Review: Yemi Shemonah – The Bet Yosef's Question

ספר ימי שמונה–קושית הבית יוסף

מאת: עקביא שמש בחנוכה לפני שנתיים ימים כתבתי בבלוג הנוכחי את הדברים הבאים: “אחד המאפיינים את הספרות הרבנית ההלכתית בדורנו הוא חיבור ספרים סביב נושא הלכתי אחד. העובדה שהמחבר מרכז את כל הידוע לו סביב אותו נושא, הופכת את הספר למבוקש ושימושי ביותר, לא רק ל”עמך”, אלא גם לציבור הלומדים. חלק מספרים אלו יוצא לאור במספר מהדורות, דבר המלמד על חשיבותו הרבה של הספר, ועל הצורך הרב שיש בו. הנה כי כן בהתקרב חג מסוים, אנו עדים להופעת מספר ספרים הלכתיים על ענייני החג, או אף על הלכות מיוחדות בודדות הקשורות עם אותו חג”.אבל דומה ששונה הוא חג החנוכה מיתר החגים בנושא זה. נכון, כמו בכל החגים כן גם בחנוכה יש ספרים שנתחברו על החג עצמו, או על עניין אחד, אבל עם כל זה יש בחנוכה משהו ייחודי. כוונתי היא לקושיה המפורסמת ביותר בחנוכה, הלא היא השאלה הנקראת שאלת הבית יוסף, הנמצא בסי’ עת”ר, ובלשונו של מרן: “ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות”. מרן ענה על כך שלוש תשובות. דומני שלא מצינו עוד בחיבור בית יוסף כי על שאלה ששאל מרן הוא השיב שלוש תשובות. כך על כל פנים למדתי מפרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן.[1] אם מרן עצמו נהג באופן מיוחד בשאלה זו, הרי באו חכמי הדורות והשלימו את מלאכתו. כמעט בכל ספר שהוקדש לחנוכה אתה מוצא דיון בקושיה זו. הדיון הוא בעצם הקושיה, אבל ובעיקר באמירת תירוצים נוספים. לא זו בלבד, אלא שמצאנו אף ספר מיוחד שבו נאספו כל התשובות שנאמרו ביישוב קושיא זו. דומה שהראשון שנהג כך הוא ר’ ישראל זלצר שכתב ספר בשם נר למאה, שבו אסף מאה תשובות ליישוב קושיה זו. ספר זה יצא במספר מהדורות. עד כמה שבדקתי המהדורה הראשונה יצאה בברוקלין בשנת תשכ”ב, ולא ראיתיה, אלא ראיתי מהדורות אחרות. יש לציין כי המחבר אינו רק מלקט תשובות, אלא הוא דן ומפלפל בהן, אם מעט ואם הרבה. מאוחר יותר יצא לאור קונטרס נס פך אחד, לונדון, תשנ”ב, שיצא לאור ע”י תלמוד תורה של חסידי בעלז, ובו מאה ואחת תשובות על שאלה זו. לא ראיתי קונטרס זה. מאוחר יותר חיבר רד”ד מייזליש את הספר חנוכת דוד, וגם בו “מאה ואחד תירוצים על קו’ מרן הבית יוסף”, ברוקלין, תשס”ב, ומהדורה נוספת בשנת תשס”ו. בספר זה יש חידוש בכך, שלמרות ששער הספר הוא בעברית, הרי שכל החיבור כתוב ביידיש. נדמה לי שראיתי כי יצא גם ספר שלוקטו בו מאתיים וחמישים תשובות לשאלה זו כמניין נ”ר, אבל כרגע איני זוכר מהו.והנה לאחרונה ראיתי ספר נוסף בנושא זה הנקרא: ספר ימי שמונה, חנוכה, היוצא לאור ע”י מכון אור חדש, אשדוד, תשס”ז. בשער הספר נכתב: “אוסף נפלא ונדיר של כחמש מאות [2] תירוצים על הקושיא המפורסמת המיוחסת [3] למרן הבית יוסף, מלוקטים ממאות ספרים בכל מקצועות התורה”.כל אדם השומע את המספר חמש מאות מתמלא מיד בסקרנות שאין כמותה, כי דבר כזה עוד לא שמענו.[4] ניחא מאה תשובות, אף הוא מספר שאינו מבוטל, אבל לא רק ששמענו על כך אלא גם נדפסו לפחות שני הספרים המאשרים זאת, שהזכרנום לעיל. אבל להגדיל את התשובות פי חמש, אין זה דבר של מה בכך. לפיכך אמרתי מן הראוי לעיין בספר ולראות מה חידוש יש בו.א. סקירה קצרה של הספרעיקרו של הספר הוא כאמור תירוץ קושיתו של הבית יוסף. לאחר זאת יש בו עוד מספר הוספות: סדר הדלקת נר חנוכה, דפי גמרא ממסכת שבת השייכים לחנוכה, משנה ברורה הלכות חנוכה, מגילת אנטיוכוס, מפתח שמות הספרים.יפה עשו [5] שחילקו את תירוץ הקושיא לחמישה פרקים, בהתאם לסוג התירוץ. אלו הם: (א) היום הראשון נקבע על נס אחר. (ב) הנס ביום הראשון אירע בריבוי השמן. (ג) גם ליום הראשון לא היה מספיק שמן. (ד) חנוכה שמונה ימים כנגד מה. (ה) שונות. הם מרחיבים מעט בפתח דבר על הסוגים השונים, ולא העתקתי את דבריהם כדי לא להאריך. אוסיף על כך, שלא זו בלבד, אלא שהם הוסיפו לכל תירוץ ותירוץ גם כותרת מיוחדת, המלמדת בקיצור על התירוץ. אכן, לא נתברר לי אם יש סדר לתירוצים שבכל פרק. לא מצאתי שהם מסודרים לפי סדר הזמנים, או לפי סדר אחר, פרט לכך שהתירוץ הראשון שבכל פרק, ולפעמים גם השני, הוא משל הראשונים. אין הם דנים בתשובות שהם מביאים, אלא רק מוסרים את התשובה עצמה.עוד שני דברים הם מדגישים בפתח דבר. האחד: “מן הראוי לציין כי תירוצים רבים המובאים בספרים שונים לא העתקנום, זאת בשל היותם מובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים שכבר צוטטו. וכידוע מבעל קצות החושן שכאשר שאלוהו בדבר סוד הצלחתו שספרו התקבל כל כך בקרב מרבית הלומדים, השיב: ‘בזמן שאחרים חושבים מה לכתוב ולהוסיף, אני ישבתי ומחקתי'”.השני: “באופן כללי בעריכת הספר השתמשנו בכלל הידוע ‘למען ירוץ הקורא בו’, ועל כן למרות שהשתדלנו לבלתי שלוח יד בקודש כאשר במקור היתה לשון המחבר צחה ומובנת [6]… מ”מ בעת הצורך נאלצנו על כרחנו להוסיף או לשנות לפי הבנתנו הדלה מלשון קדשם של המחברים במקור, למען ירוץ הקורא בהם. ואם שגינו, יתלו המעיינים את האשמה בנו ולא בהם ח”ו”.יש לציין כי הספר נדפס בהידור ובצורה נאה. דומה בעיני שגם הקפידו על הגהתו, כי בדרך עיוני בו, לא עמדתי על טעויות שיש בו. התשובות עצמן בדרך כלל קצרות, והדבר מועיל מאוד למעיין בו. אם נשווה זאת לספר נר למאה, הרי שהמעיין יראה כי העיון בספר נר למאה קשה יותר. המחבר דן בכל תשובה ומפלפל בה, ולא ברור תמיד מה עולה בסופו של דבר.ב. נקודות שנתעוררו אצלי אגב עיון בספר 1. התעלמות מחלקו של הספר נר למאהכפי שכתבתי לעיל, נראה כי לר”י זלצר בעל נר למאה שמורה זכות ראשונים. ולכן תמה אני על כך שבפתח דבר לספר שלפנינו נכתב: “אשר זכה [מרן הב”י] שסביב שאלתו נכתבו ונאמרו במרוצת השנים מאות תירוצים ויותר… וגם לרבות בספרי ליקוטים שנתחברו במיוחד על קושיא זו. אולם בסייעתא דשמיא עדיין הניחו לנו בקעה להתגדר בה… אחר מאות שעות של יגיעה מאומצת”. מה הייינו חסרים אילו היה נכתב כאן שמו של הספר נר למאה. והרי הם משתמשים בו ומביאים אותו. א”כ יש להניח שחמישית מהספר הגיש להם ר”י זלצר בקנה, וחסך מהם עוד כמה שעות של יגיעה מאומצת. האם אין מקום להזכיר זאת? אתמהה.אמנם הם הזכירו את הספר נר למאה בסוף הספר, במפתח שמות הספרים. אבל גם שם הוא מוזכר כאחד מני רבים, ואין אתה יודע על ייחודו של הספר. 2. על הלשון: הקושיא “המיוחסת” לבית יוסףלאחר פתח דבר, עמדו והסבירו בעמ’ 19 את “מהות הקושיא”. כך כתבו: “מפורסמת היא הקושיא המיוחסת למרן הבית יוסף… ברם למעשה קדמו והרגישו בזה ראשונים כמלאכים, ואף הם בלשונם הצרופה תירצו בדרך משלהם. הראשון בהם, הוא המאירי במסכת שבת (כא ע”ב) כתב… וכה”ג תירצו שאר ראשונים. ודבריהם ושיטתם יובאו להלן בינות לשאר התירוצים. למעשה הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים” וכו’. נמצא שכאן הסבירו מדוע נקטו בלשונם בשער הספר כי הקושיא “מיוחסת” למרן, ולא כתבו כי הוא הקשה אותה וכד’. זאת משום שקדמו כבר המאירי בקושיה זו. אמנם בעניותי איני מבין מה מקום ללשון זה. סוף סוף מרן הקשה אותה, וא”כ מה מקום לומר “מיוחסת”?אלא מן הסתם רצו לומר שהעולם מייחס את הקושיה לבית יוסף, בו בזמן שהאמת היא שהמאירי קידמו בקושיה זו. אם כך הדבר הרי לא דייקו בהמשך דבריהם. שכן, בהמשך דבריהם (באותו עמוד) העתיקו את שלושת תירוצי הבית יוסף ככתבם וכלשונם בצורה בולטת ומרווחת. ועל כך יש לשאול, הלא מפורסם בימינו כי שלושת התירוצים הללו נמצאים בתוספות הרא”ש למסכת שבת. אם כן היה עליהם לדקדק ולומר שגם שלושת תירוצי הבית יוסף, כלשונם, נמצאים בראשונים, הלא הוא תוספות הרא”ש. מה עוד שבעמוד פז, ששם הביאו את שלושת תירוצי מרן הב”י, כתבו במפורש שכן הוא בתוספות הרא”ש. אם כן מדוע כתבו כאן רק שהקושיא “מיוחסת”, הרי גם התירוצים “מיוחסים”, ואילו הם כתבו “הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים”.לפי דרכנו למדנו, כי הם מאוד מדקדקים לייחס כל מאמר למקורו הראשוני. א”כ מתחזקת התמיהה (לעיל סעיף 1) על שום לא הזכירו את הספר נר למאה, שהוא “המאירי” לעשרות תשובות המוזכרות בספרן.3. על מניין התירוציםעיון בספר מעלה כי חלק מהתשובות חוזרות על עצמן. אמנם המחברים היו מודעים לאפשרות מעין זו, ולכן הודיעו בפתח דבר, כי תירוצים המובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים לא הוכנסו לספר. אבל דומה שלא כך הדבר. להלן מספר דוגמאות:(1) בתשובה קסו כתב המשיב עצמו כי דבריו הם “וכעין מה שתירץ הט”ז”. אם כן מה נענה אנן אבתריה? הרי אתה שומע מכאן שאין זו תשובה חדשה.(2) תשובה כה: “יש לומר שנעשה נס בנר מערבי שידלק גם ביום… ולכן תקנו להדליק ח’ ימים דגם ביום א’ הרי ניכר הנס דנר מערבי”. תשובה עא: משהדליקו את המנורה ביום ראשון ששוב לא כבה נר מערבי”. האם אין זו אותה תשובה? וראה עוד תשובות: נט, צה, וגם תשובה שמו, שאף הן דומות לאלו ולא העתקתין מפני שרציתי לקצר. (3) תשובה ד: “שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא”. תשובה מ: “את היום הראשון קבעו לזכר חנוכת בית המקדש השני שהיה אף הוא בימי חגי הנביא”. האם אין זו אותה תשובה?(4) תשובה עט, בכותרתה נכתב: “על מה שנמלט הפך מעיני היוונים”. הכותרת של תשובה קיח היא: “הכו היוונים בסוונרים”. יש חילוק דק ביניהם, אבל האם אין זה אותו תירוץ?די בדוגמות אלו כדי ללמדנו על הקושי בחמש מאות התשובות שנאספו. האם מספר זה אכן נכון הוא, או שהיה עליהם לבדוק היטב, שמא הם מביאים בספר תשובות זהות או דומות.4. על דרך ציון המקורות בגוף הספר בגוף הספר, בסוף כל תשובה נכתב המקור לאותה תשובה. ברם, קיים חוסר בהירות בדרך הציון. אם ברצון המעיין לבדוק את המקור עצמו, הרי שברוב המקרים הדבר קשה מאוד. זאת משום שאין מראה מקום מדויק. כל עוד שהמקור הוא ספר המסודר כסדר השולחן ערוך, אני מניח שנמצא זאת בסי’ עת”ר. אם מדובר בספר דרשני לחנוכה, יש להניח שנמצא זאת בדרשה לחנוכה, אף שגם במקרה זה החיפוש אינו קל. אבל אם לדוגמה כתוב בעמ’ כה, תשובה ו, שהמקור הוא: ארץ צבי, כיצד נמצא זאת. לא רק שיש מספר ספרים בשם ארץ צבי, אלא אף אם אנו יודעים מי המחבר, עדיין אין אנו יכולים למצוא זאת בספר. חבל מאוד, שכך דרך הציון לרוב המקורות בספר.[7] אבל יותר קשה מכך היא ההפנייה למקור בצורה: “ספרים”. ואתה שואל את עצמך, מי יכול למצוא את מקורם של דברים אלו. אין הבדל בין ציון מקור בצורה זו, לבין אי ציון מקור בכלל. בשני המקרים לא ניתן לדעת מה הוא המקור. במליצה הייתי אומר עליהם את דברי הגמ’ ביומא כט ע”א: “והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן”. ללמדך, כי נס חנוכה לא ניתן להכתב, ולכן כנראה שהם סבורים שלא ניתן לכתוב גם את המקורות לנס חנוכה.5. על ‘מפתח שמות הספרים‘ שבסוף הספרבסוף הספר בעמ’ שיח-שיט, הוקדשו שני עמודים, כאשר בכל עמוד יש שלושה טורים, ל’מפתח שמות הספרים’. רשימה זו לוקה בחסר. הם לא רשמו את שמות המחברים, פרט לספרים בודדים, ואין צורך לומר שלא רשמו מקום או שנת הדפסה. כידוע יש ספרים שהם בעלי אותו שם, ואם אין פרטים נוספים אי אפשר לדעת באיזה ספר מדובר.ברשימה זו אנו יכולים למצוא גם שמות כגון אלו:[8] האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל, האדמו”ר מסטריקוב זצ”ל,[9] הגאון ר’ גרשון ליטש רוזנבוים, הרב [10] יחזקאל אברמסקי, הרה”ג ר’ מנחם מנדל כשר, כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, הרה”ק מסאטמר,[11] ועוד.[12] לא נתברר לי מדוע לא כתבו באלו ספר של אותם רבנים נאמרו דבריהם. הנה דוגמה נוספת של חוסר בהירות במפתח. מוזכר כאן: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, ומן הסתם הכוונה לאדמו”ר בעל שו”ת דברי יציב. אכן באותה רשימה מוזכר באופן עצמאי, ספרו שפע חיים, וכן נזכר באופן עצמאי גם ספרו יציב פתגם.. האם מכאן עלי לומר כי במקום שנכתב בגוף הספר, כמקור לתשובה מסוימת: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג,[13] פירושו של דבר שהתשובה אינה נמצאת לא בספר שפע חיים ולא בספר יציב פתגם, אלא היא נאמרה מפי השמועה, או נמצאת בספר אחר המביא משמו, או בכתב העת של חסידות צאנז ישראל סבא וכד’. לסיום, נזכיר את אחת משלוש התשובות של מרן הב”י לקושיתו המפורסמת: גם לאחר שנתנו שמן בנרות המנורה, נשאר פך השמן מלא כבתחילה. אף אנו נאמר, כי אולי יש מספר חסרונות בספר זה, ואולי אין בו חמש מאות תשובות שונות, אבל בעיקרו של דבר הוא מלא וגדוש, וכל המעיין בו יוכל לשאוב ממנו מלא פך השמן, ואין שמן אלא חכמה.

[1] בדקתי על פי לשונו של מרן כאן, דהיינו את הצירופים של: ועוד י”ל, וכן: אי נמי.[2] בספר עצמו נמצאות תקב תשובות. [3] על הסיבה שהם נקטו לשון: “המיוחסת”, ולא: שהקשה וכד’, נעמוד בהמשך.[4] רש”י זוין, המועדים בהלכה, תל אביב, תשי”ד, חנוכה, אות א, עמ’ קנז, כתב: “אין מספר לתירוצים שנאמרו על שאלה זו”. אבל דומני שהוא לא שיער שהמספר יעמוד על חמש מאות.[5] אני נוקט בלשון רבים משום שבהסכמה הראשונה לספר שהיא הסכמת בד”צ למקהלות האשכנזים, ירושלים, תשס”ז, נאמר שהחיבור הוא “פרי עמלם של ת”ח מופלגים חברי מכון אור חדש”. לעומת זאת בהסכמה השניה של בד”צ רבני הקריות אשדוד, מרחשון, תשס”ו, נאמר: “הנה הראני האברך המופלג בתורה ויר”ש הרב וכו’ הי”ו קונטרס מחיבורו שעומד להוציא לאור ע”י מכון אור חדש” וכו’. לא פורש שמו של האברך, אבל אתה שומע שהמחבר הוא אדם אחד. אבל הואיל וההסכמה היא משנת תשס”ו, אמרתי נלך אחר לשון אחרון, שהיא ההסכמה משנת תשס”ז.[6] מעניין מאוד לציין כי בעמ’ מו, תשובה סח נדפסה ביידיש, ואני מניח כי כך היא לשון הספר. הם אף לא טרחו לתרגם את התשובה לעברית. [7] אפשר להעיר גם הערות נקודתיות, ואסתפק בדוגמה אחת. כך כתבו בתשובה רסג: “הרב בעל העתים כתב טעם אחר למה ח’ ימים לפי שבטלו מהם מילה שהיא לח’ לפיכך קבעו ח’ ימים עכ”ל (בעל העתים)”. הניסוח כאן לקוי ביותר. ראשית, אם הפתיחה היא: הרב בעל העתים כתב, מה טעם יש לכתוב בסוגריים שהמקור הוא בעל העתים. עוד קשה, מה צורך לכתוב: עכ”ל. ועוד יש לתמוה, הרי אין בידינו הלכות חנוכה בספר העתים, אם כן היכן ראו זאת בספרו. כל זה מביא אותנו למסקנה שלפנינו העתקה ממקור אחר. אפשר שהעתיקו מהכלבו סי’ מד, שהוא הביא את דברי בעל העתים. אפשר מספרים מאוחרים, שהביאו מהכלבו. כך או כך הלשון שבו הציגו את דברי בעל העתים הוא מגומגם ביותר.[8] הרשימה אמורה להיות לפי סדר א”ב, אבל הם התחשבו גם בתואר, ולכן לדוגמה ר”ח מבריסק נמצא באות ר’.[9] רק שני רבנים אלו נוסף להם: זצ”ל. כל האחרים שברשימה לא זכו לכך.[10] לא ברור לי מדוע נפקד ממנו התואר גאון.[11] הוא מוזכר פעמיים גם תחת התואר: כ”ק הרה”ק מסאטמר.[12] מעניין שברשימה נכתב גם: בעל האמרי טעם. מדוע לא די היה לכתוב: אמרי טעם.[13] כגון בעמ’ לט תשובה מז.

Chanukah Posts

The posts related to Chanukah can be found here.

Preview of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work

Preview of R. Shmuel Ashkenazi’s Latest Work

One of the hidden giants of the seforim world both in ultra orthodox and academic circles is a man known as Rabbi Shmuel Askenazi. Professor Zev Gris writes about him:

אני ובני דורי נוכל להעיד על בור סיד שאין מחשב שידמה לו, כר’ שמואל אשכנזי גמלאי מפעל הביבליוגרפיה העברית”) הספר כסוכן תרבות מראשית הדפוס עד לעת החדשה, לימוד ודעת במחשבה יהודית (תשסו) עמ’ 257).

This man has authored many books and hundreds of articles in dozens of journals – both academic and charedi. Besides for authoring so much he has assisted many people in both circles helping in many areas of the Jewish literature. At times he is acknowledge and thanked and other times not. A few years back, a partial bibliography of his writings was printed in a work called Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera. This book was a start of an attempt to print all of his writings in a multi-volume set. R. Askenazi has been writing and collection information on thousands of topics for close to seventy years. Unfortunately, he did not print much of what he gathered. The main reason for this omission is R. Ashkenzi’s “weakness” for incredible levels of perfection. When he printed his Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera he proofread it seven times (the work is over 800 pages!). [If the editors of this blog attempted to emulate that level of perfection, there would be, perhaps, one post a year.] Now to understand the significance of this one has to know that one of his many specialties is his incredible ability to find mistakes in grammar, typos and the like – a master proofreader. It is as if he has like a homing device built in as soon as he sees the printed text he notices the mistakes. Now after his sefer went to press he still found mistakes and it disturbed him greatly. He learned from this an important lesson which he already knew.

לא עליך המלאכה לגמור

For personal reasons the project that began a few years back was stopped by R. Askenazi. Two years ago the project was restarted again by others. He and these people have been working daily to prepare the writing for print. To date this project has gotten very far in preparing for print his writings. Two volumes of over five hundred pages are ready to go, a few more are almost near completion. The only thing holding back the printing is funds to print the volumes. No one is making money off the project the hope is that if enough funds to cover the printing of the first few are raised than the sales will hopefully be enough to cover the printing of the rest. We are talking about multiple volumes as this is one man’s writings of over seventy years. Not everything that he gathered is worth printing and heavy editing is done as with many of the available data bases what he gathered today is not worth much as a quick search on these data bases will find the same thing. The topics that these works deal with are virtually everything on some level, sources on expressions, minhaghim, dininm, evolvement of famous stories, bibliography corrections of authors encyclopedia style information on thousands of topics culled from thousands of seforim many very rare or unknown. There are also thousands of letters to authors and professor’s containing notes on their works additional sources of their work etc; In addition there are R. Askenazei notes on tefilah, piyut, Chumash, Shas, Zohar, and from other seforim that he marked down on the side. It is a work that almost anyone interested in the Jewish book will find many things to enjoy. I hope that you can help contribute I know very well that the financial times are very hard but even a little bit can assist this project move forward. For more information please e mail me at eliezerbrodt-at-gmail.com. We are printing here for the first time, a chapter from one of the books which is print ready.

כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מִלתא דבדיחותא

כתב ר’ משה בר’ מימון [הרמב”ם; ד’תתצח-תתקסה]: כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה – כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים, בעיון לפיתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הַלֵּאוּת. כמו שאמרו. כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא (שמונה פרקים, פרק ה, בהוצאת ‘ראשונים’, תל-אביב תשח, ס”ע קפד – ר”ע קפה).
וכבר נלאו חכמי לבב למצוא את מקור המאמר שהביא הרמב”ם[1]. ויש מי ששִׁער, שהיתה לפניו גרסא שונה בתלמוד הבבלי. כן כותב ר’ שאול ליברמן [תרנח-תשמג]: ונ”ל, שמקור הדברים הוא בבבלי תענית (דף ז ע”א): א”ל ר’ ירמיה לר’ זירא. ליתא מר ליתני. א”ל. חליש לבי ולא יכילנא. לימא מר מילתא דאגדתא וכו’. ואפשר, שלפני הרמב”ם היתה כאן הגירסא: מילתא דבדיחותא וכו’ (שקיעין, ירושלים תרצט, ראש עמ’ 83).
גם היו מחברים שהראו על מאמרים אחרים בתלמוד, ששמשו, לדעתם, כמקור לרמב”ם[2].

אמנם מצאנו בתלמוד ובמדרש כמה ענינים השיכים לבדיחותא בבית-המדרש:
א. אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזייה, דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר ליה: בכל עצב יהיה מותר, כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא (ברכות ל סע”ב)[3].
ב. אמר רב יוסף: חלמא טבא – אפילו לדידי בדיחותיה מפכחא ליה (ברכות נה סע”א). פירש רש”י: אפילו לדידי. שאני מאור עינים.
ג. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא. ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל ע”ב; פסחים קיז ע”א)[4].
ד. אמר ליה רבינא לרבא. היינו רגל היינו בהמה! אמר ליה. תנא אבות וקתני תולדות. אלא מעתה, סיפא דקתני השן מועדת, מאי אבות ומאי תולדות איכא? הוה קמהדר ליה בבדיחותא, ואמר ליה. אנא שנאי חדא ואת שני חדא (בבא קמא יז רע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רבא לרבינא. בבדיחותא. בשחוק. וא”ל אנא שנאי חדא, רישא. ואת שני [חדא]. סיפא.
ה. … אהדר ליה בבדיחותא. חלש דעתיה דרב ששת. אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. צוחה צוחה ולא אשגח בה. אמרה ליה. חזי להני חדיי דמצית מינייהו! בעא רחמי עליה ואיתסי (בבא בתרא ט ע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא. לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו. אשתתק רב אחדבוי. נעשה אלם. אתיא אימיה. דרב ששת. צווחה קמיה. שיתפלל עליו. להני חדיי. הדדים הללו. חדיי תרגום של חזה. דמצית מינייהו. שינקת מהן. [עי’ שם בתוספות, ד”ה אתיא, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, “והיא היתה מניקתו של רב ששת”. וכן פירש רבנו גרשום, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, שהיתה מינקת של רב ששת.]
ו. רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש בשלשה מלכים. חלש. קביל עליה דלא דריש. כיון דאיתפח, הדר קא דריש. אמרי. לא קבילת עלך דלא דרשת בהו? אמר. אינהו מי הדרו בהו, דאנא אהדר בי … (סנהדרין קב סע”א). פירש רש”י: איהו מי הדרו בהו, מדרכם הרעה, דאנא אהדר (לי) [בי] מלדרוש …
ז. רבי היה יושב ודורש, ונתנמנם הצבור. בקש לעוררן. אמר. ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת … זו יוכבד, שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל … (שיר השירים רבה א טו ג).
וביומא ט סע”ב: וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה?! ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה, ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, בהדי רבה בר בר חנה משתעי?! ופרשו בתוספות ישנים: לא הוה מישתעי ריש לקיש בהדיה. כלומר, לא היה פותח לדבר עמו בשום מילתא דבדיחותא – – –
השוה גם: בראשית רבה, נח ג (מהדורת תאודור-אלבק, עמ’ 621): ר’ עקיבה היה דורש, והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן. אמר. מה ראת אסתר שתמלוך על קכז – – – . עי’ שם במנחת יהודה. וראה עוד ברכות כח ע”א (=ערובין כח רע”ב): רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי[5]. אמר: כי חלפי רבנן[6], אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא.
אך אין לראות בספורים אלו מקור המאמר כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא.

מאמרנו מצוי בספרי הראשונים שלאחר הרמב”ם, וכנראה, ממנו לקחוהו.
כן כותב ר’ יעקב בר’ אבא מרי אנטולי [סוף האלף החמישי]: … ההתמדה בדרישה ובעיון, מאין הפסק … היא רעה מאד. לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות … עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם. כמו שמצאנו להם: כי הוו חלשי רבנן מגירסא, הוו אמרי מלי דבדיחותא … (מלמד התלמידים [נכתב לאחר ד’תתקצ], בראשית, ליק תרכו, דף ב, ראש ע”ב).
וכן בדברי ר’ לוי בן אברהם [המאה הראשונה לאלף זה]: ובדרש כִּוְּנוּ פעם לְהָשִׂישׂ וְחַזֵּק לב וְהַפְחִיד נמהרים (בתי הנפש והלחשים, מאמר א, בתוך: ידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים, כרך חמישי, הוצאת שוקן, ברלין-ירושלים תרצט, עמ’ לז, חרוז רטז). ופירש המפרש: ובדרשות התלמוד יש קצת הגדות, לא היתה כונת אומרם כי אם להשׂישׂ ולשׂמח האנשים. כמו שאמרו ז”ל. כי חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרין מילי דבדיחותא.
וכן כותב בן-דורו, ר’ מנחם בר’ שלמה המאירי [ה’ט-עה]: … לפעמים צריך שיכריח האדם עצמו, אף בחוץ מטבעו, לשנות בתכונת הדיבור, פעם … דרך שמחה ולשון הבאי. כאמרם ז”ל. כי חלשי רבנן מן גירסא, הוו אמרי מילי דבדיחותא (פרוש המאירי למשלי טו כג, פיורדא תרד, עמ’ 151).
ור’ הלל בר’ שמואל מוירונה, אף הוא בן הדור, האריך בענין: דע, כי כל דברי רבותינו ז”ל נחלקים לששה חלקים. החלק … החמישי, הוא קיבוץ דברי בדיחותא, כדי לשמח הלב ולהרחיבו, אחר שיגע החכם בעיון דק ובלמוד ההלכות החמורות והשִטוֹת העמוקות … אמנם החלק החמישי, שהוא כמו דברי בדיחותא מקצתו. כמו: אתריגו לפחמי[ן], ארקיעו (זהבים וכו’) [לזהבין, ועשו לי שני מגידי בעלטה (ערובין נג ע”ב)]. וכמו פלוני ופלוני היה משתעי לשון חכמה. כמו: עלת נקבת (בברא יכעון) [בכדא ידאון] נשריא לקיניהון (צריך לראות זאת) (ועלו בגערה) ועלז בנערה אחרונית עירנית חננית[7]. וכל דומה לזה. ויש רבים ממנו בתלמוד – אל תחשוב שהוא ענין בטל, אבל הוא דבר מועיל, בעבור כי היתה כוונתם בזה לשמח הלב ולהרחיבו, כדי שלא ישתבש ולא יחלש שכלם מרוב היגיעה הגדולה שהיו יגעים בלימוד התורה ובהלכות החמורות, כדי להוציא המסקנא על אמיתתה. וכי (הא) [הוו] חליש[י] מגרסתם (הוו) [היו] משככים רתיחתם ומפיגים עצמם במילי דבדיח[ו]תא, למען יתחדש כח שכלם (ויודכך) [ויזדכך] מוחם בשובם אל העסק. והיו צריכים לכך … ובעבור שלא היו רוצים להפסיק שמחתם בדברי בטלה, היו מדברים בלשון (תורה) [חידה] על צד טיול. וכל זה לשם שמים, להגדיל תורתם ולהאדירה … (תגמולי הנפש [השלימו בשנת ה’נא], חלק שני, ציון שני, ליק תרלד, דף כה-כו).
דברים דומים כותב ר’ שמואל צרצה, בהקדמת חבורו שכתב בשנת קכט: דע, כי חכם אחד כתב, כי האגדות הנמצאות בתלמוד ובמדרשות יתחלקו למינים רבים. יש מהם שאמרום ז”ל, כאשר אירע להם חולשה בהפלגת העיון, והכריחם הצורך לשמח הנפש ולהקל מעליהם היגיעה והעצבון, היו מדברים בשעות כאלה בדברי שמחה ובדיחותא. ולזה כונו רז”ל באמרם: כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו מתעסקי במילי דבדיחותא. וכאשר יעיין המשכיל בדברים הנאמרים בתלמוד בזה הדרך, יבין בעין שכלו, שאין הכונה בדברים ההם לשום ידיעה בעולם זולתי הערת שמחה והטבת הנפש, להקל מעליהם יגיעת הלמוד וחזרת כחות הנפש לעניינם הראשון (ספר מכלל יופי, הקדמה. נדפס במאמרה של גתית הולצמן, סיני, קט [חורף תשנב], עמ’ מ-מא).
גם כאשר בא ר’ יהודה מוסקאטו [רצה-שנ] לבאר דעתו בסִבת האגדות, הוא מקדים להביא שתי דעות של קודמיו: וכי תשאלך נפשך: מה זאת אשר חכמים הגידו דברי מוסר והשכל דרך משל וחידה? – – – הנה זאת תשובתה באלו ובכיוצא בהם, אחרי הקדימי, כי נאמרו בזה דברים שונים: מהם – דכד הוו חלשי מגירסייהו, הוו עסקו במילי דבדיחותא; ומהם – שהיה זה כדי לחדד שכלם. אמנם, אענה אף אני חלקי לאמר – – – (נפוצות יהודה, דרוש השלושה-עשר, ויניציאה שמט; במהדורת ארץ-ישראל וניו-יורק תשס, דף קכ ע”ב).
ובדור שלפני ר’ מנחם המאירי ור’ הלל מוירונה, כותב רבנו יונה גירונדי [נפ’ ה’כד], הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ בפירושו לאבות (ג יד): וכתב רבינו יונה ז”ל: הנה השי”ת נטע אזן באדם ויצר עין … יצר עינים, לראות ולהתעורר ולאחוז בחכמה ולהחזיק במלאכה, פן יאחזוהו ימי עוני; וכן העין, לעיין ולא לישן. הוא אומרו אל תאהב שנה פן תורש [משלי כ יג], וזה טעם שניהם, לסלק המונעים המטרידים אותו מעיונו בכל כחו, ולפי שאי-אפשר לעיין תמיד תחת היותנו בעלי חומר, כמו שאמרו ז”ל: כי הוו חלשי רבנן מגירסייהו הוו עסקי במילי דבדיחותא. עכ”ל ר’ יוסף יעבץ. נראה, שכן היה לפניו בפירוש רבנו יונה למשלי. ולפנינו ליתא.
אנו מוצאים את המאמר גם בשלהי תקופת הראשונים. כן כותב ר’ שמעון בן צמח דוראן [רשב”ץ; קכא-רד]: וכל מעשיך יהיו לשם שמים … וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו. וכמו שאמרו רז”ל. כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא. וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד (מגן אבות, פרק ב, משנה יב, ליפציג תרטו, דף לד ע”ב)[8].
השוה גם דברי ר’ אברהם בן הרמב”ם [ד’תתקמו-תתקצח]: בחלק החמישי, דרשות, דברו בהם לשון הבאי ודמיון. החלק הזה בגמרא דפסחים [דף סב, סוף ע”ב]: אמר מר זוטרא. מאצל עד אצל הוה טעון ארבע מאות גמלי[9] … והדרשה היא על שני פסוקים אלו. ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי, כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה, שיש דרש על המקרא כולו משא ארבע מאות גמלי, וכל שכן על שני פסוקים. הילכך אינו אלא לשון הבאי. וכבר ביאר זה זולתינו (ברכת אברהם, ליק כתר, עמ’ 6; ובמהדורת ר”ר מרגליות, נספח לספרו של ר’ אברהם, מלחמות השם, ירושלים תשיג, עמ’ צב).
נוסח חדש לאגדה זו מצוי בפירוש, המיוחס לרש”י, לדברי הימים א, סוף פרק ח: ועוד אמרו חכמים בספר’ [בפסחים?]. ולאצל ששה בנים. תליסר אלפי גמלי טעוני מדרשות!
את הגדרת ה’אגדות הזרות’ שבתלמוד הבבלי כמִלי דבדיחותא אנו מוצאים גם אצל ר’ ידעיה בדרשי הפניני [ל-ק]: ואמנם ההגדות, וכל מה שבא מן הספורים הרבים בתלמוד ובמדרשות, ננהיגם על זה הדרך כלם. ונחלק אותם לפי זה לד חלקים – – – החלק השלישי. כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג, ועל הכלל בשנוי אי זה טבע, שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק. אלא שיזכירו על צד הסִפוּר לבד, לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא, להניח מכובד העיון ועמל הגרסא. וזה בספורי רבה בר בר חנא [בבא בתרא עג ע”ב – עד ע”א], וזולתם מהדומים להם רבים (“כתב ההתנצלות, אשר שלח החכם אנבוניט אברם [=ידעיה בר אברהם בדרשי] לרשב”א“, בתוך: שו”ת הרשב”א, ח”א, סימן תיח, ירושלים תשנז, דף רכא סע”א – רכב רע”א).
ממנו לקח ר’ יצחק אברבנאל, אלא שהוא מחלק את האגדות לששה מינים. וזה לשונו: המין החמישי, מה שנזכר על צד הסיפור ממין הנמנעות, מבלי שימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה, אלא שנזכר על צד הסיפור בלבד לתועלת הרווחת התלמידים, והצורך להכניסם במילי דבדיחותא, להניח להם מכובד העיון ועמל הגירסא, כסיפורי רבה בר בר חנא והדומה לו (ישועות משיחו, החלק השני, הקדמה, קניגסברג תרכא, דף יז ע”א).
וכתב ר’ אברהם אבן-עזרא [ד’תתמט/תתנ-תתקכז] בהקדמת פרוש התורה: מפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים – – – הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה / ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים / בארצות יונים ואדומים / שלא יביטו אל משקל מאזנים / רק יסמכו על דרך דרש, כלקח טוב ואור עינים – – – גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה – – –[10].
וכן הוא כותב בהקדמת פרושו לאיכה: אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים / שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים / וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים. / אכן, מדרשיה – אל דרכים רבים נחלקים: / מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים / ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים / ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים – – –[11].
והשוה דברי הרשב”א: תחילה אעירך על ענין ההגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים. דע, כי באו מהם בלשון עמוק, לסיבות רבות – – – ועוד יש להם סיבה אחרת, גילו אותה הם ז”ל בקצת המדרשים, והוא, כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים, לבהלם ושיתעוררו משנתם – – – (חידושי הרשב”א, לרבינו שלמה ב”ר אברהם אדרת; פירושי ההגדות. יוצא לאור על פי כתבי יד … הערות ובאורים, מאת אריה ליב … פלדמן, ירושלים תשנא, עמ’ נח-נט).
והובאו הדברים, בשמו, על ידי ר’ מאיר אלדבי, בספרו שבילי אמונה, הנתיב השמיני, ורשה תרמז, דף 166 רע”א.

גם מצאנו לרבותינו האחרונים שהביאו את המאמר הזה.
כן כותב הגאון יעב”ץ [תנח-תקלו]: … כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה, בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות, עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה. כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון, לפתוחים ולענינים הנאים, עד שיסור ממנה הלאות, כמ”ש כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרי מילתא דבדיחותא (מגדל עוז, בית מדות, נוה חכם, חלון ב, סימן א, ורשה תרמז, דף 70, עמוד א).
והרי זה לשון הרמב”ם, בשמונה פרקים, שהבאנו בראש המאמר [שבתי וראיתי בפתיחה לחלון א: … נעתיק כאן משמנה הפרקים הידועים להר”מ ז”ל, שהקדים למס’ אבות, פרקים שנים … עכ”ל. למעשה העתיק מן הפרק הרביעי רק את חציו הראשון. ואולם את הפרק החמישי, העתיק כולו.]
אף כי לא שמענו עד עתה על מי שנהג בפועל כהמלצת מאמרנו, היו גם כאלה. אחד מהם הוא ר’ אברהם טריוויש, שבספרו, שהדפיס בשנת שיב, לאחר שהאריך במִלי דבדיחותא, שאין לסמוך להלכה על דעת הנשים, הוא כותב: – – – ויושבת תחת הלחי וקורה, בשבת, ומוציאה הרעלות והפארים / והצעד”ות והקשורים / ואומרת שם שיר השירים / ושם משׂחקת באגוז”ים עם נערים / ולא מחינן בידייהו, כמצות דברי סופרים / כי אפילו נמחה בידה, עשרים נשיאים וממשפחת רמים וגבורים / ועמנו מאתים חכמים מלכי רבנן ושרים / – כלנו לפניהן כעזים מאתים ותישים עשרים. וכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתא (ברכת אברהם, חלק ראשון, סימן נח, ויניציאה שיב, דף כג ע”א).
כאן הוא מוסיף: ובתר הכי הדרי לשמעתא. תוספת זו אינה במקורות קדומים והיא שלו. משום שקטע את פלפולו ההלכתי במִלי דבדיחותא, הוא מודיע שהוא חוזר לשמעתא.
וכן הוא נהג גם להלן. שם הוא מודיע במפורש את סִבת התעסקותו במִלי דבדיחותא. וזה לשונו: והנני אומר. דכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתייהו. אנן נמי נעביד הכי, דידענא, דמאן דיליף בסיפרא הדין, לימא עילואי: כמה ארכן הוא זה. ומשום הכי כתבית בכמה דוכתי – בפרט בשלשה חלקים ראשונים וגם באי זה מקומות מועטין בזה החלק הרביעי, גם בשאר חלקים דלקמן – מילי דבדיחותא, דלשמוחי לרבנן הוא דבעינא / והכא נמי לא שנא. כי בזה אמשוך לב הקוראים בדברי אריכותי / לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתי – – – (חלק רביעי, סימן קפח, דף קעא ע”א).
גם ר’ אפרים אליקים גצל מלזק [תקמ-תריד], נהג כך. וזה לשונו:
עתה באתי להוציא מלבן של שלשת הרבנים הללו[12], שלא יהיו להוטין עוד אחר כח המדמה שלהם – ובכבודן של רבנן דחלשי מגירסייהו, אסיים הגמטריאות במילתא דבדיחותא, ואכחד שלשת הרואים במחזות שוא ומדוחים אלו, בחזקת יד גימטריא אחת.
להתוודע ולהגלות! דאינהו לא חזו באספקלריא המאירה של הקלירי, אך מזלייהו חזי באספקלריא שאינה מאירה, בבואה דבבואה מדמות של עצמם. רצוני לומר, שהחרוז אנסיכה מלכי / לפניו בהתהלכי / אומצו בהמליכי, שעולה, לדעתם, כמספר אני אלעזר בירבי יעקב קיליר, 1164, עולה ממש:
אני שלמה יהודה ליב הכהן רפאפורט, 1164;
אני ליפמאן דאקטיר צונץ מברלין, 1164;
הקטן משה הלוי לאנדא מדפיס מפראג, 1164 – – –
ומי זה חסר-טעם, שישתגע לומר, שפיוט אנסיכה חיברו אחד משלשת הרבנים האלו, בעבור שעולה החרוז כחתימתם – – – עכ”ל רא”א מלזק (ראביה, אופן תקצג, דף יט ע”ג, סעיף ז).

[1] בהגהה שנדפסה בשולי גליון שמונה פרקים הנדפס בתלמוד בבלי, נאמר: לפי שעה לא ידעתי מקומו. ובשבת ל ע”ב איתא, דרבא מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא וכו’. וכן כותב יעקב ריפמן: לא אדע מקום המאמר הזה. ובשבת ל ע”ב כתוב בדרך אחרת. יעויין שם (עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29).

[2] כמו ר’ יודא ליב אינדעך, לאחר שמביא לשון רמב”ם, הוא מעיר: לשון זה לא מצינו בגמרא, אבל כונת הרמב”ם על שני מאמרי חז”ל, מברכות כח ע”א, ועירובין כח ע”ב: ר’ זירא כי הוי חליש מגירסיה וכו’. עי”ש. דמזה ראיה, דהנפש צריכה גם כן מנוחה מעבודתה, כמו הגוף. ומרבה דהכא [=שבת ל ע”ב], שמותר להתעסק במנוחת החושים בענינים נאים, כמו מילתא דבדיחותא וכדומה, עד שיסור מנפשו הליאות ותשוב למזגה (זהרי הש”ס, ח”א, לשבת ל ע”ב, לונדון תשלד, דף 88 רע”ב). ודבריו דחוקים, שכן בברכות וערובין, אמנם נזכר חליש מגירסיה, אך אין שם זכר לבדיחותא!

[3] ראה גם בהמשך (ל סע”ב – לא רע”א): מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא. אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו.

[4] בספר הזוהר (תזריע, מז ע”ב), נזכר מאמר דומה: דאמר רבי שמעון לרבי אבא: תא חזי, רזא דמִלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה, ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא – – – וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב: יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט [קהלת י א], משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא – – –
ור’ חיים הכהן מארם צובה מביא את הזוהר בתוספת באור: כדאיתא בזוהר, כי הא דרב המנונא סבא ע”ה, דהוה אמר פרקא דשטותא ובדחי חברייא, ואחר כך פותח בתורה (מקור חיים, ח”ג, הלכות פסח, סימן תמד, ס”ק ג, פיעטרקוב תרלח, דף מא ע”ד).

[5] בערובין: ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי.

[6] בערובין: כי נפקי ועיילי רבנן.

[7] ערובין, שם: אמהתא דבי רבי, כי הות משתעיא בלשון חכמה, אמרה הכי. עלת נקפת בכד; ידאון נשריא לקיניהון … רבי אלעאי … עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית.

[8] דברי רשב”ץ הובאו במדרש שמואל, לַמִּשְׁנָה, במקוצר ובשנויי לשון. המחבר, ר’ שמואל די-אוזידה, מתנצל על כך וכותב: והואלתי לכתוב ולהאריך רוב דבריו של רשב”ץ ז”ל, ואף אם הוא האריך יותר ויותר, לפי שזה הוא עיקר גדול בהנהגת האדם ובכל פרטיו.
מאידך, הוסיף המעתיק, בתוך דברי רשב”ץ, שני חדושים משל עצמו, הבנוים על יסוד דברי רשב”ץ. הוא מודיע על כך בציון ‘ונ”ל הכותב’ (בראש החדוש הראשון) ובציון ‘ואני הכותב נ”ל’ (בראש החדוש השני). ונצטט את חדושו השני, הקשור יותר לעניננו: ואני הכותב נראה לי, שזה שאמר דוד המלך ע”ה: ואתהלכה ברחבה. כלומר, לטייל ברחבה, לפי שפקודיך דרשתי, וחליש דעתאי מן הגרסא, ולזה אני הולך לטייל. ולזה לא אמר ואהלך ברחבה, אלא ואתהלכה, מן ההתפעל, שהוא מורה על הטיול. וכמו שארז”ל כי הוו רבנן חלשי מגרסייהו אמרי מילי דבדיחותא. וזהו ענין ההגדות הנמצאות בגמרא – – –

[9] לפנינו: בין אצל לאצל טעינו ד מאה גמלי דדרשא. פירש רש”י: מאצל לאצל. שני מקראות הן, ופרשה גדולה ביניהן. ולאצל ששה בנים [ד”ה א ח לח], וקא חשיב ואזיל הבנים. וסיפא דפרשתא אלה בני אצל (ט מד).
אמנם בספר הערוך, ערך אצל: בגמ’ … בין אצל לאצל טעון ארבע מאה גמלי דרשא. פי’. פסוק בדברי הימים [א ח לח] הוא, ותחלתו אצל וסופו אצל. ואף על פי שקרובין זה לזה, הוי טעון ת גמלי דרשא.
וראה גם ספר מעריך, לר’ מנחם די לונזנו: ואני אומר. לא כי! אלא ב פסוקים דומים הם. אחד בסוף סימן ח, ואחד בסוף סימן ט. ובין זה לזה מה פסוקים, כמנין אדם. עכ”ל רמד”ל. ותמיהני, שהרי זה פירוש רש”י בפסחים!

[10] הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ, בפֵרושו לאבות ג יד. עי”ש. וראה: יעקב ריפמן, עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29-28.

[11] וראה: יעקב ריפמן, שם, עמ’ 48.

[12] שלמה יהודה הכהן רפופורט (שי”ר), ליפמן צונץ ומשה הלוי לנדא, שעל סמך גימטריא יחסו את הפיוט אנסיכה מלכי לר’ אלעזר הקלירי.

Women, Simchat Torah, and Censorship

Women, Simchat Torah, and Censorship
By: Eliezer Brodt
A recent book, Mi-pehem, (Bnei Brak,2008), collects interviews that were conducted with various Gedolim. One interview was conducted with Rebbetzin Ginsburg the daughter of R. Yechezel Levenstein. In the course of this interview she described the Simchat Torah celebration at the Mir in Europe:אבל שמחת תורה בישיבה היה משהו
מיוחד. הנשים עמדו בפינת בית המדרש מאחורי מחיצה, ומחכות בהתרגשות לתחילת
ההקפות! (מפיהם, עמ’ 199).

According to this interview, women in the Mir were behind the Mechetziah. But, I recall hearing from others that witnessed Simchat Torah in the Mir in Europe that the women were not behind a Mechetziah. Indeed, when, looking up this source of this interview I realized it was a Hebrew translation of an English article that appears in Daughters of Destiny published by Artscroll. The quote in the original reads: “The woman would stand in a corner of the bais medrash separated from the men and wait excitedly for the Hakofos to begin” (p.76). Thus, according to the original woman were not standing behind the Mechetziah during the ST celebration.

Avraham Ya-ari in his important work on ST, Toldos Chag Simchas Torah provides additional sources discussing woman’s participation in ST celebration from various communities. These sources parallel the original interview of Rebbetzin Ginsburg that women were not behind a Mechetziah but they came in to the Beis hamedrash on this night to watch the dancing up close (pp.251-252).Aside from woman entering the BM on ST woman participated in other parts of the celebration. For example, in Worms we find:מנהג שמחת תורה… מנהג נשים
בין מנחה למעריב הנ”ל באים במלבושיהן היקרים והנאים הטובים שיש להם. ובאם
בחצר החיצון של בית הכנסת ולפני הפתח החיצון של בית הכנסת דנשים ורוב הנשים בפרט
נשים בחורות מחברי’ יד ליד ובראשם נשי חתן תורה וחתן בראשית, והולכין בעיגול סביב
סביב ומשוררין יגדל, וזמירות שרגילין לשורר לכבוד החתן וכלה והכל לכבוד התורה ואחר
כך הולכין לבית הכנסת שלהם… (ר’ יוזפא שמש, מנהגים דק”ק וורמיישא,
א, עמ’ רכ). In Baghdad R. Dovid Sasson describes another custom with woman on ST:בכפור, בשמיני עצרת ובשמחת
תורה מוציאם בכל בתי הכנסת את כל ספרי התורה ומניחים אותם בהיכל והאנשים
והנשים הולכים מבית כנסת לבית כנסת לנשק כל ספר וספר וקוראים זאת זייארה (מסע
בבל, עמ’ רכז)In truth something similar to this (but not on ST only on HR and YK) is found earlier in the letters of R. Ovadia Bartenurah where he describes a custom that he saw:גם ראיתי בליל יום הכיפורים
ובליל הושענא רבה אחר שסיימו הצבור תפלת ערבית, פותחים הנאמנים שני שערי ההיכל
צפונה ונגבה ויושבים שם כל הלילה עד הבוקר, ובאות הנשים משפחות מפחות למשתחוות
ולנשק הספרי תורה, ובפתח האחד תכנסנה ונכחו תצאנה. וכל הלילה, זו נכנסת וזו
יוצאת… (אגרת א”י, עמ’ 106).One other point regarding woman and Simchat Torah is Rivkah Tiktiner (died in 1605) composed a song for Simchat Torah in Yiddish. Tiktiner is famous for being the first Jewish woman who wrote a complete work called Minkes Rivkah. Yaari suggests that this song was song while the woman decorated the Sifrei torah (Toldos Chag Simchas Torah, p.464). This song was recently reprinted by Y. Levine with an introduction and a translation in Hebrew (Simchat Torah Leyad). On Rivkah Tiktiner, see Levine’s Introduction (ibid); Z. Gris, Hasefer Kesochen Tarbus, p.172 and here.

Another custom which women are involved in on Simchat Torah is the throwing of the fruit to the children. On this topic see also Y. Gibralter in his memoirs of Kovno who writes:זלמן טרקניסקי הגבאי הראשי נהג לשבת לאחר הקידוש בשמחת תורה כששק מלא תפוחי עץ גדולים ויפים בידיו ולחלקם לילדים כפי שמבוא בהלכה בבית המוסר דקדקו בהלכה בתכלית הדקדוק (יסור
יסרוני, עמ’ 110).This custom has been the subject of many articles see recently: Avraham Ya’ari, Toledot Chag Simchat Torah, 231-237; Daniel Sperber, Minhagei Yisrael 6:140-154; Shlomo Hamberger, Shorshei Minhag Ashkenaz 4:430-461; Yechiel Goldhaber, Minhagei Hakehilos, 2:147-152; . Y. Tessler, Heichel ha-Besht 20:75-100; Ohr Yisrael 41:187.

Yom Kippur Reading

First, we have Eliezer’s post discussing Teffilah Zakah, then we have his review of R. Yedidyah Weil’s Levushi Badim and its implications for Yom Kippur, Prof. Frimmer’s discussion about Sperber’s use of various leincies on Yom Kippur and whether they have broader application, Marc Shapiro’s discussion about the R. Soloveitchik Machzor (its towards the end of the post), a discussion about candles on Yom Kippur, the censorship of the statement that the Besamim Rosh is worthy of being burnt even on Yom Kippur, a wonderful example how some errronous customs get started – this one in particular invovled a butcher, a zuger and a barrel.

The Source for the Recitation of LeDovid

This post is a followup of an earlier post which discusses the origins of reciting le-dovid hashem ori from rosh hodesh Elul through Simchat Torah. In this post I show a few early sources for saying ledovid and some
reasons why some did not say it. For Profesor Leiman’s lecture on this
topic see here. In my discussion of the various reasons given I deal with the various Balei Shem especially the two balei shem who share the same name, R. Eliyahu Ba’al Shem.מקור אמירת “לדוד ה’ אורי וישעי” באלול ותשרימאתאליעזר יהודה בראדט

בתקופתנו, תקופת האסופות והלקוטות, מתקיים מאמרו של רבי יהושע “אין בית המדרש בלא חידוש” בעצם האסיפה והליקוט – מלאכה שנעשית קשה מיום ליום, כי אין לך יום ויום שאין כמה וכמה ספרים יוצאים בו, ורובם אינם אלא ליקוטים מספרים אחרים. זו ועוד אחרת, שמלאכה זו דורשת עין בוחנת ושימת לב וידע ביבליוגרפי, ועל כולם – סבלנות ומתינות. הנה הקדמתי את הצטדקותי בטרם אכתוב בענין אמירת מזמור “לדוד ה’ אורי וישעי” בימי התשובה והמועדים, שדשו בו רבים וכבר הלכו בו הנמושות[1].

לראשונה הופיע המנהג בספרו של המקובל ר’ בנימן בינוש הכהן מקראטשין, ‘שם טוב קטן’, שנדפס בזולצבאך בשנת תס”ו, כסגולה לצאת בדימוס זכאי בדין: “הא לך סוד גדול. כל האומר מזמור זה מר”ח אלול עד אחר שמחת תורה, ואפילו גזרה רעה כתובה על האדם מן השמים יכולה לבטלה. ומבטל מעליו כל גזרות רעות וקשות, ויוצא בדימוס זכאי בדין. וצריך להזהר מאוד ומאוד שיאמר זה המזמור ערב ובוקר, דבר יום ביומו מר”ח אלול עד אחר שמחת תורה. אזי הוא מובטח, שיוציא שנותיו וימיו בטוב ויערב לו, ויכניע על ידי זה כל מיני מקטרגים”[2]. ספר זה זכה לתפוצה מרובה ובמאה הי”ח בלבד נדפס למעלה מתשע פעמים[3].לאחר עשור, בשנת תע”ו, הדפיס ר’ בנימן בינוש הכהן את ספרו השני בשם ‘אמתחת בנימן’, ובו נאמר: “סדר הנסירה. אחר העמידה של שחרית יאמר מזמור כז – לדוד ה’ אורי… הא לך סוד גדול. כל האומר מזמור זה מר”ח אלול עד אחר שמחת תורה…”[4] (עמ’ נח).

ואולם, כבר בשנת תס”ט נדפס בהמבורג ‘ספר זכירה’ לר’ זכריה בן יעקב סימנר, ואף בו הובאה סגולת אמירת המזמור בימים אלו: “סוד גדול. האומר מזמור כז מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה…”[5]. וכבר הוכיחו רבים, שר’ זכריה סימנר ליקט לספרו מחיבורים רבים שעמדו לפניו, ואף הרבה להשתמש בספר ‘שם טוב קטן’.לאחר חמש עשרה שנה, בשנת תפ”ד, נדפס בברלין ‘ספר היראה’ כנספח ל‘ספר המוסר’ (שנדפס לראשונה בשנת תל”א בלובלין). שם, באות ט, הובאה הסגולה: “מצאתי כתוב סוד גדול, האומר מזמור כ”ז מראש חדש אלול…”. ‘ספר המוסר‘ נדפס שוב בירושלים בשנת תשנ”ו, ושם (עמ’ מה) העיר ר’ שמואל אשכנזי שבעל ‘ספר היראה’ ליקט דברים אלו מ’ספר זכירה’ ועוד ספרים.
לאחרונה מצאנו כמה שציינו מדעתם, כגילוי ומציאה, שהמקור הקדום של אמירת מזמור זה הוא ספר ‘שם טוב קטן’. מהם אמנה את ר’ ברוך כץ, דברי יוסף, בני ברק תשמ”ז, עמ’ קסג-קסו; סידור ווילנא, ירושלים תשנד, עמ’ 148; ר’ שמואל אשכנזי בהערותיו ל‘ספר זכירה’, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 367; מהדיר ‘ספר זכירה’ שראה אור לפני ימים אחדים, בני ברק תשס”ט, עמ’ תקסז; ר’ דוד כהן, סידור אזור אליהו, ירושלים תשס”ח, עמ’ פ[6]; ר’ אליהו יוחנן גוראריה, חקרי מנהגים, חולון, תשס”ז, עמ’ 169[7]. אבל יש לציין שמקור זה היה ידוע למחברים גם בשנים עברו, וכבר ציין לו ר’ שמואל דוד הכהן מונק במכתב משנת תשכ”ט, ‘שו”ת פאת שדך’, או”ח, ח”ב, סי’ קכז, אבל ספר זה לא נדפס כי אם בשנת תשס”א. והקדימו ר’ חיים צבי עהרענרייך בחיבורו הנפלא ‘קצה המטה’ שעל ‘מטה אפרים’, שנדפס לראשונה בקליינווארדיין תרפ”ג, סי’ תקפא ס”ק טו.
על ר’ בנימן בינוש בעל ‘שם טוב קטן’ ראוי לציין לדבריו החשובים של ר’ פנחס קצינלנבויגן בספרו ‘יש מנחילין’ [שהיה מונח במשך שנים רבות בכתב יד, ולא היה ידוע כי אם למתי מעט (ראה: מ’ שטיינשניידר, בספרות ישראל, ווארשא תרנ”ז, עמ’418 ), ובשנת תשמ”ו נדפס בירושלים בשלמותו]: “הלא תדעו שזה המחבר אמתחת בנימין שהיה מקובל גדול היה מוהר”ר בנימין ביניש זצ”ל כאשר היה אתי עמי בביתי, בהיותי חונה בק’ וואלירשטיין בשנת ת”פ לפ”ק ושמעתי ממנו דברים נפלאים והיה בעל שם גדול ומעשיו היו מופלאים, כפי הנראה מספרו אמתחת בנימין הנ”ל שהיה ידו בכל…” (עמ’ צה)[8].

מידידי דן רבינוביץ’ שמעתי הערה חשובה: בספר ‘שירי הלוים’ לר’ יצחק טרעבוולא שנדפס בלובלין בין השנים תל”ז-תמ”ב (לאחרונה נדפס מחדש במהדורת צילום, בתוך ספרו של ר’ פרץ שמואל מאנטל, שירת שמואל, בני ברק תשס”ג), שלדברי המחבר בהקדמתו, מטרתו “למען דעת כל עמי הארץ מגידי התהלים האיך יתנהגו ואי זה שיר יאמרו בימים המובדלים”, מובא על כל יום מימות השנה המזמור המתאים לדעתו לאמירה באותו יום, והנה, ברשימה על חודשי אלול ותשרי לא מופיע שיש לומר מזמור לדוד ה’ אורי. זאת אומרת, שאפילו בין השנים תלז-תמב עדיין לא שמעו על מנהג זה ברוב תפוצת ישראל. ויען שספר זה מרבה ללקט מספרים רבים (ואפילו מכת”י) מלפני זמנו, וכמו שמפרט המחבר בסוף הקדמתו (שם עמ’ קעו-קעז), לאור זה יש להניח שהמנהג אכן נתחדש על ידי ר’ בנימן ביניש הכהן.מטעם היותו מנהג מאוחר, ולא מידי גדולי הדור יצא, היססו רבים מלאמרו. רמז לדבר ניתן למצוא ב‘מעשה רב’. בשחרית כתב (סימן כו): “הש”ץ מתחיל מברוך שאמר, ואין אומרים מזמור שיר חנוכת הבית, ולא שאר פסוקים בצבור קודם תפלה ולא אחר תפלה, רק שיר של יום”. וחזר וטרח גם בערבית וכתב (סימן סו): “תפלת ערבית מתחילין והוא רחום, ואין אומרים פסוקים ולא חצי קדיש, וכן אחר עלינו אין אומרים פסוקים ומזמורים“. אין ספק שכוונתו להפקיע מידי אמירת מזמור זה, שאין לו כל מקור מוסמך, מה גם שבסימן נג כתב מפורש: “גם מראש חדוש אלול עד יום הכפורים אין אומרים קאפיטל כז”. [דברי מעשה רב הובאו ב‘פתחי עולם’ לר’ דוב בער קאראסיק, סי’ תקפא ס”ק ט, אבל לא למעשה, ראה שם ס”ק ב.] אכן ב‘ספר קונדס’, שהוא חיבור שנכתב תוך נימת ביקורת חריפה על יהודי זמנו (ויתרונו שהוא מסיח לפי תומו את מנהגי זמנו בווילנא), מצינו: “יום ראשון מר”ח אלול עומד על מקום אביו בבית המדרש וצועק בקול גדול… ומגיד תהלים פסוק אחר פסוק“. והמהדיר שם הבין שהכוונה הוא לאמירת מזמור לדוד[9].

ב‘מנהגים בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא’ מצינו: “ואין אומרים שום מזמור אפילו בחודש אלול ותשרי אין אומרים המזמור לדוד אורי וישעי”. מנהגים אלו נדפסו לראשונה במחזור ‘כל בו’, חלק ג, ווילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים – האדר”ת, שכתבם בשנת תר”ס. ושם כתב האדר”ת (סוף אות א): “וגם במניעת מזמור לדוד אורי, דעת הגר”א ז”ל כגאוני בתראי ז”ל, וטעמם נראה מושם טורח הציבור… וגם משום ביטול מלאכה… [לאחרונה נדפסו מנהגים אלו בתוך: ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’, ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י]. בספרו ‘עובר אורח’, ירושלים תשס”ג, עמ’ צא אות סה, כתב האדר”ת: “סיפרו לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים עי”ש… ושני דברים אלו מופיעים ברשימה זו. [אגב, בתפילת דוד, שם כתב: “כך היא גם דעת רבינו… כתיקון המהרש”א, ומשם בקובץ מפרשים בתוך: מעשה רב, ירושלים תשסט, עמ’ סג. אבל בתפלה לדוד,שם, כתב כגאוני בתראי ז”ל… וכן כתב בהנוסח הנדפס במחזור כל בו.] עכ”פ רואים שמייחסים מנהגים אלו למהרש”א ששימש תקופה מסוימת בעיר זו. משמע מכאן שמנהג זה קיים כבר מזמן מהרש”א, שפעל בין השנים שכ”ה-שצ”ב [ראה: ר’ מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות הרבנות, וורשא תרעא, עמ’ 183; ר’ ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז, צ-צא]. אבל ר’ מנחם מענדיל ביבער עצמו מסתייג (שם, עמ’ 26-27): “של נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים הראשונים נשארו קודש עד היום הזה. ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א, ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו, אבל באמת לא כנים הדברים…”.
מקור אחר המצדד באי אמירתו של מזמור לדוד ה’ הוא מר’ רפאל גינסבורג, בדינים ומנהגים לבית הכנסת דחברת האחים, ברעסלויא תקצג, עמ’ 21, כתב: “אין לומר מזמור לדוד אורי וישעי כי הוא מנהג חסידים והוי יהורא, וגם על ידי שמאריכים במזמורים יוצאים האנשים מבית הכנסת ואינם עונים על הקדיש שאחריהם”. יש לציין שספר זה נדיר ביותר ועותק של הספר אינו נמצא בספרייה הלאומית!

אמנם מקור אחר המצדד באי אמירתו שמעתי מפי פרופ’ שניאור זלמן ליימן נ”י. ר’ אהרן הלברשטאם מביא בספרו ‘נזר הקודש’ על מנהגי בית ראפשיץ (ברוקלין תש”ס, עמ’ קמז-קמח) סיפור מעניין: “וסיפר הרה”ח ר’ משה דוד שטרום נ”י מטארנא, שפעם בא הרה”ק רבי שמעון מזעליחוב זצ”ל לבית המדרש של רבינו אא”ז הרה”ק רבי ארי’ ליבש מצאנז זצוק”ל, ושאל את האברכים מפני מה אין רבינו מהרא”ל מצאנז אומר לדוד ד’ אורי, ובשינאווע אומרים, ולא המתין לתשובה אלא המשיך להם, אני יספר לכם מעשה שהיה: פעם בימי רבי אליהו בעל שם היה גזירה שהמושל לא היה לו בנים, וביקש ליהודים שיתפללו עליו, ואם לאו הוא מוכן לערוך צו גירוש על כל היהודים, ובא רבי אליהו בעל שם ואמר להפריץ שיהיה לו בן לי”ב חודש, והבעל שם הק’ סיפר זה המעשה להתלמידים שלו, ואמר שאל יחשוב שהיה זה לרבי אליהו בקל, שקודם הלך לצד הקדושה ולא פעל, ואח”כ לצד הטומאה הסטרא אחרא ולא פעל, עד שפעל על זאת עם הסט”א בעצמו, וסיים הבעש”ט בזה הלשון: מיינט נישט אז דער ר’ אליהו האט באקריגען שיתין פולסה דנורא, נאר מען האט עם געוואלט מאבד זיין פין אלעס נפש רוח ונשמה, נאר היות ער האט זיך מוסר נפש געווען פאר יודען האט מאן אין הימעל גוזר געווען אז מען זאל מבטל זיין צוויי תפלות וואס ער האט מתקן געווען, ואחד הוא לדוד ה’ אורי, ואחד כגוונא[10], עכ”ד הבעל שם טוב הקדוש, וסיים ר’ שמעון מזעליכוב, דידוע על הרה”ק רבי אלימלך שלא אמר כגוונא והרה”ק מאפטע לא אמר לדוד ד’ אורי”[11].

שמענו כאן שקבלה היתה בידי הבעש”ט, שר’ אליהו בעל שם תיקן את אמירתו. ועתה יש לעיין באיזה ר’ אליהו מיירי. ידועים שני רבי אליהו בעל שם, אחד הוא בעל שם מחעלם, תלמידו של מהרש”ל, שהיה אב”ד חעלם בפולין, ונפטר בשנת שמ”ג בערך. שנים הרבה לאחר מותו נדפסו דברי תורתו בשני ספרים: ‘תולדות אדם’, זאלקווא ת”פ, והוא מיוחס בשערו וכן בהסכמת ר’ יואל ב”ר אורי היילפרון מזאמשט, המכונה ר’ יואל בעל-שם השני (נכדו של ר’ יואל בעל שם הראשון), לר’ אליהו בעל שם. הספר נדפס שוב בווילמרשדארף תצ”ד ופעמים רבות נוספות. הספר השני הוא ‘מפעלות אלקים’ שנדפס לראשונה באותה עיר בשנת תפ”ד. שניהם מכילים ברובם סגולות והנהגות רפואות על פי קבלה מעשיות, כעין ספר זכירה. למעשה, לא מופיע בהם סגולה זו של אמירת לדוד ה’ אורי. ר’ אליהו דנן היה מפורסם כבעל שם וכפי השמועה עשה גולם, כמו שכתב נכדו בעל ‘חכם צבי’ (שו”ת חכם צבי, סי’ צג), ונינו ר’ יעקב עמדין (שאילת יעבץ, ח”ב, סי’ פב; מגדל עוז, עליית הטבע, ירושלים תשל”ח, עמ’ 237; מגלת ספר, ירושלים תשל”ט, עמ’ 22; מטפחת ספרים, ירושלים תשנ”ה, עמ’ צח; וראה מה שהביא ידידי ר’ יעקב ישראל סטל, ‘ספר גימטריאות’ לרבינו יהודה החסיד, א, אות קנב, ירושלים תשס”ה, עמ’ תתקפ-תתקפב). אגב, על סיפור גולם זה ראה מש”כ ר’ דוד בער טורש, ‘מאזני צדק’, ווארשא תרס”ה, עמ’ 72: “ולולא דמסתפינא אלחוש לך באודנא שאין להכוחך חלילה מכות מרדות גם באצבע צרדה, אם לבך לא יאמין לדברים זרים כמו אלה אשר נתלו על ארזי לבנון אדירי התורה תקיפי בתראי שהיו אחר חתימת התלמוד, כי אביו החכם צבי ז”ל עצמו השמיענו קול עלות חלושה (סי’ עז) דלא חיישינן למעשה נסים אפילו במקום שבאו עדים והעידו נגד המוסר בידנו ממהלך הטבעי אמרינן סהדי שקרי נינהו והטבע קיים עכ”ל”. מאמר סיכום על הידוע לנו אודות ר’ אליהו בעל שם מחעלם כתב ידידי ר’ משה דוד צ’צ’יק, מאסף ‘ישורון’, יז, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרסד- תרסז. וראה עוד: ז’ גריס, ‘ספרות ההנהגות’, ירושלים תש”ן, ועמ’ 97-98.
ר’ אליהו בעל שם השני הוא ר’ אליהו ב”ר משה לואנץ, וכלשונו של ר’ חיים מיכל (אור החיים, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 186): “הנודע בשם מו”ה אליהו בעל שם על היותו בקי בקבלה מעשית”. היה תלמידו של מהר”ל מפראג (כלילת יופי, ב, דף קכ ע”א-ע”ב), אב”ד בכמה מקומות ובסוף ימיו בווירמייזא, (ר’ יוזפא שמש בתוך: ש’ איידלברג (מהדיר), ‘ר’ יוזפא שמש דקהילות וורמישא’, ירושלים תשנא, עמ’ ס, הביא סיפור מעניין מה ששמע ממנו בוורמיישא בשנת שפ”ג איך נתקיימה קהילה של יהודים בוורמיישא כבר מימי חורבן בית ראשון[12]) ונפטר בשנת שצ”ו, הדפיס כמה ספרים ביניהם ספרי קבלה. חיבורו ‘אדרת אליהו’ על הזוהר שנדפס לאחרונה, שהחיד”א ראהו בכ”י (שם הגדולים, סוף ערך מהר”ם איסרלס), והיה ברשותו של ר’ אפרים זלמן מרגליות (מעלות היוחסין, ירושלים תשס”ד, עמ’ לג וראה א’ זיו, רבינו משה איסרליש, ניו יורק תשלב, עמ’ קעד). הוא גם עסק בכתבי מהרש”ל, אבל לא היה תלמידו (שם, עמ’ לה)[13]. מאמר סיכום על הידוע לנו אודות ר’ אליהו בעל שם כתב א’ עפשטיין, ‘משפחת לוריא’ [בתוך: כתבי ר’ אברהם עפשטיין, א, ירושלים תש”י], עמ’ שמ-שמט. וראה עוד: א’ לאנדסהוטה, עמודי העבודה, ברלין תריז, עמ’ 16-17; י’ תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ב, ירושלים תשנג, עמ’ 419-432; י’ אלבוים, פתיחות והסתגרות, ירושלים תש”ן, עמ’ 148, עמ’ 190 ועמ’ 275; י’ זימר, בתוך: ר’ יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק”ק וורמייזא, א, ירושלים תשמח, עמ’ 48-51; דברי ר’ שלמה המבורגר, שם, ב, עמ’ עד.

ואולם, למרות שברור בעליל שמדובר בשני ר’ אליהו בעל שם[14], רבים נבוכו בענין וטעו וערבבו ביניהם ועשאום לאחד. כמו ר’ אפרים זלמן מרגליות ב‘מעלות היוחסין’ (שם) שכתב על ר’ אליהו לואנץ: “ואם הוא מו”ה אלי’ זקנו של הגאון חכם צבי צ”ע לפע”ד לפי שהוא קורא אותו אבד”ק חעלמא”. ר’ חיים נתן דעמביצער, ‘כלילת יופי’, א, דף עח ע”ב העיר על החכם ש’ פין, ‘קריה נאמנה’, וילנא תרע”ה, עמ’ 62, שטעה בזה. ופרופ’ שניאור זלמן ליימן נ”י כתב מאמר על נושא זה והביא רבים שטעו בזה[15]. על כל פנים, שני ר’ אליהו בעל שם פעלו לפני זמנו של ר’ בנימן בינוש הכהן, והיו מפורסמים בזמנם, ועכ”פ צ”ע על איזה מהם כיוון הבעש”ט[16].לאור כל האמור, יש להרחיב את הערת ידידי דן רבינוביץ שהבאתי למעלה. ר’ יצחק טרעבוולא שכאמור אסף וליקט מתוך ספרים רבים שהקדימוהו, לא שמע על תקנתו של ר’ אליהו בעל שם, בין שמדובר בר”א בע”ש מחעלם, בין שמדובר בר”א בע”ש מוורמייזא, ששניהם הקדימוהו בזמנו והיו מפורסמים בזמנם, והרי ספרו ‘שירי הלוים’ נדפס בלובלין בין שנת תל”ז-תמ”ב, ודבר זה אומר דרשני.
אמנם ניתן לישב מבוכה זו בדוחק, שכיוון לר’ יואל בעל שם, והשמועה לא דייקה בשמועתה. ר’ יואל זה חי באותו פרק זמן של ר’ בנימן בינוש מקראטשין, וראה מה שמסופר עליו ב‘קב הישר’ פרק סט (ירושלים תשנ”ט, עמ’ שמד-שמו) ומשם בספרו של חתנו ‘שמחת הנפש’ (בתרגומו של ר’ שמואל לוריא, ירושלים תש”ס, עמ’ נג) וב‘ספר זכירה’ (ירושלים תשנ”ט, עמ’ עג-עד) וב‘מגדל עוז’ לר’ יעקב עמדין (שם)[17]. וראה ב’קב הישר’ פרק ע (עמ’ שנא) שמביא עוד סגולה ממנו.[18] ור’ יואל בעל שם פעל בין השנים תמ”א-תמ”ב כפי המסופר שם. ולפי דוחק זה מתורץ מדוע אין הסגולה מובאת בספר ‘שירי הלוים’ לר’ יצחק טרעבוולא שנדפס בלובלין בין שנות תל”ז-תמ”ב, כי שמא עדיין לא תיקן תקנה זו, ושמא עדיין לא שמע הימנה באותו זמן, ורק ר’ בנימן בינוש הכהן שהדפיס את ספרו בשנת תס”ו, הוא הראשון שהביאה.
אכן, בספר ‘נהרי א”ש’ (עמ’ קפג- קפד) מסופר על רבי שמעון מזעליחוב: “לא היה מביט בשום דברים הנדפסים מספורי צדיקים כי אין לסמוך עליהם כלל, כי כל כותב הסיפור כותב זאת לפי דעתו ורצונו, ומן דעתו מוסיף או גורע וכל הענין מתהפך להיות מהותו של הכותב, ואין לסמוך כעל זה כלל ליקח מן הספורים הללו… אבל רבינו ז”ל סיפר הדברים שקיבל מרבותיו בעלי רוח הקודש דעיילו ונפקי מן איזה רצון טבעי של בני אדם הגשמיים, והם קבלו מרבותיהם זי”ע…”.
אגב, הטעם שכינו אנשים אלו ‘בעלי שם’, כתב ר’ חיים נתן דעמביצער ב‘כלילת יופי’ (שם): “ולאלה אנשי מופת אשר קמו בתוך בני ישראל מן השרידים אשר רוח ה’ נוססה בם לפעול ישועות בקרב הארץ ע”י תפלתם או על פי קבלת מעשיות, היו רגילים לתת להם כנוי בעל נס או בעל שם”. וראה: ח’ ליברמן, אהל רח”ל, א, ניו יורק תש”מ, עמ’ 5; ש’ עמנואל (מהדיר), ‘תשובות הגאונים החדשות’, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 124-127; ז’ גריס, ‘ספרות הנהגות’, ירושלים תש”נ, עמ’ 50; מ”ד צ’צ’יק, מאסף ‘ישורון’ (שם, עמ’ תרסה הערה 6). וראה במקורות שציינתי לעיל הערה 6.
סוף דבר. ברור שמקור המנהג אינו בחמדת ימים, כפי שטעו רבים ובעקבות הזיהוי המוטעה פסלו את קיום המנהג, אלא שהקדימו ‘שם טוב קטן’ בכמה שנים. וראה עוד באריכות: ר’ טוביה פריינד, ‘מועדים לשמחה’, ירושלים תשנ”ח, עמ’ עד-עט.למקורות נוספים לאי-אמירת “לדוד ה’ אורי” באלול, ראה: ר’ יצחק טרגר, ר’ אהרן אויערבאך, ‘הליכות שלמה’, ירושלים תשס”ד, פרק א, הערה 3; ר’ שריה דבליצקי, ‘וזרח השמש’, בני ברק תשס”ח, עמ’ לה, אות ב. וראה קובץ ‘אור ישראל’, ניסן תשנ”ח, גליון יא, עמ’ שר’ יהושע מונדשין מביא בשם ר’ יהודה לייכטאג מלימאזוב (שנתגדל בביתו של בעל ‘דברי חיים’) שמקובל מאליהו הנביא שאין לומר המזמור לדוד ה’ אורי בחודש אלול אחר התפילה…
עוד ראוי לציין, שרוב תפוצות ישראל נהגו לומר לדוד בסוף התפילה, אבל כפי שכתב ר’ בנימין הכהן ראוי לומר אחר תפילת העמידה. וראוי לציין שראיתי אצל חסידי ויזניץ שנוהגים לאמרו אחר נפילת אפיים.

[1] במשך שנים רבות היו רבים סבורים שמקור האמירה הוא בספר ‘חמדת ימים’. ראה: ר’ מרדכי שפיעלמאן, תפארת צבי, ג, ברוקלין תשמ”ט, עמ’ תט, תס. אחרים יחסו את המנהג לר’ חיים הכהן מארם צובה, בעל ‘טור ברקת’. ראה: ר’ יעקב ורדיגר, צלותא דאברהם, א, תל-אביב תשי”ח, עמ’ ת-תא ור’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ’ כד, על פי ר’ יעקב רקח, שערי תפילה, ליוורנו תר”ל, דף לח ע”ב. וראה: ר’ ברוך כץ, דברי יוסף, בני ברק תשמ”ז, עמ’ קסג-קפג (הוא המאמר המקיף ביותר בנושא זה, והרבה קנו ממנו במשיכת עט); ר’ מרדכי שפיעלמאן, תפארת צבי, ד, עמ’ עב; פרדס אליעזר, ברוקלין תש”ס, עמ’ פח-קי; ר’ חיים פרידמן, ‘רק לפני 300 שנה!’, קולמוס, גליון יז (תשרי תשס”ה), עמ’ 4-10; ר’ פנחס מייערס, ‘מקור המנהג אמירת לדוד ה’ אורי בחודש אלול אחר התפילה והטעם שיש בזה מנהגים שונים’, המאור, אב-אלול תשס”ט, עמ’ יא-יג [תודה לפרופ’ שניאור זלמן ליימן שהפנני למקור זה]. ועתה ראה את דברי ידידי ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ ח-ט, שהוכיח על פי כתה”י שאין לייחס את המנהג לר”ח הכהן מארם צובה, ואע”פ שהמנהג הופיע בסידור ‘שערי רצון’ מר’ שלמה עמאדי בשנת תק”א, ולדברי שער הסידור – הוא “מלוקט מכתבי ר’ חיים הכהן”, זה הוא מהוספות המהדיר. לאחרונה נדפס כתה”י סידורו של מהר”ח ע”י מכון זכרון אהרן (ירושלים תשס”ט), חלק א – לימות החול, ושם אחר שיר של יום ועוד מזמורים שכותב שטוב לאמרם בימים מיוחדים, לא מופיעה אמירת המזמור ‘לדוד ה’ אורי’.

[2] מהדורת טשערנאוויץ תרט”ו, דף יא ע”א-ע”ב; מהדורת סיגעט תרנ”א, דף י ע”א-ע”ב. אגב, ראוי לציין שאח”כ, בדף יא ע”א כתב שם טוב קטן: “צריך שיאמר בשני וחמישי מימי אלול כשיש לו תעניות וטבילה וכל עשרה ימי התשובה בכלל ובפרט אחר תפילת שמונה עשרה מזמור הנ”ל לדוד ה’ אורי…”. וראה שם, יח ע”א.

[3] ראה: ז’ גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”נ, עמ’ 97. ספר שם טוב קטן קיבל הסכמות מר’ דוד אופנהיים ור’ אברהם ברודא.

[4] ספר זה קיבל הסכמות מהפנים מאירות ור’ נפתלי הכהן כ”ץ.

[5] במהדורת ירושלים תשנט, עמ’ רנט; במהדורת בני-ברק תשסט, עמ’ תקסז.

[6] יש לציין שבמהדורת תש”ס (עמ’ עו) כתב: “מקור אמירת לדוד ה’ אורי בחודש אלול הוא מאריז“ל”. וידוע שסידור זה משתנה ממהדורה למהדורה, ואכמ”ל.

[7] בסידור עליות אליהו, ירושלים תשסד, עמ’ 114 כתב שמקור של אמירת לדוד הוא ר’ חיים הכהן – על פי ר’ יעקב רקח (הובא לעיל בהערה 1) והשם טוב קטן.

[8] על ר’ בנימן בינוש ראה: ז’ גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”נ, עמ’ יט ועמ’ 97; הנ”ל, הספר כסוכן תרבות, תל אביב תשס”ב, עמ’ 41; ע’ אטקס, בעל השם, ירושלים תשס”ב, עמ’ 15-53[=’מקומם של המאגיה ובעלי השם בחברה האשכנזית במפנה המאות הי”ז-הי”ח’, ציון, ס (תשנ”ה), עמ’ 69-104] בפרט עמ’ 35-41; מ’ רוסמן, הבעש”ט מחדש החסידות, ירושלים תש”ס, עמ’ 23-40; מ’ אורון, מ’בעל שד’ לבעל שם, תל אביב תשס”ג, עמ’ 13-27. על ר’ פנחס קצינלנבויגן ראה: ז’ גריס, ספרות ההנהגות, עמ’ יד-טו, יט; הנ”ל, הספר כסוכן תרבות, עמ’ 65-72; ע’ אטקס, בעל השם, ירושלים תשס”ב, עמ’ 22-33; מ’ אורון, מ’בעל שד’ לבעל שם, תל אביב תשס”ג, עמ’ 20-22.

[9] מ’ זלקין (מהדיר) ספר קונדס, ירושלים תשנ”ז, עמ’ 62. [על מי המחבר של חיבור זה ראה: שם, מבוא, עמ’ 15-21; I. Davidson, Parody in Jewish Literature, New York 1966, pp. 211, 227-228].

[10] לגבי תקנת אמירת ‘כגוונא’ אין רצוני להאריך עתה. ולעת עתה אעיר, כי לפי הידוע לנו, המקור הראשון למנהג אמירתו הוא בספר אור ישראל לר’ ישראל יפה, שנדפס לראשונה בשנת תס”ב. [על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ספרים החשודים בשבתאות: רשימתו של הגאון יעב”ץ זצ”ל, ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ”ל, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט- תתצד, עי”ש בפרט בעמ’ תתפט-תתצ.] ראה: מ’ חלמיש, הקבלה, רמת-גן תש”ס, עמ’ 532-536; הנ”ל, הנהגות קבליות בשבת, ירושלים תשס”ו, עמ’ 246-251; מ’ בלוי ונ’ הלוי, ‘מן הזוהר על סידור התפילה’, קולמוס, גליון יז (תשרי תשס”ה), עמ’ 25-29. וראה עוד: ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ברוקלין תשנ”ט, עמ’ קלא-קלב; ר’ חיים פולק, מבאר השבת, ב, ברוקלין תשס”ח, עמ’ ריב-ריז.

[11] נכתב ביידיש קלוקלת, בדומה לעברית שלו, והא לך תרגומו החופשי: אמר הבעש”ט: אל תחשבו שר’ אליהו קיבל את מבוקשו בחינם, אלא שרצו לאבד ממנו נפש רוח ונשמה, אבל היות שמסר נפשו בשביל בנ”י, אמרו בשמים שדי לבטל שתי תקנות שתיקן, אחד הוא אמירת כגוונא והשני הוא אמירת לדוד ה’ אורי.

בדקתי בספר ‘נהרי א”ש’ שהוא אוסף מאמרים מכתבים וליקוטים מרבי שמעון מזעליחוב, ירושלים תשנ”ג, ושם לא מופיע מעשה זה. [פרופ’ שניאור זלמן ליימן העירני שגם במהדורתו השלישית שי”ל בתשנ”ט ויש בה הרבה הוספות, לא מופיע הסיפור.] וראה ר’ מרדכי שפיעלמאן, תפארת צבי, ד, ברוקלין תשנ”ג, עמ’ עב-עג; הנ”ל, תפארת צבי, ה, ברוקלין תשנ”ט, עמ’ קלא.

[12] א’ עפשטיין, ‘משפחת לוריא’ [בתוך: כתבי ר’ אברהם עפשטיין, א, ירושלים תש”י], עמ’ שמה-שמו, ליקט כל מה שמובא בשמו של ר’ אליהו בעל שם בספר מנהגי דק”ק ווירמייזא לר’ יוזפא שמש.

[13] הוא גם עסק בכתבי הרמ”א ומפני זה הכ”י של הרמ”א על הזוהר היה אצלו, משום שהוא קיבל אותו מר’ אלעזר, אחיו הרמ”א לאחר שהוא סידור הדרכי משה, ראה שם הגדולים ומעלת היוחסין שם, וראה א’ עפשטיין, שם, עמ’ שמ.

[14] הריי”צ שניאורסון ניסה לטעון בספר הזכרונות (ברוקלין תשט”ו) פרק ס, עמ’ 325-330, שהיו שלושה ר’ אליהו בעל שם: מחעלם; מוורמייזא; ועוד אחד בשם ר’ אליהו בעל שם שתורתו נשתקעה באותם שני ספרים שנזכרו לעיל – תולדות אדם ומפעלות אלוקים. כפי הנראה, טעותו נבעה מכך שלא נזכר בשערי הספרים עובדת היותו מחעלם. ואחריו נמשך מ’ הלל שההדיר לאחרונה את ‘תולדות אדם’, ירושלים תשנ”ד, מבוא, עמ’ 34. ויש לציין שבאחת המעשיות בתוך ‘תולדות אדם’ (סימן פו) נאמר בפירוש שמדובר בר’ אליהו בעל שם מחעלם, וכל בניינו נופל ומתמוטט (הערת ידידי ר’ משה דוד צ’צ’יק). וראה דברי ר’ שלמה המבורגר, בתוך: ר’ יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק”ק וורמייזא, ב, ירושלים תשמח, עמ’ קפג.

[15] מאמר זה מופיע רק כאן.

[16] יש לציין כי מאז ומעולם טעו חכמים באנשים ששמותיהם היו זהים, וראה רשימתם של האחים התאומים ר’ אליהו דוד רבינוביץ (האדר”ת) ואחיו ר’ צבי יהודה, בספרם שבת אחים (נכתב בהיותם בני י”ג שנה, נדפס לאחרונה מתוך כת”י שנכתב לפני כמאה וחמשים שנה על ידי מכון אהבת שלום), ירושלים תשס”ג, עמ’ סח-פב, צ-צה, ואכמ”ל. כל המעיין שם יקבל תיכף חלישות הדעת, איך צורבים בני י”ג מגלים בקיאות עצומה וידיעות רחבות בלי כל סיוע טכנולוגי…

[17] וראה ר’ פנחס קצינלנבויגן, ‘יש מנחילין’ (עמ’ צה ועמ’ פט); ש’ מימון, חיי שלמה מימון, (מהדיר פ’ לחובר), תל אביב תשי”ג, עמ’ 137-138; ע’ אטקס, בעל השם, ירושלים תשס”ב, עמ’ 41-50; ש’ פכטר, שמירת הברית, ירושלים תשסז, עמ’ 221-222.

[18] חלק מסגולותיו נדפסו בספרי ר’ אליהו בעל שם מחעלם, כפי שנאמר בשערי אותם ספרים.