Yael  Levine

The following article is a critical review of the recently published book in Hebrew “Mehalekhet Bi-Darka”, a compilation of articles by Malka Peuterkovsky. The present review focuses on the chapter concerning women and the recitation of kaddish. Several highlights from the Hebrew review will now be mentioned, and the readers are encouraged to read the Hebrew review in its entirety for the full spectrum of comments.

Peuterkovsky attempts to offer a new interpretation of the classic teshuva by the Havvot Yair according to which he didn’t forbid the recitation of kaddish. However, this interpretation is unfounded and is based upon a lack of knowledge of halakhic terminology. She seeks to criticize Rav Bacharach in an unjustifiable manner, and her various discussions concerning this teshuva may be refuted.

Peuterkovsky utilizes a letter written by Henrietta Szold concerning the recitation of kaddish, and refers to this letter in a halakhic context. However, in her letter Szold raised no halakhic reasoning. Peuterkovsky refrained from mentioning that Szold held progressive Jewish beliefs. She was instrumental in the formation of an egalitarian minyan, together with Reform Rabbi Judah Magnes, which shortened the nussah of the tefilla, and omitted mention of the sacrifices.

The author utilizes sources from the responsum of Rabbi David Golinkin on the topic of women reciting kaddish, in its Hebrew version. This influence is particularly evident with regard to “Sefer Ha-Hayyim” which she copies and compounds an inaccuracy found in Golinkin’s work.

In several instances Peuterkovsky quotes excerpts from sources which are misleading. Thus, she quotes short passages in which the poskim express a theoretical position in favor of the recitation of kaddish by women, but refrains from stating that their actual psak is in direct contrast to the notion they mentioned in these quotes. Peuterkovsky erroneously explains the Be’er Heitev. She quotes the work “Ma’ayan Ganim” from the “Torah Temimah”, who himself quoted from a second-hand source which didn’t hand over an exact rendering of the text. She also relies upon the incorrect background information concerning the work and its author taken from Rabbi Baruch Epstein.

The chapter on women and kaddish in Peuterkovsky’s book in replete with mistakes, and can’t be relied upon. The present review also refers to some problematic discussions in the book.

יעל לוין

לאחרונה התפרסם ספרה של מלכה פיוטרקובסקי “מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי” בהוצאת ידיעות אחרונות. המאמר הנוכחי מוקדש לעיון בפרק “אמירת קדיש על ידי אישה” בספרה זה (עמ’ 257–295, 539–542). והנה, עיון מעמיק בחומר חושף כי מצויות בעיות מהותיות לאורך הפרק, שאינן מאפשרות להסתמך עליו. אקדים ואומר כי אינני חולקת ברמה המעשית על האפשרות ההלכתית שנשים בזמננו יוכלו לומר קדיש מעזרת הנשים, ויש לכך סימוכין במקורות, כגון בדברי הרב יהודה הרצל הנקין.1 יחד עם זאת, כפי שאפרט, הפרק שכתבה פיוטרקובסקי בנושא נשים ואמירת קדיש בעייתי ביותר מבחינת השימוש במקורות וניתוחם, הוא רצוף שגיאות ולוקה בחסר. לא בדבר אחד או שניים, אלא בשְׁורה של דברים ובעניינים מהותיים. מצב העניינים בכל הנוגע לפרק הנוכחי פוגם באפשרות ללמוד ממנו את הנושא כראוי, וביכולתו להוביל למסקנות שגויות ולטעויות. אסור ולא נכון יהיה לעבור בשתיקה על מצב זה שנוצר, למרות הציפייה הגדולה לכרך שאולי יוכל להיהפך בר-שימוש בציבור הדתי-לאומי, ושמא אף מעבר לכך.

נתייחס תחילה להערות הנוגעות לניתוח של התשובה בשו”ת חוות יאיר (סימן רכב), שהיא התשובה הראשונה והמרכזית בנושא, לה מקדישה פיוטרקובסקי מקום לא מבוטל. השאלה שהופנתה לרב יאיר חיים בכרך באה על רקע מעשה באמשטרדם באדם שציווה לפני פטירתו שילמדו עשרה אנשים בביתו מדי יום תמורת שכר, ולאחר הלימוד תאמר הבת קדיש, בהעדר בנים. חכמי המקום ופרנסיו לא מיחו בבת. הרב בכרך נשאל לגבי עמדה הלכתית זו. הוא סובר כי קיימת סברה לומר שגם לבת יש שייכות לקדיש. האישה מצווה על קידוש השם וכן גם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש הנפטר באמירת קדיש. למרות זאת, הוא פוסק שיש לאסור על אמירת הקדיש, כלשונו: “ולכן בנדון זה שיש אסיפה ברבים יש למחות”. זאת מחמת שיש לחוש שעל ידי כך ייחלש כוח המנהגים של בני ישראל, וכל אחד יהיה בונה במה לעצמו על פי סברתו, ויבואו לזלזל בדברי חכמים.

במהלך דיונה בתשובת הרב בכרך מציבה פיוטרקובסקי מה שהיא מכנה “כמה קושיות משמעויות” (עמ’ 274). בקושייה הרביעית היא תוהה מדוע מורה הרב בכרך שיש למחות באישה המבקשת לומר קדיש, “ואינו קובע מפורשות שיש לאסור זאת?” (שם). התשובה שהיא מעניקה היא: “משום שאין בכך כל איסור!” (עמ’ 277). אולם אין לקבל את פרשנותה המחודשת הזו, וכוונת פשט דברי החוות יאיר היא שלדידו אמירת קדיש על ידי אישה אסורה. חשוב לדעת כי הטרמינולוגיה ההלכתית הנוגעת לאמירת קדיש אינה מובעת במקורות רק במונחים של איסור והיתר, אלא ביטוי שגור הנוגע להרשאה לומר או שלא לומר קדיש הוא באמצעות הפועל “מחה”. אפשר לציין כדוגמה את הנאמר בחיבורו של רבנו משה מינץ, בן המאה החמש עשרה, שו”ת מהר”ם מינץ: “… אבל היכא דליכא [=היכן שאין] מנהג קבוע על פי חכמים, וליכא שום תקנה קבוע, שעשו בני המדינה או קהילה, פשיטא דאין [=פשוט שאין] מוחין לאבל להתפלל, והמוחה באבל כאלו מוחה באדם מלעשות מצוה” (שו”ת מהר”מ מינץ, מהדורת דומב, חלק ראשון, סימן מג, עמ’ קעו). השימוש בביטוי “יש למחות” בשו”ת חוות יאיר דומה לשימוש בפועל זה בשו”ת מהר”ם מינץ, וההבנה החדשנית שפיוטרקובסקי מבקשת להעניק לעניין אינה נכונה בעליל, והיא נובעת מחוסר הכרתה את הטרמינולוגיה המקובלת. אין להצעתה על מה שתסמוך, ואין לתפוס את דבריו של החוות יאיר במשמעות הרשאה. לכן אין גם לקבל את דבריה אלה: “רב שיפסוק בהתאם להכרעת הרב בכרך, לא יוכל לאסור על אישה לומר קדיש יתומה” (עמ’ 277). היא מקיימת דיון דומה במשמעות דברי הפוסקים הסוברים שיש למחות בנשים מלהניח תפילין (ראו בין היתר עמ’ 138, 144, 148–149), ואף כאן אין לדבריה על מה שיסמוכו.

אחת הקושיות שמעוררת פיוטרקובסקי על החוות יאיר היא שהוא לא הזכיר בתשובתו שאמירת קדיש נחשבת להיות חלק ממצוות כיבוד הורים (עמ’ 270–271). לראיה היא מביאה קטע מדברי הרב פנחס זביחי בשו”ת עטרת פז (חלק א, כרך א, או”ח, ב). אולם יש לתמוה מדוע היא מביאה מוטיב זה מחכם בן זמננו בשעה שמצויים מקורות קדומים הרבה יותר. כך כבר מהר”ם מינץ מזכיר רעיון זה בתשובה שכתב (שו”ת מהר”מ מינץ, מהדורת דומב, חלק שני, סימן פ, עמ’ שפה). כמו כן, רעיון זה מובא משמו של מהר”ם מינץ בתשובה בנושא נשים ואמירת קדיש מאת ר’ אלעזר פלקלס בחיבורו תשובה מאהבה (חלק שני, פראג 1815, ארח חיים, רכט, יו”ד, י ע”א). כך חכם זה כותב “הן אמת שהקדיש הוא מפאת כבוד אב”, עמדה שהוא מזכיר מתוך שו”ת מהר”ם מינץ תוך שהוא מוסיף עליה ומרחיבה. פיוטרקובסקי מביאה במהלך הפרק קטע נבחר בלבד מתוך תשובה מאהבה (עמ’ 280–281), את המשך דבריו שבהם הוא מציין נוהג שראה לפיו בנות קטנות אמרו קדיש בחצר בית הכנסת, אולם הוא אוסר לחלוטין אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת עצמו. לגופו של עניין יש לומר כי החוות יאיר לא היה מחויב להזכיר בתשובתו את הרעיון שקדיש קשור למצוות כיבוד הורים, ואין לתמוה עליו כלל בעניין הזה.

פיוטרקובסקי מצטטת )עמ’ 275) את דברי ר’ יצחק מווינה בספרו אור זרוע לפיהם המנהג במקומו, וכן מנהג בני ריינס, הוא שהיתום עומד ואומר קדיש לאחר “אין כא-להינו”. אולם בצרפת נכח שאין מקפידים שהנער האומר הקדיש יהיה דווקא יתום, ונהגו שגם נער שיש לו הורים אומר קדיש. ר’ יצחק מווינה עצמו מעדיף את המנהג הנקוט במקומו. על יסוד זאת קובעת פיוטרקובסקי כי מכיוון שלא היה נוהג ברור, “מכאן שניתן להנהיג שגם יתומות תאמרנה קדיש במניין” (שם) כדי שלא ייגרע חלקן במצוות קידוש שם ה’, וכן כדי שיוכלו לקיים את מצוות כיבוד הורים על ידי עשיית מעשה לעילוי נשמתם. אולם אין מסקנתה זו מוכרחת ומחייבת כלל, ועובדה היא שאין בידינו עדות כלשהי מתקופת הראשונים לגבי אמירת קדיש בידי הבת, כי אם מתקופת האחרונים בלבד. אם כן, היא מכניסה בצורה אנכרוניסטית אלמנט שאין לייחס כלל למנהג המוקדם. הבחנתה זו אינה נחוצה גם משום שיש פוסקים המתירים לנשים לומר קדיש מטעמים אחרים. יש לציין עוד כי בהערת שוליים (עמ’ 540, הערה 10) היא מאזכרת בפרפרזה קטע זה מהאור זרוע, בלא שהיא מפנה לגוף המאמר כאן. ונציין שאין אחידות לאורך הספר בכתיב שמו של האור זרוע (ראו בין היתר עמ’ 127).

יש להזכיר בהקשר לשו”ת חוות יאיר כי פיוטרקובסקי עושה שימוש בנוסח של התשובה שיש בו שגיאות אחדות. כך היא מסתייעת בנוסח התשובה שבפרויקט השו”ת, אולם מצויות שם לפי שעה טעויות שונות בהעתקת הנוסח, המבוסס על הדפוס השני שיצא לאור בלמברג בשנת תרנ”ו. טעויות אלה עומדות להיות מתוקנות בגרסה הבאה של פרויקט השו”ת, בעקבות הערותיה של כותבת שורות אלה. אחת הטעויות הניכרות היא הנוסח “ויבואו לגלגל בו”, במקום “ויבואו לזלזל בו”. טעות נוספת המצויה היא “ונזכר בגמרא” במקום “כנזכר בגמרא”. מתברר שפיוטרקובסקי עשתה שימוש בנוסח שבפרויקט השו”ת, למרות שמוטל היה עליה להוציא מתחת ידה נוסח מבורר. ואמנם היא אינה מציינת את המהדורה של חוות יאיר אשר בה השתמשה. זה לא דבר של מה בכך, אלא עניין עקרוני הקשור לשיטות עבודה בסיסיות; מחבר אמור לעיין בחיבורים עצמם, ולא להסתמך על מאגרים.

יש לציין עוד שהמחברת מתייחסת בדבריה אל “השואלים” (עמ’ 266) שפנו אל הרב בכרך לבירור רשאיות אמירת קדיש בידי הבת במעשה שאירע באמשטרדם, אולם באותה מידה ייתכן שמדובר בשואל יחיד. על פי נוסח דברי הרב בכרך אין אפשרות כלל לקבוע אם מדובר בשואל יחיד או בשואלים רבים. פיוטרקובסקי טורחת להדגיש כי למרות שבעל חוות יאיר מציין שהמקור לאמירת קדיש הוא המעשה בר’ עקיבא, נראה שהמעשה המקורי אירע בר’ יוחנן בן זכאי. היא מביאה מידע זה משמו של מ”ב לרנר במאמרו המחקרי “מעשה התנא והמת” שהתפרסם בכתב העת “אסופות” (מהלכת בדרכה, עמ’ 269; 540, הערה 11), וכן מזכירה תפיסה זו מתוך אנציקלופדיה אוצר ישראל (שם, הערה 12). יש לומר תחילה לגבי אנציקלופדיה זו שהיא יצאה לאור בראשית המאה העשרים, ולא מקובל לעשות בה שימוש בכתיבה אקדמית, אלא יש להסתייע במחקרים ובמקורות ראשוניים יותר. בהקשר זה יש לציין כי המחברת לא עשתה שימוש בחיבור המקיף והנודע של הרב דוד אסף בנושא הנדון, “ספר הקדיש: מקורו, משמעותו ודיניו”, שיצא לאור בשנת תשכ”ו.

כמו כן, מלבד מאמרו של לרנר בעניין “מעשה התנא והמת”, ראה אור לאחרונה מאמרה החשוב של פרופ’ רלה קושלבסקי בנושא זה, “התנא והמת הנודד” ב”אנציקלופדיה של הסיפור היהודי”.2 מחקר זה לא זכה לאזכור אצל פיוטרקובסקי. כמובן שאין להלין על החוות יאיר על שאולי לא עשה שימוש במעשה בריב”ז, אלא החוות יאיר כתב בהתאם למה שניצב לנגד עיניו.

והרי חרף ביקורתה של פיוטרקובסקי כלפי החוות יאיר בעניין זה, היא עצמה מצטטת כמקור לאמירת קדיש את המעשה בר’ עקיבא, כפי שמובא בקובץ אוצר מדרשים, מקור שלגביו היא מודעת שהוא מקור מאוחר, אך היא בוחרת לעשות בו שימוש מחמת שנוסחו נהיר יותר (עמ’ 539, הערה 7). אולם הקובץ אוצר מדרשים איננו מקור שראוי לצטט הימנו, שכן העורך י”ד אייזנשטיין הכניס שינויים כלשהם בנוסחי המדרשים, אלא יש לחזור למקור שממנו ציטט. למעשה היה על פיוטרקובסקי להביא את המקור הטוב ביותר, ואז להציע פרשנות מבארת עליו.

יש להעיר עוד את הדברים הבאים בנוגע לציטוט של פיוטרקובסקי מתוך הקובץ אוצר מדרשים. המחברת מציינת כמראה מקום את המידע הבא: “אוצר המדרשים (איזנשטיין), ניו
יורק, תרע”ה, 1915, עמ’ ת”נ, ד”ה (ל”ב), דבור שביעי” (עמ’ 540, הערה 8). אולם היא לא מזכירה אפילו את שם המדרש הספציפי שממנו נטלה אותו; מדובר במדרש עשרת הדברות. שנית, העמודים שבהם מופיע הקטע המצוטט הם 457–458, ובמהדורת תרע”ה בה עיינתי מספור העמודים הוא במספרים, ולא באותיות כפי שהיא מציינת. (במאמר מוסגר אציין כי הסימון “עמוד ת”נ” מצוי בלקט המקורות על נשים וקדיש שאסף עמיחי טורם, אם כי שאר הרישום הביבליוגרפי אינו מצוי שם). נוסח מדרש עשרת הדברות עצמו מתחיל אמנם בעמ’ 450, אך הקטע המצוטט מופיע בהמשך. בנוסף, מראה המקום המדויק אמור להיות “אות לב, דבור שביעי”, ואין להשתמש כאן במילים “דיבור המתחיל”; זו לא הטרמינולוגיה המתאימה לציטוט המדרש כאן. כמו כן, כותר הספר הוא “אוצר מדרשים”, גם אם בפרויקט השו”ת מופיעה הכותרת בטעות כ”אוצר המדרשים”. מעבר לכך, לפני שנים אחדות יצאה לאור מהדורה מדעית של מדרש עשרת הדברות בההדרתה של ענת שפירא, ובה הייתה פיוטרקובסקי אמורה לעשות שימוש. כך שיש בעייתיות גמורה הן בבחירתה לצטט מדרש מאוחר ככלל, והן בבחירתה לצטט מתוך הקובץ אוצר מדרשים, ולא ממהדורתה של ענת שפירא.

פיוטרקובסקי מציינת שהמדרש באוצר מדרשים אינו קושר את המעשה בר’ עקיבא לעניין אמירת קדיש, וקישור זה מצוי בספר כל-בו (סימן קיד) (עמ’ 269). אולם מחזור ויטרי (סימן קמד) הוא מקור קדום יותר המעלה זיקה בין המעשה בר’ עקיבא לבין השתקפות קדומה יותר ככל הנראה של אמירת קדיש יתום במוצאי שבתות.

הקושיה הראשונה שפיוטרקובסקי מציבה על החוות יאיר נוגעת למועד תחילת נוהג אמירת קדיש יתום. היא מצטטת תחילה קטע מתוך הערך “קדיש” באנציקלופדיה אוצר ישראל (עמ’ 275), קטע המסכם את ראשית נוהג אמירת קדיש בקהילות ישראל. לפי הנאמר שם, הנוהג לא נהג עד לאחר תקופת הגאונים, וכנראה שהוא התחדש בידי חכמי אשכנז על בסיס האגדה על אודות ר’ עקיבא. והנה, פיוטרקובסקי מעירה בצורה ביקורתית על דברי החוות יאיר שהסתייע באגדה זו, ולא באגדה הראשונית יותר כביכול, ואילו כאן היא לא מבקרת את מה שנכתב באנציקלופדיה אוצר ישראל, אלא היפוכו של דבר, היא בוחרת להסתמך על הנאמר בו.

הקושיה החמישית והאחרונה שפיוטרקובסקי מקשה כלפי החוות יאיר היא: “האם אין חשש שדווקא דחיית שינוי רצוי, שמתאפשר מבחינה הלכתית, יביא לזלזול בחכמי הדור, שאינם משתמשים בכוח שניתן להם על ידי הקב”ה, לקדם את תהליך השינוי המבורך, לעודד אותו ולהביא לקיומו בפועל?” (עמ’ 274). אני סבורה שהפניית שאלה מעין זו אל החוות יאיר כנמען אינה במקום כלל, וניסוח ביקורתי זה כלפי אחד מגדולי הפוסקים איננו ראוי, והוא רשאי לסבור אחרת ממנה. זהו המשך מגמתה לנסות ולערער על אמינותו של החוות יאיר מחמת שהוא אוסר על אמירת קדיש בידי אישה. בין היתר היא מבקשת להראות שלמרות שהחוות יאיר מציין כמקור לאמירת קדיש את המעשה בר’ עקיבא, המעשה המקורי התרחש עם ר’ יוחנן בן זכאי, הגם שהיא גופה עושה שימוש במקור זה. כן היא מציינת במהלך דבריה שהוא אינו מזכיר את המקורות שעליהם הסתמך בקביעתו שיש תועלת באמירת קדיש בידי הבת (עמ’ 269), וכי הוא לא מאזכר את האלמנט שאמירת קדיש היא חלק ממצוות כיבוד הורים. ובעיקר פיוטרקובסקי מבקשת להפוך את האיסור הטמון בפסק ההלכה הברור של החוות יאיר להרשאה לאמירת קדיש בידי הבת, כפי שהראינו בלא בסיס ועוגן.

מלכה פיוטרקובסקי מביאה לקראת תחילת המאמר על נשים וקדיש מכתב שכתבה הנריאטה סולד (1860–1945) לאחר פטירת אמהּ בקיץ של שנת 1916 לידיד המשפחה חיים פרץ, שהציע לומר עליה קדיש במהלך שנת האבל (עמ’ 260–261). סולד דוחה את דבריו בכותבה שגם לאחר מות אביה ולמרות שהיו לו בנות בלבד, סירבה אמהּ שאדם אחר יאמר קדיש, ובנותיו אמרו זאת. לכן סולד סבורה שרצון האם הוא שבנותיה יאמרו אחריה קדיש. היא כותבת שהמנהג היהודי שגברים אומרים קדיש יקר וקדוש בעיניה. אולם משמעות הקדיש בעבורה היא “שהקרוב שנשאר בחיים, מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא, ובאופן בולט, לקבל על עצמו [את] היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו וששושלת הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו”.

כאן חובה להצביע על בעיות אחדות הקשורות לשימושה של פיוטרקובסקי במקור זה. קודם כול, חובה היה לציין שהנוסח העברי של המכתב המובא בדבריה אינו תרגום מעשה ידיה, אלא הוא ניטל מתשובה בנושא “אמירת קדיש יתום על ידי נשים” שנכתבה בידי הרב דוד גולינקין, שהוא גם מתרגם הקטע. תשובה זו התפרסמה בנוסח מורחב בספרו “מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות”, שראה אור בירושלים בשנת תשס”א (עמ’ 123–144). עדותה של הנריאטה סולד מובאת אצל גולינקין לקראת סוף דבריו, ולעומת זאת, פיוטרקובסקי מיקמה את הציטוט לקראת ראש דיונה, ועשתה שימוש מילולי בתרגומו של גולינקין מבלי להזכירו כלל. במקום אחד נשמטה המילה “מאוד” בצירוף “והמנהג היהודי יקר מאוד” וכן היא הוסיפה בסוגריים את המילה “את” שאינה מצויה אצל גולינקין, כמצוטט לעיל. עניין זה מובילנו לעניין המהותי יותר שפיוטרקובסקי עושה שימוש בולט בחומר המצוי בתשובתו הנזכרת של גולינקין במהלך הפרק שכתבה על נשים ואמירת קדיש, למרות שהיא מזכירה אותו בצורה גלויה בהקשר ספציפי אחד בהערת שוליים בודדת (עמ’ 541, הערה 22), וכותר המאמר מועתק מסיבה בלתי ברורה בשינוי. בהמשך נצביע על כך שפיוטרקובסקי נטלה מקורות נוספים ממנו מבלי שעיינה כלל בחיבורים עצמם.

אולם חיוני להעיר תחילה הערות נוספות אחדות לגבי הקטע על סולד ומכתבה הנזכר. נקודה משמעותית היא שעיון בקורות חייה של סולד מעמיד בספק, ולמעשה אינו מאפשר, הסתייעות בדמות זו כמושא חיקוי לעניינים הלכתיים, בוודאי לא לנשים אורתודוקסיות. קודם כול, במכתבה של סולד אין מצויות הנמקות הלכתיות המצדדות באמירת קדיש, מלבד העדות בדבר אמהּ. לכל היותר מצויה כאן כמיהה אישית לומר קדיש, אולם אין בכך די, משום שבדרך כזו של רצון ואיווי – אפשר לבוא חלילה ולבטל הרבה איסורים. עדותה איננה מקור שאפשר להסתייע בו בהקשר הלכתי, ומבחינה זו, מעמדו של קטע זה הוא לגריעותא בהשוואה לעדויות היסטוריות אותנטיות אחדות שיש בידינו בדבר בנות קטנות שאמרו קדיש. ויש בידינו עדויות אחדות על נשים שחפצו לומר קדיש, כגון בשו”ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק (חלק ג, יורה דעה, סימן שמ), המוזכר בהמשך הפרק באופן חלקי בידי פיוטרקובסקי (עמ’ 280).

סולד החזיקה בדעות ליברליות ומתקדמות. אביה הרב בנימין סולד, היה רב בקהילה רפורמית, ויחד עם זאת, שמר שבת כהלכתה. עם זאת, היו לו מחלוקות בנושאים מסוימים הן עם רבנים אורתודוקסים וכן עם רבנים רפורמים מסוימים. הוא נפטר בשנת 1902, וכאמור בנותיו אמרו אחריו קדיש.

הנריאטה סולד הביעה באיגרת משנת 1897 את עמדתה האישית המסורתית-החיובית בעניין פטורן של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. אולם בהמשך עברה מטמורפוזה אישית בחשיבתה הדתית. בראשית המאה העשרים בחרה ללמוד בבית המדרש לרבנים הקונסרווטיבי בניו יורק. היא האישה הראשונה שהתקבלה למוסד זה לאחר שהובהר לה שלא תוכל לקבל הסכמה לרבנות. לפי מקורות כתובים היא אמנם שמרה שבת, אולם בהמשך דרכה, במאמר שראה אור בשנת 1923 תיארה את היותה שותפה לייסוד מניין שיוויוני, שבין מייסדיו נמנה גם יהודה מאגנס (1877–1948), שהיה רב רפורמי. במניין זה קוצר נוסח התפילה והוצאו ממנו קטעי התפילה המזכירים הקרבת קרבנות.3 אם כן, דמות זו ומאווייה הדתיים, ובין היתר העובדה שלא ראתה פסול במניין שאין בו מחיצה ובשינוי נוסח התפילה, אינם אמורים להוות מושא חיקוי עבור נשים אורתודוקסיות. ההסתמכות על סולד כדמות הראויה לחיקוי מתאימה אולי לציבור הקונסרווטיבי, אך במפורש לא לציבור האורתודוקסי.

במקום אחר במהלך הפרק על נשים ואמירת קדיש פיוטרקובסקי עושה שימוש בדעתה של סולד כ”תנא דמסייע”. כך במהלך דיונה על הנחיצות שקדיש ייאמר בידי צאצאי הנפטר עצמו, בין זכרים בין נקבות, היא מסתייעת בדעתה של סולד: “… ברור שאין זה משנה אם הצאצא המזכה את אביו… הוא בנו או בתו… כפי שטענה הנריאטה סאלד במכתב שצוטט בתחילת הפרק” (עמ’ 270). ואגב יוער, שקודם לכן הכתיב של שם משפחתה הוא “סולד”, ואם כן ניכר חוסר אחידות לאורך הפרק.

כאמור, אפשר להצביע על כך שפיוטרקובסקי עשתה שימוש מובהק בתשובתו של הרב דוד גולינקין על נשים ואמירת קדיש. דבר זה בולט באופן מיוחד במה שנוגע לציטוטים של קטעי מקורות אשר זהים לאלה שגולינקין עצמו הביא, זאת באופן שכמוהו היא מצרפת אותן מילות הסבר בתוככי המקורות עצמם.

תופעה זו בולטת באורח מיוחד במקור מחיבורו של ר’ שמעון פרנקפורטר, בן זמנו של הרב יאיר חיים בכרך, ספר החיים (אמשטרדם תס”ג, סימן נ, מט ע”א), שממנו מביאה פיוטרקובסקי ציטוט קצר: “כי אין לבת בקדיש, לא דין ולא דת, ואין זה אלא ‘שטות חסידי’, כי הוא כחוכא וטלולא!” (מהלכת בדרכה, עמ’ 277–278). ציטוט זהה מצוי אצל גולינקין (עמ’ 128). אפשר להראות בבירור שהמחברת העתיקה קטע זה ממנו, דבר הניכר בטעות משותפת. במקור כתוב: “שטות חסידי'” – דהיינו “שטות חסידים” – וכך היה צריך לכתוב זאת. בספר החיים עצמו מובאות לאחר המילים הללו התיבות “אף שיש לו לשון למודים”, אולם הן נעדרות מגולינקין ומפיוטרקובסקי כאחד. בנוסף, במקור כתוב “כחוכה” ואילו אצל גולינקין ואצל המחברת כתוב “כחוכא”. מבחינה זו, למרות שגולינקין מצביע על הדפוס הראשון כמקור לשאיבתו, נוסח הטקסט עצמו אינו זהה לגמרי למצוי שם. אולם לענייננו חשוב שמלכה פיוטרקובסקי העתיקה ככל הנראה את הקטע ישירות מגולינקין, ולא עיינה בספר עצמו, ספר שמהדורתו הראשונה אמנם נדירה ביותר.

שימושים נוספים במקורות המצויים אצל גולינקין ניכרים לגבי החיבורים הבאים: מטה אפרים, שדי חמד, תשובה מאהבה ויד יצחק. העובדה שהציטוט ממטה אפרים לר’ אפרים מרגליות (דיני קדיש יתום, ד, ח) נטולה מגולינקין ניכרת בהערה זהה המצויה בפנים הקטע (מהלכת בדרכה, עמ’ 278; גוליניקין, עמ’ 129). מקור נוסף שהמחברת מזכירה הוא משל ר’ חיים חזקיה מדיני בספרו שדי חמד (אסיפת דינים, מערכת אבילות, אות קס), האוסר על נשים לומר קדיש (מהלכת בדרכה, עמ’ 278–279). השאיבה הישירה המובהקת מגולינקין (עמ’ 127) ניכרת בהבאת אותן שתי הערות מבארות המצויות אצלו בסוגריים. המקרה התרחש באחד “מהקרימצאקים”. אין הסבר למונח זה בשדה חמד עצמו, וגולינקין מעניק בסוגריים את מילות הביאור “מיושבי קרים”, וכך בדיוק עושה פיוטרקובסקי. כמו כן, גולינקין עורך שינוי לקראת סיום הקטע, תוספת אות בסוגריים להבהרה, “וזה [ב]כלל ‘שב ואל תעשה עדיף'”, ושינוי זה מובא אצל פיוטרקובסקי אף היא. גם בנוגע לציטוט מתוך שו”ת תשובה מאהבה לר’ אלעזר פלקלס מדובר בציטוט של אותו הקטע עצמו וכן בהכללת אותן שתי הערות מבארות לטקסט (מהלכת בדרכה, עמ’ 280–281; גולינקין, עמ’ 133). לתשובה זו התייחסנו לעיל בהקשר לרעיון הקושר בין אמירת קדיש יתום לבין כיבוד הורים.

פיוטרקובסקי מביאה ציטוט בן שורה מתוך שו”ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק (ג, יו”ד, סימן שמ), וזהו אותו ציטוט המצוי אצל גולינקין. “הנה, אם נלך אחר עיקר הדין, נראה לי דיותר טוב שתאמר הבת קדיש מבן הבת” (מהלכת בדרכה, עמ’ 280; גולינקין, עמ’ 132). חשוב להזכיר שהרב גליק פוסק אחרת באופן מעשי, על בסיס החוות יאיר ופוסקים נוספים. הוא סבור שבן הבת יכול לומר קדיש, אולם טוב תעשה הבת אם תשכיר בן תורה שילמד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לפנינו דוגמה שבה פיוטרקובסקי התעלמה מהפסק המעשי של המחבר.

תופעה עקרונית ובעייתית זו של אי-איזכור הפסיקה המעשית של הפוסק במקומות שקיים פער בין עיקרון מכיל ומתיר יותר בהשוואה לפסק מחמיר יותר, בולטת במקומות נוספים במהלך הפרק שכתבה פיוטרקובסקי על נשים וקדיש. נציין תחילה את הדוגמה המובהקת הקשורה לרב חיים דוד הלוי. מלכה פיוטרקובסקי מביאה כפתיח לפרק על נשים ואמירת קדיש קטע מתשובה של רב זה (עשה לך רב, ה, סימן לג), קטע שמופיע ביתר הרחבה במאמר עצמו. וזה נוסח הקטע המלא המובא בספר: “ולמה ייראו דברי חכמים כחוכא ואיטלולא, אם תאמר הבת קדיש במניין שבבית? ולמה קשה להסביר שגם בתו היא יוצאת חלציו, וכשמקדשת שם שמים במניין שבבית – עושה נחת רוח לנשמת הוריה, ממש כמו אמירת קדיש ע”י הבן” (מהלכת בדרכה, עמ’ 291). מדברים אלה משתמע לכאורה שהרב ח”ד הלוי מתיר אמירת קדיש לאישה באופן גורף. אולם החומר מובא כאן בצורה קטועה. בפועל מדובר בתשובה רחבת היקף של הרב ח”ד הלוי, שבה הוא מסייג את דבריו בקטע המצוטט, ומציב תנאים מפורשים לאמירת קדיש בידי אישה. כך הוא אינו מתיר אמירת קדיש בבית הכנסת מהטעם של חשש להרהורי עבירה אצל הגברים, ומטעם זה עצמו אוסר אמירת קדיש בבית הקברות. הוא מתיר אמירת קדיש במניין שבבית, אולם רק בקרב חוג המשפחה, “ולא בשעה שבאים רבים להתפלל בצבור כנהוג בבתי-אבלים”. אולם פיוטרקובסקי לא מצאה לנכון להזכיר ולהביא מידע חיוני זה, וכך מצטייר הרושם המוטעה והמסולף כאילו הוא מתיר לגמרי אמירת קדיש בידי נשים. אם כן, פיוטרקובסקי העלימה מידע חיוני מהקורא, שכן הקטע המצוטט על ידה הוא דיון עקרוני, ואינו משקף את הפסיקה הלכה למעשה, וקיים מרחק עצום בין השתקפות הדיון בדעתו של הרב חיים דוד הלוי בדבריה של פיוטרקובסקי לבין דבריו הממשיים במלואם. למעשה, קטע זה שפיוטרקובסקי מצטטת הוא שמובא אצל גולינקין (עמ’ 132). אלא שיש בידינו חוברת מקורות שערכה פיוטרקובסקי בשנת תש”ס, “עיון בשו”תים: לקט מקורות”, הכוללת את הנושא של אמירת קדיש בידי נשים, ומשם נראה שהיא הכירה חלקים רחבים יותר של התשובה.

וכאן אנו מגיעים לתשובתו של הרב עובדיה יוסף (כפי שמופיעה באתר האינטרנט “הלכה יומית”; מהלכת בדרכה, עמ’ 291–292). מתברר שדעתו קרובה במידה מרובה לדעתו של הרב ח”ד הלוי, ולגביו פיוטרקובסקי מביאה את כל הסייגים שהוא מעמיד. הרב עובדיה מתיר אמירת קדיש רק לאישה שאין לה אחים, וזאת במניין שבבית, לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה. אולם אין לאישה לומר קדיש באולם המרכזי של בית הכנסת.

פיוטרקובסקי מביאה את עצם דעתו של הרב ח”ד הלוי על רקע אזכור העובדה שרבני עדות המזרח אוסרים אמירת קדיש בידי נשים, ובכללם השדי חמד והרב עוזיאל. כנגדם ציינה שהרב ח”ד הלוי מתיר אמירת קדיש לנשים. אולם כאמור, היא לא מזכירה את התנאים שהוא מציב, ומבחינה זו אפשר לומר שפסיקתו זהה לזו של החוות יאיר, השקפה שהיא כה מתאמצת במהלך ניתוח תשובתו לבטל.

בהקשר לדברינו יש לומר כי פוסקים מועטים התייחסו לשאלת אמירת קדיש על ידי נשים בבית הקברות. קדם לרב חיים דוד הלוי הרב אליעזר סילבר (1882–1968) בארה”ב שמתיר את אמירתו,4 ואילו הרב חיים דוד הלוי אוסר זאת. אי-איזכור דבריו המפורשים של הרב ח”ד הלוי בנוגע לנשים ואמירת קדיש, בין היתר בבית הקברות, צורמת גם על רקע המסגרת הכללית של הפרק, של אישה שפנתה למחברת על מנת לזכות בחוות דעת בעניין אמירת קדיש בהלוויית אביה בבית הקברות.

הבאה חלקית נוספת של תשובה אשר ראוי היה לאזכר את תוכנה במלואה נוגעת לרב משה פיינשטיין. מלכה פיוטרקובסקי מזכירה את הידרשותו של הרב פיינשטיין לאמירת קדיש בידי נשים בתשובה שנושאה: “אם צריך מחיצה לחוץ (לחצוץ – י”ל) רק בפני מעט נשים” (או”ח, ה, סימן יב) (עמ’ 286). היא מביאה ציטוט מתוך תשובה זו שבה הוא מאזכר אגב אורחא את התופעה שלעיתים נהגו נשים להיכנס לעזרת הגברים לומר קדיש: “… והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש…” (שם). בהמשך היא כותבת שהרב פיינשטיין מתאר את נוהג הנשים להיכנס לבית הכנסת ואינו מעיר דבר לגביו (עמ’ 288). אולם היא נמנעת מלציין את התנאי המפורש שהוא מתווה של הימצאות אישה בודדת או שתי נשים בלבד כמציאות שאינה מחייבת הקמת מחיצה לצורך תפילה. אם כן, מתברר שהמחברת הזכירה את הנושא במקוטע, והשמיטה פרט מהותי להבנת הנושא לפיו אי-העמדת מחיצה תלויה בהימצאות של אישה אחת ולכל היותר של שתי נשים, וכי אין היתר גורף לכניסת קבוצה גדולה יותר של נשים לעזרת הגברים לאמירת קדיש.

נקודה הראויה לציון קשורה לדבריו של הרב אליעזר זלמן גראיעווסקי בחיבורו קדיש לעלם, שבו הוא מגלה דעה המתירה לנשים לומר קדיש. פיוטרקובסקי מצטטת קטע מדבריו, שבו המחבר מטעים שאין נפקא מינה אם היתום הוא בן או בת (מהלכת בדרכה, עמ’ 281). יחד עם זאת, נפרסת כאן תמונה חלקית בלבד שכן הרב גראיעווסקי עצמו מוסר שהוא הראה את דבריו לרב שלמה אהרן ורטהיימר, רב וחוקר יהדות נודע והמגלה הראשון של הגניזה הקהירית. הרב ורטהיימר חלק עליו בנקודות מסוימות, ודבריו מתפרסמים בהמשך ספר קדיש לעלם עצמו. אולם כל זה איננו מוזכר אצל פיוטרקובסקי, ויש כאן הצגת תמונה חלקית בלבד. ראוי גם להצביע על בעיה טכנית בקטע הזה, שכן המילים “נפקא מינה” מובאות בתרגום עברי אך רק בהופעתן השנייה, ולא הראשונה. במקרה הזה אפשר להעלות את ההשערה שפיוטרקובסקי נטלה את הקטע המצוטט מתוך אוסף המקורות בנושא אמירת קדיש בידי נשים בעריכתו של עמיחי טורם, שם מובא קטע זהה ממש, וכן מצויה זהות ברישום הביבליוגרפי.

אחד המקורות שמביאה פיוטרקובסקי המתירים אמירת קדיש לאישה במניין שבבית הוא דברי באר היטב לר’ יהודה אשכנזי על השולחן ערוך, ובהם נאמר: “וכל שכן לבת, אין לה קדיש כלל בבית הכנסת, ואם רוצים לעשות לה מניין – רשות בידם” (או”ח, קלב, ה; עמ’ 280). המחברת מקדימה קטע זה בכותבה שהבאר היטב פוסק כמו הרב יעקב ריישר (שבות יעקב, ב, יו”ד, סימן צג; שם, עמ’ 279–280). חכם זה התיר לילדה בת ארבע לומר קדיש במניין שבבית. אולם דבריה אלה של פיוטרקובסקי אינם נכונים בעליל. היא לא זיהתה שהקטע שהיא מצטטת הוא למעשה סיכום דעתו של בעל כנסת יחזקאל (יו”ד, נג ע”א), כמו שנזכר שם מפורשות מעט קודם לכן, ומכאן שאין מדובר בדעתו האישית והעצמאית של הבאר היטב. את דעתו של הכנסת יחזקאל מזכירה פיוטרקובסקי עצמה שני עמודים קודם לכן (עמ’ 278).

בהקשר זה חשוב לציין שניכר הבדל בין דברי הכנסת יחזקאל עצמו לבין הדברים המובאים משמו בבאר היטב. בעל כנסת יחזקאל סובר שאין לבן הבת, וכל שכן לבת, קדיש כלל בבית הכנסת, אולם במניין נפרד הרשות נתונה לבן הבת או למי שרוצה לומר קדיש בגין המת, אך לנקבה כלל לא. לעומת זאת, מהנאמר בבאר היטב משתמע שאין לבת קדיש בבית הכנסת, אולם “אם רוצים לעשות לה מניין – רשות בידם”. נראה שיש ליישב את הסתירה לכאורה בין המקורות בהבנה שהמילה “לה” היא למעשה קיצור של המילה “להם”, והייתה אמורה להופיע עם גרש. כלומר שהרשות בידי בן הבת או בידי מי שרוצה לומר קדיש במניין לעשות כן, והבאר היטב קיצר ולא הזכיר כלל אישה בהקשר למניין בבית. מכל מקום, הדברים המוזכרים אצל פיוטרקובסקי בעניין באר היטב אינם נכונים ומטעים, ואין אפשרות להסתמך עליהם.

פיוטרקובסקי מביאה את העדות הנוגעת לאמירת קדיש על ידי המשוררת זלדה (עמ’ 287). המשפחה עלתה ארצה בשנת 1925, כשזלדה הייתה בת אחת עשרה, וזמן לא רב לאחר מכן נפטרו סבה, בערב חנוכה תרפ”ו (1925), ואביה – כחלוף שישה שבועות. היא, כבת יחידה, אמרה קדיש מדי יום בבית הכנסת. פיוטרקובסקי מציינת כמקור לדבריה את ספרה של אסתר אטינגר “זלדה: שושנה צחורה”, שיצא לאור בשנת 2007. פיוטרקובסקי מסתייעת בספרה של אטינגר גם בפרק השישי של “מהלכת בדרכה” (עמ’ 222, 535). אולם חיבור זה הוא ספר פופולרי, ולמעשה, המקור הישיר שעליו נשענת אטינגר בעניין אמירת קדיש על ידי זלדה הוא מחקרה המוקדם יותר של פרופ’ חמוטל בר-יוסף, “על שירת זלדה” (מהדורה מורחבת, תל-אביב 2006, עמ’ 14), ואותו היה ראוי לאזכר. בר-יוסף מגוללת שם שזלדה ואמהּ גרו באותה העת בשכונת שערי חסד, וזלדה קיבלה רשות לומר קדיש בבית הכנסת הג’ורג’י, דהיינו הגרוזיני, כלומר הקדיש לא נאמר בבית כנסת אשכנזי. נקודה זו היא בעלת חשיבות על רקע העדות המעשית שמביאה פיוטרקובסקי (עמ’ 287) בשם יעקב יהושע ולפיה הנוהג של אמירת קדיש בידי בנות קטנות היה קיים בבתי הכנסת של האשכנזים בירושלים, אך לא בבתי הכנסת של הספרדים. אולם זלדה כן אמרה קדיש בבית הכנסת הגרוזיני.

לקראת סיום המאמר מביאה פיוטרקובסקי את התשובה שהשיב ר’ שמואל הרקוולטי ב”שו”ת מעין גנים” (עמ’ 295) על אישה שחפצה ללמוד תורה, וזאת במצוטט מ”תורה תמימה” (לדברים יא, ט, אות מח): “אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה – מלאכת ה’, מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הנה הן תעלינה בהר ה’ תשכונה במקום קודשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו’, עשי והצליחי ומן השמיים יסייעוך”. אולם ניכרות כאן בעיות אחדות. החיבור מעין גנים איננו ספר הלכתי, אלא הוא נמנה עם הסוגה של אגרונים, ומדובר במכתב פיקטיבי שכמובן לא נשלח מעולם, ולפיכך אין לפנינו תשובה הלכתית, גם אם יש מי שטעה לחשוב אחרת. כמו כן, הקטע המצוטט בתורה תמימה איננו הנוסח המקורי, ויש בו כמה שינויים בהשוואה למקור, וכבר הראה הרב יהושע מונדשיין5 שבעל תורה תמימה העתיק את הקטע הנדון לא מכלי ראשון כי אם מכלי שני, מגיליון כתב העת “הצפירה” משנת תרנ”ו, שהביא קטע זה. בנוסף, ב”מהלכת בדרכה” הוכנסו שינויים נוספים שכן הטקסט מובא בכתיב מלא, למרות שאין לשנות מנוסחם של ציטוטים. כן יש להזכיר שאותו הקטע עצמו מצוטט ביתר הרחבה, מתוך ספר תורה תמימה אף הוא, בספרה הנדון של פיוטרקובסקי בפרק על נשים ותלמוד תורה (עמ’ 75).

עוד יש לציין כי ביחידה על המחברים הקרויה “פרשנים ופוסקים שהוזכרו בספר” כותבת פיוטרקובסקי שר’ ברוך הלוי אפשטיין הנו מחברו של ספר מקור ברוך על הירושלמי (עמ’
505). אולם חיבורו זה איננו על הירושלמי. ראוי להזכיר כי במקור ברוך עצמו מופיע ציטוט מקביל מתוך ספר מעין גנים. העולה מתוך דברינו הוא כי מלכה פיוטרקובסקי הסתמכה בצורה עיוורת על דברי בעל תורה תמימה, ולא מצאה לנכון לבדוק את ספר מעין גנים בפנים, או לעיין בחומר רקע נוסף על החיבור. וכך יוצא שפיוטרקובסקי פרסמה מידע שגוי. גם אם מחבר תורה תמימה פרסם דברים בלתי נכונים, מוטל היה על המחברת לבדוק את הקטע מכלי ראשון, וכן להביא מידע אמין על החיבור.

הפרק על נשים ואמירת קדיש שהוציאה מתחת ידה מלכה פיוטרקובסקי לוקה בחסר, הוא בעייתי מבחינת תהליך השימוש במקורות, ויש בו שגיאות לא מעטות. מהפרק הזה עולה ומצטיירת תמונה בלתי מהימנה, ואין אפשרות להסתמך עליו.

המחברת מעניקה פרשנות מחודשת כביכול לשו”ת חוות יאיר ולפיה המחבר אינו אוסר על אמירת קדיש בידי נשים, אולם פרשנות זו, המנוגדת לכל סברה הגיונית, אינה נכונה והיא נובעת מחוסר היכרות עם הטרמינולוגיה ההלכתית בנושא, ועל כן היא נדחית מאליה. השקפתה של המחברת היא כי מכיוון שלא היה בתחילת הנהגת מנהג אמירת קדיש יתום נוהג ברור, ויש עדויות לפיהן הן יתומים והן קטנים שלא היו יתומים אמרו קדיש, דבר זה מאפשר אמירת קדיש בידי נשים. אולם אין יסוד להבנה זו, ובתקופת הראשונים אין כלל עדויות מעשיות או דיונים עקרוניים בדבר אמירת קדיש בידי נשים. גם אם אפשר להסב את המעשה בר’ יוחנן בן זכאי או בר’ עקיבא על בת, אין ליצור אנכרוניזם כזה. כך ששני החידושים הללו שאותם ביקשה לחדש, אין להם על מה שיסמוכו.

פעמים רבות המחברת מביאה ציטוטים חלקיים של מקורות באופן שנוצר רושם שגוי ביחס לדעתם של הפוסקים. כך בעוד שמהקטע המצוטט עולה לכאורה שהם סוברים שאמירת קדיש מותרת, באופן מעשי מהמשך המקורות עולה שחכמים אלה אוסרים אמירת קדיש בידי נשים אושהם מציבים תנאים לאמירתה, ואילו הקטעים המצוטטים בידי פיוטרקובסקי מתייחסים לעיקרוןתיאורטי בלבד שהם עצמם דוחים הלכה למעשה. כך הם פני הדברים בנוגע לדברי הרב אברהםיצחק גליק, הרב חיים דוד הלוי והרב משה פיינשטיין. חלק מהציטוטים החלקיים הללו
נטולים מהתשובה בעניין אמירת קדיש בידי נשים שנכתבה על ידי הרב דוד גולינקין, דברשבולט באמצעות המקור מתוך ספר החיים שפיוטרקובסקי נטלה ממנו כלשונו באופן שהיא שיכפלה טעות המצויה אצלו. כחלק מההשפעה של גולינקין על תשובתה מצטטת פיוטרקובסקיכלשונו קטע ממכתב שכתבה הנריאטה סולד, שתרגומו ניטל מגולינקין, וזאת מבלי להזכירוכלל. פיוטרקובסקי מעלה על נס את דמותה של סולד שחפצה לומר קדיש, למרות שהנימוקיםשהעלתה אינם מבוססים על מקורות הלכתיים ולמרות שהמחברת לא הציגה בפני הקוראים את עולמה הדתי ואת העובדה שהיא החזיקה בדעות מתקדמות. דיונה של המחברת בקטע בבאר היטבשגוי. ראוי אף להזכיר שהמחברת מפנה לספרו של גולינקין בהערת שוליים בפרק “נשים כפוסקות הלכה” (עמ’ 524–525, הערה 35), אל הפרק אשר דן בעניין זה ואשר נושא אותו הכותר עצמו.

פיוטרקובסקי עשתה שימוש בחיבורים פופולריים שאין ראוי לעשות בהם שימוש, כגון באנציקלופדיה אוצר ישראל ובקובץ אוצר מדרשים, וזאת במקום לחזור למקורות ראשיים או לאזכר מקורות מוסמכים יותר. כן העתיקה מקורות מכלי שני שנוסחם שגוי, כגון העתקת הקטע ממעין גנים מתוך תורה תמימה, וכן נוסח השו”ת המרכזי בעניין נשים ואמירת קדיש, שו”ת חוות יאיר, התפרסם בנוסח משובש שהועתק מפרויקט השו”ת, מבלי שהיא אימתה את הנוסח עם מהדורה מודפסת. במקרים רבים היא לא ציינה את מהדורות הספרים שבהם עשתה שימוש.

הפרסום של הוצאת ידיעות אחרונות הנוגע לספר “מהלכת בדרכה” אומר בין היתר ש”הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו”, והפרק על אמירת קדיש בידי נשים מוזכר כדוגמה לכך. אולם כגודל הציפייה לפרסום ראוי, כך גודל האכזבה. לו הייתה לומדת לקראת לימודי דוקטוראט ממשיים הייתה רוכשת לעצמה כלים לכתיבה תורנית, והדברים הללו לא היו מתרחשים.

המסגרת החיצונית של הפרק על נשים וקדיש ב”מהלכת בדרכה” לא מוסיפה לרצינותו. נקודת המוצא של הפרק היא מקרה של אישה חילונית שהתקשרה טלפונית אל המחברת, והעמודים הראשונים מתארים שיחות ביניהן, וכן מהלך הפרק נקטע חליפות ועניינה של אישה זו עולה שוב. אולם כל החומר הזה – לא היה ראוי להביאו כלל, והדברים נראים פופולריים יתר על המידה. אף פוסק אינו נוהג כן, אלא מקובל להציג את השאלה ואת רקעה לכל היותר בקטעים אחדים. עצם שימת הדגש על הוצאת פסק הלכה שונה לאישה חילונית ולאישה דתית, או אולי העלאת הנמקות שונות לזו ולזו, צורמת.

במבוא ל”מהלכת בדרכה” מעניקה פיוטרקובסקי קרדיט לכמה בני אדם. אולם אין זה משנה את המציאות המרה כפי שתיארתי במאמר זה, והאחריות הישירה והאישית למצב מונחת
על הכותבת. החומר לא עבר ביקורת מספקת, ואם לכאורה עבר ביקורת, יש דברים שנשמטו מידיהם של אותם קוראים. זו גם אזלת ידה של השיטה האומרת כי כשמדובר בפרסום פופולרי אין צורך לדקדק כל כך.

עיוננו זה מתייחס בעיקרו של דבר לפרק על נשים ואמירת קדיש. יש צורך לקיים עיונים מעמיקים מקבילים ביחס ליתרת החומר. אולם כבר ניכר לעין שהבעייתיות אינה מצטמצמת לפרק על נשים ואמירת קדיש וכי מצויה בעייתיות כלשהי בפרק על נשים ותלמוד תורה. כאמור, אף בפרק זה היא מצטטת מתוך התורה תמימה, ולא מתוך ספר מעין גנים. נציין עתה הערות אחדות נוספות.

פרק ט’ ב”מהלכת בדרכה” דן בנושא של חובת ההימנעות ממצב או מקום סכנה, מול מסירות נפש בקיום מצוות. פיוטרקובסקי מציינת בהערת שוליים (עמ’ 249, הערה 10) את המעשה ברב כהנא שעסק במכירת סלים (קידושין מ ע”א). פעם תבעה אותו מטרוניתא לדבר עבֵרה, וכדי שלא להיכשל בבעילת נוכריה – עלה לגג וקפץ ממנו. אליהו הנביא הגיע ממרחק ארבע מאות פרסה כדי לתופסו שלא ייפול וימות, ונזף בו על שהטריחו. פיוטרקובסקי מבקשת ללמוד מכאן “שאסור (ההדגשה במקור – י”ל) היה לו לסכן את חייו כדי להימנע מלעבור עבירה”. אולם אין לקבל בשום אופן פרשנות זו שממנה עולה שמוטב היה לו לרב כהנא לחטוא מאשר להטריח את אליהו הנביא, יש לדחות הסבר זה מכל וכול, ואין ללמוד מכאן היתר כלשהו לאדם לעבור עבֵרה בתנאים כלשהם. אלא הכוונה היא שאליהו נזף ברב כהנא על שבחר מלכתחילה בעיסוק שבמסגרתו הוא נאלץ לבוא במגע עם נשים, והוא לא שעה להוראה במשנת קידושין (ד, יד) “לא ילמד אדם את בנו אומנות שבין הנשים”.6

במהלך הפרק הדן בתפילה על החולה, המחברת עוסקת בנושא של היענות ה’ לתפילות, ומביאה את המקור הנוגע לתפילתה של חנה: “‘והיה כי הרבתה להתפלל’ – מכאן שכל המרבה בתפלה – נענה” (עמ’ 230). אולם מקור זה מובא מתוך ילקוט שמעוני (שמואל א, רמז עח), שהוא מקור משני, ולא מתוך המקור הראשי שהוא מדרש שמואל (מהדורת ליפשיץ א, ט, עמ’ 10). קטע זה במדרש שמואל עצמו מיוסד על הירושלמי בברכות (פ”ד ה”א, ז ע”ב), בתענית (פ”ד ה”א, סז ע”ג) ובביכורים (פ”ב ה”א, סד ע”ג). בנוסף, מובעת שם דעה הפוכה המפקפקת ביעילותה של תפילה מרובה, ועמדה זו אינה מוזכרת כלל.

יצויין עוד כי במהלך הפרק הנוגע להנחת תפילין על ידי נשים, פיוטרקובסקי דנה במקורות התנאיים והאמוראיים, אך אינה מסתייעת במקבילה לברייתא במסכת תפילין (הלכה ג, מהדורת היגער עמ’ מב-מג), אחת משבע מסכתות קטנות.

בפרק על נשים כפוסקות הלכה דנה המחברת בשני חידושי התורה של הרבנית בילה פאלק (עמ’ 91–97). החידוש הראשון נוגע לעיתוי של אמירת ברכת ההדלקה על נרות יום טוב. בדומה לנוהגן של הנשים בהדלקת נר שבת, מנהגן ביום טוב היה להדליק את הנרות תחילה ולאחר מכן לברך. אולם הרבנית סברה כי ראוי שהנשים יאמרו את ברכת ההדלקה על הנרות ביום טוב קודם ההדלקה עצמה, משום שלא כמו בשבת, אין ההדלקה אסורה ביום זה.

שיטתה של הרבנית בילה התקבלה אמנם בקרב פוסקים רבים, ובכלל זה ה”משנה ברורה” (רסג, כז) והרב עובדיה יוסף (יחוה דעת, א, כז; ב, לג). לעומת זאת, יש שפסקו כמו ה”מגן אברהם”, כגון ה”מטה אפרים” (תרכה, לג; ואלף למטה שם, אות מט) וה”קיצור שולחן ערוך” (עה, ד). אולם חיוני להזכיר כי במקורות שונים בספרות הראשונים מובעת מפורשות הדעה שבין בשבת בין ביום טוב יש לברך על הדלקת הנר עובר לעשייתה. כך ב”ארחות חיים” לר’ אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת צ’ לערך; 1330 לערך) נאמר כי אחד האיש ואחד האישה מברכים תחילה ואחר כך מדליקים, וכן הוא הדין ביום טוב (דין הדלקת הנר בע”ש, אות א, עמ’ צז). וכך מוזכר גם בחיבורו האחר ספר כל בו (לא). בנוסף, דעה זו מובעת בין היתר ב”ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא” (מהדורת שפיצר, עמ’ מ). מקורות אלה מספרות הראשונים אינם מוזכרים בדבריה של פיוטרקובסקי או במקורות הביבליוגרפיים שבהם עשתה שימוש (עמ’ 525, הערה 38).

והנה, לא מסתבר שנשי ישראל נהגו לאורך הדורות במנהגים כה בולטים בצורה שגויה מבלי שדמות תורנית תמצא לנכון לערער עליהם. אלא צריך לומר שמנהג הנשים להדליק נרות ביום טוב עובר לעשייתן מסתמך על מקורות סמכותיים מספרות הראשונים, והרבנית העלתה טעם מחודש. משום כך הטרמינולוגיה “מנהג טעות” אינה המושג הראוי והמתאים לשימוש בנוגע לנוהגן זה של הנשים.

באשר לחידוש השני של הרבנית בילה, שהוא הצעתה שביום טוב ידליקו הנשים נרות מבעוד מועד ולא לאחר ערבית, פיוטרקובסקי מציינת שלא התעוררו לגביו חילוקי דעות (עמ’ 93). אולם אין דברים אלה נכונים בעליל ויש מגדולי ישראל שחלקו על ההשקפה הזו. גם כאן, המקורות שבהם מסתייעת המחברת לא הזכירו את הדעות החולקות על חידוש התורה השני שלה. ואין כאן המקום להאריך ולפרט.7

בפרק הנדון על “נשים כפוסקות הלכה” מאריכה המחברת מאוד את הדיבור על הנשים בתקופת הרב יהודה עייאש מתוך מאמר בכתב העת פעמים מאת פרופ’ צבי זוהר, ובה בעת היא לא מזכירה כלל את המאמר החשוב המובא באותו כתב העת מאת ד”ר אורי מלמד ופרופ’ רינה לוין-מלמד על הרבנית אסנת בראזני שהקדישה את עיתותיה ללימוד תורה ועמדה בראש ישיבה. כל זאת באופן שהחומר איננו אחיד.

* מאמר זה נכתב ברובו המכריע סמוך להוצאתו לאור של “מהלכת בדרכה”. תקציר ממנו, בבחינת  הקדמה לנושא, פורסם ביום שישי, כ”ד באלול תשע”ד, 19 בספטמבר 2014, באתר כיפה בלינק הבא: http://www.kipa.co.il/tarbut/177/58796.html. נוסח כמעט זהה פורסם באתר ערוץ 7 במוצאי שבת, כ”ה באלול תשע”ד, 20 בספטמבר 2014, והוא נמצא בלינק הבא: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/284259. המאמר הנוכחי ארוך בהרבה מן התקציר, וכולל חומר רב נוסף שלא מוזכר בו. המאמר הנוכחי עודכן במקומות אחדים מני כתיבתו הראשונית. פרסום המאמר פרי עטי הצית את הפולמוס סביב ספרה של פיוטרקובסקי. והנה, בגיליון ערב סוכות של עיתון “בשבע” התפרסם מאמרו הביקורתי של הרב יואל קטן “אין הלכה כמותה” על “מהלכת בדרכה” (בשבע, י”ג בתשרי תשע”ה, 7 באוקטובר 2014, גיליון 614, עמ’ 60, 62). לפי דברי הרב קטן, בשעה שכתב את מאמרו לא היה מודע להימצאות מאמרי. מאמרו של הרב קטן עורר פולמוס אף הוא. מלכה פיוטרקובסקי עצמה הפיצה ביום שישי, ט”ז בתשרי תשע”ה, 9 באוקטובר 2014, מסמך-מאמר ובו ביקשה לדחות את דבריו, וביום ראשון שלאחר מכן, י”ח בתשרי, 11 באוקטובר, השיב הרב יואל קטן במסמך תגובה משל עצמו שהופץ. “הבהרה” קצרה מאת הרב קטן התפרסמה בגיליון הבא של “בשבע” (כ”ט בתשרי תשע”ה, 23 באוקטובר 2014, גיליון 615, עמ’ 24), וכן נדפס באותו העמוד המאמר “ביקורת מגדרית” מאת יועצת ההלכה שולמית בן שעיה. דיון ער סביב מאמרו של הרב קטן, גם על רקע הביקורת הראשונה מאת כותבת שורות אלה, התפתח בבמות שונות, בין היתר בפורום הבא הנמצא באתר “אוצר החכמה”: http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=19808&sid=621100864cffdfdd13d22f520f84382b אני מוצאת לנכון לציין כי לאורך המאמר הנוכחי אני מכנה את מחברת “מהלכת בדרכה” בשמה כפי שמופיע בספר עצמו, בלא תוספת כינוי. כידוע יש מחלוקת בציבור הרחב בנוגע לשאלה אם יש להצמיד לה תארים נלווים, כגון “הרבנית” או “אשת ההלכה”. כאמור, אני עושה שימוש בשמה כפי שמופיע בספר עצמו.

1. ראו בין היתר, הרב יהודה הרצל הנקין, “אמירת קדיש על ידי אשה וצרוף למנין מעזרת
נשים”, הדרום, נד (תשמ”ה), עמ’ 34–48; הנ”ל, שו”ת בני בנים, ב,
ז; ג, כז; Rabbi Yehuda Henkin, “Women and Kaddish”, Equality Lost: Essays in Torah
Commentary, Halacha, and Jewish Thought, Jerusalem 1999, pp. 42–49; “Women,
Kaddish, and the Halakhic Process”, pp. 50–53.
וראו לאחרונה יגיל הנקין, “הקדיש הוא לא הסיפור”, מקור ראשון, מוסף שבת,
י”ד במרחשוון תשע”ה, 7 בנובמבר 2014, גיליון 900, עמ’ 6, 9; יעל לוין,
“לא היה הראשון”, מקור ראשון, מוסף שבת, תגובות, כ”א במרחשוון
תשע”ה, 14 בנובמבר 2014, גיליון 901, עמ’ 18.

2. רלה קושלבסקי, “התנא והמת הנודד”, אנציקלופדיה של
הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, בעריכת יואב אלשטיין ואחרים, רמת-גן תשס”ה,
עמ’ 281–296. ייחוס המעשה לר’ יוחנן בן זכאי מצוי בין היתר בקטע גניזה
(לרנר, אספות, ב, עמ’ סט) וב”פרקי דרך ארץ”, בתוך: נספחים לסדר אליהו
זוטא, מהדורת איש שלום, ב, עמ’ 22–23.

3. Baila Round Shargel, Love Lost: The Untold Story of Henrietta Szold, Philadelphia , 1997, pp. 331–333, 377

4. ראו יעל לוין, “נשים ואמירת קדיש ב’שו”ת אינטרנט'”, עמודים 678 2–3 (חשוון-כסלו
תשס”ד), עמ’ 18–23. יש לציין שמאמר זה אינו מצטמצם להתייחסויות לנושא
באינטרנט בלבד, והוא מביא חומר רב על נשים ואמירת קדיש.

5. הרב יהושע מונדשיין, “מקור ברוך – מקור הכזבים”,

6. וראו בהרחבה אברהם וולפיש, “העריכה היוצרת וכוח היצר: עיון בעריכת מסכת קידושין במשנה,
בתוספתא ובבבלי”, JSIJ 7 (2008), עמ’ 31–79.

7. וראו אף יעל
לוין, “עיונים בעקבות הספר ‘תיקו'”, אתר כיפה, כ”ט בתשרי
תשע”ה, 23 באוקטובר 2014, http://www.kipa.co.il/tarbut/177/59191.html.

—

© כל הזכויות
שמורות ליעל לוין 2014

“המעט קחתך את אישי” (בראשית ל’ ט”ו)

אם לומדים את המקרא בלי דברי חז”ל יכולים לחשוב שלאה הייתה תמימה עם יעקב כשאביה רימה אותו והחליף אותה לבוא במקום אחותה. זאת אומרת, שלאה כלל לא ידעה על ההסכם בין אביה לאחיינו על נישואיו “לרחל בתו הקטנה” שהופר ע”י לבן, והיא נקטה שהיא נבחרה מלכתחילה להיות אשתו של יעקב. ולפיכך כשרחל נכנסה לאהל יעקב אחר שבעת ימי המשתה שלה, באה רחל לצרור עליה בחייה. ולכן, אחרי כמה שנים כשרחל מבקשת ממנה את הדודאים שראובן מצא, מתריסה נגדה לאה ואומרת, מי ביקש זאת מיידך להתחתן עם בעלי, וכעת את מבקשת עוד את דודאי בני? שביעת מרורים הריני ממך, אחותי. כך לומדים בלי לדעת את דברי חז”ל. אכן זכורני שבריש שנת תש”ח אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה גם באזור הים השקט בתבוסת יפן, ומאות תלמידי ישיבת מיר שנתקעו בשאנכאי בתחילת המלחמה כבר הורשו להגר לארה”ב, הם שוכנו בשכונה יהודית בברוקלין בשם “איסט ניו יורק (מזרח ניו יורק)”. בית כנסת מרווח על רחוב אשפורד שם הפך להיות בית מדרשם, בו המשיכו ללמוד בשקידה ושם הרצה לפניהם המשגיח האגדי ר’ יחזקאל לווינשטיין זצ”ל את שיחותיו המוסריות.[1]

  אני, בעשור הראשון של המאה השמינית באלף החמישי בחור ישיבה צעיר הלומד ב”מתיבתא תורה ודעת”, התארחתי בשבת פרשת ויצא בשכונה ההיא אצל גיסי ואחותי הרב ישראל ומלכה שורין, נוחם עדן. באתי שמה כדי לראות במו עיניי מהי ישיבה אירופאית. אימרת כנף של הרב אברהם קלמונוביץ, נשיא ישיבת מיר, אשר נשא אותה כאשר ישא האומן את היונק במשך כל ימי גלותה בשאנכאי, הדהדה באותה תקופה בעולם הישיבות. הוא שאל, הייתכן שאחרי שנח האכיל את האריה שאתו בתיבה במסירות מדי יום ביומו, האם כשאיחר פעם להביא את מנתו מגיע לו נשיכה כזאת שהשאירתו צולע? ותירץ, האריה ההוא בתיבה לא היה סתם אריה כבגן חיות אלא היה האריה היחיד ששרד בכל העולם כולו, ולאריה כזה אין מאחרים מזונו אפילו פעם אחת. ר’ אברהם כיוון את מליצתו כלפי ישיבת מיר שהייתה הישיבה האירופאית היחידה ששרדה מעולם שחרב, שישיבה כזאת צריכים להעריך בלי גבול. ולבחור ישיבה כמוני היה כדאי לבוא ממרחקים לראות אותה ישיבה יחידאית ולהתבשם מאווירתה.

בשבת ההיא כשנטו צללי ערב בבית המדרש החשוך והצפוף שח המשגיח שיחת מוסר שנשארה בזכרוני יותר מששים ושש שנים. הוא ביסס את דבריו על מאמר רבי יהושע בן לוי במסכת יומא (ע”ב ע”ב) מאי דכתיב “וזאת התורה אשר שם משה”, זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם מיתה, והוא פירשו, שאם אינם לומדים את הפסוקים כמו שפירשום חז”ל נעשית לו התורה עצמה סם מוות. והדגים את זה בפרשת אותו שבוע ואמר כי בלי דברי חז”ל מבינים שיעקב אחרי שבא בשנים מחליט שהגיע הזמן להתחתן, ורואה בנות לבן האחת ככה והאחרת ככה ובוחר באחת מהן, ואחר זמן הוא אומר מתי אעשה לביתי וכו’ וכו’, ומהי כוונתו של יעקב אבינו? להתיישב בחיים ולהקים משפחה כדרך כל הארץ. אמנם לימוד כזה והנהגה כזאת סם המוות הוא לאדם. ומתי התורה נעשית סם חיים? רק כשמבינים את הכתובים כמו שחז”ל הבינום כאשר פירשו “וללבן שתי בנות” (כ”ט ט”ז) כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו (כלו’, אל תקרי בנות אלא בונות, על דרך “אל תקרי בנייך אלא בונייך”, שאחיות אלו הן שתיים שבונות את העולם) זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים וכו’ לזו ניתן שני לילות ולזו ניתן שני לילות, ללאה לילו של פרעה ולילו של סנחריב, ולרחל לילו של גדעון ולילו של מרדכי וכו’ (ילקוט שמעוני סוף אות קכ”ד), זאת אומרת, שיעקב רואה את שתיהן כבונות את כלל ישראל ונצחייותו וכל מה שהוא עושה הוא לכוונת ייסוד עם ה’. ואם כך מסתכלים על כל צעד של אבינו יעקב אזי נעשה לו לימוד התורה סם חיים. כשהרצה המשגיח אז בפני בחורי ישיבת מיר, שכבר מזמן לא היו צעירים, ואשר משפחותיהם נספו באירופה והתעייפו מרבות בשנים שנעו ונדו במקומות נידחים, כוונתו הייתה לבל יזומו ויבשלו להם תוכניות בארץ החדשה להם לפנות איש לשדהו ואיש לכרמו, כי סם מוות בסיר, אלא יתייעצו בעצמם איך לבנות את עולמם באופן שיתרום למען טובת כלל ישראל ונצחייותו. ולמרות שפשטן אנכי ואת פשוטו של מקרא אני אהב, אזהרת המשגיח ז”ל איך ללמוד פסוקי תורה באופן שיהיו סם חיים מלווה אותי מאז ועד עתה.

ובכן, בענייננו, אם לומדים את הסיפור של שתי האחיות כפי שחז”ל למדוהו, רואים אנו בעין רוחנו איך שרחל, אחרי שחשבה ותכננה במשך שבע שנים להתחתן עם יעקב, אינה יכולה ברגע המאושר כשעומדת לפני החופה לסבול את בושתה של אחותה הגדולה ומחליטה לתת לה את הסימנים. ואנחנו מתפעלים מהעדינות של רחל שנראית לנו כבלתי ניתנת לבן אדם להשיג – ולית דין בר נש! ואכן לא בחנם אמרו חז”ל שאמנו רחל היא זאת שתשכנע כביכול את הקב”ה לעתיד לבא שלא יקנא בעמו ישראל כשיעבדו ע”ז והמצע יקצר מהשתרע[2] כי הרי היא בסבלנותה הכניסה צרה לביתה ולא קינאה בה, ובזכותה זאת עתיד הקב”ה להשיב בנים לגבולם (סוף פתיחתא כ”ד דאיכה). הרי שלאה ידעה היטב שהיא מרמה את יעקב ושתחת אחותה היא עומדת להיכנס לחופה, ויתר על כן, שאחותה משתפת איתה פעולה כדי שהמזימה תצליח. ואכן כלום יש בר בי רב חד שאינו יודע מבית רבו שרחל מסרה את הסימנים לאחותה? או אז דברי לאה אליה “המעט קחתך את אישי” מרפסין איגרי, כי הלוא רחל במעשה הירואי איפשרה ללאה להתחתן עם יעקב, וכי משום כך איבדה את זכותה להיות אשת יעקב?! ואדרבה לפי חז”ל רחל היא זאת שהכניסה צרה לביתה היא, ולא
שנכנסה היא לצרור על אחותה כהאשמת לאה! וידעתי גם ידעתי שמפאת קושי זה נכנסו  שני מפרשי התורה, הרמב”ן ו”האור החיים”, לפשט דחוק לומר שלאה התלוננה על רחל על מה שהיא דוחקת את רגליה במעמדן היחסי אצל יעקב. כי הרמב”ן מפרש שלאה טענה נגדה שהיא מתנהגת כאילו היא הגבירה ואחותה היא האמה – ומה שקשה ללמוד כך הוא כי לכאורה ניהוג כזה מצד רחל אינו מוזכר בתורה. ואולי מה שרחל קפצה בראש  כאשר יעקב ביקש מנשותיו שיסכימו לצאת מן ארם ללכת ארצה כנען (ל”א י”ד) הוא סימן שהרגישה עצמה כגבירה על לאה. אבל דעת רבי יוסי היא שרחל הייתה רשאית לדבר בפני אחותה הגדולה מפני שלה קרא יעקב תחילה (ל”א ד’) (מ”ר ע”ד ד’), וגם כל זה אינו מוזכר טרם תבקש את הדודאים. והאור החיים מפרש שלאה טענה נגד מה שקביעות מטתו של יעקב הייתה אצל רחל – וגם זה קשה כי עובדה זו  שאוהל רחל הוא אצל יעקב אינה מוזכרת בתורה עד שדלק לבן אחרי יעקב וחיפש את תרפיו אליבא דרש”י (בל”א ל”ג), והרמב”ן בכלל חולק עליו בפירוש הפסוק ההוא עיי”ש. ואף שעצם העניין שרחל הייתה עקרת הבית, לא לאה, אכן מוזכר ברש”י על ל”א ד’ לפני שברח יעקב מבית חמיו, ואף מרומז לפני לידת שמעון לפי דרשת חז”ל על “ורחל עקרה” (כ”ט ל”א) עיקרו של בית (מ”ר ע”א ב’), אבל מה ללאה להלין על רחל בזה כי לא עליה תלונתה כי אם על יעקב שהרי הבעל הוא הקובע מי מנשותיו עיקרית ומי טפלה. אלא שרבותינו אלה ז”ל, הרמב”ן והאור החיים, למדו איך שלמדו כי להבין את דברי לאה כפשוטן[3] לא עלה על דעתם כנ”ל. ומה שמצאתי בפירוש הנפוץ בזמננו “דעת מקרא” מעניין הוא, כי אף לפי דרכו של הפירוש ההוא ללמוד מקרא על פי פשוטו מסכים כאן שלאה נטלה חלק ברמאות ואף בידיעתה של רחל כנ”ל, ואף מתאר בתמונה מן החיים איך שלאה יושבת בצד מוסתר בבית המשתה של רחל כשהיא מחופשת בצעיף של כלה וברגע הקריטי לוקח אותה אביה ומכניסה ליעקב בתור הכלה שלו (“ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו”). ולגבי מה שלאה אמרה אחר כך “המעט קחתך את אישי” אומר “דעת מקרא” באופן לקוני: “כאן כפרה לאה בטובה שהטיבה עמה רחל”, ותו לא. ודברים אלו בענייותי אין הדעת סובלתם כי חלילה לתאר אחת מאמותינו כמושחתת במידותיה ר”ל. ותא חזי, לפי ה”דעת מקרא” מתוארות רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, האחת כעדינה עד בלי גבול והאחרת כחסרת אנושיות אלמנטרית, אתמהה! וידוע שאף שיש שיטה בראשונים, והיא שיטת רבנו בחיי (בכ”ט כ”), ש”באמהות הנביאות אין בהן כיעור ולא רוע מוסר” והרמב”ן איננו מסכים לכך כשאומר על מה שכתבה תורה לגבי הגר “ותענה שרי” (ט”ז ו’) כי “חטאה אמנו בעינוי הזה” – וב”דעת מקרא” שם מסכים עם
הרמב”ן והביא שגם הרד”ק כתב על עינוייה של הגר “ולא נהגה שרה בזה למידת מוסר ולמידת חסידות” – ואם כן, למה לא כתב הרמב”ן כעין מה שכתב כלפי שרה גם אצלנו כי “לאה חטאה כשדיברה ככה לאחותה”, במקום להטות את טענת לאה לכוונה שנראית דחוקה כנ”ל? אלא שהרמב”ן ידע שאם נלמד את דברי לאה כפשוטם, כאשר אכן למד בעל “דעת מקרא”, אין מדובר כאן בחוסר של מוסר וחסידות  גרידא אלא בליקוי באנושיות יסודית, כנ”ל, ולא חטא חטאה לאה אלא פשעה פשע חמור, אשר על כגון זה אינן חשודות אמותינו חלילה, וחס מלהעלות על הדעת דברים כאלה על נשים גדולות הללו.

ואענה בע”ה את חלקי בזה והלוואי שמן השמים הניחו לי מקום להתגדר בה. רש”י כתב בסוף פרשת תולדות על  המלים האחרונות שבפסוק “וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו” (כ”ח ה’), “איני יודע מה מלמדנו”, כלו’, שקשה לרבנו שלמה פרשנדתא, וכי אין אנחנו יודעים מי הם צאצאי רבקה שהתורה צריכה להוסיף שלוש מלים אלו? ונראה לתרץ קושייתו בהקדמת עיון בטעמי המקרא. כי לכאורה טעם האתנחתא שבפסוק הייתה צריכה להיות במילה “יעקב” שהרי המלים הבאות אחר כך, דהיינו, “וילך פדנה ארם” ממשיכים לסיפא דקרא “אל לבן בן בתואל וגו'”, דהיינו שיעקב הלך אל לבן בן בתואל וכו’ שבפדן ארם. אבל בעלי הטעמים שמו את האתנחתא במלה “ארם” כי למדו שסיפא דקרא המתחיל במלים “אל לבן” קאי על השליחות, היינו שיצחק שלח את יעקב אל לבן וגו’, והמלים “וילך פדנה ארם” הן מאמר מוסגר שבדרך אגב מוסיף קרא שבסופו של דבר יעקב אכן ביצע את השליחות, וכעין מה שנאמר להלן (פסוק ז’) לגבי איך שעשו ראה את התנהגותו של יעקב “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם” כלו’ שראה עשו שיעקב שמע אל הוריו ועזב את באר שבע, ובסופו של דבר אכן ילך לפדן ארם עיי”ש בפירש”י. והטעם למה למדו בעלי הטעמים שהפסוק מדבר על הפרידה מיצחק ולא על הגעתו לארם הוא פשוט, כי אלמלי כוונת הפסוק להגיד על בואו של יעקב לפדן עיקר פסוק זה אינו במקומו, והיה צריך להיכתב להלן אחרי שהתורה מספרת שיעקב נשא רגליו והלך ארצה בני קדם (כ”ט א’), ולכן העדיפו ללמוד שהמלים “אל לבן וכו'” מוסבות על השליחות כנ”ל. אלא שלפי זה צריכים להבין מה בא כל הפסוק (ה’) ללמדנו שהרי כבר נאמר לעיל (פסוק ב’) שיצחק צווה לבנו שילך לפדן ארם לקחת מבנות לבן לאשה ומה מוסיף פסוק זה, וגם צריכים להבין למה שם נאמר ששלחו “ביתה בתואל” וכאן לא הוזכר הבית אלא רק “לבן” בשמו. וצריך לומר שחוץ ממה שיצחק בירך את יעקב בברכת אברהם וציווה אותו באופן כללי מה עליו לעשות (פסוק ב’), לאחר מיכן כשהלה היה מוכן לצאת כבר לדרך נפרד יצחק ממנו במלים שתוכנן היה: עכשיו, בני, אפרט לך יותר מה עליך לעשות כשתגיע לייעדך ביתה בתואל: דבר אל לבן שבוודאי יואיל לעשות לך נחת רוח כי בן אחותו אתה ויסכים לתת לך אחת מבנותיו לאשה, וגם, מכיון שנודע לי לא מזמן שקנית את הבכורה מבני הגדול עשו, תזכור את הדבר הזה בהגיעך שמה, דהיינו שעכשיו אתה הוא הגדול ועשו הוא הקטן, “אם יעקב ועשו” דיקא! ומה רצה יצחק להגיד לו בזה ברגע שיצא לבצע שליחותו? כוונתולומר לו, עד עכשיו התוויתי לך רק את הכיוון הכללי דהיינו לקחת אחת מבנות לבן בלי לסמן איזו מהן תקח, אבל עכשיו אני מפרט ואומר לך, כיון שאתה הוא הגדול, לכן צריך אתה לקחת את לאה הגדולה שבבנותיו. זאת כוונת פסוק זה.[4]

והטעם למה התורה רק רמזה לפקודה חדשה זו של יצחק ולא כתבה אותה בפירוש הוא פשוט. שהרי בהגיע יעקב לחרן וראה את שתי בנותיו של לבן מצאה דווקא הצעירה חן בעיניו והתורה מדגישה פעם ופעמיים את גודל האהבה שיעקב אהב את רחל[5] כדי להסביר מפני מה לא ציית יעקב לאביו לישא את לאה, כי יעקב אבינו נהג על פי מה שנפסק בשו”ע יו”ד סס”י ר”מ להלכה שאם אב מצווה את בנו שלא לשאת אשה פלונית שהבן חפץ בה איננו מחוייב לציית לו, והוא הדין שאם האב מצווה את בנו לשאת אשה פלונית שאיננו חפץ בה איננו חייב לציית לו. ואמנם לכן לא כתבה תורה בפירוש שיצחק ציוה ליעקב לישא את לאה, והסתפקה ברמז לכך, משום שאע”פ שאמת נכון הדבר שבן אינו מחוייב לציית לאביו בשאלה למי להתחתן אבל אל לו לדגול במרייו, ואת ההיתר לא לשמוע בקול אביו אין ראוי לו לבן לפרסם, ולכן גם התורה העלימה את הדבר. ואל יאמר אליי הקורא מה שאמר רבי יהודה בן בתירה לרבי עקיבא כשהלה גילה שהמקושש היה צלפחד (ברייתא בשבת צ”ו ע”ב) “אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו”, כי שפיל לך להמשך הגמרא שם (בריש צ”ז ע”א) שאומרת והא [רע”ק] גמיר גזירה שווה, ופירש”י וז”ל וא”כ לא כסתו התורה, דהווה ליה כמפורש עכ”ל ואם ג”ש נקראת “לא כסתו התורה” כ”ש שמה שנלמד בעיקר פשוטו של המקרא אינו נקרא דבר מכוסה. ובכלל, כל מה שאני אומר על יעקב אבינו הוא שאכן נהג על פי דין תורה, וכיון שלא בפירוש איתמר בתורה שיעקב לא שמע בקול אביו אלא ברמז, דהיינו באופן שדורש מין גילוי, התרסה נגד אביו מצד יעקב אבינו כבר אין כאן, ודוק.[6]

והנה כשהפציע בוקרו שלמחרת חתונת יעקב “והנה היא לאה”, התקיים דו-שיח בין הזוג. קודם כל הוכיח יעקב את לאה על שרימתה אותו – והיא השיבה לו, ממך למדתי לעשות דבר כזה שהרי אף אתה רימית את אביך כשרצה לברך את עשו ונכנסת אתה במקומו, ואין רב שאין לו תלמידים (בראשית רבה ע’ י”ט). ובענייותי ארחיב ואשלים דו-שיח זה ואומר שלא ללאה נשארה המלה האחרונה והמנצחת, כי יעקב אבינו הוסיף ואמר ללאה, “דעי לך שכשהגעתי לחרן לפני שבע שנים אמרתי לאחותך שרוצה אני להתחתן איתה, והיא הזהירה אותי באומרה אבי ינסה לרמות אותך ויחליף את אחותי הגדולה בי, ועניתי לה אז שלא יוכל לרמות אותי כי ‘אחיו אנא ברמאות’ (מגילה י”ג ע”ב). עכשיו דעי לך, לאה, שמה שאמרתי לה הוא אמת לאמתה, ואין אדם שיוכל לרמות אותי, לו יהא כחמי החדש רמאי בן רמאי וממקום של רמאים (בראשית רבה ס”ג ג’). ותשאלי איך איפוא הצלחתם בזה אמש? תדעי לך שכשאבא הצדיק נפרד ממני בצאתי מבאר שבע אישר שמה שקניתי את הבכורה מאחי עשו הרבה שנים לפני כן, בהיותי רק בן חמש עשרה (ב”ב ט”ז ע”ב), היה קנין שתקף לעולמים ושאדע שאני הוא הבכור ולא עשו, ובכך פקד עליי להתחתן אתך הבת הבכירה. ואעפ”י שלא רציתי לציית לו ולהתחתן אתך, וברם לא הייתי מחויב על פי דין לשמוע בקולו, מ”מ גזירת צדיק הייתה כאן שעליה נאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ”ב כ”ח, וע’ שבת נ”ט ע”ב ועוד). זאת אומרת, לא את ואביך הצלחתם לרמותני אלא אבא שליט”א הצליח לכוף עליי לישאך כפי רצונו”. ובכך גילה גם יעקב ללאה שאיש אמת הוא ואיננו רב-שקר[7] כמו שהיא חשבה, ושאין לו תלמידים שקרנים, כי בעצם לא רימה את אביו ארבעים ושמונה שנים אחרי שקנה את הבכורה בקחתו את הברכות שכווונו לעשו, כי יצחק התכוון לברך את בכורו וחשב שעשו הוא הבכור, ואכן הוא, יעקב, היה כבר אז הבכור האמיתי ולא עשו אחיו. או אז נגה אור חדש על לאה בת הכ”ב (סדר עולם רבה פרק ב’) כי כעת נודע לה שלשווא הייתה דואגת כל ימיה שמא תיפול בגורלו של עשו ולחינם בכתה על כך כל שנותיה (בבא בתרא קכ”ג ע”א) כי ארבעים ושבע שנים טרם נולדה כבר נעשה יעקב הבכור במקום עשו, וברגע שנולדה כבר הייתה מיועדת ליעקב ולא לאחיו הרשע. ואמנם בעקבות שיחה זו ידעה לאה לומר כשנולד ראשית אונו של יעקב, בנה ראובן, “ראו מה בין בני לבן חמי וכו’ כי בן חמי, עשו, אחרי שמכר את הבכורה והייתה כבר שייכת לבעלי ערער על כך באופן תקיף כל כך עד שכל ימיי חשבתי אני בטעות שעשו הוא הבכור, ואף כל בני דורי חשבו ככה – עד שחמי היה צריך להדגיש בפניו טרם היפרדם שהוא, יעקב, אכן הבכור, וגזר בגזירת צדיק שישא אותי הבכירה”.

ואל תתמה על עצם חידושי שיצחק רצה שבנו ישא את לאה היכן מצינו דבר כזה בחז”ל, כי ראה זה מצאתי ברבנו בחיי (על כ”ח ה’) שהקשה למה נענש יעקב על היעדרו מבית הוריו כ”ב שנה במה שבנו יוסף נעדר ממנו לאותו מספר שנים (מגילה ט”ז ע”ב וי”ז ע”א) והלוא יעקב נשלח לפדן ארם על יד הוריו ולמה שיהיה בשהותו שם משום ביטול מצוות כיבוד אב ואם לכ”ב שנה. ותירץ רבנו בחיי, “דעתם [של הוריו] היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלחו בשבילו אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליופיה”, ומשמע שרבנו בחיי סובר שאלמלי היה מתחתן עם לאה בהגיעו לחרן לא היה לבן דורש ממנו לעבוד אצלו כלל, ורק משום שיעקב רצה את רחל היה מוכרח להתחייב לעבוד אצל אביה שבע השנים – ונראה שלמד כן בדברי יעקב ללבן, “אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”, שפירושם, כיוון שהיא הקטנה ואין אתה עומד להשיאה, אעבדך שבע שנים ובזה תתרצה להשיאה לפני הגדולה. ודברי רבנו בחיי קצ”ע כי הרי בציוווי המפורש של אביו נאמר לו (כ”ח ב’) “וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך” שמשמעו שיקח אחת מבנותיו כשבידו לבחור איזו מהן שירצה, ולכאורה אם בוחר את האחת שיכריח לו להיעדר מבית הוריו אין כאן משום ביטול כיבוד אב, ולמה ייענש על היעדרו מבית אביו,[8] ואף מלשון ריש דבריו של רבנו בחיי שכתב “דעתם היה שיקח את לאה” משמע שכלל לא ניתן ביד יעקב הבחירה למי להתחתן, והדבר תמוה. ועל כרחן שרבנו בחיי למד כחידושי בהבנת פסוק ה’, “וישלח יצחק את יעקב וגו”, דהיינו שברגע הפרידה מהוריו נרמז ליעקב פקודה חילופית למה שנצטווה בתחילה, דהיינו, שלא הוא יבחר למי להתחתן אלא ישא דווקא את לאה הגדולה, ודברי רבנו בחיי מרוווחים. והנה החידוש של רבנו בחיי שעבור נישואי לאה לא היה צריך יעקב לעבוד אצל לבן נסתר לכאורה ממה שלמד הרמב”ן במלים “מלא שבוע זאת” כי פירושן תגמור את הזמן שחייב אתה עדיין לעבוד בשביל לאה עיי”ש והרי בשביל בת לבן הגדולה לא היה צריך לעבוד כלל, וגם קשה למה לא היה יכול יעקב לזקוף על חשבונה של רחל את שבע השנים שכבר עבד בחינם עבור לאה ולמה היה חייב לעבוד עוד שבע שנים אחרות עבורה. ובכלל קשה שאם נאמר שלבן היה זכאי לעבודת יעקב רק משום שהלה לוקח את הצעירה לפני הבכירה, למה היה צריך לעבוד בשביל רחל הצעירה גם אחרי שלאה הבכירה כבר נישאה. ואולי לבן, שדעתו מתחילה הייתה לרמות ולתת ליעקב את הבכירה (כמו שרחל הזהירה את יעקב מיד כשנפגשו שאביה עומד לעשות כן כנ”ל), וגם ידע שיש על יעקב השגחה מיוחדת מאת הבורא ית’ כאומרו “ניחשתי ויברכני ה’ בגללך” (ל’ כ’), אחרי שראה שיעקב מוכן לעבוד שבע שנים למעשה עבור לאה החליט שמן השמים מורים לו שגם בשביל לאה אף שעומדת בתור להתחתן צריך לתבוע שבע שנות עבודה, ולכן גם תבע עבודת שבע שנים עבור רחל אף אחרי שהגיע תורה להתחתן. וכמובן צ”ע רב לרדת לסוף דעתו של רמאי. ואוסיף בדרך אגב הפירוש בהמשך דברי רבנו בחיי, היינו מה שכתב שדעתם של הוריו היה “שיחזור מיד כשישלחו בשבילו”, שאף שרבנו איננו מאריך לבאר את דבריו, כוונתו בוודאי שרבקה גם שלחה שליח מיד בהגיעו לבית לבן להודיעו שהסכנה מעשו כבר חלפה עברה ויוכל לחזור מיד הביתה, שנמצא שכל כ”ב השנים נשאר שם שלא ברצון אביו ולא ברצון אמו. ואכן מצאתי בחידושי הגדות למהרש”א בסוף פרק קמא דמגילה, ט”ז ע”ב, ד”ה גדול ת”ת, שכתב וז”ל למה נענש על אותן כ”ב שנים כיון דברצון אב ואם ובמצוותן הלך יעקב מסתמא מחלו על כבודם ותירץ בעל “אמרי נועם” בשם הר”י מפרי”ש שלבסוף י”ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה את דבורה מניקתה אחריו לבית לבן והוא שהה שם כ”ב שנה עכ”ל המהרש”א, ובדקתי בספר “אמרי נועם” שהוא מאסף של חידושי ראשונים על התורה ונדפס מחדש בירושלים בשנת תש”ל, מה לשונו בדיוק, ומצאתי שכך איתא שם: והשיב הר’ יהודה מפרי”ש  שלבסוף י”ד שנה ששימש יעקב בבית עבר נתייאש עשו לבקשו, ואח”כ בא לחרן. וכשידעה רבקה שנתקררה דעתו של עשו שלחה אחריו דבורה מניקתה כדפירש”י לק’ בפרשת וישלח גבי ותמת דבורה וגו’. נמצא כשבאת דבורה אל יעקב עדיין לא נשתהה יעקב בבית לבן כי אם שנה והוא לא רצה לבוא ולכך נענש לפי ששהה כ”ב שנה אחרי ציוווי אמו עכ”ל.[9] נמצא שרבנו יהודה הסביר באריכות את מה שרבנו בחיי כתב בהבלעה “ושיחזור מיד כשישלחו בשבילו”.[10] והנה אם נקח את תירוצו של רבנו יהודה כשלעצמו (אשר אכן כך ציטט אותו המהרש”א) הוא מאד קשה, שהרי יצחק כלל לא ידע שיעקב בורח מעשו כי רק לרבקה הוגד שעשו מתנחם לו להורגו, ורק רבקה היא ששלחה את יעקב חרנה כדי להינצל מחמת עשו (כ”ז מ”ג-מ”ה), כאשר צווויו של יצחק ליעקב היה שילך ביתה בתואל כדי לישא אשה מבנות לבן, ולו שאחרי שהוטמן בבית עבר נתבטלה פקודתה של אמו עדיין פקודתו של אביו במקומה עמדה, וקשה עדיין למה נענש על היעדרו מבית הוריו. וצריך לומר ששני התירוצים של הראשונים משלימים אחד את השני, שרבנו בחיי הסביר למה כיבוד האב להתחתן שם לא הכריח אותו להישאר בחרן, והוא מפני שהיה צריך לישא את לאה ולחזור מיד, ורבנו יהודה מתרץ למה כיבוד האם לברוח שם מפני עשו לא הכריח אותו להישאר בחרן, והוא מפני שחמת עשו כבר שככה. וזה כפתור ופרח בס”ד.[11]
[12]

ולפי חידושי זה בפשט פסוק ה’ הגענו בע”ה להבנה חדשה בדברי לאה לרחל “המעט קחתך את אישי”, שלאה איננה מדברת על מה שרחל התחתנה עם יעקב אחרי שמסרה לאחותה הגדולה את הסימנים ועזרה לה להתחתן עמו, כי בכך לא אבדה רחל את זכותה להינשא לו אף היא כנ”ל, אלא לאה מדברת על מה שרחל משכה את לבו של יעקב מלכתחילה בהיפגשם, כאשר יעקב הבכור היה מיועד לא לה, בת לבן הצעירה, אלא לבת לבן הבכירה. זאת טענת לאה נגד אחותה. ובעצם לא הייתה ללאה שום תרעומת על אחותה על כך, שהרי כל חייה טעתה רחל וחשבה שהיא זאת המיועדת ליעקב, כמו שלאה בעצמה טעתה כל חייה שהיא המיועדת לעשיו והייתה בוכה על כך עד שנשרו ריסי עיניה (ב”ב קכ”ג ע”א), ולאה רק אומרת לרחל, “המעט לקחת בלא יודעין את האיש אשר לי היה מיועד, כי עכשיו את רוצה לקחת ביודעין את דודאי בני”. ובזה מתורץ גם הלשון הקשה של קיחה שנאמר כאן, שהרי “כי יקח איש אשה” כתיב ולא “כי תקח אשה איש”, והאשה היא שנקנית לבעלה, ולא האיש נקנה לאשה, ואף לא כתיב “כי תלקח אשה לאיש” (עיין תוס’ ר”י הזקן בגיליון ש”ס וילנא קידושין ה’ ע”ב) כי האיש הוא שפועל ולא האשה, ולאה הייתה צריכה לומר לאחותה “המעט שנתת לאישי לקחת אותך”, ולא “המעט שאת לקחת את יעקב” – ואלמלי הייתה מנסחת את דבריה כפי שלכאורה הייתה צריכה לנסחם, כל החדות של סוף דבריה “ולקחת גם את דודאי בני” הייתה נקהה, כי הרי עד הדודאים כלום רחל לא לקחה. אכן לפי חידושי ניחא עניין של קיחה שנאמר כאן, כי עצם המשיכה שאשה מפעילה, בין בכוונה תחילה ובין שלא בכוונה, כדי לקרב את דעתו של האיש אליה נקראת “קיחה”, כמו שאמר החכם כשמזהיר את הבן מלהילכד בידי אשה רעה “אל תחמד יפיה בלבבך ואל תיקחך בעפעפיה” (משלי ו’ כ”ה). וסדרן של דברים שבין איש לאשה כך הוא: אחרי שהאשה “לוקחת” את האיש שתמצא חן בעיניו ויאהב אותה[13] קופצת עליה קללתה של חווה “ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך” (בראשית ג’ ט”ז), זאת אומרת, שנאמר לחווה אחרי שאת כבר לוקחת את האיש והוא “אישך”, השלב הבא בהתקשרותכם יהיה שהאיש הוא זה שיקח אותך לנישואין ואין את פועלת בדבר כלום. ואולי נכלל זה במה שרש”י בפירושו על פסוק זה סתם והוסיף, “הכל ממנו ולא ממך”, דהיינו שאיש לוקח אשה, ואין אשה לוקחת איש – ועיין קידושין ה’ ע”ב וו’ ע”א שאפילו הנוסח הריני אישך אין בו בית מיחוש, וההסבר הוא כי אעפ”י שהוא נותן לה את הכסף, אמירה זו יכולה להתפרש שמדובר על מה שהיא משכה את לבו כהקדמה לקנין, כמו “אישך” שבפסוק הקללה הזה. וכשלאה אומרת “המעט קחתך את אישי” היא אכן מדברת על השלב הקמאי, על עצם המשיכה שרחל הפעילה כנ”ל אשר בזאת רחל לקחה את יעקב כאשר היה מיועד ללאה.

אסיים את דבר תורה זה בהוספה שבעצם מיותרת לבן תורה שגדל בעולם הישיבות, והיא קשורה למה שפתחתי בו שתורה נעשית סם
חיים רק אם לומדים אותה בדרך הנכונה, ואם לומדים אותה אחרת היא הופכת ח”ו לסם מוות. והיינו, שכשמדובר על קדמונים, ואין צריך לומר על האבות והאמהות, כשאנחנו אומרים שבגלל אהבתו של יעקב אבינו לרחל היה רשאי לא לשמוע בקול אביו, ושרחל
“לקחה” את יעקב, אין מדובר ברגשות שאנחנו אנשים פשוטים חוווים בדורותינו
אלא בדברים שהם סוד בניין העולם וקיומו, וכמו שהבאתי בראש המאמר שר’ חצקל
זצ”ל הביא מהילקוט ש”וללבן שתי בנות” פירושו שתים שבונות את הנצח. ואולי מצד מדת הפחד של יצחק אבינו התחשב עם מה “שהיו אומרים בפרשת דרכים: כך
היו התנאים (בין רבקה ללבן לפי ה”מתנות כהונה”, או מאת הקב”ה מתולדותם לפי פירוש מהרז”ו), הגדולה לגדול והקטנה לקטן” (ב”ר ע’ ט”ז וגמ’ ב”ב קכ”ג ע”א), בזמן שיעקב שמדתו היא אמת לא היה חייב לאמץ את מה ש”הכל היו אומרים” (פירש”י על כ”ט י”ז), ואדרבה מצד מדת התפארת שלו, העדיף את רחל עם כח הסבלנות שבה על לאה. ומה שאמרנו שרחל אמנו “לקחה” את יעקב הלא זוהי הבעה של מה שלימדונו חז”ל בבראשית רבה (י”ז ז’) שהכל מן האשה, וממילא גם שלמות צדקותו של יעקב באה ע”י אשתו, ולכן טענה לאה לאחותה למה הפעמת את את יעקב לרוח ה’ כאשר לי הייתה שייכת הזכות הזאת, ובדברים העומדים ברומו של עולם עסקינן.

1. In many earlier posts I have discussed R. Hayyim Hirschensohn, so let me pick up with him again.[1] In the Encyclopaedia Judaica’s article on R. Hirschensohn it tells us that he wrote a book Ateret Hakhamim published in 1874. Many people have been interested to see this book which was published when he was only seventeen years old. If you look at library catalogs you will not find anything. Yet if you look in Beit Eked Sefarim, the book is listed as published in Jerusalem, 1874, and this is where the EJ got its information. Beit Eked Sefarim gives the book the following subtitle:

קורות חכמת הטבע והפילוסופיה לפי השקפת אגדות חז”ל

As far as I can tell no such book was ever published in 1874 and I have no idea where the subtitle to the book came from. However, JNUL does have an unpublished manuscript from Hirschensohn with the title Ateret Hakhamim, and presumably that is where the confusion arose.

The first book by Hirschensohn is actually quite unknown, and is not mentioned by David Zohar in his list of Hirschensohn’s writings.[2] It is Ateret Zekenim, his commentary to R. Elijah Guttmacher’s Sukkat Shalom, published in 1883. While this book is not on Otzar ha-Hokhmah we are fortunate that it is on hebrewbooks.org, and here is the title page.

R. Hirschensohn published R. Guttmacher’s Sukkat Shalom from manuscript. The connection between the two was that R. Hirschensohn’s father, R. Jacob Mordechai, was close to Guttmacher and head of a yeshiva in Safed and later in Jerusalem that operated under R. Guttmacher’s auspices.[3] Sukkat Shalom was reprinted in 2000. Here is the title page.
Since this book is not on hebrewbooks.org or Otzar ha-Hokhmah, I think one can say that it qualifies as a “rare book.” In the introduction to this new printing, the editor tells us that the book was first published in 1883, but in the all too common haredi method, he does not tell the reader who first published it. He does tell us that his edition is based on the manuscript found in the New York Public Library, which must have come from R. Hirschensohn’s library.

When writing about a figure such as R. Hirschensohn, one of the central themes is developments in his thinking which is why the early writings are always so important. Therefore, this work must be studied by all who are interested in R. Hirschensohn. Ateret Zekenim shows R. Hirschensohn before he was exposed to secular studies and broadened himself. In this work, he is still a Jerusalem ben Torah with a limited curriculum, albeit more open-minded than many others in the Land of Israel during this period.[4]

Later in life he would even study Spinoza and write notes on the latter’s work. Yet he admitted that the feelings his writing on Spinoza raised in him were entirely the opposite of the spirit of religious feeling during Torah study, and he thus advised people to keep away from what he wrote, unless someone was particularly troubled by Spinoza’s ideas and needed to see a Jewish response.[5]

It is significant that even though R. Hirschensohn criticizes Spinoza, he does not relate to him as a heretic. He even attaches ז”ל after his name, as you can see from the title page of the second part of his Musagei Shav ve-ha-Emet.

I don’t know of any other rabbinic author who gives this type of honor to Spinoza, the heretic par excellence. In the preface to his discussion of Spinoza, R. Hirschensohn recounts what led him in 1903 to begin his study of the philosopher. On pp. 113ff. (second pagination, as are the other page numbers I refer to) R. Hirschensohn discusses Spinoza’s pantheism and states that he was not guilty of two of the big heresies: (1) regarding God as a corporeal being, or (2) avodah zarah. He was simply in error, and that was because he didn’t properly investigate matters. R. Hirschensohn even admires the way Spinoza stuck to his beliefs despite the persecution he suffered. He refused to give in to his opponents as from his perspective to do so would be a form of falsehood and idolatry. In other words, Spinoza and his opponents were equally well intentioned. In fact, all of them, including Spinoza, were tzaddikim! They simply had different perspectives on reality.

Here is what R. Hirschensohn writes on p. 115, words which are incredible coming from a rabbi and posek. As far as I know this is the only Orthodox defense of Spinoza.[6] (The word וברוך in the first sentence alludes to Spinoza’s name, and note also the words I have underlined.)

צדיק הוא שפינוזי לפי שטתו וברוך טעמו ונמוקו, ובצדקתו ותום לבבו סבל חרפת שונאיו ומנדיו וימסור נפשו וכבודו על קדוש השם, ולו הודה למתנגדיו אזי הי’ עובד אלהות הרבה, כאשר אנחנו היינו נחשבים לכופרים באלקים או עובדי ע”ז בשתוף לו הודינו אנחנו לשכלת שפינוזי באלוה, שני המתנגדים צדקו בדרכם ע”פ שיטתם המדעי ואת אלקים בקשו הרודף והנרדף, ושניהם צדיקים גמורים עובדי אלקים באמת ובלב שלם, כי כל המחלוקת אשר בינינו לשפינוזי היא רק מחלוקת מדעית, אשר אם כה ואם כה אין זה כפירה ונגיעה בדת ובאמונה, כאשר לא יהי’ נוגע לאמונה אם שני אנשים יחלקו שאחד יאמר שהארץ גדולה מהשמש והשני יאמר שהשמש גדולה

According to R. Hirschensohn, Spinoza made mistakes in his understanding of God, but this does not mean he was a heretic, since there is no obligation on Jews to investigate the nature of God. In other words, since there are no principles of faith regarding the nature of God, one such as Spinoza who errs in this matter cannot be regarded as a heretic as he has not uprooted any basic Jewish principles.[7] On p. 117 he writes:

לא נקרא בזה כופר באלוק ואפיקורס כי הוא לא אמר לאלוק נברא אתה הוא אומר שהוא מחויב המציאות וסבת עצמו, רק ייחס לו דבר שאין בו, נקרא בזה טועה לא כופר כי אין אנו מצווים בשום מקום לחקור ולידע מהות אלקים עלינו בדעת אלקים החוב רק לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא כו’ החוב עלינו לידע ולהאמין מציאותו ולא לחקור ולידע את מהותו אפי’ מה לשלול ממנו . . . לא נצטונו בשום מקום לא בהתורה ולא בהנביאים גם לא בדחז”ל לידע ולחקור במהותו אדרבא נצטוינו שלא ללמד דברים אלו אלא לחכם ומבין מדעתו, כי לא נחוץ כלל לאמונה ודת החקירות בזה.

Following this, R. Hirschensohn states that since neither the Torah nor the Sages require that the masses educate themselves in philosophical matters, one cannot regard them as heretics for not being sophisticated in this area. The upshot of this, according to R. Hirschensohn, is that Rabad is correct in his criticism of Maimonides in Hilkhot Teshuvah 3:7. That is, an honest mistake even in basic theological matters does not render one a heretic.[8] What this means is that Spinoza also cannot be regarded as a heretic (and his mistake was not even in an ikar emunah). R. Hirschensohn concludes by saying that in Heaven both Spinoza and his opponents have made peace with one another (p. 118).

מודה הראב”ד ז”ל שההגשמה היא שבוש הדעות אבל לא נקרא על ידי זה מין רק טועה ומכש”כ מין הגשמה הזאת של שפינוזי אשר נוכל לקרא אותה בשם הגשמה רוחנית, הוא רק טועה לא מין וכופר ח”ו ומכש”כ שלא נקרא עובד ע”ז, והותר הנדר. ובעלמא דקשוט עושה שלום במרומיו יעשה שלום בין נשמתו של שפינוזי ונשמת מתנגדיו. כי לכל העם בשגגה.

This reminds me of the famous picture of Mendelssohn and his antagonist R. Ezekiel Landau embracing in the afterlife. It appeared in the book Alon Bakhut, published by Joseph Ha-Ephrati in 1793. (Mendelssohn was short and R. Landau was quite tall.)

S. also refers to the image here and notes another example of antagonists making up in the World to Come, in this case R. Jacob Emden and R. Jonathan Eybschuetz.[9]

Since I will touch on the dogma of Torah mi-Sinai in the next post, let me also note the suggestive comment of R. Hirschensohn that until parashat Va-Yigash we find stories in the Torah that took place in dreams, but after this there are no such stories in dreams. Rather, everything took place in reality.[10] Unfortunately, he does not explain which stories prior to Va-Yigash he regards as having taken place in dreams. If all he meant were the stories of Abraham and the three angels, and Jacob wrestling with the angel, which were already mentioned by Maimonides,[11] then there is not much of significance in his comment. I therefore assume he has much more in mind, but as mentioned, he doesn’t reveal the particulars.

2. In my post here I wrote “R. Asher Ben Jehiel, She’elot u-Teshuvot ha-Rosh 18:13, deals with a case of a woman who was intimate with a non-Jew and became pregnant from him. R. Asher affirms the local rabbi’s decision to cut off her nose.” This passage is referred to by Louis Epstein, Sex Laws and Customs in Judaism )New York, 1967), p. 173. In his note to this passage, Epstein writes, “Adret opposed this practice. See Besamim Rosh, 192.” This is a very surprising note. Epstein was a great talmid hakham and also a learned academic scholar. I therefore can’t understand how he assumed that the Rashba’s responsum in Besamim Rosh was authentic.

I have many notes to Besamim Rosh which I will one day turn into an article. The entire volume is one big game, meant to undermine traditional Judaism from the inside. People often assume that there are only a few “problematic” responsa, but this is incorrect, as there are loads of them, all with the same purpose in mind. Faced with the responsum of R. Asher which permitted mutilation, Saul Berlin could not put forth an alternative view in the name of R. Asher, so he attributed the forged responsum to the Rashba. In this responsum, “Rashba” responds to the very same inquiry that R. Asher was presented with, namely, was the questioner correct in ordering the removal of the nose of a woman who became pregnant from a non-Jewish man. In the question as it appears in Besamim Rosh, the pregnant woman is actually referred to as a ילדה, which is Berlin’s way of making R. Asher’s decision look even worse.

In his response, “Rashba” completely rejects R. Asher’s decision, stating that today there is no dinei nefashot, no kenasot, and certainly no mutilation. In this case, he tells us, the woman only violated a rabbinic prohibition, since there is no Torah prohibition on sex with a non-Jew. And even if it was a Torah prohibition there is no permission to mutilate her. “It is not proper to mutilate the daughters of Israel who are praised for their beauty.” It should be obvious to anyone who reads this responsum that we are seeing Saul Berlin’s attempt to put a kinder face on a troublesome aspect of medieval halakhah. The responsum anachronistically argues for a more humane approach to sinners than that presented by R. Asher, and is thus in line with Berlin’s wider struggle to reform traditional Judaism.[12]

It wasn’t just Saul Berlin who had a problem with this responsum (18:13) of R. Asher. As Zachary Grodzinski pointed out to me, and I later saw that Simhah Assaf makes the same point,[13] in the Vilna 1881 edition of R. Asher’s responsa (also reprinted in Vilna, 1885) the part about cutting of the woman’s nose has been removed. Here is how the responsum looks uncensored, where R. Asher’s questioner writes:

ומה שעלה בדעתי מפני שהענין כל כך מפורסם לחתוך חוטמה כדי לשחת תאר פניה שקשטה בפני הבועל

Here is how the passage looks in the censored edition, which takes out the point about cutting off her nose:

ומה שעלה בדעתי מפני שהענין כל כך מפורסם ליסרה כדת כדי לשחת תאר פניה שקשטה בפני הבועל

The uncensored text above comes from the Machon Yerushalayim edition. What I can’t understand, however, and I think is probably an error (because there is no note), is that the Machon Yerushalayim edition for some reason prints R. Asher’s answer in a censored form.

יפה דנת ליסרה כדת כדי שתתגנה על מנאפיה

Yet the earlier editions have a more complete answer. Here, for example, is the Venice 1552 edition, which includes the point about cutting off the nose in R. Asher’s answer.

יפה דנת יחתכו חוטמה להשחי’ תאר פניה כדי שתתגנה על מנאפיה

In responsum 17:8 R. Asher recommends cutting out the tongue of a blasphemer. This section of the responsum is also missing from the Vilna edition.[14]

On the matter of physical punishments in Spain,[15] also worthy of note is the responsum in Zikhron Yehudah, no. 75, signed by among others R. Jacob ben Asher, which reports that in Lucena, on the authority of R. Joseph Ibn Migash, an informer was executed (by stoning) on Yom Kippur that fell out on Shabbat during the time of ne’ilah. Since even official executions carried out on authority of the Sanhedrin were not permitted to take place on Shabbat,[16] presumably Ibn Migash decided that in this case there was impending danger from the individual and the execution could not be postponed.[17]

Regarding a different scoundrel, R. Asher stated (17:6):

מותר לנוחרו אפי’ ביוה”כ שחל להיות בשבת

This means that he can be killed on Yom Kippur that falls out on Shabbat.[18] In the Vilna edition the word לענשו is substituted for לנוחרו. The implication of לענשו is that the sinner be punished, but not that he be killed. As we saw with the other example where the Vilna edition made a change, there was obviously a concern by the printer in the Czarist kingdom not to publicize the physical punishments that Jews enforced in medieval Spain.[19]

The language מותר לנוחרו אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת is taken from Pesahim 49b where it states that an am-ha’aretz may be killed on Yom Kippur that falls out on Shabbat. This is quite a shocking statement, one of a number of strong statements directed against the am ha-aretz,[20] and it certainly is not meant to be taken literally or as referring to what today we call an am ha’aretz.[21] A number of different interpretations have been offered, many of which have their own difficulties. For example, R. Isaac Alfasi, ad loc., explains the passage to mean that he can be killed if he is chasing after a man or an engaged woman to rape them on Yom Kippur.

The first problem with this interpretation is that if this is what the passage meant the Talmud could have easily said so, as  was pointed out by R. Asher ben Jehiel, ad loc.[22] Furthermore, the presence of an am ha’aretz in this scenario does not add anything, as even if it was a talmid hakham intent on the crime he would be killed. R. Jacob Emden, in his comment, ad loc., as usual has an original perspective in answering this problem. He notes that with regard to a typical rodef, if you can save the endangered person by only injuring the rodef then this is what you must do. However, Emden claims that when dealing with a rodef who is an am ha’aretz, one doesn’t need to be concerned with only injuring him, as you can simply kill the am ha’aretz.

דבסתם רודף אם יכולין להציל לנרדף באחד מאבריו של רודף אין רשאין להרגו, משא”כ בעם הארץ אין חוששין לו כך כך, מאחר שעל חייו אינו חס. אבל באופן אחר חלילה להרגו, דלא גרע מגויים עובדי אלילים דקיי”ל לא מעלים, גרמא בעלמא במניעת הצלה דוקא הוא דשריא, אבל אין מורידין, הריגה בידים אסירא, על אחת כמה וכמה ישראל עם הארץ.

I have no clue what led Emden to this point, which I see as quite shocking, as it legitimates what according to mainstream halakhah would be regarded as an act of murder. (The words of Emden I have just quoted are taken from the Nehardea edition of the Talmud, which uses Emden’s manuscript. The version of Emden’s comment found in the standard Vilna Shas and even in the new Oz ve-Hadar Talmud is a censored text.)

There is another surprising text in Rabad’s Temim Deim,[23] written by the Tosafist R. Isaac bar Samuel. He mentions that informers would be killed even if they only caused monetary damage to the Jewish community. In discussing how this is permitted, he refers to the talmudic passage that states that one can kill an am ha’aretz. R. Isaac explains the matter as follows: There are times when it is pikuah nefesh to kill an am ha’aretz, such as when he is unconcerned with other lives and is suspected of thievery and murder. What is really shocking is that R. Isaac continues by saying that even if you don’t know with certainty that this particular am ha’aretz has committed these crimes, since most of those he associates with are indeed suspected of this, it is permitted to kill the am ha’aretz even when he is not chasing after someone to cause harm!

How can this act be justified? R. Isaac says that perhaps the permission can be derived from a biblical verse, but even if not, he tells us that the Sages have the power to uproot commandments in the Torah, so if we kill the am ha’aretz, it is on their authority and we don’t need to be concerned with the prohibition of murder.

שאמרו רבותינו שיש עם הארץ שמותר לקורעו כדג ומותר לנוחרו ביום הכפורים שחל בשבת. אבל אין תמה דטעמא רבא איכא שפעמים שהוא פקוח לנפש כמה נפשות כגון אותו שידוע שאינו חס על חיי חבירו וחשוד ללסטם ולהרוג כשהוא יכול ואפי’ כשאינו ידוע בו בבירור כיון שרוב העושים כמעשיו הם חשודים בכך מותר ואפי’ שלא בשעת רדיפתו ואפשר שיש שום פסו’ ע”ז ואפי’ אין שם שום פ’ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואפי’ בקום עשה דברי הכל כשיש טעם קצת למתיר שאז אינו דומה לעקירה

“The great novelty here is the sweeping heter to kill potential murderers, even if there is no specific knowledge that this particular am ha’aretz is a rodef.”[24] Such a view is not found among any of the other rishonim, and, it need hardly be said, if adopted would have dangerous implications. Had the authors of the controversial Torat ha-Melekh known of this text, they would certainly have cited it. (I will deal with Torat ha-Melekh in a future post.)

A different perspective is offered by the Maharal. He explains that while it is indeed forbidden to kill an am ha’aretz, he actually deserves to be killed. The only reason he is not killed is because of his potential to become something better than he is. The Maharal, in saying this, is not referring to an ignorant person, what today we call an am ha’aretz. For the Maharal, ignorance is not enough to put one in the same category of those whose existence is not “for the glory of God” and who are “lower than an animal.”[25] The Maharal also cites talmudic opinions that if one merely says the Shema or puts on tefillin or wears tzitzit, he is not to be regarded as an am ha’aretz. According to these views, an am ha’aretz is completely material. Yet one who performs the mitzvot just mentioned shows that he has a spiritual connection, and is thus removed from the category of am ha’aretz.[26]

The idea that an am ha’aretz is killed on Yom Kippur that falls on Shabbat leads to another matter. In the letter against the study of philosophy signed by R. Solomon ben Adret and many others,[27] the following sentence appears.

והספרים ההם אשר עשו ישרפו בשבת לעיניהם

At first glance, what this appears to be saying is that the books of philosophy should be burnt on Shabbat, and some scholars did understand the words in this fashion.[28] This would, however, be problematic, since there is no apparent halakhic justification for burning heretical works on Shabbat. In fact, it has been pointed out that the letter is not speaking about Shabbat at all.[29] It is simply using a melitzah based on the verse in II Sam. 23:7 which reads:

ובאש שרוף ישרפו בשבת

The final word has a kametz under the shin, and a segol under the bet, ba-shavet. The words mean “they shall be utterly burned with fire in their place.” In other words, there is nothing about Shabbat in his verse, or in the letter signed by the Rashba.

Finally, I want to discuss a recent article by Rabbi Shalom C. Spira and Dr. Mark A. Wainberg that appeared in Hakirah entitled “Criminalization of HIV Transmission.”[30] They begin by quoting R. Zvi Spitz who argues that one who knowingly allows his illness to be passed to someone else, under Torah law he is responsible for damages.[31] Therefore, one who knowingly injects another with HIV would be regarded as responsible for the result.

Following this, the authors cite R. J. David Bleich who thinks that according to Torah law one who intentionally injects another with HIV (today we could add Ebola) would not be responsible for damages since in order for actual infection to take place, a series of chemical steps must occur placing the initial injection in the category of gerama. This is a strange position, to say the least, and R. Bleich himself quotes R. Eliezer Waldenberg’s objection to this way of thinking, as it would mean that one who puts poison in another’s drink is not biblically culpable for murder.[32] Since there is a dispute about this matter, Spitz and Wainberg conclude that “Evidently, the principle of “kim li” would serve to exculpate the murderer before a human court.” (pp. 137-138). They further say that one who intentionally injects another with HIV cannot be sued for monetary damages in a Beth Din, “but will instead be responsible before the Heavenly court, as would be the consequence for any gerama.” The one who injected an innocent person with HIV will “bear a supererogatory obligation to voluntarily offer restitution to his victim.”

Although the authors have previously cited R. Spitz as disagreeing with R. Bleich, they nevertheless state that “R. Spitz would probably concede to R. Bleich, simply because it is difficult to envisage a compelling refutation of all the countervailing authorities cited by R. Bleich.” This is a ridiculous statement as R. Spitz’s entire argument is in direct opposition to what R. Bleich states, and he cites the Steipler in support of his position. Where do the authors get the idea that because they are convinced by R. Bleich’s argument that R. Spitz would have to concede?[33] (In general, it is very rare for a halakhic authority debating an issue to concede that he was mistaken in his understanding.)

Finally, the authors note the possibility of the secular government punishing someone who injects another, but their assumption is that from a Jewish standpoint a person can go around injecting others with HIV and not pay any price, neither criminal nor civil, for his actions. If this was indeed the case, then the non-Orthodox community would be absolutely correct in their assumption that Jewish law is completely unsuited for running a modern legal system. However, that is not the case, and the problem is not with Jewish law, but with presentations of the sort just described.

Reading Spira’s and Wainberg’s article, which deals with a real life, contemporary problem, is like reading an article dealing with Jewish criminal law in which it is stressed that there is a need for someone to warn the criminal before he commits his crime as well as an absolute requirement for two male witnesses. Such a hypothetical article would conclude that if someone pulled out a machine gun at a Hadassah convention and killed 30 women, that Jewish law offers no way to punish him, as he was not warned and the action was only observed by women. At best, the author might suggest, as did Spira and Wainberg, that the murderer would be encouraged to “voluntarily offer restitution.”

The fact is that if we had a Jewish state in which Jewish law was the law of the land, the murderer described in the previous paragraph would not get away with it, and neither would the guy who injects another with HIV. As I have already discussed in prior posts, Jewish law allows the authorities vast discretion in order to do what is needed to ensure order and punish wrongdoers.[34] See here where I quote the Rashba who said that to insist on Torah law in these sorts of matters would “destroy the world.”

So in the real world, in a state run according to Jewish law, if someone purposely injected another with HIV he would not get off scot-free and encouraged to “voluntarily offer restitution,” as stated by Spira and Wainberg. What would happen is that the beit din would sentence the man to jail for attempted murder. In addition, assuming the man had any money, the beit din would confiscate a significant amount of it in order to cover the cost of medication for the man he infected. This is how Jewish law operates, and has always operated, in the real world when Jewish courts have had real authority. Any other portrayal is not only historically incorrect, but does a terrible disservice as it announces to both Jews and non-Jews that Jewish law is not equipped to handle the problems of the real world.

3. A number of people have suggested that I turn my posts into a book. Such a book would have to include many pictures and would be a large size book complete with an index. Since we are dealing with around a thousand pages so far, It would have to be at least two volumes. I think it would take quite a bit of effort to produce the book, which I am willing to do if there is an interest. I wonder how many people would buy such a book when the posts are available for free online. What do you think?

4. I will once again be leading tours this summer to Central Europe, Spain, and Italy. For more information, please go here http://torahinmotion.org/.

5. The newest work in the series I edit has just appeared: Ephraim Chamiel, The Middle Way: The Emergence of Modern-Religious Trends in Nineteenth-Century Judaism, Responses to Modernity in the Philosophy of Z. H. Chajes, S. R. Hirsch and S. D. Luzzatto. You can order it by going here here or calling 617-782-6290. By using the promotion code Chamiel30 Seforim Blog readers can get the volumes at 30% off.

                      The Root of the Word מבול: A Flood of Possibilities

            A common assumption is that the word מבול means “flood.” This is how the word is translated in ArtScroll’s Stone Chumash, in the
Hertz Pentateuch, and in the Koren Tanakh. But in order to truly understand the meaning of a word, we must determine its three letter root.

           The word מבול has four letters, the first of which is a mem. Usually, a mem at the beginning of a noun is not a part of the root. It is what is added to turn a verb into a   noun. Thus, an initial thought might be that the root of מבול is בול.[2]

           But there is no evidence for a verb בול in Biblical Hebrew. Therefore, the vav is probably not a root letter here and one of the three original root letters probably dropped out. The dagesh in the bet of מבול also implies that a root letter dropped out. Our task is to determine what that letter was.

           Therefore, a more likely possibility for the root of מבול is נבל.[5] The verb נבל has the meaning of “fall, decay, destroy.”[6] The root letter nun often drops as the first letter of the root. In this approach, the original noun was מנבול.

            The problem with claiming that the root נבל underlies the word מבול is that נבל is typically used in the context of a gradual destruction, such as in the context of leaves and flowers.[7] See, e.g., Is. 28:1: ve-tziz novel, Is. 34:4: ki-nevol aleh mi-gefen, and Is. 40:7: naval tzitz. It seems to mean “wither” and “decay,” rather than “destroy.” There is one instance in the Tanakh where the root נבל is applied to the world. See Is. 24:4: navlah ha-aretz…navlah tevel. But even here the implication may be one of gradual decay.[8]

             Radak agrees that the root of מבול is נבל, but takes a different approach.[9] In his approach, the fundamental meaning of the root נבל is “fall.”[10] But the word is not being used to describe the effects of the flood (earthly items falling and being destroyed). The word is being used to describe something that is itself falling from the heavens. In Radak’s view, anything that falls from the heavens (e.g., snow, hail and fire) can be called a מבול.[11]

             A third approach to the root of מבול is that it is יבל.[12] This seems to be the most likely approach. In this approach, the original noun was מיבול, but the yod dropped.[13]

            Throughout Tanakh, יבל is a root relating to movement and flow.[14] See, e.g., Ps. 60:11: mi yovileini ir matzor (who will lead me into the fortified city?), Is. 53:7: ka-se la-tevach yuval (as a lamb is led to the slaughter), and Is. 55:12: u-ve-shalom tuvalun (and you will be led out with peace).

             Another example of the root יבל relating to movement is in the context of the jubilee year. At Lev. 25:10, we are told: yovel he tiheyeh lachem ve-shavtem ish el achuzato… יובל means “ram” in several places in Tanakh.[15] Based on the statement in Lev. 25:9 that the shofar is blown to proclaim the jubilee year, Rashi believes that yovel must mean ram at Lev. 25:10, and that the reference is to the blowing of the horn of the ram. But the plain sense accords with the view of the Ramban that the meaning of yovel at Lev. 25:10 is “being brought back,” i.e., a time of being brought back to one’s land.[16]

           Also, the root יבל is connected to water in several verses. See Is. 30:25 and 44:4: מים יבלי (streams of water) and Jer. 17:8: יובל. See also Dan 8:2 (אובל).

                                         

           Hayyim Tawil’s An Akkadian Lexical Companion for Biblical Hebrew contributes to our understanding and supports our suggestion that the root of מבול in Biblical Hebrew is יבל. Tawil points out that there is a word in Akkadian bubbulu, which means something like a flood of water.[17] Most probably, this word is related to the Hebrew word mabbul, since Hebrew and Akkadian are related languages, and m and b often interchange. Since bubbulu is used in the context of water, this suggests that the root of מבול is יבל, and not נבל or בלל.                                                      

           The issue of the root of the word מבול is not just an etymological one. Philosophically, what we are asking is: was the מבול a force meant to cause intermingling/ confusion? a force meant to cause things to fall/decay/be destroyed?[18] or more neutrally, a force of flowing water? Most likely, the root is יבל and the last is correct.[19]

          Interestingly, Rashi conducts practically the same analysis of the word מבול that we did. In his explanation of the word at Gen. 6:17, he writes:

            she-bilah et ha-kol, she-bilbel et ha-kol, she-hovil et ha-kol min ha-gavoha la-namukh…

בלה means “destroy and wear down,” similar to נבל.  בלבל means “mix,” the equivalent of בלל. הוביל means “move” and is from the root יבל.[20] But Rashi seems to believe that the word מבול was purposely chosen to convey all three connotations.

                                                    Additional Notes

        1. Outside of the 12 times the word מבול appears (in various forms) in parshat Noach, the only other time the word appears in Tanakh is at Psalms 29:10: Hashem la-mabbul yashav. Many assume that the meaning here is something like “God sat enthroned at the Flood,”[21] but the prefix la- is difficult in this approach.

           An interesting interpretation is provided by Tawil. He cites a scholar who claims, based on a parallel in Akkadian, that למבול here means “before the Flood,” i.e., “from time immemorial.” The phrase Hashem la-mabbul yashav would then parallel the subsequent phrase va-yeshev Hashem melekh le-olam.[22]

          Many other interpretations of la-mabbul yashav have been suggested.[23] Most creative is the suggestion of Naphtali Herz Tur-Sinai that the reference is to God having dried up the waters of the mabbul and that ישב here is just a methathesized form of יבש![24]

        2. An analysis similar to the one we have conducted on the word מבול can also be conducted on בול, the pre-exilic name for the month of Marchesvan.[25] Is בול named for some activity in the month relating to mixing (בלל)? relating to withering (נבל)? or relating to moving/gathering produce (יבל)? All have been suggested.[26] Because בול may have typically been a rainy month, a derivation from the word מבול has also been suggested. See, e.g., Radak to I Kings 6:38.

Visiting Zoos in Halacha

By Eliezer Brodt

Zoos are hotspots on Chol Hamoed. Standing together with the rest of Brooklyn or Yerushalayim, trying to give your children a glimpse of a penguin or seal or elephant, is always a pleasant way to spend a day. But what do the poskim have to say about visiting the zoo? [1]

 The Gemara in Berachos (58b) notes that if one sees a monkey or an elephant he should make the brachah “M’shaneh habriyos.”This halachah is brought in the Tur and Shulchan Aruch. [2] There are a few questions to ask about this brachah. How often should the brachah be made? That is actually a machlokes Rishonim. The Ravi, known as the second Raavad, says that one makes this brachah of “M’shaneh habriyos” only once in 30 days on any specific animal, i.e., a particular elephant. However, if you see another animal, that is, a second elephant, you can make another M’shaneh Habriyos even within 30 days of the first brachah. [3] The Radvaz quotes this Ravi. [4] However, the Tur quotes a Raavad that one only makes such a brachah once in a lifetime, as the effect that seeing this animal has on a person is a onetime thing. The Tur himself argues and says that, as the Ravi said, after 30 days one can make a brachah on the same animal again. The Mechaber paskens like the Raavad, and the Rema paskens like the Tur. The Shulchan Aruch Harav says when we say that this brachah is made only once in a lifetime, that refers to each kind of animal. [5] This is the opinion in Rabbi Aaron Eichorn’s Mishnah Berurah [6] as well
as that of Rav Elyashiv,[7] among others. However, the Shulchan Shlomo [8] and Aruch Hashulchan argue and are of the opinion that one can make the brachah again on this same animal after 30 days. [9] This is also the opinion of the Chazon Ish. [10]

From many Rishonim, it would seem that there is something special about an elephant and a monkey, since that is all they list. [11] The Meiri writes that it’s because these animals are similar to humans. From the Preisha it appears that it is specifically a brachah on the monkey and elephant because they are very different from other animals. [12] Rabbi Aaron Eichorn also says this brachah is only on elephants and monkeys. [13] Rabbi Yaakov Emden writes that this brachah is specifically for the elephant and monkey, because the monkey has some features similar to man, and the elephant is very strong and smart as well as large.[14] Maharash Serlio writes that he heard from Reb Meshulam that the reason why we only make a brachah of “M’shaneh habriyos” on monkeys and elephants is that after the mabul G-d punished mankind and turned many into elephants and monkeys. He says that is the reason monkeys look similar to humans and elephants understand humans. [15] The Chazon Tov, a work devoted to explaining all the dreams listed at the end of Maseches Berachos, notes that based on this Reb Meshulam, we can understand the Gemara in Berachos which says that if someone sees a monkey or elephant in a dream it’s not a good sign. That is because they were originally humans who were turned into animals. [16]

However, Rabbi Yair Chaim Bacharach says that someone brought to his town a strange-looking cow with two heads and he allowed people to make “M’shaneh habriyos” on this creature. [17] It would appear from him that this brachah is not limited to these specific animals, but he is unclear which others one can make a brachah on.[18] Rav Shlomo Zalman Auerbach also says that one can make a “M’shaneh Habriyos” on any peculiar animal, not only on an elephant or monkey, but he doesn’t specify which.[19]

From what the Chida records in his travels (more on this shortly), it appears he held that this brachah is made only on an elephant, since he records that he saw many different animals at different times and yet he only made a “M’shaneh habriyos” on an elephant. He writes, for example, that he saw lions at least two different times but did not make a brachah on them. In the Leket Yosher, written by a student of the Rabbi Yisrael Isserlein, author of the Terumas Hadeshen, it is explained that Rav Isserlein once went on Shabbos to see two lions, because he had never seen a lion. [20] He did not make a brachah “M’shaneh Habriyos,” and it would appear that he too held that one only makes such a brachah on elephants and monkeys.

Rabbi Moshe Greenwald, in Shut Arugos Habosem, writes very clearly that it is not permitted to go to the circus to view animals to make a brachah “M’shaneh habriyos.” [21] Rabbi Eliezer Deutsch writes the same in his Shut Prei Hasadeh. [22] According to these Acharonim, one can ask whether it would be permitted to go to a zoo.

Rabbi Avraham Lipshitz says that one may go to a zoo to make a brachah of “M’shaneh Habriyos.” He writes that if it was not permissible, how would one ever make such a brachah? However, he says one is not obligated to go to the zoo in order to do it. [23] According to this, would it be permissible to go to the zoo to see animals that one does not make a brachah “M’shaneh Habriyos” on?

One of the most fascinating figures of Jewish history in the past few hundred years was the Chida. He was born in 1724 in Jerusalem and died in 1807 in Livorno. One of the most prolific writers, he wrote on an extremely wide range of subjects, covering all areas of Jewish studies. He wrote on Chumash, Nach, Shas, halachah, derush, kabbalah, mussar, klalim, and bibliography. He authored over 60 works, but not all were printed in his lifetime and some still only exist unpublished in manuscript form. What is even more fascinating is that he did much of his writing while traveling. For a good part of his life, he traveled as a messenger, raising money for the community of Chevron. One work of the Chida that is less known is his travel diary, Maagel Tov. This work, which records his travels in Europe and elsewhere, was only published in full for the first time in 1934 by Aaron Freiman. Part of this work was printed in 1879, and another part was printed in 1910. In addition, some sections were published in journals, including a partial French translation. More recently it was translated into English. [24]

As you might expect, it is fascinating on many fronts. It provides numerous observations of many different Jewish communities of the time. In addition to being enlightening in the area of history, these documents are also very rich for those interested in the world of Jewish sefarim. To me it is clear that he never intended for this work to be printed, as it includes personal information about himself and the people he visited. In general, such works are very important because they give us a rare glimpse into the mind of the author, and this work certainly
does that. [25]

The Chida records a few times that he visited a zoo (or other place with animals) during his travels. [26] In one place (mentioned earlier) the Chida, after describing at length the exact details of an elephant, writes that he made the brachah “M’shaneh habriyos.” [27] Various works on halachah quote this to point out that the Chida visited the zoo. But there are other important things to learn from his diaries. One is that it is completely permissible to go to a zoo, since he writes that he did so numerous times. [28] Two, I would say that from the fact that the Chida went to see animals numerous times during his travels, one must be obligated at least at some point in one’s lifetime to see animals to make a “M’shaneh habriyos”—not like Rabbi Avraham Lipshitz. Three, if one looks at the list of the animals that the Chida says he saw, there are many on which one does not make a brachah—and yet he went to see them. There must therefore be something significant about going to see animals besides the brachah. Rabbi Ovadia Yosef concludes, based on the Chida and Rabbi Isserlin, that it is certainly permissible to go to a zoo to see the animals. [29] Other gedolim who went to the zoo and made “M’shaneh habriyos” on these animals were the Divrei Chaim, [30] the Munkatcher Rebbe,[31] Rabbi Yaakov Shalom Sofer [32] and the Steipler.[33]

But the question remains: Why did the Chida go to see animals more than once? It was not to make a “M’shaneh habriyos,” since he records that he did so only on an elephant. Why did the Terumas Hadeshen go see a lion, on Shabbos, if he was not making a brachah?

Meir Benayhu merely says that the Chida was a curious person who wanted to investigate all sorts of phenomena. We find that he examined plants and other items during his travels. [34]

 Rabbi Kinreti writes that the Terumas Hadeshen specifically went on Shabbos because on Shabbos a talmid chacham can be mevatel Torah for oneg Shabbos. [35]

However, I will demonstrate that there is much more involved in going to the zoo. A first point: In 1841, Yosef Schoenhack began printing his work Toldot Haaretz, which deals with natural sciences. One volume is all about zoology, dealing with the different animals mentioned in Chazal. He received a haskamah [approbation] from Rabbi Yaakov Zvi Mecklenburg, author of Hakesav V’hakaballah. In this lengthy but beautiful haskamah, Rabbi Mecklenburg writes about the importance of such a work, explaining that listing all the animals helps one realize the greatness of G-d and the greatness of the creation of the World. He cites the statement in Chovos Halevavos, that when a person sees the
wisdom of the world and its workings, a person will want to emulate the Creator. Further, by studying all the animals that exist, many areas of Chazal can be properly understood, especially in Aggadah. I would suggest that if this is what Rabbi Mecklenburg says about reading about animals, how much more does it apply to actually seeing them. We know the famous rule Eino domeh shemiah leriah: Seeing is much better than just hearing.

I would like to elaborate a bit more on both aspects mentioned by Rabbi Mecklenburg about the benefits of learning about animals. Similar to the Chovos Halevavos quoted by Rabbi Mecklenburg, the Rambam writes that the way to attain love for G-d is to analyze His actions and creations to see the great wisdom in how they work.[36]

The Sefer Habris also mentions that this is the importance of studying animals. [37] Rabbi Hillel Posek actually permits one to go to a zoo for this reason. [38]

Another similar aspect of studying animals can be understood via a manuscript of Rabbeinu Yehudah Hachasid, printed for the first time a few years ago, which was based on the theme of zecher asah linifle’osov—He made a remembrance for His wonders. [39]  This work uses various mysteries of creation and aspects of animal nature to show that G-d intentionally created the world in an amazing way that is beyond human comprehension and logic to clearly show that it was He who created it. Thus, going to a zoo to observe and study animals can help a person reach a better appreciation of G-d and His creations, by seeing that there are things beyond our comprehension. [40]

As an aside, it could be that this theme of Rabbeinu Yehudah Hachassid, of zecher asah linifle’osov, could explain why the brachah of “M’shaneh Habriyos” is said specifically on the elephant. In Perek Shirah, the elephant says, “How great are Your actions, G-d! Your thoughts are deep.” Rabbi Shmuel Kimchi writes in his commentary to explain this passage that an elephant is an incredible creation, and only G-d knows why it is made in that way; His exact intentions are beyond us. [41] This idea is very similar to the idea of Rabbeinu Yehudah Hachasid in his work.

Another similar concept is alluded to in the famous quote attributed to Rav Samson Raphael Hirsch upon returning from a visit to the Swiss Alps. “Now I can answer properly when Hashem asks me in the world of truth, ‘Did you see my Alps?’”[42]

 Rav Hirsch also writes:

“I almost believe that all you homebodies will one day have to atone for having stayed indoors, and when you seek entrance to see the marvels of Heaven they will ask you, ‘Did you see the marvels of G-d on earth?’ Then, ashamed, you will mumble, ‘We missed that opportunity.’ “How different were our rabbis in this respect. How they breathed, felt, thought and lived in G-d’s marvelous nature. How they wanted to awaken our senses for all that is sublime and beautiful in Creation. How they wanted to teach us to fashion a wreath of adoration for G-d out of the morning’s rays and the evening blush, out of the daylight and the night shadows, out of the star’s glimmer and the flower’s scent, out of the roar of the sea and the rumble of the thunder, the flash of the lightning. How they wanted to demonstrate to us that every creature was a preacher of His power [emphasis added], a monitor of our duties; what a Divine revelation they made of the book of nature.”[43]

Another great person who made similar observations was Rabbi Menachem Friedman. In 1929 Rabbi Friedman who was the Chassdic Rebbe of Itzkan, printed his work Al Yoffee which was incredible work all about the Torah’s attitude to beauty. The work concludes with an autobiographical chapter all about his visits to Switzerland and Italy and how he from time to time looking and observing everything around him the he would think how amazing and wonderful Gods creations are. [44]

 The truth is that all this can possibly be tied to a Yerushalmi brought down by numerous Rishonim [45] and even brought down l’halachah
by the Magen Avraham. [46] Reb Moshe Hakohen, a nephew of the Rosh, in his work Sefer Hamaskil, writes that every year a person should make sure to buy each kind of fruit so he can make a brachah on each of them, since the Yerushalmi says that everyone will have to give an account of what he saw and did not eat. One is supposed to enjoy the creations of G-d, and if he does not, he will have to give an account of why not. [47]

I think this explains why the Chida made the effort numerous times to see animals. This could also be the reason why the Terumos Hadeshen went to see the lions. It could also explain why the Chida visited many gardens during his travels. [48]

Rabbi Mecklenburg, in the abovementioned haskamah, points out that observing animals helps us understand many things. The truth is that
this knowledge is also necessary in order to understand the many chapters in Chumash that list which animals are kosher and which are not. Rabbi Yosef Fried authored a work on hilchos shechitah and treifos that had illustrations of every part of the animal’s body. In his haskamah to this work, the Aderes wrote that such a volume is extremely beneficial for both student and teacher, in that it increases one’s understanding of the halachos. [49] The commentary of Rabbi Dovid Zvi Hoffman on Vayikra demonstrates how a proper understanding of animals helps us comprehend the Chumash. [50] It is also needed to help one understand Perek Shirah. Rabbi Hillel Posek writes a similar reason permitting one to visit a zoo, [51] as does Rabbi Nosson Gestetner. [52]

 Interestingly, Rabbi Gedaliah Nadel traveled outside Eretz Yisrael in order to visit a large collection of birds and animals, which he studied in great detail to understand which are kosher and which are not. [53]

One can perhaps go even further and say that Chazal derived a real understanding of animals from actually seeing them, as is obvious from the lists compiled by Rabbi Yehoshua Heller [54] and Rabbi Yekusiel Kemelhar [55] and others.[56] This, too, could perhaps explain the Chida’s visits, which were to enrich his understanding of the Torah.

There is another point that we can learn from the Chida: Rabbi Tzvi Hirsch Koidenover writes in his work Kav Hayashar that although one is supposed to make a “M’shaneh habriyos” when seeing certain animals, one should not stare at them but rather just look at them quickly and make the brachah. He writes that looking at “impure” (i.e., not kosher) animals can cause spiritual problems.[57] One could claim that both the Chida [58] and Rabbi Yisrael Isserlin did indeed see non-kosher animals—lions and elephants— but that they looked at them quickly just to make the brachah. But the Chida’s description of the elephant shows that he definitely did not just look at it for a second, make a brachah, and leave, but rather that he observed it for some time.

There is much to gain from going to the zoo.

1. For more on all this see my recent article in Yeshurun 26 (2012), pp. 853–874. See also: Rav Ovadiah Yosef, Chazon Ovadiah (Tu Beshevat), Jerusalem 2007, pp. 453–456; Rabbi Betzalel Stern, Ohalecha B’amitecha, Jerusalem 2005, pp. 173–174; Rabbi Shlomo Schneider, Shut Divrei Shlomo 4, Brooklyn 2009, Siman 532; Rabbi Yitzchak Eshkoli, Tzaar Balei Chaim, Ofakyim 2002, pp. 211-216; Rabbi Dovid Yosef, Halacha Berurah, 11, Jerusalem 2010, Siman 225; Rabbi Ari Zivotofsky, “Praising God at the Zoo”, Journal of Halacha and Contemporary Society, LXII, Fall 2011, pp. 43–53; Ten Da’at: A Journal of Jewish Education, Vol. XVI, Rabbi Moshe Bleich, “The Halakhah Corner: Visiting the Zoo,” pp. 10–22 [thanks to Rabbi Ari Zivotofsky for this source]; Rabbi Eliyahu Ariel, Sefer Shaar ha-Ayin (Modiin Illit, 2008; Hebrew), pp. 118–125, 350–356; Rabbi Shmuel Shtitzburg, Sharei Halacha, Beit Shemesh 2003, p. 471. Another other important source on this topic worth mentioning is the beautifully written chapter ‘Jews, Zoos and Teddy Bears’, in Rabbi Natan Slifkin, Man And Beast, Brooklyn 2006, pp. 13-38.

2. Aruch Chaim, siman 225. In general, any reference in this article to which I do not give a citation can be found in this siman.

3. Shut Ravi, siman 33. He only says Kushi, not elephant, but it would appear the same applies, because one makes the same brachah on both ”M’shaneh habriyos.”

4. Shut Radvaz, 1:296.

5. Seder Bircat Hanenin, 13:13.

6. Bircat Habayis, Munkacz 1893, Shaar 29:12.

7. Ibid., 29.

8. Shulchan Shlomo, ad loc.

9. Aruch Hashulchan, ad loc.

10.  Rabbi Eliyahu Ariel, Sefer Shaar ha-Ayin, p. 417.

11.  See my Yeshurun article (above note 1), pp. 861–864.

12.  Ibid.

13.  Bircat Habayis, Munkacz 1893, op. cit., Shaar 29:13.

14.  Meor U’ketziah, ad loc.

15. Meleches Shlomo, Kelayim
8:6.This issue is not simple, because Chazal in Sanhedrin say that
after the Dor Haflagah, not the Dor Hamabul, was when they became
monkeys. There is also no mention of anyone becoming elephants. See Rav Yaakov
Kaminetsky in his Emes Le-Yaakov on Shulchan Aruch, ad loc., p.
107. See also the important sources collected by Rabbi Dovid Weiss, Megadim
Chadashim, Berchos, Jerusalem 2008, p. 502–504; idem, Megadim Chadashim,
Bereishis, Jerusalem 2010, pp. 212–214. See also the Shevet Mussar,
ch. 47; Rabbi Eliyahu Ariel, Sefer Shaar ha-Ayin (Modiin Illit, 2008;
Hebrew), pp. 410–411. For more on all this see my recent article in Yeshurun
26 (2012), p. 863. Worth mentioning related to all this is the story I heard
from Rabbi Nosson Kaminetsky about his father, Rav Yaakov Kaminetsky, who was
flying business class from Israel to the States and was seated near Yerucham
Meshel, chairman of the Histadrut at the time. The two were shmoozing.
Meshel saw that Rav Yaakov’s son and granddaughter kept coming in from the
economy section to check if they could be helpful to him. He marveled that
there was such kibbud av, and compared it to his own situation where his
children and granchildren hardly visited him. Rav Yaakov answered that since
he, Meshel, believes in Darwin, that man evolved from the monkey, there is no
reason for them to respect him. They are another generation farther from the
monkey; he should be respecting them. He, Rav Yaakov, believed that Adam was
G-d’s handiwork and our children are another generation removed from that
glory. They therefore respect someone closer to Creation.

16. Chazon Tov, Jerusalem 1998, pp. 173–175.

17. Mekor Chaim, ad loc.

18. Yalkut Avraham, ad loc., writes that his father made such a brachah on a twoheaded human being that he saw in Vienna.

19.  Halichos Shlomo, Tefilah, p. 290.

20.  Leket Yosher, Jerusalem 1964, p. 66.

21.  O. C. siman 39.

22.  Volume 3, siman 173.

23. Yalkut Avraham, New York
2002, pp. 64–67.

24.  Benjamin Cymerman, The Diaries of Rabbi Ha’im Yosef David Azulai,
Jerusalem 1997. 25 This work has been explored very carefully in a few recent
works, most notably in Meir Benayahu’s masterpiece on the Chida entitled Ha-Chida,
first printed in 1959. This work was also used in the articles of various
scholars in the important work Sefer Ha-Chida, which Meir Benayahu
edited that same year. In 2006 a collection of Letters and history about the
Chida was printed by Shlomo Vankin called Igrot V’haskomot Rabbenu HaChida.
This work contains lots of useful information about the Chida and makes use of
these travels in his work. More recent work on these travels was done in an
article by Matthias B. Lehmann, “Levantinos and Other Jews: Reading H. Y. D.
Azulai’s Travel Diary,” Jewish Social Studies [n.s.] 13:3
(Spring/Summer 2007): 1-34. In 2010, a very good M.A. was written about these
travels by Oded Cohen: Ma’agel Tov of R. Hayyim Yosef David Azulai
(HIDA)—Meeting Between Tradition and Modernity, MA, Tel-Aviv University,
2010, Hebrew. More recently, my articles in Yeshurun 26 (2012), pp.
853-874; Yeshurun 26 (2012), pp. 907–939; Hapamon 4 (2012), pp.
81–86. See also Yaacob Dweck, ‘A Jew from the east meets books from the west’, Jewish
Culture in Early Modern Europe, Essays in honor of David B. Ruderman,
Edited by Richard Cohen and others,
Pittsburg 2014, pp. 239-249.

26. Ma’agel Tov, [will be
quoted as M.T.], Jerusalem 1934, p. 5, 68, 32, 68, 69. For fish,
see p. 82. For a peacock, see p. 92, 93. He also visited many different
gardens; see p. 5, 81-82, 91-92, 98, 105, 150–151, 154, 155–156. See also his Midbor
Kademos, beis: 22.

27. M.T. pp. 69-70.

28. M.T., p. 5, 32, 68, 69.

29. Yabiah Omer, 4, O.C. 20. See also his Chazon Ovadiah (Tu B’Shvat), pp. 453–455.

30. Tehillat Chaim, 2, Bnei Brak 1995, pp. 183–184.

31. Nimikei Aruch Chaim, 225; Rabbi Shabtzvi Liphshitz, Sefer Ha-Eshel, erech Baalei Chaim, 24.

32. Toras Chaim, 225:16.

33. Orchos Rabbeinu, 1. p. 94

34. Ha-Chida, Jerusalem 1959, p. 88, 161.

35. Leket Yosher, Jerusalem 2010, p. 142. I will hopefully return to this topic in a future article.

36. Yesodei Hatorah, 2:2.

37. Sefer Habris, 1, end of Maamar 14, Ch. 8. I heard from Rav Don Segal at a hesped for Rav Shach that Rav Shach used to study the Sefer Habris specifically for this reason, to gain a deeper appreciation for G-d and his world.

38. Shut Hillel Omer, O.C.
144.

39. This work was first printed by
Israel Ta-Shma, See his Studies in Medieval Rabbinic Literature, vol. 1,
Jerusalem 2004, pp. 181–207. A more recent critical edition was printed
by Yaakov Yisroel Stal, Amoros Tehoros Chizonis Upinemis, Jerusalem
2006.

40. This is based on the
introduction of Y. Stal to the previously mentioned edition. For more on this
work see Joseph Dan, History of Jewish Mysticism and Esotericism: The Middle
Ages, vol. V, Jerusalem 2011 [Hebrew], pp. 393–423.

41. Perek Shirah, Jerusalem
2005, p. 39. Chazon Tov, (Jerusalem 1998, p. 65), adds that the reason
why the word pelah is used in relation to the elephant (besides being
related to its name) is because it is a true wonder. It is huge, and all its
features are large, but at the same time it can move very fast.

42. Rabbi Eliyahu Klugeman, Rabbi
Samson Raphael Hirsch, New York 1996, p. 320.

43.
Collected Writings of Rabbi Samson Raphael Hirsch 8, 1995, p.
259.

45. For an impressive listing of Rishonim
who quote this Yerushalmi, see M.M. Honig, “On the New Edition of Sefer
Hamaskil of R. Moshe Ben R. Eliezer Hacohen,” Yerushaseinu (2006), pp.
218–220.

46. Magen Avraham, ad loc.,
14.

47. Sefer Hamaskil, Jerusalem
2004, pp. 48–49.

48. M.T., p. 5, 81–82, 91–92, 98,
105, 150–151, 154, 155–156.

49. The sefer was
unfortunately never printed but the haskamah was, in the introduction to
Rav Fried’s Shut Ohel Yosef, New York 1903.

50. See also Rabbi Avraham Mi-shayer
Aryeh, Shiltei Giborim, Jerusalem 2010, pp. 228-251.

51. Shut Lehoros Nosson, 4, Bnei
Brak 1985, Siman 68.

52. Shut Hillel Omer, O.C.
144.

53. Mili De-Hespeidah, Bnei
Brak 2005, p. 80.

54. Moaz Hadas, Jerusalem
1903, pp. 35a–36a.

55. Ha-Talmud U-maddah Ha-tevel,
Jerusalem 1984, pp. 78–79.

56. See Rabbi Dr. Isaac Herzog, Judaism
Law and Ethics, London 1974, pp. 161– 165.

57. Kav Hayashar, Jerusalem
1993, p. 8. See also Rabbi Yitzchak Eshkoli, Tzaar

Balei Chaim, Ofakyim 2002,
pp. 217-218.

58.
The Chida saw other non-kosher animals see M.T. p. 5, 32, 68, 69.