1

Soloveitchick’s Act of Selfless Heroism, 1785

Soloveitchick’s Act of Selfless Heroism, 1785[1]
Michael K. Silber, New Haven
Michael K. Silber is the Cardinal Franz Koenig Senior Lecturer in Austrian Studies in the Department of Jewish History and Contemporary Jewry at Hebrew U.  He has taught at Harvard, Stanford and the Central European University and during the 2013-2014 academic year, he is the Jacob Perlow Visiting Professor of Judaic Studies at Yale. He also serves as the Chair of the Board of the Central Archives of the Jewish People, Jerusalem. His researches focus on the Jews of Central Europe, Hungary and the Habsburg Empire in particular, from the end of the seventeenth century until World War I and he has written on a variety of topics in particular on enlightened absolutism, Jewish military service, Orthodox Judaism and Jewish nationalism. Lately, he has also been intrigued by the history of the Jewish beard in modern times. 
“In 1761,” we read in Dov Levin’s entry on Kaunas in The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe,” there were violent attacks on Jews and their property, and Jews were once again expelled from the town. This time, Slobodka’s rabbi, Mosheh Soloveichik, responded by suing the municipality before the royal court. The case was not resolved until 1782 after intervention by Karol Stanisław Radziwiłł (1734–1790). In the end, the city’s mayor, who had directed the events, was sentenced to a short imprisonment, and the municipality was required to pay restitution and an indemnity to the Jewish community. Megilat Kovno, a recounting of the story, was read annually on Purim in the old study hall—the first place of prayer established in Kovno.”
Referring to this incident, Shulamit Soloveitchik Meiselman wrote that Moshe Soloveitchik and his brother Abraham, the sons of Isaac, were honored by the Jews of Kovno: Moshe by being appointed rabbi of the town, and his brother Abraham elected as the head of the community. “Because of the family’s firm stance against the Polish government’s oppressive decrees, the name Soloveitchik became known throughout Eastern Europe. It was identified with honor, respect, aristocracy, strength of character, philanthropy, courage, and fearlessness.” The Soloveitchik Heritage: A Daughter’s Memoir (Hoboken, NJ, 1995), p. 43.
While the skeptical may dismiss this high praise as no more than filial piety, I came across recently an unprejudiced testimony by happenstance, a contemporary report from 1785 published in a Viennese weekly that records an incident that involved the lesser known of the two brothers, Abraham. It testifies to just these virtues and made the name Soloveitchik known if briefly not only in Eastern Europe, but in lands far beyond. This may very well be the first time that the family name appeared in print, albeit in German and mildly distorted.

A few weeks ago, on the Courland coast (a bay of the Baltic Sea), a certain Russian courier on route to Würtemberg burst before the sleigh of a Polish Jew. Suddenly the ice broke under his horse and the abyss threatened to swallow horse and rider. The Jew saw this and heard the Christian wailing, he jumped in and saved him at the risk of his own life. The courier then pulled out his bag to reward the Jew, but he turned down the money, and asked for nothing more than that every poor Jew that the rescued man would see in danger he would take under his wing. This Jew, Abraham Isaac’s son, is called Soloveitchick and is a native of Kovno in the Grand Duchy of Lithuania.


Wienerblättchen 01.03.1785, p. 181.

[1] On the eve of the inauguration of a scion of the family, Peter Salovey (http://www.tabletmag.com/jewish-arts-and-culture/books/119176/soloveitchik-jesus), as the 23rd president of Yale University.




מנהג אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בהוצאת ספר תורה בימים נוראים ובשלש רגלים ובפרט כשחל בשבת

מנהג אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בהוצאת ספר תורה בימים
נוראים ובשלש רגלים ובפרט כשחל בשבת
מאת: אליעזר יהודה בראדט
אתחיל בעדות
אישית[1].
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, שמעתי באזני מפי הגרי”ש
אלישיב זצוק”ל, שענה לשואל אחד שאין לאמרם בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע
מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאומרם. אחר כך סיפר השואל לנוכחים
שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל וכלל.
לשאלת השואל היה המשך מעניין:
ויהי ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית
לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח החזן באמירת ‘שלש-עשרה
מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב שליט”א שאין לאומרם
בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי, וסיפר כי אמש לאחר שאלת
השואל, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק לאומרו, וסמך
עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת.
כך יצא שאותו שואל שהתרעם על כך
שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של הרב
בענין זה.
מתוך כך התעניינתי בנושא וזה מה
שהעליתי במצודתי:
מקור אמירת י”ג מידות
ב’חמדת ימים’, קושטא
תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב זצ”ל כתב שכל המתענה
בחדש
הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה בעת פתיחת ההיכל הי”ג
מידות ג’ פעמים”[2].
כל דברי ספר זה לקוחים
ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום. דברי האריז”ל מופיעים כבר ב’שלחן
ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקרקא ת”ך[3]. ומשם
העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה בשנת
תמ”א[4]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. וכ”כ ר’ בנימין בעל שם, בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[5], וגם
בספרו ‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[6]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’.
גם בחיבור ‘נגיד ומצוה’
לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[7], מצינו:
“מצאתי כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר
ר”ח אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת
שיתן לו כפרה וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז
הי”ג מדות רחמים שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים…”. ר’ יעקב צמח
הוסיף שם: “יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב ר”ה סי’ יג
בפירושו”[8].
ומשם הועתק בקיצור אצל ר’
אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה לאחר פטירתו בשנת
תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח[9].
ממקורות אלו עולה כי רק
מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת ס”ת[10].
ר’ נתן נטע הנובר כתב
בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב ובשנית באמשטרדם
תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת יאמר י”ג מדות
ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא משאלותי לטובה…”[11].
ב’שער הכוונות’ מצינו: “וביום
שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל
משאלתי…”. העתיקו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה
בשנת תע”ו.
בחיבור ‘מדרש תלפיות’ לר’
אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות
ובשבועות, י”ג מידות ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[12].
אבל יש לציין שחיבור זה נדפס לראשונה בשנת תצ”ז באיזמיר.
ר’ יצחק בער כתב בסידורו:
“שלש עשרה מדות ורבון העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור
כ”י ולא בדפוסים ישנים אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער
ג”[13]. וכ”כ בסידור אזור
אליהו עי”ש[14].
ומכאן למנהג הגר”א.
ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’, אות קסד: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות[15].
ונכפל באות רו, בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת
ס”ת”. בין בשבת בין בחול.
אבל בשאר מקומות בליטא
כנראה נהגו לאמרו, וכמו שכתב ר’ יעקב כהנא: “לי”ג מדות… והנה חזינן…
ויש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל יום, ויש מקומות
שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום כל השנה ולא משגחו
וטעמא מיהא בעי…”[16].
מקור אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב ר’ זלמן גייגר, ב’דברי
קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני לאמר י”ג מדות
בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו, אך יעב”ץ כתב המנהג
על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד
הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור לכפלם”[17].
ר’ יעקב אטלינגר מביא בספרו
‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה נסמך המנהג לומר בראש
השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים י”ג מדות וג’
פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר שמע שמע הרי זה
מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב אלפס עכ”פ
הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא שייך הטעם שכתב
רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל ההלל כפול וגם
לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק בשמע ומודים
הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים שרי…”.
לאחר שהוא מאריך בסוגיה זו הוא
משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני דברים שווים דרך תחנה ובקשה
או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא פסוקי תורה וכתובים. וראי’
לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ האר”י יש לכפול כל פסוק
ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה, ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין
י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ
לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע
וכופלו. כנלענ”ד”[18].
ר’ ישראל איסערלין מו”ץ בעיר
וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל בדרך אחרת: “ולולא
דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר דבי”ג מדות לא שייך
כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד פועל טוב ואחד רע וכי”ב
מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם, דבו נכלל כל המדות והנהגות
העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”[19].
ויש לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים
מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[20], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה. מצינו כתוב
בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת ג”פ י”ג
מדות ואח”כ יאמר בקשתו. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק של י”ג מדות שיש
לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים. יורינו המורה לצדקה
ושכמ”ה.
תשובה. אין לחוש חששות
אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל ובמודים, והראיה
דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים לומר ה’ הוא האלהים
ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת בין קריאת החזן וכן
קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו היחיד כאשר מתפלל ביחיד
ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק ה’ הוא האלהים הוא בעצמו
כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ
ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל
שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל כחלי נר”ו[21].
אמירת י”ג מידות בשבת
ר’ נחמן כהנא מספינקא
הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים רא”ש (סימן עא) בשם רב האי
גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[22]. אך
ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי, בספרו ‘מטה אפרים’ (סי’ תריט, סעיף יח), הכריע
שלמרות זאת כדאי לאמרו
. וכפל דבריו בספרו ‘שערי אפרים’ (שער י, סעיף ה)[23].
 ר’ חיים עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם,
סעיף סד) כתב עליו: “אבל המעיין יראה שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש
הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”[24].
וראה דברי ר’ יעקב עמדין בסידורו (ירושלים תשנ”ג, חלק
ב, עמ’ רמ בהוספות מכ”י): “כשחל בשבת אין לאמרה”. וכ”כ ר’
חיים אלעזר שפירא[25];
ר’ שבתי ליפשיץ[26];
ר’ חיים צבי עהרענרייך[27]; ר’
ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא[28], ר’
יוסף אליהו הענקין[29] ורי”י
קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’[30].
מנהג ווירצבורג לומר י”ג
מידות, מלבד אם חל בשבת[31]. וכן
הוא מנהג ק”ק באניהאד[32] ומנהג
ברלין[33].
אמנם ר’ אברהם פפויפר מביא
בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר פסוקים אלו גם בשבת[34].
מקור קדום לאמירת י”ג מידות
בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק
אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה ויה”כ אומרים י”ג מדות
אפילו אם חלו בשבת…”[35].
בספרו ‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת:
“סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם
ומהם זוכר שני דברים…”[36]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים הנ”ל, ומכאן שמייחסים מנהגים אלו למהרש”א.
לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג מידות בשעת הוצאת
ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[37].
אמנם יש לציין לדברי ר’ מנחם
מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן המהרש”א:
“של נעלי החומר
מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים וצדיקים…
המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל המהרש”א
ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים הראשונים נשארו
קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף כחוט השערה ונקה?
ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר התפילות לחול ולשבת
וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על אחד מן העמודים אשר
הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל חתולתו, ואם כי בעירנו
קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א ולכן יאמינו רבים כי
המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…”[38].
לאור דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת
המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים
כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו לאמרו גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
גם בשבע קהילות ובראשן ק”ק
מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מדות בשעת הוצאת ספר תורה אף כשחל בשבת[39].
ר’ שריה דבליצקי מביא בחיבורו
קיצור הלכות המועדים‘ את שני
המנהגים[40],
אבל למעשה כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת
אומרים י”ג מידות[41].
וכן כתב רב”ש
המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’ ספר שביעי
(תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות ותפילת ‘רבון
העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב שאין אומרים י”ג
מידות ותחינת רבונו של עולם[42].
 כנראה שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא
משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר
י”ג מדות בשבת[43]. ענין
זה רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי
הנצי”ב בזה:
לענין מש”כ
המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה מ”ש
שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’ טעמים, הא’
משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא רה”ש
כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר א”כ יום טוב
שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה שהוא יום הדין יש לאומרו,
א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו, והרמב”ם שכתב דתחינות
ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום טוב שחל בשבת יש לאומרו,
וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל הראיות שהביא המ”א
מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת לפי מנהגם שנ”כ בכל
יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין נו”כ אלא ביום טוב,
ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן
באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת שחל ביום טוב
… איברא הראיה
שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת שחל בר”ה, ראיה חזקה היא,
אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’ תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת
שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש
הביא טעם הר”ן והריב”ש משום שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני
ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה
שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם הרבון לדעתי[44].
אמנם ר’ יעקב הלל האריך
להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה ויום כיפור אפילו כשאינו חל
בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושזה אינו מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו
הנביא. עיי”ש באריכות הוכחותיו[45]. ומעניין
שר’ עובדיה יוסף קיבל דבריו וגם לדעתו אין לומר י”ג מדות ביום טוב[46].
ואלה דברי ר’ אליהו
סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים י”ג מדות ואני
לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות, דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם
שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה,
ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל] בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי
לאומרו…”[47].
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’ חיים מפרידברג אחי מהר”ל
מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף על גב ששלש עשרה מדות
הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך הזכרת מדותיו אינו חוזר
ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו עושין לפני לפי שהעשיה
הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה אפשר שיהיו נעשים, שזה
רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם עשר. ולפי שבדורותינו
זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו הרבים[48].
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע בחיבורו צרור המור:
והנה בכאן למדו סדר שלשה
עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא את כבודך, ולכן אמר
ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא והנמשכים אחריו לביטול
הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו, כביכול
נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן חוזרות ריקם, שנא’ הנה
אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים
בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה, לרחם
לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על מדותיהן כאומרם כל
המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל אם הם אכזרים ועושי
רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את אשר אחון, מי שראוי
לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו עבר לפניו ללמדו
כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה'”[49].

[1]  מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב
מההערה שכתבתי במאמרי ‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו,
ב (תשס”ח), עמ’ ריב-ריד. בעז”ה אכתוב על כך באריכות בספרי ‘עורו ישנים
משנתכם’.
עוד
בענין אמירת י”ג מידות ראה: שדי חמד מערכת יום כיפור סימן ב אות כא; ר’ ישראל
חיים פרידמאן, ליקוטי מהרי”ח, ג, ירושלים תשס”ג, עמ’ כז; ר’ שמואל מונק,
קונטרס תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות קד והערה
91; ר’ אברהם ראזען, שו”ת איתן אריה, סי’ קכ; י’ מונדשיין, אוצר מנהגי
חב”ד, ירושלים תשנ”ה, עמ’ קג; ר’ יהודה טשזנר, שערי הימים הנוראים,
תשע”א, עמ’ תשד-תשו.
[2]  ראה מש”כ אברהם ברלינר,
כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד צ’צ’יק,
‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84 מס’ 9.
[3]  על חיבור זה ראה: זאב גריס,
ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753.
[4]  ראה ר’ י”ש סופר, ‘לתלומת
ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך.
[5]  עמ’ כח במהדורת ירושלים
תשכ”ו.
[6]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[7]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן השמים’ שהוא נוסח
מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת האר”י, ב,
ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[8]  נגיד ומצוה, ירושלים תשע”ב,
עמ’ קפז.
[9]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס, לשון
חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[10]  על עצם הענין של תענית בחודש
אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[11]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[12]  מדרש תלפיות, ווארשא תרל”ה,
עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’ אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו יורק תש”י, עמ’ תנא-תע; וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר,
ירושלים תשכ”ג.
[13]  עבודת ישראל, תל אביב תשי”ז
(ד”צ), עמ’ 223.
[14]  אזור
אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר,
ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא.
[15]  וראה ר’ שריה דבליצקי, בינו שנות
דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל אביב.
[16]  שו”ת תולדות יעקב, וילנא
תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות אחרת.
[17]  דברי קהלת, פרנקפורט תרכ”ב,
עמ’ 178.
[18] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
[19]  פתחי תשובה, ווילנא, תרל”ה,
סי’ תקפד ס”ק א.
[20]  על חיבור זה ראה המבוא המקיף של
המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[21]  שו”ת תורה לשמה, ירושלים תשע”ג, סי’
מה.
[22]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות ג וכ”כ בדעת
תורה שם.
[23]  וראה ר’ דוב בער רפימאן, שלחן
הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[24]  על חיבור זה ראה מה שכתבתי
במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על הגאון ר’ רפאל
נתן נטע רבינוביץ זצ”ל בעל דקדוקי סופרים’,
ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[25]  דרכי חיים ושלום, ירושלים תש”ל, עמ’ רנא.
[26]  שערי רחמים, ברוקלין תשס”ד, ס”ק ח.
[27]  ‘שערי חיים’ על שערי אפרים שם, ס”ק ז.
[28]  הליכות קודש, ברוקלין
תשס”ז, עמ’ קפה.
[29]  כתבי הרב הענקין, א, ניו יורק
תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב. וראה
שם עמ’ רצב והערה 1150.
[30]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח.
[31]  ר’ נתן הלוי במברגר, ליקוטי
הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[32]  ר’ יששכר דובער שווארץ, מנחת דבשי, אנטווערפען
תשס”ז, עמ’ רצ.
[33]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’, חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי
ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
[34]  אשי ישראל, ירושלים תשס”ד,
עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה, ירושלים
תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[35]  מנהגים אלו נדפסו בפעם הראשונה
במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ
תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו בתוך ‘תפילת
דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים תשס”ד, עמ’
קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’, ב, בני ברק
תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר פרשיות, בראשית,
ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[36]  עובר אורח, ירושלים תשס”ג,
עמ’ צא, אות סה.
[37]  ר’ מנחם מענדיל ביבער, מזכרת
לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות הרבנות,
וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’ ראובן
מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[38]  ר’ מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי
אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[39]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי הקהילות,
ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[40]  ‘קיצור הלכות המועדים’, ירושלים תשס”ג,
עמ’ צא.
[41]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[42]  ירושתנו א (תשס”ז), עמ’ שא.
וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא. 
[43]  עלי תמר, אלון שבת תשנ”ב,
שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה;
ר’ יהושע כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[44] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[45]   שו”ת וישב הים, ב, ירושלים תש”ס,
סי’ יא. וראה דבריו בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’
דניאל רימר, תפילת חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[46]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[47]  ר’
אליהו סלימאן מני, מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[48]  ספר החיים, ירושלים תשנ”ו,
ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[49]  צרור המור, בני ברק תש”ן,
א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ הפנני למקור זה]. וראה מה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין,
מידת סדום, ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.



Le-Tacen Olam (לתכן עולם): Establishing the Correct Text in Aleinu

Le-Tacen Olam (עולם לתכן): Establishing the Correct Text in Aleinu[1]
By Mitchell First (mfirstatty@aol.com)
 
                    The Jewish obligation of עולם תקון (=improving the world) is widely referred to and it is traditionally assumed that the Aleinu prayer is one of the texts upon which this obligation is based.
                    This article will show that a very strong case can be made that the original version of Aleinu read עולם לתכן (=to establish the world under God’s sovereignty), and not עולם לתקן (=to perfect/improve the world under God’s sovereignty[2]). If so, the concept of עולם תקון has no connection to the Aleinu prayer.[3]
—–
                    It is reasonable to assume that Aleinu was already included in the Amidah of Rosh ha-Shanah (=RH) by the time of Rav (early 3rd century C.E.).[4] But no text of Aleinu is included in the Talmud, nor is a text of Aleinu included in any of the classical midrashim.[5] Therefore, we must look to later sources for texts of Aleinu.
                     When we do, we find that the reading לתכן is found in the text of the RH Amidah in the Siddur Rav Saadiah Gaon (d. 942),[6] and in the text of the RH Amidah in the Mishneh Torah of the Rambam (d. 1204).[7] Moreover, it is found in numerous prayer texts from the Cairo Genizah that include this line of Aleinu.[8] For example, it is found in: 1) a fragment of the RH Amidah first published by Jacob Mann in 1925;[9] 2) a fragment of the RH Amidah first published by Richard Gottheil and William H. Worrell in 1927;[10] 3) a fragment of the RH Amidah first published by Mordecai Margaliot in 1973;[11] and 4) a fragment of Aleinu first published by Mann in 1925.[12] It is found in many other Aleinu prayer texts from the Cairo Genizah as well.[13] (In the fragment of Aleinu first published by Mann in 1925, Aleinu is included in the Pesukei de-Zimra section of the Palestinian shaḥarit ritual.[14])
                     Furthermore, the reading לתכן survives in Yemenite siddurim to this day. It was also the reading in the original tradition of the Jews of Persia.[15]
                    Admittedly, the reading in Europe since the time of the Rishonim has been לתקן. See, for example, the following texts of Aleinu:
                      – Maḥzor Vitry of R. Simḥah of Vitry (daily shaḥarit and RH);[16]
                      – Siddur Ḥasidei Ashkenaz (daily shaḥarit and RH);[17]
                      –Peirush ha-Tefillot ve-ha-Berakhot of R. Judah b. Yakar (RH);[18]
                      –Peirushei Siddur ha-Tefillah of R. Eleazar b. Judah of Worms (RH);[19] and
                      –Sefer Arugat ha-Bosem of R. Abraham b. Azriel (RH).[20]
                   The three main manuscripts of Seder Rav Amram Gaon also read לתקן.[21] But these manuscripts are not from the time of R. Amram (d. 875); they are European manuscripts from the time of the later Rishonim.[22]
                   Earlier than Maḥzor Vitry, we have circumstantial evidence for the reading לתקן in comments on Aleinu that were probably composed by R. Eliezer b. Nathan of Mainz (c. 1090-1170). Here, in Hamburg MS 153,[23] the following explanatory comment about Aleinu is expressed (without a text of the line itself): [24] …בשמך יקראו וכולם מלכותך מתקנים העולם כל ויהיו
                   Another manuscript also largely composed of the comments of R. Eliezer b. Nathan has essentially this same reading, in two places.[25] Another manuscript, which is probably the Siddur of R. Eliezer b. Nathan, has a similar reading: [26] …בשמך  יקראו  וכולם .במלכותך  מתקנים  העולם כל  ויהיו
                    Admittedly, it cannot be proven that לתכן was the original reading. But this seems very likely, as לתכן is by far the better reading in the context. This can be seen by looking at all the other scenarios that are longed for in this section:
                                 הארץ מן  גילולים להעביר עוזך בתפארת  מהרה לראות י-שד במלכות  עולם לתקן /לתכן  יכרתון כרות  והאלילים ארץ רשעי כל אליך  להפנותבשמך יקראו בשר בני וכל יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון ולכבוד שמך יקר יתנו יכרעו ויפולו אלקינו ה׳ לפניך   ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד עול מלכותך את ויקבלו כולם בכבוד תמלוך עד ולעולמי היא שלך  כי המלכות
             Beginning with the second line, להעביר, every clause expresses a hope for either the removal of other gods or the universal acceptance of our God. With regard to the first line, properly understood and its mystical and elevated language decoded,[27] it is almost certainly a request for the speedily rebuilding of the Temple.[28] Taken together, this whole section is a prayer for the rebuilding of the Temple and the establishment of God’s kingdom on earth. This fits the reading לתכן perfectly.[29]
             It is appropriate that this section of Aleinu is fundmentally a prayer for the establishment of God’s kingdom on earth. Most likely, this section was composed as an introduction to the malkhuyyot section of the RH Amidah.[30]
             Moreover, we can easily understand how an original reading of עולם לתכן might have evolved into עולם לתקן, a term related to the familiar term העולם תקון. The term העולם תקון (always with the definite article) is widespread in early rabbinic literature.[31] It is found thirteen times in the Mishnah, and seventeen times in the Babylonian Talmud.[32] The alternative scenario, that the original reading was עולם לתקן and that this evolved in some texts into the unusual reading עולם לתכן, is much less likely.[33]
              Finally, the ב of י-שד במלכות seems to fit better in י-שד במלכות עולם לתכן (=to establish the world under God’s sovereignty) than in either of the two ways of understanding י-שד במלכות עולם לתקן.[34] Also, the use of the word עולם instead of העולם and the lack of an את before the object עולם perhaps fit the reading לתכן better. I leave a detailed analysis of these aspects to grammarians.
                                                    Conclusion
             There is no question that social justice is an important value in Judaism.[35] Moreover, classical rabbinical literature includes many references to the concept of העולם תקון, both in the context of divorce legislation and in other contexts. The purpose of this article was only to show that is almost certainly a mistake to read such a concept into the Aleinu prayer, a prayer most likely composed as an introduction to the malkhuyyot section of the Amidah, and focused primarily on the goal of establishing God’s kingdom on earth. Even if we do not change the text of our siddurim, we should certainly have this alternate and almost certainly original reading in mind as we recite this prayer.[36]

 

[1]  This essay is a revision of Mitchell First, “Aleinu: Obligation to Fix the World or the Text,” Ḥakirah 11 (Spring 2011), pp. 187-197, available here.
   I would like to thank Yehiel Levy for showing me his Yemenite siddur which read לתכן and inspired this research. I would like to thank R. Moshe Yasgur for sharing his thoughts and for always being willing to listen to mine. I would also like to acknowledge the assistance of Dr. Ezra Chwat of the Institute of Microfilmed Hebrew Manuscripts at the Jewish National and Hebrew University Library, and the assistance of Binyamin Goldstein. Finally, I would like to dedicate this article to my beloved wife Sharon, whose name has the gematria of תקון and who needs no improvement.
[2] The above is how this phrase is usually translated. But The Complete ArtScroll Siddur, p. 161, translates: “to perfect the universe through the Almighty’s sovereignty.” Others adopt this translation as well. See e.g., J. David Bleich, “Tikkun Olam: Jewish Obligations to Non-Jewish Society,” in Tikkun Olam: Social Responsibility in Jewish Thought and Law, eds. David Shatz, Chaim I. Waxman, and Nathan J. Diament, Northvale, N.J.: Jason Aronson, 1997, p. 61.
[3] One scholar who intuited that the original reading may have been לתכן is Meir Bar-Ilan. See his “Mekorah shel Tefillat ‘Aleinu le-Shabeaḥ,’ ” Daat 43 (1999), p. 20, n. 72.
   The articles by Gerald Blidstein and J. David Bleich in Tikkun Olam: Social Responsibility in Jewish Thought and Law assume that the reading is לתקן (see pp. 26, 61 and 98). But the article in this volume by Marc Stern mentions the alternate reading of לתכן, citing R. Saadiah (see p. 165, n. 24).
    In 2005, Gilbert S. Rosenthal wrote a detailed article about the concept of tikkun olam throughout the ages and merely assumed that the reading in Aleinu is לתקן. See his “Tikkun ha-Olam: The Metamorphosis of a Concept,” Journal of Religion 85:2 (2005), pp. 214-40.
[4]  The Jerusalem Talmud, at Avodah Zarah 1:2, includes the following passage: א”ר יוסי בי רבי בון מאן סבר בראש השנה נברא העולם?  רב,  דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו’.   A very similar passage is found at J. Talmud Rosh ha-Shanah 1:3 (where the reading is בתקיעתא דרב).
The sentence from the liturgy referred to (…זה היום) is from the introductory section to the ten verses of zikhronot. A reasonable inference from these Talmudic passages is that Rav composed (at least) the introductory sections to zikhronot, malkhuyyot and shofarot. Aleinu
is part of the introductory section to malkhuyyot. Since the sentence from the introduction to zikhronot quoted corresponds to the present
introduction to zikhronot, it is reasonable to assume that their introduction to malkhuyyot corresponded to the present introduction to malkhuyyot, i.e., that it included Aleinu. Admittedly, Rav could have made use of older material in the introductory sections he composed. The fact that Aleinu has been found (in a modified version) in heikhalot literature is some evidence for Aleinu’s existence in this early period, even though the prayer is not specifically mentioned in any Mishnaic or Talmudic source. (Regarding the dating of heikhalot literature, see below.) On the version of Aleinu in heikhalot literature, see Michael D. Swartz,  “ ‘Alay Le-Shabbeaḥ: A Liturgical Prayer in Ma‘aseh Merkabah,” Jewish Quarterly Review 77 (1986-1987), pp. 179-190. See also the article by Bar-Ilan cited above. For parallels in later sources to the two passages from the Jerusalem Talmud, see Swartz, p. 186, n. 20. See also Rosh ha-Shanah 27a.
      A statement that Aleinu was composed by Joshua appears in a collection of Geonic responsa known as Shaarei Teshuvah (responsum #44). But the statement was probably a later addition by the thirteenth century kabbalist Moses de Leon. See Elliot R. Wolfson, “Hai Gaon’s Letter and Commentary on ‘Aleynu: Further Evidence of Moses De León’s Pseudepigraphic Activity,” Jewish Quarterly Review 81 (1990-91),
pp. 379-380. Statements that Aleinu was composed by Joshua are found in various Ashkenazic Rishonim. This idea seems to have originated with R. Judah he-Hasid (d. 1217).  For the references, see Wolfson, pp. 380-381.
        There is much evidence that Aleinu could not have been composed by Joshua. For example: 1) Aleinu cites verses from the prophet Isaiah (this will be discussed below); 2) ha-kadosh barukh hu was not an appellation for God in Biblical times; and 3) terms are found in Aleinu that are characteristic of heikhalot literature. Also, for almost the entire Biblical period, the word olam is only a time-related word. It is not until Dan. 12:7 and perhaps Eccles. 3:11 that olam means “world” in the Bible. (Olam definitely means “world” at Ben Sira 3:18.) See Kirsten A. Fudeman and Mayer I. Gruber, “ ‘Eternal King/King of the World’ From the Bronze Age to Modern Times: A Study in Lexical Semantics,” Revue des études juives 166 (2007), pp. 209-242. See also Daat Mikra, comm. to Psalms 89:3 and Eccles. 3:11, and R. Abraham Ibn Ezra, comm. to Ex. 21:6 and Eccles. 3:11. (Based on the language of the book, it is
very clear that Ecclesiastes is a late Biblical book See EJ 2:349.)
         Regarding the roots תקן and תכן, the root תקן does not appear in Tanakh until the book of Ecclesiastes, and the root תכן probably did not mean “establish” in the period of the Tanakh (see below).
[5] As noted, Aleinu has been found (in a modified form) in heikhalot literature. There are five manuscripts that include the relevant passage. But four of these only include Aleinu in an abbreviated form and are not long enough to include the phrase עולם לתקן/לתכן. See Peter Schäfer, Synopse zur Hekhalot-Literatur, Tübingen: J.C.B. Mohr, 1981, sec. 551, pp. 206-207. The only manuscript that includes the phrase reads לתקן. But this manuscript, N8128, dates from around 1500. See Ra‘anan S. Boustan, “The Study of Heikhalot Literature: Between Mystical Experience and Textual Artifact,” Currents in Biblical Research 6.1 (2007), p. 137.
    Regarding the dating of heikhalot literature, Bar-Ilan (Mekorah, p. 22, n. 85) estimates this literature as dating from the third through fifth centuries. See also more recently his “Shalshelet ha-Kabbalah be-Sifrut ha-Heikhalot,Daat 56 (2005), pp. 5-37. Moshe Idel, in the second edition of the Encyclopaedia Judaica (11:592) summarizes the subject as follows: Even though it is quite possible that some of the texts were
not edited until this period [=the geonic era], there is no doubt that large sections originated in talmudic times, and that the central ideas, as well as many details, go back as far as the first and second centuries.
[6] Siddur Rav Saadiah Gaon, eds. Israel Davidson, Simḥah Assaf, and Yissakhar Joel, Jerusalem: Rubin Mass, 1941, p. 221. Admittedly, the manuscript which forms the basis for this edition was not composed by R. Saadiah himself. It is estimated to date to the twelfth or thirteenth century.
Neither R. Saadiah nor Rambam recited Aleinu in the daily service.
[7] See the Seder Tefillot Kol ha-Shanah section at the end of Sefer Ahavah. I have looked at the Or ve-Yeshuah edition, the Frankel
edition, the Mechon Mamre edition (www.mechon-mamre.org), and the editions published by R. Yitzḥak Sheilat and by R. Yosef Kafaḥ. All
print לתכן. (The Frankel edition does note that a small number of manuscripts read לתקן.)
    In the standard printed Mishneh Torah, in the al kein nekaveh section of the RH Amidah (Sefer Ahavah, p. 154), only the first ten words were included (up to עוזך),  followed by a וכו׳.
[8] Most of the texts from the Cairo Genizah date from the tenth through the thirteenth centuries. See Robert Brody, The Geonim of Babylonia and the Shaping of Medieval Jewish Culture, New Haven: Yale Univ. Press, 1998, p. 32. All of the texts from the Cairo Genizah that I refer to can be seen at genizah.org.
[9] See his “Genizah Fragments of the Palestinian Order of Service,” Hebrew Union College Annual 2 (1925), p. 329. The fragment
is known as Cambridge Add. 3160, no. 10. When Mann published the fragment, he erroneously printed לתקן.
[10] See their Fragments from the Cairo Genizah in the Freer Collection, New York: The MacMillan Company, 1927, plate XLIII (opposite p. 194). The fragment is labeled F42 at genizah.org.
[11] See his Hilkhot Ereẓ Yisrael min ha-Genizah, Jerusalem: Mossad Harav Kook, 1973, p. 148. The fragment is known as Cambridge T-S 8H23.1.
[12] See above, pp. 324-325. See also, more recently, Ezra Fleischer, Tefillah u-Minhegey Tefillah Ereẓ-Yisre’eliyyim bi-Tekufat ha-Genizah, Jerusalem: Magnes Press, 1988, p. 238. The fragment is known as Cambridge Add. 3160,  no. 5. Neither Mann nor Fleischer printed the full text of Aleinu in this fragment.
[13] See the following fragments: Cambridge Or. 1080 2.46; Cambridge T-S Misc. 10.27, 34.5, and 34.23; Cambridge T-S NS 150.235, 154.19, 155.23, 157.6, 157.37, 157.176, 158.69, 195.55, and 273.38; Cambridge T-S AS 101.64; and New York ENA 1878.8. I was able to find only one fragment that read לתקן: Cambridge T-S NS 122.33. (An interesting fragment is T-S NS 153.64, 8R. Here, only the top line of the letter remains and it is hard to determine if it is the top of a כ or the top of a ק.)
    I have been able to examine most of the Aleinu prayer text fragments from the Cairo Genizah. I would like to thank Prof. Uri Ehrlich of Ben Gurion University of the Negev for referring me to them. (Not all of these Aleinu prayer text fragments were long enough to include the relevant passage.)
[14] Since the second word of the Aleinu prayer is לשבח, it was probably seen as fitting to include this prayer in the Pesukei de-Zimra section. A main theme of both Barukh she-Amar and Yishtabaḥ, as well as of the entire Pesukei de-Zimra, is שבח. See also Ber. 32a: le-olam yesader adam shivḥo shel HKBH ve-aḥar kakh yitpallel.
     A Palestinian practice of reciting Aleinu in Pesukei de-Zimra may also explain a statement found in several Rishonim (e.g., Sefer ha-Maḥkim, Kol Bo, and Orḥot Ḥayyim) in the name of Pirkei de-Rabbi Eliezer (a work composed in eighth century Palestine): מעומד לאומרו צריך לכך לשבח בעלינו יש גדול שבח. The statement is obviously not giving an instruction regarding the RH Amidah recited by individuals. Nor does the language of the statement (לאומרו) fit as an instruction to individuals listening to the repetition of the RH Amidah. The recital of Aleinu in a context outside of the Amidah seems to be referred to. (The statement is not found in the surviving texts of Pirkei de-Rabbi Eliezer.)
[15] See Shelomoh Tal, Nusaḥ ha-Tefillah shel Yehudei Paras, Jerusalem: Makhon Ben Ẓvi, 1981, p. 154 (RH). The Persian-Jewish prayer ritual followed that of R. Saadiah in many respects. At the end of the eighteenth century the Persian Jews were influenced to adopt a Sefardic prayer ritual and their own ritual was forgotten.
[16] Ed. Aryeh Goldschmidt, Jerusalem: Makhon Oẓar ha-Poskim, 2004, pp. 131 (daily shaḥarit) and 717 (RH). The earliest surviving manuscript of Maḥzor Vitry dates to the first half of the 12th century.
[17] Ed. Moshe Hirschler, Jerusalem, 1972, p. 125 (daily shaḥarit), and p. 214 (RH). (This work was published by Hirschler together with another work, Siddur Rabbenu Shelomoh; both are integrated into the same volume.) Siddur Ḥasidei Ashkenaz was compiled by the students of R. Judah he-Hasid (d. 1217) and presumably reflects his text of Aleinu.  Hirschler’s edition of this siddur is based on several manuscripts.
[18] Ed. Samuel Yerushalmi, Jerusalem: Meorei Yisrael, 1979, sec. 2, pp. 91-92. R. Judah flourished in Spain and died in the early thirteenth century. Aside from the text of Aleinu in the manuscript published by Yerushalmi including the reading לתקן, it is also clear from the various explanatory comments by R. Judah that he was working with a text that read לתקן.
[19]Ed. Moshe Hirschler, Jerusalem: Makhon Harav Hirschler, 1992, p. 659. R. Eleazar died circa 1230. The text of Aleinu is found in his commentary to the Aleinu of RH. In his commentary on the daily shaḥarit, only the first two words of Aleinu and the last two (timlokh be-kavod) are recorded. In his Sefer ha-Rokeaḥ, his references to Aleinu in both the RH Amidah and the daily shaḥarit are similarly very brief.
[20] Ed. Ephraim E. Urbach, Jerusalem: Mekiẓei Nirdamim, 1963, vol. 3, pp. 469-470. Sefer Arugat ha-Bosem was composed in 1234, in Bohemia. Aside from the text of Aleinu published here including the word לתקן, it is clear from R. Abraham’s explanatory comment (p. 469, lines 8-9) that he was working with a text that read לתקן.
     Other early European texts of Aleinu include the three texts of Aleinu in manuscript Oxford, Corpus Christi College 133 (late twelfth century; daily, RH and one other) and the text of Aleinu in manuscript Cambridge Add. 667.1 (early thirteenth century, daily). The former has לתקן in the first two; the third Aleinu does not include the second paragraph. I have not been able to check the reading in Cambridge Add. 667.1.
[21] See Seder Rav Amram Gaon, ed. Daniel Goldschmidt, Jerusalem: Mossad Harav Kook, 1971, p. 142.
[22] Ibid., introduction, pp. 11-13. A few fragments of the Seder Rav Amram Gaon have been found in the Genizah, but these are very short and do not include our passage.
[23] This manuscript is generally considered to be largely composed of the comments of R. Eliezer b. Nathan.    See, e.g., Urbach, Sefer Arugat ha-Bosem, vol. 4, p. 24 and the facsimile edition of this manuscript published by Abraham Naftali Ẓvi Rot, Jerusalem: 1980, pp. 21-30. The manuscript itself is estimated to have been copied in the fourteenth century (Rot, p. 21).
[24] See Rot, p. 20a (comm. to RH Aleinu).
[25] See Alter Yehudah Hirschler, “Peirush Siddur ha-Tefillah ve-ha-Maḥzor Meyuḥas le-Rabbi Eliezer ben Natan mi-Magenza (ha-Ravan),” Genuzot vol. 3, Jerusalem:1991, pp. 1-128.  In this siddur commentary (pp. 78 and 114), בשמך  יקראו  וכלם  מלכותך ‘מתקני  העולם כל ויהיו is found in the commentary to daily Aleinu in shaḥarit, and בשמך  יקראו  וכלם מלכותך מתקנין העולם כל ויהיו is found in the commentary to RH Aleinu (One should not deduce from this manuscript that R. Eliezer b. Nathan recited Aleinu daily in shaḥarit.)
[26] See Siddur Rabbenu Shelomoh, p. 212 (commentary on RH Aleinu). Hirschler published this work as the siddur of Shelomoh b. R. Shimson of Worms (1030-1096), but it is probably that of R. Eliezer b. Nathan. See, e.g., Avraham Grossman, Ḥakhmei Ashkenaz ha-Rishonim, Jerusalem: Magnes Press, 2001, pp. 346-348.
[27] Gershom Scholem recognized long ago that Aleinu includes several terms that are not only post-Biblical, but are characteristic of heikhalot literature. See his Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York: Jewish Theological Seminary, 1965 (2d. ed.), pp. 27-28. He points to the terms yoẓer bereshit, moshav yekaro, and shekhinat uzo. Meir Bar-Ilan (Mekorah, p. 8) also points to the term adon ha-kol. All of this suggests that Aleinu was composed by someone with some connection to heikhalot literature, or composed at a time after terms originating in heikhalot literature came to be in normative rabbinic use. This explains how Aleinu easily came to be borrowed into heikhalot literature. Due to the common terms, the authors of this literature probably saw Aleinu as a text “related to their own hymnology.” Scholem, p. 28.
     In heikhalot literature, Aleinu is found in the singular form לשבח עלי, as a prayer of gratitude purportedly recited by R. Akiva on return from a safe journey to heaven. See the article by Swartz referred to above. (R. Akiva and R. Ishmael serve as central pillars and chief mouthpieces in this pseudepigraphic literature. See EJ 11:591, 2d. ed.).
     Meir Bar-Ilan, Mekorah, pp. 12-24, argues that Aleinu originated in heikhalot literature in the singular, and was then changed to the plural and borrowed into the RH service. I disagree, as do many others. (Bar-Ilan does not claim that Aleinu originated as this prayer of gratitude purportedly recited by R. Akiva. This would be very unlikely. There are too many themes in Aleinu that are out of context and extraneous under the assumption that Aleinu originated as this prayer of gratitude.)
[28] The idiom is based on verses such as Psalms 78:60-61 (צר ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד) and 96:6 (במקדשו ותפארת עז), and Isaiah 60:7 (אפאר תפארתי ובית) and 64:10 (ותפארתנו קדשנו בית). This interpretation is probably implicit in the commentary of R. Judah b. Yakar. On לראות מהרה בתפארת עוזך, he writes: פני לראות  ונזכה ,אתה  עוזמו  תפארת  כי  (שם על =) ע״ש  .אפאר תפארתך ובית דכתי׳  המקדש  בית  בתפארת  ולראות  שכינה  See the Peirush ha-Tefillot ve-ha-Berakhot of R. Judah b. Yakar, part II, p. 91. R. Judah’s statements are adopted by R. David Abudarham in his commentary to the Aleinu of RH. See also R. Shemtob Gaugine, Keter Shem Tov, Kėdainiai, 1934, p. 104. Unfortunately, this interpretation of the phrase תפארת עוזך has generally been overlooked. Numerous are scholars who have written that the prayer includes no request for the Temple’s rebuilding.
    Scholem (p. 28, n. 18) notes the following passage found in other heikhalot texts: .עזו בתפארת ומבורך הדרו במושב שמו ברוך The parallel to הדרו מושב strongly suggests that עזו תפארת represents the physical Temple in this passage. For heikhalot texts with this passage, see Mordecai Margaliot, Sefer ha-Razim, Jerusalem, 1966, pp. 107-09, and Martin Samuel Cohen, The Shi‘ur Qomah: Texts and Recensions, Tübingen: J.C.B. Mohr, 1985, pp. 173 and 175.
[29] The use of the root תכן to mean “establish” does require some explanation. In Tanakh, the root תכן means to “weigh,”
“examine,” “measure,” or “place in order.” (At Psalms 75:4, עמודיה תכנתי, the root is commonly translated as “establish,” but even here it probably means something like “properly apportion” or “place in order.” See, e.g., the commentary of S. R. Hirsch.) תכן with the meaning “establish” is not found in the Mishnah or Tosefta.  But תכן may mean “establish” in the Dead Sea text 4Q511: שנה למועדי תכן (DJD VII, p. 221), and perhaps in other Dead Sea texts as well.
     In paytanic literature, an early use of the root תכן to mean “establish” is found in the piyyut Emet Emunatkha (תכנת עולמך ימים בששת כי). This piyyut is preserved in the Siddur R. Saadiah Gaon (p. 110) and in several Genizah fragments. It has a tetrastichic structure (as does Aleinu), and is generally viewed as a pre-classical piyyut, i.e., a piyyut from the late Tannaitic/early Amoraic period. See, e.g., Ezra Fleischer, Ha-Yotzrot be-Hithavutam ve-Hitpaḥutam, Jerusalem: Magnes, 1984, p. 55, n. 47. The Academy of the Hebrew Language, in its Historical Dictionary Project database (Ma’agarim), estimates the date of composition of this piyyut as the late second century C.E.
      In the Musaf Amidah for shabbat, תקנת, not תכנת, may be the original reading. See, e.g., Siddur R. Saadiah Gaon, p. 112 and the Genizah fragment quoted by Fleischer, Tefillah u-Minhegey Tefillah, p. 52. (For more sources on this spelling issue, see Maḥzor Vitry, ed. Goldschmidt,  p. 199, n. 1.)
      Probably, the use of the root תכן to mean “establish” arose based on the usage of the root at Psalms 75:4, or perhaps from the words תכן and תכון (both from the root כון) found numerous times in the Tanakh (Jer. 30:20; Ps. 89:22, 93:1, 96:10, and 141:2; Prv. 12:19 and 20:18; I Kings 2:12; I Ch. 16:30; and II Ch. 8:16, 29:35, 35:10 and 35:16).
[30] Aside from the fact that the theme of the section fits as an introduction to verses of malkhuyyot, the section ends with four words from the root מלך: ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד עול מלכותך את ויקבלו כולם .בכבוד תמלוך עד ולעולמי היא שלך  כי המלכות
     I have little doubt that the first section of Aleinu (which includes the words melekh malkhei ha-melakhim and malkeinu) was also composed at the same time. This is contrary to the view of many scholars who point to the two separate themes in the two sections as evidence of different authors. Aleinu is a short prayer, and in the earliest texts of Aleinu there is no division into sections. Therefore, our
presumption should be one of unitary authorship. Close analysis of the verses cited shows that both sections quote or paraphrase from the same chapter of Isaiah (45:20: u-mitpallelim el el lo yoshia and 45:23: ki li tikhra kol berekh tishava kol lashon; there are quotes and paraphrases of other verses from chapter 45, and from 44:24 and 46:9 as well.) This strongly suggests that both sections were composed at the same time. (I have not seen anyone else make this point.) Terms characteristic of heikhalot literature are found in both sections as well.
        While it cannot be proven that Rav (early third century) was the author of Aleinu, it has been observed that “in some of Rav’s homilies a tendency to a certain mystical thinking is discernible.” See EJ 13:1578 and the citations there, as well as the following statement of Rav at Ber. 55a: .יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ  Also, several Talmudic passages record Rav’s authorship or contribution to the texts of other prayers. Most of these passages are collected at Ismar Elbogen, Jewish Liturgy: A Comprehensive History, tr. Raymond P. Scheindlin, New York: Jewish Publication Society and Jewish Theological Seminary, 1993, pp. 207-208. Most relevant is Ber.12b where the הקדוש המלך and המשפט המלך changes for the Ten Days of Repentance are recorded in the name of Rav.
       Most recently, Ruth Langer is another who believes that the evidence points to authorship of both paragraphs of Aleinu around the period of Rav. She writes: In literary style, it is consistent with the earliest forms of rabbinic-era liturgical poetry from the land of Israel… See Langer, “The Censorship of Aleinu in Ashkenaz and Its Aftermath,” in Debra Reed Blank, ed., The Experience of Jewish Liturgy: Studies Dedicated to Menahem Schmelzer, Leiden and Boston: Brill, 2011, pp. 148-149. As Langer points out, although Rav gained prominence in Babylonia, he had also been a student of R. Judah ha-Nasi in Israel.
[31] העולם תקון was the correct classical term, even though it has now been replaced in popular parlance by עולם תקון. Rosenthal, p. 214, n. 1.
[32] Rosenthal, p. 214, n. 1. It is also found eight times in the Jerusalem Talmud and four times in the Tosefta. Most of the time, the term is used in the context of the laws of divorce, but it is found in other contexts as well (e.g., Hillel’s enactment of prozbol at M. Gittin 4:3). Rosenthal suggests that the concept originated in the context of the laws of divorce, and was later expanded into the other contexts. See Rosenthal, pp. 217-219.
[33] Admittedly, the root תקן can often be translated as “established.” But in many of these cases the context is that of establishing a legal ordinance or procedure, and a better translation would be “instituted.” On the other hand, the musaf Amidah for festivals includes the phrase בתקונו ושמחנו (the subject being the beit ha-mikdash) and this seems to be an example of the root תקן meaning “establish” in a non-legal context. Another such example is the phrase…ממנו לו והתקין found in one of the sheva berakhot (Ketubbot 8a).
     Nevertheless, I strongly believe that לתכן was the original reading in Aleinu. It is easily understandable how an original reading of עולם לתכן might have evolved into עולם לתקן; the reverse scenario is much less likely. Moreover, R. Saadiah’s text in the musaf Amidah for shabbat read שבת תקנת. Yet he recorded לתכן in Aleinu.
[34] As mentioned earlier, in the reading עולם לתקן, there are two ways to translate במלכות: “under the sovereignty” or “through the sovereignty.” If the translation is “under,” establishing a world under the sovereignty of God is a simpler reading than perfecting a world under the sovereignty of God. If one wants to advocate for the translation “through,” it requires investigation whether the prefix ב could have been used to mean “through” in the Tannaitic and Amoraic periods.
[35] See, e.g., Shatz, Waxman, and Diament, eds., Tikkun Olam: Social Responsibility in Jewish Thought and Law, and Jacob J. Schacter, “Tikkun Olam: Defining the Jewish Obligation,” in Rav Chesed: Essays in Honor of Rabbi Dr. Haskel Lookstein, ed. Rafael Medoff, Jersey City: Ktav, 2009, vol. 2, pp. 183-204. For some citations to Biblical verses on justice, see Rosenthal, p. 215, n. 2.
[36] R. Chaim Brovender suggested to me that after Aleinu shifted to becoming primarily a daily prayer,   reciting a statement about perfecting/improving the world would have been seen as appropriate. By the twelfth century, Aleinu was being recited as a daily prayer in shaḥarit in parts of France (see above, n. 16) and probably in parts of Germany and England as well. (For Germany, see above, n. 17, and for England, see Ms. Oxford, Corpus Christi College 133.)
    The recital of Aleinu in the evening prayer in Europe is a slightly later development. For some early references to this practice, see Sefer ha-Minhagot of R. Moshe b. R. Shmuel of Marseilles (early thirteenth cent.), published in Kobeẓ Al Yad 14 (1998), pp. 81-176, at p. 103, and Kol Bo, sec. 11, citing R. Meir of Rothenberg (thirteenth cent.). The recital of Aleinu in the afternoon prayer is a later development.
    Regarding the recital of Aleinu as a daily prayer in Palestine, see above, n. 14.



A New Work about the Ramban’s Additions to his Commentary on the Torah

A New Work about the Ramban’s Additions to his Commentary on the Torah

By Eliezer Brodt

.תוספות רמבן לפירושו לתורה, שנכתבו בארץ ישראל, יוסף עופר, יהונתן יעקבס, מכללה הרצוג, והאיגוד העולמי למדעי היהדות, 718 עמודים

In this post I would like to explain what this work is about.

One of the most important Rishonim was Rabbi Moshe Ben Nachman, famously known as Ramban. Ramban was famous for numerous reasons and has been the subject of numerous works and articles.[1] This year alone two important works were written about him, one from Dr. Shalem Yahalom called Bein Gerona LeNarvonne, printed by the Ben Tzvi Institute and another one from Rabbi Yoel Florsheim called Pirushe HaRamban LeYerushalmi: Mavo, printed by Mossad Harav Kook.

One of Ramban’s most lasting achievements was his commentary on the Torah. This work is considered one of the most essential works ever written on the Chumash. Scholars debate when exactly he write this work, but it appears that he completed the commentary before he left Spain for Eretz Yisroel in 1269. For centuries this commentary has been one of the most studied works on Chumash. However, what is less known is that some time after he arrived in Eretz Yisroel he continued to update his work and sent numerous corrections and additions back his students in Spain.

Correcting and updating works was not an unusual phenomenon in the time of the Rishonim in the Middle ages, as Professor Yakov Spiegel has documented in his special book Amudim Betoldos Hasefer Haivri, Kesivah and Ha’atakah, and many authors at the time practiced this.

We find that R’ Yitzchak Di-min Acco already writes:

.וראיתי לבאר בו המדרש שכתב הרמב”ן ז”ל באחרית ימיו בארץ הצבי, בעיר עכו ת”ו בתשלום פירושו התורה אשר חברו [מאירת עינים, עמ’ שכז]\

Many knowledgeable people know of some pieces where Ramban clearly writes that when he arrived in Eretz Yisroel he realized he had erred in his commentary. One of the most famous of such pieces is what he writes in regard to the location of Kever Rochel[2]:

זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם. אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש”י, ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות, והכ”ף לשמוש שלא נמדד בכוון… וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (ש”א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע .(ירמיה לא יד), מליצה כדרך משל… [רמב”ן בראשית לה:טז]\

A different correction to Ramban’s commentary was a letter found at the end of some of the manuscripts of his work, where he writes about the weight of the Biblical Shekel, retracting what he writes in his work on Chumash. Early mention of this letter can be found in the sefer Ha-ikryim

וכן העיד הרמב”ן ז”ל כי כשעלה לארץ ישראל מצא שם בעכו מטבע קדום של כסף שהיה רשום בו צנצנת המן ומטה אהרן שהיה כתוב סביבו כתב שלא ידע לקרותו, עד שהראו לכותיים לפי שהוא כתב עברי הקדום שנשאר אצל הכותיים, וקראו הכתב ההוא והיה כתוב בו שקל השקלים. ואלו הם הדברים שהגיה בסוף פירושו וששלח מארץ ישראל…[ספר העיקרים מאמר ג פרק טז]

This important letter was printed based on a few manuscripts by Rabbi Menachem Eisenstadt in the Talpiot journal in 1950. Rabbi Eisenstadt included an excellent introduction elaborating on the background about this letter and its importance. In 1955 Rabbi Yonah Martzbach was made aware of this article by Rabbi Kalman Kahana while he was preparing the entry ‘Dinar’ for the Encyclopedia Talmudit. He wrote a letter to Rabbi Eisenstadt with some minor comments and requested a copy of this article. A short while later Rabbi Eisenstadt responded thanking him for his comments.[3]

Ramban’s above mentioned letter has been dealt with at length by Rabbi Yakov Weiss in his Midos Umishklos Shel hatorah (pp. 96-97, 113-116) and by Rabbi Shmuel Reich in his Mesorat Hashekel (pp. 83-98).[4]

But no one realized just how many such corrections there were.

In 1852, and again in 1864, Moritz Steinschneider discovered that there were several manuscripts of Ramban’s commentary that had lists of numerous additions at the end of the work. However, he was not sure who authored them.

In 1950, Rabbi Eisenstadt [in the aforementioned article] mentions that in back of a manuscript of Ramban’s commentary there are additions to the pirush, which were written in Eretz Yisroel. In 1958, Rabbi Eisenstadt began printing his edition of Ramban’s commentary with the pirish called Zichron Yitzchak. In his notes throughout the work, he points out the various additions he found highlighted in the manuscript. Unfortunately he never completed his work and only the volume on Bereishis was printed.

In 1969, Rabbi Kalman Kahana printed an article which had a list of all the corrections and updates found in a few manuscripts of Ramban’s commentary. Rabbi Kahana’s list numbered at 134 corrections and additions to Ramban’s commentary. He also included explanations to some of these additions to show their significance in understanding various pieces of Ramban’s commentary. Rabbi Kahana reprinted this article in 1972 in his collection called Cheikar Veiun (volume three). After this article, the subject was barely discussed.

In the edition Ramban’s pirush, printed in 1985 by Rabbi Pinchas Lieberman, with his commentary Tuv Yerushlayim, I did not find that he makes any mention of Rabbi Kahana’s article.

In 2001, Rabbi Dvir began printing an edition of Ramban’s commentary with a super-commentary called Beis Hayayin. In the back of volume one, he reprints Rabbi Kahana’s article, however he barely deals with the topic throughout the sefer.

In 2004, Artscroll began printing a translation of Ramban’s pirush along with a super-commentary. In their introduction, the editors write that besides making use of various manuscripts for establishing their text of Ramban’s pirush, they also used Rabbi Kahana’s list and that they identify the corrected pieces of Ramban’s pirush throughout the work.

In 2006, Mechon Yerushalyim started printed an edition of Ramban’s commentary. In the beginning of their edition, they mention that Ramban added pieces to the commentary after he arrived in Eretz Yisroel and that they will identify those pieces. However, they do not mention the source for those identifications.

In 2009, Mechon Oz Vehadar began printing an edition of the Pirush with a super-commentary. In their Introduction (p. 26), the editors write that they also made use of Rabbi Kahana’s list:

אחרי שעלה רבינו לארץ ישראל הוסיף והגיה בפירושו בכמה מקומות, אשר נמצאו רק במקצת כתבי היד, הוספות אלו נדפסו ללא כל סימן היכר, ובמהדורותינו זיהינו אותם וציינו אליהם, כי לפעמים ההוספה של רבינו אינה נקראת בתוך שטף דבריו, והלומד מתקשה בשינוי הלשון [וגם כי לפעמים מה שהוסיף רבינו אינו אלא כאחד מן הפירושים שהביא מתחילה, ונראה כביכול שהכריע בהוספתו שלא כשאר פירושים, ועל כן חשוב לציין כי זו הוספה שנוספה לאחר מכן…] הוספות אלו ציינו על פי עבודתו ופרי יגיעת הר”ר קלמן כהנא ז”ל, שחקר ובירר ענין זה והדפיסו בחקר ועיון (ח”ג)

All of the above work was done based solely upon the 134 corrections listed by Rabbi Kahana.

In 1997, Hillel Novetsky submitted a paper to Professor David Berger titled “Nahmanides Amendments to his Commentary on the Torah”. In this paper Novetsky deals with what we can learn from these 134 additions to the Pirush and why Ramban added them in. Amongst the reasons for Ramban’s changes, Novetsky points to a firsthand knowledge of the geography of Eretz Yisroel, newly obtained literature (such as Pirush Rabbenu Chananel on Chumash) and general additions based on new thoughts and the like. Recently, Novetsky has returned to this topic, as can be seen here. He also put up online the numerous additions he found while going through the various manuscripts of the Pirush.[5] He discovered that there are actually much more than 134 updates and corrections. However he recommends checking back as not all of his information has been uploaded.

In 2005, Dr. Mordechai Sabato printed a lengthy article[6] dealing with Ramban’s additions to his commentary to Bereishis, showing that a study of the manuscripts shows there are more additions than the number published by Rabbi Kahana. He discovered what he believes are other pieces that were added into the work at a later time which were not included in the lists at the end of some of the manuscripts. In this study he also shows the importance of some of these additions.

Which brings us to the focus of our review Tosfot HaRamban LiPirusho LeTotrah. In this new work , Dr’s Yosef Ofer and Yonasan Jacobs deal with all of issues mentioned the above, and then some. In recent years these scholars have been working on Ramban’s additions, building off of Dr. Sabato’s work and lectures. In various articles they have added much to this subject. For example, see here and here. In this new work of theirs they collected over 300 additions and corrections by Ramban, based on over 50 manuscripts of Ramban’s commentary. Along with Dr. Sabato’s methods, they identified additional ways to note the additions within the Pirush. They were able to categorize the various manuscripts into two divisions; earlier versions and later versions. All this is elaborated carefully in their lengthy introduction to this work. They are able to show how they identified numerous new additions and corrections not found in the previous lists. Almost all of these additions and corrections can be found in the standard editions of the Pirush, however they are not identified as such. In many cases, these unmarked additions cause Ramban’s meaning to become unclear. In the current work, each piece of Ramban’s commentary where they note an addition or correction has been reprinted based on the manuscripts along with a standard academic apparatus of variant readings of the particular text. They then highlight the exact addition or correction made by Ramban to the piece. After laying this textual foundation, they then provide a well written, clear, and concise discussion about the particular piece, explaining why they believe Ramban amended the text in question or what he was adding to the original commentary. Numerous pieces of Ramban’s commentary, which were not properly understood until now, can now be more clearly grasped.

Based on these additions, Dr’s Ofer and Jacobs provide a very good summary in the introduction to their work of various aspects of Ramban’s life and his commentary, along with a section beneficial to understanding how Ramban wrote his work, such as the role played by the various newly obtained literature he saw in Eretz Yisroel and had become a part of his source material.

Also worth pointing out is their edition of the aforementioned letter where he writes about the weight of the Biblical Shekel, retracting what he writes in his work on Chumash based on all the manuscripts (pp. 337-342).

This work is very important and highly recommended for any serious student of Ramban’s commentary, who wishes to understand numerous hitherto fore unclear passages in the Pirush.

Interestingly enough, although the Chavel edition of the Ramban, printed by Mossad Rav Kook, is based on some manuscripts and is for itself an important contribution to the understanding of Ramban’s commentary,[7] while the editor does note that there are some new pieces in the manuscripts, he did not fully grasp their significance nor did he gauge the full sum of these changes. Although he first printed his work in 1960, he was apparently not aware of Rabbi Menachem Eisenstadt in the Talpiot journal in 1950, as is evident from his comments to the letter of the Ramban printed in the back of his edition of the Ramban Al Hatorah (pp. 507-508), despite the fact that though he does cite the entry ‘Dinar’ from the Encyclopedia Talmudit which itself quotes Rabbi Eisenstadt’s article a few times. What is even stranger is over the years Rabbi Chavel updated his edition of Ramban Al Hatorah numerous times, yet apparently he never heard of Rabbi Kalman Kahana’s article listing 134 corrections and additions.

Professor Ta-Shema notes about Ramban:

ותשומת הלב העיקירת במחקר הוסטה על עבר מעמדו של הרמב”ן בתחום חכמי הקבלה הספרדית המתחדשת, ובמעט גם לעבדותו בתחום פרשנות המקרא. המעט שכתב הרמב”ן בחכמת הקבלה, שאינו מצרטף ליותר מכריסר עמודים בסך הכול, לא חדל מלהעסיק את המחקר המדעי שנים רבות, ואילו עבודתו המקיפה בפרשנות התלמוד, המהווה את עיקר פרסומו והשפעתו בשעתו ולדורות לא זכה לעיון ביקורתי… [הספרות הפרשנית לתלמוד, ב, עמ’ 32]

Although some serious advances have been seen recently in the field of Ramban’s Talmudic Novella, especially by Dr’s Shalem Yahalom and Yoel Florsheim in their works mentioned in the beginning of this article, however much research still remains to be done.

Daniel Abrams, in an article first printed in the Jewish Studies Quarterly and then updated in his recent book Kabbalistic Manuscripts and Textual Theory (pp.215-218), outlines a project to print a proper edition of Ramban’s commentary on Torah, based upon all extant manuscripts and including all the known super-commentaries written on the work, both printed and those still in manuscript.[8] This would help reach a proper understanding of Ramban’s Pirush. Abrams’s main concern is with reaching a proper understanding of Ramban’s Torat HaKabalah, but as the bulk of the Pirush is not of a kabbalistic nature, such an edition would benefit everyone greatly. Unfortunately due to lack of funds nothing has yet happened with Abrams’s proposal.

Dr’s Ofer and Jacobs’s new work, based on the numerous extant manuscripts of the Pirush has definitely helped us in getting closer to a proper understanding of Ramban’s work on Torah.[9] We can only hope with time Abrams’s proposal will bear fruit.

For information on purchasing this work, contact me at: Eliezerbrodt@gmail.com Copies are available at Biegeleisen in New York. E-mail if you are interested in a table of contents or a PDF of Rabbi Kalman Kahana’s article.

[1] For a useful write up about the importance of the Ramban, see Yisroel M. Ta-Shema , Ha Safrut Haparshnit LiTalmud, 2, pp. 29-55. I am in middle of attempting to write a complete bibliography of all his writings and studies related to everything he wrote.
[3] On the location of Kever Rochel see Kaftor Vaferach [1:246-247; 2:69]; Tevuot HaAretz, pp. 131-135. See also Tosfot HaRamban LiPirusho LeTotrah, pp. 229-233, 287-292
[3] This article of Rabbi Eisenstadt was reprinted recently in his a collection of his writings called Minchat Tzvi, New York 2003, pp. 125-138. The letter of Rabbi Martzbach is also printed there (pp. 139-140) along with Rabbi Eisenstadt response. The letter of Rabbi Martzbach is also printed in Alei Yonah with some additions but without Rabbi Eisenstadt response (pp. 155-157). The Alei Yonah edition does not say to whom the letter was written to. They also edited out his request for a copy of the article.
[4] See also here.
[5] Thanks to Professor Haym Soloveitchik for pointing this out to me.
[6] Megadim 42 (2005), pp. 61-124.
[7] That is besides for the various criticism of the work, beyond the scope of this article. [See this earlier post].
[8] The recent edition of the Ramban printed by Mechon Yerushalayim is a far cry from what needs to be done for this purpose.
[9] See here for another article of Dr. Ofer which demonstrates the benefit of the manuscripts of the Ramban to reach an understanding of the Ramban.




R. Shlomo Yosef Zevin and the Army, and Joe DiMaggio

R. Shlomo Yosef Zevin and the Army, and Joe DiMaggio
by Marc B. Shapiro

1. There is a lot of talk these days about haredim serving in the army. Understandably, the famous essay of R. Shlomo Yosef Zevin has been cited. In this essay, R. Zevin rejects the notion that yeshiva students shouldn’t have to serve.[1] The essay used to be found at http://www.hebrewbooks.org/32904 but it was removed, together with other “problematic” books. (You can see evidence of it having been on hebrewbooks by this archive.org snapshot of the page.)
Here is the essay in its entirety.[2]

 

You can find an English translation here.
In my series of classes on R. Zevin at Torah in Motion, I discussed this essay and stated that while the sentiments expressed in it are wonderful, I am aware of no evidence that R. Zevin actually wrote it. People say he wrote it but that is not evidence. I also stated that it is not even accurate to say that everyone assumes he wrote it, since his family denies his authorship. That, at least, was the impression I was under.
David Eisen participated in the classes (which were from 4-5am Israel time!), and after hearing what I said decided to pursue the issue further. I am grateful for his research. Here is the first email he sent to me on the topic.

I surfed the web a bit and came across the following website created by Hanan Zevin, R. Zevin’s great-grandson dedicated to R. Zevin and that includes many of his writings: http://ezevin.com/. As the site made no reference to the article from 1948, I contacted Hanan via the e-mail address on the site (see attached).
I just received a phone call from Hanan’s father, [R.?] Yaakov Zevin, who told me that Hanan had forwarded my e-mail to him to respond to me. I subsequently saw that Yaakov also has a website with his own hiddushim on parashat hashavua and the holidays (http://jzevin.com – the cell phone on the website is the same number that called me; interestingly, Yom HaAtzmaut and Yom Yerushalayim are included in the list of holidays and the divrei Torah are quite cynical). He called to tell me that he did not wish to respond in writing as this indeed is a very sensitive matter to the extended family, yet he felt a need to not simply ignore my e-mail. In short, he would not outright confirm that his grandfather indeed wrote the article and repeatedly told me that “if ‘ahad harabbanim’ decided not to disclose his name, he must have had very good reason to do so, yet the authorship of the article is apparent to anyone who is sensitive to the ‘signon’ of the writing in the article.” In other words, he led me to believe that R. Zevin indeed wrote the article but wished to state that “whoever” wrote it had very good reason to have written it anonymously.
I proceeded to ask him if indeed his grandfather ever addressed the question of the article’s authorship, yet he evaded that question. I also told him that the catalog of the Israel National Library attributes his grandfather as the author (see here) and he simply said that indeed this is what is widely accepted but the family does not confirm this. I told him that I heard that his brother, R. Nahum, denies that his grandfather wrote the article, yet he wished to say that he simply does not confirm that their grandfather wrote the piece. I mentioned the Hapardes article that R. Zevin wrote in 1973 (attached is the journal) where he sharply attacked the Mafdal party for supporting the draft of yeshiva students as if to ask if this contradicted the 1948 article, and he simply responded by saying that his grandfather’s views were relevant for each context in which they were made. Personally, I do not see a contradiction either as the war of 1948 was indeed an existential battle for Israel’s survival and its extremely limited and untrained military as opposed to the radically improved situation that existed 25 years later, post-67.
I suggested that Eisen call R. Nahum Zevin, the grandson of R. Shlomo Yosef, and here is the lengthy email he sent me. It is an important document and deserves to be placed in the public sphere.
I just had a lengthy call with R. Nahum Zevin; though we never spoke with one another before, I was very pleased with his accessibility and willingness to speak to a complete stranger on the phone (he answered the phone himself), and above all, I was most impressed by his honesty and candor, which he seems to have inherited from his grandfather.
He wished to clarify that neither he nor anyone else in his family denies that his grandfather wrote the 1948 pamphlet לשאלת הגיוס של בני הישיבות; I did not mention your name, but simply told him that it recently became known to me that the family denies the attribution to him and that this flies in the face of what I grew up upon as a product of Religious Zionist yeshivot and my great admiration for R. Zevin’s writings. He simply said that the family had absolutely no indication that he wrote the pamphlet and proceeded to present the following facts:
1. Of all the grandchildren, he was the closest with R. Zevin, and he went through all of his grandfather’s writings and had a major role in publishing R. Zevin’s posthumous works. He says that he meticulously went through his grandfather’s study and never found a copy or any draft of this pamphlet among the many manuscripts he found in the house.
2. The attribution of this pamphlet to his grandfather was made only years after his grandfather’s petira in 1978. The first time he had heard about this attribution was during the early 1980s from R. Menahem Hacohen when he was still an MK in the Labor party. As such, no one in the family had the opportunity to discuss it with his grandfather. He said that if anyone would have known about his grandfather’s authorship of the article it would have been his father, R. Shlomo Zevin’s only son, yet he told him that he also first heard about this attribution only after his father passed away.
3. He referred to the article entitled אל תגעו במשיחי that was published in 1973 on the heels of the Mafdal’s decision to support drafting yeshiva students. I told him that I am very familiar with that article published in the Iyar 5733 (47:8) edition of Hapardes[3] he told me that he just happened to have a copy of that article on his desk as we spoke yet was unaware of its publication in Hapardes as it was first published on the 12 Adar 5733 edition of Hatzofe and that he (R. Nahum) was the one who personally delivered the text of the article to the editorial staff of Hatzofe. He said that this article created a veritable earthquake in the Dati Leumi camp, and R. Zevin was greatly attacked on the pages of Hatzofe and other related media over the proceeding weeks and months, yet despite the voluminous criticism no one mentioned the pamphlet as if to show that R. Zevin had radically changed his views. I responded that I, too, had the very same question yet nonetheless did not see these two articles as contradicting one another given the existential threat facing the nascent State of Israel as sharply opposed to the hubris-filled post-6 Day War era and preceding the sobering aftermath of the Yom Kippur War that took place half a year later. He agreed with the distinction, yet [to my mind, correctly] noted that had it been known that R. Zevin wrote the 1948 pamphlet it is impossible to think that this connection would not have been made by the numerous pundits.
Apropos the article that originally appeared in Hatzofe and R. Menahem Hacohen’s assertion that his grandfather wrote the pamphlet, R. Nahum told me that there was a good deal of criticism against his grandfather’s article against drafting yeshiva students in the Dati Leumi magazine Panim el Panim. R. Nahum said that he contacted R. Menahem Hacohen after he attributed the pamphlet to his grandfather and reiterated the point that none of the critiques in Panim el Panim mentioned the apparent about-face from 1948, and noted that the editors of Panim el Panim were none other than his brothers, R. Shmuel Avidor Hacohen and R. Pinhas Peli. That said, I probably misunderstood the reference R. Nahum made to Panim el Panim as according to Wikipedia, the magazine was discontinued in 1970, three years before the publication of R. Zevin’s article against drafting yeshiva students.[4]
4. Beyond all of the above points, R. Nahum said that what makes the attribution puzzling is the fact that his grandfather was never reserved about his beliefs, and that it makes no sense to him that he would have published that pamphlet anonymously. After all, his highly positive views on the State of Israel and annual celebrations of Yom HaAtzmaut were well known. He told me that he was so closely linked with the Mizrahi party that he remembers up to the 60’s that R. Zevin would affix his signature along with R. Meshulam Roth and R. Zvi Yehuda Kook on endorsements prior to elections to vote for the Mafdal party (and its Mizrahi and Hapoel Hamizrahi precursors). He also mentioned the parenthetical phrase of “ואשרנו שזכינו לכך” in Moadim B’Halakha with respect to the establishment of the State of Israel and the suggestion that one is no longer required to perform qeriah on Arei Yehuda, and that when it was removed from the English translation (and perhaps a subsequent Hebrew edition).[5] This was used to claim that he no longer held these positive feelings towards the Medina, but R. Nahum utterly rejected this assertion as wholly false and that he never changed his views in this regard.
5. That said, and similar to what his brother Yaakov told me, he said that one cannot avoid comparing the writing style of the pamphlet with R. Zevin’s unique and eclectic writing style; moreover, he said the substance and analysis of the Torah reasoning in the pamphlet is indeed very similar to his grandfather’s Torah writings and very good Torah indeed. R. Nahum clearly has no agenda and was completely honest in saying that this could very well have been written by his grandfather though there is no proof to this effect, and he acknowledged that לא ראינו אינו ראיה so the fact that the family has not found the existence of any manuscripts showing that he wrote the kuntres certainly does not constitute cogent evidence that he did not write it. 
I must agree that if indeed no attribution to R. Zevin was made until after he passed away, then this is a major hurdle to address, and while I appreciate his cautious approach in refusing to conclude one way or the other, it seemed to me a bit naive on R. Nahum’s part to think that it was implausible for him to have written this piece anonymously; I remind you of what his brother, Yaakov Zevin, told me that there is no doubt as to the similar writing styles and that if the author felt a need to write it under the pen name of “אחד הרבנים” he must have had very good reason to do so (shiddukhim, etc.?).
As R. Nahum claims that he first heard the attribution from R. Menahem Hacohen who is alive and well, I guess the next step in delving deeper into this investigation would be to contact R. Hacohen himself. What do you think? If I had the time, which I certainly do not, then I would think that it would make sense to find the first time the pamphlet became attributed to R. Zevin in Israeli newspapers and other writings and track down the paper trail.
Some time later I received the following email from Eisen, which only thickened the plot.
I just came back from the Bat Mitzva party of Naama Rosenbaum, Prof. Zvi Yehuda’s granddaughter, whose daughter, Talli, is a very good friend in my Bet Shemesh neighborhood (unfortunately her father was unable to make the trip to Israel from Florida due to an extended illness). The paternal grandfather of the bat mitzvah girl is Irving Rosenbaum Z”L, the founder of Davka Software and who was very friendly with R. Menahem Hacohen, who attended the party this evening. I seized the opportunity to ask him about the attribution of the 1948 essay to R. Zevin. I actually began the conversation by asking him if he is familiar with you, and his eyes lit up and he said, “Yes, he e-mailed me twice in the past few years… though I forget what it was he contacted me about.” When I then mentioned that R. Nahum Zevin claims that R. Hacohen is the one who attributed the essay to his father only after R. Shlomo Zevin passed away, he then confirmed that it was precisely on this issue that you had approached him.
He quickly got to the heart of the matter and said that he had held in his hands an original copy of the essay and said that there was no question that R. Zevin was the author, though he said that he has misplaced the copy and had no proof to substantiate his assertion. He did say that R. Nahum is incorrect in saying that the attribution to his grandfather was made only after his grandfather passed away and that he had already seen the letter in the early 70’s when he was working alongside R. Goren; and that he believes that R. Zevin himself was asked to confirm that he indeed wrote the letter. In R. Hacohen’s words, R. Zevin neither denied nor confirmed that he wrote the letter inasmuch as R. Nahum essentially says the same thing, yet R. Hacohen added that R. Nahum at the time had (as he still has today) an agenda to disassociate himself from the position taken in the 1948 essay as he is well ensconced in the haredi rabbinate. That said, I told him that R. Nahum’s “proof” by omission that in all the criticism levied against his grandfather’s “Al Tig’u BiM’shihai” by religious Zionists, the fact, as he claims, that no one had noted the seemingly about-face that he had made from the essay he supposedly penned 25 years earlier, was pretty compelling to me. He responded by reiterating that R. Nahum’s allegiances render him unable to confirm what R. Hacohen maintains is the simple truth and that he unfortunately does not have any documented proof regarding R. Zevin’s authorship. He also rebuffed the claim that R. Nahum knows everything that his grandfather had written and preferred Yaakov Zevin’s nebulous formulation that the person who wrote that essay must have had good reason to have done so anonymously. With that, we parted.
So, it seems to me that in order to forge ahead on this issue, it remains vital to read the reactions to the Panim el Panim article along with those generated from R. Hacohen’s assertion made when he was a Labor MK.
Here is Eisen’s fourth email to me, which I believe also raises questions about the attribution of the essay to R. Zevin. At the very least, it discounts the notion that this attribution was widely known, which raises the problem as to when and why people started attributing the essay to R. Zevin.
I have additional information that I have been meaning to write to you after spending a number of hours at the National Library going through the 1972-1973 issues of Panim el Panim and the lengthy articles that appeared in the secular (Yediot, Maariv, Haaretz and Davar) and religious newspapers (Hatzofe, Yated and Hamodia) during the 30 month period following his [R. Zevin’s] passing between February to March 1978. In short, I found NO reference to this article in any of the many articles in which his position against drafting the haredi yeshiva students was discussed following his fiery speech delivered before the members of the Chief Rabbinate Council on the heels of the Mafdal’s support of legislation to draft yeshiva students. . . . I then spoke with one of the chief librarians at the National Library asking what is the basis for its attribution of this article to R. Zevin and when was it made. He made an inquiry and said that the attribution indeed was made many years ago (he believe it goes back to the 60’s though he had no documentation to substantiate this).
In his fifth email, Eisen wrote as follows:
            On the R. Zevin authorship controversy, I had some meaningful conversations on Friday with Prof. [David] Henschke, who put me in touch with his hevruta at Yeshivat Hakotel, R. Yossi Leichter, who is a senior librarian at the National Library, who in turn put me in touch with R. Yitzhak Yudlow, the now retired head of מפעל הביבליוגרפיה הלאומית that was likely the body that attributed the article back in the 60’s to R. Zevin, and he put me in touch with R. Nahum Neria who said he is quite certain that his father [R. Moshe Zvi Neria] told him that R. Zevin indeed was the author and that he would look through his papers and asked that I follow up with him this week. R. Neria also suggested that I contact R. Shear Yashuv Cohen, which I intend to do tomorrow. In short, none of them had any solid information. David Henschke looked into the matter out of curiosity many years ago and concluded that the attribution made by the National Library was made years before R. Zevin passed away and reliable. . . . It seems that that the first time the article was reprinted with the R. Zevin attribution was back in 1980 in a thin booklet of articles compiled by Dr. Yehezkel Cohen, the founder of נאמני תורה ועבודה. Unfortunately, he passed away this past Sukkot, and as someone who devoted a great deal of research on the topic of military exemptions for yeshiva students and actively worked to stem this tide, he is someone who would have been a vital source. I may call his wife for any leads, especially since he was attacked by R. Mordechai Neugorschel in his polemic haredi work entitled “למה הם שונים” for making this attribution when he claims that there was no way that R. Zevin could have written the article given his impassioned speech delivered in 1973 and the fact that no one noted the change in his position from 1948 as noted by R. Nahum Zevin. When Tradition translated the article into English in 1985, they credited נאמני תורה ועבודה as being the original source for attributing the article to R. Zevin in 1980, see here. Truth be told, when Yehezkel Cohen reprinted the 1948 article, he made a point to also include a photocopy of the National Library’s catalog entry as if to show that he was preceded by the National Library in making this attribution.
Here is Eisen’s final email to me on the topic.:

           I just got off the phone with Eliyahu Zevin, 60, the youngest brother of Yaakov and R. Nachum (their father, Aharon, had 3 sons and he passed away in 2006; R. Zevin also had 1 daughter, Shoshana, but I have not been able to track down her family), who is an attorney in Tel Aviv. I believe he is religous-Zionist. He told me that he is certain that his grandfather was not the author of the 1948 article, again, based on his clearly-stated position in 1973, though, he then greed with me that 1948 was an entirely separate matter relating to an existential threat upon the state and the thrust of the article relates only to sugyot of pikuah nefesh and whether or not talmidei hakhamim require protection, without addressing the separate question of whether or not full time yeshiva students should receive an exemption of a military draft. He had no idea what was the source of the attribution to his grandfather and simply said that the similar “signon” of the writing is likely what caused this attribution to be made. I did not discuss with him the fact that I spoke with his other 2 brothers and specifically did not tell him that his oldest brother, Yaakov, led me to believe that his grandfather indeed wrote the article yet had “good reasons” to publish it anonymously.

Regarding the essay and its attribution to R. Zevin, R. Chaim Rapoport has commented to me that since the essay has two references to Shulhan Arukh ha-Rav, this too would seem to point to R. Zevin’s authorship. There is little doubt that in this sort of essay only a Habad author would refer to Shulhan Arukh ha-Rav.

In his research, Eisen discovered this interesting interview with R. Zevin and his son and grandsons that appeared in Maariv, July 31, 1970. 

  

I thought that I found proof for R. Zevin’s authorship in the Torah journal Yagdil Torah, the last Torah journal  published in the Soviet Union. The first issue of this journal appeared in 1927 edited by R. Yehezkel Abramsky. The second and last issue appeared in 1928 edited by R. Zevin. In the table of contents there are some contributions by אחד הרבנים. Could this be proof that R. Zevin used this pseudonym already in the 1920s? It turns out, however, that אחד הרבנים in this issue of Yagdil Torah is actually R. Abramsky, and this information has been inserted in the reprint of the journal that is found on Otzar ha-Hokhmah.

 

Surprisingly, however, the person who inserted this information apparently did not know what to make of the pseudonym ב”מ-ו עזפמט. It doesn’t take much imagination to see that in atbash this equals ש”י-ף זעוין. See Aharon Sorasky, Melekh be-Yafyo ((Jerusalem, 2004), pp. 188-189. See also ibid., p. 241 n. 12, for another time when R. Abramsky signed an article אחד הרבנים.


Finally, here is something very nice put together by Yisrael Kashkin. Most of the great rabbis included were what we can call card-carrying Religious Zionists, and the remaining few were positively inclined to the movement. Not surprisingly, R. Zevin’s picture is found here. Kashkin informs me that anyone interested can order framed 8.5 x 14″ and laminated 8.5 x 14″ copies. The former are meant for a wall and the latter for a Succah. He can prepare and ship the frames for $25 and the laminated for $10. You can contact him at yisrael@email.com. I recommend that every Modern Orthodox school order an enlarged copy in order to hang it in the hallway.
2. Many people wanted to hear more from R. Mordechai Elefant, late Rosh Yeshiva of the ITRI yeshiva, but first, here is his picture.

And now, R. Elefant speaks:
I called Sholom Spitz in Queens the other day. I gave him the phone number of Joe DiMaggio’s secretary, Nick Nicolozzi, and I asked him to wish Joe DiMaggio well from me. Five minutes later he called me back to say that they announced on the radio that he died.
Joe and I were very good friends. I met him through a man from Miami named Kovins, a wealthy man, big in the construction business. He met DiMaggio through Nicolozzi, who had worked in a Sheraton hotel he owned in New Jersey. To make a long story short, I became a partner in the Sheraton. It was a 520-room hotel. Joe, Kovins, and I each had a third. I didn’t buy it. I had made a deal and got it as an agent’s fee. There were halachic problems involved concerning the operation of the hotel on Shabbos, so I wanted to unload it, and I talked Joe into it.
Joe DiMaggio had a suite on the fifth floor of that hotel called ”The Joe DiMaggio Suite.” Rav Zelig Epstein, one of the great Talmudists of our day, came to see me when I happened to be staying on the fifth floor of that hotel. We’re walking along the corridor when out steps Joe. So I introduced Rav Zelig Epstein to Joe DiMaggio. He knew who DiMaggio was. He’s a very intelligent man.
Two years ago when I was sick in bed I got a letter from Joe. There was a picture of him in the paper with a big yarmulke. He sent the accompanying article. Mel Allen died, so he went to the memorial service in the synagogue. Joe writes me, “I did it for you, Rabbi.” He wore the yarmulke just for me.
Joe was from the old days. He was born in America, but had a European sensibility. He never went to school but he had style and he was smart. He wasn’t good looking, but he had great charm. He gave me an autographed copy of his autobiography. He hated the Kennedys. He claimed they killed Marilyn Monroe. It wasn’t a normal husband and wife relationship between them. He was like Marilyn’s patriarch.
They didn’t make big money in baseball in his day, but he would do a lot of advertisements. Joe loved a dime because it wasn’t a nickel. He’s from a place called Hackensack [not true – MS] and he came up the hard way.
I saw the respect people would give. It was like they give Rav Shach (one of the most esteemed rabbis in Israel). I said to him, “You’re nothing but a little wop. I’m the chief rabbi of Bethlehem. They don’t give me the kind of respect you get. And they pay you fifteen or twenty thousand dollars just to come to a party.” It was said in a spirit of good humor. Joe wasn’t offended. He said,  “One day I’ll explain it to you.”
Once I was at the hotel in New Jersey, and he said to me, “Rabbi, I have to go to the Super Bowl. Come along.” I didn’t know what Super Bowl meant at the time. Naturally, I paid for his ticket. He loved that. He took me into a fancy hotel on Wilshire Boulevard, into a big ballroom. All the chairmen of the big companies were there. Carl Icahn was there. They had come in for the Super Bowl. Joe was paid to just be there. He walks in, and they all stand up for him, just like for Rav Shach. I can’t imagine what went through their minds when they saw me together with Joe. He said to me, “You see, I’m not just a little wop.”
One Sunday morning he comes into my hotel room – it’s right across from his – and says, “Rabbi, turn on the TV at 2:00 today.” I asked him what’s going to be on. He says, “You’ll see.” He went to Washington on the shuttle. He was invited to meet Gorbachev by President Reagan. Reagan had been a baseball announcer and he was a great fan of DiMaggio’s. Reagan asked him to sign a ball for Gorbachev. Joe tells him, “No problem, Mr. President, but let’s make that three baseballs, one for each of us, and all three of us will sign them.” This is all on TV.
He comes back at night and shows me the ball. I said, “Joe, give it to me.” He said, “Are you crazy, You know what that’s worth?” He did give me ten balls with his autograph. I gave them to children of friends. They would go wild over them.
When Joe was on that trip to Washington, he was on the White House lawn. Everybody gathered around Joe and left Reagan standing alone. I saw it on television. But Joe was so smart. He stepped back and stood next to Reagan. He didn’t want to show that he’s above Reagan. He was humble.
I would sit with him in the lobby of a hotel and people would stand in line to get his autograph. He was really an aristocrat. He was a pleasure to be with.

3. In case anyone is interested, for some reason Amazon is now selling my book Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy for the low price of $16.63. This is a 33% discount.. 
           
Notes
       
[1] I don’t want to go into the matter in too much detail in this post, but I think there has been a lot of confusion in recent months regarding the issue. While the current controversy is often portrayed as the haredim insisting that yeshiva students not be required to serve in the army, my sense is that this is a distortion. It appears to me that the mainstream haredi position in Israel is that no haredi should have to serve, even if he is not in yeshiva and even if his service would be in a haredi unit. In this mindset (which appears to be slowly changing), the rest of the population’s primary purpose is to monetarily support and protect (and if necessary die for) haredi society, while haredi society has no reciprocal obligations and for those in yeshivot not even any financial obligation to support their own children, as this obligation falls upon the population at large which provides the money for welfare payments. (The existence of haredi hesed organizations that also assist non-haredim does not affect my assumption, as I am speaking here about obligations.)

R. Samson Raphael Hirsch wrote (Collected Writings, vol. 7, p. 270): “Judaism believes that a truly viable state cannot be founded solely on collective power or individual need; it must be based on a sense of duty shared by all and on a universal respect for human rights.” (emphasis added) As for the obligation of fathers to support their children, the Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 71:1 writes:
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ומשם ואילך זנן בתקנת חכמים עד שיגדלו
Seeing the terrible mess Israeli haredi society has created for itself, in which the leadership purposely keep the masses poor and unskilled in the name of ideological conformity (of course, the Knesset members pushing this agenda make a very nice salary, and see this unbelievably sad story about the forced shut-down of a part-time kollel for those who were also working), I thought of R. Samson Raphael Hirsch’s words in a letter he wrote in 1849 while he was rabbi in Nikolsburg (see Ha-Rav Shimshon Raphael Hirsch: Mishnato ve-Shitato [Jerusalem, 1962], p. 337). What he says is neither complicated nor profound, but its value is that it reminds people of what happens when you ignore and even reject the clear teaching of our Sages, who always assumed that not everyone is suited for only Torah study:
ואם שבר בת ציון תעלה על לבך, וראית כי אחת היא מחלתינו ובאחת תעלה ארוכתינו, היא עזיבתנו תורת חכז”ל הצוחת ועומדת מימי קדם: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ואם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה, ומאז מאסנו לשמוע דברי חכז”ל האלה באמת דרך ארץ שלנו חסר יראת ה’, ואנשי התורה יכשלו רגליהם במעגלי דרך הארץ. והנה רק יגיעת שניהם משכחת עון ויבור רוח הטומאה מבינינו, ופרידתם השכיחה שניהם הדרך ארץ והתורה מבני דורנו
See also my post here where I quoted R. Aharon Leib Steinman’s advocacy, and idealization, of haredi poverty (which by definition means that the welfare state [which in some ways is even worse than the nanny state] will have to provide financial support, which in turn means higher taxes for what is nothing less than enforced charity on behalf of able-bodied people).
In the future, I think people will look back and realize what terrible mistakes the haredi leadership made. Just a few years ago it was obvious that changes were needed and rather than take the bull by the horns and institute these changes and thereby control the direction, the leadership did nothing, meaning that when changes came it was the non-haredim who were in charge. Haredi Judaism, like its pre-haredi predecessors, is completely reactive, never proactive and thinking ahead. It was this trait that led Isaac Breuer to become so disillusioned with Agudat Israel, as he describes in his autobiography. It was also this lack of proactivity that in the early nineteenth century let Reform grow in Germany and in later years allowed secularism to grow in Eastern Europe. Just think about how many young women left traditional Judaism before Beis Yaakov was established, and then consider how many could have been saved if instead of creating Beis Yaakov as a reaction to the widespread defections, it had actually been created thirty years prior by people thinking ahead and acting proactively (traits that while found among German rabbis and R. Israel Salanter, are very hard to find in a traditional conservative society).
My own opinion is that the haredi community has no one to blame but itself for the situation it is in. Much of the ill-will could have been avoided by taking appropriate steps years ago. For example, the haredi community in Israel is the recipient of an enormous amount of what in the U.S. we call “entitlements” (a crazy term if there ever was one). Yet they have never shown any appreciation for this. They are protected by the Israeli army, and yet they refuse to express any thanks for this or say a prayer for the soldiers. Think how public opinion would have been different if the haredim in Israel had acted like American haredim. Just think how people in Israel would view the haredi community if, when the rockets started falling in certain places, instead of yeshivot leaving, young men came to these cities precisely in order to learn Torah. Imagine how people would have reacted if great yeshivot devoted days of Torah study specifically in the merit of the soldiers, or if yeshiva students en masse attended funerals of soldiers, or visited wounded soldiers in the hospital, or paid shiva calls to grieving families to let them know how much they value the sacrifice of those in uniform. Just think how much better the haredi situation would be at present if in past years the haredi community as a whole had simply shown that it cared about what was going on in the rest of the country. One would have thought that this approach would have been followed if only from a purely utilitarian perspective, but again, as Isaac Breuer pointed out, being proactive in meeting challenges has never been a strong point of this community.
A number of years ago I asked someone in Merkaz ha-Rav how his yeshiva differed from the haredi yeshivot, since in both yeshivot one could find people learning instead of going to the army. He replied that there is a great difference since in Merkaz those learning are doing so for the sake of the nation, while in the haredi yeshivot those learning are doing so for themselves. I can’t say how true this statement is, but I mention it to show the sentiment that existed even twenty years ago.

Since I mention Merkaz, let me also note two little known facts that would be unimaginable today. For a long time there was a special shiur given by R. Zvi Yehudah Kook in his home for students and graduates of the Chevron yeshiva. Also, for one winter “zeman” R. Shlomo Zalman Auerbach gave a shiur for students of the highest class at Kol Torah together with students of Merkaz (and it was the Merkaz students who took the initiative in organizing the shiur). See R. Yitzhak Sheilat, “Mi-Seridei Dor ha-Nefilim” in Itamar Warhaftig, ed., Afikei Yehudah (Jerusalem, 2005), p. 18.

Two more points about haredim and the army: (1) There have been some incidents of violence directed against haredi soldiers from extremist haredim. This is not unexpected and one can expect more of this in the future, and it also has historical precdent. See e.g., Degel Mahaneh Ephraim (Elitzur Memorial Volume; Bnei Brak [2012]), p. 304, regarding how a group of Ponovezh students beat up one of their co-students who joined the Irgun. This led to the beaten student entirely abandoning religious life. (2) I might have missed it, but in all the haredi attacks on efforts to draft haredim, I haven’t seen anyone cite Nedarim 32a which states that Abraham was punished and his descendants doomed to Egyptian slavery “because he pressed scholars into his service, as it is written, He armed his dedicated servants born in his own house (Gen. 14:14).”

Regarding the haredi stress on Torah study above all else (and certainly army service) a reader called my attention to R. Hayyim Kanievsky, Derekh Sihah, vol. 2, p. 300, who explains why at a circumcision we speak of raising a boy  to “Torah, huppah, and ma’asim tovim.” Shouldn’t “ma’asim tovim” come before “huppah“? R. Kanievsky explains that before marriage the young man should only be focused on Torah, nothingelse. Ma’asim tovim, i.e., hesed, can come after marriage, but should not interfere with a young man’s intensive Torah study..  

[2] In the original publication, the author was identified as אחד הרבנים. Saul Chajes, Otzar Beduyei ha-Shem (Vienna, 1933), p. 20, identifies this pseudonym as belonging to R. Isser Zalman Meltzer, and refers to its use in Yagdil Torah, the journal published by R. Meltzer and R. Moses Benjamin Tomashoff. Chajes does not offer any source for this identification. If correct, it would be tempting to see R. Meltzer as the author of the essay we are discussing. He was part of the circle of R. Kook, and later R. Herzog, and his positive attitude towards Zionism is well known.
With regard to R. Herzog, there is a good deal that could be cited about their close relationship. R. Meltzer’s admiration of R. Herzog entered the halakhic realm as well. See e.g., his 1939 responsum in R. Hananyah Gavriel, Minhat ha-Hag, vol. 1, Even ha-Ezer no. 8, where R. Meltzer makes his ruling dependant on the concurrence of R. Zvi Pesah Frank and ידידי הגאון הגדול מוה’ יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט”א הרב הראשי לאה”ק
Nevertheless, any identification of R. Meltzer as the author of the essay attributed to R. Zevin would be incorrect for the simple reason that Chajes was mistaken in stating that אחד הרבנים was R. Meltzer. In Yagdil Torah 9 (1917), p. 136, R. Tomashoff reveals that אחד הרבנים was R. Isaac Jacob Rabinowitz of Ponovezh.
Let me make a few more comments on R. Meltzer: According to an unpublished collection of Brisker stories in my possession, R. Hayyim Ozer Grodzinski opposed R. Meltzer’s selection to the Agudah Moetzet Gedolei ha-Torah since אינו תוקף בדעת, פעם אומר כך ופעם כך
Moshe Tzinovitz, “Gadlut ve-Amkut,” in Pinkas Kletzk (Tel Aviv, 1959), p. 46, claims that R. Meltzer was a member of Nes Tziyonah, the secret Hovevei Tziyon society in the Volozhin yeshiva. Tzinovitz was an expert on the Lithuanian yeshivot and presumably his information is accurate. However, I can find no reference to R. Meltzer in Yisrael Klausner, Toldot ha-Agudah Nes Tziyonah be-Volozhin (Jerusalem, 1954) or in Yedael Meltzer, Be-Derekh Etz ha-Hayyim (n.p., 2006)..
R. Meltzer’s outlook when it came to Zionism was obviously much different than that of his son-in-law, R. Aaron Kotler. In his memoir, Slutzk, Johannesburg, Jerusalem (Pittsburgh, n.d.), Moshe Chigier writes (pp. 41, 42):

I began to think about Palestine. My imagination played strongly and emphatically upon my mind, so that at last I decided to try. I went to Rabbi Meltzer and told him that I would like to go to Palestine with him. At first he hardly realized what I was driving at, but when I unfolded my plan that I would like to go to Rabbi Kook’s Yeshiva, he immediately agreed, possibly because he himself was zionistically inclined and he liked the plan. I immediately wrote  a letter to Rabi Kook to which Rabbi Meltzer added a few words of praise about me. . . . 

When it became known that I intended to go to Palestine, Rabbi Kottler [!] became furious. He called me and strongly scolded me for my venture. When he saw that I was adamant, he reminded me of my first act of disobedience and rebellion. He simply told me that I had no place in his Yeshiva anymore. This was a hard blow to me. Where could I go? How could I find food to eat? But the Almighty had not forsaken me. When Rabbi Meltzer heard of this situation, he offered me to come to stay in his house until I could go to Eretz Israel. . . . Now that I was provided with board and lodgings, I could manage without the allowance which Rabbi Kottler had withheld from me, and I could continue planning on how to get to Israel.  

(I thank David Eisen for providing me with a copy of the memoir.)
[3] Here is the article.

  

The letter of R. Moshe Feinstein on the first page is directed against R. Emanuel Rackman. He was also the subject of the following attack which appeared in the Nisan 5733 issue of Ha-Pardes.

 

[4] This is incorrect. Contrary to what it says in the Hebrew Wikipedia. Panim el Panim was still published in 1973 (it stopped sometime that year) See the JNUL catalog (MS)

[5] I am unaware of any removal of this phrase from a Hebrew edition. I will deal with the Artscroll censorship of R. Zevin in my next post (MS).



חכמים הזהרו בציון מקורותיכם – חוסר עיון במקורות ועל ראשי תיבות

חכמים הזהרו בציון מקורותיכם –
חוסר עיון במקורות ועל ראשי תיבות
מאת
עקביא שמש
לאחר שקראתי את
הפוסט המעניין מאוד של פרופ’ מרק שפירו, אמרתי כי עכשו הזמן להוסיף עוד משהו
בבחינת מעניין לעניין באותו עניין. מה הוא דיבר על דרכם של כותבים בדורנו, אף אני
אכתוב על פרט מסויים בדרכם של הכותבים בדורנו. הפרט שאני רוצה להצביע עליו הוא שיש
מחברים המציינים את המקור לדבריהם, ואף מפנים את הלומד לעיין באותו מקור, אבל הם
עצמם לא עיינו באותו מקור. אילו היו מטריחים עצמם לעשות כן, היו רואים שמקור זה לא
היה ולא נברא. ואם תאמר, אם לא עיינו באותו מקור הכיצד ציינו אליו. תשובתך, הם ככל
הנראה העתיקו את המקור מספר מסויים, והעלימו את שמו של אותו ספר. פרט זה אינו בא
ללמד על עצם הספר שכתבו, שאפשר שהוא ספר טוב וראוי, אלא בא לומר את שכתבתי בכותרת:
חכמים הזהרו בציוניכם. אם אתם מפנים למקור, עליכם לעיין בעצמכם באותו מקור, כדי
שלא תתבדו. אם מאיזה סיבה אינכם מסוגלים לעיין באותו מקור, אזי יש לכתוב במפורש כי
המקור המוזכר על ידכם נזכר בספר אחר, ואזי יידע הקורא כי לא אתם טעיתם בציון המקור,
אלא אתם סמכתם על פלוני שהפנה לאותו מקור. 
כדי שהקורא יראה
במו עיניו במה מדובר, אדגים תופעה זו, שהיא חוזרת אצל כמה וכמה מחברים ביחס לאותו מקור
ממש, ודומני שזה מקרה לא שכיח.
אני מסדר את
הספרים לפי שנות ההדפסה, כאשר הקדום מביניהם הוא הראשון.
1. כתב
רמ”ב פירוטינסקי:[1]
בספר עמודי
השמים עמוד ד’ אות כ”ג כ’ בשם האריז”ל שכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו
שחושבים הבריות שאביו קורא לו כן במקרה בלי שום טעם אלא הכל בהסכמה מאתו ית’ שגלוי
לפניו מה ענין האיש הזה ופעולתו כן מזדמן בפה אביו לקוראו בשם שהשם ממש יורה על
ענין ופעולה שבאותו אדם אם הוא… עכ”ל.
אם ברצוננו
לראות את הדברים במקור, עלינו לפנות כדברי המחבר לספר עמודי השמים. ובכן, ספר בשם עמודי
השמים נכתב על ידי ר”ב שיק, ברלין, תקל”ז. חלק א של הספר הוא פירוש על
הלכות קידוש החודש לרמב”ם. חלק ב נקרא תפארת אדם, והוא עוסק בתיאור גוף האדם.
לשני החלקים אין כל קשר עם האמור. לכן עולה בדעתנו כי אולי המחבר לא דייק בשם
הספר, וכוונתו לספר עמודי שמים (ללא ה’ הידיעה). ובכן הבה נבדוק אפשרות זו.
קיימים שני
ספרים בשם זה. האחד, עמודי שמים לר”א ליכטשטיין, וורשה, תקס”ג. המחבר
עוסק בכמה וכמה עניינים, וזה ספר מורכב, אבל מכל מקום האמור אינו נמצא שם. ספר שני
הנקרא בשם עמודי שמים הוא סידורו של ר’ יעקב עמדין, אלטונא, תק”ה-תק”ח.[2]
סידור זה נדפס פעמים רבות ובמהדורות שונות, ואף נקרא בשמות שונים, ומן הדין היה
לציין לאיזה מהדורה התכוון רמ”ב פירוטינסקי, כדי שנוכל למצוא את המקום. אלא
שכאן הקושי אינו גדול כיון שמדובר בתחילת הספר, בעמוד ד. אבל המעיין בתחילת הסידור
לא ימצא שם מאומה, ומה עוד שהציון הנוסף: אות כ”ג, אין לו מובן שהרי אין שם
אותיות. אם כן הציון של הרב פירוטינסקי צריך עוד בירור.
המעניין הוא
שמצאנו איזכור מעין זה בעוד חמישה עשר ספרים, שנדפסו אחריו כפי שנראה מיד, וכולם
מציינים שהמקור הוא ספר עמודי שמים (או: השמים). אפשר שטעו בעצמם כפי שרמ”ב
פירוטינסקי טעה, אבל קרוב בעיני שנמשכו אחריו או אחרי ספר אחר שטעה בזה. הבה ונראה
את שאר הספרים.
2. כתב
רי”ד ויסברג:[3]
בשם
האריז”ל שכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא לו כן
במקרה בלי שום טעם אלא הכל בהסכמה מאתו ית’ שגלוי לפניו מה ענין האיש הזה ופעולתו
כן מזדמן בפה אביו לקוראו בשם שהשם ממש יורה על ענין ופעולה שבאותו אדם אם הוא…
(ס’ עמודי שמים עמוד ד’ אות כ”ג).
3. באותה שנה
כתב רנ”י וילהלם:[4]
ועוד אמרו שכל
השמות שבעולם אינם במקרה בלי שום טעם אלא הכל בהסכמה מאתו ית’ שגלוי לפניו מה ענין
האיש הזה ופעולתו כן מזדמן בפה אביו…
ואת מקור הדברים
גילה בהערה 31:  “עמודי השמים עמ’ ד’
אות כ”ג בשם האריז”ל”.
4. שנה מאוחר
יותר כתב ר”מ גלזרסון:[5]
מכאן נראה
שפרטים רבים על האדם מתגלים בשמו כפי שאומר עמודי שמים (אות כ”ג) בשם
האר”י הקדוש: …[6]
שהשם ממש יורה על ענין ופעולה שבאותו אדם אם הוא מצד הטוב או מצד הרע ובאיזה אופן
יהיה…
על פי הציטוט,
שלא מועתק כאן עד תומו, נראה למעיין שר”מ גלזרסון העתיק ישירות מספר עמודי
שמים. אבל כאמור עניין זה אינו נמצא בעמודי שמים. מה עוד שכאן לא ציין המחבר את
מספר העמוד, וברור שלא ניתן למצוא את המקור רק לפי אות כ”ג. ובכן, אין אנו
יודעים מניין הגיע המחבר לספר עמודי שמים.
5. בספר שיחות
הרב צבי יהודה הכהן קוק על ספר שמות, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ 19 הערה 33, נאמר:
אמר האר”י
ז”ל שכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא לו במקרה בלי
שום טעם אלא הכל בהסכמה מאיתו ית’ שגלוי לפניו מה ענין האיש הזה ופעולתו כן מזדמן
בפה אביו לקוראו בשם. עמודי השמים עמ’ ד אות כג.
אמנם יש לציין
כי הדברים נאמרו בהערה, ועל פי הרשום בספר “עריכה מקורות כותרות וסיכום על
ידי הרב שלמה חיים הכהן אבינר”. כלומר, הרב אבינר הוא אחראי על כתיבת המקורות
בספר, וא”כ הוא זה שכתב כי המקור הוא עמודי השמים בה’ הידיעה. שם הספר בה’
הידיעה, מזכיר לנו את האמור המקור מס’ 1.
6. כתב ר”מ
גרוס:[7]
“כתב רבנו האריז”ל וז”ל שכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים
הבריות שאביו קורא לו כן במקרה בלי שם טעם אלא הכל בהסכמה” וכו’. כמקור לכך
נכתב: “ברית אבות סי’ ח או’ מז בשם ספר עמודי שמים”.
ר”מ גרוס
מגלה לנו כי המקור לדברי האריז”ל הוא בספר ברית אבות, שכתב כן בשם ספר עמודי
שמים, ונשוב לכך בהמשך.
7. קצת מאוחר
יותר כתב ר”ד טהרני:[8]
דהא כבר נתפרסם
בעולם למ”ש בספר בספר עמודי שמים (עמוד ד אות כג) בשם רבינו האר”י
ז”ל בזה”ל אפילו מספר שמו וכל אות ואות ונקודה שבשמו הכל מורה על פעולתו
ועניניו אשר באותו איש עכ”ל ע”ש, וכ”כ רבי שבתי ליפשיץ בספר ברית
אבות (סימן ח אות מז) שמספר שמו העולה בגימטריא יש לו משמעות והשפעה עליו ע”ש.
ר”ד טהרני
כתב: “ע”ש”, דהיינו שיש לעיין במקור. לכאורה משמע מכאן שהוא עצמו
עיין במקור, אבל כאמור לשוא יחפש המעיין בעמודי שמים, כי לא ימצא שם דבר. אבל גם
הוא כקודמו מפנה לספר ברית אבות ועל כך נדבר בהמשך.
8. כאמור ציון
זה מוצא את דרכו הלאה גם לספריהם של חכמים נוספים. כך כתב ר”ר עמאר:[9]
כיוצא בזה ראתה
עיני להיעב”ץ ז”ל בספר עמודי שמים עמוד ב’ אות כג בשם רבנו האריז”ל
דכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא לו שם במקרה ככל העולה
על רוחו ועם לבבו בלי שום טעם וסיבה אלא הכל בהשגחה ובהסכמה…
המחבר הגדיל
לעשות בכך שכתב בבירור כי עמודי שמים הוא ספרו של ר’ יעקב עמדין (יעב”ץ). יתר
על כן הוא כתב “ראתה עיני”, בהכרח עלינו לומר שכתב כן כמליצה בעלמא,
שהרי כאמור אין בעמודי שמים מאומה מעניין זה.
9. גם רא”ח
בן אהרן כתב כך:[10]
מובא בכתבי
האריז”ל שער הגלגולים (שער כ”ג ונ”ט) שבזמן שההורים נותנים את שמו
של התינוק נכנסת בהם רוח הקודש כיצד לקרוא שמו וכן היעב”ץ בספרו עמודי שמים (עמוד
ד’ אות כ”ג) מביא בהרחבה ענין זה בשם האר”י שכל השמות בעולם אינם במקרה
אלא הכל לפי מה שהניח הקב”ה בפיו של אביו בגלל עתידו יעו”ש.
המחבר מודיע לנו
שהכוונה היא לסידורו של היעב”ץ, ואף הוסיף: “יעו”ש”. כלומר,
יש לעיין שם, ואתה מבין מכאן שגם הוא עיין שם, שהרי הוא מוסיף וכותב כי
היעב”ץ “מביא בהרחבה”, והרי כאמור אין שם מאומה מעניין זה.
10. עדיין לא
נסתיימה רשימת המחברים שכותבים כך. ר”א קיציס כותב:[11]
וראיה מופלאה
לדבר כתב בספר נועם אלימלך שכאשר אדם ישן ורוצים להקיצו משנתו הדרך הקלה היא לקרוא
בשמו ומיד יקיץ ויתעורר משום שהשם מהות נשמתו (פרשת שמות דיבור המתחיל או יאמר) וכן
האריך בענין זה בספר עמודי שמים (יעב”ץ) ומביא כן בשם האר”י הקדוש שכל
שרשי האדם מרומזים בשמו.
המחבר השמיט
מראה מקום מדוייק לספר עמודי שמים, אולי מפני שלא מצא כן בספר, ולא הבין את פשר
מראה המקום. אבל הוא יודע כי את הספר כתב יעב”ץ ואף האריך שם, דבר שאינו
קיים.
11. גם ר”א
דבורקס ממשיך ומאמץ טעות זו, וכותב:[12]
“כן מבואר בספר הגלגולים פ’ נט ובספר עמודי שמים אות כ”ג מה שהביא בשם
האריז”ל שהאריכו רבות בגודל וחשיבות הענין של נתינת שם לבן או לבת ע”י האב
בעצמו”…
המחבר השמיט חלק
ממראה המקום לספר עמודי שמים, וברור שלפי הציון: אות כ”ג בלבד, לא ניתן למצוא
דבר, ואין לציון זה מובן.
12. ואחריהם גם
רא”י רובין:[13]
דשמות אישי
ישראל אינם מקרה אלא בהשגחה פרטית לפי שהוא שורש נשמה ומקרא מלא הוא במספר שמות
לגולגולתם וכל אשר יקרא לו אדם נפש חיה הוא שמו והשי”ת אשר לו נתכוונו עלילות
הוא ממציא בפי אבי הילד בשעת קריאת השם שמו הנאה לו כפי שורשו עכ”ל וסוד
דבריו אלו הובא בספר עמודי שמים (אות כ”ג) בשם האר”י הק’ שממנו מקור
ענין זה והאריכו בזה בספר הגלגולים (פרק נ”ט) ובספר אגרא דכלה ועוד ספרים.
כאמור קודם,
הציון: אות כ”ג, אינו אומר מאומה למעיין, ואלו הם דברים בעלמא.
13. רי”י
הלוי אשלג כתב:[14] “בספר
עמודי השמים עמוד ד’ אות כ”ג כ’ בשם האריז”ל שכל השמות שבעולם אינם
במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא” וכו’. כאן הספר נקרא עמודי השמים (בה’
הידיעה), וזה מזכיר לנו כי כך כתב גם בספר הברית (מס’ 1).
14. ועוד מחבר המצטרף
לרשימה זו והוא ר”י רצאבי:[15]
ובמקור דבריו
של מהרי”ץ שהוא בספר חסד לאברהם מעיין ה’ נהר ו’ לא נזכר לשון זה שרוח הקודש
לובשת לאב אלא שה’ יתברך מזמין אותו שם בפי אביו ואמו יעו”ש, וכן הוא בשער הגלגולים
הקדמה כ”ג ובמשנת חסידים מסכת חתונה ומילה אות ג’ ובספר ברית אבות סימן ח’
אות מ”ז בשם ספר עמודי שמים בשם רבינו האר”י יעוש”ב.
ר”י רצאבי
שלח אותנו לעיין בדבריו, ואי אתה יודע אם התכוון לספר ברית אבות, ובזה לא הטעה את
המעיין כפי שנראה בהמשך, או שהתכוון לספר עמודי שמים, ובזה הטעה את המעיין.
15. כתב
רק”מ בר:[16] “אמר
האר”י ז”ל שכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא
לו במקרה בלי שום טעם” וכו’. ובהערה 9 כתב כי המקור הוא: “עמודי השמים
עמוד ד אות כג”. אף הוא כתב את שם הספר עמודי השמים בה’ הידיעה, וזה כאמור
דומה לכתוב בספר הברית (לעיל מס’ 1).
16. כתב
ר”מ טולידאנו:[17]
ובס’ עמודי
שמים (עמ’ ד’ אות כ”ג) כתב בשם האריז”ל (שער הגלגולים הקדמה כ”ג דף
כ”ד ע”ב) שכל שבעולם אינם במקרה, אלא הכל בהסכמה מאתו יתברך, שמזדמנין
בפה אביו לקראו בשם שבו ענין האיש ופעולתו מצד הטוב ומצד הרע, ולא זו בלבד אלא
אפילו מספר שמו וכל אות ואות ונקודה שבשמו…
עד כאן רשימת
הספרים, שלחלק מהם הגעתי בסיוע תוכנת אוצר החכמה.
ובכן, מה הוא
ספר עמודי שמים שכולם מפנים אליו. עלינו להחזיק טובה לר”מ גרוס (לעיל מס’ 6),
ר”ד טהרני (מס’ 7), וגם לר”י רצאבי (מס’ 14) שציינו לספר נוסף, הוא ספר
ברית אבות,[18] שכנראה הוא
המקור לדבריהם. ר”ד טהרני אף הגדיל לעשות שכתב גם את שם המחבר: “וכ”כ
רבי שבתי ליפשיץ בספר ברית אבות (סימן ח אות מז)”.
לכן פניתי לספר
ברית אבות לראות מה נאמר בו, וכך כתוב שם:[19]
“בספר עמוד”ש עמוד ד’ אות כ”ג כתוב בשם רבינו האריז”ל
וז”ל שכל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא לו כן במקרה
בלי שום טעם… אלא אפילו מספר שמו וכן אות ואות ונקודה בשמו” וכו’.
מעתה ברור כי יש
כאן טעות בפתרון ראשי התיבות: עמוד”ש.[20]
הפתרון הנכון הוא: עמודיה שבעה, שהוא ספרו של ר’ בצלאל ב”ר שלמה מקוברין,
לובלין, תכ”ו, ובמהדורות נוספות. עיון בספר זה מוכיח שזהו הפתרון הנכון הואיל
והעניין נמצא שם, בעמוד ד, אות כג.
יש להבהיר, כי
‘עמוד ד’ אינו המספר של העמוד בספר כפי שכל מעיין סבור לתומו, שהרי כך אנו רגילים
לציין לעמודים שבספר. אלא הספר מחולק לשבעה עמודים וזה פשר שם הספר: עמודיה שבעה, המלמד
כי הספר מחולק לשבעה עמודים, כלומר לשבעה חלקים. לכן, הציון ‘עמוד ד’ משמעותו
העמוד הרביעי, היינו החלק הרביעי בספר.
יש לציין כי
לפתרון של ראשי תיבות יש כיום ספרות עזר. נכון הוא כי פתרון לראשי התיבות:
עמוד”ש, לא מצאתי בספרים העוסקים בראשי תיבות. אמנם גם אם היה מקום לדון לכף
זכות את הפותרים ששגו, הואיל ולא היה להם במה להעזר, הרי שעדיין היה עליהם לפתוח
את הספר, ולוודא אם פתרו כהלכה את ראשי התיבות.
לסיכום, אלו
הדברים העולים מהאמור לעיל:
א.     
ששה עשר
מחברים בדורנו כותבים שעניין מסוים נמצא בספר פלוני, בדוגמה שלפנינו הספר הוא ספר
עמודי שמים (או עמודי השמים), אבל אף אחד מהם לא טרח ובדק אם אכן העניין נמצא בספר
זה. אילו היו עושים כן, היו רואים שהעניין אינו נמצא בו.
ב.        שלושה
מחברים (מס’ 6, 7, 14) מתוך ששה עשר המחברים הללו, מציינים לספר ברית אבות כמקור
לדבריהם. לכן, אף שלא טרחו לעיין בספר עמודי שמים (שאליו הם מפנים), הרי שהם עשו
עמנו חסד בכך שנתנו בידינו את האפשרות לברר כיצד הגיעו לכך שהעניין שכתבו נמצא בספר
עמודי שמים.
ג.       
ואכן, על
ידי עיון בספר ברית אבות מתברר שאין בו הפניה לספר עמודי שמים, אלא יש בו הפניה
לספר: עמוד”ש. הפתרון לראשי התיבות עמוד”ש שהוא לדבריהם ‘עמודי שמים’
הוא פתרון שגוי, שהרי דבר זה אינו נמצא בספר זה. ברור אפוא שעלינו לחפש פתרון אחר
לראשי התיבות עמוד”ש. הפתרון הוא: עמודיה שבעה.
ד.      
לגבי שלושה
עשר המחברים האחרים קשה לדעת אם מי מהם ראה את ספר ברית אבות (או ספר אחר שלא
הוזכר כאן) ושגה בפתרון ראשי התיבות עמוד”ש. או שהוא ראה את ההפנייה ‘עמודי
שמים עמוד ד’ וכו’ בספר שקדם לו (מרשימת הספרים שהובאה כאן, או מספר שלא הוזכר
כאן). כך או כך, בשל מחברים אלה המעיינים בספריהם לקו בכפליים – לא רק שהופנו
הלומדים למקור שאינו קיים, אלא גם נמנע מהם לדעת כיצד הגיעו המחברים למקור זה. לו
כתבו המחברים את שם הספר שממנו העתיקו את המקור הזה (כדוגמת מס’ 6, 7, 14), היה
באפשרות הלומדים לעקוב אחר גלגול העניין.
[1]       ספר
הברית, ניו יורק, תשל”ח, סי’ רס”ה, סימן י, קונטרס קריאת השם, אות א, דף
דש ע”ב. תודה לר”א ברודט על שהפנני לספר זה.
[2]       יש
לציין שלסידור זה יש שמות נוספים, ולא נאריך בזה כאן.
[3]       אוצר הברית
ח”א, ירושלים, תשנ”ג, עמ’ שכד.
[4]       ביום
השמיני, ירושלים, תשנ”ג, עמ’ מח.
[5]       שם ונשמה,
ירושלים, תשנ”ד, עמ’ 38.
[6]       כך
מודפס במקור.
[7]       שמא
גרים, בני ברק, תשנ”ח, עמ’ קט-קי.
[8]       כתר שם
טוב, ירושלים, תש”ס, חלק א, עמ’ שס. וחזר על כך עוד מספר פעמים במקומות שונים
בספרו.
[9]       מנהגי
החיד”א, יו”ד, חלק א, ירושלים, תשס”ב, דף קנט ע”א.
[10]     נחלת שדה
על בראשית, ירושלים, תשס”ג, עמ’ קיד. אגב, בשער הספר כתוב שהשנה היא: דרוש
סודות תורה. וברור שיש כאן שיבוש בהדפסה.
[11]     הגדה של פסח עם
פירוש מנחה שלוחה לר”א קיציס, בני ברק, תשס”ה, עמ’ רנב.
[12]     על בן אמצת לך,
ירושלים, תשס”ה, עמ’ נח, סוף הערה ג.
[13]     נהרות איתן,
ח”א, או”ח, רחובות, תשס”ז, פתיחה רבתא, עמ’ כט. הוא חזר על כך בספרו נהרות איתן,
ח”ב, יו”ד, רחובות, תשס”ח, עמ’ שפו, וכן בח”ג, רחובות,
תשס”ח, עמ’ שצז, אות יח. והנה בח”ג כתב כי בשו”ת ערוגות הבושם
ח”א סי’ ריח, כתב כן בשם עמודי שמים, ושכח דברי עצמו מחלק ב, ששם הוא זה שכתב
כי מקורו של ערוגות הבושם הוא בעמודי שמים, אבל בעל ערוגות הבושם מעולם לא הזכיר
את עמודי שמים בעניין, ע”ש, ואין להאריך.
[14]     ילקוט ספר
הזוהר על ברית מילה, בני ברק תשס”ח, עמ’ רנד, אות תקעו.
[15]     נפלאות מתורתך,
במדבר, חלק שני, בני ברק, תשס”ט, עמ’ קצ.
[16]     מעשה רקם
על פרשיות השבוע, בני ברק, תשס”ט, עמ’ 279.
[17]     מטל
השמים, בני ברק, תשע”ב, פר’ ויחי, דף קו ע”א.
[18]     קצת תימה
על רמ”ב פירוטינסקי (מס’ 1), שהרי על פי תוכנת אוצר החכמה הוא מביא
כ- 30 פעמים את ספר ברית אבות, ומדוע נמנע במקום זה מלהזכיר כי ספר זה הוא המקור
לדבריו.
[19]     בשער
נכתב: שרביט הזהב החדש הנקרא גם ברית אבות [הואיל ור”ד טהרני נהג כהלכה
בציינו גם את שם המחבר, לכן ניתן היה למצוא את הספר גם תחת השם השני של הספר: ברית
אבות], מונקאטש, תרע”ד, דף סה ע”ב, אות מז.
[20]     אפשר
ששלושה אלו טעו בכך שפתרו את ראשי התיבות הללו באומרם שהכוונה היא: עמודי שמים.
אפשר גם לומר שראו פתרון זה (עמודי שמים) בספר אחר, כגון ספר הברית המצויין במס’
1, ולא ראו הבדל בין השם עמודי השמים (בה’ הידיעה כנזכר בספר הברית) לבין עמודי
שמים (ללא ה’ הידיעה), אלא שלא ציינו באיזה ספר ראו פתרון זה.