1

Who was Reb Shlomo?

|
Who was Reb Shlomo? by Natan Ophir (Offenbacher)
 
Natan Ophir’s book, Rabbi Shlomo Carlebach: Life, Mission, and Legacy, has just appeared. This is a complete biography of Carlebach’s life (not a hagiography) and is essential for anyone with an interest in Carlebach. The Seforim Blog is happy to include this excerpt from the book, pp. 413-419.
1.      Who was Reb Shlomo?
Who was Reb Shlomo Carlebach? This question was deliberated in the obituaries after his death. Elli Wohlgelernter of The Jerusalem Post tried to describe Shlomo’s elusive uniqueness:
The obituaries referred to Rabbi Shlomo Carlebach as the “Singing Rabbi,” but that’s like describing Yankee Stadium as just some ballpark in the Bronx…. To have spent any time with Shlomo – that’s all he was called, never Rabbi Carlebach – was to understand this: he was his own kind of rabbi and they were his own songs, and they will be sung for as long as Jews gather to sing and dance….He was part hippie, part yippie, part beatnik, and part New Age. He was Dylan, Elvis, Arlo and Seeger all rolled into one, with a touch of Sholem Aleichem and Mark Twain.[1]
Indeed, Shlomo just didn’t seem to fit into any restrictive defining label. Menachem Daum, in a video report for Religion News and Ethics, labeled Rabbi Carlebach as the “most unorthodox Orthodox rabbi.” Moshe Stern, the internationally renowned cantor, characterized Carlebach as a combination of “a prodigal tzaddik, a musical genius, perhaps a religious exegete, a hippie in religious-ultra-orthodox garb.” Stern highlighted the all-encompassing nature of Reb Shlomo’s personality which defied categorization:
His greatest strength was and remains chiefly his ability to be all encompassing, a kind of prototype for felling the divides, for blurring the borders. This, it seems, is what the ears and souls of many in that younger generation latched onto, seeking as they did an escape path from the rigid categorizing enforced on them by the split reality of Israeli life.[2]
Similarly, Robert L. Cohen asks: Was there ever such an “embodied paradox, a bundle of contradictions?”[3] Cohen enumerates some of the seemingly contradictory aspects of Shlomo’s life. For example:
A thoroughgoing traditionalist, with Orthodox yeshiva education and rabbinical ordination, he outraged the Orthodox; a man for whom “pluralism” was an alien, ill-fitting concept, he was an implicit pluralist – teaching and singing everywhere, honoring rabbis of every denomination and encouraging others’ unorthodox paths.[4]
Shlomo was equally at home with the Admor of Amshinov, the homeless in Riverside Park, and Hadassah women. But there were subtle differences in how he presented himself. It was a different type of Shlomo comforting soldiers in hospitals during the Yom Kippur War, and another Shlomo singing for Christians in Poland and Germany.
A 1994 obituary by Yossi Klein Halevi in The Jerusalem Report used the term “Pied Piper of Judaism” to describe how Shlomo “taught an orphaned generation numbed by the Holocaust and assimilation how to return to joy.” Halevi captured the uniqueness of Shlomo’s concerts:
A Shlomo concert was part 60s-style happening, part Hasidic revival…. Shlomo always appeared with an entourage – strung-out street people, rebellious yeshivah boys, spiritual seekers, groupies… The only constant was Shlomo himself: his beautiful melodies; his deep, sure voice; his at-once profound and hokey rap ranging from Hasidic stories to exhortations for people to love each other, to mocking and very funny critiques of both ultra-Orthodoxy and Reform Judaism.[5]
The question of who was Reb Shlomo was often a reflection of how people related to him. Sometimes, it was Rabbi Shlomo Carlebach officiating in rabbinical functions such as weddings. Most disciples preferred the appellation “Reb Shlomo” to indicate a Hasidic closeness and warmth.[6] But for many followers, it was simply “Shlomo,” the best friend, informal confidant, eschewing titles or other artificial barriers. He was the rabbi poised at the entrance to his shul on West 79th St. to welcome all with a bear hug. In the setting of Manhattan’s street corners, he was a “holy brother” to many a “holy beggar.”
With a natural ease, Reb Shlomo also assumed the role of a charismatic prayer leader. For example, on Hoshana Rabbah services at West 79th St., wearing a white kittel and black gartel, he was like a choirmaster orchestrating the musical accompaniment of trumpet, violin and
singing congregation. In the full hour-long video dated September 26, 1994 at the Carlebach Shul, one can see the epitome of the new religious structure invented by Reb Shlomo: integrating a selection of his songs for the Hallel, each setting a different mood and spiritual direction; the symbolic waving of the lulav and arava with joyful dancing, and interjections in English creating a thoughtful direction.[7]
This is the Shlomo leading a new form of religious experience specifically adapted to the Orthodox community.
Shlomo was able to blend in to so many different types of communities because he reflected sundry images to diverse audiences. Prof. Shaul Magid uses the metaphor of a mirror:
Most remember him as a mirror: They saw in him what they wanted him to be, or what they imagined themselves to be…. each of his followers heard what he or she wanted and constructed him in their image. The Orthodox offer one reading, the neo-Hasidim another, Diaspora Jews another, Israeli Jews another; leftists read him one way, Jewish militants another. The point is none of them really know… He bequeathed a “Judaism of uncertainty” (“what do we know?” was his catchphrase) so that everything could be reviewed and revised, in the spirit of love and not separation, on compassion and not exclusion.[8]
Nonetheless, of all the images of Shlomo, the most well-known is that of the Singing Rabbi, the father of modern Hasidic music.
2. The Foremost Songwriter in Judaism?
Ari Goldman, in The New York Times obituary in 1994, designated Shlomo Carlebach “the foremost songwriter in contemporary Judaism.”[9] Recently, Goldman reiterated this statement, adding that it has never been disputed.[10] In 1997, music historian, Robert L. Cohen, referred to Shlomo as “the most prolific composer of liturgical folk melodies in this, perhaps any, century.”[11] In a later article, Cohen explained that Carlebach “opened the gates for a new generation of niggun makers” by creating music with a Hasidic flavor that could be accessible to young Americans:
Shlomo Carlebach had a phenomenal gift for melodies that conveyed yearning and joy, sweetness and exultation all at once… His
example inspired an entire generation to set traditional, and some original, verses to their own new melodies… The result has been a garland of new Jewish music – of new wings for our prayers.[12]
This type of recognition recurs in various Jewish encyclopedias and year books. Mark K. Bauman in the 2011 Jewish American Chronology, recognized Shlomo as “the twentieth century’s most prolific and influential composer of Jewish music and a key ambassador of spirituality,
especially to Jewish youth.”[13] Judah M. Cohen, in the Encyclopaedia Judaica entry, defined Carlebach’s extraordinary influence:
At the time of his death, Shlomo Carlebach had become a legend of sorts, having recorded over 25 albums, composed up to 5,000 songs, performed on five continents, released two official songbooks, amassed a broad following, granted semikhah to both male and female students, and given away nearly all his earnings. Several of his songs, moreover, had become “traditional” during Jewish events; revelers would sing such songs as “Esa Einai,” “David Melekh Yisrael,” “Am Yisrael Chai,” and “Od Yeshoma.”[14]
Mark Kligman, professor of Jewish Musicology at Hebrew Union College in New York, in his survey of contemporary Jewish music in the American Jewish Year Book (2001) stated: “Jewish musical artists of today consider Shlomo Carlebach the father of contemporary Jewish music.”[15] Kligman explains that the most innovative part of Shlomo’s musical success was “the blending of Hassidic song with folk music”:
Combining the participatory ease of folk music, the energy of the newly created music from Israel, and the religious fervor of the Hassidic niggun, he succeeded in moving liturgical music out of the synagogue and into a wide range of other settings, including concert halls and night clubs, and used his music to educate and inspire Jews to renew their Jewish identity and discover the beauty of Jewish life.[16]
Nonetheless, not all Jewish musicologists have recognized Shlomo’s importance. Cantor Macy Nulman in his 1975 comprehensive encyclopedia of Jewish music does not have an entry for Shlomo Carlebach.[17] Similarly, in his 1992 masterful survey of Jewish musical traditions, Hebrew University Professor of Musicology, Amnon Shiloah, does not mention Shlomo.[18] Presumably, part of the reason is that popular Hasidic folk songs are not on the same level as professional music. Indeed, Shlomo’s musical success is remarkable considering that he never really trained as a professional musician, and apart from a few voice lessons in Manhattan, was not an expert cantor. Or as Shlomo self-effacingly explained in an interview to Elli Wohlgelenter:
I don’t think I have a good voice. I think my voice is just good enough to inspire people to sing with me. If I would have a gevalt voice like, let’s say, Moshe Koussevitzky, then nobody would want to sing with me, because then they’ll think they don’t want to miss my voice, but my voice is just good enough to make them sing.[19]
Shlomo’s self-comparison to the renowned cantor Moshe Koussevitzky highlights a key ingredient of his musical success. Rather than impress an audience by a beautiful recital, Shlomo led a sing-along of catchy tunes. A typical Carlebach tune is easy to follow.[20] At Shlomo events, participants quickly learned his new songs thus furthering their popularity.
Musicologist Velvel Pasternak explained that if judged by objective musical standards, Shlomo was not the most outstanding composer, singer or guitarist, but his success was due to an uncanny ability to strike an immediate responsive chord in the ears of his listeners:
Even a seemingly banal sounding melody became a hypnotic and mesmerizing chant. The simplicity of his melody line, the intensity of his performances, the charisma of his personality, served to create a worldwide musical following.[21]
Furthermore, by adapting the form and fervor of a Hasidic farbrengen (see above, Chapter 6), Shlomo constructed a new hybrid of folk singing and semi-prayer. To quote the insightful appraisal of Motti Regev and Edwin Seroussi:
Armed with a guitar, dressed like an “orthodox hippie,” and using the most basic harmonies and short, repetitive melodies, Carlebach appeared at concerts that became a kind of unorthodox prayer that recalled the traditional Hassidic tish, an assembly of Hassidim around the table of the rebbe, held on special dates, and characterized by singing and dancing.[22]
In sum, the amalgamation of a Hasidic tish, inspirational storytelling, emotional insights, and ethical exhortations created the innovative Carlebachian musical experience. Samuel C. Heilman, professor of Sociology at Queens College CUNY, describes Shlomo Carlebach as a product of a synergy between Hasidic, Israeli, and American trends:
He attached himself to Hasidic prayer styles from which he took the idea of expressive enthusiasms in prayer and devotional ecstasy as part of Jewish outreach. From American new folk idioms, he took the guitar, rhythms, the practice of sing-alongs, the “talking blues,” concertizing, and the idea of making recordings. From Israeli culture, he borrowed the idea of shirah b’tzibbur, i.e., choral singing as a tool of social solidarity. All these he mixed syncretistically to develop his particular style.[23]
Indeed, this description sums up the secret of the appeal to Reb Shlomo’s music. He was able to bring together the popular folk music of the 1960s and the fervor of Hasidic niggunim to create a new genre of music. But Heilman goes further and explains:
Contemporary Carlebach minyanim have elevated him and his approach to a kind of mythic status. Reb Shlomo, as devotees refer to him these days, is the modern Jew’s counterpart to the Hasidic rebbes and other immortals that the Haredi world has enshrined. Like these rebbes, he is frequently resurrected in stories, songs, aphorisms, and teachings that are meant to shape the attitudes and religious character of those who invoke his memory.[24]
.
[1] Elli Wohlgelernter, “Simply Shlomo,” The Jerusalem Post, April 20, 1995.
[2] Ronit Tzach in Yediot Aharonot, Seven Day Magazine, Feb. 4, 2005, 34. Cited in Shmuel Barzilai, Chassidic Ecstasy in Music (Frankfurt am Main: 2009), 152.
[3] This witty aphorism is a quote from Charles Caleb Colton (1780–1832), Lacon or Many things in Few Words: Addressed to Those Who Think,vol.1, books?id=6AclAAAAMAAJ&pg=PA180&img=1&pgis=1&dq=paradox&sig=ACfU3U0aMhUVF-mTU8guK4hy2jQQRHDH4A&edge=0CCCCVII, p. 1980.
[4] Robert L. Cohen, “Jewish Soul Man.” Moment, August 1997, 59–64, 83.
[5] Yossi Klein Halevi, “The Pied Piper of Judaism,” The Jerusalem Report, Nov. 17, 1994, 45.
[6] Shlomo explained the advantages of using the designation “Reb” rather than “Rabbi” by playfully distinguishing the letters. “Rabbi” is a combination of Ra (Hebrew for “bad”) and Bi (“he gets by”), whereas “Reb” is a shortened form of “Rebbe,” and in Hebrew means “Rabbi” with the letter yod, signifying the Divine Presence – “God is so tremendous inside” – God’s Light in you. Shlomo’s explanation can be heard on segment 4:53–5:11 in part 4 of “Rabbi Shlomo In Concert”, YouTube, http://bit.ly/1bq3rE0. This is from his concert in Feb. 1994 in Miami Beach.
[7] For an hour long program of Reb Shlomo leading the singing for the Hoshana Rabbah service at the Carlebach Shul on 79th St., see Kikarhashabat.co.il; http://bit.ly/16CTaBM. Compare http://bit.ly/1dbGmHj; http://bit.ly/18pI96e. A record was produced entitled R. Shlomo Carlebach – The Last Hoshana Raba, http://bit.ly/HjJRAv, http://bit.ly/1g44CyH; http://bit.ly/18pHZMk.
[8] Shaul Magid, “Carlebach’s Broken Mirror,” Tablet Magazine, Nov. 1, 2012, TabletMag.com, http://www.tabletmag.com; http://bit.ly/1ac2Yc6.
[9] Ari L. Goldman, “Rabbi Shlomo Carlebach,” New York Times, Oct. 22, 1994.
[10] Ari L. Goldman, “Why Carlebach Matters,” The Jewish Week, May 8, 2009.
[11] Cohen, “Jewish Soul Man,” 59.
[12] Robert Cohen, “New Wings for Our Prayers: On American Jewish Music,” Open the Gates!, vol. 1, 2005, excerpted in Tikkun, March 27, 2008, Tikkun.org, http://bit.ly/17Qyw1k. Cohen’s essay accompanies the CD American-Jewish Music for Prayer and describes Jewish religious folk music, its inspiration in the Hasidic movement and its cultural roots in American folk music. The CD includes 18 different composers and performers of prayerful melodies and #17 is “Ein Keilokeinu” of Shlomo Carlebach.
[13] Mark K. Bauman, Jewish American Chronology: Chronologies of the American Mosaic (Santa Barbara, California: 2011), 119.
[14] Judah M. Cohen, “Carlebach, Shlomo,” Encyclopaedia Judaica, 2nd ed., vol. 4, 481–482.
[15] Mark Kligman, “Contemporary Jewish Music in America,” in David Singer and Lawrence Grossman (eds.), American Jewish Year Book. New York: 2001, vol. 101, 88–140.
[16] Kligman, “Contemporary Jewish Music.”
[17] Macy Nulman, The Concise Encyclopedia of Jewish
Music (New Zealand: 1975).
[18] Amnon Shiloah, Jewish Musical Traditions (Detroit: 1992). His book is based on a course in Hebrew that Shiloah prepared for the Open University in the years 1985–1987.
[19] Wohlgelernter, “Simply Shlomo.”
[20] A typical Carlebach tune has two contrasting sections of only eight bars each, with the second one in a higher register, melodic sequences, and constant syncopation (with the rhythm accenting a normally weak beat) – see Motti Regev and Edwin Seroussi, Popular Music and National Culture in Israel (Berkeley–Los Angeles–London: 2004), 129.
[21] Velvel Pasternak, “A Musical Legacy,” Aquarian Minyan Newsletter, Autumn–Winter, 1995, reprinted in David Wolfe-Blank (ed.), The Aquarian Minyan KhaZak! Khazak!, 388–389.
[22] Regev and Seroussi, Popular Music, 127–128.
[23] Adapted from Samuel C. Heilman, Sliding to the Right: The Contest for the Future of American Jewish Orthodoxy (Berkeley and Los Angeles: 2006), 291.
[24] Ibid.


Special Lecture by Dr. Marc Shapiro

|
On Nov. 24, 2013 at 7:30pm, Dr. Marc Shapiro will deliver a lecture at the home of Shlomo and Hannah Sprecher, 1274 East 23rd Street (between Ave. L & M) in Brooklyn. The title of the lecture is Rabbinic Biographies: Personal Reflections on the Balance Between Reverence and Historical Truth. All Seforim Blog readers (and anyone else) are cordially invited to attend.

For those who are interested, Dr. Shapiro will also be speaking at the Kingsway Jewish Center in Brooklyn on Shabbat, Nov. 8-9, and at Bnai Israel-Ohev Zedek in Philadelphia, on Shabbat Nov. 15-16.



New Seforim

|
New seforim
By: Eliezer Brodt
This is a list of new seforim and books I have seen around recently. Some of the titles are brand new others are a bit older. Due to lack of time I cannot comment properly on each and every work. I hope you enjoy!
  1. סידור רב עמרם גאון, מכון ירושלים, חלק ג סי’ נו-קג, תפילות חול.
  2. מרדכי, שבת, על פי כ”י, מכון ירושלים, רצג עמודים
  3. ר”י מלוניל על מגילה, יבמות, כתובת, מכון תלמוד הישראלי
  4. האמונות והדעות לרבנו סעדיה גאון, עם ביאור דרך אמונה לר’ דוד הנזיר, חלק א, שצב עמודים, כולל מבוא ופתיחה כללית לרס”ג.
  5. לוי חן לר’ לוי בן אברהם, מעשה מרכבה, מכ”י, ההדיר והוסיף מבוא והערות חיים קרייסל, האיגוד למדעי היהדות, 330 עמודים , [כרך שלישי מתוך החיבור] [ניתן לקבל תוכן העניינים].
  6. פירוש השר דון יצחק אברבנאל על מסכת אבות, ע”י אורן גולן ור’ משה צוריאל, כולל הקדמה ומפתחות 422 עמודים.
  7. חידושי מהר”ל מפארג, שבת, על פי כ”י ודפוס ראשון, מכון ירושלים
  8. חידושי מהר”ל מפארג, עירובין, על פי כ”י ודפוס ראשון, מכון ירושלים
  9. ר’ בנימין סלניק, בעל שו”ת משאת בנימין, על ה’ הדלקות נרות, נדה, חלה. חיבר באידיש ועכשיו תרגמו לעברית, זכרון אהרן, 271 עמודים.
 I will hopefully review this work shortly.
  1. ר’ חיים עובדיה, [תלמיד רבינו אליהו המזרחי], באר מים חיים, עץ חיים בעניני סעודה וברכת המזון, מקור חיים ביאור סדר קריאת שמע שעל המטה, כולל מבוא וחידושים על הש”ס מכ”י, שב עמודים.
  2. שרידי תשובות מחכמי האמפריה הענת’מאנית, ב’ חלקים, מהדיר שמואל גליק, [ניתן לקבל תוכן העניינים].
  3. ר’ אלחנן חפץ מפוזנא, קרית חנה על מסכת אבות, נדפס לראשונה בפראג שע”ב, כולל מבוא, מ”מ תיקונים הארות והערות ע”י ר’ שלום דזשייקאב, קע+ מ עמודים [מצוין].
  4. ספרי ר’ נתן נטע הנובר, שערי ציון טעמי סוכה על פי דפוס ראשון ושני, תשע”ב עם מבוא.
  5. ר’ עמנואל חי ריקי, חזה ציון, תהלים, ב’ חלקים
  6. ר’ יוסף חיים בן סאמון, שו”ת עדות ביהוסף, דפוס חדש
  7. ר’ יעקב עמדין, עץ אבות על מסכת אבות, [דפוס יפה], רב + 30 עמודים, כולל פ’ על מסכת אבות לר’ צבי הירש ברלין ופרקי אבות ע”פ סידור בית תפילה לר’ זלמן הענא.
  8. ר’ דוד אופנהיים, יד דוד על התורה וספרו ילקוט דוד, מכתב יד, מכון בית אהרן וישראל, רעג עמודים
  9. אבן שלמה, גר”א, רעח עמודים
  10. הגדה של פסח עם פירוש הגר”א, עם תיקוני גירסא מדפוסים קדמונים בוספת מראה מקומות מקורות וביאורים, ע”י ר’ חנן נובל, קפב +צח עמודים
  11. ר’ שלמה חעלמא, שלחן עצי שטים, על ה’ שבת, יום טוב וחול המועד, דפוס יפה עם מאות הערות מאת ר’ צבי קראוס, תרע עמודים  [מצוין, ניתן לקבל דוגמא]
  12. ביאורי הרמ”מ משקלאוו על ספר הפליאה, מכון הגר”א, קנג עמודים + פקסמיליה של הכ”י
  13. ר’ שמשון נחמני, תולדות שמשון על מסכת אבות [בעל זרע אברהם] עם גבורת שמשון כולל שו”ת, תפילות, שירים קינות ואגרות מכ”י, [וגם מכתבים בינו והאור החיים הקדוש] [מצוין], שס +קכו עמודים.
  14. שו”ת מגידות לבעל פרי מגדים, כרך חדש מכ”י.
  15. ר’ יעקב מליסא, בעל נתיבות המשפט, נחלת יעקב אמת ליעקב דרשות מהר”י מליסא, על פי כ”י, מכון ירושלים, תקפד עמודים
  16. דרשות המגיד מהוראדנא, ר’ אריה לייב בערשטיין, מכ”י, מכון שובי נפשי, שלז עמודים
  17. ר’ חיים סופר, בעל המחנה חיים, תהלים עם פירוש שערי חיים, כולל המון הוספות, השלמות ותקינוים, תתקצח עמודים
  18. ר’ מרדכי רוזנבלאט, הדרת מרדכי על התורה, מכ”י, בראשית, מכון משנת ר’ אהרן, תקי עמודים [מצוין].
  19. ר’ מלכיאל טננבוים, דברי מלכיאל, חלק ח, חידושים והערות על מסכתות הש”ס והדרנים לסיומי מסכתות, [מופיע לראשונה מתוך כ”י] מוסד רב קוק, ש עמודים
  20. שו”ת פנים מאירית, חלק א [ב’ חלקים] עוז והדר
  21. ר’ יעקב צמח, זר זהב על שלחן ערוך או”ח, עד סימן רמא, נדפס לראשונה מכתב יד, תמו עמודים
Although it’s about time this important work was printed it’s a shame the editor did not include any sort of introduction of the importance of this work.
  1. חידושי הגאון מסוסנוביץ, ר’ שלמה שטענצל, בית שלמה, מכתב יד, קהלת שלמה [נדפס לראשונה בתרצ”ב], אוסף חשוב,  רמד + קנה עמודים
  2. ר’ צבי הירש שלעז, סימן כד, פירושים וביאורים לבאר הפסוקים בסימן כד שבחומש בראשית, אודות כדה של רבקה אמנו ונישואיה ליצחק אבינו ע”י אליעזר עבד אברהם עם מ”מ והערות של המו”ל ר’ משה היבנר, קנד עמודים
  3. ר’ יוסף חיים בעל ספר בן איש חי, שו”ת תורה לשמה, מכתב יד קדשו,  כולל הערות ומבוא מקיף על הספר, מכון אהבת שלום, תרפח עמודים.
This work is beautifully produced. They do a great job of proving that the Ben Ish Chai wrote this work. I am not sure why they do not add the proofs based on the computer programs of Professor Moshe Koppel. One question not dealt with in this fancy introduction is why the Ben Ish Chai wrote, the work in such a manner.
  1. ר’ יוסף אליהו הענקין, שו”ת גבורות אליהו, א, על שו”ע, אורח חיים, שעג עמודים [מצוין], [ניתן לקבל דוגמא]
  2. חומש דברים עם פירוש מעט צרי על תרגום אונקלוס
  3. ר’ חיים שמואלביץ, שיחות מוסר-חכמת חיים, שנת תשי”ז-תשכ”ט, שכ עמודים.
  4. ר’ חיים קניבסקי, טעמא דקרא, הוצאת חמישית, תכז עמודים
  5. ר’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, תרומות ומעשרות, שיח עמודים
  6. ר’ אפרים דוב לנדא, זכר דבר
  7. ר’ אורי טיגר, דרכה של תורה, הלכות מלמדים ותלמוד תורה [כעין משנה ברורה], קע עמודים
  8. ר’ חיים לרפלד, קונטרס דרך תורה, שו”ת מר’ חיים קניבסקי בעניני מצות תלמוד תורה, קלה עמודים
  9. ר’ ישראל גרינבוים, לאוקמי גירסא, חגיגה, תיקונים והוספות ברש”י עם הערות, מח עמודים
  10. ר’ יצחק שילת, במסילה העולה, סוטה
  11. ר’ יצחק שילת במסילה העולה, גיטין
  12. ר’ ישראל רוטנברג קהל ישראל, פירוש על שו”ע אהע”ז, הל’ פו”ר ואישות, [כעין משנה ברורה] רנד עמודים
  13. ר’ אברהם טטרואשילי, דלתי תשובה, על הלכות תשובה להרמב”ם, שה עמודים [כעין משנה ברורה].
  14. ר’ דוד אריה מורגנשטרן, פתחי דעת, הלכות נדה, [הלכות נדה לפרטיהן עם מקורות הדינים והכרעות הפוקסקים, ובו נתבררו בהרחבה צדדי המציאות וההלכה בנידונים רבים], 397 עמודים.
 Worth noting is the introduction of this work where the author, Rabbi Morgenstern one of Rav Elyahsiv’s main students, talks about being careful about relying on the Pesakyim quoted in the name of R Elyahsiv in various recent works.  
  1. ר’ מיכל זילבר, בים דרך, מאמרי עולם חלק ב, תו עמודים
  2. ר’ מנחם גיאת, חוקת עולם, אוצר דיני ובחוקותיהם לא תלכו, תקלו עמודים [אוסף חשוב]
  3. ר’ מנחם שלנגר, אהבת איתן, עבודת האמונה והבטחון, ביאור עיקרי האמונה בהנהגת ה’ ,349 עמודים
  4. ר’ שמשון מאוסטרופוליא, ניצוצי שמשוןזיו שדי, [מפי כתבו בספריו הנדפסים ובכתבי יד] נאסף ע”י ר’ אברהם בומבך, [תוספת מרובה ממהדורות קודמות], רצח + נט +מו עמודים
  5. אנציקלופדיה תלמודית כרך לא [כלים-כפה]
  6. ר’ מרדכי גיפטר, שמחת מרדכי, קובץ מאמרים וחידשי תורה, תפט עמודים
  7. ר’ פנחס הירשפרונג, ניצוצי אש פנחס, רלד עמודים
  8. ר’ ישראל דרדק, האלולים קודש לה’,  אסיפת דינים ומנהגים לחודש אלול ימי הרחמים והרצון, שיג עמודים.
  9. הליכות אבן ישראל, מתורת רבינו ר’ ישראל יעקב פישר, מועדים, פסח-תשעה באב, תמט עמודים
  10. ר’ אברהם גנחובסקי, בר אלמוגים, בעניני ברכות,  תתקכא עמודים [!]
  11. כל המתאבל עליה הלכות בין המצרים, ר’ יוסף מרדכי פאק, תרלא עמודים [ערוכים על הסדר החל במקורות חז”ל דרך ראשונים ואחרונים עד פסקי זמנינו].
  12. אוצר מנהגי עדן, ר’ משה מנחם, מנהגי תימן, שכו עמודים + מפתחות 27 עמודים
  13. ר’ מרדכי ויס, מעינם של אבות על מנהגי מצבות, קסד עמודים
  14. קונטרס ישועות יוסף, שיחות ומאמרים מאת הגה”ח רבי יוסף ציינווירט זצללה”ה [כולל צואה שלו], נו עמודים.
  15. ר’ יצחק דרזי, שבות יצחק, בגדרי מעשה ופסיק רישיה בטכנולוגיות החדשות,
  16. ר’ משה טוביאס, עשה לך רב, הלכה ואקטואליה לבית היהודי, רסז עמודים
  17. כתבוני לדורות, קובץ אגרות וכתבים ממרן הגאון רבי יוסף של’ אלישיב זי”ע, שמה עמודים
  18. קובץ הערות על התורה והמועדים ממרן הגאון רבי יוסף של’ אלישיב זי”ע, 443 עמודים
  19. קובץ הלכות, פסקי מורנו הגאון רבי שמואל קמנצקי, חג הסוכות, תלב עמודים
  20. קובץ הלכות, פסקי מורנו הגאון רבי שמואל קמנצקי, ימים נוראים, תקיט עמודים
  21. ר’ משה הררי, קונטרס קדושת השבת, הלכות חמשל בשבת וביום טוב, ב’ חלקים
  22. ר’ שמואל אויערבאך, אהל רחל, מועדים, רנח עמודים
  23. אגרות וכתבים ממרן רבינו המשגיח, רבי שלמה וולבה, חלק שני, שעה עמודים [מלא חומר מעניין]
  24. יום ההולדות ומשמעותו, מקורות, הליכות והנהגות סגולת היום ומעלתו, קפג עמודים
  25. ר’ משה קראסנער, קונטרוס סוד ליראיו, לבאר וללבן ענין יצירת דברים מן היפוטש וענין שינוי הטבעים על פי דברי חז”ל כמבואר בש”ס ובדברי רבותינו ראשונים ואחרונים, פד עמודים
  26. ר’ שלמה אבינר, נר באישון לילה, אמונות תפלות לאור התורה והמדע, 460 עמודים
  27. ר’ משה יגודיוב, ור’ נתן הירש, משיבת נפש, ענייני קירוב רחוקים באספקלריית חז”ל ובמשנת רבותינו הראשונים והאחרונים, תסד עמודים
  28. ר’ שמעון ללוש, נשמע קולם, קבלה והלכה, קלח עמודים. This work is a defense of R’ Ovadiah Yosef Shitos on the subject.
  29. ר’ יצחק שלזינגר, מאורות יצחק, פנינים ומאמרים בתורה מוסר והלכה [כולל חומר על קורות העיתים ולימד היסטוריה במבט של תורה], תקיא עמודים
  30. מחזור ווילנא, כתר מלכות, ראש השנה, מהדורה שניה
  31. הליכות המועדים, הלכות ארבעה מינים, עם תמונות, עוז והדר, רנג עמודים
  32. אוצר מפרשי ההושענות, מיוסד ומבואר על פי מקראות ומדרשי חז”ל ליקוט מקיף של ביאורים ופירושים מתוך ספרי ראשונים ואחרונים, מכון ירושלים, 608 עמודים [ניתן לקבל דוגמא]
  33. ר’ שמואל כהן, קונטרס כרחם אב, בעניין יחס האב העמל בתורה לחינוך בני ביתו, לפרנסתם למשחק עמהם ועזרתו בבית, קב עמודים
ירחונים
  1. מוריה [ניתן לקבל תוכן]
  2. אור ישראל גליון סז
  3. קובץ עץ חיים גליון יט
  4. קובץ עץ חיים גליון כ
  5. קובץ היכל הבעש”ט, גליון לה
  6. ירושתנו ספר שביעי, [ניתן לקבל תוכן העניינים].
  7. ישורון גליון כח [ניתן לקבל תוכן העניינים].
  8. ישורון גליון כט [ניתן לקבל תוכן העניינים].
  9. המעין גליון 206
  10. המעין גליון 207
  11. קובץ אסיפת חכמים, קובץ יב –באיאן
  12. עלי ספר כג
  13. סידרא,  כז-כח
  14. גנזי קדם ט
מחקר וכדומה
  1. תוספות רמב”ן לפירושו לתורה, שנכתבו בארץ ישראל, יוסף עופר יהונתן יעקבס, 718 עמודים. [ראה כאן]
  2. גנזי יהודה, אוסף גנזים מגדולי הדורות במאות שנים האחרונות רובם רואין עתה אור הדפוס בפעם הראשונה, כולל מבוא מקיף על כל הכ”י מאת ר’ יחיאל גולדהבר, 323 עמודים [מצוין].
  3. ספר הודו, ד, שני חלקים, מכתבים של חלפון הסוחר עם המשורר ר’ יהודה הלוי, כולל ניתוח חשוב של כל המכתבים מאת מרדכי עקיבא פרידמן [מצוין], מכון יד בן צבי.
  4. אמנון בזק, עד היום הזה, ידיעות ספרים, שאלות יסוד בלימוד תנ”ך [מלא חומר חשוב],  470 עמודים.
  5. היא שיחתי, על דרך לימוד התנ”ך, ישיבות הר עציון והוצאת קורן, 264 עמודים [מלא חומר מעניין].
  6. תמיר גרנות אמונה ואדם לנוכח השואה, ב’ חלקים, [ראה כאן] ישובות הר עציון.
  7. ר’ מרדכי פגרמנסקי, תולדותיו, 592 עמודים. [מצוין] A must for any Telzer.
  8. ר’ מרדכי בלזר, רבי איצלה מפטרבורג, הליכותיו בקודש ומשנתו של גאון התורה חכם המסור מרק רבי יצחק בלאזר זצוקללה”ה, 736 עמודים.  I did not have time to read much of this book but I must say the pictures are beautiful.
  9. תרביץ שנה פא תשע”ג, ליעקב מנחה היא שלוחה, קובץ מאמרים מוגש לפרופסור יעקב זוסמן, 470 עמודים, [ניתן לקבל תוכן העניינים]. [מצוין]
  10. מתרדמת הגנזים לארון ספרים, מאה וחמישים שנה למקיצי נרדמים,  נדפסה במאה וחמישים עותקים,  62 עמודים [ניתן לקבל תוכן העניינים]
  11. ר’ יצחק גיבלטר, יסודר יסרני, על מסירות נפש בקיום התורה בגטו קונבנה [כולל חומר על הריגת ר’ אלחנן וסרמן הי”ד,  דבר אברהם, ור’ אברהם גרודז’ינסקי ועוד], 675 עמודים, [ניתן לקבל דוגמא].
  12. אור יקרות, קשרי הידידות בין רבי שלמה אלישוב זצ”ל, מחבר הספר לשם שבו ואחלמה ומרן הראי”ה קוק, 105 עמודים
  13. ר’ צבי ויספיש, גדולה שמושה, עובדות משקידתו והתמדות המופלאגה של מו”ר מרן רבנו יוסף שלו’ אלישיב זיע”א, תשט עמודים
  14. השקדן, חלק ג, הפסק והמנהיג, על ר’ אלישיב זצ”ל תשמ”א-תשע”ג, 286 עמודים
  15. שמא יהודה פרידמן, לתורם של תנאים, אסופות מחקרים מתודולוגיים ועיוניים, ביאליק, 534 עמודים [מצוין], [ניתן לקבל תוכן העניינים].
  16. ר’ יואל משה סלומון פועלו ותולדותיו, תקצח-תרעג [על פתח תקוה], 525 עמודים
  17. ר’ אהרן רבינוביץ, רינת האמונה, האמונה התורנית והשתקפותה במדע הפסיכולוגיה, מוסד רב קוק 211 עמודים
  18. מפנקסו של עבד המלך, רשימות ורשמים מפנקסיו וכתביו של ר’ שמואל הומינר, שנג עמודים
If you are interested in seeing how the custom to go to the Kotel for Birchat Kohanim on Chol Ha-moed started see pp.54-59 of this work.
  1. אברהם אופיר שמש, חומרי מרפא בספרות היהודית של ימי הביניים והעת החדשה, פרמקולוגיה, היסטוריה והלכה [מצוין], הוצאת בר אילן,  655 עמודים.
  2. סדר עולם, שני חלקים, מהדורה פירוש ומבוא חיים מיליקובסקי, הוצאת יד יצחק בן צבי
  3. שירי שיש, כתובות מבתי החיים של פדובה 1529-1862 דוד מלכיאל, הוצאת יד יצחק בן צבי
  4. אורי ארליך, תפילת העמידה, נוסחי היסדורים בגניזה הקהירית שורשיהם ותולדותיהם, [מצוין] 387 עמודים,  הוצאת יד יצחק בן צבי
  5. רוני רייך, מקוואות טהרה בתקופות הבית השני המשנה ותלמוד, הוצאת יד יצחק בן צבי
  6. אלישה קימרון, מגילות מדבר יהודה, כרך שני החיבורים העבריים, הוצאת יד יצחק בן צבי
  7. כחלום יעוף וכדיבוק יאחז, על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, מגנס
  8. סדקים על אחדות ההפכים הפוליטי ותלמידי הרב קוק, אבינועם רוזנק, רסלינג, 217 עמודים
  9. גוף ומיניות בשיח ציוני דתי החדש- יקיר אנגלנדר ואבי שגיא, הרטמןכתר, 267 עמודים
  11. החידות הקיום, פר’ משה טרופ, תורה ואבולוציה, 264 עמודים
  12. יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, ט, 535 עמודים, מרכז זלמן שזר
  13. בינו שנות דור דור חלק ד, [ניתן לקבל דוגמה]
  14. הפיוט כצוהר תרבותי, חביבה פדיה, קיבוץ המאוחד [הרבה חומר על פיוטי אריז”ל ור’ ישראל נגארה]
  15. איגרת רב שרירא גאון, מישור, שסח עמודים, [עם מבוא ותרגום לעברית]
  16. אוריאל רפפורט, בית חשמונאי, עם ישראל בארץ ישראל בימי החשמונאים, יד יצחק בן צבי, 499 עמודים.
  17. פאס וערים אחרים במרקו, בר אילן.
  18. נובהרדוק ב’ חלקים תולדות הסבא מנובהרדוק וישיבות בית יוסף על אדמת פולין וליטא ובתפוצות
  19. קונטרס ספרים וסופרים ילקוט לשונות של חיבה ושבח על ספרים ועל מחבריהם אשר נאמרו ונכתבו על ידי גדולי ישראל, צב עמודים.
  20. הרב שלמה גורן, בעוז ותעצומות, אוטוביוגרפיה, בעריכת אבי רט, ידיעות ספרים, 366 עמודים
  21. גשר לעולם מופלא, מדי דברי בו ר’ אפרים לונדנר, בנועם שיחו על פולין שלפני השואה, רטו עמודים
  22. ר’ משה לוונטהל, שררה שהיא עבדות, סוגיות ברבנות הקהילה, 760 עמודים [ראה כאן]
  23. נר המערבי, תולדות חייו של מרן האור החיים הקדוש, תקצו עמודים
  24. יואל פלורסהיים, פירושי הרמב”ן לירושלמי, מבוא, מוסד הרב קוק, שסח עמודים
  25. ארץ ומלואה, חלק ב, מחקרים בתולדות קהילת ארם צובה (חלב) ותרבותה, מכון בן צבי, 250+ 62 עמודים.
One article of Interest in this collection is from Zvi Zohar called “And Artscroll created Aleppo in its Image: Aleppo as an Ultra- Orthodox community in the Book Aleppo City of Scholars.” An earlier version of this appeared here.
English
  1. Haym Soloveitchik, Collected Essays, I, Littman Library, 336 pp.  
  2. Jeremy Brown, New Heavens and a New Earth, The Jewish Reception of Copernican Thought, Oxford Press, 394 pp.
  3. Sara Offenberg, Illuminated Piety: Pietistic Texts and Images in The North French Hebrew Miscellany, Cherub Press
  4. Aramaic Bowl Spells, Jewish Babylonian Aramaic Bowls, Volume one. Shaul Shaked, James Ford and Siam Bhayro, Brill books, 368 pp.
  5. Avrohom Reit, Zeh Kaporosi, The Custom of Kaporos, History Meaning and Minhag, Mosaica Press, 163 pp.
  6. Memoirs by Esther Carlebach, Lost not forgotten,  255 pp.
  7. Hakirah, 15
  8. Yitzhak Meitlis, Excavating the Bible, New Archaeological Evidence for the Historical Reliability of Scripture, 397 pp.
  9. Rabbi Pesach Falk,,  The laws of Shabbos, 1, 443 pp.
  10. Rabbi Dovid Braunfeld, Dvar Yom, An in-depth Explanation of the Luach based on Achronim, Earlier and Present day minhagim and Astronomical facts, Israel Book Shop, 472 pp.
  11. Rabbi Moshe Walter, The Making of a Halachic Decision, Menucha Publishers, 231 pp.
  12. Rabbi Warburg, Rabbinic Authority, The vision and the Reality, Urim Press 341 pp.
  13. Rabbi Yosef Kushner, Commerce and Shabbos, The laws of Shabbos as they apply to today’s High tech Business world, Feldheim, 352 pp. + 78 pp.
  14. Rabbi Francis Rabbi Glenner, The Laws of Eruv, Israel Book Shop 353 pp.
  15. Rabbi Elozor Reich, A treasure of Letters, A yeshiva Bochur’s Fascinating Firsthand description of the World of Torah and Chassidus in Eretz Yisroel in the Early 1950’s. Israel Book Shop 199 pp. [See here and here]
  16. Moses Maimonides and his practice of Medicine, Edited by Kenneth Collins, Samuel Kotteck and Fred Rosner.
  17. Rabbi Avigdor Miller’s, A Divine Madness, Defense of Hashem in the Matter of the Holocaust, 273 pp.

Of course there is much to say about this work but I saw an interesting comment in his nephew and student Rabbi Yisroel Milller’s work, In Search of Torah Wisdom in his chapter on Remembering the Holocaust (p. 391). ” Does anyone today suggest that the Holocaust came about because of the sins of European Jewry? And if there are Talmidei Chachamim who do so suggest can you imagine the reaction if a Holocaust memorial was set aside with that theme?”


Christian M. Rutishauser on Being Drawn to the Rav

|
Christian M. Rutishauser on Being Drawn to the Rav
Christian M. Rutishauser’s The Human Condition in the Thought of Rabbi Joseph B. Soloveitchik has just been published by Ktav (having earlier appeared in German). Quite apart from Rutishauser’s scholarship, the book is noteworthy in that Rutishauser is a prominent Jesuit priest (see here; for those who don’t know, the University of Scranton is also Jesuit). The Seforim Blog is happy to present the introduction to the book where Rutishauser explains what led him to the Rav.
A Catholic Glimpse of Rav Soloveitchik

I never met Rav Soloveitchik personally. The reason is not only that I was born in the second half of the twentieth century and live in Europe. Actually, apart from a few scholars, Soloveitchik was hardly known in the German speaking world of the 1980s and 1990s. As a student of Catholic theology with a deep interest in philosophy, I neither met him nor came across his work, even though I moved around the academic world of Germany and France with an open and interested mind. As a Jesuit and a chaplain at Bern University, I organized study tours to Israel almost every year, but even there I never heard of him. Neither my involvement in Jewish-Christian dialogue in Switzerland nor my deep interest in Judaism altered any of this, at least for some time.

Then a lucky coincidence changed everything. In July 1997, I was attending an Ulpan at the Hebrew University in Jerusalem. During a break one day, I walked over to the Hecht Synagogue on the Mount Scopus campus. I decided look around, more to kill time than out of any particular interest. I wandered about the room, enjoying its coolness on this hot summer day, browsing aimlessly among the books displayed on the shelves along the wall. By chance I picked up a copy of Halakhic Man by the Rav—naturally in the English translation, as my Ivrit would not have allowed me to read the original. The name Soloveitchik did not ring a bell. Opening the book at random, I read a few chapters and became so fascinated by its outline of the Orthodox life ideal that I “kidnapped” the book from the synagogue. Naturally the books were not supposed to be removed, but as everyone knows, students find ways to get around rules of this kind. Actually, I returned the book four days later, after I finished reading it. I would have liked to know more about Soloveitchik, but I didn’t follow up on my interest at that time. Nevertheless, I was deeply impressed by the original way he presented, and above all differentiated, the homo religiosus; the modern scientist and the halakhic man stayed with me.

One and a half years later, when I began to look for a suitable subject for my doctoral dissertation, my discovery on that hot summer day in Jerusalem came to mind. I felt a desire to delve more deeply into Soloveitchik’s life and works. Moreover, I was not much inspired by the topic suggested by Prof. Clemens Thoma, my thesis adviser. An analysis of the Servant Songs from the Book of Isaiah really did not turn me on. Too much has already been written on this subject. Furthermore, I truly wanted to become more familiar with the theological and philosophical domain of Jewish thought, this being much more up to date. Meanwhile, I had been dealing with mattan Torah, the rabbinic concept of revelation, and had been intending to consecrate my energy to the interrelated theology of canons. However, I had to give up this topic too, because it went too far and had become too complex to be treated in a dissertation. Thus, the materials I had prepared for a discussion of revelation also had to be laid aside, and it was only several years later that I was able to use them in my first lecture at the Jesuit Philosophical School in Munich. In other words, the extended endeavor had not been in vain.

In the winter of 1999 I seriously began my research on Soloveitchik. My first discovery was his collected oral discourses in On Repentance. Once again, I was fascinated by his presentation of a traditional core concept of Judaism organized in modern philosophical categories with an eminently practical sense. My reading of this text was a spiritual and intellectual experience that filled me with the talmudic spirit. As a Christian who had long been interested in Judaism and had studied in depth the works of such German-Jewish philosophers as Moses Mendelssohn, Franz Rosenzweig, Martin Buber, and Walter Benjamin, I was somewhat disappointed, for I did not find Soloveitchik to be as philosophically innovative as I had hoped. Nevertheless, I was convinced that I had discovered the authentic bedrock of Orthodoxy and Halakhah, presented in a reliable and responsible form that corresponded to an important strand of modern thought. I was particularly thrilled by the way he conveyed talmudic-rabbinical tradition in a modern idiom as a line of thought and way of life for the world of today. This version of Judaism, living and reflective, was exactly what I, as a Jesuit, was anxious to know. We Jesuits are charged with the vital mission of transposing the Catholic faith and the wider Christian tradition, in an intellectually responsible way, into a form appropriate to modern and postmodern society. It was essential for me to understand how somebody whose background was so different from mine had dealt with the same challenge in respect to his own tradition; this became my very personal motivation for devoting my dissertation to the Rav.

Unfortunately, my adviser’s reaction to my desire to concentrate on Rav Soloveitchik was far from encouraging. “How can you possibly write about a person who opposes Jewish-Christian dialogue?” was his reaction, more or less. I had discussed my project with very few people, and the even fewer among them who had heard of Soloveitchik knew little more about him than his refusal to engage in dialogue, because the Rabbinical Council of America had publicized his essay “Confrontation.” The image of the Rav held by non-Jews did not bother me, because my interest in him had nothing to do with his views on Christianity or his attitude toward dialogue. Nevertheless, I was very pleased when, during the months of my stay in Jerusalem, I heard a shiur by David Hartman, a student of Soloveitchik, in which he refuted the too simplistic interpretation of “Confrontation.” Hartman showed that the Rav was not fundamentally opposed to dialogue, but insisted on certain conditions. Actually, for me the Rav represented exactly the type of qualified Orthodox figure who would be necessary for a serious interreligious dialogue. Later, subsequent to my own analysis of Soloveitchik’s writings, I could only agree with Hartman, especially after I realized that the Rav must have seriously studied Christian theology in connection with his encouraging selected educated people to take an interest in this field. However, Jewish-Christian dialogue was neither his main concern nor the reason for my interest in him. On the contrary, what I so eagerly wanted to know in greater depth was his exposition of the self-understanding and thought of Orthodox Judaism.

My dissertation presented the philosophy of the Rav to a German-speaking and predominantly non-Jewish public. The Jewish community, I realized, might also find some value in my research, because while both On Repentance and Halakhic Man were fairly well known, only a handful had studied Soloveitchik in depth. In my dissertation, it was essential for me to fully grasp Soloveitchik’s intellectual and philosophical context, which were hardly presented in the writings about him I found. This is most unfortunate, because he was actually a product of German and European culture and philosophy. His time in the Berlin of the Weimar Republic, where he studied from 1926 to 1932, had a profound impact upon him. In the German metropolis, he majored in philosophy, with a focus on the work of the recently deceased Jewish philosopher Hermann Cohen (d. 1918). The young and very talented Soloveitchik, already trained in talmudic studies, was receptive to the search for the scientifically based truth of the neo-Kantianism that prevailed in Berlin. In the pure thought of Hermann Cohen, he discovered a system of categories that helped him to protect the revelation of Torah against the challenge of historical relativism. Nineteenth century historico-critical research had reduced the Holy Scriptures to no more than literary products of their time. However, it was not only research on the very existence of the Bible and the Talmud that threatened to dissolve the revelation. For a person so intensely devout, the identification of religiousness with inward feelings and subjective perceptions was the greater temptation and challenge. Psychology of religion and philosophy of religion at that time, as represented by William James and Rudolf Otto among others, reduced the origin of religion to the personal experience of the inner self. The reduction of religion to a historical and psychological phenomenon, so mightily in effect even today, was the adversary Soloveitchik fought against. He considered the Halakhah to be the specific core of the revelation, understanding it as a process of pure thought that he described by means of the reconstruction method of Paul Natorp, who held that psychic processes can only be perceived with the help of the categories of reason, because pure experience does not exist. Although the philosophical movement known as idealism had broken away, Soloveitchik succeeded in separating the Halakhah from subjective religiosity and placed it as an opposition. As a result, he was able to engage in a productive dialectic. It is obvious from some of his writings that the dialectical theology of Karl Barth was a great help in his endeavors.

Thus, the Rav searched for an authentically Jewish way of acknowledging reality, tackling it face to face, and shaping its form. He did not turn only to halakhic concepts or religious topics. The way he understood Halakhah was more as an instrument of world encounter. This enabled him to integrate into his Orthodox way of life the most diverse aspects of society, environment, and the preconceptions of modernity. Through this method, he attached less of his Orthodox identity to external facts and contents, becoming more and more rigid during the course of history, with a tendency to incline toward a fundamentalist stance. Identity, with Halakhah in hand, can be newly reestablished under any conditions and everywhere, as our whole life is constantly being reshaped through it. Soloveitchik introduced a uniquely Jewish approach to reality in the modern world, which is of interest to me as a Christian even though I am not supposed to, and do not want to, follow the Halakhah. Catholicism too does not wish to turn religion into a subjective, individualized exercise of piety, but, as postulated by Soloveitchik, wants it to be seen as an objective “truth” that man has to adhere to and make the main guideline of his life. Although there are great differences as regards content, there are nevertheless many similarities on the structural level.

There is a second element that Soloveitchik took along to the New World; something that added depth and seriousness to his American-rabbinical pragmatism. This was his existentialist view of man, most certainly shaped by Sören Kierkegaard. He personally makes only a few tangible statements in this vein when discussing certain philosophers, theologians, and writers. He does not convey much about the sources of his ideas, in order not to cast a shadow on his crucial source, the Halakhah, and its regulatory status. The silence that from time to time shrouds his life in Berlin and his personal intellectual history in the “Old World” envelops him in an aura of mystery within which he led his existence as the lonely man of faith he really was. In any case, his encounter with Kierkegaard may have taken place early in his life. The works of the Danish philosopher had already been translated into Yiddish in Lithuania during the Haskalah of the nineteenth century. Moreover, since Soloveitchik wrote his most important works in the period from the 1940s to the 1970s, we must not underestimate the influence of the existentialist spirit of the postwar years. Experiencing the breakdown of tradition, not only in the premodern era but also in the middle-class European world to which most Jews belonged at the time, seems to have driven him into the isolation of a displaced person who had lost his home. Looking at his biography, it is evident that his migration from an East European Orthodox Jewish environment, to the sophisticated Berlin metropolis, and finally to the Jewish no-man’s land of Boston, mirrors the external symptoms of his uprooting and loneliness. The experience of loneliness, however, turned the Rav’s line of thought into an explosive, existentially fundamental experience, out of which human existence grows in a qualified sense. This throwing into loneliness signifies for him the conditio humana that can bring man into authentic life. He correlates it with Halakhah, because for Orthodox Jews the Halakhah is the instrument that shapes their existence. Halakhic existence takes place between these two poles of the ellipsis; it is the duty of the Orthodox Jew to accept both deliberately and to lead his life with their guidance.

In a similar area of tension, a spiritual life is drawn for every human being who, in the modern, open world of today, feels committed to the revelation of God. That is why for me as a Jesuit priest, as well as for my Catholic brothers and sisters, Rav Joseph Dov Soloveitchik is of interest and his work is a source of inspiration.


R. Shlomo Yosef Zevin, Kitniyot, R. Judah Mintz, and More

|
R. Shlomo Yosef Zevin, Kitniyot, R. Judah Mintz, and More
Marc B. Shapiro
1. The last post dealt with R. Shlomo Yosef Zevin and I pick up with him here. Before moving forward, I have to thank R. Moshe Maimon who sent me a PDF of the essay attributed to R. Zevin which I discussed in the last post. It comes from the hebrewbooks.org hard drive that was released some time ago.[1] You can see it here. I also thank R. Eliezer Brodt who pointed out that both R. Zvi Pesah Frank and R. Eliezer Waldenberg deal with the essay.[2]
One of the most famous examples of haredi censorship relates to R. Zevin. In his classic Ha-Moadim ba-Halakhah, in the section “Ha-Tzomot”, end of ch. 5 (p. 442 in the most recent edition), in discussing if one still needs to do keriah upon seeing the destroyed cities of Judea, R. Zevin writes:
מסתבר, שעם שיחרורן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל (אשרינו שזכינו לכך!) בטל דין הקריעה על אותן הערים.
This is not an extreme Zionist statement. It is simply an expression of happiness that the State of Israel came into being. I have no doubt that the typical haredi agrees that this was a good thing (and see in particular the comments of R. Moshe Feinstein quoted later in this post). However, even this very “pareve” statement was too much for Artscroll. Here is how Artscroll translated this passage (The Festivals in Halachah, vol. 2, p. 294):

It could be argued that since the liberation of the cities of the Judean hills from gentile rule, the law of rending the garment for these cities may no longer be in force.

The first thing to notice is that while R. Zevin wrote מסתבר, which must be translated as “it is reasonable”, “it makes sense”, or something similar, Artscroll has turned this into a tentative argument (“it could be argued”). Yet this is not what R. Zevin is saying. “It could be argued” implies that R. Zevin is on the fence on this matter, while מסתבר shows clearly what his view is.[3]
However, the really egregious action of Artscroll comes later in this sentence where Artscroll deletes mention of the establishment of the State of Israel and, most significantly, R. Zevin’s feeling of joy at this event: אשרנו שזכינו לכך!
I have learnt that the men who run Artscroll did not originally know about the censorship just mentioned. They never authorized any distortion of the translation and were surprised to find out what had been done. Yet once learning what had happened, they never took any steps to correct the translation and even defended the alterations. To this day, the matter has not been rectified. It is one thing if in its own works Artscroll tolerates or even encourages distortions, but to take the work of someone else, especially a great Torah scholar, and “correct” it so as to bring it into line with haredi “Daas Torah” is unforgivable. Furthermore, it is a violation of a sacred trust which every translator should be cognizant of. I also wonder if there isn’t a real issue of geneivah involved. If you sell a book supposed to be a translation, and you alter the translation, it is not merely a matter of geneivat da’at but real thievery, since you are selling a product that is not authentic.[4]
When this matter was raised in Tradition by Jack Feinholtz, Rabbis Nosson Scherman and Meir Zlotowitz replied by quoting one of the translators, Meir Holder:[5]
Mr. Holder has, for many years, maintained the closest contact with Rav Zevin’s family and has been a prime force in the dissemination of this great Tzaddik’s writings, in both Hebrew and English. It is unthinkable that he would tolerate or engage in any attempt to misrepresent Rav Zevin’s thoughts. . . . According to Mr. Holder, the lines which Mr. Feinholtz quotes were added to the edition published just a few months after the State of Israel was founded, a time when Rabbi Zevin and others still held high hopes for the spiritual impact of the State upon the lives of those Jews living there. As time went on, Rabbi Zevin became disappointed and, in the opinion of the members of his own family, his final Halachic opinion with regard to the law of rending garments on seeing the Judean hills is more accurately reflected in the Artscroll translation than in the version of the passage cited by Mr. Feinholtz.
There is a good deal of falsehood here. To begin with, other than Shemirat Shabbat ke-Hilkhatah, I think Ha-Moadim ba-Halakhah has been reprinted more times than any other modern halakhic text. Neither R. Zevin nor his family ever made any changes to the work. So who are these mysterious family members that Mr. Holder consulted with? R. Nahum Zevin, the one grandson of R. Zevin who is a haredi rabbi, is completely honest in his descriptions of his grandfather’s strong Zionist feelings.[6] R. Nahum tells anyone who asks that the change in the English translation was done without his (or anyone else in the family’s) knowledge or approval. He completely rejects the attempts to distort his grandfather’s legacy, as his grandfather never moved from his Zionist outlook. Thus, in addition to what has already been noted, the distortion of R. Zevin’s words must be seen as a betrayal of the family’s trust. (See also the second to last paragraph of the Hebrew article included in this post.)
More offensive than Artscroll’s distortion of R. Zevin’s halakhic opinion is the omission of his words of thanks for the creation of the State, an omission that goes unmentioned in the letter of Scherman and Zlotowitz. In a typical debating tactic, they offer a response that allows them to pretend that the only issue being discussed is R. Zevin’s halakhic view of rending garments rather than the deletion of his comments about the State of Israel. (Regarding the first matter, does this really have anything to do with Zionism? Is there anyone today, even among the non-Zionist haredim, who rends his garment upon seeing the cities of Judea?[7] Even when it comes to mekom ha-mikdash it seems that for many the practice of keriah has fallen by the wayside, and a number of people have written to justify this. And while I am on the topic, is there any halakhic justification for people not to do keriah when they see places like Bethlehem that have been returned to Arab rule?[8])
Before going further, let me present a short article in Hebrew written by a friend of mine that also details Artscroll’s fraudulence in this matter.

בשו”ת אגרות משה או”ח ח”ה סימן לז כתב, וז”ל: בענין חיובים דקריעה על ראיית ירושלים וראיית מקום המקדש, ודאי הוא חיוב, כמפורש בברייתא דמו”ק דף כ”ו ע”א. וגם על ערי יהודה איתא שם דקורע, ואיפסק כן ברמב”ם פ”ט מאבל ה”ב, ויותר מפורט בסוף פ”ה דתעניות. ובטור וש”ע סימן מיוחד באו”ח סימן תקס”א, וגם ביו”ד סוף סימן ש”מ . . . . [אבל] עתה שבחסדי השם יתברך אין מושלים האומות על ערי יהודה ועל ירושלים, והם גם מיושבים, הוא טעם גדול שלא לקרוע, אף שעדיין לא באה הגאולה ע”י מלך המשיח ואנו מתפחדים מהאומות, אין לקרוע, דהא הקרא שלמדים משם שצריך לקרוע על ערי יהודה . . . ויבואו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים וגו’, הרי באו אחר שנחרבו ממש, שאין ללמוד מזה אפילו ליום אחד קודם החורבן, אף שהיה ידוע על ידי ירמיהו הנביא ועוד כי יהיה החורבן. וכל שכן עתה שמקווים אנחנו שמלך המשיח יבוא בקרוב כשיהיו כל ערי ישראל על מכונם, שאין צורך לקרוע. אבל כשרואה מקום המקדש שעדיין הוא בחורבנו, ולא שייך שיבנה אלא על ידי מלך המשיח, צריך לקרוע בפשיטות. וכשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו, אף אם נימא שיהיה קצת זמן עד שיבנה, יורנו מלך המשיח וסנהדרין איך לעשות עכ”ל.
וכ”כ הגאון ר’ שלמה יוסף זווין זצ”ל בספרו “המועדים בהלכה” בפרק חמישי של חלק “הצומות” (במהדורת תשמ”ג – עמוד תמב), שגם טרם מלחמת ששת הימים “מסתבר שעם שיחרורן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל (אשרינו שזכינו לכך!) בטל דין הקריעה על אותן הערים”. עכ”ל. 

אמנם בתירגום “המועדים בהלכה” לאנגלית שנעשה בחסות הוצאת “ארטסקרול-מסורה” חלק שני (הוצאת “מסורה” תשמ”ב), עמוד 294, עשו המו”ל שני שינויים לקטע זה: (א) במקום “מסתבר” כתבו “יש מקום לטעון”; (ב) השמיטו מ”ש הרב זוין: “והקמת מדינת ישראל (אשרינו שזכינו לכך!)”. וכבר עוררו על שינויים אלו במכ”ע “טראדישען” ה’תשמ”ז-ח (במדור ‘מכתבי הקוראים’) – ראה מ”ש מר ג’ק פיינהאלץ (טראדישען 22:4, עמוד 120).

 

העורכים הכלליים של ספרי “ארטסקרול” (הרבנים מאיר זלאטאוויץ ונתן שרמן שיחיו) התייחסו לטענת מר פיינהאלץ במכתב למערכת “טראדישען” [שנדפס ב”טראדישען” שם]. במכתב זה הצדיקו את השינויים האמורים, אשר לפי דבריהם נעשו בשיתוף פעולה עם מר מאיר הולדר ז”ל, (בעל בית הדפוס “הלל” בירושלים עיה”ק, שעמד בראש מלאכת התירגום, ואשר הי’ שותף לארטסקרול בההו”ל של ספרי הרב זוין באנגלית), על יסוד מסורה בע”פ שקיבל הלה ממשפחת הרב זוין. לפי מסורה זו, סיגנון השורות המופיעות ב”המועדים בהלכה” בלה”ק (עד עצם היום הזה) ע”ד ביטול דין קריעה על ערי יהודה אינן מתאימות לסוף דעתו של הרב זוין. שורות אלו ניתוספו ע”י הרב זוין במהדורת הספר שי”ל כמה חדשים לאחרי התייסדות מדינת ישראל, נכתבו בתקופה שהיו, להרב זוין (ולאחרים כמותו), תקוות גדולות לעתידה של המדינה ולהשפעתה על החיים הרוחניים של הגרים בארץ ישראל. ברבות הזמן בטלו סיכויים אלו, אז התאכזב הרב זוין וחזר בו ממ”ש ב”המועדים בהלכה” הנ”ל. עכת”ד מסורת מר הולדר.

 

 

הרבנים שרמן וזלאטאוויץ טוענים שאין להעלות על הדעת שמר הולדר, שהי’ [לפי דבריהם] מידידי בית הרב זוין ואיש רב פעלים בהפצת “כתבי הצדיק הזה” [=הגרש”י זוין] זצ”ל, הי’ חשוד על נתינת יד למזייפים. עאכו”כ שלא הי’ עושה בעצמו שום שינוי ב”המועדים בהלכה” שאינו בהתאם גמור ל”מחשבת הרב זוין”. ע”פ שנים עדים אלו (הרבנים שרמן וזלאטאוויץ) הסיגנון המופיע ב”המועדים בהלכה” מהדורת ארטסקרול משקף ביתר דייקנות את משנתו האחרונה של הרב זוין בקשר לחיוב קריעה על ערי יהודה.

 

[יש לציין שגם במהדורא חדשה של “המועדים בהלכה” שנדפסה ע”י “ארטסקרול” בשנת תשנ”ט – בה תיקנו כמה שגיאות וכיו”ב – עמדו הרבנים זלאטאוויץ ושרמן על משמרתם והניחו את הגירסא החדשה (שע”פ מסורת מר הולדר) במקומה. לאידך גיסא, בכל המהדורות של “המועדים בהלכה” שי”ל בלה”ק לאחרי פטירתו של הרב זוין (שראיתי) נמצאות השורות הנ”ל כצלמן וכתבניתן במהדורות שראו אור בחייו].

 

מר הולדר כבר שחל”ח וע”כ אין אפשרות לברר אצלו אם אכן הי’ ממעתיקי השמועה ומה באמת היתה מדת מעורבתו בהשינויים הנ”ל, שע”פ העדים הנ”ל נעשו ע”פ מסורת שקיבל ממשפחתו של הגרש”י זוין. [אם אמת נכון הדבר שמר הולדר הי’ מחולל השינוי, צע”ק שלא מצא מר הולדר לנכון לעשות השינויים במהדורת “המועדים בהלכה” שהו”ל באותה תקופה בלה”ק, ועכ”פ לציין בשוה”ג שהנדפס אינו אלא משנה ראשונה של המחבר]. ובכל אופן, נ”ל שטענות הרבנים זלאטאוויץ ושרמן [ומר הולדר?] ע”ד עמדתו של הגרש”י אינן עומדות בפני הביקורת, ומפני כמה טעמים. [מקצת מטענות א-ב דלהלן כבר הביע בשעתו מר טרי נאוועטסקי במכתב תגובה לטענות הרבנים הנ”ל ונדפס במכ”ע טראדישען שם 23:1 עמוד 98 ואילך].

 

(א) מאז היווסד מדינת ישראל נדפס ספר “המועדים בהלכה” בכו”כ מהדורות בחייו של הרב זוין [
מהדורא שניה – ירושלים תש”ט; מהדורא שלישית – ירושלים תשי”ד; מהדורא חמישית – תל אביב תשט”ז; מהדורא שישית – ירושלים תש”כ. ועוד]. הרב זוין עשה כמה כמה תיקונים והכניס כמה וכמה הוספות קטנות וגם גדולות במהדורות השונות של הספר. על כן, למרות שבספרו זה “לא נתכוון המחבר להקנות לקוראיו דינים ופסקים” (הקדמת הרב זוין ל”המועדים בהלכה”), מ”מ בהתחשב עם זה ש”הספר נועד בעיקר לקהל הרחב . . . מורים ומחנכים” (הקדמה הנ”ל שם) מסתבר שאם באמת חזר בו הרב זוין לא הי’ מניח משנה ראשונה במקומה, וע”ד האמור (איוב יא, יד. כתובות יט, ע”ב) “אל תשכן באהליך עוולה”. ומדחזינן שבענינים אחרים אכן שינה, הוסיף וגרע [אפילו בכה”ג שלא הי’ מקום לחשוש לביטול מצוה או לאפרושי מאיסורא], ובנדו”ד השאיר את הדברים על מכונם, מסתבר לומר שבאמת לא חזר בו, וחזקה על חבר שאינו מוציא מתח”י דבר שאינו מתוקן.
(ב) אין התשובה ממין הטענה כלל, דאם אמנם על השינוי מ”מסתבר” ל”יש מקום לטעון” [אין ולאו ורפיא בידי’] אנו דנים, אכן יש מקום להסברא שהתאכזבותו ממצבה הרוחני של מדינת ישראל גרם להרב זוין לנטות מצידוד חזק [“מסתבר”] לביטול חיוב קריעה [כשיטת האג”מ הנ”ל] ל”הלכה רופפת” [“יש מקום לחלוק ולומר”] בענין זה, וע”פ המבואר לקמן בפנים שיש אומרים דשלטון מדינת אינו בגדר שלטון ישראל. אבל אין אכזבה זו דורשת (1) העלמת שם “מדינת ישראל”, שם שהרבה הרב זוין להשתמש בו בכ”מ. (2) השמטת ביטוי של שמחה והודי’ להשי”ת – “אשרינו שזכינו לכך” – על הקמת המדינה. הגע בעצמך: אין ספק שהגרמ”פ (שהי’ מחברי מועצת גדולי אגודת ישראל) גם הוא התאכזב ממצב היהדות בארץ ישראל תחת שלטון מדינת ישראל [ראה מ”ש באג”מ יו”ד ח”ב סמ”ה בא”ד ש”במדינת ישראל, אין אנו אחראין להנהגת המלכות דשם שהיא בעוה”ר אצל כופרים ומומרים ואין מתחשבים עם . . . כל איסורי התורה החמורים ביותר והמפורשים בגמרא ובקראי”. וראה גם אג”מ חו”מ ח”ב סו”ס סט, ועוד], ואעפ”כ כתב באג”מ בשנת תשמ”א, וכנ”ל, “עתה שבחסדי השם יתברך אין מושלים האומות על ערי יהודה ועל ירושלים [הוא טעם גדול שלא לקרוע]”, הרי שהעברת השלטון מידי האומות לידי ממשלת ישראל הוא מ”חסדי השי”ת”! ואם הגרמ”פ הי’ מודה להקב”ה על חסד זה, מה הכריח את הרבנים זלאטאוויץ ושרמן לעשות את הרב זווין (שגם בסוף חייו פירסם בקהל רב שהוא נוהג להצביע עבור רשימת המפד”ל) לכפוי טובה שאינו מכיר בניסו?
והוא העיקר: יחסו החיובי של הרב זוין למדינת ישראל בא לידי ביטוי בעוד מקומות מפיו ומפי כתביו. הנה שתי דוגמאות לכך: (1) בספרו “לאור ההלכה” (מהדורא שניה, תל אביב תשי”ז, כמה שנים לאחרי הקמת המדינה) תיקן את מאמרו “המלחמה” והוסיף בה דברים שלא היו יכולים להכתב במהדורא הראשונה של המאמר שהדפיס לפני הקמת המדינה (ב”לאור הלכה” ירושלים ה’תש”ו), ובתו”ד (עמוד סה) כתב לאמר: “בימינו אנו שזכינו לתקומת מדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות . . . הרי מלחמת השחרור ברור שהיו לה כל דיני מלחמת מצוה וחובה”. [גם ספר “לאור ההלכה” חזרה ונדפסה כמ”פ (במשך ימי חיי הרב זוין) עם תיקונים והוספות, ומשנה זו לא זזה ממקומה]. (2) (2) בראיון שהעניק למכ”ע “הצופה” שי”ל לראש השנה ה’תשל”ו קרוב לשלשים שנה לאחרי הקמת מדינת ישראל וכשנתיים לפני פטירת הרב (בשנת תשל”ח). באותו ראיון אמר הרב זוין: “הרי מדינת ישראל עם כל ליקוייה הרבים בשטח החינוך הלא-דתי וכו’ הרי עם כל זה עלינו לראות את צדדיה החיוביים: הלא רק בחמש השנים האחרונות בלבד היא הצילה יותר ממאה אלף יהודים מטמיעה מוחלטת ושמד רוחני ברוסיה הסובייטית, אשר רבים מהם לומדים עתה כאן בבתי ספר דתיים ואף בישיבות; ועוד היד שלנו נטוי’ לקלוט מהם בעז”ה כהנה וכהנה”.
לית דין צריך בושש שהרב זוין, שהכיר מקרוב את תהליך התפתחות אופיה הרוחני של מדינת ישראל, כבר ידע היטב בשלהי שנת תשל”ה את כל מה שיש לדעת ע”ד צביונה החילוני של מדינת ישראל, ובכל זאת הרי שלך לפניך, שהביע את הערכתו הרבה להקמת מדינת ישראל וחזר והדגיש באר היטב שלמרות כל חסרונותי’ וליקויי’ (‘רבים הם ואי אפשר לפורטם’) הרי הקמת המדינה בארץ ישראל והרווחה בגו”ר שהביאה לעם ישראל הינה זכי’ גדולה וה”ה מהטובות הגדולות שעשה הקב”ה לעמו ישראל וחייבים אנו להודות להקב”ה על קיומה. וא”כ אי אפשר לומר שהשמטת תיבות ההודאה על קיומה של המדינה [“אשרינו שזכינו לכך”] הולמת את שיטת הרב זוין לאחרי אכזבתו.
אמנם למרות כל הנ”ל לא מלאני לבי לבטל מסורתם של מר הולדר ויבלחט”א הרבנים שרמן וזלאטאוויץ עד שהתקשרתי עם משפחת הרב זוין ע”מ לברר וללבן את הדבר. ה’משפחה’ שאיתה עמד מר הולדר בקשר מתמיד, ה”ה הרה”ג ר’ נחום זווין שליט”א, רב בעיה”ק חיפה ת”ו. [בנו יחידו של הגרש”י זווין נלב”ע בחייו, ובנו הרב נחום ירש את הכתבים וכו’ של הגרש”י והוא הוא שמכר את רשות ההדפסה באנגלית למר הולדר]. בשיחה טלפונית שקיימתי עם הרב נחום ביום חמישי י”ד טבת ה’תשס”ד אמר לי בלשון צחה וברורה שלא היו דברים אלו מעולם. הרב נחום זוין נתן לי רשות לפרסם בשמו את אשר מסר לי בענין זה: (א) עד יומו האחרון לא זז הגרש”י מעמדתו ויחסו החיובי למדינת ישראל, עמדה שהתבטאה בכמה משיטותיו והנהגותיו [ולדוגמא: עד שנתו האחרון עלי אדמות ועד בכלל נהג הגרש”י לומר הלל (בלי ברכה) ביום העצמאות וביום ירושלים]. (ב) מעולם לא שמע ממנו שחזר בו משיטתו ע”ד חיוב הקריעה על ערי יהודה, ועד היום הזה (שהודעתיו ע”ד השינויים הנ”ל ב”המועדים בהלכה” מהדורת ארטסקרול) לא ידע אפילו שהי’ אי פעם איזו סברא והו”א (בתוך המשפחה או מחוצה לה) לומר שהגרש”י שינה את דעתו בנידון, ולמותר להגיד שמעולם לא דיבר, לא דבר ולא חצי דבר, לא עם מר הולדר ולא עם שום נציג הוצאת ארטסקרול, על דבר ענין זה. והשתא הדברים מחוורים כשמלה, שמעולם לא היתה ולא היתה יכולה להיות ‘מסורת חשאית’ ממשפחת הרב זוין בנדו”ד, כי מעולם לא חזר בו הרב זוין מדעתו הראשונה, ואין שום סתירה כלל במשנת הגרש”י שהיתה קב ונקי. אין כאן המקום להאריך בהשערות, על מה ולמה החליטו המו”ל של כתבי הגרש”י באנגלית לעשות בדבריו כבתוך שלהם ולייחס אליו דברים שהם זרים לרוחו. מה שחשוב למבקשי האמת הוא, בירור דעתו של הרב זוין בנידון, ולזה הגענו בעז”ה – ואין שמחה כהתרת הספיקות.
[דא”ג: ראה זה פלא! לאחרונה יצא לאור “תלמוד בבלי מסכת מועד קטן” מהדורת שוטנסטיין (דפוס “מסורה” ה’תשנ”ט) תחת השגחת הרבנים זלאטאוויץ ושרמן, ושם דף כו ע”א הערה 43 ציינו (בקשר לחיוב קריעה על ערי יהודה וירושלים בזמן הזה) לדברי הגרמ”פ באג”מ ח”ה הנ”ל, שם כתב שבזמן הזה בטל חיוב קריעה גם על ירושלים עיר הקודש, ולא ציינו כלל להפוסקים הרבים המובאים לקמן בפנים דס”ל שחיוב קריעה על ירושלים במקומו עומד, גם לא ציינו לעמדתו הרופפת של הרב זווין (ע”פ ‘מסורת מר הולדר’) שקנתה שביתה במהדורתם של “המועדים בהלכה” לפיה אין להחליט שחיוב קריעה (אפילו על ערי יהודה – ובמכ”ש על ירושלים) בטל בימינו. וצע”ג].

 

In Saul Lieberman and the Orthodox, I called attention to two other examples of censorship (omitting Lieberman’s rabbinic title) in Artscroll’s translation of R. Zevin, so it is obvious that the translators felt it was OK for them to take liberties with the text. I know from speaking to people in the haredi world that this sort of thing is very distressing to them. It is no longer surprising when we see censorship and intentional distortions in haredi works. We even expect this and are surprised when a haredi work is actually honest in how it presents historical matters and issues that are subject to ideological disputes. Yet it doesn’t have to be this way. There is no fundamental reason why haredi works can’t express their position without the all-too-common falsehoods. I think the ones most offended by this are those who are part of the haredi world and believe in its ideology, and don’t understand the need to resort to distortions in order to further the truth.

 

 

In a recent post I gave an example of fraudulence when it came to a haredi newspaper’s obituary of Louis Henkin, the son of R. Joseph Elijah Henkin. In this post, I mentioned that R. Henkin sent his sons to Yeshiva College. R. Eitam Henkin kindly sent me this picture of the tombstone of R. Henkin’s son, Hayyim, who predeceased his father.

 

It is noteworthy that R. Henkin saw fit to mention on the tombstone that Hayyim was a student at Yeshiva College (= Yeshivat R. Yitzhak Elhanan).
I would now like to point to an unintentional error in Artscroll’s translation of Ha-Moadim ba-Halakhah. Before last Pesah I took out my copy of The Festivals in Halachah. In reading the chapter on kitniyot, p. 118, I came across the following.
By way of reply, Rav Shmuel Freund, “judge and posek in the city of Prague”
((דין ומו”צ בק”ק פראג published the pamphlet Keren Shmuel, in which he demonstrates at length that no one has the authority to make these prohibited items (kitnios) permissible.
I immediately suspected something wasn’t right, and when I looked at the original I saw that R. Freund was described as דיין מו”ש דק”ק פראג. In translating these words into English, דיין מו”ש  became דין ומו”צ  (since the English version puts vowels on the Hebrew words  דיין became דין), and דק”ק became בק”ק (this latter point is only a minor error).
R. Zevin’s description of R. Freund is put in quotation marks since it is taken from the cover of his Keren Shmuel, as you can observe here.
The translators (who must never have seen the title page of Keren Shmuel) didn’t know what to make of מו”ש  and assumed that it was a mistake for מו”צ. They therefore “corrected” R. Zevin’s text. This is one of those cases where a few well-placed inquiries would have solved the translators’ problem. Some of the blame for this error should be laid at the feet of R. Zevin, for he never bothered explaining what מו”ש  is and he should have realized that that the typical reader (and translator) wouldn’t have a clue as to its meaning.[9]
מו”ש refers to the highest beit din in Prague, as used in the phrases דיין מו”ש and בית דין מו”ש. But what do the letters מו”ש stand for?[10] This is the subject of an essay by Shaul Kook,[11] and he points out that there has been uncertainty as to the meaning of מו”ש.[12] In fact, R. Solomon Judah Rapoport, who was chief rabbi of Prague and a member of the בית דין מו”ש, was unaware of the meaning.[13] After examining the evidence, Kook concludes that מו”ש stands for מורה שוה. This appears to mean that all the dayanim on the beit din were regarded as having equal standing. The בית דין מו”ש of Prague actually served as an appeals court, something that was found in other cities as well, even going back to Spain.[14] R. Yair Hayyim Bacharach, Havot Yair, no. 124, refers to one of the dayanim on this beit din as  אפילאנט, and the new edition of Havot Yair helpfully points out that the meaning of this is דיין לערעורים.[15]
Some people have the notion that the appeals court of the Israeli Chief Rabbinate is a completely new concept, first established during the time of R. Kook. This is a false assumption.[16] (The Chief Rabbinate’s בית דין לערעורים is also known as בית דין הגדול).
R. Moshe Taub has called my attention to another error in the translation of Ha-Moadim ba-Halakhah. In discussing what should be done first, Havdalah or lighting the menorah, R. Zevin writes (p. 204):
ברוב המקומות נתקבל המנהג שבבית מבדילים קודם, ובבית הכנסת מדליקים קודם
The translation, p. 89, has this sentence completely backwards: “Most communities have adopted the following custom: at home – Chanukah lights are lit first; in the synagogue – Havdalah first.”
Since we are on the issue of errors in Artscroll, here is another one which was called to my attention by Prof. Daniel Lasker. In the commentary to Numbers 25:1, Artscroll states:
After Balaam’s utter failure to curse Israel, he had one last hope. Knowing that sexual morality is a foundation of Jewish holiness and that God does not tolerate immorality – the only time the Torah speaks of God’s anger as אף, wrath, is when it is provoked by immorality (Moreh Nevuchim 1:36) – Balaam counseled Balak to entice Jewish men to debauchery.
Yet Rambam does not say what Artscroll attributes to him. Here is what appears in Guide 1:36:
Know that if you consider the whole of the Torah and all the books of the prophets, you will find  that the expressions “wrath” [חרון אף], “anger” [כעס], and “jealousy” [קנאה], are exclusively used with reference to idolatry.
The Rambam says that the language of “wrath” is only used with reference to idolatry, but somehow in Artscroll idolatry became (sexual) immorality. This text of the Moreh Nevukhim is actually quite a famous and difficult one, and the commentators discuss how Maimonides could say that ויחר אף is only used with reference to idolatry when the Torah clearly provides examples of the words in other contexts. In his commentary, ad loc, R. Kafih throws up his hands and admits that he has no solution.
ושכאני לעצמי כל התירוצים לא מצאו מסלות בלבבי, והקושיא היא כל כך פשוטה עד שלא יתכן שהיא קושיא, אלא שאיני יודע היאך אינה קושיא
Returning to the issue of kitniyot, in a previous post I raised the question as to why, according to R. Ovadiah Yosef, all Sephardim and Yemenites who live in Israel are to follow the practices of the Shulhan Arukh but he doesn’t insist on this when it comes to Ashkenazim. If R. Joseph Karo is the mara de-atra, shouldn’t this apply to Ashkenazim as well?[17] I once again wrote to R. Avraham Yosef and R. Yitzhak Yosef seeking clarification. Here is R. Avraham’s letter.
Unfortunately, his history is incorrect. To begin with, it is not true that all of the Ashkenazim who came on aliyah before the “mass aliyah” (which apparently refers to the late nineteenth century) adopted the practices of the Sephardim.[18] It is also not true that the beit din established by the Ashkenazim in the nineteenth century is the beit din of the Edah Haredit. The Edah Haredit is a twentieth-century phenomenon. The historical successor of the beit din of R. Shmuel Salant was the Jerusalem beit din of which R. Kook was av beit din, as he was the rav of Jerusalem (and R. Zvi Pesah Frank served on the batei din of both R. Salant and R. Kook). The Edah Haredit beit din was a completely new creation. As for the Yemenites, Moroccans, and Iraqis, when the great immigration of these groups occurred, many thousands came on aliyah together, (i.e., as complete communities) and thus they never saw themselves as required to reject their practices in favor of the Shulhan Arukh. The fact that they didn’t establish special batei din is irrelevant. In fact, R. Avraham’s last paragraph is a good description of how these communities arrived in the Land of Israel, and is precisely the reason why their rabbinic leaders almost uniformly rejected R. Ovadiah Yosef’s demand that they adopt the Shulhan Arukh in all particulars.
Here is R. Yitzhak Yosef’s letter to me, which has a different perspective.
He cites R. Joseph Karo’s responsum, Avkat Rokhel, no. 212, which requires newcomers to adopt the practices of the community to which they are going even if they come as large groups. He then says that Ashkenazim never adopted this viewpoint, but instead held to the opinion of R. Meir Eisenstadt (Panim Meirot, vol. 2, no. 133). According to R. Eisenstadt, only individuals who come to a town must adopt the local practice, but not if they come as a group and establish their own community.[19]
Let me now complicate matters further. If you recall, in the earlier post I discussed how R. Ovadiah Yosef’s writings assume that Ashkenazim have to abstain from kitniyot on Pesah. I raised the question if an Ashkenazi could “become Sephardi” and thus start eating kitniyot (and also follow Sephardic practices in all other areas). R. Avraham Yosef wrote to me that this is permissible while R. Yitzhak Yosef wrote that it is not.
R. Yissachar Hoffman called my attention to the fact that in the recent Ma’yan Omer, vol. 11, p. 8, R. Ovadiah was himself asked the following question:
אשכנזי שרוצה לנהוג כמו הספרדים במנהגים ולדוגמא לאכול קטניות בפסח, אך רוצה להמשיך ולהתפלל כנוסח אשכנז. האם הדבר אפשרי.
R. Ovadiah replied:
 יכול רק בקטניות, אך עדיף שבכל ינהג כמרן
What R. Ovadiah is saying (and see also the editor’s note, ad loc., for other examples) is that R. Avraham’s answer is correct, namely, that an Ashkenazi can “become Sephardi” (and eat kitniyot). It is significant that R. Ovadiah allows such a person to continue praying according to Ashkenazic practice. Here are the pages.
2. On my recent tour of Italy I spent a good deal of time speaking about the great sages of Venice and Padua. One such figure was R. Samuel Judah Katzenellenbogen (1521-1597), known as מהרשי”ק, the son of the famous R. Meir Katzenellenbogen, known as Maharam Padua. While R. Samuel Judah Katzenellenbogen is basically forgotten today, he was the most important Venetian rabbi in his day. He was also the father of Saul Wahl, who became famous in Jewish legend as Poland’s “king for a day.”[20]
In 1594, R. Katzenellenbogen’s collection of derashot, entitled Shneim Asar Derashot, appeared. Here is the title page.
When the volume was reprinted in Lemberg in 1798, the publisher made an error and on the title page attributed the volume to מהר”י מינץ , the son of Maharam Padua.
Apart from not knowing who the author of the volume was, the publisher also didn’t realize that R. Judah Mintz (died 1508[21]) was the grandfather of Maharam Padua’s wife, meaning that he was the great-grandfather of R. Samuel Judah Katzenellenbogen.
When the volume was reprinted in Warsaw in 1876 the publisher recognized the problem but confounded matters.
Rather than simply correcting the mistake from the 1798 title page by attributing the volume to R. Samuel Judah Katzenellenbogen, he kept the information from the mistaken title page but tells the reader that מהר”י מינץ is none other than “R. Samuel Judah Mintz”, a previously unheard of name.
The most recent printing has gets it even worse.
Now the original title of the book, שנים עשר דרשות, is simply omitted, and the book is called דרשות מהר”י מינץ
The authentic R. Judah Mintz of Padua is known for his volume of responsa that was published in Venice in 1553, together with the responsa of R. Meir Katzenellenbogen. Here is the title page.
R Judah Mintz’s responsa were reprinted in Munkacs in 1898 together with a lengthy commentary by R. Johanan Preshil.
The book was also reprinted in 1995, edited by R. Asher Siev.
Unfortunately, Siev was unaware of the 1898 edition. He also makes the mistake (see p. 353) of stating that R. Samuel Judah Katzenellenbogen was referred to as מהר”י מינץ because his mother’s family name was Mintz. I have seen no evidence that he was ever referred to as such in his lifetime or in the years after, and as mentioned, this was simply a printer’s mistake. I consulted with Professor Reuven Bonfil and he too is unaware of any reference to Katzenellenbogen being referred to as מהר”י מינץ, which supports my assumption that this all goes back to the mistaken title page.[22]
3. In my last post I mentioned how in years past there were shiurim combining students from Merkaz and Chevron and also Merkaz and Kol Torah. This is obviously unimaginable today. For another example showing how Yeshivat Kol Torah has changed, look at this picture, which appears in Yosef and Ruth Eliyahu, Ha-Torah ha-Mesamahat (Beit El, 1998), p. 105.
I guarantee you that even on the hottest of days, none of the Kol Torah students will be wearing shorts. For those who don’t know, Kol Torah was founded by German Orthodox rabbis and was originally very different than it is today. Here is how it was described upon its founding, in a short notice in Davar, August 27, 1939.
It is hard to imagine today, but this was a yeshiva that actually intended for some of its students to take up agriculture. See also here which cites R. Hayyim Eliezer Bichovski, Kitvei ha-Rav Hayyim Eliezer Bichovski (Brookyn, 1990), p. 180, that the Chafetz Chaim said that yeshiva students in Eretz Yisrael should learn nine months a year and work the land the other three months
Speaking of shorts, here are a couple of pictures showing how the boys of the German Orthodox separatist Adass Jisroel community looked when playing sports (also notice the lack of kippot).
This was the community of R. Esriel Hildesheimer and R. David Zvi Hoffmann. The pictures come from Mario Offenburg, ed., Adass Jisroel die Juedische Gemeinde in Berlin (1869-1942): Vernichtet und Vergessen (Berlin, 1986).
Here is how the girls dressed for sports, also with shorts and sleeveless.
And here is how the boys and girls looked when not at a sporting event.
These pictures come from Max Sinasohn, ed., Adass Jisroel Berlin (Jerusalem, 1966).[23]
4. Some people didn’t appreciate the humor in my post with regard to the Gaon R. Mizrach-Etz. I think they should lighten up, and in a previous post, available here, I gave some references to humor in rabbinic literature. This was followed up by a more extensive post by Ezra Brand, available here.
According to the commentary Siftei Hakhamim, it is not just the talmudic sages who would at times show their humorous side, but on at least one occasion Moses thought that God himself was joking with him!
In Ex. 33:13 Moses says to God: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך. Rashi explains this to mean: “If it is true that I have found favor in Your eyes.” This means that Moses was in some doubt as to whether he found favor in God’s eyes, but this is problematic since in the previous verse Moses quotes God as saying to him, “you have also found favor in My eyes.” So if God told Moses that he found favor in His eyes, how can Moses be in doubt and say to God, “If I have found favor in Your eyes”?
Here is the Siftei Hakhamim.
According to Siftei Hakhamim, Moses was in doubt if he really found favor in God’s eyes, since even though God said he did, perhaps God was joking just like people joke around!
דלמא מה שאמרת מצאת חן בעיני מצחק היית בי כדרך בני אדם
5. I want to call readers’ attention to a recent book, Shevilei Nissan, which is a collection of previously published essays from R. Nissan Waxman. There is lots of interesting material in the book, and let me mention just a few things.
In Studies in Maimonides and His Interpreters, p. 75 n. 302, I referred to R. Yaakov Avigdor’s strong criticism of R. Hayyim Soloveitchik’s approach. R. Avigdor also criticized R. Solomon Polachek, the Meitchiter. R. Waxman was a student of the Meitchiter, and on p. 23 n. 1, he comes to his teacher’s defense.
On p. 150, R. Waxman, who was the rav of Lakewood, mentions the problem of how some yeshiva students are halakhically more stringent than their teachers. He quotes R. Yaakov Kamenetsky in the name of R. Aharon Kotler how a student once visited R. Kotler and when the latter offered the student some cookies, the student was reluctant to take before asking which bakery they came from. (Perhaps this behavior can be explained by what I have heard – and maybe someone can confirm this – that in R. Aharon Kotler’s day the Lakewood bakery Gelbstein was not under hashgachah, and yet R. Kotler bought his challot from it. See also here and here The original post referred to in these links has definitely been taken down.)
On p. 233, R. Waxman notes that even though we have the principle, “A Jew who sins remains a Jew”, in actuality, it is possible for a Jew to so remove himself from the Jewish people (e.g., apostasy) that as far as most things are concerned, he is indeed no longer regarded as Jewish. This essay was written concerning the “Brother Daniel” case, and R. Waxman’s approach is similar to that of R. Aharon Lichtenstein who also wrote a famous article on the topic, “Brother Daniel and the Jewish Fraternity,” republished in Leaves of Faith, vol. 2, ch. 3.
On pp. 251ff., R. Waxman deals with Menahem Mendel Lefin’s Heshbon ha-Nefesh, an influential mussar text which as many know was influenced by a work of Benjamin Franklin.
6. I want to also call readers’ attention to two other books recently sent to me. The first is R. David Brofsky, Hilkhot Moadim: Understanding the Laws of the Festivals. This is very large book (over 700 pages) dealing with the Holidays and is a welcome addition to the growing number of non-haredi halakhah works in English.. In a future post I hope to deal with it in greater depth. The second book is Haym Soloveitchik, Collected Essays, vol. 1, published by Littman Library, my favorite publisher. This book is required reading for anyone with an interest in the history of medieval halakhah. I was happy to see that it also includes two essays that appear here for the first time. Furthermore, Soloveitchik’s classic essay on pawnbroking (which was his first significant article) has been expanded to almost double the size of the original. In the new preface to the essay, he writes: “Every essay is written for an imagined audience, and mine was intended for the eyes of Jacob Katz, Saul Lieberman, and my father.”
[1] I also must point out that someone involved with hebrewbooks.org informed me that the essay was not removed from the site because it was viewed as “problematic”, but because they were requested to do so by one of the members of R. Zevin’s family who claimed to hold the copyright to the work. This is obviously a false claim, since as we have seen there is no proof that R. Zevin wrote the essay.
[2] See R. Waldenberg, Hilkhot Medinah, vol. 2, pp. 14, 60, 62, and R. Frank’s haskamah, ibid., pp. 17.
[3] See Jack Feinhotz’s letter in Tradition 22 (Winter 1987), p. 120. R. Zevin’s view, that there is no need for keriah, was also advocated by R. Reuven Katz, Sha’ar Reuven (Jerusalem, 1952), p. 32.
[4] See Terry Novetsky’s letter in Tradition 23 (Summer 1987), pp. 98-99.
[5] Tradition 22 (Winter 1987), p. 120.
[6] In the interview with R. Zevin that appeared in my last post, R. Nahum’s comments tended to be somewhat dogmatic, even “haredi”, and should be contrasted with his grandfather’s words.
[7] Even among the vast majority of Lubavitchers this is the case (so I am informed by R. Chaim Rapoport). This is quite strange since the Rebbe held that you have to do keriah. What this shows us is that not everything advocated by the Lubavitcher Rebbe was adopted by his hasidim.
[8] See R. Dov Lior, Devar Hevron (Kiryat Arba, 2009), Orah Hayyim no. 567
[9] Even the incredibly learned Meir Benayahu was stumped by מו”ש. See this page from his Tiglahat be-Holo Shel Moed (Jerusalem, 1995), p. 21.

 

Regarding Benayahu, a recent book argues that the missing pages of the Aleppo Codex were not destroyed in Aleppo, but were actually stolen by Benayahu after arriving in Jerusalem. See Matti Friedman, The Aleppo Codex (Chapel Hill, 2012).
[10] I have found one occasion where it is written מ”ש, although this is probably a typo. See R. Yaakov Reischer, Shevut Yaakov, vol. 2, no. 129. R. Reischer was a member of this beit din,
[11] Iyunim u-Mehkarim (Jerusalem, 1963), vol 2, pp. 179ff.
[12] In the Vilna Shulhan Arukh, Yoreh Deah, there is a commentary by R. Jacob Emden. Yet R. Yaakov Hayyim Sofer, Menuhat Shalom, vol. 6, p. 116, shows that it was not written by him, and one of his proofs is that the commentary refers to הגאון אב”ד וב”ד מו”ש, implying that the author lived in Prague.
[13] See Kook, Iyunim u-Mehkarim, p. 180.
[14] See Simhah Assaf, Batei ha-Din ve-Sidreihem Aharei Hatimat ha-Talmud (Jerusalem, 1924), ch. 11.
[15] See ibid., pp. 80ff. for other examples of אפילאנט
[16] This statement should not be taken to imply that the leading rabbis in Eretz Yisrael were happy with the institution of this court, which was pretty much forced upon them by the British. See Amichai Radzyner’s book-length article, “Ha-Rav Uziel, Rabanut Tel Aviv-Yafo, u-Beit Din ha-Gadol le-Irurim: Sipur be-Arba Ma’arakhot” Mekhkerei Mishpat 21 (2004), pp. 120-242.
[17] R. Ovadiah Hadaya, in his approbation to R. Amram Aburabia, Netivei Am (Jerusalem, 1964), states that everyone in Jerusalem should follow “minhag Yerushalayim”. If his opinion is accepted, it would mean the end of any Ashkenazic practices in the city.
[18] Regarding earlier in the nineteenth century, see Yehoshua Kaniel, “Kishrei ha-Edot be-Inyanei Halakhah u-Minhag bi-Yerushalayim ba-Meah ha-Yod Tet,” Morashah 4 (5736), pp. 126-136. In the eighteenth century, the Vilna Gaon was of the opinion that Ashkenazim who come on aliyah should indeed adopt Sephardic practices. See Bezalel Landau, Ha-Gaon he-Hasid mi-Vilna (Jerusalem, 1978), p. 250, n. 30.
[19] This has indeed been the Ashkenazi approach, yet R. Abraham Danzig disagreed. See Hokhmat Adam: Sha’ar Mishpetei ha-Aretz 11:23:
נ”ל דהבאים לא”י אם יקבעו עצמם בעיר שיש שם מנין אעפ”י שהבאים הם מרובים יש להם דין יחיד וחייבים לנהוג חומרי מקום שהלכו לשם ופקעו מהם החומרות שהיו נוהגין במקומם.
[20] As far as I know, R. Samuel Judah Katzenellenbogen was the first great rabbi to have his picture made (unfortunately, it no longer exists). See R. Moses Porti, Palgei Mayim (Venice, 1608), p. 6b (referred to by R. Gedaliah Oberlander, Minhag Avoteinu be-Yadenu [Monsey, 2012], p. 451):
והלא אנכי הייתי הראשון שבקשתי להציב תמונתו לנגד עיני ע”י הצייר ואותה לקחתי לי והצבתיה בבית מדרשי לקיים מה שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך
While this picture was hung in the beit midrash, see this post where I mention how R. Pinchas Teitz took down the poster of R. Elchanan Wasserman that I hung up in a room used for tefillah. (R. Porti’s Palgei Mayim is devoted to the famous dispute about the mikveh in Rovigo.)
[21] The standard biographies all record that R. Judah Mintz lived a very long life. This is based on R. Joseph Yavetz, Hasdei Ha-Shem (Jerusalem, 1934), Introduction, p. 9, where R. Yavetz’s son mentions that R. Mintz recited birkat ha-hamah when he was כבן מאה שנה. This would have been in 1505, and he lived another three years after that. R. Meshulam Fishel Behr, Divrei Meshulam (Frankfurt, 1926), pp. 147ff., rejects the younger Yavetz’s testimony and claims that R. Mintz died in his seventies. See, however, R. Naftali Yaakov ha-Kohen, Otzar ha-Gedolim (Haifa, 1967), pp. 35ff.
[22] See also Jewish Encyclopedia, s.v. Katzenellenbogen, Samuel Judah. R. Yissachar Hoffman called my attention to She’elot u-Teshuvot Hakham Zvi, no. 15, where R. Samuel Judah Katzenellenbogen is (mistakenly?) referred to as מהר”י מפאדואה. See also R. Aryeh Yehudah Leib Lifshitz, Avot Atarah le-Vanim (Warsaw, 1927), p. 48 n. 44
[23] When I was in high school in the early 1980s, in the New Jersey-New York yeshiva league only the girls of Bruriah wore sweat pants during basketball games (and the boys were not allowed to attend home games). At the other high schools the girls wore shorts. Today, the league requires all girls to wear sweat pants (i.e., not even long shorts). For a wonderful discussion of the yeshiva basketball league, see Jeffrey S. Gurock, Judaism’s Encounter with American Sports (Bloomington, 2005), ch. 7. Gurock discusses how for six years in the early 1950s, Yeshiva Chaim Berlin was part of the basketball league together with the Modern Orthodox co-ed high schools, something that could never happen today. During this time co-ed schools had cheerleaders, and this was a major factor in forcing Chaim Berlin to leave the league. (Mesivta Tifereth Jerusalem was also in the league for two years.) When I mention cheerleaders, don’t think of current NFL cheerleader outfits. Here, for example, is how the Brooklyn Central girls looked (from Gurock, p. 143).
Yet Gurock, ibid., points out that “as the 1950s progressed, the Brooklyn Central cheerleaders’ skirts also got shorter and shorter.” (Speaking of short skirts, anyone who has looked at Modern Orthodox yeshiva high school yearbooks from the early 1970s will see that the mini-skirt craze was also tolerated at these institutions.)


Rav Ovadia Yosef, ZT”L

|
Dear Seforim Blog readers,
This past Monday an era ended. As many prominent rabbonim mentioned, during the levaya of Rav Ovadia Yosef, there was the era of Tannaim, the era of Amoraim, Geonim, Rishonim, Achronim and the era of Rav Ovadia Meor Yisroel. Each one of us merited living in his generation. He was the Moshe Rabbeinu of our generation (Sukkah 39a), not merely in personal greatness but characteristically as well. He acquired the Torah reaching great heights, nevertheless descended from his league and set it before the nation – the young and the old, the learned and the uninformed. With all his responsibilities, he was attentive to the nations needs. Moshe Rabbeinu merited having the Torah ascribed to him by sacrificing his life for it (Mechiltah, 17); Rav Ovadia devoted his last energy for its flourishing.
The void left by the passing of Rav Ovadia ob”m is felt throughout the Jewish nation. Eulogies throughout the world are being given illustrating the nation’s emotions. In Israel, one yeshiva has even been collaborating with a well known radio channel in arranging for the completion of Talmud Bavli every day of the shiva. It connects the masses and furthers Rav Ovadia’s mission: spreading Torah. Our Torah is great but so is our nation. By uniting as one, no feat is too great for us. Over time, that is essentially how Rav Ovadia grew to be who he came to be and that was how he spread the Torah. Page after page, sefer after sefer. A shiur in this neighborhood and ashiur in that country. The establishment of Jewish schools in different countries for our brethren lacking Jewish identity. Responsa upon responsa he aided the nation in coping with all the various circumstances we faced. It is how he produced such significant seforim, and it is how he systematically rebuilt Sephardic Jewry and impacted World Jewry. His love for each individual, the tears shed for every Jewish child, soldier or aguna all served as the life lesson we sought. Let us all exercise our unique potential and devote some time, however minimal, and begin to reflect his life’s mission.
A study initiative of Talmud Bavli and Mishnayot is ongoing in the Diaspora. An uplifting siyum will be held on the shloshim (November 5, 2013, אור לב’ כסלו) in the Tri-state area, in memory of Rav Ovadia. An updated list of available masechtot and perakimcan be viewed here. Anyone wishing to partake in this project or to request additional (sub)divisions not listed can email requests directly to SiyumforRavOY74@gmail.com. Due to the disproportionate requests for particular materials (dafim, perakim, masechtot) all divisions will be reserved upon first-come first-serve basis. A second cycle will begin once the first is completed.