Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family
by Zerachya Licht
In December of 2016,
Seforim blog published an article by Zerachya Licht about the
Maskil Chaim Zelig Slonimsky and the Chanuka controversy he ignited. Presented here is a two part biographical monograph which focuses on Slonimsky relationship to the Diskin family. As an outcome of the above, this essay explores the Diskin family’s attitude toward Haskalah. At the end of Part I a newly discovered document which sheds light on these two topics is reproduced and transcribed. Also included are some significant points about R. Abbele Pasvoler’s attitude toward the books published by
Maskilim.
Due to its length, this essay will appear in two parts. Below is the table of contents of Part I & Part II followed by Part I of the essay. Part II will appear at a later date.
חז”ס ומשפחת דיסקין
זרחיה ליכט
Part I
פרק א: שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין.
פרק ב: הספר ‘מוסדי חכמה’ – הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסבלור.
פרק ג: מדוע לא הסכים רבי בנימין דיסקין על הספר ‘מוסדי חכמה’?
פרק ד: כוכבא דשביט – תולדות השמים – השכלתו הכללית של רבי בנימין דיסקין.
Part II
(not included in this post)
פרק ה: מציאות הנפש – השכלתו הכללית של מהרי”ל דיסקין.
נספח א: יחסו של מהרי”ל דיסקין להשכלה כללית בעודו משמש ברבנות באירופה.
נספח ב: יחסם להשכלה כללית של שאר בניו וחתנו של רבי בנימין דיסקין.
נספח ג: הסכמות מרבי אבלי לספרי משכילים.
בחלקו הראשון של מאמרי כאן הרחבתי את הדיבור אודות חז”ס, תוך תיאור פולמוס ‘מאי חנוכה’ שחז”ס עמד במרכזו. בחלק זה ברצוני להציג לפני קהל הקוראים הנכבדים קווים כלליים לראשית דרכו של חז”ס ויצירותיו הספרותיות. עיקר מטרתי בחלק זה הינה לתאר את טיבם של ספריו הראשונים, ולציין אודות היחסים ששררו בין חז”ס למשפחת דיסקין – בכלל, ובינו לבין רבו הגאון רבי בנימין דיסקין זצ”ל – בפרט. מתוך כך יתבררו כמה דברים חדשים על השקפותיהם של בני משפחתו של רבי בנימין, ובעיקר של בנו הגדול הגאון מהרי”ל דיסקין זצ”ל. אקדיש גם חלק נכבד מהמאמר להסכמתו של רבי אברהם אבלי פוסבלור זצ”ל לאחד מספרי חז”ס, ולהסכמות נוספות שכתב לספרי משכילים אחרים בשעתו. עוד חזון למועד לתעד עוד אבני פינה הנוגעות להמשך ימי חייו של חז”ס. ביניהם, ייסוד ועריכת העיתון ‘הצפירה’[1]
, החלק החשוב שלו בהתעוררות הדיון על בעיית השבת ביפן[2]
, המצאותיו הרבות[3]
, משפחתו, וכהנה רבות.
פרק א
שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין זצ”ל
חיים זליג סלונימסקי נולד בכ”ח אדר ב’ תק”ע (מרץ 31, 1810) בעיר ביאליסטוק, פלך גרודנו שברוסיה. ככל בני גילו למד חז”ס בתלמוד תורה ובישיבה, והיה ידוע כ”עילוי” ו”חריף”. אין לנו הרבה מידע אודות ראשית שנות בחרותו, מלבד מה שנחום סוקולוב[4] מוסר שבשנות עלומיו קבע חז”ס את מקומו בבית מדרשו של רבי מאיר ניחא’ס בביאליסטוק[5].
חז”ס מעיד על עצמו שבתקופה מסוימת[6] בימי עלומיו ‘שקד על דלתי’ הגאון רבי בנימין דיסקין, המכונה “ראב”ד[7] האראדנא”[8] (1798-1844). רבו זה היה בשעתו אחד מגאוני הדור, ונודע כיום כ’אביו של הגאון המפורסם רבי יהושע ליב דיסקין'[9]. לימודיו של חז”ס אצל רבי בנימין דיסקין מוזכרת גם בספר יזכור של קהילת וולקוביסק, שבה שימש רבי בנימין כרב באותם הימים.
וכך כתוב שם:
רבי בנימין דיסקין… איז דעמאלסט, ווי געזאגט, געווען רב אין וואלקאוויסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר] איז געווען זיין תלמיד און געלערענט אין דעם קיבוץ, צוזאמען מיט דעם רב’ס זוהן, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ [וואס איז אויך געווען אן איידעם פון א וואלקאוויסקער גביר] און חיים זעליג סלאנימסקי, דער שפעטער-באוואוסטער רעדאקטאר פון ‘הצפירה’.[10]
בעברית: רבי בנימין דיסקין… היה אז הרב של העיירה וולקוביסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר[11] שהיה חתן של אחד מנכבדי העיירה וולקוביסק] היה תלמידו [של רבי בנימין] ולמד בקיבוץ יחד עם בנו של הרב, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ[12] [שהיה גם כן חתן של אחד מעשירי העיירה], וחיים זליג סלונימסקי, שלימים נהיה העורך המפורסם של “הצפירה”.
במאמר זה נדון בשאלה, האם השקפת החיים שבחר חז”ס לעצמו היתה שונה לחלוטין ממה שלמד וראה אצל רבו, הגר”ב דיסקין, או שאפשר למצוא איזו השפעה, ולו מזערית, מהרב על התלמיד בזה.
אין ספק שהגאון רבי בנימין דיסקין, היה נמנה על השורה הראשונה של גדולי התורה בדורו. וגם אין כאן המקום להאריך בגודל פרישותו[13], גאונותו[14], וצדקותו[15], אבל מן העניין להזכיר איזה פרטים פחות ידועים אודותיו ואודות משפחתו, שיכולים להפיץ קצת אור על צמיחת תלמידו חז”ס, שלימים יהיה מגדולי המשכילים שבדורו.
אודות רבי בנימין דיסקין, מספר יעקב מארק:
רבי בנימין דיסקין הידוע בשם ‘ראב”ד’ היה אחד הטיפוסים המעניינים ביותר בין רבני דורו. מלבד גדולתו ושכלו החריף, היה ידוע בהנהגתו, שהיה נוהג בנימוס גדול ובדרך ארץ. הוא היה כמעט הרב היחיד בדורו שהקפיד מאד על החיצוניות. והיה לבוש תמיד בגדים נאים ומצוחצחים[16], והנהגתו היתה בהתאם גמור להלכות דעות של הרמב”ם. וכינוהו בצדק ‘הרב האריסטוקרטי’. רבי יצחק אלחנן למד ממנו הרבה, ולא תורה בלבד אלא גם דרך ארץ.[17]
דבר יותר מפתיע מספר הרב חיים דובער גולבסקי[18]:
כאשר נתקבלתי לתת שיעורים ולהרביץ תורה בבית מדרש למורים, הייתי בא על כל החגים ללייקוואוד. שם זכיתי בחגים לשמש גדול הדור, ומנו החכם השלם איש האשכולות מרנא ורבנא חיים העליר[19], שהיה ממש במלוא מובן המילה אנציקלופדיה חיה. דברנו פעם אחת על השכלה ויתרונותיה, ויותר מזה חסרונותיה. החכם השלם כליל המדעים איש האשכולות מרן חיים העליר, דִבֵּר על טשטוש הגבולות בין קנאים ומשכילים. פתאום אמר לי: אתה יודע שהרה”ג המובהק מרן בנימין דיסקין אביו של רבינו יהושע ליב, היה במידת מה משכיל בחכמת הדקדוק ועוד[20]. היה לו בן, אחיו של רבינו יהושע ליב[21], שהיה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן רבה של ווארשא[22]. הוא היה מהמשפחות הכי מודרניות בכל פולין. דיברו שם פולנית ספרותית, מבצר ההשכלה. ורבי יהושע ליב היה ביחסים טובים עם אחיו, למרות שהיו השקפותיהם שונות.[23]
בנוסף לידיעתו בחכמת הדקדוק, ידוע לנו שהרב בנימין דיסקין היה בקי גם בחכמת האסטרונומיה, מקצוע שהצטיין בו תלמידו חז”ס. אמנם ידיעתו של רבי בנימין באסטרונומיה הייתה במידה הנדרשת להכרת ענייני חשבון התקופות והמולדות וכו’, אבל נראים הדברים שידיעותיו עלו על שאר רבני דורו. ניתן למצוא הד לכך, בפירוש מהרז”ו על ‘פרקי דרבי אליעזר’ שחובר על ידי בן עירו של רבי בנימין, שכתב המחבר רבי זאב וואלף איינהארן[24] בתחילת פרק ששי:
יען שבשני פרקים אלו, פרק ששי ופרק שביעי, מְדַבֵּר [המדרש פרקי דר”א] בעניני תקופות ומולדות ולקויים אשר אין לי ידיעה בענינים אלו, על כן היתה בקשתי מאת הרב הגאון החכם הכולל מו”ה בנימין [דיסקין] נ”י ראב”ד דק”ק הוראדנא, שהוא ישים לבו הטהורה לבארם כי לו יאתה, וברוב טובו וחסדו נעתר לבקשתי, על כן אני מודיע נאמנה שהביאור על אלו ב’ הפרקים מאת הרב הגאון הנ”ל ובלשונו הטהור.
מעניין מאד שבן עירו של רבי בנימין מתארו בתואר ‘החכם הכולל’. תואר שמיועד בדרך כלל לחכמים שבנוסף לחכמת התורה הכשירו והשלימו עצמם בחכמת המדעים. ומצאתי לו חבר בזה. בדרוש ‘דרך ספוד’ מבעל ‘דרכי יוסף’, שגם הוא העניק לרבי בנימין את שם התואר “החכם הכולל’:
בעמדינו במקהלות לעורר מספד רב וקינים והגה והי כמה פעמים על הסתלקות הגאונים הצדיקים יראים ושלמים קודם זמנן, כמו הרב הגאון החכם הכולל חכו ממתקים וכולו מחמדים כ”ש מו”ה בנימין זצ”ל ראב”ד דק”ק הוראדנא… [25]
אמנם התיאור הנוסף הנוגע ביותר לעניינינו הינו תיאורו של חז”ס, המתאר את רבו בלשון ‘החכם הכולל’. בכתבה שנתפרסמה בעיתון ‘הצפירה’, הכניס המו”ל – חז”ס – הערה בשולי הגיליון בקשר לרבי נח יצחק בנו של רבי בנימין, וכך כתב:
את יוקר מעלת הרב הגאון [רבי נח יצחק] הזה ידעתי עוד מימי עלומי, בהיותי שוקד על דלתות אביו הרב הגאון החכם הכולל מוה’ בנימין זללה”ה, ובניו הגאונים זרע בירך ה’ כלם יראים ושלמים עם ה’ ועם אנשים, וכל המעלות שמנה בו הסופר הנ”ל הם צודקים ואמתיים.[26]
להשלמת התמונה, ראוי לציין שקיימות שתי אגדות מפורסמות אודות רבי בנימין, אשר מבין שתיהן ניתן ללמוד שהוא היה טיפוס רבני אשר לפני מלכים יתייצב. אפילו אם סיפורים אלו הינם פרי אגדה ולא היו דברים מעולם, עדיין יש מקום ללמוד מהם שהאופי של רבי בנימין התאים לסיפורים אלו.
א) בכתב עת הפלס מסופר: כשנתאספו גדולי ליטא, למלא אחר דרישת הממשלה לבחור מקרבם איש לנסוע פטרסבורגה יחד עם האדמו”ר הגאון הצדיק מרן ר’ מענדעלע ליבאוויצער זצוקלה”ה מארץ רייסין[27], כידוע, שמו עיניהם באא”ז הגאון הצדיק ר’ בנימין דיסקין ראב”ד זצללה”ה מהוראדנא אבד”ק לאמזי….[28]
ב) בספר עמוד אש מובא: כשהקיסר נפוליון שחרר את מדינת פולין מידי הרוסים, בדרך מסע נצחונותו הידועים, ערכו לו בערים שונות חינגאות ומשתאות, וראשי הדתות נשאו נאומי ברכה לכבוד הקיסר והמאורע. באחד הלילות הופיעו שליחים מזויינים בביתו של רבי בנימין דיסקין שכיהן כרב העיר, וללא הודעה מוקדמת, הובהל אל אחת המסיבות הנ”ל שנערכה בקרבתו. רק בדרך למסיבה הוגד לו לשם מה הוא מוזמן ומה טיבה של מסיבה זו [לנאום לכבוד נפוליון ולפניו]… כשהגיע תורו לנאום, קם ועלה אל הדוכן, ונשא נאום נפלא…[29]
ונחזור לחז”ס…
פרק ב
הספר ‘מוסדי חכמה’ – הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסלבר
חז”ס למד את חכמת תכונות השמים והטבע מתוך קריאה בספרים שחיברו חכמי ישראל במשך הדורות בלשון הקודש. כמו ספר ‘תכונת השמים’ לרבי רפאל מהנובר, ספר ‘נאוה קודש’, פירוש על הלכות קידוש החודש להרמב”ם שחיבר רבי שמעון וואלמש, וספר ‘שבילי דרקיע’ לרבי אליהו הכים. ספרים אלו עוררו בלבו של הצעיר חז”ס, את התשוקה ללמוד את החכמות הלימודיות בספר מתוקן, ובעזרת רעו רבי מיכל זאבלודאווסקי מעיר מולדתו, השיג ספרי חכמה בלשון אשכנז והגה בהם בשקידה רבה[30], עד כי במשך שנים מועטות, בהיות חז”ס בן כ”ג עלה בידו לחבר ספר הכולל את כל חלקי חכמת החשבון (1833), והדפיס[31] חלק קטן ממנו בשם ‘מוסדי חכמה’ הכולל לימודי חכמת האלגברה.[32]
לפי נוסח השער ספרו ‘מוסדי חכמה’:
כולל כל חכמת הלמודיות הזכה [ריינע מאטהעמאטיק] ומבואר בו יסודות מלאכת המספר, ושלימות חשבון הכללי, חכמת האלגעברא הפשוטה והנשגבה, חכמת המדידה… הכל מסודר על אופן נאה ונכון כפי דרכי הלימודיות, על פי מופתים סלולים ונקלים לכל מעיין.
ספר זה היה מעוטר בהסכמת גאוני זמנו[33]. המסכים הראשון, היה הגאון רבי אריה ליב קאצנעליגבויגן מבריסק, המעיד על עצמו שלקח עותק אחד, ומוסיף:
גם כל איש משכיל, אשר הדעת בקרבו, וקרבת המדעים יחפץ, יהיה בעזרו לקבל ממנו את ספרו, בכדי שישלים פרי חפצו לאור.
כמו כן הסכים על ספרו הגאון הגדול רבי אברהם אבלי פאסוועלער מווילנא[34] המקונן בתוך הסכמתו על שאין בני דורו בקיאים במדעים:
מיום הורקנו מכלי אל כלי, ובגולה הלכנו, הופג טעמינו, וכמעט רחינו נמר, בחכמות האלה וכו’ כי כבר נאמרו ונשנו, מפי שלומי אמוני ישראל, כי מלפנים היה בישראל גדולי המדע, ככלכל ודרדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה, כי ידל ישראל מאוד, ואין אתנו אנשי מחקר, לעמוד על מחקרי סתרי חכמות הטבעים ת”ל, אשר עמקו ורמו.
ולאחר שפתח הגאון רבי אבלי בגנות אלו שאינם בקיאים במדע, סיים בשבח המחבר חז”ס, שהכין לבו להפיץ חכמות:
הנה אחרי אשר הרבני המופלג וכו’, המשכיל בכל מדע, כבוד מוה’ חיים זעליג במוה’ יעקב נ”י מביאליסטאק, הנה ה’ נתן לו לב חכמה, להיות חורש מחשבות בינה בכל צד ופינה, מכל חכמות הרמות והנשגבות, הנני נותן לו תשואות חן חן, ואמטוייה’ ליה אפיריון, ואעתיר מאת אחינו המתנדבים יודעי בינה, לסעדו להפיץ את ספרו, ולב להכינה, ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה, הכ”ד המעתיר יום א’ י”ד אדר ראשון תקצ”ד לפ”ק פה ק”ק ווילנא,
נאום אברהם אבלי בהרב הג’ מוהר”ר אברהם שלמה זצ”ל[35]
הרב אבא פאסוועלער [פוסבלר]
אודות קבלת הסכמה זו מרבי אבלי ע”י חז”ס, מְסַפֵּר נחום סוקולוב:
סח לי חז”ס, שכשנטל הסכמה לספרו ‘מוסדי חכמה’ מאת הרב ר’ אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס’ בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור[36] – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר’ אבלי, ור’ אבלי סח עמו ב’דברי תורה’ וב’דברי חכמה’, ולבסוף אמר [רבי אבלי]: ניש קשה [לא נורא!], רשאי האברך להדפיס את ספרו. ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר’ אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי… וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך? מה מדומה לך? אין אתה מומחה לדברים כאלה.
במשך הימים אשר חכה חז”ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר’ אבלי פעם אחת: רבי, באר נא לי את הדבר הזה! הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה. במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום. הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כי אם מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות, לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך?
אז השיבהו ר’ אבלי בצחוק לחש: פתי קטן! עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים, זו סמיכה בכל יום, אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות[37].
לפי השערתו של חז”ס, היה הר’ אבלי בעצמו איזה ניצוץ… עכ”פ היה בעל חשבון. גם זה נשאר מן הגאון [מווילנה]. הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע. מקראות שבמורה ומאמרי חז”ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות, אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום. רק כשרוצים מוצאים הכשר, ולא כל איש ראוי לכך.
וראה נספח ג למטה עוד בענין הסכמות רבי אבלי לספרי משכילים.
פרק ג
מדוע לא הסכים רבי בנימין דיסקין על הספר ‘מוסדי חכמה’?
נחזור להסכמות שהעניקו הרבנים לספר ‘מוסדי חכמה’ שחיבר חז”ס. לאחר הסכמותיהם של רבי אריה ליב מבריסק ורבי אבלי מווילנה, מופיע הסכמת הגאון רבי אליקים געציל מאיר מעיר שוויסלאץ. מְעַניין שהמסכים השלישי הזה למרות שטוען בפירוש שיש צורך בידיעת החכמות, מעיד הוא על עצמו “כי אין אתי יודע עד מה מחכמות אלו, אך אני מציץ מן החרכים, כי ידיו רב לו, והוא עלה במעלות בית חורין, יותר מכל בני גיל, בחכמות אלו”, ובסוף חותם את שמו כ”אוהב החכמה והתושיה”.
המסכים האחרון הוא הגאון רבי ירוחם אלטשולר מהעיר באדקי[38], שגם הוא מקונן על בני דורו שאינם בקיאים במדעים ואינם יודעים להבין את דברי חז”ל שכתבו דבריהם ברמיזה. וכך הוא כותב:
ומה נאמר בהרבה מן המדעים, שנתחדשו ונתוספו ע”י חכמי זולתינו הקרובים לזמנינו, דברים גדולים ונוראים, ואתנו אין יודע עד מה, והלא נודע כי בעניני המדעים הבנויים על שכל אנושי, יתרון הכשר דעת לחכמים האחרונים, על הראשונים, כאשר האריך במליצתו הגאון מורנו ישעיה באסאן[39] רבו של החכם האלקי מורנו משה חיים לוצאטו ז”ל[40] בהסכמתו לספר התשב”ץ[41]. ומה נהדר לתלמיד חכם להיות שלם בידיעות האלה כי עי”ז כביר ימצא ידו לפרש מקומות הסתומים בדברי חכז”ל הנראים זרים בתחילת השקפה וע”י המדעים החדשים ימצא טוב טעם ודעת בנועם דבריהם וכו’ וכו‘.
ומסיים בשבח המחבר, ואף מבטיח לקנות ספר אחד ממנו.
אמנם, רבי בנימין דיסקין לא העניק הסכמה לספר זה[42]. אבל מאידך גיסא, שמו מופיע ברשימת הרבנים שהבטיחו לקנות את הספר מיד לאחר צאתו מן הדפוס. רשימת מתחייבים אלו מחולקת לשניים. החלק הראשון מכיל את שמות הרבנים, ובה הוזכרו ארבעה הרבנים הנ”ל שהסכימו על הספר, ובנוסף הוזכר גם הגאון רבי בנימין דיסקין. והחלק השני מכיל את שמות הבעלי בתים שהבטיחו לקנות את הספר מיד לאחר צאתו מן הדפוס. בחלק זה מופיע שמו של ר’ שמואל שטראשון מווילנא [הוא בעל הגהות הרש”ש הידוע][43]. כמובן שגם משכילי הזמן התחייבו לקנות ספר זה, ובין השמות שברשימה הנ”ל הוזכר ה’מנדלסון הרוסי’ הנ”ל – החכם ר’ יצחק בער לעוונזאהן מקרעמניץ.
אין לנו עדות מפורשת מדוע סירב רבי בנימין להעניק הסכמה לספרו של תלמידו חז”ס, אבל אולי ניתן למצוא רמז לכך בסיפור הבא. בספר ‘האיש על החומה’ הובא סיפור אודות בנו של רבי בנימין דיסקין, הגאון רבי יהושע ליב, שאירע כביכול עם חז”ס, כאשר הגיע חז”ס לקבל את הסכמתו של מהרי”ל דיסקין לספרו ‘יסודי העיבור’:
הסופר חיים זליג סלונימסקי, שנמנה על חוגי המשכילים חיבר ספר ‘יסודי העיבור’ על חכמת העיבור, טרח[44] ובא לשקלוב לקבל הסכמה מאת הגאון הצעיר אב”ד שקלוב, ששמע גאונותו וחריפותו הלך בכל גלילות רוסיה וליטא. משנודע לבחורים הצעירים, תלמידי ישיבתו של המרא דאתרא, על מטרת בואו של הסופר המשכיל, נתלבשו רוח קנאות[45], ובאו אל רבם, ואמרו: שאם אמנם יקבל המשכיל סלונימסקי הסכמה מהגאון, זה יגרום לכך, שהרבה צעירים ילמדו היתר מכך, יסגרו את הגמרות ויפנו ללימודי ההשכלה, נתן בהם רבם מבט סלחני ופטרם בשתיקה.
חיים זליג סלונימסקי, שהגיע לשקלוב ביום חמישי אחר הצהרים, השאיר את ספרו אצל המרא דאתרא, על מנת שיעיין בו עד למחר בבוקר. ביום ששי בבוקר כשבא סלונימסקי לרבי יהושע ליב, הכניסו לחדר הבד”צ וסגר אחריו את הדלת, כשהתלמידים ממתינים בחוץ מתוך סקרנות, לראות איך יפול דבר. משראה סלונימסקי שהרב מכניסו ללשכת הבד”ץ נצנץ מעיניו ברק של סיפור על היחס המיוחד אליו מצד הגאון, וכבר נדמה לו שאכן השיג את מבוקשו.
נטל רבי יהושע ליב את העלים של הספר, דפדף בהם, והעמיד את המחבר על שמונה עשרה טעויות ואי-דיוקים שמצא בספר. סלונימסקי שנחשב לאחד מגדולי הידענים בחכמת התכונה, לא איבד עשתונותיו: עיין בהשגותיו של הרב – על ששה מהן הודה ששגה, על חלק הסביר את עצמו, ועל היתר הצטדק שהעתיק ממחברים אחרים מבלי לבדוק אמיתותן, והם ששגו והטעוהו כנראה. ‘מחבר שאינו בודק וחוקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים, אינו ראוי להסכמה'[46] פטרו רבי יהושע ליב לשלום.[47]
אגדה זו מעוררת שתי שאלות:
1. הַמְסַפֵר הנ”ל כנראה חשב שחז”ס לא הכיר את רבי יהושע ליב באופן אישי, אחרת אין מהראוי להזכיר כאן “ששמע גאונותו וחריפותו [של מהרי”ל] הלך בכל גלילות רוסיה וליטא”. כלומר, מזה שמשכיל אחד מסוף העולם בא לדרוש הסכמתו יש להוכיח ששמו של מהרי”ל היה הולך מסוף העולם ועד סופו. לאור הידוע לנו חז”ס הכיר את מהרי”ל מהתקופה שלמדו בצוותא אצל הגאון רבי בנימין דיסקין, וממילא אין סגנון הפלגה זה מתאים לתוכנו של הסיפור. כמו כן לא ברורה ההתפלאות מ”היחס המיוחד אליו מצד הגאון”, מאחר שהכירו מאז ששקד על דלתי אביו כתלמיד מבוגר יותר מבן רבו הצעיר ממנו. עוד זאת, הרי הספר ‘יסודי העיבור’ נדפס בערך בשנת 1865, ואז כבר היה רבי יהושע ליב קרוב לגיל 50, ולא היה צעיר כלל. רבי יהושע ליב עלה על כס הרבנות של שקלוב לא לפני לשנת 1861 בהיותו בן 44. ובאותם הימים לא היה רב בגיל זה נחשב כצעיר.
2. בספר ‘יסודי העיבור’ לא מופיעה שום הסכמה, לא ממהרי”ל דיסקין ולא משום רב אחר. אילו אכן הלך חז”ס למרחקים לדרוש הסכמה מרבי יהושע ליב, רק שהלה לא רצה להעניק לו הסכמה מפני שחז”ס ‘לא בדק וחקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים’, לא מסתבר כלל שחז”ס לא ימשיך בדרכו חזרה ויחפש גאון אחר ‘ששמע גאונותו וחריפותו הולך בכל גלילות רוסיה וליטא’ שאינו מקפיד כל כך על שהעתיק ממחברים אחרים וכו’.
לכן מסתבר יותר, שעל ספר ‘יסודי העיבור’ לא חיפש חז”ס הסכמות מעולם. והטעם פשוט, הסיבה היחידה שחז”ס דרש הסכמות על ספרו ‘מוסדי חכמה’, היתה משום שבאותם הימים היה בלתי אפשרי להוציא ספר בלי הסכמות כמו שהסביר נחום סוקולוב. אבל בתקופה המאוחרת שבה הדפיס חז”ס את ‘יסודי העיבור’, כבר השתנה המצב ולכן לא דרש הסכמה מאף אחד.
לאור האמור ניתן לשער, אם יש איזה שמץ של אמת בסיפור הנ”ל, שהסיפור כפי שסופר או דומה לו, לא ארע עם מהרי”ל דיסקין, אלא עם אביו הגאון רבי בנימין דיסקין, ולא עם הספר ‘יסודי העיבור’, אלא עם הספר ‘מוסדי חכמה’. סימוכין להשערה זו ניתן לראות מכך שחז”ס הראה את ספרו ‘מוסדי חכמה’ לרבו הגאון רבי בנימין, ורבו גם הבטיח לקנות עותק מיד לאחר צאתו מן הדפוס, ואם כן הוא, ניתן לתהות מדוע למרות שקיבל הסכמה מארבע רבנים על הספר, מרבו שלו לא קיבל הסכמה. סביר להניח שחז”ס ודאי ביקש הסמכה, אלא שרבו לא רצה להעניק לו מאיזו סיבה[48]. אמנם גם אם נקבל השערה זו אין בה כדי לגרוע מהעובדה שרבי בנימין הסכים לקנות עותק מהספר לאחר צאתו מבית הדפוס.
נוסח אחר לסיפור הנ”ל שכביכול קרה עם חז”ס ומהרי”ל דיסקין, ראיתי במאמרו של הבקי הנפלא ר’ אליעזר בראדט שליט”א בשם ר’ יהושע זיססענוויין[49]:
כמו ששמעתי מפה קדוש מהרי”ל דיסקין איך שהחכם סלאנימסקי היה נושא פניו עבור חכמתו שהיה מכירו שהוא מחכמי התכונה. וכן היה המעשה פעם אחת כשהיה בווארשא ע”ד בריאותו בא אצלו החכם הנ”ל והיה ספרו בידו ובקש ממנו לעיין ולהסכים עמו להוציאו לאור. אז השיב לו אדמו”ר מהרי”ל דיסקין זצ”ל: להשיבך איני יודע בחכמה הזאת אין ביכולתי, כי לאחר העיון אדע ככל חכמי התכונה, אבל להסכים על ספרך אין ביכולתי עד שתתן לי אותו לבית, ובתנאי אם לא נמצא שם דברים המתנגדים המדברים נגד חז”ל אז ודאי אסכים על האמת, אבל אם אמצא שם דברים שמדברים נגד כבוד חז”ל או סותרים דבריהם אז יהיה לי רשות לשורפו. וכששמע החכם סלונימסקי לקח את הספר ועזב את ביתו והלך.[50]
ואף שהסיפור שהובא ב’איש על החומה’ אינו דומה לסיפור זה שהובא ע”י יהושע זיססענוויין, משניהם ניתן ללמוד שאכן חז”ס ביקש הסכמה ממהרי”ל. אך כבר הערנו שיותר מסתבר שגם אם שורשי הסיפורים נכונים, הם אירעו עם אביו של מהרי”ל דיסקין ולא עם המהרי”ל עצמו.
פרק ד
כוכבא דשביט – תולדות השמים – השכלתו של רבי בנימין דיסקין
לאחר חיבור ספרו הראשון, מוסדי חכמה, המשיך חז”ס לחבר עוד הרבה ספרים. בשנת תקצ”ה (1835) הדפיס בווילנא ספר קטן בשם ‘כוכבא דשביט‘ שבו ביאר את ענין השביט של האלי [Halley’s Comet], – שהופיע בשמים בשנה ההיא והקהל הרבה לדבר בו – בצירוף קצת ידיעות אסטרונומיות. ספר זה זכה למהדורה שנייה שנדפסה בוורשה בשנת תרי”ז.
היתה לחז”ס כוונה מיוחדת בחיבור ספר זה. והיא לעקור מבני עמו את האמונות הטפלות שתלו בביאת השביט. המון העם היו מלאים אימה ופחד שהשביט יבא ויחריב את העולם. ולמטרה זו ביאר חז”ס בפרטות את טבע כוכב השביט של האלי, זמן מהלכו והיראותו, כדי שיחזו מראש שאמת דיברו נביאי המדע ושהשביט הוא דבר טבעי ולא תופעה על-טבעית. ספר כזה שמבואר בו מראש, בשפה העברית, את מהלך השביט על פי המצאת המדעים, השריש את האמונה במדעים בקרב בני עמו של חז”ס.
וכך מתאר ר’ שמואל יוסף פין[51] את הנסיבות לכתיבת הספר ‘כוכבא דשביט’:
בשנת תקצ”ה הודיעו במכתבי העתים כי עתיד כוכב שביט (comet) להראות ברקיע בשנה ההיא, ופחד גדול נפל על המון העם באמרם כי בבואו יחריב את כל הארץ ויבוא קץ לכל בשר, אז רוח חכמה לבשה את הרחז”ס ויחבר ספר “כוכבא דשביט”, בו הציע שיטת התכונה החדשה ותהלוכת כוכבי הלכת במסלוליהם, החוקים החדשים בחכמת התכונה אשר המציאו החכמים הגדולי נעווטאן (Newton) וקעפלער (Kepler) ובאר את טבע כוכבי השביט בכלל שאין כל רעה במגורם ושאין כל צרה בהליכותם וטבע כוכב השביט ההוא אשר חכו בואו אז הידוע בשם הקאמעט של האללי בפרט, זמן מהלכות והראותו, מבואר ומוגבל בלוח המצורף לזה.[52]
בספרו הזה התפרסם חז”ס, ושמו הטוב הלך למרחוק עד כדי כך שגדולי חכמי משכילי גליציה הריצו אליו מכתבים מלאים שבח על אשר פעל למען הפצת השכלה בקרב עמו. בספרו הבא, תולדות השמים, הדפיס חז”ס, מכתב קצר שקיבל מרבי נחמן קרוכמל[53], ומכתב ארוך שקיבל מרבי שלמה יהודה רפפורט[54]. מכתבו של שי”ר השתרע על פני 18 עמודים של ספרו תולדות שמים.
חז”ס התפרסם במיוחד ע”י ספרו השלישי, ‘תולדות השמים’, שיצא לאור בשנת תקצ”ח (1838), בו הוא כתב מחקר יסודי על אופן חישוב הלוח העברי.
שמואל יוסף פין מבאר:
בספרו זה פנה לו הרב רחז”ס לבאר חשבון המולדות והתקופות המקובל בישראל, שכבר העירו עליו חכמי עמנו בדור העבר שאיננו מסכים עם המציאות הסכמה מדויקת – ועלה על דעתם לשער כי הקדמונים מייסדי החשבון לא דקדקו יפה בחשבונותיהם, ובא הרחז”ס והראה לדעת שסיבת השינוי הזה, שכבר הרגיש בו הרמב”ם בימיו, איננה תלויה במצוי חשבונם של הקדמונים כי אם בטבע מהלך הירח במסלולו שהלך ונעתק מזמן שני אלפים שנה. וסמך בסברתו זאת על חשבונותיו של התוכן המפואר לאפלאם.
ומצד עיונו זה התעורר הרחז”ס לעמוד על שתי שאלות גדולות ביסוד חשבון העבור המקובל אצלנו:
א) מי היו מייסדיו ובאיזה זמן, והודיע סברתו שנוסד החשבון הזה בזמן מאוחר הרבה מאשר יחסוהו לו קדמוני המחברים.
ב) החשבון המקובל אצלנו המיוחס לרב אדא בר אהבה [תקופת רב אדא] מיוסד לא על קבלה מסורה בידו מדורות הקדמונים, שהיתה שמורה ביד החכמים בסוד, כי אם על השקפות ובחינות מחשבונות מהלך הכוכבים בזמן מן הזמנים, שלפי חשבונו של הרחז”ס נעשו ונבחנו בזמן מאוחר הרבה בערך המאה התשיעית לספה”נ, במאה השביעית לאלף החמישי[55].
כמובן שבהנחה זו, נתן חז”ס לחכמי הדור מקום לענות בו, ועורר עליו את כעסם של הרבנים, וגם המשכיל התלמודי ר’ צבי הירש פינעלעס[56] התעורר לערער על דבריו של חז”ס, ופרצה מחלוקת גדולה בין החכמים שנמשכה כשלשים שנה, משנת ת”ר (1840) עד תרל”א (1871) על מערכות מכתבי העת לבני ישראל ובלשונות העמים. ומסיים שי”פ ש”במלחמת חכמה זו הפליאו שניהם להראות חכם הגדול בחכמה זו, והפיצו אור על הרבה מאמרים לחז”ל במקצוע זה שהיו סתומים.”
ראוי להעיר, שלמרות שבספר הזה פקפק חז”ס בדבר שהיה מקובל מדור דור, מכל מקום לא השפיעה פרשה זו כל כך על הורדת כבודו במחנה השמרנים, כמו שקרה לו בפרשת חנוכה. לדעתי, יש לתופעה זו שתי סיבות פשוטות: סיבה ראשונה היא, שתקופת רב אדא לא הוזכרה במפורש בשום מקום בש”ס, ונמצא שחז”ס לא פקפק בזה על אמיתת התלמוד אלא רק על דברי הראשונים, ואילו בפולמוס אודות הנס של פך השמן התקיף חז”ס את האגדה שהוזכרה בתלמוד. הסיבה השנייה היא, שהסיפור אודות הנס של פך השמן שגור הוא בפי הכל, נשים קטנים ועמי הארץ, ומי שיכחישו ממילא יהיה מופרך אצלם לגמרי, ואילו ‘תקופת רב אדא’ הוא ענין הרבה יותר אזוטרי, ואין ההמון מתפעל כל כך אם מישהו יבוא ויכחיש את המקובל.
גם בין החותמים על הספר ‘תולדות השמים’, מופיע שֵׁם רבו “הגאב”ד מו”ה בנימין מהוראדנא. ויש לציין שבנוסף לרבו מופיעים עוד שמות מפורסמים, בין מגדולי התורה ובין מגדולי המשכילים, והם: “הגאב”ד ר’ שלמה איגר מקאליש[57]”, בנו הגדול של הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל, “הגאב”ד מו’ אליקים געציל מביאליסטאק[58]”, “ר’ מתתי’ בר”ש שטראסון[59]”, בנו של הרש”ש, “ר’ יצחק בער לעווינזאהן מקרעמניץ”, ריב”ל, “ר’ נחמן קראחמאל”, הידוע בר”ת רנ”ק, “הגאב”ד מו’ שלמה ליב ראפפורט”, חתנו של בעל ‘קצות החושן’ והידוע בר”ת שמו שי”ר.
ספר זה יצא לאור עם תיקונים שלשים שנה מאוחר יותר בשם ‘יסודי העיבור’.
כבר ראינו למעלה שרבו של חז”ס, הגאון רבי בנימין דיסקין, היה בקי גדול בחכמת התקופות ומזלות. וסביר להניח שהוא שימש מקור להשראה לתלמידו חז”ס, שגם הוא הצטיין במיוחד בתחום הזה.[60] מה שמרשים ביותר הוא, ששני הספרים הראשונים[61] שהוציא חז”ס לאור, ‘מוסדי חכמה’ על אלגברה, ו’תולדות השמים’ על עניני התקופות, התעסקו בדיוק באותם שני הנושאים שהצטיין בהם רבו של חז”ס, הגאון רבי בנימין דיסקין זצ”ל. את בקיאותו של רב”ד בעניני התקופות כבר ראינו למעלה בהקדמה לפירוש מהרז”ו על פרקי דרבי אליעזר, אבל את ההקשר הזה בין הנושאים שעסק בהם חז”ס לבין השכלת רבו הגרב”ד, מצאתי מוזכר במפורש במסמך אחד שבספרייה הלאומית. יש שם מכתב שכתב נין של רבי בנימין, שנשא את שמו של אבי סבו, והוא רבי בנימין דיסקין מדווינסק[62] בן הגאון רבי יצחק ירוחם[63] בן הגאון מהרי”ל דיסקין. המכתב נשלח ממנו לר’ שמואל יוסף פין הנ”ל, ומכיל קווים ביוגרפיים חשובים אודות רבי בנימין דיסקין הראשון. והיות שכפי מיטב ידיעתי, מכתב יקר ערך זה לא ראה אור עדיין, אעתיק כל המכתב כאן, ואחריו אציג את הכתב יד:
דינאבערג יום ה’ י”א תשרי שנת תרמ”ח
כבוד הרב החכם המפורסם, פאר עמו
כש”ת מו”ה ר’ שמואל יוסף פין נרו יאיר ויופיע!
אחדשה”ט, הנה אודיע לכבודו הרם כי את כל ספריו קראתי בשמחת לב, וביותר את ספרו האחרון כנסת ישראל[64], אשר זה הֵחֵל לצאת לאור עולם, כי ספרו זה המכיל בקרבו את תולדות חכמי עמנו מימי הגאונים ועד עתה הוא אוצר יקר בספרות ישראל.
ומאשר כי בספרו זה באות ב’ יבוא גם זכרון אַבִי אָבִי זקני הוא הרב הגאון הגדול מופת הדור מו”ה ר’ בנימין דיסקין זצ”ל ראב”ד בהוראדנא[65], לכן הנני להודיע לכבודו הרם את קיצור תולדות ימי חייו ואת מספר הכת”י אשר השאיר אחריו למען יחקק זאת לדור אחרון.
הרב הגאון ר’ בנימין דיסקין ז”ל הנ”ל, הנודע בשמו “ר’ בנימין ראב”ד מהוראדנא”, הי’ בראשונה ראב”ד בהוראדנא, – מפני החרם שהי’ שם, לא הי’ יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא[66], – ואח”כ הי’ רב בעיר לאמזא, ונאסף בשנת מ”ו שנה לימי חייו, והרביץ תורה רבה בישראל, ומגדולי תלמידיו היו: הרב הגאון ר’ יצחק אלחנן שליט”א רב דעיר קאוונא, והרב הגאון ר’ שמואל אביגדור ז”ל רב דעיר קארלין[67], בעל המחבר תוספאה, ועוד הרבה גאוני וגדולי הדור ההוא; והניח אחריו[68] שני כתבי-יד על מסכתא “יבמות” ועל מסכתא “גיטין”, בחריפות ובקיאות רבה מאד, כדרך הַהַפלָאָה על כתובות וקדושין, מראשית שתי המסכתות האלה עד סופן, על סדר הדפין, והן עתה בידינו, ונקוה בע”ה להדפיסן, גם התחיל לחבר “פירוש” על הירושלמי, בדרך נעלה מאד, ולא הספיקו לגמרו, כי נאסף במהרה בעו”ה אל עמיו, וכמו כן לא הספיק לגמור ספר על חשן משפט[69], ומלבד זאת השיב שו”ת הרבה ל…[70] וגאוני דורו, וברצוננו בקרוב אי”ה להדפיס קול קורא במה”ע אל החכמים אשר בידיהם נמצאו שו”ת א”ז הגאון ר’ בנימין ז”ל הנ”ל שישיבון לידינו, למען נוכל להדפיסן.[71] גם מלבד גדולתו בתורה, הי’ חכם גדול בחכמת החשבון הנשגבה (אלגעברא), ובדעת הילוך הכוכבים ומשפטן (אסטראנאמיע), כאשר יעיד ע”ז הרב החכם רח”ז סלאנימסקי נ”י, ורק בענוותו הרבה הסתיר את שמו. כי בספר אשר הדפיס אחד מתושבי הוראדנא על ספר “פרקי ר’ אליעזר הגדול”[72] נמצא שם פירוש על פרק ל”ט, – המכיל בקרבו ידיעות רבות מחכמת האסטראנאמיע, – ונזכר שם כי זה הפירוש על זה הפרק עשה חכם אחד לבקשת המחבר, והחכם אחד ההוא – הוא א”ז הגאון ר’ בנימין ז”ל הנ”ל, אשר מרוב ענוותו לא חפץ שידעו את שמו[73].
זאת היא קיצור מתולדות ימי חייו של א”ז הגאון הגדול מופת הדור מו”ה ר’ בנימין ז”ל ראב”ד דהוראדנא, אשר מצאתי נכון להודיע לכבודו הרם נ”י.
גם בטוב כבודו הרם נ”י בהגיעו בספרו לאות “יו”ד”, לפנותו אלינו על פי האדרעססע הכתובה בעבר השלישי, ונודיע לו את תולדות יתר הגאונים הגדולים שהיו ושנמצאו עתה ..[74] במשפחתנו, והי’ ספרו שלם, ויקבל תודה ע”ז מדור אחרון.
ובזה הנני מכבדו כערכו הרם והנעלה.
בנימין בהרב הגאון והחכם המפורסם מו”ה ר’ יצחק ירוחם נ”י דיסקין[75], בנו של הגאון מאור הגולה מו”ה ר’ יהושע יהודה ליב דיסקין שליט”א, הדר בירושלים ת”ו
רואים אנו מכאן קשר ישיר בין השכלתו של רבי בנימין דיסקין לבין השכלת תלמידו חז”ס. וסביר מאד להניח שהרב השפיע בזה על התלמיד, אלא שהתלמיד צעד כמה צעדים קדימה ועשה מעשים שרבו לא שיערם. ועתה נראה אם יש איזה קשר כלל בין חז”ס לבין בנו של רבו, מהרי”ל דיסקין, ובתוך כך נעמוד על כמה פרטים חשובים בהשקפת החיים של מהרי”ל דיסקין בעודו בארץ העמים, כלומר, בחוצה לארץ, טרם עלותו לירושלים.
בשנת 1862 התחיל חז”ס להו”ל בווארשא מכ”ע השבועי ‘הצפירה’, אשר תעודתו היתה ללמד לבני ישראל מחקרי חכמה ובפרט חכמות התכונה והטבע. אך פתאום הפסיק הוצאות העיתון כי נקרא [חז”ס] מאת הממשלה לעמוד בראש בית מדרש לרבנים שנוסד בזיטאמיר, וגם נמנה להיות מבקר [צנזור] ספרי ישראל. ועמד במשמרתו זאת י”א שנה (1862-1873) עד אשר נסגרו דלתות בתי המדרשים לרבנים ברוסיא. וכאשר התפטר ממשמרתו רצה להו”ל את הצפירה מחדש אך לא השיג רישיון הממשלה והוכרח להדפיסו בברלין (1874), ובהשיגו הרישיון שב לווארשא להוציאו משם (1875), מאמרים בעניני חכמה שכתב בהצפירה הם נכבדים מאד, והודיע לעתים את כל ההמצאות החדשות בכל המקצועות המדעים בזמנו, גם כתב מאמרים בשאלות הזמן בדברים הנוגעים למעמד החינוך וההשכלה. ובכל אלה לא התנפל על הרבנים ולא בזה אותם כדרך שעשה בעל ‘המליץ’, ולכן היו קוראי הצפירה מכל המפלגות וגם החסידים היו בין חותמי העתק הזה. בשנת 1886 כאשר כבדה עליו מלאכת הערוכה מחמת שֵֹיבָתו, השתתף עמו נחום סאקאלאוו בעבודתו זאת. מכתב עת הצפירה, בעת שהעריכו חז”ס, היה העיתון היותר נכבד ומצוין בלשון עברית, ואין דומה לו בערכו גם עתה בספרות העיתונות העברית.
עוד בשנת 1842 המציא חז”ס כלי מכונת החשבון לחשוב על ידו חשבונות שונים, והביאו לפטרבורג לפני חכמי האקדמיה בשנת 1844, וזכה בפרס הקצוב לממציאי חדשות בחכמות מעיזבון השר דעמידיעוו בסך 2500 רו”כ, ומאמרו בדבר הזה נדפס בז’ורנל היו”ל ע”י האקדמיה בשנת 1845, וע”פ הצעת שר ההשכלה אוואראוו נתכבד בתואר “אזרח נכבד”. את כלי החשבון והזכות [הפטנט] לעשותו מכר חז”ס באנגליה במחיר ארבע מאות ל”ש. בשנת 1853 המציא תחבולה כימיית לעשות צפוי לבן [enamel] על כלי ברזל לבשול, ואף כי השיג זכות מיוחד ע”ז מהממשלה הרשו להם בעלי המלאכה להשיג גבולו, בהיות ההמצאה פשוטה מאד לעשות, ושם הממציא הראשון נשכח. בשנת 1854 המציא יסוד חדש למכונת הקיטור באופן אשר הקיטור עצמו יוליד תנועה סיבובית במכונה, כמו שמבאר במאמרו “תנועת דסיבוב ע”י כוח הקיטור” (הצפירה שנת 1877 גליון 49, 50), והיא המצאה הנדסה חריפה, וזכות ההמצאה מכר להאדון בארסיג בברלין, בשנת 1856 המציא לשלוח ארבעה מודעות בבת אחת על חוט הטלגרף ע”י סגולת כח אלקטרי-כעמיי, שהיה ליסוד להמצאת טומסון (לורד קעלווין) בשנת 1858.
שמעתי מפי ידידי הגאון הג’ ר”ז סולוביציק, הגאב”ד דבריסק (שליט”א) [זצ”ל], ששמע מפי אביו רבן של ישראל הגר”ח זצ”ל שהיה מספר מפי איש נאמן, שבשעת מלחמת נפוליון באירופה המזרחית, עשו לכבודו משתה בחצר אחד האצילים, אשר בפלך קובנה, והזמינו אל המשתה את כהני הדתות, פרט לשל הדת היהודית, בשעת הנאומים לכבוד “הגבור המנצח”, שאל נפוליון, מדוע אין כאן בא-כח הדת הישראלית? – אדון הבית הבטיח למלאות את החסרון לסעודת הערב. תיכף שלחו להביא אל המשתה את הרב הזקן של העירה הסמוכה. כאשר נודע להרב, למה הוא מתבקש, חרד מאד, כי לא הסכין לעמוד וכ”ש לדבר לפני מלך…
[32] אוצר ישראל ערך ‘סלונימסקי’.
ה”ה הרבּני המשכּיל החכם הישיש הנכבּד מהו’ אשר סלאנטער בּיותר שהוא חכם עוד רצונו ללמד לבני יהודא קסת הסופר ולשון עירומים בּספר לספּור ספירות דברים אשר היו לעולמים אשר מלפנינו, אשר גם בּעולם השפל הזה הי’ נעלם וטמיר מאתּנו, כמה וכמה מדינות רחבות ומלאות אדם, וגם נתוודע שבּני אדם דרים נכח כּפּות רגלינו אשר הי’ נחשב לזר מאד בּעיני הקדמונים. מזה יבּיטו ויראו פּעולת ה’ אשר אין קץ ותכלית לנפלאותיו ולבּרואיו אשר בּשמים ממעל ובארץ מתחת, ולכן הקריב אל מזבּח הדפוס ההעתּקה הנעימה וההדורה הזאת אשר העתּיק בּנו הרבּני המליץ הגדול מוהר”ר מרדכי אהרן נ”י תּחת השגחת אביו הנ”ל. והנה אחרי אשר החכם הנ”ל הוא דובר צחות ודבש וחלב תחת לשונו למשוך בּקסת הסופר בּכתב אשורית לזאת יתאוו מטעמותיו, ולמען היות שכר לפעולתו העתיקו גם ללשון אשכּנזי הנהוג למען יתענגו בּו גם ההדיוטים והנשים. והנה אחרי שחכם הנ”ל טרח בּזה לכן נוצר תּאנה יאכל מפּריה וחתיכה דאסורא להשיג גבול החכם הנ”ל ולהדפּיסו לא בּלה”ק ולא בּלשון אשכּנזי הנ”ל מבּלעדי רישיון החכם מהו’ אשר הנ”ל, וליקום ההוא גברא העובר ע”ז בּארור בּו קללה וכנ”ל. והשומע לדברינו ישכּון שאַנן דשן ורענן עד בּיאת ינון.
רק על –ידי הסכּמות רבּניות כאלה יכול המשכּיל – הסופר שבּאותה עת להגן על עצמו מפּני רדיפות מצד הקנאים ומהסגת גבול
ירושלים עה”ק תובב”א יום ד’ בשלח שבט תרום לפ”ק
נכדי יקירי שליט”א,
שבוע זאת הגיעני אגרתך – רחפו עצמותינו בראותינו כי זה שנתיים הוכחת בחולשת הגוף ר”ל, ונשא כפינו לשמים כי ישלח ד’ דברו וירפאך רפואה שלמה בתוך שח”י במהרה בקרוב. וע”ד העצה ליסע להורודנא, לדעתי עתה נחוץ הדבר יותר, כי בטחתי בעז”ה אשר הנסיעה גם חליפת המקום והאויר יהיו לתועלת לבריאותך אי”ה – וגם כי אשפוט אשר רוח הקנאה אשר עברה היתה בעוכרך. אבל בבואך שמה, אך שמחה וששון יגיעוך, ולא תוסיף לדאבה, ועצותיך יחליצו. ואשר חששת פן תהי’ לבוז שמה, באשר מפני חולשתך, לא תוכל עתה לשקוד על דלתי תוה”ק ולהעמיק כ”כ כשנים קדמוניות, אל תדאג, כי כל משפחת בית אבא זללה”ה כולם גדולים בתורה ובחכמה, ובינה יתרה חלק ד’ לנו – ויבינו הדבר לאשורו. גם כי הכרת פניך תענה עליך, וחזותו מוכיח עליו, וכ”מ בירושלמי פ”ד דסוטה שא”צ להביא עדים על חלישותו כי ניכר הוא בטב”ע. ויתר עוד, כי אגרת זאת תקח בידך, והי’ לך לעדה – והמקום יהי’ בעזרך בזכות אבותינו הגה”צ נ”ע, להצליח דרכך – נא ונא לבל תאחר עוד, ועשה כעצת אביך זקנך המייעצך לטוב.
משה יהודא ליב בהגאון מו”ה בנימין זללה”ה
נ”ב הרבנית תחי’ דו”ש, ומסכמת לעצה זו, באהבתה לך. זה כשבועיים כ’ אליך, אבל אז לא ראיתי עדיין אגרתך, כי באה לידינו שבוע זו. אם תרצה תד”ש אביך בני יקירי הרה”ג שליט”א.
אל כבדו גיסי אדמו”ר הרב הגאון הגדול המפורסם פאר החכמה כקש”ת מוהר”ר בנימין נ”י אב”ד ור”מ דק”ק וואלקאוויסקי יע”אזה זמן כביר אשר נסתם כל חזון מאתנו וצר לי כי לא ראיתי תמונת ידו זה ימים כבירים. על עתה באתי למלא משאלותי בנידון ידידנו אשר מעולם שמץ דבר לא נמצא בו, יקר רוח הוא. ועתה אשר קמו עליו קצת אנשים לעורר עליו קצת כי לא טובה הנהגתו אשר מתנהג לעיין בספרי החכמה ומה גם הכתובים בלשון לעז. וקצת אנשים דקהלתו אלצוהו בדברים עד שקבל עליו שלא לעיין בספרים חוץ מלה”ק ולא בספרי חכמה, ובנדר שתהיה שחיטתו אסורה. ועתה כאשר נועדו הקהל דשם לא הוטב בעיניהם דבר זה….אמנם בעיקר דינא י”ל אחרי שידענו את האיש ואת שיחו כי לא נסוג אחור מני ארחות ד’ ומורגל לרוב בספרים אלו, י”ל דאין כאן מגדר מילתא כלל ויש להתיר הקבלה מעיקרה וזה חל עתה… ואחרי שידוע לרומעכת”ה תוכן הענין ממכתב ידידנו וממכתב הרב דבאדקי מהראוי שיזדקק ויכתוב לי תשובה על הפאסט המוקדמת וביחוד לאסהודי גברא אשר אתמחי והי’ זה שלום מאת ידידו גיסו ותלמידו החפץ בהצלחתו ומבקש תשובתו.שמואל אביגדור החונה בק”ק אהו”נ
