1

Tracing the History of Shavuos Night Learning

|
Tracing the History of Shavuos Night Learning
By Eliezer Brodt
This article will trace some of the earliest sources for the Minhag observed by many to stay up learning Torah throughout the entire night of Shavuos.[1] At the outset I would like to note that the focus of this article will be not be about the exact seder that was learned i.e. Tikun Lel Shavuos.[2]
Different versions of this article originally appeared in the Kulmos Supplement of Mishpacha in 2014 and then in English in 2015. I returned to all this in my doctorate Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century.[3] This post contains important additions to some of the earlier versions. One day I hope to update it properly.
That the minhag of staying up on Shavuos night to learn was observed widely in recent history is very clear. For example, the author of a nineteenth-century Lithuanian memoir describes how her brothers would stay up the entire night.[4]
In a memoir about Yeshivas Lomza, the author writes in passing “after staying up the whole night, the whole yeshiva would take part in a milchig kiddush at the Rosh Yeshiva’s house”.[5]
Chaim Grade writes: “On the First night of Shavuoth, the lamps in the Beth Medrash and the candelabra were still lit well past midnight. The benches were packed with men from the courtyard and from the neighboring streets who, as the custom on this night, came to study until dawn.”[6] Grade’s books are fiction, but his descriptions are based on life in Vilna.
A bochur describing Shavous in the Mir to his parents in 1938, writes in passing that the bnei hayeshiva had stayed up the whole night learning.[7]
Rav Chaim Stein, Rosh Yeshivah of Telz wrote an incredible World War II diary chronicling his great Mesiras Nefesh for whatever mitzvos he was able to do during that time. He also describes staying up the entire night learning.[8]
Earliest sources
But what are the earliest sources for this practice? It is not mentioned by either R. Yosef Caro or the Rama in Shulchan Aruch’s discussion of the halachos of Shavuos.
One of the earliest printed sources for this custom is a work entitled Sefer Ha-Mussar, authored by Rav Yehudah Kalatz and first printed in 1537, which states that there was a custom to stay up throughout both nights of Shavuos to learn various parts of Tanach and Kabbalah.[9] Today we know that the prior written source for this piece is Rav Dovid ben Rav Yehudah Hachassid.[10] This piece is also printed in the Mateh Moshe of Rav Moshe Meis (1591) without citing its source.[11] In 1558, the Zohar was printed for the first time, and in it we find that “righteous ones” would learn Torah during the entire night of Shavuos.[12] These words of the Zohar are already quoted in two early and important collections of material culled from the Zohar, the Mareh Cohen of Rav Yisachar Katz,[13] first printed in 1588 and in the Yesh Sachir of Rav Yisachar M’Karmintz,[14] first printed in 1609. It is also brought down in important works such as Rav Moshe Makir’s classic Seder HaYom [first printed in 1599],[15] Tikunei Shabbos (1613),[16] Tur Barekes (1650),[17] Heichal Hakodesh (1653)[18] and Sha’arei Tzion (1662).[19]
Who followed this minhag in earlier times?
From the Zohar it appears that this practice is limited to yechidei segulah, select spiritually exalted individuals. This is also how it appears that some sources that quote this Zohar, such as the Heichal Hakodesh, Magen Avraham,[20] Eliyah Rabba[21] and Me’orei Or,[22] understood it.
A number of gedolei Torah themselves wrote of having stayed up learning the whole night of Shavuos. In his Sefer Chizyonos, R’ Chaim Vital writes that he stayed up the whole night of Shavuos learning with the Arizal.[23] The Chida writes in the account of his travels[24] and in his autobiographical cheshbon hanefesh of having done so,[25] as does the Aderes.[26]
But other sources seem to have understood that this is a custom to be followed by all. Rav Moshe Makir in his Seder HaYom writes so clearly, and indeed, in a letter he wrote circa 1610 to Poland, Rav Shlumiel of Tzefas describes how everyone stayed up to learn on Shavuos night in keeping with the Seder HaYom.[27] The Shelah Hakadosh also describes how everyone stayed up learning, as did Rav Moshe Prague in a letter written in 1650 describing the scene in Yerushalayim.[28]
Thus, we see that what was originally a minhag only for the very learned evolved in a few decades into a practice observed by the broad masses. One may conjecture that the spread of the minhag occurred due to the fact that some of the seforim that mentioned it were very popular and widely read.
The promise of the Arizal
Another possible catalyst for the popular adoption of this minhag was the promise of the Arizal that “he who stays up the whole night learning will survive the year and not suffer any harm during the entire year.” This guarantee first appeared in a work called Shulchan Aruch Shel Ha-Arizal printed in 1650,[29] and was later reprinted in numerous widely-read works such as Sha’arei Tzion and Sefer Zechirah.[30]
Relatedly, R. Yosef Kapach, discussing the observance of this minhag in Teiman, writes that this night is a special time during which the gates of Heaven are open for the acceptance of tefillos. He cites a legend of a woman who was looking outside a window and she asked for her head to be made bigger. When that occurred, she could not get her head back inside through the window. It thus became necessary to feed her for the duration of the Yom Tov by means of a ladder, and it was only after Yom Tov, when the window could be broken, that she was finally extricated.[30]
The Visit of the Magid on Shavous night
Yet another reason this minhag may have become so widespread relates to the Maggid, the Heavenly emissary that would regularly visit the Beis Yosef to teach him Torah. The Shelah Hakadosh quotes from a lengthy letter that Rav Shlomo Alkabetz wrote describing the events of one particular Shavuos.[32]
Rav Shlomo Alkabetz writes that he and Rav Yosef Caro along with some others in their circle decided to stay up the whole night of Shavuos learning a specific seder limud from Tanach and Mishnayos. At about midnight, a voice was heard emanating from the throat of Rav Yosef Caro praising them for staying up to learn Torah and advising them that it would be even more praiseworthy if they were to do so with a minyan. And, indeed, the next night, the scene was repeated, this time with a minyan present.
This letter was first printed in 1646 in the introduction to the first edition of the Magid Meisharim, which records the teachings that the Magid conveyed through the Beis Yosef. It was then reprinted by the Shelah Hakadosh in 1648[33] and in the very popular and somewhat controversial anonymous work Chemdas Yomim in 1731.[34]These last two sources contributed to widespread knowledge of the story of the Magid of the Beis Yosef, which, in turn, enabled the minhag of learning throughout Shavuos night to become even more popular.
Why doesn’t Rav Yosef Caro mention this minhag?
In order to consider some possible reasons for the Rav Yosef Caro’s omission of this minhag from both his Shulchan Aruch and his commentary on the Tur, despite the fact that he was personally told by the Magid about the great importance of remaining awake throughout Shavuos night to learn Torah, it is important to first discuss some issues related to the Magid Meisharim.
Many Gedolim merited visits from Magidim who taught them secrets of Torah, but the most famous person to have been so visited was Rav Yosef Caro. Magid Meisharim, the work that emerged from those visits, is comprised mostly of Kabbalistic teachings, although there is some Halachic discussion there as well. Was that work intended only for Rav Yosef Caro or for the general Jewish populace as well? When there is a contradiction between this work and the Shulchan Aruch, according to which of these works are we to rule?
From the fact that numerous Poskim quote from the Magid Meisharim in their halachic works, it would seem that that at least some of the material was intended for everyone. One famous example concerns eating meat on Rosh Hashanah, which the Magid told Rav Yosef Caro not to do.[35] The Magen Avraham and other poskim bring this down, implying that they felt the halachic material in this work is applicable to the masses.[36] Many other examples this are collected in a series of articles written by Rav Klieres in the Torah journal Tzefunot.[37] However, the Munkatcher Rebbe held that the Magid Meisharim was intended for Rav Yosef Caro alone.[38]
A careful examination of the sefer shows that it also contains many hanhagos, practices that are not mandated by Halacha per se, but are recommended for a righteous person to adopt. Some feel that these pieces were meant for the masses, whereas others are of the opinion that these too were meant only for Rav Yosef Caro to follow.[39] Staying up on Shavuos night could be an example of such an hanhaga.[40] There is no halachic obligation to do so, but, as we have seen, it was widely practiced by righteous people, and sometimes the masses adopt such practices.
However, Rav Yaakov Emden brings from his father, the Chacham Tzvi, that the Magid Meisharim did not influence his halachic rulings in any way.[41] In his siddur, Rav Yaakov Emden writes that it is well-known that the Beis Yosef and Rav Shlomo Alkabetz stayed up Shavuos night and were visited by the voice of the Magid, but that this does not obligate the masses to follow suit.[42]
Based on the above, it becomes understandable why R. Yosef Caro did not cite the custom to stay up on Shavuos night in his halachic works despite knowing very well its importance from his Shavuos night experience with the Magid. As important a practice as it is, in his opinion it was not intended for the broader community.
The principle of Lo BaShamayim Hi and the Magid
In truth, there may well be more to the story of why Rav Yosef Caro did not bring this custom down in his halachic works. The Gemarah in Bava Metzia (59b) sets forth is the principle of “Lo BaShamayim Hi“, meaning that the halachic process is not influenced by other-worldly revelations such as a Heavenly voice telling us what to do, or the like.[43] Rav Akiva Yosef Schlesinger uses this axiom to explain why we do not find Rav Yosef Caro bringing anything he learned from the Magid in his Beis Yosef or Shulchan Aruch.[44] This general approach is found by numerous Achronim to dismiss material found in such ‘heavenly’ works to reach halachic conclusions. To list some: R. Alexander Moshe Lapidus,[45] R. Aron Mi-Pinsk,[46] R’ Yitzchack Issac Chaver,[47] and R. Yaakov Emden.[48]
However, the question remains as to why the principle Lo BaShamayim Hi did not prevent various poskim from citing works like that of the Magid in halachic discussions. For example, numerous poskim quote rulings from the Sh’ailos v’Teshuvos Min Hashamayim, in which a rishon collected the responses he received from Heaven in his dreams to questions he had posed before going to sleep.[49]
One possible explanation as to why some poskim cite these works is based on an idea found in the work Seder Mishnah by Rav Zev Wolf Boskovitz.[50] Rav Boskovitz writes that one can rely on such works when their conclusions are not contradicted by anything in Shas.
Other achronim, however, hold that the principle of Lo BaShamayim Hi is applicable under all circumstances and thus, we are not to rely on works like the Magid Meisharim and Sh’ailos v’Teshuvos Min Hashamayim for practical guidance. Perhaps, then, Rav Yosef Caro held a similar position as these achronim and for this reason never quotes the Magid in his halachic works.
The Magen Avraham and the Shavuos night minhag
One final point: According to most of the early sources for this Minhag, it is based on Kabbala and was originally intended only for the most learned of the community, but eventually became the minhag of the masses too. However, it is interesting that the Magan Avraham, after quoting the Zohar as the earliest source for this minhag, gives his own reason for it.
He writes, based on the Midrash, that at Har Sinai, the Jews slept during the night before the giving of the Torah, and Hashem had to awaken them. As a form of teshuvah for our ancestors’ lack of zeal and appreciation for the Torah at Har Sinai, we stay up the entire night learning.[51]The Magen Avraham thus turned a Kabbalastically based custom into one with a basis in the revealed Torah.
Moreover, while most of the sources deal with the special seder of learning one is supposed to follow on Shavuos night, the Magan Avraham does not mention such a seder limud, choosing instead to address various halachic questions that arise for those who stay awake through the night, such as the halachos relating to Netilas Yadyim, Birchas Hatorah, the bracha on the Talis and Kriyas Shema Al Hamitah, thereby further giving a halachic focus to this Kabbalistically rooted minhag. In so doing, the Magen Avraham, a preeminent work on Orach Chaim, may have helped ensure the widespread adoption of the minhag of learning throughout Shavuos night.
[1] There are many collections of material on this subject. The most in depth treatment is that of R. Binyomin Hamberger, Shorshei Minhag Ashkenaz, 3, pp. 268-364. For additional useful material see : Yosef Yahlom, Alei Eyin, pp. 125-146; R’ Mordechai Spielman, Tiferes Tzvi, pp. 74-79; Meir Bar-Ilan, Mechkarei Hachag 8 (1997), pp. 28-48; Moshe Chalamish, HaKabbalah Betefilah Uminhag, pp. 595-612; R’ Yakov Hillel, Shut Shorshei Hayam, 2:12; Pardes Eliezer, pp. 70-171; Moadim L’simcha 6, pp. 420-448; Rabbi Yitzchak Tessler, P’ninei Minhag, pp. 120-166. See also Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), pp. 191-192. For a very interesting article connecting this minhag to the availability of coffeesee Elliott Horowitz, ‘Coffee, Coffeehouses, and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,’ AJS Review 14:1 (Spring 1989), pp. 17-46 and Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to Popular Culture, PhD dissertation, Ben Gurion University 2006, pp. 87.
[2] For this see the sources in note one. See also most recently this article from Eli Stern.
[3] Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015, pp.354-360.
[4] Pauline Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, 2010, p.150.
[5] See Pirkei Zichronos, (2004), p. 359
[6] Rabbis and Wives, p. 159.
[7] Letters from the Mir, p. 145
[8] Mi-Telz Ad Telz, p.212, 362.
[9] Sefer Hamusar, p. 59a. For information about this work see the introduction to the facsimile edition printed in Jerusalem 1973.
[10] Or Zarua, p. 233, first printed in its entirety from manuscript in 2009. See Chalamish (above, note 1), pp. 596-597; Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, pp. 355, fn. 117.
[11] Mateh Moshe 3:694.
[12] Zohar, Emor p. 88a
[13] Mareh Cohen, p. 117, 280. On this work see Zev Gries, Safrut Hanhaghot, pp. 41-42, 71-75.
[14] Yesh Sachir, p. 33b.
[15] Seder HaYom, p. 183.
[16] About this work see Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD dissertation, Bar Ian University, pp. 264-278
[17] Siman 494.
[18] Heichal Hakodesh, p. 60a.
[19] About this work see the appendix to this earlier post here.
[20] Magen Avraham, 494: introduction.
[21] Ibid.
[22] Od LaMoed, p. 33a.
[23] Sefer Chizyonos, 4:17 (end).
[24] Ma’agel Tov, p. 66, 154. See my article in Yeshurun 26 (2012), pp. 853-874 for more about this work.
[25] Sefer HaChida, 2, pp. 534, 538,539,540, 544.
[26] See his Nefesh Dovid, p. 129 [printed in the back of Seder Eliyhau]. In his work Har Hamoriah, he describes a time when he was ill on Erev Shavuos but that evening felt well enough to stay up and learn [first printed in Shnos Dor Vedor, 1. p.125 and then in Har Hamoriah, p. 59].
[27] First printed by Simcha Assaf, Kovetz Al Yad 3, p. 131.
[28] Masos Eretz Yisroel, p.300.
[29] See Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD dissertation, Bar Ian University, pp.191-198
[30] Sefer Zechirah, p. 258. On this work, see my Likutei Eliezer, pp. 13-25.
[31] Halichos Teiman, p. 32
[32] Shelah, Shavuos, pp. 29b-30a. About this letter see: Rabbi Leopold Greenwald, Harav R’ Yosef Caro Uz’mano, pp. 197-199; Tzvi Werblowsky, Joseph Karo, Lawyer and Mystic, pp. 19-21, 108-114; A. Ya’ari, Ta’alumot Sefer, p. 106; Y. Tishbi, Chikrei Kabalah UShlucoseha, 2, pp. 391-393; Dovid Tamar, Mechkarim Betoldot Hayehudim B’Eretz Yisroel, pp.195-196; R’ Blau, Kulmos, 100 (2011), p.14,29.
[33] See Chalamish (above note 1), p. 599.
[34] On this work, see my Likutei Eliezer, p. 2.
[35-36]] On this subject see my Likutei Eliezer, pp. 90-100. For a new approach to all this see most recently Eliezer Brodt, “The Relationship of the Magen Avraham to the Work Magid Meisharim, Yeshurun 35 (2016), pp. 738-787. Also see Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD dissertation, Bar Ian University, pp. 284-290.
[37] Tzefunot 6 (1990), pp. 79-86; 8 (1990), pp. 23-31; 9 (1991), pp. 25-33.
[38] Nimukei Orach Chaim, 426:1.
[39] See Meir Benayahu, Yosef Bechiri, pp. 396-401; Tzvi Werblowsky, Joseph Karo, Lawyer and Mystic. See also Likutei Eliezer, pp. 100-103.
[40] This is not found in the Magid Meisharim that we have today. But the Chida has already written that the sefer that is extant today is only a small part of the original work.
[41] Torat Hakanaot, p. 48a.
[42] Siddur Rav Yaakov Emden, 2, p. 159.
[43] For a very useful summary of material about this, see Encyclopedia Talmudis, 33, pp. 869-882. M. Goldstein, The Assistance of Celestial Bodies in Halachic Decisions, (heb.), PhD dissertation, Bar Ilan University 2004.
[44] Beis Yosef Hachadash, p. 424.
[45] Toras HaGaon R’ Alexander Moshe, p. 328.
[46] Tosfos Aron, p. 42a.
[47] Magan Vtzinah, pp. 27b-28a.
[48] Torat Hakanot, p. 48a.
[49] About this work, see Rav Aron Marcus’ and Rav Reuven Margolios introductions to their respective editions of Sh’ailos v’Teshuvos Min Hashamayim. See also E. Kanarfogel, “For its not in Heaven: Dreams as a Determinant of Jewish Law and Practice in Northern Europe During the High Middle Ages,” Studies in Medieval Jewish Intellectual and Social History (2012) pp. 111-143; Unpublished lecture of Pinchas Roth, “Questions and Answers from Heaven: Halakhic Diversity in a Medieval Community”; Pinchas Roth, “Responsa from Heaven: Fragments of a New Manuscript of “She’elot u-Teshuvot min ha-Shamayim” from Gerona,” Materia Giudaica 15-16 (2010-2011) pp. 555-564; Likutei Eliezer, pp.59-63.
[50] Seder Mishnah, Madah, pp. 113-114.
[51] See the Radal’s notes to Pirkei D’Rabi Eliezer, Perek 41: 41-42.


The 1526 Prague Haggadah and its Illustrations

|
The 1526 Prague Haggadah and its Illustrations
By ELIEZER BRODT

This piece was originally printed in Ami Magazine’s Kunteres 9 Nisan 5777 – April 5, 2017

The topic perhaps most written about in Jewish literature is the Haggadah shel Pesach. There are many kinds in many languages and with all kinds of pirushim and pictures. Whatever style one can think of, not one but many Haggados have been written—be it on derush, kabbalah, halachah, mussar or chassidus. There are people who specialize in collecting Haggados, even though they don’t regularly collect sefarim. In every Jewish house today one can find many kinds of Haggados. Over the years, various bibliographers collected and listed the various Haggados. In 1997, Yitzchak Yudolov printed The Haggadah Thesaurus, which contains an extensive bibliography of Haggados from the beginning of printing until 1960. The final number in his bibliography listing is 4,715! Of course, many more have been printed since 1960. New Haggados are printed every single year. Even people who never wrote chiddushim on the Haggadah have had one published under their name based on their collected writings. When one goes to the sefarim store before Pesach, it has become the custom to buy at least one, although it is very easy to become overwhelmed, not knowing which to pick.
The one I would like to focus on in this article was printed in Prague in 1526.[1] The Prague  edition of the Haggadah is considered by experts to be one of the most important illustrated Haggados ever published. It is perhaps the earliest printed[2] illustrated Haggadah for a Jewish audience, and it served as a model for many subsequent illustrated Haggados. Some insist that it is the greatest single Haggadah ever printed. “Certainly it is one of the chief glories in the annals of Hebrew printing as a whole and for that matter in the history of typography in any language.”[3] Printing came to Prague in 1487 (around 40 years after its invention), and the first Hebrew book was printed there in 1518. The Prague 1526 edition was published by the brothers Gershom (Cohen) and Gronom Katz on Sunday, 26 Teves 5287 or December 30, 1526.[4]
This Haggadah contains many of the halachos of the Seder beginning with bedikas chametz, a collection of pirushim on various parts of the Haggadah, and 60 illustrations made from woodcuts. However, we do not know who authored these halachos and divrei Torah (which are full of interesting ideas). The halachos written here are very significant, as they were written and printed before the Shulchan Aruch. The illustrations are also significant, as they had a tremendous impact on the illustrated Haggados printed afterward.
I would like to discuss some of the interesting things we can learn about the Seder and Haggadah via this Haggadah and some of its illustrations.
The first general question is why they chose to illustrate the Haggadah. Who was their intended audience? Various people who studied this Haggadah have debated this issue,[5] but to me it’s pretty clear that it had to do with one of the most important parts of the Seder night—the special audience—the children. This was a tool to help enable us to fulfil the important obligation of v’higadeta l’vincha. Last year, in an article in this magazine, I outlined many customs done during the Seder with the underlying theme to get the children “into” the Seder. One of the best ways to get kids “into” it is via visual aids, showing them pictures or acting out certain things.  Simply reciting the Haggadah and just saying “some Torah” is not as effective. It would seem to me that this was their intention when they illustrated the Haggadah. It could be that some of the pictures were to lighten it up for the adults too, as I will soon explain.
The significance of this point is that Rav Shlomo Zalman Auerbach, zt”l, raises possible issues with looking at illustrated Haggados on Pesach based on the halachos in the Shulchan Aruch (307:15) dealing with reading captions of images on Shabbos.[6]
If we are correct that the purpose is to educate the children, it might be a possible reason to permit looking at these images. To be sure, some of the Haggados with images were printed with the involvement of great gedolim, such as the illustrated 1590 Prague Haggadah, which had a kitzur of the Zevach Pesach of the Abarbanel written by Rav Yitzchak Chayis (1538-1610).
If we are correct that the purpose is to educate the children, it might be a possible reason to permit looking at these images. To be sure, some of the Haggados with images were printed with the involvement of great gedolim, such as the illustrated 1590 Prague Haggadah, which had a kitzur of the Zevach Pesach of the Abarbanel written by Rav Yitzchak Chayis (1538-1610).
Just to emphasize the significance of visual aids when learning, in a haskamah for a work about shechitah that was written but never printed, the Aderes stresses the benefit of the numerous diagrams and illustrations of animals in the book for the understanding of the various complex halachos of shechitah.[7]
Similarly, Rav Belsky dissected an animal on video to give a visual aid for those learning Maseches Chulin. It is also related that when the Minsker Gadol, Rav Yerucham Perlman, zt”l (1835-1896), first became rav he made it his business to go to the head shochet of the city to learn all the aspects of animals for the laws of treifos and the like. The shochet asked him how he could possibly teach the rav anything. The Minsker Gadol replied, “It’s one thing to learn the halachos in sefarim, but when it comes to psak halachah one needs to know the exact aspects as they are on the actual animal.[8]
Additionally, there is a great benefit for us to analyze the pictures nowadays, as it can give us a glimpse into how they conducted the Seder in those days.
Halachos
One of the first parts of the Seder is the eating of karpas. Nowadays, for the most part, the custom is for the children to say, “We wash our hands, but we don’t say the brachah for this washing.” In the instructions to the Prague Hagadah it says to say the brachah for washing.[9] In fact, there are a number of Rishonim who say that one should say the brachah of al netilas yadayim.
Who pours the wine?
After saying Ha Lachma Anya the cups of wine are refilled. There is a picture of someone refilling the wine with a caption stating that the servant should refill the wine. The Rama in Darchei Moshe says that the person who is conducting the Seder should not fill the cups of wine; rather, someone else should do it for him.[10] This would appear to be an earlier writter source with the same idea.[11] Interestingly enough, the Aruch Hashulchan writes that we do not do this. The leader can pour the wine for himself, and there is no reason that his wife should have to pour for him.[12] Rav Yitzchak Chayis writes in Siach Yitzchak—which is a halachic work about the Seder night first printed in Prague in 1587—that one should train his six or seven-year-old child to do this mitzvah.[13] Perhaps another minhag related to this statement of the Rama is that the one leading the Seder does not get up to wash his hands; rather, the water is brought to him.[14]
Pouring out the wine for the Ten Makkos
 
After saying Ha Lachma Anya the cups of wine are refilled. There is a picture of someone refilling the wine with a caption stating that the servant should refill the wine. The Rama in Darchei Moshe says that the person who is conducting the Seder should not fill the cups of wine; rather, someone else should do it for him.[10] This would appear to be an earlier writter source with the same idea.[11] Interestingly enough, the Aruch Hashulchan writes that we do not do this. The leader can pour the wine for himself, and there is no reason that his wife should have to pour for him.[12] Rav Yitzchak Chayis writes in Siach Yitzchak—which is a halachic work about the Seder night first printed in Prague in 1587—that one should train his six or seven-year-old child to do this mitzvah.[13] Perhaps another minhag related to this statement of the Rama is that the one leading the Seder does not get up to wash his hands; rather, the water is brought to him.[14]
Another minhag found in this Haggadah is the famous custom of dipping the fingers into the wine when saying the Ten Makkos. In this section of the Haggadah there is an illustration of someone dipping his finger into his cup and there is also a caption under the picture stating that some dip with the pinky, followed by a reason for this custom.[15]
The earliest known source for this minhag can be found in a drashah of the Rokei’ach, recently printed from a manuscript by Professor Simcha Emanuel.[16] But this source speaks about dipping the index finger. The Rama also writes to dip the index finger. Interestingly, the Magen Avraham says to dip with the kemitzah, which is the ring finger.
Walking with a sack on the back
There a few places in the Haggadah, such as near the paragraph of B’chol dor vador, where we find an illustration of someone walking with a sack (of matzah) on his back. The source for this can be found in some of the Rishonim and early Acharonim. After mentioning breaking the matzah in their description of Yachatz they add that the leader of the Seder puts it on his shoulders and walks with it for a bit; others do this only later on when they eat the afikoman.[17]
Eliyahu Hanavi coming to the Seder
I traced the sources for this in a previous article in Ami Magazine. When discussing the sources for this, Rabbi Sperber notes[18] that in a few of the illustrated Haggados there are pictures of a man on a donkey near Shefoch Chamascha. In some of them he is being led by someone else; for example, in the Prague Haggadah of 1526.
I also noted that Rabbi Yuzpeh Shamash writes that mazikin run away from any place where Eliyahu’s name is mentioned. He says that because of this some make a picture of Eliyahu and Moshiach for the children, so that the children seeing it will say “Eliyahu,” causing the mazikin to disappear.[19] This could indicate that the illustrations were shown specifically to the children, as I claimed earlier.
Nusach of the Haggadah
The actual nusach of the Haggadah is its own large topic, starting from the Gemara and moving onward to manuscripts and discussions among the poskim. In the beginning of the Haggadah we begin with the famous Aramaic passage of Ha Lachma Anya. Much has been written about different aspects of this passage. One aspect is whether the exact nusach should be Ha Lachma Anya or K’ha Lachma Anya. The Rama quotes Rav Avraham of Prague, who says to specifically say Ha Lachma Anya and not K’ha Lachma Anya. The Maharal says the same. We see that two great sages from the city of Prague paskened that we should say Ha Lachma Anya.
Who was this Rav Avraham of Prague quoted by the Rama?
Rav Dovid Ganz (a talmid of the Maharal) writes in his historical work Tzemach Dovid that he was the rosh yeshivah and av beis din of Prague in the 1520s. He also authored some notes to the Tur, which were printed by Gershom (Cohen) Katz in Prague in 1540.[20] Thus, it is interesting that in the Haggadah the nusach was different from that of the av beis din of the city. Interestingly enough, his sons printed two more Haggados (1556 and 1590) in Prague and there too the nusach is different from that of Rav Avraham. Ultimately, the Magen Avraham concludes that whichever nusach one says is fine.[21]
What to use for maror
Another interesting picture is of the maror. In two places in the Haggadah the illustration used for maror is that of a lettuce—chasah. This is chazeret, which is the first of the five types enumerated in the Mishnah that one can use for maror.
There is a famous teshuvah from the Chacham Tzvi where he writes at length that this is the ideal item to be used for maror, as it’s the first in the list of the Mishnah.[22] We also find that the Netziv wrote a letter to his son, Rabbi Chaim Berlin, urging him to use it for maror instead of sharper vegetables, especially after fasting and drinking wine.[23] There are also numerous earlier illustrated manuscripts that show pictures of lettuce for the maror.[24]
More on maror
Speaking of maror, the inscription next to the picture is of great interest. It says, “There is a custom when saying maror that the man points to his wife, as it says ‘An evil wife is worse than death.’” Much has been written about this illustration. Some have written that it is ridiculous and there cannot be such a custom. On the other hand, Rabbi Wengrov and, more recently, Rabbi Yisroel Peles,[25] have demonstrated that there are pictures of a man pointing to his wife near the paragraph of maror in various illustrated Haggadah manuscripts. It is clear, however, as Rabbi Wengrov writes, that this was done in a joking manner to lighten up the Seder, but it isn’t serious, chas v’shalom. Rabbi Wengrov demonstrates that other pictures found in these Haggados show that the authors had a sense of humor and drew certain illustrations to lighten up the mood.[26]
Explanation via illustration
 
 
Some of the pictures in the Haggadah are to explain a particular passage. One such example is the image of the four sons. The tam is often translated as a derogatory term—the foolish son. However, the caption above the picture says, “Tamim tihyeh im Hashem” – always be complete with Hashem, which means that they understood the tam to be a man of piety.[27]
Omission
At the end of the Haggadah we conclude the Seder with a few songs, such as Echad Mi Yodei’a[28] and Chad Gadya. The authors and earliest sources for reciting them are unknown.[29] Rabbi Shemaryah Adler suggests that Chad Gadya may have been written by Daniel.[30] Rabbi Yedidyah Tiyah Weil writes in Marbeh L’sapeir on the Haggadah that he heard that these two songs were found in a manuscript from the beis midrash of Rav Elazar Rokei’ach. Numerous pirushim have been written about Chad Gadya, based on all the methods of learning Torah.[31] Be that as it may, many have noted that they are not found in this Haggadah. The first time they appear in print are in the Haggadah printed in Prague in 1590.
Another notable omission is the stealing of the afikoman. I wrote in the past in this magazine that one of the earliest sources in print can be found in the Siach Yitzchak, which mentions stealing the afikoman, but not in the same way as we do it nowadays.[32] It would seem that since no mention of it is made in the instructions of the 1526 Haggadah that it was not yet a widespread custom at that time.
Kiddush and Hunting
 

In the beginning of the Haggadah, on the bottom of the page of Kiddush, we find a mysterious picture of someone hunting hares with a horn and dogs. This picture can also be found in a bentcher printed by the Katz brothers in Prague a few years earlier. The question is obvious: What in the world does this have to do with Kiddush, especially as it is not a Jewish hobby? One of the answers suggested is that when Yom Tov occurs on Motzaei Shabbos we use an abbreviation known as Yaknehaz to remember the order in which to say Kiddush and Havdalah. The pronunciation of Yaknehaz is similar to jagen hasen, which is German for hunting hares, so this picture is meant to serve as a reminder of the abbreviation.[33]
Moreon Kiddush
Throughout the Haggadah there are illustrations of people holding cups of wine; sometimes the one holding the cup is dressed like a king. It would appear that this is to reflect the halachah to act like a king on the Seder night as part of the celebration of our freedom.
At other times the image is of an older man holding the cup either in his left hand or in his right. Rabbi Shaul Kook points out that some of the time it’s in the palm of his hand, which is the way it should be held according to various mekubalim, while at other times he holds the cup by its stem. He suggests that near the passage where Rabbi Elazar ben Azaryah says, “I am like someone who is 70 years old,” he is depicted as holding the cup in his left hand while stroking his white beard with the other to show that he’s really not that old.[34] At that point in the Haggadah one would not be holding the cup for the purpose of drinking one of the four kosos and that’s why he’s not holding it in his palm. Whereas in the pictures near where one would hold the cup for drinking he is holding it in the palm of his right hand. However, there is another picture on the page of Kiddush that is similar to the one of Rabbi Elazar holding the cup in his left hand and stroking his beard. Rabbi Kook says that this is because the printer was not educated and, not realizing the reasons for the difference, used the wrong woodcut.[35]
 
The problem with this is that the earliest source we have for holding the cup of wine specifically in the palm of the hand is in the Shalah HaKadosh, which was first printed in 1648—long after this Haggadah was printed.[36] It is, however, very possible that mistakes were made because printing with woodcuts is very difficult and confusing.
Sitting during Kiddush
Other customs that we can possibly learn from the illustration of Kiddush are that the person is both sitting and looking at the cup. These are also mentioned by various poskim in regard to the halachos for how Kiddush should be said.[37] There are other halachos of Kiddush that can perhaps be learned from these illustrations, but one has to be careful as to how much to “read into” them.
[1] On this Haggadah, see A. Yaari, Bibliography Shel Haggadot Pesach, p. 1. Y. Yudolov, Otzar Haggados, p. 2, # 7-8; the introduction to the 1965 reprint of this Haggadah; Yosef Yerushalmi, Haggadah and History, plate 13; Yosef Tabori, Mechkarim B’toldos Halachah (forthcoming), pp. 461-474. See especially the excellent work of Rabbi Charles Wengrov, Haggadah and Woodcut, (1967), which is completely devoted to this Haggadah. Another recent work devoted to this Haggadah was printed this year by R’ Yehoshua Goldberg, Haggadas Prague. Many thanks to my friend Dan Rabinowitz for the discussions about this Haggadah over the past few years. Here are two earlier posts by Dan on manucript Haggados and the 1526 Prague Haggadah: here and here. Thanks also to Mr. Yisroel Israel for his help with the images.
[2] As there are numerous illustrated manuscript haggadas.
[3] Yerushalmi, Haggadah and History, p. 30.
[4] This detailed publication information does not appear on the title page; rather, it appears at the end of the book in what is referred to as the colophon. On the printers see Chaim Friedberg, Toldos Hadefus Haivri, pp. 1-10. On various aspects about printing in these years in Prague, see Hebrew Printing in Bohemia and Moravia (Prague 2012).
[5] Richard Cohen, Jewish Icons, (1998), pp. 94-97; Chone Shmeruk, The Illustrations in Yiddish Books of the Sixteenth and Seventeenth Centuries (Heb. 1986).
[6] Halichos Shlomo (Pesach), pp. 267-268.
[7] Intro to Shu”t Ohel Yosef, 1903.
[8] Hagadol MiMinsk, p.51.
[9] Drashah L’Pesach L’Rabbi Elazar MiVermeiza, p. 96. See: Haggadah Shevivei Eish, p. 152; Y. Tabory, Pesach Dorot, pp. 216-244. See also what I wrote in my work Bein Kesse Le’assor, pp. 148-153.
[10] Darchei Moshe, 486:1.
[11] See also Siach Yitzchak (Brooklyn 2016), p. 241.
[12] Aruch Hashulchan, 473:6.
[13] Siach Yitzchak, p. 239, 252.
[14] Siach Yitzchak, p. 239.
[15] On this minhag see Zvi Ron, Our Own Joy is Lessened and Incomplete; The History of an Interpretation of Sixteen Drops of Wine at the Seder, Hakirah 19 (2015), pp. 237-255. I hope to return to this in the future.
[16] Drashah L’Pesach L’Rabbi Elazar MiVermeiza, p. 51, 101, 127.
[17] Rabbi Wengrov (above note 1), p. 60. See also Hanhagot HaMaharshal, pp. 10-11; Magen Avraham, 473:22; Chidushei Dinim MeiHilchos Pesach, p. 38. See Rabbi Chaim Benveniste, Pesach Me’uvin, 315; Vayageid Moshe, pp. 116-117.
[18] Minhagei Yisroel 4, pp. 168-170.
[19] Minhaghim Dik’hal Vermeiza, p. 86
[20] Tzemach Dovid, p. 139. See also Tzefunot 7 (1990) pp. 22-26.
[21] See also Siddur R’ Shabsei Sofer, 1, p. 5; Rabbi Yosef Zechariah Stern, Zecher Yosef, p. 4. [22] Chacham Tzvi, 119. On using this even though it is not bitter see also Dovid Henshke, Mah Nishtanah (2016), pp. 250-255, 215-220, 224-227, about Maror being bitter.
[23] Meromei Sadeh Pesachim 7b, See also Arthur Schaffer, History of Horseradish as the Bitter Herb of Passover, Gesher 8 (1981) pp. 217-237; Levi Cooper, Bitter Herbs in Hasidic Galicia, JSIJ 12 (2013), pp. 1-40; Z. Amar, Merorim, pp. 67-83. See also Rabbi Yehudah Spitz, Maror Musings, the not so bitter truth about Maror, Ami Magazine (2014), pp. 230-234.
[24] See Rabbi Wengrov (above note 1), p. 54. See also Rabbi Dovid Holtzer, Eitz Chaim 25 (2016), pp. 285-292.
[25] Hamaayan 51 (2011), pp. 11-14.
[26] On this and other pictures related to humor in the Haggadah see Rabbi Wengrov (above note  1),pp. 54-59.
[27] See also Rabbi Wengrov (abovenote 1), pp. 43-44; HaggadasMidrash B’chodesh (2015) of Rav Eliezer Foah (talmid of the Rama MiFano), p.135; R’ Elazer Fleckeles, Maaseh B’Rabbi Elazar, p. 63-64. See also Dovid Henshke, Mah Nishtanah (2016), pp. 358-359.
[28] See Rabbi Toviah Preshel, Kovetz Maamarei Tuviah 2, pp.64-65.
[29] See Chone Shmeruk, “The Earliest Aramaic and Yiddish Version of the Song of the Kid (Khad Gadye),” in The Field of Yiddish, 1 (New York 1954), pp. 214-218; Chone Shmeruk, Safrut Yiddish,pp. 40-42, 57-60; Asufot, 2 (1988), pp. 201-226; Rabbi Yisroel Dandrovitz, Eitz Chaim 23 (2015), pp. 400-416. Shimon Steinmetz discusses the origin of Chad Gadya here.
[30] Minchas Cohen, p. 73. Many thanks to my friend Rabbi Shalom Jacob for sending copies of this extremely rare work.
[31] Marbeh L’Sapeir, p. 140, 151. See also Rabbi Yosef Zechariah Stern in his Haggadah Zecher Yosef (p. 30), who writes that he did not find this piyut printed before the sefer Maasei Hashem. See also the Haggadah Shleimah ad. loc.; Assufot, vol 2 pp. 201-226; Mo’adim L’simcha vol. 5 ch. 11; Y. Tabory, Pesach Doros, pp. 341-342 and the note on pp 379.
[32] Siach Yitzchak, p. 21a. About this gaon see the introduction of Rabbi Adler in his recent edition of Pnei Yitzchak – Apei Ravrevi.
[33] See Rabbi Wengrov (above note 1), pp. 36-37.
[34] See Rabbi Yosef Zechariah Stern, Zecher Yosef, pp. 5a-6a.
[35] See Yeida Haam 2 (1954), p. 148; Iyunim Umechkarim, 1 pp. 81-83.
[36] See also R’vid Hazahav, Vayeishev (Kaf Paroh); Rabbi Mordechai Rosenbalt, Hadras Mordechai, Bereishis, 259. See also Shu”t Beis Yaakov, (1696) 174 who quotes such a custom from the Arizal.
[37] See Rabbi Dovid Deblitsky, Birchos L’rosh Tzaddik, pp. 25-31.


Passover with Apostates: A Concert in Spain and a Seder in the Middle of the Ocean by Elie Wiesel (1957)

|
Passover with Apostates:
A Concert in Spain and a Seder in the Middle of the Ocean
By Eliezer Wiesel
Forverts (22 April 1957) [Yiddish]
[Translated into English by Shaul Seidler-Feller (2018)]

If someone says to you that Passover is the festival of redemption not only of a nation but of each individual, believe him;
If someone explains to you that a Jew remains a Jew deep at heart, despite the masks he is often forced to wear, do not doubt him;
If someone tells you that, no matter what a Jew does, he will remain a living legacy of his people and his past, nod your head and say: True!
I ask that the skeptics among you listen to a story that happened to me a few years ago.
However, I must warn you: I know the beginning and middle of the story; the end, I do not know to this day.
I believe that, in this case at least, the end is not important. In any event, read on:
The Drunkard
In 1949, I traveled to Spain on assignment, spending several weeks crisscrossing the country, chatting with ordinary citizens as well as circumspect politicians, and seeking out here and there Jews and vestiges of Jewish life from the time of the Inquisition.
I found both Jews and tragic remnants of the Jewish past in that country of Judah Halevi and Samuel ha-Naggid.
However, the most interesting among them I encountered by chance, not in a museum or in Jewish company but in a cabaret.
Spanish colleagues, who brought me to Madrid and wished to show me the nightlife of the capital, led me to a cabaret, where overstuffed rich people came to admire flamenco performers who, in dancing and gyrating their bodies to some crazy rhythm, seemed as though they had been possessed by a dybbuk.
I do not know why my gaze, which wandered not only to the stage but also throughout the hall, suddenly fixed on a man in his 40s, who was sitting alone not far from us and did not stop drinking whiskey.
Perhaps the drunkard drew my interest and curiosity because I have met many drunkards in my life, but this one was different.
Most drunkards drink to forget; he drank to remember. So it seemed to me, based on the way in which he held the glass in his hand, brought it to his lips, and placed it back on the table.
He had a gentle face with a high, wrinkled forehead; thick eyebrows hanging over dark, mournful eyes; and delicate hands with fingers ranging from long to extremely long.
We sat in the cabaret for three hours, but, for all his drinking, the drunkard did not get sleepy.
My curiosity grew by the minute until I could no longer contain it. I called over the waiter and asked him who our bizarre neighbor was.
“Oh, you must mean Paul,” the waiter replied.
“Good, now I know his name,” I answered, “but who is he?”
The waiter smiled: “Wait a bit, be patient for a couple hours. Then you will see something you will not forget for the rest of your life. Wait, señor, it’s worth it…”
I wanted to question him further, but other guests summoned him. We had no choice but to wait.
The Divine Violin
In the meanwhile, the dancers grew tired from their dancing and the music itself began to die down.
The cabaret slowly started to empty out and a sudden gloom overtook this hall, to which people would come seeking false happiness and hollow illusions.
Our drunkard continued to knock back one glass after another, as if he had decided to drown himself, his life and his sadness, in the ever-full, ever-empty glass he held in his hand.
Suddenly, he gave the waiter a wink, and the latter understood what the guest wanted from him.
The waiter approached the stage, where the orchestra was playing sentimental melodies, and returned to the drunkard’s table with a violin in hand.
The drunkard took the violin, and a deathly silence descended upon the hall. All eyes were trained on him, on this elegant drunkard, who, eyes closed, stroked the bow for a long while, his face glowing as though flames were about to burst out of his head into the night.
Then he began to play.
And I shuddered.
I have heard many virtuosos in my lifetime, among them some of the most famous and talented.
But I had never heard anything like this.
Suddenly, it seemed to me that the cabaret had been transformed into a temple where he, the cantor, sought to purify his soul and ours in the blue sea of musical notes, of divine songs and harmonies.
I do not recall how long he played. I only remember that the impromptu concert was suddenly cut short and I was unable to catch a glimpse of the violinist, since he had already left the cabaret.
The magic came to an end, disappeared, and everything happened so quickly that I could barely believe it had been anything more than a dream.
The waiter then approached and told us that the drunkard comes every evening to the same cabaret, drinks his fill, and once he is good and plastered, he takes the violin and gives a free concert – for himself.
Who was he, this Paul? A German Jew, before the war he was a violinist who gave concerts. Hitler deported him to a concentration camp where he played in the camp orchestra. After the war, he was no longer up to performing in public. He came to Madrid in 1945-46. He had enough money – presumably from wealthy relatives. Many people suggested that he again give concerts, but he can only play when he is drunk.
That story left me then with a terrible impression. I decided to return to the cabaret the next day. But at the hotel a cable was waiting for me directing me to make a short trip to Tangier.
Two years later, I again visited Madrid and went to the same cabaret, but Paul was no longer there. They informed me that he had traveled to settle in Israel.
Apostates at the Seder
Three years ago, I celebrated Passover on a French ship, somewhere in the middle of the ocean between Brazil and Argentina.
We observed the Seder as it should be done. More than fifty people were seated at the table. But not all of them were Jews: thirty of them were… apostates.
The State of Israel was then going through difficult times, and Christian missionaries had arrived to buy up Jewish souls. Anyone who agreed to apostatize received a visa to Brazil and food for the journey.
Several hundred Jews left Israel then, having allowed themselves to be persuaded by the missionaries.
On a beautiful day, I took the French ship Provence and sailed to Brazil to see how the apostates were living there.
I knew that a couple dozen apostate Jews were traveling on that same ship, but I did not have access to them. First of all, the ship was large (with more than a thousand passengers), and go ask someone if he was not only not a Jew but an apostate! Second of all, the officers told me that many passengers almost never leave their cabin, so how is one supposed to go in to see them and ask indiscreet questions?
To my “luck,” a dramatic incident took place in Brazil: in Rio de Janeiro, the Immigration Authority refused to recognize the apostates’ entrance visas (to this day, no one knows why), and they were not allowed off the ship. According to international maritime law, the Provence had to bring them back to Marseilles, France. But because the ship was first traveling to Buenos Aires, they locked the apostates in the ship’s cellar and held them there under arrest.
I myself was supposed to disembark in Brazil, but immediately upon hearing about the incident, the journalist in me decided to travel on with these unhappy Jews to chronicle their suffering.
In the meanwhile, Passover sneaked up on us and I received permission from the ship’s captain to lead a Seder. The announcement came over the megaphone that those Jews who so wished could have a special “service” after dinner, as required by Jewish law.
I did not expect the apostates to come. But come they did. They numbered thirty-something: men, women, children. They sheepishly entered the coach dining hall and silently sat down at the table, where matzos and kosher wine symbolized their connection to the old traditions of the Jewish people.
At that moment, I remembered our Sages. Even at the gates of Hell, they said, a wicked person can repent. And they were correct, our Sages. It is enough that he witness an old-time Passover Seder for even the worst apostate to free himself of his shackles.
It goes without saying that I was in seventh heaven, sitting together at the table with Jews who had returned, reading the Haggadah.
But the greatest shock came a few minutes later. The door opened and there stood… Paul.
He did not appear drunk. But his eyes were cloudy. He came to the table, sat down, and… was silent.
After the Seder, I tried to have a conversation with him, but I could not extract anything from him.
One thing I understood more from his silence than from the few words he uttered: the Jew in him had remained.
…On the return from Argentina, thanks to the intervention of Jewish organizations in Brazil, they allowed the apostates off the ship.
Paul also left the ship, and in Brazil he escaped my eye.
I warned you: I do not know the end of this story. I have no idea what happened to Paul and the other apostates.
I know only this: if someone tells you that Passover is the festival of redemption not only of a nation but of each individual, believe him.


The Origins of Hamentashen from the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)

|
The Origins of Hamentashen From the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)
By: Eliezer Brodt
Eleven years ago I wrote about the origins of Hamentashen in Jewish Literature (here). A year later I revisited the topic (here). Two years ago, I rewrote parts of it for Hebrew Kulmos magazine with some new important material.
See here for previous posts on Purim and here for a Purim Round up.
ויאכלו את המן: מנהג אכילת אזני המן, מקורותיו והטעמים השונים שניתנו לו
מאת: אליעזר יהודה בראדט
מה לנו עם אזניו של המן, ומדוע אנו מהדרים לאכלם כשהם מלאים במיני מתיקה? * האם המן היה חרש? או שמא אזניו היו משולשות? * מעקב רב-עניין אחר מקורותיו של מנהג אכילת “אזני המן” והטעמים השונים שניתנו לו
כמו כל חג, גם ימי הפורים עשירים במאכלים מיוחדים שנהגו בהם בני ישראל, להדרם ולאכלם בשפע ובשמחה. בין מאכלי יום הפורים, ידוע מכולם הוא ‘אזני-המן’ או ה’המן-טשאן’. על חקר המאכלים היהודיים בכלל, כבר הצטער החכם מרדכי קוסובר שחכמת ישראל “לא נדרשה, לצערנו, לעניין מזונות ומאכלים במידה הראויה להם, ומעטים מאוד הם החכמים שעסקו בכך” (“על המזון, ברכת המזון וכיוצא בהם”, ניו יורק תשכ”ה, עמ’ 7), והדברים נכונים גם לעניין אזני-המן. מדוע נהגו לאכלם? מה באו לסמל? אימתי נוסד המנהג והיכן פשט? ננסה להטות אוזן אל המקורות ולהתחקות אחר מנהג ישראל תורה.
אך ראש לכל, ראוי לשים לב לאופייה של הספרות הדרושה למחקרנו. כדי למצוא מקורות למנהגים ומסורות העוסקים במאכלי החגים ומאכלים בכלל, עלינו להרחיק בדרך כלל אל ספרות היומנים והזכרונות. כתיבה אוטו-ביוגרפית אמנם לא הייתה נפוצה בישראל בזמנים קדומים, אך נותרו בידינו אי-אלו ספרי זכרונות, כספריהם של גליקל מהאמלין (1646-1724), רבי פנחס קצינעליבוגין ורבי יעקב עמדין זצ”ל ועוד. בספרים מעין אלו נמצאים דברים חשובים על חיי היהודים ונכללים בהם פרטים שונים, שלא מצינו בספרי הלכה ודרוש למיניהם.
בזכרונותיו של חכם אחד המספר על חייו, בשנת תק”פ (1820) לערך, מצינו שהכותב העיד: “בארבע עשר לחודש ניסן עשה אבי ז”ל משתה כי בכור היה… ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשאר מיום הפורים הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי המן…” (א”ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל”ו, עמ’ 82).
על הנהוג בערי גליציה מספר חכם אחר: “ביום הפורים היה לו לרבי שליח מיוחד משנה לשנה שהיה הולך… ומביא להם משלוח מנות שלו, כיסי המן אחדים ושאר מיני מגדנות כאלה…” (זכרונות אב ובנו, עמ’ 24).
גם אצל יהודי רוסיה וליטא אכלו ושלחו ‘אזני-המן’ בפורים. כך, למשל, מספר רבי אברהם אליהו קפלן: “הרבנית… מחמשה עשר בשבט ואילך כבר אפשר להשיג אצלה אזני-המן… רמז ליום פורים הממשמש ובא” (בעקבות היראה, עמ’ קמ). ורבי שמחה זיסל מקלם כתב: “אזני המן מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים… הנה האזני-המן, המן-טאש הלז, צריך לאפות אותו יפה יפה…”, ולאחר הקדמה זו הוא מעלה על הכתב רעיון תורני (אור רש”ז, ב, עמ’ קטז).
מסיפורו של רבי ברוך עפשטיין (בעל “תורה תמימה”) על סבו רבי יעקב ברלין (אבי הנצי”ב מוואלוז’ין), ניתן ללמוד כמה היה מנהג זה חשוב בעיניו: פעם אחת, בתחילת חודש אדר, השגיח ר’ יעקב ברלין בכך שלא מכרו את ה’המן-טשאן’ כבכל שנה. לאחר בירור נודע לו הטעם, לפי שמחיר הקמח היה יקר מאוד באותה עת. הלך ר”י ברלין ונתן כסף לאופים לקנות קמח, ועל ידי זה היה המן-טשאן. רבי ברוך עפשטיין מציע טעם להקפדה זו על המנהג, לפי שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וכפי שבפסח נותנים לקטנים אגוזים וקליות כדי שישמחו, כך בפורים נותנים להם אזני-המן לשמחם (מקור ברוך, ב, עמ’ 974).
במקור אחר מסוף המאה ה-19, מספר הכותב על אחד שרבו נהג להענישו ולצערו כל השנה, ובפורים, ‘לאות נקמה’, הכין התלמיד לרבו אוזן-המן מלאה בפלפלים ודברים חריפים, כדי לצערו… (Between Worlds, pp. 37-38).
נוצרי שטייל בארץ ישראל בשנת 1865 בערך, מתאר בספר המסעות שלו כיצד בפורים קיבל מן היהודים מעדנים בעלי צורה משונה (מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ’ 725).
חיים המבורגר, איש ירושלים, כתב בזכרונותיו על ירושלים בתחילת המאה ה-20: “בפורים… והגברות נותנות לתוכה עוגה… אזני המן וכו’, ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה (שלשה עולמות, ג, עמ’ כב). כמו כן בחיבור אחר “ליום הפורים הייתה בעלת הבית אופה עוגות אזני המן… (זכרונות הראשונים, עמ’ 54). גם אצל יהודי אמשטרדם (מנהגי אמשטרדם, עמ’ 149) ויהודי בוכארה (ילקוט המנהגים, עמ’ 210) מצינו שאכלו מאכלים הדומים לאזני-המן.
חוקרי רדיפות הנוצרים גילו כי ממקורות משנת 1803 עולה שהגויים העלילו על היהודים ששמים דם בתוך ‘אזני-המן’! (ראה על כל זה אצל E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence 2006, pp. 9. 218-219, 228 ).
אנו רואים אפוא שמנהג אכילת ‘אזני-המן’ בפורים רווח ברבות מאוד מקהילות ישראל, כבר מתקופות קדומות, ועדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע? מה טיבו של מאכל זה, ומה הוא מסמל?
ומדוע הוא נקרא “אזני המן”? בעיתון הנפוץ ביותר בתחום-המושב בפולין וברוסיה, “הצפירה”, תהה כותב אחד בשנת 1912, מדוע ה”עברית המודרני” בחרה את השם “אזני המן” לתרגום המונח “המן טשאן”? האם אכן, רק ה”עברית המודני” היא שהמציאה את הכינוי ‘אזני המן’?

 

הצגות והעלאת מחזות בפורים
נניח לספרות הזכרונות, ונפנה אל ספרות המחזות. אף זו סוגה שאינה רווחת בישראל, ואולם אף גדולי עולם כרבנו הרמח”ל ורבי משה זכות עסקו בכתיבת מחזות, ומכל מקום – לענייננו, עשויה להימצא לנו תשובה מעניינת לשאלתנו, דווקא מתוך ספרי מחזות, שהשימוש בהם רווח יותר בימי הפורים.
הפוסקים כבר עמדו על השאלה מדוע לא הובאה ב”שולחן ערוך” ההלכה, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם, אף שבשולחן ערוך לא הוזכרה הלכה זו, מכל מקום עמא דבר לנהוג במיני שמחה משנכנס חודש אדר. רבי יששכר תמר הציע שהטעם שבתי כנסיות תולים תמונות עם משפט זה ועם תמונה של בקבוקי יין וכדומה, בימים שקודם הפורים, הוא לפרסם דין זה (עלי תמר, מגילה, עמ’ ג).
דבר נוסף שעשו להרבות בשמחה הוא כתיבת חיבורי מחזות. לא רק שכתבו מחזות, בקהילות מסוימות נהגו אף להעלותם על במה ולהציגם בפני הציבור. יש לכך עדיות רבות בספרי הזכרונות, והד בלשונו של ה”מגן אברהם” בהלכות שבת (סימן שז, ס”ק כב) המרמז לזה: “והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק כדאיתא בעבודה זרה דף י”ח, ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים, ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש…”.
רבי יעקב עמדין כתב על הגמרא המפורסמת במגילה (ז, ב): “קם רבה ושחטיה לרב זירא”, שרבים התקשו להבינה כפשוטה: “נראה לי שלא שחטו ממש, אלא כל זה הענין לפי שהיו שמחים מאוד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת להעציבן… ובאחיזת עינים שחטו רבה לרבי זירא… שהרואים היו סבורים ששחטו באמת…” (הגהותיו למגילה ז, ב). דהיינו שעשו הצגה!
מתוך עיון בחיבורים אלו האריך ישראל דוידזון בספרו הגדול ‘על פרודיס’, והראה כיצד ניתן ללמוד מהם הרבה על חיי היהודים באותן תקופות בכלל, ועל מנהגי ימי הפורים בפרט.
אחד החיבורים הראשונים והמפורסמים שנכתבו בסגנון זה, הוא “מסכת פורים”, שנכתב על ידי קלונימוס בן קלונימוס (1286-1328). סמוך מאוד לכתיבתו הופיע ספר דומה, בשנת 1319, אשר היום ידוע כי נכתב על ידי הרלב”ג. בחיבורים אלו המחברים מביאים דברים יפים בהומור קל, כתובים בסגנון התלמוד ומדרשי ההלכה.
מאות שנים אחר כתיבת ספרים אלו קמה להם התנגדות על ידי רבנים שונים, כמו רבי שמואל אבוהב (דבר שמואל, סימן קצג), חמדת ימים, ברית מטה משה והחיד”א (ראה מאמרו של רצ”י ליפשיץ, ‘מלך ליום אחד’, בגליון זה), שהגיעה עד כדי שריפת עותקים מהם (ספר וסייף, עמ’ 248). אבל כבר העיר החוקר א”מ הברמן, שספרים אלו היו קיימים זמן רב בטרם נשמעה ההתנגדו להם, וזאת מתוך שהובנו מתחילה כספרים הנועדים להרבות שמחה ולא לזלזול וליצנות ח”ו. גם ר’ קלונימוס עצמו כתב בסוף “מסכת פורים” אשר לו: “ולמה השלים המסכתא בפרק אין קורין? לפי שאין קורין בו אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה, שלא נכתב אלא לשחוק בעלמא, לשחוק האנשים ביום פורים, והקורא בו לא הפסיד אלא כמי שקורא בספרי רפואות ובדברים המועילים לגוף ואינן מזיקין לנפש…”.
והנה, שנינו ב”מסכת פורים” לרבי קלונימוס: “רב מרדכי אמר, עשרים וארבע מיני סעודות נאמרו למשה בסיני, וכולם חייב אדם לעשותם בפורים, ואלו הן קשטי ומולייתות, וטורטולי… אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם…”. בעיון ברשימת מיני הסעודות שמנה ‘רב מרדכי’, קשה לדעת אם רמז בדבריו גם ל’המן-טשאן’ שלנו. אולם במחזה מאוחר יותר, בן המאה ה-16, כבר ישנה התייחסות ישירה.
המחזה הראשון שנכתב בעברית הוא “צחות בדיחותא דקידושין”, מאת יהודה סומו (1592-1527). בהקדמה מתואר אופיו של הספר: “הוא ספר חדש מדבר צחות, אשר בדה מלבו פ’ בימי בחרותו, לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה, להראות לכל עמי הארץ כי יש מילה בלשוננו הקדוש לכתוב כל מיני חבורים אשר בהם יתפארו חכמי יונים… ללשוניהם בארצותם…”.
בתוך דבריו אנו קוראים (עמ’ 67):
“יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים: “ויתלו את המן”, ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא, ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זה ראיתי אני, וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן ביבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.
יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!” (פרופ’ חיים שירמן, שהדפיס את המחזה מכתב-יד, מעיר שהשם ‘רב בלעם בן ביבי’ הוא אחד משמות האנשים המוזכרים בחיבור ‘מסכת פורים’ של ר’ קלונימוס בן קלונימוס).
לאור דברי יהודה סומו אפשר להבין דבר נוסף: בספר ‘התשבי’ מאת ר’ אליהו בחור (1468-1549), שנדפס לראשונה בשנת 1541, כתב בערך ‘מנלן’: “מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלו את המן; גם זו מלה מורכבת מן שתי מלות: אן ולן…”. כדוגמה לשימוש במילה ‘מנלן’ מביא ר’ אליהו בחור לשון חז”ל שאינה מופיעה בשום מקום, וכבר העיר על כך רבי ישעיה פיק בהגהותיו לספר התשבי: “בחולין איתא ‘המן מן התורה מנלן, המן העץ’. ואולי מצא המחבר דבר זה מפורש במדרש, ואגב דאתיא ליה ממדרש חביבא ליה לאתנויה, אף על גב דהוה ליה להביא מן הגמרא…”.
על כך מעיר רבי מאיר מזוז שליט”א (בהערותיו לספר התשבי): “קרוב לודאי שאין דרשה זו לא בגמרא ולא במדרש כלל, רק היא הלצה אשכנזית על המנהג שאוכלים אזני המן בפורים…”. דבריו מסתברים מאוד לאור העובדה שגם ר’ אליהו בחור עצמו עסק בכתיבת חיבורים מעין אלו, והלשון שהבאנו מן המחזה של יהודה סומו מסייעת לכך.
אך את השם “אזני המן” אנו רואים גם במקור איטלקי נוסף. בשיר של ר’ יעקב פרנסיש (1618-1703) מצינו: “אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים / נכין מרקחות ממתקים מכל מינים / נגדיל אזני המן מאזני השכנים” (כל שירי יעקב פראנסיש, עמ’ 363).
במכתב של רבי מרדכי שמואל גירונדי (1799-1852), רבה של פאדובה, מצינו שכתב: “בעת ששון ימי פורים הלא אדרשה אחי… ותשלח נא אל עבדך מעט מגדי מעדניך… מעט חמאה מעם לחם וחלות רקיקי אזני המן ואסעד” (כתב-יד, הובא אצל מ’ שטיינשטנדר במאמרו “Purim Und parodie”).
נוכל אם כן לסכם שזמן רב לפני ה”עברית המודרני” כבר הכירו את הביטוי “אזני המן” באיטליה, כמאכל מיוחד לפורים.

 

בין סופגניות לאזניים, ולמה המן לא היה חרש?
מאכל הנקרא בשם “אזניים”, כבר מוזכר בפירושו לתורה של רבי יצחק אברבנאל (1437-1508), בפרשת בשלח (סוף פרק טז): “וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים, מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אזנים – ככה הוא צפיחית בדבש”.
אמנם האברבנאל אינו מדבר על מאכל שנאכל בפורים דווקא, אך אנו מוצאים כאן את תיאורו של מאכל הנקרא “אזניים”, בזמנים קדומים. ייתכן אף שהמקור קדום יותר, כיון שמקור דבריו אלו בפירושו של האברבנאל הוא בדבריו של רבי יוסף אבן-כספי (אשר פרט למקומות שבהם הוא חולק עליו, רבי יצחק אברבנאל אינו מזכירו בשמו), וזה נפטר בשנת 1340! (על נקודה זו העירני רבי שמואל אשכנזי שליט”א).
רמ”מ הוניג העיר לי שהמקור כנראה קדום יותר, כי הן ר”י אברבנאל והן ר”י אבן-כספי הכירו את המנהג הקדום לאכול סופגניות בחנוכה, וכפי שכתב רבנו מיימון אבי הרמב”ם: “אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשיית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפיחיות בדבש, ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)”. בדומה לזה מצאנו במחברת עמנואל (עמ’ 168): “בכסליו… ואחרת תבשל הרקיקים, וצפיחית ומעשה החבתים”.
אולם לאור דברי יהודה סומו שהובאו לעיל, שכתב לעניין אזני-המן: “שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן ‘וטעמו כצפיחית בדבש'”, אפשר לומר שלכך התכוין אבן-כספי, ולא לסופגניות.
ובכלל, נראה שכוונת כולם לתיאור כללי יותר, של מאפה ממולא, מעין “קרעפלאך”, הנעשה כמה פעמים בשנה, ביניהן חנוכה ופורים, כשלעיתים הוא מבושל במים, נאפה בתנור או מטוגן בשמן. אך מדוע בחג הפורים כינו אותו “אזני המן”?
דב סדן מספר שבילדותו שמע פעמים רבות את הפתגם ‘חרש כמו המן’ (ש”י עולמות, עמ’ 25). מה פשר הכינוי?
במחברת עמנואל הרומי (1261-1336) מצאנו: “מה אומר המן? לכל זמן. וזרש? לא תקלל חרש!” (עמ’ 109). ושוב: “ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!” (עמ’ 169). בעת שעסק בהכנת מהדורה מדעית של הספר “מחברת עמנואל” וחיפש מקורות ומקבילות לכל דבריו, פירסם דב ירדן מאמר קטן ובו דברים שלא מצא להם מקור במדרשים. אחד מן הדברים היה שורות אלו (ידע העם, ג, עמ’ 70). לאחר מכן ציין ירדן שמ”ד קאסוטו קישר דברי עמנואל למנהג אכילת אזני המן (לשוננו יז, תשי”א, עמ’ 148-149), ואף הביא דברי ה’כתר שם טוב’: “ובארץ ישראל… נותנים ביד כל הילדים כמין אוזן עשויה מעץ ובעת שהילדים מסבבים אותו משמיע קול…” (כתר שם טוב, א, עמ’ תקמב). אבל דב ירדן ודב סדן לא הצליחו למצוא מקור או מקבילה לדברי עמנואל הרומי.
אנו מתקרבים אפוא לזיהוי המקור, ודווקא בכתביו של עמנואל הרומי. על כך יש להעיר שתי הערות חשובות: א. פעמים רבות דברי עמנואל הרומי מבוססים על מדרשים וספרי חז”ל, אך בלא מעט פעמים אחרות, הוא הכניס בתוך דבריו דברי ליצנות, ובשל כך פסק ה”בית יוסף” שאסור לקרוא את מחברותיו אף בימות החול. ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שדברי הבאי ממחברות עמנואל הפכו לדברים שגורים ואף נכנסו למקורות (ראה בדברי ר’ שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תנייתא, עמ’ 210-214); ב. גם חשוב לציין, שעמנואל הרומי לא היה קל-דעת מפשוטי העם, כי אם מן החכמים הנכבדים שבדורו. החיד”א כותב ב”שם הגדולים” (מערכת ספרים, אות ב, בסוף, בערך קונטרס אחרון): “שמעתי שאמרו על הפירושים, שבאיוב יקרא האדם פירוש רלב”ג וירוה צמאונו, ובמשלי יקרא פירוש עמנואל, ובתהלים יקרא פירוש רבי דוד קמחי, ואתנח סימנא: שפת אמת תכון לעד. אמת – ראשי תיבות איוב משלי תהלים, לעד – ראשי תיבות לוי עמנואל דוד, והם כסדרן”.
אך יש להוסיף לכל זה מקור נוסף. רבי שמעון חיים נחמני (1707-1779), תלמיד-חכם ומקובל גדול שהרביץ תורה בקהילות סיינה וריגייה, כתב בספרו המפורסם “זרע שמשון”: “וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי בשביל שנטה אוזן לעצת אשתו, משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אזנים של המן, שעיקר הנס בא מחמת עשייתו העץ שחרה אף המלך עליו ואמר תלוהו עליו…” (זרע שמשון, ב, עמ’ שכא).
לאור זה יש לנו מקור חדש, שאפשר שהוא כוונת עמנואל הרומי והפתגם ‘חרש כמו המן’: המן היה חייב שלא לשמוע לעצת אשתו, אבל בגלל ששמע  – נגרמה נפילתו. לאור זה, דברי עמנואל לא היו דבר ליצנות כלל.
בספרים מאוחרים מצאנו טעמים נוספים, על דרך דרש, למנהג אכילת אזני המן. רבי אברהם הירשאוויץ מביא בספרו “מנהג ישורון” (עמ’ 131): “הטעם כדי שיזכור כי המן צורר היהודים ביקש להשמיד… והמושיע עשה שתש כחו ולא יכול לעשות רע לכן נקרא המן תש – תש כחו”.
רבי מרדכי זק”ש כתב: “ומכאן החשיבות המיוחדת לסמל מגן דוד שנתקבל בכל תפוצות ישראל, לקבוע על הפרכות של ארוני הקדש בבתי הכנסת… כי המגן דוד הוא הסמל לעם ישאל ולסוד קיומי, כי הרי למגן דוד ישנם ששה ראשי תור לכל שש קצותיו וכן הוא עם ישראל המפוזר בכל ששת קצוות תבל… ובכל ששת הקצוות יש לו ראש תור להבליט את בדידותו מן העמים לבדד ישכון ולא ישכח את יחודו. וייתכן כי מכאן המקור למנהג של אכילת אזני המן בפורים, כי הם משולשים כראש תור, וזהוי התשובה הניצחת… לכל ‘המנים’ שבעולם, למען יאזינו היטב וידעו ויבנו כי עם ישראל הוא עם הנצח…” (מילי דמרדכי, עמ’ צב).
רבי יעקב קמנצקי כתב: “משום דאכילה הוא מעין איבוד של הדבר הנאכל, ובזה יש קיום של מחיית זכר עמלק, שהרי אנו מאבדין גם את המאכלים הנקראים על שמו” (במחיצת רבינו, עמ’ קמב).

 

אכילת זרעונים ומילוי הפרג
נוכל לומר עתה שמקורן של “אזני-המן” הולך ומתבהר, מן המסורת הקדומה המציינת את שמיעתו לרעה של המן בעצת אשתו. אך מדוע ממלאים את האזניים בפרג? וממתי החלו לנהוג כך?
רבי אהרן הכהן מפרובנס, בספרו “ארחות חיים” כתב: “והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן, והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו, כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים”. דברי ה”ארחות חיים” הובאו ב”בית יוסף” בהלכות פורים. הרמ”א, בספרו “דרכי משה”, מביא רעיון דומה מספר “כל בו”, אף הוא מאת רבי אהרן הכהן מפרובנס, ואף ציין את המנהג במפתו לשולחן ערוך, סימן תרצה. על דברים אלו העיר ה”פרי חדש” (שם): “וטפי הווה ליה למימר זכר לזרעונים שאכלה אסתר, דאמרינן פרק קמא דמגילה, וישנה את נערותיה לטוב – האכילה זרעונים…”.
לפרש מנהג זה קצת, כתב ב”יוסף אומץ” (סימן תתרצט): “חיוב סעודת פורים הוא דוקא ביום, ולפחות עיקרה ביום אף אם יהיה סופה בלילה, וטוב לב משתה תמיד להרבות קצת בסעודה בליל כניסת פורים בין מגילה למגילה. אכן טוב לאכול מיני קטניות, שלא יהא נראה שהיא הסעודה העיקרית, גם הוא זכר לזרעוני דניאל”.
ומקובל זה מכבר שהשומשום או הפרג הניתן באזני המן הוא כדי לצאת ידי המנהג לאכול זרעונים, מבלי להיכנס לשאלה מדוע נקראים אלו ‘זרעונים’ (ראה “מנות הלוי” ב, ט; ש’ קרויס, “קדמוניות התלמוד”, ב, עמ’ 229-233). אך ממתי החלו לעשות כן?
בספר הנפלא “מנוחה וקדושה” שנדפס לראשונה בשנת 1864 בווילנא, מאת אחד מתלמידיו הגדולים של רבי חיים מוואלוז’ין, הוא רבי ישראל איסר מפאניועז שאף זכה לשמש את רבו, מצאנו דברים מעניינים על מנהג מילוי אזני-המן. אלו דבריו:
“ולחמי פורים בודאי מנהג ותיקין, שמוזכרים בתוספות במסכת ברכות. ונראה לי הטעם, שעד אותו הזמן היינו מורגלים בניסים מגולים, כמו מפלת סנחריב, סיסרא והרבה כמותם, וזה הנס היה נראה לכל שהוא על פי טבע… שטבע האיש לבטל דעתו לאהבת אשתו, כן מרדכי ושאר הקרובים למלך ידעו בברור שטבע אחשורוש שלא לחזור מדבריו בשום אופן, והבינו שהיה נס גדול, גם שהיה מוצנע בתוך הטבע ועיקרו הוא נס. לכן לזכר זה התקינו הלחמים שעיקרם המילוי (עיין במגן אברהם, סימן קסח, ס”ק טו) ומוסתר בתוך הבצק, כהצלתם נס מוסתר בתוך הטבע. ובחרו בזרעונים, טעם מפורש בשו”ע לאכול זרעונים בפורים, זכר לדניאל וחבירו… וטעם צורתם משולש כי מחלוקת יש בגמרא מהיכן קריאתה? רשב”י אומר מבלילה ההוא, ועוד שלש דעות, אחד מוסיף מ”גידל המלך את המן”, שני מוסיף מ”איש יהודי”, שלישי כולה, ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ”בלילה ההוא” מחויבים לכל הדעות. ועוד נפסקה ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלושתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה…”.
ה”מנוחה וקדושה” ממשיך ומציין טעם נוסף: “ועוד אפשר להיות טעם מילואם… שמחמת יראת המלך לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות לחמים ולהטמין המכתב בתוכם, ומי יעלה על דעתו לחפש בתוך הלחמים שאדם שולח דורון לחברו, ועל ידי זה ניצלו מסכנה. ואם כן היה מוכרח תיקון מילוי לחמים לזכרון זה הנס שנשלחו הכתבים מקצה העולם עד קצהו, ולא נתודע הדבר אל המלך” (מנוחה וקדושה, עמ’ רעא-רעב).
המעניין בדבריו הוא שלא הזכיר בדבריו אף לא פעם אחת, את השם “אזני המן” או “המן טאשן”, כי אכן כל דבריו שייכים גם על ‘קרעפלך’, ואף ציין לדברי ה”מגן אברהם” בסימן קסח, הדן במאכל זה.
גם בספרות הפארודיה לפורים, שהוזכרה לעיל, אנו מוצאים התייחסות למילוי “אזני-המן” בשומשמים. ב”מסכת פורים” מן “תלמוד שכורים” שנדפס לראשונה בשנת 1814, אנו מוצאים: למזבן שומשמין… ונראה למורי דמלתא אגב אורחא קא משמע לן דסמוך לפורים היה, והיה מזבין לעשות מהן למלייתא לבבות ולחמניות, שקורין בלשון אשכנז המן טאש”.
בספר אחר, בשם “כל בו לפורים”, שנדפס לראשונה בשנת 1855, מופיעה שאלה: “נחתום חדש בא לקהלתנו ורוצה לחדש מנהג חדש שלא היה בישראל עד עתה, והוא לעשות לחמניות של פורים שקורין המן טאשין מרובעים ולא משולשים, ולמלא אותם בשומשמין, ורבים מרננים עליו ואומרים דפורץ גדר הוא. תשובה… ועתה הם רוצים להוסיף חטא על פשע לשנות כמנהג אבותיהם ולעשות המן טאשין מרובעים בפורים או לאזנים שכך שומעות… מלבד זו הלחמניות המרובעים האלו חייבין בציצית, כדין כל כסות בת ד’ כנפות, והמן טאשין לאו כסות לילה הם דמצותם כל היום… אבל אותן השומשמין אשר רוצה למלא אותם דעתי נוחה ממנו…”.
מעניין לציין שמנהג אכילת “אזני-המן” לא היה ידוע באשכנז, אבל מאכלי המן אחרים היו והיו. רבי יאיר חיים בכרך מביא בספרו “מקור חיים” (סימן תצ, סעיף ט): “מדקדקים אוכלים בבוקר יום שני של פסח בשר יבש חתיכה הראוי להתכבד, ונקרא בלשון אשכנז המן, זכר לתליית המן בט”ז בניסן”. קודם לך אנו מוצאים בספר המוסר “מסה ומריבה”, מאת רבי אלכסנדר ב”ר יצחק פאפין-הופין, שנכתב בשנת 1627 בעברית וביידיש כשיר ויכוח בין שני מתדיינים, אחד עשיר ואחד עני: “…ברוט עשטו ואר איין ועטין המן”. תרגום: “…לחם אתה אוכל לפני “המן” שמן (מסה ומריבה, ירושלים תשמ”ה, עמ’ 319). המהדירה, ח’ טורניאנסקי (שם, עמ’121) כתבה לפרש כוונתו: “לחג הפורים היה קשור גם המנהג לאכול “המן”. זהו שמו של בשר מעושן שאכלו בחג זה באיזור אלזאס… ייתכן כי שם המאכל ומנהג אכילתו בפורים יסודם בנוהג לתלות את הבשר המעושן לייבוש… ולא שמו של המאפה שנאכל באזורים אחרים, ואפילו קרובים…” (ככל הנראה, גם דבריו של רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי, פורים, סימן מד: “גם מה שעושין מעיסה צורת המן ואוכלים הקטנים מהם נמצא כתוב בספר”, מכוונים למנהג זה).
מקורות: דב סדן, ש”י עולמות, עמ’ 25-38; Israel Davidson, Parody in Jewish Literature New York, 1907

 



Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family

|
Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family
by Zerachya Licht
In December of 2016, Seforim blog published an article by Zerachya Licht about the Maskil Chaim Zelig Slonimsky and the Chanuka controversy he ignited. Presented here is a two part biographical monograph which focuses on Slonimsky relationship to the Diskin family. As an outcome of the above, this essay explores the Diskin family’s attitude toward Haskalah. At the end of Part I a newly discovered document which sheds light on these two topics is reproduced and transcribed. Also included are some significant points about R. Abbele Pasvoler’s attitude toward the books published by Maskilim.

Due to its length, this essay will appear in two parts. Below is the table of contents of Part I & Part II followed by Part I of the essay. Part II will appear at a later date.
חז”ס ומשפחת דיסקין
זרחיה ליכט
Part I
פרק א: שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין.
פרק ב: הספר ‘מוסדי חכמה’ – הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסבלור.
פרק ג: מדוע לא הסכים רבי בנימין דיסקין על הספר ‘מוסדי חכמה’?
פרק ד: כוכבא דשביט – תולדות השמים – השכלתו הכללית של רבי בנימין דיסקין.
Part II
(not included in this post)
פרק ה: מציאות הנפש – השכלתו הכללית של מהרי”ל דיסקין.
נספח א: יחסו של מהרי”ל דיסקין להשכלה כללית בעודו משמש ברבנות באירופה.
נספח ב: יחסם להשכלה כללית של שאר בניו וחתנו של רבי בנימין דיסקין.
נספח ג: הסכמות מרבי אבלי לספרי משכילים.
בחלקו הראשון של מאמרי כאן הרחבתי את הדיבור אודות חז”ס, תוך תיאור פולמוס ‘מאי חנוכה’ שחז”ס עמד במרכזו. בחלק זה ברצוני להציג לפני קהל הקוראים הנכבדים קווים כלליים לראשית דרכו של חז”ס ויצירותיו הספרותיות. עיקר מטרתי בחלק זה הינה לתאר את טיבם של ספריו הראשונים, ולציין אודות היחסים ששררו בין חז”ס למשפחת דיסקין – בכלל, ובינו לבין רבו הגאון רבי בנימין דיסקין זצ”ל – בפרט. מתוך כך יתבררו כמה דברים חדשים על השקפותיהם של בני משפחתו של רבי בנימין, ובעיקר של בנו הגדול הגאון מהרי”ל דיסקין זצ”ל. אקדיש גם חלק נכבד מהמאמר להסכמתו של רבי אברהם אבלי פוסבלור זצ”ל לאחד מספרי חז”ס, ולהסכמות נוספות שכתב לספרי משכילים אחרים בשעתו. עוד חזון למועד לתעד עוד אבני פינה הנוגעות להמשך ימי חייו של חז”ס. ביניהם, ייסוד ועריכת העיתון ‘הצפירה’[1], החלק החשוב שלו בהתעוררות הדיון על בעיית השבת ביפן[2], המצאותיו הרבות[3], משפחתו, וכהנה רבות.
פרק א
שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין זצ”ל
חיים זליג סלונימסקי נולד בכ”ח אדר ב’ תק”ע (מרץ 31, 1810) בעיר ביאליסטוק, פלך גרודנו שברוסיה. ככל בני גילו למד חז”ס בתלמוד תורה ובישיבה, והיה ידוע כ”עילוי” ו”חריף”. אין לנו הרבה מידע אודות ראשית שנות בחרותו, מלבד מה שנחום סוקולוב[4] מוסר שבשנות עלומיו קבע חז”ס את מקומו בבית מדרשו של רבי מאיר ניחא’ס בביאליסטוק[5].
חז”ס מעיד על עצמו שבתקופה מסוימת[6] בימי עלומיו ‘שקד על דלתי’ הגאון רבי בנימין דיסקין, המכונה “ראב”ד[7] האראדנא”[8] (1798-1844). רבו זה היה בשעתו אחד מגאוני הדור, ונודע כיום כ’אביו של הגאון המפורסם רבי יהושע ליב דיסקין'[9]. לימודיו של חז”ס אצל רבי בנימין דיסקין מוזכרת גם בספר יזכור של קהילת וולקוביסק, שבה שימש רבי בנימין כרב באותם הימים.
וכך כתוב שם:

רבי בנימין דיסקין… איז דעמאלסט, ווי געזאגט, געווען רב אין וואלקאוויסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר] איז געווען זיין תלמיד און געלערענט אין דעם קיבוץ, צוזאמען מיט דעם רב’ס זוהן, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ [וואס איז אויך געווען אן איידעם פון א וואלקאוויסקער גביר] און חיים זעליג סלאנימסקי, דער שפעטער-באוואוסטער רעדאקטאר פון ‘הצפירה’.[10] 

בעברית: רבי בנימין דיסקין… היה אז הרב של העיירה וולקוביסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר[11] שהיה חתן של אחד מנכבדי העיירה וולקוביסק] היה תלמידו [של רבי בנימין] ולמד בקיבוץ יחד עם בנו של הרב, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ[12] [שהיה גם כן חתן של אחד מעשירי העיירה], וחיים זליג סלונימסקי, שלימים נהיה העורך המפורסם של “הצפירה”.

במאמר זה נדון בשאלה, האם השקפת החיים שבחר חז”ס לעצמו היתה שונה לחלוטין ממה שלמד וראה אצל רבו, הגר”ב דיסקין, או שאפשר למצוא איזו השפעה, ולו מזערית, מהרב על התלמיד בזה.
אין ספק שהגאון רבי בנימין דיסקין, היה נמנה על השורה הראשונה של גדולי התורה בדורו. וגם אין כאן המקום להאריך בגודל פרישותו[13], גאונותו[14], וצדקותו[15], אבל מן העניין להזכיר איזה פרטים פחות ידועים אודותיו ואודות משפחתו, שיכולים להפיץ קצת אור על צמיחת תלמידו חז”ס, שלימים יהיה מגדולי המשכילים שבדורו.
אודות רבי בנימין דיסקין, מספר יעקב מארק:

רבי בנימין דיסקין הידוע בשם ‘ראב”ד’ היה אחד הטיפוסים המעניינים ביותר בין רבני דורו. מלבד גדולתו ושכלו החריף, היה ידוע בהנהגתו, שהיה נוהג בנימוס גדול ובדרך ארץ. הוא היה כמעט הרב היחיד בדורו שהקפיד מאד על החיצוניות. והיה לבוש תמיד בגדים נאים ומצוחצחים[16], והנהגתו היתה בהתאם גמור להלכות דעות של הרמב”ם. וכינוהו בצדק ‘הרב האריסטוקרטי’. רבי יצחק אלחנן למד ממנו הרבה, ולא תורה בלבד אלא גם דרך ארץ.[17]

דבר יותר מפתיע מספר הרב חיים דובער גולבסקי[18]:

כאשר נתקבלתי לתת שיעורים ולהרביץ תורה בבית מדרש למורים, הייתי בא על כל החגים ללייקוואוד. שם זכיתי בחגים לשמש גדול הדור, ומנו החכם השלם איש האשכולות מרנא ורבנא חיים העליר[19], שהיה ממש במלוא מובן המילה אנציקלופדיה חיה. דברנו פעם אחת על השכלה ויתרונותיה, ויותר מזה חסרונותיה. החכם השלם כליל המדעים איש האשכולות מרן חיים העליר, דִבֵּר על טשטוש הגבולות בין קנאים ומשכילים. פתאום אמר לי: אתה יודע שהרה”ג המובהק מרן בנימין דיסקין אביו של רבינו יהושע ליב, היה במידת מה משכיל בחכמת הדקדוק ועוד[20]. היה לו בן, אחיו של רבינו יהושע ליב[21], שהיה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן רבה של ווארשא[22]. הוא היה מהמשפחות הכי מודרניות בכל פולין. דיברו שם פולנית ספרותית, מבצר ההשכלה. ורבי יהושע ליב היה ביחסים טובים עם אחיו, למרות שהיו השקפותיהם שונות.[23]

בנוסף לידיעתו בחכמת הדקדוק, ידוע לנו שהרב בנימין דיסקין היה בקי גם בחכמת האסטרונומיה, מקצוע שהצטיין בו תלמידו חז”ס. אמנם ידיעתו של רבי בנימין באסטרונומיה הייתה במידה הנדרשת להכרת ענייני חשבון התקופות והמולדות וכו’, אבל נראים הדברים שידיעותיו עלו על שאר רבני דורו. ניתן למצוא הד לכך, בפירוש מהרז”ו על ‘פרקי דרבי אליעזר’ שחובר על ידי בן עירו של רבי בנימין, שכתב המחבר רבי זאב וואלף איינהארן[24] בתחילת פרק ששי:

יען שבשני פרקים אלו, פרק ששי ופרק שביעי, מְדַבֵּר [המדרש פרקי דר”א] בעניני תקופות ומולדות ולקויים אשר אין לי ידיעה בענינים אלו, על כן היתה בקשתי מאת הרב הגאון החכם הכולל מו”ה בנימין [דיסקין] נ”י ראב”ד דק”ק הוראדנא, שהוא ישים לבו הטהורה לבארם כי לו יאתה, וברוב טובו וחסדו נעתר לבקשתי, על כן אני מודיע נאמנה שהביאור על אלו ב’ הפרקים מאת הרב הגאון הנ”ל ובלשונו הטהור.

מעניין מאד שבן עירו של רבי בנימין מתארו בתואר ‘החכם הכולל’. תואר שמיועד בדרך כלל לחכמים שבנוסף לחכמת התורה הכשירו והשלימו עצמם בחכמת המדעים. ומצאתי לו חבר בזה. בדרוש ‘דרך ספוד’ מבעל ‘דרכי יוסף’, שגם הוא העניק לרבי בנימין את שם התואר “החכם הכולל’:
בעמדינו במקהלות לעורר מספד רב וקינים והגה והי כמה פעמים על הסתלקות הגאונים הצדיקים יראים ושלמים קודם זמנן, כמו הרב הגאון החכם הכולל חכו ממתקים וכולו מחמדים כ”ש מו”ה בנימין זצ”ל ראב”ד דק”ק הוראדנא… [25]
אמנם התיאור הנוסף הנוגע ביותר לעניינינו הינו תיאורו של חז”ס, המתאר את רבו בלשון ‘החכם הכולל’. בכתבה שנתפרסמה בעיתון ‘הצפירה’, הכניס המו”ל – חז”ס – הערה בשולי הגיליון בקשר לרבי נח יצחק בנו של רבי בנימין, וכך כתב:

את יוקר מעלת הרב הגאון [רבי נח יצחק] הזה ידעתי עוד מימי עלומי, בהיותי שוקד על דלתות אביו הרב הגאון החכם הכולל מוה’ בנימין זללה”ה, ובניו הגאונים זרע בירך ה’ כלם יראים ושלמים עם ה’ ועם אנשים, וכל המעלות שמנה בו הסופר הנ”ל הם צודקים ואמתיים.[26]

להשלמת התמונה, ראוי לציין שקיימות שתי אגדות מפורסמות אודות רבי בנימין, אשר מבין שתיהן ניתן ללמוד שהוא היה טיפוס רבני אשר לפני מלכים יתייצב. אפילו אם סיפורים אלו הינם פרי אגדה ולא היו דברים מעולם, עדיין יש מקום ללמוד מהם שהאופי של רבי בנימין התאים לסיפורים אלו.

א) בכתב עת הפלס מסופר: כשנתאספו גדולי ליטא, למלא אחר דרישת הממשלה לבחור מקרבם איש לנסוע פטרסבורגה יחד עם האדמו”ר הגאון הצדיק מרן ר’ מענדעלע ליבאוויצער זצוקלה”ה מארץ רייסין[27], כידוע, שמו עיניהם באא”ז הגאון הצדיק ר’ בנימין דיסקין ראב”ד זצללה”ה מהוראדנא אבד”ק לאמזי….[28] 

ב) בספר עמוד אש מובא: כשהקיסר נפוליון שחרר את מדינת פולין מידי הרוסים, בדרך מסע נצחונותו הידועים, ערכו לו בערים שונות חינגאות ומשתאות, וראשי הדתות נשאו נאומי ברכה לכבוד הקיסר והמאורע. באחד הלילות הופיעו שליחים מזויינים בביתו של רבי בנימין דיסקין שכיהן כרב העיר, וללא הודעה מוקדמת, הובהל אל אחת המסיבות הנ”ל שנערכה בקרבתו. רק בדרך למסיבה הוגד לו לשם מה הוא מוזמן ומה טיבה של מסיבה זו [לנאום לכבוד נפוליון ולפניו]… כשהגיע תורו לנאום, קם ועלה אל הדוכן, ונשא נאום נפלא…[29]

ונחזור לחז”ס…
פרק ב
הספר ‘מוסדי חכמה’ – הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסלבר

חז”ס למד את חכמת תכונות השמים והטבע מתוך קריאה בספרים שחיברו חכמי ישראל במשך הדורות בלשון הקודש. כמו ספר ‘תכונת השמים’ לרבי רפאל מהנובר, ספר ‘נאוה קודש’, פירוש על הלכות קידוש החודש להרמב”ם שחיבר רבי שמעון וואלמש, וספר ‘שבילי דרקיע’ לרבי אליהו הכים. ספרים אלו עוררו בלבו של הצעיר חז”ס, את התשוקה ללמוד את החכמות הלימודיות בספר מתוקן, ובעזרת רעו רבי מיכל זאבלודאווסקי מעיר מולדתו, השיג ספרי חכמה בלשון אשכנז והגה בהם בשקידה רבה[30], עד כי במשך שנים מועטות, בהיות חז”ס בן כ”ג עלה בידו לחבר ספר הכולל את כל חלקי חכמת החשבון (1833), והדפיס[31] חלק קטן ממנו בשם ‘מוסדי חכמה’ הכולל לימודי חכמת האלגברה.[32]
לפי נוסח השער ספרו ‘מוסדי חכמה’:

כולל כל חכמת הלמודיות הזכה [ריינע מאטהעמאטיק] ומבואר בו יסודות מלאכת המספר, ושלימות חשבון הכללי, חכמת האלגעברא הפשוטה והנשגבה, חכמת המדידה… הכל מסודר על אופן נאה ונכון כפי דרכי הלימודיות, על פי מופתים סלולים ונקלים לכל מעיין.

ספר זה היה מעוטר בהסכמת גאוני זמנו[33]. המסכים הראשון, היה הגאון רבי אריה ליב קאצנעליגבויגן מבריסק, המעיד על עצמו שלקח עותק אחד, ומוסיף:

גם כל איש משכיל, אשר הדעת בקרבו, וקרבת המדעים יחפץ, יהיה בעזרו לקבל ממנו את ספרו, בכדי שישלים פרי חפצו לאור.

כמו כן הסכים על ספרו הגאון הגדול רבי אברהם אבלי פאסוועלער מווילנא[34] המקונן בתוך הסכמתו על שאין בני דורו בקיאים במדעים:

מיום הורקנו מכלי אל כלי, ובגולה הלכנו, הופג טעמינו, וכמעט רחינו נמר, בחכמות האלה וכו’ כי כבר נאמרו ונשנו, מפי שלומי אמוני ישראל, כי מלפנים היה בישראל גדולי המדע, ככלכל ודרדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה, כי ידל ישראל מאוד, ואין אתנו אנשי מחקר, לעמוד על מחקרי סתרי חכמות הטבעים ת”ל, אשר עמקו ורמו.

ולאחר שפתח הגאון רבי אבלי בגנות אלו שאינם בקיאים במדע, סיים בשבח המחבר חז”ס, שהכין לבו להפיץ חכמות:

הנה אחרי אשר הרבני המופלג וכו’, המשכיל בכל מדע, כבוד מוה’ חיים זעליג במוה’ יעקב נ”י מביאליסטאק, הנה ה’ נתן לו לב חכמה, להיות חורש מחשבות בינה בכל צד ופינה, מכל חכמות הרמות והנשגבות, הנני נותן לו תשואות חן חן, ואמטוייה’ ליה אפיריון, ואעתיר מאת אחינו המתנדבים יודעי בינה, לסעדו להפיץ את ספרו, ולב להכינה, ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה, הכ”ד המעתיר יום א’ י”ד אדר ראשון תקצ”ד לפ”ק פה ק”ק ווילנא, 

נאום אברהם אבלי בהרב הג’ מוהר”ר אברהם שלמה זצ”ל[35]


הרב אבא פאסוועלער [פוסבלר]


אודות קבלת הסכמה זו מרבי אבלי ע”י חז”ס, מְסַפֵּר נחום סוקולוב:
סח לי חז”ס, שכשנטל הסכמה לספרו ‘מוסדי חכמה’ מאת הרב ר’ אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס’ בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור[36] – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר’ אבלי, ור’ אבלי סח עמו ב’דברי תורה’ וב’דברי חכמה’, ולבסוף אמר [רבי אבלי]: ניש קשה [לא נורא!], רשאי האברך להדפיס את ספרו. ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר’ אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי… וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך? מה מדומה לך? אין אתה מומחה לדברים כאלה.

במשך הימים אשר חכה חז”ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר’ אבלי פעם אחת: רבי, באר נא לי את הדבר הזה! הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה. במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום. הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כי אם מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות, לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך?
אז השיבהו ר’ אבלי בצחוק לחש: פתי קטן! עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים, זו סמיכה בכל יום, אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות[37].
בהמשך הדברים שם מוסר סוקולוב את דעתו של חז”ס אודות השכלתו של רבי אבלי:

לפי השערתו של חז”ס, היה הר’ אבלי בעצמו איזה ניצוץ… עכ”פ היה בעל חשבון. גם זה נשאר מן הגאון [מווילנה]. הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע. מקראות שבמורה ומאמרי חז”ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות, אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום. רק כשרוצים מוצאים הכשר, ולא כל איש ראוי לכך.

וראה נספח ג למטה עוד בענין הסכמות רבי אבלי לספרי משכילים.
פרק ג
מדוע לא הסכים רבי בנימין דיסקין על הספר ‘מוסדי חכמה’?
נחזור להסכמות שהעניקו הרבנים לספר ‘מוסדי חכמה’ שחיבר חז”ס. לאחר הסכמותיהם של רבי אריה ליב מבריסק ורבי אבלי מווילנה, מופיע הסכמת הגאון רבי אליקים געציל מאיר מעיר שוויסלאץ. מְעַניין שהמסכים השלישי הזה למרות שטוען בפירוש שיש צורך בידיעת החכמות, מעיד הוא על עצמו “כי אין אתי יודע עד מה מחכמות אלו, אך אני מציץ מן החרכים, כי ידיו רב לו, והוא עלה במעלות בית חורין, יותר מכל בני גיל, בחכמות אלו”, ובסוף חותם את שמו כ”אוהב החכמה והתושיה”.
המסכים האחרון הוא הגאון רבי ירוחם אלטשולר מהעיר באדקי[38], שגם הוא מקונן על בני דורו שאינם בקיאים במדעים ואינם יודעים להבין את דברי חז”ל שכתבו דבריהם ברמיזה. וכך הוא כותב:

ומה נאמר בהרבה מן המדעים, שנתחדשו ונתוספו ע”י חכמי זולתינו הקרובים לזמנינו, דברים גדולים ונוראים, ואתנו אין יודע עד מה, והלא נודע כי בעניני המדעים הבנויים על שכל אנושי, יתרון הכשר דעת לחכמים האחרונים, על הראשונים, כאשר האריך במליצתו הגאון מורנו ישעיה באסאן[39] רבו של החכם האלקי מורנו משה חיים לוצאטו ז”ל[40] בהסכמתו לספר התשב”ץ[41]. ומה נהדר לתלמיד חכם להיות שלם בידיעות האלה כי עי”ז כביר ימצא ידו לפרש מקומות הסתומים בדברי חכז”ל הנראים זרים בתחילת השקפה וע”י המדעים החדשים ימצא טוב טעם ודעת בנועם דבריהם וכו’ וכו‘.

ומסיים בשבח המחבר, ואף מבטיח לקנות ספר אחד ממנו.
אמנם, רבי בנימין דיסקין לא העניק הסכמה לספר זה[42]. אבל מאידך גיסא, שמו מופיע ברשימת הרבנים שהבטיחו לקנות את הספר מיד לאחר צאתו מן הדפוס. רשימת מתחייבים אלו מחולקת לשניים. החלק הראשון מכיל את שמות הרבנים, ובה הוזכרו ארבעה הרבנים הנ”ל שהסכימו על הספר, ובנוסף הוזכר גם הגאון רבי בנימין דיסקין. והחלק השני מכיל את שמות הבעלי בתים שהבטיחו לקנות את הספר מיד לאחר צאתו מן הדפוס. בחלק זה מופיע שמו של ר’ שמואל שטראשון מווילנא [הוא בעל הגהות הרש”ש הידוע][43]. כמובן שגם משכילי הזמן התחייבו לקנות ספר זה, ובין השמות שברשימה הנ”ל הוזכר ה’מנדלסון הרוסי’ הנ”ל – החכם ר’ יצחק בער לעוונזאהן מקרעמניץ.
אין לנו עדות מפורשת מדוע סירב רבי בנימין להעניק הסכמה לספרו של תלמידו חז”ס, אבל אולי ניתן למצוא רמז לכך בסיפור הבא. בספר ‘האיש על החומה’ הובא סיפור אודות בנו של רבי בנימין דיסקין, הגאון רבי יהושע ליב, שאירע כביכול עם חז”ס, כאשר הגיע חז”ס לקבל את הסכמתו של מהרי”ל דיסקין לספרו ‘יסודי העיבור’:
הסופר חיים זליג סלונימסקי, שנמנה על חוגי המשכילים חיבר ספר ‘יסודי העיבור’ על חכמת העיבור, טרח[44] ובא לשקלוב לקבל הסכמה מאת הגאון הצעיר אב”ד שקלוב, ששמע גאונותו וחריפותו הלך בכל גלילות רוסיה וליטא. משנודע לבחורים הצעירים, תלמידי ישיבתו של המרא דאתרא, על מטרת בואו של הסופר המשכיל, נתלבשו רוח קנאות[45], ובאו אל רבם, ואמרו: שאם אמנם יקבל המשכיל סלונימסקי הסכמה מהגאון, זה יגרום לכך, שהרבה צעירים ילמדו היתר מכך, יסגרו את הגמרות ויפנו ללימודי ההשכלה, נתן בהם רבם מבט סלחני ופטרם בשתיקה.

חיים זליג סלונימסקי, שהגיע לשקלוב ביום חמישי אחר הצהרים, השאיר את ספרו אצל המרא דאתרא, על מנת שיעיין בו עד למחר בבוקר. ביום ששי בבוקר כשבא סלונימסקי לרבי יהושע ליב, הכניסו לחדר הבד”צ וסגר אחריו את הדלת, כשהתלמידים ממתינים בחוץ מתוך סקרנות, לראות איך יפול דבר. משראה סלונימסקי שהרב מכניסו ללשכת הבד”ץ נצנץ מעיניו ברק של סיפור על היחס המיוחד אליו מצד הגאון, וכבר נדמה לו שאכן השיג את מבוקשו.
נטל רבי יהושע ליב את העלים של הספר, דפדף בהם, והעמיד את המחבר על שמונה עשרה טעויות ואי-דיוקים שמצא בספר. סלונימסקי שנחשב לאחד מגדולי הידענים בחכמת התכונה, לא איבד עשתונותיו: עיין בהשגותיו של הרב – על ששה מהן הודה ששגה, על חלק הסביר את עצמו, ועל היתר הצטדק שהעתיק ממחברים אחרים מבלי לבדוק אמיתותן, והם ששגו והטעוהו כנראה. ‘מחבר שאינו בודק וחוקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים, אינו ראוי להסכמה'[46] פטרו רבי יהושע ליב לשלום.[47]
אגדה זו מעוררת שתי שאלות:
1. הַמְסַפֵר הנ”ל כנראה חשב שחז”ס לא הכיר את רבי יהושע ליב באופן אישי, אחרת אין מהראוי להזכיר כאן “ששמע גאונותו וחריפותו [של מהרי”ל] הלך בכל גלילות רוסיה וליטא”. כלומר, מזה שמשכיל אחד מסוף העולם בא לדרוש הסכמתו יש להוכיח ששמו של מהרי”ל היה הולך מסוף העולם ועד סופו. לאור הידוע לנו חז”ס הכיר את מהרי”ל מהתקופה שלמדו בצוותא אצל הגאון רבי בנימין דיסקין, וממילא אין סגנון הפלגה זה מתאים לתוכנו של הסיפור. כמו כן לא ברורה ההתפלאות מ”היחס המיוחד אליו מצד הגאון”, מאחר שהכירו מאז ששקד על דלתי אביו כתלמיד מבוגר יותר מבן רבו הצעיר ממנו. עוד זאת, הרי הספר ‘יסודי העיבור’ נדפס בערך בשנת 1865, ואז כבר היה רבי יהושע ליב קרוב לגיל 50, ולא היה צעיר כלל. רבי יהושע ליב עלה על כס הרבנות של שקלוב לא לפני לשנת 1861 בהיותו בן 44. ובאותם הימים לא היה רב בגיל זה נחשב כצעיר.
2. בספר ‘יסודי העיבור’ לא מופיעה שום הסכמה, לא ממהרי”ל דיסקין ולא משום רב אחר. אילו אכן הלך חז”ס למרחקים לדרוש הסכמה מרבי יהושע ליב, רק שהלה לא רצה להעניק לו הסכמה מפני שחז”ס ‘לא בדק וחקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים’, לא מסתבר כלל שחז”ס לא ימשיך בדרכו חזרה ויחפש גאון אחר ‘ששמע גאונותו וחריפותו הולך בכל גלילות רוסיה וליטא’ שאינו מקפיד כל כך על שהעתיק ממחברים אחרים וכו’.
לכן מסתבר יותר, שעל ספר ‘יסודי העיבור’ לא חיפש חז”ס הסכמות מעולם. והטעם פשוט, הסיבה היחידה שחז”ס דרש הסכמות על ספרו ‘מוסדי חכמה’, היתה משום שבאותם הימים היה בלתי אפשרי להוציא ספר בלי הסכמות כמו שהסביר נחום סוקולוב. אבל בתקופה המאוחרת שבה הדפיס חז”ס את ‘יסודי העיבור’, כבר השתנה המצב ולכן לא דרש הסכמה מאף אחד.
לאור האמור ניתן לשער, אם יש איזה שמץ של אמת בסיפור הנ”ל, שהסיפור כפי שסופר או דומה לו, לא ארע עם מהרי”ל דיסקין, אלא עם אביו הגאון רבי בנימין דיסקין, ולא עם הספר ‘יסודי העיבור’, אלא עם הספר ‘מוסדי חכמה’. סימוכין להשערה זו ניתן לראות מכך שחז”ס הראה את ספרו ‘מוסדי חכמה’ לרבו הגאון רבי בנימין, ורבו גם הבטיח לקנות עותק מיד לאחר צאתו מן הדפוס, ואם כן הוא, ניתן לתהות מדוע למרות שקיבל הסכמה מארבע רבנים על הספר, מרבו שלו לא קיבל הסכמה. סביר להניח שחז”ס ודאי ביקש הסמכה, אלא שרבו לא רצה להעניק לו מאיזו סיבה[48]. אמנם גם אם נקבל השערה זו אין בה כדי לגרוע מהעובדה שרבי בנימין הסכים לקנות עותק מהספר לאחר צאתו מבית הדפוס.
נוסח אחר לסיפור הנ”ל שכביכול קרה עם חז”ס ומהרי”ל דיסקין, ראיתי במאמרו של הבקי הנפלא ר’ אליעזר בראדט שליט”א בשם ר’ יהושע זיססענוויין[49]:

כמו ששמעתי מפה קדוש מהרי”ל דיסקין איך שהחכם סלאנימסקי היה נושא פניו עבור חכמתו שהיה מכירו שהוא מחכמי התכונה. וכן היה המעשה פעם אחת כשהיה בווארשא ע”ד בריאותו בא אצלו החכם הנ”ל והיה ספרו בידו ובקש ממנו לעיין ולהסכים עמו להוציאו לאור. אז השיב לו אדמו”ר מהרי”ל דיסקין זצ”ל: להשיבך איני יודע בחכמה הזאת אין ביכולתי, כי לאחר העיון אדע ככל חכמי התכונה, אבל להסכים על ספרך אין ביכולתי עד שתתן לי אותו לבית, ובתנאי אם לא נמצא שם דברים המתנגדים המדברים נגד חז”ל אז ודאי אסכים על האמת, אבל אם אמצא שם דברים שמדברים נגד כבוד חז”ל או סותרים דבריהם אז יהיה לי רשות לשורפו. וכששמע החכם סלונימסקי לקח את הספר ועזב את ביתו והלך.[50]

ואף שהסיפור שהובא ב’איש על החומה’ אינו דומה לסיפור זה שהובא ע”י יהושע זיססענוויין, משניהם ניתן ללמוד שאכן חז”ס ביקש הסכמה ממהרי”ל. אך כבר הערנו שיותר מסתבר שגם אם שורשי הסיפורים נכונים, הם אירעו עם אביו של מהרי”ל דיסקין ולא עם המהרי”ל עצמו.
פרק ד
כוכבא דשביט – תולדות השמים – השכלתו של רבי בנימין דיסקין
לאחר חיבור ספרו הראשון, מוסדי חכמה, המשיך חז”ס לחבר עוד הרבה ספרים. בשנת תקצ”ה (1835) הדפיס בווילנא ספר קטן בשם ‘כוכבא דשביט‘ שבו ביאר את ענין השביט של האלי [Halley’s Comet], – שהופיע בשמים בשנה ההיא והקהל הרבה לדבר בו – בצירוף קצת ידיעות אסטרונומיות. ספר זה זכה למהדורה שנייה שנדפסה בוורשה בשנת תרי”ז.
היתה לחז”ס כוונה מיוחדת בחיבור ספר זה. והיא לעקור מבני עמו את האמונות הטפלות שתלו בביאת השביט. המון העם היו מלאים אימה ופחד שהשביט יבא ויחריב את העולם. ולמטרה זו ביאר חז”ס בפרטות את טבע כוכב השביט של האלי, זמן מהלכו והיראותו, כדי שיחזו מראש שאמת דיברו נביאי המדע ושהשביט הוא דבר טבעי ולא תופעה על-טבעית. ספר כזה שמבואר בו מראש, בשפה העברית, את מהלך השביט על פי המצאת המדעים, השריש את האמונה במדעים בקרב בני עמו של חז”ס.
וכך מתאר ר’ שמואל יוסף פין[51] את הנסיבות לכתיבת הספר ‘כוכבא דשביט’:

בשנת תקצ”ה הודיעו במכתבי העתים כי עתיד כוכב שביט (comet) להראות ברקיע בשנה ההיא, ופחד גדול נפל על המון העם באמרם כי בבואו יחריב את כל הארץ ויבוא קץ לכל בשר, אז רוח חכמה לבשה את הרחז”ס ויחבר ספר “כוכבא דשביט”, בו הציע שיטת התכונה החדשה ותהלוכת כוכבי הלכת במסלוליהם, החוקים החדשים בחכמת התכונה אשר המציאו החכמים הגדולי נעווטאן (Newton) וקעפלער (Kepler) ובאר את טבע כוכבי השביט בכלל שאין כל רעה במגורם ושאין כל צרה בהליכותם וטבע כוכב השביט ההוא אשר חכו בואו אז הידוע בשם הקאמעט של האללי בפרט, זמן מהלכות והראותו, מבואר ומוגבל בלוח המצורף לזה.[52]

בספרו הזה התפרסם חז”ס, ושמו הטוב הלך למרחוק עד כדי כך שגדולי חכמי משכילי גליציה הריצו אליו מכתבים מלאים שבח על אשר פעל למען הפצת השכלה בקרב עמו. בספרו הבא, תולדות השמים, הדפיס חז”ס, מכתב קצר שקיבל מרבי נחמן קרוכמל[53], ומכתב ארוך שקיבל מרבי שלמה יהודה רפפורט[54]. מכתבו של שי”ר השתרע על פני 18 עמודים של ספרו תולדות שמים.
חז”ס התפרסם במיוחד ע”י ספרו השלישי, ‘תולדות השמים’, שיצא לאור בשנת תקצ”ח (1838), בו הוא כתב מחקר יסודי על אופן חישוב הלוח העברי.
שמואל יוסף פין מבאר:
בספרו זה פנה לו הרב רחז”ס לבאר חשבון המולדות והתקופות המקובל בישראל, שכבר העירו עליו חכמי עמנו בדור העבר שאיננו מסכים עם המציאות הסכמה מדויקת – ועלה על דעתם לשער כי הקדמונים מייסדי החשבון לא דקדקו יפה בחשבונותיהם, ובא הרחז”ס והראה לדעת שסיבת השינוי הזה, שכבר הרגיש בו הרמב”ם בימיו, איננה תלויה במצוי חשבונם של הקדמונים כי אם בטבע מהלך הירח במסלולו שהלך ונעתק מזמן שני אלפים שנה. וסמך בסברתו זאת על חשבונותיו של התוכן המפואר לאפלאם.

ומצד עיונו זה התעורר הרחז”ס לעמוד על שתי שאלות גדולות ביסוד חשבון העבור המקובל אצלנו:
א) מי היו מייסדיו ובאיזה זמן, והודיע סברתו שנוסד החשבון הזה בזמן מאוחר הרבה מאשר יחסוהו לו קדמוני המחברים.
ב) החשבון המקובל אצלנו המיוחס לרב אדא בר אהבה [תקופת רב אדא] מיוסד לא על קבלה מסורה בידו מדורות הקדמונים, שהיתה שמורה ביד החכמים בסוד, כי אם על השקפות ובחינות מחשבונות מהלך הכוכבים בזמן מן הזמנים, שלפי חשבונו של הרחז”ס נעשו ונבחנו בזמן מאוחר הרבה בערך המאה התשיעית לספה”נ, במאה השביעית לאלף החמישי[55].
כמובן שבהנחה זו, נתן חז”ס לחכמי הדור מקום לענות בו, ועורר עליו את כעסם של הרבנים, וגם המשכיל התלמודי ר’ צבי הירש פינעלעס[56] התעורר לערער על דבריו של חז”ס, ופרצה מחלוקת גדולה בין החכמים שנמשכה כשלשים שנה, משנת ת”ר (1840) עד תרל”א (1871) על מערכות מכתבי העת לבני ישראל ובלשונות העמים. ומסיים שי”פ ש”במלחמת חכמה זו הפליאו שניהם להראות חכם הגדול בחכמה זו, והפיצו אור על הרבה מאמרים לחז”ל במקצוע זה שהיו סתומים.”
ראוי להעיר, שלמרות שבספר הזה פקפק חז”ס בדבר שהיה מקובל מדור דור, מכל מקום לא השפיעה פרשה זו כל כך על הורדת כבודו במחנה השמרנים, כמו שקרה לו בפרשת חנוכה. לדעתי, יש לתופעה זו שתי סיבות פשוטות: סיבה ראשונה היא, שתקופת רב אדא לא הוזכרה במפורש בשום מקום בש”ס, ונמצא שחז”ס לא פקפק בזה על אמיתת התלמוד אלא רק על דברי הראשונים, ואילו בפולמוס אודות הנס של פך השמן התקיף חז”ס את האגדה שהוזכרה בתלמוד. הסיבה השנייה היא, שהסיפור אודות הנס של פך השמן שגור הוא בפי הכל, נשים קטנים ועמי הארץ, ומי שיכחישו ממילא יהיה מופרך אצלם לגמרי, ואילו ‘תקופת רב אדא’ הוא ענין הרבה יותר אזוטרי, ואין ההמון מתפעל כל כך אם מישהו יבוא ויכחיש את המקובל.
גם בין החותמים על הספר ‘תולדות השמים’, מופיע שֵׁם רבו “הגאב”ד מו”ה בנימין מהוראדנא. ויש לציין שבנוסף לרבו מופיעים עוד שמות מפורסמים, בין מגדולי התורה ובין מגדולי המשכילים, והם: “הגאב”ד ר’ שלמה איגר מקאליש[57]”, בנו הגדול של הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל, “הגאב”ד מו’ אליקים געציל מביאליסטאק[58]”, “ר’ מתתי’ בר”ש שטראסון[59]”, בנו של הרש”ש, “ר’ יצחק בער לעווינזאהן מקרעמניץ”, ריב”ל, “ר’ נחמן קראחמאל”, הידוע בר”ת רנ”ק, “הגאב”ד מו’ שלמה ליב ראפפורט”, חתנו של בעל ‘קצות החושן’ והידוע בר”ת שמו שי”ר.
ספר זה יצא לאור עם תיקונים שלשים שנה מאוחר יותר בשם ‘יסודי העיבור’.
כבר ראינו למעלה שרבו של חז”ס, הגאון רבי בנימין דיסקין, היה בקי גדול בחכמת התקופות ומזלות. וסביר להניח שהוא שימש מקור להשראה לתלמידו חז”ס, שגם הוא הצטיין במיוחד בתחום הזה.[60] מה שמרשים ביותר הוא, ששני הספרים הראשונים[61] שהוציא חז”ס לאור, ‘מוסדי חכמה’ על אלגברה, ו’תולדות השמים’ על עניני התקופות, התעסקו בדיוק באותם שני הנושאים שהצטיין בהם רבו של חז”ס, הגאון רבי בנימין דיסקין זצ”ל. את בקיאותו של רב”ד בעניני התקופות כבר ראינו למעלה בהקדמה לפירוש מהרז”ו על פרקי דרבי אליעזר, אבל את ההקשר הזה בין הנושאים שעסק בהם חז”ס לבין השכלת רבו הגרב”ד, מצאתי מוזכר במפורש במסמך אחד שבספרייה הלאומית. יש שם מכתב שכתב נין של רבי בנימין, שנשא את שמו של אבי סבו, והוא רבי בנימין דיסקין מדווינסק[62] בן הגאון רבי יצחק ירוחם[63] בן הגאון מהרי”ל דיסקין. המכתב נשלח ממנו לר’ שמואל יוסף פין הנ”ל, ומכיל קווים ביוגרפיים חשובים אודות רבי בנימין דיסקין הראשון. והיות שכפי מיטב ידיעתי, מכתב יקר ערך זה לא ראה אור עדיין, אעתיק כל המכתב כאן, ואחריו אציג את הכתב יד:
דינאבערג יום ה’ י”א תשרי שנת תרמ”ח

כבוד הרב החכם המפורסם, פאר עמו
כש”ת מו”ה ר’ שמואל יוסף פין נרו יאיר ויופיע!
אחדשה”ט, הנה אודיע לכבודו הרם כי את כל ספריו קראתי בשמחת לב, וביותר את ספרו האחרון כנסת ישראל[64], אשר זה הֵחֵל לצאת לאור עולם, כי ספרו זה המכיל בקרבו את תולדות חכמי עמנו מימי הגאונים ועד עתה הוא אוצר יקר בספרות ישראל.
ומאשר כי בספרו זה באות ב’ יבוא גם זכרון אַבִי אָבִי זקני הוא הרב הגאון הגדול מופת הדור מו”ה ר’ בנימין דיסקין זצ”ל ראב”ד בהוראדנא[65], לכן הנני להודיע לכבודו הרם את קיצור תולדות ימי חייו ואת מספר הכת”י אשר השאיר אחריו למען יחקק זאת לדור אחרון.
הרב הגאון ר’ בנימין דיסקין ז”ל הנ”ל, הנודע בשמו “ר’ בנימין ראב”ד מהוראדנא”, הי’ בראשונה ראב”ד בהוראדנא, – מפני החרם שהי’ שם, לא הי’ יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא[66], – ואח”כ הי’ רב בעיר לאמזא, ונאסף בשנת מ”ו שנה לימי חייו, והרביץ תורה רבה בישראל, ומגדולי תלמידיו היו: הרב הגאון ר’ יצחק אלחנן שליט”א רב דעיר קאוונא, והרב הגאון ר’ שמואל אביגדור ז”ל רב דעיר קארלין[67], בעל המחבר תוספאה, ועוד הרבה גאוני וגדולי הדור ההוא; והניח אחריו[68] שני כתבי-יד על מסכתא “יבמות” ועל מסכתא “גיטין”, בחריפות ובקיאות רבה מאד, כדרך הַהַפלָאָה על כתובות וקדושין, מראשית שתי המסכתות האלה עד סופן, על סדר הדפין, והן עתה בידינו, ונקוה בע”ה להדפיסן, גם התחיל לחבר “פירוש” על הירושלמי, בדרך נעלה מאד, ולא הספיקו לגמרו, כי נאסף במהרה בעו”ה אל עמיו, וכמו כן לא הספיק לגמור ספר על חשן משפט[69], ומלבד זאת השיב שו”ת הרבה ל…[70] וגאוני דורו, וברצוננו בקרוב אי”ה להדפיס קול קורא במה”ע אל החכמים אשר בידיהם נמצאו שו”ת א”ז הגאון ר’ בנימין ז”ל הנ”ל שישיבון לידינו, למען נוכל להדפיסן.[71] גם מלבד גדולתו בתורה, הי’ חכם גדול בחכמת החשבון הנשגבה (אלגעברא), ובדעת הילוך הכוכבים ומשפטן (אסטראנאמיע), כאשר יעיד ע”ז הרב החכם רח”ז סלאנימסקי נ”י, ורק בענוותו הרבה הסתיר את שמו. כי בספר אשר הדפיס אחד מתושבי הוראדנא על ספר “פרקי ר’ אליעזר הגדול”[72] נמצא שם פירוש על פרק ל”ט, – המכיל בקרבו ידיעות רבות מחכמת האסטראנאמיע, – ונזכר שם כי זה הפירוש על זה הפרק עשה חכם אחד לבקשת המחבר, והחכם אחד ההוא – הוא א”ז הגאון ר’ בנימין ז”ל הנ”ל, אשר מרוב ענוותו לא חפץ שידעו את שמו[73].
זאת היא קיצור מתולדות ימי חייו של א”ז הגאון הגדול מופת הדור מו”ה ר’ בנימין ז”ל ראב”ד דהוראדנא, אשר מצאתי נכון להודיע לכבודו הרם נ”י.
גם בטוב כבודו הרם נ”י בהגיעו בספרו לאות “יו”ד”, לפנותו אלינו על פי האדרעססע הכתובה בעבר השלישי, ונודיע לו את תולדות יתר הגאונים הגדולים שהיו ושנמצאו עתה ..[74] במשפחתנו, והי’ ספרו שלם, ויקבל תודה ע”ז מדור אחרון.

ובזה הנני מכבדו כערכו הרם והנעלה.

בנימין בהרב הגאון והחכם המפורסם מו”ה ר’ יצחק ירוחם נ”י דיסקין[75], בנו של הגאון מאור הגולה מו”ה ר’ יהושע יהודה ליב דיסקין שליט”א, הדר בירושלים ת”ו

רואים אנו מכאן קשר ישיר בין השכלתו של רבי בנימין דיסקין לבין השכלת תלמידו חז”ס. וסביר מאד להניח שהרב השפיע בזה על התלמיד, אלא שהתלמיד צעד כמה צעדים קדימה ועשה מעשים שרבו לא שיערם. ועתה נראה אם יש איזה קשר כלל בין חז”ס לבין בנו של רבו, מהרי”ל דיסקין, ובתוך כך נעמוד על כמה פרטים חשובים בהשקפת החיים של מהרי”ל דיסקין בעודו בארץ העמים, כלומר, בחוצה לארץ, טרם עלותו לירושלים.

[1] בינתיים אעתיק רק מתוך הספר ‘אוצר ישראל’ (ערך סלונימסקי):

בשנת 1862 התחיל חז”ס להו”ל בווארשא מכ”ע השבועי ‘הצפירה’, אשר תעודתו היתה ללמד לבני ישראל מחקרי חכמה ובפרט חכמות התכונה והטבע. אך פתאום הפסיק הוצאות העיתון כי נקרא [חז”ס] מאת הממשלה לעמוד בראש בית מדרש לרבנים שנוסד בזיטאמיר, וגם נמנה להיות מבקר [צנזור] ספרי ישראל. ועמד במשמרתו זאת י”א שנה (1862-1873) עד אשר נסגרו דלתות בתי המדרשים לרבנים ברוסיא. וכאשר התפטר ממשמרתו רצה להו”ל את הצפירה מחדש אך לא השיג רישיון הממשלה והוכרח להדפיסו בברלין (1874), ובהשיגו הרישיון שב לווארשא להוציאו משם (1875), מאמרים בעניני חכמה שכתב בהצפירה הם נכבדים מאד, והודיע לעתים את כל ההמצאות החדשות בכל המקצועות המדעים בזמנו, גם כתב מאמרים בשאלות הזמן בדברים הנוגעים למעמד החינוך וההשכלה. ובכל אלה לא התנפל על הרבנים ולא בזה אותם כדרך שעשה בעל ‘המליץ’, ולכן היו קוראי הצפירה מכל המפלגות וגם החסידים היו בין חותמי העתק הזה. בשנת 1886 כאשר כבדה עליו מלאכת הערוכה מחמת שֵֹיבָתו, השתתף עמו נחום סאקאלאוו בעבודתו זאת. מכתב עת הצפירה, בעת שהעריכו חז”ס, היה העיתון היותר נכבד ומצוין בלשון עברית, ואין דומה לו בערכו גם עתה בספרות העיתונות העברית.

[2] חז”ס היה הראשון שעורר את השאלה אודות קו התאריך ובעזהי”ת נחזור לזה בקרוב.
[3] גם בזה אעתיק רק מ’אוצר ישראל’ (ערך סלונימסקי):

עוד בשנת 1842 המציא חז”ס כלי מכונת החשבון לחשוב על ידו חשבונות שונים, והביאו לפטרבורג לפני חכמי האקדמיה בשנת 1844, וזכה בפרס הקצוב לממציאי חדשות בחכמות מעיזבון השר דעמידיעוו בסך 2500 רו”כ, ומאמרו בדבר הזה נדפס בז’ורנל היו”ל ע”י האקדמיה בשנת 1845, וע”פ הצעת שר ההשכלה אוואראוו נתכבד בתואר “אזרח נכבד”. את כלי החשבון והזכות [הפטנט] לעשותו מכר חז”ס באנגליה במחיר ארבע מאות ל”ש. בשנת 1853 המציא תחבולה כימיית לעשות צפוי לבן [enamel] על כלי ברזל לבשול, ואף כי השיג זכות מיוחד ע”ז מהממשלה הרשו להם בעלי המלאכה להשיג גבולו, בהיות ההמצאה פשוטה מאד לעשות, ושם הממציא הראשון נשכח. בשנת 1854 המציא יסוד חדש למכונת הקיטור באופן אשר הקיטור עצמו יוליד תנועה סיבובית במכונה, כמו שמבאר במאמרו “תנועת דסיבוב ע”י כוח הקיטור” (הצפירה שנת 1877 גליון 49, 50), והיא המצאה הנדסה חריפה, וזכות ההמצאה מכר להאדון בארסיג בברלין, בשנת 1856 המציא לשלוח ארבעה מודעות בבת אחת על חוט הטלגרף ע”י סגולת כח אלקטרי-כעמיי, שהיה ליסוד להמצאת טומסון (לורד קעלווין) בשנת 1858.

[4] נחום סוקולוב (1859-1936) היה סופר, משורר, ומנהיג ציוני שמילא מקומו של חז”ס בעריכת העיתון ‘הצפירה’.
[5] הצפירה, מאי 19, 1904 עמ’ 9.
[6] לפי יעקב מארק (מחיצתם של גדולי הדור – ערך רבי יצחק אלחנן עמ’ 107), למד חז”ס אצל רבי בנימין דיסקין רק במשך זמן קצר.
[7] הרב חיים קרלינסקי (הראשון לשושלת בריסק, עמ’ 429 הערה 667) מוסר שהסיבה שלא נקרא בתואר ‘רב’ או ‘אב”ד’, הוא “מפני מעשה שהיה, בוטל בגרודנה התואר ‘אב”ד'”, וכן כתב נין רבי בנימין במכתבו לרש”י פין שהובא בהמשך דברינו, “הרב הגאון ר’ בנימין דיסקין ז”ל הנ”ל, הנודע בשמו “ר’ בנימין ראב”ד מהוראדנא”, הי’ בראשונה ראב”ד בהוראדנא, – מפני החרם שהי’ שם, לא הי’ יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא”. ואולי ידוע לאחד מקוראי הבלוג יותר פרטים אודות החרם הזה.
ראוי לשים לב שבעמוד השער של הספר ‘לבני בנימין’ (ווארשא 1869) מבנו של רבי בנימין, הרב אברהם שמואל דיסקין מוואלקאוויסק, כתוב, “ממני הצעיר אברהם שמואל אב”ד ור”מ בק”ק וואלקאוויסק בהגאון מה’ בנימין זצוקללה”ה אבדק”ק הוראדנא מנוחתו כבוד בק”ק לאמזא יע”א”. וכן כתב רבי אברהם שמואל בהקדמתו שאביו רבי בנימין היה “האב”ד דק”ק הוראדנא ולאמזא ושם מנ”כ”. ואולי לא דק בלשונו.
[8] הצפירה, מרץ 11, 1979. ראה תמונה למטה.
[9] הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (1817-1898) היה אחד מגדולי הדור ובהמשך המאמר הובאו כמה פרטים חשובים אודותיו.
[10] וואלקאוויסקער יזכור בוך – ניו-יארק 1949.
[11] ראוי לציין שבעיתון הפלס (שנה ב – יום ו’ עש”ק י”ב אדר ב’ תרמ”ט [1889]) יש תשובה מהג”ר יצחק אלחנן לחז”ס אודות אכילת קטניות בפסח, והוא מתארו בלשון “ידידי הרב החכם וכו’ מו”ה חיים זעליג סלאנימסקי נ”י המו”ל מ”ע הצפירה. בכל המכתב מתייחס הגאון רבי יצחק אלחנן אל חז”ס ביחס של כבוד למרות שחז”ס רצה להתיר מנהג ותיקין כאיסור אכילת קטניות בפסח. התשובה נדפסה שוב ב’תשובות רבנו יצחק אלחנן’ (סימן כב).
[12] הרב ברוך מרדכי ליבשיץ (1809-1885) נתמנה אח”ז להיות האב”ד של וולקוביסק ואחר כך מילא מקומו של עמיתו הגרי”א ספקטור בנובהרדוק, ושימש שם עד שנת 1883, שאז נתמנה במקומו בעל ערוך השולחן. הוא חיבר שו”ת ברית יעקב ב”כ.
[13] ראה עמוד אש (עמ’ יא) שרבי יהושע ליב היה רגיל לספר, כי בילדותו היה מתחקה אחר אורח חייו הקדושים של אביו רבי בנימין, והבחין כמה פעמים כיצד הזדמנה שאלה בתבשילו של אבא, ולאחר שהכשירה, יעץ לרבנית, להאכיל התבשיל לילדים, ואילו הוא, האבא, פרש ממאכל זה.
[14] למרות שיש בידינו רק שרידים מחידו”ת שהרבה מהם נאספו ונדפסו בסדרת ‘אהלים’ המוקדש לתורת מהרי”ל דיסקין בהוצאת מדרש רבי רפאל ע”ש הר”ר קצנלנבויגן, מן המעט נלמד אל הכלל, שהיה גאון מובהק במלוא מובן המילה, וכן יעידו על זה בניו ותלמידיו.
[15] ראה עמוד אש (עמ’ יב) בשם “הרב הגאון אברהם חיים נאה מפי רבינו הגה”צ מרן יוסף חיים זוננפלד זיע”א”, שכאשר פרצה שריפה בכפר הסמוך לעיר וולקוביסקי, והביאו לפניו גווילים החרוכים מספר תורה, אשר הוצלו מקצתם מתוך הלפידים, כאשר ראה אותם רבי בנימינ’קה, מיד צנח ארצה תוך התעלפות קשה ואבדן הכרה.
[16] בספר זיכרון לקהילת לומזה (עמ’ 104) מתאר יום טוב לוינסקי את הרב בנימין כ”בעל צורה אצילית ולבש תמיד בגדים נקיים ויפים”. כמו כן ב”אוצר הרבנים” (בני ברק 1975; ערך 3683) נזכר רבי בנימין דיסקין כ”רב גאון אדיר וחכם מצויין, ‘הדור בלבושו’…”. וראה להלן שגם בנו רבי נח יצחק היה מכונה ‘הדור בלבושו’.
[17] במחיצתם של גדולי הדור שם.
[18] ראה מש”כ אודותיו פרופוסר מלך שפירא כאן וכאן.
[19] הרב חיים הלר (1879-1960) היה תלמיד חכם גדול וגם חוקר.
[20] בדרך כלל ההדגשות בציטוטים שלי.
[21] הרב גלובסקי לא גילה לאיזה אח התכוון רבי חיים הליר ולא יכולתי לברר איזה מהם היה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן. אבל מצאתי כמה פרטים מעניינים אודות כל האחים הקשורים לנושא שלנו, והצגתי אותם בנספח ב’ למאמר זה.
[22] הרב חיים דויד-זאהן (1760-1854) היה גדול בתורה, וגם ידע שפות ובעל השכלה רחבה, והיה לו היכרות עם אנשי השלטון. נבחר כרבה של וורשה בהיותו בן שמונים. בהספד שנשא עליו המגיד של וורשה, הרב בנימין דוד רבינוביץ כתוב: “רוב ימיו עברו בתורה וגדולה, עושר וכבוד, ובניו רבנים, תורה ונביאים וכתובים עם מפרשיהם הראשיים ועל דגלם חכמת הדקדוק המסורת והטעמים היו ערוכים על שפתיו ולא היה לו שום ספר שלא הגיה בעצמו בכתב ידו ממש. משניות עם התוספות יו”ט היה בקיא בעל פה… היה בקיא בכל ספרי שו”ת… וכן עיין בספרי הזוהר והגדה וספרי קבלה. בענין הלכה למעשה היתה לו קבלה מאת רבו הגאון בעל “חוות דעת” מליסא…” (תולדות מהרא”ל צינץ עמ’ 190)
אך, לעת עתה לא מצאתי שום קשר משפחתי בין משפחת דיסקין ולמשפחת דויד-זאהן.
[23] דו יובלין עמ’ מב.
[24] רבי זאב וואָלף איינהאָרן (נפטר בווילנה בשנת 1862) מעיר גרודנה [הורודנה], חיבר פירוש מהרז”ו למדרש רבה וספר מדרש תנאים על המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. לא כיהן ברבנות ובסוף ימיו עבר לגור בווילנה.
[25] דרכי יוסף חלק שני דרוש העשרים אות יא.
[26] הצפירה, מרץ 11 1979.
[27] רבי מנחם מנדל שניאורסון (1879-1866), הנודע על שם ספרו ‘צמח צדק’, היה האדמו”ר השלישי בשושלת אדמור”י חסידות חב”ד.
[28] הפלס שנה ב עמ’ 179. וראה גם בעמוד אש עמ’ י.
[29] עמוד אש עמ’ ז בשם רבי יוסף לוי חגיז.
מעניין שבספר בספר אזנים לתורה מְסַפֵּר הרב זלמן סורוצקין זצ”ל סיפור מאד דומה להנ”ל:

שמעתי מפי ידידי הגאון הג’ ר”ז סולוביציק, הגאב”ד דבריסק (שליט”א) [זצ”ל], ששמע מפי אביו רבן של ישראל הגר”ח זצ”ל שהיה מספר מפי איש נאמן, שבשעת מלחמת נפוליון באירופה המזרחית, עשו לכבודו משתה בחצר אחד האצילים, אשר בפלך קובנה, והזמינו אל המשתה את כהני הדתות, פרט לשל הדת היהודית, בשעת הנאומים לכבוד “הגבור המנצח”, שאל נפוליון, מדוע אין כאן בא-כח הדת הישראלית? – אדון הבית הבטיח למלאות את החסרון לסעודת הערב. תיכף שלחו להביא אל המשתה את הרב הזקן של העירה הסמוכה. כאשר נודע להרב, למה הוא מתבקש, חרד מאד, כי לא הסכין לעמוד וכ”ש לדבר לפני מלך…

מעניין מאד שלמרות ששני הסיפורים מתחילים כמעט בסגנון אחד, בעוד שבספר עמוד אש מזהה את הרב, כרבי בנימין דיסקין, באזנים לתורה לא מזהה את הרב כלל, רק מתארו כרב זקן, דבר שלא זכה בו רבי בנימין מאחר ונפטר בגיל צעיר. עוד הבדל משמעותי יש בין שני הסיפורים, בתוכן הדרשות, שהרי הדרשה שבספר עמוד האש אינה דומה כלל לדרשה שבאזנים לתורה. ולעניינינו ראוי לעמוד על עוד הבדל, שבספר עמוד אש נמסר שנבחר רבי בנימין לבוא לנאום לפני נפוליון, ואילו בספר אזנים לתורה תפסו הרב של העירה הסמוכה ולא בחרו בו במיוחד, ואדרבה סגנון הסיפור מורה שאותו רב אנונימי לא היה מוכשר בטבעו לכך.
אך בספר אבי הישיבות (עמ’ 387) מעתיק הרב דוב אליאך הסיפור הנ”ל שהובא באזנים לתורה בשם ‘כתבי תלמידים מבריסק’. ומוסיף (עמ’ 388 הערה 5) בשם בנו של הגרי”ז, הג”ר משולם דוד הלוי סולוביציק שליט”א, ששמע מפי יהודי קשיש בשם ר’ משה גבירצמן מבאי בית הג”ר יהושע לייב דיסקין, כי הרב המדובר היה אביו של רבי יהושע לייב, הג”ר בנימין דיסקין.
[30] שמואל יוסף פין (כנסת ישראל; ווארשא 1886, ערך ‘חיים זעליג סלאנימסקי’) מספר ש”הרחז”ס שקד על הספרים ההם בשקידה נפלאה בהחבא במועדי לילה כי ירא לנפשו מרב עם.”
[31] הספר נדפס בדפוס “ווילנא והוראדנא” ע”י המדפיסים ר’ מנחם מן ב”ר ברוך ז”ל, ור’ שמחה זימל ב”ר מנחם נחום, ועל השער חתם חז”ס את שמו “חיים זעליג בן יעקב”.
[32] אוצר ישראל ערך ‘סלונימסקי’.
[33] ראה למטה שנחום סוקולוב אמר שהיה מוכרח לזה ע”פ חוק הממשלה. וכן יוצא מדברי דוב אליאך שהבאנו שם.
[34] רבי אברהם אבלי פאסוועלער (1762-1836) היה אחד מגאוני הדור. לאחרונה נלקטו מחידושיו ותשובותיו בספר ‘באר אברהם’ (מכון ירושלים, תשס”ג). אצל לומדי הלכה הוא מפורסם ביותר, על שם חקירתו בענין מי שטעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש, שהובאה ע”י החיי אדם (כלל כד סעיף י) ומשם ע”י המשנה ברורה (שער הציון סימן תקפב ס”ק ד).
[35] מעניין שמוסדות חכמה אינו הספר הראשון על אלגברה המעוטר בהסכמת רבי אבלי. כבר בשנת 1829 הסכים רבי אבלי על הספר ‘קנה חכמה’ הכולל “חמשה שערים בחכמת אלגעברא”. ראה כאן.
[36] לדעת ניסנבוים (cited by Itai Sneh, Hayim Zelig Slonimski and The Founding of Ha-Tsefirah – Thesis submitted to The Department of Jewish Studies, McGill University Montreal, 1991, p. 54 אני מודה להרב אליעזר בראדט על ההפניה, וכאן המקום להודות לו על שפשט לי יד עזרה בהכנת מאמר זה) העובדה שחז”ס דרש הסכמות, מעידה על רצונו להישאר מקובל בחוגי השמרנים. אולי אין זה סתירה לדברי סוקולוב שטען שהיה צורך רשמי לכך, משום שיתכן שמעולם לא נתכוון סוקולוב לומר שכן היה החוק דורש, רק שספר בלי הסכמה לא היה מתקבל על השמרנים. ומצאתי כעין דברים הללו במאמרו של שמעון ליב ציטרון אודות המשכיל ‘מרדכי אהרן גינצבורג’ (1795-1846) שהוציא ספר ‘גלות ארץ החדשה או מסע קאלומבוס’ לאור בשנת 1822, ושלח את הכתב-יד לאביו, שישב בווילנה, בבקשה כי יתקן את סגנונו, וכשימצא אותו מוכשר לדפוס, יאסוף בשבילו הסכמות מגדולי רבני-ווילנה. ובתוך הדברים מעיר ציטרון ש”באותו זמן היה כמעט בלתי-אפשר להדפיס ולהפיץ ברבים ספר-השכלה, שלא נתקבל עליו הכשר מאת איזה רב מפורסם“. משמע מזה שלא היה מצד חוק הממשלה, רק מציאות עובדתית שהספר לא היה מתקבל בלי הסכמה.
ממשיך ציטרון לְסַפֵּר, שאביו של מרדכי אהרן, היה חשוב בעיני רבני ווילנה של העת ההיא, והשתדל, והשתדלותו עלה בידו, לקבל הסכמה מאת הגאון ר’ אברהם אבלי פאסוואלי. ציטרון ממשיך להעתיק את ההסכמה, והואיל ואנו עסוקים בהסכמות רבי אבלי לספרי משכילים, ראוי להעתיקו משם לכאן [הדגשות במקור והוספתי פס במקום שרציתי להדגיש משהו]:

ה”ה הרבּני המשכּיל החכם הישיש הנכבּד מהו’ אשר סלאנטער בּיותר שהוא חכם עוד רצונו ללמד לבני יהודא קסת הסופר ולשון עירומים בּספר לספּור ספירות דברים אשר היו לעולמים אשר מלפנינו, אשר גם בּעולם השפל הזה הי’ נעלם וטמיר מאתּנו, כמה וכמה מדינות רחבות ומלאות אדם, וגם נתוודע שבּני אדם דרים נכח כּפּות רגלינו אשר הי’ נחשב לזר מאד בּעיני הקדמונים. מזה יבּיטו ויראו פּעולת ה’ אשר אין קץ ותכלית לנפלאותיו ולבּרואיו אשר בּשמים ממעל ובארץ מתחת, ולכן הקריב אל מזבּח הדפוס ההעתּקה הנעימה וההדורה הזאת אשר העתּיק בּנו הרבּני המליץ הגדול מוהר”ר מרדכי אהרן נ”י תּחת השגחת אביו הנ”ל. והנה אחרי אשר החכם הנ”ל הוא דובר צחות ודבש וחלב תחת לשונו למשוך בּקסת הסופר בּכתב אשורית לזאת יתאוו מטעמותיו, ולמען היות שכר לפעולתו העתיקו גם ללשון אשכּנזי הנהוג למען יתענגו בּו גם ההדיוטים והנשים. והנה אחרי שחכם הנ”ל טרח בּזה לכן נוצר תּאנה יאכל מפּריה וחתיכה דאסורא להשיג גבול החכם הנ”ל ולהדפּיסו לא בּלה”ק ולא בּלשון אשכּנזי הנ”ל מבּלעדי רישיון החכם מהו’ אשר הנ”ל, וליקום ההוא גברא העובר ע”ז בּארור בּו קללה וכנ”ל. והשומע לדברינו ישכּון שאַנן דשן ורענן עד בּיאת ינון.

מסיים ציטרון:

רק על –ידי הסכּמות רבּניות כאלה יכול המשכּיל – הסופר שבּאותה עת להגן על עצמו מפּני רדיפות מצד הקנאים ומהסגת גבול

[37] הצפירה, מאי 27, 1904.
[38] בתולדות הרב ירוחם אלט-שולר אבד”ק באדקי מאת ר’ יהודה ליב הכהן (פישמן) מימון מוזכר שהרב ירוחם היה אחד מגדולי חכמי ישראל. הרב מימון מדגיש שבנוסף לחכמת התורה היה גם חכם במדע. והביא סמוכים לכך מלשונו של הגאון הגדול ר’ יחיאל העליר מסובלק שהיה נושא ונותן אתו בהלכה בספרו שאלות ותשובות ‘עמודי אור’ והוא מתארו “רב רחימאי הרב המאור הגדול המפורסם החריף ובקי, סיני ועוקר הרים, אושר השלמים, כליל המדעים, איש חמודות כש”ת מ’ ירוחם נ”י אב”ד דק”ק באדקי [ראה עמודי אור סי’ יא]. עוד סמך לדבריו, הביא הרב מימון משער הספר ‘יגון לב’ (ווארשא תר”כ) ששם הוא מתואר כך “הרב הגאון החריף ובקי ומפורסם, כליל המדע והחכמה, גומל חסד עם כל כקש”ת מהו’ ירוחם ז”ל רב דק”ק באדקי. (‘אזכרה’ לנשמת הגאון הצדיק הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תרצ”ז, עמ’ נ)
[39] רבי ישעיהו באסאן (1673-1739) היה רב איטלקי ומשורר, רבן של פדובה ושל ריגיו, ורבו של רמח”ל.
[40] רמח”ל (1707-1746) היה מקובל גדול ומפורסם במיוחד על שם ספרו ‘מסילת ישרים’.
[41] שם כותב רבי ישעיהו באסאן “לפי שהכורה אחר כורה, מעמל נפשו עד היסוד יערה, על כן גדול יהיה בחוכמת המחקר, כבוד האחרון מן הראשון, כי יעמיק ירחיב ויעמוד על העיקר, לא כן תורת ה’ תמימה…”.
[42] מענין מאמר זה להעיר, שעל הספר ‘מורה דרך’ מאת מוהר”ר אהרן בן הרב חיים ממשפחת הגאון מו”ה שמואל אב”ד דק”ק ווילנא, שיצא לאור בהוראדנא שנת תקצ”ו, מופיעים הסכמותיהם של רבי אבלי ורבי אליקים געציל מאיר הנ”ל, וגם “הסכמת הרב הגאון המפורסם החריף ובקי בחדרי התורה, החכם השלם, מו”ה בנימין ראב”ד דקהלתנו”. נושא הספר הוא סדר מסעות של בני ישראל.
[43] רבי שמואל שטראשון (1794-1872) היה תלמיד חכם גדול מעיר ווילנה שמעולם לא שירת ברבנות. חיבר הגהות נפלאות על כל הש”ס ועוד ספרים.
[44] ראה כאן שמזיטאמיר, מקומו של חז”ס בעת הדפסת הספר ‘יסודי העיבור’, ועד שקלוב, מקומו של מהרי”ל, הוא מרחק של 515 ק”מ.
[45] העובדה שבני הישיבה היו קנאים, יש למצוא לה סמך, מדברי משכיל נלהב אחד שכתב ב’גנאי’ הישיבות אשר בעיר שקלאוו: “[עמ’ 163] הישיבות עומדות וקיימות במצבן מקדם קומתה ולא נשתנו מאומה… מי יערב בנפשו עוז לתת עצתו אמונה לאפרתי שקלאוו לשכור מורה לתלמידי הישיבות ללמדם שפת המדינה וחשבון… הן יתנו עליו בקולם ובשם אפיקורוס יכונוהו והיה לשמצה ולדראון לכל בשר בעירו… [עמ’ 164] איזה מהבחורים הרהיבו בנפשם עוז להסיר מעליהם הבגדים העתיקים בתארם הפולני לפנים וללבוש תחתם בגדי אירופא, ולא שתו לב אל הרושם אשר תעשה זאת בלב הקנאים גם לכל מנהג חיצוני ירושת קדמוניות. ובאמת לא הרהיב בחור מישראל פני חמש שנים ללבוש בשקלאוו מלבוש גוי, אז הכתירו המקנאים את ראשו בכובע נוצות והעמידו אותו הבן על שולחן הקהל לפני פתח בית הכנסת להיות לשמצה לעיני כל עובר, עד אשר יתודה על חטאתו וישבע לבלי ישוב עוד לכסלה…” (עיתון המליץ דצמבר 31, 1872)
[46] בהמשך דבריי פיקפקתי על אמיתת הסיפור, אבל עצם הביקורת על חז”ס, שרק העתיק מאחרים ולא ידע את הענינים באופן יסודי, יש דברים בגו. במאמרו של סוקולוב שהבאתי לעיל, מתנצל נחום סוקולוב שאינו בר הכי להעריך את חז”ס מתוך ספריו, כי הוא [סוקולוב] עצמו לא היה מומחה לעניינים המשמשים נושאים לרוב ספרי חז”ס. בכל זאת העריך אותו סוקולוב מתוך היכרות אישית עמוקה. מסקנתו של סוקולוב היא, שחז”ס בטבעו לא היה מתמיד שהיה יכול לשקוד על עניין אחד ולירד לעומקו של דבר, רק היה עילוי שהיה יכול לחטוף ידיעות מרובות במרחב של עניינים. עיקר כוחו של חז”ס, לדעת סוקולוב, היה בזה שהיה “באר היטב”, שהיה יכול ללמד את עמו חכמות בשפה ברורה ובנעימה, וגם בסגנון הישן שהיו רגילים בו מאז.
נראים הדברים שהשקפה זו על חז”ס, שעיקר כוחו היה בזה שלימד את העם דעת בשפה ברורה, הכיר בה הוא עצמו, שהרי כך העיד על עצמו בסוף ימיו כשהתלונן על הקמים עליו בפרשת חנוכה: “מיין גאנץ לעבען האב איך זיך בעשעפטיגט מיט תורה און חכמה; איך האב זיך בעטיהט צו לערנען מיין פאלק וויסענשאפט”. זאת אומרת שראה את עיקר עבודתו בחיים בזה שלימד את העם, ולאו דווקא שהעמיק הרבה בעניינים ויצר רעיונות מחודשים. הברקות כן, אבל עיונים עמוקים לא. טבעו של חז”ס היה זה של ממציא ולא של עמקן ומעיין.
אריה עקביא, שכן הכיר את ספרי חז”ס ואת הנושאים שהוא כתב עליו, העיר שבהיות עיקר כוחו של חז”ס בהסברת הדברים לזולתו, לכן “אין לבקש אצל מסביר לא עמקות ולא שום חידוש, כל שאיפתו אינה אלא להסביר לזולתו מה שנודע לו עצמו”. במיוחד אצל חז”ס מעיר עקביא “כי משהתחיל חז”ס ללמוד חכמות חיצוניות, מיד התחיל לכתוב חיבוריו באותן החכמות, כלומר בו ברגע שהתחיל להיות קולט התחיל פולט. וקשה לקבוע מה היה אצלו גדול ממה: החשק לקלוט או החשק לפלוט.
עוד אומר עקביא, שספרי חז”ס היו מותאמים יפה רק לשעתם ולמקומם, אבל כהיום הזה אין שום ערך לרוב ספריו. ברם, מסיק עקביא, בטון חיובי, שחז”ס התבלט בזה שהיה הראשון שהציב לו כמטרה לפרסם ולהסביר ולהקנות עניני מדע לקהל הקוראים העברים בדורו, שהיו זרים להם בהחלט.
ברם, הסיפור הזה, שלפי דברי האיש על החומה, אירע כביכול בין מהרי”ל וחז”ס באמצע העשור השביעי למאה ה-19 מזכיר מאד מה שבאמת אירע בין חז”ס ורגי”ל [מהור”ר גבריאל יהודה ליכטנפלד ז”ל, חותנו של י. ל. פרץ]. בשנת תרכ”ה הדפיס רגי”ל ספר בשם ‘ידיעות השיעורים’ וכפי דבריו בהקדמת ספרו ‘צפנת פענח’ קיווה רגי”ל לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו. סוף סוף מצא איש אחד אשר הסכים למכור את ספריו של רגי”ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז”ס. לאכזבתו של רגי”ל, כתב לו אותו האיש, כי בשאלו על-פי מכתבו את פי חז”ס, דיבר חז”ס קשות על ספר ‘ידיעות השעורים’, כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקוראים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כספר ‘יסודי חכמת השיעור’ שחיבר הוא [חז”ס]. גם שלח האיש ההוא לרגי”ל העתק מאיגרת חז”ס אליו. מיד בערה בו חמתו של רגי”ל כאש, ויאמר להינקם מחז”ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו ‘צפנת פענח’ (ווארשה, תרל”ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של חז”ס, ספר ‘מוסדי החכמה’ וספר ‘יסודי חכמת השיעור. רג”י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל. מחברת ‘צפנת פענח’ מלא חירופים וגידופים לא על ספרי חז”ס לבד, כי אם על חז”ס עצמו. בחוברת זו מתלונן רגי”ל שחז”ס “עשה בספרו אך מלאכת מעתיק וקבץ למודיו והתמונות ההנדסיות השייכות להם מספרי זולתו בלא הכרה פנימית והבנת הענין אשר העתיק” (יצחק ראטנער, משפט אמת, ס”ט פטבורג, תרמ”ד, עמ’ 5)
[47] האיש על החומה, ירושלים תשס”ו, כ”א עמ’ 202-203.
[48] ראה להלן שהגאון רבי בנימין דיסקין רצה להסתיר ידיעתו בעניינים אלו, ואולי זהו הטעם שלא רצה להסכים על הספר שהרי אז יהיה מוכרח לגלות ידיעתו בעניינים אלו, או אולי מפני הטעם הזה, שחז”ס היה רק מעתיק מספרים בלי בדיקת אמיתתם.
[49] ציר נאמן, ירושלים תרנ”ט, דף צו ע”א.
[50] הרב אליעזר בראדט, ‘יחסה של הספרות היהדות לקופרניקוס במשך הדורות’ הע’ 51. הוא מודה שם ל’הבקי הנפלא ר’ איתם הנקין הי”ד’ שהפנהו לזה. ראה שם שרא”ב העיר על העובדה שהגאון רבי אבלי פוסוולר מווילנא העניק הסכמה לספרו של ר’ יום טוב ליפמן מאיישישאק ‘כבוד יום טוב’, שבסופו קבע המחבר שדעתו של קופרניקוס היא כפירה ואינה נכונה כלל וכלל, והסכמה זו ל’כבוד יום טוב’ נכתבה רק שלש שנים לאחר שהעניק את הסכמתו לספר ‘מוסדי חכמה’ המצדיק את שיטת קופרניקוס. רציתי להעיר שעל אף שחז”ס מזכיר את שיטת קופרניקוס בהקדמת ספרו ‘מוסדי חכמה’, מכל מקום אין זה הנושא של הספר כלל, ועל כן אין לתפוס את הגאון רבי אבלי על זה.
[51] שמואל יוסף פין (1818-1890), הנודע בכינויו ‘רש”י פין’ או ‘רשי”פ’, היה סופר וחוקר עברי, שהשתייך לתנועת ההשכלה והיה מראשי הקהילה בווילנה. רש”י פין ערך כתב העת ‘הכרמל’ וחיבר כמה ספרים.
[52] כנסת ישראל; ווארשא 1886, ערך ‘חיים זעליג סלאנימסקי’.
[53] רנ”ק (1785-1840) היה אבי המשכילים בגליציה וממייסדי תנועת ‘חכמת ישראל’. במכתבו לחז”ס, מסביר רנ”ק שאחת מהסיבות שבשבילן הוא ערך את הסכמתו היא “בשביל החותמים הנכבדים אשר לא ימצא להם הפנאי בכדי לעיין בם מיד”, כלומר שחז”ס השתמש עם מכתבו של רנ”ק המעיד על תועלת הספר, בכדי לאסוף חותמים. והתאריך על המכתב הוא א’ כ”ח אדר ראשון שנת ‘נפלאותיך’ לפ”ק, והיא שנת 1837, והספר נדפס רק בשנת 1838. בנוסף למכתבו של רנ”ק ושי”ר, הדפיס חז”ס גם ‘מכתב תהלה’ שקיבל “מאת השרים החכמים, התוכנים המפוארים, היושבים בבית משמרת מבטי הכוכבים מגדל המצפה (שטערנווארטע) המכונן בממלכת פולאניא – פה ווארשויא”, והתאריך על אותו המכתב הוא ינואר 28, 1838.
[54] שי”ר (1790-1867) היה חתנו של בעל ‘קצות החושן’, שימש כאב”ד בטרנפול ופראג והיה גם משכיל בחכמת ישראל.
[55] כנסת ישראל שם.
[56] ר’ צבי מנחם או הירש מנדל פינלס (1806-1870) הנודע בר”ת של”ש, היה משכיל וחוקר התלמוד ומחבר המחקר ‘דרכה של תורה’. ראה אודותיו ב’פשוטה של משנה’ מחנן גפני, ספריית ‘הלל בן-חיים’, 2011, מעמ’ 189-209.
[57] רבי שלמה איגר (1787-1852) היה אחד מגדולי דורו ושימש כרב בעיירות קאליש ופוזנן.
[58] הוא רבי אליקים געציל מאיר משוויסלאץ שהסכים על ספרו הראשון מוסדי חכמה.
[59] רבי מתתיהו שטראשון (1817-1885), נודע גם בכינוי ‘רמ”ש’, היה תלמיד חכם גדול וגם אספן ספרים.
[60] מְסַפְּרִים שחז”ס היה עני מרוד, ומרדכי ליפסון (מדר דר; הוצאות ‘דורות’, פליסטינה 1938, כרך שלישי עמוד 76) מוסר ש”חיים זליג סלינימסקי התוכן, עד שלא נודע טיבו בעולם עני ואביון היה, וקיים את התורה ואת החכמה מעוני ומרוב צער. פעם אחת ישב ועסק בענין חמור, טרח ויגע למצוא כוכב חדש שנתחבטו בו חכמי התכונה, נכנסה אשתו אצלו ובקשה מעות לפרנסת הבית, “הרי יודעת את” אומר לה סלונימסקי “שאין בידי פרוטה לפורטה”. “חיים זליג”, התחילה אשתו מגלגלת עמו, “מה יהא בסופנו? עד היכן נצטער ונחיה בדכדוכה של דלותם”. “תנוח דעתך”, אומר לה חיים זליג, “אמצא אותו כוכב ופרנסתי בריווח”. “הן”, מחזירה אשתו, “תמצא עשרה כוכבים בשמים ולא תמצא רובל אחד בארץ!”
עניות שסבל חז”ס בראשית דרכו, מוזכר ע”י שלמה יוסף פין, שי”פ (כנסת ישראל ‘ערך סלונימסקי), “החכם רחז”ס אשר לא חלק לו ה’ בעושר…”.
[61] גם הספר מעט הכמות ורב האיכות ‘כוכבא דשביטא’ עסק באסטרונומיה.
[62] נכד זה נזכר כמה פעמים באגרות הנדפסות בספר עמוד אש (פרק ארבעה עשר). ברובם מעורר סבו מהרי”ל דיסקין אודות הצורך למצוא לו שידוך. לדוגמא, ראה אגרת א’ מהגרי”ל דיסקין לאחותו וגיסו, בו הוא כותב ביום ג’ דסליחות תר”ן לפ”ק “ע”ד נכדי ה’ בנימין שי’ אבקשך לכתוב אליו [כי לא ידעתי אדריעס אליו] כי עצתינו אמונה שיבא לפעיה”ק תובב”א, ובד’ בטחנו כי ימצא לו זיווג הגון לאוי”ט בפה בעזה”י – ובשמי תברכנהו בכו”ח טובה.” יש שם גם אגרת מאביו הגרי”י דיסקין בנושא הנ”ל. והעירני ידידי החכם הרב מהרמ”מ שליט”א שאפשר זהו גם המכוון בברכתו המליצית של רבנו מאיר שמחה מדווינסק לאביו הג”ר יצחק ירוחם בזה”ל “וישבע גיל ועונג מזרעו, ושתיליו יעשו דגן בחורים” [ע”פ זכריה ט, יז, המכתב נדפס ב’אהלים’ למס’ גיטין ועוד, עמ’ כט].
באגרת ד’ מזכיר מהרי”ל איך שנכד זה, בנימין דיסקין, מרעיש עולמות להדפיס כתבי אבי סבו, הגר”ב דיסקין. וכך כותב מהרי”ל, “מנכדי שי’, הגיעני אגרת היום, ולפי דבריו הנהו בצל קורתם, והנני דו”ש ומברכו בכ”ט, מצא וגו’ מצא וגו’. ועתה אחי התאצמו, והמקום יהא בעזרתכם למצא עזר לו כראוי לאוי”ט, ואברכה אתכם לראות בשמחת יו”ח שי’. רצוף פה איזה שורות לנכדי שי’, יען הוא מרעיש השמים וארץ לחוק בדפוס ח”ת של אאמו”ר הגה”צ נ”ע.“
מעניין ביותר האגרת שכתב מהרי”ל לנכדו הנ”ל:
ירושלים עה”ק תובב”א יום ד’ בשלח שבט תרום לפ”ק

נכדי יקירי שליט”א,
שבוע זאת הגיעני אגרתך – רחפו עצמותינו בראותינו כי זה שנתיים הוכחת בחולשת הגוף ר”ל, ונשא כפינו לשמים כי ישלח ד’ דברו וירפאך רפואה שלמה בתוך שח”י במהרה בקרוב. וע”ד העצה ליסע להורודנא, לדעתי עתה נחוץ הדבר יותר, כי בטחתי בעז”ה אשר הנסיעה גם חליפת המקום והאויר יהיו לתועלת לבריאותך אי”ה – וגם כי אשפוט אשר רוח הקנאה אשר עברה היתה בעוכרך. אבל בבואך שמה, אך שמחה וששון יגיעוך, ולא תוסיף לדאבה, ועצותיך יחליצו. ואשר חששת פן תהי’ לבוז שמה, באשר מפני חולשתך, לא תוכל עתה לשקוד על דלתי תוה”ק ולהעמיק כ”כ כשנים קדמוניות, אל תדאג, כי כל משפחת בית אבא זללה”ה כולם גדולים בתורה ובחכמה, ובינה יתרה חלק ד’ לנו – ויבינו הדבר לאשורו. גם כי הכרת פניך תענה עליך, וחזותו מוכיח עליו, וכ”מ בירושלמי פ”ד דסוטה שא”צ להביא עדים על חלישותו כי ניכר הוא בטב”ע. ויתר עוד, כי אגרת זאת תקח בידך, והי’ לך לעדה – והמקום יהי’ בעזרך בזכות אבותינו הגה”צ נ”ע, להצליח דרכך – נא ונא לבל תאחר עוד, ועשה כעצת אביך זקנך המייעצך לטוב.

משה יהודא ליב בהגאון מו”ה בנימין זללה”ה 

נ”ב הרבנית תחי’ דו”ש, ומסכמת לעצה זו, באהבתה לך. זה כשבועיים כ’ אליך, אבל אז לא ראיתי עדיין אגרתך, כי באה לידינו שבוע זו. אם תרצה תד”ש אביך בני יקירי הרה”ג שליט”א. 

[63] רבי יצחק ירוחם דיסקין (1839-1925), בנו יחידו של רבי יהושע ליב דיסקין, היה גדול בתורה שהתרחק מהרבנות.
[64] יצא לאור בווארשא 1886.
[65] לא מצאתי שיעשה זה שי”פ.
[66] נראה שר’ בנימין אינו מזכיר וולקוביסק בגלל שזה נכלל ב’הורדנה’ בהיותה פלך הורודנה.
[67] רבי שמואל אביגדור רבינוביץ (1806-1866), הנקרא בפי כל ‘רבי שמואל אביגדור תוספאה’ על שם חיבורו הגדול ‘תנא תוספאה’ על התוספתא שחלקו, מנחת ביכורים, נדפס במהדורת התוספתא של ש”ס וילנא. מלבד היותו תלמידו של רבי בנימין היה גם גיסו. מעניין מאד שיש אגרת (הפלס א, עמ’ 76) מהרב שמואל אביגדור להרב בנימין אשר נושא האגרת הוא אודות שוחט שקרא בספרים חיצונים. והרב שמואל אביגדור מגייס את גיסו שהיה גם רבו, להציל השוחט מרודפיו.

אל כבדו גיסי אדמו”ר הרב הגאון הגדול המפורסם פאר החכמה כקש”ת מוהר”ר בנימין נ”י אב”ד ור”מ דק”ק וואלקאוויסקי יע”אזה זמן כביר אשר נסתם כל חזון מאתנו וצר לי כי לא ראיתי תמונת ידו זה ימים כבירים. על עתה באתי למלא משאלותי בנידון ידידנו אשר מעולם שמץ דבר לא נמצא בו, יקר רוח הוא. ועתה אשר קמו עליו קצת אנשים לעורר עליו קצת כי לא טובה הנהגתו אשר מתנהג לעיין בספרי החכמה ומה גם הכתובים בלשון לעז. וקצת אנשים דקהלתו אלצוהו בדברים עד שקבל עליו שלא לעיין בספרים חוץ מלה”ק ולא בספרי חכמה, ובנדר שתהיה שחיטתו אסורה. ועתה כאשר נועדו הקהל דשם לא הוטב בעיניהם דבר זה….אמנם בעיקר דינא י”ל אחרי שידענו את האיש ואת שיחו כי לא נסוג אחור מני ארחות ד’ ומורגל לרוב בספרים אלו, י”ל דאין כאן מגדר מילתא כלל ויש להתיר הקבלה מעיקרה וזה חל עתה… ואחרי שידוע לרומעכת”ה תוכן הענין ממכתב ידידנו וממכתב הרב דבאדקי מהראוי שיזדקק ויכתוב לי תשובה על הפאסט המוקדמת וביחוד לאסהודי גברא אשר אתמחי והי’ זה שלום מאת ידידו גיסו ותלמידו החפץ בהצלחתו ומבקש תשובתו.שמואל אביגדור החונה בק”ק אהו”נ

[68] בנו של הרב בנימין, הרב ישראל אברהם שמואל, כותב בהקדמה לספר בני בנימין, ש”אוצר חידושיו הנפלאים” של אביו הרב בנימין, לקח עמו אביו “ולא זכינו להנות לאורו, כי מלבד רפיון כחו וחלשות מזגו לכתוב רבי תורתו, עוד היו רגעיו ספורות ומדודות לשיעוריו הקבועים ולא פנה לחוק בעט סופר על הגליון אף אחת מני אלף. וגם המעט הנמצא אתנו מפוזר ומפורד אנה ואנה בלי סדרים. ולדאבון לבבינו אין לחברם אל מקום אחד.”
ובמכתב ששלח הגרי”ל משקלאוו לאחיו בענין הדפסת כתב יד אביהם ר’ בנימין מיום ה’ י”ב טבת תרל”א כותב וז”ל, “האמנם זאת חובתינו להפיץ יפעת שמש תורתו אשר שקעה שלא בזמנה בעוה”ר ואם חלילה גם המעט אחד מאלף ממש מחידושי תורתו הנעימים אשר השאיר בכתובים גם המה לא יראו אור הדפוס הלזה יאמר ח”ו צדיק מה פעל”. (המעין חוברת יב עמ’ 45)
ראוי לשים לב ששני האחים מעידים שחידושי רבי בנימין שהועלו על הכתב הם ‘אחד מני אלף’ ממה שחידש.
ומה שכתב הרב ישראל אברהם שמואל ש”המעט הנמצא אתנו מפורז ומפורד אנה ואנה בלי סדרים… אין לחברם אל מקום אחד”, כעין זה מתאר רבי רפאל הלוי קצנלבוגן את מצב הכתבים בשנת תשל”ב, “בין כתי”ק של רבנו הגה”צ הגרי”ל דיסקין זצ”ל, נמצאים גם כתי”ק של אביו הגה”צ רבי בנימין זצ”ל, ואמנם הם מפורדים ומפוזרים, ועבודה רבה זקוקה למצוא את הקשר שביניהם ולחברם יחד.” (המעין, חוברת יב עמ’ 43)
[69] רבי רפאל קצנלנבוגן (שם) מעיד ש”עפ”י רוב, הכתבים [של רבי בנימין] הם על חושן המשפט”. בחוברת המעין הודפס שם קונטרס שכתב רבי בנימין בנוגע למחלוקת שהתעוררה בין מדפיסי ש”ס ווילנה ומדפיסי ש”ס סלאוויטא, ורבי בנימין תמך בעמדת מדפיסי ווילנה. עדות זו מעוררת תמיהה על דברי יוסף שלמון (ה’גדולים’ עמ’ 309) שכתב שמהרי”ל דיסקין הקפיד להשתמש דווקא בש”ס סלאוויטא. משום שקשה להאמין שהוא יקפיד להחמיר בדבר שאביו נכנס בעובי הקורה להתירו. כמו כן אין הוא מביא מקור התומך בדבריו אלו.
[70] יש טשטוש על מילה זו.
[71] הרב בנימין קיים הבטחתו ואכן בעיתון הצפירה (פברואר 21 1888 ומרץ 5 1888) פרסם המודעה הבא:
*       
ראוי לציין שפירסומת זו נתפרסם בחייו של “הגאון מאור הגולה מו”ה יהושע יהודה ליב דיסקין שליט”א, בעיתון הצפירה, על ידי נכדו של מהרי”ל, ונכתב בשם המשפחה. מחמת כן קשה להאמין ל’סיפור הירושלמי’ (סיפורים ירושלמיים, כ”א עמ’ 167 וראה זכרון מאיר, בני ברק תשס”א, עמ’ 29) שפעם אחת נכנס רבי יוסף חיים זוננפלד לבית הרב מבריסק, לגונן על בית המוסר הירושלמי שהקים חתנו [הרב שנקר]. בידו עיתון “הצפירה” בו נכתבים מרורות על שיטת המוסר, והוא מבקש להראותו להרב יהושע לייב, כאמור: למה יאמרו כי חס ושלום הרב מבריסק עומד עם המשכילים באותה זירה… אך ראה הרב מבריסק את העיתון הידוע לשימצה בידי רבי יוסף חיים, זעם וזעק בקול: עיתון טמא בביתי! עיתון טמא בביתי! ותיכף ציווה על רבי יוסף חיים להרחיק ד’ אמות מפתח ביתו את העיתון ולהקריאו לו משם. אמנם ראה במאמרו של יוסף שלמון (ה’גדולים’ בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון עמ’ 303) שהאמין בסיפור זה לפי תומו.
[72] כוונתו לפירוש מהרז”ו שזכרנו למעלה.
[73] קשה להבין כוונתו, שהרי בכל הדפוסים המצויים בידינו שמו של רבי בנימין מופיע מיד לפני הפירוש על אותם הפרקים.
[74] לא יכולתי לפענחו, אולי צ”ל ‘ב”ה’.
[75] גם רבי יצחק ירוחם היה פעיל בהפצת תורת סבו. כן נראה ממכתבו של הרב ישעיה אורינשטיין שנכתב עשר שנים אחר כתיבת מכתב זה. הרב ישעיה מבקש מאת הרב יצחק ירוחם שיבוא “לעיה”ק ת”ו, למלאות מקום אביו מרן הגאון הקדוש זצלל”ה. בביתו ישכון ועל כסאו ישב ובבית מדרשו יתפלל וילמוד… ואת חידושי תורת מרן אביו הגאון הקדוש זי”ע וגם חד”ת זקנו הגאון הגדול זצלל”ה יסדר, ובעזרת הי”ת יוכל להדפיסם פה בקדש לאט לאט על טהרת הקודש (מרא דארעא ישראל כ”ב עמ’ ס).


At a Holiday Celebration with the Lubavitchers by Elie Wiesel (1963)

|

At a Holiday Celebration with the Lubavitchers [on Yud Tes Kislev]

By Eliezer Wiesel

The Forverts (13 December 1963) [Yiddish]

[Translated to English by Shaul Seidler-Feller (2017)]

The “Holiday of Salvation” among the Lubavitchers. – We travel to Brooklyn the way they used to travel to see the rebbe. – The holiday of Yud Tes Kislev. – Why I like to attend when the Lubavitchers host a farbrengen. – Guests from Israel. – The miracle of joy.

By Eliezer Wiesel

Someone remembered: it is Yud Tes Kislev. So, who wants to visit the Lubavitchers? Everyone. Everyone wants to go. Just because? [No,] it is the Holiday of Salvation. The first rebbe, Rabbi Shneur Zalman of Lyady, the Ba‘al ha-Tanya, was released from a tsarist prison on the nineteenth day of Kislev. The joy [of that moment] has remained in its entirety, being passed on from generation to generation, from heart to heart, from word to word. Who says that only sorrow must be bequeathed as an inheritance? Hasidim do not believe in such an inheritance. Hasidim move heaven and earth to stay happy. The Imminent Presence of God is driven away by sadness.

Ten people were gathered in the room, both locals and visitors from the State of Israel: Aryeh Disenchik, editor-in-chief of the Tel Aviv-based evening newspaper Maariv; Aharon Kidan, one of Prime Minister Levi Eshkol’s closest assistants; Yehuda Hellman, secretary of the Conference of Presidents; the Israeli author Zvi Kolitz (one of the producers of the anti-Pius play The Deputy); and Isaac Moyal, representative of Keren Hayesod.

We were speaking, as usual, about politics and acquaintances: where so-and-so is and what became of so-and-so. Also: what will be the nature of the relationship between the Johnson Administration and Israel? Or: has Levi Eshkol yet freed himself entirely of the famous shepherd in Sde Boker?

Close to midnight, someone remarked: it is Yud Tes Kislev. The effect was instantaneous. The heated discussions were cut short. No one spoke for a full minute. Presumably everyone was remembering his own Holiday of Salvation, his own personal thirst for redemption.

Who wants to visit the Lubavitchers?

Everyone. Almost without exception. Just like once upon a time in Hungary or Poland: they would travel to the rebbe to liberate themselves from the mundane; to forget their gray, daily concerns; to immerse themselves in Hasidic rapture and Hasidic song, if not in Hasidic faith.

I enjoy Lubavitcher celebrations. I enjoy watching Jews rejoicing and tearing themselves away from the earth, as if it had no control over them, as if their enemies had lost their power, if not forever, then at least for now, on this night of remembrance and thanksgiving.

The rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneersohn, sits up front and toasts “l’chaim!” before the hundreds of Hasidim and yeshivah students, who sway while singing and close their eyes while listening to his homily.

I first attended such a farbrengen four years ago – and whoever comes once must return.

Jews have so many reasons to mourn and to allow themselves to sink into melancholy. So when I see a congregation building the palace of song, I feel like reciting a blessing: she-heheyyanu.

Since the War, I have felt that we will never again be able to sing and forget. The Holy Temple was destroyed more than once in sinful Europe, and Tish‘ah be-Av, I thought, would fall more than once a year.

Never again will yeshivah students clap their hands to the rhythm of a melody; never again will their faces flare up under the radiant, calm gaze of their rebbe – so I thought both during and after the War. The world will remain a cemetery, without Kohanim and without Levites.

That is why I come to the Lubavitchers. Their jubilation attracts me. Since the Holocaust, every bit of joy is – a miracle, even greater than the release of the rabbi from Lyady.

Isaac Babel writes in one of his novels that he once had the opportunity to meet the Chernobyler Rebbe of that time. Involuntarily, a cry of pain escaped the Soviet Jewish writer’s heart: “Rebbe! Bless me! Give me rapture!”

That same cry of pain or prayer of pain rages within all of us. Most of us unfortunately have no one to cry to, to pray to, and we live in a desolate world. Our life force thirsts for a sip of water – but everything around us is dry, silent. There is no strength to sing, no reason to sing. The past went up in flames, the future is shrouded in heavy clouds. Not long ago, a friend of mine confided in me that he had just gotten married, but he has not yet decided if he can bring children into the world, whether he has the right to do so. Because – what can he offer his children? Just dangers and memories, both of them exceedingly dreadful.

That is why I enjoy going to the Lubavitchers, even though I am a Vizhnitser, not a Lubavitcher, Hasid.

Among them – one wishes to say: among us – they know how to banish doubt and melancholy. They know the secret of joy and rapture. The world will always remain the world, man will always remain man: if you have a difficult question, open the Tanya and learn a chapter; or: raise your cup and have the rebbe toast you “l’chaim!” – and your soul will feel relieved.

The rebbe says his Torah, the crowd sings. A bridge connects Torah and song, and on it Hasid and rebbe meet, one drawing his strength from the other.

Dozens of paper cups are lifted into the air, all of them directed toward the rebbe; no one will drink without his “l’chaim!” signal.

Here, inside, everything is clear. Without confusion. There is a path, and the rebbe knows where it leads. Liberation is a miracle that is renewed every day. Every one of us has something from which to free himself and an enemy to conquer.

Outside, that path becomes a forest where shadows stray, searching for light in others’ windows.

I cast a glance at my friends who have come from both near and far to this holiday celebration. The scene before their eyes has captivated and enchanted them. When someone leads them up to the rebbe, they are the happiest people in the world. One after the other, they shake his hand and ask for his blessing. Yud Tes Kislev will become a date in their lives, too.

On our way out, someone remarked: I had no idea that despite the fact that I am not a Hasid I would not feel like a stranger among them. That is the miracle.

Somewhere in the east, on the edge of the horizon, a ray of light has brought the promise of a new beginning.