1

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

Note: This post is an updated version of this one from 2013.

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת
ספר תורה של ימים נוראים
*
מאת: אליעזר יהודה בראדט
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה
הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י”ג מידות
בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאמרן.
אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי
בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי
ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח
החזן באמירת ‘שלש-עשרה מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב
שליט”א שאין לאומרם בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי,[1] וסיפר כי
אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק
לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על
כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של
הרב בעניין זה.[2]
מתוך
כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י”ג מידות
בחודש
הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת ‘שלוש עשרה מידות’ הרבה פעמים גם
בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות
אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו”ב). מתוך ייחודיותה של
תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי’ סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו
בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4] אם היא
נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5] באיזה אופן
צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6] ועוד כיוצא
בהן.[7]
ב’חמדת
ימים’, קושטא תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב
זצ”ל כתב שכל המתענה בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה
בעת פתיחת ההיכל הי”ג מידות ג’ פעמים”[8].
כפי
שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי
האריז”ל הללו מקורם ב’שלחן ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקראקא
ת”ך[10].
ומשם העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה
בשנת תמ”א[11]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. ובעקבותיו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[12], וגם בספרו
‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[13]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם
בחיבור ‘נגיד ומצוה’ לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי
כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר”ח
אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת שיתן לו כפרה
וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז הי”ג מדות רחמים
שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים… יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב
ר”ה סי’ יג בפירושו.[16]
ומשם
העתיקו בקצרה ר’ אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה
לאחר פטירתו בשנת תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח,[17] ובעקבותיו
ב’באר היטב’ הלכות עשרת ימי תשובה[18] וב’משנת
חסידים’ לר’ עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות
אלו עולה כי רק מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת
ס”ת[20].
אמנם ר’ אפרים זלמן מרגליות כתב ב’שערי תשובה’: “ומ”ש [בבאר היטב] שיאמר
י”ג מידות ג”פ כו’ עיין לעיל שכתבתי שבפע”ח [שבפרי עץ חיים] איתא
ג”כ התפלה ג”פ ע”ש”.[21] הוא מפנה
לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי”ג מדות בהרבש”ע בשעת הוצאת
הס”ת כתב בפע”ח וז”ל מצאתי במחזור של מורי ז”ל כתב
מבחוץ מכת”י מורי ז”ל ביום א’ דשבועות יקרא י”ג מדות
ג”פ ואח”כ יאמר רבש”ע מלא כל משאלות כו’ וכן יה”ר ויחזור
התפלה ג”פ ואח”כ יאמר ג”פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב’
ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו’ ע”ש…”.[22]
וכן
נמצא ב’שער הכוונות’: “וביום שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג
מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל משאלתי…”. העתיקו ר’
בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’. וכך נאמר גם ב’שער הכוונות’ לעניין ימים
נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז”ל כמנהג אשכנזים,
כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צום ישאל
האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס”ת ויקרא ג”פ יג מידות ואח”כ
רבש”ע מלא כל משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי
ולבני ביתי חיים טובי’ וארוכי’ בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלום ובהשקט
ובבטח’ ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר
עונותינו ואשמותינו אכי”ר ויזכור שאלתו ג’ פעמים וכן
במוסף ובמנחה כדי שישלי’ שאלתו ג”פ ותנתן שאלתו ויקרא ג”פ ואני
תפילתי.[23]
יש
לציין ש’שער הכוונות’ נדפס לראשונה בירושלים תרס”ב[24] ופרי עץ
חיים נדפס לראשונה בתקמ”ה.[25] ר’ אפרים
זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת
חכמי הקבלה
אמנם
ר’ יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה
ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושדבר זה אינו
מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27] המבוססות
בין השאר על החיבור ‘שער התפלה’ שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר’
עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין
לומר י”ג מידות ביום טוב
[28].
ואלה
דברי ר’ אליהו סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים
י”ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות,
דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם
אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל]
בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו…”[29]. אמנם ר’
עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר’ יעקב הלל גם בזה, שדעת
האריז”ל היא שיש לומר י”ג מידות ביו”ט ובימים נוראים בשעת הוצאת
ספרי תורה.[30]
שערי
ציון
לא
זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית
מדרשו של האריז”ל, ואילו חכמי דורנו – ר’ יעקב משה הלל ור’ עזריאל מנצור – כלל
לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז”ל.
ר’
נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב
ובשנית באמשטרדם תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת
יאמר י”ג מדות ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא
משאלותי לטובה…”[31]. ושם נמצא
תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י”ג מדות ג”פ.[32]
ר’ נתן
נטע הנובר היה תלמידו של ר’ חיים הכהן, תלמידו
של ר’ חיים ויטל,[33] וחיבורו
‘שערי
ציון’ מבוסס על דברי האריז”ל, כפי שנכתב בהקדמתו.
חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]
והוא אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון
חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון
וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת
לשם יחוד, סדר ק”ש על המטה, סדר
מלקות בערב יוה”כ, סדר התרת נדרים בערב ר”ה,
ועוד מנהגים שנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז”ל.
דברי
‘שערי ציון’ הובאו כבר בחיבור ‘חקי חיים’ לחתנו של המג”א: “התפילה הנזכר
בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי”ה, בשעת הוצאת ס”ת יאמר בכל עשרת ימי
התשובה בשעת הוצאת ס”ת (מקובלים)”.[35] וכ”כ רמח”ל
ב’קיצור הכוונות’ בהלכות ר”ה: “ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר
הי”ג מדות, והיה”ר הכתוב בשערי ציון…”.[36] וכ”כ
שם לענין יוה”כ.[37]
זה
המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר’ יצחק בער בסידורו: “שלש עשרה מדות ורבון
העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור כ”י ולא בדפוסים ישנים
אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער ג”[38].
וכ”כ בסידור אזור אליהו,[39]
ובסידור ‘עליות אליהו’.[40]
עוד
מקור קדום למנהג זה נמצא ב’מדרש תלפיות’ לר’ אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט, שם
כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות ובשבועות, י”ג מידות
ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[41]. [אבל יש
לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ”ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר’ חיים ליפשיץ בחיבורו ‘דרך חיים’,[42]
ובחיבור ‘מהדורא בתרא עבודת בורא’.[43]
במהדורה
השנייה של ‘עמק ברכה’, שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר’ אברהם הורביץ, באמשטרדם
תפ”ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר”ה ויוה”כ לאחר אמירת י”ג
מידות.[44] גם בדפוס
הראשון של ‘סידור שער השמים’, אמשטרדם תע”ז, המכונה סידור השל”ה, נמצא
בסוף שחרית של ר”ה נוסח אמירת י”ג מידות ג’ פעמים בתוספת תפילה (ונוסח
אחר ליו”ט),[45]
הדומה לתפילה של ‘שערי ציון’, אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה
כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג
גליציה
לאמירות
אלה, י”ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר’ אפרים זלמן מרגליות בחיבורו
‘שערי אפרים’:
ביום
טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש”ץ
מתחיל ה’ ה’ כו’ והצבור עונין אחריו[47] ואמר
ג”פ ואח”כ אומרים יה”ר הכתוב בסידורים ליו”ט ור”ה
ויו”כ המיוסד ממחזור האר”י ז”ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות
הארוכים הכתובים במחזורים… אבל בר”ה ויוה”כ אומרים אף שחל בשבת ויש
שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת
.[48]
וחזר
על דבריו בחיבורו ‘מטה אפרים’ לעניין ראש השנה:
מוציאין
ב’ ספרי תורות ואומרים י”ג מדות ג”פ ויש להתחיל מן ויעבור ד’ על פניו
וכו’. ואחר כך אומרים רבש”ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של
האר”י ז”ל. ואין להאריך בתפלות ויה”ר אחרים… ואם חל בשבת יש
מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס”ת יג מדות.[49] ורבים
נהגו לאומרם אף כשחל בשבת
[50]
וכן
בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת
ההוצאה או’ הצבור ויהי… ואחר… בריך שמיא… ואח”כ מתחיל הש”ץ ויעבור
ה’ ה’ ואח”כ או’ ה’ ה’ ג”פ… ויש שאין מתחילין ויעבור… ואח”כ
יה”ר הכתוב בסידורים לאומרו בר”ה וי”כ הועתק במחזור מהאר”י
ז”ל ואין לומר הנוסחות הארוכים…. ואף אם חל בשבת אומרים היה”ר אף
במקום שא”א בר”ה שחל בשבת
מ”מ ביוה”כ שכחל בשבת אומר’
אותו.[51]
מנהג
ליטא
ומכאן
למנהג הגר”א. ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“.[52] ונכפל
בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת ס”ת”.
בין בשבת בין בחול.[53]  מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ,
שהגר”א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי
אחר, ר’ יוסף גינצבורג, שבחיבורו ‘עתים
לבינה’ בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים “שאנו
נוהגין עד עתה על הרוב… וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין
וזאמוט…”.[54] הוא
מביא מנהג לומר י”ג מידות ג’ פעמים לר”ה, יו”כ וסוכות.[55] גם האדר”ת
בחיבורו הנפלא ‘תפלת דוד’ הציע תיקונים בנוסח התפילה[56] שאמרו אחר
אמירת י”ג מידות ביום טוב[57] ובנוסח
התפילה שאמרו אחר אמירת י”ג מידות בראש השנה.[58] מכל אלה
אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע”ט נמסר שאף
בר”ה שחל בשבת נהגו לומר י”ג מידות.[59] חכם ליטאי
אחר, ר’ יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י”ג מידות לא רק
בהוצאת ספר תורה: “יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל
יום
, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום
כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי…”.[60] אבל לא
ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל “כל יום”.
מכל
העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י”ג מידות בר”ה וביום הכיפורים נתקבל
בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר’ אברהם ברלינר: “דאמר’ בגמ’
ר”ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו’ לכן אנו אומרים שלש עשרה
מדות שיזכור לטוב”.[61]
אמירת
י”ג מידות ביו”כ שחל בשבת
כפי
שהבאתי לעיל, ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום
הכיפורים שחל בשבת
אפי’ לאלו שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת. וכפל דבריו
בספרו ‘שערי אפרים’.[62]
להלן
נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר’ חיים אלעזר שפירא נהג שבר”ה שחל
בשבת שלא לאומרה[63]
אמנם ביוה”כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64] ר’ נחמן
כהנא מספינקא הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב
האי גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[65]. ור’ חיים
עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: “אבל המעיין יראה
שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”.[66]
אמנם
יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על
אמירת סליחות וי”ג מידות הרבה פעמים[67] ואף בשבת,
לכן צ”ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר’ אברהם מסטרעטין נהג שלא
לומר י”ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו”ט שחל בשבת.[68] ב’קיצור
שלחן ערוך’ הל’ ר”ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג
ביוה”כ שחל בשבת.[69] ר’ אברהם
חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י”ג מידות בלוח שלו בר”ה ויוה”כ
אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70] וכך הוא בסידור
הרב בעל התניא, משנת תקס”ג.[71]
בקהילות
אלו נהגו לומר י”ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72] באניהאד,[73] בעכהאפען,[74] ברלין,[75] ובית מדרש
גבוה לייקווד.[76]
וכן נהג רי”י קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’ ביוה”כ.[77]
ר’
יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר”ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה”כ כתב:
“ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת”.[78]
כשנשאל
ר’ משה פינשטיין בעניין אמירת י”ג מידות כשיו”ט חל בשבת, שהרי במטה
אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: “בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא
לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי”ג מדות פחות, יותר
טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו”ט, דהנה לגבי ר”ה ויו”כ
מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו’ נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך
הסבר”.[79]
ר’
שריה דבליצקי מביא בחיבורו ‘קיצור הלכות המועדים’ את שני המנהגים,[80] אבל למעשה
כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת אומרים
י”ג מידות.[81]
וכן כתב רב”ש המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’
ספר שביעי (תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות
ותפילת ‘רבון העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב
שאין אומרים י”ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם
ר’ אברהם פפויפר הביא בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר
פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע
קהילות ובראשן ק”ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות
קדומים לאמירת י”ג מידת ואפי’ בשבת
בתשובה
שכתב ר’ משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא
מהאריז”ל, כתב כך: “על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר”ה
ויה”כ, לאומרם בשעת הוצאת ס”ת מן ההיכל… אם חלו י”ט הנ”ל
ביום ש”ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא… תשובה: כי הנה תפלת בריך
שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא”כ נכון וישר לומר התפלות בי”ט
שחרית כשחל יו”ט להיות בשבת”.[85]
מקור
קדום נוסף לאמירת י”ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו
במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה
ויה”כ אומרים י”ג מדות אפילו אם חלו בשבת…”[86]. בספרו
‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת: “…סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון
הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים…”[87]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים
אלו למהרש”א. לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג
מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[88]. אמנם יש
לציין לדברי ר’ מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן
המהרש”א:
של
נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים
וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל
המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים
הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף
כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר
התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על
אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל
חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א
ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…[89]
לאור
דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא
שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו
לאמרן גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
שאלת
צרכיו בשבת
כנראה
שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר
תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י”ג מידות בשבת[90]. עניין זה
רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי”ב
בזה:
לענין
מש”כ המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה
מ”ש שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’
טעמים, הא’ משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא
רה”ש כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר
א”כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה
שהוא יום הדין יש לאומרו, א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו,
והרמב”ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום
טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל
הראיות שהביא המ”א מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת
לפי מנהגם שנ”כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין
נו”כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות
שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת
שחל ביום טוב
… איברא הראיה שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת
שחל בר”ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’
תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו
מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר”ן והריב”ש משום
שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל
יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם
הרבון לדעתי.[91]
דעת
ר’ יעקב עמדין
בסידור ר’ יעקב עמדין, בהוספות
מכ”י, כתב לענין ראש השנה: “כשחל בשבת אין לאמרה”.[92] אמנם לא
כתב שום דבר לענין יוה”כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו”ת שאילת יעבץ:
ואולם
על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש”ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת
משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת
אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף
די”ט
וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה”מ, וכהג
נוסח בריך שמיה
, וכן תחנה שאומרים בשעת
הוצאת ס
ת ביט, עפ
האר
י זל
הית
שומה,
לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי”ח
דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא
דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ”ש
דכ”א
א’)
ש”מ, דמשום
טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון
דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף
כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו”ה, והשבתי
חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים
את ד’ יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו’. בלבד
שלא יאריך יותר מדאי בשוי”ט. ולא
יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות
של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י”ט
באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא
מעין יצירת היום בלבד והי”ט ימי הדין הם ג”כ…
ובתשובה הבאה כתב:
ועל
דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי
שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ”ו הה”ג
נר”ו
אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים
שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש”ק
ביציאת בה”כ… והתחנה
בשעת הוצאת ס”ת בי”ט. הייתי
ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור”ר
יעקב יושע זצ”ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב
לאמר אותם ומפי האר”י ז”ל ומיום ההוא והלאה הייתי
מתחיל לאומרם…[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין
לומר י”ג מידות בשבת כשחל בה ר”ה?
שתי
הערות
ר’
שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה
שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה
לענ”ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו’ אלא בשבת במנחה… שאילו היה אומרים אותו
תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א”נ י”ל שאפילו אם היו
אומרים אותו תמיד, מ”י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא
והיום נהגו לומר שניהם, וכ”כ בשערי אפרים… אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים
וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד
העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י”ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת
באמירה זו:
בהוצאת
ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות… ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט
בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י”ג
מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים
שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ”ע אם רשות להחמיר
דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור
אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב
ר’ זלמן גייגר ב’דברי קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני
לאמר י”ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו,
אך יעב”ץ כתב המנהג על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר
שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור
לכפלם”.[96]
ר’
יעקב אטלינגר מביא בספרו ‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה
נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים
י”ג מדות וג’ פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר
שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב
אלפס עכ”פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא
שייך הטעם שכתב רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל
ההלל כפול וגם לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק
בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים
שרי…”.
לאחר
שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני
דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא
פסוקי תורה וכתובים. וראי’ לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ
האר”י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה,
ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ
יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני
תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ”ד”.[97]
ר’
ישראל איסערלין מו”ץ בעיר וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל
בדרך אחרת: “ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר
דבי”ג מדות לא שייך כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד
פועל טוב ואחד רע וכי”ב מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם,
דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”.[98]
ויש
לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[99], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה.
מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת
ג”פ י”ג מדות ואח”כ יאמר בקשתו
. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק
של י”ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים.
יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה.
אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל
ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים
לומר ה’ הוא האלהים ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת
בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו
היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק
ה’ הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן
חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם
יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל
כחלי נר”ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו
נהגו לומר י”ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת
יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’
חיים מפרידברג אחי מהר”ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף
על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך
הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו
עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה
אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם
עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו
הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע
בחיבורו צרור המור:
והנה
בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא
את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא
והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי
אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן
חוזרות ריקם, שנא’ הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים
בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר
הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על
מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל
אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את
אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו
עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה’.[102]
נספח: התייחסויות שאינן
מפורשות – יחסו של המג”א ל
שערי
ציון
[103]
אצביע על כמה התייחסויות של
המג”א
לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג
תכ”ב
הדפיס ר’ נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע ‘שערי
ציון’, ושנית באמשטרדם תל”א.
ספר זה נזכר במפורש במג”א פעם אחת בלבד – בסי’ א
ס”ק
ד:
המקובלים
האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי… ועסי’ קל”א
ס”ב. ובגמרא
דילן לתי’ הראשון… ועיין בזוהר ויקהל ע’ שמ”ב
דלעולם חשבינן הלילה לי”ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על
גב דלענין תפלה אינו כן. כמ”ש
סי’
רל”ג. וככ
שערי ציון
.
‘שערי ציון’ לר’ נתן
הנובר, שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי
שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג”א
ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר
הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד? קושי
זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג”א
היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג”א
מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זו לא
קשה מידי.
ועדיין
יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלא לנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי’ רלט
כתב המג”א: 
יש
נוהגין לומר וידוי ש”מ קודם השינה ונל
שאינו נכון
דאמרינן בברכות דף ס’ שלא
לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו’ דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית’ דף
י”ט…
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב’סדר
ותיקון קריאת שעל המטה’ (מאת ר’ יהודה
הכהן מחבר ‘תיקוני שבת’, פראג שע”ה) וב’שערי
ציון’. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו
של ‘שערי
ציון’ הוא ‘סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה’.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג”א
בהקדמה לסי’ תרסד:
נוהגין
ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש”ל) וכבר
נדפס הסדר
. ועמ”ש סי’ תצ”ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש
ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות
נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר
הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס? בין השאר נדפס ב’תיקוני
שבת’
וב’שערי
ציון’, ומכל מקום לא הפנה אליהם המג”א
ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות
שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו
בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג”א
התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג”א
לתענית ערב ר”ח:
א.   
בסי’ תיז ס”ק ג:
“נהגו קצת להתענות ערב ר”ח…”.
ב.    
בסי’ תקסו ס”ק ד:
“והאידנא נהגו קצת להתענו’ בכל ער”ח וקורין בתורה…”.
בשני המקומות אינו מזכיר את
סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר ‘שערי ציון’, אלא
שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו
בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב
בכתבים שהאר”י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד’ מלקיות… ובמקצת
ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן
.
איזה הם אותם “מקצת
ספרים חדשים” בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי
שניתן לנחש, ב’שערי ציון’ מאריך
בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג”א: “ולא
הועילו כלום בתקנתן”.[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית
של המג”א על הנהגות קבליות, אך
מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה
זו אינו מביא את ‘שערי ציון’ אלא פעם אחת בלבד.

* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי
‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו, ב (תשס”ח), עמ’
ריב-ריד. בשנת תשע”ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע”ח שבתי להניף את
הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1]  וראה דבריו בספרו, ישא
יוסף, ג, עמ’ ר-רא. וראה ר’ יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע”ד, עמ’ ריד.
[2]  בעניין זה ראה דברים
חשובים שכתב תלמידו ר’ דוד ארי’ מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו ‘פתחי דעת’, א,
ירושלים תשע”ג.
[3]  ראה ד’ גולדשמידט, סדר
הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 5-12.
[4] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה בשם ספר הכוונות.
[5] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה; ר’ ישכר טייכטהאל, שו”ת משנה שכיר, או”ח,
ב, סי’ ג; ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע”ח,
או”ח סי’ צג.
[6] ראה
מג”א, סי’ תקפא ס”ק ב; דעת תורה, סי’ תקסה סעי’ ה.
[7]  ראה ר’ שלמה קלוגר,
שו”ת האלף לך שלמה, סי’ מד; שו”ת תורה לשמה, סי’ צו.
[8]  ראה מש”כ אברהם
ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד
צ’צ’יק, ‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84
מס’ 9.
[9] ראה
מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ’ א.
[10]  על חיבור זה ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי ‘פרשנות
השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת
גן תשע”ה, עמ’ 191
ואילך.
[11]  ראה ר’ י”ש סופר,
‘לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך. וראה בסידורו, ‘דרך ישרה’, דף סב ע”א, שהוא
מביא כל זה ג”כ אם התפילות.
[12]  עמ’ כח במהדורת ירושלים תשכ”ו.
[13]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[14]  ראה מה שכתבתי על זה בספרי
ליקוטי אליעזר, שם.
[15]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן
השמים’ שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה
ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף
אביב”י, קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[16]  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ קפז.
[17]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס,
לשון חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[18]  באר היטב, תרג ס”ק א.
ומשם בספרו של ר”ח פלאג’י, מועד לכל חי, סי’ יג אות מ.
[19]  משנת חסידים, ג, ירושלים
תשמ”ב, דף קלא ע”ב.
[20]  על עצם הענין של תענית
בחודש אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[21]  שערי תשובה, סי’ תרג, א.
[22]  שם, סי’ תפח. ראה ר’ אברהם
דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, עמ’ סד, פרק כב אות ה שגם מציין
שהמקור לתפילה זו הוא ה’פרי עץ חיים’.
[23] שער
הכוונת, ב, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רעה.
[24]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 691-695.
[25]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 647-649.
[26] ראה  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ שיג.
[27]   שו”ת וישב הים, ב,
ירושלים תש”ס, סי’ יא [=מקבציאל כא (תשנ”ו), עמ’ צה-קח. וראה דבריו
בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’ דניאל רימר, תפילת
חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[28]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[29]  ר’ אליהו סלימאן מני,
מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[30]  ראה הקדמה שלו לימצא חיים,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 38-116.
[31]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[32]  שם, עמ’ פ.
[33] יש
לציין שר’ נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת”ח
ות”ט, ‘יון
ומצולה’.
על חיבור זה, ראה
במבוא מאת ר’ בצלאל לנדוי בתוך: שערי
ציון השלם, ירושלים תש”ן [המבוא
נדפס בעילום שם]; י’ אביב”י, קבלת, ב, עמ’ 748-750; גריס, ספרות
הנהגות, עמ’ 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות
היבטים חברתיים, ירושלים תשס”א, עמ’ 27; אסף
נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
88-121;
והמבוא
בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע”ב.
וראה ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רמט.
[34]  ראה הקדמה למהדורה חדשה,
שם, עמ’ 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר
שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות ‘שערי ציון’ [Moshe Weinberger, People
walk on their Heads
. New York 1982, p. 73].
[35]  חקי חיים, דף קעו
ע”ב.
[36]  קיצור הכוונות
לרמח”ל, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו
האמתיים של רמח”ל בקבלה, קבלה 25 (תשע”ב), עמ’ 199-202].
[37] עמ’
קנא.
[38]  עבודת ישראל, תל אביב
תשי”ז (ד”צ), עמ’ 223.
[39]  אזור אליהו, ירושלים
תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא.
[40]  עליות אליהו, ירושלים
תשס”א, עמ’ 415.
[41]  מדרש תלפיות, ווארשא
תרל”ה, עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’
אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש”י, עמ’ תנא-תע;
וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ”ג. וראה
במכתב של ר’ צבי פרבר, ישורון ה (תשנ”ט), עמ’ תרסב.
[42]  דרך חיים, זולצבאך
תס”ג, דף
סד ע”ב, סי’ סד סע’ ב [ביו”ט]; דף עב ע”ב, סי’ סז אות יא [בימים
נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ‘רשימות
היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט; ישעיה
תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 43-44; 206-208; זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 90 ועמ’ 100.
[43]  מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך
תס”ז,
קג ע”א [נוסח אחד ליו”ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44]  ראה עמק ברכה, ירושלים
תשמ”ה, עמ’ קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא
שנ”ז (ראה שם, דף פג ע”א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר’ נתן נטע הנובר.
נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר
המקורי.
[45] שער
השמים, א, דף רפז ע”ב.
[46]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, א, ירושלים תשס”ח, עמ’ 476; ר’ ברוך אבערלאנדער, ‘הנוסח
והניקוד בסידור אדמו”ר הזקן’, הסידור, מאנסי תשס”ג, עמ’ רב-רג.
[47]  וראה דבריו בפתחי שערים,
שם אות ט.
[48]  שערי אפרים, שער י אות ה.
[49]  ראה ספר מנהג טוב, אות סט
: “ובשבת שחל ר”ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ’ אם הקהל לא
היו אומ’ יג מידות…”.
[50] תקפ”ד,
סעי’ טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 164; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין,
ירושלים תשמ”ו, [ד”צ], דף ק ע”א אות ג.
[51]  מטה אפרים, תריט, סעי’ מח.
וראה ר’ אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס”ד, עמ’ 546.
וראה מטה אפרים תרא סע’ ב
לענין יום ב’ דר”ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי’ תרב סעי’ יד.
[52]  אות קסד. וראה ר’ שריה
דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל
אביב.
[53]  אות רו.
[54]  עתים לבינה, ווארשא
תרמ”ז, עמ’ 205.
על הספר עתים לבינה ראה מש”כ במאמרי, ‘יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות’, עמ’ כו הערה 72, בתוך: Hakira,
13 (2012). וראה
יצחק מעליר, ‘לתועים בינה’, כנסת
הגדולה, ד, ווארשא תר”ן, (במאמרי
בקרת), עמ’ 87-97; מכתב של האדר”ת
לראי”ה קוק, בסוף אדר היקר, ירושלים
תשכ”ז, עמ’ עה-עו.
[55] ראה
שם, עמ’ 212,216,218.
[56] ראה
ר’ חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש”ם, עמ’ 516-517.
[57] תפלת
דוד, עמ’ נז.
[58] שם,
עמ’ נט.
[59]  לוח עם עברי טייטש, וילנא
תרעט, עמ’ 18.
[60]  שו”ת תולדות יעקב,
וילנא תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות
אחרת.
[61] שלחן
הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 158. וראה מש”כ ה’מטה אפרים’ סי’ תקפד סעי’ כה, באלף
למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62]  שער י, סעיף ה. וראה ר’
דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[63]  דרכי חיים ושלום, ירושלים
תש”ל, עמ’ רנא.
[64]  ראה שם, עמ’
רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ”ב, דף
קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר’ חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות
ג והשווה לדבריו בסי’ תפח אות א. וכ”כ בדעת תורה שם בסי’ תפח ובס’ תקסה.
[66]  על חיבור זה
ראה מה שכתבתי במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על
הגאון ר’ רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ”ל
בעל דקדוקי סופרים’, ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[67]  ראה יום טוב ליפמן צונץ,
מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 140-141.
[68]  ראה ר’ היבנר, הדרת קודש,
מונקאטש תר”ס, ט ע”א.
[69]  קיצור שלחן ערוך, סי’ קכט
אות יב.
[70]  ראה דבריו בלוח לשנת
תרצ”ב, ירושלים, עמ’ יב [ר”ה] ועמ’ טז [יוה”כ]. והשווה לדבריו
בשנות חיים, ירושלים תרפ”א, דף צו ע”ב [ר”ה], ודף קו ע”א
[יו”כ].
[71]  ראה סידור הרב, שקלאוו
תקס”ג, דף פא ע”א בסוף.
[72]  ר’ נתן הלוי במברגר,
ליקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[73]  ר’ יששכר דובער שווארץ,
מנחת דבשי, אנטווערפען תשס”ז, עמ’ רצ.
[74] ראה
ר’ שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע”א, עמ’ 68.
[75]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’,
חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק”ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ”ז,
עמ’ 20  שנהגו לומר בר”ה, אבל לא כתב
שם מנהגם בר”ה שחל בשבת.
[76]  ראה ר’
יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע”ג, עמ’ מ ועמ’ נה.
[77]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח. ר’ ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא,
הליכות קודש, ברוקלין תשס”ז, עמ’ קפה.
[78]  כתבי הרב הענקין, א, ניו
יורק תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב.
וראה שם עמ’ רצב והערה 1150.
[79]  ר’ מרדכי טנדלר, מסורת משה,א,
ירושלים תשע”ג, עמ’ מב.
[80]  ‘קיצור הלכות המועדים’,
ירושלים תשס”ג, עמ’ צא.
[81]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[82]  ירושתנו א
(תשס”ז), עמ’ שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת
לבני אשכנז’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא. 
[83]  אשי ישראל, ירושלים
תשס”ד, עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה,
ירושלים תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[85]  אגרות הרמ”ז, ישראל
תשכ”ח [ד”צ], סי’ יד-טו [=שו”ת הרמ”ז, ירושלים תשס”ו,
עמ’ קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי’ תפח ס”ק ה שמביא זה מכ”י.
[86]  מנהגים אלו נדפסו בפעם
הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד
ראבינאוויץ תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו
בתוך ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים
תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’,
ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר
פרשיות, בראשית, ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[87]  עובר אורח, ירושלים
תשס”ג, עמ’ צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ’ קי.
[88]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות
הרבנות, וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’
ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[89]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[90]  עלי תמר, אלון שבת
תשנ”ב, שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב כהנא, שו”ת שארית יעקב, ווילנא תרנ”ה,
סי’ א; ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה; ר’ יהושע
כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[91] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[92] סידור
ר’ יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ”ג, עמ’ רמ.
[93]   
[94]  פאת שדך
(תפילה), תשס”ח, עמ’ קצז.
[95]  ר’ שמואל מונק, קונטרס
תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות
קד והערה 91.
[96]  דברי קהלת, פרנקפורט
תרכ”ב, עמ’ 178.
[97] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
ומשם בפתחי עולם, סי’ תקפד ס”ק ג. וראה ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר,
יא, ירושלים תשע”ח, או”ח סי’ צג, אות ו.
[98]  פתחי תשובה, ווילנא,
תרל”ה, סי’ תקפד ס”ק א.
[99]  על חיבור זה ראה המבוא
המקיף של המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[100]  שו”ת תורה לשמה,
ירושלים תשע”ג, סי’ מה.
[101]  ספר החיים, ירושלים
תשנ”ו, ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[102]  צרור המור, בני ברק
תש”ן, א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א הפנני למקור זה]. וראה ר’
צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ”ה, עמ’ קסב; ר’ משה ליב שחור, אבני שהם, ב,
ירושלים תשנ”ו, עמ’ קלה-קלז; ומה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום,
ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.
[103] חלק
זה הוא מחיבורי ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י
חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בר אילן, רמת גן תשע”ה, עמ’ 276-278.
[104] ראה
אסף נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
עמ’
63-71.
[105]ראה
נברו, תיקון, עמ’ 71.
[106] ראה: חלמיש, הקבלה, עמ’ 537-566; ר’ יעקב
הלל,
שו”ת
וישב הים, א, ירושלים תשנ”ד, סי’ ז; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, א, עמ’ רעז-רצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רט-רי.
[107] ראה: שפרבר, מנהגי
ישראל, ז, עמ’ רנב-רצז; ר’ יצחק
טסלר, ‘מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור’, ישורון
יא (תשס”ב), עמ’ תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, עמ’  קצה-קצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רטו-רטז.

[108]  וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ’ 112-115.עמ’ 112-115.




A Source for Rav Kook’s Orot Hateshuva Chapters 1 – 3

A Source for Rav Kook’s Orot Hateshuva
Chapters 1 – 3

By
Chaim Katz, Montreal
Rav Kook begins the
first chapter of his Orot Hateshuva [1] as follows:
We
find three categories of repentance: 1) natural repentance 2) faithful repentance
3) intellectual repentance.
את התשובה אנו מוצאים
בשלש מערכות: א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית
He defines natural repentance:
(תשובה טבעית) הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי
הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים . . . ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב
The
natural physical repentance revolves around all sins against the laws of nature
ethics and Torah that are connected to the laws of nature. All misdeeds lead to
illness and pain . . . but after the clarification, when he clearly recognizes that
he alone through his own harmful behavior is responsible for the sickness he
feels, he turns his attention toward rectifying the problem.
Rav
Kook is describing a repentance that stems from a feeling of physical weakness
or illness. He also includes repentance of sins against natural ethics and
natural aspects of the Torah. A sin of ethics might be similar to the חסיד שוטה, who takes his devoutness to foolish
extremes (Sotah 20a). A sin in Torah might be one who fasts although he is
unable to handle fasting (Taanit 11b דלא מצי לצעורי נפשיה) [2].
R. Shneur Zalman of Liadi, in his
collection of sermons Likutei Torah [3], also recognizes three types of
repentance. Homiletically, he finds the three types in Ps. 34, 15.
סור מרע, ועשה
טוב, בקש שלום ורדפהו.
He also relates the
types
to three names of G-d that appear in the text of the berachos that we
say:
 ברוך
אתה ד’ אלוקינו  
According
to R. Shneur Zalman of Liadi, the first level of repentance relates to the Divine
name Elokim (In Hassidic thought, repentance (teshuva or return) is
taken literally as ‘returning to G-d’, not only as repentance from sin.) The mystics
of the 16th century connected the name Elokim to nature.
אלוקים בגימטריא הטבע
The word Elokim is numerically equivalent to the word for nature (hateva).
[4]
In the sermon, Elokim
is also related to ממלא כל עלמין, the immanence of G-d, which may have
something to do with the laws of nature.
R. Kook describes the second level of repentance as
follows:
אחרי התשובה הטבעית
באה האמונית, היא החיה בעולם
ממקור המסורת והדת
After the natural repentance comes a repentance based on faith. It subsists
in the world from a source of tradition and religion.
R. Shneur Zelman
of Liadi describes the second type of repentance as a return to the Divine
name Hashem, the Tetragrammaton. This
name signifies the transcendence of G-d, the name associated with the highest
degree of revelation, the name of G-d that was revealed at Sinai and that is
associated with the giving of the Torah.
Rav Kook’s third
level of repentance:
התשובה השכלית היא . . . הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם
והחיים השלמה . . . היא מלאה כבר אור אין קץ
The
intellectual repentance . . . is a clear recognition that comes from an encompassing
world and life view. . . . It is a level filled with infinite light.
R. Shneur Zalman of Liadi describes the third level of as a return through
Torah study to the level of the Or En Sof, the infinite self-revelation
of G-d. It is a return to אתה
to Thou.
In
summary, R. Shneur Zalman discusses three types of teshuva, (although the
sources only speak about two types: תשובה מיראה , תשובה מאהבהYoma 86b). These three teshuva
categories form a progression. Rav Kook also speaks of a threefold progression:
a return based on nature, a return based on faith, and a return based on
intellect. [5]
R. Kook did study Likutei Torah. This is documented in a book called Mazkir HaRav
by R. Shimon Glicenstein (published in 1973) [6]. R. Glicenstein was Rav Kook’s
personal secretary during the years of the First World War, when Rav Kook
served as a Rabbi in London.
On page 10, R. Glicenstein writes:
One time on the eve of the holiday of Shavuot, I entered
the Rav’s room and I found him running back and forth like a young man. He was
holding Likutei Torah (the section on the Song of Songs) of the Alter
Rebbe (the Rav of Liadi) in his hand. With sublime ecstasy and great emotion, he
repeated a number of times: “Look, open Divine Inspiration springs out of each
and every line of these Hassidic essays and exegeses”.
מכל שורה ושורה שבמאמרי
ודרושי חסידות אלה מבצבץ רוח הקדש גלוי’
bcb
The second chapter of Orot Hatshuva is titled Sudden
Repentance and Gradual Repentance. The chapter consists of three short
paragraphs: the first describes the sudden teshuva as a sort of spiritual flare
that spontaneously shines its light on the soul. The second paragraph explains gradual
teshuva is terms of a constant effort to plod forward and improve oneself without
the benefit of spiritual inspiration.  
These ideas also find a parallel in the Likutei
Torah
[7]. R. Shneur Zalman of Liadi discusses
two levels of Divine service (not two levels of repentance). In one a spontaneous
spiritual arousal comes from above (itaruta de le-eyla) initiated by G-d as a
Divine kindness, without any preparation on man’s part. In the other (itaruta
de le-tata) man serves G-d with great exertion and effort, taming and refining his
own animal nature, without the benefit of any Divine encouragement.
Rav Kook’s third paragraph is difficult to understand.
Rav Kook begins by describing again the sudden repentance:
התשובה העליונה  באה מהברקה של הטוב הכללי של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם
The sublime teshuva is a result of a flash of the general
good of the G-dly good, which permeates all worlds.
The paragraph then continues on a seemingly different
track.
והיושר והטוב שבנו
הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל,
פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא חשב.
ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת,
באה תשובה מאהבה בחיי הפרט
ובחיי הכלל
The rightness and goodness within us, does it not come
from our symmetry with the whole. How can we be torn from the whole, like an
odd crumb, like insignificant specs of dust?
From this recognition, which is truthfully a G-dly
recognition, comes repentance from love in both the life of the individual and
the life of the society.
I have a feeling that this paragraph is also related to
something in Likutei Torah. R. Shneur Zalman of Liadi (in the sermon just mentioned)
relates that people complain to him because they feel a spirit of holiness that
arouses them to emotional prayer for a only a short duration of time (sometimes
for a few weeks). Afterwards the inspiration ceases completely and it’s as if
it never existed. He responds, that they should take advantage of those periods
of inspiration when they occur, not just to enjoy the pleasure of prayer, but
also to change their behavior and character for the better. The state of inspiration
will then return.
I
think Rav Kook, in his own way is dealing with the same issue. Obviously, the
goal is the sudden, inspired teshuvah, but how do we get there? How do we take
the exalted periods of awareness and inspiration and regulate them, so that
they are more deliberate, intentional and continuous. I can’t say I understand
the answer, but I think Rav Kook is saying that if we recognize that we are
part of the “whole” and not separate then we will get there.
bcb
In the third
chapter, Rav Kook, distinguishes between a detailed teshuva relating to
specific individual sins and a broad general teshuva related to no sin in particular.
He writes (in the second paragraph):
וישנה עוד הרגשת תשובה
סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא
מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד’ מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום
There is another repentance emotion, which is broad and general. The person
is not conscious of any past sin or sins, but overall he feels crushed. He
feels that he’s full of sin. The G-dly light doesn’t enlighten him, he is not
awake; his heart is shut tight. 
The concept of a
teshuva that is independent of sin is also found in Likutei Torah:
התשובה אינה דוקא
במי שיש בידו עבירות ח”ו אלא אפילו בכל אדם, כי תשובה הוא להשיב את נפשו שירדה מטה מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה
Repentance isn’t
only for those who have sinned (may it not happen), but it’s for everyone.
Teshuva is the return of the soul to its source and root, because the soul has
descended terribly low, and focuses itself on materialistic goals. [8]
R. Shneur Zalman of Liadi also discusses
the same symptoms as Rav Kook.
בזמן הבית הי’ הקב”ה
עמנו פנים אל פנים בלי שום מסך מבדיל   . . .
משא”כ עכשיו בגלות
מחיצה של ברזל מפסקת ונק’ חולת אהבה שנחלשו חושי אהבה ואומר על מר מתוק
When
the temple stood, when the Holy One blessed is He was with us face to face
without any concealment . . . However now in exile there’s an iron partition
that separates us. We are lovesick, meaning our love is weak. We don’t
distinguish bitter from sweet. 
כעת בגלות מחמת כי הלב
מטומטמת אין המח שליט עלי’ כ”כ
כי
עבירה מטמטמת לבו שלאדם ונקרא לב האבן
Now
in exile because the heart is shut down, the mind hardly can arouse it. Sin has
shut down the heart and it’s called a heart of stone. [9]
bcb
The
organization of the first three chapters of Orot Hateshuva, presents another
sort of problem: How are the types of teshuva in the three chapters related? Is
the intellectual teshuva of chapter one different from the sudden teshuva of
chapter two and different from the general teshuva of chapter three?
I suggest that
the arrangement of the three chapters follows the categories
of עולם שנה ונפש,
(which are found in Sefer Yetzirah). The first chapter examines natural return,
faithful and intellectual return. These are connected to נפש – one’s personality and understanding. The
second chapter deals with repentance and its relationship to time (שנה). Repentance
is either sudden or gradual. The third chapter speaks about a
return motivated by a specific sin or motivated by a general malaise. This can
possibly be associated with space/location (עולם); the world (or the specific sin) is
located somewhere outside of the person and motivates the person to return. Explanations based on the three dimensions of עולם שנה ונפש occur in a number of places in Likutei
Torah.
[10]

[1]
here, and here
[2]
I saw these two examples in Rav Kook’s Ein AY”H, (here).
In
the following paragraph, Rav Kook speaks about a natural spiritual, repentance
––pangs of remorse (if the sinner is an otherwise upright individual) that
motivate the sinner to perform teshuva.
[3] Likutei Torah Parshat Balak 73a. The sermon begins with the words מה טובו. There are
(shorter) versions of the sermon published in other collections. (here)
[4]
Quoted also in the second part of Tanya, (Shaar Hayichud Vhaemunah)
beginning of chapter 6. The statement is usually attributed to R. Moshe
Cordovero, (Pardes Rimonim)
[5] Possibly both R. Shneur Zalman of Liadi and R. Kook
relied on an earlier source that I’m unaware of. Maybe R. Kook and R. Shneur Zalman arrived at a similar
understanding independently.
[6] R. Tzvi Yehudah Kook wrote the introduction to the book. From the introduction,
it looks like R. Glicenstein had given R. Tzvi Yehudah his essays and notes so
that they could be published. (here)
[7] Parshat Vayikra
page 2b, on the words אדם
כי יקריב מכם (here).
[8] Shabbat Shuva page
66c and Balak page 75b.
[9] Parshat Re’eh page 26a, Shir ha Shirim   page 36a.
[10] Parshat Hukat
page 64d. Obviously, I don’t think that Rav Kook’s use of olam, shana, nefesh, (if
he’s in fact using that breakdown) comes specifically from Likutei Torah.
 



The Strange Shape of the Marcheshet Pan

                             The Strange Shape
of the Marcheshet Pan
                                                            
By Eli Genauer
“The underlying basis of our work is that
pictures are an organic part of the commentary, and it possible that Rashi even
allowed himself to limit his explanatory words when a picture was available to
the reader. This is in the sense of “a picture is worth a thousand
words”. The picture is an integral part of the written book, no less
important than the words.” 
                                                              
Dr Ezra Chwat
                                                    
Department of Manuscripts, National Library of Israel
                                                     
Giluy Milta B’Almah Blog
                                                          
January 15, 2017
There were many vessels
used in the Beit HaMikdash. Nevertheless, without pictures or diagrams drawn
contemporaneous to their existence, there remains some doubt as to exactly what
they looked like. I would like to discuss one vessel used quite often in the
Temple and see what the diagrams of the Rishonim can tell us about its makeup.
I would also like to analyze a diagram in Rashi’s commentary to Talmud Bavli
and see how it fits into our discussion.

Massechet Menachot 63a
האומר הרי עלי במחבת, לא יביא במרחשת; במרחשת, לא יביא במחבת.  מה בין מחבת למרחשת–אלא שהמרחשת יש לה כסוי, ולמחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשין
One who says, “I take upon myself [to offer a grain offering prepared]
on a griddle, he must not bring [one baked] in a pan. If [he says “I take upon
myself to offer a grain offering prepared] in a pan,” he must not bring [one
prepared] on a griddle. What is the difference between a griddle and a pan? The
pan has a lid to it, but the griddle has no lid – [these are ] the words of
Rabbi Yose Hagili; Rabbi Hanina ben Gamliel says : a pan is deep and what is
prepared is spongy, a griddle is flat and what is prepared is hard.[1]

Leaving  aside the opinion of Rabbi Yossi Haglili, let us concentrate on the statement of Rabi Chanina ben Gamliel
We would imagine that the Marcheshet is a deep vessel, and the Machvat
is flat, as it is described as a griddle. 
Perhaps like this:
                                   
The Gemara then cites a Braita which deals with the following
situation.  If a person takes a vow
saying “I take upon myself a Marcheshet”, it remains unclear whether he meant
he will bring the vessel called a Marcheshet, or the normal Korban Mincha that
is brought in a Marcheshet. Beit Hillel is of the opinion that since there was
a specific vessel in the Beit Hamikdash called a Marcheshet, we understand that
he is talking about that vessel and we require him to donate it to the Beit
HaMikdash.[2] Here are the words of the Braita which describe in some detail
the appearance of this Marcheshet pan:
כלי היה במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח
בתוכם דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים

There was a vessel in
the Temple called Marhesheth, resembling a deep mould, which gave the dough
that was put into it the shape of Cretan apples and Grecian nuts. (The Soncino
Hebrew/English Babylonian Talmud)

Rashi goes to great
lengths to explain this uncertain statement and includes a diagram in his commentary.
This diagram first appeared in printed form in the early 18th
century but unfortunately, it does not align with the words Rashi uses to
describe the overall shape of the pan. 
Additionally, It does not match the diagram we have in a manuscript of
Rashi nor diagrams in manuscripts of other Rishonim.
But first some
background
The diagrams we have
today in the Vilna Shas in Rashi and other Rishonim come from earlier printed
editions. The first printed edition of the entire Talmud to contain diagrams
was the Behrmann Shas printed in Frankfurt on Oder, 1696-98.[3] Raphael Natan
Nata Rabinowitz posits that by the time diagrams were included in the printed
text, there were very few manuscripts around because most had been placed in
Genizah.[4]  He therefore concludes that manuscripts were not used in the early
18th century as a source for diagrams. What was the source of those
diagrams for the Behrmann Shas ? According to the editors of the Behrmann Shas,
they mostly came from the Chochmat Shlomo of 1582.[5] It’s an extremely
reliable source because it was written by Rav Shlomo Luria who specifically
wrote it to correct the text of the Bomberg Shas and to insert the relevant
diagrams. Rav Shlomo Luria lived at a time when there were still many
manuscripts around, so either he used those manuscripts for his textual
emendations and as a source for his diagrams, or he used his own capabilities
to come up with his changes and additions. Since most of our present day
diagrams follow from the Behrmann edition, they have an aura of authenticity
attached to them.[6]
The problem arises when
we discover that Chochmat Shlomo does not include all the diagrams we have
today. For example, in our case, there is no Chochmat Shlomo on Menachot.
Let us now take a look
at the diagram in Rashi on Menachot 63a.
The first time it
appeared in print was in the Frankfurt am Main edition of 1722, exactly 200
years after the diagramless Bomberg edition. We know its source was not a
manuscript of Rashi nor was it the product of the Maharshal.
Putting aside the
diagram for a moment, let us concentrate on the words of Rashi as he tries to
describe the Marcheshet:
כלבוס
– גלואו”ן שם כלי עשוי כעין מחבת שלנו והדופן באמצעות כלפי פנים
כזה  ומצוייר תוכו גומות גומות וכשהבצק מונח בתוכו [נכנס] הבצק
בגומות:
Rashi concentrates on
the word כלבוס as the Gemara itself says that a Marcheshet is shaped like a
deep כלבוס. Rashi first gives us an old French word
which is normally translated as “tongs”.[7] He says that the Marcheshet is like
his present day Machvat pan and that the “wall in the middle faces the inside,
like this”. The problem is that the diagram does not seem to show a wall in the
middle facing the inside. Additionally, if a כלבוס is a pair of tongs, and the shape of the
vessel looked somewhat like a pair of tongs, how does that align with the
diagram which is circular?
The Shita Mekubetzet
which is included on the standard page of the Vilna Shas has a completely
different diagram.
Notice that the word
Dofen is in the middle of the diagram just as Rashi says והדופן באמצעות כלפי פנים
The
volume of the Bomberg edition that belonged to Rav Betzalel Ashkenazi the
author of the Shita Mekubetzet contains the exact same diagram inserted in the
blank space of the Rashi.
Jerusalem – The National Library of Israel Ms. Heb. 4°79 (link).
In his book Dikdukei
Sofrim on Menachot (Munich, 1886) R.N.N. Rabinowitz writes about the
importance of the comments of the Shita Mekubetzet as they were addressed to
the Bomberg edition of 1522 and relied heavily on manuscripts which included a Rashi
manuscript.[8] The Acharit Davar printed at the end of the Vilna Shas also
extols the importance of the Shita Mekubetzet on Kodshim as it came from a
manuscript and was based in part on a manuscript misidentified but actually of
Peirush Rashi.[9]
Going back in history,
we can get an idea if a diagram did in fact exist in Rashi manuscripts by
looking at the first printed edition of Menachot which was Bomberg 1522. Its
source had to be from manuscripts because no printed edition preceded it.
You can see that the
Bomberg editors included the word “כזה” in the text of the Rashi and left 2
spaces indicating that their manuscript included 2 diagrams. This may explain
why our present diagram does not reflect the shape of the overall pan as there
may have been one diagram depicting its shape and a second one depicting the
apple like insets. In fact, a notation in the Oz Vehadar edition states quite
clearly that our diagram just illustrates the words “גומות
גומות”.
As mentioned before,
the words of Rashi seem to support the idea that the Marcheshet pan was
semicircular in nature. In addition, the shape of the vessel is likened to a כלבוס which is an
item dealt with a number of times by Rashi
For example this Rashi
on Shabbat 59b:
Rashi states that an
item worn by women called a “מנקתא פארי” ( starting with the letters “וי״מ” for ויש מפרשים) is “כּמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס” and then draws your attention to a
diagram of a semi circle.
Fortunately I was able
to find a manuscript of Rashi on Menachot which is identified as Vatican
487  and is from the 13th
century. (Made available by the Polonsky Digitization Project) It pictures the
Marchseshet pan in a semicircular shape and thus fits in more with the words of
Rashi.
It’s clear that the
diagram included only deals with the semicircular nature of the vessel and not
the little depressions inside the “Tocho Shel Kli”. This diagram is very
similar to the one in the Shita Mekubetzet and it is possible it served as a source
for the Shita Mekubetzet.[10]
We are confronted with
another diagram of the Marcheshet pan in what is known as the Peirush Rabbeinu
Gershom first printed in the Vilna Shas. This Peirush describes the vessel
being shaped like a כלבוס and then says it is “כמו פגום”, which means incomplete. One would expect
to see a vessel like in the Shita Mekubetzet and in the Rashi manuscript which
is not either completely circular or square in nature. Nevertheless, the diagram
in the Vilna Shas depicts this vessel as being square like this
In the Achrit Davar the
editors of the Vilna Shas state that they had a manuscript of this Peirush
Rabbeinu Gershom however the following manuscript shows the pan as having an
indentation and not being square.
Roma – Biblioteca Angelica Or. 1 (link):
It could be they that
had a manuscript depicting a square pan, or it is possible that their
manuscript had a pan with an indentation and this was not transferred
successfully to the printed page. Certainly the words of the Rabbeinu Gershom
indicate the latter.
Conclusion:
Nowadays it is easy for us to transfer an image from a
manuscript to a printed or electronic page. All we have to do is point, shoot,
copy and paste. The result is an exact duplicate of what is on the manuscript,
and it is even easier to work with than the original. But hundreds of years ago
it was not so simple. A woodcut or an engraving of the image could be made and
then transferred to the printed page, but that was time consuming and
expensive. Because of this, images such as diagrams were just left out, and
when they were added, they were often misleading and sometimes even incorrect.
The printing revolution was a giant step forward for the dissemination of
Jewish knowledge, but, at least at its beginning, played havoc with many important
diagrams.
[1] English translation
from Sefaria.org.
[2] The Rambam Paskens
according to Beit Hillel. Since Beit Hillel speaks about the Marcheshet being
different than a Machvat,  and not just having a cover) it is clear that the
Rambam holds like Rav Chananya ben Gamliel
[3] Maamar ‘al hadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006, p.41. The Soncino family printed individual editions of the Talmud between 1483- 1518, but not an entire set. Some of those editions such as Eiruvin did contain diagrams and some did not. The first complete set of the Talmud was the Bomberg edition 1519-1522. That edition did not contain diagrams, only empty spaces which were to indicate where diagrams were to go (the only exception was Sotah 43a). There were numerous full editions of the Talmud printed between 1522-1697, but these also did not contain diagrams. 
[4] Printing
the Talmud: A History of the Earliest Printed Editions of the Talmud
, Marvin J. Heller, Im Hasefer 1993 p.6 states as follows: “Rabbinovicz attributes the dearth of Talmud codices to
the manner in which they, and many other manuscripts, had been written; without
any commentaries, with errors and erasures, and lacking even lines. Rashi and
Tosafot (additions by Ashkenazic luminaries after Rashi) were separate
manuscripts, suffering from the same conditions. As a result, learning must
have been difficult, with the reader having to continuously peruse three different
works, assuming that he owned them. Therefore, when the Talmud was printed with
Rashi and Tosafot, “men no longer learned from their manuscripts, but
considered them as utensils without further value, placing them in genizahs, so
that they no longer exist.”
[5] Other sources mentioned by the editors of the Behrmann Shas are Maharsha and Maharam Lublin. Neither of those sources contain diagram for our Rashi.
[6] A good summary of
the subject of where our present day diagrams came from can be found in the
introduction to the Shas Nehardea, under the heading of “המקור לציורי הש”ס”. (Vagshal Publishing Ltd,
Jerusalem, 2008, p.5 of the introduction. The overall section on diagrams
starts on page 4 of the introduction under the heading “מבוא לציורי הש״ס”.)There are a few diagrams that are
not in the Berman Shas but first appear in the Frankfurt am Main edition of
1720-1722. Here too, the editors of that edition say that the source of their
diagrams was the Chochmat Shlomo.
[7] All the Meforshim
understand that Beit Hillel is saying that the Marcheshet pan is shaped like
a כלבוס,
meaning the pan is shaped like a pair of tongs. 
I would imagine tongs to look like this, with the top part being
semicircular especially in the open position
Jastrow renders our
Braita saying that a Marcheshet is “a baking form in the shape of forceps with
cavities”
[8] Rabbinowitz writes
on page 1 of his introduction that when he wrote his emendations on Menachot
that “I had in my hand a handwritten manuscript of the Shita Mekubetzet by Rav
Betzalel Ashkenazi…..And he wrote his comments on the 1522 Venetian edition
including Gemara, Rashi and Tosafot with the help of handwritten manuscripts he
( Betzalel Ashekenazi) had in his hands”
[9] Achrit Davar at the
end of Masechet Nidah, p.6
[10] The Oz VeHadar edition of the Talmud
actually changes the diagram inside the Rashi to the diagram of the Shita
Mekubetzet



There is No Bracha on an Eclipse

There is No Bracha on an Eclipse
By Rabbi Michael J. Broyde
Rabbi Michael Broyde is a law
professor at Emory University School of Law and the Projects Director in its
Center for the Study of Law and Religion.  His most recent Torah sefer is
entitled “A Concise Code of Jewish Law For Converts”.  This letter was written to someone after a
shiur on why there is no bracha on seeing a solar eclipse.
1.      You are correct that I said that I thought there was no bracha on an eclipse.  I had not seen Rabbi Linzer’s teshuva at the time that told that to you this, as it was not circulating on the internet at the time that I prepared for my shiur and I did not see it until Sunday, the day after the shiur.  I try to cite as much as relevant in these classes and his thoughts are clearly relevant.  He is a stellar writer on interesting topics of halacha and I read his material consistently.  I had seen that Rabbi Eliezer Melamed in Peneni Halacha Laws of Brachot 15:6 and note 5 which does permit a bracha on an eclipse.
2.      Having said that, I would not change my mind at all in light of Rabbi Linzer’s teshuva and remain opposed to reciting a bracha over an eclipse for many reasons explained below.
3.      First, as many have noted, the giants of halacha are quite divided over the question of whether the listing in the Shulchan Aruch is paradigmatic or particular.  Some make no blessings other that for matters listed in the codes and other treat them as examples.  That dispute alone inspires me to be cautious, although I could be persuaded that the paradigmatic approach is correct and one could then make a bracha on a waterfall.  I have yet to see a clear proof that such a view is correct, but it does seem more intuitive.[1]  Yet, safek brachot lehakel is present.
4.      Second, and more importantly, if you look closely in the classical achronim, you see not a single achron who actually endorses saying a bracha on an eclipse.  Not a single one.  It is true that there is a dispute about whether the list in the Mishna is all inclusive or not (as many note, see Shar HaAyin 7:6), but even those who are of the view that the Mishnah’s list is merely examples, not a single achron actually endorses making a bracha on an eclipse as opposed to a volcano or some other natural wonder, which some clearly do permit a bracha on.  The group that favors expansive brachot on natural wonders endorse stalagmite caves, waterfalls, water geysers, volcanoes and many more: but not eclipses.  If you look, for example in Shar HaAyin 7:6 (the classical work on this topic) one sees this most clearly: even those who endorse making brachot on waterfalls, or other amazing facets of creation are uncertain נסתפק)) if one make a bracha on an eclipse, and we all know that when a posek is נסתפק, that posek does not make a bracha.[2]
a.       This contrast is made clear in the context of Rabbi Shmuel Halevi Wosner — who is the most clear and direct articulator of the view that list of wondrous sightings in the Shulchan Aruch are just examples, and one makes the bracha of oseh maaseh bereshit even on other wonders.  In Shar HaAyin page 431 he states directly that one makes a blessing on many wondrous things unlisted in the codes and he explains that “Volcanos are not present in our lands and thus are unmentioned in the Shulchan Aruch” and that it is “obvious” that one makes a blessing on them.  However, on eclipses he states “solar eclipses are mentioned a few times in the Gemera, and thus on the question of whether one needs to make a bracha when one sees them, needs more thought.[3]”  He does NOT endorse making a bracha on an eclipse. In fact, I am unaware of anyone other than Rabbis Melamed and Linzer who actually endorse the view in favor of making a bracha on an eclipse, (rather than merely ponders the possibility of such a bracha).  Rabbi Wozner’s point is important: this is not a modern issue – eclipses were well known for a few millennium, and silence in the Jewish Law codes is telling.  To the best of my knowledge the dispute about the eclipses is between two views: (1) Absolutely Not and (2) Maybe.  There is no (3) Yes view in the classical rabbinic literature for eclipses.  (That is why the listing of reasons why an eclipse might be different from other wonders below is important.)

5.      Why is an eclipse different from a stalagmite cave or a volcano?  I could think of a few reasons from a halachic perspective, even to those who believe that the Mishna’s list is not inclusive.

a.       Many perceive them to be a siman raah – a bad sign, either because of superstitious reasons or because darkness in the middle of the day is practically bad – and there is no blessing on bad omens (as Rabbi Moshe Feinstein is quoted in Mesorat Moshe 2:51).
b.      Because one sees nothing in an eclipse (as it is an absence of light, rather than a presence) and we do not make brachot on absences.
c.       Because the bracha of oseh maaseh breseshit does not apply to things whose existence can be mathematically predicted, but are merely rare: eclipses are not anomalies, but a product of the universes’ cycle of life, and more under the berkat hachama rule.
d.      Because full eclipses are exceedingly rare and partial eclipses are almost impossible to “see” without modern eclipse glasses (a 75% eclipse hardly is noticed on a functional level) and are naturally invisible.
e.       For other reasons that are less obvious related to the fact that these have to be wonders from “creation” and these are not from creation.
f.       Because some thought that eclipses were punishments and thus no blessing was ordained.[4]
6.      Based on all this, one can say that eclipses could be different from all other created natural anomalies as a matter of Jewish law and are not covered by the general idea of a wonder such that a blessing should be made. To my surprise, even as the primary source of the view that one can make a bracha on wonders beyond the Mishna’s list is Rabbi Wozner and he explicitly notes that eclipses are different from volcanoes, waterfalls, geysers and many other rare natural phenomena, the secondary codifiers of the last generation have completely missed this distinction.  Instead both Shar HaAyin 7:6 and Penenia Halacha Laws of Bracha 15:5 link the dispute about volcanoes and waterfalls with eclipses and state that one who permits a bracha for volcanoes and waterfalls would do so for eclipses as well, when in fact that is incorrect.  Eclipses were known in Talmudic times and yet no bracha was noted: that bothers Rabbi Shmuel Wozner, who permit a bracha on an erupting volcano, not to permit a bracha to be recited on an eclipse, by noting that he is uncertain if a bracha is proper.[5]
7.      Additionally, let me add a thought of my own about modern times and bracha’s over wonders.  The Shulchan Aruch OC 228:3 limits even the mountains that one can make a bracha on to such mountains in which the hand of our Creator is clear and apparent. (ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם.)  I think in our modern times, with modern science explaining all of these events, no mountains or valleys ever meet the criterial of make it clear (to normal people) that God is in charge of the universe.  Based on this, I would not make any extensions of this halacha beyond its minimums recorded in the Shuchan Aruch because I think that the test for determining whether we can add to this list is and make a bracha is וניכרת גבורת הבורא בהם.  Given the secular environment we live in, I think no natural astrological events meets that bill in modern times so I only – at most — make such brachot on the things that the halachic tradition directly directs me to do, like lighting or thunder or great mountains and certain rivers. I would not make such a bracha on an erupting volcano or a solar eclipse, as seeing such does not cause normal people in my society to experience God.  (There are two formulations of my claim, each slightly different.  The first is experiential, in that I think that most people in my society do not sense any awe of God at an eclipse.  Second, even if any particular person does (and I do not doubt that some do), they cannot make the bracha since most people in America do not so sense God through these events and that is the halachic test found in the Shulchan Aruch.  The sense of wonder has to be obvious to normal people and that is lacking in the world we live in.
8.      Finally, all attempts to actually endorse making a bracha on an eclipse run directly against the combined force of both (1) the minhag, which is not to make a bracha and (2) the rule of ספק ברכות להקל. These two together make it difficult for any moreh horah to argue convincingly that there is clear proof that bracha should be made.
9.      I have consciously not engaged with Rabbi Linzer’s very worthwhile point (which I more or less agree with) that “we strive to bring our religious lives and our halakhic lives in sync” exactly because (as he himself notes) this calculus is limited to cases where there is a dispute between poskim about what to do.  Here, to the best of my knowledge, there is no dispute and since there is no classical halachic authority who actually says “yes make a bracha on an eclipse” there is no grounds to examining very important meta issues used to resolve disputes (since there is no dispute).
10.  Based on all of this, I would not make a bracha on an eclipse.
11.  Having said that, I am happy to endorse other forms of religions veneration for one who feels such wonder.
a.       One can certainly say this bracha without שם ומלכות.
b.      I am also somewhat comfortable with someone making this blessing in Aramaic (see Shulchan Aruch OC 167:10, 187:1 and 219:4) although I am aware of the view of Iggrot Moshe OC 4:20:27, but find the view of the Aruch Hashulchan OC 202:3 more analytically compelling.
c.       Both the suggestions of Rabbi Chaim David Ha-Levi (Responsa Aseh Lecha Rav, 150) that one recited va-yevarech david (Chronicles. 1:29:10) and adding “who performs acts of creation” at the end and of Rabbi David Lau, current Ashkenazic Chief Rabbi of Israel, to recite Tehillim 19 and 104 are completely reasonable as well.
d.      Other innovative non-bracha based solutions are also reasonable.
12.  On the other hand, those who attended an eclipse – I myself traveled to Rabun Georgia, an epicenter for the total eclipse and sat in total darkness at for three minutes in the middle of the day and did not feel any closer to the Almighty as Creator of the World during the eclipse than I did after or before — can feel free to engage in no innovative religious observance at all without feelings that they are deficient in any way.
13.  I welcome readers to direct me to a source written by an achron which directly discusses eclipses and permits a bracha.  (Please feel free to email me.) So far, I have only seen that the group that permits a bracha for an eclipse does so based on a putative ruling of Rabbi Wozner and others to permit such a bracha, which upon closer examination is not present.  I am willing to ponder the possibility that there is an achron who permits such a bracha even as others do not – that posek argues that all wonders deserve a bracha and the listing in paragraph 5 above about why eclipses are different from other wonders is incorrect – To the best of my knowledge, that is a theoretical position that is not actually adopted.

[1] I am inclined to the more expansive view because the formulation in the Beit Yosef in Tur OC 228.
[2] This is an important point.  Rabbi Wozner has the right as a morah horah to assert that he rules that the mishna’s list is not inclusive and that volcanoes get a bracha (which is exactly what he says, as does Rabbi Nissan Karletz in the same work on page 466).  When one asks him “how can he rule that a bracha needs to be recited, others disagree, and then the matter is in doubt”, Rabbi Wozner responds by stating that he sees no doubt and thus he feels a bracha should be recited.  When Rabbi Wozner states that he has doubt about this matter, he is being clear that this is exactly a case of doubt and no blessing should be recited.
[3] Let me add that eclipses are discussed in the rishonim and codifiers as well, with no mention of a bracha.  See Darchai Moshe on Tur OC 426 and the works cited by Rabbi Linzer in footnote 2 of his teshuva (see here).
[4] It is clear from the recounting of the Chafetz Chaim that he did not say a bracha on an eclipse.  See here.
[5] This is found both Shar HaAyin and Penine Halacha as well as Rabbi Linzer’ teshuva.  Shaar Haayin 7:6 is strict on the whole matter and does not permit a bracha practically on even volcanoes an water falls, so the mistake in that work – linking volcanoes and eclipses — is merely one of conceptual classification, but Peninia Halacha rules that המברך לא הפסיד (“one who makes the blessing is doing nothing wrong” for “volcanic eruptions, geyser, waterfalls and both lunar and solar eclipses” when it is clear to this writer that the source he is sighting – he cites Rabbi Wozner! – does not adopt that view.  (On page 466 of Shar HaAyin, Rabbi Nissan Karlitz is asked “Is the blessing oseh maaseh bereshit similar in that things that are wonders and not found in the Shulchan Aruch like an erupting volcano or a spouting geyser or other similar phenomena, also requiring a bracha” and Rabbi Karlitz answer “Logic indicates that such is the case also,” but no explicit discussion of eclipses, which could be different.



A Final Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat

A Final Note
Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on
Shabbat
 By Yaacov Sasson
The purpose of this note is to
establish conclusively that Rav Simcha Zelig Reguer, the Dayan of Brisk,
never permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go
on. I was deeply disappointed to read Rabbi Michael Broyde’s response[1] to
my “Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator
on Shabbat.”[2] In
short, R. Broyde has incorrectly asserted that Rav Simcha Zelig permitted
opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on. In truth,
Rav Simcha Zelig permitted opening a refrigerator when the motor will go on; he never addressed the refrigerator light at all. Rather than admit to this
simple mistake, R. Broyde has chosen to reiterate his basic error and compound
it with further errors. Furthermore, R. Broyde has entirely ignored the crux of
my own argument, specifically that the articles to which Rav Simcha Zelig was
responding were about triggering the refrigerator motor by allowing warm
air to enter. Those articles do not mention refrigerator lights at all. It is
therefore untenable to claim that Rav Simcha Zelig permitted opening a
refrigerator on Shabbat when the light inside will go on.
Let us proceed to examine how
each argument advanced by R. Broyde is incorrect. Below are direct quotations
from R. Broyde’s response (in bold), followed by my own comments.
“The relevant paragraph of the
teshuva by Dayan Rieger reads simply:
ובדבר התבת
קרח מלאכותי נראה כיון דכשפותח את דלת התיבה הוא כדי לקבל משם איזו דבר ואינו
מכוין להדליק את העלעקטרי הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן
שהוא פסיק רישיה.
And in the matter of the artificial [electric]
icebox it appears that since when one opens the door of the box to get
something from there and does not intend to ignite (light) the electricity it
is a psik resha that he does not care about, even to light in way that
is a psik resha.”
R. Broyde’s citation has omitted the first several words of the paragraph,
which read as follows[3]:
הגיעני השלשה
כרכים הפרדס ובדבר התבת קרח מלאכותי…
“I received the three issues of Hapardes and in the
matter of the artificial [electric] icebox…”

This omission is significant, because these words make clear that Rav
Simcha Zelig was addressing the refrigerator question raised in earlier issues
of Hapardes. (See Hapardes 1931 num. 2 page 3, and Hapardes
1931 num. 3 page 7.) The question under discussion in those previous volumes was
the triggering of the refrigerator motor, and not the light, as noted.
Also of note, is that at the end of his teshuva[4],
Rav Simcha Zelig addressed Rav Moshe Levin’s question regarding the
permissibility of making ice on Shabbat. Rav Simcha Zelig cited this question
specifically in the name of Rav Levin. This is significant because the ice question
appeared in the name of Rav Levin in Hapardes 1931 num. 3 page 7, in
an article about triggering the refrigerator motors.[5] See
the final paragraph of the article titled “Frigidaire” in the image below:

So it is clear that Rav Simcha Zelig introduced his teshuva with a reference to the prior issues of Hapardes. And
it is also clear that he closed his teshuva by addressing Rav Moshe
Levin’s ice question from Hapardes (which appeared in the article
entitled “Frigidaire”, shown above, about the refrigerator motors.) R. Broyde
apparently contends that in between, Rav Simcha Zelig veered off to address an
unrelated question which never appeared in Hapardes (that of the
refrigerator light), without ever addressing the question of the
refrigerator motor itself. And he did this while directly addressing the
ice question from the article entitled “Frigidaire”, but never addressed the
main substance of that article, the refrigerator motor. The absurdity of this
position is self-evident.    
Also of note is the introductory paragraph to Rav Simcha Zelig’s teshuva,
presumably written by the editor, Rav Shmuel Pardes, which reads as follows[6]:
תשובה זו מוסב על
השאלה הנדפסת בהפרדס, אם מותר לפתוח תבת קרח מלאכותי בשבת, או לשום מים בתיבה
לעשות קרח בשבת.
This teshuva addresses the question that
was printed in Hapardes, whether it is permitted to open a refrigerator
on Shabbat, or to put water inside the refrigerator (freezer) to make ice on
Shabbat.
Rav Pardes clearly understood and presented Rav Simcha Zelig’s teshuva
to be addressing the question of triggering the motor, which had been raised in
earlier issues of Hapardes.
Furthermore, R. Broyde’s translation of Rav Simcha Zelig’s words is inaccurate,
and the effect of this mistranslation permeates his entire response. The
closing words of Rav Simcha Zelig in the paragraph cited by R. Broyde are:
הוי
פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן שהוא פסיק רישיה.
R. Broyde has translated these words as:
“…it is a psik resha that he does not care
about, even to light in way that is a psik resha.”
The astute reader will notice that the bolded words in the Hebrew citation
are left untranslated by R. Broyde, essentially ignored, as if they do not
exist. The closing words of this sentence are correctly translated as follows: even
to light IF IT IS in a way that is a psik reisha. Most of R. Broyde’s
response revolves around the incorrect assertion that since Rav Simcha Zelig
referenced a psik reisha, he must have been referring to igniting the
light, which is a psik reisha, and not the motor, which is not a psik
reisha
. However, correctly translated, Rav Simcha Zelig says that opening
the refrigerator is permitted EVEN IF there is a psik reisha involved.
Such conditional language is entirely out of place when referring to a light,
which is certainly a psik reisha. This conditional language is only applicable
to the refrigerator motor, because there are times when, unbeknownst to the
person, the opening of the refrigerator door will immediately trigger the motor
to go on because of the already heightened initial air temperature inside the
refrigerator. (Such a situation is known in the language of the Poskim
as a “Safek psik resha”, as noted in Hapardes 1931 num. 3 page 6
regarding the refrigerator motor. It is the subject of dispute whether such an
action is permissible, similar to a Davar Sheaino Mitkavein, or
prohibited like a psik reisha.) Rav Simcha Zelig’s qualification that it
is permitted to open the refrigerator door even IF the situation is one of psik
reisha
makes clear that he is referring to the refrigerator motor, contrary
to R. Broyde’s misreading.[7]
“A careful reader of the first sentence, and indeed of the entire teshuva,
can sense that there is some ambiguity here about the electrical object
referred to, since Dayan Rieger does not specify the source or consequence of
igniting the electricity.”
There is no ambiguity to anyone who has seen the previous issues of Hapardes
which deal with the question of the refrigerator motor. There can only be
ambiguity if one reads Rav Simcha Zelig’s teshuva
entirely out of context, without looking at the articles to which he was
responding.
“Particularly in the Yiddish spoken culture of that time, the term
“electric” seems to have meant “lights” and not electricity or motor.”
R. Broyde’s assertion that “electri[c]” did not mean electricity or motor is
incorrect. See for example, the language in Rav Shlomo Heiman’s letter (dated
Erev Sukkot 5697/1936), printed in Chosen Yosef[8], and
reprinted in later editions of Chiddushei Rav Shlomo:
פקפק כת”ר
שליט”א בענין פתיחת הפרידזידעיר על העלעקטרי דע”י פתיחתו הוא
מבעיר העלעקטרי ורוצים להתיר על פי שטת הערוך דהוי פס”ר דלנ”ל
דיותר נוח לו שלא יכנס שם אויר קר, ולא יעלו לו הוצאות העלעקטרי
In this short excerpt, Rav Shlomo Heiman uses “elektri” to refer to
both the refrigerator motor and to electricity. Rav Heiman was clearly discussing
the permissibility of opening the door and triggering the refrigerator motor,
and refers to triggering the motor as kindling the “elektri”, the same
exact term used by Rav Simcha Zelig. Rav Heiman further notes that this is
considered “lo nicha lei” because the person would prefer to save the
additional expense of “elektri”, i.e. electricity.
See also the words of Rav Chaim Fishel Epstein, in Teshuva Shleima
vol. 2 – Orach Chaim, beginning of Siman
6[9]:
נשאלתי בדבר
המכונה המקררת בכח חשמל שקורין ריפרידזשיאטר, שבעת שפותחים הדלת נכנס אויר חם ואז
נתעורר כח החשמל (עלעקטריק בלע”ז) והמכונה מתחלת להניע ולעבוד כדי להוסיף
קרירות…
Here, Rav Epstein synonymizes koach chashmal, or electricity, with “עלעקטריק”.
See also Hapardes 1931, num. 2 page 3, where zerem hachashmali, or
electric current, is synonymized with
“עלעקטריק”. R. Broyde’s contention that “electri[c]”
did not mean electricity or motor is simply false.
“Elektri, according to
my colleague at Emory, Professor Nick Block, more likely means the light than
anything else in 1930s Yiddish.”
One need not be a Professor of German Studies to
recognize that within a discussion of
refrigerator motors, it is more than likely that “Elektri” means a
refrigerator motor, the subject under discussion, or its associated electricity.
This was true even in 1930s Yiddish spoken culture; see Rav Shlomo Heiman’s
1936 letter cited above.
Additionally, as mentioned above, Rav Pardes (editor of Hapardes)
clearly understood Rav Simcha Zelig’s teshuva to be addressing the
question of triggering the motor, which had been raised in earlier issues of Hapardes.
Rav Pardes’ knowledge of 1930s Yiddish was certainly robust.
“Second, and much more importantly, the halachic analysis presented by
Dayan Rieger addresses a direct action, while everyone else who discusses the
motor speaks about an indirect action…opening the door usually leads to an
increase of air temperature inside the refrigerator, which eventually directs
the motor to go on…many times when the refrigerator is opened, the motor does
not go on at all…But Dayan Rieger makes no mention of this…he assumes that when
the refrigerator door is opened the electrical object under discussion is always
ignited, and it does so immediately and directly, thus causing a melacha.
This is the formulation of psik resha, which inexorably causes melacha
each and every time…”
This section is entirely wrong, and is predicated on R. Broyde’s
misreading/mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words, as noted above. That Rav
Simcha Zelig added the qualification of “IF IT IS” a psik reisha renders R. Broyde’s words here to be entirely
irrelevant and incorrect. Rav Simcha Zelig’s language of “IF IT IS” a psik
reisha makes clear that he is assuming that the motor is not always
ignited by opening the door, but at times it might be ignited in a manner of psik
reisha,
due to the heightened initial air temperature inside the
refrigerator. (Again, such a situation is known as “safek psik reisha”
in Rabbinic parlance, as the air temperature inside the refrigerator is not
known to the opener.) Contrary to R. Broyde’s assertions, Rav Simcha Zelig’s
language here is a clear proof that Rav Simcha Zelig’s teshuva was in reference to the refrigerator motor and not the
light.
“Professor Sara Reguer noted by email to me that “my grandfather conferred
with scientists and specialists in electricity before giving his response,” and
given this fact it is extremely unlikely that he missed such a basic point that
anyone who repeatedly opened and closed a refrigerator would have noticed.”
This argument is also incorrect, and is again predicated on R. Broyde’s
mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words. Also significant is R. Broyde’s
citation of Dr. Reguer (in his footnote 8) that “she is certain that this teshuva
is referring to the thermostat or motor and not the light.”
“First, the other substantive halachic logic employed by Dayan Rieger which
analogizes elektri to sparks seems to me to be a closer analogy to a light than
to a motor which is hardly fire at all; sparks like incandescent lights, are
fire according to halacha.”
R. Broyde is wrong again. In fact, several poskim have noted that
ignition of the refrigerator motor also generates sparks.[10] See
the words of Rav Chaim Bick[11],
describing the problem of the refrigerator motor in Hamesila (2:1)[12]:
וע”י הגלגל
נושב רוח ומוליד הקר לחלק השני של התבה, אשר שמה נמצאים כל צרכי אכל ומשקה. הגלגל
בשעה שמתחיל מרוצתו יוצא ממנו נצוץ-אשי
And by way of the wheel,
the wind (i.e. air) blows and creates the cold in the other section of the box
(refrigerator), where all the food and drink are located. The wheel, when it
begins to run, emits fire-sparks
See also the words of Rav Chaim Dovid Regensburg,
describing the problem of the refrigerator motor, in Mishmeret Chaim, siman
3[13]:
ומה שלפעמים ניצוצות ניתזים, ברגע של מגע החוטים
החשמליים אחד בשני, אין זו הבערה, כי מלאכת מבעיר ביחס לשבת לא חשובה אלא אם האש
נאחזת באיזה דבר, וכן כתב הפרי מגדים סי תקב… 
And that sometimes sparks
fly off
,
at the moment that the electrical wires touch each other, this is not havara,
because melechet havara with respect to Shabbat is only considered when
the fire takes hold to something, and so wrote the Pri Megadim…
See also the words of Rav Shlomo Zalman Auerbach, within a discussion of
the ignition of the refrigerator motor in Minchat Shlomo (Kama), Siman
10, Anaf 2 Ot 4[14]:
אולם יש טוענים
דיש לחשוש לזה, שבכל פעם שמתחדש מעגל חשמלי יוצא במקום החבור ניצוץ קטן של אש
ונמצא שבפתיחתו הוא גורם למלאכת מבעיר…
However, some claim that one should be careful
about this, that every time that an electric circuit is completes, a small
spark of fire
comes out of the place of connection, and thus through his
opening [of the refrigerator door] he is causing the melacha of mav’ir…
Thus, contrary to R. Broyde’s assertion, Rav Simcha Zelig’s mention of
sparks is in fact directly analogous to the ignition of the refrigerator motor,
which actually involved creation of sparks.[15]
“Secondly, there has been a regular subset of poskim (as shown by Rabbi
Abadi’s most recent teshuva, Ohr Yitzchak 2:166) who adopt the exact analysis
and view of Dayan Rieger and view the light as lo ichpat since one does
not want it and a light is on already.”
To refer to a single teshuva, published in the 21st
century by a lone posek, as “a regular subset of poskim” would seem to
be somewhat of an exaggeration.
“On the other hand, there is a good and natural impulse to read halachic
literature conservatively and to press for interpretations that align gedolim
with one another and not leave outliers with halachic novelty.”
My original note and my comments here in no way reflect any impulse to read
halachic literature conservatively. They reflect my impulse to read halachic
literature correctly.
“Furthermore, I do recognize that many halachic authorities who have cited
Dayan Rieger’s teshuva have quoted it in the context of the motor and not the
light…”
More accurately, all halachic authorities who have cited Rav Simcha
Zelig’s teshuva have quoted it in the
context of the motor and not the light.
“But, I think these citations are less than dispositive for the following
important reason: Those who quote Dayan Rieger’s view as something to consider
about the motor note that his analysis is halachically wrong…Poskim generally
spend less time and ink explicating the views of authorities whom they believe
to have reached inapt or incorrect conclusions of fact or law compared with
those whom they cite in whole or in part to bolster their own analysis.”
It is unclear to me whether R. Broyde means that all of these Poskim
have misunderstood Rav Simcha Zelig’s position, or that they have
misrepresented it. Either way, the assertion is bizarre. I will leave it to the
readers to judge whether such an assertion is tenable.
The following is a partial list of Poskim and scholars who have
cited Rav Simcha Zelig as having permitted opening a refrigerator on Shabbat
when the motor will go on, and not
in the context of the refrigerator light[16]:
1)     
Rav Ovadya
Yosef (Yabia Omer, Orach Chaim Chelek 1, Siman 21, Ot 7)
2)    Rav Yehoshua
Neuwirth (Shemirat Shabbat Kehilchata, Perek 10 Footnote 33 in
the 1979 edition. This appears in Footnote 37 in the 2010 edition.)
3)     
Rav J. David
Bleich (Tradition, Spring 2017, pages
57-58)[17]
4)     
Rav Chaim
Bick (Hamesila 2:1)[18]
5)     
Rav Gedalia
Felder (Yesodei Yesurun, vol. 3 page 293)[19]
6)     
Rav Shlomo
Tanavizki (Birkat Shlomo, end of siman 2)[20]
7)     
Rav Moshe
Shternbuch (Teshuvot Vehanhagot vol. 1 Siman 220)[21]
8)     
Rav Chaim
Fishel Epstein (Teshuva Shleima vol. 2, end of Siman 6)[22]
9)     
Rav Chaim
Dovid Regensburg (Mishmeret Chaim, Siman 3, page 27) [23]
10) 
Rav Chaim
Druck (Noam Vol. 1 page 281)[24]
11) 
Rav Shmuel
Aharon Yudelevitz (Hachashmal Leor Hahalacha, page 130)[25]
12) 
Rav Yosef
Schwartzman (Shaashuei Torah, Chelek 3 – Shabbat,  pages 391-392)
13) 
Rav Shlomo
Pick (Who is Halakhic Man?, in Review of Rabbinic Judaism 12:2, page
260)[26]
In conclusion, it is clear that Rav Simcha Zelig’s teshuva about
opening refrigerators on Shabbat addressed the problem of the motor turning on
when the door is opened. Every argument put forth by R. Broyde is wrong. Rav
Simcha Zelig’s position was that it is permitted to open a refrigerator when
the motor will go on, as triggering the motor is classified as a psik
reisha d’lo ichpat lei
, which is equivalent to lo nicha lei. Rav
Simcha Zelig never addressed opening a refrigerator when the light will
go on.
Postscript:
Regarding R. Broyde’s admonition of my tone, that “we certainly could use
more light and less heat”, I could not disagree more. I will simply quote the
words of Rav Yosef Dov Soloveichik in his remarkable speech at the 1956 Chinuch
Atzmai Dinner, in appreciation of Rav Aharon Kotler[27]:
קאלטע תורה, ווי
קאלטע ליכט, איז גארנישט. עס דארף זיין הייס ליכט, א’מיר’זך
אפ’בריען ווען מ’קומט’מן צו אים…
Cold Torah, like cold light, is worthless. It must
be heated light so that one burns himself in its proximity…


[7] See Rav J. David Bleich’s typically thorough
treatment of the topic of refrigerators in Tradition
(Spring 2017, pages 57-59 and 64-65) for a discussion of why triggering the
refrigerator motor would be considered lo
nicha lei
.
[10] Rav J. David Bleich in Tradition (Spring 2017, page 72) has noted that while a number of
earlier poskim dealt with the issue
of sparking in refrigerators, sparking has now been eliminated in most
modern-day appliances.
[11] For biographical information on Rav Chaim Bick, see
here.
[15] While Rav Regensburg assumed that the creation of
sparks would happen only sometimes, it appears that Rav Bick and Rav Shlomo
Zalman assumed that the creation of sparks happened every time the motor was
triggered, and thus would be included in the category of safek psik reisha.
[16] My thanks to Dr. Marc Shapiro for bringing to my
attention the references to Rav Felder, Rav Shternbuch, Rav Druck and Rav
Schwartzman.
[17] My thanks to Rabbi Yitzchok Segal for bringing this
reference to my attention.
[27] Watch here at approximately 28:00. See also Making of a
Gadol, Second Edition, page 1019, for specific examples of Rav Aharon Kotler’s
heated remarks in defense of his Torah positions. 



The Babylonian Geonim’s Attitude to the Talmudic Text

The Attitude of the Babylonian Geonim to the
Talmudic text
By Dr. Uzy Fuchs
A few weeks ago
we mentioned here
that the Seventeenth World Congress
of Jewish Studies
took
place at the Mount Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem.
Over the next few months we will be
posting written transcriptions of some of the various presentations
(we hope to receive additional ones).
The first in this series is from Dr. Uzy Fuchs dealing with the
Babylonian Geonim’s attitude to the Talmudic text, the subject of his recently
released excellent book.  To purchase
this work contact me at
Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of
the proceeds will be used to support the efforts of the Seforim Blog.
Here is the cover:
יחסם של גאוני בבל לטקסט התלמודי
הרצאה בקונגרס השבע-עשרה למדעי היהדות, ירושלים, אב
תשע”ז
מאת: עוזיאל פוקס
(קטעים מתוך המצגת משולבים בתוך לשון ההרצאה)
שאלת
יחסם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד הבבלי היא שאלה רחבה
ומורכבת, מכיוון שמדובר על תקופה של למעלה משלוש מאות שנה, שפעלו בה חכמים שונים
בכמה מרכזים.
אפתח
בכמה נתונים מספריים שיאפשרו לנו למקד את הדיון.
בידינו
השתמרו בערך 260 התייחסויות של הגאונים לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד. חלקם
ארוכים ומפורטים וחלקם כוללים הערה קצרה; מהם שהגיעו בשלימות ומהם מקוטעים וקשים
לפיענוח; הרבה מהם נכתבו כמענה לשאלות טקסטואליות אך לא מעט נכתבו ביוזמתם של
הגאונים עצמם.
בנקודה
אחת הממצאים חד משמעיים – המקום המרכזי של רש”ג ורה”ג בתחום הטקסטואלי.
מניתוח
של המקורות שבהם רב שרירא גאון ורב האיי גאון עסקו בעניינים טקסטואליים אנו למדים
על המניעים שלהם לעסוק בגרסאות התלמוד. הרבה מהם נכתבו כתשובות לשואלים, בין
בעניינים טקסטואליים ובין בתשובות הלכתיות ופרשניות. באופן מיוחד מעניינות אותן
התשובות שבהן העניין הטקסטואלי הוא שולי, ואין הוא חיוני כלל ועיקר כדי לענות
לשאלה שנשאלו הגאונים, ואף על פי כן טרחו הגאונים להוסיף הערה ארוכה או קצרה
בעניין גרסאות התלמוד.
חשיבות
מיוחדת יש לכמה עשרות דיונים טקסטואליים שנכתבו בחיבורי הגאונים ולא בתשובותיהם.
במיוחד
מעניין פירושי רב האי גאון למסכתות ברכות ושבת, שבשרידים הלא רבים שהגיעו אלינו יש
עשרים וארבעה דיונים טקסטואליים. חלקם ארוכים, מורכבים ומפורטים. דיונים אלה
מלמדים אותנו שבעיני גאוני בבל האחרונים – רש”ג ובעיקר רה”ג – העיסוק
בגרסאות התלמוד הפך להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומו של לומד ומפרש התלמוד.
מכל
מקום, העיסוק הטקסטואלי האינטנסיבי המרובה של שני גאוני פומבדיתא המאוחרים – רב
שרירא ורב האי רב שרירא – מלמד שאת כותרת ההרצאה ‘יחסם של גאוני בבל לטקסט
התלמודי’ יש לסייג הרבה. על שאר הגאונים אנחנו יודעים מעט מאוד, ועל יחסם של רוב
רובם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים אי אפשר לומר מאומה.
אפשר
להאריך במחשבות ובהשערות בעניין זה – מה המשמעות של מיעוט הדיונים הטקסטואליים של
רוב הגאונים: האם מדובר על עניין מקרי – הדיונים שלהם לא הגיעו לידינו, או שמא
באמת עסקו פחות בעניינים טקסטואליים. אך בשל קוצר הזמן לא אכנס לכך. 
*
הישג
בולט של אחרוני הגאונים הוא יצירת הגדרות או שימוש ב’כלי עבודה’ כדי לדון בגרסאות
השונות. לא רק קביעות בסגנון של ‘גרסה נכונה’ או ‘גרסה לא נכונה’ אלא ניסיון ליצור
קני מידה על מנת לשקול בין הגרסאות השונות, ולהכריע איזו מהן נכונה יותר. כמו כן,
הגאונים המאוחרים תייגו גרסאות שונות באיפיונים: מדוייק, לא מדוייק.
איפיונים
אלה חשובים עד מאוד, והם מלמדים הרבה על החשיבה הביקורתית של אחרוני הגאונים, על
השימוש שלהם בכלים שהיינו מכנים ‘מחקריים’ או ‘ביקורתיים’. אף על פי כן, יש להדגיש
כי קני המידה והאפיונים השונים באים בראש ובראשונה בשירות הפרשנות.
אדגים
את הקביעה הזו בשתי דוגמאות הבאות בדברי הגאונים רב שרירא ורב האיי.
אחת
השאיפות של חקר מסורות בכלל וחקר גרסאות התלמוד בפרט היא מציאת המסורות והגרסאות
המדויקות והמהימנות. ואכן, אחרוני הגאונים קבעו לגבי לא מעט גרסאות שהן מדויקות,
או שהן של חכמים דייקנים.
וכאן
יש לברר – מה הופך חכמים אלה להיות חכמים דייקנים בעיניהם של אחרוני הגאונים? האם
המסורות שעליהם הסתמכו או שמא דרך כזו או אחרת שבה הצליחו לשמר את גרסאות התלמוד?
ושמא היה להם קריטריון אחר?
בשתי
תשובות אנו מוצאים רמז לעניין, ושתיהן נוגעות לסוגיה הטעונה של הפער שבין נוסחי
הפסוקים שבמקראות לבין נוסחם בגרסאות התלמוד.
וכך
כתב רב האיי גאון:
‘וודאי
אילו היה הפסוק כטעותם… אלא שאינו כן, דרבנן דווקני ומי שמעיינין בשמועה
ואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא…’.
בתשובה
זו כרך רה”ג כרך את הדיוק של אותם ‘רבנן דווקני’ ב’מי שמעיינין בשמועה’,
כלומר, הם אינם גרסנים מכניים, אלא הם מבינים את המתרחש בסוגיה. ה’דיוק’ של המסורת
קשור ל’עיון בסוגיה’, להבנתה ולהתאמתה למסורת ה’נכונה’ במרכאות, כלומר זו שאינה
יוצרת קשיים פרשניים. ה’דיוק’ מוגדר ככזה בזמן שהוא משרת את הפרשנות הנכונה.
נשוב
לעניין החכמים הדייקנים עוד מעט. ונעבור לפני כן לקנה מידה אחר לבחינת גרסאות
התלמוד.
בכמה
תשובות הגאונים – שוב רב שרירא ורב האיי גאון – קבעו שגרסה מסוימת היא גרסת ‘כל
החכמים’. הקביעה הזו, המסתמכת על ‘כל החכמים’ היא בוודאי שיקול נכבד בעד גרסה
מסוימת. רה”ג השתמש בקביעה הזו גם בתשובתו הידועה בעניין מנהגי תקיעת שופר
בראש השנה: ‘והלכה הולכת ופשוטה היא בכל ישראל… ודברי הרבים הוא המוכיח
על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מה עמא דבר, זה העיקר והסמך’.
התפיסה הזו, או כפי שכונתה בערבית ‘אג’מאע’ היא גם אחד מארבעת היסודות של פסיקה
ההלכה המוסלמית. כאמור, קביעות כעין אלה באו כשיקול טקסטואלי בדברי הגאונים. ברוב
הפעמים הקביעה שגרסה היא ‘גרסת כל החכמים’ באה להכריע כמו גרסת הגאונים בתלמוד
הבבלי בניגוד למקור אחר – גרסה בתוספתא, גרסת ספרי משנה וגרסה הבאה בהלכות פסוקות
והלכות גדולות.
גם
בתשובה בעניין נוסח פסוק בספר דברי הימים, המובא בגרסה שונה בסוגיה בתחילת מסכת
ברכות, קבעו רב שרירא ורב האיי גאון באופן נחרץ: ‘וחס ושלום דהאוי שיבוש בקראיי,
דכולהון ישראל קריין להון פה אחד והאכין גארסין רבנן כולהון בלא שיבושא
ובלא פלוגתא ובלא חילופא
‘.
בסופה
של אותה תשובה הוא גם הזהיר לתקן גרסה זו, וגם כאן הזהיר את כל החכמים – ‘ואזהר
לתיקוני לנוסחי… ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס
ושלום תקלה במילתא’. קביעות נחרצות אלה הן מאוד חד משמעיות – יש גרסה אחת ויחידה
בתלמוד שהיא גרסת כל החכמים, והיא מתאימה לנוסח הפסוק בדברי ימים. אלא שהמציאות
אינה כל כך חד משמעית, ובמהלכה של אותה תשובה ציין רב האיי גאון לנוסח נוסף בסוגיה
– וכאן אנחנו חוזרים גם להגדרת ‘דוקאני’ שעליה עמדנו לעיל:
‘ורבנן דוקאני הכין גרסין וכן
הוא אומ'[ר] באֿבֿיֿוֿ בלישנֿאֿ רויחאֿ, ומאןֿ [ד]גֿאריס לישאנא קיטא
ולא דאייק למיגרס וכן הוא אומר באביו
הכין מפריש דגאמרֿין מן אבא לברא אבל קרא
כולי עלמא פה אחד קארו ליה וגרסין ליה וכיון דהכין היא שמעתא איסתלק ליה
<ספיקא>’. כלומר, על אף שבעיקרו של דבר הגאונים לא נסוגו מן הקביעה שכל
החכמים גורסים את הפסוק בסוגיה כמו נוסחו בספר דברי הימים – כלומר ‘יהוידע בן
בניהו’, הרי שהוא מוסיף שיש הגורסים גרסה מרווחת יותר, שבה נוספה לשון פירוש ‘וכן
הוא אומר באביו’ המבהירה שהפסוק בעניין ‘יהוידע בן בניהו’ מתייחסת לאביו של ‘בניהו
בן יהוידע’ המוזכר בהקשר אחר בסוגיה.
זאת
אומרת, שהקביעה שגרסת הסוגיה היא גרסת ‘כל החכמים’ אינה קביעה מוחלטת. היא מתייחסת
לנושא המרכזי בעיני הגאון – נוסח הפסוקים המצוטט בסוגיה – אך בעניין אחר הוא מבהיר
שיש גרסה יותר מדויקת של ‘רבנן דוקאני’ הגורסים ‘לישנא רויחא’ ובה הסבר נוסף
המסביר באופן מוצלח יותר את הסוגיה, ומדגישה ‘וכן הוא אומר באביו’, וכך אפשר להבין
את רצף הפסוקים המלמדים על בניהו בן יהוידע מפסוק העוסק ב’יהוידע בן בניהו’.
נמצאנו
למדים ששלושת הקריטריונים – אזכור ‘רבנן דוקאני’, הקביעה שגרסה היא גרסת כלל
החכמים, וההבחנה בין ‘לישנא קיטא’ ל’לישנא רויחא’ – מובאים על מנת לפרש את הסוגיה,
ולצנן את ‘תפוח האדמה הלוהט’ שעליו העמידו השואלים. הדיון איננו דיון טקסטואלי
טהור, אלא דיון טקסטואלי שנועד לפתור בעיה פרשנית – במקרה זה אי ההתאמה בין
המקורות.
קביעה
זו מצטרפת לעובדה שגם במקומות אחרים קנה המידה המרכזי של גאוני בבל לדיון בגרסאות
התלמוד הוא ההתאמה לפרשנות ולעניין.
בלשון
מעט מופרזת אפשר לקבוע שדרכם של אחרוני הגאונים הפוכה מסדר הפעולות הפילולוגי
שעליו המליץ פרופ’ אליעזר שמשון רוזנטל המנוח. בעוד שהוא קבע ש’על שלושה דברים כל
פרשנות פילולוגית-היסטורית עומדת: ‘על הנוסח, על הלשון, על הקונטקסט הספרותי
וההיסטורי-ריאלי כאחד… ובסדר הזה דווקא’, הרי שרב שרירא ורב האיי העדיפו דווקא
את הפרשנות, את העניין, ואת הקונטקסט הספרותי על פני הגרסה והנוסח.
למשמעותה
של קביעה זו נשוב לקראת סוף הדברים.
*
ממה
נובע העיסוק המרובה של גאוני בבל בגרסאות התלמוד? מה גרם לגאוני בסוף המאה העשירית
ותחילת המאה האחרת עשרה להקדיש מאמץ לימודי ליצירת הגדרות וקני מידה לדיון בגרסאות
הללו?
ההסבר
הסביר, שכבר הובא בספרות המחקר, הוא ריבוי הגרסאות בסוף התקופה. סביר להניח
שהגרסאות הללו באו מתוך שתי ישיבות הגאונים, אולי מחוגים אחרים בבבל, ואולי אף
גרסאות שהגיעו אליהם מן התפוצות.
ואכן,
לא פעם הדיון של הגאונים מתייחס במפורש לגרסאות של חכמי התפוצת שפנו אליהם
בשאלותיהם.
אדגים
כאן דוגמה אחת לדיון ייחודי של אחד הגאונים בתגובה לגרסה שהגיעה אליו מן התפוצות,
או ליתר דיוק לתגובה של הגאון להצעה להגיה גרסה של סוגיה ביבמות.
וסיימת
להקשות ואמרתה
אלא סופה דקאתני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום היכי
מתריץ לה רב אשי עמד אחד בין מן הילודין בין מן הנולדין וקדשה אין לה עליו כלום
והלא ר’ שמ'[עון] לא היה חלוק אלא בנולדין בלבד אבל הילודין לא היה צריך להזכיר
אותם בכלל, ואמרת כי עלה על לבבך לשנות עמד אחד מן הילודין שכבר נולדו
וקידשה אין לה עליו כלום ולעקור מן האמצע… אבל אמרת כי לא מלאך לבך לסמוך על
דעתך
[…] שקיימתה […]                        הספרים
אשר בֿמק[ו]מ[כם כ]אשר אמרת […]מתחילה ועד סוף, כי זה שאתם שנים כתוב גם
עדיכם עמד אחיו בין מן הילודין וֿבין מן ה[נו]לדים
[…] אין לה עליו כלום, כך
אנו שונין…
על
הצעות הגהה של אחרוני הגאונים שמענו, ולרה”ג יש מעט הצעות להגיה גרסאות של
התלמוד, אך זו הדוגמה היחידה הידועה לי שבה השואלים הציעו בפני הגאון להגיה
את סוגיית התלמוד.
דוגמה
יחידה זו מצטרפת לשאלות של חכמי התפוצות מן הגאונים. בעוד שהרבה מן השאלות
בעניינים טקסטואליים הן שאלות מאוד פשוטות, חלק מן השאלות לאחרוני הגאונים הן
שאלות מורכבות ובהם קושיות מפורטות על גרסאות התלמוד, והן כוללות השוואה בין
מקורות שונים. שאלות אלה נשאלו על ידי גדולי החכמים בתפוצות: ר’ משולם בר’
קלונימוס, רב יעקב מקיירואן, ור’ שמריה בר’ אלחנן במצרים.
אפשר
שריבוי הגרסאות בישיבות, והאתגר שהשואלים, חכמי התפוצות, הציבו לגאוני בבל – חידדו
את הצורך שלהם להתמודד עם הגרסאות השונות, להפוך אותם לחלק מסדר היום הלימודי
שלהם, וליצור קני מידה לדיון והכרעה בין גרסאות וכן אפיונים שבהם כינו את הגרסאות
השונות. אפשרות זו היא השערה סבירה, אך היא נותרת בגדר השערה.
*
ריבוי
הגרסאות לא היה רק מניע משוער לפעילותם של הגאונים בעניינים טקסטואליים. הוא הפך
להיות חלק מן הדיון עצמו. אבהיר את הדברים – אך אאלץ לומר בעניין דבר והיפוכו.
כלומר הגאונים כתבו דברים בגנות ריבוי הגרסאות, אבל הם גם השתמשו באותו ריבוי
גרסאות – גם לעניינים פרשניים והלכתיים. 
וזה
ביאור הדברים.
בכמה
מקורות, אחרוני הגאונים טענו שגרסה מסוימת היא ‘שיבוש’ אך ברור שאין הכוונה לכך
שהגרסה מוטעית או לא נכונה, אלא לכך שיש לסוגיה כמה גרסאות.
<מצגת> הדוגמה הבולטת
ביותר באה בתשובה של רב האיי גאון, שבה התבקש לפרש בהרחבה סוגיה במסכת סוטה:
והא
דתנו רבנן… לרוח לן גאון בפירושיה

ולא זה מקום הספק אלא הספק בשינוי לשונות
דאמ'[ר] רב
משרשיא איכא ביניהו עראבא ועראבא דעראבא. ושינוי לשונות דגראסי הוא שבוש וכולן
טעם אחד הן. יש שונין כך
…….
ויש
שגורסין
מדברי
רב האיי ברור שאין מדובר על שיבוש במובן של טעות שהרי ‘כולן טעם אחד הן’ ומכיוון
שבהמשך דבריו הוא מבאר את שתי הגרסאות – אלא שעצם העובדה שיש ‘שינוי לשונות
דגראסי’ הוא הוא השיבוש. בדומה לכך, יש עוד כמה מקורות שכאלה, ומהם אנו למדים על
אי הנחת של אחרונים הגאונים מריבוי הגרסאות.
מצד
שני, יש מקומות שבהם הגאונים ציינו כמה גרסאות ונראה שהדבר לא נראה מוזר או קשה
בעיניהם. במקומות שבהם מדובר על עניין פרשני או לשוני גרידא אין בכך כל תמיהה. אך
הגאונים אך השתמשו לעתים בגרסאות כאילו הן דעה הלכתית לגיטימית.
הדוגמה
הבולטת ביותר היא תשובה אנונימית, <מצגת< שבה השואלים והגאון המשיב
ציינו שיש לסוגיה שתי גרסאות, וכיוון שאי אפשר להכריע מתייחסים לכך כאל ‘תיקו’
תלמודי:
ונשאל
גאון, דאיכא נו<סח>י דכתיב בהו מבני חרי ואיכא דכתיב בהו ממשעבדי.
והשיב:
חייכון אחינו שגם אצלינו כך הוא, איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי. מיהו
רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה
ממשעבדי,

ואעפ”כ <כיון> דאיפליגו בהא גרסאי דהוו מעיקרא, ליכא כח בהא
מילת'[א] <למיזל> בתר רובה ולקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי.
ברור
שלגאון הייתה גרסה שהוא העדיף אותה – זו של רובא דרבנן – ואף על פי כן התייחס
לגרסה השנייה כאל אופציה ממשית, המשפיעה על פסיקת ההלכה בסוגיה.
אציין
דוגמה נוספת בתחום שאינו הלכתי. כאשר רש”ג ביקש באיגרתו להבהיר שגם בתקופת
קדומות היה ‘תלמוד’ הוא הגדיר:
ותלמוד
הוא חכמה דראשונים,
וסברין <ביה> טעמי משנה דתנו רבנן
רבו לא רבו שלימדו משנה ולא רבו <שלימדו> מקרא אלא רבו שלימדו תלמוד.
ואיכא דתאני שלימדו חכמה ותרויהו חד טעמא אינון
דברי ר’ מאיר, ר’ יהודה אומר
כל שרוב חכמתו ממנו…
ברור
שגרסתו בתלמוד היתה ‘רבו שלימדו תלמוד’ אך רב שרירא ‘ניצל’ את הגרסה האחרת, והשתמש
בגרסה ‘רבו שלימדו חכמה’ כדי ללמדנו ששתי הגרסאות מקבילות, ושאין ‘תלמוד’ אלא
חכמה, חכמת הראשונים.
נמצאנו
למדים – כפי שכבר אמרתי לעיל – שביחס לריבוי הגרסאות אנו מוצאים שימוש בשתי גישות
הפוכות. רצון למצוא גרסה אחת ויחידה, ואי נחת מריבוי הגרסאות והגדרתן כ’שיבוש’
מזה, אך גם הצגת כמה גרסאות, ואף שימוש פרשני והלכתי בגרסאות האלטרנטיביות מזה.
תופעה
זו לא ללמד על עצמה יצאה.    גם בנקודות
אחרות אפשר להראות שהגאונים השתמשו בגישה טקסטואלית אחת, אך גם בגישה ההפוכה. כך
למשל בנוגע להגהת התלמוד.
רב
האיי גאון קבע במילים נרגשות:
ודאי
ששמועה זו למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין
לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו
.
אך
במקום אחר הציע לשנות את גרסת הסוגיה בשל קושי פרשני:
וטובא
עייננא בהדין [גירסא] ולא סליק ליה פירושא אליבא דפש[אטא דהי]לכתא.
…וכל
אימת דאתית לשוויה להא מותיבי להאי שמעתא לר’ יוחנן ולמימר הוא מפריק לא קא
סלקא שמעתא לדילנא כל עיקר
.
וכד
משוית ליה לקושיא ולפירוקא לרב הונא סליקא ליה שמעתא ולא קאיים בה מידעם.
והכין
חזינא דמבעי למגרס:
בשלמא ללישנא קמא רב הונא כר’ מאיר ור’
יוחנן כר’ יהודה.
העובדה
שאותו חכם אומר דבר והיפוכו באותו עניין ובהקשרים שונים אינה מפתיעה כל מי שמצוי
בספרות הרבנית, אך היא מבלבלת את החוקר שמנסה לעשות סדר, ולהטיל שיטה בדברי
הקדמונים.
.
סוף
דבר. בהרצאה זו ביקשתי לטעון שלוש טענות. ביקשתי לטעון שבסוף תקופת הגאונים הפך
הדיון בגרסות התלמוד להיות חלק אינטגרלי מאופן הלימוד והכתיבה של הגאונים – הם
עסקו בגרסאות התלמוד פעמים רבות, הן כאשר השיבו לשואליהם הן בשעה שכתבו את
פירושיהם. לא זו בלבד – וזו הנקודה השנייה – הם אף יצרו כללים והבחנות חשובות
הנוגעות להיבטים הטקסטואליים של ספרות חז”ל.
אף
על פי כן – וזו הטענה השלישית – ביקשתי לטעון שבמידה רבה כלים פילולוגיים אלה היו
משועבדים בראש ובראשונה לפרשנות התלמוד. כיוון שכך הם היו עשויים להתמקד בפרשנות
סוגיה מסוימת או בפסיקת הלכה בעניין מסוים, תוך שימוש בכלים טקסטואליים שונים או
הפוכים מאלה שהם קבעו בהקשרים אחרים.
מאות
הפעמים שבהם גאוני בבל עסקו בטקסט התלמודי – לעתים תוך רגישות טקסטואלית והבנה
יוצאת מן הכלל של דרכי המסירה ותהליכי שיבוש ושינוי בטקסטים הנמסרים בעל פה או
בכתב – אינה הופכת את פעולתם לשיטה או למדע במובן המודרני, וכאמור, הבנה זו מאפשרת
לנו להבין סתירות בדרך שימושם של הגאונים בקני המידה שקבעו.
אם
לחזור לכותרת ההרצאה: ‘יחסם של גאוני בבל לגרסאות התלמוד’ – הרי שיחס זה היה
משועבד בראש ובראשונה לשימור המסורת שלהם, לפרשנות של סוגיות התלמוד ולפסיקת הלכה,
ולא כל כך לקביעת כללים ועקרונות מוצקים.
אני
מקווה שלא אפגע בפרופ’ רמי ריינר שנתן למושב את הכותרת היפה שלו – ‘ראשונים
כחוקרים’ – אם אטען שהראשונים – לפחות בתחום שבו עסקתי  – לא היו באמת חוקרים. הם ידעו שיש בתלמוד
גרסאות קצרות ולשונות פירוש, הם ידעו לקבוע שגרסה השתבשה כתוצאה מגיליון שחדר
לפנים הטקסט, הם הבינו כיצד גרסאות השתבשו כתוצאה מן ההגייה השגויה של מילים. אך
הם היו בראש ובראשונה לומדי תורה, מפרשי תלמוד ופוסקי הלכה.