1

Book week & The International Book Fair 2017 Updated

Book week & The International Book Fair 2017 Updated
By  Eliezer Brodt
Book week just began in Eretz Yisrael. As I have written the
past ten years, every year in Israel, around Shavous time, there is a period of
about ten days called Shavuah Hasefer – Book Week (for previous years
lists see  herehere, here, hereherehereherehere,  here and here). Many of the companies offer sales for the whole month. Shavuah
HaSefer
is a sale which takes place all across the country in stores, malls
and special places rented out just for the sales. There are places where
strictly “frum” seforim are sold and other places have most of the secular
publishing houses.
Many publishing houses release new titles specifically at
this time, some books are released during the week (thus the Update). Not all
of the books listed below can be found at the various fairs as some companies
do not come to the fairs and only offer sales via the Web.
Some of the sales end this week others other expire only at
the end of the month.
Some of the frum companies began their sale last week [such
as Ahavat Sholom] others like Mechon Yerushlayim and Zichron Aron begin their
sales this coming Sunday [PDF of Catalogs available upon request.]
This year International Book week is taking place right next
to the Book fair in Jerusalem. For the Most part, the booths worth visiting are
from Urim, Gefen, Pomerantz (Kodesh books), and Maggid (they have booths at
both fairs). [See below for some recommendations].
In my lists, I sometimes include an older title, from
a previous year, if I just noticed the book. As I have written in the past, I
do not intend to include all the new books.
Eventually some of these titles
will be the subject of their own reviews. I try to include titles of broad
interest. As this list shows although book publishing in book form has dropped
greatly worldwide, (and continues to drop) Academic books on Jewish related
topics are still coming out in full force.
As in previous years I am offering a service, for a small
fee
to help one purchase these titles (or titles of previous years). For
more information about this email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of
the proceeds will be going to support the efforts of the the Seforim Blog.
בן צבי
1.     
שלמה דב גויטיין,
התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי רוח, מבחר מחקרים [הדפסה שניה], מכון בן צבי,
374 עמודים
2.     
עפר אליאור, רוח
חן, יחלוף על פניי, יהודים, מדע וקריאה 1210-1986, בן צבי, 360 עמודים
3.     
בית דינו של
שמואל, תשובות רבי שמואל לאנייאדו וחכמי דורו, ההדירה: לאה בורנשטיין-מקובצקי, בן
צבי, ב’ חלקים
4.     
גנזי קדם יב
5.     
מרדכי עקיבא
פרידמן, מילון הערבית היהודית מימי הביניים, 1017 עמודים
6.     
מוטי בנמלך, שלמה
מולכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף, 438 עמודים
7.     
נעמה וילוז’ני,
שערות לילות וקרני אשמדאי, דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית בין בבל לארץ ישראל
בשלהי העת העתיקה, 444 עמודים
8.     
צפי זבה אלרן,
זיכרונת חדשים אסופות האגדה ועיצובו של קנון עברי מודרני, 318 עמודים
9.     
קיימי קפלן, עמרם
בלוי – עולמו של מנהיג נטורי קרתא, 593 עמודים
10. 
יהושע בלאו,
סימון הופקינס, הערבית-היהודית הקדומה בכתיב פונטי, חלק א, טקסטים מקראיים משלהי
האלף הראשון, 586 עמודים
מאנגס
1.     
ברית המנוחה, ההדיר:
עודד פורת, מהדורה מדעית ומבואות, ספריית הילל בן חיים, מגנס, 610 עמודים
2.     
אריאל פורסטנברג,
שפת השיח התלמודי, עיון פילוסופי בדרכי ההתהוות של ההלכה האמוראית, מגנס, 262
עמודים
3.     
שלום צדיק, מהות
הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים, מגנס, 348 עמודים
4.     
אהרן שמש, עונשים
וחטאים מן המקרא לספרות חז”ל, הדפסה שנייה, מגנס, 250 עמודים
5.     
יובל בלנקובסקי,
חטא לשם שמים, עבריה לשמה בעולמם של חכמים, מגנס, 224 עמודים
6.     
דב שוורץ, רחק
וקרוב הגות יהודית בביזנטיון בשלהי ימי הביניים, מגנס, 540 עמודים
7.     
יצחק ברנד, יש
מאין, עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי, 484 עמודים
8.     
הגדולים – אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון, 968 עמודים [מהדורה שניה]

9.     
אדם
לאדם, מחקרים בפילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה מוגשים לפרופ’ זאב הרוי
על ידי תלמידיו במלאות לו שבעים, 726 עמודים

10. 
יחזקאל, ב’
חלקים, מקרא לישראל
11. 
אילן אלדר,
הבלשנות העברית בימי הביניים, 426 עמודים
12. 
דוד צרי, חוץ
מיראת שמים, בידי שמים ובידי אדם בדרושי ראשית החסידות, 395 עמודים
13. 
משה פלאי, כוכבי
יצחק, כתב העת של ההשכלה באימפריה האוסטרו הונגרית, 629 עמודים
14. 
נפש האדם, פירוש
קהלת לר’ שמואל בן יהודה אבן תיבון, מהדיר יעקב רובינסון, איגוד, 610 עמודים
15.  דרשות
משנות הזעם, ב’ חלקים [אש קודש], ההדיר: דניאל רייזר
ביאליק
2.     
אברהם גרוסמן,
תמורות בחברה היהודית בימי הביניים, 559 עמודים
3.     
ירון צור, גבירים
ויהודים אחרים במזרח התיכון העות’מאני 1750-1830
4.     
יעקב בלידשטיין,
‘ובהם נהגה’ – עיונים בהלכות תלמוד תורה לרמב”ם
5.     
התפילה בישראל:
היבטים חדשים, בעריכת אורי ארליך
6.     
מדרשי גאולה,
בעריכת יהודה אבן שמואל, עם מבוא מאת עודד עיר שי
כרמל
1.     
עמנואל אטקס, לשם
שמים: חסידים, מתנגדים, משכילים ומה שביניהם, 466 עמודים
מגיד-אופק
1.     
חיים סולוביצ’יק,
יינם, סחר ביינם של גויים על גלגולה של הלכה בעולם המעשה, 232 עמודים [מהדורה שניה
עם הוספות]
2.     
תוספות ר”י
הזקן ותלמידיו, ג, אופק
3.     
חידושין על התורה
לרבינו תם ובית מדרשו, אופק, 121+תקפט עמודים
4.     
Rabbi
J. D. Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Volume VII, 524 pp.
5.     
Rabbi
Joseph B. Soloveitchik, Halakhic Morality, Essays on Ethics and Masorah,
237 pp.
6.     
Rabbi
Aron Lichtenstein, By his Light Character and Value in the service of God,
252 pp.
7.     
Rabbi
Daniel Z. Feldman, False Facts and True Rumors, Lashon Hara In Contemporary
Culture
,333 pp.
כנרת-דביר
1.     
ספר האגדה
2.     
יעקב נגן, נשמת
המשנה, קריאה ספרותית וחיפוש משמעות, דביר, 462 עמודים
3.     
דוד
רוטמן, דרקונים, שדים ומחוזות קסומים, על 
המפולא בסיפור העברי בימי הביניים, 575 עמודים
4.     
שלו’ ירושלמי,
יוסי אליטוב ואריה אלריך, ברגע האמת, הרבי מלובביץ’ והדיאלוג הביטחוני מדיני עם
מקבלי החלטות בישראל, 476 עמודים
5.     
יונתן
סרנה,
לינקולן והיהודים, 288 עמודים
מכון שכטר – JTS
1.     
חברה יהודית
ים-תיכונית בשלהי ימי הביניים לאור גניזת קהיר, אברהם דוד
2.     
מדרש קהלת רבה א- ו, בעריכת מנחם הירשמן, קנ+363 עמודים
ספריית הילל בן
חיים
1.     
יהודי ביטי,
הפילוסוף המקובל, עיונים בספר קול הנבואה, ספריית הילל בן חיים, 300 עמודים
2.     
יהודית וייס,
משיח נוצרי קבלי ברנסנס, גיום פוסטל וספר הזוהר, ספריית הילל בן חיים, 355 עמודים
3.     
יוסף שטרן, החומר
וצורה במורה נבוכים לרמב”ם
4.     
ורד טוהר, חיבור
המעשיות והמדרשות וההגדות (פירארה שי”ד)
מרכז זלמן שזר
1.     
בין בבל לארץ
ישראל, שי לישעיהו גפני, שזר, 500 עמודים
2.     
סדריק כהן סקליל,
דון יצחק אברבנאל, שזר, 286 עמודים
3.     
רוני באר-מרקס, על חומת הנייר: עיתון הלבנון והאורתודוקסיה, 350 עמודים
4.     
תמונת עבר, שי לירחמיאל כהן, בעריכת עזרא מנדלסון, 423 עמודים
5.     
חב”ד היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת גדי שגיב יונתן מאיר
6.     
שמואל פיינר, עת חדשה יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 583
עמודים
7.     
אהרן אופנהיימר, על נהרות בבל: סוגית בתולדות בבל התלמודית
8.     
אורית רמון, מהר”ל באור חדש, זהות יהודית בסדר עולם
משתנה, 288 עמודים
9.     
סנג’יי
סוברהמניים, שלוש דרכים להיות זר
10.  דברה
קפלן, שטרסבורג, יהודים נוצרים רפורמציה
מכללת הרצוג
1.     
נטועים כ [חומר
חשוב], 283 עמודים
2.     
יונתן גרוסמן,
מגילת רות גשרים וגבולות, הרצוג, 414 עמודים
3.     
דב שוורץ, דילוג
אל האור [מושגי יסוד בהגהות חב”ד], 353 עמודים
4.     
ר’ דוד פוקס,
לנטוע שמים
ראובן מס
1.     
רחל רייך, מעשה
פילגש בגבעה, ניתוח ספרותי, ראובן מס, 200 עמודים
2.     
משה בר אשר,
לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון בתכנים בנוסחות ובמנהגים, 382 עמודים
3.     
ישראל נתנאל
רובין, מה שאלוקים לא יכול,
בר אילן
1.     
אריאל רוט, כיצד
לקרוא את ספרות חב”ד, 300 עמודים
2.     
דרכי דניאל,
מחקרים במדעי היהדות לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר, בעריכת אדם פרזיגר, 992
עמודים
3.     
איתי מרינברג-מיליקובסקי,
לא ידענו מה היה לו: ספרות ומשמעות באגדה התלמודית, 236 עמודים
4.     
בד”ד 31
5.     
סידרא לא
6.     
דעת 82
7.     
דעת 83
8.     
צבי שטיינפלד,
הוריות, מחקרים במשנה ובתלמודים,  572
עמודים
9.     
פירוש קדמון על
מורה נבוכים, 556 עמודים
10. 
אוריאל סימון,
אזן מלין תבחן [מהדורה שניה], מחקרים בדרכו הפרשנית של ר’ אברהם אבן  עזרא, 568 עמודים
11. 
צבי קדרי, מילון
העברית המקראית [הדפסה שלישית]
12.   
A Dictionary of
Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period
[מהדורה שלישית]
13.  אברהם
אופיר שמש, ריח גן עדן, ריחות בשמים וקטורת במסורת היהודית,348 עמודים
ידיעות ספרים
1.     
ר’ יצחק אייזיק
הלוי הרצוג, המוסדות העיקרים של המשפט העברי, ב’ חלקים,
2.     
נמרוד זינגר, בעל
שם והרופא, רפואה ומאגיה בקרב יהודי בראשת העת החדשה
3.     
ר’ לוי יצחק
מברדיצ’ב, בעריכת צבי מרק
4.     
יואל בן נון
ושאול ברוכי, מקראות עיון רב תחומי בתורה, יתרו, 278 עמודים
רסלינג
1.     
נעמי פריש, אתרוג
הלב מסה על ארבעת המינים, 257 עמודים
2.     
יעקב אזואלוס,
תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה, 222 עמודים
3.     
מורן הכהן, מחקר
הקבלה בישראל, היסטוריוגרפיה אידיאלוגיה ומאבק על הון תרבותי, 315 עמודים
אוניברסיטת תל אביב:
1.     
אופיר מינץ־מנור,
הפיוט הקדום,
2.     
תומר פרסיקו מדיטציה
יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו,
3.     
מור אלטשולר, חיי מרן יוסף קארו
4.     
שניצר מימון, אונס בין הלכה למציאות- היחס לכפיית מין על נשים
בקהילות יהודי גרמניה בימי הביניים
האקדמיה ללשון העברית
1.     
תלמוד ירושלמי, קונטרס תיקונים מורחב
2.     
תלמוד ירושלמי, מפעל המילון ההיסטורי, הדפסת שלישית עם קו’
תיקונים מורחב
3.     
ענייני התחביר שבכתאב אלתנקיח (ספר הדקדוק) לר’ יונה אבן
ג’נאח, דוד טנא
4.     
שמעון שרביט,
תורת ההגה של לשון חכמים
5.     
אילן אלדר,
לתולדת תורת הלשון העברית בימי הביניים 
האסכולה האנדלוסית, 208 עמודים
בית אל
1.     
הילה וולברשטין,
איש כי יפליא, על ר’ דוד הנזיר,
2.     
ד”ר חנה
קהת, ביחד, מדריך לבניית אינטימיות זוגית בריאה, 128 עמודים
3.     
תחומין, כרך לז
4.     
נעם ארנון,
המערה, תגליות ומחקרים במערת המכפלה
כתר
1.     
משה אידל,
שלשלאות קסומות, טכניקות וריטואלים במיסטיקה היהודית, 277 עמודים
הוצאת אדרא
1.     
יהודה ליבס, לצבי
ולגאון, משבתי צבי אל גאון מווילנא, 408 עמודים
2.     
משה חלמיש,
הריטואל הקבלי- שילוב של הגות ומעש
The following titles
were at the International Book Fair:
Gefen Books
1.     
Georges
Weisz, Theodor Herzel: A New Reading, 295 pp.
2.     
Albert
Londres, The Wandering Jew Has arrived, 203 pp.
3.     
Shaul
Meizlish,The Rabbinate in Stormy Days, The Life and Teachings of Rabbi Yitzhak
Isaac HaLevi Herzog, The First Chief Rabbi of Israel
Urim
1.     
Maimonides Between Philosophy and Halakhah, Rabbi Joseph
Soloveitchik’s Lectures on the Guide of the Perplexed, Edited with and
Introduction by Lawrence Kaplan, 256 pp.
2.     
Yitzchak
Etshalom, Between the lines of the Bible: Exodus:  220 pp. (reviewed here)
3.     
Yitzchak
Etshalom, Between the lines of the Bible: Genesis, 268 pp. Revised and
Expanded
4.     
Moshe
Sokolow, Tanakh, And Owners Manual :Authorship Canonization, Masoretic
Text, Exegesis, Modern Scholarship and Pedagogy, 219 pp. [Excellent]
5.     
Rabbi
Michael Broyde, A Concise Code of Jewish Law for Converts, 180 pp.
Pomerantz
-Kodesh Books
1.     
Mitchell
First, Esther Unmasked, Solving Eleven Mysteries of the Jewish Holidays and
Liturgy
, 241 pp., Kodesh Press
2.     
When God Becomes History: Historical
Essays of R’ Kook Edited by Bezalel Naor,263 pp.
3.     
Rabbi
Haim Sabato, Seeking His Presence, Conversations with Rabbi Aharon
Lichtenstein, 368 pp. [Excellent]




Interesting Legacy Judaica Auction lots

Legacy Judaica
is holding an auction on June 13, 2017, and we wanted to highlight a few items
of interest (for our previous post regarding the auction house and previous
auctions see here.  There are, of course, some old and rare books
from the 16th and early 17th centuries (lots 1-7), and over
forty manuscripts and a number of letters from rabbinical luminaries, R. Yosef
Dov Solovetchik (Beis ha’Levi) (lot 198), R. Yitzhak Ze’ev Solovetchik (Brisker
Rav) (lot 199), R. Hayim Ozer (lot 172), R. Kook (lot 183), R. Henkin, R.
Yechiel Michel Epstein (Arukh ha-Shulkhan) (lot 168), and the Netziv (lots
161-62), (there is also an amulet (lot 163) from his son, R. Chaim Berlin, that
apparently was written at the Netziv’s direction).
Two
particularly important manuscripts relate to the late 18th century
controversy regarding the nascent Chassidic movement.  One, lot 84, is a copy of the 1796 letter
condemning Chassidim that is signed by the Gaon, among others (this is a transcript
of the letter and does not contain the Gaon’s actual signature).  The second, lot 85, is contains two virulent
letters against Chassidim, both of which have been shown to be forgeries.  The first is written in the name of R. Akiva
Eiger, and the second is attributed to R. Yoel of Amtzislav.  Wilensky analyzed both and concluded that
they are forged.  The document also
includes the (real) transcript of the proclamations of the Bet Din of Shklov
against the Chassidim. Unrelated to the forgery, the various condemnations against
the early Chassidim were the subject of a recent controversy when many of them were
reprinted in a three volume history of the Vilna Gaon, Ha’Gaon.  The book was burnt (with hametz) and subject
to bans, one by the Bedatz Bet Din (see our earlier posts herehere, and  here).
Other items
include, R. Aaron Shmuel Koidonover, Birkat ha’Zev’ah, Amsterdam, 1669
(lot 12).  That book contains a number of
bibliographical items of note. The title page indicates that the book was
printed by two different publishers, the first abandoned because of poor
workmanship. But the identity of the sloppy printer is not provided.  This led to complaints by one of the (then) two
Amsterdam publishers, Uri Phoebus.  He
alleged that many were wrongly assuming him to be the offending publisher.  To address Phoebus, in some number of copies
a page was added that identified the culprit as Joseph Athias, the other
Amsterdam publisher.  There was little
love lost between Athias and Phoebus, and ten years later they famously clashed
over competing luxury editions of Yiddish translations of the Bible.
The title page
of the book itself is elaborately illustrated, and depicts at the top, King
David surrounded by two cherubs, and on the sides of the page, four biblical
scenes with corresponding verses relating to various events in David’s
life.  A similar title page, although
significantly more controversial appears in the Amsterdam 1706, book, Hemdat
Tzvi
.  In that instance, however, the
illustrations were used to broadcast the author, Tzvi Hirsch Chotsh’s affinity
for Shabbatai Tzvi (see Bezalel Naor, Post-Sabbatian Sabbatianism,
80-82).
A book related
to Shabbatai Tzvi appears in lot 16, R. Shmuel Aboab’s D’var Sh’mu’el,
Venice 1702.  This copy contains the
section, Zikharon L’veni Yisra’el, that provides two documents regarding
the Shabbatai Tzvi episode.  Many copies
of this edition lack this section. 
The book, Zeh
Sefer Shevach v’Zimra
, (lot 124) relates to the Napoleonic wars. This book,
printed in 1796, relates that when Fasano, Italy (it is located in the heel of
the boot), was under siege by Napoleon, the Jews were charged as spies on his
behalf.  The Jews holed up in the
synagogue and a mob formed outside.  When
all seemed lost, a French cannon went off and the mob was scared off, saving the
Jews.  This book contains the story and a
poem written in commemoration of the event that was to be said yearly.  Napoleon was a mixed bag for the Jews.  Many welcomed him and saw him as an opportunity
to improve the lives of the Jews (some even considered him a messianic
figure).  R. Shneur-Zalmen of Lyadi, the
founder of the Habad movement, was famously against Napoleon, and explained
that “if Bonaparte wins, the wealth of the Jews will be increased and their
status raised, but they will be distanced in their hearts from their father in
heaven.”  On the other hand – and R.
Shneur-Zalman was writing in the Russian Empire – “if Tsar Alexander wins,
poverty will increase among the Jews, their status will be lower, but they will
be bound and tied in their hearts to their father in heaven.”  
For further
information and for online bidding see http://legacyjudaica.bidspirit.com



Book week 2017

Book week 2017
By Eliezer Brodt
Book week just began in Eretz Yisrael. As I have written the past ten years, every year in Israel, around Shavous time, there is a period of about ten days called Shavuah Hasefer – Book Week (for previous years lists see  herehere, here, hereherehereherehere,  here and here). Many of the companies offer sales for the whole month. Shavuah HaSefer is a sale which takes place all across the country in stores, malls and special places rented out just for the sales. There are places where strictly “frum” seforim are sold and other places have most of the secular publishing houses. Many publishing houses release new titles specifically at this time.
In my lists, I sometimes include an older title, from a previous year, if I just noticed the book. As I have written in the past, I do not intend to include all the new books. Eventually some of these titles will be the subject of their own reviews. I try to include titles of broad interest. As this list shows although book publishing in book form has dropped greatly worldwide, Academic books on Jewish related topics are still coming out in full force.
As in previous years I am offering a service, for a small fee to help one purchase these titles (or titles of previous years). For more information about this email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the efforts of the the Seforim Blog.
בן צבי
1.
שלמה דב גויטיין,
התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי רוח, מבחר מחקרים [הדפסה שניה], מכון בן צבי,
374 עמודים
2.
עפר אליאור, רוח
חן, יחלוף על פניי, יהודים, מדע וקריאה 1210-1986, בן צבי, 360 עמודים
3.
בית דינו של
שמואל, תשובות רבי שמואל לאנייאדו וחכמי דורו, ההדירה: לאה בורנשטיין-מקובצקי, בן
צבי, ב’ חלקים
4.
גנזי קדם יב
5.
מרדכי עקיבא
פרידמן, מילון הערבית היהודית מימי הביניים, 1017 עמודים
6.
מוטי בנמלך, שלמה
מולכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף, 438 עמודים
7.
נעמה וילוז’ני,
שערות לילות וקרני אשמדאי, דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית בין בבל לארץ ישראל
בשלהי העת העתיקה, 444 עמודים
8.
צפי זבה אלרן,
זיכרונת חדשים אסופות האגדה ועיצובו של קנון עברי מודרני, 318 עמודים
9.
קיימי קפלן, עמרם
בלוי – עולמו של מנהיג נטורי קרתא, 593 עמודים [עומד להופיע בקרוב]
מאנגס
1.
ברית המנוחה, ההדיר:
עודד פורת, מהדורה מדעית ומבואות, ספריית הילל בן חיים, מגנס, 610 עמודים
2.
אריאל פורסטנברג,
שפת השיח התלמודי, עיון פילוסופי בדרכי ההתהוות של ההלכה האמוראית, מגנס, 262
עמודים
3.
שלום צדיק, מהות
הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים, מגנס, 348 עמודים
4.
אהרן שמש, עונשים
וחטאים מן המקרא לספרות חז”ל, הדפסה שנייה, מגנס, 250 עמודים
5.
יובל בלנקובסקי,
חטא לשם שמים, עבריה לשמה בעולמם של חכמים, מגנס, 224 עמודים
6.
דב שוורץ, רחק
וקרוב הגות יהודית בביזנטיון בשלהי ימי הביניים, מגנס, 540 עמודים
7.
יצחק ברנד, יש
מאין, עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי, 484 עמודים
8.
הגדולים – אישים
שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון, 968 עמודים
[מהדורה שניה]

9.
אדם
לאדם, מחקרים בפילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה מוגשים לפרופ’ זאב הרוי
על ידי תלמידיו במלאות לו שבעים, 726 עמודים

10.
יחזקאל, ב’
חלקים, מקרא לישראל
11.
אילן אלדר,
הבלשנות העברית בימי הביניים, 426 עמודים
12.
דוד צרי, חוץ
מיראת שמים, בידי שמים ובידי אדם בדרושי ראשית החסידות, 395 עמודים
13.
משה פלאי, כוכבי
יצחק, כתב העת של ההשכלה באימפריה האוסטרו הונגרית, 629 עמודים
14.
נפש האדם, פירוש
קהלת לר’ שמואל בן יהודה אבן תיבון, מהדיר יעקב רובינסון, איגוד, 610 עמודים
15.  דרשות
משנות הזעם, ב’ חלקים [אש קודש], ההדיר: דניאל רייזר
ביאליק
1.
ספר הכוזרי,
תרגום מיכאל שורץ, 422 עמודים
2.
אברהם גרוסמן,
תמורות בחברה היהודית בימי הביניים, 559 עמודים
3.
ירון צור, גבירים
ויהודים אחרים במזרח התיכון העות’מאני 1750-1830
4.
יעקב בלידשטיין,
‘ובהם נהגה’ – עיונים בהלכות תלמוד תורה לרמב”ם
5.
התפילה בישראל:
היבטים חדשים, בעריכת אורי ארליך
6.
מדרשי גאולה,
בעריכת יהודה אבן שמואל, עם מבוא מאת עודד עיר שי
כרמל
1.
עמנואל אטקס, לשם
שמים: חסידים, מתנגדים, משכילים ומה שביניהם, 466 עמודים
מגיד-
אופק
1.
חיים סולוביצ’יק,
יינם, סחר ביינם של גויים על גלגולה של הלכה בעולם המעשה, 232 עמודים [מהדורה שניה
עם הוספות]
2.
תוספות ר”י
הזקן ותלמידיו, ג, אופק
3.
חידושין על התורה
לרבינו תם ובית מדרשו, אופק, 121+תקפט עמודים
4.
Rabbi J. D. Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Volume VII, 524 pp.
5.
Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Halakhic Morality, Essays on Ethics and Masorah,
237 pp.
6.
Rabbi Aron Lichtenstein, By his Light Character and Value in the service of God,
252 pp.
כנרת-דביר
1.
ספר האגדה
2.
יעקב נגן, נשמת
המשנה, קריאה ספרותית וחיפוש משמעות, דביר, 462 עמודים
3.
דוד
רוטמן, דרקונים, שדים ומחוזות קסומים, על
המפולא בסיפור העברי בימי הביניים, 575 עמודים
4.
שלו’ ירושלמי,
יוסי אליטוב ואריה אלריך, ברגע האמת, הרבי מלובביץ’ והדיאלוג הביטחוני מדיני עם
מקבלי החלטות בישראל, 476 עמודים
5.
יונתן
סרנה,
לינקולן והיהודים, 288 עמודים
מכון שכטר – JTS
1.
חברה יהודית
ים-תיכונית בשלהי ימי הביניים לאור גניזת קהיר, אברהם דוד
2.
מדרש קהלת רבה א- ו, בעריכת מנחם הירשמן, קנ+363 עמודים
ספריית הילל בן
חיים
1.
יהודי ביטי,
הפילוסוף המקובל, עיונים בספר קול הנבואה, ספריית הילל בן חיים, 300 עמודים
2.
יהודית וייס,
משיח נוצרי קבלי ברנסנס, גיום פוסטל וספר הזוהר, ספריית הילל בן חיים, 355 עמודים
3.
יוסף שטרן, החומר
וצורה במורה נבוכים לרמב”ם
4.
ורד טוהר, חיבור
המעשיות והמדרשות וההגדות (פירארה שי”ד)
מרכז זלמן שזר
1.
בין בבל לארץ
ישראל, שי לישעיהו גפני, שזר, 500 עמודים
2.
סדריק כהן סקליל,
דון יצחק אברבנאל, שזר, 286 עמודים
3.
רוני באר-מרקס, על חומת הנייר: עיתון הלבנון והאורתודוקסיה, 350 עמודים
4.
תמונת עבר, שי לירחמיאל כהן, בעריכת עזרא מנדלסון, 423 עמודים
5.
חב”ד היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת גדי שגיב יונתן מאיר
6.
שמואל פיינר, עת חדשה יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 583
עמודים
7.
אהרן אופנהיימר, על נהרות בבל: סוגית בתולדות בבל התלמודית
8.
אורית רמון, מהר”ל באור חדש, זהות יהודית בסדר עולם
משתנה, 288 עמודים
9.
סנג’יי
סוברהמניים, שלוש דרכים להיות זר
10.  דברה
קפלן, שטרסבורג, יהודים נוצרים רפורמציה
מכללת הרצוג
1.
נטועים כ [חומר
חשוב], 283 עמודים
2.
יונתן גרוסמן,
מגילת רות גשרים וגבולות, הרצוג, 414 עמודים
3.
דב שוורץ, דילוג
אל האור [מושגי יסוד בהגהות חב”ד], 353 עמודים
4.
ר’ דוד פוקס,
לנטוע שמים
ראובן מס
1.
רחל רייך, מעשה
פילגש בגבעה, ניתוח ספרותי, ראובן מס, 200 עמודים
2.
משה בר אשר,
לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון בתכנים בנוסחות ובמנהגים, 382 עמודים
3.
ישראל נתנאל
רובין, מה שאלוקים לא יכול,
בר אילן
1.
אריאל רוט, כיצד
לקרוא את ספרות חב”ד, 300 עמודים
2.
דרכי דניאל,
מחקרים במדעי היהדות לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר, בעריכת אדם פרזיגר, 992
עמודים
3.
איתי מרינברג-מיליקובסקי,
לא ידענו מה היה לו: ספרות ומשמעות באגדה התלמודית, 236 עמודים
4.
בד”ד 31
5.
סידרא לא
6.
דעת 82
7.
דעת 83
8.
צבי שטיינפלד,
הוריות, מחקרים במשנה ובתלמודים,  572
עמודים
9.
פירוש קדמון על
מורה נבוכים, 556 עמודים
10.
אוריאל סימון,
אזן מלין תבחן [מהדורה שניה], מחקרים בדרכו הפרשנית של ר’ אברהם אבן  עזרא, 568 עמודים
11.
צבי קדרי, מילון
העברית המקראית [הדפסה שלישית]
12.
A Dictionary of
Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period
[מהדורה שלישית]
ידיעות ספרים
1.
ר’ יצחק אייזיק
הלוי הרצוג, המוסדות העיקרים של המשפט העברי, ב’ חלקים,
2.
נמרוד זינגר, בעל
שם והרופא, רפואה ומאגיה בקרב יהודי בראשת העת החדשה
3.
ר’ לוי יצחק
מברדיצ’ב, בעריכת צבי מרק
4.
יואל בן נון
ושאול ברוכי, מקראות עיון רב תחומי בתורה, יתרו
רסלינג
1.
נעמי פריש, אתרוג
הלב מסה על ארבעת המינים, 257 עמודים
2.
יעקב אזואלוס,
תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה, 222 עמודים
3.
מורן הכהן, מחקר
הקבלה בישראל, היסטוריוגרפיה אידיאלוגיה ומאבק על הון תרבותי, 315 עמודים
אוניברסיטת תל אביב:
1.
אופיר מינץ־מנור,
הפיוט הקדום,
2.
תומר פרסיקו מדיטציה
יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו, תומר פרסיקו
3.
מור אלטשולר, חיי מרן יוסף קארו
האקדמיה ללשון העברית
1.
תלמוד ירושלמי, קונטרס תיקונים מורחב
2.
תלמוד ירושלמי, מפעל המילון ההיסטורי, הדפסת שלישית עם קו’
תיקונים מורחב
3.
ענייני התחביר שבכתאב אלתנקיח (ספר הדקדוק) לר’ יונה אבן
ג’נאח, דוד טנא
4.
שמעון שרביט,
תורת ההגה של לשון חכמים

 




Translations of Rabbi Judah Halevi’s Kuzari

Translations of
Rabbi Judah Halevi’s Kuzari
by Daniel J. Lasker
Daniel J. Lasker is Norbert Blechner Professor of Jewish Values at Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheva, in the Goldstein-Goren Department of Jewish Thought. He has published widely in the fields of medieval Jewish philosophy, the Jewish-Christian debate, and Karaism.
This is Professor Lasker’s third essay at the Seforim
blog.
On the occasion
of the publication of:
ספר הכוזרי. הוא ספר הטענה והראָיה לדת
המושפלת לרבי יהודה הלוי
תרגם מערבית-יהודית לעברית בת זמננו
מיכאל שוַרץ
הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון
בנגב, באר-שבע, תשע”ז
R. Judah Halevi,
The Book of Kuzari. The Book of Rejoinder and Proof of the Despised Religion,
translated by Michael Schwarz
Beer Sheva, 2017
The
publication of Prof. Michael Schwarz z”l’s new modern Hebrew translation of
Rabbi Judah Halevi’s Judaeo-Arabic Book of Kuzari provides a good
opportunity to discuss previous versions of this seminal book of Jewish thought
and to evaluate the advantages that Prof. Schwarz’s translation has over other
renditions. Prof. Schwarz (1929-2011), who completed a draft translation before
he died over five years ago, was a scholar of Jewish and Islamic philosophy
whose best-known publication has been his translation of Maimonides’ Guide
of the Perplexed
. After an unfortunate delay, the Kuzari has now been
published by the International Goldstein-Goren Center for Jewish Thought at
Ben-Gurion University of the Negev, in its series “Library of Jewish Thought,”
under the editorship of Prof. Haim Kreisel.[1]
Less
than thirty years after R. Judah ben Samuel Halevi completed his Book of
Kuzari
[2] in approximately
1140, it became one of the first Judaeo-Arabic compositions to be translated
into Hebrew. This pioneering translation marked part of the cultural transfer
of Andalusian Jewish culture, written in Judaeo-Arabic, into Hebrew, and was accomplished
in 1167 by R. Judah ben Saul Ibn Tibbon, “the father of the translators.” As
the centers of Jewish intellectual life moved to Christian areas where Hebrew
was the predominant Jewish literary language, it was only through this
translation that the Kuzari was known to generations upon generations of
Jews. The Kuzari’s readers were moved by its unwavering defense of
Judaism, its description of Jewish singular chosenness, and its love of Zion.
Halevi’s life story, including his departure from Iberia and, according to
legend, his martyrdom at the gates of Jerusalem, only strengthened the
resonance of the book (on this legend, see here). Extensive commentaries were written on the basis of the
Ibn Tibbon translation by authors who neither understand Arabic nor were able
to appreciate the Islamic context in which the Kuzari was written. Judah
Halevi’s defense of Judaism made a great impact on Jewish thought and achieved
canonical status.[3]
With
the birth of Jewish studies in the nineteenth century, scholars began
publishing original texts in academic editions. Thus, Hartwig Hirschfeld
(1854-1934), working with Oxford-Bodleian Ms. Pococke 284, the only complete,
or almost complete, version of the work, produced a first edition of the
original Judaeo-Arabic text of the Kuzari.[4] He published with it a
version of the Ibn Tibbon translation which was partially corrected to
correspond to the Judaeo-Arabic version, but not in a consistent manner. Thus,
Hirschfeld changed some passages in the Hebrew despite their being attested in
all the Ibn Tibbon manuscripts and editions, but left other problematic
passages untouched.[5] The Hirschfeld Ibn Tibbon text achieved wide
distribution when it was used by Avraham Zifroni as the basis of his edition of
the Kuzari, and many contemporary editions of the Hebrew Kuzari
are based on Zifroni’s work.[6] Meanwhile, Hirschfeld’s Judaeo-Arabic publication
has been supplanted by the superior edition of David Zvi Baneth and Haggai
Ben-Shammai.[7]
The
Judah Ibn Tibbon translation of the Kuzari is an adequate translation, despite
some misunderstandings. It follows the Tibbonide practice of maintaining the
syntax and word order of the original Arabic to the extent possible and often
translating the same underlying Arabic term with one Hebrew equivalent. It may also
be a better witness to the original text of the Kuzari than the unique Judaeo-Arabic
manuscript which was copied in Damascus over 300 years after the composition of
the original book. For professional students of medieval Jewish philosophy, or
those with close familiarity with medieval Hebrew, it is readable and achieves
its goal of making the work accessible to non-Arabic readers. Yet, there is
still no acceptable edition based on the best manuscripts of this translation.
In addition, as a means of communicating the extent of Judah Halevi’s thought
to the contemporary reader of modern Hebrew, it is less than ideal. Thus, since
the 1970’s, a number of new Hebrew translations of the Kuzari have
appeared.
The
first of these translations was presented by Dr. Yehudah Even Shmuel (1886-1976)
in 1973.[8] The first edition included a long introduction, a vocalized and
punctuated text, short notes and many extensive indices, and was praised for
the clarity of its Hebrew and its accessibility to contemporary readers.
Subsequently it was published in paperback with just the text and short notes,
an edition which has sold well and is used as a textbook for high schools and
universities. At first, the novelty of a medieval philosophical work in
readable modern Hebrew seems to have compensated for the imprecision of the
translation.[9] Oftentimes, the translator offered more of a creative
paraphrase than an exact translation, and there were sections where Even Shmuel
attempted to tone down considerably Judah Halevi’s view of Jewish essentialism.[10]
Many key terms were translated by different Hebrew words, making it impossible
for the reader to note the importance of these words, most of which have
resonances from the Islamic and Arabic realms. Thus, Halevi’s great debt to his
non-Jewish cultural context was effectively hidden by this translation.
Scholars soon realized that this edition of the Kuzari could not be used
for academic purposes.
Despite
its drawbacks, or perhaps because of its advantages, the Even Shmuel
translation went unchallenged for over 20 years. In the mid-1990’s, I heard
Rabbi Yosef Kafiḥ (1917-2000), the well-known editor and translator of
Judaeo-Arabic texts, reply to a question as to why he did not translate the Kuzari
as he had translated so many other classics. He responded that he had prepared
such a translation many years previously but had decided not to publish it
because he did not want to appear as competing with Even Shmuel. Nonetheless, Kafiḥ
finally did publish his own translation in 1997,[11] following his custom of
presenting the original Judaeo-Arabic and the Hebrew translation in parallel
columns.[12] This translation has neither the clarity nor the extensive
notation of Kafiḥ’s earlier translations; most of his comments are devoted to
attacking Even Shmuel’s translation. In his introduction, Kafiḥ explains that
he had begun translating the Kuzari when he was a student in a class led
by Rabbi David Cohen (the Nazir, 1887-1972) at Merkaz Harav Yeshiva in 1947-48,
where he was made responsible for comparing Ibn Tibbon’s Hebrew with the
Judaeo-Arabic in the Hirschfeld edition.[13] Repeating what he had said in
public, namely that he had waited so long to publish this translation because
of his desire not to appear as a competitor with Even Shmuel, he then goes on
to attack Even Shmuel’s translation mercilessly. He even states that Rabbi
Judah Halevi composed one of his dirges when he realized that his Kuzari
would be translated by Even Shmuel.
Despite
Rabbi Kafiḥ’s great erudition in Judaeo-Arabic, and the general readability of
his other translations, the Kuzari does not match his previous work.
Whether this was a result of the fact that the translation was, indeed, a
product of his youth before he had perfected his Hebrew style, or was the work
of an aged man who did not review his earlier drafts, it did not succeed in replacing
the Even Shmuel translation as the generally accepted Hebrew version of the Kuzari.
My own experience with Israeli students has been that Kafiḥ’s Hebrew is not
much more understandable than that of Judah Ibn Tibbon, and, despite the
convenience of having the original Judaeo-Arabic text available, it was not a
very good pedagogical tool. Sometimes I preferred using the Ibn Tibbon text
which is available in a number of formats, such as in Yediot Aharonot’s Am
ha-sefer
project[14] and on-line.
There
exists one more contemporary translation of the Kuzari into Hebrew and
that is the one produced by Rabbi Itzhak Shailat (b. 1946).[15] Shailat is
known for his editions and translations of medieval Judaeo-Arabic texts, such
as Maimonides’ Epistles. Although Shailat’s introduction and notes to
his editions demonstrate a conservative, harmonistic and pietistic approach to
his authors, his translations are generally accurate. His methodology, however,
is to reproduce Tibbonide Hebrew as much as possible, giving his translations a
classical, rather than modern, feel. Hence, his Kuzari should be seen as
an update of Ibn Tibbon rather than as an independent creation.
Before
discussing the new Hebrew translation, it might be useful to refer to
translations into other languages. In addition to editing the Judaeo-Arabic
text of the Kuzari, and producing an edition of Ibn Tibbon’s Hebrew
translation, Hartwig Hirschfeld also translated the book into English.[16] This
work was reissued many times, often with minimal attribution to Hirschfeld.[17]
The abridged translation of the Kuzari by Prof. Isaac Heinemann
(1876-1957) which appeared independently in Oxford, 1947, and was later
incorporated in the widely distributed Three Jewish Philosophers,[18] is
greatly dependent upon Hirschfeld. In addition to questions of accuracy, the
language of these translations is difficult for the contemporary English
reader.
In
an attempt to present a clearly written English version of the Kuzari
which could be used by laypeople, Rabbi N. Daniel Korobkin (b. 1964) published
a translation on the basis of the Ibn Tibbon version, relying on the
interpretations of the classical commentators Judah Moscatto and Israel of
Zamosc.[19] Although achieving its goal of readability, the author’s ignorance
of Arabic and the scholarly literature on the Kuzari are the cause of
multiple errors of translation and annotation. Ibn Tibbon’s Hebrew translation
of the Kuzari is included in the book, but since it is based on the
Hirschfeld/Zifroni edition (the exact source is not noted in the book), and the
English translation is based on older editions, there are inconsistencies
between the Hebrew and the English. Subsequent to the Korobkin translation, other
English editions of the Kuzari have appeared, but apparently none of them
is based on the Judaeo-Arabic original.[20]
A
scholarly, readable English translation of the Kuzari from the original
has long been a desideratum. In fact, Prof. Lawrence V. Berman (1929-1988)
began the work on such a translation before his untimely death. The project was
inherited by Prof. Barry S. Kogan (b. 1944) and is scheduled to appear as part
of the Yale Judaica Series. This project has been long delayed, but Prof. Kogan
has been very generous with sharing drafts of this translation with colleagues,
a number of whom have used its clear and accurate renditions in their own
publications. One can only hope that there will not be much further delay until
the translation appears in print.[21]
This
leads us to the recently published Hebrew translation of the Kuzari by
Prof. Michael Schwarz. Following the pattern established in his translation of
Maimonides’ Guide, Schwarz presents an eminently readable rendition of
the book. As in the case of his other translations, the work combines accuracy
with readability. His language is elegant, eschewing the many foreign words
which have entered contemporary Hebrew. He highlights words which appear in
Hebrew in the Judaeo-Arabic original by using a bold font so the reader knows
that this is Halevi’s Hebrew, not Schwarz’s.
As
noted above, one of the challenges with a translation of the Kuzari is
how to capture the Islamic/Arabic flavor of the work. Despite its reputation as
the most Jewish of the medieval Jewish philosophical treatises, recent research
has demonstrated the extent to which the Kuzari is steeped in Islamic concepts.[22]
This can be seen by its use of a number of key terms which are repeated
throughout the book, such as ṣafwa (the choicest, translated as segulah,
as found in other translations, despite Prof. Schwarz’s reservations); al-amr
al-ilāhī
(divine order, translated ha-davar ha-‘elohi, as per Kafiḥ,
in contrast to Ibn Tibbon’s ha-ʿinyan ha-‘elohi); ijtihād (fervent
striving or innovating new laws, translated as hit’amẓut, hishtadlut, or ḥiddush
halakhah
), or qiyās (analogous reasoning or general rationalism,
translated heqesh or higgayon). Since it is not always possible
to use the exact same translation in every context, the translator must find a
way of informing the reader of the underlying key term. Schwarz solves this
problem by drawing up a list of recurring Arabic concepts and noting each time
one of them is used. He then explains these terms in a special glossary devoted
to their explication. Some important Arabic words which are used less often are
explained in the textual notes. In addition, the notes provide references to
Halevi’s sources or further explications.
Scholarly
analyses of the Kuzari are extensive, and as in the case of Schwarz’s
translation of the Guide, the notes are full of references to this
secondary literature. Although he does not say so in his very short preface,
one can assume that as was the case in the Guide, the reference to a
particular article or book does not necessarily imply endorsement of the
material found therein. The annotations are there for comprehensiveness, and
the alert reader is enjoined to examine them carefully. The bibliography
occupies 36 pages. In addition, there are indices of sources and a general
index of topics and places.[23]
When
Part One of Prof. Michael Schwarz’s translation of the Guide was first published
by Tel-Aviv University Press in 1997, I offered the opinion that despite the
fact that it was the best available Hebrew version of Maimonides’ masterpiece,
I was not sure it would replace the other available translations, partially
since traditional Jewish readers might be wary of a university provenance and
the reliance on non-Jewish sources.[24] I believe that my estimation has been
proven wrong, since the translation’s clear superiority to the competition has
made it indispensible.[25] It is to be hoped that the same widespread
acceptance of the Schwarz translation of the Guide will be repeated in
the case of the Schwarz translation of the Kuzari, since it is, without
doubt, the best Hebrew Kuzari available.
Notes:
[1]
Books from this series are produced by the Mosad Bialik Publishing House. The
Schwarz Kuzari can be ordered here.
The translation is preceded by an introduction which Prof. Schwarz asked me to
write and which he approved a few weeks before his death. [Editor’s Note:
Professor Schwarz’ edition of the Kuzari can be purchased via Bialik or by
contacting (Eliezerbrodt@gmail.com) — where the book will be available at the
same  Book Week price. Portions of the proceeds of this sale help support the efforts of the Seforim Blog.]
[2] The title, The
Book of Rejoinder and Proof of the Despised Religion
, is in accordance with
a Geniza fragment; a slightly different title appears in the one full Judaeo-Arabic
manuscript mentioned below. The title of Ibn Tibbon’s translation, Sefer
ha-kuzari
, was that which was known to centuries of Hebrew readers, and it corresponds
to the title, al-kitāb al-khazarī (“The Book of the Khazar”), found in
Halevi’s famous autograph letter from the Geniza.
[3] See Adam
Shear, The Kuzari and the Shaping of Jewish Identity, 1167–1900,
Cambridge 2008. Another medieval translation, by Judah ben Isaac Cardenal, has
not survived.
[4] Das Buch
al-Chazarî des Abû-l-Hasan Jehuda Hallewi
; im arabischen urtext sowie in
der hebräischen übersetzung des Jehuda Ibn Tibbon, herausgegeben von Hartwig
Hirschfeld, Leipzig, 1887. The manuscript is now classified as Neubauer
Catalogue Oxford ms. 1228, and it is freely available on-line (here).
[5] See Daniel
J. Lasker, “Adam and Eve or Adam and Noah? Judaeo-Arabic and Hebrew
Versions of the Same Books,” Pesher Nahum. Texts and Studies in Jewish
History and Literature from Antiquity Through the Middle Ages Presented to
Norman (Naḥum) Golb
, ed. Joel L. Kraemer and Michael G. Wechsler et al.,
Chicago, 2012, pp.141-148.
[6] The Zifroni
edition, Warsaw, 1911, published under his original name Zifrinowitsch,
included many valuable notes. Subsequent editions generally omitted these
notes.
[7] Judah
ha-Levi, Kitāb al-radd wa-ʾl-dalīl fi ʾl-dīn al-dhalīl (Al-kitāb al-khazarī),
ed. David H. (Zvi) Baneth and Haggai Ben-Shammai, Jerusalem, 1977.
[8] The
Kosari of R. Yehuda Halevi
, Translated Annotated and Introduced by Yehuda
Even Shmuel, Tel Aviv, 1972. On Even Shmuel, né Kaufman, see Ira Robinson, “The
Canadian years of Yehuda Kaufman (Even Shmuel): Educator, Journalist, and
Intellectual,” Canadian Jewish Studies, 15 (2007), pp. 129-142.
[9] See, e.g.,
Michael Schwarz’s effusive review in Kiryat Sefer, 49 (5734), pp.
198-202. Many years later, Prof. Schwarz told me that he no longer held the
views he expressed in that review.
[10] For
instance, the term ṣarīḥ/ ṣuraḥa’, meaning “native-born,” and indicative
of Halevi’s essentialist view of the Jewish chosenness, is glossed over in
1:115; 2:1; and 5:23; see Daniel J. Lasker, “Proselyte Judaism, Christianity
and Islam in the Thought of Judah Halevi,” Jewish
Quarterly Review,
81:1-2 (July-October, 1990): 75-91 (Hebrew version: in Ephraim Hazan and Dov Schwartz, eds., The
Poetry of Philosophy. Studies on the Thought of R. Yehuda Halevi
,
Ramat-Gan, 2016, pp. 207-220).
[11] Sefer
ha-kuzari le-rabbeinu Yehuda Halevi zẓ”l
, Kiryat Ono, 5757.
[12] Kafiḥ states
that he used the text published by Hirschfeld, correcting it according to the
Baneth-Ben-Shammai edition. A comparison of texts indicates that he did not
always follow Hirschfeld and Ben-Shammai. In fact, in the edition and Hebrew
translation, he accepted certain emendations in the order of the text and the
re-assignment of sections from the King to the Sage, and vice versa, e.g.,
3:25-31. These departures from the original are very similar to ones made by
Even Shmuel (both mention the opinion of Rabbi Ben-Zion Hai Uziel).
[13] Cohen’s
class notes were published many years later as a commentary on the Kuzari
under the title Ha-kuzari ha-mevu’ar, edited by Dov Schwartz, Jerusalem,
1997.
[14] Judah
Halevi, Sefer ha-kuzari, Tel Aviv, 2008 (with my introduction). The text
is vocalized and section headings have been added (not by me), but it is not a
scientific edition.
[15] Jerusalem,
2010. In his introduction (p. 5), Shailat writes that he was aware that Prof.
Schwarz was working on a translation, but he decided to go ahead with his own
project because it was unclear when the Schwarz translation would be ready and
unlike Schwarz’s rendition into modern Hebrew, Shailat was translating it into
medieval Hebrew.
[16] Judah
Hallevi’s Kitab al Khazari
, translated from the Arabic with an introd. by
Hartwig Hirschfeld, London, 1905.
[17] E.g., the
edition by Schocken Publishing House, The Kuzari: An Argument for the Faith
of Israel
(various editions), which mentions H. Slonimsky as the author of the
introduction on the cover of the book, but requires one to search well to find
out that it was Hirschfeld’s translation.
[18] Cleveland,
1960, with many reprints.
[19] Yehuda
HaLevi, The Kuzari. In defense of the Despised Faith, translated and
annotated by N. Daniel Korobkin, Northvale, N.J., 1998.
[20] Amazon.com
lists many editions of the Kuzari. I have been unable to check them
personally. As far as I know, they are all dependent upon the Hebrew.
[21]
Reference should be made as well to the excellent French translation by Prof. Charles
Touati (1925-2003), executed on the basis of the Judaeo-Arabic original: Juda
Hallevi, Le Kuzari. Apologie de la religion méprisé, traduit sur le
texte original arabe confronté avec la version hébraïque et accompagné d’une
introduction et de notes par Charles Touati, Louvain, 1994.
[22] My student
Ehud Krinis discusses Shi’ite influence; see his God’s Chosen People: Judah
Halevi’s Kuzari and the Shīcī Imām Doctrine
, Turnhout 2014. For Sufi influence, see Diana Lobel, Between
Mysticism and Philosophy: Sufi Language of Religious Experience in Judah
Halevi’s Kuzari
. Albany, NY 2000.
[23] The indices
were produced by Prof. Schwarz’s son, David Zori, who took upon himself the
responsibility of transforming his father’s draft into publishable form.
Editorial work on the text was done by Ayal Fishler.
[24] Jewish Studies, 37 (1997): 267-271
(Hebrew).

[25] An edition
of Schwarz’s Guide, without the notes and with some corrections, was
issued by Yediot Aharonot in the Am ha-sefer series, Tel-Aviv, 2008. The
translation was also at one time freely available on-line until Tel-Aviv
University Press removed its site. Accessing it on-line is still possible, but
it is not as easy as it once was.



ביאור שי’ הגר”א ביחס למנהג העמדת אילנות כו’ בחג השבועות

ביאור שי’ הגר”א ביחס למנהג העמדת אילנות כו’
בחג השבועות*
איסר זלמן ווייסברג, לייקוואוד
איתא בשו”ע אורח חיים (תצד, ג) ברמ”א:
ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת
והבתים זכר לשמחת מתן תורה.
לשון הרמ”א צ”ב, דאיך מזכירים שמחת מ”ת ע”י שטיחת
עשבים בביהכ”נ או בתים?
מקור הדברים הוא במהרי”ל (מנהגים) הלכות שבועות:
נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של
עשבים ובשושנים לשמחת הרגל.
ובמעגלי צדק[א]:
נהגו לשטוח שושנים ועשבים טובים
בביהכ”נ לכבוד התורה.
ובמנהגים דק”ק וורמישא (לר’ יוזפא שמש[ב]) ח”א אות קב:
ומשימין למעלה ובצידי ארון הקודש וכן
במגדל [הבימה] שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב[ג].
במקורות אלו (וכיוצא בהם) מבואר דהמנהג הי’ להשים “שושנים
ופרחים” ו”עשבים המריחים ריח טוב”.
מנהג זה מובן היטב. ריח טוב היוצא מעשבי בשמים מענג הנפש וראיית שושנים
ופרחים יפים מעוררים רגשי שמחה[ד]. וזהו שכ’ המהרי”ל
“לשמחת הרגל”.
מנהג זה שמוזכר לראשונה במנהגי קהילות אשכנז[ה] ואוסטרייך נתפשט
כמעט בכל תפוצות ישראל (כולל ארצות המזרח) אבל לא בצורה שווה.
בלקט יושר מובא מנהג בעל “תרומת הדשן” (נולד באשכנז אבל
כיהן ברבנות באוסטרייך) “לפזר עשבים ובשמים של עשב”, היינו שנוסף על
עשבי בושם פיזרו גם סתם עשבים.
וכנראה שבזמנו ומקומו של הרמ”א נתצמצם המנהג רק לשטיחת סתם
“עשבים” שאינם מריחים ואינם נהדרים[ו].
ונשאלת השאלה: איזה שמחה ועונג מתעוררת ע”י סתם “עשבים”
השטוחים על פני הרצפה[ז]?
וי”ל שלכן בא הלבוש (שם סעיף א) והוסיף בטעמא דמילתא[ח]:
ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות
בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר גם הצאן
והבקר אל ירעו וגו’ (שמות לד, ג), שמע מינה שהיה שם מרעה.
היעב”ץ בסידורו מעתיק אותו הטעם בקצת שינויים:
נוהגים לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהי’ בהר
ירוק
כמו שנאמר אל ירעו אל מול ההר.
·    השמיט [זכר] לשמחת [מתן תורה], כי לפי טעם הלבוש אין לה מובן. עשבים
המריחים מוסיפים שמחה, אבל לא סתם עשבים.
·    הזיז העשבים שהיו סביב הר סיני לגוף ההר[ט]. כי מה נוגע הנוף
שהי’ מחוץ להר סיני, ולמה לעשות זכר לזה?
וצ”ב, דהרי אין לנו שום מקור דההר היתה ירוקה[י] בעשבים.
בשולחן ערוך הרב (שם סעיף יד) העתיק דברי הרמ”א כצורתם
והשמיט דברי הלבוש:
ונוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים
בשבועות זכר לשמחת מתן תורה.
וזהו. שמע מינה דלא קבל דברי הלבוש. כי דרכו של הרב להוסיף טעמי ההלכה ולא
להעלימם.
וי”ל דהיינו משום שאין זה טעם התחלת המנהג כמובא במקורות הנ”ל. ועוד, מציאות
עשבים סביב (או על גבי) איזה הר אינו נדיר, ואינו דבר המיוחד הראוי’ לזכרון.
לפיכך החליט אדה”ז להעתיק לשון הרמ”א כצורתו בלא הוספת ביאור.
ואיך שנבחר לפרש הרמ”א נפרש גם דבריו[יא].
בזמן המגן אברהם התפתח המנהג משטיחת עשבים להעמדת אילנות (שם
ס”ק ה):
נוהגין להעמיד אילנות בבה”כ
ובבתים. ונ”ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם.
גם מנהג זה וטעמו הובא ע”י אדה”ז (בסעיף טו).
אבל צ”ע למה לא ניחא לי’ להמג”א להבין המנהג כהשתלשלות מהמנהג
הקדום של שטיחת עשבים, אלא שמפני סיבות (כגון: שלא רצו ללכלך הרצפה בעשבים, שלאחרי
ב’ ימים שנדרסים ברגלי הקהל, אין המצב יפה כלל) לכן החליפוהו בענפי אילן?
ואולי י”ל שהן הלבוש והן המג”א לא נתכוונו להציע שהטעמים שהמציאו
הן סיבת התחלת המנהג, דפשוט שהעשבים הפשוטים נשתלשלו מעשבים המריחים, והאילנות
נשתלשלו מהעשבים. ולא כוונו כ”א לתת טעמים לקיים המנהג בצורתו החדשה.
והנה על דברי הרמ”א הנ”ל כ’ במשנה ברורה (ס”ק י):
§        
זכר לשמחת מתן תורה – שהיו שם עשבים
סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו’..
§        
נוהגין להעמיד אילנות בבהכ”נ ובבתים
זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ”א].
§        
והגר”א ביטל מנהג זה משום
שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.
מלשון המ”ב משמע שהגר”א לא אסר כ”א העמדת אילנות, אבל לא
אסר עשבים ופרחים. וכנראה שהושפע מהחיי אדם שהוא מקורו של המ”ב בד’
הגר”א (כמש”כ  בשעה”צ) שגם
הוא הזכיר שי’ הגר”א רק ביחס לאילנות.
בחיי אדם כלל קלא סעיף יג:
הגר”א ביטל מנהג מלהעמיד אילנות
בעצרת, משום שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין “זאלאניע
שווענטע” או “פינגשטן”. (ועיין ע”ז דף י”א בתוספות שם).
וכתבתי בזה בדין חוקות העמים, בחלק יו”ד.
ובחכמת אדם כלל פט סעיף א:
וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה אף על גב
דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל, אסור משום בחוקותיהם. ולכן המצבה אף על פי
שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה כתיב ולא תקים לך
מצבה (דברים טז, כב). וכן שריפה על המלכים אילו היה חוק לעבודה זרה אף על גב דכתיב
בקרא ויש לומר דהם למדו ממנו אפילו הכי אסור.
אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל
ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר”א להעמיד
אילנות
בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא,
א בתוספות שם ד”ה ואי חוקה).
שי’ הגר”א מובא גם במעשה רב אות קצ”ה[יב]:
בשבועות אין להעמיד אילנות כי
מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא, ועכשיו חק העמים הוא, נכון לבטל.
וגם הכא נאמרו הדברים רק על אילנות.
עד”ז בס’ “שבעים תמרים” על צוואת רבי יהודה החסיד[יג]
(סוף ס”ד) מצינו:
כמה דברים מצינו שהי’ נוהג גבן, ואחרי שהגוים
הנהיגו לעשות ככה וקבעו להם לחוק, מאז בטלו אצלינו לנהוג כן. כמו העמדת האילנות
בחג השבועות שהי’ מנהג מאז ומקדם, ועם כל זה הגר”א ביטל המנהג מטעם הנזכר.
וכ”כ בעל “מנחת אלעזר” ממונקאטש[יד]:
מנהג העולם מאז להעמיד אילנות
בשבועות אבל כעת המנהג ברוב קהילות חסידים[טו] ואנשי מעשה בשב
ואל תעשה כמש”כ בס’ מעשה רב דמנהג הגר”א למנוע מזה מאחר שאינו מדינא
ועכשיו חוק העמים הוא.
עפ”ז הורו כמה גדולי דורינו (הקהלות יעקב, הגרש”ז אוירבאך
והגרי”ש אלישיב[טז])
שלשי’ הגר”א לא נאסר עשבים ופרחים.
ומי אנכי אזו”ב
הק’ כו’ אבל תורה היא כו’ ולולא דמסתפינא הייתי מעיר שכנראה דקולא זו מיוסדת על טעות
בכוונת הגר”א ש”עכשיו חק העמים הוא”.
כי הגאונים הנ”ל שנקטו שלא אסר
הגר”א כ”א עצים תפסו שהתכוון למנהג הנוצרים להעמיד עצי “יָרוֹק עַד”
EVERGREEN TREES
ב”קראצמעך”.
אולם בחיי”א מפורש דלא קאי ע”ז כלל[יז], שכ’
“שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין “זאלאניע
שווענטע” או “פינגשטן[יח]”.
והכוונה בזה לחג נוצרי הנקרא “פענטעקאסט[יט]”.
חג זה נוסד לחקות חג השבועות, והוא חמישים יום לאחרי חג “איסטער” שלהם
שהוא חיקוי לפסח. בחג זה מנהגם לקשט בתי תיפלתם (קלויסטערס) בענפי עצים ופרחים וכדומה.
מנהג זה, כנראה, לקחו מאיתנו. דכשהחליטו הנוצרים לחדש חג זכר ל”שבועות” מסוימת
שחגגו התלמידים (כמובא
בהערה יח), הלכו לראות מה עושים היהודים בביהכ”נ שלהם כדי שיוכלו לחקותם[כ].
לפ”ז פשוט דאין שום חילוק לשי’ הגר”א בין
אילנות לפרחים כיון שמנהגם לעשות שניהם.
וכן מפורש בערוך השולחן (שם סעיף ו) שאין חילק בזה:
וכתבו שנוהגין לשטוח עשבים בשבועות
בבהכ”נ ובהבתים זכר לשמחת מתן תורה .. ויש נהגו להעמיד אילנות [שם].
אמנם בדורות שלפנינו ביטלו האילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור.
(כנראה מחמת הצנזור לא כ’ הטעם, אבל פשוט שהתכוון לשי’ הגר”א.)
והכי מצינו בהבאה אחרת של שי’ הגר”א, והוא בספר הלקוטים שהוא לקט של הנהגות
הגר”א שנערך ע”י ר’ מרדכי ב”ר ארי’ לייב אפשטיין[כא]. ובה מוזכר עשבים
(ולא אילנות):
בפרש”י עה”פ לא תקים לך מצבה
(דברים טז, כב) “ואע”פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר
שעשוה אלו חק לע”ז”. מכאן ראי’ למנהגו של החסיד שביטל העשבים
בשבועות, אף שהרמ”א הביאו, כי י”ל בימי הרמ”א לא הי’ להם לחוק מנהג
זה[כב]”.
הרי להדיא שהסתייגות הגר”א אינו במיוחד לאילנות[כג].
ובאמת אין שום ראי’ מלשון החיי”א הנ”ל (שהזכיר רק אילנות)
דס”ל שהגר”א לא אסר עשבים ופרחים, כי לא הביא בכלל אותו המנהג. ומסתבר
שבמקומו וזמנו בין כך נתבטל העשבים והוחלפה המנהג באילנות, ולכן לא הזכיר אותם.
וכמובן, שכן י”ל ביחס ללשון המע”ר וליתר המקורות שהבאנו לעיל (שער יששכר
ושבעים תמרים) שלא הזכירו שהגר”א אסר גם עשבים ופרחים.
ובל”ה פשוט דלא ל”עצי קראצמעך” כיוון הגר”א. חדא, דהרי
הגוים מקפידים להשתמש אך ורק בזן וצורה מסוימת של EVERGREEN, ולמה יאסר אילנות אחרים.
ועוד, הרי הם מעמידים אילן שלם, ואילו מנהג ישראל הוא בענפי אילנות[כד].
ועוד, והוא העיקר. בחיי הגר”א ובמקומו לא הי’ נפוץ מנהג “עצי
קראצמיך” כלל וכלל! המנהג נולד עשרות שנים לאחרי הסתלקות הגר”א בעיירות
בודדות במדינת אשכנז, ולא נתפשט עד זמן רב אחרי תקופת הגר”א.
והנה הרבה אחרונים הכריעו דלא כהגר”א, וביניהם: בעל
שואל ומשיב[כה],
המהרש”ם[כו],
הרה”ק מקומרנא[כז],
לקוטי מהרי”ח[כח],
והגר”ע יוסף[כט].
ועיקר טענתם היא עפ”י המבואר בראשונים ובפוסקים דבאיסור
לא תלכו בחוקות הגוים בענין ב’ תנאים, חדא, שיהי’ חפצא של “גויעשער” חק,
דהיינו שאין זה מנהג נורמלי וניטרלי המיוסד על שכל ותועלת שגם יהודים היו יכולים
לחדש מנהג זה, אלא כדי להאסר צ”ל מנהג שבעיקר מהותו שייך לגוים, דהיינו שיש
בו שמץ ע”ז, או פריצות, שחץ וגאוה, או סתם שטות והבל המיוסדת על אמונה טפלה (SUPERSTITION) ניחוש וכישוף
וכיו”ב.
ושנית, שלא נאסר לישראל כ”א באופן שהעשי’ נחשבת מעשה
של חיקוי לגוים אבל אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותו, שוב אינו נאסר.
ולפנינו מקצת ההוכחות לשני תנאים האלו.
בעבודה זרה יא, א:
“תניא שורפין על
המלכים ולא מדרכי האמורי.. היכי שרפינן, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא.. לאו
חוקה היא, אלא חשיבותא היא”.
וביאר הר”ן (על הרי”ף):
לפי שלא אסרה תורה אלא
חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהם סרך עבודת כוכבים.
אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר
שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא[ל].
והאריך בזה הריב”ש בסי’ קנח והמהרי”ק בסי’ פח.
ועפ”י דבריהם הכי נפסק בשו”ע הל’ חוקות הגוים
(יו”ד סקע”ח ס”א):
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא
מדמין להם. ולא ילבש מלבוש המיוחד להם.. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר
מעשיו.
וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו
העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים
וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא
למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו
לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא
אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר. לכן אמרו: שורפין על המלכים
ואין בו משום דרכי האמורי.
כל זה לענין התנאי הראשון שצ”ל אצל הגוים בגדר
“חוק עכו”ם”.
והגר”א אמנם חולק ע”ז כדהאריך בביאוריו על אתר,
וס”ל דאפי’ אם אין מנהג הגוים קשורה לע”ז או פריצות מ”מ אסור
לחקותם[לא]. ורק באופן
“שהיינו עושין זולתם מותר. וכן במלבושים. אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם
אסור”.
ועכשיו בנוגע התנאי השני שצ”ל אצל היהודי בתורת
“חיקוי”:
בתוספתא שבת פ”ז ופ”ח מונה הרבה דברים האסורים
משום דרכי האמורי (כו”כ מובאים בשבת סז, א-ב), וקאמר שם בהרבה מהם דאם עושה
משום סיבה הגיונית מותר. כמו “הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו הרי זה מדרכי
האמורי. אם בשביל לשמרן הרי זה מותר” (ו, יג).
ובשבת (שם, א) “כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו
משום דרכי האמורי”.
ובסנהדרין (נב, ב) אסר רבי יהודה לבית דין להשתמש בסייף
להריגה משום דזהו מנהג הגוים ו”הרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון
דכתיב סייף באורייתא – לא מינייהו קא גמרינן”. והיינו דכיון דאנו עושין זאת
משום דכתיב באורייתא אין זה בגדר חיקוי הגוים.
ועד”ז בב”ק פג, א “המספר קומי הרי זה
מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב
למלכות”. ובנוסח הרמב”ם (ע”ז יא, ג) “ישראל שהי’ קרוב למלכות
וצריך לישב לפני מלכיהם והי’ לו גנאי לפי שלא ידמה להן ה”ז מותר ללבוש
במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים”.
והק’ בכס”מ ובב”י (יו”ד שם) דכיון
ד”מדאורייתא אסירי היאך היו חכמים מתירין איסור של תורה לקרובי המלכות”.
ופי’ הב”ח “דלשון ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע
אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, וכלשון הספרי (ראה, פיסקא פא)
“הואיל והן יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו'”. אבל מי שאין דעתו
להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם כדי שלא יהיה לו גנאי, דבר זה לא אסרה
התורה, ולא עליו קאי הלאו”.
וראה גם בס’ “המספיק לעובדי ה'” לרבי אברהם בן
הרמב”ם (בחלק שתורגם ויצא לאור ע”י נסים דנה בתשמ”ט ע’ קנה ואילך)
שהאריך לבסס החידוש שרצה להנהיג, דהיינו להשתחוות אפים ארצה במקומות שונים בתפילה.
וחד מהטענות כנגדו שיצא להפריך הוא מזה שהוא גם מנהג הגוים. ומבאר שם בארוכה יסוד
הנ”ל, שכל שאין בעשיתינו שום כוונה של חיקוי הגוים, ואדרבה כל מגמתינו הוא
לקיים דיני התורה ומנהגי היהדות, פשיטא דאין לזה שום שייכות לאיסורא דלא תלכו
וגו’.  
נחזור לענין המנהג לשטוח עשבים ופרחים או להעמיד אילנות.
הרי לפי המבואר לכאורה מותר הוא מכל הצדדים, הן מצד עשיית
הגוים והן מצד עשיתינו.
לענין עשיית הגוים – בס’ יוסף דעת על יו”ד (מבעל שו”ת
שואל ומשיב) שם כ’ “צוויתי לשאול מהגוים על מה הם עושין זאת? והישיש שבהם
הגיד שאינו רק משום כבוד והדור הבית בעצים נאים”.
וכיון שיש בזה טעם שכלי הרי אינו בגדר “חוקת הגוים”.
ואפי’ לשיטת הגר”א דגם דבר שהם עושין עפ”י טעם
נאסרה, אם הוא דבר המיוחד להם ואנו מחקין אותם, הרי בענין העמדת פרחים ואילנות
בבביהכ”נ בחגה”ש, לא לבד שאין אנו מחקים אותם, אלא אדרבה, כל עיקר שורש
מנהגם היא כדי לחקות אותנו!
וא”כ על מה ולמה בא הגר”א לאסור דבר זה?
זהו תמצית דברי האחרונים הנ”ל שהכריעו דלא
כהגר”א ותמכו בהמשכת מנהג הפרחים והאילנות.
אבל באמת לא עמדו על כוונת הגר”א. כי דבריו מיוסדים
על שי’ התוס’ בע”ז שם (כמש”כ החיי”א). ואלו הדברים:
“תרי גווני חוקה
הוו, אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם[לב].
[ובאותו שהוא חק לעכו”ם] אף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק
לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו, משעשאוה
האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (שופטים טז, כב) לא תקים לך
מצבה[לג]”.
ועד”ז הוא בתוס’ סנהדרין נב, ב.
אשר לכן כל מה שהבאנו לעיל בנוגע לאיסורא ד”לא תלכו
גו'”, דהיינו שלא נאמר כ”א באופן שהעשי’ חשובה מעשה של חיקוי לגוים אבל
אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותה, שוב אינו נאסר, אינו אלא בחוק שהוא הבל ושטות
וכיו”ב[לד],
אבל חוק השייכת לע”ז נאסרה בעצם אפילו אם יש ליהודי טעם הגון לעשותה שאינו
שייך כלל וכלל לכוונת הגוים בעשייתם.
ולכן בנידון דידן, לא איכפת לן מה שהגוים שמים פרחים
וענפי אילן וכו’ בבית תיפלתם רק משום כבוד והידור הבית בחג ה”פענטיקאסט”
שלהם, וגם אינו נוגע זה שהם עושין זאת רק כדי לחקות היהודים, דסו”ס כיון שזה
לכבוד בית ע”ז שלהם או לכבוד חג השייך לע”ז שלהם, שוב נאסר בעצם, ואסורים
אנו לעשותה, אע”פ שאין עשייתינו מתפרש בשום פנים כחיקוי למעשיהם, וגם מנהגינו
קודם לשלהם[לה].
ויש להציע מקור מפורש לשי’ הגר”א, והוא בספרי דברים
פרשת שופטים:
ולא תקים לך מצבה.
אין לי אלא מצבה,  [אשירה[לו] ו]עבודה
זרה מנין? ודין הוא, ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות
דין הוא שתהא שנואה לבנים.
וב”ספרי דבי רב” על הספרי[לז] פי’:
ר”ל מנין שאין
לעשות לנוי ולכבוד בשום מקום של קדושה אפי’ בגבולין ובחו”ל כגון בביהכ”נ
ליטע שם לפני’ דמות אשירה, א”נ שאר דברים שעושים להדור לע”ז כגון חמנים[לח] וכיוצא,
אפי’ שדעתו לשמים לפאר את בית אלקינו, מ”מ כיון שהגוים עושים דברים הללו נמי
לע”ז, אסור לפאר בהם בית אלקינו דמאיסי לגבוה. ועביד ק”ו ממצבה שהיתה
אהובה לאבות כדאשכחן “ויצב יעקב מצבה (וישלח לה, יד)”, וא”כ מדינא
הוה לן למימר לאו מנייהו גמרינן, ואפ”ה אסר הכתוב להקים מצבה בשום מקום להסך
עלי’ לשמים, כ”ש שאר דברים שעושים הגוים חק לע”ז להדור כגון אשרים
וחמנים, דודאי אסור לכבד בהם ולפאר לשם גבוה, דודאי מאיסי[לט].
עד”ז פי’ ב”תולדות אדם” להספרי לר’ דוד
משה אברהם אשכנזי בעל פי’ מרכבת המשנה על המכילתא (ירושלים, תשס”ד):
אשירה וע”ז מנין –
היינו שיהי’ אסור לנטוע אשירה אפי’ לנוי בעלמא או דבר שהי’ חק לע”ז והוא אינו
עושה דבר זה לע”ז אלא לשמה, אפ”ה אסור.
ולדבריהם מפורש בספרי דאסור ליפות ביהכ”נ בדברים
שהגוים מיפים בתי ע”ז שלהם ודבר זה נלמד מאיסור מצבה, וכדברי הגר”א[מ].
והנה לכאורה פשוט דכל גדר איסורא דחוקות הגוים אינו שייך כ”א
בדבר הידוע שהוא חק הגוים, דודאי ליכא חיובא לדרוש ולחקור אצל כל גויי הארץ מהו
מנהגם וחוקם ודרכי פולחנם לא לבד ברשות רבים כ”א גם בבתי תיפלתם.
ואם כן נשאלת השאלה, הרי רוב רובם מבנ”י מאז עד היום
הזה לא שמעו בכלל אודות כל המציאות של “פענטיקאסט” וכ”ש אודות
מנהגם ליפות בתי תיפלתם בפרחים ואילנות ביום זה. (וזהו אמנם הסיבה שהרבה אחרונים
תפסו שהגר”א התכוון ל”עצי קראצמעך” כי זהו דבר הנעשה (גם) בחוץ,
וידוע לכל), ואם אמנם נתוודע הדבר להגר”א, מ”מ כיון שהדבר אינו ידוע
לרבים מה שייך לדבר אודות איסורא ד”לא תלכו וגו'”?
אלא שלפי הנ”ל הרי זה גופא החידוש היוצא משי’ התוס’,
דחוקים המשתייכים לע”ז אסורים אף באופן דליכא בעשיית היהודי שום ענין של
חיקוי. והיינו טעמא, דשאר מנהגי העמים נפקעים מתורת “גוי’עשער” חק ע”י
כוונת ישראל בעשיתו, משא”כ חוקים האלה המשתייכים לע”ז, נעשו בעצם שנואים
למקום, ולעולם אינם נפקעים מתורת חוק האסורה, ולכן לענין איסור זה אין נפק”מ אם
החק לא הי’ ידוע לרבים (וממילא דאין בעשיית יהודי גדר של חיקוי), דסו”ס אחרי
שנתוודע הדבר אפילו לאחד[מא]
נעשתה לדבר השנאוי למקום כלפי היודע.
לפי המבואר, הנוסח המופיע בחכמת אדם שהוזכר בראשית דברינו
צ”ע:
“מה שאינו חוק
לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם
זה
אסר הגר”א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן
נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא, א בתוספות שם ד”ה ואי חוקה)”.
וע”פ הנ”ל, אע”פ שהציון לתוס’ בע”ז
נכונה, הפני’ להחלק שמתיחס לחוק שאינו לעבודה זרה אלא להבל ושטות, לכאו’ אינו מדויק. דמנהג זה אינו הבל
ושטות, כנ”ל, ולאו מטעם זה ביטל הגר”א מנהג האילנות, כ”א מטעם שהוא
חק שכן שייך לע”ז[מב].
וביחוה דעת הנ”ל כ’ דהגר”א לשיטתו דחולק על
הרמ”א בהל’ חוקות הגוים שם (ששיטתו מיוסד על הר”ן, הריב”ש
והמהרי”ק, כנ”ל), וס”ל דאפי’ אם הוא דבר של טעם ותועלת אסור לחקות
הגוים, כמובא לעיל. ולשיטתו הוא דאסר הגר”א העמדת ענפי אילנות ופרחים. אבל
לדידן שנקטינן כהרמ”א ודעימי’ אין אנו צריכים לחוש לזה.
ועד”ז כ’ הג”ר אשר ווייס שליט”א במנחת אשר
עה”ת פ’ אחרי סל”ג.
אבל לפי משנ”ת אין הדברים נכונים, ומתרי טעמי.
חדא, דאפי’ להגר”א (שאוסר לחקות הגויים אפי’ בדבר
שיש בו טעם, מ”מ) לא נאסר כ”א דבר שאנו למדו מהם, אבל “כל דבר
שהיינו עושין זולתם מותר”. וענין העמדת ענפי אילנות ופרחים ליפות בתי תפילה,
הרי הם לקחוהו מאיתנו!
ועוד, הרי נתבאר שטעמו של הגר”א מיוסד על שי’ התוס’
ודעימי’, דבדבר השייך לע”ז אין שום חילוק אם יש להגוים, וגם, להבדיל, להיהודים,
טעם שכלי בדבר, דאעפ”כ הוא נאסר מחמת היותו שנואה למקום. והרמ”א הרי לא
קאי בחוקים שבסוג הזה[מג].
ויש להביא ראי’ מפורשת דגם הרמ”א ס”ל
כהגר”א דחוק השייך לע”ז אסור אפי’ אם יש לנו טעם הגון לעשותו – מדבריו
בהלכות ראש השנה סי’ תקפא:
נוהגים להתענות ערב
ר”ה. הגה: … ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר משום חקות
הגוים הנוהגים להתענות בערב חגיהם
[מד]. (מקורו
בהגהות מיימונית הל’ שופר א, א).
וכמובן דתענית בערב ראש השנה אית בי’ טעמא, ולשי’
המהרי”ק שהובא להלכה ברמ”א ביו”ד, הרי לא נאמרה בזה איסורא דחוקות
הגויים. ובע”כ דשאני חוק המשתייך לחגי ע”ז[מה].
והנה הנוסח במעשה רב הוא רק ד”נכון לבטל
המנהג, היינו דלא אסרו הגר”א בהחליט. ואם הנוסח מדויק צ”ב למה לפי
הנ”ל לא נאסר ממש.
ואולי יש לחלק בן הענין דשורפין על המלכים, דמבואר בגמ’ לשי’
התוס’ דאם הי’ משתייך לע”ז הי’ נאסר אע”פ דכתיבא באורייתא ואין אנו
עושין זאת לחקות הגוים, וגם הרי אנו עושין זאת מילתא בטעמא, דהיינו לכבודו של מלך.
ועד”ז לענין מצבה דנאסר אע”פ שהיתה אהובה בימי האבות ואין בעשייתינו שום
ענין של חיקוי. והיינו טעמא, משום דענינים אלו אינם מנהג של יהדות במיוחד,
כ”א דהם ענינים אוניברסליים שהיו שייכים לכל מין האנושי, ולכן כשאימצם הגוים
לענין השייך לע”ז שוב הם נאסרים משום “ובחוקותיהם”.
אבל מנהג שנקבע לראשונה ע”י יהודים כמנהג יהדות אינו
נפקע מ”יהדותו” ע”י שהגוים אימצוהו לעצמן, ובפרט דכל כוונתם בזה היא
לחקות אותנו. ולכן סובר הגר”א דיש מקום לחלק ולהתיר הדבר. ואעפ”כ, כיון
דאינו אלא מנהג, נכון להחמיר ולבטלו. דבענינים של ע”ז אין לסמוך על היתרים[מו].
עכ”פ אחרי שנתבאר שאלו שתמכו בהמשכת המנהג יסדו
דבריהם על הבנה מוטעת בדברי הגר”א, אין לנו על מי להישען להקל נגד הגר”א.
ויש להוסיף שכמה גדולי הפוסקים בדורות האחרונים נקטו כשי’
הגר”א לענין מנהג דומה להנ”ל. והוא לענין נטיעת אילנות בחצרות בתי
כנסיות לנוי. הדיון נפתח בעקבות שי’ רבי דוד ערמאה (על הרמב”ם ע”ז ו,
ט), המובא בהגהות הגרע”א (סימן קנ), שנטיעת אילנות סביב בית כנסת אסורה
מדרבנן מדין אשירה. אבל כמה פוסקים הוסיפו דאף אי נקטי’ דשיטה זו יחידאה היא ולא
קי”ל כן, מ”מ במקום שהעכו”ם נוהגים בזה בבתי תיפלתם יש לחשוש לאיסורא
ד”ובחקותיהם”.
הלא הם המהר”ם שיק[מז],
המהרש”ם[מח]
וה”חבצלת השרון[מט]”.
אמנם, אין שום סיבה לבטל מנהג ישראל כליל, כי כמובא לעיל,
המנהג המקורי הי’ ליפות גם הבתים בפרחים. ומנהג זה אינו שייך כלל למנהג הגוים, כי הם עושים זאת רק בבית
התיפלה. ונראה פשוט שהגר”א לא הי’ מסתייג מזה.
ולכן נכון
הדבר מה שנוהגים בהרבה משפחות להחזיר מנהג העתיק הזה ליושנה (כמובן לא
בביהכ”נ, כ”א) בביתם, דהיינו ליפותו בפרחים ושושנים לכבוד החג ולכבוד
התורה[נ].



* תודתי נתונה בזה
לידידַי שמהם שאבתי מראה מקומות והערות: הרב יהושע מונדשיין ז”ל,
ויבחל”ח: הרב גדלי’ אבערלאנדער (“מנהג אבותינו בידינו”), הרב נחום
גרונוואלד, הרב אליעזר יהודה בראדט, וכן להרב שלמה גליקסברג.
[א]. נד’ ב”מחזור מכל השנה כמנהג קהלות קודש
אשכנז” (ויניציא, שכ”ח1568
). מחברו הי’ ר’ בנימין הלוי (רבה של קהילה אשכנזית
בשלונקי בזמן הבית יוסף). גודל חשיבותו ניכר ממה שמובא עשרות פעמים במג”א
(בר”ת מ”צ). נדפס מחדש בשנת תש”ס ע”י מכון הררי קדם.
[ב]. נולד בשנת שס”ד 1604 ושימש
במשך כארבעים שנה כשמש הקהילה היהודית בוורמישא. הספר הופיע לראשונה בשלימות
מכת”י המחבר ע”י מכון ירושלים בשנת תשמ”ח.
[ג]. ועד”ז ב”מנהגות וומייזא” לר’ יודא
ליווא קירכום (קירכהיים, נפטר בשנת שצ”ב 1632) י”ל ע”י מכון
ירושלים בשנת תשמ”ז, ע’ רנה.
[ד]. בדורות מאוחרים מצאו עוד טעם למנהג עשבים המריחים
עפ”י שבת (פח,ב) “כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם
כולו בשמים”. וביחס למנהג השושנים הביאו מפרש”י על תהלים (מה,א): למנצח
על שושנים – לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים
ומרטיבים מעשים טובים כשושנים.
[ה]. בברכי יוסף כאן ס”ק ו “ונוהגין לשטוח עשבים וכו’. יש סמך למנהג זה
ממ”ש באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת”. לכאו’
כוונתו לתרגום שני למגילת אסתר (ב, ח), אבל שם לא נזכר שטיחת עשבים כ”א שהיו
זורקים תפוחים (“ושדיין חזירי תפוחים”) בביהכנ”ס ושוב מלקטים אותם.
ויש גורסין “חזורי ותפוחים” (פירוש מהר”ד משעברשין,
פראג שס”ט, נד’ מחדש בתורה שלֵמה על מג”א, והוא פי’ ש”חזורי”
הוא מין אחר של תפוחים. ובתרגום הרב צבי כהן שליט”א, ירוש’ תשנ”ו –
“כפתורי תפוחים”).
ב”פתשגן הכתב” [הוא תרגום הת”ש ללשה”ק הנפוץ שנעשה
ע”י ר’ מרדכי וינטורה, י”ל לראשונה באמשטרדם תק”ל 1770] – “שושנים
ותפוחים”, וכנראה הי’ לו גירסא אחרת (אולי “וורידי” במקום “חזורי”).
וב”תוספות השלם” על מג”א (מכון הרי פישל)
“אגוזים” במקום תפוחים.
לע”ע המקור הכי קדום ומפורש להמנהג ליפות ביהכ”נ בצמחים (כפי
שגילה ידידי ר’ אליעזר יהודה בראדט) נמצא במחברות עמנואל (ע’ שצח) שנכתב בערך בשנת ה’פא1321
. שם כ’ שמצא בספר עתיק שיש ליפות ביהכ”נ
בשבועות בשושנים. [בשו”ע או”ח סש”ז סט”ז (ומשם לשו”ע הרב
ס”ל) מובא דאסור לקרות הספר כי יש בו מליצות ומשלים של שיחת חולין ואסור משום
מושב לצים. אבל המחבר, עמנואל הרומי, הי’ אדם חשוב עד שהחיד”א בשם הגדולים (ח”ב
עמ’ כב) המליץ ללמוד פירושו על משלי (נד’ בנאפולי שנת רמ”ז1487 )[.             
[ו]. להעיר שרבי אברהם הלוי
הורוויץ (שהי’ תלמיד הרמ”א) מזכיר המנהג לחלק להציבור “עשבים המריחים
(עמק ברכה בסוף הס’ בחלק הליקוטים על שבועות). ועד”ז בנו, השל”ה (מס’
שבועות אות טו. מובא בכמה פוסקים ובשו”ע הרב שם סי”ז). אבל שניהם נולדו
בפראג (והשל”ה שימש ברבנות בכמה עיירי אשכנז), ומסתבר שמנהג זה (“עשבים המריחים“)
ראו במקומות אחרים, לא במקומו של הרמ”א בפולין.  
[ז]. אבל להעיר מהגהות
המנהגים לספר המנהגים של הר”י טירנא (חג השבועות) “ושוטחין עשבים
בבית הכנסת לשמחה“. “עשבים” סתם, וגם “שמחה”.
[עדיין לא נתברר מי חיבר הגהות אלו, אבל הוא מקור מוסמך ומובא הרבה פעמים
ברמ”א].
[ח]. מזה שהעתק הלבוש את ל’ הרמ”א (“זכר לשמחת
מתן תורה”) מבואר שלמד כן בדבריו (ואולי שמע זאת ממנו, כי הי’ תלמידו). וכן
נקט המ”ב. ומבואר בזה למה הוסיף הרמ”א תיבת “זכר”, אבל
צ”ב דהול”ל רק “זכר למ”ת”, ומהו הכוונה בתיבת
“שמחת”?
[ט].  או שהבין
דמש”כ הלבוש “סביב הר סיני” היינו על גבי ההר מוקף מכל
צדדיו אע”ג דמהקרא שהביא – “גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל
הָהָר
הַהוּא” אין להוכיח כ”א שהי’ מקום מרעה בסמיכות לההר. (ולהעיר
שבדפוסי הלבוש הושמט סוף הפסוק).
[י]. אדרבה, בפי’ רבינו אפרים (שמות ג, א)  “ההר נקרא חורבה כי למעלה בהר הוא יבש..
סביב ההר טיט ושם גדלים סנאין* כדי למנוע רגל בני אדם”. וכעי”ז בפי’
התפילה להרוקח (ח”ב ע’ תקנב).
והאבן עזרא בפירוש הארוך שם כ’ “הר האלהים חרבה.. טעם חרבה מרוב החום
שלא ירד שם גשם, כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור
רחוק, על כן אין שם ליחה, ותגבר בו היבשות”.
וצ”ב למה הזהיר רחמנא “גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל
הָהָר הַהוּא” אם לא הי’ הי’ שם מרעה. וגם משה הלך לשם לרעות צאנו.
* ברבינו יהודה החסיד שם: דהר סיני הוא “מקום קוצים ואין בני אדם
הולכים שם ולא בהמות והוא מקום טהרה ואין שם טינוף”. וברמב”ן (דברים א,
ו): על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני.. ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי
שם אילני הסנה רבים”.
[יא]. י”ל דגם עשבים פשוטים שמתחדשים דְּשֵׁנִים
וְרַעֲנַנִּים באביב מזכירים ומסמלים ענין ההתחדשות וחיות חדשה, זכר לההתחדשות
דמ”ת וקבלת תורת חיים וכו’.
[יב]. שנערך ע”י הג”ר יששכר בער שהתפלל
בביהמ”ד של הגר”א בצעירתו והי’ מגדולי הדיינים בווילנא בדור שאחרי
הגר”א. השתמשתי במהדורת ר’ יעקב זלושינסקי ירוש’ תשס”ט, אבל בהרבה
דפוסים הקודמים נשמט כל הקטע, כנראה מחמת הצנזור.
[יד]. שער יששכר ע’ קיט אות מח, מובא בדרכי חיים ושלום אות
תרלז.
[טו]. לכאורה אין זה המציאות היום ברוב חוגי החסידים. ראה
רשימה גדולה של חוגי חסידים שעודם מחזיקים בהמנהג ב”נטעי גבריאל” שבועות
פ”ט, “מנהג ישראל תורה” מועדים ב ע’ תרא. וראה להלן הערה מו לענין
מנהג חב”ד.
[טז]. ארחות רבינו ח”ב ע’ צו. ועלהו לא יבול ח”א
ע’ קפד. אשרי האיש או”ח ג ע’ תלט.
עוד טעם מובא שם מהגרי”ש אלישיב להתיר פרחים כו’ באה”ק
היות דמצויים שם בעיקר רק ישמעאלים ואינם עושים כן אצלם. וצ”ע, דהרי יש יותר
משלש מאות אלף נוצרים בארה”ק, ומאות בתי תיפלה, כולל זה הנמצא בירושלים שהיא
הכי חשובה (לכמה חוגי נוצרים) בכל העולם!.
[יז]. תודתי נתונה לידידי ר’ אלי מארקין שהעירני על כך.
[יח]. תיבת  PENTECOST   מובנו בשפת יוון העתיקה
“[יום] החמישים”. PFINGSTEN
היינו “פענטיקאסט” בל’ אשכנז. ZESŁANIE ŚWIĘTEGO
הוא השם הפולני ל”פענטעקאסט”. מובנו “ירידת השפע”. כי מסופר
בספרם (מעשי השליחים ב) שבחג שבועות מסוימת ירד “לשונות של אש” על ראשי
תלמידי הנוצרי שחגגו חגה”ש (שכידוע היו בורים וע”ה כו’ אבל שומרי מצוה)
והתחילו להתנבא. ולזכרון אותה ההתרחשות קבעו חג ה”פענטעקאסט”.
מענין לענין. באגרות קודש של הרבי מליובאוויטש חי”ט (אגרת ז’ אלפים
שפב) נמצא אגרת לדודי הרב יעקב עמנואל שחט ז”ל משנת תש”כ ובה הערות
לכו”כ ממאמרים שחיבר דודי ושָלחָם להרבי לסקירה. הרבי התיחס למאמר בה השתמש
בתיבת “פענטעקאסט” כמונח האנגלי ל”חג השבועות”. ומעיר הרבי
בזה”ל: “פענטעקאסט! מה חסר בביטוי שבועות (קדושין ע, א)”.
[יט]. וכמש”כ באגרות משה המצוין להלן (הערה לה)
“הגר”א אסר מאחר שעושין
העכו”ם בחג שלהם סמוך לשבועות“.
[כ]. כי כידוע אף שהתלמידים הראשונים של הנוצרי היו
יהודים עמי הארץ, אבל בהמשך הזמן נהפך נצרות לנחלת גוים בלבד, ולא ידעו בין ימינם
ושמאלם אודות מנהגי ישראל.
בתחילה חגגו “פענטיקאסט” ביום שחל בו שבועות. אבל בשנת ד’פה (325
למס’) החליטו מחמת גאוותם שלא להיות תלויים בלוח היהודים ובדו חשבונות מסובכים
איך לקבוע “איסטער” ו”פענטיקאסט”.
[כא]. נתפרסם לראשונה ע”י ר’ בצלאל לנדא בספרו
“הגאון החסיד מווילנא” (מובא במהדו’ מעשה רב הנ”ל הערה יב).
[כב]. אין זה המציאות, אלא שלא
היתה ידוע קודם הגר”א. וראה להלן הערה מא. ולהעיר שמנהג הנ”ל של של
קישוט בתי התיפלה קיים בעיקר אצל הנוצרים השייכים להכנסי’ האורתודוקסית המזרחית,
ואילו בפולין, מקומו של הרמ”א, רובא דרובא של הנוצרים שייכים להכנסי’ הקתולית.
[כג]. המהרש”ם בדעת תורה (דלהלן הערה כו) כתב דאין
צריך לחוש לשי’ הגר”א (בנוסף על עיקר טעמו שעלי’ נעמוד בסמוך) ד”כפי
שנהגו העכו”ם במדינתנו שמעמידים האילנות גם בחוץ, א”כ כיון שאנו עושין
כן רק בפנים בלא”ה אין חשש”.
וצ”ב דמה בכך שמעמידים האילנות גם בחוץ, הרי יש הרבה שמעמידים רק
בפנים. וכי לא נאסר חוקות הגוים רק באופן שעושין בדיוק כפי הנהגת כל הגוים?
וי”ל בכוונתו דמהא דמעמידים גם בחוץ מוכח דגם בפנים אינו מטעם יפוי
המקום כ”א דהוא ענין לעצמו גם כשמעמידים אותו בפנים, וא”כ אינו דומה כלל
להעמדת אילנות ליפות המקום לכבוד החג, והוא עשי’ שונה לגמרי.
עכ”פ מובן דגם המהרש”ם תפס דהחוק של הגוים שבגללו הסתייג
הגר”א מהעמדת אילנות היינו “עצי קראצמעך”. וכבר נתבאר שזה אינו.
[כד]. וכדהעיר בס’ “מנהג ישראל תורה”.
[כה]. בספרו יוסף דעת על יו”ד סשמ”ח.
[כו]. דעת  תורה או”ח סתצ”ד.
[כז]. אוצר חיים פ’ קדושים, מצוה רסג.
[כח]. ערב שבועות.
[כט]. יחוה דעת ח”ד סל”ג.
[ל]. הדברים מיוסדים על דברי הרא”ה שם.
[לא]. עיקר חילי’ דהגר”א לחלוק על הראשונים
(הר”ן, הריב”ש והמהרי”ק), עליהם מושתת פסק הרמ”א (דמותר לחקות
הגוים בדבר שיש בו טעם) הוא משום דגם אחרי שנקבע בסוגיא דע”ז ד”שריפה
לאו חוקה היא אלא חשיבותא הוא”, אפ”ה הוצרך הש”ס בסנהדין נב, ב
להוסיף טעם דשרי “משום דכתיבא באורייתא”. הרי דגם במידי שאינו שייכא
לע”ז אסור לחקות בלא היתר נוספת ד”כתיבא באורייתא”.
ובשו”ת אדמו”ר הצמח צדק (יו”ד סי’ צא) דן בדברי הגר”א
ומציע תירוצים לתמיהתו, ומ”מ הסכים שבפשטות לשי’ הרמב”ם ודעימי’ אסור
לחקות הגוים אפי’ בענינים שאינם קשורים לע”ז או לצניעות.
דהרי אלה דברי הרמב”ם בהל’ ע”ז רפי”א: “אין הולכין
בחקות העכו”ם ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן .. אלא יהיה
הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו
ובדעותיו.”
ובספר המצוות מל”ת ל’: “היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג
במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם.. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני’ א, ח) ועל כל הלובשים
מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש”.
ועד”ז בסמ”ג (לאוין נ), ובחינוך (ס”פ קדושים), ולא נזכר שום דבר
אודות מהות הלבושים כ”א דצריכים להיות שונים מהגוים.
והנה מנהג רוב עולם התורה ה”ליטאי” לא להקפיד שיהיו מלבושיהם
חלוק מגויי הארץ על אף דבריו החותכים של הגר”א.
גם מנהג רוב חסידי חב”ד לא להקפיד ע”ז (בימות החול), הגם שלפי
דברי הצ”צ הי’ ראוי להחמיר.
ואין להכניס להדיון הא דבזמן גזירת המלבושים ברוסי’ בליטא ובפולין (שהתחיל
בשנת תר”ד 1844*) הכריע הצ”צ שאין בזה דינא דיהרוג ואל יעבור**, דכמובן
במקום פקו”נ שאני (ע”ש בתשבותיו סי’ צ’).
והג”ר משה פיינשטיין (יו”ד א סי’ פא) העלה סברה להצדיק המנהג – ד”מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשין
בכאן במלבושיהם? ומדוע לא נאמר שמתחלה הם גם מלבושי ישראל? דלא נקבע כלל מתחלה
להנכרים ואח”כ גם להישראלים, דמתחלה הא נעשו גם לישראלים”. והיינו
דכהיום שכולנו דרים ביחד בעיירות גדולות – יהודים, ולהבדיל, נוצרים, הינדוס,
מקסיקנים וכו’, הרי להיוצרים והמעצבים סגנון הלבושים אינם מיעדים סחוריהם לבני דת
או חברה מסוימת, כ”א לכל תושבי המדינה. וא”כ א”א להגדיר הלבושים
האמריקאים או האירופאים כלבוש המיוחד לגויים.
ובשו”ת דברי נחמי’ להג”ר נחמיה מדוברובנה (תלמיד אדמו”ר
הזקן וחתן בנו) בסוף חלק יו”ד ישנה תשובה ארוכה ש(כנראה) נכתב להצ”צ
בנוגע לגזירת המלבושים ובו מנתח הָדֵק היטב כל השיטות וכל הצדדים באופן מופלא.
ובתוך הדברים העלה סברה זו של האג”מ, וכ’ שכן אמנם יוצא מדעת
המהרי”ק בשי’ הרמב”ם, אבל פשטות לשון הרמב”ם ודעימי’ מורה שגם
בכה”ג חייבים יהודים לשנות מלבושיהם מגויי הארץ. אלא שלהרמב”ם אינו
מחויב לשנות כל בגדיו כ”א מקצתם***. (ולשיטות ראשונים אחרים אמנם אסור אפילו
ההתדמות בבגד אחד, אבל הם ס”ל דליכא איסורא כ”א בבגד שיש בו משום
פריצות, וזה אינו נוגע להנידון כאן).
ואין לומר דדי בהנחת פאות אחורי האוזן או בגידול הזקן לשנות הצורה הכללית
של היהודי, ואין הכרח בשינוי המלבושים –
דהרי הרמב”ם מפרט “לא במלבוש ולא בשער”, הרי דהם שני דברים.
ואולי די בלבישת כובע “פדורה” (הנק’ גם מגבעת קנייטש או
בורסלינו, שבדורינו חדלו רוב הגויים במדינתינו ללובשו). וגם הרי הולכים עם ציצית
בחוץ****. ובחב”ד ישנה עוד שינוי שנזהרים (עפ”י קבלה) שלא לסגור החליפה
כדרך הגוים כ”א ימין ע”ג שמאל.
[אבל מש”כ באג”מ הנ”ל שגם להגר”א מותר, כי הבגדים שאנו
לובשים “היינו לובשין בלא”ה, פי’ לא בשביל שהנכרים לובשין באלו, אף
שקדמו הנכרים ללובשן”. צע”ג לענ”ד, דזהו ממש גוונא דהמהרי”ק
שדן בדבר לבישת הקאפ”א, דהיינו לבוש המיוחד לרופאים. וע”ז הרי חולק
הגר”א, דסו”ס מה שהיהודים לובשים אותו הוא מפני שנקבע כך האָפנָה .(STYLE, FASHION) דהַכִי יעלה על הדעת
שיהודים היו לובשים עניבה או חולצה אם קאָלנער המסוימת וכו’ אם לא הי’ נקבע
האָפנָה ככה?]
* ראה בארוכה כל השתלשלות הדברים ומעמדם של גדולי ישראל בזמנו בקובץ
“היכל הבעש”ט” גליון יב ע’ צו ואילך.
** כדעת האדמורי”ם הרה”ק רמ”מ מקוצק, הרה”ק ר”י
מרוז’ין, הרה”ק ר”מ מדז’יקוב.
דלא כדעת החידושי הרי”ם, והגר”ש קלוגר (שו”ת טוב טעם ודעת
מהדו”ק יו”ד סי’ קפט).
בחכמת אדם המובא בפנים מביא דהגר”א הורה דשינוי המלבושים הוא ביהרג
ואל יעבור (ומוסף “ואף שזה צריך עיון גדול..”), אבל הגר”א לא התיחס
לגזירת המלבושים הנ”ל שאירע אחרי הסתלקותו. ואולי הי’ מסכים להמתירים בגלל
סיבות אחרות המיוחדות לאותן גזירות.
*** אבל להגר”א ג”ז אסור, כי אחת מהוכחות שהביא לשיטתו (דגם אם
אינו הלבוש פרוצה אסורה, ודלא כהרמ”א) הוא ממש”כ הרי”ף בסנהדרין
(יז, ב בדפי הרי”ף) ד”ערקתא דמסאנא” פירושו ש”הנכרים שבאותו
הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו
מלבוש נכרי”. ו”ודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות”. [וכבר
נתקשה בזה בדברי נחמי’ שם, דלָמָה לא?]. הרי דאף בחלק קטן ממלבוש אחד שאין בו
פריצות איכא להך איסורא.
**** במשנה ברורה (ס”ח ס”ק כו) החמיר מאד בענין  בזה – “ואותן
האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם
אותו וזכרתם וגו’ עוד מבזין הן את מצות הש”י ועתידין הן ליתן את הדין
ע”ז כו'”.  גם בערוך השולחן (שם
סעיף יז) כ’ ד”אותם התוחבים הטלית קטן בהמכנסים אין דעת חכמים נוחה
מהם”.
המ”ב והערוה”ש מתיחסים להמסתירים ציציותיהם מפני הבושה או משום ש(לדעתם) היא נראית מרושל schleppy)), אבל יש נוהגים כן עפ”י קבלה כפי שהאריך בזה
בשו”ת יחוה דעת ח”ב סימן א. ומסיק “והמנהג ברור אצל כל רבני
הספרדים, פוסקים ומקובלים, ללבוש הטלית קטן תחת כל הבגדים וגם הציציות מכוסות..
ועל כל פנים אנו שהולכים בכל כיוצא בזה בעקבות דברי האר”י בודאי שכן ראוי
לעשות, שהטלית הקטן יהיה תחת כל הבגדים, וגם הציציות יהיו מכוסות.. טוב ונכון שבני
הישיבות הספרדים ועדות המזרח לא ישנו ממנהג אבותיהם שנהגו ללכת על פי קבלת רבינו
האר”י ז”ל, וילבשו הטלית קטן תחת בגדיהם, וגם הציציות יהיו מכוסות
בבגדיהם”. וכן קבע בילקוט יוסף (ח, מב) “מנהגינו שגם הציציות מכוסות תחת
הבגדים. וכן נהגו גדולי הדורות הספרדים, וכן ראוי להיות על פי הקבלה”.
ב”שולחן מנחם” (שהוא ליקוט מתשובות והוראות של הרבי בעניני הלכה
שנלקטו מדבריו שבכתב ושבע”פ, ז’ חלקים, ירושלים תשע”ג – ח”א
סי”ז) מובא ענין שלם שמקורו בלקו”ש חל”ג פ’ שלח (שהוא עיבוד
מהמדובר בהתוועדויות ש”פ פקודי תשמ”א וש”פ מקץ תשמ”ג) ובו
מנתח הרבי את כל הענין עפ”י הלכה ועפ”י קבלה, אבל לא בא לקבוע בזה הלכה
למעשה, כדמסיים שם, וכמש”כ להדיא בהערה 3 שאין הכוונה להכריע בזה כ”א
לברר הדעות והמנהגים, ונהרא נהרא ופשטי’, ומציין לדברי הגר”ע ב”יחוה
דעת” הנ”ל.
[אולם עורכי ה”שולחן מנחם” מצאו לנכון להעתיק אחרי האריכות
הנ”ל (שהוגה ואושר ע”י הרבי) קטע מדברים שבע”פ שנאמר בהתוועדות
דתשמ”ג הנ”ל, והוא, דכל השקו”ט בזה מתיחס לדורות שעברו אבל כהיום
נעשה הוצאת חוטי הציצית של הט”ק לצורת ה”חרדים לדבר ה'”, ולכן אין
ליהודי יר”ש לפרוש מהציבור כי בזה מראה כאילו אינו רוצה להיות בכלל היראים.
אבל לא השכילו לעשות, כי ככל הנראה לאחרי אמירת הדברים בתשמ”ג ולפני
הופעת הענין באופן רשמי בלקו”ש בשנת תשמ”ט, בא לפני הרבי דברי
הגר”ע הנ”ל שממליץ בחוזק לשומעי לקחו שלא  להצטרף לבני
תורה האשכנזים בענין זה, ולכן לא רצה הרבי שההוראה הנ”ל יתפרסם בדפוס שלא
לפגוע בכבודו, ולכן הושמט מהנוסח הרשמי בלקו”ש. ואדרבה, מדגיש שאינו קובע
בזה למעשה, ונהרא נהרא ופשטי’.]
למעשה בחב”ד מקפידים מאד בהוצאת הציצית לחוץ, וגם כדי לקיים החובה של
תורה שיהי’ הציצית “נוטפת על הקרן” שהחמיר בזה מאד אדה”ז בפסקי
הסידור. (אלא שלזה מן הצורך להוציא לא לבד חוטי הציצית כ”א גם שולי בגד
הט”ק, וכמובן שלא כאן המקום לבאר הענין).
ומי אנכי אזו”ב הק’ כו’ אבל תורה היא כו’
ולא
אבין על מה ולמה קבע הג”ר עובדי’ בתוקף כ”כ שכל בני הישיבות הספרדים
יבדלו בזה מאחיהם האשכנזים, דבשלמה בנוגע לגדולי תורה ובעלי שם שאכן עושין כל
מעשיהם בהתאים לקבלת האר”י – מובן שעליהם להחזיק במנהגם. אבל מה זה שייך לכל
בני הישיבות כו’ שלא יודעים בין ימינם ושמאלם בעניני קבלה? ולמה להם להתראות אחרת
מאחיהם בני ישיבות האשכנזים? ובפרט שזה נגד הפסק של מרן המחבר בשו”ע. (ובעוד
שבמקומות אחרים הורה הגר”ע שלאו דוקא שדעת האריז”ל מכריע בעניני הלכה).
וצ”ע. 
[לב]. בריטב”א שם כ’ דכ”ה נמי שי’ רש”י.
[לג]. מקורו ברש”י עה”כ, ומיוסד על הספרי המובא
בסמוך: “ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים..”.
[לד]. מלשון התוס’ בע”ז שם משמע דהאיסור של דרכי
האמורי אינו שייך לע”ז והוא רק “הבל ושטות”, אבל בר”ן שם כ’
ד”בכולם יש סרך עבודה זרה”. גם מל’ המהרי”ק המובא ברמ”א
הנ”ל שכ’ “שכל מה שנהגו העכו”ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר יש לחוש
בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם”, משמע דיסוד האיסור הוא
שמץ דע”ז.
ובאנצ’ תלמודית ערך “דרכי האמורי” תפס דיש בזה פלוגתא בין תוס’
והר”ן. אבל אינו מוכרח כלל. ואין לנו לאפושי פלוגתא.
כי כוונת התוס’ לחלק בין דבר שהוא “סרך” ו”שמץ”
ע”ז לבין דבר שהוא “חוק” לע”ז. דענין “מצבה”
וכיו”ב נעשה להדיא לשם ע”ז, ושייכותו לע”ז היא ישירה. משא”כ
הענינים הנאסרים משום דרכי האמורי שייכותם היא יותר עקיפה ומעורפלת.
ובמו”נ (ג, לז) כ’ דדרכי האמורי הם ענפי מעשה המכשפים, ונשענים לעניני
הכוכבים, ויתגלגל הדבר להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם.
הרי דדרכי האמורי מסתעף מכשפים שהם מובילים לע”ז.
וי”ל דשהו גם כוונת הר”ן ד”בכולם יש סרך עבודה זרה”.
ובתוספות יום הכיפורים יומא (פג, ב, הובא בדרכי תשובה קעט, ז) ביאר בשי’
הרמב”ם ש”הרפואות שאנו אוסרים מדרכי האמורי הם רפואות שהמציאום תחילה
האמוריים מכח שהיו עובדים עכומ”ז לשמש ולירח והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה
זו ויועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב פלוני וכל כיו”ב מרפואות
שהמציאום האמוריים בסגולה מכם דתם ועבודתם על זה נאמר ובחוקותיהם לא תלכו”.
וגם לדבריו שייכותם של “דרכי האמורי” לע”ז היא רחוקה מדבר
שהוא “חוק” לע”ז, דאף שתחילת התהוותם של “דרכי האמורי”
מסובבת מאמונתם בכוכבים וכו’ מ”מ שייכותם האידנא אינו גלוי’, דגם הגויים
המבצעים סגולות האלו אינם עושים אותם לשם ע”ז אלא רק מפני ההנחה שהדברים
מועילים.
עכ”פ אין שום צורך לחדש פלוגתא בין הראשונים ביסוד האיסור ד”דרכי
האמורי”, אלא דלכו”ע קשורה לע”ז.
[גם בקהלות יעקב לע”ז סי’ ה’ כ’ דלרש”י איסורא דדרכי האמורי אינו
קשור לע”ז כלל ואינו בכלל “ובחוקותיהם” ונלמד מקרא אחרינא –
“לא תעשה כמעשיהם (משפטים כג, כד)”. וכבר העיר בס’ “סדר יעקב”
(ע”ז שם) דבשבת סז, א כ’ רש”י דדרכי האמורי כן נאסר
מ”ובחוקותיהם”. גם לא מסתבר שדוקא “לא תעשה כמעשיהם” הנאמר בהמשך ל”לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא
תָעָבְדֵם” קאי באיסור שאינה שייכת לע”ז].
[לה]. באגרות משה ח”ח יו”ד סי”א כ’
“בדבר שטיחת עשבים והעמדת אילנות בחג השבועות, שהגר”א אסר מאחר שעושין
העכו”ם בחג שלהם סמוך לשבועות, וטעם מהרש”ם אינו כלום כדכתב כתר”ה.
ועיין בעה”ש שג”כ כתב שבדורות שלנו ביטלו, כוונתו להגר”א שנתקבלו
דבריו”.
אבל לא פירש לנו למה “אינו כלום”, ואולי כוונתו כבפנים. וע’ לעיל
הערה כג ביחס לטענתו השני’ של המהרש”ם. ויש להעיר שבהקדמה לחלק זה של
האג”מ הדפיסו תולדותיו, ושם מובא בשמו שזוכר איך שבעירו בימי ילדותו היו
תלמידי וולאז’ין מתגנבים לבתי הכניסיות לפני שבועות ומסלקים משם ענפי האילנות.
לפ”ז מש”כ “שנתקבלו דבריו” של הגר”א, הכוונה היא לאו
דוקא ש”ברצון קבלו עליהם”.
[לו]. כ”ה בדפוסים וכ”ה בפי’ רבינו הלל ובפי’
המיוחס להראב”ד (לייקוואוד, תשס”ט). אבל הגר”א מחק
“אשירה”, וכ”ה במהדורת פינקלשטין.
[לז]. לר’ דוד חיים פארדו בעל חסדי דוד על התוספתא.
[לח]. כנראה נקט ד”חמנים” הם צורות של השמש
העשיות רק לנוי, והוא דלא כפשטות הדברים שהם ע”ז ממש*.  וגם הרי צורת חמה בין כך אסור משום “לא
תעשון אתי גו'”.
* אם כי רש”י בדברי הימים (ב לד, ד) כ’ רק “צורות חמה”, אבל
בבחוקותי (כו, ל-לא) פי’ דהם ע”ז ממש שמעמידין על הגגות בחמה
(וביחזקא’ שם פי’ דהם “על הגגות לחמה”). והוא עפ”י
תו”כ ריש קדושים (ודלא כתו”כ על אתר). ובמצודת ליחזקא’ (ו, ד) “צורת
חמה
היו עושים להם לפסל כי עבדו לחמה” ובישעי’ (כז, ט) “דמות
מה
עשוי לעבודת החמה”.
[לט]. עוד ב’ פרושים נאמרו בהספרי, שלכאו’ רחוקים המה מדרך
הפשט.
א] על מש”כ בספרי “ששנואה לאבות” מציין רבינו הלל להקרא
(וישלח לה, ב) ד”הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם”. וב”הגהות
וביאורים לחכם קדמון ספרדי” (להרב סולימאן אוחנא נדפס בהוצ’ דהספרי עם
פי’ רבינו הלל של ר”ש קולידיצקי, ירוש’ תשמ”ג) מציע לפרש הדברים
עפ”י מש”כ הרמב”ן (וישלח לה, ד): והנראה אלי כי בני
יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו”ם מבטל
עבודה זרה בעל כרחו (ע”ז מג, א), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב צוה להסיר
אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם
בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד
בו ולא יזרע”.
ומסיק דזהו אמנם כוונת הספרי “עבודה זרה מנין”, דהיינו ע”ז
שנתבטל.
וכמובן הדוחק להעמיס כ”ז בדבריו הקצרים של רבינו הלל.
ב] הנצי”ב פי’ שעשה אשירה או איזה צורה לא לעובדם כ”א לעבוד
ה’ תחתיהם.
ומ”מ משתמש הספרי בל’ “ע”ז”,  כי  כל
פסל או צורה שאסור, שם ע”ז עלי’. והביא ראי’ מל’ המכילתא
עה”כ (יתרו כ, כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו’: “שלא תאמר,
הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,
ת”ל לא תעשו לכם. דבר אחר, לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך
שאחרים עושין במדינות, ת”ל לא תעשו לכם”. הרי אף דקאי על צורות שעשאן
לשם ה’ או סתם לנוי, אפ”ה כיון דאסורים קראן הכתוב “אלקי זהב”.
אבל כמובן שלשון “אלקי זהב” אינו זהה לל’ “עבודה זרה”.
גם “לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו (ע”ז נח, ב)”. ואיפה מצינו
בחז”ל הביטוי “ע”ז” ביחס לצורה האסורה שאינו ע”ז?
[מ]. אלא שלפי ה”ספרי
דבי רב” שונה היא איסור זה המיוחד לדברים המשתייכים לע”ז, משאר דברים
הנאסרים מחמת “ובחוקותיהם וגו'”, דכיון דהאיסור נלמד ממצבה לא נאסר
כ”א בדבר שהיהודי עושה לצורך גבוה בדוגמת מַצֵבָה, וכמש”כ – ד”כיון
שהגוים עושים דברים הללו נמי לע”ז.. מאיסי לגבוה”, משא”כ בדבר של
רשות ליכא חומר מיוחדת בחק השייכת לע”ז, יתירה מיתר חוקי הגויים.
[וכעין הדין ד”הקריבהו נא לפחתך”, דלפעמים היא גם לעיכובא
(רמב”ם איסו”מ ב, י לענין טריפה למזבח. ובאבן האזל שם דהוא מה”ת).
אבל לשי’ הגר”א (המיוסדת על תוס’) האיסור בחק המשתייך לע”ז נכלל
בלאו ד”ובחוקותיהם”, אלא דנלמד ממצבה שחוק בסוג זה אינו נפקע מאיסורו גם
אם היהודי עושהו מסיבה הגיונית, וגם אם לא למדנו זאת מאיתם.
[מא]. ומ”מ מסתבר דאין ענין לפרסם היות ענין מסוים
מנהג עכו”ם בבתי תיפלתם. כי בדבר שאינו ידוע אין עשיית היהודי מתיחסת כלל
לחוק העכו”ם. ויתכן דהלשונות המובאים באחרונים שהגר”א “ביטל”
או “אסר” המנהג אינם מדויקים*, אלא דאחרי שנתודע הדבר להגר”א, נמנע
מזה בבית מדרשו הפרטי ובאר טעמו לחובשי ביהמ”ד. ומהם יצא הדבר.
בס’ “הגאון החסיד מווילנא” לר’ בצלאל לנדא (ע’ נו) מביא מסורת
אודות הגר צדק המפורסם מווילנא (פוטוצקי) הי”ד, שימים אחדים לפני שנשרף על
קידוש השם ועלה נשמתו הטהורה השמימה ביום ב’ דשבועות, ביקר אותו הגר”א
בכלאו. ואולי הוא הי’ מי ששיתף הגר”א בידיעה זו אודות מנהג הנוצרים
בחגה”ש הנידונית כאן.
* להעיר ממכתב הג”ר חיים מוולאז’ין שמופיע בכמה דפוסים של המע”ר
שכ’ שמצא בה טעות[ים].
[מב]. ואולי נפל טעות בדפוסים ומש”כ “ומטעם זה
אסר הגר”א..” צריך להופיע מיד אחר הקטע: “וכל דבר שהוא חוק לעבודה
זרה…”
[מג]. ויבחל”ח, גם הר”י זלושינסקי שהוצא לאור
מהדורה מפוארת של ה”מעשה רב” (בשנת תשס”ט) לא עמד כלל על שי’
הגר”א בזה, ובמלואים שם כ’ כדברי הגאונים הנ”ל דהגר”א לשיטתו דאוסר
גם דבר שיש בו טעם. וכנ”ל אין זה שייך להנידון.
ובמקורות וביאורים שם כ’ לדייק מהל’ במע”ר “כי מאחר שאינו אלא
מנהג ולא מדינא נכון לבטל”. דכוונתו דאם הי’ כתוב בתורה הי’ מותר כשי’
הגר”א בבאוריו (וכמובא בחכמת אדם המוזכר לעיל) דדבר שיש בו טעם מותר אי כתיבא
באורייתא.
וגם בזה טעה, דכנ”ל, בהדיא כ’ הגר”א דלאו דוקא בעינן כתוב בתורה,
אלא “כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר”. וא”כ אין שום חילוק בין דין
או מנהג.
[מד]. היינו בערב קראצמעך. וכ”ה מנהג הנוצרים השייכים להכנסי’ האורתודוקסית המזרחית עד היום
הזה.
[מה]. וכדהעיר בס’דברי חן” על
הרמב”ם (לרבי חיים נתנזון, נד’ בפיעטרקוב בשנת פטירת המחבר תרס”ד) בהל’
שופר שם.
והנה בנו”כ השו”ע (ט”ז, מג”א, שו”ע הרב וכו’) סי’
ר”ס מובא (מהמטה משה בשם ספר הגן) דיש מקפידים שלא ליטול צפרנים ביום ה’. ובס’
“נפש חי'” להג”ר ראובן מרגליות על השו”ע שם כ’ דשמע טעם מפני
שיום ו’ הוא יום איד לישמעאלים ודרכם לגלוח לכבודו ביום ה’, לכן קפדו ע”ז
חכמי המעריב דוגמת דברי הרמ”א הנ”ל. אבל לכאורה טעם זה אינו נכון,
דהישמעאלים אינם עובדי ע”ז, ולכן לפי הרמ”א ביו”ד ודאי מותר כיון
דיש בזה טעמא. וגם להגר”א פשוט דאין שום חשש כיון שלא מהגויים למדנוה.
[מו]. להעיר שגם בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש לא הניחו
שום ענפי אלנות או פרחים בחגה”ש. וכמובן שכך נוהגים היום בכל בתי כנסיות
חב”ד בעולם.
בשנים קדמוניות אמנם נהגו להעמיד ענפי אילנות כו’ בכמה בתי כנסיות
חב”ד כמובא ב”לוח כולל חב”ד” (שנערך לראשונה ע”י
הגר”ח נאה, ולאחר פטירתו מעודכן כל שנה ע”י צאצאיו). גם מובא
(“המלך במסיבו” ח”א ע’ שטז) שהרבי אמר שבביהכ”נ החב”די
שבו התפלל בנעוריו בניקולעייב כן נהגו להעמיד ענפי אילנות כו’. וצריך בירור מהי
סיבת נטישת המנהג.
לעיל בפנים הבאנו מהג”ר חיים שמעון דוב מחבר ס’ “שבעים
תמרים” שהי’ מחסידי אדמו”ר הצ”צ מליובאוויטש שכותב בפשיטות שנתבטל
מנהג האילנות “אצלינו” מטעמי’ דהגר”א.
ולהעיר שהרבי הי’ מורה להתרחק במאד מאד מכל ענינים שיש בהם אפי’ שמץ
ע”ז. ראה שולחן מנחם ח”ד סי’ טז-יז [לדוגמא: שלילת ההשתמשות בתאריך
לועזי, שלילת נתינת חשיבות ליום ראשון, להשמיט תיבת “סיינט” (ואפי’ האות
“ס” לבד) בכתיבת עיירות שנק’ ע”ש אדם שהנוצרים כינהו
“קדוש”, שלילת איזשהו התיחסות לכל ענין ה”אולימפיקס”, כיון
שהופעת המשחקים לראשונה ביוון העתיקה היתה קשורה לע”ז, אע”פ שאין לאלה
של היום שום קשר לזה כ”א בשם. ע”ש עוד. הרבי גם נקט מעמד בלתי מתפשר וחָמור
נגד פגישות עם האפיפיור. ראה תורת מנחם ו’ תשרי תשמ”ח אות ט”ו, ובהנסמן
בס’ המפתחות לשיחות קודש (זליגסון) ערך אפיפיור].
[מז]. שו”ת מהר”מ שיק (או”ח סי’ עח-עט).
[מח]. שו”ת מהרש”ם
(ח”א סימן קכז). וצ”ע להתאים דבריו כאן למש”כ ב”דעת
תורה” המצוין לעיל הערה כו.
[מט]. להרב דוד מנחם באבד, אב”ד טרנאפאל, תנינא סי’
ס”ב.
הגאונים הנ”ל לא נכנסו להדיון בגדר איסורא ד”בחוקותיהם”,
אבל מובן שאין דבריהם מובנים כ”א עפ”י משנ”ת בשי’ הגר”א, כי
הרי נטיעת אילנות נעשית ליפות המקום, הן אצל הגוים, והן, להבדיל, אצל היהודים.
[כדהעיר בשו”ת היכל יצחק (לריא”ה הרצוג או”ח סימן י במכתבו
להר”י לנדא אב”ד דב”ב)].
ושוב מצאתי כן להדיא בשו”ת מחזה אברהם (להרב אברהם מנחם שטינברג, רבה
של ברודי) או”ח ס”ל, דרק עפ”י שי’ הגר”א בענין אילנות בשבועות
נכונים דברי המהרש”ם.
ולהעיר שלפי הגי’ בספרי המובא בפנים “אשירה וע”ז”,
ולפי’ פירושו של ה”ספרי דבי רב”, איסור נטיעת אשירה בחצר ביהכ”נ
מפורש בחז”ל.
[רוב הדעות בענין נטיעת אילנות בחצר ביהכנ”ס הובאו בילקוט יוסף סי’
קנא, דיני קדושת בית הכנסת, אות מד].
ובני הת’ ישראל פינחס נ”י העיר מהמנהג של תלבושת מיוחדת לחזנים שהתחיל
בגרמני’ והתפשטה להונגרי’, והרבה גדולי הפוסקים אוסרוה משום חוקת הגויים (ביניהם
המהר”ם א”ש, בעל קיצור שו”ע, ה”מחנה חיים”, ה”קול
ארי'” וכו’ בקול קורא שיצא בשנת תרכ”ו כמובא בקובץ “בית
הכנסת”, ת”א תש”ח, שנה ג’ חוברת ב’ ואילך). והרי גם בענין זה יש
טעם בדבר (והוא גם קשור למנהג העתיק המוזכר בראשונים שהשליח צבור לובש טלית או בגד
ארוך לכבוד הצבור), ואעפ”כ אסרוהו, וגם אם אין הבגדים דומים לבגדי הגלחים,
כיון שעצם הדבר שנציג הציבור לובש בגדים מיוחדים דומה למנהג הגוים. (אלא ששם הנידון
במנהג מודרני שהושפע מתנועת ההתבוללות).
[נ].
בנוסף על הוספת קיום במצות שמחת יו”ט של אשתו וב”ב שמתענגים מפרחים
ושושנים.



Lag B’Omer through the eyes of a Litvak in 1925

Lag B’Omer through the eyes of a Litvak in 1925[*]
By Shimon Szimonowitz



Dov Mayani (1903-1952)

A Static and Evolving Chag

Lag B’Omer has infiltrated Jewish culture as a bona fide holiday. While the day is celebrated throughout the Jewish world, it tends to take on added significance in Eretz Yisrael. This age-old disparity has seen a little easement, probably as a result of enhanced communication between the Promised Land and the rest of the world, but the difference is still obvious.

R. Chaim Elazar Shapira of Munkács[1] (1868-1937) states, as a point of fact, “It has been the custom for hundreds of years in the holy land, especially in Meron, to make se’udos accompanied by dancing and music on Lag B’Omer. He goes on to state that conversely, in Chutz L’Aretz, although Chasidim do make Se’udos, “to also have music and dancing as in Meron would be very bizarre[2] since it is not practiced in our lands.”[3] There is no question that a lot has changed since the publication of that Teshuva in 1922.[4]

The purpose of this article is to travel back in time and view Lag B’Omer through the eyes of a Lithuanian Yeshivah student studying in the Chevron Yeshivah in 1925. By comparing his attitude to the festivities to the ones prevalent currently, we can bear witness to the evolution that Lag B’Omer has undergone outside of Eretz Yisrael in the last hundred years. At the same time, it will underscore how little it has changed in Eretz Yisrael.

On his first Lag B’Omer in Eretz Yisrael,[5] in May of 1925, Dov Mayani (1903-1952)[6] penned a letter[7] to his close friend Ari Wohlgemuth[8] who was in Europe at the time.[9] In exquisite prose,[10] Mayani vividly describes the Lag B’Omer celebration in Eretz Yisrael. One can sense surprise and even a measure of bewilderment which Mayani in turn thought he would provoke in his friend back home as well.

Dr. Joseph Wohlgemuth – Ari’s father

On one hand, we see from this letter that very little has changed in almost a century regarding how Lag B’Omer is celebrated in Eretz Yisrael. On the other hand, we see how much has changed in the rest of the world. Today we are accustomed to the festivities in Meron and we see similar events taking place all over, even outside of Eretz Yisrael. What was entirely novel to a Lithuanian Yeshiva student and his German counterpart in 1925 has now become the norm in many circles.

The letter includes many other interesting and valuable tidbits of information regarding the Chevron Yeshiva,[11] but for the purpose of this article we will focus only on the portion concerning Lag B’Omer.

Presented below is a translation of said excerpt of the letter.

 

The letter

B’Ezras HaShem, Chevron Ir HaKodesh Tibaneh V’Sikonen, Tuesday- Behar Bechukosai

Chavivi!

[Following several handwritten pages concerning various important matters, Mayani continues…] Now I will write to you about our life [in Chevron] … Let me now go over to lighter matters.[12] Today is Lag B’Omer. Today is the day that the entire Yeshiva was desperately[13] waiting for, since they are now able to remove the mask[14] of hair which was covering their faces. You should know that here [in Eretz Yisrael] there are more stringent customs. Starting from Pesach, no man may raise a hand to touch his beard.[15] [The beard] grows and increases until it matures; the hair sprouts and there is no respite from it.[16]  Picture for yourself, that even mine [=my beard] got big and wide, and I already have an idea what I will look like in the future.

Dov Mayani with his friend Yitzchak Hutner in 1928

Rabbi Dov Mayani in his later years

And now on to the topic of the fires… You should know that here there is a custom of lighting a bonfire on Lag B’Omer. And what do they do? They light a bonfire and all the people of the moshav gather next to it and they sing and dance. The source of the custom seems to be in Kabala but it used to have a different character.[17]

Lag B’Omer is the Hilula [lit. a celebration] of Rabbi Shimon Bar Yochai, the anniversary of his death. It is brought in the Zohar that his disciples would come to his grave and light candles in his memory and they would spend the day as a quasi-holiday.[18] The Mekubalim in the days of the holy Ari z”l [R. Yitzchak Luria (1534-1572)] renewed the custom and through the influence of Chasidim and their entire sect[19] it was adopted by the entire nation. It is self-understood what kind of form it has already taken on by now…

On the day [of Lag B’Omer] they gather from the entire land [Eretz Yisrael], mostly from the Chasidim, Sefardim, and the Bucharim, at the grave of Rabbi Shimon Bar Yochai in Meron, near Tzefas, and they make a big fire and they light candles and oil; all that they can get their hands on.[20] They throw all kinds of clothes into the fire, expensive items, and notes with requests on them.[21] This custom, although opposed by many of the Gedolim, still remained strong, and the masses believe in it and in its powers[22] It used to be a Yom Tov of Chasidim and Anshei Ma’aseh, but now it has the character described above, and it is certainly not appropriate to be excited about it.

From all corners of the Land, they come with their sick children, and with the young ones which are to get a haircut for the first time[23] and the hair is then thrown into the fire etc. They break out in dances and circles.[24] In short, these festivities are celebrated with magnificence and splendor.[25]

Lighting of smaller fires is also done throughout the land. In Chevron the townspeople made a fire last night and they invited the entire Yeshiva. The Hanhala [management] of the Yeshiva itself with the Rav [Rabbi Moshe Mordechai Epstein (1866-1933)] at its helm didn’t respond to the invitation at all, and declared that it totally doesn’t recognize it [= the festivities]. But many of the Yeshiva students came to see, and I[26] too was among the onlookers.

They went climbed up on to the roof after Ma’ariv and lit a large bonfire at the center and sang a Chasidic song. The students of the Yeshiva joined in spontaneously and many of them danced around the fire. It was an amazing sight, albeit a bit wild and lacking Jewish flavor. In didn’t find favor in my eyes at all, but it was interesting to watch.

Mainly it was a Chag for their children[27] who went around with fireworks[28] in their hands and with beaming and shining faces.

Analysis

[1] “…here there are more stringent customs…”

Mayani comments that in Eretz Yisroel there are more stringent customs regarding shaving during Sefirah. In HaHar Hatov (p. 49) it is suggested in a footnote that it can be deduced from this comment that in Berlin [whence Wohlgemuth hailed] they were lax regarding the customs of the Sefirah days.

I believe this to be in error. It seems that Mayani was referring to the difference in custom between Lithuania and Eretz Yisroel. In Lithuania, religious Jews refrained from shaving only from Rosh Chodesh Iyar until Lag B’Omer [18 days] and then again from Lag B’Omer until the Sh’loshes Yemei Hagbala [13 days], thus never allowing the beard to grow too long. See Aruch HaShulchan (493:6) where he confirms this to be the custom in Lithuania”.[29] In Eretz Yisrael, the Yeshiva students felt compelled to conform to the local custom which was to observe Sefirah from Pesach until Lag B’Omer. Since they couldn’t shave from Erev Pesach, it forced them to grow their beard for twice as long as they had been accustomed to in Europe.

Regarding laxity with Sefirah, R. Eliezer Brodt pointed me in the direction of a letter dated May 10, 1938, in which Ernst Guggenheim, a French Yeshiva student who traveled to study in the Yeshiva in Mir, reports “everyone has a dirty beard, but in other yeshivot, like the one in Brisk, for example, the whole Yeshiva, with the Rosh Yeshiva in the lead, shaves during this period” (Letters from Mir: A Torah World in the Shadow of the Shoah pp. 127-128). Guggenheim writes again about his beard on May 29th (ibid p. 137) “I wear a quite gorgeous beard at this moment, six-week-old and cleaned on Lag B’Omer. It’s not simply a piece around the chin, but a collar à la Hirshler before he trimmed it. Moreover, soon I will make it disappear even though it is already popular at the Yeshiva.” See Nefesh HaRav p. 191.

[2] “Lag B’Omer is the Hilula of Rabbi Shimon Bar Yochai, the anniversary of his death”

Lag B’Omer is not mentioned anywhere in the Mishnah or Talmud. An early reference to it can be found in the name of R. Zerachya HaLevi of Gerona (c. 1125-1186). Accordingly, R. Zerachya was in possession of an old Sephardic manuscript of the Talmud which alludes to the fact that Rabbi Akiva’s disciples ceased to die on that date.[30] R. Menachem HaMeiri (1249 – 1306) is probably one of the earliest sources to explicitly mention the day of Lag B’Omer. [31] Despite that fact that these Provencal sages[32] do mention this day as the end of the mourning period, they do not mention it as a reason to celebrate it in any shape or form.

There is also very little in the classical Poskim regarding the origins of Lag B’Omer. R. Moshe Isserls (1520-1572), based on Maharil, simply states that one must ‘celebrate a bit’[33] on Lag B’Omer.[34] The Vilna Gaon (1720-1797) indicates that the reason for celebration is the fact that the disciples of Rabbi Akiva ceased to die on that day.[35] This would also appear to be the reason given by the Maharil. The problem is, as pointed out by R. Aryeh Leibish Balchubar (1801-1881), that the reason they stopped dying is because there were none left. Why would this be a reason to celebrate?[36]

R. Avraham Gombiner (c. 1635-1682) relates in the name of R. Chaim Vital (1542-1620), that someone once said Nachem [a prayer with an expression of mourning] on Lag B’Omer and was punished.[37] It would seem that this event was unrelated to Rabbi Shimon Bar Yochai or his place of burial. R. Aaron Alfandari (c. 1700–1774) questions this omission and points out that the reason why the man was punished is only because he said Nachem on the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai and not because it was Lag B’Omer… if it was because of Lag B’Omer”.[38] R. Menachem Mendel Auerbach (1620-1689) prefaces the abovementioned story by saying that it is the custom in Eretz Yisrael to visit the graves of Rabbi Shimon and his son Rabbi Elazar on Lag B’Omer. He identifies the anonymous man mentioned by R. Gombiner as a Rabbi Avrohom HaLevi, and adds that R. Yitzchak Luria delivered a message from Rabbi Shimon bar Yochai to R. Avrohom HaLevi, that the latter is going to be severely punished for saying Nachem on the day of “my happiness”.[39]

Regarding R. Alfandari’s argument that Lag B’Omer was not the reason for R. Avrohom Halevi’s punishment, but rather due to the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai, R. Chaim Yosef Dovid Azulai (Chida, 1724-1806) suggests that Lag B’Omer and Hilula of Rabbi Shimon are one and the same. In other words, the source of celebration on Lag B’Omer was the fact that it was the Hilula of Rabbi Shimon. Still, R. Alfandari viewed these as mutually exclusive. In any event R. Azulai also concedes that the opposition to saying Nachem was confined to the place of Rabbi Shimon’s burial. Interestingly enough, R. Azulai ends his remarks by praising R. Gombiner’s ambiguous wording since it leads to what he sees as a positive conclusion, that one should celebrate on Lag B’Omer regardless of whether he is at the gravesite of Rabbi Shimon or not. He merely points out that the intensity of the celebration is greater near the gravesite.

Although we now know that Lag B’Omer is the Hilula of Rabbi Shimon, we are still left in the dark regarding the exact reason for celebration. The most popular explanation is the one which Mayani mentions here, that it was the anniversary of Rabbi Shimon’s death. R. Azulai mentions this possibility, but elsewhere in his writings he questions it. R. Dovid Avitan in his notes on the Birkei Yosef, argues that R. Azulai’s conclusion was that it was not the anniversary of Rabbi Shimon bar Yochai’s death. This is corroborated by a more reliable manuscript of R. Shmuel Vital’s (1598 – 1677) writings. Instead R. Azulai suggests that perhaps Lag B’Omer was the day that Rabbi Shimon began studying Torah at the feet of Rabbi Akiva.

Lag B’Omer has confounded many halachic authorities throughout the generations.[40] For a more comprehensive treatment of this subject, the reader is referred to R. Eliezer Brodt’s Seforim Blog article: http://seforim.blogspot.co.il/2011/05/printing-mistake-and-mysterious-origins. and for a great lecture on the subject, Professor Shnayer Leiman’s the strange history of Lag B’Omer is strongly recommended.

[3] “…at the grave of Rabbi Shimon Bar Yochai in Meron, near Tzefas…”

It is safe to say that nowadays the name Meron garners instant recognition among most religious Jews. Yet in 1925 this was apparently not the case. Mayani felt compelled to identify Meron as being situated “near Tzefas.” The Chasam Sofer, in his teshuva about the Lag B’Omer festivities, writes that “they gather from all over in the holy city of Tzefas to celebrate the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai”.[41] Throughout the entire Teshuva he fails to mention Meron by name. While it is true that in those days they would gather from all over the Land and converge in Tzefas and then go on to Meron, as recorded by Rabbi Menachem Mendel of Kaminetz (1800-1873) in his Koros Ha’itim, it is still noteworthy that the Chasam Sofer does not mention the name of the town. When discussing the custom of gathering in Meron on Lag B’Omer, R. Aryeh Leibish Balchubar also feels a need to add that this takes place in the village Meron “which is near Tzefas”.[42]

[4]They throw all kinds of clothes into the fire, expensive items… opposed by many of the Gedolim…”

The custom of throwing expensive clothes into the fire in honor of Rabbi Shimon is well documented. One of the earliest descriptions available is found in a letter written by a student of R. Chaim Ben-Attar (1696-1743) in which he writes that R. Chaim went to Meron the day after Purim of 1742 and “lit many clothes” in honor of the Tanna.[43] R. Menachem Mendel of Kaminetz (1800-1873) is an early eyewitness who describes how this was practiced on Lag B’Omer itself. He relates that they would sell the honor of igniting the fire for a large sum of money and the one who bought it would take a large scarf in good wearing condition, light it, and throw it into a bowl of oil. Additional historical accounts of burning clothes are compiled in the introduction to the 2011 edition of R. Shmuel Heller’s Kevod Malachim.

This custom merited the ire of R. Yosef Shaul Nathanson (1808–1875). In a Teshuva concerning an event that took place in 1842, R. Nathanson writes that he has a lot to say about the custom of burning clothing in honor of Rabbi Shimon on Lag B’Omer. He maintains that “they are transgressing the prohibition against wasting[44]  and are engaging in superstitious practices[45] which are forbidden”. He adds that this custom was obviously not practiced in the days of the Ari z”l and he is certain that R. Yosef Karo would not have allowed it. R. Nathanson ends off by saying that he guarantees that if they were to take all that money [wasted on the burning of clothes] and use it to support the poor of Eretz Yisrael, Rabbi Shimon bar Yochai would derive much more pleasure from it.[46] These very sentiments are also expressed by the Sephardic Rishon L’Tzion, R. Rafael Yosef Chazan (c.1741 – 1820).[47]

In 1874 the Chief Rabbi of Tzefas, R. Shmuel Heller (1803-1884), authored a pamphlet named Kevod Malachim, in which he vehemently defended this practice and thereby encouraged its continuation despite of the abovementioned opposition. For a more comprehensive treatment of this fascinating subject, the reader is referred to Prof. Daniel Sperber’s Minhagei Yisroel vol. 8 pp. 72-83.

It is also possible that Mayani was referring to the Teshuva of R. Moshe Sofer (1762–1839) in which he takes issue in general with the festivities in Meron. According to R. Moshe Sofer, turning a day on which no miracle occurred into a Chag, constitutes a transgression of the commandment against adding to the Torah.[48]  Allusion to the lighting of the fires is treated with similar disapproval.[49]


Kever of Rabbi Shmuel Heller

[5] “It used to be a Yom Tov of Chasidim and Anshei Ma’aseh…”

Mayani obviously did some research on Lag B’Omer. In a letter dated April 25, more than a week before Lag B’Omer, he writes:

Here in the Land, Lag B’Omer, the anniversary of the death of Rabbi Shimon bar Yochai and many of his disciples, is a great Chag for the people of the Yishuv. Originally it was [intended] only for the Talmidim and people of a high caliber, but now ‘that there are scarcely any men of high caliber and there is an influx of big-mouths and strongmen’, it has lost it pure character. I heard from people in Jerusalem that very few of the very pious[50] visit the village of Meron on that day.[51]

This sentiment that Lag B’Omer used to be celebrated in a more spiritual manner in earlier times is found in some other sources as well. Among others, R. Nathanson (שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט) argues that in all probability back in the days of the Ari z”l, they would only learn by the graveside of Rabbi Shimon and recite prayers so that he should awaken the mercy of Heaven.

[6] “…sang a Chasidic song…”

From his letter one gets the sense that Mayani was a bit prejudiced against chasidim as was typical of a Lithuanian Misnaged. This happens to be far from the truth. On his farewell trip leaving Europe he stayed by a Chasid who was an Agudah leader and in addition to discussing with him Torah topics, Dov Mayani learned many Modzhitzer Nigunim during his stay. According to his daughter this encounter made a deep impression on Mayani’s musical style.[52] She also says that in general her father had an affinity toward Chasidus.[53]

Nevertheless, Mayani can be critical at times of what he called a “Chasid Shoteh”. In a letter describing his fellow passengers on the boat trip to Eretz Yisrael, Mayani describes a Belzer Chasid whose entire Judaism was encompassed in his sidelocks, his beard, his long gabardine, despised Lithuanians, and minimized interaction with any other kind of people (תמצא לו החברה חסיד בלזאי שוטה, אשר כל יהדותו בפאותיו וזקנו וקפוטתו תלויות, ושונא הליטווקים תכלית שנאה וממעט מכל שיח ושיג עם אנשים אחרים.). On the other hand, in that same letter, he describes a Chasid of Chabad in glowing terms, as someone he considers to be a Lamdan and an important man… (גם חסיד ליטאי, מחסידי חב”ד איש למדן וחשוב בעירתו אשר ירד מגדולתו ועשרו לרגל המלחמה ובעוד כוחו עמו עולה לארץ ללמד בה ולהאחז בה).

Later in his life he came even closer to Chasidus. His daughter Rivka states that despite his Lithuanian upbringing and education, her father possessed a Chasidic soul.[54] He especially appreciated the emphasis placed on music. In his later years, he became close to some Chasidic leaders such as R. Yisrael Alter (1895-1977) and R. Simcha Bunim Alter (1898-1992). He was even asked by the latter to deliver sermons in the Gerrer Yeshiva in Tel Aviv in 1941. He also forged a close relationship with R. Chaim Meir Hager of Viznitz (1887-1972) and Reb Arele Roth of Jerusalem (1894-1947), and even prayed with a Gartel given to him by R. Hager.[55]

[*] I would like to express my appreciation to Professor Shlomo Tikochinsky (See note below) and my friend Eliezer Brodt for providing me with important sources for this article. A tremendous debt of gratitude is owed to my mother for spending her precious time editing this article. I also need to mention my friends R. Eli Reisman and Binyamin Steinfeld for reviewing this document and offering insightful edits that have been incorporated in the final version. Many thanks also go to R. Shaul Goldman for reviewing it and contributing to its style and final form.
[1]  חלק ג סימן ס
[2] “כזרות יחשב”
[3]
“כיון שזהו אינו נוהג פה במדינתנו”
[4] Here the present Munkatcher Rebbe can be seen lighting a Lag B’omer fire and dancing in front of it. This is a clear deviation from the teshuva of his Grandfather, the Minchas Elazar. While one can be sure that he found good reason to institute the change, for our purposes this observation helps document the evolution of the Chag.

The same change has recently been observed in Satmar. The present Satmar Rebbe of Monroe is on record for having once spoken out against bonfires on Lag B’omer in Chutz La’aretz, saying that they are against the custom, yet he later reversed himself and instituted perhaps the biggest bonfire festivity outside of Eretz Yisroel. See here for more details and for a link to his original speech against bonfires. See also חידושי תורה מהר”א ט”ב תשס”א אמור/ל”ג בעומר p. 194 where the Rebbe writes:

וזה הענין מה שנוהגין גם בחוץ לארץ להדליק נרות ומאורות בלילה הזה…

[5] He arrived in Eretz Yisrael on the tenth day of Shevat 5685 (February 4th 1925).
[6] He was born Dov Karikstansky. In Yeshiva, he was nicknamed ‘Berel Grodner’ after his hometown Grodno. Shortly after arriving in Eretz Yisrael he Hebraized his surname to Mayani. See אעברה נא p. 71 for the story behind the name change.[7] The letter was transcribed in its original Hebrew and published by his daughter Rivka Monowitz in the digital supplement to her אעברה נא, called ההר הטוב. The letter begins on p. 46 of ההר הטוב. Pictures of the original letter were supplied to me by Professor Shlomo Tikochinsky who transcribed the letters published in ההר הטוב. Almost the entire portion of the letter presented here also appears in the original Hebrew in Tikochinsky’s latest and most fascinating book, למדנות מוסר ואליטיזם p. 243. Prof. Tikochinsky was also kind enough to supply me with the pictures of Dov Mayani.
[7] Ari studied together with Dov at the Slobodka Yeshiva in Europe. Later they studied together at the Berlin seminary where they both became attached to the legendary Rabbi Avraham Eliyahu Kaplan. Ari was from Berlin, where his father Dr. Joseph Wohlgemuth served as a professor of Talmud and Jewish philosophy at the Rabbinical Seminary. The younger Wohlgemuth was constantly struggling to reconcile his “Yekkeshe” upbringing with his Eastern European Lithuanian Mussar education. In this matter Dov and Ari were soulmates who worked together to synthesize these two different worlds. (See אעברה נא p. 127)
[8] Ari studied together with Dov at the Slobodka Yeshiva in Europe. Later they studied together at the Berlin seminary where they both became attached to the legendary Rabbi Avraham Eliyahu Kaplan. Ari was from Berlin, where his father Dr. Joseph Wohlgemuth served as a professor of Talmud and Jewish philosophy at the Rabbinical Seminary. The younger Wohlgemuth was constantly struggling to reconcile his “Yekkeshe” upbringing with his Eastern European Lithuanian Mussar education. In this matter Dov and Ari were soulmates who worked together to synthesize these two different worlds. (See אעברה נא p. 127)
[9]
We can assume that Ari was in his native Germany at the time. One can also glean this information from the last few lines of this letter. Dov writes to Ari that he and another student at the Yeshiva were debating whether Graetz’ book ‘Geschichte der Juden’ [History of the Jews] begins with the Exodus or only after Joshua conquered Eretz Yisroel. Dov says that he remembers reading a half a year ago in a Russian translation of the book about the Exodus, but his friend insists that the book only begins after they entered Eretz Yisroel. He asks Ari to take a look at the book and let him know who is right. It would seem that since Ari was in Berlin he was in the position to easily look up the answer.

For the benefit of the curious reader, it is worth noting that there was merit to both sides of the argument. Graetz begins with the crossing of the Jordan, but then goes back to describe the Exodus. See here.
[10] The letter was written in beautiful Hebrew. It is quite amazing that a Yeshiva student in 1925 mastered Modern Hebrew. See אעברה נא p. 34 for a discussion regarding how Mayani mastered the relatively new language.
[11] There are many interesting parts to the letter, but it is worth mentioning in particular Mayani’s description of Rav Isser Zalman Meltzer’s (1870 – 1953) visit to the yeshivah. Rav Isser Zalman was a brother-in-law of the Slobodka Rav and Rosh Yeshiva, Rav Moshe Mordechai Epstein. Mayani writes that Rav Isser Zalman came to spend the weekend in the city of Chevron to which his brother-in-law had just relocated from Slobodka. He describes an exciting shiur which Rav Isser Zalman delivered on Sunday. He adds that Rav Isser Zalman is a more outstanding Magid Shiur [ר”מ יותר מצויין] than his brother-in-law Rav Moshe Mordechai. He also praises Rav Isser Zalman’s personality by noting that he is a very gentle sweet person with a young spirit which draws his students. Mayani also shares that Rav Isser Zalman had a Yahrtzeit and davened all the Tefillos for the Amud. One cannot help but smile while reading that the musical Mayani admits that he “begrudgingly” (בדיעבד שבעתי מזה רב רצון) immensely enjoyed Rav Isser Zalman’s davening.
[12]
Earlier in the letter Mayani tells Wohlgemuth about how he spent the “יום הזכרון” dedicated in memory of their joint Rebbe, the legendary Rav Avraham Eliyahu Kaplan. In spite of the fact that the Alter of Slobodka had an unspoken agreement with Rav Avraham Eliyahu that the latter was not to attract Slobodka students to the Berlin Seminary, Mayani was attracted to R. Kaplan when he visited Slobodka and subsequently joined R. Kaplan in Berlin. This went against the Alter’s view that the Seminary was only for German-born students who grew up with a “Torah im Derech Eretz” upbringing. See אעברה נא p. 45.
 [13] “בכיליון עיניים”
[14] “מעטה”
[15] “לנגוע בזקנו”
[16]

Utilizing a clever play on the words of the prophet Yechezkel (16:7), Mayani writes:

“ויגדלו וירבו ויבואו בעדי עדים, השער צמח ואין נגדו עזרה”

[17] “ואף צביון לגמרי אחר היה לו”
[18] “ומא דפגרא”
[19] כת was a derogatory term used by Misnagdim when referring to Chasidim.
[20] “ל אשר ידם מגעת”
[21] “ופתקאות בקשה”
[22] “סגולות”
[23] This custom has many sources and is beyond the scope of this article.
[24] “מחול”
[25] “פאר והדר”
[26] “אני הקטן”
[27] In many sources, Lag B’Omer is described as a day focused on children. Among others see Minhagim of Worms (מנהגי וורמיישא ח”א אות צה וח”ב עמוד קע”ה) were it is described as a relaxed day in which the teachers provide their students with goodies.
[28] In the source, it says אבוקות קטנות – “Feuerwerke”. In HaHar Hatov it is mistakenly transcribed as “Feueraserke”.
[29] וכן המנהג שלנו.
[30] See Sefer HaManhig הלכות אירוסין ונישואין סימן קו.
[31] בית הבחירה יבמות סב, ב וע”ע תשב”ץ חלק א סימן קעח.
[32] R. Zerachya, Me’iri, Sefer Hamanhig were all from the Province. See also Kaftor V’Ferach (פרק ז עוד בענין טבריה) where another Provincial sage mentions Lag B’omer as the end of the mourning period.
[33] מרבים קצת שמחה ואין אומרים תחנון.
[34] רמ”א סימן תצג סעיף ב.
[35] ביאור הגר”א שם ד”ה ומרבים.
[36] שו”ת שם אריה סימן יד.
[37] מגן אברהם שם סעיף ב.
[38]  יד אהרן שם.
[39] עטרת זקנים שם.
[40]
R. Yosef Shaul Nathanson (שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט) questions why one would celebrate the anniversary of a Tanna’s death. He points out that on the anniversary of Moshe Rabbeinu’s death on the seventh of Adar it is customary to fast, so why would we celebrate on the anniversary of Rabbi Shimon’s death:

תמהתי דהרי אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות ואנו מתענין על מיתת צדיקים ואיך נעשה יום טוב במות רבינו הגדול רשב”י ז”ל ובמות מבחר היצורים משה רבינו ע”ה אנו עושין ז’ אדר בכל שנה ואם הזוהר קרא הלולא דרשב”י היינו לו שבודאי שמחה לו שהלך למנוחה אבל אותנו עזב לאנחה.

R. Aryeh Leibish Balchubar (שו”ת שם אריה סימן יד) penned a responsum in which he criticized the “newfangled” custom of turning a Yahrtzeit into a day of celebration. He insinuates that the Chasidim are responsible for what he sees as a deviation, and he chastised them for doing so:

בימים ההם ובזמן הזה החלו בני עמנו במקצת מחוזות, כמו וואלין פאדליא אוקריינא ועוד, לשלוח ידם במנהגים שנהגו בהם אבותינו ואבות אבותינו מעולם.. ועתה באתי לדבר על מה שכתב הרמ”א ביורה דעה ס”ס ת”ב בשם הרבה פוסקים קדמונים שמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו… ומשנים קדמוניות נהגו כן כל מדינתנו והוא מנהג וותיקין שנתיסד מקדמונים ואין אדם רשאי לבטלו אם לא ע”פ אונס.

R. Balchubar writes that the Chasidim bring proof from the celebrations on Lag B’Omer that a Yartzeit is a cause for celebration. As can be expected he rejects their claim, by saying that it is not the reason why we celebrate Lag B’Omer:

ואומרים כי חלילה להתענות ביום מיתת הצדיק רק מצוה להרבות בשמחה וראייתם ממה שמרבים בשמחה בל”ג בעומר על קרב הצדיק בוצינא קדישא רשב”י כידוע שמתאספים שמה מכל הארצות ומדליקים שם הדלקות ומאורות רבות וששים ושמחים במקום מנוחתו בכפר מירון הסמוך לצפת. ואומרים בתר רשב”י אנן גררינן וממנו אנו לומדים לעשות כן להצדיקים האלה הקדושים אשר בארץ. ומה שנהגו עד כה להתענות ולהתאבל ביום זה, הוא נתקן רק לפני אנשי ההמון ואנשים פשוטים אשר צריכים להתאבל במיתתם, לא הצדיקים והחסידים המפורסמים אז הוא יום שמחתם כידוע מהמעשה בכתבים ובמגן אברהם וכו’ ומזה נתפשט המנהג הרע הזה כמעט בכל האנשים כי כל אחד יאמר אבי היה צדיק וחסיד וכו’ וכדי לבטל פטפוט דבריהם ושיחה בטלה שלהם נגד תורה שלמה שלנו…

After rejecting the possibility that a Yahrtzeit is a reason for celebrating, R. Balchubar continues with a lengthy discussion regarding the cause for celebration on Lag B’omer.
[41] שו”ת חתם סופר יורה דעה סימן רגל
[42] שו”ת שם אריה סימן יד
[43] אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר אגרת ז’
[44] בל תשחית
[45] דרכי אמורי
[46] שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט
[47] חקרי לב מהדורה בתרא יורה דעה סימן יא
[48] בל תוסיף
[49] שו”ת חתם סופר יורה דעה סימן רגל
[50] היראים
[51] ההר הטוב עמ’ 43-44.
[52] אעברה נא עמ’ 58
[53] שם עמ’ 63
[54] היה בעל נשמה חסידית
[55] אעברה נא עמ’ 262-263