1

David Sassoon, Bibliophile Par Excellence

|
 David Sassoon,
Bibliophile Par Excellence
By Dr. Pearl Herzog
The article below is an annotated version
of an article that appeared in the Inyan Magazine of HaModia, dated July 16,
2014.

Harav Chaim Ozer Grodzinski addressed him as
“Hanaggid” (The Prince).[1] The Michtav MeEliyahu (Rabbi
Eliyahu Dessler) came to his home to privately tutor his only son.[2] Named
after his grandfather, the founder of the Sassoon dynasty, David Sassoon was an
outstanding Talmid Chochom, whose tremendous collection of sefarim and
manuscripts, on which he expended much time and money, has enhanced the study
of every branch of Torah to this day.  

Mumbai (formerly known as Bombay), the primary
port city in India is home to more than twelve million people. The city’s
largest fishing market is located at Sassoon Docks, one of the few docks open
to the public. It was the creation of Albert Sassoon, a member of the dynasty
known as the Rothschild’s of the East. who had built the Docks through land
reclamation (creating land out of the sea).[3] In 1869 when the Suez Canal
opened and merchant ships could travel between Europe and Asia without the need
to circumnavigate around Africa, it was imperative, in Albert Sassoon’s view,
that India have a dock for ships to load and unload goods. The government of
India which was initially against Albert’s plan, eventually realized the docks
cemented the future of India’s largest port and paid him a pretty penny for it
in addition to being eternally grateful.
Albert Sassoon, who was knighted by Queen
Victoria of England, was the son of David Sassoon, the founder of the Sassoon
dynasty who had laid the foundation in India, of a vast mercantile empire with
branches in Shanghai, Hong Kong, Turkey, Japan, Persia, and England, In the
words of a contemporary: “Silver, and gold, silks, gums and spices, opium,
cotton wool and wheat – whatever moved over land and sea felt the hand and bore
the mark of Sassoon and Company.”[4]
David Sassoon would always attribute his great
success to the fact that he would strictly observe the laws of Maaser.  David’s father Saleh Sassoon (mother Amam
Gabbai) was a wealthy businessman, chief treasurer to the pashas (the governors
of Baghdad) from 1781 to 1817 and leader of the city’s Jewish community.
Following increasing persecution of Baghdad’s Jews by Daud Pasha, the family
moved to Mumbai via Persia.
The Sasson family traced its Yichus back
to Shefatyah, the fifth son of Dovid HaMelech. When exiled to Spain the family
called itself Ibn Shoshana (son of a rose) which later became Ibn Sassoon (son
of Happiness).[5]
Magnanimous philanthropists, the family
supported many Torah institutions, built shuls, hospitals, Mikvaos and
helped employ many Jews.
Albert Sassoon was surprised one day when his 34
year old single half-brother Solomon Sassoon, expressed his interest in
marrying Albert’s granddaughter, Pircha (Flora) Gabbai. Solomon had been on a
business trip to China and had stopped for a business meeting at the Bombay
office. It was there he met for the first time his 17 year old great niece, and
was impressed with her knowledge of Hebrew, French, German, English, Hindustani
and Arabic as well as the fact that she had been taught Tanach and Yahadus
in private lessons given to her by Rabbonim.[6]
Albert loved the idea. The shidduch was
arranged and the couple had three children, two daughters Rachel and Mazel Tov
and their middle child, a son, David born to them in 1880. Shlomo and Flora’s
palatial home in Bombay was called Nepean Lodge and had a shul attached to it.
Considered the most Torah minded of the Sassoon brothers, Solomon would recite
all 150 perakim of Sefer Tehillim before leaving for his office every
day. Modest and unassuming, he served as a wonderful influence on his only son.
Young David astonished his parents one day when
at eight years old he traded his toy kite with a young boy for a rare printed
book containing an Arabic translation of the Book of Ruth that was written for
Baghdadi Jews who lived in India.[7] That trade was to be the first item in his
life long pursuit of collecting Jewish books and manuscripts. His interest in
collecting Seforim may have helped soften the pain of losing his father at the
tender age of 14. Solomon David passed away in 1894 leaving a young 35 year old
widow and three children, the youngest of whom was 10.
Because of his delicate health, young David’s
physician recommended that he live away from the city’s heat. Because of this
he spent most of the year at the family villas in Poona or Mahabeshwar,
studying Torah and having private lessons in Persian as well as other secular
subjects from a Munshi.[8]
Instead of being educated at Eton like his
Sassoon cousins, he was sent afterwards to a yeshiva in North London.
Although David learned to use a rifle as a
cadet, his poor health saved him from ever going to battle. Instead the navy
hired him to translate Hebrew and Arabic documents and decode messages
intercepted in the Middle East.
His mother had with her grandfather Albert’s
blessing, taken over her husband’s role in the business in India after he
passed away. But seven years later, when David had reached 21, she decided to
move to London where most of the Sassoon family had relocated.
David had developed into quite a Talmid Chochom
and had inherited his great love of seforim from his great grandfather Farji
Chaim Ben Abdullah Yosef whose large library of Seforim in Basra, Iraq had been
partly destroyed in 1775 by the invading Persians.[9] David decided to devote
his life to collecting Seforim. He explained in his Ohel David, a two volume
catalogue of his Seforim that he printed in 1931 that he assembled a huge
library because he wanted to observe the Mitzvah of writing or acquiring a
Sefer Torah by extending the mitzvah to include all religious literature:
Nevi’im, Kesuvim, Gemarah, etc.

David traveled extensively to Yemen, Germany,
Italy, Syria, China and the Himalayas seeking manuscripts and old Seforim. His
sister Rachel Ezra who by this time lived in Calcutta would alert him about
different valuable manuscripts in India, North Africa and China.[10] He would
also purchase items from the noted bookseller Rabbi David Frankel and from the
famous Orientalist Silvestre de Sacy.

David Sassoon spent ten years negotiating to buy
the Farchi Bible, a fourteenth century beautifully calligraphed and illuminated
Tanach which contained over 1000 pages and more than 350 illustrations. It took
seventeen years for Elisha Crescas of Provence to complete it, which he did in
1383. The name of the Bible is derived from the fact that it once belonged to
the wealthy Syrian Farchi family that had served as bankers and treasury
officials for the Turkish governors. Chaim Farchi, who was involved with Jazzar
Pasha in the defense of Acre against Napoleon in 1799 was the Sefer’s owner.
Almost two decades later, an orphan Muslim that Chaim Farchi helped raise and
get installed as a Turkish leader betrayed his wealthy Jewish benefactor. On
Erev Rosh Chodesh Elul (August, 1817), after having fasted all day, soldiers
suddenly entered his apartment and read him his death-warrant, [Chaim Farchi
was accused among other transgressions of building a shul higher than the
highest Mosque in Acre] and was executed.
The Farchi Bible then came into the possession
of the British Consul in Damascus and was only returned to the family a century
later. Unique about this Bible was that it contained the names of many Biblical
women that are not mentioned in the Torah but in Rabbinic writings such as the
names of the wives of Kayin, Hevel, Shet, Chanoch and Metushelach
etc.[11] It also contains the rules of Vocalization and Masoretic notes from
Ben Asher’s Dikdukei Ha’Teamim. The interesting illustrations which do
not show any human figures include Noah’s ark, the Mishkan and of the
city of Yericho with seven walls.
In 1902, a year after he moved to London with
his mother and sister, Dovid Sassoon purchased in Egypt several manuscripts
that had been discovered in the Cairo Geniza six years earlier. These
included an extremely early fragment of the Rambam’s Mishneh Torah which
contained the Rambam’s own glosses and Rabbi Saadiah Gaon’s Tafsir, a
Judeo-Arabic translation on Chumash Bamidbar.
The late Rabbi Dr. Tzi M. Rabinowicz, son of the
previous Biale Rebbe and author of more than 10 books including the Encyclopedia
of Hassidism visited the Sassoon 
library in 1966 and contributed an article at that time entitled “The
Sassoon Treasures” to Jewish Life magazine.[12] He stated that when visiting
the library of Rabbi Solomon David Sassoon, (David was no longer alive and the
library seems to have passed on to his son Shlomo) he thought of the pasuk
“Shal Naaleich me’al raglecha …. Put off thy shoes from off thy feet for the
place whereon thou standest is holy ground.” He describes it as the world’s
greatest private collection of priceless Sifrei Torah, incunabula, manuscripts
and unpublished writings that cover a period of nearly a thousand years. He
writes that a student of art can feast his eyes on exquisitely illuminated
manuscripts, Genizah fragments, Machzorim, Haggadoth, Ketuboth and important
documents.
David Sassoon wrote a diary in Hebrew entitled Massaei
Bavel[13] when he travelled in 1910 with his mother and sister Mazel Tov,
from Bombay to Basra stopping off at Baghdad.
The following is an English translation of an
excerpt of his dairy by Rabbi Aharon Bassous:
Tuesday Sept. 20
At 7:00 am we reached AL
Qurna where the Tigris and Euphrates unite. Tradition has it that the Garden of
Eden was here! We rested for 10 minutes. Continuing on our journey to Baghdad
we passed in the afternoon a building which is traditionally the grave of Ezra
HaSofer or Al Ezair in Arabic.
On the outside the grave
looks like the dome of a mosque and is covered with glazed blue tiles. We went
inside to visit. On entering the town we were in a large chamber leading to the
synagogue and grave. Before entering the building we were told to remove our
shoes. On top of the grave is a large tomb made from wood. Every Jewish visitor
lights a lamp and says: I am lighting this lamp in honor of our master Ezra the
scribe, after which he circles the grave and kisses it. Many give money for
someone to bless them at the grave. Even non-Jews, come there to pray.
Several days earlier he wrote that while in
Basra he was able to purchase some manuscripts but not old ones. One of them
called Megillat Paras was read every year on the 2nd day of Nisan because a of
great miracle that happened at Basra.
A very important acquisition David Sassoon made
in Sept. 1923 was the Diwan of Shmuel HaNagid which Oxford University Press
published with an introduction by Sasson in 1924. The manuscript which Sassoon
acquired in Aleppo (Aram Tzova), was copied in 1584-1585 by an Italian rabbi
Tam Ben Gedaliah ibn Yachya. It contained 1743 poems, of which 1500 were
previously unknown. In the manuscript is a poem about the earthquake and
eclipse of the year 1047 and a eulogy on the death of the Gaon Hai ben David
(939-1038) the last gaon of Pumbeditha.
In Cecil Roth: Historian Without Tears[14]
the late Irene Roth writes about  David
Sasson that he was a noted Hebraist and 
bibliophile and maintained a magnificent library of rare manuscripts
which was always open to her husband, the Oxford Historian. Incidentally Cecil
Roth, in his book “The Sassoon Dynasty,” calls David Sassoon a
scholar and writer of no mean distinction.
David Sasson also authored The History of the
Jews of Baghdad.[15]
In addition to constantly expanding his library
he would help his mother Flora answer thousands of letters from all over the
world requesting tzedkaka for Hachnasas Kallah, Yeshivos, Pidyon
Shevuyim, and other Jewish causes including requests to help print
seforim.[16]
In the sefer Ohr Elchonon its author A
Souraski,[17] writes that Rabbi Chaim Ozer Grodzinski sent a letter to the
Prince (Nagid) David Sassoon that he should organize in London a vaad  devoted 
to the selling of Osiyos for  a
Sefer Torah in commemoration of the late Chafetz Chaim.
David was married to Sarah Selina Prins, the
daughter of Moshe Meir Ben Rabbi Eliezer Lippman Prins, a diamond merchant and
Talmid Chochom from Amsterdam who also owned a magnificent library.
In the Sefer “Parnas LeDoro: Hitkatvut
Eliezer Lipman Prinz Im Chachmei Doro” by Meir Herskovics[18] a letter
by Rabbi Eliezer Prinz to his grandson David Sassoon, the son-in-law of his
eldest son Moshe, he writes that he has difficulty in understanding the
commentary of Ramban on Bereishis 2:9, because when he examined different
girsaos, a word was spelled differently and it is evident that the scribe made
an error. Could David please check his different manuscripts to determine the
correct girsa.

David Sasson was not
only a great Talmid Chochom himself but he hired Rabbi Eliyahu Dessler author
of Michtav Eliyahu to learn with his son Solomon in 1928 at the
suggestion of Dayan Shmuel Yitzchok Hillman. Rabbi Solomon Sassoon, who
continued in his father’s footsteps in collecting seforim, developed into a
great Talmid Chochom who turned down the Israeli government twice when it asked
him to serve as Sephardic Chief Rabbi of Israel.[19]

By the time David Sassoon passed away in 1942 he
had amassed about 1300 items in his library. Sadly the collection has been
dispersed sold at a number of Sotheby auctions, beginning with one in Zurich in
1975. A New York Times article[20] describing the fourth Sassoon manuscript
collection in 1994 states that in the past decade the sales were due to satisfy
the estate’s British tax obligations. Nevertheless, thanks to David Sassoon,
universities and libraries around the world can continue to enhance Jewish
scholarship through the efforts of David Sassoon. Yehi Zichro Mevorach.









































Notes:
[1]
Aaron Souraski, Ohr Elchanan , 
2, p. 74.
[2] Rosenblum, Jonathan, Rabbi Dessler: The
Life and Impact of Rabbi Eliyahu Eliezer Dessler, the Michtav Me’Eliyahu,
Mesorah Publications,  Artscroll 2000
NY.,  p 144.
[3] Roth, Cecil, The Sassoon Dynasty,
Robert Hale Limited, London, 1941 p. 80.
[4] Jackson, Stanley, The Sassoons, EP
Dutton Inc., NY 1968 p. 30.
[5] Ibid. page 2
[6] Breger, Jennifer, “Flora Sassoon”
entry in Jewish Women’s Archive.
[7] Jackson, p. 104. Also see Introduction to
Sotheby Catalogue “Seventy-Six important Hebrew and Samaritan Manuscripts
from the Library of the late David Solomon Sassoon,” London June 21, 1994
.The latter was the fifth Sotheby sale of manuscripts from the collection of
David Sassoon, the previous sales took place in Zurich 1975 and1978 and in New
York, in 1981 and 1984.
[8] Ibid. Jackson,  p.105.
[9] Rabinowicz, Harry, The Sassoon Treasures,
Jewish Life Jan.-Feb. 1966 p.45.
[10] Jackson, p.158.
[11] David Sassoon, Ohel David, Oxford
University Press, 1932, p. 6.
[12] Shevat-Adar 5726, Jan.-Feb. 1966 issue
pp.42-48.
[13] Information from his travel diary, was
incorporated later in his, A History of the Jews in Baghdad (Letchworth
1949) and this diary was later edited and published in Hebrew by M. Benayahu in
1955, after its author’s death (Massei Bavel, Jerusalem 1955).
[14] Cecil Roth: Historian without Tears
Sepher, Hermon Press, N.Y., 1982, p. 92
[15] See note 13
[16] See Nachalat Avot: Asufat Genazim MiBeit
Mishpachat Sassoon, for a treasure trove of letters soliticing Tzedokoh
from many Gedolim. This sefer includes Teshuvot, Michtavim Tefillot and
Minhagim and was published by Yad Samuel Franco, 5767, Machon “Ahavat
Shalom,” Yerushalayim.
[17] p. 74.
[18] pp. 411-415.
[19] Rav Dessler, pp 145-.146.

[20] Dec. 5, 1984, “Sassoon Judaica Sold at
Sotheby’s”.


Book Review: The House of Twenty Thousand Books by Sasha Abramsky

|
 ‘The House of Twenty Thousand Books’/
Sasha Abramsky / Halban Publishers (London UK) / 321pp/ GBP 14.95 – easily
available from Amazon.uk
By Paul Shaviv
For many Seforim blog readers, the name ‘Abramsky’
will instantly be associated with the personality of Rav Yechezkel Abramsky
(1886-1976), the author of Hazon
Yechezkel on the Tosefta. Born in
Russia, imprisoned by the Soviets, released in the 1930’s after diplomatic
intervention by the U.S. and Britain, he was for years the head of the London
Beth Din before his retirement to Israel.
But other readers will also know his son, Chimen (1916-2010),
whose life followed a very different path, and was, simultaneously, one of the
leading bibliophiles of the Jewish world – and of the Socialist-Marxist
world.  One of his grandsons, Sasha
Abramsky, has written a memoir of his grandfather centred on 5, Hillway – Chimen’s
house close to London’s Hampstead Heath (and to Highgate Cemetery, burial place
of Karl Marx).  Chimen was a bibliophile
and scholar, but also an obsessive collector of books, of which 5, Hillway
contained an estimated twenty thousand. 
This book describes the house room by room, and the significance of the
books in each one, piled high and crammed into every nook and cranny.
Chimen left the Soviet Union with his father.  Soon after arrival in London, he made his
way to Mandatory (or, Mandatary[1])
Palestine, where he took courses in Jewish history at the Hebrew University.[2]
He was already a committed Communist. 
Returning to London at the outbreak of war, he became a hugely
influential member of the Communist party in London. To his grandson’s
bewilderment, he was a convinced Stalinist, attributing such anti-Jewish
excesses as he was prepared to recognise to Soviet anti-religious, rather than
anti-Semitic, sentiment.
At the same time, on marriage to Miriam Nirenstein,
he entered the family business – ‘Shapiro, Vallentine’, a small Jewish bookshop
and publishing company in the East End of London.  Over successive years he turned it into a center of rare book
dealing, while simultaneously serving the London Jewish community with
siddurim, machzorim, barmitzvah presents and other ritual paraphernalia[3].
Chimen, together with other Jewish communists, left
the party after 1956 – although, inexplicably, he was one of the last to
leave.  He turned his energy into an
academic career; first as Sotheby’s consultant on Judaica[4],
then as a fellow of St Antony’s College Oxford (on the strength of his
co-authored book on ‘Karl Marx and the British Labour Movement’, and on the
personal recommendation of Isaiah Berlin) and shortly thereafter, at the age of
51, as Reader in Jewish Studies at University College, London.  He was appointed Professor at UCL in 1974. In
the 1970’s he was one of the first visiting Fellows at the Oxford Institute of
Postgraduate Hebrew Studies[5],
where he was my teacher of early medieval Jewish history.  Chimen was a world-class polymath, with a
totally encyclopedic knowledge of manuscripts, books, footnotes, scholars and
libraries. 
His grandson has recorded the history and topography
of his household, which functioned as research library, international salon for
streams of visitors, and a family home. 
Every room had its subject area – Judaica, European socialism, Marxiana,
art history, philosophy and social studies. 
Chimen and Miriam had two children – Jenny, later famous as the most
senior female executive at the BBC, and Jack (Sasha’s father)[6].  Chimen’s relationship to his Judaism was
complex; despite his veneration of his father, he does not appear to have given
his own children much of a Jewish education, even though they grew up in a
house full of some of the rarest Judaica in private hands. Sasha describes the
historians[7],
politicians, thinkers and scholars who came to sit at the table of this
diminutive, engaging personality with his thick Russian accent, which he never
lost.  His later years were affected by
deteriorating health, and he finally passed away at the age of 93 in 2010.
‘The House of Twenty Thousand Books” is an unusual,
affectionate, and admiring memoir[8].  Booklovers will love it, as will anyone who
knew the enigmatic subject at the centre of the story. The book is not perfect;
far more attention – perhaps a little repetitively – is paid to Chimen’s
socialism (and its abandonment) than to his Jewish involvement and
scholarship.  The author is clearly not
on such familiar ground in this latter area, and makes a few mistakes.  But it is a labour of love, and a good one
at that.
Finally, let me leave a bibliographic tantalizer for
the readers of the Seforim blog.  In
1974, Chimen told me with pride that Gershom Scholem had visited him, and that
he had shown Scholem a ‘Hassidic siddur’ from his, Chimen’s collection, “which
was earlier than any previously known Hassidic book. Scholem was very excited
by this. He demanded that I must publish it!” 
Did he ever do so?  Where is the
book now?  I have no idea.
[1] The correct spelling – See Edward
Ullendorff ‘The two Zions’.
[2] He never took a degree, which was
awarded to him decades later as a prerequisite of his being appointed Professor
of Jewish Studies at University College, London. 
[3] As a teenager beginning to buy Jewish
books in the 1960’s, this is where I first met Chimen, He was patient,
encouraging, and sold me a number of exquisite and fascinating books – material
otherwise unobtainable anywhere else in the UK.   He closed the store when he took up his academic career.
[4] In later years his bibliographic
expertise was applied as adviser to Jack Lunzer in the assembling of the
Valmadonna Trust library.
[5] Now the Oxford Centre for Hebrew and
Jewish Studies.
[6] Jack Abramsky, in the photographs in the
book and in the video (see below), bears a very striking resemblance to Shlomo
Carlebach….
[7] Shmuel Ettinger, Chimen’s closest friend
from his Jerusalem days, passed away suddenly in 5, Hillway while visiting.
[8] See also here
for a short video about the book, including some video of Chimen.


The Pew Report and the Orthodox Community (and Other Assorted Comments), part 2

|
The Pew Report and the Orthodox Community (and Other Assorted Comments), part 2
by Marc B. Shapiro
Continued from here.
Returning to the matter of Jewish men and non-Jewish women, it is noteworthy that the Spanish scholar R. Solomon Alami (14th-15th centuries), in his ethical will to his son, specifically warns him to abstain from sexual relations with non-Jewish women.[1] Note how in the following passage he also assumes that Reuben actually had sexual relations with his father’s concubine (an opinion also shared by talmudic sages, though in my experience the alternative view, that he didn’t actually do this, appears to be the standard approach among contemporary darshanim).
בבת אל נכר אל תחלל בריתך. היה גבור כארי למשול בתאוותך, תהי צדיק מושל יראת א-להים להטיבך באחריתך. השמר ממר ממות ופרוש מן הזימה. טמאת השם רבת המהומה. וזכור דבר זמרי ורעתו. וחרפת שבטו ברדוף נשיאם תאוותו. הלא אל אלה חטא שלמה מלך ישראל ונחלקה מלכותו. וזכור צדקת יוסף אשר גבר על יצרו ולא נתן מאוויי גבירתו. ותשב באיתן קשתו. עם גודל יופיו ועדונו והוא בבחרותו. והיה זה סיבה לשום במרום מדרגתו. וכל בית אביו חיו בזכותו. ונתנה לו הבכורה ונדחה ראובן בחללו יצועי אביו מבכורתו. כי לא יאות הכבוד לנקשר בזימה בכחשו.
An Italian list of takkanot from 1418 also speaks about this problem, that Jewish men thought that there was nothing wrong with having sex with non-Jewish women[2]: הנשים הנכריות מותרות בעיניהם. The fact that the various moralists speak about this issue shows that it was a real problem. While suggestions were offered to help men overcome sexual temptations, there was a recognition that, as the Talmud, Hullin 11b, states, “There is no guardian against unchastity,” אין אפוטרופוס לעריות. This principle is quoted by R. Joseph Karo in Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 22:15.[3] Yet interestingly enough, in R. Karo’s Magid Meisharim[4] he is told that since he is entirely involved with service of God he cannot be seduced even by a naked woman.
מאחר שלבך תמיד אינו מהרהר אלא בעבודתי אפילו תפגע באשה ערומה לא תבוא לידי חטא
We know that there were some who argued that it was better for men to use Jewish (single) prostitutes so that they not come to having sex with married women or engage in homosexual acts.[5] (I am referring to places where Jews could not avail themselves of non-Jewish prostitutes, as the punishment for this was often execution.) R. Moses Hagiz[6] argues against this position, stating that we do not permit a lesser offense to prevent one from violating a more severe offense. He even calls this approach hukot ha-goyim.
והלכו בחוקת הגיום שזו היא טענת פטור אצלם אכן אנו בני ישראל הקדושים כשהשני איסורים הם מדאורייתא או תרי דרבנן אין לנו להתיר הא’ מחשש שלא יבא לעשות האחר
This passage is quoted by R. Isaac Lampronte, Pahad Yitzhak, s.v. boel aramit. He then adds that he heard from a hakham that sex with a Jewish prostitute is worse than sex with a non-Jew because of the possibility that that one will violate the niddah prohibition.
דיכול לבוא לאיסור נדה שהיא בכרת
Notice how he doesn’t say that one will certainly violate the niddah prohibition, only that it is a possibility. What this means is that even the Jewish prostitutes were expected to go to the mikveh, but that one can’t assume that they would indeed do so, and this explains why sex with a non-Jewish woman is preferable.[7]
But he adds that this should not be said publicly or to an ignorant person as this knowledge could lead men to have sex with non-Jews since they will mistakenly conclude that the prohibition is not so serious.
אין אומרים דבר זה בפרהסיא או בפני עם הארץ, כדי שלא ינהגו פריצות בביאות גויות.
What we are discussing was not simply theoretical since R. Isaac Arama, writing in fifteenth-century Spain, tells us that not only did the Jewish community leaders (שופטי ישראל) not take prostitution seriously, but in a few (קצת)[8] communities Jewish prostitutes were welcomed and even supported with Jewish communal funds (!).[9] This was done as the prostitutes were thought to be performing a public service, since without them it was thought that men would be led to have sex with married women or non-Jewish women (which as mentioned already could lead to execution). From a responsum of R. Judah ben Asher,[10] we see that even in an earlier era this point had been made with regard to “loose women” (and was rejected by R. Judah who thought it was better to have sex with a non-Jewish woman for whom the niddah prohibition did not apply):
ומוטב שיסתכנו הגופים מן הנפשות
Arama tells us that on different occasions he argued with the communal leaders, and also before גדוליהם which I assume means their rabbis, that it is one thing if someone commits a sin in private. In such a case, Arama would probably agree that it would be better for a man to have sex with a Jewish prostitute than with a with a non-Jew. (It must be that these prostitutes went to the mikveh, as Arama doesn’t mention anything about the niddah prohibition.) But Arama is firm that it is absolutely forbidden for the community – and he includes in this בתי דיניהם showing that the rabbis were complicit – to countenance any sin whatsoever, in this case welcoming in Jewish prostitutes, even if this strict stance leads to people committing greater sins or being executed by the non-Jews.[11]
R. Isaac Bar Sheshet (Rivash) had earlier also testified to the fact that the “gedolei ha-dor” had acquiesced to the existence of Jewish prostitutes in order to prevent men from visiting non-Jewish women, with all the dangers this entailed.[12] Contrary to Avraham Grossman,[13] the Rivash is not saying that this is what the “gedolei ha-dor” should do when faced with such a circumstance. Rather, he is decrying what they did. I am curious to hear if readers agree with me. Here are the words of the Rivash:
והרמב”ן ז”ל כתב בפ’ התורה שהיא אזהרה לב”ד שלא יניחו בנות ישראל להפקיר עצמן לישב בעינים על הדרך או בקובה של זונות לזנות לכל יבא. בואו ונצווח על דורנו שאין דומה יפה, וגדולי הדור העלם יעלימו את עינים פן יכשלו בני פריצי עמנו בנכריות ותצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש
Returning to intermarriage, we see something very interesting in Pirkei de-Rabbi Eliezer, ch. 39. According to this text (which is paralleled by other midrashim[14]), Jacob’s sons married their sisters. The explanation given is that they did so in order not to marry the local inhabitants:
כדי שלא יתחתנו בעמי הארצות
This is quite an incredible assertion, since incest is forbidden under the Noahide code. If there were no eligible marriage partners, one would have expected Jacob’s sons not to marry at all rather than marrying their sisters. R. David Luria, in his commentary on the passage, does not even deal with this problem, instead noting that elsewhere in rabbinic literature one finds that Jacob’s sons did marry the local women. (For some reason, R. Luria’s edition does not include the words כדי שלא יתחנתו בעמי הארצות, which comes right after the text stating that Jacob’s sons married their sisters. This does not appear to be an act of censorship, since the real issue is not the explanation for their marriages, but the incestuous marriages themselves, and this is still found in R. Luria’s edition.)
The Tosafists have a simple response to this problem: Since the Torah had not yet been given Jacob’s sons only observed what they wanted.[15]
מאחר שלא נצטוו על התורה אע”פ שידעוה ברוה”ק מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שלא היו רוצין היו מניחין.
Nahmanides, Commentary to Gen. 38:2, assumes that each of the brothers married one of the twins of the other brothers, but not their own twins. Furthermore, no one actually married a complete sister, i.e., sons of Leah did not marry daughters of Leah. Thus, they did not violate Noahide Law. (I think this is probably also what the Tosafists assumed in the passage mentioned above.) While Nahmanides’ understanding works with some of the midrashim, it cannot be fit into the language of Pirkei de-Rabbi Eliezer, ch. 36, which states explicitly that each son was born together with his future wife:
  וכולן נולדו זווגן עמם חוץ מיוסף שלא נולדה זווגה עמו
Furthermore, Bereshit Rabbah 80 states that Simeon married Dinah, and she was his sister from the same mother. It is precisely in order to answer this problem that a Tosafist cites the Aggadah[16] that Dinah was actually first impregnated in Rachel, and God later transferred her to Leah, meaning that Simeon and Dinah were really not from the same mother.[17] (Many have pointed out that this has implications to the debate about the status of children born from surrogate mothers.[18])
The Maharal explains that the situation of the brothers marrying their sisters was an exceptional case, since if they did not marry them the only available marriage partners would have been pagan women.[19] As the Maharal notes, the parallel is to the sons of Adam who were permitted to marry their sisters since there was no one else for them to marry. This permission to marry their sisters was known to Jacob through ruah ha-kodesh, and the Maharal adds that one should not think that this contradicts the Torah, “for the one who gave the Torah forbade [it] and the one who gave the Torah [also] permitted [it].” In other words, God is the source of the law so he can choose to alter it if he chooses.
This approach can also explain the story of the akedah which troubles so many. If the reason not to murder is because God says so, then God can, if He wishes, permit murder in certain cases. I don’t want to get into the issue of Natural Law and the Euthyphro problem. Suffice it to say that most people would assume that the prohibition against incest is indeed part of Natural Law and not simply because God forbids it. Yet it must be noted that Sanhedrin 58b records a view that the Noahide code does not forbid marriage between brothers and sisters. According to Sanhedrin 58b, and this is followed by pretty much all commentators and halakhists, a non-Jew is permitted to marry his daughter. See also Mishneh Torah, Hilkhot Melakhim 9:5.[20] That at least some of the prohibitions on incest are not part of Natural Law would also seem to be a necessary conclusion of the Sifrei,[21] which states that the Children of Israel were driven to tears when Moses told them that they could no longer marry their sisters (from their fathers).[22]
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו . . . שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות מלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מצטערים.
R. Ari Chwat has made the following interesting point.[23] The fact that the Sages state that the sons of Jacob married their sisters, something forbidden under Noahide law, illustrates how important it was for them to show that the brothers did not marry Canaanite women. In order to free them from the stain of intermarriage, the Sages were even prepared to claim that they had incestuous marriages. This shows how bad intermarriage was regarded by them.
נראה שכך יש להבין גם את המדרש (פרקי דר’ אליעזר פל”ה [צ”ל ל”ו] וב”ר פ, יא) שבני יעקב נשאו את אחיותיהם, למרות שיש בכך משום האשמתם בגילוי עריות, דבר שאסור אפילו לבני נח מלפני מתן תורה. אלא שרצו חז”ל ללמד זכות על אבותינו עצמם, ולנקותם מעבירת נשואי תערובת, עבירה בעייתית בדורם של חז”ל. כלומר: היות ועבירת נשואי אחיות לא עמדה על סדר יומם של חז”ל, ממילא האשמה זו תפגע בכבודן של אבותינו פחות מאשר להאשימם בנשואי תערובת, מעשה המתאים רק לשפלים ביותר בעם.
Regarding intermarriage, take a look at the following fascinating responsum from R. Meir of Rothenburg that appears in Teshuvot Ba’alei ha-Tosafot, ed. Agus, no. 72 (pp. 152-153). 

It begins by referring to the widow of a man “who was not pure”. What does this mean? From the responsum it would appear that this woman was “married” to a non-Jew. Based on the answer, it seems that she was claiming that she had done nothing wrong with this “marriage”, as she had received rabbinic permission, and therefore she should not suffer any stigma.[24] R. Meir tells us that he knew a woman of whom it was said that the rabbis permitted her to have sexual relations with a non-Jew. He also states that he heard that in France the rabbis permitted this for several women. What this appears to mean is that the rabbis permitted the Jewish women to live with non-Jewish men (since the rabbis were certainly not permitting promiscuous sexual relations). Irving Agus reasonably suggests that the reason these “intermarriages” were permitted is that refusal to allow them would have endangered Jewish lives.[25]
R. Meir does not accept this permission at all, and points out that the talmudic examples of Jewish women having sexual relations with non-Jews were when they were forced. Yael’s sexual encounter with Sisera was intended to weaken him out so she could then kill him. Following R. Meir’s responsum, there is an additional note, apparently from R. Mordechai ben Hillel, stating that it is not certain that had Esther and Yael consulted with halakhic authorities that they would have been given permission for their actions. The copyist rejects this point, noting that since the actions of Esther and Yael were done in order to save the Jewish people, what they did was certainly permitted. Howewver, one cannot use these cases to also permit other women to have sexual relations with non-Jews.
On the general matter of sex, I would like to call readers’ attention to a book that recently appeared. It is called Devar Seter and no author is given. You can see the book here.
This book is, as far I know, the most liberal work on the halakhot of sex ever to appear. I am worried that if I get too explicit and explain what I mean by “liberal” that some readers’ internet protection will prevent them from accessing this post. Therefore, I won’t say any more about the book except than I find it interesting that a number of rabbis who praise it only feel comfortable doing so anonymously.
Another book on sex recently appeared, this time in English, which also has a very liberal perspective, although it is not focused on halakhah but is a self-help book. It is authored by Rabbi David Ribner and Jennie Rosenfeld and is titled The Newlywed’s Guide to Physical Intimacy.[26]
A reader alerted me to an article on the book available here, and asked if I could comment on the following excerpt.
It is widely believed that ultra-Orthodox Jews are so concerned about modesty that they have sex through a hole in a sheet.
But this is a total myth, says Ribner: “There has never been a group of Jews anywhere in the world that has advocated having sex through a hole in a sheet. That has never happened. It doesn’t happen today, it never happened in history. It’s not advocated in any text within the Jewish community.”
I have no idea if there is anyone today who uses a sheet for sexual intercourse. There is certainly no community that insists on this (not even the Gur Hasidim, whose sexual behavior is extremely ascetic). However, it is simply incorrect to say that this action is not advocated in any text. Usually, when you have a widespread rumor like this, there is some basis for it, even if the original source has been distorted.
What is the origin of the idea of sex through a sheet? The Jerusalem Talmud, Yevamot 1:1, states that R. Yose ben Halafta, who performed the levirate marriage with his sister-in-law, had sex in this fashion: דרך סדין בעל. In case the words דרך סדין were not clear to readers, R. Baruch ben Isaac explains in Sefer ha-Terumah, Hilkhot Halitzah (Jerusalem, 1983), p. 46a, that it means that R. Yose ben Halafta made a hole in the sheet[27]: 

נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה
This was done so that his personal pleasure be reduced and the focus be on the mitzvah.[28] The Talmud records that he had five children with this woman, and it is not clear if he used the sheet throughout their marriage or only in conceiving the first child (see Korban ha-Edah, ad loc., and also R. Hayyim Kanievsky’s commentary).[29]
If this was all we had, it would not be of great significance. All it would show was that one talmudic sage used the “hole in the sheet” method. There is no implication from the passage that anyone else adopted this approach. Yet based on this text, R. Meir of Rothenburg indeed assumed that when it came to levirate marriage this was the general practice among the pious during tannaitic times.[30]
ואפי’ חסידים הראשונים דור התנאים כשהיו מיבמין היו בועלין דרך סדין כדמשמע בירושלמי (פ”ק דיבמות ה”א) ר’ יוסי בר’ חלפתא הי’ בועל יבמתו דרך סדין
R. Jacob Emden, whose writings include a good deal about sexual matters, assumes that this type of hasidut is only applicable with levirate marriage, but not with one’s wife.[31]
דווקא ביבמה יש מקום לחסידות כזה לא זולת
There is also another significant passage, and it comes from the Vilna Gaon. He comments on the following text from the Shulhan Arukh, Orah Hayyim 240:8:
וי”מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו
The point of this text is that even during sex one should attempt to lessen the pleasure. In his note on this passage, the Gaon ties R. Joseph Karo’s words to what we have just seen in the Jerusalem Talmud. He then states that although one can say that R. Jose ben Halafta acted this way only because he was performing a religious ritual (levirate marriage), nevertheless, “it is also proper to act this way with one’s wife.” In other words, in contrast to what R. Jacob Emden wrote, the Gaon tells us that the practice of sex through a sheet is according to one opinion a valid and even recommended method of lessening sexual pleasure. A well-known talmid hakham who examined this text at my request wrote to me that since the Gaon does not object it implies acceptance, meaning that the Gaon would have approved of the proverbial hole in the sheet.

Use of a sheet would appear to be contradicted by the following passage in Ketubot 48a:
R. Joseph learnt: Her flesh [שארה] implies close bodily contact, viz., that he must not treat her in the manner of the Persians who perform their conjugal duties in their clothes. This provides support for [a ruling of] R. Huna who laid down that a husband who said, ‘I will not [perform conjugal duties] unless she wears her clothes and I mine’, must divorce her and give her also her ketubah.
Yet this text, which rejects the approach of the Persians, is itself opposed by R. Gamaliel who stated: “For three things do I like the Persians: They are temperate in their eating, modest in the privy, and chaste in another matter [i.e., sexual behavior]” (Berakhot 8b).[32]
Another interesting point related to sex and seforim is the following. Megillah 13b states: “R. Johanan said: Bigthan and Teresh were two Tarseans and conversed in the Tarsean language. They said: From the day this woman came we have been able to get no sleep. Come, let us put poison in the dish so that he [Ahasuerus] will die.”
Bigthan and Teresh couldn’t get any sleep since they could not go to sleep as long as the king was awake. But why was the king not going to sleep? Rashi explains that he found Esther so attractive that he had lots of sex with her, and this was keeping him up at night.
מתוך שהיתה חביבה עליו היה מרבה בתשמיש
R. Baruch Epstein, Torah Temimah, Esther 2:23, offers a different explanation of the Talmud. He claims that Ahasuerus was up at night because he so enjoyed taking walks with and talking to Esther.
כי היה מטייל ומשוחח עמה הרבה
What I can’t figure out is why R. Epstein expects us to prefer his understanding, which turns Ahasuerus into a perfect gentlemen, over that of Rashi.[33]
Finally, let me offer an example of distortion when it comes to sex. R. Israel Yanovski, Taharat Yisrael, vol. 2, p. 100b, no. 33, states:
מי ששם אצבעו בתורף אשה פריצות גדולה היא ויש בו איסור
The source offered for this surprising invasion of the marital bedroom is R. Yerucham, Toledot Adam ve-Havah, vol. 1, netiv 23 (p. 192d in the standard edition). Yet R. Yerucham says something very different.[34]
מי ששם אצבעו בתורף אשת איש פריצות גדולה היא ויש בו איסור ואפילו המסתכל אבל אינו חייב מלקות
The only question is if R. Yanovski’s quotation was a careless error (copied perhaps from R. Dovber Karasik, Pithei Olam, Orah Hayyim 240:16, who uses the same mistaken wording) or an intentional distortion due to puritanical feelings.[35]  R. Moshe Stern, Be’er Moshe, vol. 3 p. 204, assumes the former while I think the latter is also possible. I say this because Taharat Yisrael is quite an extreme work when it comes to sexual matters, which R. Yanovski wants to limit as much as possible. Thus, he praises those tzadikim whose children, we are told, equal exactly the number of times these tzadikim had sexual relations. In other words, if a certain tzaddik only had three children, then in his entire life he only had sex three times.[36]
As for other pious people, R. Yanovski, based on kabbalistic sources, tells them to avoid sexual relations on Rosh Ha-Shanah (and tavo alav berakhah if one can abstain for the entire Ten Days of Penitence), Hoshana Rabbah, the three days preceding Shavuot and also on Shavuot, from Rosh Hodesh Av until the 11th of Av, the first and second night of Passover, the nights of Shemini Atzeret and Simhat Torah, and hol ha-moed Pesah (unless it falls on Shabbat). If this wasn’t enough, he also assumes that sex is forbidden on Hanukkah and Purim and any day that you don’t recite tahanun (!).[37]
בחנוכה ופורים נראה דאסור וכ”ש שאר ימים שאין נופלין על פניהם בהם דאסור בלי ספק

Finally, let me call attention to Berakhot 57b which states that three things resemble the World to Come, “the Sabbath, sunshine, and tashmish.” What does tashmish mean? Normally you would assume it to mean tashmish ha-mitah, i.e., sexual relations. However, the Talmud explains that it doesn’t mean this but refers to “tashmish of the orifices.”R. Samuel Alexandrov claims that the original rabbinic saying indeed meant what it said, i.e., that sex resembles the pleasure of the World to Come. However, the later sages didn’t want people to focus on sexual matters so they explained the passage in a different way.[38]

Regarding the connection between sex and the World to Come, R. Solomon Alkabetz quotes “the kedoshim” that sexual pleasure is one sixtieth of “the true pleasure”, i.e., the World to Come.[39]

To be continued

* * * * * *
Most of R. Yanovski’s Taharat Yisrael (mentioned in this post) focuses on the laws of niddah and mikveh. It was printed twice in Europe and then was reprinted in the United States in 1952. This latter publication was dedicated to the memory of R. Judah Leib Forer, the rabbi of Holyoke, Massachusetts. This page appears at the beginning of the book.
Here is the page of American haskamot added for this edition. This is one of a handful of haskamot from R. Soloveitchik, and I think is the first to appear in print.

Regarding R. Forer, who was an outstanding student of R. Hayyim Soloveitchik, there is a good deal of information from family members available on a website here. Among the points noted was that R. Shach was a student of his.
Here is the title page of Milei de-Igrot, consisting of Torah letters between R. Forer and R. Mordechai Gifter. There is also one letter from R. Shach to R. Forer. On p. 181 we also see that R. Forer delivered a shiur at RIETS. (There is another volume of Milei de-Igrot and this contains letters between R. Gifter and his teacher R. Moses Aaron Poleyeff. There is a good deal of biographical information about R. Gifter in this latter volume, including his difficult relationship with R. Bernard Revel.) 

The one point I would like to add to all the recollections that appear on the website I have referred to is that R. Forer was unique in that he was the spiritual leader of both the Orthodox and Conservative communities. That is, the membership of the Conservative synagogue liked R. Forer so much that while they wanted a mixed pew congregation, they also wanted him as their rabbi. This information was confirmed to me by elderly members of the Orthodox and Conservative synagogues. What is not known is if R. Forer ever actually attended the Conservative synagogue or if he was ever officially recognized as their rabbi. He was, however, the only spiritual leader in the town, recognized by all, and I don’t know of another example in history where there was one rabbi for both the Orthodox and Conservative congregations.
[1] Iggeret Musar, ed. Haberman (Jerusalem, 1946), p. 33. It is interesting that later in this work, in giving an example of an anti-Semitic decree in Spain, Alami mentions that Jews were forced to grow their beards. See p. 40. This shows that going clean-shaven was common in medieval Spain. Alami sees this as an example of midah ke-neged midah, i.e., since the Jews were improperly cutting off their beards, it was the non-Jewish authorities who forced them to grow the beards.
[2] Jubelschrift zum siebzigen Geburtstag des Prof. Dr. H. Graetz (Breslau, 1887), p. 60 (Hebrew section). Both this source and Alami are cited in Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages (New York, 1975), p. 94 (he mistakenly dates the  Italian document as 1413). Louis Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle Ages (New York, 1964), ch. 10, reprints the Italian document (mistakenly dating it as 1416). The passage I have referred to appears in Hebrew on p. 286, but is missing, together with much else, in what is supposed to be the translation on p. 294. Among the other Italian takkanot is one stating that a man can only wear one gold ring. See Jubelschrift, p. 59. I mention this only because some have the mistaken perception that Jewish men never wore rings. See also S’s post here which has a painting of R. Bernard Illowy wearing a ring.
[3] In the days of the Talmud we find that plenty of betrothed, but not yet married, couples were having sex, or at least suspected of it. See Ketubot 9b, 12a.
[4] Parashat Miketz, mahadura kama.
[5] R. Moses Sofer, She’elot u-Teshuvot Hatam Sofer, Even ha-Ezer no. 133, writes:

ועוד דזנות דפנויה קיל לאינשי ולא משמע להו איסורא כל כך אע”ג שהם נדות, ועינינו רואות דרובן פרוצות בפנוייתן ונעשות צנועות אחר נישואי[הן]י

Understood as written, the second part of this sentence is quite incredible, as the Hatam Sofer is stating that most unmarried Jewish women are sexually active. Yet there is no question in my mind that what he is really means is that most of those who are sexually active before marriage, behave properly after marriage. See here.

[6] Leket ha-Kemah (Amsterdam, 1707), p. 29a.
[7] R. Jacob Kamenetsky was adamant that it is worse for a man to marry a non-Jew than to marry a Jew who won’t observe taharat ha-mishpahah. See Emet le-Yaakov, parashat Ve-Yehi, p. 237, translated here.
[8] Perhaps this should be better translated as “some communities”, but I am dan le-kaf zekhut. See also Abraham Neuman, The Jews in Spain (Philadelphia, 1944), vol. 2, p. 279 n. 42.
[9] Jewish prostitutes definitely felt that they were part of the community. See R. Raphael Ankawa, Karnei Re’em (Jerusalem, 1910), no. 225, for a responsum sent to Brazil, regarding whether it was permissible for the synagogue to accept charity from the prostitutes, as well as a parochet they made for the synagogue. See also R. Moses Isserles, Shulhan Arukh, Orah Hayyim 153:21. R. Raphael Aaron ben Shimon, Nehar Mitzrayim (Alexandria, 1908), vol. 1, p. 12a, discusses a case where not only did the prostitute donate a parochet, but she also inscribed her name into it in golden letters. As R. Raphael notes, this is especially problematic since if allowed then people praying in synagogue would see her name staring down upon them and this would invariably lead to improper thoughts. (He adds that this particular prostitute had been with a lot of the young Jewish men.) Therefore, he ruled that the parochet could not be used and any gifts from prostitutes to the synagogue could not have their names on it. He also mentions a prostitute who donated a sefer Torah to the synagogue (!), and this was accepted on the condition that her name not appear on it..
Regarding Jewish prostitutes, see also the documents from the Russian archives recently published in ChaeRan Y. Freeze and Jay M. Harris, Everyday Jewish Life in Imperial Russia (Waltham, 2013), pp. 337ff., and see also Dan’s earlier post here. In 1611 the Prague Jewish community ordered the Jewish prostitutes to leave. See Simhah Assaf, Ha-Onshin Aharei Hatimat ha-Talmud (Jerusalem, 1922) p. 114. Any prostitute found plying her trade after this time would have a mark of shame branded onto her skin!
וזו שתזנה ח”ו מהיום והלאה יתוו עליה תו-קלון על ידי ברזל לוהט
See also Takanot Kandia, eds. Cassuto and Artom (Jerusalem, 1942), no. 31.
Pimps also felt that they were part of the community. See R. Joseph Hayyim, Rav Pealim, vol. 2, Orah Hayyim, no. 18, who rules that it is forbidden to give a pimp an aliyah, even if he only deals with non-Jewish prostitutes and non-Jewish clients. R. Hayyim Palache ruled that pimps must be expelled from the Jewish community. See Masa Hayyim, p. 14a. R. Solomon Kluger discusses Jewish pimps in Ha-Elef Lekha Shlomo, Yoreh Deah, no. 192, and see also R. Hayyim Palache, Hayyim be-Yad, no. 19, and R. Hayyim Hezekiah Medini, Sedei Hemed, Pe’at ha-Sadeh, ma’arekhet alef, no. 152 (s.v. apotropos le-arayot) .
[10] Zikhron Yehudah, no. 17.
[11] Akedat Yitzhak, Bereshit, sha’ar 20.
[12] She’elot u-Teshuvot ha-Rivash, no. 425.
[13] Hasidot u-Mordot, p. 240 n. 96:
הוא סבר שעל “גדולי הדור” להעלים עיניהם מקיומן של זונות יהודיות מחשש לתגובה קשה של הסביבה הנוכרית, אם יהודים יקיימו יחסי מין עם נשים נוכריות
[14] See Torah Shelemah, Gen. 37, note 200, and see also Rashi, Gen. 37:35.
[15] See Da’at Zekenim mi-Ba’alei ha-Tosafot, Gen. 37:35
[16] See Berakhot 60a.
[17] Tosafot ha-Shalom, ed. Gellis, to Gen. 46:8.
[18] See R. Avraham S. Avraham, Nishmat Avraham (Jerusalem, 2007), vol. 3, p. 32.
[19] See Gur Aryeh, Gen. 46:10.
[20] The one exception I know of is Meiri, Sanhedrin 58b, who states that a non-Jew cannot marry his daughter. Even though the Talmud rejects this opinion, Meiri does not see this rejection as the Talmud’s final word on the subject. אפשר שדרך דחיה הוא וסוגיא בעלמא. However, just a few lines below this Meiri writes that if a Jew’s daughter (through a non-Jewish woman) converts to Judaism, he can marry her! While R. Abraham Sofer doesn’t comment on this seeming inconsistency, in R. Yitzhak Ralbag’s edition of Meiri on Sanhedrin, published in Sanhedrei Gedolah, vol. 4, he writes:
ק”ק לשיטת רבינו שב”נ אסור בבתו איך מותרת לו אחר הגירות.
Before you reply that the convert is like a “new person” and thus has no connection to her father, recall that in Yevamot 22a it explains that the incest prohibitions that are applicable for a non-Jew remain forbidden (rabbinically) even after conversion. So how then, according to Meiri, can a father marry his converted daughter?
[21] Ba-Midbar 90. See also Shabbat 130a.
[22] See also Maimonides. Hilkhot Melakhim 9:5, that this is permitted for non-Jews. I will return to the matter of incest in a future post.
[23] See his article “Ha-Zakaim be-Mikra ve-Hayavim be-Hazal,” available here.
[24] See Irving Agus, Rabbi Meir of Rothenburg (New York, 1970), vol., 1, p. 279.
[25] Teshuvot Ba’alei ha-Tosafot, p. 33. See also Agus in Jewish Quarterly Review 49 (1959), pp. 217-218.
[26] A number of years ago two of my friends got married. One of them met with his rabbi for “the talk”, and was told that when it comes to sex, pretty much everything is permitted. The other friend attended a “hatan class” in New York City. He called me one night, surprised at being told that in sexual relations only one position is permitted. This was stated as a matter of halakhah and the directly opposing statement of R. Moses Isserles, Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 25:2, was never even mentioned. R. Isserles writes:
ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה . . . ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם מוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו
Note R. Isserles’ last sentence. In other words, my friend’s hatan teacher decided (without asking his students) that all the future grooms sitting before him were going to be called קדוש.
[27] See also R. Moses of Coucy, Sefer Mitzvot Gadol, pos. no. 52. R. Hayyim Ozer Grodzinski, She’elot u-Teshuvot Ahiezer, vol 3, no. 24:4-5, has a different understanding.
[28] R. Nahman of Bratslav stated that not only does the tzaddik not experience any sexual pleasure, but he suffers during sex, even more than a boy suffers during circumcision. See Arthur Green, Tormented Master (Woodstock, VT, 1992), p. 39. Regarding sexual pleasure, there is an old question as to why one does not recite a blessing over it. R. Zvi Elimelech Shapira of Dinov stated that before sex one should make a shehakol on food or drink and include in thisalso the anticipated sexual pleasure. See his Magid Ta’alumah (Bnei Brak, 2006), to Berakhot 40a, 43a. Recognizing that people will find this suggestion quite strange, especially as no one before him ever had this idea, R. Zvi Elimelech adds:
כתבתי זה מסברתי והמשכיל לא ישליך דברי אחרי גיוו כי דברי טעם הם
Elsewhere, R. Zvi Elimelech writes that optimally one should not have any pleasure from sex. See Igra de-Firka (Jerusalem, 1973), p. 28b (no. 197):
ובאמת עפ”י התורה יותר טוב שלא ליהנות
[29] See also Tosafot, Shabbat 118b, s.v. eima, that R. Yose ben Halafta performed yibbum with five different women.
[30] She’elot u-Teshuvot Maharam be-R. Barukh, ed. Bloch (Budapest, 1895), no. 866.
[31] Mor u-Ketziah 240.
[32] It is also worth noting that R. Isaac Luria held that one’s tallit katan should remain on during marital relations. See R. Hayyim Joseph David Azulai, Birkei Yosef, Orah Hayyim 8:7. See also Magen Avraham, Orah Hayyim 240:22, and R. Avner Afgin, Divrei Shalom, vol. 5, pp. 417ff. R. Mordechai Eliyahu, Darkhei Taharah ha-Shalem, p. 278, writes: 

והמקפידים ללבש טלית טקן כל הזמן חוץ משעת רחצה, יניחו בשעת התשמיש את הטלית על צוארם שלא יחצץ ביניהם

 

[33] A friend pointed out to me that R. Ovadiah Yosef adopted R. Epstein’s explanation. See Hazon Ovadiah: Purim, p. 279.
[34] R. Yerucham’s formulation is also quoted by R. Moses Isserles, Darkhei Moshe, Even ha-Ezer 21:2.
[35] R. Yanovski’s “revision” of R. Yerucham relates to the matter of female sexual pleasure. There is a good deal to say about this, especially with regard to the approach of the Gur hasidim which forbids any foreplay from the husband. However, for now, let me just note that R. Joseph Hayyim says the exact same thing, and unlike the Gur hasidim who see this as an added stringency, he sees it as an actual prohibition (which for many women would mean that in their entire lives they would never experience any sexual pleasure ומפני הצניעות אקצר.) See Ben Yehoyada, Niddah 13a:
גם הנשים אסורות להשחית הזרע שלהן, כמ”ש רבינו האר”י ז”ל. מיהו נראה גם באשה אם בעלה עושה משמוש ידים באותו מקום דרך שחוק והתעוררות תאוה ודאי גורם לה בזה הזרעה לבטלה, ואיכא איסור של השחתת זרע
(See, however, Torah li-Shmah, no. 504, where he does not regard this as an actual prohibition.)The Lehem Mishneh, Hilkhot Ishut 15:18, says the exact same thing as appears in Ben Yehoyada without using any kabbalistic sources:

כשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם
Lehem Mishneh’s view is accepted by R. Isaac Palache. Yafeh la-Lev, Even ha-Ezer 25:8.
R. Yitzhak Abadi, Or Yitzhak, vol. 2, p. 65, is very disturbed by the Lehem Mishneh and states:
הוא תמוה לחדש כן בדברי הרמב”ם מכח קושיא בדבריו . . . ובכלל עצם הענין הזה לחדש דברים כאלה בלי שום ראיה הוא דבר תמוה, ובפרט שרש”י אומר בפירוש שמותר, ועוד שמצוותו בכך
Regarding the talmudic statement, Niddah 13a, נשים לאו בנות הרגשה נינהו, R. Moshe Malka, Mikveh ha-Mayim, vol. 6, p. 57, writes as follows, in surprisingly strong language:
כמה קשה עלי שמועה זו שהיא נגד הטבע, וכי נשים לאו בני הרגשה נינהו? וכי אינן נהנות גם הן מתשמיש כמו הגברים?
I was surprised to see that R. Shlomo Aviner does not regard female sexual pleasure as having any real significance. Here are passages from two separate letters (quoted in Yakir Englander and Avi Sagi, Guf u-Miniyut be-Siah ha-Tziyoni-Dati he-Hadash [Jerusalem, 2013], p. 108).
מה שאין אשתך נהנית בשעת החיבור אין זה אסון, זה קורה לנשים רבות, והעיקר שהיא אינה סובלת מזה. היא נהנית הנאה רגשית פנימית מעצם הקרבה, מעצם האהבה האחווה השלום והרעות, ואינה זקוקה להנאה גופנית
בעניין ההנאה – מה שאינך נהנית, אינו קריטי, ישנן נשים שלא נהנו כל ימי חייהן אפילו פעם אחת ולא הפריע להן, אלא הכול היה באהבה גדול
I hope to return to this very interesting book. But for now I can’t resist citing a passage from R. Eliezer Melamed (quoted ibid., p. 128). Not only could an American Modern Orthodox rabbi never express such sentiments (if he wants to keep his job), but I am convinced that even if such a passage appeared in an American haredi publication, the women would be quite offended.

איזו אישה כשירה? העושה רצון בעלה, זה הסדר. כאשר יש החלטה כזו או אחרת, בנהוג שבעולם שהאיש הוא הקובע, כך מקובל. כאשר זה לך כך, בדרך כלל שני בני הזוג לא מרוצים. אפילו אם האישה שמחה שהיא מחליטה בלבד ומשפיעה על מהלך העניינים, בסוף היא מתמרמרת שהיא לא נשואה לבעל, לא לגבר, אלא לסמרטוט. כמובן שיכולים להיות דברים מסוימים שבהם האישה קובעת, “נו, תחליטי את איזה צבע נבחר לספה”. הבעל ג’נטלמן, בבקשה, תחליטי את. אבל הוא נותן לה את המנדט להחליט, כך מקובל

R. Aryeh Leib Steinman, Ayelet ha-Shahar, Kiddushin 30b, also states that a wife is obligated to obey her husband. It is easy to find plenty of earlier sources that say this, but I wonder how many haredi women today have such an understanding of their position in a marriage.

Regarding R. Melamed’s point that a man has to be a “man”, it reminded me of an interesting Meiri to Kiddushin 82b. The Talmud, ibid., states: “Happy is he whose children are males, and woe to him whose children are females.” Meiri suggests the following explanation: “Woe to him whose sons are like females,” with all the negative implications this implies:

 

שבניו נקבות שהזכרים פחותים וחסירים, ואשרי מי שבניו זכרים שנמצא בהם השלמות המכוון בהם

R. Yoel Schwartz, Ben Torah vi-Yeshivah (Jerusalem, 1978), p. 143, mentions this Meiri in the course of his discussion of male and female roles in Judaism. Schwartz makes the following very enlightened comment about how men should relate to “women’s work”, i.e., housework.

 

טיפוח הבית, הוא חלק האשה כמו שביארנו לעיל, מאחר שכאמור שטח זה הוא בתחום האשה, מי שמתעסק בטיפוח הבית מפסיד את כל ערך התועלת של קנין תורה
I shouldn’t mock it, however. If these guys can get their women to go along, who am I to protest? It wasn’t that long ago that pretty much all men had this Archie Bunker-like attitude.
[36] Taharat Yisrael, vol. 2, p. 97b.
[37] Taharat Yisrael, vol. 2, p. 97a.

[38] Mikhtevei Mehkar u-Vikoret (Vilna, 1907), vol. 1, p. 51. See also David Biale, Eros and the Jews (Berkeley, 1997), pp. 42-43, who sees here a conflict between the Sages and popular belief, with the latter assuming that there is a place for sexuality in messianic days. (When the Talmud refers to the World to Come it means the messianic era.)

[39] Shoresh Yishai (Sziget, 1891), to Ruth 3:7 (p. 56a).



הרהורים בנכר (דפים מתוך פנקס מסעות)

|
הרהורים בנכר
(דפים מתוך פנקס מסעות)


מאת: טוביה פרשל
מתוך “המודיע” חנוכה
תשי”ד גליון ה 1000
א. גנזי הטיבר
1
מטייל אני על גדות הטיבר. הלילה רד על
רומא ואלפים כוכבים נוצצים ברקיע. בניני העיר מטילים צללים ארוכים על מימי הנהר,
זרועי אור הלבנה, הזוחלים לאטם.
חושך ודומיה אופפים את סמטאותיו
הקטנות והעקלקלות של הגטו שעל שפת הנהר. רק פה ושם קורעת קרן אור הפורצת מאחד
החלונות של הבנינים הגבוהים והצרים את האפלה. שומם מאין עובר הוא הכיכר הרחב לפני
בית הכנסת הגדול.
תושבי הגטו ישנים שנתם. כל היום
טרודים הם להביא לביתם לחמם הצר רק העניים שבעניי הקהילה נשארו מתגוררים בשכונה בה
גרו אבותיהם ואבות אבותיהם מאות בשנים וכאילו מוליכים גם הם דמעותיהם לטיבר הקרוב.
מה רבו הדמעות העבריות ששתה אותו נהר.
זקנה קהלת רומא העתיקה בגולת המערב ברוב תלאה וצרה.
שוכן הגטו העברי בין חורבות
ה”פורום רומנים” מרכז רומא האלילית לבין כנסיות וארמונות הואתיקן –
כאילו סמל הוא משמש ליהדות העיר שמדרס היתה לכף רגלם של שתי מלכויות עולמיות.
2
עוד מלפני אלפים שנה ראו בני הקהילה
המומי אבל ובעינים דומעות את אחיהם גבורי ירושלים, את פרוכת המקדש האדום מדם
קרבנות, השלחן הטהור, מנורת הזהב וציץ כהן הגדול מובלים שבי ברחובות המקושטים של
הקריה החוגגת.
אחוזי רעד ופחד שמעו עולות מקולוסאום
הקרקס את גניחות ואנחות אחיהם בנפלם בקרב עם אריות.
מאות בשנים אם ולב הגולה היתה עדת
רומא ועדיה הגיעו צער וכאב כל בניה. דרך שעריה באו משולחי העדות מקרוב ורחוק
מובילות שי ותחנונים לאפיפיור וחשמניו לבקש ולקנות את חסדם.
וקהלת רומא עצמה …זכות ישיבה לא
היתה לה בעיר… רק מדי שנה בשנה הורכרחה לבקש מחדש סבלנות מאת הגויים. ומדי שנה
בשנה רואה רומא הגויית את תהלוכת החרפה של יהודיה, ראשי ונכבדי הקהילה עמוסי מתנות
לאוצרות האפיפיור נגשים לשליטי הכנסיה והגמוניה ומבקשים להאריך אתם אפים עוד שנה.
3
בדומיה נשאו בני הגטו כל עלבון וצער.
גופיהם נתנו למכים ובוזים. ספרו חרפה וכלימה ודמעותיהם לטיבר הוליכו. רק פעם אחת
בשנה הראו בגלוי לגויים את המרירות שהצטברה בקרבם. ביום תשעה באב יצאו את הגטו
ומסביב לקשת טיטוס התישבו לקרוא בקול רם, באזני הגויים מגילת “איכה”,
קינות ודברי נחמה.
ורק פעם אחת במשך מאות בשנים הרימו
ראש וזקפו את הגב. לפני אלף וחמש מאות שנה היה הדבר.
גדודי הונדלים ירדו מהצפון על רומא.
ובהתקרב האויב לעיר והתפרץ בה בהלה וערבוביא – כך מספרת המסורת – קמו בני העברים
פשטו בכל עבר וחפשו במקדשי האלילים עד שמצאו כלי המקדש השבויים. לקחום מידי הגויים
וזרקום למי הטיבר – למען לא יראם עוד עין זר וערל.
לאטם זוחלים מי הטיבר. היודעים הם
הסוד הטמון בקרבם? כלי בית הבחירה צפונים במעמקיהם מיטהרים בדמעות עשרות דורות
מזוהמת הגויים.
ב. בית הכנסת בטולדו
1
שלוח שלח הקיסר רודולף לעיר היהודים
בפראג לקרוא את המהר”ל. נכנסו שניהם חדר בתוך חדר ולא נתגלה סוד שיחתם עד
היום.
מספרים כי הקיסר שאל את המקובל היהודי
סוד הפיכת עפר לזהב.
אם אמת הדבר העמיק אותו קיסר לחשוב
מכל מלכים ורוזנים שקדמוהו. אלה סחטו ומצצו כסף היהודים לוו ולא פרעו, החרימו
ולקחו בכוח זרוע ואף פעם לא שאלו: מאין להם, ליהודים, הכסף והזהב הרב, אכן הרבה
לחקור אותו קיסר ומצא. בודאי נתגלה לרבניהם אותו סוד שרבי-המגים מכל הדורות עמלו
לפענחו – ליצור זהב מעפר האדמה.
לקח המלך פדרו, המכונה האכזר, משר
אוצרו היהודי שמואל הלוי את כל רכושו וממונו וגם את ארמונו שבנה לו ולמשפחתו. עבר
אותו ארמון ממלכים לרוזנים עד שמאתיים שנה אחרי הבנותו שכן בו כבוד. אחד מגדולי
ציירי העולם, אל גרקו.
ועוד היום מראים בטולדו העיר את
הארצון שבו גר היה הצייר הגדולי ויהודי מגולי ירושלים אשר בספרד בנהו לו ולמשפחתו.
2
אבל לא בגלל ארמונו הנהדר יפקד שם
היהודי בתולדות עמו – כי אם בגלל הבית המפואר שבנה לבני עמו ולאלוקיו באותה העיר.
בית צנוע בחצוניותו אבל עשיר בתוכו עם
ציורי קיר נפלאים וקורות התקרה מארזי הלבנון.
והיה גורל אותו בית כגורל יתר הבתים,
בהם גדלו תפלה ורנה לאלוקי ישראל, בארץ ספרד. באותו יום מר ונמהר – יום ט’ באב,
יום מיועד לפורענות ודמעות מימי קדם, בו יצאו המגורשים, רבניהם וספרי תורתם בראש,
את חצי-האי, נהפך אותו מקדש להיכל לנוצרים.
3
הורו רבותינו: עתידים בתי כנסיות
שבבבל להקבע בארץ ישראל. ועוד מסורת בידינו: בועז ויכין, שני עמודי מקדש שלמה
נטועים היו גם בבית שני ובהגלות ישראל מעל אדמתו, הגלו לרומי, והנם עמודי היסוד של
כנסית פטר. ומדי שנה בשנה ביום ט’ באב זולגים הם דמעות, כי רבים הגעגועים וגדולים
הכסופים להר ה’.
שפוך שפך העם את רוחו, בנודדו בגולה
על עץ וגם על אבן. וגדולים הגעגועים ורבה הצפייה לאותו יום שבו תועלה ציונה כל אבן
שטבלה בדם ובדמע, להשלים ולפאר את בנין הכותל העזוב.
ואם באת לטולידו העיר ואתה נכנס לאותו
בית כנסת ששמואל הלוי הקימו לעמו ולאלוקיו והגויים הפכוהו לכנסייתם, תכרע ותשתחוה
על רצפת האבן ושפתותיך תשקנה מקום עמדו אבותיך בפללם – אולי תראה עיניך דמעת
האבנים ואזנך תאזין לקינתם הנוגה.
4
עומד המהר”ל בארמון הקיסר. עינו
נודדת מבעד החלון מעל גני עיר היהודים ומבטו נופל על ה”אלטניישול”, בית
כנסת קהלתו, “על תנאי” הוא בנוי. אם יבוא משיח צדקנו ייסתר ואבניו
תועלינה ירושלימה.
והוא עומד שקוע במחשבות. “מה
רוצה הקיסר החולני, אוהב בצע ורודף שלמונים. זהב ניצור מעפר בעד אוצרות מלכותו!
סוד זה לא נדע… אבל ידוע ידענו להפוך אבני גזית לאבני יקר. ואותן האבנים, קדשנו
בדם ובדמע. לא יוכלו לקחת מאתנו לעולם… שוב ישובו אלינו”.
וגם אתן אבני בית הכנסת “אל
טרנזיטו” בספרד שבאתי מרחוק לראותכן לא לעולם תהיו גלמודות ובודדות בנכר – מי
שיאסוף דמעות וצרות עמו יקבץ גם אתכן.
ג. פראג עיר המסתורין
1
מסתורין אופף את בתי הכנסת של פראג.
כשתבוא ל”אלטניישול” תחפש
לשוא את שרידי הגולם. עפרו גנוז בעליית הבית ולשם לא תוכל להגיע.
אולם תוכל לראות את כתלי בית התפלה
רוויים דם ודמעות של דורות. לפני שש מעות שנה פרצו זרים לתוך בית הכנסת ובמקום
הקדוש רצחו וחמסו ודם הקרבנות נזרק על הקירות – שש מאות שנה נמנעו יהודי פראג
מלסייד ולטייח את כותלי הבית – כדי לא לכסות על הדם הנשפך.
וכל תפלה שעלתה למרום מבית זה טבולה
היתה בדם של קדושים.
מסתורין גם אופף את בית כנסת פנחס
באותה עיר.
מצאתיו סגור ומסוגר. מאז ימי השמד
הפסיק לשמש את הקהלה. אולם לאן נעלם האוצר היקר שהיה טמון בתוכו… בגדיו של שלמה
מולכו, קדוש בישראל?
2
בשנת 1491 בעיר אבילה בספרד היה הדבר.
באחד ממאסרי האינקויזיציה שפך אנוס את לבו לפני אחיו לצרה יהודי, סנדלר לפי
מקצועו, הוא התוודה על חטאו שפרש כפיו לאל זר ובלב שלם הוא חוזר לדת אבותיו וכל
מגמתו היא לעלות לארץ הקודש. הוא מבקש את הסנדלר היהודי, שהשיארו בידו כנור לזמר
לפניו את שירת אליהו, הנאמרת במוצאי שבתות.
עשרות בשנים היה אותו שיר על אליהו,
שיבא עם משיח בן דוד, מתנגן באזניהם של האנוסים, כל חייהם היו לצפייה ארוכה
וגעגועים גדולים לגואל שיבוא לגולל מעליהם ומעל בניהם ובני בניהם את חרפת השמד
והאונס ולהכניס אל תחת כנפי השכינה את אבותיהם ואת אבות אבותיהם הקבורים בארץ טמאה
וזרה תחת הצלב והצלם. בכל מאורעות הימים דמו לראות עקבות המשיח ומכל דברם והגיגם
עלתה המיתם לקראת פעמיו.
בבוא דוד הראובני, לחצרות מלכי ספרד
ופורטוגל ובשורה בפיו: שליח משולח הוא מטעם אחיו המולך על שבטי ישראל בקצות המדבר,
להביא דברו למלכי המערב להקים ברית נגד התוגר, למען שחרר מתחת ידו את ירושלים עיר
הקודש, משתלהבת שלהבת התקוה, שהיתה עשנה בעומק נשמות האנוסים.
דיאגו פירס, סופר בחצר מלך פורטוגל,
שבהיותו בן שש נחטף מחיק הוריו וגודל על ברכי נזירים, פורע את ערלת בשרו ומטיף דם
הברית להעביר מעל גופו את המים הזדונים, מי הטבילה. הוא שם לתוגרמה פעמיו לבשר
לאחיו הגולים, כי הקיץ הקץ לגלות ישראל. ומתוגרמה הוא עובר לרומא בירת אדום.
ובהתקרבו לעיר פורצת תפלה לא-ל נקמות
בלבו. הכואב כאב עמו.
“ה’ צבאות! עד מתי אתה לא תרחם
את ירושלים ואת ערי יהודה על כל הרעות אשר עשו לנו היושבים בקרתא הזאת להצר לנו
ולזרותנו מארצנו”.
ובעיר הוא מנבא נבואות, מי הטיבר יעלו
על גדותיהם. רעש אדמה יהיה בליסבון, האותות באו בזמנם ובמקומם. הוא זורע מבוכה בין
הגויים.
3
הורה להם רבם ומוכיחם של יהודי ספרד.
הרב יצחק ערמאה: “כשם שיש לעברי בגד לימי חול ובגד לשבת בן עליו לשמור נוסף
על נמוסי הגויים, מצות התורה”.
בימי חשכת הגורל פשטו רבים את
מלבושיהם העבריים והתלבשו במחלצות הגויים. וכה הם הלכו בדרך היסורים: באין תפילין
על הזרוע ובין העינים באין אות ברית בעורם ובין ציצית בכסותם, רק אמונה בצור ישראל
בלבם, למען יראה להם את הדרך בצלמות מדבר העמים.
וכגודל צערם וסבלם כן רבתה שמחתם
בהמלטם מצפרני מעניהם, לך אמסטרדמה ותראה את פאר והדר הבית שבנו האנוסים לאלוקיהם.
ספות הרקמה ובגדי המשי של רבניו. ותדע מה רבה היתה שמחתם בשובם לחיק דת אבותיהם.
בברוח דיאנו פירס, שנקרא שמו בישראל
שלמה מולכו, מחצר מלך פורטוגל, עשה לו כתונת פסים ושני דגלים עליהם רקומים שמות
קדושים, למען ישא יהדותו ברמה. ובאותו לבוש ובאותם דגלים נלוה לדוד ראובני בדרכו
לרנגנסבורג לחצר מלך קרל החמישי.
השליחות נכשלה. החשד בהם הקיסר שהם
מרגלי התוגר? ההיה מוצדק אותו חשד? הייאמן כי משפחות האנוסים יתמכו בברית עם אויבי
נפשם, מלכי ספרד ופורטוגל, נגד תוגרמה שנתנה מחסה ומגן לרבבותיהם?
אולי לעולם לא נדע את סודו של דוד
ראובני כמו שאולי גם לא ידעו מלוהו הנלהב. דוד ראובני נתפש והובל באזיקים לספרד.
שלמה מולכו הוצא במנטובה לאש. “תתחרט, חזור לנצרות, והצל נפשך” אמר לו
שליח הקיסר כאשר עלה שלמה מולכו על המוקד. “הנני מתחרט על אותם הימים שרחוק
הייתי מעמי ומאמונת אבותי. בשמחה רבה הנני שב לביתי” ענה מולכו.
4
אמרו לו תלמידיו לרבי חנינא בן תרדיון
כשהאש אחזה בגופו ובספרי התורה סביבו: “רבי מה אתה רואה”? “גוילין
נשרפין ואותיות פורחות”.
נשרף שלמה מולכו במנטובה אבל אותיות
שמות הקדושים שבבגדיו ודגליו נשארו בחצר הקיסר ברנגסבורג. שם עוד נראו עשר שנים
אחרי מותו. אחרי שני דורות מעיד הרב יום טוב ליפמן הלר בעל ה”תוספות יום
טוב” שהוא ראה את כסותו ודגליו של מולכו בבית כנסת פנחס בפראג.
ומנהג היה באותה קהילה קדושה שבכל שנה
ושנה ביום שמחת התורה, היו באים כל הקהל אנשים נשים וטף לראות את בגדיו של קדוש
בישראל.
מי הביא אותם מרגנסבורג? מי גאל אותם
מידי הגויים ופדם מידי הקיסר? ולמה הובאו דוקא לפראג? ההיתה ידו של המהר”ל,
רבה של פראג באותו זמן בדבר?
מסתורין אופף את בית כנסת פנחס.
לעולם לא נדע מתי ומי הביא אליו בגדיו
ודגליו של מולכו וגם לא נדע על ידי מי ומתי נעלמו ממנו לפני נפול אותו בית תפלה
בשבי הגויים.
ד. בית העלמין הישן
1.
שוב הובילונו רגלי בלי משים לבית
העלמין הישן. אולי באשר הוא המקום היחידי בשכונה היהודית בפראג אשר הגויים לא חדרו
לתוכו.
רחובות הגטו התרוקנו בימי השמד האחרון
מתושביהם היהודיים. רק מנינים מצומצמים מתאספים בשני בתי הכנסת
ה”אלטניישול” ו”הויכע שול” אשר נשרדו מבתי התפלה הרבים אשר
בשכונה אשר פעם המו מרוב אדם, בודד עומד בית מועצה היהודי הישן עליו מתנוסס השעון
העברי הנודע ופעם שימש מרכז לקהילה מפוארה, בו דנו ימים ולילות נגידיה וקציניה
בעניני עדתם.
גויים שולטים היום ברחובות השכונה,
גרים בדירות היהודים, סוחרים בחנויותיהם ועובדים בבית מלאכתם.
רק בבית העלמין הישן לא נשתנה דבר.
עומד הוא על תלו כלפני מאה ומאתיים שנה.
פעם קבעו שלט קטן בשערו: אל תרגיזו את
המתים ממנוחתם.
ומעשה שהיה כך היה. בשנת 1837 בקשו
תושבי השכונה להרחיב גבולותיה. פנו לשלטונות העיר בבקשה להרשות להם להתיישב מחוץ
לתחומיה. בקשתם נתנה הורשה להם לבנות בגבולות בית העלמין הישן, באדמה שהוקצעה
למתים.
דחו היהודים בתוקף את ההצעה. הסתפקו
ברחובותיהם האפלים והצרים ועל שערי בית העלמין כתבו: אל תרגיזו המתים ממנוחתם.
וכן נשאר הדבר עד היום.
רק מעטים היהודים היום בפראג. אין שם
בית מדרש, ישיבה או תלמוד תורה. קהלה שהיתה פעם תל תלפיות בישראל הרבה ושוממה –
אולם בבית העלמין הישן לא פגעו הגויים.
2
עצים מסורבלים מסוככים על הקברות.
שבילים מכוסים עלים נובלים מתפתלים בין המצבות השקועות למחצה באדמה. שונות צורות
האבנים מרובעות, עגולות למחצה ומשולשות, מצבות גדולות וקטנות.
כבר מרחוק הנך מכיר את קברו של
המהר”ל. גלי אבנים קטנות על מצבתו מציינים אותו מבין יתר הקברות.
מי שם אלו שם בשנים האחרונות?
יהודים מהשכונה שבימי הפרעות התגנבו
לבית העלמין וערכו תפילה על יד כבר הרב בעד אחיהם ואחיותיהם שנשלחו לטרזין, מידנק
ואושבנצים?
אז אולי קבוצות הבורחים, שרידי הטבח
הגדול שבשנים שלאחרי המלחמה עשו את דרכם למערב דרך פראג, באו לכאן לשלשל פתקאות
בקשה לבקיעי המצבה טרם ימשיכו את מסעם לעתיד ולמרחקים לא ידעו מה יצפינו להם?
כפוף גב משרך אני את רגלי בין הענפים
הנמוכים בשבילים הצרים. מספרות מצבות אלו על עברה המזהיר של הקהלה החרבה, על גאון
רבניה, עושר קציניה ואצילות ונדיבות לב בניה הפשוטים ביותר.
נעצר אני לפני קברו של קצב, קצב… מה
אמרו פעם אצלנו על בני אומנתו.
ואילו זה שבקהלת פראג … נוהג היה
בכל ערב חג לחלק בין עניי העדה בשר כמשקל בני משפחתו.
כאלו היו פעם פשוטי העם בעדת פראג.
ולא רק בפראג לבד כי אם בכל קהלות ישראל באשר הן שם. לא גאונים בתורה היו, לא
נגידים בכסף – אולם גדולים ועשירים במעשים טובים.
ואולי בשל זה מוליכות אותך רגליך בכל
מקום ומקום לבתי החיים העתיקים, מתגעגע הלב לעולם יהודי נדיב ואציל שפעם היה קיים
ברחובות קצרים והאפלים של גיטאות אירופה. עולם ששקע ואינו עוד.
ה. נשמות בשבי
1
“מי זה
מעלי חיקי גנבך,
ומי שמך פרי
בטני עזובי –
ידידי מה לך
בין עם טמא לב
כתפוח בתוך
יערי חרובי
ונפשך הטהורה
בין עממים
כשושנה בין
חוחי ועשבי
נהג ולך ובוא
עדי גדודי
ברח ודמה אלי
עופר ולצבי”
כך קונן רבי יהודה אברבנאל על בנו
שהובל לשמד בליסבון. זו רק קינה אחת מאלפים ורבבות, דמעה אחת מים של דמעות ששפכו
הגולים על בני משפחותיהם וקרוביהם שבזרוע הורחקו מאתם והובלו לטבילה.
אולם הם לא נבלעו כליל בין הגויים, מי
הטבילה לא יכלו להטביע את הדם העברי שהיה נוזל בעורקיהם ולכבות את אש אמונת
אבותיהם – עוד בוערים ורועשים הם במעמקי נשמותיהם עד היום.
“ואם יגזרו שלא ינוחו תפילין, תעשה
לך סימן ותקשור חוט השני על ידך לזכר דם הברית” כותב ר’ אברהם סבע ממגורשי
פורטוגל בספרו “צרור המור”.
בחדר תוך חדר, בעליות ובמרתפים שמרו
האנוסים על יהדותם. ובאין יכולת האב לשמור ולמסור לבנו מצוות וחוקים בהלכתם מסר לו
סימנים וסמלים לבל תינתק שלשלת הזהב המאחדת את העם באשר הוא שם.
ועוד היום מצויים בידי בניהם ובני
בניהם של האנוסים שיורי מצוות. סימנים וסמלים שקבלום מאבותיהם.
שומרים הם על אלה ואינם יודעים בשל מה
– רק כשנפגשים עם יהודי הבא ממרחקים ומסתכלים במעשיו והליכותיו, עולה זכרון יהדותם
בדמם.
2
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה בקר
פורטוגזי צעיר בבית כנסת “שערי תקוה” שלקהלה הקטנה בליסבון, בהתענינות
מרובה עקב אחרי תפילות ודרכי המתפללים, אחרי ימים הוא מתודע לראש העדה ושופך לפניו
את שיחו.
“אמי היתה קתולית” אמר,
“אבי היה בן אנוסים, רק אחרי מותו נודע לי הדבר. רגיל היה בימים מסוימים
בשבוע, לרוב בלילי שבתות לפרוש לחדר לעצמו, נדמה היה לי כבר אז שהוא עורך תפלות
בסתר. הוא בעצמו לא גילה לי דבר על אמונתו, כל ימי חשדתי בו שהוא מושלמי, אחרי
מותו אחזני הרצון הכביר לגלות אמונת אבותי. דת הקתוליות היתה זרה לרוחי. חפשתי דרך
לאלוקים וידעתי שעלי ללכת בעקבות אבי שהוא היה יקר לי מכל. בבית כנסת זה נגלתה
לפני אמונת אבותי, בזמן שהאזנתי לתפלותיכם, כאשר הייתי נמצא ביניכם, בני אברהם,
יצחק ויעקב עלו בנשמתי זכרונות נשכחים. לפתע שמעתי קול קורא אלי: זו היא דעת
אבותיך, היא צריכה להיום גם זו שלך”.
כאלו היו דבריו של ארטורו בסטו, קצין
בצבא ארץ מולדתו, סופר ופעיל בחייה המדיניים, שמתוך שבי הגויים בא בחזרה לעמו.
ארטורו בסטו התגייר והתמסר לתפקיד
הקדוש שנטל על עצמו להחזיר את בניהם ובני בניהם של האנוסים לדת אבותיהם. בכפרי
ועיירות המדינה בקר לעורר את אלו שדם אנוסים נוזל בקרבם ובידיהם שיורי מנהגים ומצוות
שירשו מדורות עברו.
3
נקיה אוירתה של ליסבון. נקיים להפליא
רחובותיה שזופי השמש. רוח קרירה הבאה מן הים מגרשת מתוכם כל ריח רע ואבק.
במשך עשרות ומאות בשנים פזרה רוח זו
לכל עבר את אפר הקדושים ועשן מוקדי האש והיום לא תמצאו ברחובותיה וככריה הרחבים של
העיר שריד וזכר לימי האינקויזיציה.
אולם רק למראית עין כן הדבר.
אם גם לא תגלה בכיכר “דו
רוסיה” השוקק תנועה ששמש מלפנים מושב לאינקויזיציה, דם אבותיך שנשפך שם לרוב,
לא נעלם ונאלם הוא, עודנו רועש וגועש הוא בתחתית נשמותיהם של אלפים ואולי רבבות
תושבי המדינה המפרפרות בצפרני גולה בתוך גולה.
בשולי הפנקס
(הערות)
א.     
גנזי
הטיבר
הובלת כלי המקדש השבויים בתהלוכת
הנצחון ברומא מתאר יוספוס פלביוס בספרו “מלחמות היהודים”. לפי דבריו
הוצגו אחר כך בארמון הקיסר. בגמרא מסופר שרבי אליעזר ברבי יוסי ראה את הציץ ואת
הפרוכת בבית הקיסר. כמו כן מוצאים אנו באבות דר’ נתן, פרק מ”א, הלכה
י”ב: דברים העשויין וגנוזין אלו הן, אהל מועד וכלים שבו וארון ושברי לוחות
וצנצנת המן והמטה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ובגדי כהונה ובגדי כהן משיח אבל
מכתשת של בית אבטינס, שלחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחין ברומי”.
חלוקות המסורות בנוגע לגורלם במאות
השנים הבאות.
פרקופיוס שהיה סופרו של המצביא
הביזנטי בליזר מספר בספר “מלחמות הגותים והונדלים” כי אלריך מלך הגותים
שכבש את רומא בשנת 410 למספרם הוליך אחדים מכלי המקדש לקרקיסונה. בשנת 455 שדד
גנזריך מלך הונדלים את השאר ולקחתם אתו לקרת-חדתא. בליזר כבש את העיר הזו בשנת 534
ובתהלוכת הנצחון שנערכה בביזנץ הובלו כלי בית הבחירה השבויים. יהודי מתושבי העיר
הזהיר את קרוביו של המלך יוסטינאן שהכלים מביאים אסון לבעליהם וכאשר הגיעה השמועה
לקיסר צוה להחזירם לירושלים.
מסורת אחרת מובא ב”דיקצ’יונרי
אוף דה בייבל” לסמיט בערך “מנורה”. שם מסופר שהמלך הרומי מקסנטיוס
זרק את המנורה לטיבר אחרי שנוצח על ידי קונסטטין בשעת 312 על ידי פונט מילביוס.
המלומד היהודי-צרפתי שלמה ריינק חקר בדבר אבל לא הצליח למצוא מקור המסורת. הוא פנה
לחוקר תולדות רומא המפורסם תיאודור ממוסן אולם אף הוא לא ידע מנין באה
ל”דיקצ’יונרי אוף דה בייבל” שמועה זו (ש. ריינק ברביו הצרפתי משנת
1889).
במסורת שיהודי רומא זרקו את כלי המקדש
לטיבר נתקלתי בהיותי ברומא בשנת 1949 במאמר על כלי המקדש שהופיע בעתון האיטלקי
“סו טוטו”, העתון הביא אז את הידיעה הסנסציונית שממשלת ישראל עומדת לבקש
ממשלת איטליה רשות לחפש אחרי כלי המקדש במעמקי הטיבר. העיתון ידע גם לספר כי לפני
מלחמת העולם השניה הגיש מהנדס אמריקאי תכנית לממשלת איטליה לערוך חפירות בקרקע
הטיבר במטרה לגלות את כלי המקדש ואוצרות אחרים ששליטי העיר ותושביה החביאו שם
בעלות עליה אויב, לפי דברי העתון התענין מוסוליני בתכנית אולם פרוץ המלחמה נגד חבש
מנע את בצועה. (ראה עוד להלן בסוף ההערות ל”בית כנסת בטולידו”).
-*-
יהודי רומא היו נוהגים לקרוא
“איכה” ולומר את הקינות על יד קשת טיטוס. מנהג זה נתבטל מאז המלחמה.
בנוגע אם היה קיים מנהג לא לעבור מתחת לקשת חלוקות הדעות. (עיין א. ברלינר
“תולדות יהודי רומא”).
כדאי פה לציין שיש סברה כי הקשת איננו
שער שהוקם להנציח נצחונו של טיטוס כי אם קברו של זה.
ב.     
בית
הכנסת בטולידו,
בית הכנסת בטולידו הנקרא היום
“סינגוגה דל טרנסיטו” נבנה בערך בשנת 1357 למספרם על ידי ר’ שמואל הלוי
אבולפיה שר אוצרו של המלך דון פדרו האכזרי, אחרי גרוש היהודים מספרד נמסר לכנסיה
ועד מלפני ששים שנה שימש בית תפלה לנוצרים. בסוף המאה הקודמת הרחיקו ממנו את פולחן
הגויים והסירו את הטיח והסיד שבהם כסו הנוצרים את הכתבות העבריות שעל הקירות.
פרופ’ א. ל. יהודה ז”ל ששנים
רבות עשה בספרד, פרסם בספרו “עבר וערב” מחקר מקיף על תולדות וכתבות בית
הכנסת.
כתבה שהיא לימין מקום ארון הקודש
קוראה:
ראו מקדש אשר
נקדש בישראל
והבית אשר בנה
שמואל
ומגדל עץ
למקרא דת בתורה
ותורותיו למו
א-ל
ומזרקיו
ונרותיו להאיר
וחלונותיו
כחלוני אריא-ל
שונאי שמואל הלוי בחצר המלך העלילו
עליו שהוא טומן בארמונו אוצרות המלך וזה השליך אותו למרתפו ויענהו על מות.
אברהם זכותא כותב בספר היוחסין דברים
אלו על שמואל הלוי:
“דון פדרו הרג ביסורין בבית
הסוהר לר’ שמואל הלוי שעשה בית הכנסת בטולטולה ובתי כנסיות אחרים בקסטיליא וטובות
גדולות לישראל ומיד לקח הקב”ה נקמה מהמלך דון פדרו שהרגו אחיו”.
-*-
על הפגישה בין המהר”ל מפראג
והקיסר רודולף כותב ר’ דוד גנז ב”צמח דוד”:
“אדוננו הקיסר הישר המאור הגדול המהולל רודולפוס יר”ה ברוב חסדו
ואמיתו שלח וקרא אליו את הגאון מה”ר ליווא ב”ר בצלאל וקבלו בסבר פנים
יפות ושוחקות ודבר עמו פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו ומדות ואיכות הדברים
סתומים, חתומים נעלמים הם. והיה זה פה ק”ק פראג ביום א’, ג’ אדר שנת
שנ”ב”.
-*-
בכנסית פטר ברומא מונחת אבן ואומרים
עליה שהיא שבר מעמוד בית המקדש.
מסורת דומה במקצת לזו שהזכרנו על
העמודים הבוכים מובא בספר המסעות לר’ בנימין מתודלה.
ר’ בנימין מוסר על ביקורו ברומא:
ושם שנקג’ון דלטרנה (שמה של כנסיה) ובבמה שני עמודים מנחושת ממעשה שלמה
המלך ע”ה ובכל עמוד חקוק שלמה בן דוד ואמרו לי היהודים אשר ברומא כי בכל שנה
ושנה בימי תשעה באב נמצאה זיעה עליהם נגרת כמים – ושם מערה שגנז בתוכו טיטוס בן
אספסינוס כלי בית המקדש שהביא מרומא.
-*-
ג. פראג עיר המסתורין
אין לך קהלה בישראל ששר האגדה עטרה
והקיפה שמועות וספורים כפראג. רבות האגדות על בתי כנסיותיה, רבניה, קציניה ותושבי
הגטו הפשוטים. רבים הספרים שנכתבו על אודותם (“ספורים” של פשלס, הספרים
הרבים על המהר”ל והגולם ועוד).
בנגוע לשרידי הגולם יש שתי מסורות
שונות לפי האחת נגנזו בעליית “האלטניישול” ולפי האחרת הבריחו אותם משם
אברהם בן זכריה, שמש המהר”ל ואברהם חיים וקברום בסתר ב”גלגנברג”
בסיבת פראג… העתונאי והסופר א. א. קיש הלך פעם ל”חפש” את שרידי הגולם.
חפושיו תאר בספרו “דר רזנדר רפורטר”.
-*-
שלוש פעמים מזכיר ה”תוספות יום
טוב” בספרו “דברי חמודות” על הלכות ציצית להרא”ש כי הוא ראה
את בגדיו של שלמה מולכו.
בס”ק כ”ה: פה ק”ק פראג
בבהכ”נ דפינחס שהייתי רגיל בה קודם שנתמניתי לאב”ד יש ארבע כנפות
ממשי… והובא לכאן מרגנסבורג והוא של הקדוש רבי שלמה מולכו הי”ד עוד שני
דגלים שלו וגם סרגינוס שקורין קיטל”.
בס”ק מ”ח: אבל ראיתי
ציציותיו של הקדוש רבי שלמה מולכו זצ”ל.
בס”ק נ”ח: וגם אנכי הרואה
כן בטלית קטן של הקדוש ר’ שלמה מולכו זצ”ל שיש פה בבית הכנסת והוא נקרא
בהכ”נ דפינחס וכבר הזכרתי זה לעיל ס”ס כ”ה.
בעל “צמח צדק” שהיה בן פראג
והמרחיב בספרו את הדבור על ר’ שלמה מולכו וגם כותב שראה אצל אחד מקרוביו את ספר
הקבלה שחבר איננו מזכיר שלבושיו נמצאים בבית הכנסת פינחס, לכן נראה שבזמנו טרם
הובאו לפראג.
לפי זה נוכל אולי להגביל את זמן הבאתם
מרגנסבורג לפראג בין שנ”ב, השנה בה סיים ר’ דוד גנז את ספרו לשנת שפ”ט,
אז גלה ר’ יום יטוב ליפמאן הלר מפראג. היות והתוספות יו”ט מדבר על המצאם של
הבגדים כעובדה הידועה מכבר יש לצמצם את זמן העברתם לשנים הראשונות של התקופה
הנזכרת לעיל. (כידוע היה ה”תוספות יום טוב” עד טרם שנתקבל לאב”ד
פראג ושימש במשרה זו בערים אחרות, דיין אותה קהל בשנת שנ”ח).
באגרת משנת תכ”ו שנשלחה מוינה
נמסר כי ה”תוספות יום טוב” בקש פעם להעתיק את שמות הקדושים אשר על
הלבושים אבל הנייר וקסת הסופר שלו נסתתמו ונעלמו מעיניו באופן “שלא נודע עד
היום היכן הלכו” (י. שלם ב”ציון” כרך י. וש. ח. קוק ב”רשומות”
סדרה חדשה. תאור מפורט של בגדי שלמה מולכו נמצא בספרו של פדיברנד “יוד.
אלטרטימר אין פראג).
-*-
ד. בית העלמין הישן.
השלט בן שלוש שורות בעברית וגרמנית
המזהיר לא להפריע את המתים ממנוחתם נקבע על פי פקודת הרב שמואל לנדוי בנו של
ה”נודע ביהודה” רבה של פראג באותה תקופה.
הנני להביא את נוסח המצבה של אותו קצב
נדיב לב.
…אב ונקבר ביום עשרה למנחם אב תי”ו לפ”ק.
נפטר היקר כמר דוד כ”ץ קצב בן היקר כמר והנעלה כ”ה משה קרוב כץ
זצ”ל.
ויהי דוד עושה צדקה בכל עת, תמיד, יתומים זן ומפרנס, אוהב רבנים ורחים
רבנים, ומשגר להם מתנות בכל עת. בכל יום טוב שקל בניו ובנותיו, ונתן בשבילם בשר
לקופה ובתי הקדשות. ואף הוא עשה מנורה של נחושת בבתי הכנסת הישנה ונתן בכל שנה שמן
זית להעלות נר תמיד בכל עת לכן
תנצב”ה
(מתוך הספר “גל עד” מאה
ושבעה כתבי לוחות אבני זכרון בשדה הקבורה הישן כאן, מאת קופל ליבן והקדמה מאת
שי”ר, פראג ה’ תרט”ז).
-*-
ה. נשמות בשבי
רבות נכתב במשך שלושים השנה האחרונות
על “הנוצרים החדשים” מנהגיהם ומנהיגם ארטורו ברוס (בר ראש) בפורטוגל.
המהנדס שמואל שוורץ שהיה גר בליסבון היה ראשון העושים למענם. ועד שנוסד בלונדון
בשנות העשרים עזר ל”אנוסים” להקים בתי כנסת משלהם בכפרים בצפון המדינה
ובעיר הנמל אופטרו. שמואל שוואץ שחבר ספרים חשובים על האנוסים בפורטוגל מת לפני
חצי שנה בליסבון.
-*-
רבי אברהם סבע מחבר “ספר צרור
המור” מספר בהקדמתו לפרושו “צרור הכסף” למגילת אסתר (טרם נדפס)
ש”שני בני קירות לבבי לקחום בעל כרחם להמיר דתם ולא ראיתים יותר”.
דבריו שצטטנו בפנים כי בשעת הגזרה
יקשרו חוט השני על הזרוע במקום התפילין מובאים בפרשת “עקב” על הפסוק
“ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו
לטוטפות בין עיניכם” נראה הדבר (אין הספר כעת תחת ידי לעיין בו מחדש) שהוא מפרש
את דברי הספרי הנזכרים ברש”י – ושמתם את דברי, אף לאחר שתגלו הוו מצויינים
במצוות הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר
“הציבי לך ציונים” – באופן כזה כי בגלות אם לא תהיה אפשרות לקיים את
המצוות כהלכתן, אף על פי כן “הניחו תפילין” באופן סמלי על ידי קשירת חוט
השני ועל ידי כך לא תשתכחנה מכם המצוות. פירוש זה בספרי מסיר ממנו כל הקשיים
שהתקשו בהם האחרונים.


Review of Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture by Shaye J.D. Cohen

|
Review of Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture

 

by Shaye J.D. Cohen

Shaye J. D. Cohen is the Littauer Professor of Hebrew Literature and Philosophy in the Department of Near Eastern Languages and Civilizations of Harvard University. This is his first contribution to the Seforim blog.

Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture.


Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture. Edited by Louis H. Feldman, James L. Kugel, and Lawrence H. Schiffman. Philadelphia: Jewish Publication Society, and Lincoln: University of Nebraska Press, 2013. xxviii+3361.

These three hefty volumes, comprising three thousand three hundred and sixty one pages, have been a long time coming. Planning began in 1994. We can only admire the editors’ persistence and the publisher’s patience. The volumes show us what the rabbis of antiquity did not want us to read. The Mishnah, the Talmud, and the Midrash jump back to the Bible directly, skipping over the intervening centuries. The rich and manifold literature of the late second temple period, whether in Greek, Hebrew or Aramaic, whether from the land of Israel or the diaspora, no matter the genre, and no matter the social setting – all these works were resolutely ignored by the rabbinic sages of Israel and
Babylonia. Aside from a few scattered citations of Ben Sira and a few references to the Greek version of the Torah (the Septuagint), the rabbinic literature of antiquity does not mention, refer to, or cite any the texts included in these volumes. The rabbis did not read these texts and, we may assume, did not want us to read them either.

Why not? Perhaps because some of these texts emanated from circles that were at odds with the progenitors of the rabbinic sages. Or perhaps because some of these texts were composed in Greek, and the rabbis’ pervasive disdain for Greek literature extended even to Greco-Jewish literature. Or perhaps because some of these texts say amazing, unexpected things. Two texts (Jubilees, the Temple Scroll) seem not to accept the canonicity of the Torah. Any number of texts tell stories about the mysterious giants of Genesis 6:1-4, a race brought into being through the miscegenation of (fallen) angels with mortal women (Book of Enoch, Genesis Apocryphon). Two texts tell stories about Moses’ military campaign in Ethiopia (Artapanus, Josephus), one text tells of the military campaign of Qenaz, father of Othniel (Book of Biblical Antiquities), others tell of the military campaign of the sons of Jacob against the sons of Esau
(Jubilees, Testament of the Twelve Patriarchs). Needless to say, Scripture knows nothing about any of these campaigns. One text attributes to Joseph the institution of Egyptian polytheism and theriolatry (Artapanus). Medieval rabbinic culture was more tolerant of such free invention than was ancient rabbinic culture.

The editors of these volumes are keenly aware of the relative neglect from which these texts have suffered across the millennia. The editors see their task as reclamation, to reclaim these texts for Jewish culture and, dare I say it, for Judaism. Most of these texts were preserved by Christians for Christians, and Christian scholars have studied these texts for much longer, and valued these texts much more highly, than have Jews. Witness the Jewish reception to Wilhelm Bousset’s classic The Religion of Judaism in the Late Hellenistic Period (published in German, first edition 1903). Bousset based his portrait of second temple Judaism on the Jewish texts of the period that had been preserved by Christians, in other words, on the texts presented in Outside the Bible. Bousset more or less ignored rabbinic texts. Jewish scholars were scandalized. Rabbinic texts were written after the second temple period, replied Bousset, and cannot claim to be anything other than the work of a lettered elite, whereas these texts are of “popular” origin. Jewish scholars retorted: these texts are not “Judaism,” because we Jews have abandoned them long since. Nowadays most modern Jews have a more capacious definition of Judaism than did Bousset’s opponents, and it is for them that these volumes are intended. Between the Bible and the Mishnah – the subtitle Ancient Jewish Writings means “pre-rabbinic Jewish writings” – is a rich and fascinating storehouse of Jewish literature.

The collection is called Outside the Bible, that is, outside the Hebrew Bible. The canon of the Hebrew Bible (or Tanak) is a relatively narrow one; all the books it contains were composed and preserved in Hebrew (or Aramaic, a cousin language to Hebrew), and none explicitly acknowledges that it was composed later than the Persian period (5th century BCE). Modern scholars believe that any number of biblical books were either composed after the Persian period (for example, Daniel), or contain sections composed after the Persian period (for example the Psalms), but the key point is that the Hebrew Bible itself does not acknowledge such a late date of composition. Certainly the rabbis of antiquity, and after them traditionalist Jews of our own time, had no doubt that all the biblical books were composed not later than the fifth century BCE. Greek-speaking Jews apparently had no such scruples. Their canon, which forms the basis of the Christian Old Testament, contains many works that do not hide the fact that they were composed after the Persian period (for example, the books of Maccabees) or in Greek (for example, the Greek translation of Ben Sira, or the second book of Maccabees). These books, which are to be found in the Christian Old Testament but which are absent from the Hebrew Bible, are called “deuterocanonical” by Catholics and “apocryphal” by Protestants. Outside the Bible includes them all for the simple reason that these books are outside the Hebrew Bible.

The collection of texts that most nearly approximates Outside the Bible is the two volume set edited by James Charlesworth, The Old Testament Pseudepigrapha (1985). The collections resemble each other but also differ from each other. The editors of Outside the Bible have wisely chosen not to perpetuate the title “Pseudepigrapha,” which is a perfectly fine description for literary works that bear a false attribution (from the Greek pseud+epigraph) but which is a misleading and useless catch-all heading for ancient Jewish literature. The Old
Testament Pseudepigrapha is arranged by genre, more or less (Testaments, Apocalypses, Rewritten Bible, etc.), while Outside the Bible is arranged by relationship with Scripture. First comes the Greek translation of the Bible, then commentaries on the Bible, then paraphrases and retellings of the Bible (notably the works of Philo and Josephus), then testaments, prayers and psalms, wisdom writings, and philosophical treatises of Philo. By this point the biblical connection has become rather tenuous. The volumes conclude with stories set in biblical times, stories set in post-biblical times, and sectarian texts (from Qumran). Outside the Bible thus includes works omitted by Old Testament Pseudepigrapha (notably excerpts from the Septuagint, Philo, and Josephus, and various texts from Qumran), and omits works included by Old Testament Pseudepigrapha (works that are Byzantine in date and Christian in origin, or that bear scant relationship with the Bible, e.g. the Sibylline Oracles). For the most part the terminus ad quem for Outside the Bible is the destruction of the temple in 70 CE, but a few late-comers are allowed to join the party: the Fourth Book of Ezra and the Syriac Apocalypse of Baruch, two works lamenting the destruction of the temple, and Greek synagogal prayers, which admittedly are not directly related to Scripture but which are full of biblical idioms and in any case are of great interest.

As a rule the editors of Outside the Bible did not commission new translations; they were content to incorporate and revise translations that had already appeared in Old Testament Pseudepigrapha or elsewhere. For these texts the novelty of Outside the Bible is the annotation that it provides, which is far more detailed and far more sustained than what can be found in Old Testament Pseudepigrapha. For some texts, though, the translations are new; among them are the sermons On Jonah and and On Samson, falsely attributed to Philo, now translated into English for the first time, two unique specimens of Hellenistic Jewish preaching; Philo’s Questions and Answers on Genesis and Exodus, newly translated from the Armenian (the Greek original being mostly lost); the Testaments of the Twelve Patriarchs; the Genesis
Apocryphon from Qumran; the Temple Scroll from Qumran. Aside from the new translations and the extensive introductions and annotations, there are no novelties in these volumes. No heretofore undiscovered texts. No long lost documents. No secret scrolls. (Contrast Old Testament Pseudepigrapha: More Noncanonical Scriptures, volume 1, edited by Richard Bauckham, James R. Davila and Alexander Panayotov [2013] which is full of newly-translated and long-neglected texts, mostly of Byzantine origin.)

The canonization of the Hebrew Bible was an enormous goad to Jewish creativity. Across genres, styles, and languages, the Jews of the second temple period reacted to, interacted with, interpreted and re-interpreted, the words of the Bible, especially the Torah, in an extraordinary variety of ways with an extraordinary variety of results. The words of the Bible, especially the Torah, seem to have consumed the Jews to such an extent that they produced little literature that did not somehow engage the Bible and its concerns. Outside the Bible is a good entry point for the study not just of ancient Bible interpretation but also of ancient Judaism as a whole.

Who will read Outside the Bible? From cover to cover, probably no one. As a work of reference, as an anthology of ancient Jewish Bible interpretation, no doubt scholars will consult it and be grateful for the breadth of its scope and the erudition of its annotations. But who else will read it, and, what is more important for the publisher, who will want to purchase it? I am not sure that there is an audience for this act of cultural reclamation. Traditionalist Jews, beholden to the rabbinic suspicion of all “external” literature, who purchase ArtScroll/Mesorah Publications by the carload, will probably not be interested in these books. Will secular Jews be interested? I hope so, but that seems unlikely. So who is left? Christians interested in Jewish bible interpretation and in the “Jewish background” to the New Testament, and liberal Jews whose intellectual horizons extend beyond the rabbinic corpora. Will these two groups be persuaded to part with two hundred dollars plus for these three weighty tomes? That remains to be seen.



“Ask Rabbi Google”!! ??

|
“Ask Rabbi Google”!! ??
By Yaakov Rosenes
Continued from here
When Rav Yisreal Gustman Zts”l eulogized Harav Moshe Feinstein Zts”l beside his grave at Har Menuchot he mourned the loss of  the last real Talmid Hacham, i.e. the last Rav whose knew all of the Torah and Shas Poskim, Rishonim and Ahronim, Midrash and Aggadata, Mussar and Hashkafa. But to comfort the mourners and the holy Niftar, Rav Gustman said something new. He said that today although no individual is likely to approach Rav Moshe in his breadth of knowledge but the sum total of all the individuals learning Torah rivals and even surpasses Rav Moshe. Seeing that today there is an unprecedented number of people studying Torah therefore their common knowledge is like a Rav Moshe! For all his prescience I am not sure that the Rosh Yeshiva Z’l understood then in 5747 (1987) that what he was also prophesying an entirely new phenomenon which would become a reality in a few short years.
It is true today we have unprecedented Koach Haklal . There are more people are sitting and studying Torah that any generation since Har Sinai but unfortunately the Torah of our generation is fragmented and there no one person, no Gadol Hador, who can unify, filter and absorb all of it. Today sadly each Talmid Hacham is sitting in his corner and working on his project but there is no Rav Moshe who can compile it and view it its entirety. Rav Gustman himself was simultaneously a leading: Rav, Dayan, Rosh Yeshiva and a Baal Eitza. How many people in our generation can aspire to all these titles? Today thousands of Talmid Hachamin are working on thousands of Hibburim of Torah all over the world but with little coordination, with much duplication and unfortunately a high percentage of wasted resources.

 

In terms of printing Seforim I once believed that we need a Vaad HaRabbonim for publishing – a coordinating committee that would approve and recommend who should publish his Sefer and who not. However I quickly rejected this idea as totally undo-able and ill advised. Then I dreamed of a grandiose project which would coordinate authors and tell each Mehaber on what topic to write. Sadly the age of grandiose projects like the Encyclopedia Talmudit has passed and even the Encyclopedia Talmudit which has a good start will need at least another 36 volumes or 75-100 years to reach the end of the aleph-bet!
However it recently dawned on me that there is another approach, an organic approach which is even happening on its own. There is a new Rav Moshe on the horizon,a new star has risen, a new Super Talmid Hachami, and he isn’t even Jewish – his name is Rabbi Google! Before you exclaim
“Rachmane Letzlan” and go on to the next screen let me tell you a story. At a wedding 12 years ago I once asked Hagaon HaRav Shlomo Fisher Shlita if computers are not a “Maase Satan”. His answer shocked me to the core. In his quiet way he dropped a bomb. “There is no such thing as a Maase Satan”. Computers and cell phones and Internet and all of the technology that is driving the world towards distraction are only a Golem. If  we choose to use it for good – Hashem Yaazor, and if we choose to use it for bad -Hashem Yaazor. Let’s step back and look at Limud Torah and the Mesora of Torah from generation to generation and lay down certain premises. 1. No word of Torah that has been thought, spoken, written, or printed, from Har Sinai until today, was in vain. Every single Torah Hiddush, idea, expression or word is intrinsically significant. Of course there are levels and levels and levels of Torah thoughts. There are Torah essays that are fully formed, succinct and encompassing and there are those that are far less – but every Torah thought is significant. No Torah thought should be left to wither. Each thought should be explored and examined and if found true recorded somewhere in the Torah of Klal Yisrael. As the Haffetz Haim wrote technology which records past events is only a Mashal (metaphor) how every deed (or for our purposes word of Torah) is remembered in heaven.

2. Hazal themselves say that Rav Eliezer Ben Hyrcanus’  teachings could not be recorded, even if all the inhabitants of the world were Soferim and all the reeds were quills and all the heavens were parchment. What do they mean by this hyperbole? I suggest that it should be taken literally! Today we have almost unlimited machine memory: Terabytes, Petabytes, Exabytes, Zettabytes,and Yottabytes of memory. If this happening now in the physical universe certainly in the spiritual universe all of our Torah is being recorded.

3. Shlomo HaMelech writes that there is no end to books and we all know the adage that not every thing you think should be expressed and not every thing you speak should be written and not everything you write should be printed etc. However I have noticed that almost every Sefer has at least one reader. Among the thousands of Seforim I have handled over the past 40 years invariably someone has become excited and asked me to find that specific Sefer. Even the most unremarkable Sefer in my eyes seems to somehow attract a kindred Jewish spirit somewhere in the world who wants to learn from it. That is not to say that there are no Seforim out there which the groaning bookshelves of the world would prefer not to bear – there are thousands. But nevertheless, at least from the point of view of the author, it was a learning experience – he didn’t waste his time.
So if we posit that the main benefit of publishing Seforim today is for the author and not the reader – how do we restructure Jewish publishing so
that it reflects this new function? The immediate answers are simple:
  1. Rule 1 Stop, Don’t Print – Research!  Check your local Seforim store and Torani library to see if your topic is already covered and if your content is original. Look on Google.
  2. Ask the Rabbis who are giving you letters of recommendation for advice. What could I do to improve the book? How can I make it shorter? Soft-cover or Hardcover? How many copies?
  3. Show your manuscript file to a professional editor and book designer and get a price.
  4. Print an edition of 100 copies for distribution via your personal network of friends and students.
  5. If you run out of copies copy in .pdf files or print digitally and bind soft-cover another 10
  6. If you sell out in a month take your Sefer to a commercial publisher or Machon to get their opinion.
  7. Completed all of the above – Now you can print
No matter what we can be sure that printing a “best seller” today on a Torani topic is a major illusion. Today in Jerusalem one only has to pass by one of the Shteiblach to witness the death of  uncontrolled Seforim printing. There out in the elements, in winter’s rain and summer’s heat, hundreds of Seforim sit on tables offered for only 5 shekels each and sadly no one is buying them! However the world of joint publishing is coming into its own. The Torani databases: The use of: Otzar HaHachma and Hebrewbooks.com, Otzrot HaTorah and The Judaica Archival Project are growing by leaps and bounds. I have been told that new authors can now send unprinted works in digital format directly to these databases. Electronic books and electronic readers are not at all suitable for commercial Torani publishing but as learning tools and a place to mine information the electronic media have no comparison. Let’s be frank with ourselves sometimes despite the stigma we may feel the best person to ask is “Rabbi Google”.