פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות

פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות

מאת גבריאל וסרמן

לכל חובבי המחזורים של ד’ גודלשמידט וחתנו י’ פרנקל, “לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם: כולל מנהג אשכנז (המערבי) מנהג פולין ומנהג צרפת לשעבר”, ידוע נוסח התפילה והפיוטים של יהודי צרפת בימי הביניים היה דומה, אך שונה, מזה של בני אשכנז וצאציהם היום. במנהג אשכנז (בחו”ל), אומרים שתי קדושתאות (מערכות פיוטים שמקשטות את תחילת העמידה עד הקדושה) בשבועות, אחת ביו”ט ראשון ואחת ביו”ט שני: “ארץ מטה” של ר’ אלעזר בירבי קליר, ו”אורח חיים” לר’ שמעון בר יצחק. אף בצרפת היתה אמירת “אורח חיים” רווחת, אך הקדושתא הקלירית נהגה פחות, ובמקומה אמרו הרבה קהילות צרפתיות את הקדושתא “אמרות יי” לר’ יוסף טוב-עלם הצרפתי.

כל קדושתא מסתיימת בפיוט ארוך, הנקרא “סילוק”, שסופה מגשר לאמירת הקדושה עצמה: קדוש קדוש קדוש. אבל קהילות צרפת בטלו את אמירת הסילוקים (חוץ מקדושתאות הימים הנוראים) בתקופה קדומה יחסית. ובהיות שהקדושתא “אמרות יי” לא נהגה מחוץ לצרפת, הסילוק חסר כמעט בכל כתבי היד. רק בכתב היד הצרפתי אוקספורד בודלי Opp. 670, המיוחד במינו, עדיין יש סילוקים; אבל רובם אינם מנוקדים, ונראה שאף בזמנם של הסופר והנקדן לא נאמרו בבית הכנסת.

פרנקל כותב במחזור לשבועות (עמ’ כז, בסוף העמוד), על הקדושתא “אמרות יי”: “הסילוק חסר [….] בכה”י העתיק צ [=אוקספורד בודלי Opp. 670] שרד קטע קצר מתוך תחילת סילוק ‘אתן עוז למלכי’ וצונץ סבור שאין הוא שייך לקרובה של ריט”ע.” אבל אין צונץ מנמק את טעמיו, ודבר תימה הוא, למה לשלול את בעלותו של ריט”ע. ועוד, קשה מזה, שפרנקל כותב שלא שרד אלא קטע קצר, והנה כולו נמצא באותו כ”י (!). ואולי פרנקל שקד על פקסימיליה שהיתה חסרה דף.

לפני כמה ימים העתקתי את הסילוק מהמיקרופילם הנמצא בבית המדרש לרבנים באמריקה, בניו יורק. הוא קטע ארוך מאוד, בן 282 שורות, שמספר הרבה סיפורים על נתינת התורה, והרבה מהם, אולי רובם, נלקחים מהתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף פח-פט. (דרך אגב אזכיר כי סוגיה זו היא מרכזית ב”הגדה של שבועות” שעשיתי לעצמי לפני כמה שנים, ואני מקווה בעז”ה להוציאו לאור לשנה הבאה.) כוונתי להוציא את הסילוק כולו עם פירוש, אבל כאן אתמקד בסיפור אחד.

כך מופיע הסיפור בגמרא (שבת פט.):

וא”ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב”ה, בא שטן ואמר לפניו: “רבונו של עולם, תורה היכן היא?” אמר לו: “נתתיה לארץ.” הלך אצל ארץ, אמר לה: “תורה היכן היא?” אמרה לו: (איוב כח, כג) “אלהים הבין דרכה [והוא ידע את מקומה].” הלך אצל ים, ואמר לו: “אין עמדי.” הלך אצל תהום, א”ל: “אין בי.” שנאמר: (איוב כח, יד) “תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה.” חזר ואמר לפני הקב”ה” “רבש”ע, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה.” אמר לו: “לך אצל בן עמרם.” הלך אצל משה, אמר לו: “תורה שנתן לך הקב”ה, היכן היא?” אמר לו: “וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה?!” א”ל הקב”ה למשה: “משה, בדאי אתה.” אמר לפניו: “רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום – אני אחזיק טובה לעצמי?!” אמר לו הקב”ה למשה: “הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך.” שנאמר: (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו’:

ר’ יוסף טוב עלם (שאין סיבה לשלול את בעלותו על הסילוק) מפייט את הטקסט הזה בנאמנות, עד הסוף – ולא עד בכלל. וכה דבריו:

עָמַד הַשָּׂטָן לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא בִּגְחִינָה

וְנָם: “תּוֹרָה אֵיפוֹא הִיא, הוֹדִיעֵנִי נָא!”

עָנָהוּ: רֵד לָאָרֶץ וְשָׁם תִּמְצָיאֶנָּה

חִיפֵּשׂ יָם וּתְהוֹם וַאֲבַדּוֹן וְכָל פִּינָּה

וַיַּרְא וְהִנֵּה אֵין הַתּוֹרָה, וְנֶעֱצַב בַּאֲנִינָה:

“וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה אֵינֶנָּה”

הֱשִׁיבוּהוּ: “הִנֵּה בֶּן עַמְרָם בְּחֵיקוֹ חוֹנָה”

וַיְמַהֵר לַהֲלוֹךְ שָׁמָּה, וַתְּהִי רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה

עָמַד וּשְׁאֵלוֹ: “תּוֹרָה שֶׁקִּיבַּלְתָּה – לְהֵיכָן יֶשְׁנָה?”

הֱשִׁיבוֹ: “מִי אָנֹכִי לְקַבֵּל דָּת הַצְּפוּנָה?

אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע דִּינָהּ”

בְּשָׁומְעוֹ כָּךְ גָּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ בְחֵיקוֹ לְהוֹצִיאָהּ

וְהָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְנוֹדֶדֶת מִפֹּה וּמִפֹּה לְהִטָּמְנָה

וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא מְקוֹם שִׁיכְנָהּ

וְחָזַר בְּבָושְׁתּוֹ וְלֹא הוֹעִלַתּוּ רְמִיָּה וְתוֹאֲנָה.

בגמרא,[1] השטן מתעלם מהסיפור מיד אחר תשובתו של משה, וההמשך הוא דיאלוג בין הקב”ה למשה. אצל ריט”ע, השטן מתאבק עם משה רבינו, וממשש בחיקו בעל כרחו, כדרך כליסטס שמתגושש ומנסה לחמוס חפץ מתחת ידי בעליו – או אפילו כדרך גבר רשע שממשש בחיקהּ של אשה בעל כרחה. התורה נשמטת הנה והנה בתוך חיקו של משה (כנראה בדרך נס), והשטן אינו מצליח לחטוף אותה, והוא חוזר בבושת פנים.

לסיפור הזה לא מצאתי מקבילה או מקור. ויש לציין שבמשך כל הסילוק, ריט”ע מדבר על מתן תורה כתחרות – תחרות בין ישראל לגוים, תחרות בין ישראל למלאכים, וכאן תחרות בין משה רבינו (נציגם של ישראל) ובין השטן. ובין כל התחרויות, רק זו שבין משה לשטן היא תחרות פיזית, גופנית, ואלימה.

ויש לדון יותר בכל זה, ואכמ”ל, מפני הימים הקדושים הממשמשים ובאים. ומכל מקום, לאור התיאור החי והצבעוני בפיוטו של ריטע – שזכינו עתה לחשיפתו מתחום נשייה –נבוא להודות ביתר שאת על שזכינו ונבחרנו שתינתן לנו התורה לנו, וכלשון ברכת התורה שאנו מברכים עליה, שכולה הודאה על נתינת התורה לישראל, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.

א גוטן שבת און א גוטן יום־טוב.

[1] בדרך אגב נזכיר שבגמרא, בנוסח דידן, אין משה רבינו אומר את הפסוק “אלהים הבין דרכה”, אלא היא תשובתה של הארץ. אבל רש”י מביא את הסיפור בפירושו על איוב כח, ובסופו איתא: “בא לו אצל בן עמרם, אמר לו: ‘היכן תורה?’ ‘אצל הקדוש ברוך הוא’.” והעיר לי ידידי ר’ ישב”ב שרש”י מפרש את המילים “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה” כתשובת משה לשטן, שהתורה אינה אלא “אצל הקב”ה”; ואולי היתה לרש”י גירסה בגמרא שמשה אמר את הפסוק הזה, כמו שהוא אצל ריט”ע.

Megilat Rut: The night of Boaz and Rut Revisited

Megilat Rut[1]:
The night of Boaz and Rut Revisited

By Chaim Sunitsky

In a well known story of Megilat
Rut, Naomi tells Ruth to bathe herself, put on her [best] clothes and go down
at night to where Boaz is sleeping. Boaz then will “tell her” what to do. The
simple implication of this story is that Ruth would be sent to make a marriage
proposal to Boaz who could simply consummate the marriage immediately.[2]

It has been already noted[3]
that the story of Boaz and Ruth contains many elements of “yibum” procedure and
therefore it was concluded that at that time “yibum” was practiced by other
close relatives, not just the brother of the deceased.[4]
In theory Boaz could have relations with Ruth and thus do yibum immediately
that night, but since there was a closer kin[5]
he did not touch Ruth but waited until the morning. When in the presence of the
elders Boaz offered the closer relative to redeem the fields left for Ruth, he
was willing to do this, but when Boaz stipulated that he would have to marry
Ruth as well he refused saying: פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי (lest I destroy
my “inheritance”). Hazal[6]
understand him to argue with Boaz’s opinion that a female from Moav is
permitted to “enter the congregation of Israel” i.e. marry a regular Jew. The
word “inheritance” is thus taken to mean descendants who will not be kosher
Jews and won’t be able to marry others in the Jewish nation[7].

Before we go on it’s important to
understand a related issue: in the laws of yibum, what is the meaning of
(Devarim 25:6): “The first child born shall stand up in memory of the deceased
brother.” Hazal understand this not to mean the actual name of the person but
rather to be talking about inheritance belonging to the deceased brother.
However they explain[8]
that this inheritance is transferred to the brother that did the yibum.
According to Shadal[9] this
explanation was needed in order to encourage[10]
the brother to want to do yibum, but the original meaning of the Torah was
actually that yibum caused financial loss to the brother doing it as he would
not partake of the inheritance[11]
as it would all belong to the son born[12].

Another important point we need
to discuss before we continue is the issue of “kri” and “ketiv”: “written” and
“read” forms of words. It is well known that certain words in Tanach are not
read the same way as they are written. The Talmud[13]
assumes that this is part of “halacha leMoshe miSinai[14]”
– part of oral traditions stemming from Moshe who received them at Mt. Sinai.
The difficulty with this is that many of these “kri” and “ketiv” forms are in
Neviim and Ketuvim – prophetic works written long after Moshe. R. Reuven
Margolies therefore concludes[15] that the expression “halacha leMoshe
miSinai” can mean a decision in some generation by the Great Sanhedrin[16].
Another explanation of “kri” and “ketiv” is offered by Radak[17]
and others: the two are preserved in some of the cases when different
manuscripts[18] had
different version of the word(s). Another possibility[19]
is that “kri” can be a kind of correction to the “ketiv” that the “Men of Great
Assembly” made for various reasons. Many of the “kri” and “ketiv” cases in fact
support this last opinion[20].
Some of the “kri” and “ketiv” differ only in that one of them reads as two
words what the other reads as one word. For example, the “ketiv” in “Devarim
39:2 is “Eshadot” but the “kri” is “Esh” “Dat” – fire of religion. Shadal[21]
writes that Dat is a Persian word and therefore the original meaning must have
been according to the “ketiv[22]”.

Coming back to the story of Ruth,
the key verse (4:5) has a “written” and “read” form:

וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי
וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת
עַל נַחֲלָתוֹ

The key word is written קניתי but is read as קָנִיתָה. It has been noted by modern scholarship[23]
that according to the ketiv (the written form) an opposite[24]
from traditional understanding immerges. According to “ketiv” Boaz did
consummate the marriage and when talking to the kinsman he says that Ruth is
already his wife. If he will later have a child from Ruth, the child will
inherit her husband’s property and the money the other relative paid to redeem
the field will go to waste.[25]
This then is the meaning of the other relative’s rejection of the offer (4:6):

לֹא אוּכַל
<לגאול> לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת
גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:

“I will not redeem lest I harm my inheritance”, literally
meaning he would lose the field he would purchase.

[1] Many reasons are offered as to why we read Megilat
Ruth on Shavuot, the simplest being that the main action takes place when
gathering barley and wheat crop, around the time of Shavuot.

[2] While most commentators try to avoid this obvious
interpretation, this is implied by Rut Rabbah 7:4. See also Taz, Yore Deah
192:1 who assumes this and discusses why the gezeira of seven days due to “dam
chimud” did not apply.

[3] See for instance Malbim (Ruth 3:4), see also Ramban,
Devarim 25:6.

[4] Boaz was a cousin of Ruth’s husband Machlon (Baba
Batra 91a).

[5] Referred to as “ploni almoni”, he was Machlon’s
uncle.

[6] Ruth Rabbah 7:7.

[7] The simple meaning may be that he did not want to
marry Ruth since he already had another wife (see Targum ad loc) or so that his
older children won’t have to split the inheritance with his children from her
(see similarly Rema, Even Haezer 1:8).

[8] Rashi in the name of Yevamot 40a.

[9] Ad loc.

[10] Similarly later when Ashkenazi Jews encouraged
halitzah, a financial incentive was used for this too, see Rema, Even Haezer
163:2.

[11] Maybe this is the reason Yehudah’s son Onan did not
want Tamar to have children.

[12] The Ramban hints that this son will have the soul of
the deceased thus the inheritance coming back to the original owner.

[13] Nedarim 37b although it might be this is not the only
opinion in this sugia, see also Orach Chaim 141:8.

[14] Presumably this implies that both kri and ketiv have
meaning. Various propositions have been offered regarding the relationship
between the two.

[15] Yesod Hamishna Vearichata, chapter 2 in
berurim (page 36).

[16] The Rishonim already noticed that at least some of
“halacha leMoshe miSinai” statements should not be taken literally see for
instance Rosh in the beginning of Mikvaot, see also Pesachim 110b.

[17] See his introduction to the prophets; see also R.
Marc Shapiro, Limits of Orthodox Theology, page 101 who brings other
Rishonim that follow the same opinion. In one place in his commentary Radak
goes a step further and notices that Targum Yonatan seems to have a reading
where a letter is moved from the beginning of the word to the end of previous
word (Melachim 1:20:33, see also our next note).

[18] We know that there were variant manuscripts of Tanach
in the times of Second Temple and probably before that as well. There are many
examples of this, see for instance Tosafot s.v. Maavirim and R. Akiva
Eiger, Shabbat 55b. One of the famous examples seems to be the well known
drasha in the Agada that criticizes the “wicked” son for excluding himself from
other participants: “lachem velo lo”. The obvious difficulty is that the wise son
also says: “etchem” (to you). Now we know that in some manuscripts the verse in
Devarim 6:20 indeed uses the expression “otanu” (us), see also Yerushalmi
Pesachim 10:4 (70b), Mechilta, end of Bo (chapter 18 in some editions,
paragraph 125 in others). Note also that many of the variants can be learned by
studying the old Torah translations, for instance Septuagint. It seems that
some of “deliberate changes” mentioned in Megila 9a-b were actually based on
variant manuscripts. In case of “naarei bnei yisrael”, we actually learn from
Masechet Sofrim 6:4 and parallel sources that there were variant manuscripts.
Additional examples can include “hamor” – “hemed” and “bekirba” – “bekroveah”,
where the words are very similar. R. Reuven Margolies in his “Hamikra Vahamesora”,
chapter 17 brings some interesting examples of translations that were based on
variant manuscripts. Without knowing this we can’t understand some words of
Hazal correctly. Just to bring two examples here, the question of how to read
“dodecha” in Shir Hashirim 1:2 (see Avoda Zara 29b) can be understood in light
of Septuagint translation as “breasts” (from the word “dad”; this also explains
why this particular question was asked when discussing the prohibition of
non-Jewish cheese; the verses describe that the Jewish nation’s wine, oil, and
breasts, i.e. milk are the best, and we should not use any of these products
made by non-Jews). In this example the difference with Masoretic text is only
in the vowels that are not written in the scrolls (see another example in
Mishley 12:28 that has in our Masoretic text “al mavet” – “not death” but
according to the Aramaic Targum the verse seems to read “el mavet” – “towards
death”). Another example with a real textual difference in consonants is in the
verse of Bereshit 26:32. The Bereshit Rabbah (end of 64) seems to at first not
be sure whether they found water or not. R. Reuven Margolies claims that the
uncertainty was whether the correct reading is “we did NOT find water” (based
on Septuagint translation) or “we found water” (as it is in our Masoretic
text). The difference is whether the word “Lo” should be with “Vav” (they said
to him) or with Aleph (they said: “we didn’t”, see however Rashash ad loc who
thinks that even according to the Masoretic text there is a possibility to
understand Lo with Vav as “not”).

[19] A similar idea is brought in Abarbanel’s introduction
to Yirmiyahu. This may be related to a similar question of what is “tikun
sofrim”, see R. Marc Shapiro, Limits of Orthodox Theology, starting
with page 98 and R. Saul Lieberman “Hellenism in Jewish Palestine”
starting with page 28. Indeed in
Midrash Tanchuma (Beshalach 16) the tradition is brought that tikun
sofrim is an actual change made by Anshey Kneset Hagedola.

[20] This might be especially true when the “kri” is a
synonym of “ketiv” but the expression used is a softer form, when the “ketiv”
is too crude, see Devarim 28:27 and 28:30, see also Talmud Bavli Megilah 25b.

[21] Ad loc.

[22] In general some of the commentators sometimes follow
the “ketiv” but most explain the meaning of verses according to the “kri”.

[23] Professor Cyrus Gordon “Forgotten Scripts”
1982, page 171. He additionally writes based on discoveries in Ebla that ומאת is to be
understood not as “and from” but rather “but”. For Hazal’s understanding of
this “kri” and “ketiv” see Ruth Rabbah 7:10.

[24] It’s actually quite unusual that kri and ketiv would
offer the exact opposite understanding.

[25] Apparently this is the field that Ruth was selling.
It seems that according to the practice of the time a widow of a person was
able to enjoy some of the rights to his property or possibly make decision as
to which of the relatives takes possession of it.

The Gematriya Haggadah

By Eli Genauer

I try to buy a new Haggadah every year to make sure I have something new to say. It is especially important at my stage in life when grandchildren will remind you if you use last year’s Dvar Torah.

This year’s Haggadah was definitely in the category of “מה נשתנה ההגדה הזאת מכל ההגדות”. It’s name is ״כוס ישועות״ and it was printed on the Isle of Djerba, Tunisia in 1947. It’s author was Rabbi David Cohen (also known as רבי דוד כהן אלמג׳רבי) who served as the Rav in the southern Tunisian city of Tataouine (תיטאוין). The text of the Haggadah is translated into Judeo-Arabic and the Halachos and instructions are in that language. Thankfully, the Peirush of Rav Cohen is in Hebrew which allowed me access to his approach to the Haggadah.

We find out a bit about Rav Cohen from the Haskamah given at the beginning of the book by six prominent Rabbis of Djerba. It states as follows:

הרב זצ״ל היה כמעט הראשון בהתישבות אחינו בית ישראל שם מראשיתו בתור שוחט ובודק ומרביץ תורה ושליח צבור,ואחר כך נתמנה לרב ומורה צדק שם.

We learn that he was a pioneer in establishing the Jewish community in Tataouine and served in many capacities there before become the Rav of the town. He authored numerous books, some printed while he was alive, and some, like this Hagaddah, printed after his Petirah in 1934.

The Haggadah was printed by a committee (המשתדלים) in Tataouine who raised money for this purpose. There are over 800 names of families or individuals who contributed to its publication. Included in this are over 100 contributors from Tataouine which gives one some idea of the size of the community.

Most of the contributors included with their names the memory of a deceased relative or a blessing for a hoped for milestone for their children. Some of the blessings were familiar to me and others were a bit different.

For a married child: ויפקדהו בבנים זכרים של קיימא אמן abbreviated as ויפקדהו בבזשק״א

This seemed to reflect a cultural preference for boys and perhaps a high rate of infant mortality.

There were no blessings for someone just to have children.

For boys there were two blessings depending on age:

ויזכה לתורה ולתפילין ולחופה and ויזכה לתפילין ולחופה

For unmarried men the hope was ויזכה לחופה

For those a bit older (?), it was ויזכה לחופה בקרוב

In his Hakdamah, the author explains why he chose to name his Peirush כוס ישועות. He writes that the Gematriya of כוס ישועות is the same as אני הקטן דוד בן המנוח אבאתו כהן. Sort of. The total of the latter is nine short but if you add to it the nine words כוס ישועות andאני הקטן דוד בן המנוח אבאתו כהן it comes out the same ( 878 ). One senses that the author is very attuned to Gematriyos and his commentary proves this to be true.

A good example of Rav Cohen’s use of Gematriyos is how he plays with the phrase הא לחמא עניא

He first notes that הא לחמא has the same numerical value as the word מילה (85) indicating that בזכות המילה יצאו ממצרים.

He then writes that the word עניא has the numerical value of ענוה indicating that דבזכות הענוה יצאו

Getting back to הא לחמא which equals 85, he relates it to the word פה which has the same numerical value. Matzah is לחם עוני which requires us to do the following: שׁצריך פה האדם לענות בליל פסח בהלל והודאה לשמו יתברך שעשׂה עמנו ניסים ונפלאו

Finally, if you take the total of the first letters of הא לחמא עניא די אכלו you get 110 which is the number of years that Yosef lived. This hints at the fact that it was because of the sale of Yosef, the Jews suffered in Egypt.

The city of Tataouine is famous in popular culture because it served as the inspiration for the name of the fictional planet of Tatooine in the Star Wars movie series. Many of the scenes of Luke Skywalker’s home planet in the original movie were shot near Tataouine. I was very glad to meet a real inhabitant of Tataouine, one who has enhanced my Seder experience.

אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש”פ

מאת דוד פרקש*

מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע וראב”ע ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין
בבני ברק, והיו מספרים

ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, “רבותינו, הגיע זמן קריאת
שמע של שחרית.”

רבים תמהו על זה, איך אפשר שראשי הרים כאלה, גדולי הדור
כולם, ישכחו זמן קר”ש? והאיך שייך שלא אחד מהם זכר הזמן, עד שהוצרכו
לתלמידיהם להזכירם? הן אפילו מי שאסרו לעסוק בתורה קודם זמן קר”ש כמו שאר
מלאכות שאסורים קודם זמן קר”ש, היינו דוקא כשלומד יחידי, אבל לא כשלומד בבית
הכנסת בצבור. (ע’ הרא”ש ורבינו יונה לברכות ה:, אליבא דרש”י שם,
וע” שו”ע או”ח ס’ פט ס”ו)
ולכאורה פשוט הטעם מפני שבצבור ליכא למיחש שמא יטרד בגירסא ויעבור הזמן, כי
א”א שאין אף אחד מהצבור יזכור ויאמר לחבירו. ולכן שוב פעם קשה, אי אפילו
להדיוטות לא חיישינן, האיך אפשר שכל חכמים אלו שכחו?

והנה הצעד הראשון הנחוץ לתת פתרון לבעיית כלשהי בדבר הכתוב, הוא להבין בדיוק מה
באמת כתוב. כאן, נוהגים העולם לקרוא
המאמר דלעיל כאילו באו התלמידים, והם הם אשר אמרו לרביהם “רבותינו, הגיע זמן קר”ש של שחרית.”
אבל נחזי אנן. מצינו כמה מקומות בספרי חז”ל, בבלי ומדרדים, אשר בהם בעל המאמר
עצמו – כלומר, הסתמא – קא קרי להרבנן
בהמאמר בשם המונח, “רבותינו.” ראה כמה דוגמאות:

·
שבת (לג:) ת”ש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי
יהודה ור’ אלעזר בר’ יוסי ור”ש נשאלה שאלה זו בפניהם וכו’.

·
שם (קלח:) ת”ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה
תורה שתשתכח מישראל שנאמר וכו’.

·
יבמות (סב:) אמרו שנים עשר אלף
זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא
נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם
ר”מ ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה
אותה שעה.

·
ויקרא רבה (ה:ד) מעשה בר’ אליעזר ור’ יהושע
ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא לעסק מגבת צדקה לחכמים והוה תמן חד בר נש והוה
שמיה אבא יודן והוה יהיב פרנסה בעין טובה פעם אחד ירד מנכסיו וראה רבותינו שם ונתכרכמו
פניו, הלך לו אצל אשתו וכו’

·
דברים רבה (ואתחנן כד) מעשה שהיו רבותינו ברומי
ר”א הוא אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע הוא יהושע בן חנניה ורבן גמליאל.

·
שם (ראה ח) מעשה בר”א ור’ יהושע שיצאו
לגבות לעסק מצות רבותינו הלכו לחילתה של אנטוכיא והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא
יודן והיה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה וכו’.

·
שיר השירים רבה (ב:ג) (מדרש חזית) בשלפי השמד
נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן ר’ יהודה ורבי נחמיה ר”מ ור’ יוסי ורשב”י
ור’ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור’ אליעזר בן יעקב.

אין מן הצורך לכנם לסבך השאלה של זמן עריכת הש”ם
והמדרשים (או חלקיהם.) הרי ידוע כי אפילו אותם מסכתות או מדרשים שהגיעו לצורתם הסופית
בזמן מאוחר, עדיין נכללים בהם מאמרים עתיקים מזמן קדום. הרי עובדה היא כי מונח זה
– “רבותינו” – מרגלא בפומייהו של עורכי התלמוד והמדרשים.
וידוע כי גם ההגדה של פסח כבר היה חטיבה בפני עצמה בזמן הגמרא, והיא נזכרת בגמרא ככך.
(ע’ בבא מציעא קטז. רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין
להשאיל ולהשכיר. ושמא תאמר זהו רק ספרי אגדה בעלמא, ע’ פסחים קטז: והאמר מרימר
שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף.)

ושים לב בפרט מי נכללים בהחכמים הנזכרים בתור “רבותינו”
ברוב הדוגמאות דלעיל –רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי אלעזר, חכמי יבנה – היינו בדיוק החכמים שנזכרו במעשה ברבי אלעזר
בבני ברק.[1]

והנה ידוע היא איך שפסיק אחד שלא במקומו עלול לגרום טעות
שלמה בהבנת דברים שבכתב. (לדוגמאה אחת ע’ מחקרים בדרכי התלמוד להגר”מ מרגליות
ערך “רב הונא ורב חסדא”, והוא כותב שם “מכאן אזהרה לאותם
“הפוסקים” תלמודא דידן בסימני פסוק, כמה מומחיות וזהירות צריכה
לכך.”) ללא ידיעת מקום הנכון ששייך הפסיק, המשפט יכול לשנות לגמרי.

ועתה, כבר כתבתי שנוהגים להבין המעשה כאילו התלמידים באו
ואמרו “רבותינו, הגיע זמן.” ברם, אחרי כל האמור לעיל, נ”ל שהמובן
בדיוק הפוך: “רבותינו” כאן הוא דברי הסתמא, לא התלמידים. רבי
אלעזר וחבריו היו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה
עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, “הגיע זמן קריאת שמע של
שחרית.” כלומר, הרבנן בעצמם עסקו בספור יציאת מצרים, ובאו תלמידיהם – לשמוע
ולהקשיב – וכשהגיע זמן קר”ש, הפסיקו הדיון ואמרו רבותינו בעצמם לתלמידים (או רב אחד אמר לשני) שעכשיו
נפסיק, כי הגיע זמן קר”ש.

ואולי יש להביא קצת ראיה לכך מהמקביל היחיד הידוע לי,
התוספתא האחרונה לפסחים (י:ח) (הובא בטור ס’ תפא) שם כתוב כך:

“חייב אדם [לעסוק בהלכות הפסח] כל הלילה אפילו בינו לבין
בנו אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו
מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו [עסוקין בהלכות הפסח] כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש איזו היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח איזו
ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח.”[2]

אמנם אין מקור זה דומה בדיוק להגש”פ. מיהו, קרוב הוא, וכאמור
זהו המקביל היחיד להמעשה אשר מובא בהגדה. וכאן הרי אין זכר כלל לענין תלמידים. הם
לא נזכרים בכלל, ואין להם שום קשר להמעשה. אדרבה, לפי התוספתא היו עסוקים עד קרות
הגבר. משמע לכאורה כי לא היו התלמידים חלק מרכזי להספור. ולפי הקריאה המסורתי המקובלת,
קצת קשה, כי מי הזכיר הרבנן שהגיע זמן? ברם, לפי הדרך שהצגתי כאן עולה יפה, כי
באמת ביאת התלמידים רק היה גרמא בעלמא – כמו
קרות הגבר – ששרת כסימן להחכמים שהגיע זמן לפסוק. אבל אפילו בלעדיהם היו מפסיקים רבותינו לקרות קר”ש.

יודע אני שקשה לסבול הבנה אחרת לחלוטין מהמובן המסורתי. אבל זה באמת נראה לענ”ד
אמתת הדבר. בהבנה זו מסולקת כל הקושי אשר בו התחלתי. ותכלית הדרשה, כלומר נקודת
הלקח של המאמר, לא זזה ממקומה כלל וכלל. בעל ההגדה מדגיש לנו חשיבות ספור יציאת מצרים,
שהחכמים עסקו בו כל הלילה. לא הוצרכו לתלמידיהם להזכירם, אלא אדרבה, הם הזכירו
אותם. ועתה מנוחתם כבוד.

* Mr.
Farkas, an attorney practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy
Corporation, received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical
College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio. This is his second appearance in the Seforim
Blog, see his article “Rashbam the Talmudist,
Reconsidered.” (November, 2012).

[1]
אין זאת אומרת כי לא נמצא מקומות אחרות שהמונח “רבותינו” קאי על דור
מאוחר. אדרבה, מצינו בגיטין (עו:) תנא רבותינו התירוה לינשא מאן רבותינו אמר רב
יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו מישחא, פרש”י ר’ יהודה נשיאה שהיה בימי
האמוראים בן בנו של רבינו הקדוש. אבל כבר כתב ר”י הלוי בדורות ראשונים (חלק ה
, פרק ט) ש-“יש בזה דבר חדש אשר לא הושם אליו לב כלל ודבר גדול מאד… שדברי
שמואל בגיטין מאן רבותינו, בי דינא דשרו משחא (והיינו ר’ יהודה נשיאה ובית דנו)
אינו על פרט הזה לבד, כי אם שהוא כלל על כל הש”ס, על כל ההכרעות בשם
“רבותינו” אחר דין המשנה.” וע’ש בהמשך דבריו שזהו דור אחרון
של תנאים. אנן הב”ע בדור או דורות שלפני זה.

כמו”כ
מצינו “רבותינו שבבבל” שקאי ארב ושמואל, ו”רבותינו שבארץ
ישראל” שקאי על רב אבא. (שבועות מז.) אבל זהו דוקא בשם לוואי, כמבואר בגמרא
שם, לא בשם “רבותינו” בלבד.

[2] אין
שינויים מהותיים בגירסאות המובאות במהדורות חזון יחזקאל או תוספתא כפשוטה

On the Maxwell House Haggadah

For contemporary American Jews, it is not an exaggeration to claim the Maxwell House Haggadah, as one of the most commonly used and widely known haggadahs. Even President Obama was aware of this history when he quipped regarding another recent haggadah “does this mean we can no longer use the Maxwell House Haggadah anymore?”

The first Maxwell House sponsored haggadah was published in 1932. [1] The Haggadah wasn’t published btwetween 1941 and 1948, but otherwise has been consistently published yearly, if in a changed format. In the early years, the editions were nearly the same with the only substantive change to update the included five-year calender. The sameness perhaps explains why the New York Times in two different articles accompanied by the identical photograph of the Maxwell House Haggdah, captions one 1932 and the other 1934.

The 1932 date is confirmed by the Maxwell House advertising campaign that included the Haggadah.

Maxwell House was not the first corporate sponsored haggadah, there were many before it. For example, the West Side National Bank in Chicago sponsored one in 1919, which was printed in both Yiddish and English versions. Sometime in the 1920s, the American National Bank in Newark (whose name appeared in English and Yiddish) sponsored a haggadah, this one included both Hatikvah and the Star Spangled Banner (a common occurrence in many haggadahs published in America). Numerous other banks sponsored haggadas throughout the 1920s. Postum, a coffee “substitute” put out its own haggdah in 1935, by then Postum was also part of the General Foods’ portfolio.

In 1929, Yeshiva Chaim Berlin sponsored one as “a token of gratitude to its donors.” The Haggadah was in Hebrew and English with a Yiddish introduction. The Haggadah also contains an image that includes a star of David flanked by the flag of the United States and the Zionist flag.

Chaim Berlin Flag

– although in the introduction the editors write that the haggadah was distributed “in the fervent hope that this token will serve as a reminder of [the recipient’s] holy obligation to help the Yeshiva and assist in the undertaking to erect the new building.” It includes illustrations of the Zionist and American flags, every teacher/rabbi pictured is beardless, and there are numerous pictures of the classrooms, many of which have a portrait of Lincoln hanging. Finally, it contains “a brief survey of the Yeshiva Rabbi Chaim Berlin, founded in 1912.” [By 1970, Yeshiva Chaim Berlin sponsored/published five haggadahs. See Yudolov, Otzar ha-Haggadaot, index, sub. Yeshiva Chaim Berlin.]

Some corporate sponsorships tied in more directly to the food and drink of Peasach, wine and meat. For example, Hebrew National meat products sponsored a haggadah. Mogen David wines sponsored a haggadah in the 1920’s.(It is lacking a date, however, Yudolov, Otzar ha-Haggadot, no. 2807, dates it to “192-”. If Yudolov is correct, then Pinney’s dating of the use of brand Mogen David to 1947, needs to be corrected. Thomas Pinney, A History of Wine in America, Univ. of Calif. Press, 2005, 174.) Similarly, Another wine company, Schapiro’s House of Kosher Wines, California Wine Company, sponsored one in 1941. And the Manischewitz Company, got into the haggadah sponsorship game in 1943. While Striets[‘] Matza sponsored one in 1945.

Nor was this practice limited to sponsorship of Hebrew publications. In 1900, Chase & Sanborn, then one of the largest US coffee concerns, issued a booklet, by one of its owners, to promote its Seal brand coffee, After Dinner Tricks and Puzzles with Your Seal Brand Coffee. Among the brainteasers was “how many hard boiled eggs can a hungry man eat on an empty stomach?” Answer: One only, for after eating one, his stomach would no longer be empty.” [The booklet also included illustrations and language that through a contemporary lens would be viewed as racist and misogynistic.]

The first edition of the Maxwell House Haggadah was issued in 1932, see supra. (The origin of the company’s name is that a roaster began selling his beans to a prestigious Nashville hotel, Maxwell House, creating a name that is similar to sponsorship.) It contains illustrations that are “reproductions of mediaeval woodcuts and of paintings of old masters.” The illustrations are neither reproductions of woodcuts or mediaeval, instead, the illustrations can be dated to the 18th and 19th centuries and they were printed with modern techniques.

The sponsorship is indicated on a plain paper cover, “prepared by General Foods Corporation packers of Vita-Fresh Maxwell House Coffee Kosher for Passover” (General Foods appears in smaller type than Maxwell House). This later changed to a more colorful cover. The anonymous introduction is written from the perspective of General Foods. The introduction explains the rational for sponsoring this haggadah that “General Foods Corporation, packers of Maxwell House Coffee, whose relations with the Jewish people have always been most friendly, take pleasure in presenting this new, up-to-date edition of The Haggadah.” Aside from General Foods touting its relationship with “the Jewish people” there were other reasons General Foods likely sponsored the haggadah. After the stock market crash in 1929, Maxwell House lost considerable market share. And, in 1932, General Foods switched its advertising agency to Benton & Bowles, in the hope of turning around Maxwell House sales. To further this revamped advertising strategy, General Foods “allotted a whopping $3.1 million . . . to advertise Maxwell House.” And with this advertising dollars, came sponsorships. The most notable sponsorship was that of a radio show, the Maxwell House Show Boat, that turned into an enormous success greatly increasing it market share, and, the haggada, while perhaps then a lesser known sponsorship, ironically, today it is more well known.

Turning to the advertising aspect of the haggadah, aside from the sponsorship, the final page is a full page ad for Maxwell House and, like the title page, touts the “vita-fresh process” which “assures of full flavor and deliciousness. Not a trace of air remains in the can to cause loss of flavor or deterioration.” General Foods’ vacuum technique, vita-fresh, was introduced in 1931 to counter Chase & Sanborn’s earlier adoption of vacuum for its coffee and its accompanying advertisements proclaiming that without vacuum the coffee produces “rancid oil” which was “the cause of indigestion, headaches, sleeplessness,” an implicit criticism of Maxwell House. [Chase & Sunborn were not even the first to adopt this technology. Instead, the Hill Brothers pioneered the use of vacuum to preserve coffee freshness in 1900, Chase wouldn’t adopt it until the late 1920s and Maxwell House in the 1930s.] Ultimately, as mentioned above, vita-fresh didn’t save Maxwell House, it was the radio show. Thus, in the second edition of the Maxwell House, it no longer mentions vita-fresh.

There were many companies that sponsored haggadahs in the early twentieth century, today only Maxwell House survives. To account for that longevity it is helpful to keep in mind the unique conditions that led to Maxwell House’s sponsorship — the increase focus on advertising. The other corporate sponsorships, all predate the stock market crash and subsequent Depression. While there is no direct evidence, it is likely that those companies reduced their advertising budgets and with that went their haggadah sponsorship. Maxwell House, however, began its sponsorship after the stock market crash and its sponsorship remained undisturbed by external economic forces, remaining the last survivor of the early Twentieth Century corporate sponsors of the Haggadah.

Notes

[1] See Yudolov, Otzar ha-Haggadot no. 3428. Although the title page does not provide a date, the Haggadah includes a five-year Hebrew calendar. Thus, to date the Haggadah, the first year indicated in the calendar is used as a proxy for the date of publication. The first edition includes a calendar beginning in 1932, the next edition begins with 1933, and so on. See Yudolov, nos. 3428, 3455, 3489, 3594, 3620, 3656, 3689, 3721.

References

Haggadah: Yudolov, Otzar ha-Haggadot, Magnus Press, Jerusalem [n.d]; Goldman, Hebrew Printing in America, Brooklyn, NY:2006, no. 170; Yaari, Bibliography of the Passover Haggadah, Bamberer & Wahrman, Jerusalem, 1960.

Coffee: Pendergrast, Uncommon Grounds, Basic Book, USA, 1999, 125, 191-96.

For an survey of coffee, see Modernist Cuisine, The Cooking Lab, Washington:2011, vol. IV, 357-403.

The most comprehensive book discussing how to brew (excellent) coffee using a variety of methods, see Scott Rao, Everything but Espresso, Professional Coffee Brewing Techniques, Canada, 2010.

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת

מאת גבריאל וסרמן

באשכנז ובצרפת נהגו מימים
ימימה לומר את קרובת הי”ח של הקלירי, “ויאהב אומן”, עם ההרחבות
הקליריות “אזרח בט חוץ – תמימים כרשו ארץ – אותו מבהלת” ו”אספרה אל
חוק – אמל ורבך”, וכן נוהגים עד היום הזה. ובליל פורים אחר קריאת המגילה אמרו
באשכנז וברומא (ואולי גם בצרפת? – צריך לבדוק בכי”י) הפיוט הקדם-קלאסי
“אשר הניא”, וכן נוהגים עד היום הזה באשכנז (אך לא ברומא).

לכן לא היה הרבה מקום פנוי
בתפילות פורים לפייטני אשכנז וצרפת לכתוב פיוטים לפורים.

בהרבה כי”י מנהג
אשכנז (אך לא בכולם) יש מאורה[1]
לפורים, “שיר אל נעלם” (חתום: שמואל), והיא נדפסה בדפוסי שני ענפי מחזור
אשכנז, המזרחי והמערבי; אך ברוב אשכנז המערבית לא נאמרה (לפחות בעת החדשה). בתצלום
כ”י צרפתי אחד (נדמה לי שהיה מנצ’סטר גסטר 733) ראיתי גוף יוצר[2]
לפורים, אך הטקסט היה בלתי קריא בתצלום, וצריך לבדוק בכה”י עצמו. בכ”י
צרפתי אחר, פריס 649, יש פיוט עושה-שלום[3]
לפורים, “שודד הושת בתה” (חתום: שלמ[ה] חז[ק], חסר סטרופה אחת), שנועד
להיאמר בתפילת שחרית (יען כי אין תפילת מוסף בפורים), אחר סיום הקרובה הקלירית,
לפני חתימת הברכה האחרונה של חזרת הש”ץ. יש גם פיוט המעריב “ליל שיכורים
הוא זה הלילה”, שנמצא במחזור ויטרי הנדפס עמ’ 583, שהוא פרודיה של המעריב
המפורסם לפסח “ליל שימורים אותו אל חצה”, אבל אפשר נהגו כמה קהילות צרפת
לאמרו בתוך הברכות, למרות אופיו ההיתולי.

מסתמא היו כמה שירי חול
לפורים, בלשון הקודש ובצרפתית(-יהודית) ובגרמנית (אידיש), ואולי אף בארמית, אבל לא
בשירי חול עסקינן הכא, ומכל מקום צריך עיון.

נראה שפייטני אשכנז וצרפת
הקדישו את מרבית כוחותיהם בעניין זה לפיוטי סליחות לתענית אסתר, שאף היא חלק מחג
הפורים, וכידוע לא היו להם פיוטים קדומים ממורשת ארץ ישראל ליום זה, כיון שלא נהגה
תענית י”ג אדר בארץ ישראל, ומקורו בבבל.

במנהג אשכנז המזרחי הנדפס,
יש שלשה פיוטי סליחות תענית אסתר: “אדם בקום עלינו” לר’ מנחם בר מכיר,
“אתה האל עושה פלאות” לר’ שמעון בר יצחק, ו”במתי מספר” (מסוג
ה”פזמון”, חתום: משלם, ויש לבדוק אם הוא משלם בר קלונימוס; הלשון פשוטה
יחסית). כל שלושת הפיוטים נדפסים אף במנהג המערבי, ונוסף עליהם “אתה האל עושה
פלא” (בֶּר כותב ש”המחבר שמואל”, אך לא מצאתי חתימה), וגם קטע
מפיוט “אוילים מדרך פשעם” מסוג ה”חטאנו”, שלא נכתב במקורו
לתענית אסתר ואין לו קשר לפורים אלא שמיליו האחרונות הן: “בעת הזאת רֶוַח
והצלה” (ע”פ אסתר ד:יד).

בלקט פיוטי סליחות
(שהוציא ר’ אברהם פרנקל מעזבונו של סבו ד”ר דניאל גולדשמידט) יש עוד כמה וכמה
פיוטי סליחות לתענית אסתר, שרובם מתמקדים בסיפור המגילתה: “אזכרה מקדם
פלאך” (סימן לט) לר’ אלעזר רקח; “אשא דעי למרחוק” (סימן עב) לר’
גרשם בר שלמה בר יצחק; “אתה הוא אלהי הראשונים” (סימן פד), חתום: הילל
(בר יעקב?); “אדם וחנף בקום עלינו” (סימן צד, מסוג ה”חטאנו”),
חתום: יהודה; “יַצמח אל הישועה” (סימן קכב, מסוג ה”פזמון”),
חתום: יוסף, שמזכיר את מלחמת יהושע בעמלק ואת תליית המן; “אתהלך קודר”
(סימן שלח, מסוג ה”חטאנו”) אנונימי, שמתחיל במלחמת עמלק וממשיך בסיפור
המגילה.

במחזור נירנברג יש פיוט
הסליחה “אגגי כהעמיק מחשבת זממו”, והוא נמצא (בשינויי נוסח) גם בדפוסי
סליחות כמנהג הספרדים או כמנהג רומניה; עי’ אצל דוידזון אוצר השירה והפיוט
א 401. ולא ברור לי מה מקורו, אם מאשכנז-צרפת ואם מחוצה להן.

בשונה מהתעניות על אבל
חורבן המקדש, תענית אסתר נקבעת לא לזכר אסון אלא לזכר ניצחון, ולכן יש מהסליחות
ליום זה שרוויים אווירת שמחה, כגון “אדם בקום עלינו”, שמזכיר את הצרות
ואת תפילות מרדכי ואסתר כחלק מהסיפור, אבל אין בו תלונות על הצרות, והתפילה לגאולה
בסיומו מתאימה יותר ליום חג מאשר ליום צום: “נס ינוסס כאז לפרסם פלאו מסהידים
/ בעת הזאת ריוח והצלה יעמד ליהודים”; ולוּ ידענו שהוא מיועד כסליחה לתענית
אסתר, היינו חושבים שהוא פיוט הודאה לחג הפורים עצמו.[4]

יש לציין גם שבשבת זכור,
אמרו קהילות אשכנז וצרפת את הקדושתא “אזכר סלה זכרון מעשים” של הקלירי,
ואת גוף היוצר “זכור את אשר עשה” המיוחס לו. בפיוטי הקלירי לשבת זו, הוא
מקפיד להתמקד אך ורק בענייני מלחמת עמלק ומחיית עמלק, ואינו מזכיר את המן או את חג
הפורים אלא פעמיים ושלוש בדרך אגב. וזה בניגוד גמור לפייטני קסטיליה
קטלוניה-פרובנס ויון, שהקדישו הרבה פיוטים לשבת זכור לסיפור המגילה ולהלכות פורים.
(פיוט ה”מי כמכה” הארוך של ריה”ל לשבת זכור, “אדון חסדך בל
יחדל”, שמספר את סיפור המגילה, התקבל כמעט לכל מנהגי אירופה – קסטיליה,
קטלוניה-פרובנס, יון, רומא, ואפילו צרפת – אבל אף פעם לא נאמר באשכנז. וההבדל הזה
בין מנהג אשכנז למנהג צרפת ראוי לציון.) פייטני אשכנז וצרפת לא הרבו לכתוב פיוטים
לשבת זו, כיון שהיו בידיהם פיוטי הקלירי; אך במעט שכתבו לא סרו מתוכנם של פיוטי
הקלירי, דהיינו בשבעתא למוסף “ויבן אומן אומנות” לר’ מאיר בר יצחק
ש”ץ (נדפס באוצר התפילות ויוחס שם בטעות לקלירי), ובפיוט האנונימי
הקצר “זכור וזכור נתאמו” שנועד להשתלב בתוך ברכת “מגן אבות”
בליל שבת (נדפס אצל פליישר, “עיטורי פיוט לתפילת ‘מגן אבות'”, תרביץ
מה [תשל”ו] עמ’ 99).

בסיום: פייטני אשכנז וצרפת
לא הרבו לכתוב פיוטים ליום הפורים עצמו ולא לשבת זכור, אך כתבו כמה וכמה פיוטים
לתענית אסתר, שעסקו בהם בסיפור פורים. ואולי עיון יותר בכתבי היד יגלה עוד ועוד
פיוטים, הן לתענית אסתר והן לפורים והן לשבת זכור.

[1] “מאורה”
היא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בסוף ברכת “יוצר המאורות”, לפני
חתימתה.

[2] “גוף
יוצר” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה בראש ברכת “יוצר אור”,
אחר המילים “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל”.

[3] “עושה
שלום” הוא סוג של פיוט שנועד להשתלב בתפילה לפני חתימת הברכה האחרונה של
העמידה (כגון “היום תאמצנו”).

[4] יש לציין שהפיוט הזה, “אדם
בקום עלינו”, די דומה לפיוט שכתב אותו פייטן, ר’ מנחם בר מכיר, לחנוכה, והוא
היוצר “אודך כי עניתני חייתני” לשבת חנוכה (דוידזון א 1654). שני
הפיוטים כתובים במשקל מדוייק של שש שש מילים בכל טור, חוץ מהטור האחרון שבכל
סטרופה, שהיא מובאה מפסוק מקראי. בשני הפיוטים, הסיומות המקראיות מלוקטות מכל
התנ”ך, דווקא מספרים שאין להם כל קשר לחנוכה או פורים; חוץ משתי הסטרופות
בפיוט לחנוכה (שמסתיימות בתהלים ל:ב, “ארוממך יי כי דליתני”, וזכריה
ט:יג, “ועוררתי בניך ציון על בניך יון), והסטרופה האחרונה בפיוט לפורים
(שמסתיימת באסתר ד:יד, “בעת הזאת רוח והצלה יעמד ליהודים”). כלומר,
בפיוט לחנוכה יש סיומות מקראיות מן העניין בראש הפיוט, ובהמשך כל הפסוקים מלוקטים
ממרחבי התנ”ך כולו; ובפיוט לפורים, יש סיומת מקראית בסוף הפיוט, וכל הפסוקים
הקודמים מלוקטים ממרחבי התנ”ך כולו. זאת ועוד: בשני הפיוטים מדגיש ר’ מנחם
שאע”פ ששני המועדים הללו הם בתר-מקראיים (בודאי כן לגבי חנוכה, ואף פורים הוא
על הסף בין מקראי לבתר-מקראי), בכל זאת נתנבאו עליהם הנביאים: זכריה נתנבא על
חנוכה (“בְּטֶרֶם תָּבוֹאנָה חֲדָשׁוֹת הוֹדַעְתָּ אֱמֶת כֵּיוָן /
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן”), והתורה עצמה נתנבאה
על פורים (“יִדַּע רֶֽמֶז הַקּוֹרוֹת לְעַם מְעֻפָּר וּמְהֻדָּס / כְּתָב
הַסְתֵּר אַסְתִּיר וּמָר דְּרוֹר מְפֻרְדָּס”). כך אנחנו רואים שהפייטן כתב
פיוט אחד לכל אחד מהחגים האלה, וייעד את הפיוט לחנוכה לשבת חנוכה, ואת הפיוט
לפורים לא ליום החג אלא לתענית אסתר, שהיא מוקד הפעילות הפייטנית לפורים באשכנז וצרפת.