1

New Seforim and books 2014

New Seforim and books 2014
by Eliezer Brodt
Although the world, has been shifting more and more to E- books, seforim and books are still being printed in full force in the Jewish world. What follows is a list of new seforim and books I have seen around in the past few months. Some of the titles are brand new others are a bit older. I am well aware that there are new works worth mentioning that are not included. Due to lack of time I cannot keep track of every book of importance nor comment properly on each and every work. I just try to keep the list interesting. For some of the works listed I am able to provide a Table of contents or a sample feel free to email me at eliezerbrodt@gmail.com. I hope you enjoy!
ספרים
1.      פיוטים לארבע פרשיות, קרובץ לפורים עם פירוש רש”י ובית מדרשו [ניתן לקבל תוכן הענינים], רלט עמודים
2.      פירוש רש”י למסכת ראש השנה, מהדורה ביקורתית, מהדיר אהרן ארנד, מוסד ביאליק,
3.      ספר משלי עם פירוש הרוקח, מכ”י ע”י ר’ אליעזר שווארץ, רכב עמודים
4.      ספר המצות להרמב”ם, השגות הרמב”ן עם ביאורים והערות, שרשים, חלק א, ר’ שלמה אריאלי, שלט עמודים
5.      אהבה בתענוגים, לר’ משה בן יהודה חלק א מאמרים א-ז, איגוד העולמי למדעי היהדות, [מהדיר: אסתי אייזנמן], 355 עמודים
6.      פירושים פילוסופיים של רבי ידעיה הפניני, על מדרשי רבה, תנחומא, ספרי ופרקי דרבי אליעזר, מתוך כ”י, אוצרות המגברב, 351 עמודים
7.      תלמוד מסכות עדיות, למהר”ש סיריליאו, על פי כ”י, אהבת שלום, 73 + שיג עמודים [מצוין]
 I hope to return to this special work shortly.
8.      ר’ יעקב פראג’י, שו”ת מהרי”ף החדשות, מכ”י, מכון טוב מצרים, שפט עמודים
9.      ר’ אליעזר נחמן פואה, דרכי תשובה, על ענין התשובה עם קונטרס בקשות ווידויים כפי הזמן  על פי כ”י,  שפט עמודים [מצוין]
10.  תפארת ישראל, מגילת ספר על מגילת אסתר, להרשב”ץ האחרון [נדפס לראשונה בשנת שנ”א], שסג עמודים
11.  ר’ זאב וואלף אולסקר, חידושי הרז”ה, [אחד מגדולי חכמי הקלוז דבראד בזמן הנודע ביהודה],  ב’ חלקים, [מהדיר: ר’ אהרן וויס], חלק גדול על פי כת”י, חידושי מסכת ברכות, שיעורי תורה, דיני חדש, מכירת חמץ, הערות בשו”ע, [מצוין] כולל מבוא על הספר מאת דר’ מעוז כהנא, תרלא +רפג+117 עמודים, מכון זכרון אהרן
12.  הדרת קודש, מדרש הנעלם מגילת רות, גר”א, מהדיר: ר’ דוד קמנצקי, מוסד רב קוק, שמא עמודים
13.  ר’ ישראל איסורל מפאניוועז’, מנוחה וקדושה, תיח עמודים
A few years ago I wrote about this sefer and the censorship of various parts. This new editions is complete. What is interesting is that the censored edition had a Haskamah from Rabbi Shmuel Auerbach while the new edition is uncensored, based on the advice of Rabbi Steinman and Rabbi Chaim Kanievsky.
14.  ר’ יהודה ב”ר נתן הלוי, מחנה לויה, על הלכות שמחות למהר”ם מרוטנברג, מכון המאור, תקנט עמודים
15.  סדר הכנסת שבת מאת אדמו”ר הזקן, [זמנים], עם ביאור ר’ שלום דובער לוין, קלב עמודים
16.  ר’ אליהו הכהן האתמרי, בעל שבט מוסר, מגלה צפונות, שמות, [עם מפתחות], תרסב עמודים
17.  דרשות וחידושי רבי אליהו גוטמאכר, ויקרא, רסז עמודים
18.  יד דוד על התורה, רבי דוד אופנהיים, מכון נצח יעקב, שלח עמודים ומפתחות של סג עמודים
19.  תורת חכמי מיץ, מכ”י, ביאורים, חידושי סוגיות ודברי אגדה על פרשיות השבוע ועל המועדות, [מה’שאגת ארה’, יערות דבש, רבינו שמואל הילמן, רבינו אברהם ברודיא רבינו אהרן וורמסר עוד], שכח עמודים
20.  שו”ת נחל אשכול, כולל שו”ת מ’ ר’ צבי אויערבך, ורבו ר’ יעקב באמבערגער, וגם שו”ת עוללות אביעזר ופסקי דינים מאת ר’ יוסף זינצהיים, ושו”ת עזרי מקדש, מכון שמרי משמרת הקדש, שמד עמודים, [מצוין]
21.  משפט שלום, מהרש”ם, חושן משפט סי’ קעה-רלז, רמא- רצ, שני חלקים
22.  מהרש”ם, תכלת מרדכי מועדים, תפא עמודים
23.  צפנח פענח, על מסכת ברכות, מתוך גליונות הגמרא שלו, מכון המאור, תקכג עמודים
24.  ר’ אברהם יצחק הכהן קוק, לנבוכי הדור, [מצוין] ידיעות ספרים,  366 עמודים
25.  פנקס בית הדין בחרבת רבי יהודה החסיד מיסודו של מרן רבי שמואל סלנט, תרס”ב- תרפח, פסקים והכרעות דין בענייני הציבור והיחיד הוראות בענייני הלכה ומנהג, תקנות וחזקות, מכון הרב פרנק, שסח עמודים
26.  אוסף מכתבים ממרן בעל ‘ברכת שמואל’, נדפס ע”י ר’ קלמן רעדיש, סח עמודים
27.  ר’ אלחן ווסרמן, קונטרס דברי סופרים עם מילואי דעת סופרים, גליונות חזון איש וקהילות יעקב ומפתחות, שנב עמודים
28.  ר’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, שבת חלק ו, שסד עמודים
29.  ר’ רפאל בנימין פוזן, פרשגן, ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס, שמות, 780 עמודים, [מצוין]
30.  ר’ שמואל קמנצקי, קובץ הלכות חנוכה, רנ עמודים
31.  ר’ שמואל קמנצקי, קובץ הלכות שבת, א, תשפט עמודים
32.  ר’ מרדכי אשכנזי, שערי תפילה ומנהג, ביאורים בנוסח התפילה בסידור רבינו הזקן ובמנהגי התפילה, א, תפילות חול וברכת המזון, תקלח עמודים
33.  קנה בינה, מגן אברהם המבואר, הל’ שבת סי’ רמב-ש, תיד עמודים
34.  ר’ יצחק וויס, בינה לעתים חנוכה, קי עמודים
35.  אם הבנים שמחה [ראה כאן]
36.  ר’ מנחם שורץ, מנחת אליהו, עיונים בעמוק הפרשיות, בראשית, תתקי עמודים
37.  פסקי הגרי”ש, קובץ קיצור הלכות, או”ח, שנכתבו ע”י ר’ יוסף ישראלזון, ריג +63 עמודים
38.  חידושי מנחת שלמה, סוכה, לר’ שלמה זלמן אויערבאך, שיח עמודים
39.  ר’ יעקב בלויא, נדרי יעקב, הלכות נדרים ושבועות,  תלד עמודים
40.  ר’ דוד כהן, מזמור לדוד, מאמרים בסדר פרשיות התורה ומועדי השנה, חלק ב, תקנו עמודים
41.  ר’ יצחק שילת, רפואה הלכה וכוונות התורה, 278 עמודים [ניתן לקבל תוכן עינינים והקדמה]
42.  אנציקלופדיה תלמודית כרך לב [כפרות-כתבי קודש] [ניתן לקבל תוכן הענינים]
43.  אנציקלופדיה תלמודית כרך לג [כתובה – לא יומתו אבות על בנים] [ניתן לקבל תוכן הענינים]
44.  ישורון, קונטרס חנוכה ופורים תיד עמודים
45.  סידור אור השנים, לבעל הפרד”ס, ר’ אריה ליב עפשטיין, אהבת שלום, תתקצג עמודים
46.  סידור עליות אליהו אשכנז מהדורה שניה, 817 עמודים
47.  סידור אזור אליהו, כמנהג רבנו הגר”א ע”פ נוסח אשכנז, מהדורה תשיעית, [כיס]
48.  קובץ מאמרי טוביה פרשל לרגל מלאת השלשים לפטירתו, 149 עמודים
49.  קובץ מאמרי טוביה פרשל, כרך ב, 129 עמודים
50.  ספר בנות מלכים, עניני לידת הבת בהלכה ובאגדה, קס עמודים
51.  ר’ זאב זיכערמאן, אוצר פלאות התורה, שמות, תתקא עמודים
52.  ר’ שריה דבליצקי, תנאים טובים, תנאים בכוונת השמות הק’, נז עמודים
53.  ר’ יאיר עובדיה, קונטרס הלכה ומציאות בזמן הזה, כללים ביחס ההלכה כלפי המציאות, 75 עמודים
54.  ר’ דוד פלק כנור דוד, חדושים ובאורים בפיוטי זמירות שבת קודש, תצה עמודים
55.  ר’ ישראל מורגנשטרן, החמשל בשבת בזמנינו, קכ עמודים
56.  משוש דור ודור, מסכת חייו וקצות דרכיו בקודש של מרן רבנו יוסף שלום אלישיב זצוק”ל, חלק א, 442 עמודים
57.  ר’ דוד אברהם, מפיו אנו חיים, תולדות רבינו חיים פלאג’י, מכון ירושלים, שה עמודים
58.  ר’ בן ציון בערגמאן, מיכאל באחת, פרקי חייו  והליכותיו בקודש של רבנו מיכאל אליעזר הכהן פארשלעגער, תלמיד של ה’אבני נזר’, תלא עמודים [כולל מכתבים חשובים ועוד]
59.  ר’ נחום סילמן, אדרת שמואל, לקט הנהגות ופסקים של רבי שמואל סלנט, כולל קובץ ימי שמואל, פרקי חיים, תש”ן עמודים [ניתן לקבל דוגמא]
60.  מסורה ליוסף, עיונים במורשתו של ר’ יוסף קאפח, הלכה ומחשבה, חלק ח, 597 עמודים
61.  ר’ חיים קדם, נהג כצאן יוסף, משנתו החינוכית של הרה”ג יוסף קאפח, 219 עמודים
62.  ר’ מרדכי שפירא, דברות מרדכי, בדיני ברכת מעין שלש, קונטרס בענין אחיזת הבשמים בשמאל בהבדלה, רעח עמודים
63.  ר’ דוד יוסף, הלכה ברורה, ה’ אמירה לנכרי בשבת, ב’ חלקים
64.  ר’ יצחק אדלר, תדיר קודם, כללים ובירורי הלכה בדין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, שפ עמודים הגדות
1.      הגדה של פסח מיטיב נגן, להגאון ר’ יעקב עמדין, עם הוספות מכתב יד המחבר [ניתן לקבל דוגמא], ר’ בומבך, כולל הדרשות ‘פסח גדול’ ו’שערי עזרה’.
2.      ר’ אליעזר אשכנזי הגדה של פסח עם פירוש מעשי ה’ החדש עם באורים והערות, מהדיר:  ר’ יהושע גאלדבערג, שלא עמדים
3.       הגדה של פסח, עם פירוש הגר”א כפי שהדפיס תלמידו רבי מנחם מענדיל משקלאוו עול פי דפוסים קדמונים, נערך ע”י ר’ חנן נובל, קפג עמודים + פירוש הגר”א לשיר השירים, צח עמודים
4.     רבי בנימין גיטעלסאהן, הגדה של פסח עם באור נגיד ונפיק, [נדפס לראשונה בתרס”ד בסיוע של האדר”ת], עם הרבה הוספות חדשות הערות ותיקונים שהעלה המחבר בכתב ידו בגליון שלו, נפדס ע”י ידידי ר’ שלום דזשייקאב, רנב עמודים [מצוין]
קבצים
1.      המעין גליון 208
2.      המעין גליון 209
3.      ישורון כרך ל [מצוין] [ניתן לקבל תוכן הענינים] [כולל בין השאר חומר חשוב על ר’ יעקב עמדין מכ”י וגם הרבה חומר מאת הגאון ר’ חיים לוין]

כידוע, לפני כמה שנים יצאה בהוצאת מאגנס ספר גדול ממדים ע”י ד”ר בנימין בראון בשם: ‘החזון איש’ הפוסק, המאמין המהפכה החרדית. הספר זכה לכמות חריגה של ביקורות, פנימיות וחיצוניות. לאחרונה גם קובץ ישורון הדפיס מאמר גדול על הספר ובקובץ החדש הגיב ד”ר בנימין וגם הכותב של המאמר הראשון, יהושע ענבל, הגיב לתגובה. בגלל חסר מקום בקובץ ישורון הדפיסו רק חלק של שני מאמרים אלו. באינטרנט עלו שני המאמרים השלמים, שאפשר לשולח למי שמבקש.
4.      אור ישראל גליון סח
5.      עץ חיים גליון כא
6.      מן הגנזים, ספר ראשון, ‘אוסף גנזים מתורתם של קדמונים גנזי ראשונים ותורת אחרונים דברי הלכה ואגדה, נדפסים לראשונה מתוך כתב יד, תטז עמודים
7.      קובץ אסיף, שנתון איגוד ישיבות ההסדר, ב’ חלקים, 413+414 עמודים, תלמודהלכה תנ”ך ומחשבה [מלא חומר חשוב]
8.     ארזים, גנזות וחידושי תורה, חלק ב מכון שובי נפשי, תתכב עמודים
מחקר וכדומה
1.      מסכת סוכה, פרקים ד-ה, משה בנוביץ, 802 עמודים
2.      אסופה, ארבעה מאמרים מאוצרות הר”ש אשכנזי שליט”א [‘העלם דבר וטעות סופר’, ‘הגונב מן הספר’, ‘הרמב”ם כמתרגם מלשון התלמוד ללשון המשנה’, ‘מילונות עברית כיצד’?], ערך והשלים והביא לבית הדפוס, יעקב ישראל סטל, בהשתתפות אליעזר יהודה בראדט, כריכה רכה, 166 עמודים.
3.      שלום רוזנברג, בעקבות הזמן היהודי, הפילוסופיה של לוח השנה, ידיעות ספרים, 383 עמודים
4.      אסופה ליוסף, קובץ מחקרים שי ליוסף הקר, מרכז זלמן שזר, [מצוין], ניתן לקבל תוכן ענינים, 596 עמודים
5.      גבורות ישעיהו, דרישות וחקירות אמרות ברורות על ישעיהו צבי וינוגרד, בהגיע לשנת הגבורות, נדפס במאה עותקים בלבד, 110 עמודים [ניתן לקבל תוכן ודוגמא]
6.      שליחות, מיכאל ויגודה, 1008 עמודים, המשפט העברי
7.      ר’ דוד משה מוסקוביץ, המבוא לספרי הרמב”ם, [פירוש המשניות, ספרי המצות, משנה תורה] ניתן לקבל דוגמא,
8.      אייל בן אליהו, בין גבולות, תחומי ארץ ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני, ובתקופת המשנה והתלמוד,  בן צבי,  348 עמודים, [מצוין]
9.      יעל לוין, תפילות לטבילה, 29 עמודים [ראה כאן] [להשיג אצל המחברת ylevine@013net.net]
10.  יוצרות רבי שמואל השלישי [מאה העשירית] ב’ חלקים, מהדירים: יוסף יהלום, נאויה קצומטה, בן צבי, 1139 עמודים
11.  קובץ על יד כרך כב [ניתן לקבל תוכן ענינים]
12.  יואל אליצור, מקום בפרשה, גיאוגרפיה ומשמעות במקרא, ידיעות ספרים, 480 עמודים, [מציון]
13.  זר רימונים, מחקרים במקרא ופרשנותו מוקדשים לפר’ רימון כשר, ניתן לקבל תוכן העינים, 640 עמודים
14.  משנת ארץ ישראל , שמואל וזאב ספראי, דמאי, 293 עמודים
15.  משנת ארץ ישראל שמואל וזאב ספראי, מעשרות ומעשר שני, 460 עמודים
16.  משנת ארץ ישראל, אבות, זאב ספראי, 390 עמודים
17.  תרביץ, פב חוברת א, [מצוין] [ניתן לקבל תוכן], 216 עמודים
18.  נטועים, גליון יח, 214 עמודים
19.  בד”ד 28
20.  דעת 76, עדות לאהרן, ספר היובל לכבוד ר’ אהרן ליכטנשטיין, הוצאת בר אילן, 304 עמודים
21.  ברכה זעק, ממעיינות ספר אלימה לר’ משה קורדובירו ומחקרים בקבלתו, אוניברסיטת בן גוריון, 262 עמודים.
22.  עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת, נ+411+32 עמודים
23.  ליאורה אליאס בר לבב, מכילתא דרשב”י, פרשת נזיקין, נוסח מונחים מקורות ועריכה, בעריכת מנחם כהנא, מגנס, 392 עמודים
24.  שד”ל, הויכוח, ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר, וקדמות הנקודות והטעמים, כרמל,41+ 142 עמודים
25.  יחיל צבן, ונפשו מאכל תאוה, מזון ומיניות בספרות ההשכלה, ספריית הילל בן חיים, 195 עמודים
26.  רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, שני חלקים הוצאת כרמל,
27.  מאה סיפורים חסר אחד, אגודת כתב יד ירושלים בפולקלור היהודי של ימי הביניים, עם מבוא והערות מאת עלי יסיף, אוניבריסיטת תל אביב, 351 עמודים
28.  רוני מירון, מלאך ההיסטוריה דמות העבר היהודי במאה העשרים, מגנס, 388 עמודים
29.  יצחק נתנאל גת, המכשף היהודי משואבך, משפטו של רב מדינת ברנדנבורג אנסבך צבי הריש פרנקל, ספריית הילל בן חיים, 211 עמודים
30.  טל קוגמן, המשכילים במדעים חינוך יהודי למדעים במרחב דובר הגרמנית בעת החדשה, מגנס 243 עמודים
31.  נעמי סילמן, המשמעות הסמלית של היין בתרבות היהודית, ספריית הילל בן חיים, 184 עמודים
32.  שמואל ורסס, המארג של בדיון ומציאות בספרותנו, מוסד ביאליק
33.  יהושע בלאו, בלשנות עברית, מוסד ביאליק
34.  יוסף פרל, מגלה טמירין, ההדיר על פי דפוס ראשון וכתבי-יד והוסיף מבוא וביאורים יונתן מאיר, מוסד ביאליק.  ג’ חלקים. כרכים ‘מגלת טמירין’ כולל 345  עמודים +מח עמודים; כרך ‘נספחים’ עמ’ 349-620;  כרך ‘חסידות מדומה’ עיונים בכתביו הסאטיריים של יוסף פרל, 316 עמודים.
35.  קרן חוה קירשנבום, ריהוט הבית במשנה, הוצאת בר אילן, 342 עמודים
36.  מאיר רוט, אורתודוקסיה הומאנית, מחשבת ההלכה של הרב פרופ’ אליעזר ברקוביץ, ספריית הילל בן חיים, 475 עמודים
37.  גלעד ששון, מלך והדיוט, יחסם של חז”ל לשלמה המלך, רסלינג, 243 עמודים
38.  יומנו של מוכתר בירושלים, קרות שכונות בית ישראל וסביבתה בכתביו של ר’ משה יקותיאל אלפרט [1938-1952], בעריכת פינסח אלפרט ודותן גורן, הוצאת אוניברסיטת בר אילן,414 עמודים
39.   אהרן סורסקי, אש התורה,  על ר’ אהרן קוטלר, ב’ חלקים
40.  ר’ משה סופר, המנהיג, תרפ”א- תשע”ד, פרקי מוסף ממסכת חיו המופלאה של מרן ר’ עובדיה יוסף, 525 עמודים
41.  ר’ יחיאל מיכל שטרן, מרן, תולדות חיין של מרן רבי עובדיה יוסף, שפג עמודים,
42.  ר’ דב אליאך, ובכל זאת שמך לא שכחנו, חלק ב, זכורות בני ישיבה שיחות אישיות עם בחורי ישבות של פעם, 399 עמודים
43.  ר’ אליהו מטוסוב, עין תחת עיון, כיצד חוקרים אישים בישראל, אודו הרמב”ם והצדיק רבי משה בן רבינו הזקן [כנגד דוד אסף ועוד], 202 עמודים
44.  שואף זורח, בסערות התקופה במערכה להעמדת הדת על תילה, מכון דעת תורה, 739 עמודים
45.  ר’ עובדיה חן, הכתב והמכתב, פרקי הדרכה והנחיה באמנות הכתיבה התורנית, [מהדורה שניה], תמד עמודים
46.  קתרסיס יט, [פורסמה תגובה של בנימין בראון למאמר הביקורת של פרופ’ שלמה זלמן הבלין שפורסמה בגליון הקודם של קתרסיס, וגם תגובה של שלמה זלמן הבלין לתגובה של בראון]  Available upon request
English
 
1.
Dialogue, 4, 305 pp.-
2.
Hakirah 16, 246+45 pp.
3.
Benjamin Richler, Guide to Hebrew
manuscript collections
, Second revised edition, Israel Academy of Sciences
and Humanities, 409 pp. [TOC available]
4.
Chaeran Y. Freeze & Jay Harris [editors], Everyday
Jewish life in Imperial Russia,
Select Documents, Brandeis University
Press, 635 pp
5.
Rabbi Daniel Mann, A Glimpse at Greatness,
A study in the work of Lomdus (Halachic Analysis), Eretz Hemdah, 262 pp.
This work deals with four great Achronim; the Machaneh Ephrayim, K’tzot
HaChoshen,
Rabbi Akiva Eiger, and the Minchat Chinuch. The author
provides a brief history of each one of these Achronim and then he delves into
their methods. He provides four samples of Torah of each one of these Achronim
with the background of the related sugyah and presents their methods clearly.
It’s a more in-depth version of Rav Zevin classic work Ishim Vishitos in
English. A Table of contents is available upon request.
6.
Rabbi Binyamin Lau, Jermiah, The fate of a
Prophet
, Maggid- Koren, 225 pp.
7.
Moshe Halbertal, Maimonides Life and
thought
, Princeton University Press, 385 pp.
8.
Rabbi Mordechai Trenk, Treasures,
Illuminating insights on esoteric Torah Topics, 244 pp
9.
Daniel Sperber, On the Relationship of
Mitzvot between man and his neighbor and man and his Maker
, Urim Press 221
pp.
10.
Rabbi Dovid Brofsky, Hilkhot Mo’adim,
Understanding the laws of the Festivals, Maggid-Koren, 753 pp.
11.
Rabbi Moshe Meiselman, Torah Chazal and
Science
, Israel book Shop, 887 pp.
12.
Rabbi J. David Bleich, The Philosophical
Quest of Philosophy, Ethics, Law and Halakhah
, Maggid-Koren, 434 pp. This
book is beautiful and will hopefully get its own post in the near future.

 




Asufah of Rabbi Shmuel Ashkenazi

New sefer announcement: Asufah of Rabbi Shmuel Ashkenazi
By Eliezer Brodt  
אסופה, ארבעה מאמרים מאוצרות הר”ש אשכנזי שליט”א [‘העלם דבר וטעות סופר’, ‘הגונב מן הספר’, ‘הרמב”ם כמתרגם מלשון התלמוד ללשון המשנה’, ‘מילונות עברית כיצד’?], ערך והשלים והביא לבית הדפוס, יעקב ישראל סטל, בהשתתפות אליעזר יהודה בראדט, כריכה רכה, 166 עמודים.
It is with great pleasure that I announce the release of another volume of Rabbi Shmuel Ashkenazi’s work- Asufah. As I have written in the past, we are trying to print the collected material Rabbi Ashkenazi has written over a seventy year period. Many additional volumes are ready to go to print, but we lack funds to
do so [any help would be greatly appreciated].
This new volume is composed of four articles. Two of these articles (no. 3 and 4) were printed in Leshonenu and Leshonenu L’Am, almost fifty years ago. A third article (no. 2) was partially printed in a recent volume of Yeshurun, and the fourth article (no. 1) was supposed to have been printed in the journal
Or Yisrael but was excluded from the volume right before printing.
The first article deals with mistakes that great people have made in their writings. The point of the collection is to show that anyone can make a mistake, however this does in no way detract from their greatness. This sampling is only a small part [18 samples] of a much larger collection of similar kinds of mistakes that we hope to print in the future.
The second article is a list of 85[!] cases of plagiarisms. It’s seventy two pages long and includes a very broad introduction on the subject. Hopefully this list will encourage others to collect similar instances and work to complete such a list.
The third article deals with the Rambam as a translator. As is well known, the Rambam wrote his classic work Yad Hachzakah in the Hebrew of the Mishna, as opposed to Talmudic Hebrew which is comprised of many Aramaic loanwords as well.  Thus, the Rambam had to translate many Aramaic terms into Hebrew. This article deals with this topic and shows many interesting points related to this.
The fourth article is a review of the popular Hebrew dictionary HaMilon HaChadash, by Avraham Even-Shoshan. This article was first published in 1967 in the language journal Leshonanu in three parts. Some of the material from these articles was added into later editions of the dictionary. There is a wealth of information in this article about words and expressions. Rabbi Ashkenazi had made a 12 page index for his own personal copy of the article; this index is published here for the first time in this volume. Additionally,
Rabbi Ashkenazi added many notes which he recorded over the years on the side of his copy of the article. All of the above addenda have been included in this printing.
 In sum, this volume is of importance to any person interested in the Jewish book or the Hebrew Language.
The book was printed in a limited run of 300 copies and is not being sold in retail stores. If one is interested in purchasing a copy he can do so either through me, or at Beigeleisen in the U.S. or Girsa in Jerusalem. The price of the book, including air mail shipping to the U.S., Canada or England is $24.
For a sample of this work or for any other information regarding this project, feel free to email me at: eliezerbrodt@gmail.com

 




Tobacco and the Hasidim and a Comment on Artscroll

Pursuing the Quest: Selected Writings of Louis Jacobs has just appeared. The Seforim Blog is happy to present the following excerpts from the book. (The Note on Artscroll is part of a longer article.)
Tobacco and the Hasidim and a Comment on Artscroll
Louis Jacobs
References in literature to the use of tobacco by hasidic Jews are numerous [1]. Although there is little direct evidence to indicate how widespread it was, the references suggest it was fairly extensive. Let us examine some of these. In his autobiography Solomon Maimon (d. 1800) describes a youthful visit to the court of Dov Ber of Mezhirech, the founder of the hasidic movement. Maimon remarks:

‘Some simple men of this sect, who saunter about
idly the entire day, pipe in mouth, when asked what they were thinking about,
replied, “We are thinking about God”.’ [2]

 

There is no reason to doubt the accuracy of Maimon’s report, which is substantiated by other early sources. For example, Shivhei Habesht, [3] the legendary biography of the Baal Shem Tov, refers to the famous lulke [4] which the founder of the hasidic movement used to smoke. While recent scholarship [5] tends to treat this work with less scepticism than did earlier scholars, even if all references to the Baal Shem Tov smoking tobacco [6] are fabrications, it is true that hasidim were known to smoke, for their early opponents, the mitnagedim, repeatedly castigated them for wasting time on smoking, which the hasidim believed prepared them for prayer.

One characteristic example in an anti-hasidic polemic is the statement in Zemir aritzim veharvot terurim (published in Alexnitz near Brody in 1772). This work criticizes the hasidim for delaying their prayers in the morning so that they can ‘place incense in their nostrils’. [7] In a letter written from Vilna in 1772, the mitnagedim say of hasidim: ‘They wait many hours before reciting their prayers . . . and they spend all their days in the smoke which proceeds from their mouth.’ [8] In all these early sources smoking as an aid to prayer does not have any special hasidic significance: it is only a means to contemplation. This is probably also true for the hasidic tradition, [9] which holds: ‘When the Baal Shem Tov wished to proceed to the upper worlds he would inhale tobacco and at each puff he would proceed from world to world.’ [10]
There do not seem to be any references to tobacco in the classical hasidic works of doctrine, the hasidic Torah. Their absence from these sources may be because aids to contemplation (such as tobacco) were considered irrelevant to the ideal itself, although contemplation was clearly important in hasidic thought. Rabbi Phinehas of Koretz (Korzec) (1725-91), an associate of the Baal Shem Tov, reportedly observed:
With regard to imbibing tobacco, anything the body requires for it to be healthy is the same for all men. Therefore, since not everyone imbibes tobacco, it follows that it is not a permanent feature in
creation, but only has healing powers for some. It has no healing power, and can do harm, to the majority of men, since it dries up the [bodily] fluid. [11]
Similarly, another reliable source records that Jacob Isaac Horowitz, the Seer of Lublin (1745-1825), used to take snuff during his prayers as an aid to concentration [12] It was not until the middle of the nineteenth century that various mystical and specifically hasidic ideas were imputed to smoking tobacco. While the mitnagedim state that hasidim ‘place incense in their nostrils’, the reference to this is no more than an extrapolation on the verse ‘They shall put incense before Thee’ (Deut. 33: 10). It is not itself conclusive evidence that early hasidim associated smoking with offering incense in the Temple. [13] In Sperling’s Ta’amei haminhagim (a very late work), [14] however, we find that the disciples of the Baal Shem Tov believe that ‘the weed known as tobacco is considered by the zaddikim to be like incense’. Moreover, following from the mystical idea of ‘raising the sparks’ that had fallen to the realms of the demonic powers [15] smoking was thought to be necessary to elevate the very subtle sparks that reside in tobacco. Unlike the sparks in food, which can be elevated when someone who is in a spirit of holiness eats the food [16] tobacco sparks cannot rise that way. Those subtle sparks can only be rescued for the holy by smoking or taking snuff.
A passage from the Talmud (Keritot 6a) states that a minute quantity of ‘smoke-raiser’ (a herb that causes smoke from the incense to rise) was added to the incense in the Temple. This passage is interpreted to mean that smoking tobacco raises the very small holy sparks which cannot be raised any other way. Sperling also refers to the healing properties of tobacco, which he calls segulah, a quasi-magical method. [17] If a woman finds it difficult to give birth, she should be given a pinch of snuff and this will help ease the birth. Nevertheless, Sperling was unable to discover a single reference to tobacco in classical hasidic works.
Rabbi Abraham Judah Schwartz (1827-83), a prominent non-hasidic Hungarian rabbi, was eventually won over to Hasidism. In the biography written by Dov Beer Spitzer (Schwartz’s grandson), [18] we read:
My grandfather, of blessed memory, used to smoke tobacco (including cigars) to the extent that, occasionally, when he was engrossed in his studies and also when he taught his pupils in the beit midrash, it was as if he stood in the midst of a cloud so that it was impossible to come near to him. His son Naphtali Hakohen, of blessed memory, repeated in his name that the zaddikim intend great tikunim [19] and have the following in mind. [20] The pipe is made of clay, which is a mineral. The wood stem represents the plant. The bone mouthpiece comes from an animal. The smoker is a speaking creature [medaber, a human being, and fourth among the categories of mineral, plant, animal, and human] and he elevates all the stages beneath him (mineral, plant, and animal) to the stage of the speaking creature. For the zaddikim never carry out any empty act, Heaven forbid, but have their hearts concentrated on Heaven.
It is also reported that Rabbi Henikh of Olesko (1800-84), son-in-law of Rabbi Shalom Roke’ah of Belz (1779-1855), would take his snuff-box in his hand and inhale the snuff on Friday nights when he recited ‘Kegavna’, the kabbalistic prayer. [21] He would sing certain tones as he inhaled, and if any people were present who were ill or possessed by a dybbuk, a wandering soul which enters the body of a human being as a refuge from the demons which pursue it, they would begin to dance and move while the rabbi inhaled the snuff [22]. Those close to him realized that it was an especially propitious time. Further, Rabbi Eliezer Zevi of Komarno (d. 1898) was reported to have said that the letters of the word tabak have the same numerical value (112) as those of the word yabok, which stands for yihud, berakhah, kedushah (‘unification’, ‘blessing`, and ‘holiness’) and also ya’anenu beyom korenu (‘He will answer us on the day we call’). [23] Thus, he believed that tobacco helped the zaddik to achieve union, bestow blessings on his followers, and raise himself to greater heights of holiness, as well as predispose God to answer his prayers.
Although the hasidic master Rabbi Solomon Shapira (1832-93) is reported to have smoked only at the close of Simhat Torah, on Purim, and on Shushan Purim, [24] on those occasions he would smoke heavily.
In his later years he was also reported to have smoked at the festive meal to celebrate the completion of a talmudic tractate and during Hanukah. At the celebratory meal following a circumcision he was also known to have smoked. Besides the reports of smoking on religious holy days, when Shapira was under severe stress he would smoke cigars in moderation to calm him and keep him from having a nervous breakdown. On the other hand, he was known to have smoked heavily when he travelled: on those occasions he never took a book with him to read and would seldom speak. As he smoked he appeared to be lost in contemplation.
A hasid who knew that Shapira had smoked heavily in his youth once asked him why he gave up the habit when he grew older. The hasid added that since Rabbi Hayim Halberstam of Sanz (1793-1876) used to smoke very heavily, he wondered why Shapira did not follow his example. [25] Shapira replied that Halberstam was reputed to have been ‘one of the serafim’ (Isaiah 6: 6); he was a seraf (fiery angel) and none could match him. But the real reason for giving up smoking, Shapira said, was that it wasted time; it
was better to achieve union through study of the Torah and follow its precepts, engaging in practices essential for bodily strength rather than in luxuries like smoking, which one can live without.
There is a tendency among hasidic masters and hasidim generally to minimize the importance of smoking. In Rahamei ha’av, [26] a short work that first appeared in Lvov in 1868, the author, Jacob Klein (d. 1890), states that young men should not smoke cigars because such a practice is only vanity. [27] Klein also refers to the suggestion ‘in the holy books of the disciples of the Baal Shem Tov’ that tobacco is like incense, even
though that motif cannot be found in the classical hasidic works. He adds that although Rabbi Shalom Roke’ah of Belz used to smoke as a young man, he gave it up when he noticed that a colleague in the beit midrash spent a great deal of time cleaning his pipe, while he (Shalom) could study an entire page of Talmud in the time his colleague took to clean his pipe. Klein also reports that the hasidic master Rabbi Moses ben Zvi Teitelbaum of Ujhely (1759-1841) never smoked.
Rabbi Israel of Ruzhin (1797-1850) was known to have been a heavy smoker. [28] When Rabbi Moses ben Israel Polier of Kobrin visited the rebbe of Ruzhin on the eve of the Sabbath, he found him with a pipe in his hand in a smoke-filled room. Noticing his guest’s surprise, the rebbe of Ruzhin told the following story. A pious Jew lost his way just as the Sabbath was about to begin. Seeing a house in front of him, he went inside. To his alarm he saw there a notorious bandit sitting at a table upon which there rested a frightening blunderbuss. The man thought: if I try to run away, the bandit will shoot me in the back, but if I stay here he will probably kill me. The only way out seemed to be to seize the gun and fire at the bandit. If I succeed in killing him, he thought, well and good. But, even if I miss, the room will be filled with smoke and I will be able to escape in the confusion. Then the rebbe of Ruzhin laid his pipe aside and said: now it is the Sabbath. Thus, for the rebbe of Ruzhin the pipe was a smoke-screen against the blandishments of the yetzer hara (the evil inclination). Smoking is a diversion, a risky indulgence through which the zaddik can gain the upper hand over his enemy, the yetzer hara.
The early hasidim undoubtedly used tobacco as an aid to concentration; their smoking was only unusual in the amount of time they allotted for it. Although tobacco was brought to Europe from the New World, where it had been used as part of the American Indian religious ceremonies, [29] the hasidim (and Western smokers in general) did not use it in this sense. Rather, the early hasidim smoked tobacco as an aid to concentration. It was only much later that the incense motif and the idea of raising holy sparks were
introduced. Zaddikim such as Hayim Halberstam of Sanz and Rabbi Israel of Ruzhin were heavy smokers, while others such as Rabbi Shalom Roke’ah of Belz and Rabbi Moses ben Zvi Teitelbaum either gave up smoking or had never smoked at all.Today, despite the acknowledged health dangers of smoking, there is no evidence that the hasidim have given up the habit, and it is too early to say if they will (a speculation equally valid for those who are not hasidim). In any event, smoking tobacco was always peripheral for the hasidim; in the hasidic literature it had no special significance.
A Note on Artscroll’s Commentary to Psalms ch. 137
 
On verse 1: “By the rivers of Babylon”, the Artscroll refers to the Midrash Pesikta Rabbati (28) where R. Johanan says that the Jewish people, accustomed to the pure water of their homeland, were now forced to drink the insanitary waters of the Euphrates from which many of them died. Here again the Artscroll fails to see the historical background to R. Johanan’s saying. To anyone with an historical sense it is obvious that R. Johanan, a Palestinian, was reading homiletically into the Biblical text the superiority, even in matters of health, of the Holy Land over Babylonia, the land of the rival Babylonian Rabbis. There are numerous instances of the Rabbis applying the Biblical texts to conditions of their own day. R. Johanan’s comment tells the historian nothing about what the Psalmist meant by “the rivers of Babylon” but everything about R. Johanan’s views, in the third century CE, regarding the desirability for Jews not to leave the Holy Land to reside in the apparently more salubrious Babylonia. It is not so, declares R. Johanan, the Holy Land is superior not only with regard to the study of the Torah but also with regard to its health-giving properties. R. Johanan’s comment has its place in a study of third-century Jewry. It has no place at all in a commentary to the Bible.
Notes1. On the halakhic problems connected with
smoking, see I. Z. Kahana, ‘Hatabak besifrut hahalakhah’, in his Mehkarim
besifrut hahalakhah
(Jerusalem, 1973). The earliest discussion of these
questions is found in the works of the Turkish rabbi Hayim Benveniste
(1603-73), and Mordecai Halevy (d. 1684), who was dayan and a halakhic
authority in Cairo for more than forty years. They discuss the issue as part of
their treatment of the Turkish narghile, or hookah, in which the smoke
passes through water, hence the expression (later used for smoking a pipe and
taking snuff) ‘drinking titon’ (the Turkish (and Polish) name for
tobacco).

2. See Gershon David Hundert (ed.), Essential
Papers an Hasidism: Origins to the Present
(New York, 1991), which contains
an Eng. trans. of Maimon’s account, pp. 11-24. The reference to the pipe-smoker
is on p. 17.

3. On this discussion, see the less than
adequate Eng. trans. of the Shivhei Habesht in In Praise of the Baal
Shem
, trans. Dan Ben-Amos and Jerome R. Mintz (Bloomington, Ind., l970).

4. Ibid. where the Persian word is
transliterated incorrectly as lolkeh. On p. xxvi, puzzled by the
reference to ‘one lulke’ in the story related on p. 105 (no. 80), Mintz
interprets lulke to mean ‘a hand-rolled cigarette’. The lulke is really
a pipe with a long stem-a churchwarden’s pipe-and ‘one lulke’ simply
stands for a single pipeful or a single turn at the pipe. See ibid., index,
s.v. lolkeh for a list of all references to the pipe of the Besht and
others.

5. Murray J. Rosman, ‘Miedzyboz and Rabbi Israel
Baal Shem Tov’, in Hundert (ed.), Essential Papers on Hasidism.

6. Yaffa Eliach, ‘The Russian Dissenting Sects
and their Influence on Israel Baal Shem, Founder of Hasidism’, Proceedings
of the American Academy for Jewish Research
, 36 (1968), 57-88, suggests
that the Baal Shem Tov’s lulke was a kind of tube filled with a far less
innocent substance than tobacco (pp. 80-1). There is no foundation for implying
that the Baal Shem Tov took drugs.

7. Mordecai Wilensky, Hasidim umitnagedim
(Jerusalem, 1970), i. 54. In the first letter quoted in Joseph Perl’s Megaleh
temirin
(Vienna, 1819), 3a, an imaginary hasid tells how he handed the
zaddik his lulke but did not have the merit to light it for him.

8. Wilensky, Hasidim umitnagedim, i.
36-9. Cf. Wilensky’s index, s.v. ishun bemikteret, and his note on
hasidim and smoking on p. 39 n. 20.

9. Simeon Ze’ev of Meyenchov, ‘Doresh Tov’,
in Sefarim hakedoshim mikol talmidei habesht hakadosh, i (Brooklyn,
1980), no. 17, p. 111.

10. On the ascent of the Baal Shem Tov’s soul,
see the letter at the end of Jacob Joseph of Polonoye, Ben porat yosef
(Korzec, 1871). There is a translation of this in Louis Jacobs, Jewish
Mystical Testimonies
(New York, 1977), 148-55. There is, however, no
mention that the ascent was achieved through smoking a pipe. On the ascent of
soul, see Moshe Idel, Hasidism: Between Ecstasy and Magic (Albany, NY,
1995), 104-5.

11. M. Spiegel (ed.), Tosefta lemidrash
pinhas
(Lvov, 1896), no. 167, p. 16a.

12. Samuel of Shinov (Sieniawa) (ed.), Ramatayim
tsofim
(Jerusalem, 1970), 51a n. 13.

13. That Jews have not used incense in the
synagogue is probably intended to distinguish worship in the synagogue from
worship in the Temple. Nevertheless, the later hasidic identification of
smoking with incense suggests that some hasidim did see smoking as similar to
the incense of the Temple. I knew a hasidic rabbi who would regularly smoke a
Turkish cigarette before reciting the afternoon prayer, in which in hasidic
practice the biblical and talmudic passages about incense are recited.

14. Abraham Isaac Sperling (ed.), Ta’amei
haminhagim umekorei hadinim
(Jerusalem, n.d.), 102. Cf. Aaron Wertheim, Halakhot
vehalikhot behasidut
(Jerusalem, 1960), 224-5. Wertheim, like Sperling, can
produce only very few references to smoking among hasidim.

15. On the Lurianic doctrine of the sacred
sparks, see I. Tishby, Torat hara vehakelipah bekabalat ha’ari
(Jerusalem, 1965).

16. Louis Jacobs, ‘Eating as an Act of Worship
in Hasidic Thought’, in Siegfried Stein and Raphael Loewe (eds.), Studies in
Jewish Religious and Intellectual History Presented to Alexander Altmann

(Tuscaloosa, Ala., 1979).

17. Sperling (ed.), Ta’amei haminhagim,
581.

18. Eliezer Ehrenreich (ed.), Toledot kol
aryeh
(2nd edn. Brooklyn, 1976), no. 36, pp. 27-8.
19. As in kabbalistic thought generally, the
doctrine of tikun, that human activities have a cosmic effect and can
‘put right’ the flaws on high, looms large in Hasidism.

20. This is probably the meaning of the
expression po’el bedimyono.

21. Zvi Moskovitch, Otzar hasipurim, xiv
(Jerusalem, 1955), no. 6, pp. 70-1.

22.
See Gershon Winkler, Dybbuk (New York, 1981), on the dybbuk and
exorcism.

23. Moskovitch, Otzar hasipurim.

24.
Ibid. p. 32, nos. 8 and 9.

25. On Hayim Halberstam as a heavy smoker, see
Yosef David Weisbert, Rabenu hakadosh mizantz (Jerusalem, 1976), 197,
211, and Yosef David Weisbert, Otzar hahayim (Jerusalem, 1978), 20. In
Isaac Landau’s account in Zikaron tov (Piotrkow, 1882), 16-17, no. 17,
Isaac of Neskhiv was another hasidic rebbe who smoked in his youth but gave it
up later. This account contains a puzzling statement that when Isaac did smoke in
his youth he was advised not to use Turkish tobacco by Levi Isaac of Berdichev,
possibly because of the association with the Turkish pretender Shabbatai Zvi.
26. (Jerusalem, 1977), no. 11, pp. 8b-9a, under ga’avah.

27. Although the book was first published
anonymously, it later became known that the author was Klein, a Hungarian rabbi
with hasidic leanings, though not himself a follower of any particular zaddik.
The passage is also quoted by Moskovitch, Otzar hasipurim, no. 7, p. 31.

28. Reuben ben Zvi David (ed.), Keneset
yisra’el
(Warsaw, 1905), 16.

29. See Mircea Eliade (ed.), Encyclopedia of
Religion
(New York, 1987), s.v. ‘smoking’, vol. xiii, pp. 365-70, and
‘tobacco’, vol. xiv, pp. 544-6.




Ha-Osek be-Mitzvah Patur min ha-Mitzvah: The Case of Prayer and Torah Study

Daniel Sperber has just published a new book, On the Relationship of Mitzvot Between Man and His Neighbor and Man and His Maker. The Seforim Blog is happy to present chapter 4 from the book. 
Ha-Osek be-Mitzvah Patur min ha-Mitzvah: The Case of Prayer and Torah Study
Daniel Sperber
We find in Sefer ha-Rokeah, section 369 ad fin., that a person who is sitting in the synagogue, wrapped in his talit and with his tefillin on his head and is reciting liturgical songs, must, nonetheless, rise up before his teacher, since he can carry out both actions and he will receive fine rewards in both worlds. Now there are early authorities who hold that the principle that one who is engaged in one mitzvah is exempt from another is also the case when both could be carried out. (See Shulhan Aruch Orah Hayyim 38:8, and in the Beur Halachah, ibid., and also R. Yaakov Hayyim Sofer, Brit Yaakov [Jerusalem: 1985], section 2, 36; R. Ovadiah Yosef, Hazon Ovadiah: Sukkot [Jerusalem: 2005, 167].) The author of the Rokeah, R. Elazar of Germaiza, was a disciple of R. Yehudah (b. R. Shmuel) he-Hasid, the author of Sefer Hasidim. And it is the view of R. Yehudah he-Hasid that even if one can carry out both mitzvot, one is exempt from doing so, if one is engaged in a prior mitzvah; and this, indeed, is the view of R. Elazar Rokeah himself (Rokeah, Hilchot Sukkah, section 299; see Sofer). Why then should one who is engaged in praising the Lord in the synagogue, have to rise up before his teacher? Surely he is already engaged in a mitzvah, and therefore exempt from others! The answer, I suggest, is because ritual synagogue worship is directed towards God, but respect for one’s teacher is a mitzvah between man and his fellow, and he is therefore not exempt from it. So too the Hida, R. Hayyim Yosef David Azulai, rules, that even in the hour of prayer one rises before a Torah scholar, (Birkei Yosef Orah Hayyim, section 244:1; and see Sofer, note 8 on page 37; and see most recently the discussion of R. Yitzchak Eliyahu Stessman, Kimah ve-Hidur [Jerusalem: 2011, 88–91], with additional references).
Indeed, the severity of not rising before one’s teacher is expressed by R. Eleazar in very extreme terms in BT Kiddushin 33b:
Any scholar who does not rise before his teacher is called a wicked person (רשע), and will not live long and will forget his learning.
(See also R. Yaakov Hezkiyahu Fisch, in his Ve-Haarachta Yamim, ed. Y.M. Sofer, [Jerusalem: 2010, 71–72].)
To this we may add what we are told of the Arizal, by his disciple R. Hayyim Vital, that he was very particular in paying his workers exactly on time and without delay. And if he did not have the money with which to pay these wages, he would delay his afternoon prayer (minhah) until close to sunset in order to search out a loan with which to make the payment. Only afterwards would he hurriedly daven minhah. He would explain himself by saying: “How can I pray to the Lord, may He be blessed . . . , when such an important mitzvah is incumbent upon me, and I have not carried it out?” (See R. Hayyim Vital, Shemonah Shearim: Shaar ha-Mitzvot [Jerusalem: 1872], Parshat Tetzeh; Avraham Tobolsky, Hizaharu be-Memon Haverchem, vol. 2, [Bnei Brak: 1981, 211–212].)
In a somewhat different vein, but with much the same principle as its basis, we read in Niflaot Beit Levi, by A. Kleiman (Pietrokov: 1911, 32, [Yiddish]), cited in Louis I. Newman and Samuel Spitz, The Hasidic Anthology: Tales and Teachings of the Hasidim (New York: 1944, 178:2, 480) as follows:
A teamster (=wagon driver) sought the Berditchover’s (Reb Levi Yitchak of Berditchov’s) advice as to whether he should give up his occupation because it interfered with regular attendance at the synagogue. “Do you carry poor travellers free of charge?” asked the Rabbi. “Yes,” answered the teamster. “Then you serve the Lord in your occupation just as faithfully as you would be frequenting the synagogue.”
(However, see A.Y. Pfoifer, Ishei Yisrael [Jerusalem: 1998, 104, section 11, and notes ad loc].)
And indeed, the Rambam in Hilchot Talmud Torah 3:4, followed by the Shulhan Aruch, Yoreh Deah 246:8, rules:
If there came before him [the choice of performing] a mitzvah and (i.e., or continuing) learning Torah, if that mitzvah could be carried out by another, he should not interrupt his learning; but if not, he should carry out that mitzvah and then return to his study. And when it comes to giving charity, one should always give charity first.[1]
This indeed is the conclusion to be drawn from the sugya in Yerushalmi Pesahim 3:7 (and parallel to JT Hagigah 1:7). There we read that R. Abahu, who lived in Caesarea, sent his son R. Haninah to study in Tiberias, in the Yeshiva of R. Yohanan.
They came and informed him that [his son] was engaged in charitable activities (i.e., in the burial of dead). He sent him a message, saying to him: “Are there no graves in Caesarea that I sent you to Tiberias?” (i.e., for such activities you could have stayed at home).
The Talmud continues that it was already decided at Beit Nitzeh in Lod that “study is greater for it leads to deeds,” (see below). However, the rabbis of Caesarea qualified this by saying:
This is the case when there is someone else to carry out the deeds. But if there is not anyone else to carry them out, the deed comes before [the study], (i.e., has precedence).
We then are told a tale:
R. Hiyya, R. Yosi [and] R. Ami were late coming to R. Eleazar [for their lesson with him]. He asked them, “Where were you?” They replied, “We were involved in charitable activity” (meaning in the burial of someone). “Was there no one else [who could do this?]” he asked of them. They replied, “He was a neighbor [according to the Pnei Moshe, or a proselyte – according to the Korban ha-Edah,” i.e., and there was no one else to deal with his burial.]
Incidentally, we may add here that the interpretation of the Pnei Moshe is supported by a passage in Sefer Haredim, (by R. Eleazar Azikri, [Safed: 1533–1600]), Mitzvot Aseh . . . ha-Teluyot be-Lev 22, which states that:
A person is obligated to act charitably towards his neighbors and his relations more than to other people, as is clearly stated in the Bavli and the Yerushalmi.
(See S. Lieberman, HaYerushalmi Kiphshuto [Jerusalem: 1934, 426] and his other comments.) And the parallel text in JT Hagigah 1:7., begins with an additional passage, namely:
R. Yehudah, when he would see a dead person (i.e., a burial) or a bride (i.e., a marriage procession), [and people] praising them (i.e., honoring them in the processions), he would turn to his students (נותן עיניו בתלמידים), and say: “The [dealing with] the dead precedes the study of Torah (תלמוד).”
And a somewhat similar notion, but expressed in a Hassidic vein, may be found in a story related in Yehezkel Shraga Fraenkel’s Rabbenu ha-Kaddosh mi-Shinyeve (Ramat Gan: 1992, 256–257). He relates that once the Rabbi of Warsaw came to visit the Divrei Hayyim, R. Hayyim of Sanz. The Sanzer Rebbe asked him, “Do you learn?” “Yes,” the Warsaw Rabbi replied. The Rebbe repeated, “Do you always learn?” The reply was, “When someone who is embittered and needs help comes to me, I close my gemara and deal with him, to help and encourage him.” “This is what I wanted to hear,” said the Sanzer, “whether you have the good sense to close your gemara when someone needs your help,[2] both in word and in deed, and in any case to encourage him and bolster his spirit.”[3]
Here we must make something of a digression, which is not really a digression, as this touches upon a very important point. For the Mishnah in Peah 1:1 states that: “the study of Torah is equal to all of them,” i.e., even to those mitzvot listed in the Mishnah which are social ones, such as honoring one’s parents, doing charitable deeds, bringing peace between rival individuals, etc. The question we ask ourselves is: is the study of Torah (תלמוד תורה) a ritual or a social mitzvah? Into which category does it fall? For if the former, according to our suggestion how can it be superior to those other social mitzvot?
To clarify this issue we must go back to a very ancient discussion that took place in the attic at Beit Nitzeh in Lod, between R. Tarfon and the Elders. For this question was put before them: which is greater, or more important תלמוד או מעשה, learning or deeds? R. Tarfon answered: Deeds are greater. While R. Akiva said study is greater. And they all replied: Study is greater for it leads to deeds (BT Kiddushin 40b).[4] That is to say the importance of study is in that it constitutes the key to the proper execution of the mitzvot. This is also the meaning of R. Shimon the son of Rabban Gamliel’s statement in Avot 1:17: Not the expounding of the law (midrash) is the chief thing, but the doing [of it] (maaseh). And this is amplified by Rabbenu Bachya in his commentary ad loc.: that the aim of man’s labor in Torah is not that he should just learn a lot, but that [his learning] should lead to deeds, as we have learned from the verse [in Deuteronomy 5:1], ‘and ye may learn them [i.e., the statutes and judgments], and keep and do them.’ And this is further amplified in Shulhan Aruch ha-Rav, by R. Shneur Zalman Mi-Ladi, in his Hilchot Talmud Torah 4:2, by telling us that “it is impossible to fulfill all the mitzvot in all their details without intensive study and knowledge of them. And for this reason it is equal to all of them,” i.e., not intrinsically, but as a means to their proper application.[5]
This issue has been analyzed recently by R. Yitzchak Shapiro, in his article in Hakirah 9, (2010), 221–243, entitled “To know the Forbidden and the Permitted: An Analysis of Rambam’s View of the Purpose and Goals of Talmud Study.” He shows that the Rambam’s view, as expressed in his letter to his disciple R. Yosef,[6] is that “learning Torah is a utilitarian endeavor, with extracting halachic conclusions its functional objective” (227).[7] He goes on to show that “the simplicity and obviousness [of this position] might go unnoticed if not for its staggering ramification and total incompatibility with contemporary realities in derech halimud ” (227–228). For as he earlier showed (223–224): “the Aharonim do identify an aspect of Torah study, unrelated to fulfillment of the other mitzvot, based on the verse והגית בו יומם ולילה – ‘but thou shalt meditate therein day and night’ (Joshua 1:8, cf. BT Menachot 99b). This mitzvah of ‘limud ha-Torah’ is distinct from the mitzvah of ‘yediat ha-Torah,’ and can be fulfilled regardless of the subject matter that is learned, whereas the mitzvah of yediat ha-Torah requires a curriculum that is limited to ‘halachah’ (or at least the sharpening of one’s mental acuity, which is necessary for accurate application of halachah). However, one may fulfill both facets of the mitzvah simultaneously only by learning halachic subject matter.”[8]
This is the view of the Meiri, as formulated in his commentary to BT Berachot 7b:
The knowledge of how the Torah actually expresses itself indeed requires serving or observing Torah scholars. While intellectual learning is the cause of wisdom, observing the Sages is the cause of knowing how the Torah manifests itself. This is both true for monetary matters as well as that which is prohibited and permitted.
Hence, we may well understand the statement of Rav in BT Megillah 3b, that Talmud Torah is greater than the sacrifice of the daily offerings (­temidin).
Here we may also call attention to R. Meir Triebitz’s insightful analysis (in his introduction to R. Daniel Eidensohn’s Daas Torah: A Jewish Sourcebook [Jerusalem: 2005, 31–35]). He begins by noting that God commands us twice to study Torah: once in Deuteronomy 11:19, and again in Deuteronomy 4:9–11. He analyzes the differences between these two formulations in all their details – e.g., one in the plural and the other in the singular; one talks of teaching, the other telling; one focuses on parents to children, while the other lists three generations. He concludes that “the two verses which obligate us to learn the Torah actually refer to two types of study. One refers to the study of the legal part of Torah, and the other to the study of Torah’s theology. Each form of study is deemed a separate scholarly enterprise.” He characterizes these two forms of study as “legal” (i.e., halachic) study, and “faith” study, which he states “deals primarily with Aggadic parts of the Torah.” But for our purposes it is important to emphasize that both verses, that is to say both classes of study, require the student also to be a teacher, and to pass on his learning to future generations. Hence, Torah study has a social aspect too.
This is a very broad subject that requires a study in its own right, and we cannot enlarge on it here. But what emerges very clearly is that the mitzvah of Torah study is in a very special category, for without it one would not know how to carry out ritual or social mitzvot correctly. Nonetheless, the Or Zarua and the Rav
Baal ha-Tanya agree that one interrupts learning Torah to fulfill other mitzvot, if both cannot be carried out at the same time, and one is not exempt because one is already involved in a prior mitzvah.[9]
This is clear from the baraita in BT Ketubot 17a (BT Megillah 3b, 29a) that we interrupt our study of Torah (מבטלין תלמוד תורה) not merely for a met mitzvah and to accompany the dead (הוצאת המת), but also for wedding ceremonies (הכנסת כלה) – all supreme social mitzvot.[10] And in this way, we may better understand the passage in Avot de-R. Natan, chapter 41, (ed. Schechter, Vienna: 1887, 133):
It once happened that R. Tarfon was sitting and teaching his disciples, and a bride went past him. He ordered that she be brought into his house, and told his mother and his wife that they should bathe her, anoint her, and decorate her with jewelry, and dance before her until she goes to her husband’s house.
Apparently, he interrupted his teaching in order to carry out the mitzvah of hachnasat kallah.[11] And indeed we read in the letters of the Hafetz Hayyim (Michtevei ha-Hafetz Hayyim he-Hadash, vol. 2, Bnei Brak: 1986) II, 86:
You occasionally see a Jew who [in a praiseworthy way] learns Torah [as much as possible] and values his time [not wasting a minute]. But if he does not set aside part of the day to do deeds of kindness, what a lack of intelligence!
And interestingly enough, this also becomes evidence from the commentary of R. David ha-Nagid, the Rambam’s grandson, to Avot 1:15. There Shammai is cited as saying: “Make thy [study of the] Torah a fixed
habit (קבע); . . . . And receive all men as its cheerful countenance.” And this is explained by the Nagid to mean that even when you are engaged in your fixed period of Torah study, you should not desist from receiving people cheerfully, thinking that in doing so you are “wasting” Torah-study time.[12] So apparently he regarded proper interpersonal relationship of such importance as even to override one’s involvement in Torah learning. And this presumably goes under the category of kevod ha-beriyot, respect for the individual. (Cf. below, sections 15 and 19.)
We are reminded of the statement of Reb Yisrael of Rizhyn (died 1850), who expounded the verse in Psalms 115:16, “the heavens are the heavens of the Lord; but the earth hath He given to the children of men.”
There are two kinds of tzaddikim. Those of the one sort learn and pray the livelong day and hold themselves far from lowly matters in order to attain holiness. While the others do not think of themselves, but only of delivering the holy sparks which are buried in all things back to God, and they make all lowly things their concern. The former, who are always preparing for Heaven, the verse calls “the heavens,” and they have set themselves apart for the Lord. But the others are the earth given to the children of men.
(Martin Buber, Tales of the Hasidim: The Later Masters, New York: 1948, 53–54)
Here, he is contrasting the Lithuanian mitnagdim’s way, (in a double-edged complementary fashion), with that of the Hasidim, while we well know with which way he personally sided.
At the same time we should recollect how Yehudah ha-Levi in his ­Kuzari, begins his definition of the religious man according to Jewish tradition with the negative statement that “in Jewish opinion, the religious man is not to be defined as one who cuts himself off from the world” (Book III, sect. I, ed. Hirschfeld, Leipzig: 1882, 140–141). Perhaps he was combating predominant contemporary Sufi views on extreme asceticism. (See Franz Rosenthal, “A Judaeo-Arabic Work under Sufic Influence,” HUCA XV 1940,
440, and cf. page 465 for an extreme view of this form of asceticism, and note 104.)

[1] See Le-Hair Hilchot Tzedakah be-Or Yekarot (Jerusalem: 2010, 6–7). And see below sect. 16 on the overriding importance of charity, and Appendix.
[2] See, for example, the practice of the Brisker Rav, Reb Hayyim Soloveitchik, as described in Aharon Sorasky, Marbitzei Torah u-Musar bi-Yeshivot Nusah Lita mi-Tekufat Volozin ve-ad Yameinu, vol. 1 (Jerusalem: 1976, 110).
[3] Cf. BT Shabbat 127a: Said R. Yohanan: Great is the hosting of guests as are those rising up early to the House of Study [of Torah], as we have learned: to make room for guests [to avoid] hindrance in the House of Study. But Rav Dimi of Nehardea said: It is greater than rising up early to the House of Study. For we learned: “for guests,” and only afterwards “to avoid hindrance in the House of Study.” And see below sects. 11 and 12 on hosting guests.
[4] On this text see Benedict Thomas Viviano, Study as Worship: Aboth and the New Testament (Leiden: 1978, 105–109). Directly related to this is the text in JT Pesahim 3:7, and JT Hagigah 1:7, cited above, from which the Rabbis learned that if others can carry out these charitable activities, a person should not interrupt his Torah studies. And this seems to be the dominant view among the poskim. See further BT Moed Katan 9a; Shulhan Aruch Yoreh Deah 246:18; Meiri to BT Shabbat 9a and Moed Katan ibid.; Rabbenu Yeruham 22a in the name of the Ravad, etc. See R. Asi ha-Levi Even Yuli, Shulhan Aruch ha-Middot, vol. 2, Halachah u-Musar (Jerusalem: 2009, 243–244).
[5] See R. Mordechai Shmuel Ashkenazi’s magnificent commentary to Hilchot Talmud Torah Mi-Shulhan Aruch Admor ha-Zaken, vol. 5 [= ha-Rav] (Kefar Habad: 2000, 86).
[6] Ed. Y. Shilat, Iggrot ha-Rambam, vol. 1 (Jerusalem: 1987, 254–259); and see editor’s note on 257–258 to line 4).
 [7] At the simplest level, there is, in the Rambam’s view, an obligation upon one who has learned Torah,
also to teach it to others. See Hilchot Talmud Torah 1:2, and so too in the listing of the positive commandments at the beginning of his Mishneh Torah, no. 11. (This list is also that of the Rambam, as attested by the author of the Magid Mishneh in his introduction to Hilchot Eruvin, and the Kesef Mishneh in Hilchot Hannukah 3:6; Responsa Noda bi-Yehudah Kama, Orah Hayyim, sect. 29; Petah ha-Dvir, vol. 2, sect. 194, subsect. A. See R. Yaakov Hayyim Sofer, Drupteki de-Oraita, vol. 1 [Jerusalem: 1987, 45]. And see further his remarks, 68–69, on the need to teach others.) Of related interest is the article of Sarah Pessin, “Maimonides and the Sacred Art of Teaching,” apud Adaptations and Innovations: Studies in the Interaction between Jewish and Islamic Thought and Literature from the Early Middle Ages to the Late Twentieth Century, Dedicated to Professor Joel Kraemer, ed. Y. Tzvi Langermann (Paris & Louvin: 2007, 285–298). See also, most recently, the remarks of R. Aharon Lichtenstein, in H. Sabato and A. Lichtenstein, Mevakshei Panecha (Tel Aviv: 2011, 212–215).
[8] See the material R. Yitzchak Shapiro brings from the letters of R. Yisrael Salanter (no. 27), in this regard. See also Kuntres Aharon shel Shulhan Aruch ha-Rav, Talmud Torah 3:1, ed. Y.A. Lev (Ashdod: 1989, 39 et seq.). And see R. Aharon Lichtenstein’s very comprehensive study entitled “Does Involvement in Torah Study Exempt One from Mitzvot?”, which appeared in Alei Etzion 16 (5769 [2009]), 71–107, which examines this issue in depth, dealing with questions of delaying procreation, Megillah reading, prayer, all mitzvot, etc., and seeks to explain Rambam’s position that “ha-osek be-mitzvah patur min ha-mitzvah” theoretically applies to Torah study too, when “it is studied with the purpose of performing” (91); and cf. ibid., 105, for his suggestive interpretation of the view of the Maharach Or Zarua. His study of this very complex issue is extremely rich and requires intense study. See also Moshe Zvi Polin, Sefer ha-Mitzpeh al ha-Rambam, vol. 1, (on Hilchot Talmud Torah) (Jerusalem: 2005, 11–26), that studying (lilmod ) and teaching (lelamed ) are two interconnected mitzvot. See Ramban Hilchot Talmud Torah 1:1; Hilchot Hagigah 3:1: that anyone who is obligated to study is obligated to teach, and cf. ibid., 1:4. I think this is the meaning of the statement in Seder Eliyahu Rabba, ed. Friedman, p. 63 =Tanna Debe Eliyahu, transl. W.G. Braude & I.J. Kapstein (JPS, 1981, 183) that “one who toils in Torah is like a lamp which provides light for the eyes of many.” And in this connection, it is also worth reading Benjamin Blech’s article “Personal Growth or Communal Responsibility: A Question of Priorities,” The Torah U-Madda Journal 2 (1990), 134–142. However, to give a slightly different point of view, see Hatam Sofer to Nedarim 81a; R. Hayyim Volozin’s Nefesh ha-Hayyim, Shaar Dalet, sect. 3; Ruah Hayyim to Avot 6:1, and the introduction to Eglei Tal.
A very extreme expression of this view is to be found in R. David Baharan’s “Hanhagot u-Piskei Halachah,” in Otzrot Yerushalayim, vol. 13 (Jerusalem: [2010?]), 40, where he insists one must learn halachah every day, and it is not sufficient to learn merely Gemara. He goes on to say that one must learn Shulhan Aruch Orah Hayyim or Hayyei Adam, and he who does not do so will surely have no part in the World to Come. (See also ibid., 41–42.)
See further R.S.Z. Auerbach, Halichot Shlomo . . . al Moadei ha-Shanah, ed. Y. Terner and A. Auerbach (Jerusalem: 2007), 537–539, who also is of the opinion that there are two aspects to Torah study: the one being to study in order to learn how to act properly, and the other as an independent positive commandment which is not just in order to know how to act, but the actual practice of learning as an end in its own right. He expands on this position bringing biblical and rabbinic sources to bear out this point of
view. However, here too he agrees that ultimately this is in order “to purify his body through the light of Torah, in order to cleave to God . . . who orders the world (àùø äìéëåú òåìí ìå), and without which the world cannot subsist (åáìà ÷éåîí – àéï î÷åí ÷éåí ìòåìí)” so that in the final reckoning this non-action-orientated
study is nonetheless direct to úé÷åï òåìí, the betterment of our world, (see ibid., 536).
[9] See Kuntres Aharon ibid., in the editor’s Midrashei ha-Kuntres, 36; and also Kuntres Aharon, Talmud Torah 4:3, that one interrupts
learning for persuading others to give charity, where others are less
persuasive, or helping in burying the dead, etc. See R. Mordechai Shmuel
Ashkenazi, ibid., 87 et seq.
See
further R. Ovadiah Yosef, Hazon Ovadiah: Sukkot
(Jerusalem: 2005, 168), on the special status of Talmud
Torah, because it is mandated at all times (îöåä
úîéãéú), and, hence, cannot exempt from other mitzvot, as this
would free us from all other mitzvot (citing the Birkei
Yosef of the Hida 38:7).
This
subject has most recently been examined in considerable detail, with a wealth
of sources, by R. Asi ha-Levi Even Yuli, in his Shulhan
Aruch ha-Middot, vol. 2, Halachah ve-Musar
(Jerusalem: 2009, 243–247). He shows that there are two opposing views. For the
Yosef Omez, by R. Yosef Juspa Kahn Neurelingen (c.
1639), (Frankfurt am Main: 1908, [reprint, Jerusalem: 1965] 316), writes that
the Rabbis said: Anyone who is involved in Torah learning and not in gemilut hasadim, acts of charity, is as one who has no
God. And therefore he wrote that a Torah scholar should make sure that every
day he should carry out one act of charity. And the Seder
ha-Yom (by R. Moshe ibn Machir [Venice: 1599], and numerous editions)
wrote that one must not interrupt the learning of Torah for any mitzvah which
can be carried out by another, with the exception of acts of charity. And
therefore the enthusiastic should take this to heart and pursue acts of charity
as one pursues life itself. (And see the continuation of this passage.) Even
Yuli further refers us to Responsa Aderet Tiferet
(by R. Avraham Dori, vol. 4, sect. 44), who following on the words of the Seder ha-Yom seeks to find additional support for this
view in the Rambam, citing the gemarot in BT Megillah 3b, 29a; BT Ketubot
17a as further proof, in that one interrupts Torah learning to accompany the
dead to his final resting place. (See below on this subject.) He then refers us
to the Sdei Hemed to which we referred earlier on.
However, this runs counter to the prevailing majority view found in a multitude
of rabbinic sources, to which he referred on 243–244, and therefore very
convincingly he rejects and refutes this argument on 246–247. See there in
detail. However, the above just underscores what we have tried to point out,
namely the complex ambiguity of the status of Torah study.
[10] See Rema, Even ha-Ezer 65:1; Ba”h
ibid., that even the leading Torah authority, Gedol
ha-Dor, does so. And even public learning is so interrupted, (Pnei Yehoshua to BT Ketubot
ibid., on the basis of Tosafot Megillah ibid.). However, see D. Friedman, Piskei Halachot, vol. 3 (Warsaw: 1901, 35), argues that
nowadays, that we are not intimately acquainted with the laws and our studies are directed to their correct understanding, therefore,
we do not interrupt Torah learning for wedding ceremonies. See, in detail, on
all the rules related to this subject, B. Adler, Ha-Nisuim
ke-Hilchatam, 2nd ed., vol. 2 (Jerusalem: 1985, 394–395).
Clearly
hachnasat kallah is related to the mitzvah of procreation,
which is one of the paramount duties of a man, in Jewish halachic thought. See
my Netivot Pesikah (Jerusalem: 2008, 162–163, n.
251). (And cf. below, sect. 30.)
Here
we may add that a communal positive mitzvah always takes precedence and outweighs
a private individual’s positive mitzvah. A teacher sitting shiva is forbidden to learn and teach Torah. However, he
is permitted to do so if the community needs him (Shulhan
Aruch Yoreh Deah 384:1). See Tzvi Marx, Halakha
and Handicap (Jerusalem: 1992–1993, 228).
[11] See Schechter’s note
in his edition of Avot de-R. Natan, n. 24, and p.
131, n. 10.
[12] Midrash
R. David ha-Nagid to Avot, ed. BenTziyyon
Kipnis (Jerusalem: 1944). The Arabic original appeared in Na Amon 1901. However, there are some doubts as to the
attribution of authorship. See Milhamot Ha-Shem by
R. Avraham ben ha-Rambam, ed. M. Margaliot (Jerusalem: 1953, 38, n. 8); A.
Katz, JQR 48
(1957), 140–160; Midrash R. David ha-Nagid to
Genesis, ed. A. Katz (Jerusalem: 1964, 16–18). On R. David ha-Nagid himself,
see A. Strauss (Ashtor), Toldot ha-Yehudim be-Mitzrayim
ve-Suriah tahat Shilton ha-Mamelukim, vol. 1 (Jerusalem: 1944, 117–128).



Rav Kook: Mystic in a Time of Revolution

Yehudah Mirsky, Rav Kook: Mystic in a Time of Revolution (New Haven: Yale University Press, 2014)

This volume offers a brief, accessible presentation of the life, teachings, and legacy of Rabbi Avraham Yitzhak Kook, a colossal figure little known in the English-speaking world. It also tries to fill the crying scholarly need for a one-volume study in English to go alongside the vast and growing body of literature on him in Hebrew. It is addressed to readers new to the man, the period, and his teachings, as well as to those already familiar with them. This attempt to create a fellowship of readers from disparate communities is more than fitting for a book about a man who tried to do the same on a vastly more consequential scale. The Seforim Blog is happy to present the following excerpt. It is taken from chapter three, which surveys Rav Kook’s spiritual diaries, and in particular the volumes known as Shemonah Kevatzim, from which his son, Rav Zvi Yehudah Kook, his disciple Rav David Cohen Ha-Nazir, and others, culled and edited his canonical theological works.

The third notebook in this series begins with an arresting analysis of contemporary Jewish life. Three forces, he writes, wrestle within all people: “The holy, the nation, humanity.” Modernity has whirled these three central dimensions of Jewish identity away from one another, each becoming the property of a party–nationalism, liberalism, and Orthodoxy, respectively–and they stubbornly refuse to be rejoined, because each fixates on the negative dimensions of the others. Yet all three dimensions are necessary, and each should appreciate seemingly bad sides of the others, as well as their good sides. Ideally, liberals will grasp that the narrowness of nationalism comes from real love of one’s community, and the zealousness of the Orthodox is rooted in a flaming desire for God. Liberals and the Orthodox will see that nationalists’ placing solidarity above broader aspirations for universal ethics or transcendence arises from powerful, loving attachments to people and fellow feeling. Nationalists and the Orthodox in turn will see that liberals’ preference for humanity over nationalism or religion is rooted in an ultimately divine perspective. The sacred, then, is the energy that synthesizes all three elements–religious commitment, national identity, and ethical universalism–and a relationship to the All that lies beyond, before, and within them.
            For Rav Kook, Orthodoxy has the inside track to holiness, yet liberalism and nationalism are its ontological equals on that journey. And he urged people to live a complex gesture, to be actively tolerant while taking a genuine stand on behalf of the ideals in which they truly believe, fighting for them in the here and now. His political credo was something along these lines: I should always recognize not only that All the while, they should recognize not only that my opponent is human, but also that he has a piece of the truth that is unavailable to me. Secure in the rightness of my calling and in the inevitable partiality of my vision, I proceed with faith in the struggle itself and its ultimate, harmonious resolution. These ideas were not the fruit of theory, but were the harvest of his very real struggles with others and with himself.
            Different lifeworlds course through Rav Kook’s journals: fidelity, rebellion, scholasticism, folk piety, romantic nationalism, ethical universalism, mystical experience, halakhic discipline, surging antinomianism, the exertions of intellect, and the passionate religion of the heart. These he saw as his own
defining contradictions and those of his people, of all people and times, manifestations of the immanent divine light hidden in all the varied, jagged dimensions of existence, struggling to join with the light of transcendence and be revealed: All the thoughts and ideas, the great desires, the awesome trials, that every tzaddik endures in his private self, the nation as a whole endures as well, and more broadly man in general, and more broadly the world, and all the worlds.. . to the extent that he stands fast…becomes equal to the spirit of all worlds, and from his interiority takes in all, and the light comes to him from his darknesses so that he can truly survey the world from one end to the other, each one at his level, then he will see the greatness of God in strength and joy, and the path of the tzaddikim is like radiant light, ever brightening to the day [Proverbs 4:18].
The all-encompassing vision with which he tried to find the light in everything and, in so doing, to square a seemingly endless number of circles regularly left him on a knife-edge between despair and exhilaration, quickened by introspection into his own inadequacies. His critique and rewriting of traditional religious categories, especially repentance, extended to this inner work as well.
One who grieves constantly for his sins and the sins of the world must constantly forgive and absolve himself and the whole world; and in so doing draw forgiveness and a light of loving-kindness onto all of being, and bring joy to God and to His creatures. He must first forgive himself, and afterward cast a broad forgiveness over all, the nearest to him first, on the branches of the roots of the soul, and on his family, his loved ones, his generation, and his world, and all worlds . . . And thus is revealed all the good that is hidden away in everything, and he attains the blessing of Abraham, since there is no generation in which his likeness does not emerge.
            His grief for his sins, as part of a world of sins, offers a paradoxical point of entry into the only thing that can offer relief–forgiveness. Not an abstract forgiveness, but acceptance of oneself, one’s family and friends, world, time, and all times. He is, in this passage, undergoing a theurgic process, of human influence on the divine, and by mimesis in reverse, a human simulacrum of God’s forgiveness, a great exhalation of forgiveness down below that brings about forgiveness from above–because it is itself the revelation of God’s forgiveness, the grace of seeing God’s light in all things. Sinfulness, then, is that which blocks the soul’s natural ascent. Sin is an opacity thrust into a shaft of light.



פורים בגבעת שאול – דיוקה של שמועה

פורים בגבעת
שאול – דיוקה של שמועה
מאת הרב שלמה הופמן
עורך השנתון ‘ירושתנו’
silhof@neto.bezeqint.net
ירושלים היא כיום העיר היחידה הידועה בבירור כמוקפת חומה מימות יהושע בן נון שקריאת המגילה נעשית בה ביום ט”ו לחודש אדר. עם היציאה מן החומות ובניית השכונות החדשות סביב העיר הישנה, התעוררה השאלה עד להיכן מתפשטת ירושלים – אם להחשיבה כחלק בלתי נפרד ממנה אם מדין “סמוך ונראה”. דיון זה עדיין לא נפשט בשכונותיה הרחוקות יותר של ירושלים – כשבחוד חנית הויכוח עומדת לה שכונת רמות הנעשית בכל שנה ושנה אגודות אגודות. קונטרסים וספרים ללא מספר נדפסו בענין. באחד הספרים שחובר על ידי תושב רמות[1], מציין המחבר בשער הספר את מקום מושבו: “רמות על יד ירושלים” – ומינה אתה כבר למד את דעתו והכרעתו בענין. אמנם בשכונותיה הקרובות לירושלים העתיקה והנמשכות מהן, הוכרע המנהג וההלכה לעשות את יום הפורים בחמשה עשר בו. למול הכרעה זו, ניצב, כדעת יחידאה[2], רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי בעל ‘לוח לארץ ישראל’ הוותיק, אשר קבע בספרו[3] וכך הונצח בלוחו עד עצם היום הזה:
ובנוגע לירושלים החדשה – דע ש”הסמוך ונראה לכרך” באורו הסמוך ונראה לעיר העתיקה. וכל שכונה הרחוקה יותר ממיל מחומת ירושלים מימי יהושע… אין דינן כהכרך…
אף הוא מוסיף ומציין את הגבולות המדוייקים בשטח: ולדעתנו מן בית זקנים הספרדי והלאה למערב העיר (כיום רחוב “גשר החיים” ע”ש הגרימ”ט זצ”ל)… – צריכים לנהוג כבעיירות הספקות… וכמנהל מוסדות עץ חיים ונכסיה – ובכללם שכונת ‘עץ חיים’ העומדת מחוץ לגבולות ירושלים שקבע – עשה מעשה למעשה, ובלוחו – הממשיך לצאת לאור על ידי בנו וכיום ע”י נכדו, מופיעה מידי שנה בשנה ההודעה הקבועה דלהלן:
לידיעת האורחים בירושלים בשכונת עץ חיים (מול התחנה המרכזית בכניסה לירושלם) קורין המגילה בברכה בליל ויום י”ד. תפילת ערבית שעה… תפילת שחרית שעה…
כפי שניתן להבין מכותרת ההודעה, אין מנין זה משמש אלא את “האורחים בירושלים”, וכבר העירו והעידו כי: “גם שם כמדומה שאין אחד מבני המקום גופא מעיז לברך, אלא אחד הבא מעיר פרוזה וחוזר לשם בלילה וחוזר ובא למחרת בבוקר”[4]. רש”י זוין בדברי בקרותו על הלוח תמה וכותב: “יש להתפלא על המחבר: כל שנה ושנה הוא חוזר ומפרסם דעתו זו בלוחותיו, בשעה שהוא רואה ויודע שלמעשה נוהגים אחרת. כל ירושלים החדשה קוראת בט”ו”[5].
באוירת הימים, יובא תיאורו של מחבר נוסף התמה על דעת הרב טוקצינסקי, ומחדד את תמיהתו באמצעות משל: …במחילת כבוד תורתו אינני מבין את דבריו בענין סוף מהלך מיל מחומת ירושלים, דלפי דבריו נגמר המיל באמצעו של רח’ גשר החיים וכי רח’ זה חוצה בין סמוך לירושלים לבין רחוק מירושלים, זאת אומרת שהבתים העומדים במזרחו של רח’ זה הם סמוכים לירושלים והבתים העומדים במערבו של רח’ זה הם רחוקים מירושלים. ובכן ברח’ זה ביום י”ד אדר קרה מעשה כעלעלם, יהודי היושב במס’ 9 ברח’ זה קרה שבליל י”ד אדר לקח את המגילה ללכת לבית הכנסת “זכרון בתיה” במס’ 12 במערבו של רח’ זה בכן הוא צריך לשמוע את המגילה בליל י”ד, אמנם בבואו לבית הכנסת הנ”ל לעגו ממנו כל המתפללים באמרם אליו הלא פורים היוא בליל מחרת ולא בלילה הזה, כמובן שזה היהודי הטמין את המגילה התפלל ערבית כרגיל מבלי הזכרת “על הנסים”, זה היהודי חזר לביתו לאכול ארוחת ערב כרגיל, באמצע ברכת המזון שמעה אשתו שאינו מזכיר על הנסים צעקה עליו על שאינו מזכיר על הנסים הלא פורים היום הזכיר על הנסים והחליט שהיום פורים, בבקר הלך לבית הכנסת הנ”ל ומגילה בידו בכדי לשמוע את קריאת המגילה, והנה המקרה של אתמול בלילה חזר גם היום והפעם נזפו בו קשות היתכן שיהודי יתבסם לפני תפלת שחרית, וזה היהודי הטמין את המגילה התפלל שחרית בלי הזכרת על הנסים וחזר לביתו לאכול ארוחת בקר כרגיל, אחרי הארוחה אמר לשאתו שהוא הולך לעבודתו, אשתו שמעה זאת צעקה והזעיקה את השכנים בקול גדול ראו בעלי נהיה עבריין אינו שומר את מצוותיו של יום הפורים, בכן זה האומלל נפשו בשאלתו שיורו לו מה לעשות שיינצל מהלעג של חבריו ומצעקותיה של אשתו, זה סיפור חלמאי שקרה ביום י”ד אדר ברח’ גשר החיים בירושלים[6].
על ההכרעה בשכונת גבעת שאול, מספר הרב שלמה זלמן זוננפלד בספרו על תולדות זקנו רבי יוסף חיים זוננפלד, תחת הכותרת “דייקן בלשון רבו”:
כאשר נתעורר ענין קריאת המגילה בשכונות החדשות אשר בפרברי ירושלים, והרב מיכל טוקצינסקי הנהיג קריאת המגילה בי”ד ובט”ו בשכונת “עץ חיים”, וטען שכן יש לנהוג גם בבית היתומים דיסקין, בי”ד בברכה ובט”ו בלא ברכה. טען כנגדו הגרא”י קוק ואמר: הלא רוצים אנחנו להרחיב את גבולותיה של ירושלים בבחינת “פרזות תשב ירושלים”, ואתה בא לצמצמה. פנו למורנו ושאלו לדעתו, והוא השיב: “יודע אני כי מורי ורבי הרב מבריסק רכש את המגרש שעליו עומד בית היתומים, והוא כתב אז ופירסם שהוא רכש מגרש בירושלים עבור בית היתומים, ואם אתם קורין את המגילה בבית היתומים בי”ד, נמצאתם אומרים ששם לא ירושלים, והרי רבינו דייקן בדבריו היה, ומזה אנו מסקינן להלכה, לקרוא רק בט”ו ולא בי”ד”[7]. משמועה זו למדים אנו, כי לכשנדייק בלשון המהרי”ל דיסקין, נמצא כי הורה בבירור כי שכונת גבעת שאול – בכלל ירושלים היא. שמועה זו התפרסמה ואף נתקבלה להלכה, הרב אבגדֹר נבנצאל רבה של ירושלים העתיקה השיב כסמך לשאלה שנשאל: …שאר ירושלים …מה שקורין בה מגילה בט”ו, הוא מפני שהכל נמשך אחר העיר העתיקה, כי בתים שמחברים. כשבנו את “בית היתומים דיסקין” ואז עוד לא היו בתים שיחברו לשאר העיר, נשאל מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל על זמן קריאת המגילה שם, והשיב שהיות וכשהמהרי”ל דיסקין אסף כסף לבנות בית יתומים, הוא אמר שהוא אוסף כסף בשביל בית יתומים “בירושלים” אז זה ירושלים…[8]
אלא שדא עקא!
הרב נפתלי צבי פרוש-גליקמן, מספר בזכרונותיו על תולדות בית היתומים דיסקין: בית היתומים דיסקין נוסד בשנת תר”מ על ידי מרן הגאון קוה”ק רבי יהושע ליב דיסקין זצוק”ל גאב”ד בריסק… ראשיתו של המוסד באחת החצרות של הרובע היהודי בעיר העתיקה, רק בשנת תרנ”ד, רכש עבורו הגאון מבריסק זצוק”ל בית מיוחד… לאחר פטירתו של מרן הגאון זצוק”ל עלה לירושלים, בנו יחידו הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ”ל שפרש חסותו על מוסד מיוחד במינו זה… בשנת תרפ”ד זכיתי להתמנות להיות גבאי וחבר ההנהלה של בית היתומים… כאשר עלתה על הפרק שאלת רכישת אדמה לבנין בית היתומים, הוזמנתי על ידי הגר”י דיסקין לבדוק את ההצעות השונות ולחוות את דעתי… לאחר מכן הוצעו שני מגרשים אחרים, האחד המקום שעליו בנוי היום לתפארת הבנין הגדול של בית יתומים דיסקין… המנהלים העדיפו את המקום הראשון…[9]
היכן היה ה”בית המיוחד” ש”רכש עבורו הגאון מבריסק זצוק”ל” – לא נתפרש כאן, אך כמובן לא היה זה בשכונת גבעת שאול – שנוסדה רק בשנת תר”ע[10]. ומעניין לציין אל דברי ההיסטוריון וחוקר בתי ירושלים ושכונותיה, שבתי זכריה, אודות בית הספר תחכמוני:
מוסד מפורסם זה התקיים בשכונה [-מקור ברוך] עשרות שנים. בית הספר הגיע אל השכונה בשנת תרפ”ט (1929)… מלכתחילה נבנו בנייניו של בית הספר עבור בית היתומים דיסקין, אך משום מה לא עבר בית היתומים למקום, ובזמן מלחמת העולם הראשונה שימש הבניין כקרסטין לצבא התורכי. לאחר מכן שימש המקום לתעשיות שונות… היום שוכן בו תלמוד תורה המסורה…[11]
את מקורותיו – אין ש’ זכריה מציין, אך מבין השיטין ניתן לשער כי בניית בנין זה בעבור בית היתומים – אמנם היתה לפני מלחמת העולם הראשונה, אבל לאחר פטירת הרי”ל דיסקין (שנפטר בשנת תרנ”ח). על אחת כמה וכמה שרכישת המגרש בגבעת שאול – נעשתה שנים רבות לאחר מכן – וכאמור בעדותו וזכרונותיו של רנ”צ פרוש-גליקמן – לאחר שנת תרפ”ד.
המעשה ביסודו – היֹה היה, אלא שכדרכן של שמועות, השתנה בהורקה מכלי אל כלי. ואם אמנם רבי יוסף חיים זוננפלד, “דייקן בלשון רבו” היה, אך מעבירי השמועה לא דייקו בלשון סיפורם. כך מספר הרב אברהם משה קצנלנבוגן בשם זקנו בעל המעשה:
במרומי השכונה “גבעת שאול” בדרך העולה לירושלים, נבנה מוסד בית היתומים דיסקין, שהגה ויסד הגאון מבריסק רבינו יהושע לייב זצ”ל, ואת הבנין הקים בנו הגאון רבי יצחק ירוחם זצ”ל. המוסד השתקם שם בר”ח ניסן תרפ”ז, ובאותה תקופה, היתה גבעת שאול, שכונה שוממה, זרועה בתים בודדים, ומובן שעד החומות של העיר העתיקה, לא היה רצף של ישוב. לשנה הבאה (תרפ”ח) כשבירכו חודש אדר, התעוררה השאלה, כיצד ינהגו בקריאת המגילה, המתגוררים בבית היתומים. הפוסקים היו חלוקים בדעותיהם, חלקם סבר שיש לקרוא את המגילה ביום י”ד מאחר והעיר העתיקה אינה נראית, והמקום לא סמוך, אחרים אמרו שמחמת הספק צריכים לקרוא גם בי”ד וגם בט”ו. בין החולקים ניצב זקיני מורי ורבי הגאון רבי רפאל זצ”ל שסבר כי חייבים לקרוא אך ורק ביום ט”ו, כפי שקוראים בירושלים עיה”ק. פסק ההלכה על מוסד דיסקין הדריך את מנוחתם של כמה מחכמי ירושלים, ולכשנתוועדו בצוותא הוחלט לשאול את פי הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל. וכך סיפר זקיני מו”ר הגאון זצ”ל: כששטחתי את הענין לפני רבי יוסף חיים זצ”ל סיפר לי, כי ידוע לו שהגאון רבי יהושע לייב זצ”ל, יסד את המוסד שלו בירושלים דוקא, ולא במקום אחר, ואם נקבע שאת המגילה קוראים בי”ד ולא כמו בירושלים, בט”ו, נאלץ להקים בית חדש למוסד דיסקין במקום שקוראים בו בט”ו. ומאז קוראים שם בט”ו[12].
לכשנדייק בלשון עדות בעל המעשה זה נמצאנו למדים, כי לא הוראה של מהרי”ל דיסקין היתה כאן, אלא הוראה של רבי יוסף חיים זוננפלד – שהוסיף בשנינות: על פי הוראתו של מהרי”ל דיסקין, מוסד בית היתומים צריך לשכון בירושלים דווקא, ואם אנחנו נסיק שגבעת שאול אינה ירושלים, עלינו להעביר את המוסד למקום אחר – מקום בו אנו סבורים שהוא ירושלים.
ראוי לציין כי דעתו של מהרי”ל דיסקין עצמו בענין זה נדפסה בספרו: “ולענין סמוך לא משכחת לה כלל, דכל שאין שיעור מיל פנוי בינתים חשיבא סמוך”[13].
[1]
ספר שערי זבולון, חובר ע”י ר”ז שוב, בשנת תשמ”ט.
[2]
רש”ד דבליצקי, ירושלים הרים סביב לה, בני ברק תשמ”ט, עמ’
9 כותב: “למעשה מצאנו לו אך חבר אחד והוא הגאון ר’ משה נחמיה כהניו
מחאסלאוויץ זצ”ל בתורה מציון משנת תרמ”ז, ולא נהוג עלמא כוותיהו”.
[3]
עיר הקדש והמקדש, ח”ג ירושלים תשכ”ט, פרק כז.
[4]
רש”ד דבליצקי, שם. וראה דברי רי”מ טוקצינסקי בספרו
הנ”ל שם עמ’ תכז.
[5]
רש”י זוין, סופרים וספרים, ח”א תל אביב תשי”ט, עמ’
359.
[6]
רא”ב קעפעטש, חומות ירושלים, ירושלים תשמ”ט, עמ’ י-יא.
(על משל זה, העיר רבי שלמה זלמן אויערבאך: “עלות השחר קובע ולא כל רגע”
– שם בספר עמ’ ל).
[7]
רש”ז זוננפלד, האיש על החומה, ח”א ירושלים תשל”ה,
עמ’ 214-215.
[8]
ר”א נבנצאל, סבו ציון, ירושלים, עמ’ פא.
[9]
רנ”צ פרוש-גליקמן, (רמ”ע דרוק עורך), שלשה דורות
בירושלים, ירושלים תשל”ח, עמ’ 172-173.
[10]
י’ שפירא, ירושלים מחוץ לחומה, ירושלים תש”ח, עמ’ 139.
[11]
ש. זכריה, ירושלים של מטה, ירושלים תשס”ג, עמ’ 311.
[12]
רמיי”ל דיסקין, אהלים – מגילה (עורך: רא”מ קצנלנבוגן),
ירושלים תשנ”ג, עמ’ תמט.
[13] שו”ת מהרי”ל דיסקין, קונטרס
אחרון סי’ ג אות קג. (וראה עוד בדברי תלמידו רצ”מ שפירא, ציץ הקדש, ח”א
סי’ נב).