New book announcement

By Eliezer Brodt

יצחק לנדיס, ברכת העבודה בתפילת העמידה, עיונים בנוסחיה ובתולדותיה, 170 עמודים

This recent work written by Yitz Landes, of the Talmud Blog looks rather impressive and I am sure will be enjoyed by many readers of the blog. What follows is the abstract of the book and the Table of Contents. If you are interested in purchasing the book contact me at eliezerbrodt@gmail.com

Book Announcement

By Eliezer Brodt

ספרות חז“ל הארץ–ישראלית, מבואות ומחקרים, המערכת מנחם כהנא, ורד נעם, מנחם קיסטר, דוד רוזנטל, ב’ חלקים, 732 עמודים.

For a short time copies can be purchased through me for a special price. Contact me at Eliezerbrodt@gmail.com

Morris
M. Faierstein, Ph.D.

It has traditionally assumed that Rabbi Jacob ben Isaac of Yanova was the author of the Ze’enah U-Re’enah. Every edition of the Ze’enah U-Re’enah lists him as the author on the title page. Recently, this assumption has been questioned and the suggestion made that there may have been another author of this seminal work in addition to Rabbi Jacob ben Isaac. This article will consider two aspects of the Ze’enah U-Re’enah and its author. First, the two-author theory and its evidence. Second, who was the author of a section of the Ze’enah U-Re’enah entitled “Hurban ha Bayit [Destruction of the Temple]”, which is found immediately following the commentary on Lamentations?

1. The two-author theory.

The second volume of the earliest extant edition of the Ze’enah U-Re’enah (Basel/Hanau, 1622) begins with the following statement:

“The five Megillot and the Haftarot. In addition, Hurban ha-Bayit [Destruction of the Temple] in Yiddish which was weighed and researched by the noble and pious Rabbi Jacob, the son of Rabbi Isaac, of blessed memory, from the family of Rabbino, who erected his tent and dwells in the holy community of Janova. He is the man who has already authored the five books of the Torah in Yiddish with nice midrashim and innovative interpretations.”

The same or similar statement can be found in all subsequent editions of the Ze’enah U-Re’enah. Rabbi Jacob ben Isaac was also the author of several other books, published both during his lifetime and posthumously by family members. A statement of his authorship of the Ze’enah U-Re’enah is also found in these books.[1] The first one to question the authorship of the whole Ze’enah U-Re’enah by Rabbi Jacob ben Isaac, was Simon Neuberg in his book, Pragmatische Aspekte der jiddischen Sprachgeschichte am Beispiel der Zenerene.[2] More recently, Jacob Elbaum and Chava Turniansky have reiterated
Neuberg’s argument and supported it.[3] The Elbaum/Turniansky article provides a clear summary of Neuberg’s argument. It would be helpful to begin with this summary:

In a meticulously systematic analysis of the language of the Tsene-rene Simon Neuberg has demonstrated that the vocabulary of each of the three sections (Torah, Megillot, haftarot)  differs clearly from that of the of the two, a phenomenon that becomes particularly prominent in the section khurbn in loshn ashkenaz, which, together with Ruth, differs in its linguistic features most conspicuously from that of the other four Megillot in the Tsene-rene.[4] The conclusions of the linguistic analysis seem to indicate clearly that Rabbi Jacob, the author of the first volume of the Tsene-rene (on the Torah), was not the author of the various components of the second volume of this book (Megillot and Haftarot).

The discussion of the questions about the integration of the two volumes into one opus is beyond the framework  of this article.[5] It is, however, relevant that an earlier printed Yiddish booklet on the destruction of the Temple has been inserted directly after the Yiddish translation and explanation of Lamentations. The difference between the Tsene-rene’s treatment of Lamentations and that of the other four Megillot leads to the
conclusion that whoever included the booklet in the second volume of the Tsene-rene wished to differentiate Lamentations from the other Megillot. Since the khurbn booklet consisted of midrashim, the preceding rendition of Lamentations required no more than a Yiddish translation and explanation of the text, as has been done in
the section of the Haftarot. Indeed, there is a great similarity between the manner of rendition of the haftarot and the methods used in the rendition of Lamentations.[6]

Neuberg bases his conclusions on the basis of his study of the vocabulary of the various sections of the Ze’enah U-Re’enah and the variations that he has found. This mode of philological analysis is ancient, going back to Alexandrian studies of Homer and revived in the study of the Biblical text in the Early Modern and Modern periods. The starting point of this mode of analysis is the concept that a certain text is considered to be a unitary product of one author, whether Homer or Moses, and the scholar endeavors to show that in fact there is more than one hand discernable in the production of the final product. The most famous example of this type of analysis is the “Documentary Hypothesis” relating to the Five Books of Moses. The fatal flaw in Neuberg’s analysis is that he assumes this unitary authorship, that Rabbi Jacob ben Isaac was the author in the way one thinks of someone being the author of a novel or a monograph, the intellectual product of one mind and one style. In fact, the Ze’enah U-Re’enah is a very different sort of work, one composed of passages from a wide variety of texts of different periods and styles that were collected, reworked, paraphrased and abbreviated by Rabbi Jacob to form a bricolage, an anthological commentary based on a diversity of sources.

As an integral part of my English translation of the Ze’enah U-Re’enah[7] I have endeavored to document the sources that Rabbi Jacob utilized and show how he built his commentary.[8] My conclusion is that Rabbi Jacob built his text from the whole panoply of Talmudic, Midrashic, and medieval and early modern Biblical commentaries. He even cites the Torah commentary Keli Yakar (Lublin, 1602) of Rabbi Ephraim Lunshits of Prague, which was most likely published while he was at
work on the Ze’enah U-Re’enah.

Rabbi Jacob had no specific model that he followed, but rather was guided by the commentaries that were available for a particular text. To
take the most obvious example, the number and type of commentaries
available for the Humash
is dramatically greater than what is available for the Megillot,
which is greater than what is available for the Haftarot.
As a result, the Humash
commentary is richer, has greater depth and is more extensive than
the other sections. Even within the Humash
commentaries, it is a well-known phenomenon that the quantity of
comments on Genesis and Exodus is much greater than those on
Leviticus, Numbers and Exodus. This pattern follows through from
Midrash and through all post Talmudic commentaries, from the earliest
medieval commentaries to those being written in the present. This is
also reflected in the allocation of space in the Ze’enah
U-Re’enah. For example, the number of
pages devoted to Genesis is double the number of pages devoted to
Deuteronomy. It is a reflection of the available resources and not a
deliberate decision by Rabbi Jacob to privilege one part of the Torah
over another.

The
differing level of resources is much greater when one goes from the
Torah to the Prophets and Writings. In the Jewish tradition in
contrast to the Christian tradition, the Torah (Humash)
has been the center of study and interest, while the rest of the
Bible plays a secondary role. This is particularly true in the
Ashkenazi tradition and is evidenced by the paucity of commentaries
on the Prophets and Writings. The great exception is Rashi, whose
commentary encompasses the whole Bible and much of the Talmud. Thus,
we find that Rabbi Jacob has more than a dozen commentaries that he
regularly quotes and cites, not to mention the whole of Midrashic
literature that is largely focused on the Humash
and in the case of Midrash Rabbah,
also includes the Megillot.
The Talmud is also a rich source of comments and stories that are
interspersed in the Torah commentary. In contrast, when one comes to
the Haftarot,
the only commentaries that he relies on regularly are Rashi and Rabbi
David Kimchi.[9] Rabbi Jacob tries to leaven the commentary on the Haftarot
by adding to the end of most of the Haftarot,
a group of three stories taken from the medieval anthology, Yalkut
Shimoni. It is noteworthy that this
group of stories is quoted in the same sequence that they are found
in the Yalkut Shimoni.

Rabbi
Jacob does not have a fixed form or pattern in his commentary. Each
verse or part of a verse is approached on its own merits. He appears
to have examined the universe of comments on that passage and then he
chooses those things that appeal to him. The range can be anything
from one sentence to several paragraphs, from one commentator to a
medley of several comments that expand on each other or they might
offer conflicting perspectives. Sometimes he ends a commentary with
the phrase, “from here we can learn”, which is a sign that he is
adding his own insights. In addition to the commentaries, or
occasionally in place of a commentary, he might cite a Talmudic or
midrashic passage. Not only do his sources vary widely, but his mode
of citation also varies. Sometimes he translates the Hebrew original,
more or less precisely. Other times, he might paraphrase a text or
summarize an argument from a source. It is also worth noting that he
does not comment on every verse. This too follows the pattern of the
commentaries that he relies upon, in that they also do not feel the
need to comment on every verse. The same applies to the Megillot
and Haftarot,
with the proviso that the universe of sources is smaller and
therefore the variations in form and style will not be as dramatic.

In
summary, any literary analysis of the Ze’enah
U-Re’enah must take into account the
nature of the sources that underlie the text, how the author utilizes
the sources and the methods of composition. Without a thorough
knowledge of rabbinic literature in the broadest sense and the
ability to deal with these texts, both in the Hebrew/Aramaic original
languages and a solid ability to understand the Yiddish text of the
Ze’enah U-Re’enah, it
would be impossible to make any judgments about this work that have
merit and should be taken seriously.

Another
argument raised by Neuberg is the fact that the Basel/Hanau, 1622
edition of the Ze’enah U-Re’enah was
published in two volumes, with the Torah in one volume and Megillot
and Haftarot
in the second volume. He ascribes great significance to this fact but
does not provide any evidence to support his argument that there is
significance to this fact beyond the things that have already been
discussed. Since this was the first extant edition, we cannot learn
anything from the three preceding editions that have not survived. We
can only look at subsequent editions and see if this pattern is
repeated. The next edition of the Ze’enah
U-Re’enah was published in Amsterdam,
1648. Rabbi Jacob’s son wrote in the Introduction of his edition of
his father’s small book Sefer Shoresh
Yaakov that he was publishing this book
to raise funds to enable the publication of a new edition of his
father’s Ze’enah U-Re’enah.[10] The Amsterdam edition retained the same
format as the 1622 edition. That is, the Torah came first, followed
by the Megillot,
and ending with the Haftarot.
The one important change was that the work was published in one
volume and in a folio format. The first edition to break this pattern
was the Amsterdam, 1711 edition, which placed the Haftarot
for the Torah portions immediately behind the respective Torah
portion, in the same way that one would find it in a printed Hebrew
Humash.
This was probably the reason for the change and nothing more
significant. All subsequent editions followed the model of the 1711
edition. In addition, all editions of the Ze’enah
U-Re’enah beginning with the
Amsterdam, 1648 were published in one volume.[11] The Basel/Hanau, 1622 edition is the only one that was published in
two volumes. It is most likely that the two volumes had simple
internal reasons related to practical aspects of the printing
process. Without additional evidence it would be inappropriate to
make assumptions about this fact.

2.
The authorship of Hurban ha-Bayit.

Immediately after the commentary on
Lamentations in the Ze’enah U-Re’enah
there is a separate section entitled, “Hurban
ha-Bayit
[Destruction of the Temple].” An examination of this section shows
that it is a Yiddish translation/paraphrase of a famous passage from
the Talmud about the causes of the destruction of the Second Temple,
found in tractate B. Gittin
55b-58a. After the passage from Gittin
until the end of this text there is a combination of passages taken
from Yalkut Shimoni,
Lamentations, Remez
995 and 996, and selections from Lamentations
Rabbah,
Petihtah
24.

In
1979, Sara Zfatman published an article about a pamphlet by an
anonymous author that was published in Cracow, before 1595.[12] The text of this pamphlet is identical to the “Hurban
ha-Bayit
[Destruction of the Temple]” material in the Ze’enah
U-Re’enah.[13] Two pamphlets containing this material were reprinted in the
nineteenth and twentieth century[14] and it was even translated into German.[15] It is likely that they were extracts from the Ze’enah
U-Re’enah, and not from the Cracow
pamphlet.

The
question that concerns us is the authorship of this pamphlet and the
section in the Ze’enah U-Re’enah.
The similarity of both versions of the text is strong evidence that
one person is the author of both. The title page of the second volume
of the Basel/Hanau, 1622 begins with the following statement. “The
five Megillot
and the Haftarot.
In addition, the destruction of Jerusalem in Yiddish which was
weighed and researched by the noble and pious Rabbi Jacob, the son of
Rabbi Isaac, of blessed memory.” Having argued that there is one
author of the whole Ze’enah U-Re’enah,
Rabbi Jacob ben Isaac, it naturally follows Rabbi Jacob ben Isaac is
also the author of this pamphlet and the text in the Ze’enah
U-Re’enah.

It
is not hard to understand why Rabbi Jacob might have felt the need to
create a supplement for Lamentations, where there is no similar need
or the other Megillot.
Tisha B’Av
when Lamentations is read in the synagogue became the date to
commemorate and mourn a variety of destruction and catastrophes in
Jewish history. The text of Lamentations is so specific to the
situation of the First Temple that over the centuries a whole
literature developed to supplement the Book of Lamentations and
better express the emotions engendered by later events being
commemorated and mourned. I would suggest that Rabbi Jacob first
wrote this pamphlet as an additional text for Tisha
B’Av observances and later
incorporated it into the Ze’enah
U-Re’enah. The sparse nature of his
commentary on Lamentations points to this. There is virtually no
effort to add commentary. Aside from a few references to Rashi, the
commentary on Lamentations is no more than translations or
paraphrases of the Biblical text.

מצות ישיבת ארץ ישראל

בצלאל נאור

א]

רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה, דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה’ [והעליתים והשיבותים אל המקום הזה]” [ירמיה כז, כב].

אמר, איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא והדר אפיק. אזל1 אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה, היה עומד בתפלה ונתעטש, ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי, היה עומד בתפלה ובקש להתעטש, מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל ואומר, “רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה”. ומתחיל ממקום שפסק.

אמר ליה, אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי!

(ברכות כד, ב)

יש לבאר שרבי אבא עמד בפני דילמה גדולה. מצד אחד, בערה בו חיבת הארץ. רבי אבא נעשה לשם דבר עבור חיבת ארץ ישראל שלו. “רבי אבא מנשק כיפי דעכו”.2 אמנם לעומתו עמדה שיטת רבו, רב יהודה, שהתנגד בכל תוקף לעלייה מבבל לארץ ישראל.

במצב כזה שהיה “על הגדר” ומתנדנד בשרעפי לבו, קרהו מקרה—”השגחה פרטית”—שהכריע לצד העלייה לארץ ישראל. הוא שמע הלכה שמי שנתעטש מלמטה, מתרחק ארבע אמות ממקום התפילה שלו, וכשיכלה הרוח, חוזר למקומו הראשון ומתפלל. רבי אבא בחכמתו ובתבונתו שמע לקח לגבי גורל ישראל. הגם שחטאו ישראל על דרך שכתוב “נרדי נתן ריחו”,3 “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”,4 אין חייבים להישאר בגלות בבל עד ביאת גואל, אלא משיכלה הרוח, חוזרים לארצם ומתחילים את העבודה ממקום שפסקו.5

ב]

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו” [ירמיה כז, כב].

אמר, איזיל ואשמע מיניה מילתא ואיתי ואיסק. אזל אשכחיה דקאי בי באני, וקאמר ליה לשמעיה, הביאו לי נתר, הביאו לי מסרק…

אמר, אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי!

קא משמע לן דברים של חול מותר לאומרם בלשון קודש.

(שבת מא, א)

גם רבי זירא התלבט אם לעלות לארץ ישראל או להישאר בבבל. הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל אבל עמד מנגד פסק דינו של רבו, רב יהודה, שאסר העלייה מבבל לארץ ישראל.6 וגם לו קרה מקרה—”השגחה פרטית”—שהכריע את כף המאזנים לצד העלייה לארץ ישראל אם עוד קינן ספק בלבו. אף הוא שמע הלכה חדשה—מתוך “מעשה רב”—שהפיק ממנה לקח לגבי העלייה לארץ ישראל. כנראה שהיו כאלה שסברו שאסור לומר דברים של חול בלשון הקודש; שסברו שרק דברים של קודש מותר לומר בלשון הקודש. ומפי רבו, רב יהודה—”מרא דשמעתתא” גופיה—שמע יקרות לשון הקודש והבין שכמה שיותר יש לדבר בלשון הקודש.

“תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב—מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא”.7

ג] תוספות כתובות קי”א א’ ד”ה בבלה יובאו ושמה יהיו: “אף על-גב דהאי קרא בגלות ראשון כתיב, יש לומר דבגלות שני נמי קפיד קרא”.

דברי התוספות אינם מובנים כל הצורך. וכבר כתבתי במקום אחר,8 שישנו חבל ראשונים שכתבו שבאמת בית שני לא היווה גאולה אלא “פקידה” בעלמא, שמלכי בית חשמונאי לא השיגו מלוא העצמאות ועדיין משועבדים היו למלכי פרס ויוון ורומי. ראה פירוש רבינו עזרא מגירונה לשיר השירים ח, יג: “הלא לא היתה לישראל מלוכה וממשלה כל ימי בית שני כי תחת מלכי פרס ויוון ורומי היו”.9 וכן כתוב בדרשות הר“ן, סוף הדרוש השביעי,10 וביתר הרחבה באור השם לתלמידו ר’ חסדאי קרשקש.11

ואם כן, איננו צריכים לתירוץ התוספות אלא מובן מאליו שגלות ראשון וגלות שני היינו הך, המשך אחד עם פסק זמן באמצע הקרוי “בית שני”. מפורש אומר רבי חסדאי: “האמת הגמור לפי מה שיראה, שהגלות הזה שאנחנו בו, הוא הגלות שנמשך מחורבן הבית הראשון”.12

אולם הרמב”ם לא יסבור כן שהרי כתב בהלכות חנוכה פ”ג הל”א: “וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני”. והוא יצטרך לתירוץ התוספות. וצריך עיון.13

ד] הרמב”ן החשיב ישיבת ארץ ישראל למצות-עשה מן התורה (עיין פירושו במדבר לג, נג) וכן מנאה במניין המצוות שלו (מצות-עשה רביעית לדעת הרמב”ן, נדפס בספר המצוות לרמב”ם). וזה לשונו שם: “הכל הוא ממצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות”.

והנה יש לנו ספר חשוב בשם מגילת אסתר (ויניציאה, שנ”ב) שנכתב להצדיק את שיטת הרמב”ם בספר המצוות מהשגות הרמב”ן. מחברו ר’ יצחק ליאון בן אליעזר אבן צור ספרדי.14

זה לשון מגילת אסתר (דפוס ויניציאה שנ”ב), דף צז ע”ב:

ונראה לי כי מה שלא מנאה הרב [=הרמב”ם] הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות [קי”א א’] שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחוהו מפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים וגומר, ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה15…ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו גם כן התם [=כתובות ק”י ב’] כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו”. ואם היה מצוה בדירת ארץ ישראל בכל הזמנים, איך יבוא נביא אחרי משה לסתור את דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכל-שכן לסתור.

מהר“ץ חיות בהגהותיו ברכות כ”ד ב’ דחה דבריו האחרונים: “ואני אומר, ולטעמיך גם לשיטתו [=לשיטת הרמב”ם] לא יתכן, דאפילו אם מצות עשה דירושת הארץ אינה לדורות, מכל מקום אין נביא רשאי לחדש דבר, אלא ודאי דאמירת ירמיה איננה רק תקנה כשאר תקנות נביאים שאינן בכלל מצוות…”

אמנם יש להפריך את דברי המגילת אסתר באופן יסודי יותר. אלה דברי הרמב”ם בספר המצוות, מצוה קעב:

היא שצונו לשמוע כל נביא מהנביאים לעשות כל מה שיצוה אפילו בהיפך מצוה או כלל מצות מהמצוות האלו ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, לא שיצוה להתמיד תוספת או חסרון, כמו שבארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה, והכתוב שבא בו הציווי הזה הוא אמרו “אליו תשמעון” [דברים יח, טו] …

וכן כתב הרמב”ם בחיבורו הגדול משנה תורה, הלכות יסודי התורה פ”ט הל”ג: “וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה—מצוה לשמוע לו”.

ולכן מילתא דפשיטא הוא שמה שציווה ירמיהו הנביא “בבלה יובאו ושמה יהיו”, הוראת שעה היא, כדברי הנביא עצמו “עד יום פקדי אותם, נאום ד'”.

אלא שנצטרך להבהיר שישנה “שעה” שמתארכת מאות שנים. וכבר הוכחנו זאת במקום אחר מדברי הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פ”ד הל”א שמנה בין הכלים הנטפלים לארון את מטה אהרן וצנצנת המן והשמיט את הארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוקי ישראל, משום שאינו אלא על דרך הוראת שעה ולא הוראה לדורות.16

לכן, מה שחשב בעל מגילת אסתר להוכיח שמצות ישיבת ארץ ישראל אינה מצוה לדורות מזה שהנביא ירמיהו יכל לאסור העלייה לארץ ישראל (לדברי רב יהודה), נפל בבירא. כי יתכן מאד שהמצוה נוהגת לדורות והנביא לא אמר לבטלה אלא “לפי שעה”.17

ה] יש בידינו ספר יקר מאד, מסולא בפז, מאחד ה”חסידים הראשונים”, שהיה שייך לחוג הנרחב של הבעש”ט, ר’ בנימין מגיד מישרים דק”ק זלאזיץ. שם הספר הוא אהבת דודים (למברג, תקנ”ג), פירוש על שיר השירים.18 בפירוש לפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ” (שיר השירים ב, ז), כותב ר’ בנימין דברים נוראים המרקיעים שחקים.

הגמרא סוטה (י”ג ב’) אומרת: “כל העושה דבר ולא גמרו—קובר אשתו ובניו”. בבראשית רבה (פה, ג) הלשון: “כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה—קובר את אשתו ואת בניו”.

מקשה המגיד מזלאזיץ:

וצריך להבין, הא כל מדותיו של הקב”ה מדה כנגד מדה, וקשה, וכי כך היא המדה שיבוא עונש כזה על שאינו גומר המצוה?

שנית, למה יהיה זה האדם יותר גרוע ממי שאינו מתחיל בה כלל?

המגיד מסביר על-פי משל:

ונראה לתת טעם לשבח, ומבשרי נחזה, באלפי אלפים הבדלות, כשאדם בא לקרב את עצמו אל היחוד הגשמי ונתעורר[ה] תאות שניהם אל היחוד, ובא איזה דבר המונע לגמור יחודם, כמה “אנפיהם עציבין”,19 ולא עוד אלא במה שהיה אפשר להם להוליד איזו נשמה קדושה ביחודם, לא די שלא הולידו בקדושה, אף זו שלפעמים יצא חס-ושלום ממנו לבטלה הואיל שנתעורר לזווג, ויתן כח חס-ושלום לחיצונים בהתעוררות זיווג זה.

ותיכף למשל, נמשל:

כן הדבר הזה, כשהתחיל לעשות היחוד באיזו מצוה, ובאתערותא דלתתא אתער לעילא, העלאות מ”ן [=מיין נוקבין] והורדות מ”ד [=מיין דוכרין], וכשלא נגמר היחוד כדקא יאות, גורם ד”אתכסיא סיהרא”,20 שהיא מדת מלכות…

והוא הדבר אשר גורם מי שהתחיל במצוה ואינו גומרה. ונמצא לפי זה עונשו הוא לפי המדה: כשם שהוא גורם ש”אתכסיא סיהרא”, לכך הוא קובר אשתו ונכסית ממנו; וכשם שגרם ש”נהורא לא אשתכח”,21 שלא קיבלה המיין דוכרין, שהיא [=שהן] נשמות קדושות, שהיה יכול להוליד מזה היחוד, לכך קובר בניו, חס-ושלום.22

כך מפרש אחד מגדולי החסידות את השבועה בשיר-השירים, “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. הדברים נאמרו במישור הפרטי שהמתחיל במצוה מושבע ועומד לגומרה, אולם ניתן להעתיק את הדברים אל המישור הכללי. כנסת ישראל התחילה במצות ישוב ארץ ישראל. “באתערותא דלתתא, אתער לעילא”. אחינו בני ישראל, אל נא נרפה ממצוה זו! מושבעים אנו בכל חומר השבועה לגמור את אשר החלנו.

1

By Eliezer Brodt

בנימין בראון, כספינה מיטלטלת, חסידות קרלין בין עליות למשברים, 659 עמודים, מרכז זלמן שזר ר’ אברהם אביש שור, כתבים, פרקי תולדות ועיון במשנת קרלין-סטולין, תדפיסים מתוך קובץ בית אהרן וישראל, 1229 + 18 עמודים.

Recently a good amount of literature devoted to Chasidim has appeared. In this announcement I am just mentioning two recent works, related specifically to Karlin-Stolin Chasidim. One is written by an academic (outsider) and one is written by a Stoliner Chassid (insider). This would be a great way to compare them, based on Chaim Liberman’s classic essay “Keitzad Chokrim Chasidus BYisrael?” (Ohel Rochel, 1, pp. 1-49).

The first volume is from Dr. Benny Brown, renowned for his massive book on the Chazon Ish a few years back (mentioned here and here) and for a more recent book edited by him (mentioned here) called HaGedolim. Last year Dr. Brown wrote a book devoted to understanding Charedim (451 pp.) called Madrich Lechevrah HaCharedis, where part of it he focuses on Chassidim. A few months ago his latest volume appeared, devoted to Karlin-Stolin (659 pp.) titled כספינה מיטלטלת.

This book also includes many documents which he got from insiders (no idea why they gave it to him). I was happy to see some discussion of a special Karliner Chasid that I had the great privilege to have a close relationship with, R’ Yossel Zeinvorth.

The table of contents to this work may be viewed here (link).Here is the cover:

The second book just released earlier this week is called Kesavim from Rabbi Abish Shor. R’ Abish is one of the most prolific writers in the Charedi Chasidic world. His articles have been featured in the Karlin-Stolin journal Kovetz Beis Aron V’Yisroel for the past thirty years. This is a collection of all his essays that appeared in that journal arranged in chronological and topical order. This volume has important information related to the history of Chasidim in general, based on numerous manuscripts amongst other sources. This huge volume was printed in a limited edition and for a short time is available for sale through me at eliezerbrodt@gmail.com

View the table of contents to the work here (link).Here is the cover: