leave [!] in better times and develop a more positive worldview, and as a result maybe persuade the rabbinic leadership to reassess the situation and leave us with only two fast days, Tisha Be’Av and Yom Kippur, thus making those two much more meaningful.
12. R. Herschel Schachter, Nefesh ha-Rav, pp. 261-262, writes:
כשהורי רבנו התחתנו, שלח הגר”ח להודיע להכלה מרת פעשא שא”צ להתענות ביום חתונתה, כי כך היה דן כל אדם בזה”ז כחולה שאב”ס, שא”צ להתענות בשאר תעניות [ואפי בט’ באב, כדעת המחבר (תקנ”ד ס”ו) והאבני נזר (חאו”ח סי’ תכ”ט), ודלא כדעת הט”ז (שמה סק”ד), (כן שמעתי)] חוץ מביוה”כ. . . . נהג רבנו להתענות בכל התעניות, ואפילו ביאה”צ.
R. Schachter cites R. Chaim Soloveitchik as saying that today everyone is regarded as suffering from a non-life-threatening illness and thus there is no obligation to fast other than on Yom Kippur. He adds that R. Joseph B. Soloveitchik did not follow this view but fasted on all the fast days, including when he had yahrzeit.
This is a radical view, as I do not know anyone else who stated that other than Yom Kippur, there is no longer an obligation to fast, even on Tisha be-Av. I must note, however, that there is no real source for this report in the name of R. Chaim. I spoke to R. Schachter about this and he told me that there is also a story that R. Chaim left a will stating that people should not fast on Tisha be-Av. Again, there is no source for this report, and like many such stories it is hard to know if there is any truth to it. Had R. Chaim felt strongly about this matter he could have announced his supposed view to his community, but he never did so.
There is something else that should be mentioned in this regard. The late Professor Aaron Schreiber told me that he heard from R. Simcha Sheps, who studied in Brisk, that one day on the 17th Tamuz he visited the Brisker Rav, R. Isaac Zev Soloveitchik, in Jerusalem. He entered the Brisker Rav’s home and found him at the table eating! It is hard to know how much faith we can put in such a report as with the passage of time people’s memories can change. Someone I know was told by R. Ahron Soloveichik that the Brisker Rav ate on Tishah be-Av, but this was for a medical reason, not because of any halakhic rationale regarding the current binding nature of the fasts.
13. The Ben Ish Hai, parashat Shoftim (first year), no. 17, rules that a groom – the same would apply to a bride – within the week of his wedding does not fast on Tzom Gedaliah, 10th of Tevet, Ta’anit Esther, and 17th of Tamuz. [24] He adds this was the practice in Baghdad.[25] (The exemption from fasting on Ta’anit Esther is mentioned by many others.[26])
R. Ovadiah Yosef is more stringent in this matter. He states that only if the 17th of Tamuz is pushed off to Sunday (and this would apply to the other fasts as well), then the bride and groom do not need to fast.[27]
R. Elijah Mani, another Baghdadi, records an additional liberal opinion (which he himself does not accept) in line with what the Ben Ish Hai wrote.[28]
נשאלתי אם החתן חייב להתענות [בעשרה בטבת]. ואני שמעתי ממורי הי”ו [הרב עבדאללה סומך] ששמע מהרב הגדול משה חיים זלה”ה, שאומר לחתן כרצונו אם תרצה להתענות ואם תרצה שלא להתענות.
14. R. Shmuel Wosner, Shevet ha-Levi, vol. 8, no. 261, states that someone who flies from Israel to the United States on a fast day such as the 17th of Tamuz does not need to wait until it is dark in the United States in order to break his fast. Rather, he can break the fast at the time that it is over in Israel. Since R. Wosner writes ביום תענית וכמו בי”ז בתמוז  I assume that he excludes Tisha be-Av from this lenient ruling.[29]
15. In my post here I discussed the original halakhic approach of R. Yitzhak Barda. When it comes to the fast days he also has an original perspective in that he holds that on Tzom Gedaliah, 10th of Tevet, Ta’anit Esther, and 17th of Tamuz, one can break the fast at sunset rather than waiting until darkness, which is the standard practice. See here. This is a more lenient position than his earlier approach found in his Yitzhak Yeranen, vol. 3, no. 20 and vol. 5, no. 41, where he only permits one to break the fast of the 10th of Tevet at sunset when the fast is on Friday.
16. In Teshuvot ha-Geonim: Shaarei Teshuvah, no. 325, the following appears:
זקן חלש שהיה מתענה ובתוך התענית שעבר עליו רובו של יום בתענית וכבר בא לידי חלישות בענין שחושש לסכנה מאכילין אותו אפילו ביום כיפור ולא שבקי ליה דימות וגמרינן מההיא עוברה דהריחה כו’ כ”ש אם הוא זה זקן נכבד שאם ימות ויסתכן על תענית זה יהיה הפסד לרבים.
This geonic responsum has been cited numerous times and no one saw anything problematic with it. However, in 1995 R. Yehiel Avraham Silber published his Birur Halakhah: Telita’ah, and he has a different perspective.[30] He states that “there is no doubt” that this responsum is a forgery. His reason is that nowhere in halakhic discussions of pikuah nefesh is consideration ever given to whether a person is “honorable”. Yet in the geonic responsum it speaks of a זקן נכבד as a factor to be considered in permitting someone to break his Yom Kippur fast, as his life is not just an individual matter but is of importance to the community as a whole.
R. Silber writes:
תשובות הגאונים שערי תשובה נדפס לראשונה בשאלוניקי בשנת תקס”ב – תקופת הנסיון של עקירת התורה על ידי זיופים; סמוך לזה בשנת תקנ”ג יצא לאור לראשונה הספר שכולו זיוף בשמים ראש.
I think all readers can see that his argument has no basis whatsoever. Furthermore, the appearance of Besamim Rosh, a rabbinic forgery published by a maskil in Berlin in 1793, has absolutely nothing to do with a volume of responsa published in 1802 Salonika, a place far removed from any Haskalah influence. R. Silber’s claim is so unreasonable that I would never even refer to it in an academic article, and only mention it here as another curiosity from the world of seforim.
17. Here is a fascinating text that was called to my attention by R. Chaim Rapoport. It appears in R. Samuel Elijah Taub’s Imrei Esh (Jerusalem, 1996), p. 186, and has been subsequently included in other works.
 
R. Taub, the Modzitzer Rebbe (1905-1984), states that his forefather, R. Ezekiel of Kozmir (1772-1856), was lenient with all the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av.[31] He then says that R. Ezekiel was very opposed to Tzom Gedaliah, and used to say that in Heaven Gedaliah is embarrassed that they established a fast day in his memory. Earlier in this post I cited a passage from R. Abraham Yelin that mentions how R. Ezekiel said that Anshei Keneset ha-Gedolah are now embarrassed for having instituted the fast days (see the source in n. 8). R. Yelin also writes that “it is difficult for him to record” some of R. Ezekiel’s leniencies regarding the fast days.[32]
R. Ezekiel’s opposition to Tzom Gedaliah was such that in his beit midrash it was declared that whoever wishes to fast on this day should leave Kozmir. We can thus assume that none of R. Ezekiel’s followers fasted on Tzom Gedaliah. Does anyone know if this antinomian view about Tzom Gedaliah continued among his descendants, which include the rebbes of Modzitz?
18. There is a joke in the “frum” world which goes as follows: There are three reasons not to fast on Tzom Gedaliah.
            1. It is a nidcheh (as he was killed on Rosh ha-Shanah).[33]
            2. Even if he was not killed he would not have been alive today.
            3. He would not have fasted for me if I was killed.
While this is only a joke, R. Ephraim Bilitzer records that it was widely reported that certain hasidic rebbes said that Gedaliah was troubled in heaven by the fact that thousands of Jews fasted on his account.[34] Therefore, followers of these hasidic rebbes did not fast on Tzom Gedaliah. R. Bilitzer finds it hard to believe such stories, but after what we have seen with R. Ezekiel of Kozmir, it is obvious that, at least with regard to R. Ezekiel, this was indeed the case.
Would R. Ezekiel, or any other hasidic rebbe who told his followers not to fast on Tzom Gedaliah, be impressed by R. Bilitzer’s very non-hasidic objection?
הלא דין הוא בש”ע להתענות ומה זה שנהגו שלא להתענות נגד הש”ע
After all, the Shulhan Arukh also gives the times for prayer, and a number of hasidic rebbes ignored these as well.[35]
In general, it should not surprise us to find hasidic rebbes with lenient approaches to fast days. R. Bilitzer himself informs us that R. Yissachar Dov Rokeah, the Belzer Rebbe, told his followers who were with him for the High Holy Days that anyone who felt the least bit weak on Tzom Gedaliah should immediately eat. This is a very lenient approach, and if followed by the Jewish world at large it would mean, I think, that not many teenagers would fast on this day. While fasting gets easier as one gets older, my experience has been that most teenagers find it at least a little bit difficult to fast.
The following story, about R. Solomon of Radomsk, even shows great leniency with regard to Tisha be-Av. I am sure readers will wonder why R. Solomon thought it was necessary for people to drink when the fast was just about over. If he wanted people to break the fast, why not have them drink earlier in the day?[36]
היה נוהג להקל בתעניות. פעם אחת, בערב תשעה באב ארעה שרפה בבית בנו, והיו הכל טרודים בכבוי השרפה. לפני גמר התענית, בשעת בין השמשות, הלך אל הבאר, הסמוכה לבית המדרש, וצוה לכל אחד לשתות מים.

Here is another interesting passage, from R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim, p. 13b, no. 44:

It states that R. Mordechai of Nes’chiz used to pray minhah when it was already dark. However, on the 17th of Tamuz he finished maariv when it was still light. It is true that this text does not mention actually eating when it was still light, but isn’t that the implication of the passage? What else could it be coming to tell us, without having to be too explicit? I can’t imagine that it means that they finished maariv early so that people could go home and be ready to eat as soon as the fast was over.
It was not only hasidic rabbis who had such a liberal perspective (and I have already referred to R. Chaim Soloveitchik). Here is a story that was told by a hasidic rabbi to the grandson of R. Baruch Bendit Gliksman.[37] (R. Baruch Bendit was a misnaged.[38]):
פעם ישבתי ביום תענית בליטומירסק ולמדתי יחד עם בן גיסי, האדמו”ר רבי חנוך העניך מאלקסנדר וחתן גיסי, רבה של לודז הג”ר יחזקאל נומברג. נכנס אלינו זקנך הג”ר בנדיט מלאסק ומיני מזונות בידו, דורש מאתנו כי נטעום מעט ונפסיק את התענית, אמר: “מובטחני כי תהיו פעם מורי הלכה בישראל, לכן עז רצוני כי תלמדו להקל בתעניתים”.
Returning to Tzom Gedaliah, I found an interesting passage in R. Yitzhak Meir Morgenstern’s She’erit Yaakov on Tractate Megillah.[39] He writes:
וראיתי דיש אנשים שנהגו להקל בצום גדליה כשנוסעים בדרך, ותמהתי עליהם איה מקורם.
R. Morgenstern is not referring to Modern Orthodox people. He is referring to those in his own hasidic circle, and he tells us that among them there are some who do not fast on Tzom Gedaliah when they are traveling. He wonders what the source for this practice is and is not able to find a good justification. For the purposes of this post, however, the very fact that he acknowledges the existence of a laxity when it comes to Tzom Gedaliah is significant.
R. Raphael Aaron Ben Shimon (1848-1928), the chief rabbi of Cairo, also speak of laxity regarding the fast days other than Tisha be-Av and Yom Kippur.[40] However, unlike R. Morgenstern, he was referring to a traditional Sephardic community rather than a haredi population.
בעון פשתה המספחת להקל בתעניות הצבור חוץ מט’ באב ויוה”כ
I think R. Ben Shimon’s description is also applicable to many in the Modern Orthodox world, at least in the United States. That is, while they are careful to fast on Yom Kippur and Tisha be-Av, this is not the case regarding the other fast days. But unlike what we have seen with R. Morgenstern, no one would think to ask if there is any halakhic support for this. Even those who eat on the fast days know that their behavior is not in line with halakhah.[41]

 

 

[1] I mention the source since I was surprised that the OU would post an article written in “yeshivish” rather than converting it to standard English.
[2] Otzar ha-Berit (Jerusalem, 2002), vol. 1, 5:2.
[3] She’elot u-Teshuvot Rabbi Akiva Yosef, vol. 1, no. 174.
[4] See Minhagei Rabotenu ve-Halikhoteihem (Jerusalem, 2009), p. 317, citing the book Elef Ketav, no. 671:
החת”ס זלה”ה אמר, אם היה בכוחו היה מבטל כל התעניתים זולת ת”ב ויוה”כ.
Megillah 5b states that R. Judah ha-Nasi wished to abolish the fast of Tisha be-Av but the Sages disagreed. Another version recorded ibid., is that he only wanted to abolish Tisha be-Av if it was postponed to Sunday, but the Sages disagreed.
[5] Yalkut Ohev Yisrael (Jerusalem, 1998), p. 124.
[6] R. Israel of Ruzhin, Irin Kadishin, parashat Va-Yikra (p. 19a). When the text mentions abolishing “the fasts”, I don’t think it is merely referring to individual fasts that pious people undertake, as the term “abolish” would not seem to fit in that context.
[7] Hayyei ha-Levi, vol. 6, Orah Hayyim no. 95. It is interesting that some treat unmarried women with more leniency than men, because when it comes to the fast of the 20th of Sivan, commemorating the Chmielnicki massacres, Shaarei Teshuvah, Orah Hayyim 580:1, writes:
שמעתי בימי חרפי שנכתב בפנקס הארצות שהגזרה היא לבן י”ח בזכר ולבת ט”ו בנקבה.
For some reason, when it came to the fast of the 20th of Sivan the rabbis wanted 15-year-old girls to fast, but boys were only supposed to do so from the age of 18.
[8] R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim (Petrokov, 1912), pp. 13b-14b.
[9] R. Abraham Pitrokovski, Piskei Teshuvah (Jerusalem, 2001), no. 88 (Hilkhot Ta’aniyot, p. 88).
[10] See R. Hussein, Tzedakah u-Mishpat (Jerusalem, 1978), p. 10.
[11] Gershom Scholem ve-Yosef Weiss: Halifat Mikhtavim 1948-1964 (Jerusalem, 2012), p. 102.
[12] Rabbi and Mrs. Samuel Sperber, mentioned in the letter, are the parents of Professor Daniel Sperber.
[13] Ha-Hasidut, trans. M. Shenfeld (Tel Aviv, 1954), p. 223. See also R. Yissachar Tamar, Alei Tamar, Yoma, p. 396, who records in the name of the Rebbe of Husiatyn a different version of what R. Israel did with the water placed before him.
לרה”ק מריזין היתה לו דלקת גדולה בפיו וביחוד על השפתיים מתוך הצימאון הגדול, והעמידו לפניו קערה עם מים קרים כדי ששפתיו יתקררו מעט ע”י האדים היוצאים ממים קרים.
[14] Sipurei Hasidim (Tel Aviv, 1957), vol. 2, p. 85.
[15] Irin Kadishin, parashat Va-Yikra (pp. 19a-b).
[16] This time for alot ha-shahar is accompanied by the following note: “On this date at this location the sun does not set far enough below the horizon to use the standard calculation. The Chabad custom is to use Chatzot for this time.”
[17] These times were given to me by R. Melchior. Chabad’s site has the fast in Oslo ending at 12:18am (one minute earlier than R. Melchior) and beginning at 1:20am (the same time as R. Melchior). There are significant differences between these times and the times that appear on the popular myzmanim.com. On the latter site it says that this year in Oslo the fast begins at 2:48 am, which is significantly later than the official community practice and the Chabad practice. Myzmanim.com states that the fast ends according to R. Tukatzinsky at 12:34am, which, we are told, is the emergence of ג’ כוכבים בינונים. This is a later time than that of R. Melchior and Chabad. For Oslo, myzmanim.com does not give a time for the end of the fast according to R. Moshe Feinstein.
There are also divergences when it comes to Stockholm. As noted, the Chabad site has the fast of the 17th of Tamuz this year beginning at 12:51am and ending at 11:38pm. Myzmanim.com has the fast beginning at 2:25am and ending at 11:45pm according to R. Tukatzinsky and at 12:09am according to R. Moshe Feinstein.
Readers can correct me if I am wrong, but I do not think that people who will be in Oslo or Stockholm on the 17th of Tamuz (or any other day for that matter) are halakhically permitted to rely on what appears on myzmanim.com in opposition to the local community’s practice.
[18] Among other passages that readers will find interesting is p. 160:
I have already gedavent [prayed] and listened to the weekly Inyan of Reb Chatzkel – Yechezkel [Levenstein]. He has already spoken very often against the datsche = vacations, wanting only the weak or sick bachurim really to go rest, but I observe he has not had much success in this respect and that there will be exactly the same number leaving. On the other hand, the yeshiva had gotten into the habit of rowing on the lake – but a single Inyan sufficed to bring an end to this custom from one day to the next – which constituted in a way a chillul Hashem, because in doing it the bachurim put themselves in the same category as the town people. Yet, is it not correct that, since the Torah is different from everything that exists, a ben Torah is distinguished by his behavior from his entire entourage? In Yiddish, it’s much better. I am sure that on my arrival in Mir, I would not have been able to understand that it was base to ride a bicycle or to go rowing. It is obvious that these restrictions are only valid here in this place, but you can also see how much the städtische [city dwellers] feel respect or anger to the yeshiva-leit.
On p. 96 he writes: “Our milk is purely Jewish milk, but the butter comes from goyim and is subject to no shemira of any sort.”
[19] R. Moshe Harari, Mikraei Kodesh: Hilkhot Ta’aniyot, p. 220 n. 6.
[20] R. Harari, Mikraei Kodesh: Hilkhot Ta’aniyot, p. 221 n. 7.
[21] Aderet Shmuel (Jerusalem, 2014), p. 145.
[22] Ibid., p. 146.
[23] R. Natan Lubert, She’erit Natan (Ashdod, 2013), p. 147.
[24] R. Solomon Laniado of Baghdad found the Ben Ish Hai’s position so astounding that he claimed that there is a printing error, and the text should be corrected to say that the groom needs to fast on all days except for Ta’anit Esther. See his letter in R. Yitzhak Nissim, Yein ha-Tov, vol. 2, Even ha-Ezer no. 2. (The title of R. Nissim’s book is often pronounced Yayin ha-Tov, but that is incorrect. See Song of Songs 7:10.)
[25] The Ben Ish Hai’s testimony about the practice in Baghdad is problematic, as his contemporary, R. Elisha Dangor, writes that the practice in Baghdad is that the groom does fast in the week of his wedding, with the exception of Ta’anit Esther. See Gedulot Elisha (Jerusalem, 1976), Orah Hayyim 549:5. R. Ovadiah Yosef, Halikhot Olam, vol. 2, p. 211, cites the Ben Ish Hai’s student, R. Joshua Sharbani, who says that the because the Ben Ish Hai was so busy and involved in Torah study, he is not such a reliable source for the practices of Baghdad.
שהרב בן איש חי לא היה בקי כל כך במנהגי בגדאד לרוב טרדתו ושקידתו בתורה
This is quite a surprising this to say, as the Ben Ish Hai lived in Baghdad so how could he not be aware of things? Yet R. Ovadiah Yosef finds support for R. Sharbani’s comment in a responsum of R. Hayyim Joseph David Azulai, Hayim Sha’al, vol. 2, no. 35:2. R. Azulai cites a few examples where R. Joseph Karo testifies as to what the accepted practice was, and yet we have evidence that contradicts what R. Karo states. R. Azulai explains the reason for R. Karo’s mistake:
ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כן
[26] See R. Ovadiah Yosef, Yehaveh Da’at, vol.2, no. 78.
[27] Yehaveh Da’at, vol. 3, no. 37. In Yalkut Yosef: Kitzur Shulhan Arukh 265:13 (מילה במועדי השנה), it states that a groom can only eat on the pushed-off fast day after hatzot.
[28] Ma’aseh Eliyahu (Jerusalem, 2017), no. 119.
[29] In an earlier responsum, Shevet ha-Levi, vol. 7, no. 76, he does not say to break the fast when it is over in Israel. Rather, he says that one can break the fast when one feels weak.
[30] See Birur Halakhah: Telita’ahOrah Hayyim 618.
[31] It is interesting that he quotes R. Ezekiel as saying something very similar to what I cited earlier in this post from R. Abraham Joshua Heschel of Apta:
בשחור מי יכול לאכול – והכוונה היתה לתשעה באב שהוא יום חורבן ואבילות, ומי יכול אז לאכול. ובלבן מי צריך לאכול – היינו ביוהכ”פ ומי צריך לאכול, הרי בני אדם כמלאכים.
[32] Yelin, Derekh ha-Tzadikim, pp. 13b-14a.
[33] This is how the joke was told to me. While many indeed assume that Gedaliah was killed on Rosh ha-Shanah, Maimonides believes that he was killed on the third of Tishrei. See Mishneh Torah, Hilkhot Ta’aniyot 5:2.
On the assumption that he was killed on Rosh ha-Shanah (which is the dominant opinion), and the fast day was pushed off from its actual date, does this mean that every year Tzom Gedaliah has the status of a pushed-off fast day, with the various leniencies that go with it? Most say no, but there are some who say yes. R. Yair Rosenfeld has recently discussed the matter in Ha-Ma’yan 56 (Tishrei 5777), and he concludes (p. 18):
לאור זאת, יולדת במקום שמנהג הנשים לצום בד’ צומות יכולה להמנע מהצום, וכן אבי הבן, ובצורך גדול אף הסנדק והמוהל, מתענים ולא משלימים. כן יש להוסיף שאף חתתן בשבעת ימי המשתה יכול להקל בצום זה כדינו בצום נדחה.
[34] Yad Efraim (Tel Aviv, 1970), no. 29 (p. 206, third numbering). This book is found on Otzar ha-Hokhmah together with many other books from R. Bilitzer. It is worth noting that most of his books on Otzar ha-Hokhmah, including six volumes of responsa, are still in manuscript. It appears that there is no money to prepare these works for publication, and they were therefore put on Otzar ha-Hokhmah in manuscript form. Fortunately, his handwriting is easy to read.
[35] The other objection of R. Bilitzer is that Tzom Gedaliah is not on account of the death of Gedaliah per se, but due to what befell the Jewish people in the Land of Israel as a consequence of his death. Even if this is correct, R. Bilitzer’s anger with the reported hasidic flaunting of Tzom Gedaliah apparently caused him to exaggerate somewhat. In his defense of fasting on Tzom Gedaliah, R. Bilitzer states that what happened to the Jews after Gedaliah’s death “was like the destruction of the Temple.”
Furthermore, it seems that the fast has more to do with Gedaliah the individual than R. Bilitzer is willing to acknowledge. I say this because some authorities have pointed to leniencies with regard to Tzom Gedaliah precisely because it is a pushed-off fast (i.e., it does not take place on the day of the event it commemorates). This shows the centrality of Gedaliah the individual and the importance of the day of his assassination to the fast. If the entire focus was on what befell the Jewish people after his death, the actual date of his death, and the resulting issue of a pushed-off fast, would not have any real significance.
I cannot locate the source at present, but Gerson Cohen, chancellor of the Jewish Theological Seminary, had no liking for Tzom Gedaliah. He wondered why a fast was declared in memory of a man he called “a Quisling.” Yet if Gedaliah is to be regarded as a Quisling, does that make Jeremiah, who told the Jewish people to accept Babylonian rule, a “Tokyo Rose”?
[36] Moshe Tzvi, “Ha-Tiferet Shlomo” me-Radomsk (Bnei Brak, 1989), p. 182.
[37] Yehuda Leib Levin, Beit Kotzk (Jerusalem, 1959), vol. 2, p. 159.
[38] See Pinhas Gliksman, Ir Lask ve-Hakhameha (Lodz, 1926), p. 43.
[39] There are actually two such volumes. I am referring to the first one that appeared (it has no date), p. 32.
[40] Nehar Mitzrayim (Jerusalem, 2007), Hilkhot Tefillin, no. 4 (p. 14).
[41] The one exception to this generalization would be the congregants and followers of R. Haim Ovadia. As we have seen in this post, R. Ovadia claims that the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av are not obligatory. Thus, his congregants and followers would not regard eating on these fast days as deviant. As far as I can tell, no other liberal Orthodox rabbis have adopted R. Ovadia’s position.



אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

Note: This post is an updated version of this one from 2013.

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת
ספר תורה של ימים נוראים
*
מאת: אליעזר יהודה בראדט
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה
הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י”ג מידות
בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאמרן.
אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי
בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי
ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח
החזן באמירת ‘שלש-עשרה מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב
שליט”א שאין לאומרם בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי,[1] וסיפר כי
אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק
לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על
כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של
הרב בעניין זה.[2]
מתוך
כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י”ג מידות
בחודש
הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת ‘שלוש עשרה מידות’ הרבה פעמים גם
בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות
אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו”ב). מתוך ייחודיותה של
תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי’ סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו
בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4] אם היא
נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5] באיזה אופן
צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6] ועוד כיוצא
בהן.[7]
ב’חמדת
ימים’, קושטא תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב
זצ”ל כתב שכל המתענה בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה
בעת פתיחת ההיכל הי”ג מידות ג’ פעמים”[8].
כפי
שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי
האריז”ל הללו מקורם ב’שלחן ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקראקא
ת”ך[10].
ומשם העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה
בשנת תמ”א[11]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. ובעקבותיו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[12], וגם בספרו
‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[13]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם
בחיבור ‘נגיד ומצוה’ לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי
כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר”ח
אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת שיתן לו כפרה
וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז הי”ג מדות רחמים
שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים… יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב
ר”ה סי’ יג בפירושו.[16]
ומשם
העתיקו בקצרה ר’ אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה
לאחר פטירתו בשנת תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח,[17] ובעקבותיו
ב’באר היטב’ הלכות עשרת ימי תשובה[18] וב’משנת
חסידים’ לר’ עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות
אלו עולה כי רק מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת
ס”ת[20].
אמנם ר’ אפרים זלמן מרגליות כתב ב’שערי תשובה’: “ומ”ש [בבאר היטב] שיאמר
י”ג מידות ג”פ כו’ עיין לעיל שכתבתי שבפע”ח [שבפרי עץ חיים] איתא
ג”כ התפלה ג”פ ע”ש”.[21] הוא מפנה
לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי”ג מדות בהרבש”ע בשעת הוצאת
הס”ת כתב בפע”ח וז”ל מצאתי במחזור של מורי ז”ל כתב
מבחוץ מכת”י מורי ז”ל ביום א’ דשבועות יקרא י”ג מדות
ג”פ ואח”כ יאמר רבש”ע מלא כל משאלות כו’ וכן יה”ר ויחזור
התפלה ג”פ ואח”כ יאמר ג”פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב’
ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו’ ע”ש…”.[22]
וכן
נמצא ב’שער הכוונות’: “וביום שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג
מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל משאלתי…”. העתיקו ר’
בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’. וכך נאמר גם ב’שער הכוונות’ לעניין ימים
נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז”ל כמנהג אשכנזים,
כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צום ישאל
האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס”ת ויקרא ג”פ יג מידות ואח”כ
רבש”ע מלא כל משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי
ולבני ביתי חיים טובי’ וארוכי’ בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלום ובהשקט
ובבטח’ ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר
עונותינו ואשמותינו אכי”ר ויזכור שאלתו ג’ פעמים וכן
במוסף ובמנחה כדי שישלי’ שאלתו ג”פ ותנתן שאלתו ויקרא ג”פ ואני
תפילתי.[23]
יש
לציין ש’שער הכוונות’ נדפס לראשונה בירושלים תרס”ב[24] ופרי עץ
חיים נדפס לראשונה בתקמ”ה.[25] ר’ אפרים
זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת
חכמי הקבלה
אמנם
ר’ יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה
ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושדבר זה אינו
מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27] המבוססות
בין השאר על החיבור ‘שער התפלה’ שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר’
עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין
לומר י”ג מידות ביום טוב
[28].
ואלה
דברי ר’ אליהו סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים
י”ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות,
דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם
אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל]
בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו…”[29]. אמנם ר’
עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר’ יעקב הלל גם בזה, שדעת
האריז”ל היא שיש לומר י”ג מידות ביו”ט ובימים נוראים בשעת הוצאת
ספרי תורה.[30]
שערי
ציון
לא
זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית
מדרשו של האריז”ל, ואילו חכמי דורנו – ר’ יעקב משה הלל ור’ עזריאל מנצור – כלל
לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז”ל.
ר’
נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב
ובשנית באמשטרדם תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת
יאמר י”ג מדות ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא
משאלותי לטובה…”[31]. ושם נמצא
תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י”ג מדות ג”פ.[32]
ר’ נתן
נטע הנובר היה תלמידו של ר’ חיים הכהן, תלמידו
של ר’ חיים ויטל,[33] וחיבורו
‘שערי
ציון’ מבוסס על דברי האריז”ל, כפי שנכתב בהקדמתו.
חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]
והוא אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון
חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון
וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת
לשם יחוד, סדר ק”ש על המטה, סדר
מלקות בערב יוה”כ, סדר התרת נדרים בערב ר”ה,
ועוד מנהגים שנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז”ל.
דברי
‘שערי ציון’ הובאו כבר בחיבור ‘חקי חיים’ לחתנו של המג”א: “התפילה הנזכר
בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי”ה, בשעת הוצאת ס”ת יאמר בכל עשרת ימי
התשובה בשעת הוצאת ס”ת (מקובלים)”.[35] וכ”כ רמח”ל
ב’קיצור הכוונות’ בהלכות ר”ה: “ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר
הי”ג מדות, והיה”ר הכתוב בשערי ציון…”.[36] וכ”כ
שם לענין יוה”כ.[37]
זה
המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר’ יצחק בער בסידורו: “שלש עשרה מדות ורבון
העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור כ”י ולא בדפוסים ישנים
אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער ג”[38].
וכ”כ בסידור אזור אליהו,[39]
ובסידור ‘עליות אליהו’.[40]
עוד
מקור קדום למנהג זה נמצא ב’מדרש תלפיות’ לר’ אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט, שם
כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות ובשבועות, י”ג מידות
ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[41]. [אבל יש
לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ”ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר’ חיים ליפשיץ בחיבורו ‘דרך חיים’,[42]
ובחיבור ‘מהדורא בתרא עבודת בורא’.[43]
במהדורה
השנייה של ‘עמק ברכה’, שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר’ אברהם הורביץ, באמשטרדם
תפ”ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר”ה ויוה”כ לאחר אמירת י”ג
מידות.[44] גם בדפוס
הראשון של ‘סידור שער השמים’, אמשטרדם תע”ז, המכונה סידור השל”ה, נמצא
בסוף שחרית של ר”ה נוסח אמירת י”ג מידות ג’ פעמים בתוספת תפילה (ונוסח
אחר ליו”ט),[45]
הדומה לתפילה של ‘שערי ציון’, אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה
כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג
גליציה
לאמירות
אלה, י”ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר’ אפרים זלמן מרגליות בחיבורו
‘שערי אפרים’:
ביום
טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש”ץ
מתחיל ה’ ה’ כו’ והצבור עונין אחריו[47] ואמר
ג”פ ואח”כ אומרים יה”ר הכתוב בסידורים ליו”ט ור”ה
ויו”כ המיוסד ממחזור האר”י ז”ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות
הארוכים הכתובים במחזורים… אבל בר”ה ויוה”כ אומרים אף שחל בשבת ויש
שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת
.[48]
וחזר
על דבריו בחיבורו ‘מטה אפרים’ לעניין ראש השנה:
מוציאין
ב’ ספרי תורות ואומרים י”ג מדות ג”פ ויש להתחיל מן ויעבור ד’ על פניו
וכו’. ואחר כך אומרים רבש”ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של
האר”י ז”ל. ואין להאריך בתפלות ויה”ר אחרים… ואם חל בשבת יש
מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס”ת יג מדות.[49] ורבים
נהגו לאומרם אף כשחל בשבת
[50]
וכן
בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת
ההוצאה או’ הצבור ויהי… ואחר… בריך שמיא… ואח”כ מתחיל הש”ץ ויעבור
ה’ ה’ ואח”כ או’ ה’ ה’ ג”פ… ויש שאין מתחילין ויעבור… ואח”כ
יה”ר הכתוב בסידורים לאומרו בר”ה וי”כ הועתק במחזור מהאר”י
ז”ל ואין לומר הנוסחות הארוכים…. ואף אם חל בשבת אומרים היה”ר אף
במקום שא”א בר”ה שחל בשבת
מ”מ ביוה”כ שכחל בשבת אומר’
אותו.[51]
מנהג
ליטא
ומכאן
למנהג הגר”א. ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“.[52] ונכפל
בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת ס”ת”.
בין בשבת בין בחול.[53]  מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ,
שהגר”א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי
אחר, ר’ יוסף גינצבורג, שבחיבורו ‘עתים
לבינה’ בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים “שאנו
נוהגין עד עתה על הרוב… וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין
וזאמוט…”.[54] הוא
מביא מנהג לומר י”ג מידות ג’ פעמים לר”ה, יו”כ וסוכות.[55] גם האדר”ת
בחיבורו הנפלא ‘תפלת דוד’ הציע תיקונים בנוסח התפילה[56] שאמרו אחר
אמירת י”ג מידות ביום טוב[57] ובנוסח
התפילה שאמרו אחר אמירת י”ג מידות בראש השנה.[58] מכל אלה
אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע”ט נמסר שאף
בר”ה שחל בשבת נהגו לומר י”ג מידות.[59] חכם ליטאי
אחר, ר’ יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י”ג מידות לא רק
בהוצאת ספר תורה: “יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל
יום
, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום
כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי…”.[60] אבל לא
ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל “כל יום”.
מכל
העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י”ג מידות בר”ה וביום הכיפורים נתקבל
בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר’ אברהם ברלינר: “דאמר’ בגמ’
ר”ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו’ לכן אנו אומרים שלש עשרה
מדות שיזכור לטוב”.[61]
אמירת
י”ג מידות ביו”כ שחל בשבת
כפי
שהבאתי לעיל, ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום
הכיפורים שחל בשבת
אפי’ לאלו שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת. וכפל דבריו
בספרו ‘שערי אפרים’.[62]
להלן
נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר’ חיים אלעזר שפירא נהג שבר”ה שחל
בשבת שלא לאומרה[63]
אמנם ביוה”כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64] ר’ נחמן
כהנא מספינקא הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב
האי גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[65]. ור’ חיים
עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: “אבל המעיין יראה
שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”.[66]
אמנם
יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על
אמירת סליחות וי”ג מידות הרבה פעמים[67] ואף בשבת,
לכן צ”ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר’ אברהם מסטרעטין נהג שלא
לומר י”ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו”ט שחל בשבת.[68] ב’קיצור
שלחן ערוך’ הל’ ר”ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג
ביוה”כ שחל בשבת.[69] ר’ אברהם
חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י”ג מידות בלוח שלו בר”ה ויוה”כ
אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70] וכך הוא בסידור
הרב בעל התניא, משנת תקס”ג.[71]
בקהילות
אלו נהגו לומר י”ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72] באניהאד,[73] בעכהאפען,[74] ברלין,[75] ובית מדרש
גבוה לייקווד.[76]
וכן נהג רי”י קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’ ביוה”כ.[77]
ר’
יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר”ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה”כ כתב:
“ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת”.[78]
כשנשאל
ר’ משה פינשטיין בעניין אמירת י”ג מידות כשיו”ט חל בשבת, שהרי במטה
אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: “בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא
לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי”ג מדות פחות, יותר
טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו”ט, דהנה לגבי ר”ה ויו”כ
מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו’ נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך
הסבר”.[79]
ר’
שריה דבליצקי מביא בחיבורו ‘קיצור הלכות המועדים’ את שני המנהגים,[80] אבל למעשה
כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת אומרים
י”ג מידות.[81]
וכן כתב רב”ש המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’
ספר שביעי (תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות
ותפילת ‘רבון העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב
שאין אומרים י”ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם
ר’ אברהם פפויפר הביא בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר
פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע
קהילות ובראשן ק”ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות
קדומים לאמירת י”ג מידת ואפי’ בשבת
בתשובה
שכתב ר’ משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא
מהאריז”ל, כתב כך: “על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר”ה
ויה”כ, לאומרם בשעת הוצאת ס”ת מן ההיכל… אם חלו י”ט הנ”ל
ביום ש”ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא… תשובה: כי הנה תפלת בריך
שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא”כ נכון וישר לומר התפלות בי”ט
שחרית כשחל יו”ט להיות בשבת”.[85]
מקור
קדום נוסף לאמירת י”ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו
במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה
ויה”כ אומרים י”ג מדות אפילו אם חלו בשבת…”[86]. בספרו
‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת: “…סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון
הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים…”[87]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים
אלו למהרש”א. לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג
מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[88]. אמנם יש
לציין לדברי ר’ מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן
המהרש”א:
של
נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים
וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל
המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים
הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף
כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר
התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על
אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל
חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א
ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…[89]
לאור
דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא
שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו
לאמרן גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
שאלת
צרכיו בשבת
כנראה
שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר
תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י”ג מידות בשבת[90]. עניין זה
רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי”ב
בזה:
לענין
מש”כ המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה
מ”ש שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’
טעמים, הא’ משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא
רה”ש כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר
א”כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה
שהוא יום הדין יש לאומרו, א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו,
והרמב”ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום
טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל
הראיות שהביא המ”א מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת
לפי מנהגם שנ”כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין
נו”כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות
שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת
שחל ביום טוב
… איברא הראיה שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת
שחל בר”ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’
תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו
מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר”ן והריב”ש משום
שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל
יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם
הרבון לדעתי.[91]
דעת
ר’ יעקב עמדין
בסידור ר’ יעקב עמדין, בהוספות
מכ”י, כתב לענין ראש השנה: “כשחל בשבת אין לאמרה”.[92] אמנם לא
כתב שום דבר לענין יוה”כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו”ת שאילת יעבץ:
ואולם
על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש”ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת
משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת
אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף
די”ט
וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה”מ, וכהג
נוסח בריך שמיה
, וכן תחנה שאומרים בשעת
הוצאת ס
ת ביט, עפ
האר
י זל
הית
שומה,
לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי”ח
דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא
דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ”ש
דכ”א
א’)
ש”מ, דמשום
טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון
דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף
כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו”ה, והשבתי
חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים
את ד’ יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו’. בלבד
שלא יאריך יותר מדאי בשוי”ט. ולא
יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות
של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י”ט
באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא
מעין יצירת היום בלבד והי”ט ימי הדין הם ג”כ…
ובתשובה הבאה כתב:
ועל
דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי
שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ”ו הה”ג
נר”ו
אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים
שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש”ק
ביציאת בה”כ… והתחנה
בשעת הוצאת ס”ת בי”ט. הייתי
ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור”ר
יעקב יושע זצ”ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב
לאמר אותם ומפי האר”י ז”ל ומיום ההוא והלאה הייתי
מתחיל לאומרם…[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין
לומר י”ג מידות בשבת כשחל בה ר”ה?
שתי
הערות
ר’
שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה
שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה
לענ”ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו’ אלא בשבת במנחה… שאילו היה אומרים אותו
תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א”נ י”ל שאפילו אם היו
אומרים אותו תמיד, מ”י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא
והיום נהגו לומר שניהם, וכ”כ בשערי אפרים… אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים
וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד
העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י”ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת
באמירה זו:
בהוצאת
ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות… ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט
בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י”ג
מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים
שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ”ע אם רשות להחמיר
דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור
אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב
ר’ זלמן גייגר ב’דברי קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני
לאמר י”ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו,
אך יעב”ץ כתב המנהג על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר
שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור
לכפלם”.[96]
ר’
יעקב אטלינגר מביא בספרו ‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה
נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים
י”ג מדות וג’ פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר
שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב
אלפס עכ”פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא
שייך הטעם שכתב רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל
ההלל כפול וגם לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק
בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים
שרי…”.
לאחר
שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני
דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא
פסוקי תורה וכתובים. וראי’ לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ
האר”י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה,
ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ
יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני
תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ”ד”.[97]
ר’
ישראל איסערלין מו”ץ בעיר וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל
בדרך אחרת: “ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר
דבי”ג מדות לא שייך כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד
פועל טוב ואחד רע וכי”ב מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם,
דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”.[98]
ויש
לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[99], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה.
מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת
ג”פ י”ג מדות ואח”כ יאמר בקשתו
. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק
של י”ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים.
יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה.
אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל
ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים
לומר ה’ הוא האלהים ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת
בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו
היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק
ה’ הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן
חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם
יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל
כחלי נר”ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו
נהגו לומר י”ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת
יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’
חיים מפרידברג אחי מהר”ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף
על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך
הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו
עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה
אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם
עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו
הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע
בחיבורו צרור המור:
והנה
בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא
את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא
והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי
אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן
חוזרות ריקם, שנא’ הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים
בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר
הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על
מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל
אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את
אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו
עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה’.[102]
נספח: התייחסויות שאינן
מפורשות – יחסו של המג”א ל
שערי
ציון
[103]
אצביע על כמה התייחסויות של
המג”א
לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג
תכ”ב
הדפיס ר’ נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע ‘שערי
ציון’, ושנית באמשטרדם תל”א.
ספר זה נזכר במפורש במג”א פעם אחת בלבד – בסי’ א
ס”ק
ד:
המקובלים
האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי… ועסי’ קל”א
ס”ב. ובגמרא
דילן לתי’ הראשון… ועיין בזוהר ויקהל ע’ שמ”ב
דלעולם חשבינן הלילה לי”ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על
גב דלענין תפלה אינו כן. כמ”ש
סי’
רל”ג. וככ
שערי ציון
.
‘שערי ציון’ לר’ נתן
הנובר, שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי
שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג”א
ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר
הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד? קושי
זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג”א
היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג”א
מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זו לא
קשה מידי.
ועדיין
יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלא לנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי’ רלט
כתב המג”א: 
יש
נוהגין לומר וידוי ש”מ קודם השינה ונל
שאינו נכון
דאמרינן בברכות דף ס’ שלא
לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו’ דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית’ דף
י”ט…
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב’סדר
ותיקון קריאת שעל המטה’ (מאת ר’ יהודה
הכהן מחבר ‘תיקוני שבת’, פראג שע”ה) וב’שערי
ציון’. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו
של ‘שערי
ציון’ הוא ‘סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה’.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג”א
בהקדמה לסי’ תרסד:
נוהגין
ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש”ל) וכבר
נדפס הסדר
. ועמ”ש סי’ תצ”ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש
ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות
נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר
הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס? בין השאר נדפס ב’תיקוני
שבת’
וב’שערי
ציון’, ומכל מקום לא הפנה אליהם המג”א
ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות
שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו
בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג”א
התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג”א
לתענית ערב ר”ח:
א.   
בסי’ תיז ס”ק ג:
“נהגו קצת להתענות ערב ר”ח…”.
ב.    
בסי’ תקסו ס”ק ד:
“והאידנא נהגו קצת להתענו’ בכל ער”ח וקורין בתורה…”.
בשני המקומות אינו מזכיר את
סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר ‘שערי ציון’, אלא
שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו
בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב
בכתבים שהאר”י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד’ מלקיות… ובמקצת
ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן
.
איזה הם אותם “מקצת
ספרים חדשים” בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי
שניתן לנחש, ב’שערי ציון’ מאריך
בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג”א: “ולא
הועילו כלום בתקנתן”.[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית
של המג”א על הנהגות קבליות, אך
מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה
זו אינו מביא את ‘שערי ציון’ אלא פעם אחת בלבד.

* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי
‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו, ב (תשס”ח), עמ’
ריב-ריד. בשנת תשע”ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע”ח שבתי להניף את
הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1]  וראה דבריו בספרו, ישא
יוסף, ג, עמ’ ר-רא. וראה ר’ יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע”ד, עמ’ ריד.
[2]  בעניין זה ראה דברים
חשובים שכתב תלמידו ר’ דוד ארי’ מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו ‘פתחי דעת’, א,
ירושלים תשע”ג.
[3]  ראה ד’ גולדשמידט, סדר
הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 5-12.
[4] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה בשם ספר הכוונות.
[5] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה; ר’ ישכר טייכטהאל, שו”ת משנה שכיר, או”ח,
ב, סי’ ג; ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע”ח,
או”ח סי’ צג.
[6] ראה
מג”א, סי’ תקפא ס”ק ב; דעת תורה, סי’ תקסה סעי’ ה.
[7]  ראה ר’ שלמה קלוגר,
שו”ת האלף לך שלמה, סי’ מד; שו”ת תורה לשמה, סי’ צו.
[8]  ראה מש”כ אברהם
ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד
צ’צ’יק, ‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84
מס’ 9.
[9] ראה
מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ’ א.
[10]  על חיבור זה ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי ‘פרשנות
השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת
גן תשע”ה, עמ’ 191
ואילך.
[11]  ראה ר’ י”ש סופר,
‘לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך. וראה בסידורו, ‘דרך ישרה’, דף סב ע”א, שהוא
מביא כל זה ג”כ אם התפילות.
[12]  עמ’ כח במהדורת ירושלים תשכ”ו.
[13]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[14]  ראה מה שכתבתי על זה בספרי
ליקוטי אליעזר, שם.
[15]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן
השמים’ שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה
ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף
אביב”י, קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[16]  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ קפז.
[17]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס,
לשון חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[18]  באר היטב, תרג ס”ק א.
ומשם בספרו של ר”ח פלאג’י, מועד לכל חי, סי’ יג אות מ.
[19]  משנת חסידים, ג, ירושלים
תשמ”ב, דף קלא ע”ב.
[20]  על עצם הענין של תענית
בחודש אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[21]  שערי תשובה, סי’ תרג, א.
[22]  שם, סי’ תפח. ראה ר’ אברהם
דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, עמ’ סד, פרק כב אות ה שגם מציין
שהמקור לתפילה זו הוא ה’פרי עץ חיים’.
[23] שער
הכוונת, ב, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רעה.
[24]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 691-695.
[25]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 647-649.
[26] ראה  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ שיג.
[27]   שו”ת וישב הים, ב,
ירושלים תש”ס, סי’ יא [=מקבציאל כא (תשנ”ו), עמ’ צה-קח. וראה דבריו
בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’ דניאל רימר, תפילת
חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[28]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[29]  ר’ אליהו סלימאן מני,
מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[30]  ראה הקדמה שלו לימצא חיים,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 38-116.
[31]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[32]  שם, עמ’ פ.
[33] יש
לציין שר’ נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת”ח
ות”ט, ‘יון
ומצולה’.
על חיבור זה, ראה
במבוא מאת ר’ בצלאל לנדוי בתוך: שערי
ציון השלם, ירושלים תש”ן [המבוא
נדפס בעילום שם]; י’ אביב”י, קבלת, ב, עמ’ 748-750; גריס, ספרות
הנהגות, עמ’ 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות
היבטים חברתיים, ירושלים תשס”א, עמ’ 27; אסף
נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
88-121;
והמבוא
בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע”ב.
וראה ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רמט.
[34]  ראה הקדמה למהדורה חדשה,
שם, עמ’ 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר
שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות ‘שערי ציון’ [Moshe Weinberger, People
walk on their Heads
. New York 1982, p. 73].
[35]  חקי חיים, דף קעו
ע”ב.
[36]  קיצור הכוונות
לרמח”ל, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו
האמתיים של רמח”ל בקבלה, קבלה 25 (תשע”ב), עמ’ 199-202].
[37] עמ’
קנא.
[38]  עבודת ישראל, תל אביב
תשי”ז (ד”צ), עמ’ 223.
[39]  אזור אליהו, ירושלים
תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא.
[40]  עליות אליהו, ירושלים
תשס”א, עמ’ 415.
[41]  מדרש תלפיות, ווארשא
תרל”ה, עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’
אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש”י, עמ’ תנא-תע;
וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ”ג. וראה
במכתב של ר’ צבי פרבר, ישורון ה (תשנ”ט), עמ’ תרסב.
[42]  דרך חיים, זולצבאך
תס”ג, דף
סד ע”ב, סי’ סד סע’ ב [ביו”ט]; דף עב ע”ב, סי’ סז אות יא [בימים
נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ‘רשימות
היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט; ישעיה
תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 43-44; 206-208; זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 90 ועמ’ 100.
[43]  מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך
תס”ז,
קג ע”א [נוסח אחד ליו”ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44]  ראה עמק ברכה, ירושלים
תשמ”ה, עמ’ קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא
שנ”ז (ראה שם, דף פג ע”א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר’ נתן נטע הנובר.
נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר
המקורי.
[45] שער
השמים, א, דף רפז ע”ב.
[46]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, א, ירושלים תשס”ח, עמ’ 476; ר’ ברוך אבערלאנדער, ‘הנוסח
והניקוד בסידור אדמו”ר הזקן’, הסידור, מאנסי תשס”ג, עמ’ רב-רג.
[47]  וראה דבריו בפתחי שערים,
שם אות ט.
[48]  שערי אפרים, שער י אות ה.
[49]  ראה ספר מנהג טוב, אות סט
: “ובשבת שחל ר”ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ’ אם הקהל לא
היו אומ’ יג מידות…”.
[50] תקפ”ד,
סעי’ טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 164; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין,
ירושלים תשמ”ו, [ד”צ], דף ק ע”א אות ג.
[51]  מטה אפרים, תריט, סעי’ מח.
וראה ר’ אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס”ד, עמ’ 546.
וראה מטה אפרים תרא סע’ ב
לענין יום ב’ דר”ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי’ תרב סעי’ יד.
[52]  אות קסד. וראה ר’ שריה
דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל
אביב.
[53]  אות רו.
[54]  עתים לבינה, ווארשא
תרמ”ז, עמ’ 205.
על הספר עתים לבינה ראה מש”כ במאמרי, ‘יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות’, עמ’ כו הערה 72, בתוך: Hakira,
13 (2012). וראה
יצחק מעליר, ‘לתועים בינה’, כנסת
הגדולה, ד, ווארשא תר”ן, (במאמרי
בקרת), עמ’ 87-97; מכתב של האדר”ת
לראי”ה קוק, בסוף אדר היקר, ירושלים
תשכ”ז, עמ’ עה-עו.
[55] ראה
שם, עמ’ 212,216,218.
[56] ראה
ר’ חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש”ם, עמ’ 516-517.
[57] תפלת
דוד, עמ’ נז.
[58] שם,
עמ’ נט.
[59]  לוח עם עברי טייטש, וילנא
תרעט, עמ’ 18.
[60]  שו”ת תולדות יעקב,
וילנא תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות
אחרת.
[61] שלחן
הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 158. וראה מש”כ ה’מטה אפרים’ סי’ תקפד סעי’ כה, באלף
למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62]  שער י, סעיף ה. וראה ר’
דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[63]  דרכי חיים ושלום, ירושלים
תש”ל, עמ’ רנא.
[64]  ראה שם, עמ’
רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ”ב, דף
קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר’ חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות
ג והשווה לדבריו בסי’ תפח אות א. וכ”כ בדעת תורה שם בסי’ תפח ובס’ תקסה.
[66]  על חיבור זה
ראה מה שכתבתי במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על
הגאון ר’ רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ”ל
בעל דקדוקי סופרים’, ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[67]  ראה יום טוב ליפמן צונץ,
מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 140-141.
[68]  ראה ר’ היבנר, הדרת קודש,
מונקאטש תר”ס, ט ע”א.
[69]  קיצור שלחן ערוך, סי’ קכט
אות יב.
[70]  ראה דבריו בלוח לשנת
תרצ”ב, ירושלים, עמ’ יב [ר”ה] ועמ’ טז [יוה”כ]. והשווה לדבריו
בשנות חיים, ירושלים תרפ”א, דף צו ע”ב [ר”ה], ודף קו ע”א
[יו”כ].
[71]  ראה סידור הרב, שקלאוו
תקס”ג, דף פא ע”א בסוף.
[72]  ר’ נתן הלוי במברגר,
ליקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[73]  ר’ יששכר דובער שווארץ,
מנחת דבשי, אנטווערפען תשס”ז, עמ’ רצ.
[74] ראה
ר’ שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע”א, עמ’ 68.
[75]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’,
חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק”ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ”ז,
עמ’ 20  שנהגו לומר בר”ה, אבל לא כתב
שם מנהגם בר”ה שחל בשבת.
[76]  ראה ר’
יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע”ג, עמ’ מ ועמ’ נה.
[77]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח. ר’ ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא,
הליכות קודש, ברוקלין תשס”ז, עמ’ קפה.
[78]  כתבי הרב הענקין, א, ניו
יורק תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב.
וראה שם עמ’ רצב והערה 1150.
[79]  ר’ מרדכי טנדלר, מסורת משה,א,
ירושלים תשע”ג, עמ’ מב.
[80]  ‘קיצור הלכות המועדים’,
ירושלים תשס”ג, עמ’ צא.
[81]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[82]  ירושתנו א
(תשס”ז), עמ’ שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת
לבני אשכנז’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא. 
[83]  אשי ישראל, ירושלים
תשס”ד, עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה,
ירושלים תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[85]  אגרות הרמ”ז, ישראל
תשכ”ח [ד”צ], סי’ יד-טו [=שו”ת הרמ”ז, ירושלים תשס”ו,
עמ’ קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי’ תפח ס”ק ה שמביא זה מכ”י.
[86]  מנהגים אלו נדפסו בפעם
הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד
ראבינאוויץ תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו
בתוך ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים
תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’,
ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר
פרשיות, בראשית, ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[87]  עובר אורח, ירושלים
תשס”ג, עמ’ צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ’ קי.
[88]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות
הרבנות, וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’
ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[89]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[90]  עלי תמר, אלון שבת
תשנ”ב, שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב כהנא, שו”ת שארית יעקב, ווילנא תרנ”ה,
סי’ א; ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה; ר’ יהושע
כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[91] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[92] סידור
ר’ יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ”ג, עמ’ רמ.
[93]   
[94]  פאת שדך
(תפילה), תשס”ח, עמ’ קצז.
[95]  ר’ שמואל מונק, קונטרס
תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות
קד והערה 91.
[96]  דברי קהלת, פרנקפורט
תרכ”ב, עמ’ 178.
[97] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
ומשם בפתחי עולם, סי’ תקפד ס”ק ג. וראה ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר,
יא, ירושלים תשע”ח, או”ח סי’ צג, אות ו.
[98]  פתחי תשובה, ווילנא,
תרל”ה, סי’ תקפד ס”ק א.
[99]  על חיבור זה ראה המבוא
המקיף של המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[100]  שו”ת תורה לשמה,
ירושלים תשע”ג, סי’ מה.
[101]  ספר החיים, ירושלים
תשנ”ו, ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[102]  צרור המור, בני ברק
תש”ן, א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א הפנני למקור זה]. וראה ר’
צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ”ה, עמ’ קסב; ר’ משה ליב שחור, אבני שהם, ב,
ירושלים תשנ”ו, עמ’ קלה-קלז; ומה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום,
ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.
[103] חלק
זה הוא מחיבורי ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י
חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בר אילן, רמת גן תשע”ה, עמ’ 276-278.
[104] ראה
אסף נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
עמ’
63-71.
[105]ראה
נברו, תיקון, עמ’ 71.
[106] ראה: חלמיש, הקבלה, עמ’ 537-566; ר’ יעקב
הלל,
שו”ת
וישב הים, א, ירושלים תשנ”ד, סי’ ז; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, א, עמ’ רעז-רצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רט-רי.
[107] ראה: שפרבר, מנהגי
ישראל, ז, עמ’ רנב-רצז; ר’ יצחק
טסלר, ‘מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור’, ישורון
יא (תשס”ב), עמ’ תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, עמ’  קצה-קצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רטו-רטז.

[108]  וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ’ 112-115.עמ’ 112-115.




The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah

The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah
By Eliezer Brodt
The following is a
chapter from my sefer Ben Kesseh
Le’assur
[still available for purchase, for more information contact me at
eliezerbrodt@gmail.com.]
מעלת התפילה בעשרת ימי תשובה
אליעזר יהודה בראדט
א.
ר’ יונה מגירונדי בספרו ‘שערי תשובה’ מדריך את האדם כיצד
יתנהג בעשרת ימי תשובה:
וראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו, ולהיות
רעיוניו נְחִתִּים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור,
לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח ולשאת תפילה ורינה
ולהפיל תחינה, שהעת עת רצון והתפילה נשמעת בה, כענין שנאמר: ‘בעת רצון
עניתיך, וביום ישועה עזרתיך’; ואמרו רבותינו ז”ל (ראש השנה יח ע”א):
‘דרשו ה’ בהמצאו‘, אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים[1].
מבואר
בדבריו, שעשרת ימי תשובה הינם ימים המסוגלים לקבלת התפילה. גם בן דורו, ר’ משה
מקוצי, כותב כיוצא בזה: “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה
ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא
מקובלת
שנאמר: ‘דרשו ה’ בהמצאו’; במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור
– כל זמן שצועקין ועושין תשובה בלבב שלם מיד הם נענים”[2].
וכך גם כותב ר’ בחיי ב”ר אשר ן’ חלאווה 
בספרו כד הקמח: “שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים,
הנקראים בכל ישראל ‘עשרת  ימי תשובה’, ומיוחדים
לעולם לתפילה
ולבקש שערי תשובה”[3].
באותה תקופה נתחדד הרעיון בדברי ר’ מנחם המאירי
, בעל בית הבחירה: “אף על פי שהתפילה חביבה אף ביחיד, תפילת הציבור חביבה
ביותר… ומכל, בזמן, רצוני לומר עשרת ימי תשובה, מתוך שהתורה נתנה הערה
לכל, הרי אף תפילת היחיד חביבה חיבוב יתר“[4].
כלומר, מחמת שבעשרת ימי תשובה האדם קרוב ביותר לאלוקיו, איננו נצרך להתפלל בציבור
כדי שתתקבל תפילתו כמו בשאר ימות השנה, והיינו משום שבעשרת ימים אלה הקב”ה
מצוי לכל יחיד ויחיד[5],
בימים אלו יש השראת שכינה מיוחדת, “בהללו עשרה ימי תשובה הקב”ה
שרוי ביניכם
“[6],
לפיכך אפילו תפילת היחיד מתקבלת, שהרי תפילה במקום או בזמן השראת השכינה – מתקבלת[7].
כך כתב גם ר’ אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’: “שלשה
תפילות נשמעות: תפלה בדמעות… תפילת יחיד בין ראש השנה ליום הכיפורים”[8].
התפיסה שבימים אלו
מתקבלת ברצון גם תפילת יחיד– שנזכרת גם בדברי כמה מהאחרונים[9]
– לא נשארה בעולם הרעיוני בלבד. ר’ חיים עוזר גרודזנסקי פוסק, שבמקרה הצורך יש
להקל בחובת התפילה בציבור בעשרת ימי תשובה, משום שתפילת יחיד בימים אלו שווה
לתפילה בציבור[10]
ועוד, גם כשמתפלל ביחידות אינו צריך להכליל תפילתוו עם הציבור, לאומרה בלשון
רבים
כדי שתתקבל תפילתו, כפי שיש לנהוג כל ימות השנה[11],
אלא יאמרה בלשון יחיד![12]
ולא עוד אלא שיכול לאומרה בארמית, שלא כמו בשאר ימות השנה[13].
ב. סגולת עשרת ימי תשובה
בקבלת התפילות אינה רק בנוגע לתפילות שנושא בימים אלה, אלא גם כל תפילותיו הבלתי
ראויות
ששפך בכל ימות השנה מתקבלים ומתרצים לפני בוראו באמצעות תפילה
ראויה
שישא בימים נשגבים אלה. כך כותב ר’ דוד ב”ר אברהם הנגיד, דור שלישי
לרמב”ם: “…אם היה נעור ומדבר דברים בטלים, בשמחה והוללות, ובסוף הלילה
הולך לישון עד שליש היום ויקום להתפלל – אותה תפילה תשאר תלויה ועומדת; לא
תוכל לעלות לפני ה’ עד שיגיע יום הכיפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלמה, אז יעלו
תפילותיו, זו עם זו
“[14].
אכן במקורם נאמרו דבריו על יום הכפורים בלבד[15],
אך ברור שסגולת יום הכפורים להכשרת התפילות של ימות השנה היא משום שיום זה הינו
שיאו של עשרת ימי התשובה בהן התפילה רצויה ביותר מחמת קרבת
הקב”ה (‘קראוהו בהיותו קרוב‘). ולמרות שבמקורות קדומים לא נמצא במפורש
שהתפילות בעשרת ימי תשובה (ולא רק תפילות יום הכפורים בלבד!) מכשירות
את התפילות של ימות השנה, זכר לדבר יש. ר’ רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי
מקובלי איטליה ששהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת
חסידים: “ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו
בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם
“[16].
אם כל יום מעשרת ימי תשובה מכפר אפילו חטאים חמורים שחטא בימי השנה, אם כן
ודאי שאדם הרגיל להתפלל שלא בכוונה, תפילות ימים אלה יתקנו את תפילותיו שלא בכוונה.
מה עוד, שהדברים מתקבלים על הלב אם נצרף לכך את סגולת קבלת התפילה הקיימת בעשרת
ימי תשובה.
כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום
מתורתו של האר”י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי גורי האר”י, ואכן עיקרו של הרעיון
מצוי בכתבי ר’ חיים ויטאל, אשר רשם את כל תורת רבו:
אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע
ממורי ז”ל
: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה
בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו
ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[17].
בחיבורים מאוחרים יותר נאמר מפורש
שהתפילה בעשרת ימי תשובה מכשירה את כל התפילות של ימות השנה. כך כותב ר’ יעקב
ב”ר יוסף, בעל זרע ישראל: “…מבואר גם כן בכמה ספרי מוסר מגודל מעלת
התפילה, באם שמתפלל בכוונה באותם הימים מראש השנה ועד יום הכפורים, דאף מי
שלא היה מכוון בתפילתו בשארי ימות השנה, באם שהיה מכוון בתפילתו באותם הימים – בזה
הוא מתקן התפילות של כל השנה
“[18].
ג. הסיבה שתפילה בכוונה
הנאמרת בעשרת ימי תשובה מכשירה ומעלה עמה את התפילות הפסולות שהתפלל אותו אדם
בימות השנה היא גם משום, שבימים אלו מצוי גילוי שכינה, ואנו כבר מקובלים
מרבותינו הראשונים כלל גדול שתפילה הנאמרת בזמן או במקום השראת שכינה מתקנת עמה
תפילות שאינן ראויות.
כך מוסר לנו אחד מגדולי המקובלים בדורו, ר’ יוסף
ג’יקאטיליה (ספרד ה’ח – סה) בספרו שערי אורה (נכתב בשנת ה’לד[19]),
בבואו לבאר את החילוק שבין תפילה שביחיד לתפילה בציבור:
וכשהיחיד מתפלל… [תפילה ש]אינה
הגונה, קורים [המלאכים] לאותה תפילה ‘תפילה פסולה’… והכרוז קורא: אל תכנס אותה
תפילה לפני השם יתברך… ואם תאמר, נמצאו רוב התפילות שמתפלל היחיד נפסדות ונאבדות,
כי אחת מני אלף יכול להתכוון בתפלת יחיד בענין שתהא ראויה להתקבל. דע כי אין הדבר
כן, אלא כל אותן התפילות הפסולות… כשדוחין אותן לחוץ ואינן נכנסות, השם יתברך
נתן להם מקום להכנס בו, שהשם יתברך ברא רקיע ומסר עליו ממונים ושומרים, וכל אותן
התפילות הפסולות הנדחות, מכניסין אותן באותו רקיע, ועומדות שם. ואם חזר זה
היחיד שהתפלל תפילות פסולות… ועמד והתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, ותפילתו זו
הגונה ושלימה
– אז אותה התפילה הכשרה מסתלקת והולכת ונכנסת באותו היכל החיצון
שהתפילות הפסולות שהתפלל מקודם עומדות שם, ומוציאה משם כל אותן התפילות הפסולות
שהתפלל, ועולות כולן עם אותה התפילה הכשרה
…[20].
וכל העניינים האלו שאמרנו הם
בתפילות היחידים, אבל בתפילת הציבור – אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב, אלא
כשהציבור מתפללים תפילתם נכנסת ומתקבלת על כל פנים
[21]…
כשהיחיד מתפלל – בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל, וכמה מערערים יש עליה; אבל
כשהציבור מתפללין – ‘לא בזה את תפילתם’, אף-על-פי שאין תפילתם כל כך הגונה, מקבלים
אותה מלמעלה
…[22].
הסיבה שתפילת ציבור מתקבלת אפילו שאינה בכוונה,
היא משום שתפילתם נאמרת במקום השראת שכינה, ש”כל בי עשרה – שכינתא
שריא”[23].
ובכך שר’ יוסף ג’יקאטיליה משווה את תפילת היחיד שבכוונה לתפילת הציבור שלא בכוונה,
מוכח שהגורם להתקבלות תפילת היחיד הוא הכוונה, ש’התפלל תפילה אחת בכוונה
גדולה
‘, היינו יחיד האומר תפילתו ב’כוונה גדולה’ – שכינה שרויה אצלו,
וכאמור תפילה זו מתקנת את כל תפילותיו הבלתי ראויות. הוי אומר: תפילה שנאמרה
במקום השראת השכינה –
מתקנת עמה תפילות שאינן ראויות[24].
יסודו של ר’ יוסף ג’יקאטיליה שהתפילות הפסולות
מעוכבות עד שיכוון בתפילתו, אינו חידושו שלו אלא נטלו מספר הזוהר שהיה מצוי אצלו,
ובו נאמר:
ההוא
ממנא קדישא דקיימא על ההוא פתחא, כל אינון צלותין דבקעי אוירין ורקיעין למיעאל קמי
מלכא, אי צלותא דסגיאין אינון – פתח פתחא ואעיל ההוא צלותא, עד דאתעבידו כל צלותין
דעלמא עטרא ברישא דצדיק חי עלמין; ואי צלותא דיחיד – סלקא עד דמטי לפתחא דהיכלא דא
דהאי ממנא קיימא ביה, אי יאה ההיא צלותא לאעלא קמי מלכא קדישא – מיד פתח פתחא
ואעיל לה, ואי לא יאה – דחי לה לבר, ונחתא ואתשטיא בעלמא, וקיימא גו רקיעא תתאה
מאינון רקיעין דלתתא דמדברי גו עלמא. ובההוא רקיעא קיימא חד ממנא די שמיה
סהדיא”ל, וממנא על האי רקיעא ונטיל כל הני צלותין דאתדחיין, דאקרון צלותי
פסילאן, וגניז לון עד דתב ההוא בר-נש לגבי מאריה כדקא יאות, וצלי צלותא אחרא זכאה,
ההיא צלותא זכאה כד סלקא, נטיל ההוא ממנא סהדי”אל האי צלותא וסליק לה לעילא
עד דאערע בההיא צלותא זכאה וסלקין ואתערבון כחדא ועאלין קמי מלכא קדישא[25].
תפיסה זו מופיעה גם בכתבי האחרונים. ר’ יהונתן
אייבשיץ אמר באחת מדרשותיו : “חטא היוצא מפי איש ואשה כל יום, וביחוד שיחה
ובטלה בבית הכנסת, ומכל שכן בעת תפילה, הכל הוא עולה בעב וענן, ומונע לתפילה
לעלות.
אך אם אדם התפלל אחר כך בכוונה ובבכי ודמעה – מעלה כל תפילות מכמה
שנים
אשר סביב נקבצו לו, כי נשארו עומדים ברפיון מבלי עלייה, וכעת על ידי
תפילה הם עולים במעלה בית אל”[26].
מעתה, אם השראת השכינה מחמת תפילתו
בציבור מתקנת את תפילותיו שהתפלל בעבר, ודאי שתפילה בציבור מתקנת את תפילתו
של עתה. וכך אכן כותב המבי”ט: “תפילת היחיד, בהיותה בלתי הגונה
או בלתי נאמרת בכוונה – אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים, לפעמים תתקבל בזכות
תפילת הרבים,
כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב…”[27].
חידוש נוסף אנו למדים מתורתו של המבי”ט
המתקשר באופן ברור לתפיסת תיקון התפילות של ר’ יוסף ג’יקאטיליה; כשם שהשראת שכינה
הבאה מחמת איכות התפילה (שנאמרה בציבור) מעלה ומתקנת את תפילותיו הקודמות,
כך גם השראת השכינה הבאה בגלל סגולת המקום, היינו שקבע מקום לתפילתו[28], מתקנת את תפילתו הקודמת. וכך
כתב המבי”ט בבואו לבאר את מאמר התלמוד (ברכות ו ע”ב): “כל הקובע
מקום לתפילתו – אלהי אברהם בעזרו”:
בעומדו במקום שהתפלל בראשונה[29],
גם כי לא יתפלל עתה, הוא נענה, בהיותו עומד במקום שהתפלל בו… כן המתפלל לאל יתברך על דבר פרטי במקום מיוחד, כשחוזר לאותו המקום בכוונת התפילה שהתפללהקבה שומע תפילתו שהתפלל קודם.
וזהו ‘הקובע מקום’ – לתפילות שהתפלל כבר[30].
היינו, אדם שהתפלל תחילה תפילה שאינה ראויה
(שהרי לא נתקבלה תחילה), אם בימים הבאים יהפוך את מקום תפילתו למקום תפילה קבוע – תתקבל
תפילתו של קודם. ואם יתמה המעיין מדוע, הנה הדברים ברורים כי בכך שמקום תפילתו הפך
למקום תפילה קבוע – שורה בו השכינה, והרי כבר מקובלנו מר’ יוסף ג’יקאטיליה
שהשראת השכינה מתקנת ומעלה את תפילותיו![31]
ולא זו אף זו. ר’ שמואל ראבין מחדש על פי היסוד
האמור דבר נפלא. וזו לשונו:
בכל התפלות צריך לפרש ולבאר היטב הכוונה, לבל
ישאיר מקום למקטרג שיקח הדברים על כוונה אחרת, זולת הכהן גדול ביום כיפור בקודש
הקדשים לא היה נצרך לזה, אחרי ששם היה התפלה מגיע אליו יתברך זולת אמצעות המלאכים,

שאפילו מלאכי השרת לא היו יכולים להכנס לקדש הקדשים[32].
הוי
אומר, התפילות הנאמרות בקודש הקודשים מתקבלות ברצון ואפילו ללא כל כוונה,
בגלל שהוא המקום בו מצוי גילוי שכינה הגדול ביותר.
ד. רבותינו האחרונים הזכירו
הרבה –
גם אם לפעמים לא ידעו מבטן מי יצאו הדברים – את פתרונו של ר’ יוסף ג’יקאטיליה
לתיקון תפילות, ושקלו וטרו בדבריו; יש מהם שצמצם את פתרונו ויש מהם שהרחיב, ויש
שהקיש את הרעיון והסיעו גם לענין אחר. 
1. לתפילה פגומה באותיותיה
אין אפשרות תיקון. אם היה ניתן להבין משיטת ר’ יוסף ג’יקאטיליה שכל תפילה
מקבלת את תיקונה אגב תפילה ראויה, בא ר’ ישראל איסר מפוניבז’ ומחלק בין שתי מיני
תפילות פגומות – זו מחמת חוסר כוונה וזו משום חסרון אותיות
ותיבות, שלשיטתו, לפגם מן הסוג האחרון אין אפשרות תיקון, שהרי היא ‘מחוסרת
אבר’. ואלה דבריו:
אף שכתוב בספרים, שאם אדם
זוכה להתפלל תפלה אחת בכוונה רצויה, עולין עמה כל התפלות שלא בכוונה שהתפללו עד
הנה ונדחו, ומסתברא שכך הוא אם התפלל כל תיבה בשלמות, רק בחסרון כוונה,
והיא כמתה, תוכל לקבל חיות על ידי התפילה החיה. אכן, אם התפלה חסרה אותיות,
והיא כמו מחוסר אברים, איך אפשר שימלא אבר החסר?
…[33]
2. תיקון תפילות פסולות
של אדם שנפטר. לעומת צמצום פתרון התיקון של ר’ יוסף גי’קאטיליה, היו
שנהגו להפך והרחיבו את פתרונו והסכימו שאף ניתן לתקן תפילות של אדם שנפטר
לבית עולמו
. כך כותב ר’ ידידיה טיאה ווייל (אשכנז תפב – תקסו), בעל לבושי
בדים, לאחר שהעתיק תורף הדברים שנאמרו בספר שערי אורה:
אמנם נראה, אם מת אותו יחיד
ולא התפלל תפילה אחת בכוונה, וכי יעלה על הדעת שח”ו יפסיד כל התפילות שהיה
מתפלל?! ואולי יש לומר, אם בנו היה מתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, אז מעלה בנו
כל תפילות של אביו
(ואפשר דזה הטעם דאבל מתפלל בציבור), כי ברא מזכה דאבא.
ויען, אם גם בנו לא התפלל תפילה אחת בכוונה או אם אין לו בן, אם כן הפסיד כל
התפילות, לזה אם יגולגל נשמתו לבוא בעולם ויתפלל עוד תפילות אחרות בכוונה גדולה
– מעלה כל התפילות הפסולות שהתפלל בגלגולים אחרים
[34].
3. תיקון אכילות פסולות.
אמנם למרות שר’ ישראל איסר מפונביז’ צמצם את יכולת התיקון של תפילות,
מאידך גיסא הרחיב את השיטה לענין תיקון אכילה, היינו, אכילה שלא ברך
עליה בכוונה ראויה. ואלו דבריו:
בברכת אכילה ושתיה תכוין
להשפיע בהם נפש השכלית. ודע, שאף אם לא יעלה בידך הכוונה הרצויה הזו אלא פעם
אחת בחודש
, מעלה גדולה השגת; ואף שלא תזכה לזה כי אם פעם אחת בשנה
דבר גדול הוא. כי הספרים כתבו, שתפילה אחת בכוונה גוררת אחריה את כל התפילות
שבלא כוונה להעלותם איתה
[35]. 


[1] ר’
יונה מגירונדי, שערי תשובה,
שער שני, אות יד, ירושלים תשמה, עמ’ עו.
[2] ר’ משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשין, סי’ טז.
[3] רבינו בחיי, כד הקמח, ערך ‘ראש השנה’, בתוך: הרב ח”ד שעוועל (מהדיר), כתבי רבינו בחיי, ירושלים תשל, עמ’ שעג. כבר ר’ יצחק ב”ר יהודה אבן
גיאת, הלכות רי”ץ גיאת,
הלכות תשובה, ירושלים תשנח, עמ’ ס, כותב: “שעשרת ימי תשובה… שבין ראש השנה ליום הכפורים לא למיקבעינהו בתענית הוא דדריש, אלא להתפלל ולהתחנן ולהודות ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה”. השווה גם לצוואתו של ר’ ישראל ליפשיץ, בעל ‘תפארת ישראל’:
“הזהרו מאד להתפלל בכוונה… ובכל התפלות שבעשרת ימי תשובה, שאז קרוב ה’ לכם,
בני… ומצוי טפי שתקבל אז תפלתכם ברחמיו יתברך“. נדפס בתוך: המעין, יא (תשלא), גל’ ד, עמ’ 44-28,
סי’ כה [=אשר יצווה, א, ירושלים
תשסד, עמ’ רסט ואילך; ר”ש דבליצקי,
בינו שנות דור ודור, בני
ברק תשסו]. ר’ דוב בער קאראסיק, פתחי
עולם ומטעמי השלחן, סי’ תרב, ס”ק ב: “ובספרד נוהגים, שגם בשבת
אומרים סליחות ותחנונים… וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים
אחרים
, וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביום הכיפורים, אין לך דבר
נחוץ יותר מזה”.
[4] ר’
מנחם ב”ר שלמה המאירי,
בית הבחירה,
ראש השנה יז ע”א.
[5] ראה ראש השנה יח ע”א: “‘דרשו ה’ בהמצאו’… ביחיד… אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים”.
[6] דברים
רבה, מהדורת ליברמן, סו”פ האזינו. וכך
בפסיקתא דר”כ, מהדורת מנדלבוים, נספחים, פיסקה ז; תנחומא, האזינו, ד.
[7]
הרעיון שתפילת היחיד מתקבלת ברצון כתפילת הציבור בזמן השארת השכינה ביאר
המבי”ט. לדעתו, ב”דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח
כל הברכות, “לא התפללו בציבור, כי באותם ימים לא היה צורך בכך, משום שהשכינה
שרתה בישראל
היתה נשמעת תפילת כל יחיד ויחיד“. וזו לשונו בספרו בית אלהים, שער היסודות, פרק לח,
ירושלים תשמה, עמ’ שעח-שעט: “דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה
שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים… לא
כנוסח זה שאנחנו מתפללים אלא כל אחד כפי צחות לשונו. כי מזמן משה רבינו עליו-השלום
עד אנשי כנסת הגדולה היתה השכינה נגלית במקום הקרבןוהיתה נשמעת תפלת
כל יחיד ויחיד
וברכתו לאל יתברך על הנאתו מזה העולם. וזהו הטעם אצלי על מה
שנראה, כי באותו הזמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותם ערב ובקר וצהרים
במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור, אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו…
שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני
השכינה הנגלית במקום הקרבן
“.
[8] ארחות חיים, סוף הלכות ראש השנה, דף קג ע”א.
[9] ראה,
לדוגמא, ר’ יעקב ישראל קניבסקי, קהילות יעקב,
ברכות, סי’ ג: “מבואר, דיחיד בעשרת ימי תשובה כוחו יפה כציבור בכל ימות השנה לענין שתשובתו ותפילתו מתקבלת”. וראה עוד: ר’ אלעזר פלעקלס, עולת חודש
השני (עולת ציבור חלק ראשון), מונקאטש תרסז, דף ע ע”א.
[10] [הרב ש’ אריאלי], חזון טוב,
ירושלים תשנח, עמ’ קצז. ידידי הרב אברהם שפילמן הפנני למקור חשוב זה.
[11]
ראה ברכות ל רע”א: “לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא”. ופירש
רש”י: “לישתף נפשיה, אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך
כך תפלתו נשמעת
“.
[12] כך
מחדש ר’ משה יהודה ליב ברמאן (פולין תרכו – תשב), חק משה, שבת יב ע”ב, תל-אביב תשלג, עמ’ כא-כב. תחילה תמה על
שבנוסח התפילה לחולה שהציעו ר’ מאיר ור’ יהודה לא נכללו בה חולים אחרים, ולא כנוסח
תפילת ר’ יוסי: “המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל“, הכוללת
אחרים ו”תפילתו נשמעת בזכות הרבים” (רש”י, שבת שם); ולכאורה נמצא, שר’ מאיר ור’ יהודה אינם מסכימים
עם הכלל “לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא”. לפיכך הוא מסביר, שנוסח
התפילה של ר’ מאיר ור’ יהודה נועד להאמר רק בעשרת ימי תשובה (כשיטת התוספות, שם, ד”ה רבי יהודה אומר,
עיי”ש), כי “באותם הימים גם היחיד יש לו מעלת רבים, לכן סבירא
להו [לר’ מאיר ור’ יהודה] דאין צריך לכלול את עצמו ברבים, דגם בתפילת יחיד
הקב”ה שומע באותם הימים”.
[13]
עי’ סוטה לג ע”א, שיחיד אסור להתפלל בלשון ארמית, וציבור מותר (ועי’ הרב
עובדיה יוסף, שו”ת יחוה דעת,
ח”ג, סי’ מג, לסיכום הנושא). מכך למד ר’ משה יהודה ליב ברמאן: “אם כן,
בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, דדין יחיד אז כציבור, מותר ליחיד לבקש
אז צרכיו בלשון ארמי
” (חק משה,
שבת יב ע”ב, תל-אביב תשלג, עמ’ כב. וראה להרב נסים דיין, ברכת מועדיך על ימים נוראים, בני-ברק
תשסב, עמ’ כז-כח). לשני מקורות אלו הפנני ידידי פרופ’ יעקב שמואל שפיגל.
[14] ר’
דוד הנגיד, מדרש דוד, אבות פ”ב
מ”ה, מהדורת בן ציון קרינפיס, ירושלים תשד, עמ’ לא.
[15] וכך בהתקדש יום כפור אנו אומרים בתפילה זכה
שנתחברה ע”י ר’ אברהם דאנציג, בעל ‘חיי אדם’: “ועל ידי זכות התפילות שנתפלל ביום הקודש הזה, יעלו ויבואו ויגיעו ויצטרפו עמהם כל התפילות הפסולות שהתפללנו בכל השנה בלא כוונה, ויהיו כולם נכללות בתפילת היום הזה”. מסתימת לשונו משמע שכל תפילה שתאמר ביום כפור תעלה ותטהר את התפילות הפסולות, ולא רק תפילה בכוונה כדברי ר’ דוד הנגיד (“עד שיגיע יום-הכפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלימה…”). בענין ‘תפילה זכה’, התפשטותה ודפוסיה, ראה: מ’ מאיר,
“על תפילה זכה”, כנישתא,
ב, רמת-גן תשסג, עמ’ קיט-קלח.
[16] ר’
רפאל עמנואל חי ריקי, משנת חסידים,
ח”ג, מסכת ימי תשובה, אות ג, ד”צ: ירושלים תשמב, דף קמב ע”ב.
קביעת
שנת תפב כתאריך כתיבת החיבור, הוא לפי הנאמר בשער המהדורה הראשונה (משנת חסידים,
אמשטרדם תפז): “…שחברתי אני… עמנואל חי בלא”א אברהם ריקי
תנצב”ה בעיר ליוורנו
בשנת דל לימי שני חיי, הוא שנת הכונות
ליצירה”. דהיינו שנת תפב.
[17] ר’ חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי ראש השנה, סוף ההקדמה.
[18] ר’
יעקב ב”ר יוסף, זרע ישראל למסכת ראש השנה, ראש השנה דף לד ע”ב, אמשטרדם תצו, דף כג ע”ב.
אמנם
לדעת ר’ דוד שלמה אייבשיץ
בעל ‘ערבי נחל’, רק תפילות ראש השנה בכוחן לתקן את
התפילות הפגומות. וזו לשונו: “ואיתא, דבראש השנה יש כח לתקן כל התפלות פסולות של כל השנה, דהיינו התפלות שהיה בהם מחשבות זרות ורעות… ובראש השנה יכול להעלותן. ומסתמא עיקר הזמן לזה הוא ביום השני, דאז מדת הדין גובר” (ערבי נחל,
ב, יום ב’
דראש השנה, בני ברק חש”ד, עמ’ שצ).
[19] ראה: א’ פרבר-גינת
(מהדירה), פירוש המרכבה לר’ משה די ליאון,
מבוא, לוס אנג’לס תשנח, עמ’ 42, סוף הערה
128.
[20] אגב, ר’ זכריה סימנר,
מציע אפשרות תיקון אחרת לתפילות הפסולות המעוכבות, הנעשה באמצעות צירוף חלקי
התפילות הכשרות
: “ובאם שאחד לא כיון בכל הברכות בפעם אחת מחמת טרדות, רק
היום מכון בברכה אחת או שתים או שלש ולמחר גם כן בשאר ברכות, באופן כשמגיע ראש
השנה ויום כיפור היה בודאי מכון כל הברכות בכוונה נכונה, אז מלאך סהדיא”ל
מוסרה לסנלפו”ן להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכוון בכולה – מעכבה אצלו עד
יום כיפור
, ואם לא נתכוין כן כל השנה עד יום כיפור, אז המלאך הנזכר
למעלה משליכה אל מקום פסולי המקדשים שהוא סוף רקיע” (ספר זכירה [נדפס לראשונה בהמבורג תסט], מהדורת ש’ אבא-שאול,
ירושלים תשנט, עמ’ לד).
הדברים
האחרונים מבוססים על
דברי ר’ נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך
(נדפס לראשונה באמשטרדם תח), כפי שאכן נאמר במפורש בספר זכירה, אלא שבעמק המלך לא נזכר שלאחר יום-הכפורים אין תקנה לתפילות הפסולות, אלא שהוא כותב: “כי אפילו שלא יתכוין היחיד בכל הברכות בבת אחת, רק אם היום יכוין בברכה אחת או שתים וכמו כן למחר בברכה אחת או שתים אחרות, ברכות מצטרפות. וכשנמצא שנתכוין בכל התפילה, אז מלאך סהדיאל מוסרה לסנדלפון להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכווין בכולן, אז סהדיאל מעכבה אצלו” (עמק המלך,
אמשטרדם תיג, דף קעב ע”ב). גם לשיטת ר”י ג’יקאטיליה
אין גבול של זמן, כמשמע מרהיטת לשונו, ולפיכך לא ידעתי מקורו של ספר זכירה,
וצ”ע.
וראה
גם חמדת ימים
[נדפס לראשונה באיזמיר תצאתצב], חלק ימים נוראים, דף סח ע”ב: “ואמרו המקובלים ז”ל, כי בשאר ימות השנה – מחסדו הגדול יתברך – אפילו שלא נתכוון האדם בכל ברכות של ‘שמונה עשרה’ בבת אחת, רק אם יום אחד יכוין בברכה אחת או שתים, וכמו כן ביום אחר בברכה אחת או שתים אחרותברכות מצטרפות,
וכשנמצא שנתכוון בכל התפלה, אז המלאך סהדיאל מוסרה לסנדלפון להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכווין בכולן, המלאך הנזכר מעכב אותה אצלה עד יום כיפור, ואם לא נתקנה עד היום ההוא, אז המלאך משליכה למקום פסולי המוקדשין…”. וככל הנראה בעל ‘חמדת ימים’ עירב את שתי השיטות האחרונות.
[21] אמנם
נראה שלדבר זה לא הסכים המבי”ט, בית אלהים, שער התפילה,
פרק יא, ירושלים תשמה, עמ’ מה, שכתב: “כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרה בכוונה – אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים – לפעמים תתקבל בזכות תפלת הרבים, כי אפילו הוא צדיק לפעמים אין תפלתו נשמעת לסיבת הרבים שאינם הגונים”. וצריך עוד עיון.
[22] ר’
יוסף ג’יקאטיליה, שערי אורה,
שער שני, ספירה תשיעית, ד”צ: ירושלים תשנד, דף ל ע”ב – לא ע”א.
יסוד
זה הועתק כמעט ללא שינויים מספר ‘שערי אורה’ בידי רבים מהאחרונים. ראה: ר’ מאיר ן’
גבאי, תולעת יעקב, ‘היכל ראשון
יוצר אור’, ירושלים תשנו, עמ’ לט; תפלה
לדוד, נדפס במאמרו של י’ יודלוב, ‘תפלה לדוד’, ישורון, ב, ירושלים תשנז, עמ’ תקכא-תקכב [והשווה: י’ יודלוב, “קובץ
תפילות מירושלים, מקושטא שנת רצ”ה או רצ”ח”, קרית ספר, סא (תשמו), עמ’ 931-929]; ר’
מנוח הענדל, הגהות חכמת מנוח,
ברכות ו ע”א; ר’ ישעיה הלוי הורוויץ, סדור שער השמים,
חמו”ד, דף עז ע”ב; ר’ יעקב עמדין, סדור שערי שמים, א, ירושלים תשנג, עמ’ נב; ר’ מאיר מוילנא, נחלת אבות, ירושלים תשמג, דף יד
ע”א [=אשר יצווה, א, ירושלים
תשסד, עמ’ קצח]; ר’ יחיאל העליר, הגדה
לליל שמורים עם ביאור אור ישרים, קעניגסבערג תריז, עמ’ כב; ר’ יוסף מסלוצק,
דרשות רבינו יוסף מסולצק, ירושלים
תשנה, עמ’ ס; ר’ משה נתנאל פוטשובסקי, אמונת
התחיה, פתח השער, ברדיטשוב תרנד, דף יג ע”ב; ר’ יצחק ווייס, בינה
לעתים
, בני ברק תשסח, על אלול, עמ’ קיג, אות א’תקס; ר’ ראובן מרגליות, מלאכי עליון, ירושלים תשה, עמ’ קמד,
הערה קפה.
ועל
פי יסוד זה כתב ר’ יהודה הלר (נפ’ תקעט) ביאור יפה למאמר (ברכות לד רע”ב) “גדולה תפילה יותר מן הקרבנות”, ואלה דבריו: “גדולה תפילה יותר מקרבנות… אמנם גם אם איננה בכוונה אינה נדחית לגמרי אבל היא מונחת בקרן זוית, ואם יתפלל אחר כך בכוונהיש בו כח להעלותה אף את התפילה אשר היתה בלא כוונה, וזו שאמר הכתוב גבי קרבנות ‘למה לי רוב זבחיכם וגו’, קטורת תועבה היא לי‘, אבל גבי תפילה לא אמר אלא אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם,
אבל אינו דוחה אותה רק מעלים עיניו עד אשר הוכשר,
ועדיין תוחלת יש בה. וזו אשר כיוונו בה חז”ל, שגדולה תפלה מהקרבנות. והוא נכון” (ר’ יהודה הלר, תרומת
הכרי, פתח
השער, אות ג, ברטיסלבה תריח).
[23] סנהדרין
לט ע”א. ובברכות ו ע”א: “ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: ‘אלהים נצב בעדת אל'”.
ראה
סוטה לג ע”א שציבור יכול
להתפלל בלשון ארמי למרות שאין מלאכי השרת נזקקין לשפה זו, “משום דבציבור הוא, שהשכינה שורה שם” (אור זרוע,
הלכות שבת, סי’ נה, ד”ה ‘והא דאמרינן’), ומשום כך “אין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד” (ע”פ רש”י, שבת
יב ע”ב). וכך בראשונים נוספים, לדוגמא, ר’ יהודה ב”ר יקר, פירוש התפילות והברכות, א, עמ’ יט [=שו”ת תמים דעים,
סי’ קפה]: “אבל ציבור, כיון דשכינה עמהן, יכולין להתפלל בלשון ארמי…”; ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי,
בית הבחירה,
שבת יב ע”ב: “…כתבו הגאונים, בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה, שהציבור שכינה עמהם“; שבלי הלקט,
סדר ראש השנה, סו”ס רפב, ועוד
הרבה.
[24] יתכן, שלפי יסודו של ר’
יוסף ג’יקאטיליה ניתן אף להבין מדוע מי שאינו יכול לכוון בכל ברכות התפילה, עליו
לכוון לכל הפחות בברכת ‘אבות’ (ראה: ברכות לד ע”ב; ר’ יוסף קארו, בית יוסף, או”ח, סי’ קא, אות א),
או בברכות ‘אבות’ ו’הודאה’ (כך לשיטת ר’ יהודה החסיד, ספר חסידים, מהדורת ר’ מרגליות, סי’ קנח; ספר רוקח, הלכות חסידות, שורש זכירת השם, ירושלים תשכ, עמ’ ט; סמ”ק, סי’ יא; רי”י קניבסקי, קהילות יעקב, ברכות, סי’ כז, אות א; קובץ שעשועי אורייתא, ג, ברוקלין (כסליו
תשסה), עמ’ עד-פד). כי כשם שתפילה שבכוונה מכשירה תפילות פסולות שהתפלל קודם לכן,
כך גם חלק מן התפילה – ברכה אחת או שתי ברכות – שנאמרה בכוונה, בכוחה להכשיר את
שאר הברכות שלא בכוונה שבתפילה הנוכחית. ולמרות שלא מצאתי מקור לרעיון זה,
הדברים מסתברים במיוחד לאחר השוואתם לדברי ר’ שלום בוזאגלו (מקדש מלך על זוהר, ח”ב, רמה ע”ב, זאלקוויא 1864): “כתב הרב, שאין
צריך האדם שיתפלל י”ח ברכות כולה בכוונה, ואז יעלו התפלות שאינם הגוונים עמה.
אלא אפילו בכל תפילה ותפילה, אם כיון באחת מכל הברכות עד שמראש השנה עד ראש השנה
צירף הקב”ה שמונה עשרה ברכות בכוונה מכל תפלותיו – אגבן עולים כל תפלות של כל
השנה שאינום הגונות”.
[25] זוהר, ח”ב, רמה ע”ב. הביאו (בתרגום ללשון הקודש) ר’ צבי הירש קוידאנובר (פפד”מ תה – תעב), קב הישר, א, פרק ח, ירושלים תשנג, עמ’ לו. עיי”ש. גם
בחמדת ימים,
חלק ימים נוראים, דף לא ע”א, העתיק דברי זוהר אלו, וגם הוסיף להם דברי תוכחה ומוסר: “ומי האיש אשר לא ישית לבו את זאת לשוב מדרכו הרעה בקרב הימים האלה [הימים הנוראים], להכונן במחשבתו, ולהעלות כל תפילות הפסולות של כל ימות השנה בתפלות היום, וישים על לבו את מה שהתפלל בלא כוונה ועדיין לא נענה באותם התפילות, ועתה הוא מתודה ומתחרט על עון זה שהקל בכבודו יתברך ויאמר: אוי לי מה שעשיתי! מדוע את דבר ה’ בזיתי?…”.
[26] ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח”א, דרוש א, בני ברק תשמג, דף לב ע”ד.
[27] כלומר, אם לחובה היחיד
נגרר אחר הרוב, ודאי שהיחיד נגרר אחר הרוב לזכות – שתפילתו תתקבל. הציטוט שבפנים
הוא מספרו בית אלהים, שער התפילה,
סו”פ יא, ירושלים תשמה, עמ’ מה. העתיקו דבריו החיד”א, מדבר קדמות, מערכת צ אות ו (ערך ‘ציבור’),
ירושלים תשכב, עמ’ נא; ר’ יצחק ווייס, שו”ת
שיח יצחק, סו”ס מד.
[28] לכך שמקום הנקבע לתפילה שורה בו השכינה, ראה ירושלמי, ברכות פ”ד ה”ד: “צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, ומה טעם? ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’…”. והמשך הפסוק הוא (שמות כ כא): “אבוא אליך וברכתיך”. היינו, שכינתו תשרה שם [ראה תרגום ירושלמי, שמות שם: “בכל אתר דתדכרון ית שמי קדישא, מימרי מתגלי עליכון ומברך יתכון”]. וכך מפורש בספר ראבי”ה,
ח”א, ברכות, סי’ צ, מהדורת א’ אופטוביצר, עמ’ 67, הכותב דבריו ע”פ ירושלמי זה:
“צריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפילה, דכתיב: ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’ וגו’, היה מקום מיוחד לתפילהשם השכינה שורה“.
[29] על
חשיבות מקום התפילה בדעת המבי”ט אנו למדים מדבריו הבאים: “וכמו
כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל
בו אפילו יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה
הוא קרוב להיות תפלתו נשמעת, וכמו
שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות” (בית אלהים, שער התפילה, פרק ה, ירושלים תשמה, עמ’ כ). אמנם פיסקא זו איננה מדברת על הקובע מקום לתפילתו,
אלא על מקום הקבוע לתפילת רבים, ככל הנראה בית הכנסת. אך יש מן הטעם להשוות
את הדברים.
[30] מבי”ט, בית אלהים,
שער התפילה, פרק ה, ירושלים תשמה, עמ’ יז.
[31]
בדרך אגב יש להעיר, שמ’ בניהו בדיונו על ידיעות הקבלה של המבי”ט (ראה:
הנ”ל, יוסף בחירי, ירושלים
תשנא, עמ’ קלב), לא התייחס לדברי המבי”ט הנוכחים בהקשרם לשיטתו הקבלית של ר’
יוסף ג’יקאטיליה והאחרים. גם ידוע לנו שהמבי”ט הכיר את ספרו השני של ר”י
ג’יקאטיליה – ‘גנת אגוז’, כפי שכתב במפורש: “וכן כתב גם כן ה”ר יוסף
גיקטליי”א ז”ל בספר ‘גנת אגוז’ אשר לו…” (בית אלהים, שער היסודות, סו”פ ה,
ירושלים תשמה, עמ’ קעב). עוד בענין ידיעת הקבלה של המבי”ט, ראה דבריו שם, שער
היסודות, פרק סא, עמ’ תקמא: “ושמעתי מפי מקובל אחד…”. אמנם כנראה
כוונתו על מקובל בן דורו ממנו הוא שמע.
[32] ר’ שמואל ראבין, בגדי אהרן, מערכת ת, אות ו (ערך
‘תפילה’), בני ברק תשנז, עמ’ קלג. וראה מה שהעיר על כך ר’ יעקב חיים סופר, תורת יעקב, ירושלים תשסב, עמ’ שמב.
[33] ר’
ישראל איסר מפוניבז’, מנוחה וקדושה, שער התפילה, סי’ כא, ירושלים תשנד, עמ’ עג.
[34] ר’
ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים,
ירושלים תשמח, עמ’ קיט.
[35] ר’
ישראל איסר מפוניבז’, מנוחה וקדושה, שער התורה, סי’ ה, ירושלים תשנד, עמ’ קעה-קעו.



Review of Dovid Bashevkin’s Sefer Berogez Racheim Tizkor

By Rabbi Yitzchok Oratz
Rabbi Yitzchok Oratz, a musmach of Beth Medrash Govoha, is the Rabbi and Director of the
Monmouth Torah Links community in Marlboro, NJ.
אהרן יצחק הלוי ארץ
כי הוא ידע יצרנו:
הערות והארות, ציונים ומראה מקומות, על עניניבחירה, חטא, ותשובה.
מיוסד על ספר “ברגז רחם תזכור” להרב דוד אליקים בשבקין.
Introduction
In wrath, remember mercy. For He knows our nature . . .
God knows the nature of every generation, Rabbi Dovid Bashevkin has written a Sefer uniquely appropriate for the nature of ours[1].
Take a trip to your local Jewish bookseller during this time period, and you will find numerous seforim, old[2] and new[3], on the themes of sin and repentance. Although they certainly vary in style and quality, a common denominator among many is the heavy reliance on Rambam’s Hilchos Teshuva and Sha’arey Teshuva of Rabbeinu Yonah of  Gerondi[4].  And this is to be expected. Timeless classics, these works of the great Rishonim are unmatched in their systematic and detailed discussion of sin and punishment, free will[5] and repentance, and are a prerequisite study for any serious discussion of Teshuva.
But therein lays the dilemma.
For although Rabbeinu Yonah maps out the exalted levels of Teshuva that one should certainly strive for, they seem not to be for the faint of heart.  Is our generation really up to the task of embracing the sorrow, suffering, and worry, the humbling and lowering oneself[6], without allowing for the concomitant sense of despair[7] and despondence[8]?
And how many of us can honestly stand before the Creator, and proclaim that we will “never return” to our negative actions, to the extent that God Himself will testify that this is the case[9]? If confession without sincere commitment to change is worthless[10], does repeating last year’s failed commitments not require choosing between giving up and fooling ourselves?
This is where B’Rogez  Rachem  Tizkor comes in Based heavily on the thought of Izbica in general, and Reb Tzadok ha-Kohen of Lublin in particular, it discusses the value of spiritual struggle, the interplay between determinism and free will, the redemptive potential of sin, and the status of those who have not yet arisen from their fall.
In a refreshingly humble[11], almost apologetic, essay at the Seforim blog, R’ Bashevkin expresses hope that his work brings “the much needed attention these thinkers deserve in contemporary times,” while delivering a message of “comfort and optimism[12],” without being disloyal “to the type of avodas Hashem . . . they hoped to engender[13].” I think he was successful on all accounts.
Overall, the sefer is a good introduction to R’ Tzadok for those who are not familiar with his thought, and offers many insightful and fascinating comments even for those who are. Some that I found particularly interesting includethe insight into why R’ Mesharshiya cursed Ravina that he should come to permit forbidden fats (Yevamos 37a, B’Rogez Rachem Tizkor p. 16), what important lesson can be learned from the Talmudic teaching that one who responds Amein Yehay Shemy Rabbah with all his might is forgiven even if he has a trace of idolatry (Shabbos 119b, p. 18), what benefit is there in requiring that anyone appointed to the Sanhedrin know how to purify a sheretz (Sanhedrin 17a, p. 19), why does the Talmud expound so harshly on the sins of Achan (Sanhedrin 44a, p. 36), a new understanding of why one may lie for the sake of peace (Yevamos 65b, p. 84), and what possibly could be negative about being attached to Torah (p. 23).
In the aforementioned essay, the author hopes that, in keeping with its theme, the work is read with a “measure of mercy.” He has nothing to worry about. My main critiques are that some of the discussion of the more controversial statements of Izbica required more elaboration[14], the lack thereof leads to a seeming conflating of two similar, yet far from identical, concepts, and more contrasting and supporting texts (both from within Izbica and R’ Tzadok’s thought and without) would have made for a stronger case and deeper understanding.
My hope is to fill in these gaps in some small measure. Hopefully it will further enlighten those whose appetite was whet by this fine work.
ועתה באתי להעיר כדרכו של תורה, ואת והב בסופה.
הכל בידי שמים אפילו יראת שמים!”
א) בסי’ ג’ שו”ט בטוטו”ד בענין מה שנראה שהוא חידוש נועז[15] מבית מדרשו של האיזביצ’א, דהכל בידי  שמים אפילו יראת שמים[16]ודיש מושג של עבירות שהם למעלה מבחירת האדם[17].
וקודם כל אעיר, דכנראה עירבב שני דברים דומים אבל לא שוים. דהיסוד הראשון הוא דהכל בידי  שמים אפילו יראת שמים, דהיינו דכל מה שהי’ הוה ויהי’ הוא בדיוק רצונו יתב”ש, כל מעשי המצוות וכל העבירות, דוכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו? כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ! וכשמדברים על דרך זה, אין שום חילוק בין עבירות שהן למעלה מבחירתנו ואלו שתוך שדה בחירתנו. “כל מה שחטא הי’ גם כן ברצון השם יתברך” (צדקת הצדיק אות מ’). “ולעתיד יתברר כן על כל חטאי בני ישראל וכו’ שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון ה’ יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון ה’ יתברך” (מחשבות חרוץ אות ד’). הכל הוא מאתו יתברך.
והענין השני הוא כשמדברים מתוך עולם הבחירה[18], דע”פ פשטות בחירה הוא ד”נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם” ו”עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע,” ומשו”ה “דנין אותו לפי מעשיו” (רמב”ם פרק ה’ מהלכות תשובה), ואעפ”כ חידש האיזביצ’א  ד”לפעמים אשר יצר האדם מתגבר עליו עד שלא יכול לזוז בשום אופן ואז ברור הדבר כי מה’ הוא” (מי השילוח פרשת כי תצא כ”א:י”א), ו”פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול עד שאי אפשר לו שלא יחטא” (צדקת הצדיק אות מ”ג)[19].
הרי דיש שני ענינים נפרדים, שניהם חידושים נפלאים, ושניהם מבית מדרשו של האיזביצ’א.
ב) אבל באמת, כד נעיין היטב בזה,  נמצא  הרבה  סייעתא לשני החידושים בדברי חז”ל ובתורתן של גדולי ישראל אף מאלו הרחוקים מתורת איזביץ, דבעיקרי התורה ויסודותיה תורה אחת היא לכם[20].
“שאין מציאות כלל ללא השם יתברך וכו’ ולא שיך כלל לעבור על רצונו, כי אין שום מושג ללא רצונו יתברך. ואף כאשר האדם חוטא, אינו עובר על רצון השם יתברך, אלא זה גופא רצונו יתברך, ורק האדםטועה וסוברשעושה נגד רצון השם, ועל זה יענש על שסובר שעושה נגד רצון השם יתברך. ואיתא בחז”לשבפרשת האזינו מורמז כל הבריאה כולה, וכל מעשי האדם לעולם וכל זה כבר יצר הקדוש ברוך הוא בעת בריאת העולם, והאיך יתכן שיעבר על רצון השם, והרי הכל כבר נברא ונוצר על ידו.”
הרואה דברים אלו בודאי יחשוב דתורת איזביץ  יש כאן.
ואינו כן. אלא מבית מדרשו של בעלי המוסר, מפי המשגיח המפורסם הרה”ג ר’ יחזקאל לוינשטיין ז”ל  יצא הדברים (אור יחזקאל, שיחות אלול עמוד ס”ז – ס”ח). ולהפתעתי מצאתי  שדבריו הובאו  גם בספר ממחבר מפורסם של חסידי ברסלב[21]. הרי דתורת ברסלב, איזביץ, ובעלי המוסר, כולם מסכימים לעצם היסוד דהכל בידי שמים, ללא יוצא מן הכלל.
ומקור הדברים לכאורה הוי במדרש (במדבר רבה, פרשת נשא, פרשה “יג סי’ י”ח):
אע”פ שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה             אלא א”כ היו רשעים במעשה אחרים לאו אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם וכו’ אלא זה בלבד ומתוך גנותם סיפר הכתוב שבחם שלא היה בידם עון אלא זה בלבד ולפי שמכירת יוסף זכות היה לושהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון לכך נמכר על ידם                        שמגלגלין זכות על ידי זכאי.”
ולכאורה תמוה, דאף דלבסוף היה לטוב עדיין צ”ע מה דה”זכות” מתייחס להם דהא מפורש במדרש דמכירת יוסף היה “עון.”
אלא לכאורה הכוונה הוא דכל ענין מכירת יוסף הי’ עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון[22] ובהכרח ירדו בנ”י למצרים דעצת ה’ היא תקום. הרי דבמכירת יוסף, אף דנחשב להם לעון, אפ”ה היו השבטים שלוחא דרחמנא לקיים גזירותיו. ומעשה אבות סימן לבנים[23], דכן הוא בכל מה שאירע בהעולם, הכל הוא לקיים רצונו יתברך[24], וזהו אף בהעבירות שאדם עושה[25], אבל בעבירות אין התועלת והטוב שיצא ממעשי אדם מתיחחסים לו[26], ואדרבה נענש עליהם אף שמעשיו היו “גופא רצונו יתברך[27].” אבל כל זה כשלא עשה תשובה, אבל אצל שבטים שאמרו “אבל אשמים אנחנו על אחינו” (בראשית פרק מ”ב פסוק כ”א) שהוא תשובה על מעשיהם (עיין בשערי אהרן בשם הזוהר ועוד) נעשה להם זדונות כזכיות ממש וכמו שלא הי’ עון כלל, דיבוקש עון ישראל ואיננו, וכל הטוב הנמשך ממעשיהם מתייחס להם כזכות ממש[28] (עיין בזה בס’ תקנת השבין סי’ י’ אות ט).  הרי דאף מעשי העבירות הוי קיום רצונו יתברך.
ג) וכל זה הוא בנוגע להענין הראשון (ד”כל מה שחטא הי’ גם כן ברצון השם יתברך” ו”אף כאשר האדם חוטא וכו’ זה גופא רצונו יתברך”). ובנוגע הענין השנית, דהוא דאף כשמדברים על עולם הבחירה אפ”ה לפעמים יש מציאות דיש עבירות שא”א שלא יכשל בהן, בזה היטיבו אשר דברו בזה ב”ברגז רחם תזבר” דשפיר משמע מפשטות שיטת ר’ אלעאי (קידושין מ.) דיש ענין בזה.
  ובאמת, יש עוד כמה מקומות בש”ס דמשמע כן. עיין צדקת הצדיק (אות מ”ג) דהביא מגמ’ ברכות ל”ב. “משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא,” וכן מגמ’ כתובות נ”א: “כל שתחלתה באונס וסוף ברצון אפי’ היא אומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ”ט יצר אלבשה” “הרי דזה מחשב אונס גמור אף על פי שהוא ברצונה מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו.[29]”
ועייו בס’ יד קטנה (ריש הל’ תשובה) דהאריך לחדש דיש ענין “רב וגדול למאוד” בוידוי פה אף בלי חרטה[30] ובלי עזיבת החטא[31], ובכל דבריו מיירי במי ש”אין לו שלטון וממשלה על חוזק כבד לבבו להטותה באמת” ו”הרי הוא כמו אנוס מן חוזק כבד לבבו,” הרי דנקט לדבר פשוט שיש מצבים ויש אנשים שבשום אופן א”א להם לשוב מדרכם הרעה.
ועיין בס’ מכתב מאליהו ב”קונטרס הבחירה” (ח”א עמוד קי”ג) שביאר הגרא”א דסלר זצ”ל לא רק דיש עבירות שהן למעלה מבחירתנו, אלא רוב מעשינו הוא למעלה או למטה מנקודת הבחירה שיש לכל או”א. ועיין שם בהערה מהרב ארי’ כרמל דהמקור לדבריו הוא מדברי ר’ אלעאי בקידושין שם. הרי לא רק דכן ס”ל לר’ אלעאי אלא נקטינן כדבריו[32].
ויש לציין שבדברי הנחל נובע מקור חכמה כנראה מבואר דלא כזה. עיין ליקוטי מוהר”ן (תנינא, תורה ק”י) “שמעתי, שאיש אחד שאל אותו: כיצד הוא הבחירה? השיב לו בפשיטות, שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות. אם רצה עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה. ורשמתי זאת, בי הוא נצרך מאד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מרגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד[33].”
ד) אבל עיין שם בצדקת הצדיק שסיים ביסוד גדול “אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר.”  ובס’ ברגז רחם תזכר שם הביא מעוד כמה מקומות בתורתו של הכהן הגדול שכן הוא, והביא ביאור נפלא בזה מבעל פחד יצחק, ויסוד זה שייך בשני הענינים, בין מה דהכל הוא מהשי”ת ובין מה דיש עבירות למעלה מהבחירה, בכולם אסור לנו בפועל להכחיש הבחירה בשום פנים ואופן וחייבים אנו להלחם ביצרינו בכל נימי נפשינו[34].
ואם כנים אנחנו בזה[35], דמצד אחד תורת איזביץ  יש לו יסודות נאמנים וקיימים בדברי חז”ל והרבה ס”ל כמותו, ומצד שני דבפועל אסור לנו להכחיש הבחירה כלל וכלל, יש כאן תמיה גדולה — א”כ מה כל הרעש הזה על תורתו, מה חרי האף הגדול הזה דלא רצו להדפיס ספריו ואף שרפו ספריו באש ר”ל[36]?
וכד נעיין היטב בזה, נראה דעיקר הרעש על חידושו הי’ על מה דגלא רזין מעלמא דאתכסיא, רזין עילאין וטמירין שכיסה עתיק יומין ולא איתגלאו מכמה דרין. ובזה הניח מקום לטעות בדבריו (כאשר כבר הי’ ר”ל) להחליש חומר החטא. והיטיב דבר בזה הגאון המקובל ר’ יצחק מאיר מרגנשטרן שליט”א מירושלים ד”מדרגה זו וכו’ אין מגלין אותה אלא לצנועים, ומכל שכן שאין לדרוש בה בקול רעש גדול, כי אם בדוקא בסוד ובהעלם גדול, דחלילה לאדם שיחשוב קודם החטא דהכל מרצונו יתברך וכיוצא באלו מחשבות פגול, דבזה עלול הוא להתיר מה שאסרה תורה וכו’ והרי הוא בכלל אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ודייקא אחר שכבר נכשל רח”ל בחטא, אז ישיב אל לבו לשוב אל ה’ בכל לבו ובכל נפשו, ולא יעלה על דעתו דאחר שנתרחק הנה מכאן ואילך הרי הוא מרוחק ושוב לא יזכה לראות אור השמש, דאינו כן, דודאי בפנימיות בדרך העלמה הכל היה כרצון השי”ת לצורך תיקון העולם, אלא דכבוד אלקים הסתר דבר.”
ובימינו כבר דורשין סתרי תורה, שפוני טמוני חול דתורת איזביץ, ברבים, בקולי קולות וברעש גדול. ואפשר דכן צריך להיות. דבדור חלש, ודור שרבים משתוקקים להרגיש בחוש ד”קרבת אלקים לי טוב,” יש צורך גדול לדמות לשכינה ולהחיות רוח שפלים ולב נדכאים[37], ללמוד זכות על החוטא (אבל לא על החטא), ואפילו אם הוא בעצמו הוא  החוטא[38], ולהבין דלפעמים באמת יש נסיונות שהם למעלה מנקודת בחירתנו, ושהכל הוא עצת ה’, ואל לנו ליפול בעומק היאוש ודכאון[39]. ועכ”ז צורך להדגיש דבעצם תוקף הנסיון יש לנו ללחום ביצר בכל כחנו, ואין לנו להתיאש מלהתגבר עליו בטענת שאין ביכולתנו.
במקום שבעלי תשובה עומדים
ה) וכשם שחייב ללחום ביצה”ר וחלילה לחשוב קודם החטא דהחטא הוא רצונו, כך אסור לעמוד במקום נסיון. ומפני זה יפה הביא (בעמוד מ”ט) לתמוה על דברי הכלי יקר (חקת י”ט:כ”א) דבעל תשובה מותר וצריך לעמוד במקום הנסיון שנפל מתחלה, ואף להתיחד עם אותו אשה אשר חטא, ואם יתגבר על יצרו בזה נחשב בעל תשובה גמורה. ויפה כתב לתמוה על דבריו.
ויש להוסיף בזה דברי המי השלוח (ח”ב פרשת יתרו עה”פ לא תשתחווה להם ולא תעבדם) “ולא תעבדם שלא תעשה מהם עבודה להש”י בהכניסך לנסיון בדי שתתגבר על יצרך וכו’ ואפילו אם מכוין שעי”ז יתגבר כבוד שמים בהתגברו על היצר.” ועיין רמב”ם פ”ב מהל’ תשובה ה”ד “ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו.” ועיין צדקת הצדיק אות ע”ג, ובס’ מגדים חדשים (ברכות ל””ד ע”ב ובמילואים שבסוף הספר) הביא מכמה ספרים דכתבו כעין דברי הכלי יקר, וגם אלו החולקין על דבריו, ועיין שם בשם לקט יושר (ע’ קל:ו) “שאחד רצה לעשות כדלעיל ועשה העבירה שנית,” ועיין בס’ שערים מצויינים בהלכה (ברכות שם) שהביא מכמה מקומות דמבואר דלא כהכלי יקר, וכתב דדבריו בזה תמוהין[40] )אבל לכאורה מדברי הירושלמי הובא בערל”נ סנהדרין כ”ב. יש ראי’ לשיטת הכלי יקר, וצ”ע(.
חדש ימינו כקדם
ו) בעמוד ס”ט הביא פירוש נפלא (מר’ שמחה ווליג נר”ו) דהכוונה במדרש איכה (ה’:כ”א) “חדש ימינו כקדם כאדם הראשון כמד”א (בראשית ג’) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן” דהכוונה הוא דוקא לאחר החטא, דבזה מיירי הפסוק. וכבר מזמן אמרתי כן לעצמי ולאחרים, והדבר מפורש בחדושי רד”ל שם “שאחר שנתגרש לקדם עשה תשובה ונתקבל ברצון.”
ובזה אמרתי דאפשר להגן על הרמב”ם מקושייתו של הריטב”א. דעיין כתובות (ח.’) דאחד מברכת חתנים הוא “שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה’ משמח חתן וכלה.”  ועיין רש”י שם “בגן עדן מקדם דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו.'”
ועיין בריטב”א שם דכתב וז”ל “גירסת רש”י ז”ל כשמחך יצירך בגן עדן מקדם וכן הגירסא בכל הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב”ם ז”ל גורס מקדם בגן עדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי, כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנתגרש מג”ע וישכןמקדם לגן עדן ואע”פ ששם אמר לגן וכאן אמר בגן שמא יבא לטעות אדם בענין וגם בלשון[41].
ולפי דברי המדרש דברי הרמב”ם א”ש. דזהו גופא מה מברכין להחתן וכלה, שהקב”ה ינהג עמהם ברחמים כאשר עשה לאדם וחוה אף לאחר הנפילה, לאחר שנפל מאגרא רמא שהי’ יושב בג”ע והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין (סנהדרין נ”ט:) לבירא עמקתא של בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג’:י”ט), אבל לא גירש אותם מיד אלא נתן להם את השבת “אדם שמר את השבת בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו” (פרקי דר”א פרק כ’)[42], ויעש להם כתנות עור, וכמש”כ רבינו בחיי שם “ע”ד הפשט רצה ליחס פעולת ההלבשה אליו יתברך להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו, שאע”פ שחטאו לא זז מחבבן, והוא בעצמו השתדל בתקונם ובגמילות חסדים. והנה כל זה חסדי הש”י, ועל זה אמר הכתוב: (דניאל ט, ז) “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים”. ולפי”ז א”ש הגמ’ בסוטה (י”ד.) “דרש ר’ שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” ולא מנה החסד שעשה עמהם לפני החטא בהכנת כל צרכי החתונה (עיין ברכות ס”א., ב”ר פרשה ח’ אות י”ג) דעיקר החבה והחסד הוא לאחר החטא, דאפ”ה לא זז מחבבן, ועיקר הברכה הוי דוקא  “מקדם לגן עדן” ולא “גן בעדן מקדם[43].”
לכוף את יצרו עדיף
ז) בעמוד ע”ד הביא (מהגר”ר גרוזובסקי זצ”ל בשם הגר”ח חלוי) דהמחלוקת עם רשעים “צריכה להיות כשנאת הבעלים לעכברים שמצטער על שישנם וצריך לבערם ולא כחתול הנהנה ממה שיש לו לבער ולאכול.” וכתב דזה א”ש לשיטת הרמב”ן עה”ת לבאר למה נענשו המצריים אע”פ שהיתה גזירה על כלל ישראל, וק”ו לגבי ישראל “אם דחה אותו האיש יותר מן הראוי וכו’ הרי זה בכלל שנאה גמורה וגדול עונו.”
ויפה כתב. אבל יש להעיר ולהוסיף, דלפי דברי הרמב”ן בפרשת לך לך (ט”ו:י”ד), אף אם לא דחה אותו יותר מן הראוי כלל, אלא בדיוק במדה המחייבת, כל שנהנה מעצם השנאה כחתול לעכבר, הרי בכלל שנאה האסורה וגדול עונו. דהא ברמב”ן שם איתא כמה טעמים למה נענשו המצריים, דטעם אחד הוא שהוסיפו על הגזירה, ושוב כתב ד”אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו וכו’ אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו.” וזהו טעם שנית דשייך אף כשלא הוסיפו כלום. ודון מינה ואוקי באתרה.
ושמעתי לפרש (כמדומני בשם אחד מאדמור”י גר) “וירא פינחס וכו’ ויקם וכו’ ויקח רמח בידו” — אבל הקנאים תמיד יש רמח מזומן בידיהם . . .
 “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”
ח) בעמוד ט”ו הביא קושיית התוס’ (שבת נ”ה: בד”ה ארבעה) על הגמ’ דארבעה מתו בעטיו של נחש, דצ”ע מהפסוק בקהלת (ז’:כ’) “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.”  וכתב לפרש ע”פ דברי השלה”ק (מס’ תענית, פרק תורה טור, סי’ קמ”ד – קמ”ה) “שטמונים בתוך הנפילות והמכשולות של צדיקים הכח והדחיפה לעשות טוב.” וענין זה הוא באמת בריח התיכון של כל הספר, דכל הנפילות הם בעצם לטובותינו, וכל הירידות בעצמותן הם לצורך עלי'[44], ושהכל הוא עצת ה’ לטוב לנו לחיתנו.
אבל עדיין פירוש השל”ה בלשון הפסוק דחוק. ושמעתי ממו”ר המשגיח הרה”ג ר’ מתתיהו סלומון שליט”א (בשם רבו הרה”ג ר’ אלי’ לפיאן זצ”ל) לפרש על פי דברי ר’ יונה (בשע”ת שער הראשון אות ו’) “אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא,” דלכאורה תמוה דמתחלה אמר דיש מן הצדיקים, דהיינו מקצתם, דנכשלים בחטא, והביא ע”ז פסוק דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, דמשמע דכולם חוטאים. ותירץ הרה”ג ר’ אלי’ ז”ל דבאמת מצינו צדיקים אשר אין חוטאים, אבל צדיקים אשר עושים טוב בהם אין מי שלא יחטא.  דהיינו, שפיר אפשר להיות צדיק לעצמו ולישב בזוית ולעבוד את ה’, אבל מי שמלמד לאחרים ועוסק בצרכי צבור “לעשות טוב[45]” א”א לו שלא יחטא[46].
ועצם יסוד הדברים כבר נמצא במשך חכמה פרשת נח (ט’:כ’), בפתוחי חותם להחת”ס (נדפס כהקדמה לשו”ת יו”ד),  ובספורנו סוף פרשת בראשית (ו’:ח’)[47].
ולפי”ז מיושב קושיית התוס’, דהארבעה מתו בעטיו של נחש, עם כל צדקתם שאין לתאר ואין לשער, לא מצינו שלימדו והשפיעו על אחרים ועסקו בטובת העולם[48] באותו מדה[49] שעשו אאע”ה, משה רבינו, ודוד המלך, דהם (אע”פ שחטאו) קיימו רצון ה’ למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, צדיקים כאלו זכו לעצמם וזכה לדורי דורות, ומצדיקי הרבים ככוכבים יזהירו, וצדקתם עומדת לעד[50].
ונמצא, שלא רק “שטמונים בתוך הנפילות והמכשולות של צדיקים הכח והדחיפה לעשות טוב,” אלא הדחיפה לעשות טוב הוא גרמא לנפילות, ואעפ”כ זהו רצונו יתב”ש.
“בנים אתם לה’ אלקיכם”
ט) בעמוד ל”ד הביא מר’ צדוק הכהן (תקנת השבין סי’ ט”ו, אות פ”ד) שהמקור להענין ש”אע”פ שחטא ישראל הוא” הוא משיטת ר”מ בקידושין ל”ו. דבין כך ובין כך נקראו בנים, והלכה כמותו דדייק קרא[51].
ויש לציין למש”כ בהגדה של פסח “מגיד משנה” (לבעמח”ס שו”ת משנה הלכות ז”ל) דגם בעל ההגדה סתם כר”מ. ד”כנגד ארבעה בנים דברה תורה,” דאף הרשעים דהוציאו עצמן מן הכלל וכפרו בעיקר עדיין נקראו בנים למקום. וזה תואם שיטתו (בשו”ת משנ”ה ח”ו סי’ כ”ז, כ”ח, ל[52]’) המובא ב”ברגז רחם תזכר” (עמוד ע”ז, ובצדק כתב המחבר ד”ניכרין דברי אמת”) לחלוק על דברי האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל[53], וס”ל דחייב להתפלל על נדחי ישראל שישובו בתשובה שלמה.
וכדברי המשנ”ה הוא מנהג כלל ישראל, וכמו שהוא בנוסח תפלת זכה שאומרים בכניסת יום הקדוש[54] “ובתוכם תרחם על פושעי עמך בית ישראל ותן בלבם פחד הדר גאונך והכנע לבם האבן וישובו לפניך בלב שלם וכו’ גם כי הרבו אשמה לפניך עד שננעלו בפניהם דרכי תשובה אתה ברחמיך הרבים תחתור להם חתירה מתחת כסא כבודך וקבלם בתשובה וכו'[55].”
“אע”פ שחטא ישראל הוא”
י) בסי’ ב’ הביא שיטת האג”מ (אבה”ע ח”ד סי’ פ”ג) דכל סוגיית הגמ’ (סנהדרין מ”ד.) בענין “ישראלאע”פ שחטא ישראל הוא” הוי רק דברי אגדה[56] להשמיענו חביבות ישראל להקב”ה שאפילו בשעה שהן חוטאים קורא אותן ישראל. ומבואר בדברי האג”מ דכוונת רבי אבא בר זבדא  בגמ’ שם “אע”פ שחטא ישראל הוא” הוי על שאר כלל ישראל (ולא על עכן) דאע”פ שגם הם נחשבו כחוטאים מחמת ערבות[57], אפ”ה עדיין שם ישראל עליהם, וכתב האג”מ דכן משמע מדברי רש”י שכתב “מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתן עליהן.
ויש לציין שכעין הבנת האג”מ בהגמ’ וברש”י כתבו עוד מהאחרונים. עיין שו”ת אפרקסתא דעניא (ח”ב או”ח סי’ י”ט) וז”ל “ותו דעל גוף הדבר אני תמה, שהביאו מאמרם ז”ל, אע”פ שחטא ישראל הוא לענין המומר עצמו, הרי בסנהדרין שם הכא קאמר “חטא ישראל” אר”א ב”ז אע”פ שחטא ישראל הוא, אמר ר”א היינו דאמרי אינשי, “אסא דקאי ביני חילפי אסא שמה ואסא קרו לה”. ופרש”י מדלא אמר חטא העם, עדיין קדושתן עליהם עכ”ל. והרי הכונה הפשוטה לפענ”ד, דאע”פ שנתחייבו כל ישראל בחטאו של עכן מטעם ערבות, מ”מ קרי להעם בשם ישראל, דעדיין קדושתם עליהם, וזה מבואר במשל שהביא אסא כו’ דהיינו הצדיקים וכו’ אבל חילפא גופא לא קרו לי’ אסא” עכ”ל האפרקסתא דעניא.   וכן הוא בשו”ת דברי יציב (אבה”ע סי’ ס”ב, אות ז:כ”ג) “חטא ישראל אמר ר’ אבא בר זבדא אע”פ שחטא ישראל הוא, אמר ר’ אבא היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה עיי”ש. וכו’ והנלע”ד בביאור הענין, דהנה רש”י בסנהדרין שם ביאר חטא ישראל מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתם עליהם עכ”ל, וכו’ והיינו דקאי על כלל ישראל שקדושתם עליהם אע”פ שחטא עכןוכו’ ולמד הש”ס מכאן דישראל הוא היינו שכלל ישראל נשאר בקדושתו אף שהחוטא ביניהם, וזה כוונת רש”י עדיין שם קדושתם עליהם. ועל זה הביא המשל וכו’, וה”נ כלל ישראל אף שעומדים ביניהם רשעים מ”מ לא נפגמה קדושתם וישראל הם, אמנם המומר עצמו לא נקרא ישראל. “
אבל אף דבהבנת הגמ’ ורש”י שוה דבריהם, בעצם הענין חילוק גדול יש. דלהדברי יציב משום דהגמ’ מיירי בהציבור א”כ א”ש הני שיטות דס”ל דמומר לגמרי דינו כעכו”ם, דהא לגבי היחיד אין כאן ענין “ישראלאע”פ שחטא ישראל הוא[58]” (וכעין זה הוא באפרקסתא דעניא שם), משא”כ להאג”מ אין צורך כלל להענין דאע”פ שחטא ישראל הוא, דבודאי מומר דינו כישראל, משום דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי.
ואף דבעצם סברת האג”מ נראין דבריו[59], אבל מה שהוסיף דהפוסקים שנראו מדבריהם ד”אע”פ שחטא ישראל הוא” הוי מקור להלכה צ”ל דרק מליצת הלשון בעלמא הוא, בצדק העיר בזה בספר “ברגז רחם תזכר” (עמוד ל”ה) דמדברי המרדכי (יבמות סי’ כ”ט) לא משמע כן. ובאמת כן הוא בהרבה מקורות, בראשונים ואחרונים, דשפיר משמע מלשונם דהשתמשו ב”אע”פ שחטא ישראל הוא” כמקור גמור להלכה ולא רק כמליצת הלשון[60] — לדוגמא עיין חידושי רמב”ן (ב”מ ע”א:), ב”י או”ח סי’ נ”ה, גר”א יו”ד סי’ קנ”ט ס”ק ד’, טושו”ע ונו”כ אבהע”ז  סי’ קנ”ז (עיין שם בגר”א ס”ק ז’), וכהנה רבות.
גדולה עבירה לשמה
  י”א) בעמוד פ”א – פ”ב הביא להקשות על שיטת הנפש החיים (פרק ז’ בפרקים שלאחר שער ג’) דענין העבודה על דרך “עבירה לשמה” לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, וצ”ע דהא עצם הלימוד (בנזיר כ”ג:) הוא מיעל דהיתה זמן רב אחר מ”ת. וכתב לתרץ דבאמת קושיא מעיקרא ליתא, דבית הקיני לא מבני ישראל המה, ודברי הנפש החיים אמורים רק לגבי העבודה דכלל ישראל.
אבל באמת אינו ברור כלל דיעל לא היתה מבנ”י.  דעיין ילקוט שמעוני (יהושע רמז ט’) “יש נשים חסידות גיורות הגר, אסנת, צפרה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל אשת חבר הקיני.” אבל עיין בזית רענן שם די”ל שנתגיירה לאחר המעשה. ועיין בזה בדורש לציון להגאון הנו”ב (סוף דרוש ב’ ד”ה בו ביום) ובשו”ת בית שערים חלק אורח חיים סימן לד.
אבל באמת מצינו בחז”ל ובראשונים דכבר נתגיירה בשעת מעשה. דהא מצינו שהרגה לסיסרא ביתד ולא בכלי זין כדי שלא לעבור על איסור כלי גבר, ואיסור זה שייך אצלה רק אם כבר נתגיירה. עיין בזה  ברש”י[61] נזיר נ”ט., בגליון הש”ס שם (דהביא דכן הוא בתרגום ובילקוט), בשו”ת אגר”מ (או”ח ח”ד סי’ ע”ה),  ובשו”ת (בצל החכמה ח”ה סי’ קכ”ו).
ולתרץ הקושיא על הנפש החיים — עיין מש”כ הנצי”ב (העמק דבר סוף שלח), ובפירוש “הקדמות ושערים” על הנפש החיים שם (אות ב’), ובהערות לנפש החיים (בני ברק, תשמ”ט, אות 7)[62].
הערות שונות
י”ב) בעמוד פ”ד הביא לדון בענין לעבור על איסור קל להציל מהחמור, והביא מס’ עקידת יצחק לחלק דזהו רק היתר ליחיד אבל לא לרבים. עיין בס’ “לבושה של תורה” להרב פסח אליהו פאלק שליט”א (סי’ מ”ד אות ג’ – ה’) מש”כ בענין זה בכלל, ובענין שיטת העקידת יצחק בפרט.
ובענין זה שמעתי בשם גדולי ישראל דאף דיש מתירין להזמין אנשים שאינם שומרי תו”מ לסעודת שבת במטרת לקרבם ליהדות, אף אם יודעים שיחללו בשבת כשבאים ברכב, אבל הוראה זו אין מגלין אלא לצנועין, אבל א”א להיות הוראה כללית לכל או”א[63].
ואפילו בנוגע הוראה ליחיד, לפני כמה שנים שאלתי את הגרי”ש אלישיב זצ”ל בנוגע לאחד מבני קהילתי, איש יקר שרצה לקרב לתו”מ אבל לצערו במציאות א”א לשמר שבת לגמרי כהלכתה עדיין מפני לחץ משפחתו, אם מותר לי ללמדו האיך לחלל שבת באופן שיעבור רק מדרבנן וכו’. והשיב דמותר ללמד הסוגיות עמו והוא ערום יעשה בדעת, אבל אסור לפסוק וללמדו מה שיש בפועל לעשות כדי לחלל השבת.
י”ג) בעמוד צ”ד העיר (בדרך אגב) בענין אם שייך לומר דאפשר לחלוק על הגמ’ דהא ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו ע”פ י”ג מדות. ולכאורה יש להעיר דמבואר בכמה מקומות דלעתיד יהי’ ההלכה כב”ש (עיין הרב שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא, ח”א עמוד 241 – 244), וא”כ מבואר דלעת”ל ישתנה הדברים מדינא דגמ’. אבל לכאורה זה גופא דינא דגמראשב”ד יכול לסתור חבירו. ודכמו דמה דהתשבי יתרץ כל ה”תיקו” שבש”ס לא הוי סתירה להגמ’ כמו כן הך כללא דב”ד יכול לבטל דברי חבירו. ואדרבה — אם א”א להם לבטל בית דינו של ב”ה א”כ זה גופא יהי’ ביטול דינא דגמ’ דנפסק שיש בידם לבטל דברי ב”ד אחר.
ועיין בזה בגמ’ יומא פ’ ע”א וברש”י  שם, בדברות משה (יבמות פרק ד’ הערה נ”ט), ובס’ “באמונה שלמה” (להרב יוסף זלמן בלאך שליט”א, עמוד בעמוד שי”א – שי”ב הערה ד’).
י”ד) בעמוד צ”ה העיר בענין לפרש בדברי הראשונים מה שלא כיונו במובן ההיסטורי. יש לציין למה שהביא  הרה”ג ר’ מיכל שורקין שליט”א (ס’ מגד גבעות עולם ח”ב עמוד ז’) מסורה שקיבל הגרי”ד הלוי סאלאווייציק ז”ל מאביו הגר”מ ומדודו (בעל  עבודת המלך) “שהרמב”ם  כתב את ספרו ברוח הקודש, ולאחר שנכתבו הדברים, אין הרמב”ם בעל הבית” על היד החזקה ושפיר אפשר לתרץ את דברי הרמב”ם אף כשתירץ הרמב”ם באופן אחר בתשובותיו (והביא שם דכעין זה כתב האו”ת אף בנוגע להשו”ע). וכנראה דכן קיבל הגר”מ ז”ל מפי קדשו של אביו הגאון החסיד הגר”ח מבריסק, וכמו דמצינו שביאר הגר”ח דברי הרמב”ם במ”ת אף שכבר כתב הרמב”ם בתשובה לחכמי לוניל דיש ט”ס במשנה תורה  (עיין הל’ נזקי ממון פ”ד ה”ד ובכס”מ ובחידושי רבינו חיים הלוי שם), וכן מפורסמת שמועה כזו בעולם הישיבות בשם הגר”ח, ומסורה זו היא אף למעלה בקודש, דכן ס”ל זקני הגר”ח הנצי”ב והגר”ח מוואלאזהין ז”ל, עיין בשו”ת נשמת חיים (ב”ב תשס”ב, סי’ ס”ז) דכתב הרה”ג ר’ שלמה הכהן מווילנא להגר”ח ברלין (בנו של הנצי”ב)  וז”ל “וכן שמעתי מפי אביו הצדיק זצ”ל שאמר בשם חמיו זקנו הצדיק מו”ה חיים מוואלזין שיש לומר פירוש בלשון הרמב”ם והשו”ע אם הוא עולה ע”פ ההלכה אף שבודאי לא כוונו לזהמשוםשרוח הקודש נזרקה על לשונם“. וכנראה כן ס”ל גם מרן החת”ס זי”ע — עיין בליקוטי שו”ת (סי’ ק”א סוף בד”ה אמנם) דהביא ביאור בדברי הרמב”ם אף דכתב שם ד”הרמב”ם בעצמו לא תי’ כן לחכמי לוניל” (וע”ע בשו”ת חת”ס חלק ז’ סי’ כ”א). וכעי”ז כתב הפנ”י (כתובות ל”ה ע”ב בד”ה ואי)[64].
ופה תהא שביתת קולמסי. ואסיים מעין הפתיחה, דברי ר’ צדוק הם כמים קרים על נפש עיפה, ופתח תקוה אף ל”מי שיקלקל הרבה כיון שבא מזרע יעקב יעשה תשובה ויוכל לזכות וכו’ כמו שזכה שלמה המלך ע”ה על ידי אשה רעה. שבסיבתה נתעורר לתקן הכל על ידי תשובה. וזה שנאמר וה’ ברך את אברהם בכל. בכל המדריגות כאמור” (פרי צדיק בראשית פרשת חיי שרה), אכי”ר. 

 


[1] Aside for the content, a feature that is certainly unique to our generation is that the sefer was made immediately available at Hebrew Books. In an essay at the Seforim Blog (discussed below), the author describes his admirable goals in publishing the sefer. Undoubtedly these goals are enhanced by making it available to as wide an audience as possible. On the other hand, my experience is that people respect seforim given away less than those they paid for (see also Bava Kamma 85a).
[2]Popular examples of the genre I discuss below are Rav Yosef Cohen’s thorough “Sefer Ha-Teshuva” (M’Chon Harav Frank, Yerushalayim, 5766) and “Yad Kohen” by R’ Dovid Yehudah Hakohen Duetsch (Yerushalayim, 5771), both based on Rambam’s Hilchos Teshuva. Popular seforim on Rabbeinu Yonah include Rabbi Aharon David Goldberg’s Meshivas Nefesh, and Matnas Chelko based on the discourses of the Lakewood Mashgiach, Rav Matisyahu Salomon, Shlit”a.
[3] This includes the just published “Sefer Hagus Teshuva,” (Lakewood 5775) by Rav Aryeh Malkiel Kotler, Shlit”a, Rosh Yeshiva of Beth Medrash Govoha in Lakewood (dedicated in memory of his mother Rebbetzin Rishel Kotler Z”L).
[4] Of course, these works quote extensively from other classic works on Teshuva (such as “Bais Elokim” by R’ Moshe ben Yosef di Trani) and a wide range of sources from the books of Mussar. My point is that they frequently are written as commentaries to the works of Rambam and Rabbeinu Yonah (as the examples I cite above in note 2 and 3), and/or rely heavily on their words.
[5]Free will is a major theme in Rambam’s writings, not so in that of Rabbeinu Yonah (who nevertheless views it as a fundamentally important concept, see Sha’arey Teshuva 3:17 along with the comments in Sefer Matnas Chelko).
[6] Levels 3, 4, 5, and 7 of the 20 levels listed by Rabbeinu Yonah.
[7] See below note 39.
[8] I once asked R’ Matisyahu Salomon how one is too avoid this pitfall when learning books of Mussar. Without directly answering the question, he pointed out that a Jew is frequently required to experience competing emotions, without one overtaking the other. He referenced Yirmiyahu’s writing of the book of Eicha, which, like all prophecy, required a joyful spirit, as well as the fact that despite Rabbeinu Yonah’s seemingly harsh demands, he still refers to the “sweetness of Mussar” (Sha’arey Teshuva 2:13).
This idea that times of Teshuva demand joy and fear at the same time is discussed extensively in the context of the nature of the day of Rosh Hashana. See Rav Eliezer Menachem Man Shach, Michtavim Uma’amarim (volume 2, page 147), Rav Moshe Shapiro, Sefer Afikey Mayim on Yomim Noraim (chapter 30, page 182),the just published “Sefer Hagus Teshuva,” (see note 3) chapter 37, page 258, and the comments of Rabi Eliezer Eisenberg (pointed out to me by his son Rabbi Mordechai Eisenberg) here.
[9] Rambam, Hilchos Teshuva 1:1 and 2:2.
[10] Ibid 2:3.
[11] His self-deprecating also manifest itself in a Tweet where he called his work his “mediocre-opus.”
[12] Another important source that allows for “comfort” is R’ Yisroel Salanter – see his important (re)definition of “complete Teshuva” in Ohr Yisroel (# 6 – 8). I hope to further discuss his thought on a different occasion.
[13] He further discusses these themes in an important essay at the Hirhurim Blog.
[14] In chapter three it almost seems that R’ Bashevkin is afraid to elaborate on the full import of the seemingly radical Izbica statements, immediately muting their controversial nature by offering “solutions,” lest his book be used as a source for those “disloyal “to the type of avodas Hashem . . . they hoped to engender.” One also gets this sense from the amount of warnings and caveat’s given throughout the sefer (see page 11, 17, 19). I almost got the feeling that it had the flaw that he “doth protest too much.”
[15] עיין בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ ב’) דלכתוב הביטוי “חידוש נועז” על גברא רבא היא ביטוי  שלא בכבוד מאד. אבל הכא כנראה לכו”ע חידושי האיזביצ’א  הם בגדר “חידוש נועז” דהא ע”פ מושכל ראשון נראה דסותר הבחירה ד”עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה” שבלעדו “מה מקום לכל התורה” (רמב”ם הל’ תשובה פרק ה’). וגם תלמידי האיזביצ’א יודעים היטב “כי בכמה מקומות יקשו הדברים לאזנים וכו'” (הקדמת נכד הרב הקדוש מאיזביצע לס’ מי השילוח).
[16] עיין מי השילוח פרשת וירא עה”פ ותכחש שרה (י”ח:ט”ו), צדקת הצדיק אות רנ”ז.
[17] עיין מי השילוח סוף פרשת בלק (נדפס בפרשת פנחס) עה”פ וירא פנחס(כ”ה:ז), ובפרשת כי תצא עה”פ וראית בשביה (כ”א:י”א),
[18] “דהידיעה במקום אחר והבחירה במקום אחר” —  עיין ליקוטי  מאמרים  לר’ צדוק הכהן (עמוד קע”א) בשם האר”י, הובא בס’ ברגז דחם תזכר (עמוד מ’).
[19] ובישראל קדושים אות י’ — “שפעמים דאי אפשר לנצחו וכו’.”
[20] עיין בס’ ויואל משה, מאמר שלש שבועות, אות קפ”ב (הובא בס’ “הגאון” עמוד1232), ובס’ בגן החכמה (עמוד148).
[21] ספר “בגן החכמה” להרב שלום ארוש שליט”א (עמוד 146 – 147. הראוני לזה אחי הר’ מאיר שלמה עמוש”ט.).
[22] עיין רש”י בראשית פרק ל”ז פסוק י”ד, גמ’ סוטה י”א ע”א, בב”ר (פרשה פ”ד אות י”ג(.
[23] ענין “מעשה אבות סימן לבנים” נמצא הרבה ברמב”ן עה”ת, אף שלא מצאתי בדבריו לשון זה ממש.  עיין בפירושו לבראשית י”ב:ו’, י”ב:י’, כ”ו:כ’, וריש פרשת וישלח. ועיין פרי צדיק ריש פרשת ויגש “כי כל מעשה אבות סימן לבנים כמו שכתב הרמב”ן (בראשית י”ב: ו’). וגם בפרשה זו מרמז המדרש תנחומא שכל ענין התגלות יוסף לאחיו הוא מעין התגלות הישועה לעתיד.”
[24] עיין דברי הרמב”ם במו”נ (חלק שני פרק מ”ח) “מבואר הוא מאד שכל דבר מחודש א”א לו מבלתי סבה קרובה חדשה אותו, ולסבה ההיא סבה, וכן עד שיגיע זה לסבה הראשונה לכל דבר, ר”ל רצון ה’ ובחירתו וכו’.” עוד שם “דע כי הסבות הקרובות כלם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסבות ההם עצמיות טבעיות, או בבחירה, או במקרה, וכו’ והמקרה וכו’ הוא ממותר הענין הטבעי וכו’ ורובו משותף בין הטבע והרצון ובחירה וכו'” עיין שם כל דבריו הנעימים (ועיין חוה”ל שער הבטחון הפרק השלישי).
[25] ומעשי החטא מביא לבסוף להיפך ממטרת החוטא, דיושב בשמים ישחק ה’ ילעג למו ובת קול אומר “ונראה מה יהיו חלמתיו” (עיין בראשית פרק ל”ז פסוק כ’ וברש”י שם), ועצת ה’ היא  תקום (עיין רמב”ן בראשית ל”ז:ט”ו-י”ז).
[26] אבל באמת, אף לרשע מגיע קצת שכר כשמעשיו מביא טובה לעולם (אף שזה הי’ היפך כוונתו). ומפני זה מבני בניו של המן למדו ולימדו תורה בבני ברק  ומנו רב שמואל בר שילת (עיין גיטין נ”ז:, סנהדרין צ”ו:, ובעין יעקב בסנהדרין שם), וחייב איניש לבסומי עד וכו’ — עיין או”ח סי’ תרצ”ה ובישועות יעקב שם, חכמה ומוסר להסבא מקלם (ח”ב עמוד שמ”ה), קדושת לוי ב”כללות הניסים”  ובקדושות לפורים קדושה רביעית, ובקונטרס  מים חיים על אגדת החורבן (לייקוואוד, תש”ע).
[27] כלשון האור יחזקאל. ועיין ברמב”ן (בראשית ט”ו:י”ד), ובראב”ד הלכות תשובה (פ”ו ה”ה).
[28] וזהו עומק כוונת הפסוק’ “אלקים חשבה לטובה” (בראשית פרק נ’ פסוק כ’).ועיין בכ”ז באריכות בס’ ים החכמה תשס”ח, עמוד תקצ”ו – תר”ז.
[29] ועיין עוד בגמ’ יומא י”ט: – כ’. וברש”י שם יומא כ. “לפתח חטאת רובץ – יצר הרע  מחטיאו בעל כרחו” (ועיין מהרש”א שם), וקידושין ל: ו ופ”א. – :.
[30] כלשונו “ואי אפשר לו בשום ענין לשבור את לבבו הרע להתחרט בלב שלם על פשעיו” וכשמתודה “איו לבבו שלם עמו” “ותוקף לבבו הרע בל עמו כלל לשום חרטה.” ועיין בספר יד כהן על הל’ תשובה (פ”א ה”א אות ד’) דהביא דברי היד קטנה וכתב דמיירי “שמתחרט הוא על  מה שעבר עד עתה.” וזה אינו, כדמפורש להדיא בדבריו (וכנראה טעה בזה גם ב”ספר המפתח” שבסןף רמב”ם הוצאת שבתי פרנקל).
[31] וכלשונו “כי כבר לבב אבן לו ואין דרך להטותה בשום פנים.”
[32] ועיין בשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ מ”ד, הובא לקמן בס” ברגז רחם תזכר עמוד פ”ג – פ”ד, דמבואר בדבריו דיש מציאות שללא מצי לכייף ליצרו .
[33] וזהו אף דבהענין הראשון נראה דס”ל כעין תורת  האיזביצ’א, “שהכל נעשה ע”י השי”ת” (עיין ליקוטי הלכות דברים היוצאים מן החי ד’ אות מ”א – מ”ב), וזהו כמש”כ דשני ענינים נפרדים יש.
[34] ובברגז רחם תזכר הדגיש וחזר והדגיש נקודה זו — “אין זה לימוד זכות על עבירות עצמן” (עמוד י”א), “חובה גמורה היא לנהוג ביראת חטא” (עמוד י”ז), “שחלילה וחלילה להורות היתר אפילו על דבר שיש בו קצת נדנוד איסור” (עמוד י”ט).
[35] See Alan Nadler, Hasidim on the Margin: Reconciliation, Antinomianism, and Messianism in Izbica/Radzin Hasidim (review)” Jewish Quarterly Review Volume 96, Number 2, Spring 2006, pp 276 – 282. See there on page 281 “Magid is still unable to point to single example of actual antinomian behavior by a single Hasid since the inception of the Izbica dynasty in 1839.” See also, here  and Marc B. Shapiro, Changing The Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History (Portland, Oregon, 2015), 90.
 [37] עיין רמב”ם פ”ב מהל’ מגילה הל’ י”ז.
[38] עיין ליקוטי מוהר”ן תורה רפ”ב.
[39] ד”אין שום יאוש בעולם כלל” (ליקוטי מוהר”ן תנינא תורה ע”ח), “ואין לך מחלה כמו היאוש” (רבינו מאורנו ר’ ישראל מסאלאנט זצללה”ה באור ישראל סי’ ז’.).
[40] See also here at notes 4 – 11.
[41] הגירסא שהביא הריטב”א הוא ברמב”ם הלכות אישות פרק י’ הלכה ג’. אבל בהלכות ברכות פרק ב’ הל’ י”א כתב כגירסא שלנו. אבל בקצת דפוסים ליתא הברכות שם כלל, עיין רמב”ם מהדורת שבתי פרנקל ובשינוי נוסחאות שם.
[42] ובזה א”ש הקשר בין שבת לתשובה (עיין בזה בברגז רחם תזכר סי’ י”א), וכל המשמר שבת כהלכתו וכו’ מוחלים לו, עיין גמ’ שבת קי”ח: ובס’ מאור ישראל (להגרע”י זצ”ל) שם.
[43] והברכה להם הוי דכל ימיהם, אף בזמן שלא יהיו נקיים וטהורים כיום החופה, אפ”ה יתנהג עמהם במדת הרחמים. וזה גם לימוד להחתן וכלה שאף לאחר ה”גן עדן” של יום החופה, השבע ברכות ושנה ראשונה, כל ימי חייהם יתנהג זה לזה כרעים אהובים, וכמו שמיד לאחר החטא (להרבה ראשונים, ודלא כרש”י, עיין בשערי אהרן) קרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער (עיין כתובות דף ס”א.).
See  here.
[44] ויפה הביא בזה (בעמוד מ”ח) מש”כ הפחד יצחק באגרותיו (סי’ קכ”ח) עה”פ “שבע יפול צדיק” (משלי כ”ד:ט”ז)  “ד”החכמים יודעים היטב שהכונה היא שמהות הקימה של הצדיק הוא דרך ‘שבע נפילות’ שלו.” ובאמת הדברים מפורשים בחז”ל (ילקוט שמעוני, תהלים רמז תרכ”ח) “אמר דוד כל מה שנתת לנו טובים ונעימים וכו’ וכה”א אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי אלולא שנפלתי לא קמתי כי אשב בחשך ה’ אור לי אלולא שישבתי בחשך לא היה אור לי.”
[45] ובזה מיושב קושיית השל”ה שם דלימא רק ‘אין צדיק בארץ אשר לא יחטא’. [אבל באמת, יש מקום להעיר על כל היסוד (דיש בני אדם שבאמת אין חוטאים כלל ) מלשון שלמה המלך (מלכים א’ פרק ח’ פסוק מ”ו, דברי הימים ב’ פרק ו’ פסוק ל”ו) “כי אין אדם אשר לא יחטא.” אבל עיין מצודת דוד שם שכתוב “ר”ל אם אין בהם אדם אשר לא יחטא בכדי להגן הוא על כולם ואז בודאי תאנף בם.” ולדבריו לכאורה אתי שפיר[.
[46] ובספרו מתנת חלקו על שע”ת איתא יסוד זה אבל קצת באופן אחר וז”ל שם “הלשון ‘בארץ’ בפסוק שהוא לכאורה מיותר — אלא ר”ל שהוא ‘בארץ’ היינו שיש צדיקים שהם פורשים לגמרי וכו’ אבל אם צדיק רוצה להיות אם אנשים ולהתנהג טוב אתם, א”א שלא יחטא” עכ”ל.
[47] ועיין בדרש משה פרשת נח (ו’:ט’) שלדבריו גם נח נחשב לצדיק “שעשה טוב” (ודלא כהמשך חכמה), אבל בעצם היסוד כתב כדברי המשך חכמה, החת”ס, והספורנו. אבל יש לציין שבספר “הגאון” (עמוד 234) הביא המעשה המפורסם עם הגר”א והמגיד מדובנא, ומשמע דהגר”א חולק על כל היסוד. אבל אני שמעתי המעשה שבכה הגר”א והסכים לדברי המגיד.
[48] ומפני זה אין רישומן ניכר בהמשך הדורות, ולא מצינו שמתפללין בזכותו בעת צרה, ואינם מאלו שלמדין מהם הנהגת חיים לדורות וכו’. ועיין בתוס’ בכורות (נ”ח. בד”ה  חוץ) דכנראה לשיטת ר”ת היה חכם א’ ששמו קרח שהי’ גדול אף מר”ע וחביריו ואפ”ה לא שמענו ממנו מאומה!
[49] דלכאורה פשוט דגם אלו שמתו בעטיו של נחש למדו ועסקו בטובת הכלל, דהא  מצינו דעמרם גדול הדור היה ומעשיו השפיעו על הכלל (עיין סוטה י”ב ע”א, וע”ע במדרש שיר השירים פרק ה’ בד”ה באתי לגני), ובברכות נח. “זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא,” ועיין סוכה דף נב ע”ב. אבל אעפ”כ לא מצינו באלו שמתו בעטיו של נחש שהפקירו נפשם (כלשון המשך חכמה) במידה שעשו אלו שזכו להשפעתם לדורי דורות. (ובנוגע מה שישי נחשב כבלי חטא, עיין בזה בויק”ר פרשת תזריע י”ד:ה, הרמ”ע מפאנו מטמר חקור דין 0ח”ג פרק י’), ובס’ מאור ישראל (להגרע”י זצ”ל) לפסחים (קי”ט.)
[50] וכשהצעתי הדברים לפני אאמו”ר הרב זעליג פסח הלוי ארץ זצ”ל הראה לי את דברי הרד”ק בירמיהו (ריש פרק ה’) “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה” והעיר הרד”ק דהרי היה בירושלים חסידים ועבדי ה’ וכמו שאמר דוד (תהילים ע”ט)  “נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסדיך לחיתו ארץ,” ותירץ הרד”ק בשם אביו דבוודאי הי’  צדיקים בירושלים אבל היו נחבאים בביתם מפני הרשעים ולא היו יכולים להראות ברחובות ובחוצות לעשות משפט ולבקש אמונה. ונמצא מדבריו דאף דהיו שם צדיקים כ”ז שלא היו יכולים להתראות ברחובות ולהשפיע על אחרים, נחשב כאילו אין צדיקים שבזכותם יסלח ה’ (ועיין באבן עזרא בראשית י”ח:כ”ו).
[51] וכמו שהביא ר’ צדוק מתשובות הרשב”א בשני מקומות (וב”ברגז רחם תזכר” יש ט”ס, דהתשובה השני’ הוא בסי’ רמ“ב, לא בסי’ רצ“ב). והמהרשד”ם (אבה”ע סי’ י’)  ודעימיה דס”ל דמשומד דינו כעכו”ם סוברים דהלכה כר”י  שס”ל דרק בזמן שנוהגין מנהג בנים קרוין בנים (גם בזה יש ט”ס שם, דכתב שם דהם סוברים דר’ מאיר ור’ יהודה הלכה כר”מ, וצ”ל כר”י).
[52] אבל סי’ כ”ט הוא בענין אחר, והמ”מ בברגז רחם תזכר עמוד ע”ז הוא לא בדיוק. ועיין גם בדברי המשנ”ה בחלק ג ‘סי’ כ”ט ובחלק ז’ סי’ כ’.
[53] ועיין מש”כ להשיב על דבריו בשו”ת מנחת אשר ח”א סי’ ס”ד.
[54] עיין בני יששכר (חדש תשרי, מאמר ח’ “קדושת היום סוף אות ב’), ובמחזור “מסורת הרב” עמוד 600 .
[55] עיין חיי אדם (הלכות שבת ומועדים כלל קמ”ד).
[56] ובעמוד ל”ב הביא דיש מקשים על שיטת רש”י דלמד דין דאע”פ שחטא ישראל הוא מהגמ’ בסנהדרין לגבי עכן, שהסוגיא נראית כדברי אגדה, ולשיטת האג”מ א”ש. ובענין הקשר בין אגדה להלכה הביא בעמוד מ”ה מהמהרש”א והרגאי”ה זצ”ל דצריכים להאחד זו עם זו. ועיין מש”כ הגרש”י זוין זצ”ל באישים ושיטות בענין גישה המיוחדת שהי’ להרב קוק בענין זה, לעומת שיטת רוב גדולי ישראל דס”ל דשתי עולמות יש כאן ולא קרב זה אל זה.  ויש לציין שבספרי ר’ צדוק כן מצינו הלכה ואגדה משולבים יחד.
[57] אבל לכאורה יש להעיר מלשון הגמ’ “אע”פ שחטא” ולא “אע”פ שחטאו” וכן “ישראל הוא” ולא “ישראל הם.”
[58] ושיטת המהרשד”ם (אבה”ע סי’ י'(, שנו”נ האחרונים בדבריו ,ושהערה”ש (עיין הערה הבא) כתב עליו ד”אין יסוד לדבריו” והאג”מ כתב שהוא “דבר זר ומשונה” ו”טעות שפלטה קולמוסו,” הוי דאה”נ המקור שאנו לומדים שישראל כשר אע”פי שחטא  הוא  מעכן, אבל עכן עצמו לא מצאנו לו עון אחר רק שמעל בחרם אמנם בשאר המצות כשר היה, ומש”כ בגמ” שר’ אלעא ס”ל שעבר עכן על ה’ חומשי תורה סברת יחיד היא, א”כ אין למדין מזה למי שמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע”ז שכל העובר על אחד מהם כעובר על כל התורה כלה והוה ליה גוי גמור אין שם ישראל עליו. והנה, מלבד מה שהשיבו האחרונים על דבריו (ועיין בתקנת השבין לר’ צדוק הכהן, סי’ ט”ו אות פ”ג דהעיר על דבריו וכתב “ומה שכתב וכו’ הוא זר בעיני”), לא זכיתי להבין דבריו הק’ כלל, דהא אף אם ר’ אבא בר זבדא (שהוא בעל המימרא דישראל הוא) לא ס”ל כר’ אילעא, עדיין מפורש בגמ’ שם שר’ אבא בר זבדא ס”ל דעכן בעל נערה המאורסה, וא”כ צ”ע מש”כ המהרשד”ם דלא מצינו לו עון אחר.
[59] עיין בערה”ש (אבה”ע סי’ מד סעיף י”א) “יש מי שאומר דזה שאמרנו דאפילו זרעו שהוליד משנשתמד כשנולדו מישראלית או מכיוצא בו דדינם כישראל ואם קידש קדושיו קדושין זהו רק בלאונסו וכו’ אבל בלרצונו אין על זרעו שם ישראל [באה”ט סק”ח בשם בן חביב ורשד”ם] ואין עיקר לדברים הללו דבמה בטל מהם שם ישראל וכו’ ויש מי שאומר עוד דבמשומד עצמו כשקידש אשה אין קדושיו תופסין רק מדרבנן [שם סקי”ז בשם הרי”ם] ואין לזה שום טעם אם קידש בפני עדים כשירים למה לא יתפסו קדושיו מן התורה כשידעה שהוא משומד וכו’ [וראיתי ברשד”ם ס”י ואין יסוד לדבריו וכו’.” ועיין בדברי יציב שם (אות ב’:ט’) דתמה עליו, “איך אפשר לומר על כל גדולי הפוסקים האלו שדבריהם בלא טעם ח”ו.” אבל למעשה האג”מ והערה”ש ס”ל דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי.
[60] ובהרבה מקומות אמרו כן בשם רש”י (עיין שו”ת רש”י סי’ קע”ה). ובזה שפיר העיר האג”מ בתשובה הנ”ל דלפי”ז כנראה יש סתירה בין מש”כ בפירושו לסנהדרין (דמשמע דמש”כ הגמ’ “דישראל הוא” מיירי בכלל ישראל ולא בנוגע להיחיד) למש”כ בתשובה ואומרים הראשונים בשמו, וצ”ע.
[61] אבל יש לציין לדברי מהר”ץ חיות ריש נזיר “וכבר ידענו דפירוש על נזיר אינו מרש”י רק איזה תלמוד יחסו לשמו ואינו ממנו.”
[62] ובעמוד פ”ג הביא שיטת הס”ח (הובא בב”ש וח”מ ריש אה”ע סעיף כ”ג) שאם מתיירא אדם שיצרו מתגבר עליו ליכשל באיסור חמור של א”א או נדה מוטב לו שיוציא ז”ל, והרי ראינו שיש מצבים ששייך עבירה לשמה. ובעצם הדין דס”ח אם זה הוי ראי’ דמש”כ בזהר דעון הוז”ל חמור מכל העבירות שבתורה (וכמו שהביא המחבר בסעיף א’) הוא לאו דוקא (וכמש”כ הב”ש ס”ק א’), לכאורה מסברא  הפשט הפשוט בס”ח הוא כמ”ש בשו”ת בית שערים (מכתבי יד סי’ נ’) “דאם בועל אשה אסורה לו עובר ג”כ משום השחתת זרע.” וצל”ע מה שכנראה לא נקטו כן הרבה מהאחרונים. עוד יש להעיר דלכאורה יש ראי’ מפורשת לדברי הס”ח מגמ’ סוטה ל”ו:, ומעולם היתה תמוה לי למה לא הביא האחרונים מגמ’ זו, עד שמצאתי את אשר אהבה נפשי בדברי הכהן הגדול מאחיו ב”ישראל קדושים” (אות י’ בד”ה וכל פגמי), וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה.
[דברי ר’ צדוק בזה הובא לתשומת לבי ע”י
Marc B. Shapiro, Changing The Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History (Portland, Oregon, 2015), 198 note 35.]
[63] ואף דבזה אני הולך רכיל מגלה סוד, אבל זה הוי הוראה ושוברו בצידו, דבאמת שלא במקומו הראוי אינו מותר, וישרים דרכי ה’ וכו’. ועיין בשו”ת חת”ס ח”א או”ח סי’ קנ”ד.
[64] עיין בזה בקובץ באור ישראל גליון מ”ט עמוד רמ”ו אות ט’, ובמש”כ באור ישראל (גליון נ”ה עמוד רמ”ט – רנ”א) ובמה שהשיב הרב חיים רפופורט על דברי (עמוד רנ”א – רנ”ג).
See also, Marc B. Shapiro, Studies in Maimonides and His Interpreters (Scranton and London, 2008), 73 – 74.



Saying “Lishana Tova T’Kasev…” and Eating the “Simanim” on the Second Night of Rosh Hashanah

Saying “Lishana Tova T’Kasev…” and Eating the “Simanim” on the Second Night of Rosh Hashanah
By Eliezer Brodt
This article originally appeared in Yeshurun 25 (2011)
אמירת ‘לשנה טובה תכתב’, ואכילת ה’סימנים’ בליל שני של ראש השנה מאת אליעזר יהודה בראדט
א. ר’ יוסף יוזפא הלוי כותב בספרו נהג כצאן יוסף: “מותר לישון ביום שני דראש השנה, דהא כבר נגמר דינו”[1]. וככל הנראה, כך גם סובר הגר”א מווילנא הכותב, שהמעשה באותו חסיד שהלך ללון בבית הקברות ושמע מה נגזר על אותה שנה[2], היה בליל שני דראש השנה[3]. היינו, בליל שני כבר נסתיים הדין ונפסק מה שנפסק[4].
לשיטה זו הסכים גם ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’. שעל דברי, הרמ”א, שבליל ראש השנה “נוהגין, שכל אחד אומר לחבירו ‘לשנה טובה תכתב'”[5], הוסיף בעל ה’לבושים’, שהוא רק בליל ראש השנה, כי ביומו, אחר תפילת היום אין לאחל לחברו ‘לשנה טובה תכתב’, וטעמו עמו:
לאחר שגמר כל התפילה… נפטרים לבתיהם לשלום, ואין צריך שוב לומר ‘לשנה טובה תכתב’, שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה הוא בעת התפילה, בשלש שעות ראשונות [של היום]. ואם הוא בינוני, תלוי ועומד עד יום כיפור, ואינו נכתב היום… [ו]אין זה מדרך המוסר שיאמר לחבירו ‘תכתב לשנה טובה’, כי מגנהו בפניו בזה, שמראה לו שאינו מחזיקו לצדיק גמור אלא לבינוני שעדיין לא נגמר דינו לחיים, לפיכך שתיקתו יפה מדיבורו[6].
כלומר, אין לאחל לחבירו ‘לשנה טובה…’ אחר תפילת היום, כי על כל אחד להחזיק את חברו לצדיק הנכתב לחיים בשלש שעות הראשונות של היום (הראשון) ראש השנה, ונמצא שאחר תפילת היום הוא כבר נכתב לחיים ואין כל טעם לאחל לו אז ‘לשנה טובה תכתב’.
לשיטת בעל ה’לבושים’ – שהסכימו לה, בעל ‘מגן אברהם'[7], ור’ פנחס אויערבך, בעל ‘הלכה ברורה'[8] – נמצא, שבליל שני של ראש השנה כבר נגמר הדין, כי הוא כבר הוכרע בשלושת השעות הראשונות של היום שלפניו[9].
ב. אמנם, הט”ז, סובר, שאף בליל שני דראש השנה יש לכל אחד לאחל לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’, וטעמו: “דהא ביום שני אומר ‘זמן’ גם כן מטעם שהעיקר מיום שני לפעמים, הכי נמי לזה שיתפלל על חבירו ‘לשנה טובה תכתב’. על כן יש לאומרו גם בליל שני דראש השנה”[10].
היינו, לשיטתו, מחמת שבכל שנה ושנה אנו מוטלים בספק איזה יום משני ימי ראש השנה עיקר, שיתכן שהיום השני עיקר ובו אנו נידונים והוא הוא ראש השנה האמיתי, יש לנו לומר ‘לשנה טובה תכתב’ גם בלילשני דראש השנה. כך נאמר בדברי הט”ז שנתבארו יותר בידי, בעל ‘פרי מגדים’, המכריח ממנו שגם ביום ראשון דראש השנה לאחר חצות היום יש לברך את הזולת ב’לשנה טובה תכתב’: “משמע דעת הט”ז, לומר ביום ראשון אחר חצות גם כן, דשמא יום שני עיקר ומתפלל על חבירו שיכתב למחר לחיים טובים. ובליל שני דראש השנה, פשיטא יאמר כן”[11]. אך גם הוא מסכים ש”ביום שני, שיוצאין על פי רוב לאחר חצות[12], לא יאמר ‘תכתב’ וכו'”[13], כי לכולי עלמא ברור, שבזמן זה הדין כבר הסתיים ונגמר.
אחר שיטת הט”ז נמשך ר’ שלמה מחעלמא, בעל ‘מרכבת המשנה’, הכותב: “והאומרים אף בליל שני דראש השנה, אין למחות בידם”[14]. והמחבר האנונימי של חמדת ימים נמשך אחרי הט”ז גם בטעמו (ומסגנונו אתה למד שידע מטעמו של בעל ה’לבושים’): “אחר תפילה יברכו איש את רעהו ‘לשנה טובה תכתב ותחתם’, ואין לחוש ולומר כי ראוי להחזיק חבירו לצדיק וכבר נכתב, דעיקר הוי יום שני, שביום שני גם כן אומר ‘זמן’, ולכן יש לומר בליל שני [‘לשנה טובה…’], כליל ראשון”[15]. ואילו ר’ שמשון בלוך, בעל ‘נזירות שמשון’, מסכים לשיטת הט”ז ולא מטעמו: “ולי נראה, שיכולין לומר כל השני ימים, כי גם הצדיקים שנכתבים לאלתר, היינו לחיי עולם הבא… אבל המאורעות של שנה זו – העיקר בראש השנה כל היום, ונמשכת עד יום הכיפור, שאז נחתם”[16]. ולשיטת האחרון, נשמט היסוד עליו השתית בעל ה’לבושים’ דבריו.
טעם אחר לשיטה זו כותב, בעל ‘קצור שלחן ערוך’: “נוהגים לומר, כל אחד לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’…
ובליל שני יש נוהגים לאומרו, כי לפעמים נידונים ביום שני”[17].
ר’ יהודה עייאש, בספרו מטה יהודה, מביא בתחילה את דברי ה’לבוש’ ומציין שאנשי מקומו אין נוהגים כשיטתו: “כתב ה’לבוש’, דלאחר תפילה שחרית אין לומר [‘לשנה טובה’]…[18] אבל מנהגינו לאומרו גם לאחר שחרית”[19]. בהמשך הוא נותן לכך כמה טעמים, ושניים מהם הם: “דכיון דהכל שוים בזה, שכל אחד אומר לחבירו וחבירו חוזר ואומר לו כמו שנאמר לו, אין בזה גנאי. ועוד, דאינו אומר ‘תכתב לחיים’ בלבד, אלא ‘לשנה טובה’, והוה ליה כאילו ברור לו שבוודאי נכתב לחיים, אלא שמוסיף לבקש רחמים שתהיה שנה מתוקה ומוצלחת”[20].
ולפי שיטת האחרון נמצא, שמותר לומר ‘לשנה טובה תכתב…’ אפילו לאחר חצות היום השני של ראש השנה, או משום ש’אין בזה גנאי’, או מפני שכוונת המברך היא ‘שבוודאי נכתב לחיים’ ורק מוסיף לבקש רחמים, דבר שניתן לעשות גם לאחר חצות היום השני של ראש השנה! ואכן כך גם משמע מרהיטת דברי ר’ שבתי שפטל הוורוויץ, בנו של מחבר ‘שני לוחות הברית’, הדומים לטעמו הראשון של ר’ יהודה עייאש: “…ישראל מחזיקים עצמם כבינונים, כמו שכתבו הפוסקים האחרונים, שאנחנו עושים עצמינו לבינונים, ובעבור זה אומר אחד לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’ גם למחרת בראש השנה, כאילו אנחנו בינונים ותלויין בדין”[21].
ג. את סברת הט”ז שמחמת שבכל שנה אנו מסופקים איזהו יום משני ימי ראש השנה עיקר, שאולי היום השני עיקר והוא ראש השנה האמיתי ובו אנו נידונים, ולפיכך יש לומר ‘לשנה טובה תכתב’ גם בליל שני דראש השנה, דוחה ה’אליה זוטא’, מחמת הטענה, שכל המקומות בהם אנו רואים שחוששים שמא יומו השני של ראש השנה הוא העיקר, הוא רק “ממנהגא דבית דין הוא” בזמן הקדום שלא היה לוח קבוע, אך כיום ש”באמת [אנו] בקיאין בקביעא דירחא – עיקר הוא יום ראשון”, ולפיכך אין לומר לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’ בליל שני, כי אז מחשיבו כבינוני ולא כצדיק[22].
כאמור, הפוסק האחרון, בעל ‘אליה זוטא’, מסכים לשיטת ה’לבוש’ שאין לומר ‘לשנה טובה תכתב’ בליל שני דראש השנה, וכמותו סבורים פוסקים נוספים, כמו: ר’ אפרים זלמן מרגליות, בעל ‘מטה אפרים'[23] ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור'[24]; ר’ יוסף גינצבורג, בעל ‘עתים לבינה'[25]; ר’ שלמה זלמן גייגר, בעל ‘דברי קהלת'[26] וה’ערוך השלחן'[27]. וככל הנראה, כך נהגו ברוב תפוצות ישראל, כפי העולה מבדיקתי בספרי המנהגים שאינם רושמים מנהג זה[28].
אולם בעוד כל האחרונים ובראשם ה’ט”ז’ הבינו, שר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’, שולל את אמירת ‘לשנה טובה תכתב’ גם בליל שני דראש השנה, ר’ יהודה עייאש הולך בדרך אחרת ועושה שלום ב’פמליא של מטה'[29]. לשיטתו, ה’לבוש’ מתנגד רק לאמירתו ביום ראשון לאחר חצות היום, ותו לא! ואלו דבריו: “דגם ה’לבוש’ מודה דליל שני אומרים, כיון דעושין אותו במקום יום ראשון דינו כליל ראשון[30]… דגם ה’לבוש’ מודה בלילה, ולא חילק אלא ביום דווקא, אחר שחרית, מטעמו הנזכר”[31].
ד.
אמנם, גם לפי השיטה המאחרת ביותר את גמר הדין ליום שני דראש השנה, היא שיטת ה’ט”ז’ ו’נהג כצאן יוסף'[32], עדיין יש להבין מדוע אנו מבקשים “וכתבנו בספר החיים” וכיוצא בכך בכל עשרת ימי תשובה? הרי הדין הסתיים כבר לפני מספר ימים!
גם על מדוכה זו ישב ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’, המיישב באמצעות חילוק נפלא:
לאחר שגמר כל התפילה… נפטרים לבתיהם לשלום, ואין צריך שוב לומר ‘לשנה טובה תכתב’, שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה הוא בעת התפילה, בשלש שעות ראשונות [של היום]. ואם הוא בינוני, תלוי ועומד עד יום כיפור, ואינו נכתב היום.
ואין להקשות, אם כן למה אומרים שוב ‘וכתבנו בספר החיים’ וכן ‘וכתוב לחיים טובים’ כל עשרת ימי תשובה, דלא דמי, דודאי כל אדם בעצמו הוא מחזיק עצמו לבינוני ולא לצדיק גמור, לפיכך מתפלל בכל עשרת ימי תשובה, כל אחד על עצמו, שיכתבהו השם יתברך לחיים טובים ביום הכפורים; וכן ביום כיפור עצמו מתפלל כן, אבל לומר כן לחבירו לאחר שלש שעות מהיום, שכבר גמרו הכתיבה למעלה, אין זה דרך המוסר שיאמר לחבירו ‘תכתב לשנה טובה’, כי מגנהו בפניו בזה, שמראה לו שאינו מחזיקו לצדיק גמור אלא לבינוני שעדיין לא נגמר דינו לחיים, לפיכך שתיקתו יפה מדבורו[33].
את רעיונו של בעל ה’לבושים’ פיתח ר’ יעקב פופרש, מחבר שו”ת ‘שב יעקב’, ובדרך של דימוי מילתא למילתא פוסק שאין אדם רשאי לומר ‘קדיש’ על אביו יותר משנים-עשר חודש: “וכמו כן ממש מצינו בראש השנה, שנוהגין בכל תפוצות ישראל לומר איש לחבירו, בליל ראש השנה, ‘לשנה טובה תכתב’, וביום – אין אומרים כן, מטעם… דצדיקים נכתבים מיד לחיים. שאף דכל אדם מתפלל עד תפילת נעילה של יום כיפור ‘וכתוב לחיים טובים’… הנה מנעו התפילה הזו[34], כדי שלא יחזיק חבירו אפילו לבינוני. מכל שכן שלא יחזיק הבן את אביו לרשע”[35].
אכילת ה’סימנים’ בליל שני דראש השנה[36]
א. לנושא שנידון קודם, אם בליל שני נסתיים כבר הדין והמשפט שבראש השנה ולפיכך אין לומר בו ‘לשנה טובה תכתב’, שייך פרט נוסף: אם יש לנהוג את מנהג ה’סימנים’ אף בליל שני של
ראש השנה. שהרי כל מנהג ה’סימנים’ הוא משום “סימנא מילתא היא”[37] שיזכה לצאת זכאי בדין, ואם בליל שני דראש השנה כבר נסתיים הדין – אין, כמובן, כל טעם וצורך באכילת או ראיית ה’סימנים’.
אם הדברים כנים נמצא, שלשיטת הט”ז, שגם בליל שני דראש השנה יש לומר ‘לשנה טובה תכתב’ דשמא היום השני הוא העיקר והוא ראש השנה האמיתי, בהכרח שיש לקיים בליל שני גם את מנהג ה’סימנים’, ואילו לסברת בעל ה’לבושים’ שהדין נסתיים בתחילת יומו הראשון של ראש השנה ולפיכך אין לומר בלילו השני ‘לשנה טובה תכתב’, ברור שאין כל סיבה לאכול את ה’סימנים’ בליל שני דראש השנה.
ואכן ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור’, מקשר שני נושאים אלו זה בזה, וסובר שאם הם נחלקו בענין אמירת ‘לשנה טובה תכתב’ בליל שני דראש השנה כך גם נחלקו אם לקיים ה’סימנים’ בלילה זה: “והנה לעשות אלו הסימנים ביום [הראשון של ראש השנה], לדעת ה’לבוש’ דלא לומר אחר שלש שעות ‘לשנה טובה תכתב’… שכבר נגמר הכתיבה, אם כן אין לעשות אלו הסימנים באכילה דיום, שהוא אחר חצות. אכן לה’ט”ז’, צריך לעשות גם ביום, דמבקש על דין המחר; ומכל שכן בליל שני”[38].
הוא כה וודאי ובטוח בקישור שני נושאים אלו זה בזה, עד שכורך את מנהג מקומו שלא לומר ‘לשנה טובה תכתב’ בלילו השני באי-קיום מנהג ה’סימנים’ בלילה זה: “אכן האידנא נהוג עלמא, מבלי לומר לחבירו ‘לשנה טובה תכתב ותחתם’ כי אם בלילה ראשונה, וגם אינם אוכלים ה’סימנים’ אלו כי אם בליל הראשון, ולא ביום ואף לא בליל שני”[39].
אולם, ר’ אברהם דוד ווארמאן, אב”ד בוטשאטש ובעל ‘אשל אברהם’, אינו סבור כך. לדבריו, גם לשיטת הט”ז וסייעתו אין צורך במנהג ה’סימנים’ בליל שני: “גם להט”ז שכתב, לומר גם בליל שני דראש השנה ‘לשנה טובה תכתב’, מכל מקום לא שייך לאכול אז פירות כבליל ראשון, וכמו שהמנהג שלא להדר בליל שני על פירות… ואין אומרים הבקשה. כי מכל מקום, עיקר התחלת השנה הוא ביום ראשון”[40]. אך נראה שלבו לא היה שלם כל-כך עם סברתו הראשונה, שהוא מסיים: “ומכל מקום, טוב להרהר הבקשה של שנה מתוקה באכילת הדבש גם בליל שני, וגם בכל זמן שנוהגים להטביל הפרוסה ב’המוציא’ בדבש, לעורר אז רחמים תמיד”[41].
למרות פיקפוקו האחרון, הוא נחרץ בפסקו ש’לא שייך לאכול אז פירות כבליל ראשון’, וכך גם היה מנהג מקומו גאליציה, וכמפורש בדבריו, וכפי שעולה ממחברים נוספים שפעלו באיזור גאליציה. שכך כותב בן דורו, ר’ צבי אלימלך שפירא, בעל ‘בני יששכר’: “שאין עושין סימנים בליל שני”[42]. וכך הנהיג על עצמו ר’ חיים אלעזר שפירא ממונקטאש, יליד גאליציה שעבר בבגרותו להונגריה[43]. ואחד מרבני ווארשא, בירת פולין, מאשר שכך מנהג אנשי מדינתו: “במדינתינו לא נהגו כן, רק בליל ראשון בלבד”[44]. ר’ דוד פעלבערבוים העיד על רבו ר’ ישראל צבי ראטטענבערג הי”ד: “גם לא אמר שום יהי רצון, וכמנהג העולם שאלו הדברים נוהגים רק בליל הראשון”[45]. אמנם, ככל הנראה, נהגו כך באשכנז כבר בתקופה קדומה יותר, כמו שמשמע מעקימת לשונו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בספרו קיצור שני לוחות הברית: “ונוהגין לאכול באשכנז בתחילת הסעודה בלילה ראשונה של ראש השנה תפוח”[46]. לא רק באשכנז וגאליציה נהגו לקיים מנהג זה רק ביום ראשון אלא אף בתימן וכמו שהעיד ר’ יוסף קאפח: “אולם בליל ראשון של ראש השנה נהגו להגיש לפני הסעודה את המאכלים המפורטים להלן…”[47].
ב. אך יש סוברים, שגם בליל שני של ראש השנה יש לקיים את מנהג ה’סימנים’, ולמרות שבנידון זה לא מצאנו לרבותינו הראשונים שאמרו בו דבר, היו מהאחרונים שדייקו זאת מדבריהם. ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י, מביא לשון ‘תניא רבתי’ לר’ יחיאל ב”ר יקותיאל ממשפחת הענווים, הכותב: “ואוכלין בלילי ראש השנה דבש התאנים וענבים וכל מיני מתיקה”[48], ומדייק מכך שגם ביום שני יש לאכול ה’סימנים’, שהרי נאמר בו ‘לילי’, בלשון רבים[49]. וכן דייק ר’ אברהם חמוי ב’מחזור בית דין'[50] ולפי דרכם, ניתן להוכיח כך גם מדברי ר’ אברהם ב”ר נתן הירחי, הכותב בספר ה’מנהיג’: “ולתת על השלחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא”[51].
אמנם ר’ שמעון ב”ר צדוק ב’תשב”ץ קטן’ מעיד על רבו המהר”ם מרוטנברג: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר”ה ראש של איל זכר לאילו של יצחק. ואינו נזהר מלאכול שומים ובצלים ולא אגוזים ולא שום דבר”[52]. ר’ משה בצלאל סייני בפירושו ‘שבעת הנרות’ כתב: “בא”ר… כתב דגם בליל ב’ יעשה כן… וכשלא נחלק זה מהא דאיכלת ראש איל יהא דבר הא”ר נגד דברי המהר”מ דדייק לנקוט בליל ראשון דמשמע לא בשני”[53].
כמה וכמה מרבותינו האחרונים סוברים שגם בליל שני יש לאחוז במנהג ה’סימנים’. כך כתב, ר’ מאיר פאפרוש כתב: “ויזהר שיאכל ראש כבש או איל בב’ ימים של ראש השנה”[54]. וכך פסק למעשה להלכה ה’אליה רבה'[55], והעתיק דבריו ר’ מרדכי חיים מרגליות ב’שערי תשובה’ שלו[56], וכן הסכימו ר’ ישעיהו ווינר, בעל ‘בגדי ישע'[57]; החיד”א[58]; ר’ אברהם אלקלעי, בעל ‘זכור לאברהם'[59]; ר’ אפרים זלמן מרגליות, בעל ‘מטה אפרים'[60]. ר’ בנימן בינש הכהן בעל ה’שם טוב קטן’ גם כן מביא זה: “ויזהר שיאכל ראש  של כבש או איל בכל השני ימים של ראש השנה”[61]. גם החכם הלא-ידוע בעל חמדת ימים מסכים ש”נכון לאכול כל הדברים האלו, לזכרון טוב לפני השם, בשני לילות ראש השנה”[62]. ואילו ר’ ברוך יהודה בראנדייס, נותן לכך טעם יפה לפי דברי, השל”ה, הסובר שמנהג ה’סימנים’ הוא גם כדי שהאדם יתעורר בתשובה, ואלו דבריו: “וכתב ‘שני לוחות הברית'[63], [אכילת הסימנים] הוא סימן שיזכור האדם, ויתעורר בתשובה, ויתפלל על דבר זה. ומשמע, דגם בליל שני יעשה כן”[64]. שברור, שהתעוררות בתשובה שייכת גם בליל שני דראש השנה, השייך ל’עשרת ימי תשובה’!
ויש שהעידו על מנהג מקומם: את מנהג איטליה, מוסר ר’ דוד זכות מודינה, בעל ‘זכר דוד’, שאחר שהביא את הנאמר ב’אליה רבה’ הוסיף: “וכן המנהג אצלנו”[65]. ועל הנהוג במצרים אנו שומעים מר’ רפאל אהרן בן-שמעון, הכותב בחיבורו נהר מצרים: “המנהג בארצותינו לעשות הסדר של ראש השנה באכילת תפוח ורובייא וסלקא בשתי הלילות של ראש השנה”[66]. בג’רבה מצינו שנהגו לעשות הסדר של ראש השנה בב’ לילות של ראש השנה[67]. ר’ אברהם חמוי במחזור בית דין כתב: “כל הסדר הנזכר, וגם בירושלים עושים ב’ ימים טובים של ר”ה”[68]. ועל המנהג בליטא מספר ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור’ שאין עושין הסדר בשתי הלילות[69].
מאידך גיסא, גם במקומות בהן המנהג הפשוט היה שלא לאכול ‘סימנים’ בליל שני דראש השנה, היו אישים שאימצו מנהג זה באופן פרטי ועצמאי. כך נהג ר’ מנחם אייזנשטטר, מהר”ם א”ש[70], וכך הנהיג בעצמו אחד מגדולי דורינו, ר’ שלמה זלמן אוירבאך[71].
ויש שהחמירו על עצמם לקיים את מנהג ה’סימנים’ גם בסעודות היום של שני הימים[72], היינו, לאכול את ה’סימנים’ ארבעה פעמים! כך נוהג אחד מגדולי הדור, הגאון רבי יוסף
שלום אלישיב שליט”א, כפי שכותב אחד מרושמי הליכותיו[73]. ואכן ה’בן איש חי’, מוכיח שיש לנהוג כך מדיוק לשון התלמוד המהווה את יסודו של המנהג: “לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי” (הוריות יב ע”א), ואלו דבריו: “נקיט לשון ‘רגיל’, לרמוז, שיעשה זה הסימן בשני ימים של ראש השנה בלילות ובימים, דאז נמצא עושה זאת ארבעה פעמים, וידוע, דלשון ‘רגיל’ לא שייך בעושה בפחות משלושה פעמים”[74].
כך הוא כותב בספרו האגדי שנדפס לראשונה בשנת תרסד, כי בספרו ההלכתי ‘בן איש חי’ – שכנראה, יותר מחייב – שנדפס כמה שנים קודם לכן, בשנת תרנח, איננו מחייב את הצבור לקיים את המנהג גם בסעודות היום, אלא רק בשתי הלילות: “יהיה רגיל לאכול בראש השנה בשתי הלילות על שלחנו בסדר זה”[75], וממשיך למנות את המאכלים וה’בקשות’ שעליהם בפירוט רב. וככל הנראה, אפילו הוא עצמו לא נהג באותם הימים כחידושו העתידי, כי בסיום הענין שב’בן איש חי’ נאמר: “ויש עושים סדר הנזכר למעלה במאכלים הנזכרים למעלה גם ביום ראש השנה בשחרית… וכן אנחנו נוהגים בבתינו, להביא כל הנזכר למעלה על השלחן גם ביום”[76]. ואינו מזכיר שקיים את המנהג בשתי סעודות היום.
ג. כאמור למעלה, ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור’, הבין, שלפי שנחלקו הט”ז וה’לבוש’ אם בליל שני דראש השנה יש לומר ‘לשנה טובה תכתב’, בהכרח שגם נחלקו אם יש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף בליל שני. שלדברי בעל ה’לבוש’, מחמת שכל אדם צריך להחזיק את חבירו כצדיק (הנכתב לחיים בראש השנה) ולא כבינוני, אסור לו לאחל לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’ אחרי שלש שעות מיומו הראשון של ראש השנה. אולם ה’לבוש’ עצמו סובר, שרק אם מחזיק לבינוני את הזולת הוא גנאי ש’שתיקתו יפה מדיבורו’, אך אין כל חשש שהאדם יקבע את עצמו כבינוני ולפיכך להתפלל על עצמו ‘וכתבנו בספר החיים’ וכן ‘וכתוב לחיים טובים’ כל עשרת ימי תשובה. ואם כן – כך מעיר בעל ‘תורת אביגדור’ – מדוע לשיטת ה’לבוש’ אין לקיים את מנהג ה’סימנים’ ביומו הראשון של ראש השנה (שבדרך כלל, סועדים בו אחרי חצות) וודאי שלא ביומו השני? הרי בכך הוא מחזיק רק את עצמו לבינוני!
הוא מיישב זאת מכח לשון התלמוד המחייב את מנהג הסימנים ‘בריש שתא’ בלבד. ואלו דבריו, קושייתו ותרוצו: “ואין לומר דאף לה’לבוש’ צריך לעשות גם ביום, דדווקא כשאומר לחבירו הוא צריך להחזיקו לצדיק, לא כן בעצמו יחזיק לבינוני[77], דאם כן, יעשה זה הסימנים גם בעשרת ימי תשובה עד יום כיפור, והגמרא לא אמר כי אם ‘בריש שתא’, היינו, בזמן כתיבה וחתימה דצדיקים”[78].
ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, הבין, וכפשוטו של תלמוד, ש’ריש שתא’ הוא ראש השנה ממש, או יותר מדוייק: ‘בזמן כתיבה וחתימה דצדיקים’, הוא יומו הראשון של ראש השנה עד שלש שעות. אולם ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נטל את אותן מילים והבינן באופן שונה ומכך בא תלמידו והרחיב את מנהג ה’סימנים’ לכל עשרת ימי תשובה. כך כותב תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר, בספרו ‘לקט יושר’: “וזכורני שאמר [בעל ‘תרומת הדשן’], כל עשרת ימי התשובה נקראים ‘ריש שתא’…”. ומוסיף על כך התלמיד: “מעתה, כל המאכלים [שיש] לאכול בראש השנה, הוא הדין כל עשרת ימי תשובה, ואביי[79] קאי על כל עשרת ימים”[80].

 

 

[1] נהג כצאן יוסף, תל אביב תשכ”ט, סי’ כג, עמ’ רעג.
[2] ראה: ברכות יח ע”ב. בספרי ‘עורי ישינים משינתכם’ העומד להופיע בקרוב אי”ה, הארכתי על דברי הגמרא בברכות.
[3] חידושי הגר”א על מסכת ברכות, דף יח ע”ב.
[4] על עצם הענין של איסור השינה בראש השנה ובפרט ביום שני הארכתי בספרי ‘עורי ישינים משינתכם’.
[5] שלחן ערוך, או”ח, סי’ תקפב, סעיף ט, בהגה.
[6] לבוש החור, סי’ תקצו, סעיף א. וראה מה שכתב ר’ שלמה קלוגר, קהלת יעקב, ראש השנה, ירושלים תשס”ב, עמ’ פג.
[7] מגן אברהם, סי’ תקפב, סעיף ח.
[8] הלכה ברורה, סי’ תקפב, סעיף ב: “והעיקר כה’לבוש'”.
[9] על עצם הענין של זמן הדין בראש השנה ובפרט ביום שני הארכתי בספרי ‘עורי ישינים משינתכם’ העומד להופיע בקרוב אי”ה.
[10] ט”ז, סי’ תקפב, סעיף ט, ס”ק ד.
[11] פרי מגדים, משבצות זהב, סי’ תקפב, ס”ק ד.
[12] כלומר, שבדרך כלל, מסיימים את תפילות שחרית ומוסף ויוצאים מבית הכנסת אחרי חצות.
[13] פרי מגדים, שם.
[14] ר’ שלמה מחלמא, שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ב, סעיף ה, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.
[15] חמדת ימים, חלק ימים נוראים, פרק ז, דף מד ע”ג.
[16] נזירות שמשון (על ‘שלחן ערוך’; נדפס בסוף השו”ע), סי’ תקפב.
[17] קצור שלחן ערוך, סי’ קכט, סעיף ח
[18] עד כאן הציטוט מה’לבוש’, שהבאתיו לעיל באופן חלקי מאד.
[19] ר’ יהודה עייאש, מטה יהודה, או”ח, סי’ תקפב, סעיף ט. וראה ר’ אליהו גיג, זה השלחן, מנהגי אלגיר, אלגיר תרמ”ח, עמ’ מ, שכתב: “נהגו אחר התפילה מנשק אחד לחבירו ואומר לו תכתב ותחתם וכן בשחרית.
[20] ר’ יהודה עייאש, מטה יהודה, שם.
[21] ווי העמודים, עמוד הדין, פרק כ, ירושלים תשל”ה, דף כב ע”א. והעתיק דבריו ר’ דובער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן (על שלחן ערוך), סי’ תקפב, ס”ק יט.
[22] אליה רבה, סי’ תקצו, ס”ק ב.
[23] מטה אפרים, סי’ תקצב, סעיף יא: וסי’ תקצט, סעיף ג.
[24] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[25] עתים לבינה, ווארשא תרמט, עמ’ 211 וראה שם, עמ’
212: “ונוהגין לטבול תפוח בדבש בסעודה של ליל א וב’ דראש השנה… ואין אוכלין דבר חמוץ… וכל זה בלילה הראשון משום סימנא טבא וצ”ע מה החילוק בין תפוח ודברים חמוצים.
[26] דברי קהלת, פפד”מ תרכב, עמ’ 172: “ואין אומרים בליל שני ‘לשנה טובה תכתב’.
[27] ערוך השלחן, סי’ תקפ”ב ס”ק יד.
[28] ראה ר’ יהודה אריה מודינה, בספרו שלחן ערוך, וויען תרכז, חלק ג פרק ה אות ה, עמ’ 70 שהוא מנהגי איטליה שכתב: “בליל הראשון של ראש השנה בבואם מבית הכנסת אומרים איש לרעהו לשנה טובה תכתב”. וראהר’ ירמיהו סג”ל שכתב במנהגי ישראל, ברלין תריב, עמ’ 37, אות קעג. שמנהג ברלין הוא: “ונוהגין לברך איש את רעהו בליל ראשון של ראש השנה לשנה טוב תכתב ותחתם וכמה מנהגים יש לישראל בליל ראשון ובכלם יהא כוונה לשם שמים”. על מקום אחד, אלג’יר, החריג במנהג זה, מודיענו ר’ יהודה עייאש, ראה לעיל.
[29] ראה: ברכות יז רע”א.
[30] ממש כטעמו של הט”ז!
[31] ר’ יהודה עייאש, מטה יהודה, שם.
[32] וככל הנראה, גם ר’ שניאור זלמן מלאדי, בעל ‘שו”ע הרב’, מסכים לכך, שפוסק: “ואין לומר דבר זה ביום שני של ראש השנה אחר חצות היום, לפי שכבר נגמרה הכתיבה של ראש השנה” (שלחן ערוך הרב, סי’ תקפב, סעיף יז).
[33] לבוש החור, סי’ תקצו, סעיף א.
[34] מחבירו. היינו, שלא יאמרנה לחבירו.
[35] שו”ת שב יעקב, ח”ב, אבן העזר, סו”ס טו. וראה ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה סי’ תקפ”ב, ס”ק מ”ג שציין לזה.
[36] עוד בענין אכילת סימנים ליל ב’ ראה; ר’ עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנ”ח, עמ’ ו ואילך; י’ מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, חלק אלול-תשרי,ירושלים תשנ”ה, עמ’ פג ו; ר’ ראובן עמאר, מנהגי החדי”א, בפירוש רועה ישראל, עמ’ קלב הערה יט; ר’ יצחק טסלר, ‘אכילת הסימנים בר”ה, מתי?’, אור ישראל יג  (תשנ”ט),עמ’ קכג- קלב.
[37] הוריות יב ע”א.
[38] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[39] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[40] אשל אברהם (בוטשאטש), סי’ תקפג, סעיף א.
[41] אשל אברהם (בוטשאטש), שם.
[42] בני יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות יא. והעתיק דבריו ר’ דובער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן (על שלחן ערוך), סי’ תקפג, ס”ק א, עי”ש. וכ”כ ר’ משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ ת”ר ס”ק ט. וראה ר’ חיים אלעזר שפירא ממונקטאש, בספרו שער יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר מאזנים למשפט, אות מה, בהג”ה ברוקלין תשנב, עמ’ רו. וראה מה שכתב ע”ז, ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה, סי’ ת”ר, ס”ק יא.
[43] ראה: רי”מ גולד, דרכי חיים ושלום, סי’ תשז, ירושלים תשל, עמ’ רמב.
[44] ר’ משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפ”ג, ס”ק יח.
[45] ר’ דוד פעלבערביום, הליכות קודש, ברוקלין תשסז, עמ’ קצח, אות יד.
[46] קיצור שני לוחות הברית, חמוש”ד, עמ’ 158
[47] הליכות תימן, ירושלים תשכ”ח, עמ’ 12.
[48] תניא רבתי, סי’ עב, ירושלים תשל”ח, עמ’ 154, ד”ה ומנהגנו.
[49] יפה ללב, סי’ תקפג, סוף סעיף ח.
[50] מחזור בית דין, ירושלים תשמ”ו, דף לא ע”ב, אות ה.  יש לציין שר’ שמעון הורוייץ בפירושו לתניא רבתי ‘באורי מהרש”ה’ לא העיר מזה. לאחרונה י”ל תניא רבתי על פי כ”י ממוסד רב קוק, ירושלים תשע”א ושם גם מופיע הלשון של לילי, והמהדיר לא ציין למקורות אלו.
[51] ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, מהדורת י’ רפאל, עמ’ שד. וכבר רבני דורינו דייקו כך מלשונו, ראה: הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ’ צו; הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנח, עמ’ ז.
[52] תשב”ץ קטן, סי’ קי”ח.
[53] שבעת הנרות, ירושלים תשל”ד, אות קיח.  י. כהנא, ב’תשובות פסקים ומנהגים’, א, ירושלים תשי”ז, עמ’ רצו, אות תקכב עמד על לשון של התשב”ץ, ולא נכון מה שהוא כתב -שאין אף אחד שעמד על זה דר’ סייני כבר עמד על זה. בשנת תשס”ה, ר’ שמואל שניאורסון הדפיס מהדורה של התשב”ץ קטן ושם (סי’ קכב אות א), הגירסא הוא: “לאכול בליל ראש השנה ראש איל”. אמנם בסוף הספר הדפיסו צילום של דפוס הראשון מקרימונה משנת שטז ושם נמצא הגירסא של ‘בליל ראשון של ר”ה’. לאחרונה, בירושלים תשע”א י”ל תשב”ץ קטן, ע”י מכון ירושלים, על פי כמה כ”י של החיבור, וגם שם מופיע לשון של היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר”ה. אגב יש לציין שהמהדיר שם, לא העיר כלום מכל זה שהבאתי כאן.
[54] אור צדיקים, סאיני תש”ב, סי’ לה ס”ק טז, יש לציין שבאור הישר שי”ל  ע”י ר’ יוסף וולדמן, ירושלים תשמ”א, לא מופיע קטע זה.
[55] אליה רבה, סי’ תקפג, ס”ק א.
[56] שערי תשובה, סי’ תקפג, ס”ק א.
[57] בגדי ישע, סי’ תקפג, ס”ק א.
[58] חיד”א, מחזיק ברכה, או”ח, סי’ תקפג, ס”ק ח; הנ”ל, עבודת הקודש, סי’ רסו. והובאו דבריו בידי ר’ אברהם כלפון, לקט הקציר, ירושלים חש”ד, עמ’ תמב, סעיף יג; ר’ אברהם פינסו, משפט כתוב, שולונקי תקנ”ח, סי’ תקפ”ג. וראה ש”ט גאגין, כתר שם טוב, ה, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 102.
[59] זכור לאברהם, ח”א, מערכת ר, סי’ תקפב, סעיף א, ירושלים תשכח, עמ’ קיב.
[60] מטה אפרים, סי’ תקפג, סעיף ב: “יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא… וכן יש אוכלים רימונים… וכל זה יש לעשות גם ביום שני”. וכפל דבריו שם, סי’ תר, סעיף יד: “גם בליל שני טובלים פרוסת ‘המוציא’ בדבש… וכן כל שאר עניינים של הסעודה…  בליל ראשון – נוהגים בשני”. וראה ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה סי’ תקפ”ג, ס”ק יג, סי’ תקצ”ט ס”ק ג.
[61] שם טוב קטן, ירושלים תשכ”ו, עמ’ מ. על ספר זה ראה מה שהארכתי אודותיו בספרי ליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’ כב-כה.
[62] חמדת ימים, חלק ימים נוראים, דף לד ע”ב. והובאו דבריו בידי ר’ אברהם כלפון, לקט הקציר, ירושלים חש”ד, עמ’ תמב, סעיף יג.
[63] שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין, ירושלים תשלה, דף נד ע”ב.
[64] ר’ ברוך יהודה בראנדייס, לשון חכמים, א (או”ח), סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.
[65] זכר דוד, ד, מאמר שלישי, פרק סד, ירושלים תשסא, עמ’ תנד.
[66] נהר מצרים, הלכות ראש השנה, אות ו. ר’ אליהו בכור חזן, נוה שלום, מהדורה שניה, נא-אמון, דף כד ע”ב: “ויש אוכלים [בלילה הראשון] רימונים, ואומרים ‘שירבו זכיותינו’. ויש נוהגים, לאכול הרימונים בליל שני, ומכוונים עליהם בברכת ‘שהחיינו'”. והספר ‘נוה שלום’ מתאר בעיקרו את מנהג מצרים.
[67] ר’ משה כ’לפון, ברכת משה,  חדאר תשנ”ו, סי’ תקפ”ג: “ג’רבה אוכלין בלילי ראש השנה כמה דברים”.
[68] מחזור בית דין, ירושלים תשמ”ו, דף לא ע”ב, אות ה.
[69] ראה במצוטט לעיל.
[70] ר’ מנחם מאיר אייזנשטאש, זכרון יהודה, סי’ קפח, ירושלים תשנז, עמ’ צו. על מנהג החת”ס יש להאריך וראה ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה סי’ תקפ”ג ס”ק יג שהיה עושה גם בליל ב דראש השנה. וראה ר’ יודא שטראססער, ‘ירח האיתנים במחיצתו של מרן החת”ס זי”ע’, אור ישראל, מט (תשסח), עמ’ קמ”א.
[71] הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ רח; הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.
[72] ראה גם ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות יב, ירושלים תשמט, עמ’ רעט: “בשחרית דראש השנה היה רגיל מהר”י סג”ל לאכול כרתי שקורין ‘לאוך’, [ולומר, ‘יכרתו שונאינו’]. ולא בירך עליו, דמחמת הסעודה בא…”. היינו, מהרי”ל קיים (חלק) ממנהג ה’סימנים’ גם ביומו של ראש השנה. אמנם מעדות זו לא ברור עדיין אם מהרי”ל נהג כך בשני הימים
או רק ביום הראשון; מה עוד, שעל עדות זו יצאו עוררים, שבאחד מכתבי-היד נוספה הערה בגליון: “בן מהר”י סג”ל זצ”ל תפיש על זה, ואמר ז”ל: כיזוב גדול הוא!” (שם, שינויי נוסחאות, אות יב, הערה א). וכדאי הוא בנו של מהרי”ל לסמוך עליו גבי מנהג אביו! וראה בענין זה במאמר החשוב של ר’ ישראל פלס, ‘דברי בקורת על ספר מהרי”ל ותשובות לבקורת’, ישורון כ (תשס”ח),  עמ’ תתצ-תתקט. וראה עוד לר’ אפרים זלמן מרגליות גאליציה, תקכא-תקפח), מטה אפרים, סי’ תקצז, סעיף ד: “ושאר דברים הנזכרים שם לאכול בראש השנה לסימן טוב, יש להם מקום לאכול גם בסעודה זו [=סעודת היום] אם יש לו רצון”.
[73] הליכות והלכות, על חודש תשרי, ירושלים תשסה, עמ’ 6.
[74] בן יהוידע, הוריות יב ע”א, ירושלים תרסד, דף עח סע”ג-רע”ד. על לשון רגיל ראה מה שהבאתי בספרי ליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’ נ.
[75] בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת נצבים, ריש אות ד, ירושלים תשיב, עמ’ קמו סוט”א.
[76] בן איש חי, שם, עמ’ קמז רטו”א.
[77] עד כאן תורף דברי ה’לבוש’ כפי שתמצתתי קודם.
[78] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[79] בשם אביי נאמר מנהג ה’סימנים’. ראה: הוריות יב ע”א.
[80] לקט יושר, א, ברלין תרכט, עמ’ 129.