1

Writing is simple when lorem quis bibendum

Blog Image 03

Mauris ut orci dapibus, sollicitudin metus id, facilisis magna. Praesent pellentesque consequat nibh. Ut egestas velit quis ante tincidunt, eget luctus orci tincidunt. Cras massa augue, facilisis sit amet mattis vel, mollis vel neque. Nam maximus laoreet erat, a sagittis risus auctor non. Interdum et malesuada fames ac ante ipsum primis in faucibus. Praesent at interdum felis. Pellentesque facilisis vulputate justo, in euismod turpis aliquet id. Nam ut nibh eros. Vivamus lacus orci, rhoncus quis sodales et.

Ut enim ad minim veniam, quis nostrud exercitation ullamco.

Mauris ut orci dapibus, sollicitudin metus id, facilisis magna. Praesent pellentesque consequat nibh. Ut egestas velit quis ante tincidunt, eget luctus orci tincidunt. Cras massa augue, facilisis sit amet mattis vel, mollis vel neque. Nam maximus laoreet erat, a sagittis risus auctor non. Interdum et malesuada fames ac ante ipsum primis in faucibus. Praesent at interdum felis. Pellentesque facilisis vulputate justo, in euismod turpis aliquet id. Nam ut nibh eros. Vivamus lacus orci, rhoncus quis sodales et.

Donec interdum felis fringilla posuere pellentesque. Duis elementum blandit justo, eget tincidunt diam sollicitudin sed. Nulla hendrerit tempor nisi non feugiat. Curabitur a auctor nisl. Sed sagittis purus ac felis venenatis, at sagittis ante suscipit. Nulla lacinia eros odio, sit amet fringilla nisl porttitor sit amet. Nunc tempus, nunc a rutrum ullamcorper, lacus purus porttitor lacus, vitae ullamcorper erat erat quis nibh. Sed vitae diam sed quam malesuada gravida sed ac nisl. Fusce sed accumsan purus.




Kabbala, Halakha and Kugel: The Case of the Two Handed Blessing

Kabbala, Halakha and Kugel:  The Case of the Two Handed Blessing*
          In parshat Vayehi, Yaakov simultaneously blesses his two grandchildren, Ephraim and Menashe by placing one hand upon each of their heads.  Today, there is a widespread custom of blessing one own’s children on Friday night (although some only do it on the eve of Yom Kippur).  This custom most likely originated with the Hasedi Ashkenaz in the 14th century but quickly spread to the rest of Europe, including France, Spain, and Italy.[1]  The exact details of the blessing, however, are subject to some variation. 
            The earliest sources mention only the priestly blessing and not Yaakov’s.[2] It was not until the 18th century, R. Yaakov Emden propose the specific usage of Yaakov’s blessing to his grandsons “God shall make you like Ephraim and Menashe.”   Likewise, even within those sources they are inconsistent as to whether both hands are to be used or only one.  Some provide that one hand should be used because it has 15 joints the same number of words as in the priestly blessing, while others urge two hands because they contain 60 bones which corresponds to the word “סמך” “somekh” “to lay hands” to be read as the letter “סמ״ך” “samach” and correspond to the numerical value of sixty rather than the literal translation equaling the number of letters in Birkat Kohanim. These sources disagree because of the symbolic nature of the hands vis-à-vis the blessing.
The anonymous book, Hemdat Yamim, states that one should only use the right hand to bless.  Likewise, R. Yitzhak Lampronti records that some refrain from using two hands to avoid “mixing hesed with din” corresponding to the right and left hands respectively.  But he rejects that and he used both hands.
R. Emden firmly rejects the idea of singlehanded blessings.  He explains that Moshe and others used two.  Yaakov was but an exception as he wanted to bless both of his grandsons simultaneously because he was already changing the order and wanted to minimize, as much as possible, the differences between the two.  Further blessing the younger before the older would be an unforgivable insult. Thus, this was a special case where he was compelled to use one hand.[3]    But in the late 19th century, a one handed blessing was suggested because of halakhic reasons.
            In 1779, R. Yehezkel Landau was born in Vilna.  In 1793 he married his cousin, the daughter of Tzvi Hirsch and Mushka Zalkind, Haye Sorah.[4]  Unexpectedly, an event surrounding Landau’s wedding would become a touchstone for birkat ha-banim. 
            R. Landau was among those who were privileged to study with the Gaon and received his particular form of learning that eschewed pilpul and focused on peshat.[5]  Additionally, R. Landau considered himself a talmid muvhak of and prayed in the same synagogue as R. Hayyim Volozhin.[6] That synagogue, the Parnes Kloyz, also claimed a number of other important members including R. Avraham Abele Poswoler, R. Landau’s brother-in-law.[7]  With the death of R. Abele in 1806 R. Landau took over the position as Rosh Av bet Din of Vilna.[8]  The position was first offered to R. Akiva Eiger but he turned it down.[9]  R. Landau held that position until his death in 1870.
            Until this point the discussion regarding whether to use two hands or one is limited to symbolic or kabalistic reasons.  But there are those who argue that there is a legal issue with using two hands and they attribute this view to the Gaon.  Determining the Gaon’s practices is a very difficult task, he did not write a book of customs and instead most of what we have is from second hand or third hand sources, many of which are contradictory or unsupportable.[10] 
            Close to one hundred years after the Gaon died, the siddur, Siddur ha-Gaon be-Nigleh u-Nistar, was published by Naftali Hertz, and for the first time it is recorded that the Gaon only used one hand for a blessing.  The source for this practice is unclear.  The “Nigleh” portion is generally taken from Ma’ashe Rav and Likutei Dinim meha-Gra, neither of which records this practice. 
            R. Barukh ha-Levi Epstein, however, records a story about that Gaon that is related to the prohibition of a non-kohen reciting the priestly blessings in the synagogue.  In Epstein’s commentary on the Torah, Torah Temimah, he posits a novel ruling that not only is a non-kohen prohibited from blessing the congregation but is prohibited from ever using two hands – like the priests – to bless anyone.  According to Epstein, such a practice would violate a biblical commandment. But he wanted to address as to why he is the first to raise this issue and rather than concede that he is the source of this innovative ruling he records a story from “a trustworthy source” that “when the Gaon of Vilna blessed R. Yehezkel Landau the Moreh Tzedek of Vilna at his huppa, the Gaon only placed one hand on R. Landau’s head during the blessing.  Those present asked the Gaon to explain his practice and he replied that only the priests in the temple can use two hands.”[11]  Thus, R. Epstein is able to “toleh atsmo be-ilan gadol” (one should hang themselves on a big tree).
            Indeed, R. Epstein’s version of the Gaon’s position is still accepted today. Two siddurim that were recently published based upon the Gaon’s practices both record that it was his opinion that one must only use one hand because “only the priests in the temple were permitted to use two hands.”  Both cite R. Epstein as their source.[12] 
            That R. Landua received the Gaon’s blessing is attested to on his epithet.
 “חן הוצק בשפתיך כי גברה עליך ברכת אליהו גאון ישראל.”
“Grace was placed upon his lips because he was overtaken by the blessing of Eliyahu Gaon of Israel.”[13]  Nonetheless, the exact details of that blessing are not as clear.  Indeed, the details of R. Epstein’s version that was transmitted by a “trustworthy source” seem somewhat suspect. First, R. Landau would not have been referred to as a מו״ץ because he oversaw the entire bet din system in Vilna and controlled all of the moreh tzedeks.  Hence R. Landau was referred to as Rosh Av Bet Din “Ravad” or ראב״ד.[14]  Second, the Gaon was not known for getting out much.  He no longer studied at all in what was known as the Gaon’s kloyz that was located in the Great Synagogue Courtyard (shulhoyf) but studied in the same house he lived in, a location known as the Slutzki building.[15]  While R. Landau was well-regarded none of the other histories of Vilna that discuss R. Landau and mention the he studied with the Gaon or the Gaon’s blessing also include the Gaon’s attendance at the wedding.[16]  Finally, the Gaon’s commentary to Shulchan Orakh does not mention any issue with a non-kohen using two hands, nor does it appear in any of the books collecting the Gaon’s customs.[17] 
While admittedly none of the above issues are dispostive, there is a far better reason to discount R. Epstein’s version because there is a more reliable alternative version of the story that R. Epstein records, and according to this version, there is nothing to suggest that the Gaon deliberately avoided using two hands nor that there is any reason to do so.  Indeed, stories that are attributed to the Gaon are notoriously unreliable. Already with the first “biography” of the Gaon, R. Dovid Luria cautioned that “the greatness of my teacher, Rabbenu ha-Gadol z’l [ha-Gaon] is such that there are many stories and legends attesting to that greatness there are as many variations, embellishments and deficiencies in every story.”  In this instance, however, we have the benefit of hearing the story directly from the protagonist, R. Landau.
R. Ben-Tzion Alfes
Ben-Tzion Alfes was born in Vilna in 1851 and when he was a young boy spent time in the Gaon’s Kloyz and met R. Landau.  Alfes records in his autobiography that “R. Landau recalled that the Shabbat after he was married, his father-in-law brought him to the Gaon to receive a blessing.  When he arrived the Gaon was in the middle of his lunch meal, eating kugel.[18]  R. Landau was wearing the new fur hat he received for his wedding and when the Gaon went to place his hands on R. Landau’s head, he turned away so that the Gaon wouldn’t dirty the fur hat with his greasy hands.  The Gaon ended up just putting one hand on the hat and blessed R. Landau.  R. Landau lived very long, over ninety and never required eyeglasses, and for the rest of his life he was disappointed regarding his small mindedness of valuing the hat more than the hands of the Gaon.”[19] 
כשהייתי בן עשר דרנו בחדר אצל אחד שהיה לו סבא זקן שהיה מכיר את הגאון רבנו אליהו מווילנא זצ”ל, ונהניתי מאד בשעה שאבי ז”ל ישב אצלו לשמוע ספורים מהגר”א, וכאשר אחרי נשואי קבעתי מקומי ללמוד ולהתפלל בקלויז הגר”א, הכרתי שם זקן אחד שהיה חתן הגאון ר’ אברהם (בעל מעלות התורה) אחי הגר”א, וכן הכרתי את הגאון ר’ יחזקאל לנדא אב”ד דווילנא שכאשר נעשה חתן הביא אותו מחותנו בשבת לפני הגר”א שיברך אותו, והגר”א ז”ל ישב בסעודה שניה של שבת ואכל את הקוגל, והחתן היה מלובש בשטריימיל ורצה הגאון להניח ידיו על ראש החתן לברכו ונסוג החתן לאחוריו שלא ישמין הגאון את השטריימיל בידיו השמנות מהפשטידא, והניח הגר”א ידו אחת על השטריימיל וברכו, והאריך ימים ולמד עד יומו האחרון בלי משקפים, והצטער רבי יחזקאל לנדא כל ימיו, על קטנות המוח שלו שהוקיר את השטריימיל יותר מידיו של הגר”א
According to R. Landau it was his own fault that the Gaon only used one hand and it had nothing to do with symbolism, kabbala and certainly not because of a halakhic concern.  It came down to kugel and fur hats.[20] 
* A different version of this article previously appeared in Or HaMizrach in Hebrew. Dan Rabinowitz, “Birkat ha-Banim be-Sheti Yadim:  Mesoret ha-Gra be-Nedon,” Or HaMizrach 51, 3-4 (2006), 181-85.  Additionally, Professor Daniel Sperber modified and added additional materials to it for Bar Ilan’s Shabbat Torah pamphlet.  Daniel Sperber, “Al Birkat ha-Banim,” Daf Shevoei (University Bar Ilan) Parshat Vehi, 2008, no. 735.
[1] See Yecheil Goldhaver, Be’er Sheva, in Bunim Yoel Tevesig, Minhagei ha-Kehilot (Jerusalem:  Le’or, 2005), 186-89.  See also, Shmuel Ashkenazi, Alpa Beta Kadmeta (Jerusalem, 2010), 207-09.
[2] R. Eliyahu Dovid Rabinowich Toemim, however, incorrectly asserts that the priestly blessing was not part of the blessing of the children.  Instead, he suggests that since the inception of the custom on Yaakov’s blessing was used.  Eliyahu Dovid Rabinowich Teomim, Shu”t Ma’aneh Eliyahu (Jerusalem:  Yeshiva Har Etzion, 2003), no. 122, 349.
[3] Hemdat Yamim, (Venice, 1812), Helek Shabbat, chapter 7, 48; Yitzhak Lamporti, Pahad Yitzhak  ha-Shalem (Jerusalem, 1998), ma’arekhet ha”Bet,” 52; Yaakov Emden, Siddur Ya’avetz (Jerusalem, 1992), 564-65. See Goldhaver who provides many of these sources and the additions of Eliezer Brodt in Yerushatanu 2 (2008), 205-206 (Eliezer also kindly provided additional sources for this post).  For an example of a death bed blessing see Michel Hakohen Brever, Zikhronot Av u-Beno (Jerusalem:  Mossad Harav Kook, 1966) 122
[4] The Zalkinds would later establish a kloyz, with a women’s section, that was alternatively referred to by Reb Herschel Zalkinds Kloyz and perhaps more notably by his wife’s name:  Mushke Leybele Zalkinds kloyz.  The kloyz is no longer extant but was located in Vilna’s Old Jewish quarter on what is today Šv. Mikalojaus Street.   Synagogues in Lithuania, N-Z: A Catalogue, eds. Aliza Cohen-Mushlin, Sergey Kravtsov, Vladimir Levin, et.al. (Vilnius:  Vilnius Academy of Arts Press, 2012) 312.
[5] Shmuel Yosef Fuenn, Kenest Yisrael:  Zikhronot le-Toldot Gedolei Yisrael ha-No’adim le-shem be-Torotum, be-Hokhatum, ube-Ma’asehem (Warsaw, 1886), 517.
[6] Hillel Noach Steinschneider, Ir Vilna (Vilna, 1900), 32. 
[7] For a biography of R. Abele, see Ir Vilna, 19-29.  His third wife, Fagie, was R. Landau’s sister. For more about the Kloyz see Cohen-Mushlin, Synagogues in Lithuania N-Z, 308 and for more details on the building and the Parnes see Aelita Ambrulevičiūtė, Houses that Talk:  Sketches of Vokiečiu Street in the Nineteenth Century (Vilnius:  Auko Žuvys, 2015), 91-95.
[8] Ir Vilna, 32. 
[9] Ir Vilna, 30-31.
[10] See the comments of R. David Luria, “the greatness of my teacher, Rabbenu ha-Gadol z’l [ha-Gaon] is such that there are many stories and legends attesting to that there are as many variations, embellishments and deficiencies in every story.”  R. David Luria, “Letter from ha-Gaon ha-Rav RD”L,” in Yeshua Heschel Levin, Aliyot Eliyahu (Vilna, 1857), 4.
[11] Barukh Halevi Epstein, Torah Temimah: Bamidbar 6:33.  
[12] Siddur Aliyot Eliyahu (Machon Ma’dani Asher, 1999); Siddur Ezer Eliyahu (Jerusalem: Kerem Eliyahu, 1998).
[13] Ir Vilna, 35.
[14] See Ir Vilna, 102.
[15] For more on this building and the history of it and the Gaon’s kloyz see Shlomo Zalman Havlin, “ ‘Ha-Kloyz’ shel ha-Gaon me-Vilna Zts”l, Helek shel ‘Pinkas ha-Kloyz,’” in Yeshurun 6 (1999), 678-85; Dan Rabinowitz, The Lost Library:  The Legacy of Vilna’s Strashun Library in the Aftermath of the Holocaust (Waltham:  Brandeis University Press, 2018), 55-58.
[16] See, e.g. Ir Vilna, 32; Keneset Yisrael, 517-18.
[17] Even the siddur that does provide that the Gaon’s custom was to use just one hand there is no mention that the practice was because of potentially violating a biblical commandment. 
[18] Kugel was among the customary foods eaten on Shabbat across Europe.  Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806):  Studies in Aspects of Daily Life (Cambridge:  M.I.T. Press, 1971), 112, 275n39.  
Hasidic thought imbued kugel with special powers and it occupied a lofty place in its rituals. See Allan Nadler, “Holy Kugel:  The Sanctification of Ashkenazic Ethnic Foods in Hasidism,” in Food and Judaism:  A Special Issue of Studies in Jewish Civilization 15 (Lincoln:  University of Nebraska Press, 2005), 193-214 (my thanks to Shaul Stampfer for calling this source to my attention).  See also Joan Nathan, “Kugel Unraveled,” New York Times Sept. 28, 2005, F1.
Kugel was one of the foods that originated in Germany and spread to eastern Europe and both Jews and non-Jews ate it.  See Pollack, Jewish Folkways, 112. Other traditional foods include fish, cholent, tsimes, farfl, kneydlekh, kikhelekh, lokshn and kasha. For fish see Moshe Hallamish, Ha-Kabbalah be-Tefilah be-Halakha, u-be-Minhag (Ramat Gan:  Bar-Ilan University Press, 2000), 486-506; for the others see Pollack, Jewish Folkways, 100-112.
[19] Ben Tzion Alfes, Ma’ashe Alfas:  Tolodah u-Zikhronot (Jerusalem, 1941), 9-10.
[20] Today if one wants to combine the two, there is a recipe for striemel kugel here



PIYYUT ON THE SURVIVAL OF THE JEWS OF BRECLAV (LUNDENBURG) ON JANUARY 23, 1698

PIYYUT ON THE SURVIVAL OF THE JEWS OF BRECLAV (LUNDENBURG)[1] ON JANUARY 23, 1698
By David Roth[2]
I found a printed pamphlet in the National Library of Israel[3] entitled סליחות מה שאומרים כאן ק”ק לונדענבורג בי”א טבת בכל שנה והמאורע יבואר בתוך הסליחות …, translated as “the selihoth prayers that are recited here [in] the community of Lundenberg (Břeclav), on the 11th of Teveth every year, and the event [commemorated] will be told in the selihoth”.  The pamphlet was published in 5655 [1894-1895], almost two hundred years after the event took place, meaning that the practice of commemorating this date lasted for quite a long time, very possibly until the outbreak of World War II.[4]
What happened to the Jewish community of Lundenburg?
In the חטאנו piyyut contained in this pamphlet, we have a description of the events of 11 Teveth 5458, corresponding to January 23, 1698.[5]  On that day, the dome of the Synagogue collapsed, and the members of the community were almost killed, but they were miraculously saved.  As such, the community established for itself and future generations to fast half a day, and to celebrate the other half of the day, a construct commonly referred to as a “Purim”.  Note that this is the day after a public fast day, so by establishing this fast, the community accepted upon itself to fast half a day immediately after fasting a full day, something that is fairly unusual.  While the practice of establishing local fasts and Purim celebrations is well documented[6] and was practiced in many communities, this particular holiday celebrated in this community is not so well known.
About the order of the selihoth:
The order of the selihoth in the pamphlet is as follows:
  • The pamphlet begins with an instruction that the chazzan repeats the Amidah until מחל לנו מלכנו כי פשענו and then begins the selihoth, something that was common to all selihoth for fast days.
  • It then contains a selihoth service, including the full text of the piyyut איה קנאתך וגבורתך, the pizmon יי יי א-ל רחום וחנון, and the akeidah [7]אם אפס רבע הקן, with the thirteen attributes of mercy (י”ג מדות הרחמים) before and after each piyyut.
  • The service then continues with זכור רחמיך, until חטאנו צורינו, at which point the חטאנו piyyut, described at length below, is recited.
  • After the חטאנו, the service continues with זכור לנו ברית אבות[8], שמע קולינו,and וידוי until הרחמים והסליחות, with an instruction to continue ואל יעכב, meaning that at this point the chazzan finishes his repetition of the Amidah.
In addition to the pamphlet already mentioned, in אוצר השירה והפיוט (index of piyyutim), Davidson makes reference to this piyyut (number 8498א), and he refers to an article where this piyyut was previously published – אוצר הספרות ח”ב, עמ’ 112.  The article – entitled מקורות לקורות בני ישראל by דוד קויפמאנן, was published in תרמ”ח (1888), before the other pamphlet of the selihoth described above, meaning that it must have been based on an earlier printing or manuscript of this piyyut.  In the article, the earlier piyyutim (meaning everything prior to the chatanu) are not printed in full, but rather the service is summarized as follows:
והם הסליחות שאומרים בי”א בטבת
איה קנאתך וגבורתך, סימן ו
פזמון י”ג מדות יי יי א-ל, [סימן] פה
עקידה מצום גדליה: אם אפס, [סימן] מט
זכור: עד אל רשעו ואל חטאתו
ואחרי כך סליחה זו:
[טקסט השלם של החטאנו]
And for a rough translation of the service summary:
Ayei kinathecha u-gevorothekha – number 6
Pizmon – 13 attributes – [number] 85
Akeidah for the Fast of Gedaliah – im afes – number 49
Zekhor until el rish’o ve-el hatatho, and afterwards he says this: [the full text of the chatanu piyyut].
Based on this, we can infer that the selihoth service was originally distributed to members of the community as an insert to put in their selihoth book for yamim noraim.  Furthermore, the numbers listed in this description for the first three selihoth show that this community recited selihoth according to the Bohemian rite, one of the forms of the Eastern Ashkenazic rite.
Noteworthy observations:
The presence of one selihah, a pizmon, an akeidah, and a chatanu is in and of itself something very unusual, as usually a selihot service would have more than one selihah, and the presence of an akeidah would imply a longer selihot service since this type of piyyut is not always present in a selihot service.[9]
There are several unusual things that must be noted about this chatanu piyyut.  As discussed earlier, this community recited selihoth according to the Bohemian rite, one of the Eastern Ashkenazic selihoth rites. The existence of a חטאנו piyyut in an Eastern Ashkenazic selihoth rite is, in and of itself, a phenomenon that is worth noting.  While Western European rites recite a חטאנו piyyut at almost all occasions that they recite selihoth, חטאנו piyyutim in Eastern European rites, at least in print, rarely recite chatanu piyyutim.[10] It is surprising that somebody who is, most likely, not extremely familiar with this type of piyyut would see it fit to write one for this occasion.
Additionally, the structure of the piyyut is extremely bizarre.  In general, chatanu piyyutim repeat the phrase חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו after every two stanzas; in this piyyut, there is an instruction to recite this phrase after every stanza.  Furthermore, in most חטאנו piyyutim, there is שרשור (anadiplosis), meaning that the last word of each stanza is identical to the first word of the next stanza; this poetic phenomenon does not exist in our piyyut.  This leads me to believe that our poet either wrote this as a chatanu without fully understanding the structure of a chatanu, or it is possible that he wrote it as a different type of piyyut and somebody else inserted it in this place and added the refrain of חטאנו צורנו after each stanza.
The piyyut is signed “אני אלעזר הלוי אב”ד בקהלתינו ל”ב חזק ואמץ, I am Elazar the Levite, Rabbi our community L.B. (=Lundenburg), be strong and courageous.”  Although special emphasis is not given to all of the letters, the letters אבד, which in the context of our piyyut means “was lost” but can also serve as the abbreviation for אב בית דין, “Rabbi of the community”, are written as א”ב”ד, making clear that it is supposed to be part of the acrostic.  Unfortunately, I was not able to find any additional information about this Rabbi, although he was presumably the Rabbi of Břeclav/Lundenburg at the time of this event or slightly afterwards, and the אוצר הספרות article says that he was the rabbi at the time of the event although doesn’t cite a source for that claim.
Text and translation of Piyyut:
Below, I have typed up the text of the פיוט.  The אוצר הספרות version of the piyyut is unvocalized; the version in the pamphlet is vocalized, but the vocalization is at times problematic and contains obvious errors. As such, I have used the pamphlet as my base text, but corrected obvious problems to the vocalization.  I have also added notes on where I think there may be an alternative reading, and noted any major (anything other than מלא/חסר) variants in the other text of the piyyut I have available to me.  I have also added references to idioms from Tanakh and Rabbinic sources, and provided an approximate translation.
Text in Hebrew:
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ
  אֶ֯ת יי נוֹדֶה בְּפִינוּ וּבְתוֹךְ רַבִּים נְהֲלְּלֶנּוּ
  אֲמִתְּךָ וְחַסְדְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנוּ
  יֵאָמְנוּ צִדְקוֹתֶיךָ אֲשֶׁר בְּךָ מִבְטָחֵינוּ
  מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק[11] אֶל אֱ-לוֹהֵינוּ חטאנו
5  נִ֯כְלַמְנוּ בַּעֲווֹנֵינוּ בּוֹשְׁנוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ
  וְנָהִינוּ נָא אַל תִּזְכָּר לָנוּ אֶת עֲווֹנוֹתֵינוּ
  לְקִרְיַת נָוְךָ נַהֲלֵינוּ
  בְּךָ תוֹחַלְתֵּינוּ וְאַתָּה יי מְחוֹלֲלֵינוּ חטאנו
  י֯וֹם זֶה קָבַעְנוּ לָנוּ לְצוֹם וְלִזְעָקָה
10 חֲצִי לַיי וַחֲצִי לָכֶם[12] לְחַלְּקָה
   לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל עַל הַנִּיסִים[13] שֶׁעָשָׂה לָנוּ לְתָמְכָהּ וּלְחָזְקָהּ
   לְבַל הָיָה[14] לָנוּ לְמִכְשׁוֹל וּלְפוּקָה חטאנו
   אֶ֯ל֯ בֵּית מִקְדָּשֵׁינוּ מְעַט[15] לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה הָלַכְנוּ בְּאוֹרַח יְשָׁרָה
   דָּפַקְנוּ דַּלְתוֹת הַבַּיִת יָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּיִרְאָה וּבְמִצְוַת בָּרָה
15 פִּתְאוֹם הָיִינוּ נִלְכָּדִים ח”ו בִּמְצוּדָה רָעָה[16] זוּ תּוֹרָה וְזוּ שְׂכָרָהּ[17]?!
   בְּי”א בְּטֵבֵת שְׁנַת חָתָ”ן תּוֹרָה
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ[18]
   עֵ֯זֶ֯ר וּתְרוּפָה הָיָה לְכוּלָּנוּ
   לוּלֵי יי עֶזְרָתָה לָּנוּ
   כִּמְעַט כִּסְדוֹם הָיִינוּ וְלַעֲמוֹרָה דָּמִינוּ
20 יְהִי חַסְדְּךָ יי עָלֵינוּ[19] חטאנו
   הַ֯לְ֯וִ֯יִּ֯ם וְאַהֲרוֹנִים, וְכָל הָעֵדָה רוּבָּם כְּכוּלָּם הָיִּינוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר הַבַּיִת לַעֲרוֹךְ
תַּחֲנוּנִים
   וּבְיַד צִיר נֶאֱמָן[20] הַמִפְתֵּחוֹת לִפְתּוֹחַ בּוֹנִים[21]
   וּבְפָתְחוֹ הַדְּבִיר עָמְדוּ כָּל הָעָם לִכְנוֹס לִפְנַי וְלִפְנִים[22]
   כִּי לְכָל דָבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה[23] הֵמָּה רִאשׁוֹנִים חטאנו
25 אָ֯בַ֯ד֯ הָיָה כִּמְעַט תִּקְוָתֵינוּ וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל[24] וּמֵהוֹנוֹ כָּל אֶחָד יוּפְרָשׁ
   כִּי בְּזוּ הָרֶגַע נָפְלָה הַכִּיפָּה מִבֵּית יי וּכְמוֹ טִיט הַיּוֹצֵר הָיִינוּ רְמָס
   לֹא נִשְׁאַר מִשֹּׂנְאֵינוּ[25] שָׂרִיד וּפָלִיט רַק צָרָה וְצַלְמָוֶת יִירָשׁ
   וְאַתָּה יי בִּזְכוּת נָשֵׁינוּ וְטַפֵּינוּ הִצִּיל אוֹתָנוּ וְשָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל עֵצִים וַאֲבָנִים[26] וְהָיוּ לְמִרְמָס
חטאנו
   בִּ֯קְ֯הִ֯לָּ֯תֵ֯י֯נ֯וּ֯ הַקְּדוֹשָׁה קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ וְעַל זַרְעֵינוּ
30 לִגְזוֹר תַּעֲנִית[27] בְּזֶה הַיּוֹם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַד בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ
   קְרָאנוּךָ בֶּאֱמֶת מְהֵרָה חוּשָׁה לְעֶזְרָתֵינוּ וּלְהוֹשִׁיעֵנוּ[28]
   פָּנֶיךָ אַל תַּסְתִּיר אֵלֶיךָ בְּשַׁוְעֵינוּ חטאנו
   לֵ֯ב֯ חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיו וְעַל שְׂפָתָיו יוֹסִיף לָקְחָה
   אֲשֶׁר הִצִּיל אֹתָנוּ מִמָּוֶת לְחַיִּים מַעֲרָכָה מוּל מַעֲרָכָה[29],[30]
35 כְּבִימֵי הָמָן עָמַד לָּנוּ הַצָּלָה וְהַרְוָחָה
   עַל כֵּן קָבַעְנוּ אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם לְמִשְׁתֶּה וּלְשִׂמְחָה וְלִיתֵּן הוֹדָיָה וּשְׁבָחָה חטאנו
חִ֯זְ֯ק֯וּ וְ֯אֲ֯מְ֯צ֯וּ[31] לְבַבְכֶם אֶל יי אֱ-לוֹהֵינוּ
שְמַע יי קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ
בְּשַׁוְעֵינוּ אֵלֶיךָ נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵינוּ
40 הֲשִׁיבֵנוּ יי אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וּכְקֶדֶם חַדֵּשׁ יָמֵינוּ[32] חטאנו
   רְצֵה נִדְבַת שְׂפָתֵינוּ בְּשִׁלּוּם פָּרִים
   סְלַח וּמְחַל לְכָל קְהַל הֲמוֹנִים
   וְאַל תְּבִיאֵנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם[33] הַזֵּדוֹנִים
   כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים חטאנו
45 חַסְדֵּי הַקַּדְמוֹנִים זְכוֹר וּמִלְפָנֶיךָ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵינוּ
   לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה חִישׁ וּפְדֵנוּ
   יָשׁוּב נָא אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנוּ
   וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ[34]
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ
Translation of Piyyut:
            We have sinned, our Creator, forgive us, our Maker.
   We will thank G-d our mouths and praise Him publicly.
   Your mercy and truth have always preserved me
   We rely on your righteous ways
   What should we say and how can we justify ourselves to G-d
(We have sinned …)
5   We have perished with our sins, and we are embarrassed by our actions
    And we cried out to G-d not to remember our sins
    To Your chosen place, you should guide us
    We rely on You, for You are our creator
(We have sinned …)
This day we established for fasting and prayer
10 To be divided half for G-d and half for you [to enjoy]
    To praise and give thanks for the miracles He did to support us
    So that we shouldn’t stumble
(We have sinned …)
To our Synagogue we went to pray Mincha, we went in a direct route
    We were about to go inside with fear and trembling
15 Suddenly we were, Heaven forbid, trapped in a bad trap. Is this Torah and its
         reward?!
    On the 11th of Teveth the year of Chatan Torah [5458 – 1698]
(We have sinned …)
    Help and healing was given to all of us
    Were it not for G-d we would have been in trouble
    We were almost overturned like Sodom and Gomorrah
20 G-d’s mercy should be upon us
(We have sinned …)
The Levites and Kohanim and all of the people we were standing in front of the
         synagogue to pray
     And with the hands of the reliable shepherd the keys were held
     And when they opened the Synagogue everyone stood up to go inside.
     They were first for all holy matters.
(We have sinned …)
25 We almost lost hope and at this time everyone will be separated from his wealth
    The roof of the Synagogue collapsed and we were trampled
    And nobody would have survived
    And You G-d, in the merit of our wives and children, saved us and let out Your
         anger on wood and stones and they were trampled.
(We have sinned …)
In our community, we accepted upon ourselves
30 To accept a fast day every year on this day until the coming of Messiah
    We called to You to listen to our prayers
    And to save us and listen to our prayers
(We have sinned …)
    The smart ones will thank G-d who saved us from death to life
    In battle after battle[35]
35 Like in the days of Haman he brought about a salvation
    Therefore, in the afternoon we established a feast to give praise and thanks.
(We have sinned …)
    Strong and courageously pray to G-d
    G-d should listen to our prayers
    When we pray to You, you should answer us
40 G-d should return to us and we will return, and like old He will return things to
         the way they used to be
(We have sinned …)
    Accept the saying of our mouths as if we brought sacrifices
    Grant forgiveness to all of the people of the multitudes
    And do not bring us to the destructive fire and waters
    For He hears the pleas of the needy
(We have sinned …)
45 The good deeds of the forefathers remember and do not return our prayers
         unanswered
For your own sake do, listen, and redeem us
    You should return from your wrath and comfort us
    And forgive us for our sins.
(We have sinned …)
[1] Lundenburg is the German and Yiddish name for the city, but the Czech name is Břeclav.  See, for example, here, accessed 19 October 2017.
[2] I would like to thank my Mother, Avraham Fraenkel, and Gabriel Wasserman for their invaluable comments and suggestions for this article.
[3] See here, accessed 19 October 2017.
[4] Nevertheless, I did not find any mention of this holiday in the ledger of the Hevreh Kadisha (Burial Society) of this community (Budapest – Orszagos Rabbinkepzo Intezet Konyvtara K 47), a microfilm of which is found in the Institute of Microfilmed Hebrew Manuscripts (47032).  This is not extremely surprising since this ledger only begins with 5522 (1762), some sixty-five years after the occurrence of the miracle, but the community was certainly still commemorating these events during this time period, so it would not have been surprising if I would have found something about this holiday in the manuscript.
[5] 11 Teveth 5458 corresponds to January 23, 1698 on the Gregorian calendar.  At this point, many countries in Europe were still using the Julian calendar, according to which this Hebrew date would have corresponded to January 13, 1698.
[6] See, for example, חיי אדם, כלל קמה, סי’ מא.  See also Zunz, Ritus, pages 127-130 (131-133 in Hebrew edition) for a list of many such local holidays.
[7] The fact that the akeidah piyyut appears after the pizmon is an indication that this community recited selihot according to an Eastern Ashkenazic rite, as Western Ashkenazic rites (as well as the Lithuanian Eastern rite) always recite an akeidah before the pizmon.
[8] The presence of שמע קולינו is also an indication that this community recited סליחות according to one of the versions of the Eastern Ashkenazic rite, as שמע קולינו is not found in the selihoth of Western Ashkenazic rites.
[9] Akeidah piyyutim are generally not recited at all on fast days, or on the days of selihot up until Erev Rosh Hashanah.
[10] Chatanu piyyutim are recited in the Eastern Ashkeanzic rite at all of the prayers of Yom Kippur.  In addition, the piyyut of א-ל נא רפא is recited in Eastern Ashkenazic communities on fast days, especially the Fast of Esther or if children are ill within the community.  Aside from these, I am not aware of any chatanu piyyutim in any printed Eastern Ashkenazic rite.
[11] בראשית מד:טז.
[12] ע”פ פסחים סח ע”ב ועוד.
[13] ע”פ פסחים קטז ע”ב.
[14] במהדורת אוצר הספרות: יהיה.
[15] ע”פ יחזקאל יא:טז.
[16] ע”פ קהלת ט:יב (ובפס’ כתוב מצודה רעה עם חולם, אבל בקונטרס הסליחות מנוקד עם שורוק).
[17] מסכת שמחות ח:יב.
[18] משום מה, אחרי מחרוזת זו, ‘חטאנו’ מודפס בשלימות במהדורת תרנ”ה, וכך העתקתי פה.
[19] תהלים לג:כב.
[20] משלי כה:יג.
[21] כך כתוב, אבל אולי צ”ל לפתוח כֵּוָנִים, ובמובן המשנה תמיד ג:ו שפותח כֵּיוָן היינו לפתוח ישר = directly.
[22] ברכות ז ע”א ועוד.
[23] מו”ק כח ע”ב ועוד.
[24] במהדורת אוצר הספרות במקום “ומבני ישראל”: ומבי’.
[25] ע”פ שמות יד:כח.
[26] ע”פ איכה רבתי פרשה ד, סי’ יא.
[27] ע”פ משנה תענית טו ע”ב ועוד.
[28] במהדורת אוצר הספרות: חושה להושיענו (ולא גרסינן לעזרתינו).
[29] ע”פ שמואל א יז:כא. הפייטן מדמה את המות והחיים לקרב שעומד כמו בין שני אויבים, והקב”ה הציל אותם בנצחון החיים.
[30] החרוז ‘מערכה’ לא מתאים לחרוז ‘לקחה’ ‘והרוחה’ ‘ושבחה’.  ואם כן אולי זה לא סוף שורה, ובמקום חיתוך זה צריכים לחתוך את שורה 36 ב-‘למשתה ולשמחה’, אבל אם כן הסימטריה של אורך השורות לא הגיונית, וצ”ע.
[31] הניקוד פה יכול להיות וְאֲמְצוּ או וְאִמְצוּ.  ובמקור מנוקד וְאַמְצוּ.
[32] ע”פ איכה ה:כא.
[33] ע”פ תהלים סו:יב.
[34] שמות לד:ט.
[35] The poet is metaphorically comparing life and death to two enemies standing at battle, and G-d saves them and makes life win.



Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family

Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family
by Zerachya Licht
Two years ago, the Seforim Blog published an article, written by Zecharya Licht, about the maskil, Chaim Zelig Slonimsky, and the Chanuka controversy he’d ignited.
Last year, the Seforim Blog published published Part I of another article, also written by Zecharya Licht, which again focused on the above-mentioned maskil. This second article highlighted Slonimsky’s relationship with the Diskin Family.
Part II of the article, which had already been published, zeroed in on Slonimsky’s relationship with R’ Binyomin Diskin of Horodna, the patriarch of the illustrious and rabbinical Diskin family. In this article, Licht reproduced hitherto unknown letter written by R’ Yehoshua Leib’s son, Binyomin Diskin to the maskil, Shmuel Yosef Finn. In that letter, Binyomin Diskin mentions the relationship between Slonimsky and Diskin’s grandfather R’ Binyomin of Horodna.
Presented here is Part II of the monograph which focuses on R’ Yehoshua Leib’s connection with Slonimsky. In the appendixes, R’ Yehoshua Leib’s positive relationship to the Haskalah is discussed. The enlightenment of the wider Diskin family, and R’ Abbele Paslover’s attitude towards the books published by the maskilim, are also discussed here.
Perakim א’ through ד’ appear in Part I.
פרק ה: מציאות הנפש – השכלתו הכללית של מהרי”ל דיסקין.
נספח א: יחסו של מהרי”ל דיסקין להשכלה כללית בעודו משמש ברבנות באירופה.
נספח ב: יחסם להשכלה כללית של שאר בניו וחתנו של רבי בנימין דיסקין.
נספח ג: הסכמות מרבי אבלי לספרי משכילים.
פרק ה
מציאות הנפש – השכלתו של מהריל דיסקין
בחנוכה שנת תרי”ב הוציא חז”ס לאור את ספרו ‘מציאות הנפש’ ששמו המלא הוא ‘מציאות הנפש וקיומה חוץ לגוף – מבואר על פי ראיות נכוחות הלקוחות מן בחינות הטבע’. בדבריו “אל הקורא” כתב המחבר, שספרו מיועד לאלה “אשר ספר אלה [ספרים ההולכים על דרך העיון והמחקר] ואלה [ספרי מוסר והיראה הנמצאים אתנו למרבה] בלתי נכון לפניהם לפשט עקמומיות שבלב, והמה האנשים אשר …”
נראים הדברים שספרו ‘מציאות הנפש’ מצא חן בעיני הרבנים, ויעיד עליו העובדה שספר זה צוטט ע”י הגאון רבי מרדכי גימפל יפה האב”ד ראזיאני[1] בספרו ‘תכלת מרדכי’ על הרמב”ן (בראשית א, יד). אמנם מה שמעניין ביותר הוא שיתכן מאד שגם הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ”ל עשה שימוש בספר זה. שהרי בכתביו של מהרי”ל דיסקין נמצא כתוב:
העיקר, ידוע אנחנו מאמינין בהשארות הנפש, ואולם חה”ע[2] מודים בזה, לפי שלא נמצא בעולם שום נברא שנעדר מן העולם, כי אם לבוש צורה אחרת, וכן הנשרף נשאר אפר והעודף בעשן נשאר נחלק למים ואויר, ונפש זה שהכרנוה בחיים איפה היא? אם לא שישנה בפני עצמה וכו’.[3]
רעיון זה שיש להוכיח השארת הנפש מ’חוק שימור החומר’ שגילו המדענים בני המאה ה-18 מופיע בפרק ראשון מהספר ‘מציאות הנפש’. מטרת הפרק היא, בלשונו של חז”ס, ש”יבאר שאין הפסד וכליון, השבתה ואבדון בעולם ואם הנפש נמצאה במציאות אי אפשר עוד שיאבד נצחה אחרי מות הגוף”. סביר להניח שמהרי”ל דיסקין ראה דבר זה בשם חכמי האומות העולם בספרו של חז”ס ומשם רשם רשימתו הנ”ל.
 
כבר פרסם הפרופסור מלך שפירא בספרים בלוג שהגאון רבי יהושע ליב ציין לספר ‘הכורם’ מהמשכיל נפתלי הירץ הומברג[4]. הומברג היה מחבריו של משה מנדלסון ואף כתב את ה’ביאור’ על חומשים במדבר ודברים. מה שמפתיע ביותר הוא מה שגילה הרב אליעזר בראדט במאמרו על קופרניקוס[5] שבסדר יומו של מהרי”ל דיסקין שנתפרסם מתוך כתב ידו מצאנו שמהרי”ל דיסקין קיבל על עצמו “לעיין בספרים פלפול אגדה דרוש מחקר פלוסופי’ השכלה…”. לאור תגליות אלו לא רחוק הוא לומר כהשערתי שמהרי”ל עיין גם בספר של עמיתו חז”ס.
טרם שנמשיך לשרטט עוד פרטים אודות חז”ס ופעילותיו הספרותית, אעיר על איזה פרטים שבתוך סדר היום הנ”ל של מהרי”ל.
יש להעיר שהמהדיר בספר זכרון יהוסף, סילף כוונת מהרי”ל דיסקין, בכוונה או שלא בכוונה. בהערה כ”ב ‘מפרש’ המהדיר הנ”ל, שקבלתו של מהרי”ל דיסקין ללמוד ‘ספרי פלוסופיה’ היינו ספרים כמו מורה נבוכים להרמב”ם וכדומה, דבר זה עדיין בכלל הגיוני. אבל בהערה כ”ג ‘מפרש’ שקבלת מהרי”ל דיסקין ללמוד ‘ספרי השכלה’, היינו ספרי קבלה והיא מלשון ‘השכל וידוע אותי’, זה הפירוש כבר מביא הקורא לידי גיחוך[6]. הכל יודעים מה זה ‘השכלה’ ואין כאן מקום לפרשה בתרי אנפין. ועוד, אפילו אם יתעקש בזה המתעקש, הלא סדר הדברים מורה שמהרי”ל קבע הזמן לפני הליכתו לשינה לדברים יותר קלים הדורשים שיעור פחות של ריכוז המוח: פלפול, אגדה, דרוש, מחקר, פילוסופיה, השכלה. ואם נפרש כולם כפשוטם, הרי לפנינו סדר של לימוד דברים קלים ולא כל כך רציניים כמו שאר לימודיו במשך היום, אבל אם נפרש שהכוונה לקבלה אז אין כאן סדר של מהכבד אל הקל. וכבר שקלו וטרו בזה באוצר החכמה פורום ואין צורך לכפול את הדברים.
עוד פרט חשוב שראוי להעיר עליו הוא, שמהרי”ל קבע לימודו ב”פרשה חומש ורש”י ואבן עזרא”. וידוע שפירוש האבן עזרא אהוב ביותר על בעלי המחקר והשכלה. וגם על פרט זה לא דלגו עיניו של המהדיר הנ”ל, וכדי להגן על מהרי”ל דיסקין וגינוניו האנטי-משכיליים מצא לנכון להוסיף בהערה ד’ שהגרנ”צ ווייס רשם כמה פעמים על דברי האב”ע “אין הדין כן – מהרי”ל דיסקין זצ”ל”. הרי במקום שאנו יכולים ללמוד ממהריל”ד שיש לקבוע לימודינו בפירוש האבן עזרא, בא המהדיר להעיר לנו שדברי האבן עזרא הם נגד הדין!
עובדה נוספת מעניינת מאד מופיעה בהקדמה ל’אלון בכות’ [הספד על מהרי”ל] שנכתבה על ידי תלמידו הרב יעקב אורנשטיין[7] ובה הוא מונה את אותן החכמות שהשתלם בהן אביו של מהרי”ל, הגאון רבי בנימין, כחכמות שהצטיין בהן גם מהרי”ל:
החכמות שיש בהם צורך לתוה”ק בכולם היה לו עשר ידות, בהנדסה, באלגיברה, בתכונות שמים וגלגלי המזלות, בכל אלה למד ולימד הפליא עצה הגדיל תושיה – בכל אלה לו דומיה תהילה[8] ע”כ דבריי מעטים.[9]
הרי לנו עדות מפי תלמיד מהרי”ל שניתן ללמוד ממנה, שבאותן חכמות שהצטיין בהן רבי בנימין דיסקין, ואחריו חז”ס, גם מהרי”ל הצטיין בהן, והן אלגברה ותכונות השמים.
¨¨¨
נחזור לספר ‘מציאות הנפש’. בהשקפה הראשונה נראה שתוכן הספר הוא חיזוק אמונה בהשארת הנפש. ואכן לפי ר’ יעקב ליפשיץ, התבטא בזה השתייכותו של חז”ס למשכילי דור הישן שכיבדו את המסורה:
החכם מר חז”ס נחשב בימים ההם ממשכילי הדור הישן כמו שכנה הוא את עצמו באיזה מאמרו “תלמיד מבית המדרש הישן”, ובספריו ובמאמריו מימי נעוריו התראה כעין מגן ומחסה למסורת אבות. שלתכלית זו נחבר את ספרו ‘יסוד העיבור’ ומחברתו ‘מציאות הנפש’ להוכיח אמיתת השארת הנפש.[10]
ברם, הוסיף ר’ יעקב ליפשיץ:
המבקרים המומחים הכירו גם במחברותיו אלה שצפונה בם ארס של חפשיות עד שאפילו הסופר המפורסם ‘ליליענבלום'[11] יאמר במחברתו הידועה ‘חטאת נעורים’ שמאז שקרא את המחברת ‘מציאות הנפש’ התעוררה בלבבו הספק של מציאות הנפש’.[12]
עם כל זה מסיק ליפשיץ:
ביחס למשכילי דורו שקפצו בעזות להיות לרוכבים ומנהיגים על ישראל בכח הרשות והטיחו דברים בספרותם כלפי מסורת אבות, נחשב חז”ס לבעל נימוס, ורבים נהגו בו כבוד ויקר.
יש שטענו שערבוביה זו של חיזוק אמונה יחד עם קרירותה, לא הייתה מקרית. אלא שבכוונה חיבר חז”ס ספרים שבאופן רשמי באים לחזק את הדת, אבל במקום לחזקה, הטמין בו חז”ס ארס נגד הדת. אברהם אריה עקביא[13] מעיר, שבכל מאמריו וספריו נזהר חז”ס שלא לגלות שמץ של כפירה באלקים ולא לפגוע ברגשי אנשי הדת; ולא עוד, אלא דווקא בהגיעו במחקריו המדעיים לנקודות העלולות לשמש יסוד או ראייה לכפירה, דווקא שם הוא מוצא לנכון לדבר בשבח האמונה ולהאדיר את גדולת אלקים הכל יכול, אבל לא תמיד נראים כיוצאים מלב אמת.[14] עקביא ממשיך להביא דוגמא לכך – ובלשונו “היא הדוגמה החריפה ביותר” – מהספר הקטן בעל השם הארוך ‘מציאת הנפש וקיומה חוץ לגוף מבואר על פי ראיות נכוחות הלקוחות מן בחינות הטבע’. תמצית דבריו של עקביא היא, שבמקום להוכיח את השארת הנפש, מסיק חז”ס כי כל הראיות שהביא לשם כך לא היו אלא ראיות על דרך ההיקש ואילו מופת מוחלט המוכיח מצד עצמו את מציאות הנפש וקיומה בהיפרד מן הגוף אי אפשר למצוא בשום פנים, אלא שטבע האדם הוא, שאין הוא יכול להאמין בכיליון הנפש… אחת היא האמונה באושר הנצחי המנחמת את האדם מכל יגון החיים, אשרי אדם עוז לו בה! הרי בא ללמד הוכחות להשארת הנפש ונמצא למד שאין לאמונה זו מופת.
יתר דברי חזס ומעשיו יופיעו בעזהית בעתיד
נספח א
יחסו של מהריל דיסקין להשכלה כללית בעודו משמש ברבנות באירופה
מעניין לעניין, ברצוני להזכיר כמה רמזים שמצאתי פה ושם המורים על השקפתו החיובית של מהרי”ל דיסקין לשאר חכמות בכל אותן השנים ששימש ברבנות בחו”ל. בזמן שבתו בירושלים היה ידוע למקנא קנאת ה’ נגד אלו שהלכו לרעות בשדי נכרים. לכן, הדבר מפתיע ביותר שלא כן היו נראים פני הדברים בעודו יושבת בארץ טמאה, חוצה לארץ.
1. תקופת קאוונא:
כשנתקבל מהרי”ל לשמש כרב אב”ד בעיר הגדולה קאוונא (1861) נתפרסם בהמגיד מודעה אודות התמנותו. מתוך סגנון הדברים משמע שהרב יהושע ליב רכש לו לכה”פ איזו ידיעות בעניני העולם:
קאוונא בחודש האביב. כתפארת ערי ישראל הבנויות לתלפיות בימי עולם, ככה אשוה אותך קאוונא בגודל וביקר. עתה לא לשוא תוכלי להתפאר ולאמר לערים הנכבדות והגדולות ממך: לא נופלת אנכי מכן; הן רבניך ומנהליך מימי עולם בישראל גדול שם. המה כללו יפיך ביתר שאת מני-עד. המה שמוך נאדרי בקדש על כל הערים אשר סביבותיך. לא אדבר משנות קדם כי אין ספורות למו, אך מהדור החי הזה את אשר חזו עינינו אספרה. בך הרב הגאון חסיד ועניו כו’ מוהר”ר ישראל סלאנטער שליט”א זרע זרע אמת פרי חיים על תלמי לבב בניך בדבריו החוצבים להבת אש דת-יה בלב וקרב איש. בקרבך הורה דעת וצדק הרב הגאון פאר זמננו מ’ יצחק אביגדור הי”ו, ומה מאד נעלית קריה נאמנה עתה, עת אשר עיניך ראות את מוריך אשר עתה מחדש נגלה נגלה בהדר גאוני שעריך, לרעות בצדק עדתך בעקבות מנהליך הקודמים הוא הרב הגאון חכם הכולל כו’ מו”ה יהושע יהודא ליב הי”ו אשר ישב בעיר לאמזא כסא אביו הגאון הצדיק וישר מ’ בנימין זלה”ה. לכן עורי קאוונא והתעוררי לקראת איש אשר אלה לו לאשר עדת ישרון על פי דרכי התורה והחכמה. ולטעת מטעי יראת האל לבבבם לשים עין על כל דרכיהם ומעללותיהם. ולכן קריה עליזה ראוי ונכון להיות אלוף לראשך איש כמוהו. יען מה? יען כי חכמיך וסופריך מגפן התורה והמדע גפנם, גביריך וקצינך ענבימו ענבי צדקה וחסד… דוב בער ווארשאווסקי[15]
2. תקופת שקלאוו:
לאחר שכיהן בקאוונא עבר לשרת בעיר שקלאוו. בתקופה זו מצאנו הדים למהרי”ל הקנאי מצד אחד, אבל מאידך מצאנו עדים המעידים על הידיעות הכלליות שרכש ועמדתו החיובית כלפיהן.
בסוף תקופת רבנותו בעיר שקלאוו נתפרסם במכ”ע הלבנון פרטים אודות ביקורו של מהרי”ל באשכנז. אנו למדים מתוך הכתבה שבלבנון, שזמן מה לפני כן נתפרסם בעיתון המליץ “כי הרב הגאון הזה כל מעיינו להוליך את העם בחשך”[16]. כמענה לכך, מדגיש הסופר של ‘הלבנון’ איך שרבי יהושע ליב היה פתוח מאד להקים בית ספר לתורה ולחכם ברוסיה ופולין. וכך הוא כותב:
מאינץ. כ”א תמוז. – זה שבנו מעיר זאדען אשר הלכנו לשם לראות את פני הרב הגאון הגדול צדיק וענו מוהר”ר יהושע ליב נ”י האבד”ק שקלאב, אשר בא הוא ורעיתו הצדקת והמשכלת תי’ לשתות ממעיני מים חיים אשר בזאדען. מאד מאד שבעה לה נפשנו שובע נעימות מראות את פני האדם הגדול הזה, וביותר אחרי דברנו עמו בהענינים הנוגעים לתקון מעמד המוסרי והרוחני של אחינו ברוסיא. ספרנו לו מדבר בית הספר לתורה וחכמה אשר יסד הרה”ג הצדיק מוה’ רפאל שמשון הירש בפפד”מ, והבטיחנו כי בשובו דרך פפדמ[17] יבוא לראות את כבוד הבית הזהלמען יספר באזני אחיו הרבנים הגאונים ברופ [ברוסיה ופוליןאיך יעזור ה‘ לחוסים בו המשתדלים לגדל את בני הנעורים על ברכי התורה והדעהלמען יראו וישמעו אחינו ברוסיא ויעשו כמעשה אחינו בפפדמ. ואחרי שמענו את כל מחשבותיו הטובות והרצויות, אמרנו מי יתן ויכולנו להביא הלום את אלה המבאישים אשר נסו להבאיש את שמן הרקח בשערי ‘המליץ’, לאמר כי הרב הגאון הזה כל מעיינו להוליך את העם בחשך. – מי יתן והיו האנשים האלה בפנינו כי עתה בכלימה כסנו פניהם בדברם על צדיק עתק. כי האמנם בכל לבבו יחפץ הרב הגאון הנז‘ אשר אחינו ברוסיא ידעו שפת ארץ מולדתם וכל הידיעות הדרושות לאדם לדעתאבל בראש כולם יחפץ כי לא תשתכח חו התורה מפי זרענו.
בהפרדנו מלפני הרב הגאון הצדיק הזה, אמרנו בלבבנו: מי יתן ויכולנו לאסוף את אחינו באשכנז לעיר זאדען, למען תאורנה עיניהם מאור פני גאון וצדיק מרוסיא, למען לא יוסיפו לחשוב תועה על כל אחינו יושבי רוסיא כי מרביתם הם כאלה הדופקים על דלתותם לבקש מהם ככר לחם ואגורות נחושת. יבואו נא אחינו האשכנזים עתה לזאדען, יבאו ויראו ויקימו בפניהם ויוכחו לדעת כי התורה והצדקות יחד עם ענוה טהורה תשכון מרומים עוד היום ברוסיא.
מכל אחינו האוהבים את התורה היושבים סמוך לזאדען, נאוה תהלה לאיזה מנכבדי עמנו אשר בפפד”מ כי באו לבקר את פני הגאון הנז’ ולשמו ולזכרו תאוות נפשם. גם הגביר הצדיק מוה’ זיסקיד הירש אשר הוא עתה בזאדען בקר את כבוד הגאון הזה בביתו.[18]
חודש אחד לאחר מכן, נתפרסמה עוד כתבה בעיתון הלבנון, שנכתב ע”י הסופר אפרים בן דוב ראסקין[19], יליד שקלאוו, ומטרתה להעיד על אמיתת הדברים שבכתבה הנ”ל, ולהבהיר את עמדתו החיובית של מהרי”ל כלפי השכלה כללית. סופר זה מציג את עצמו כאחד משומעי לקחו הטוב של מהרי”ל, בשיעור תלמוד איזה שעות בכל יום, ומהנכנסים אליו בלא בר.
אפרים ראסקין מספר בפרוטרוט אודות הנהגתו של מהרי”ל עם גוים שבאו להישפט בפניו. וכך הוא כותב:
כמה פעמים הייתי בבית הגאון הנ”ל, כשבאו עברים ונוצרים לפניו לבקש מאתו, שיהיה השופט ביניהם, אודות הסכסוכים אשר בעסקיהם, בעת שלא היו עוד שופטי השלום בערי רוססיא הלבנה, כי שמו הטוב הוא מפורסם גם בין הרוססים יושבי המקום, התקין שכל הטענות אשר היו בין העברי והנוצרי יהיו בלשון רוססיא, כדי שיבין הנוצרי מה שידבר ויטעון נגדו העברי, וכאשר בין אחינו אז היה יקר מאוד מי שיבין לדבר בלשון רוססיא, ובפרט לסדר טענות נגד איש ריבו, אשר שפתו שגור על לשונו, אמר שהעברי יעמיד מליץ, שידבר בעדו בלשון רוססיא לפני כבודו, כי הוא מבין בלשון רוססיא.[20]
ולגבי גוף העניין, שמהרי”ל החזיק מעמד חיובי כלפי לימוד שפות זרות וכו’,, כותב אפרים ראסקין:
בערדיאנסק. י”ד אב. שנת “התברכו”. בעלה 47 – ממ”ע הזאת שנה ט’. קראתי דברי המו”ל על אודות כבוד אדמו”ר, הב הגאון הגדול, צדיק ועניו, מפואר במעלות ובמדות, שונא בצע, הר”ר יהושע יהודא ליב דיסקין נרו יאיר ויופיע. האב”ד משקלאוו עיר מולדתי אשר דבר עמו בנוגע להשכלת אחינו ברוססיא הלבנה, ועד כמה נחוץ ללמדם לשון ושפת המדינה, והנני לקיים הדברים האלה… שמעתי מאדמור כמה פעמיםכי לא טוב הדבר בעינו מה שלא ירגילו בני הנעורים את לשונם לדבר בלשון המדינהכי טוב תורה עם דרך ארץוהוא יודע לילך לפי רוח עת החדשה להצמיד האמונה והתבונה ביחד. בתחילת בואו לשקלאוו, פרצה אש המחלוקת בין המתנגדים והחסידים[21], ורבים תלו אשמת המחלוקת באדמו”ר, אשר ידוע כעת לכל אנשי עיר שקלאוו, כי חף הוא מפשע המחלוקת. ואחרי כן כאשר רבים הכירו ערכו ותכונותיו היקרות והנחמדות[22] ונשקעה חמת המחלוקת, קפצה עליו חמת עלילי דברים, כאשר נתפרסם הדברים במ”ע הרוססים, ובמ”ע “היום” בלשון רוססיא שיצא אז לאור באדעססע, כתבו משכילי עיר שקלאוו, והצדיקו את הגאון מהפשעים אשר חפאו עליו. וגם לי ידוע כי נקי הוא מהפשעים אשר עללו עליו, וכל אלה וגם סיבת נפילת מעמד אנשי עיר שקלאוו, אשר נפלו פלאים – ד’ ירחם עליהם – עצרו בעדו מלדבר על לב אנשי עיר שקלאוושלא ילכו נגד העת החדשה הקוראת בכח. וכפי דברי הרב המו”ל בעלה הנ”ל, הבטיח לו אדמו”ר, בשובו בשלום שקלאווה, יסע דרך פפד”מ… למען בבואו לביתו ידבר על לב נדיבי עיר שקלאוו, להוציא מחשבתו הטובה, אשר הוא חושב, לאור. ולתקן בעירו דבר טוב ומועיל כזה, בית תלמוד תורה אשר מאתו תצא תורה ותבונה ביחד, אמרתי אבא במאמרי זה, לעורר את אחינו בערי רוסייא הלבנה בכלל, ויושב עיר שקאלוו בפרט, לשמוע ולהקשיב לקול העת החדשה הקוראת בכח, לעורר בני הנעורים הנרדמים בחיק העצלות והיאוש, להבינם ולהשכילם כי ערומים הם מחכמה ודעת דרכי החיים. ואקרא! למען יתאמצו ללמוד לבני הנעורים שפת המדינה על בוריה. כי מי כמוני יודע המכשולים אשר יפגשו בני הנעורים אחרי אכלם את לחם העצלות בבית אביהם וחותנם, ואחרי כן כאשר יאבדו הונם בענין רע רח”ל, ואפס מהם כל תקוה לפרנס את ביתם ועולליהם במקום מגורם מוכרחים הם לגלות את עצמם לערי רוססיא הגדולה, הקטנה או החדשה לבקש טרף לנפשם ונפש עולליהם המבקשים לחם בתקותם למצוא שם את אשר יבקשו. וכשהם נודדים בארץ, אז ירגישו ברגש מכאיב לב, המכשולים אשר יקרה להם בארץ נידודיהם, בזה שלא יבינו שפת המדינה, ולא ידעו דרכי החיים, ויקללו את יום הולדם. וגם את הוריהם ומוריהם לא ינקו. [ולאחר שהוא ממשיך לעורר אנשים שילמדו את בניהם שפת המדינה, הוא מסיים:] ואל ראשי החברה כנכבדה “מרבי ההשכלה בין אחינו ברוססיא” ראשי ונדיבי אחינו בארצינו אקרא, שגם אתם תשימו לב על מחשבת הגאון משקלאוו, אשר במחשבתו לעשות, ותתאמצו להיות לעזר להדבר הטוב והמועיל הזאת. ומהנכון שתעוררו את הגאון הנ”ל במכתב פרטי, להציע לפניו את אשר יכשר בעיניכם, לעשות בהדבר הטוב הזאת, ולחזקהו ולאמצהו ולכם תהיה צדקה…[23]
אחיכם המדבר באמת אפרים בן דוב ראסקין, ילידי שקלאוו
מיד אחר הכתבה הנ”ל של ראסקין, יש הערה מהמו”ל אודות התמנותו של מהרי”ל לשרת כאב”ד בעיר בריסק:
בזה הננו לבשר לכל מוקירי שם כבוד הגאב”ד משקלאב הי”ו נ”י, כי נעתר לבקשת עיר ואם בישראל ק”ק בריסק דליטא לשבת בתוכם על כסא הרבנות, [ואף כי צר לו מאד לעזוב שקלאב אשר נפשו קשורה בנפש העדה הקדושה שם, רק מפני רוע אוירה ומצב בריאותו רפה מוכרח לעזוב אותה], ובעוד איזה שבועות יבוא אליהם. בכל לב נברך עדת עיר בריסק כי תשמח היא באיש אלקים הזה אשר זכתה כי יהיה לה לרב והוא ישמח בה עד עולם.[24]
3. תקופת בריסק:
גם בתקופת כהונתו בבריסק מצאנו שתי דמויות הנ”ל משתמשים בערבוביה. המשכילים מאשימים אותו כאיש ההולך בחושך ובאפלה שאינו רוצה להתקדם ולהתפתח. אמנם מאידך מצאנו מגינים עליו ומעידים על השכלתו הכללית.
בעיתון הלבנון מופיע מענה לדברי המשכילים שהתלוצצו בעיתון המגיד[25] על פעילות מהרי”ל בעיר בריסק לחזק את שמירת שבת. המענה נדפס בהלבנון ונחתם בשם ‘פל”א’ ובו הוא מוחה על שהתלוצצו במהרי”ל, וכדי להצדיק את הצדיק, מזכיר הסופר איך שמהרי”ל אהב גם חכמות:
לא נוכל להתאפק לשים יד לפה מהשיב דבר את המחרף אשר לצון חמד לו, למען בסופרים יתחשב, ותדרוך נפשו עוז, לעלות על במתי ‘המגיד’ לחרף ולגדף את הגאון הגדול צדיק יסו”ע מוה’ יהושע יהודא ליב אבד”ק בריסק נ”י על אשר החזיר העטרה ליושנה להזהיר את בעל חנויות מחלל את השבת. מי יתן ונדע אם המפעל הזה עצר בעד ההשכלה הצועדת קדימה…? האם רוח הפאנאטיזסום לוטה בהמפעל הזה אשר מהר חיש להודיע קבל עם את עון הגאון כי גדול מאוד? מי לא ידע את מצעדי הגאון והלך נפשו אשר הוא אחד מהשרידים האומרים גם לחכמה אחותי את, ודבר שפתיים אך למחסור לדבר אדותו חי נפשי! כי צחוק מכאיב לב היה לנו בראותנו כי ישים אשם נפש הרב, על כי שמשי עיר בריסק הסכינו להזהיר את אנשי המסחר בלשון צלו-דג “זיד פיש”[26] – האם הרב שם בפי השמש את הקריאה הזאת ואל ישנה? דברי פיך יענו בך כי רוח הרעפארם נזרקה בך באמרך כי אחרי בלותו היה להמנהג הזה עדנה, הלא מעולם לא נשבת המנהג הישן הזה מהעירות אשר הסכינו מראש בזה, כי גם היום לא פסקו שמשי מחוז ליטא מלדפוק בכל עש”ק על פתחי החנויות להבהיל את העם לביתם, ומעולם לא מלא רוסי אחד שחוק פיו על המנהג הזה ותהי להפך כי הרוסים הנבונים ישבחו ויהללו את היהודים על כי השבת קודש הו אלמו, ומאשר מפעל הגאון לא יתאים עם מטרת חפץ המתלוצץ והלך נפשו, לכן פער פיו לבלי חוק לתתו ללעג בין כת המכנים את עצמם בשם משכילים אשר כבכורה טרם קיץ כן יבלעו כל מלה אשר תצא מפי רועי צאן יעקב, לחלל כבוד האורתודוקסים ולהתלונן כי לא יבוא כל תועלת ותושיה, רק להזהיר את ישראל מחלל את השבת. אילו בא הרב ותקן בתי-תפלה כתבנית ב”ת הבנוים על אדני הרעפארם, וגם לספח ארגעל אליו, כי עתה פרשת ידיך להלל את הרב הגאון כי שפך רוח עצה וחכמה על העם. תהלה לאל עירות רבות הנה ההולכות קדימה לרוח הזמן. ואשר כפלים להן לתושיה ולחכמה בעיר בריסק, בכ”ז מאד יתעצבו אל לבם בראותם כי הרהיב שועל אחד עוז בנפשו לחבל כרם ד’ צבאות ולתת לשמצה את הגאון, ועירנו אחת מהן אשר העירתני לענות את הכסיל כאולתו אשר בא לבער אחר מנהגי ישראל יען כי קנאת סופרים אכלתהו למען הראות לעיני כל כי רוח החופש יתנוסס בו, ויותר הרבה השתוממותנו על ‘המגיד’ הנושא דגל האמת והשלום, כי הטה אזל לאיש כזה ההולך בשרירות לב ואשר כמוהו כאנשי בריתו יבערו ויכסלו לחשוב כי הציוויליזאציא אור למו ובאמת המה כהמה להם האוכל להאמין כי רק מסוה פרושה על פני המגיד ולבו לא כן? ומאשר לא מצאתי מאומה להצדיקהו אפונה אם לא כנים המה דברי האומרים כי בעל ‘המגיד’ מתהפך כחומר חותם לכל הצדדים לפי רוח הזמן והעת.[27]
4. אשתו ובנו:
גם אשתו של רבי יהושע ליב [שרה/סוניה], “הרבנית מבריסק”, שהייתה מראשי הלוחמים נגד המתחדשים, “הייתה יודעת שפות אירופיות” (אנציקלופדיה לחלוצי הישוב עמוד 565). במקור אחד הוזכר שבנוסף לידיעתה ובקיאותה בתלמוד, שו”ע, ובספרי מוסר ואגדה וכו’, ידעה גם עברית, רוסיתצרפתית בדיבור ובכתב. יש הרבה להאריך אודות אישיות מופלאת זו, ואולי עוד חזון למועד.
גם בנו יחידו מאשתו הראשונה, הגאון רבי יצחק ירוחם, ידע לדבר בכמה לשונות. בספר “דורות האחרונים” (עמוד 111 ערך דיסקין, ירוחם יצחק), מתואר ריי”ד כ”גאון גדול וחריף, מופלא במדע ויודע לשונות”.
למרות שקיצרתי בענין השכלתם הכללית של אשתו ובנו של מהריי”ל דיסקין, אעתיק כאן מהספר ‘בתוך החומות’ מאת ‘מנחם מנדיל פרוש’ לגבי השכלתו הכללית של רבי יצחק ירוחם. בראשית דבריו מתארו הסופר הנ”ל כ”אישיות גאונית ופלאית ורבת הסתירות”[28]. אך הסופר הנ”ל מרחיב הדברים וכך כתב:
כשהופיע בירושלים בשנת תרס”ז עפ”י דרישת גבאי ומנהלי המוסדות שיסד אביו הרב מבריסק מוהריי”ל זצ”ל, לא נתקבל מאת ראשי ומנהיגי העיר בכל הכבוד הראוי לו, אולי משום… וגם מפני… גם אחרי שבא ירושלימה, הסתיגו ממנו הת”ח והלומדים מפני צורתו החצונית ותלבושתו המודרנית אף שמעו עליו שיודע שפות זרות רוסית וצרפתית גם יש לו ידיעה במדעים חצוניים ויודע פרק בחוקי משפט של נכרים כמו עורך דיןביחוד נרתעו בני ירושלם כששמעו שאשתו לובשת פאה נכרית עם כובע אירופית…[29]
בהמשך מזכיר הסופר הנ”ל התנגדותם של הקנאים הקיצונים, בייחוד של כולל אונגארין, שנמנעו “מלדרוך על סף בית הגריי”ד [=הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין] עד זמן מחלוקת הרבנות שאז נצלו את שמו והכתירו אותו לנשיא עדתם.”
מעניין שגם בעניינו של רבי יצחק ירוחם חוזר ונשנית התיאור ‘אריסטיקרטי’ שמצאנו אצל כמה מבני משפחתו. וכך כותב הסופר פרוש הנ”ל:
מין אצילות אריסטיקרטית מהספירות הגבוהות היה חופף עליו שהטיל חרדה נעלמה ובלתי מבוררת יחד עם הדרת הכבוד על כל איש רציני בעל כובד הדעה שנגש אליו.[30]
דברים מרחיקי לכת אודות נטייתו של רבי יצחק ירוחם לציונות ראוי להעתיק כאן מפני שאם כנים הדברים יהיה בזה צד השווה בינו לבין דודו הרב נח יצחק שהיה מחובבי ציון. וכך כתב פרוש:
בעיר אומן מקום שהיה גר שם [רבי יצחק ירוחם] שנים רבות ושם נשא אשתו השניה מרת ינטה עה”ש היה שם מהציונים הראשונים, וד”ר הרצל פנה אליו במכתב ובקש ממנו שיעמיד את עצמו בראש התנועה הציונית במחוזו.[31]
הכי מעניין הוא טענת פרוש שאשתו העשירה [ינטה] של רבי יצחק ירוחם הייתה הסיבה מדוע התנגד להרב קוק, שכן טענה זו ממש טענו מעריכי אביו רבי יהושע לייב שהתנגדו לפולמוסים שלו, שאשתו הגבירה [סוניה] הייתה הסיבה לכך. וכך כתב פרוש:
חלק גדול בהתנגדותו [להרב קוק], היתה לאשתו שכיבדוה מאד, היתה ממשפחה עשירה, ודעתה היתה זחוחה עליה, ועזרה במסירות רבה בכלכלת בית היתומים וגם היותה דעתה בכל עניני ההנהלה והיא הקפידה הרבה על כבוד בעלה. זכורני שפעם כאשר בא רבינו [אברהם יצחק הכהן קוק] מיפו ירושלימה וביקר מקודם בבית הרב רבי חיים ברלין ז”ל התרגזה עד כדי כך שאמרה שלא תעזוב את רבינו [קוק] לבוא לביתם, ובקושי עלה לפייסה עד שתנוח דעתה.[32]
עוד בענין השכלתו הכללית של מהרי”ל, ראה כאן וצפו כאן.[33]
נספח ב
יחסם להשכלה כללית של שאר בניו וחתנו של רבי בנימין דיסקין
לאחר שהראנו כיצד דמויותיו של הרב יהושע ליב בחוצה לארץ אינה שחור לבן, ושהיא שונה היא לחלוטין מזה שאנו מכירים בירושלים, ראוי למלאות את דברינו על ליקוט פנינים כאלה אודות בני משפחתו הרחבה. כל עובדות הללו מצביעים בכיוון אחד, והוא מה שכבר הראנו בחלק ראשון של מאמר זה, שאבי המשפחה, הרב בנימין מהורודנה, הנחיל דמות של גדלות מופלאה בתורה ממוזג עם השכלה כללית ואריסטוקרטיה.
ונתחיל עם האח של מהרי”ל, הרב נח יצחק:
1. הרב נח יצחק דיסקין מלומזה
בספר עץ חיים (שו”ת ממשפחת אבלסון עמוד פב) מתאר הרב אברהם יואל אבעלסאהן את רבי נח יצחק “הגאון המפורסם זך הרעיון החכם הכולל ר’ יצחק דיסקין”, ואילו מהרי”ל דיסקין עצמו מתואר בשם “הגאון אריה דבי עלאי צי”ע”. רואים מכאן שביחד למהרי”ל היה ר’ נח יצחק יותר עולמי ומפותח עד כדי כך שהתואר “החכם הכולל” הולמתו במקום שהתואר “אריה דברי עלאי צדיק יסוד עולם” הולם את האח הגדול.
כמו כן בספר ה’סבלוני’ מאת אביו של הגרי”א הרצוג, הרב יואל ליבוש הרצוג מלומזה (ווארשא, 1890) כותב המחבר הנ”ל שבמקום לקחת הסכמות על ספרו “הראתי את כתבי לכבוד הרב הגאון הגדול כליל החכמה והמדעים שלשלת היוחסין כקש”ת מו”ה ר’ נח יצחק דיסקין מלאמזא וגם לכבוד הרב הגאון הגדול צמ”ס [צנא מלא ספרא] שלשלת היוחסין כקש”ת מו”ה ר’ אליהו דוד תאומים מק”ק פאניוועז…”. (אני מודה לפרופסור מלך שפירא שהפנה אותי לספר ה’סבלוני’)
מלבד היותו “כליל החכמה והמדעים” היה רבי נח יצחק נמנה “מחובבי ציון” (אישים וקהילות עמוד 384 – הרב משה צינוביץ). ובאנציקלופדיה של הציונות הדתית (ערך דיסקין, נח יצחק) כתוב שהיה פעיל בתנועה זו, וגם השתתף באסיפותיהם של “חובבי ציון” בלומזה ואף נאם שם. מעניין, שהוזכר שם שהקנאים הקיצוניים שבעיר נאלצו לשתוק על פעולתו זו, משום כבודו של אחיו רבי יהושע לייב דיסקין, ראש הקנאים בירושלים. ראה שם עוד פרטים בעניין זה.
בספר זיכרון של קהילת לומזה (אכסניה של תורה עמוד 109) נזכרו כמה פרטים אודות רבי נח יצחק המזכירים מאד את דמות אביו, רבי בנימין. כתוב ש”רבי נח יצחק היה אדם יפה-תואר, הדור בלבושו, אציל הרוח ונוח לבריות. בדיני תורה ו’שאלות’ היתה דרכו להקל. בחוגי הממשלה כבדוהו לרגל תלבושתו המהודרת וכובע צילינדרו המבריק, והציגו אותו דוגמא לעומת רבנים אחרים, מסביבות לומזה, שהיו באים אל השלטונות כשאינם לבושים כהוגן ורבבים על בגדיהם.”
כבר ראינו למעלה שימוש בכינויים אלו ‘החכם הכולל’ ו’הדר בלבושו’ גם על רבי בנימין. כמו כן ראינו אגדות המקשרים רבי בנימין עם הממשלה.
עוד הובא (שם) בשם המצייר בוגאצקי שהיה אומר “לצייר צורתו הפטריארכלית של ר’ נח יצחק דרוש לי המכחול של ראפאל או רמבראנד”. ובשם רבי טוביה פנסטר שהיה מרואי פני רבי נח יצחק הובא שם, שכשהיה דרוש לפנות אל הבארון רוטשילד הפראנקפורטי בדבר ענין ציבורי, נבחרו למטרה זו בפולין שני רבנים מפורסמים ובראשם רבי נח יצחק, שידע היטב את השפה הגרמנית.
רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג (ספר זיכרון לקהילת לומזה – רשומות עמוד 323), יליד לומזה, הקהילה אשר בה כיהן רבי נח יצחק כראש בית דין, מספר שהיה מצוי הרבה אצל הג”ר נח יצחק דיסקין זצ”ל, הואיל ואביו [של רבי יצחק אייזיק] הורה ודן אתו יחד משך חמש שנים. אצטט כאן מלשונו של רבי יצחק אייזיק, אשר לימים היה רב הראשי לישראל:
[הרב נח יצחק] היה טיפוס מעניין. הוא היה בנו של הגאון רבי בנימין דיסקין זצ”ל ואחיו של הגאון רבי יהושע ליב דיסקין הידוע כאן בירושלים בשם הרב מבריסק ז”ל. התענגתי מאוד לשמוע שיחותיו הנעימות מתובלות בדברי תורה ובזכרונות על אחיו שבירושלים עיה”ק, על גאונותו המפליאה ועל חסידותו המופלגת. ועל אביו רבי בנימינק”א, ועל הגאון [רבי יצחק אלחנן] מקובנה שלמד אצלו [= אצל רבי בנימינק”א] בגרודנה [אולי כוונתו לוואלקאוויסק פלך גרודנה] שלוש שנים. כשהייתי בן שמונה והתפללתי בשבת עם אבא זצ”ל במנינו הפרטי, כיבדני לדרוש, אחרי קריאת התורה. לאחר סיום דרשתי נשקני על ראשי ואמר: אע”פ שאין מנשקים בבית הכנסת לילד כזה מותר.
והראה לי פרופסור מלך שפירא שבספר ‘אמרי יואל’ (בראשית, עמ’ 200) מאת אביו של הרב הרצוג, ישנו הספד שנשא על הג’ ר’ משה יהושע יהודה ליב דיסקין, ובראש ההספד מזכיר הרב הרצוג ש”גזר עלי אחיו הגאון ר’ נח יצחק ראב”ד דק”ק לאמזא ז”ל להספידו כהלכה בבית המדרש הגדול אשר שם התפלל ודרש. והנה כאשר המקום היה צר לכן הוציאו כל הספסלים החוצה וכל העם מקטן ועד גדול עמדו על רגליהם כל העת, המחזה לעצמה הייתה נוראה וזאת אשר דרשתי…” עוד הראה לי שבספר הנ”ל (שמות, עמ’ 28, וחלק ד עמ’ נו ועמ’ קנג) מזכיר הרב יואל הרצוג דברי תורה וסיפורים בשם רבי נח יצחק.
אנו מוצאים כתבה מעניינת בעיתון הצפירה (מרץ 11, 1879 עמ’ 67) אודות רבי נח יצחק המעידה גם כן על ידיעותיו הרבות ועל נועם הליכותיו. מי שחותם את שמו ‘הירש פערלא, מורה בטשענסטאכויא’, מתלונן שם שכבר עברו איזה ירחים מאז נתקבל רבי נח יצחק לשמש כרב אב”ד בעיר טשענסטאכויא, ועדיין לא קיימו העיר את מוצא שפתיהם למנות אותו כרב. המורה הנ”ל מתאר איזה מין רב דרוש לעירו:
אשר מלבד תורתו וחכמתו, יהיה גם איש טאלעראנטי היודע לנהג את בני עדתו בשלום ובמישור; רב היודע לתווך בין סוחר לסוחר בכל עניני מסחר וקנין בדעת ותבונה, ולפשר ביניהם בדברים כבושין ובחכמה; רב אשר יוכל לשאת מדברותיו בדרושיו המחוכמים בדברים פשוטים המובנים לכל ההמון כו’ וכו’ לנו נחוץ רב היודע ומבין לבד השפות רוססית ואשכנזיתגם שפת פולאנית, כי לבד הפולאנים הרבים הגרים פה, ואשר רוב עסקי היהודים פה סובבים על אופניהם, עוד רבים מבני ישראל בעירנו ידברו גם הם רק שפת הפולאנים. והרב אשר אלה לו, יוכל לקנות לו את לב בני עדתנו, לאהבה אותו בכל לבבם. וכל המעלות האלה נמצאו בהרב הגאון רני דיסקין מלאמזאאחד לא נעדר. לבד יחוסו הגדול מאביו זצלל”ה, ומכבוד אחיו הגאונים הגדולים והמפורסמים בכל הארץ…
ובשולי הגיליון של הצפירה מעיר המו”ל, חז”ס, שהוא עצמו הכיר את רבי נח יצחק דיסקין באופן אישי מתקופת למדו אצל אביו של רנ”י, והעיד חז”ס שכל השבחים שנאמרו אודות רבי נח יצחק אמתיים הם.
מעניין מאד שבעיתון ‘חבצלת’ (פברואר 9, 1898) מדווחים ש”קרובי ומקורבי הרב הגאון המנוח מוהר”ר משה יהושע יהודא ליב זצ”ל, בקשו את אחיו הרב הגאון מוהר”ר נח יצחק דיסקין נ”י אב”ד בלאמזא, לבא ירושלימה, למלא מקומו, ולעמוד בראש מוסד החסד בית היתומים אשר יסד, כפי הנשמע נעתר הרב הגאון הנ”ל לבקשתם ויודיעם בטע”ג [טלגרף] בשבוע הזה, כי יבא ירושלימה. מכירי הרב הגאון הנזכר מהללים אותו כי חכם גדול הנהו ודעתו מעורבת עם הבריות.”
2. רבי זרח דיסקין מהורודנה
למרות שלא מצאתי כל כך מידע אודות הרב זרח דיסקין, מכל מקום זה ברור שלא היה קנאי ואף הראה פנים מסבירות לציונות (אישים וקהילות שם). לאחר פטירת רבי זרח הופיע בעיתון הצפירה (ספטמבר 14, 1914) מודעה זו:
הגאון ר‘ זרח דישקין זל
ביום ו’, י”ג אלול, נפטר בעירנו הגאון המפורסם ר’ זרח בהגאון ר’ בנימין דישקין זצ”ל.
המנוח היה אחד מארבעת האחים הגאונים הנודעים שהיו תפארת לישראל: ר’ יהושע ליב מבריסק, שהיה אח”כ רב בירושלים, הגאון ר’ שמואל, שהיה רב בוולקוביסק, והגאון ר’ נח יצחק אב”ד בלומזה. הגאון ר’ זרח היה המוהיקני האחרון [The last of the Mohicans] במותו פסקה הרבנות הגאונית, חכמת ישישים ובטלה השקדנות. המנוח היה למדן ושקדן שאין דוגמתו. מבן חמש עד יום מותו לא הניח הספר מידו. בנעוריו נסה להיות סוחר, אבל עד מהרה נוכח, שאין המסחר יכול להשביע רוחו הגדול ואת לבו הרחב, ויפן אל הרבנות, ויהי רב בהורודנה, באותו הפרבר, ששם כהן פאר אביו הגאון ר’ בנימין זצ”ל, כארבעים שנה. בדעתו את העולם ובחכמתו הרבה ידע להתהלך עם הבריותויהי אהוב ומכובד על כל איש. עונג וקורת רוח היה לאיש שישב בחברת המנוח ושמע שיחותיו הנעימות והערבות, שיחות תלמיד חכם מתובלות בזיכרונות דברי הימים, כי המנוח הצטיין גם בכח זיכרון עמוק ונפלא, עם גדלו בתורה ויראה לא היה קנאי אדוקלא השמיע תוכחהבדעתו שאין לשחות נגד הזרם. בשנת תרכ”ב הוציא בקניגסברג את ארבעת הטורים עם ביאור נפלא משלו. ומאז כתב הרבה ולא הדפיס, באמרו, “דייני שאני יודע שאינני למדן”. במות אחיו הגאון ר‘ יהושע ליב בירושליםפנו אליו יקירי ירושלים בהצעה לרשת את כסא הרבנות בירושליםאבל המנוח בהיותו רחוק מריב מפלגות ומפני זקנתו המופלגת דחה את ההצעה.
בן תשעים ושלש היה במותו. לא כהתה עינו ולא נס ליחו. זקנתו המופלגת לא עצרה כח להכריע את רוחו הגדול. המנוח לא עזב את הספר עד רגעו האחרון, ויהי באמת מזקני תלמידי החכמים, שכל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם.
להלויתו, שהיתה ביום הראשון, ט”ו אלול, נהרו אנשים לאלפים.
תנצב”ה.
ידידיה ינובסקי
3. הרב ישראל אברהם שמואל מוילקובסיק
כל ארבעה אחים מילאו מקומו של אביהם, מהרי”ל מילא מקומו בלומזה, רבי נח יצחק גם כן מילא מקומו בלומזה, רבי זרח בהורודנה, ורבי ישראל אברהם שמואל שהיה בעל מחבר ספר ‘לבני בנימין’ מילא מקום אביו בעיר וולקוביסק. למרות שבדרך כלל לא התערב הרב אברהם שמואל בענינים ציבוריים, יש ממנו מכתב הנדפס במוריה (שנה יח, גליון ג) בו הוא משתדל לבטל גזירת הממשלה שאיימה על עמדתם של הרבנים המסורתיים, ומתלונן על ‘הגאון מקאוונא’, שלא התערב עד אז. וכך הוא כותב לידידו הגאון רבי מרדכי גימפל אב”ד רוזאני, “מכתב קדשו הנורא הגיעני כרגע קראתי בשברון מתנים, אהה ד’ אלקים כלה אתה עושה לשיור התורה הזאת. שאלה אחת אשאלה מכת”ר, מדוע יחשה הגאון מקאוונא, הלא הוא היה ראש המדברים בשאלת היהודים הכללי, וכאשר לא נמניתי עד היום בארצינו בכל דבר הכלל ולא נודע שמי, דעתי להוחיל עד בוא דבר הרב מקאוונא שליט”א”. בתוך דבריו מציע הג”ר אברהם שמואל שהוא עצמו ייסע לדבר לפני השר ומתפאר בעצמו שהוא ראוי לכך, “ואני כאשר הייתי בפאריז לא עמדו לפני כל חכמיהם ומלומדיהם כי מצאו בי עשר ידות בכל השלמות אשר המה מתהללים בהם ולא נעלם ממני כל אשר שאלו ממני”. רואים מכאן שמצד אחד השלים עצמו בחכמות, אבל היה מקנא קנאת ה’ לבטל גזירת המשכילים.
מצאתי עוד פרט אודות רבי אברהם שמואל הנוגע קצת לענינינו, והוא מדברי הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הרצוג ז”ל (תחומין ו, עמ’ 311) בשם אביו:
מאבא מארי ז”ל שמעתי שהגאון ר’ אברהם שמואל דיסקין ז”ל, רבה של וילקוביסק פלך גרודנא, (נפטר קרוב לחמשים שנה בערך), מחבר ספר לבני בנימין, היה גדול בשחמט ושחכמתו זו עמדה לו להנצל מצרה.
4שרה דבורה רוזנברג
לארבעה אחים הנ”ל היתה גם אחות ושמה שרה דבורה. היא הייתה אשתו של רבי אליהו רוזנברג. רבי אליהו היה סוחר משכיל, מפורסם בעשרו ומופלג בתורה (ישראל לוינסקי, ספר זיכרון לקהילת זאמברוב עמ’ 458). בספר זיכרון לקהילת לומזה (עמ’ 126) כתוב שרבי אליהו דאג שחתנו ר’ עקיבא רבינוביץ ילמד גם לימודי חול, רוסית ופולנית גרמנית ורומית. בראשית דרכו של חתנו הנ”ל, הוא היה רב מטעם, ואחד מהרבנים של חובבי ציון. לאחר מכן נעשה מקורב לרבי שמואל מוהליבר שהמליץ לפני קהילת פולטאווה למנותו בה לרב. אולם בעת ועידת חובבי ציון בווארשה נהפך לב רבי עקיבא והפך להיות מתנגד חריף לתנועת ציון, ויסד את ה”פלס” ומלא אותו במאמרים נגד הציונות.
היה גם נכד לרבי אליהו, שקראו לו בנימין, ואותו לקח הסבא ר’ אלי’ רוזנברג לווארשא, ושם למד תלמוד ומפרשים אצל מלמדים מובהקים וגם השכלה. סבא שלו שכר לו מורים טובים למתמטיקה, עברית, לשון המדינה ושפות אירופה (ישראל לוינסקי שם). יש סיפור מעניין אודות ר’ אליה בספר זיכרון לקהילת לומזה הנ”ל:
ר’ אליה רוזנברג היה חתן הרב ר’ בנימין דיסקין והצטיין בחריפותו ותבונתו. כאשר עזב ר’ י”ל דיסקין, גיסו, את לומזה ועבר למזריץ’, בשנת 1859 בערך, נשאר הוא הדיין והמורה צדק בלומזה, שלא על מנת לקבל פרס. ר’ אליהו היה מעשירי לומזה, סוחר ישר ומפורסם וגם פטריוט פולני וכפי מה שמסופר ב’כרמל’ (שנה ב’ עמ’ 10) ערך ר’ אליהו אזכרה בבית המדרש הגדול ביום כ’ תמוז תרכ”א (1861) למותו של החכם הסופר הפולני יואכים לאלאוויל. באותו יום בבוקר נערכה אזכרה בבית התפילה של הקאפוצינים ומשם הלכו כולם אל בית המדרש הגדול. השתתפו נוצרים רבים, כוהני דת ופקידים גבוהים. הרב דמתא הספידו פולנית מעל הנייר ואחריו ניגן “אל מלא רחמים” ופרקי תהילים החזן ר’ אברהם משה בלושטיין שהפתיע הנוכחים הנוצרים בקולו החזק.
סיכום אודות משפחת דיסקין
נראים הדברים שיוצאי בית מדרשו של רבי בנימין דיסקין נהנו מידיעותיו בעניני העולם, כגון אסטרונומיה, אלגברה, ועוד חכמות. יתכן מאד שבתחום הזה השפיע רבי בנימין על חז”ס שיתקדם בלימודים הללו. כמובן, שרבי בנימין לא היה מרחיק לכת כמו חז”ס, אבל התמונה החדשה שהצגנו כאן אודות רבי בנימין, בני משפחתו, ויוצאי בית מדרשו, נותן קצת קונטקסט לחז”ס. אין הכוונה, שאישיותו של חז”ס דורש קונטקסט, הלא רבים מבני דורו עזבו בית מדרש הישן ודבקו בדרכים החדשים של אסכולת ההשכלה, אבל מאחר שאנו רואים איך שחז”ס בראשית דרכו כתב ספרים דווקא על הנושאים שהיה רבו בקי בהם, ומאחר שאנו רואים שחכמת המדעים ודברי ההשכלה לא היו כל כך רחוקים מדרכי משפחת דיסקין עצמם, הרי יש לנו קונטקסט בין אם יש צורך בכך או לא. הראנו איך שחז”ס מתגאה בזה ששקד על דלתי רבי בנימין וגם מעיד על היכרותו עם בני רבו. והבאנו דברי נכד מהרי”ל שהצביע על חז”ס כעדות על השכלת רבי בנימין, אבי סבו. אך לא מצאנו קשר ישיר בין מהרי”ל וחז”ס, שכן לא נתקבל אצלנו העובדה שחז”ס ביקש הסכמה ממהרי”ל, אבל מצאנו אולי מקום אחד שינק מהרי”ל מחכמת חז”ס שבספרו מציאות הנפש.
נספח ג
הסכמות מרבי אבלי לספרי משכילים
בקשר להסכמת רבי אבלי לספרו של חז”ס, ראוי להזכיר שחז”ס לא היה המשכיל הראשון שקיבל הסכמה מרבי אבלי. רבי אבלי כבר הסכים על הספר ‘תעודה בישראל’ שש שנים לפני שהעניק הסכמתו ל’מוסדי חכמה’. הספר ‘תעודה בישראל’ חובר ע”י ה’מנדלסון הרוסי’ יצחק בר לוונזון[34] המכונה ריב”ל, וכך כתב הרב אבלי בהסכמתו:
קול התורה נשמע בארצנו, וזמיר החכמה הגיע עדינו, כי נראה קסת הסופר בימינו, ספירת דברים דברי חכמה ובינה, כמסמרות נטועים וכדרבונה, פעמי שולמית בתורה ובחכמה להכינה, ומה הדרבן מכוון להביא חיי העוה”ז אף דברי חכמים הגם שעיקרן לחיי עד עם כל זה בחכמתם מכוונים גם חיי עוה”ז לכוננה, ולכן נקראו אבות שגם הם מביאים לחיי עוה”ז כמו האב. אפס כי לא רבים יחכמו ללקט מפניני פנימה אמרות טהורות ללבות דברים כגחלי אש, אשר אם לבה מלבה והיה לאש בוערת, ואשר הם כחדום בלשונם לשון זהב ואדרת, לזאת יקרו בעיני מאד מליצינו ורעינו, אשר לטובת בני עמינו, בחבורתם נרפא לנו, לרפאות משבח ה’ ההרוס כי יוסיפו לספר בשבח האר”ש ארשנ”ו הרעננה ארשת שפתינו, שפת לשון עבר ואשורית, זכה וצחה מלובנת בקמוניא אשלג ובורית, וילמדנו דעת סדר הלמוד ללמד לבני יהודא, לתורה ולתעודה, בישראל שמו, כי העד העיד בעמו, ויתן אומר אמרי שפר, ככל הכתוב פה בספר, לשובב נתיבות ולגדור פרץ, בלמוד התורה והחכמה וגם בדרך ארץ, ויישר לישורון הדרך הנכוחה, לדעת לשון וספר ולאחוז במלאכה, או במסחר הראוי לעשות ככה, ולדרוש שלום העיר המחוז והפלך, ולעשות הטוב והישר בעיני אלקים ומלך, ויחזק חרש זה כל דבריו את צורף באמרות ה’ הצרופות, או בדברי חז”ל בעלי אסופות, הן כל אלה פעל ועשה גבר חכם בעוז, יקר מפז, החכם המפואר ותורני מופלג הרב מוה יצחק בער מקרעמניץ יצו, חזיתי איש מָאור מעיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב, גזרתו ספיר אבן מחצב, וספרו זה ראו חכמים ויאשרוהו, שרים ורוזנים ויהללוהו, סופרים הביטו ונהרו, ומשוררים יצאו לקראתו ושרו, עד שעלה והגיע למרום מצבו, כי עד מקום שאדונינו הקירה במסבוהובא להתבונן בו מה טיבוויחוננהו הקירה כרוב נדבת לבו, למען יצא לאור לראות באבו, הן מאן חשוב ומאן ספון ומאן מעייל אזובי הקיר, לא ראו אור בהיר, אך אחרי שה”ה הרב החכם השלם הלזה גם אותי דרש במכתבו הרמה, חפצו הטוב והישר להשלימה, לזאת אמרתי לענות אחריו אמן בכל כחי, ולהגיד לו באמת משפט לבי ורוחי, ובאין משוא פנים אמרי ושיחי, כי נחת”תי בספרו זה ויהי לריח ניחוחי, והנני לקבל ספר אחד במחיר הקצוב וגם לעורר נדיבי עמנו לקחת לקח טוב כי מוצאו מצא טוב, ויפק רצון מה’, כרצון המחבר מלב ורצון תמים מעתיר לראות בגויות ברמים, היום יום ב’ ו’ מרחשון קחו דעת לפ”ק, פה ק”ק ווילנא.
נאום אברהם אבלי בהרב המאו”הג מהו’ א”ש זצ”ל
קשה לראות בהסכמה זו שום דבר אחר, מלבד הסכמה נלהבת לספרו המשכילי של ריב”ל. ואכן בנוסף ל’תורה שבכתב’ הנ”ל מאת הרב אברהם אבלי, יש לנו גם ‘תורה שבעל פה’ המעידה על מבטו החיובי של הגאון רבי אברהם אבלי על הספר ה’תעודה בישראל’.
מ. ליפסן מספר:
כשהוציא רבי יצחק-בר לווינזון, הריב”ל, את ספרו “תעודה בישראל” נתקבל הספר בכל תפוצות ישראל ורבו המעיינים בו.
שאלו לרבי אבלי מפוסביל: ספר “תעודה בישראל” מהו בעיני רבנו?
ספר זה – אומר רבי אבלי – חסרון אחד יש בו.
חסרון זה מהו? – שואלים אותו.
חסרונו, – משיב רבי אבלי – שהגר”א מווילנה לא חבר אותו…[35]
סיפור זה הובא גם ע”י מ. אשעראוויטש[36] עם תוספת ביאור, כלומר, שכוונתו של רבי אבלי הייתה שספר כמו התעודה בישראל אפילו הגאון מווילנה היה מחברו.[37]
ברם, ר’ דב אליאך מתקשה להבין כיצד יתכן שרבי אבלי – אחד מגדולי הדור – יסכים על ספרו של ריב”ל – ‘המנדלסון הרוסי’. ומתוך כך בא לידי מסקנה שלא מרצונו הטוב עשה רבי אבלי כן, אלא שאימת המלכות הייתה רובצת עליו. וכך הוא כותב:
לריב”ל זה היו מהלכים במסדרונות השלטון, והוא נעזר בו רבות למימוש מזימתו. ראשי השלטון שראו ברעיונותיו פתרון מתאים לעתיד היהודים בני חסותם, נאותו להקציב לו סכום כסף נכבד לשם הוצאת ספרו, והדבר צויין על ידו בהקדשה מיוחדת בראש הספר. מה תימה אפוא, אם חתימת הג”ר אבלי, מגדולי הפוסקים בימיו, מתנוססת בראש הספר, אחר שריב”ל נזקק לה כדי לקבל אישור ותוקף לחיבור. אימת השלטון הצארי פעלה כאן את פעולתה.[38]
הרב אליאך[39] מפנה את הקורא לספר ‘רבינו אליהו מווילנא’ שהעיד שזה היה דבר ידוע בקרב זקני ווילנא שרבי אבלי עשה כן בבחינת אנוס על פי הדיבור. וכך כותב יצקן:
כלנו יודעים את כל המסופר אחורי התנור בבתי המדרש[40], על דבר הסכמתו של רבי אבלי פאסוולער על הספר “תעודה בישראל” להריב”ל, שזה אחד מהדברים הסתומים שזקני ליטא כבר דרשו עליו תילי תילים של אגדות וסיפורי מעשיות. איך ובמה הגיע לכך. זה יספר לדבר ברור לפי המסורת הנאמנה שבידו כי רבי אבלי עשה זאת רק מפני שלום מלכות, מאחר שהקרמיניצר [כינויו של לוינזן שגר בקרמניץ] היה מבאי ביתו של הקיסר ניקולאי הראשון כידוע, ולוּ לא נתן רבי אבלי את הסכמתו על ספרו, כי אז הלא יכול היה להביא שואה על כל בית ישראל חלילה. וזה מספר כי רמזו לו ממקום גבוה. ורבי אבלי כתב בדמע. אבל בין כך ובין כך הכל מודים, ואין אף ספק אצלם, כי רבי אבלי לא היה נותן את הסכמתו על “התעודה” בלתי איזו סיבה חיצונית שהביא לכך. ומעשה באחד מזקני המוצי”ם שבוילנא, שקרא תגר על אחד מתלמידיו, על שנמצא אצלו ‘התעודה’. ויתאמץ הצעיר להתנצל ולהצטדק בזה, כי הלא רבי אבלי נתן הסכמתו עליו. ויתמרמר הזקן ובחמת רוחו הכהו על הלחי לאות ולחרפה על שאלתו הנבערה, “הטרם תדע”, קרא המו”צ בשצף קצף, “כי לא מדעת עצמו נתן את ההסכמה הזאת? [מעשה שהיה לפני שנים אחדות, ועדים חיים אתנו כהיום, שמוכנים להעיד על אמתת הדבר]”[41]
ברם, כל הסיפורים והאמתלות האלו יכולים להתקבל על לבו של מי שמעולם לא ראה את הסכמתו של רבי אבלי, אבל מי שבאמת קרא הסכמתו של רבי אבלי, לא ישתכנע מסיפורים אפולוגטיים כאלה. שהרי מי שהוא אנוס ע”פ הדיבור אינו חייב להעניק הסכמה כל כך חמה ושופעת חן. אין זו הסכמה שנכתבה ‘בדמע’. כמו כן מתעלם הרב אליאך מהעובדה שרבי אבלי העניק הסכמותיו גם לספרו של חז”ס וגינצבורג[42]. ומה שיצקן מספר שהיה אנוס על פי המלכות, למרות שיש אולי רגליים לדבר מהעובדה שהקיסר השתתף בהוצאת הספר ‘התעודה בישראל’, מכל מקום הלא חכם עדיף מנביא, וכבר ראה מזלו של רבי אבלי, שיבואו אלו ויהרהרו שבלא לב ולב כתב הסכמתו, ולכן הדגיש רבי אבלי בהסכמתו, שלא כן הוא פני הדברים, אלא שהוא כותב כן ‘באמת’. רבי אבלי מדגיש שלא הלחץ מאת הקיר”ה הפעיל עליו, אלא למרות שהספר “עלה והגיע למרום מצבו, כי עד מקום שאדונינו הקיר”ה במסבו, הובא להתבונן בו מה טיבו, ויחוננהו הקיר”ה כרוב נדבת לבו”, הוא עצמו רוצה “להגיד לו באמת משפט לבי ורוחי, ובאין משוא פנים אמרי ושיחי, כי נחת”תי בספרו זה ויהי לריח ניחוחי.”
עדותם של ‘זקני ווילנא’ שנמסרה יותר משבעים שנה לאחר המעשה, אינה מתקבלת כלל נגד מכתב ברור. וגם ה’הוכחה’ שהביא אליאך[43] על השקפתו של רבי אבלי הנלמדת מתוך הסכמתו לספר איל משולש, אינה ראויה להשיב עליה. רבי אבלי כתב בהסכמתו להדפסת הספר ‘איל משולש’ שחובר ע”י הגר”א, ואשר נושא הספר הוא חכמות ההנדסה, האלג’ברה ותכונה, ש”ראוי ונכון לפרסם חכמת הגאון [רבינו אליהו מווילנה] זללה”ה, למען ידעו רבים, כי חסידי ישראל הם חכמים אמתיים, וחכמתם עמדה להם לעבודת השי”ת ב”ה”. לדעת אליאך רואים מזה שבעיני רבי אבלי “כל חשיבות הדפסת הספר אינה אלא למען ידעו הרבים, כי חכמת גדולי ישראל עמדה להם לעבודת ה’, והם הם החכמים האמתיים, אבל לדברי הספר הזה, כמו לחכמות בכלל, אין כל ערך עצמי ומהותי, המחייב לקרוא לציבור הרחב לעסוק ולהתמיד בהם”.
קשה לקבל ‘דיוק’ לשון כזה בדברי רבי אבלי, שהרי בין בהסכמתו לספר ‘התעודה בישראל’ של ריב”ל, ובין בהסכמתו לספר ‘מוסדי חכמה’ של חז”ס, ברור מללו שרבי אבלי חשב שהפצת החכמות היא דבר חיובי מצד עצמה ולא רק “למען ידעו הרבים כי חכמת גדולי ישראל עמדה להם לעבודת ה’ והם הם החכמים האמתיים”. דברי רבי אבלי בשתי ההסכמות הללו מוחקים את התמונה שצייר אליאך. אין אנחנו חייבים לקבל את האגדה של ליפסן שרבי אבלי הגזים שהגר”א היה ראוי לחבר ‘התעודה בישראל’, אבל לעומת זה איננו יכולים לקבל האגדה בשם ‘זקני ווילנא’ אשר כאילו רבי אבלי כתב את דבריו כמי שכפאו שד.
מעניין לעניין, ראוי להזכיר, שגם בנו של הנודע ביהודה, “הרב הגאון הגדול החכם השלם הגביר המפואר הדר עמו ותפארת לאומו, גבר חכם בעוז לפני מלכים יתייצב כבוד מוהר”ר יעקבקא לנדא נ”י”[44] דיבר בשבח הספר במכתב שנתפרסם ע”י ריב”ל בספרו הנ”ל מיד אחר הסכמת רבי אבלי.
[1] רבי מרדכי גימפל (1820-1891) היה רבה של העיירה רוז’נוי שברוסיה הלבנה ועלה לארץ בשנת תרמ”ח (1888).
[2] בשולי הגליון כתבו עורכי ‘אוצרות ירושלים’: אולי צ”ל חכמי האומות העולם.
[3] אוצרות ירושלים חלק יג עמוד ל.
[4] הירץ הומברג (1749-1841) היה איש תנועת ההשכלה מראשית פריחתה בגרמניה.
אך מהראוי להעיר כאן שהקטע שהפסוק שאותו מפרש מהרי”ל ומייחס פירושו למה שראה ב’הכורם’, על אותו הפסוק נמצא ב’הכורם’ פירוש אחר. שהרי זהו הקטע מתוך ספרו של מהרי”ל דיסקין:
וזה הפירוש שהובא בהכורם על אותו פסוק:
[5] הערה 70.
[6] בנוסף ראוי לשים לב שבהקדמתו ל’אלון בכות’ [הספד על הרב דיסקין] מתאר תלמידו הרב יעקב אורנשטיין את גדלותו בתורה של מהרי”ל, ואת בקיאותו העצומה בשני התלמודים, ובדברי הראשונים והאחרונים, ולא כתוב שם ולו ברמז שהיתה לו ידיעה כלשהי בתורת הנסתר. אולם בספר עמוד אש (עמ’ ג) כתב שרבי יצחק ירוחם דיסקין ראה בחדר בדידותו המיוחדת של אביו מהרי”ל “את הספרים הגדושים בארגזי הספרים העומדים שם, והנה כולם ספרי קבלה”. ואם קבלה היא נקבל.
[7] לדברי יוסף שלמון במאמרו ‘איש מלחמה: ר’ משה יהושע לייב (מהרי”ל) דיסקין’ (ה’גדולים’ עמ’ 315), ר’ יעקב אורנשטיין היה “תלמיד חכם מובהק, שפרסם מאמרים תורניים וכן מאמרים במתמטיקה ופילוסופיה”.
[8] יש כאן רמז שמוטב לא לדבר בגודל מעלתו בחכמות חיצוניות.
[9] אלון בכות עמ’ 5 והובא ע”י יוסף שלמון במאמרו שבספר ה’גדולים’ (עמ’ 303).
[10] זכרון יעקב, ג’ עמ’ 205.
[11] משה ליב ליליינבלום (1843-1910) היה משכיל וסופר מראשי תנועת חובבי ציון ברויסה.
[12] חיפשתי בספר חטאת נעורים ולא מצאתי דבר זה.
[13] חוקר הלוח העברי ותוכן (1882-1964).
[14] ארשת ה עמ’ 387.
[15] המגיד אפריל 4, 1861.
[16] למרות שכעת עתה לא מצאתי דבר זה בעיתון המליץ, ראוי לציין לכתבה אודות העיר שקלאוו שהופיע בהמליץ בשנת 1872 (דצמבר 31) ובו מתלונן הסופר על חסרון השכלה בעיר שקלאוו. בראשית המאמר מעיד הסופר “עדתנו זאת רחוקה עוד מדרך השכלה כמו לפני מאה שנים. כל לימוד וכל סדר חדש, אף שאינו מתנגד במאומה להש”ע ולתורת היהדות פגול המה בעיני העם השוכן בה! רבניה, נגידיה, אלופיה, והמונה. די לשפוט מזה, כי אחרי אשר בחרו לראשונה לרב מטעם הממשלה את ה’ פעסקין העבירוה שנתים ימים מכהונתו רק לאשר התנוסס בו רוח השכלה במעט ויאבה לעשות איזה תקונים, לא בדת ודין חילה, רק משטרים נכונים נחוצים למשאלות העת החיה… וגם מנה שטות לא יבל. וזה האות כי בימיו עשו בשנה העברה חופת דודים על שדה הקברים… ואם אמנם הרב התורני הגאון לא עזר לשטות ולא העיר את ההמון לעשות תועבות כאלהאך גם לא התיצב נגדם לסכל מועדיהם הנבערות, האף כי הוא יודע עד מאד כי היא נגד דת תוה”ק ובידו היה למחות…
[17] הראה לי החכם הרב מהרמ”מ שבקובץ ישורון ח”ו עמ’ תשה נזכר פרטים נוספים אודות ביקורו של מהרי”ל דיסקין בעיר פפד”מ.
[18] הלבנון שנה תשיעית, יולי 23, 1873.
[19] בשנת תרנ”ה הוציא אפרים ראסקין לאור ספר בשם אוצשעבניקקאנטראליאר אשר מטרתו ללמד כתיבה וקריאה ברוסיה בתוך שלש שבועות בלי צורך למורה. ראוי להזכיר שבהקדמה לספר ‘משפחות ק”ק שקלאב’ מאת שלמה בערמאן ומיכל רבינוביץ, ירושלים תרצ”ו, נזכר ש”התורני מו”ה אפרים ראסקין יליד שקלאב היושב בווארשא, מו”ל הלוח ה”יומי”, אסף הרבה חומר וכתבי יד והתכונן לחבר ולהוציא לאור “תולדות העיר שקלאב” כעין הספר “קריה נאמנה” לרש”י פין ז”ל.” כותב ההקדמה, שלמה ברמן, משער בשנת תר”ץ, שלא עלה ביד ראסקין לכתוב הספר עפ”י החומר שאסף מסיבת המלחמה העולמית [הראשונה].
[20] הלבנון אוגוסט 20, 1873.
[21] מהנכון להעתיק כאן מה’מכתב מהאמלע’ שהופיע בהמליץ, בו מתלוצץ משכיל אחד החותם שמו ‘יפת”ח הגלעדי מפלך מאהליב’ על מנהגי החסידים בעיר האמלע. מענין מאמרינו להעתיק כאן איך שמתאר הסופר הנ”ל מסיבת ליל י”ט כסלו לפני כמעט 150 שנה:
י”ט כסלו הוא ליל שמורים שקימו וקבלו אותו כל המתחסדים לעשותו יום טוב ולכבדהו במשתה שמרים עד בוא הגואל. מי יתן לך קורא יקר כנפי יונה, או מיכאל המלאך יביאך בטיסה אחת לפה וראית את כל ההכנות, השמחה והקדושה והיהודים שמיחדין לשם קוב”ה ושכינתיה בלילה ההוא. כל אחד ואחד מתלבש בבגדי יום טוב ופניו צהובים, כי אין דומה אור פניו של חסיד בכל ימות השנה כקלסתר פניו באותו שעה. לא אכבירה במילים למצוא חשבון כמה בקבוקי יין שרף או כמה אווזות של רבה בר בר חנה ולשונות עם חרדל אשר יהיו לברות למלתעותם. דעת לנבון נקל, כי אז מצוה על כל איש לקחת שקל אחרון מכיס אשתו אשת החיל אשר בזעת אפה תוציאהו, לתתו בקופת הלשכה. הדרושים והשיחות אשר הלמו ומחצו תוף אזני שומעיהם, הלא אבניהם הטבעו לחרף גאוני ומשכילי עמנוכמו את הרב הגאון ר‘ יהושע יהודה ליב המכהן פאר בשקלאבומשנהו הרהג החכם הכולל הכהן הגדול מאחיו מהרז ראפאפורט ממינסק – אשר בשם מין וצדוקי יעיזו לכנותו -. ואנכי זכיתי לראות כל המחזה מהחל עד כלה את כל הקהל שמחים וטובי לב – כי בעל האושפיזין שלי הוא מנכבדי בהמ”ד וע”ש נקרא ובביתו יחוגו את החג הנאדר הזה בתופים ובמחולות -, וק”ו בן בנו של ק”ו כי קללת שמעי בן גרא יקללו את האיש הנעלה הרמבמ”ן זצ”ל והחכם ריב”ל ז”ל ואחריהם כל דורשי חכמה ודעת עם כל המוציאים לאור מ”ע לב”י. (המליץ, ספטמבר 5, 1871)
קשה לדעת אם התואר ‘משכיל’ נופל רק על מהר”ז ראפאפורט ממינסק, והתואר ‘גאון’ נופל על ראש מהרי”ל דיסקין, ובאמת היה מהרי”ל משולל השכלה, או ששניהם כלולים יחד תחת התואר ‘גאוני ומשכילי’. בין כך ובין כך, רואים כאן שנאת החסידים למהרי”ל, ואיך שמשכיל זה קינא לכבודו.
[הרב הגביר הגאון החכם והשלם, ר’ יקותיאל זיסל הכהן ראפופורט, מנכבדי עיקר מינסק, היה שר וגדול בתורה ופעל הרבה לטובת הציבור בכלל וישיבת וולוז’ין בפרט (המגיד, מרץ 20, 1872). בשנת 1851 הוציאה הממשלה צו, שילמדו בישיבות את הלשון הרוסית, וראשי הישיבות מצאו דרכים לעקוף את הגזירה הזאת, שכאשר באו פקידים בכירים לבחון את תלמידי הישיבה בידיעת הלשון הרוסית, היו מושיבים לפניהם אלה מן התלמידים שהרוסית היתה ידועה להם מבית אבא. רבי יהושע השיל לעווין, בעל עליות אליהו רצה להכניס אי-אלו תיקונים בישיבת וולוז’ין, כדי שתהיה מוכרת באורח רשמי ע”י הממשלה ותוכל להתחרות בשני בתי-מדרש לרבנים שבווילנה ובזיטומיר. דבר זה היה למורת רוח הרבנים, ולהשקפות גדולי הרבנים הצטרפו הגבאים מווילנא וממינסק, ביניהם בעל תורה וחכמה ועסקנים ציבוריים וותיקים.. מהם כדאי להזכיר את רבי יעקב באריט מווילנא והגביר המפורסם רבי זיסל הכהן רפפורט ממינסק, שאף הם היו בין המכריעים את הכף לטובת הנצי”ב שיעמוד הוא בראש הישיבה ולא הרב לעווין (משה צינוביץ, עץ חיים עמ’ 223). מהר”ז הכהן רפפורט נפטר ביום כ”ז אדר א’ תרל”ב והספידו הגאון הנצי”ב מוולוז’ין הספד מר (המגיד שם).
בספר ‘מקור ברוך’ מובא שבעל ‘צמח צדק’ סיפר לבעל ‘ערוך השולחן’, שהיה אחד שהתלוצץ על רב נחמן מבראסלאוו נ”ע, אבל הגיב הצמח צדק שאפשר למחול אותו על זה, כי לא ברוח מחלוקת ולא לקנטור וגם לא ברוח שנאה בנפש דיבר מה שדיבר, כי אם לתכלית ההלצה בלבד, וכמו שרגילים לומר במקרה “להשתעשע מטוב לב”; ועם זה, הנה גדול זה האיש בתורה ושלם במדעים ומיוחס גדול, ועל כולם – עשיר ובעל נכסים, אשר כידוע, במצב העשירות יערך בעולם קנינו בתורה ובחכמה פי שנים, ובעיני עצמו – פי חמש; וזה אשר רשם החכם העשיר הזה בגליון אחד הספרים של מהר”ן הנזכר, על מה שכתב מהר”ן “כי בהושענא רבה מצוה לרכוב ולאחוז הושענא ביד”… רשם הנ”ל בגליון בצד הדברים ההם כדברים האלה “היה לו להסמיך זה על הפסוק בתהלים (סח) “לרוכב בערבות”; ושימש כאן בלצון ובהיתול במלה “בערבות” להוראות ערבות מלשון ערבי נחל הושענות, תחת הוראתה האמתית – שמים; “והנה עם כל צדדי הזכות אשר הראיתי לזכותו של האיש הזה – גמר הרב [בעל צמח צדק] את דבריו – עם כל זה אין זה מן הנימוס ודרך ארץ לאנשים מתוקנים ומנומסים”. ובהערת שוליים גילה בעל ‘מקור ברוך’ כי למרות שהרב [צמח צדק] לא קרא בשם את האיש הזה, מבני משפחת הרב נודע לאבי [בעל ערוך השולחן] כי זה מוסב על הרה”ג ר’ זיסל רפפורט, ממינסק. (מקור ברוך חלק שלישי, פרק כ סעיף ב)
ראוי לציין כאן מש”כ הרב יהושע מונדשיין (‘מקור ברוך’ – ‘מקור הכזבים’) להוכיח מסיפור זה שדברי ה’מקור ברוך’ בכזב יסודם. וכך כתב הרב מונדשיין,
ומכיון שה’מקור ברוך’ היה לץ מתלוצץ, ורצה להעביר לקוראיו גם דברי חידודין על הצדיקים ועל החסידים, כיצד יעשה זאת? אין לך דבר פשוט מזה: את כל ההלצות הללו נתן בפיו של הצמח צדק שסיפרם באריכות ובפרטי פרטים (בתוספת הסתייגות של צער וכאב על שדברים מגונים מעין אלו נאמרים על הצדיקים…), והכל כשר וישר! כך הצליח ה’מקור ברוך’ לשלב בספרו בעקיפין ובצורה “מתוחכמת” דברי לעג וקלס על מרן הבעש”ט נ”ע, על הרה”ק ר’ לוי יצחק מברדיטשוב ועל הרה”ק ר’ נחמן מברסלב – דבר שלא היה עולה בידו לעשותו אילו רצה לכתוב את אותם הדברים בצורה גלויה וישירה. אגב כך מתאפשר לנו להיווכח בסילוף נוסף של ה’מקור ברוך’: הוא מביא בשם הצמח צדק, שמהר”נ מברסלב כותב בספרו “כי בהושענא רבה מצוה לרכוב ולאחוז הושענא ביד, לקיים מה שנאמר מרכבותיך ישועה” (עמ’ תרכה), ובכך תולה הוא את דברי הליצנות על הפסוק “לרוכב בערבות”. ברם, בכתבי ר”נ מברסלב לא נאמר אלא “מי שרוכב על סוס יוליך עמו הושענות” (ספר המדות, פרק ‘דרך’ אות ו). וכבר אמרוהו רבותינו הראשונים בקשר לערבה של הושענא רבה: ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים (ס’ מנורת המאור, נר ג, כלל ד, חלק ו, סוף פרק ז). ואת ה”ליצנות” שה’מקור ברוך’ תולה בפסוק “לרוכב בערבות”, המעיין בזוהר פ’ תרומה (דף קסה, א) יראה שאלו הם דבריו (כמצויין בהגהותיו של הרב מטשעהרין לס’ המדות שם).]
[22] בהערת שוליים שבתוך הכתבה מוסיף אפרים ראסקין: אחת מהם אציג לפני הקוראים היקרים: כי שונא בצע הוא, ולבד השכירות אשר נקבה לו עדת שקלאוו, לא יקבל משום איש מתנה אפילו קטנה. וההכנסות אשר נהוגים אצל רב כל עיר בישראל, גם כן לא יקבל. ופזרן גדול הוא בנדבותיו הגדולות לכל דבר טוב ומועיל.
[23] שם.
[24] שם.
[25] בעיתון המגיד (פברואר 3, 1874) מופיע כתבה שבו מתלוצץ הסופר על המנהג שהנהיג מהרי”ל דיסקין בעיר בריסק, שהשמש יחזור על פתחי החנויות להזהירם על השבת. וכך הוא כותב:
בריסק. בצדק תוכל קריתנו לקוות כי השכלה תתחיל לפרוש כנפיה גם במלוא רוחב עירנו הישנה מימי קדם קדמתה, כי מעת אשר נבנו בפה מסלות הברזל מארבע רוחות העיר המתאחדים אותה עם ארבע כנפות הארץ היתה עירנו למרכז גדול לעיר הומים תשואות מלאה ורוכלת עמים ולקול התקיעות והתרועות אשר שומעים אנחנו שלשים קלות בכל שעה וירוצו ויעופו אליה בעל עב קל אנשים רבים מכל המקומות, וכן גרי עירנו יסחרו את הארץ ומסלות הברזל תשאינה אותם לכל ערי העולם. ע”כ תקוה נשקפה כי יעשו חיל בהכירום את אחיהם יושבי הערים אחרות המלאות חכמה ודעת ויראת ד’ היא אוצרם. – מי יתן ותבוא שאלתנו ותקותנו בל תהי’ מפח נפש.
כן חמד פה לשבת הרב הגאון מו”ה ר’ יהושע ליב נ”י מלאמזע אשר היה איתן מושבו עד כה בעיר שקלאב הישנה. על פיו נתחדשו חדשות בהלכות העיר במנהגיה ובעניניה ולדוגמא אציג פה רק חדשה אחת המשמחת את נפש הקורא ומזה ישפוט על השאר. –
הדת מכבוד הדר גאונו יצאה כי מדי ערב שבת בשבתו כחצות היום ילך שמש הקהל בכל רחובות קריה ובחוצותיה מקצה ועד קצה ואל חכו כשופר ישמיע קול רעש גדול אדיר וחזק אשר תצילנה אזני השומע: “זיד פיש” (Sud Fisch)! המנהג הזה ישן נושן הוא ועליו אבד כלה, שאלנו אבותינו ולא הגידו לנו זקנינו ולא אמרו, ועתה אחרי בלותו היתה לו עדנה בעיר מגורתנו.
לב מי לא ישבע עונג ונחת לראות איך יתנו לשמצה יעקב וישראל לגדופים!!! מה נהדר המראה איך שמש הקהל החרד אל דברי משלחו יצעד כגבור משכיל בחוצות העיר ישתקשק ברחבותיה בגאון ובשלות השקט ושואג בקול את הפזמון שלו החודר מאוד לאזני השומע כסוד שיח שרפי קודש! וכאשר יפגשוהו אנשים אשר לא מבני ישראל ימלאו שחוק פיהם ולשונם קלסה ואחריו ראש יגיעו בהבינם לדעת איך רוח הזמן (!) נשפכה על יושבי עירנו ומרחפת על פני שערינו וחוצותינו! אשרי עין תראה כל אלה ולמשמע אוזן דאבה נפשנו!
עוד יזעקו המשכילים ואוהבי עמם באמת מרה בשערי מכתבי עתים על הרבנים הרועים את צאן יעקב כי מודדי אור המה ויושבים אחורי התנור והכירים מבלי עשות תושיה להועיל לטובת הכלל ואין חולה מהם עלינו! תואנה המה מבקשים! יראו לדעת כי שקר יענה פיהם, יראו לדעת כי לא אלמן ישראל מרעפארמאטארען וממתחדשים חדשות לבקרים לכבוד ישראל לעמן יאמרו בעמים רק עם חכם ונבון וכו’! יראו אחינו ורבנינו בהערים הגדולות ויעשו גם המה כמעשה אחיהם הגאון בעירנו בתקונו הגדול לתפארת ישראל ולתועלתו! א. ל פ”ז.
[26] ראה שבת (לה, ב) “כדי לצלות דג קטן”.
[27] הלבנון מרץ 11, 1874.
[28] בתוך החומות עמ’ 200. תודה רבה לידידי הרב משה מיימון שהפנה אותי למקור זה.
[29] שם.
[30] שם עמ’ 202.
[31] שם עמ’ 203.
[32] שם.
[33] יוסף שלמון במאמרו ‘איש מלחמה: ר’ משה יהושע לייב (מהרי”ל) דיסקין’ שהופיע בספר ה’גדולים’ (עמ’ 315), למרות שהוא לא דן ברוב המקורות שהבאנו בקשר להשכלתו הכללית של מהרי”ל, הוא מסכם את הדברים בנוסח הזה:
יעקב אורנשטיין, כמו הרב דיסקין ואפילו הרבנית דיסקין, היו תוצר של תופעה מנטלית של היפוך התודעה: הם – שהיו בקיאים בחכמות חיצוניות והכירו את העולם מחוץ למובלעת של קהילתם הירושלמית או המזרח-אירופאית – הפכו לשוללי ההשכלה הכללית, המודרנה, המערב, והעולם מחוץ ל’מובלעת’, שבהם תלו את חילון. הייתה זו שלילה אידיאולוגית ולא נטיית לב המבוססת על זרות או ניכור.
[34] נולד ביום כ”ט אלול תקמ”ח (1788) ונפטר ביום כ”ב שבט תר”כ (1860).
[35] מר דרור – ניו יארק 1929 מתורגם מספרו “די וועלט דערציילט” ניו יורק כרך שני תרפ”ט עמוד 136. מיד לפני פירסם מאמרי’ ראיתי בספר ‘נאחז בסבך’ מדוד אסף עמ’ 43 הע’ 49 שמתייחס לסיפור זה כ’פולקלור משכילי’. ועתה ראיתי ב’לשם שמים’ מאת עמנואל אטקס (עמ’ 282 הע’ 36) שסיפור זה מובא ע”י ריב”ל בעצמו במהדורה שנייה של הספר תעודה בישראל (ווילנא תרט”ז) ב’ראש דבר למהדורא תניינא’ בהערת שוליים על המילים “וגאוני הזמן במדינה זו וחוצה לה נתנו עליו עטרת תפארת, וירוממוהו בקהל עם ברשיונם” וכך כתב:
והגאון האמיתי ר’ אבלי הראב”ד דווילנא נ”ע, אחרי תתו הסכמתו עליו, שאלוהו נכבדי קהלת ווילנא באסיפה רבה לאמור: מה ספר זה? מה טובו? ומה חסרונו? ויען הרב קבל-עם “לא נמצא בו חסרון כי אם זה: שלא חיברו רבינו הגדול ר’ אליהו החסיד דווילנא”.
[36] ‘שטעט און שטעטלעך אין אוקראינע’ כרך שני ערך “יצחק בער לעווינזאן” עמוד 49.
[37] ראה מש”כ אריה מורגנשטרן ב’גאולה בדרך הטבע’ הוצאת ‘מאור תשנ”ז; עמוד 163 הערה 26 אודות הסכמה זו.
[38] הגאון ח”ג עמוד 1305.
[39] שם הערה 18.
[40] מיד לפני פירסם מאמרי זה, ראיתי בספר ‘נאחז בסבך’ מדוד אסף (עמ’ 43 הע’ 49) שהוכיח מלשון זה ‘אחורי התנור בבית המדרש’, “שיצקן, עורך היומון ‘היינט’, הביא זאת כדבר הבל שסופר ‘אחורי התנור בבית המדרש’. אינני משוכנע שזוהי כוונת יצקן, וגם לא נראה כן מהקשרם של הדברים, שהרי יצקן משתמש בזה להוכיח שרבי זלמלי לא היה מעניק הסכמה לרש”ד אילו הכירו טוב. בין השאר כותב יצקן “עוד לא הגיע בימים ההם לליטא רוח ברלין, וגדולי וילנא לא ידעו מאומה מכל הנעשה בין אחיהם הרחוקים אשר באשכנז. ספק גדול הוא בעינינו אם היה רבי זלמלי מולאזין נותן הסכמתו על ספרי רש”ד… לו ידע באמת מי הוא זה הרש”ד, כי היה חבר להרמבמ”ן, ומי הוא הרמבמ”ן ומה שמרננים אחריו. לא נוכל להחליט כי היה מתנגד [רבי זלמלי] להם כיתר הרבנים הקנאים בדורו, מאחר שאין אנו יודעים מדת רוחו בדברים כאלה, אבל גם הסכמה, כמדומה שלא היה נותן”. מיד אחר דברים האלה מביא יצקן ‘ראיה’ לדבריו מהסיפורים אודות רבי אבלי, ומסיק “מכל אלה יכולים אנחנו לראות כבראי את מחזה התמימות והאדיקות הנוראה, שהיו אבותינו שקועים בה בראשם ורובם, מבלי לזוז ממנה אף כמלא נימא, בהיות נפשם ורוחם מסורים לדתם ולתורתם ויפחדו מפני כל צל עובר ועוף פורח לבל ידע חלילה לרעה באישן בת עינם. וגם אין כל פלא ושמץ טינא על רבי זלמלי הצדיק אם לא היה נותן הסכמתו על ספרו של רש”ד הבא מברלין, לו רק ידע מאיזה חברה הוא בא ואת כל הנעשה שם. ואם נתן, קרוב לודאי, כי לא ידע מאומה, ולא היה לפניו רק מה שעיניו רואות”. כלומר, שלדעת יצחק לא היו אדוקים כמו רבי זלמלי ורבי אבלי מעניקים הסכמה לספרי משכילים אילו ידעו שיש בהם שמץ של השכלה ובאים לחלל את הקודש.
[41] ש”י יצקן, ורשה תר”ס עמ’ 119. מעניין שהסופר ‘בנימין נהוראי’, במוסף שבת קודש של יתד נאמן; תשנ”א פרשת שמות העתיק כמעט כל דברי יצקן, אבל השמיט השורה “ויתמרמר הזקן ובחמת רוחו הכהו על הלחי לאות ולחרפה על שאלתו הנבערה”. אולי לא רצה נהוראי שילמדו קוראי היתד מדרכי המו”ץ של ווילנא ויעשו כמעשהו.
[42] ראה הערה למעלה אודות הסכמה זו.
[43] ‘הגאון’ חלק ב עמודים 633-634.
[44] לשונו של ריב”ל בריש התעודה בישראל.



Conservative Conversions, Some Grammatical Points, and a Newly Published Section of a Letter from R. Joseph B. Soloveitchik

Conservative Conversions, Some Grammatical Points, and a Newly Published Section of a Letter from R. Joseph B. Soloveitchik

Marc B. Shapiro

 
1. Since I mentioned R. Ovadiah Hoffman in the last post, I would be remiss in not noting that he and his brother, R. Yissachar Dov, recently published volume 4 of Ha-Mashbir, devoted to R. Ovadiah Yosef. It can be purchased here.
The volume contains a previously unpublished letter by R. Ovadiah Yosef that I provided, dealing with a rabbi who improperly converted people. It also contains a number of other noteworthy sections, such as R. Ovadiah’s notes to R. Ben Zion Uziel’s Mishpetei Uziel, talmudic notes from R. Uziel published from manuscript, R. Meir Mazuz’s notes to R. Ovadiah’s Yehaveh Da’at, and many valuable articles by contemporary Torah scholars, including the editors. Of particular interest to me was R. Yissachar Dov Hoffman’s article on the practice of a number of great Torah sages of prior generations not to kiss their children. Such a practice is so much against the contemporary mindset of what is regarded as healthy that, as R. Hoffman notes, even a Satmar rabbi, R. Israel David Harfenes, has stated that “in our time it is forbidden to follow this path” (p. 293).
Apropos of the above-mentioned responsum on conversion by R. Ovadiah Yosef, in Beit Hillel, Adar 5770, R. Yisrael Meir Yonah deals with a conversion done by a Conservative beit din. He rules that in this particular case the conversion is valid. This ruling was affirmed by R. Ovadiah.In his responsum, R. Yonah states that R. Moses Feinstein regarded Conservative conversions as doubtful conversions rather than completely invalid, and brought two supposed proofs for this. I responded to R. Yonah in Beit Hillel 43 (Heshvan 5770), and you can see my letter here.[1]

To his credit, R. Yonah acknowledged that he was mistaken in his reading of R. Feinstein’s responsum.[2] It is also the case, as I mention in my letter, that it is possible that a conversion done by a Conservative rabbi, especially from years ago, could be halakhically valid. R. Feinstein himself, who wrote very strongly against Conservative conversions, also writes about such a conversion: כמעט ברור שאין עושין הגרות כדין. The word כמעט shows us that even R. Moshe recognized that there are times when a Conservative conversion can be halakhically valid. In Mesorat Moshe, vol. 1, p. 327, we see as well that R. Moshe acknowledged the possibility that a Conservative conversion could be valid:
אולי יש להסתפק דאפשר לא היו ב”ד של פסולים, דיש אנשים, בעצם דתיים ומאמינים, שמחמת דוחק פרנסה מקבלים משרה כרבנים אצלם, ואפילו אם למדו בסמינר שלהם, אולי בעצמו כן מאמין. ולפיכך למעשה, אם זה אפשר לברר, תבררו. ואם קשה לברר, אז אולי שייך להגיד השערה, שאם זה בכפר או עיר רחוק מעיקר ישוב היהדות הדתי מסתמא אין להסתפק, בוודאי אינו כלום. ואם זה בעיר שיש בו ישוב דתי, נו, אזי כן יש ספק.
I also know someone who offers eyewitness testimony that R. Moshe did not think that every Conservative conversion could be voided without investigation, especially as this would mean that women married to these converts would then be able to remarry without a get. R. Moshe was not willing to go this far.
Similarly, R. Ovadiah Yosef, when asked about a Conservative conversion, replied that before giving a ruling it was necessary to find out which Conservative rabbi did the conversion, “since the Conservatives are not all alike.”[3]
R. Ovadiah was also asked about a woman who had become religious and was interested in going out with a kohen for the purpose of marriage. The problem was that she had slept with a man whose mother was converted by a Conservative rabbi. This man’s family was somewhat traditional as they kept kosher, made kiddush, and lit Shabbat candles. Could the woman in question marry a kohen, which is forbidden if she had slept with a non-Jew? The answer to this question depends on the status of the man whose mother was converted by a Conservative rabbi. If the conversion was invalid then the man was also to be regarded as a non-Jew, and the woman we are discussing, who slept with this man, would be forbidden to a kohen.
R. Ovadiah replied that the woman could marry a kohen, which means that be-diavad he accepted the Conservative conversion. He gave this ruling without even seeking further knowledge about the particular rabbi who did the conversion under question, which appears to me to be an incredible leniency. In seeking to explain this ruling, R. Yehudah Naki writes, “We see that they observed some mitzvot, so be-diavad there is more room to be lenient, at least not to forbid others” (that is, to forbid the woman from marrying the kohen).[4]
As mentioned, R. Ovadiah accepted R. Yonah’s pesak that a particular conversion carried out by a Conservative beit din was valid. In this case, the daughter of a woman who had been converted wished to marry a kohen. This would only be allowed if the daughter was born Jewish, meaning that everything depended on the status of her mother’s conversion. Here is how R. Yonah described this particular Conservative beit din.[5]
ובירורים שעשינו בנ”ד התברר לנו שב”ד הזה שגיירוה, הם אנשים שנקראים וידועים כשומרי תורה ומצוות, ובעצם הם אורטודוכסים, וגם הגיור שעשו, ע”פ כל החקירות ודרישות שעשיתי, הקפידו בכל הדברים כולם, הן בטבילה, חציצה וכו’ וכו’, הן בקבלת מצות, ולימודי יהדות קודם הגיור, לא פחות ואולי יותר, מהרבה בתי דינים אחרים שנחשבים לחרדיים. וא”כ אין כל סיבה לפע”ד לפסול גיור זה.
Here is R. Ovadiah’s affirmation of R. Yonah’s pesak, from Beit Hillel, Adar 5770, p. 60.

That a Conservative conversion might be valid also appears to be assumed by R. Mordechai Eliyahu. This is what he writes in his Ma’amar Mordechai, vol. 2, Even ha-Ezer, no. 16:
ובענין הגר שנתגייר אצל הקונסרבטיבים והוא אינו שומר תורה ומצוות, והיה לכם ספק אם אפשר לכתוב שם יהודי שניתן לו, שם שלא השתמש בו מעולם, או לכתוב בן אאע”ה. נראה לי, מאחר וכל עצם נתינת הגט של אדם זה הוא לחומרא ולא מדינא, כי מי אמר שגרותו – גרות, וגיוריהם של הרבנים הקונסרבטיבים – גיור . . .
R. Eliyahu does not say that there is absolutely no reason for a get when dealing with a Conservative conversion. Rather, he refers to it as a humra. Also, note how he states, “who says that his conversion was a [valid] conversion?” This is the language of safek. He does not say, “certainly his conversion was invalid.”[6]
2. In a previous post here I mentioned a few common pronunciation mistakes in Kiddush. There is one more that I would like to mention, but it is a little more complicated than the ones I previous noted. In the Friday night kiddush we say כי הוא יום תחלה למקראי קודש. Where is one supposed to put the accent in the word למקראי? If you look at ArtScroll you find that it puts the accent on the penultimate syllable, the ר. However, Koren and most of the other siddurim I checked put the accent on the final syllable, the א.
I don’t know why this should be a matter of dispute, because the Torah itself uses the expression מקראי קודש three times (Lev. 23:2, 4, 37), and in every case the accent in מקראי is on the final syllable.[7] The Yom Tov morning kiddush also begins: אלה מועדי ה’ מקראי קודש. For some reason ArtScroll is not consistent, and in this case it puts the accent in מקראי on the א.
After my last post someone emailed me pointing out that another “common mistake” is that in Birkat ha-Mazon, in the second paragraph, people say נודה לך putting the accent on the first syllable instead of the second. In fact, the tune for Birkat ha-Mazon that American children are taught at schools around the country has the word נודה recited with the accent on the first syllable. Should we now start teaching all the children differently, so that they pronounce נודה with the accent on the second syllable which is how ArtScroll, Koren, and almost all the other siddurim have it?
Actually, this matter is not clear at all. I say this because if you open up a Tanakh to Psalms 79:13 and look at the words נודה לך you will find different versions. Some have the word נודה with the accent on the final syllable and others have the accent on the first syllable. The Aleppo Codex has the accent on the first syllable and puts a dagesh in the ל of לך. Although the practice of American children (and adults) pronouncing the word נודה with the accent on the first syllable has nothing to do with the Aleppo Codex, the fact that this pronunciation appears in such an important source means that there is no reason to change how the children are taught. However, this creates a problem because in the Amidah, in Modim, we say נודה לך ונספר תהלתך. If we are going to recite נודה of Birkat ha-Mazon with the accent on the first syllable, then we should be consistent and do the same thing in the Amidah, in ברוך ה’ לעולם in ma’ariv: נודה לך לעולם, and also in the so-called “Three-Faceted Blessing” (ברכה מעין שלש – Al ha-Mihyah): ונודה לך על הארץ.
Speaking of consistency, in Birkat ha-Mazon, the Amidah, ברוך ה’ לעולם, and the Three-Faceted Blessing, both the regular ArtScroll siddur and Koren have the accent in נודה on the final syllable. However, in the Amidah, ברוך ה’ לעולם, and the Three-Faceted-Blessing they both place a dagesh in the ל of ונודה לך and נודה לך, but do not place a dagesh in the ל of נודה לך in Birkat ha-Mazon. This makes no sense. If there is a dagesh in one there must be a dagesh in all of them. (In the Hebrew-only ArtScroll siddur they also put a dagesh in the in the ל of נודה לך in Birkat ha-Mazon.)
I think it is a mistake for ArtScroll and Koren to place a dagesh in לך in any of these instances. Since no exception with נודה לך is found in Tanakh, the only reason there would be a dagesh in לך is if the word נודה has the accent on the first syllable, as in the Aleppo Codex (and unlike what appears in ArtScroll and Koren), or if there is a makef between the two words.[8]
Regarding the word נודה, it is worth noting that in Ein Ke-loheinu there is no question that נודה is to be read with the accent on the final syllable (as the matter of where to put the accent in נודה only concerns the phrase נודה לך). Here is an example where the common tune, which puts the accent on the first syllable, cannot be defended grammatically.
I noticed two mistakes in the regular ArtScroll siddur which appear correctly in Koren. In the morning blessings we say אשר נתן לשכוי בינה. Where is the accent in the word לשכוי? ArtScroll puts the accent on the final syllable, and Koren puts the accent on the penultimate syllable, on the ש. Koren is correct as there is an explicit verse in Job 38:36: מי נתן לשכוי בינה. If you look at the trop on this verse you will find that the accent in לשכוי is on the penultimate syllable. Interestingly, in the Hebrew-only ArtScroll siddur they get this right.
The other mistake is that in Birkat ha-Mazon on Sukkot we say:
הרחמן הוא יקים לנו את סכת דויד הנופלת
ArtScroll puts a kamatz under the פ in הנופלת. Koren puts a segol and that is correct. We see this from the appearance of the word in Amos 9:11, and there is no change of vowel even on the etnahta.[9]
I also found an example where ArtScroll gets it right and Koren is mistaken. In ma’ariv, in the paragraph ואמונה כל זאת, we say העושה לנו נסים. Koren has העושה with the accent on the final syllable and the ל of לנו with a dagesh. Yet this doesn’t work. For there to be a dagesh in the ל, the prior word, העושה, has to have the accent on the penultimate syllable, which is how it appears in ArtScroll.
Another example where ArtScroll gets it right and Koren gets it wrong is in the morning blessings where we say שעשה לי כל צרכי. Koren puts the accent in שעשה on the final syllable. Yet this is a mistake, and as is correctly found in ArtScroll the accent is on the penultimate syllable, the ע.
Since I have been speaking about the ArtScroll siddur, let me add a couple of comments about the Yom Kippur Machzor. Here is how Shema Kolenu appears in my copy of the Yom Kippur Machzor (p. 596).

The instructions tell us that “the first six verses of the following prayer are recited responsively, chazzan then congregation.” The problem is that I have never seen a synagogue that says the verses beginning אמרינו and אל תעזבנו responsively. What all these synagogues do is say the following four verses responsively:
שמע קולנו
השיבנו
אל תשליכנו מלפניך
אל תשליכנו לעת זקנה
In my experience, not only does no one say the verses beginning אמרינו and אל תעזבנו responsively, but they don’t say יהיו לרצון quietly either.
The text recorded by ArtScroll is the one found in many old Ashkenazic machzorim. So when and how were אמרינו and אל תעזבנו dropped from the responsive reading, or is it that from the beginning they were not included? As for יהיו לרצון, the old machzorim do not indicate that this is said quietly, so was there ever a tradition to recite it quietly or is ArtScroll simply trying to make sense of a verse that is found in the Machzor but no longer appears to be recited? If יהיו לרצון was originally part of the public reading, we again have to ask, why was it dropped?
Recognizing the problem, in the new edition of the ArtScroll machzor they made a change.
As you can see, אל תעזבנו has now been pushed to the next paragraph. We are also instructed that both אמרינו and יהיו לרצון are to be said quietly. Yet this doesn’t seem to make any sense, as those who are reciting Shema Kolenu responsively will not be saying these verses quietly. And again, I ask, is there any real tradition that these verses are to be said quietly, or is this something made up by people in an attempt to keep the traditional text of the Machzor while dealing with the fact that these verses are not part of the responsive reading? Unfortunately, when updating the Machzor, ArtScroll did not correct the instructions which still refer to the “first six verses” as being recited responsively, when instead it should say the “following four verses”.
Here is how Koren has the prayer.
This version, which puts אמרינו and יהיו לרצון before the final verse, is also attested to in prior machzorim, though the order found in ArtScroll appears to be the older version.To sum up, I am not sure what the best path for ArtScroll would have been. On the one hand, they could have adopted the version found in Koren, which solves all the problems. Keeping what appears to be the more authentic version, which they did, also makes sense, but then they were forced to add the instructions that certain verses are to be said silently. I have checked numerous old machzorim and there is no indication that these verses are to be said silently. Was there perhaps an oral tradition in this matter? Perhaps readers can comment on this. In any event, ArtScroll’s instructions are problematic, since, as mentioned, if people are reciting the prayer responsively, they are not going to be inserting two consecutive sentences quietly.

I noticed another interesting change in the ArtScroll Yom Kippur machzor between the old edition and the new one. Here is והכהנים והעם in the old edition.
It reads היו כורעים ומשתחוים ומודים ונופלים על פניהם.
Here is the new edition, where the word ומודים has been deleted. ArtScroll neglected to change the English translation, so it still appears, now incorrectly, as: “they would kneel and prostrate themselves, give thanks, fall upon their faces.”
Why was the word ומודים deleted? Based on what I have been able to determine, the version without the word ומודים is more common, so presumably that is the reason. Although most people might just chalk this up to a different girsa, R. Soloveitchik saw great significance in the alternative versions, and explained their different implications.[10]
Here are a couple of random mistakes I found in ArtScroll. (I use the ArtScroll siddur every day of the week, which is how I have come across these. I am sure that if I used Koren, I would find mistakes there too.) In the ArtScroll siddur, p. 86 it reads:
ואל מאורי אור שעשית, יפארוך, סלה
There is a dagesh in the ס of סלה. This means that the comma after יפארוך is a mistake, as you cannot place a dagesh in this ס if preceded by a comma.
Another mistake is found on p. 702, in the prayer for dew, which states בעם זו בזו. Its translation is correct: “Among this people, through this prayer.” However, I would have preferred if it appeared as follows: “Among this people, through this [prayer],” which would be a more accurate rendition of the few words. (This is indeed how it is translated in the ArtScroll Passover Machzor.)ArtScroll vocalizes these words be-am zu be-zu. Yet this is incorrect. בזו should be pronounced be-zo, referring to תפלה, the feminine Hebrew word for prayer. Koren gets this correct. This confusion of ArtScroll with zu and zo is also found on p. 202, where in the marriage service we find בטבעת זו and ArtScroll pronounces it zu, instead of zo. Again, Koren gets it right. (The word זו often appears in the Talmud, and the ArtScroll Talmud always pronounces it correctly.)

Let me close with one final mistake in ArtScroll, or perhaps it is not a mistake; readers can decide on their own. The ArtScroll Ohel Sarah Women’s Siddur is a special siddur designed for women. On the very first page of the prayers, this siddur has מודה אני with a segol under the ד. In a women’s siddur doesn’t there need to be a kamatz under the ד so that it reads modah?
This might reflect a broader issue. My experience is that in co-ed kindergartens the girls are also taught to say modeh. This might not be surprising, but I was also told by a number of people that even in girls-only kindergartens, both Ashkenazic and even some Sephardic ones, the girls are taught to say modeh. No doubt recognizing this problem, R. Yitzhak Yosef makes a point of placing a kamatz under the ד so that people will know how women are to pronounce the word.[11] R. Shlomo Zalman Auerbach likewise told the women in his family to say modah.[12]It is noteworthy that in one of the editions of Wolf Heidenheim’s Siddur Sefat Emet, found on Otzar ha-Hokhmah, girls are instructed to say modah.

However, this edition appeared after Heidenheim’s death, and unfortunately there is no way to determine exactly when. (The Basel 1956 date on the title page is just the date of the photo-offset edition, not the original.) As far as I can tell, none of the siddurim that appeared in Heidenheim’s lifetime distinguish between men and women with regard to modeh-modah.In response to questioners, R. Hayyim Kanievsky also stated that women are to pronounce the word as modah.[13] Despite this, when R. Meir Arbah asked Rebbetzin Batsheva Kanievsky, R. Hayyim’s wife, what she did, she replied that she pronounced it modeh![14]

The ArtScroll Women’s siddur also has שלא עשני גוי and not גויה and שלא עשני עבד instead of שפחה. This too would seem to be incorrect in a women’s siddur, but the standard version is defended by R. Shmuel Wosner, as he claims that the words גוי and עבד include both men and women.[15] More about this in the next post.
3. We all know that everything written by R. Joseph B. Soloveitchik is precious.[16] One area in which the Rav was very eloquent and forceful was with regard to the necessity of having a mehitzah in shul. In Baruch Litvin’s 1959 book, The Sanctity of the Synagogue, pp. 109-114, it prints a letter from the Rav to an RCA convention. 

 

This letter has been reprinted in Nathaniel Helfgot, Community, Covenant and Commitment, pp. 139-142.
Moshe Schwartz found a copy of the original letter in the papers of his grandfather, R. Gedaliah Dov Schwartz. I thank him for sending it to me.

One interesting point which is not found in the Litvin book is that the Rav’s letter, while intended for RCA members, was addressed to R. David Hollander, the president of the RCA at the time. This is important to note because in the second paragraph he is speaking personally to R. Hollander and praising him for his good works. However, the reader of the letter in Litvin’s book will mistakenly think that the Rav is speaking to the RCA as a whole.
Furthermore, some of what R. Soloveitchik included was deleted from the letter as it appeared in the Litvin book. This was apparently because his points were not specifically relevant to the mehitzah issue. I am happy to be able to present here the omitted words of the Rav which until now have never been published, and which present an important personal statement about the halakhic process. Readers should note the end of the second paragraph that is transcribed below, as it is criticism of certain members of the RCA. Similar sentiments are found earlier in the letter (Litvin, p. 110, first paragraph), where the Rav concludes his paragraph with the strong words: “However, many of our colleagues choose the derech ketzarah va’aruchah, the easy way which leads to doom and destruction.”
As chairman of the Vaad Halachah I intended to inform the conference about our activities during the past year. Since I am prevented from doing so I have asked my friend Rabbi Joseph Weiss to take my place.
Permit me to say the following. One of the fundamentals of my faith is that the Halachah is an all-inclusive discipline and system of thought capable of meeting any challenge of modern times and of confronting the most perplexing problems which a technically progressive and scientifically minded society may periodically pose. This optimistic formula, however, cannot always be successfully applied because of the limited knowledge and the imperfect intellectual capability of the human being. I for one, am not always able to behold the Halachic truth and to see the light under all circumstances. Many a time I grope in the dark, pondering, examining and re-examining an intricate Halachic problem – and find myself unable to arrive at a clear decision. Even the Talmud has not solved all problems and has not answered all questions. The Teiku is a very prominent and characteristic feature of Torah She-B’al Peh. We members of the Halachah Commission are not partners in a contracting firm whose task it is to provide every member of the Rabbinical Council of America with a clear-cut answer to his problems. Quite often the solution eludes us. We are beset by grave doubts. We face many alternatives not knowing which to choose since each is supported by sound logical reasoning. We cannot be guided in our decisions by emotional factors or pragmatic arbitrariness and hence we are impelled to employ in such situations the principle of “B’divrai Torah Haloch Achar Hamachmir” which seems to inconvenience some of our members.
Religious Jews have of late developed an intolerant attitude towards what they call the shyness and reluctance on the part of scholars to commit themselves on Halachic issues, not knowing that there is no omniscience in this world and that doubt is an integral part of the Halachic experience as it is of every scientific performance. A rabbi who thinks that he can solve all problems is implicitly admitting his own ignorance. I implore the convention to abstain from leveling charges of evasion at the Halachah Commission. Let us not repeat the complaints which are so common in religious circles in Israel about a lack of boldness on the part of the rabbinate. They come, for the most part, from people who are not conversant with Halachic scholarship. If there is in our ranks some one wise enough to undertake to answer all Halachic questions by return mail, I would not hesitate to relinquish my position as chairman to him.
In the last paragraph of the letter, as it appears in Litvin, p. 114, the following words that I have underlined are omitted (and this appears to be a simple mistake rather than an intentional deletion): “I realize your problems, I am cognizant of the temptations to which you are exposed and I also know the great work you have been doing in the remote parts of our country.”
In this case I think that the Rav is speaking to the RCA members as a whole, not to R. Hollander personally.
The P.S. found in the Rav’s letter is also of interest.
P.S., I would suggest that the convention adopt a resolution condemning the Humphrey Bill pertaining to humane method of slaughter. The convention should also send a letter of thanks to the State Department for the special attention of Assistant Secretary Herbert Hoover, Jr., for its stand against the proposed calendar reform.
4. In my previous post about young rabbis I neglected to mention another such rabbi. R. Yekutiel Yehudah Teitelbaum (born 1912) succeeded his father as rabbi of the town of Sighet, and also as leader of the local hasidic group, at the age of 14.[17]
5. In addition to being the posek of the OU, R. Hershel Schachter is also the one Kashrut Vaads all over America turn to for halakhic decisions. That being the case, now that R. Schachter has publicly declared that swordfish is kosher[18] (his private opinion has been known for a long time), how come no Vaads in the United States will certify it as kosher? (In the first half of the twentieth century Orthodox Jews in the U.S. ate swordfish. See my post here.) Does this mean that in the U.S. the practice of not eating swordfish is for all intents and purposes now regarded as binding, and cannot be overturned even by a great posek?

6. Last summer I spent time in Djerba, Tunisia. I hope to write up my impressions of this amazing community of over one thousand Jews, all of whom are shomer Shabbat. Djerba, and the nearby town of Zarzis which has around a hundred Jews, are the last Arabic speaking Jewish communities in the world. (In Tunis and Morocco the Jews speak French.) Here are some pictures from inside the R. Pinhas Yanah synagogue in Djerba, where you can see the signs in Arabic. 

 

Here is a small learning group in one of the synagogues after ma’ariv. They invited me to participate but not knowing Arabic I couldn’t follow.

When I came back one of my friends told me that I must share one particular story on the Seforim Blog, so here goes. There are fourteen different synagogues in Djerba. After visiting a number of them I noticed that they had no women’s sections. I asked one of the rabbis about the lack of ezrat nashim. He replied, in words that must sound blasphemous to Modern Orthodox ears, “What do women have to do with a synagogue?” While in the U.S. we build “women friendly” mehitzot, so that as much as possible the women can feel part of the synagogue service, in Djerba women’s spirituality has nothing to do with the synagogue. While I later learned that three of the synagogues do have an ezrat nashim, women never attend on Shabbat, only on Rosh ha-Shanah, Yom Kippur, and Purim. The popular Modern Orthodox notion that it is important for women, especially unmarried ones, to attend synagogue on Shabbat is something the women of Djerba know nothing about.
___________
[1] If I were writing the letter today, I would not refer to R. Ahron Soloveichik as rosh ha-rabanim and mara de-atra. I did so to give him respect, but it is not really accurate. While many people certainly did regard him as the leading rabbi of Chicago, and accepted his halakhic rulings as authoritative, this was by no means everyone’s opinion. Regarding R. Moshe Feinstein’s view permitting the non-Orthodox to use the community mikveh for their conversions, which is mentioned in my letter, it is important to note that this was only when the non-Orthodox institutions contributed to building the mikveh.
[2] The same mistake made by R. Yonah is also made by R. Yehudah Naki in his notes to R. Ovadiah Yosef, Ma’yan Omer, vol. 7, pp. 362-363, 390, 400-401.
[3] Ma’yan Omer, vol. 7, no. 38.
[4] Ma’yan Omer, vol. 7, no. 42.
[5] Beit Hillel, Adar 5770, p.
[6] R. Eliyahu’s responsum was sent to R. Gavriel Cohen, who has a beit din in Los Angeles. See here. This Beit Din also does conversions, and they have a very detailed curriculum for prospective converts. You can see a practice test of the 45 topics prospective converts are supposed to learn about here.
I have to say that until the last generation, converts were never required to have such detailed knowledge. Leaving aside all of the detailed issues of Jewish law the convert is instructed to learn about (including “Trumot and Maasarot, Challah, Bikurim, Maaser Ani and other types of charity”), does a convert really need to know about Elijah at Mt. Carmel or about “Tzedukim, Prushim, Charedim, Zealots (anti Romans and Greeks)”? Does a convert need to be able to “develop in detail” the following: Joshua, Judges (“mention at least 10 Judges and their stories”), Samuel, Saul, Jonathan, Isaiah, Jeremiah, the Twelve Prophets, Daniel, Ezra-Nehemiah, to list just some of the topics required? And  what about Rif, Rosh, Rashba, Tur, Zohar, Kabbalah, Shabbetai Zvi, Orhot TzadikimMesilat Yesharim, etc.? Since when do converts need to know about these things?
In the section dealing with the history of converts, R. Cohen’s website mentions Nero and Antoninus as things to know. Does this mean that if the future convert does not believe that these Roman emperors actually converted to Judaism, that he will not be accepted? (My next post will discuss Nero and Antoninus.) On the positive side, if even yeshiva educated people knew all the things the converts are being asked about, we would be in very good shape.
Contrast all this with how Maimonides says that we deal with future converts, in words that today would be regarded as “non-Orthodox,” or presenting a very low standard. Issurei Biah 14:2 states: “He [the prospective convert] should then be made acquainted with the principles of the faith, which are the oneness of God and the prohibition of idolatry. These matters should be discussed in great detail; he should then be told, though not at great length, about some of the less weighty and some of the more weighty commandments.”
[7] See also here.
[8] See Israel Yeivin, Introduction to the Tiberian Masorah, trans. E. J. Revell (n.p., 1980), no. 404. See also R. Adir Amrutzi, Dikdukei Aviah (Tel Aviv, 2010), p. 146. Regarding the Aleppo Codex and use of the dagesh, the following point is also of interest. Many people wonder why in Hallel the words הושיעה נא and הצליחה נא, taken from Ps. 118:25, only have a dagesh in the נ in הושיעה נא. In fact, in the Aleppo Codex both occurrences of the word נא have a dagesh. Also of interest, since it goes against what one would expect from the grammatical rules, the Aleppo Codex puts the accent on the final syllable of both הושיעה and הצליחה, and there is no makef after either of these words. See Yeivin, Introduction to the Tiberian Masorah, p. 291.
Regarding the makef, ArtScroll has omitted it from its siddur. Yet once they do so, it appears to me that there are a number of corrections that need to be made. For example, in shaharit of Shabbat we read
מי ידמה לך ומי ישוה לך
ArtScroll tells us that ידמה and ישוה have the accent on the final syllable and ArtScroll also puts a dagesh in the ל of לך. Yet the Masoretes who told us that in such a case you put a dagesh in the ל, also told us that you would only do so if there is a makef connecting the word לך and the prior word. Since ArtScroll has deleted the makef, why should the dagesh be included, as there is no reason for one without the other? (Koren also includes the dagesh without a makef.)
For those who want to be technical, once the makef is removed we even have a problem with the word כל. כל, meaning “all”, is only spelled with a kamatz (katan) when it is connected with a makef. However, when the makef is removed it is to be spelled with a holem. (The two exceptions are Ps. 35:10 and Prov. 19:7.) See Bayit Ne’eman 130 (15 Tishrei 5779), p. 5.
In biblical Hebrew there is even a word כל with a kamatz (gadol) and no makef. It is found in Isaiah 40:12:
וכל בשלש עפר הארץ
The passage means, “and comprehended the dust of the earth in a shalish-measure.” The word כל with a kamatz and no makef is from the root כול. The word כל with a kamatz and makef, which is the word we are all familiar with, is from the root כלל.
[9] This point was also noted by the Dikdukian here. For those who don’t know this website, it is a great resource for anyone interested in grammatical matters.
[10] Shiurei Ha-Grid: Kuntres Avodat Yom ha-Kippurim (Jerusalem, 2005), pp. 66-67.
[11] Otzar Dinim la-Ishah ve-la-Bat, ch. 1, no. 2 (p. 22), Yalkut YosefDinei Hashkamat ha-Boker, 1:9. It is noteworthy that R. Yom Tov Lippman Heller was also interested in ensuring proper pronunciation. Mishnah, Toharot 8:5 reads: שוטה אחת בעיר. Tosafot Yom Tov comments:
בקמץ הטי”ת כמו כי רועה היא (בראשית כט)
[12] Halikhot Shlomo, Tefilah, ch. 2 n. 17.
[13] Halikhot Hayyim, ch. 1 no. 1, Da’at Notah, vol. 1, p. 16. The very title of the last book mentioned is an example of what we are talking about, as it is more common for people to write “da’at noteh”, but this is not grammatical.
[14] Meir Oz, vol. 1, p. 27.
[15] Shevet ha-Levi, vol. 10, no. 8.

[16] I have been fortunate to discover a number of unknown letters by the Rav which I hope to publish.
[17] See Isaac Lewin, ed., Eleh Ezkerah (New York, 1961), vol. 4, p. 147. R. Jacob Elimelech Paneth was chosen to succeed his father as rabbi of Marosújvár at age fourteen, but he did not assume the office in practice until four or five years later. See Yosef Kohen, Hakhmei Transylvania (Jerusalem, 1989), p. 37. I thank R. Baruch Oberlander for informing me of the Hungarian name of the city R. Paneth served in.
[18] The interview with R. Schachter reprinted in this post is from the Jewish Press, April 20, 2018.



“שואה, מדוע אלו שנהרגו בה נקראו “קדושים

שואה,
מדוע
אלו שנהרגו בה נקראו
קדושים
הרב
משה צוריאל
הרבה
חקרו בשאלה מה הוא המקור לכך שאומתנו
מעניקה תואר-כבוד
“קדושים”
לנהרגים
בשואה במלחמת העולם השניה.
פשוט הדבר
שהנהרג מפני שהוא מקיים אחת ממצוות התורה,
והגוים
הורגים אותו על כך, הוא
נקרא “קדוש”.
אבל ההרוגים
בשואה לא נהרגו מפני שקיימו מצוות.
גם אם נגיד
שנהרגו מפני שהיו יהודים,
רק אם היתה
להם אפשרות להכחיש יהדותם ולהמלט,
ובכל זאת
בחרו להודות ביהדותם, אפשר
לכנותם “קדושים”.
אבל העובדה
היא שלרובם של ההרוגים לא היתה שום אפשרות
להמלט. ומפני
מה נקרא להם קדושים”?
והרי אין
מקור לזה, לא
בגמרא, ולא
בספרי “ראשונים”
ואף לא בספרי
גדולי הדורות האחרונים.[1]1
הרב
אליהו דסלר, בספרו
“מכתב
מאליהו” (ח”ג
עמ’ שמ”ח)
כתב בשנת
תש”ו
(שנה
אחרי המלחמה) “רבים
שאלו ותמהו, מה
בצע במיתות הללו? אילו
מתוך גזירת שמד מתו, ומסרו
נפשם על קדושת שמו, הלא
דבר הוא. אבל
הרוצחים הללו לא לאמונה דרשו,
אלא להשמיד
להרוג ולאבד כמאמין כמומר,
ולהמית את
כולם על שנולדו ויהודים,
וכי מה ענין
יש בזה? הן
גם אפשרות לקדש את שמו ית
לא
ניתנה להרוגים
!
ואם כן,
על מה למה?
תמיהה רבתי”.
[עכ”ל]
הרב
יצחק ויינברג בספר “בכל
נפשך” (ירושלים,
תשס”ד,
עניני קידוש
השם, בסי’
ע”ב)
הביא בשם
רש”ז
אויערבך דהנהרגים בשואה אינם נחשבים שמתו
על קידוש השם. לעומתו
הרב מנחם ש”ך
(“מכתבים
ומאמרים” ח”ג
סי’ כ”ה)
כתב כי הנהרג
ע”י
אומות העולם רק בגלל שהוא יהודי,
הרי זה נחשב
שנהרג על קידוש השם שאמרו חז”ל
“אין
כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן”
(בבא בתרא
י’). ושם
בעמ’ פ”ו
כינה להרוגים הללו בשם “קדושים”.
אבל לא הביא
שום מקור לשימוש בכינוי זה.
בספר
“בינה
ודעת” של
הרב מנחם אדלר, דן
בנושא זה (עמ’
תתסב-תתסג)
והביא דברי
הרב יהושע משה אהרונסון בספרו “עלי
מרורות” (עמ’
306) ודברי
אדמו”ר
מסלונים בקונטרסו “ההרוגה
עליך” (עמ’
כה,
לז)
והפריך
דבריהם. ונשאר
ללא מענה על שאלתנו, מה
הוא המקור לכנות כך את ההרוגים?
נראה
לי שבעז”ה
מצאתי מקור נאמן. מובא
בספר דניאל פרק ח פסוקים יט-כד:
(יט)
וַיֹּאמֶר
הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה
בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד
קֵץ
:
(כ)
הָאַיִל
אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם
מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס:
(כא)
וְהַצָּפִיר
הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן
הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא
הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן:
(כב)
וְהַנִּשְׁבֶּרֶת
וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ
אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי
יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ:
(כג)
וּבְאַחֲרִית
מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפּשְׁעִים יַעֲמֹד
מֶלֶךְ עַז פָּנִים
וּמֵבִין חִידוֹת:
(כד)
וְעָצַם
כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת
יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה
וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדשִׁים
:
מדובר
כאן על ארבע מלכויות שקמו נגד ישראל,
ואחרון שבהם
“עז
פנים”. כתב
על כך מהר”י
אברבנאל בספרו “מעיני
הישועה” (מעין
ט’ תמר
ח, עמ’
שסג)
“וכן רומי
בגימטריא ‘עז
פנים’ חסר
אחד”. וכן
זיהה המלבי”ם
על פסוק זה שמדובר ברומי.
ולכן גם
נאמר כאן “ובאחרית
מלכותם” כי
היא הרביעית מארבע מלכויות,
והוא עולם
המערב (אירופה).
ומה
פירוש “והשחית
עצומים ועם קדושים”?
כתב הרב
סעדיה גאון (במהד’
תרגום הרב
יוסף קאפח, עמ’
קנט)
“וענין
‘ונפלאות
ישחית’ הוא
מה שיתפלאו משחיתותו כאשר יארעו דברים
שלא נראו כמותם. וכו’.
וענין
‘והשחית
עצומים ועם קדושים’ שיהרוג
מנבחרי בני ישראל
,
והמוניהם
עכ”ל.
כלומר
יהרוג מהחשובים והצדיקים,
וגם יהרוג
מההמון, כלומר
אנשים שהם פשוטים. המלה
“המון”
איננה באה
להגדיר כמות גדולה של אנשים,
אלא אנשים
שאינם בדרגא רוחנית גבוהה,
וכשימוש
רמב”ם
ב”מורה
נבוכים” (בתרגום
הגר”י
קאפח), בתחילת
הפתיחה (עמ’
ה)
וכן שוב
(בח”ג
פרק נא, עמ’
תד)
“המוני
אנשי התורה, כלומר
עמי הארץ”. וכאן
בחזונו של דניאל קורא להם
עַם
קדושים
“!
מעין
זה כתב רלב”ג
בפירושו לספר דניאל (מהד’
מוסד הרב
קוק, “פירושי
רלב”ג
לנביאים ראשונים ח”ב
וכתובים”, על
דניאל ח, כד)
“ונפלאות
ישחית, כי
פלא יהיה איך יכול להשחית כל כך?
ולא יבצר
ממנו כל אשר יזם. והצליח
ועשה כל אשר יחפוץ”.
עד
כאן גוף המאמר הנוכחי. מה
שהקודמים אלי ניסו לחפש מקור למנהג קריאה
זו בדברי גדולי הדורות,
או בדברי
התלמוד והמדרשים, דומני
שמצאנו מקור בעזרת השם בדברי התנ”ך
עצמו. הודו
לה’ כי
טוב.
*
“לִבָּן
של ישראל” (מדרש
שיר השירים ה, ב)
להלן
נושא מסתעף, שאין
ענינו נחוץ להבנת הדברים שהיו עד כה.
אלא יש
בדברים דלהלן נסיון להבהיר הא כיצד המקרא
יקרא “קדושים”
לאנשים שלא
היו שומרי מצוות התורה,
ואפילו
מחללי שבת בפרהסיא; וחלק
מהם היו אף כופרים ביסודות האמונה.
לזה
אנו צריכים ללמוד ממהר”ל,
ובדורות
אחרונים מר’ צדוק
הכהן, שהניחו
לנו יסוד נפלא, שכל
יהודי באשר הוא “רצונו
לעשות רצון אבינו שבשמים”
(ברכות יז,
א)
אלא “שאור
שבעיסה” כלומר
יצר הרע מבלבל אותו, ולכן
חיצוניותו מכחישה את פנימיותו.

על
מאמר חז”ל
“רבון
העולמים! גלוי
וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך.
ומי מעכב?
שאור שבעיסה
[=ביאר
רש”י:
“יצר הרע
שבלבבנו המחמיצנו”]
ושעבוד
מלכיות. יהי
רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות
חוקי רצונך בלבב שלם”
(ברכות יז,
א)
כתב ר’
צדוק הכהן
בספרו “ישראל
קדושים” (אות
י, עמ’
121):
“כי
מעמקי לבבו של כל ישראל דבוק בהשם יתברך
כמו שאמרו בברכות (יז,
א)
‘גלוי וידוע
לפניך שרצוננו וכו’ ומי
מעכב’ וכו’.
ולפניך
דייקא הוא גלוי, שאתה
יודע תעלומות לב. רק
שהיצר הרע היושב על שני מפתחי הלב שהם
הפתחים שמשם יוצאים כוחות הלב לפועל ומעכב
בעד התעלומות להתגלות.
ועיקר החיות
הוא בלב”.
ולכן
פסק רמב”ם
שכל יהודי באשר הוא, אפילו
אם הוא רשע מרושע, אם
בית דין מצוה עליו לתת גט לאשתו,
והוא סרבן,
היו נוהגים
להכות אותו מכות קשות עד שיגיד בפיו שהוא
רוצה לתת לה את הגט. וזו
לשון רמב”ם
(הלכות
גירושין סוף פרק ב):
“מי
שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא
רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל
זמן מכין אותו עד שיאמר ‘רוצה
אני’ ויכתוב
הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו גוים ואמרו
לו ‘עֲשֵׂה
מה שישראל אומרין לך!’
ולחצו אותו
ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר.
ואם הגוים
מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן
שיכתוב, הרי
זה גט פסול.
ולמה
לא בטל גט זה? שהרי
הוא אנוס, בין
ביד גוים בין ביד ישראל!
שאין אומרין
‘אנוס’
אלא למי
שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן
התורה לעשותו, כגון
מי שהוכה עד שמכר או נתן.
אבל מי שתקפו
יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה,
והוכה עד
שעשה דבר שחייב לעשותו,
או עד שנתרחק
מדבר שאסור לעשותו, אין
זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך זה
שאינו רוצה לגרש, מאחר
שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות
כל המצות ולהתרחק מן העבירות
,
ויצרו
הוא שתקפו
. וכיון
שהוכה עד שתשש יצרו ואמר ‘רוצה
אני’, כבר
גרש לרצונו” עכ”ל
רמב”ם.

כתב
מהר”ל
בספר “נצח
ישראל” (פרק
ב עמ’ יד):

“וזהו
ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות,
כי ישראל
מצד שהם בשלימות, רק
כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע,
ואין הרע
בהם מגרה בהם. אבל
האומות הם בעצמם בחסרון,
ודבק בעצם
שלהם, ואינו
רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע,
ומצד זה
ימשכו עצמם לגמרי אל הרע,
שהם פחותים
ורעים, והרע
להם טבעי. ונמצא
כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם
בלא גרוי”:
ועוד
כתב: בספר
“גבורות
השם” (פרק
ט, עמ’
נז)
בהשוואה מה
בין חטאיהם של ישראל לחטאיהם של אומות
העולם:
“ואין
החטאים שוים, כי
החטא אשר הוא במקרה לאדם,
אינו שקול
כמו החטא אשר הוא בעצם לאדם.
ובזה הארכנו
למעלה במה שחטא ישראל ראוי לכפרה ולסליחה,
בעבור שעצמם
ראוים הם לטהרה ולנקיות מן החטא,
ולכך לישראל
החטא מקרי להם, ולאומות
החטא עצמי להם”[2].2.
כלומר,
לפי פנימיות
התורה, מי
שהוא בא מצאצאי האבות,
הטוב שבו
מושרש. על
ישראל נאמר שהם “מאמינים
בני מאמינים” (שבת
צז ע”א)
ואם הם
מדברים דיבורי כפירה, זה
מפני פיתויי יצר הרע, אבל
בתוך לבם עדיין הם מאמנים בהקב”ה
ובתורתו. נביא
מדברי המלבי”ם
על תהילים פרק מד, פסוקים
יח-כב:
(יח)
כָּל זֹאת
בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא
שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ:
(יט)
לֹא נָסוֹג
אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ
מִנִּי אָרְחֶךָ:
(כ)
כִּי
דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס
עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת:
(כא)
אִם שָׁכַחְנוּ
שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ
לְאֵל זָר:
(כב)
הֲלֹא
אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ
תַּעֲלֻמוֹת לֵב:
הוא
מפרש:
(יט)
לא נסוג –
והגם שלפעמים
מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך,
ולא יכלנו
לקיים המצות כראוי, מכל
מקום לא נסוג אחור לבנו –
כי בלבבנו
היינו שלמים עם ה’ גם
בעת אשר תט אשורנו מני ארחך

ולא זאת לבד
[אלא]:

(כ)
כי –
גם בעת אשר
דכיתנו במקום תנים – בעת
שהיינו בין אכזרים כתנים,
ותכס עלינו
בצלמות – שהמיתו
אותנו במיתות משונות ועינו אותנו ביסורים
קשים לצאת מן הדת, גם
בעת ההיא:
(כא)
האם שכחנו
שם אלהינו – הגם
כי ונפרוש כפינו לאל זר –
הגם שהיינו
אנוסים לפרוש כפינו לאל זר;
היה זה רק
במעשה אבל בלב גם בעת שפֵּרַשְׂנוּ
כפים לע
ג
היה לבנו שלם
עם יחוד ה’
ואמונתו:
(כב)
הלא אלהים
יחקר זאת – שהוא
יודע האמת מה שהיה בלבבנו
,
כי
הוא יודע תעלומות לב
– [עכ”ל
המלבי”ם]
אמנם
אמת שהמלבי”ם
(וגם
רש”ר
הירש, בפירושו
לפסוקים אלו) כתבו
כך לענין נסיון האנוסים שבספרד,
ששמרו דברי
תורה בסתר, אבל
הדברים הם אמת גם לענין כפיה אחרת,
של פיתויי
הגוים וצרות גלותינו הנוראה,
וכדברי
רמב”ם
בתחילת “אגרת
תימן” (מהד’
הגר”י
קאפח, עמ’
יט-כא)
על נסיונות
היציאה מהדת שלנו בעת גלותנו.
כלומר הרעיון
אמתי הנ”ל
שבתעלומות לב יודע הקב”ה
מה באמת רצונו של כל בן-ישראל,
אפילו
שהישראלי ההוא אינו מודע לכך.
פסוקים אלו
יהוו מעין רמז לשיטות מהר”ל
ור’ צדוק
שאנו מביאים כאן.
ר’
צדוק,
ספר רסיסי
לילה (אות
י, עמ’
ה’
ע”ב):
“משל
לאסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה”
(סנהדרין
מד, א)
שהמשילו
חטאים הסובבים לאדם כקוצים הסובבים
לשושנה, ואינו
מעצם האדם רק שסובבים ומקיפים אותו מצד
ההתפשטות של האדם. אבל
מצד עצם נפש הישראלי אין בו חטא כלל”.
ספר
פוקד עקרים – אות
ה
“להיותו
יתברך שוכן עמם גם בתוך טומאתם ד’צור
לבבי וחלקי אלהים לעולם’.
ד’חלק
ה’ עַמו’.
ולעולם
קרויים עַמו יתברך, דאף
על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין
מד, א)
ובכלל עַם
ה’. ובאומות
בהיפך, אפילו
חסידי אומות העולם אינם בכלל עַם ה’;
אלא אם כן
יתגיירו ובשם ‘ישראל’
יכנו”:
ספר
רסיסי לילה – (אות
כ, עמ’
23)
“אבל
השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא
דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת
אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך
טומאותם, ואף
על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין
מד.). כי
כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במידה
זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי
מידה זו נקרא ‘אמונה’
(זוהר ח”ג
רל.) וישראל
נקראים (שבת
צז.) ‘מאמינים
בני מאמינים’. וזרע
אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל,
כי זהו מצד
קדושה דקביע וקיימא מהשם יתברך בתוך לבבות
בני ישראל”:
ספר
רסיסי לילה (אות
לז דף לב ע”א):
“וזה
עיקר החילוק בין ישראל לעמים שאמרו ז”ל
(ראש
השנה ד.) ‘האומר
סלע לצדקה בשביל בשביל שיחיה בני וכו’
הרי זה צדיק
גמור’ מה
שאין כן באומות העכו”ם.
כי חטאי
ישראל נקראים אצל חז”ל
(סנהדרין
מד.) אסא
דקאי ביני הוצי, שהם
רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך.
והוא כמו
כופין [אותו]
עד שיאמר
רוצה אני, דידוע
טעם הרמב”ם
(סוף
פרק ב מהלכות גירושין). כך
מה שעושה לכוונה אחרת דמתוך שלא לשמה,
(היינו)
[אבל]
התוכיות
ופנימיות הוא לשמה ולכך הרי זה צדיק גמור,
כמו דהגט
כשר ונחשב מרצונו הגמור.
מה שאין כן
אומות העולם (שורשם)
[=שאין שורשם]
כך”:[3]3:
ספר
תקנת השבין (אות
טו, עמ’
156-157)
“ונראה
דפירוש ‘אין
אש [של
גיהנם] שולט
בהם’ (חגיגה
כז, א)
היינו
בעצמיותו ושורש נפשו אין לו שום שליטה
כלל, ואפילו
להכאיב לו. ועיקר
אור של גיהנום הוא לכלות ולבער הרע מן
העולם. ואומות
העולם ‘קוצים
כסוחים’ (ישעיה
לג, יב)
משורשם,
ובאש יצתו
‘וליהט
אותם היום הבא שלא ישאר מהם שורש וענף’
(מלאכי ג,
יט)
שיכלו
ויבוערו לגמרי. אבל
בפושעי ישראל ‘יתמו
חטאים’ כתיב
ולא חוטאים כמו שאמרו בברכות (י’
ע”א).
כי שורש כל
הנפשות דישראל דבוקים באלהים חיים,
ש’חלק
ה’ עמו’
(דברים לב,
ט),
וכמו שאמרו
(קידושין
ל”ו.)
דאפילו לית
בהו הימנותא ופלחי לעבודה זרה דיאמר להם
לא עמי ולמראית העין כאילו אינם עמו
[=עדיין
נאמר בהם “בנים
אתם לה’ אלהיכם”],
שהם חלק ה’,
מאמינים
בני מאמינים, כמו
שאמרו בשבת (צ”ז.).
וזרע יעקב
מטתו שלימה שאין בלבם אלא אחד כמו שאמרו
בפסחים (נ”ו.).
דהושע קראם
‘לא
עַמי’ בשביל
שאמרו לו ‘החליפם
באומה אחרת’ כמו
שאמרו שם (פ”ז
ע”א)
שהיה סבור
שאפשר לנתק שם ישראל ושורש היהדות על ידי
ריבוי החטאים חס ושלום.
עד שאמר לו
הקב”ה
‘בני
הם, בני
בחוני הם’. וכו’
וכו’.
אבל בהתעוררות
מדת הרחמים השיג ד’במקום
אשר יאמר לא עַמי אתם יאמר להם בני אל חי’.
דכאשר ‘יתמו
חטאים ורשעים עוד אינם’
ונשאר השורש
הטוב. כי
כל חטאיהם הם רק מצד ההוצי וחוחים הסובבים
לאסא ושושנה, ויצר
הרע יושב על שני מפתחי הלב בפתיחה ובהתחילה
וכמו שנאמר (בראשית
ד, ז)
‘לפתח חטאת
רובץ’. והצדיקים
שלבן ברשותן אין מניחין אותו ליכנס,
והרשעים הן
ברשות לבן שכיון שנכנס אף שתחילתו הלך
ואורח בסוף נעשה בעל הבית שממלא כל חדרי
הלב עד ששורש הטוב נעלם לגמרי ונעשה הוא
בעל הבית וכאילו שורשו רע”
[עכ”ל
ר’ צדוק]
סיכום
על
הפסוק “אני
ישנה ולבי ער, קול
דודי דופק” (שיר
השירים ה, ב),
מה שאמרה
הרעיה, כנסת
ישראל, אל
הדוד, הקב”ה,
מובא במדרש
(שיר
השירים רבה פרשה ה פסקה ב):

“אני
ישנה. אמרה
כנסת ישראל לפני הקב”ה:
‘רבש”ע!
אני ישנה
מן המצות, ולבי
ער
לגמילות חסדים.
וכו’
וכו’.
אני ישנה
מן הקץ, ולבי
ער לגאולה. אני
ישנה מן הגאולה, ולבו
של הקב”ה
ער לגאלני. אמר
ר’ חייא
בר אבא, איכן
מצינו שנקרא הקב”ה
לבן של ישראל? מן
הָדֵין קרא, דכתיב
(תהלים
עג, כו)
‘צור לבבי
וחלקי אלהים לעולם”.[4]4.
כלומר
אפשר בהחלט שהמעשים החיצוניים אינם לפי
הראוי. אבל
בתוכיות לב של כל אחד מישראל שהוא מצאצאי
האבות, יש
בו ניצוץ אלוה חיים, ולכן
ראוי לו להקרא “קדוש”.
וכל שכן אלו
שנהרגו ע”י
האומות, דוקא
מפני שהם יהודים.
[1]
היו
מי שהביאו סמך מהגמרא “מת
מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא
ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי
אורחיה מיית הויא ליה כפרה.
תדע
דכתיב ‘מזמור
לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל
קדשך [וגו’]
נתנו
את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך
לחיתו ארץ’
(תהלים
עט, ב)
מאי
‘עבדיך’
ומאי
‘חסידיך’?
לאו
‘חסידיך’,
חסידיך
ממש.
‘עבדיך’
הנך
דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי
להו עבדיך”
(סנהדרין
מז, א)
וכפי
דברי אביי מדובר בהרוגי מלכות,
ושלא
כדין נהרגו.
אבל
אין משם שום ראיה. [א]
אפילו אינם
נכללים לפי גמרא זו בשם “חסידיך”
קל וחומר
לא בכלל “קדושיך”
שלא הוזכר.
ועוד,
[ב]
אם נסמוך
על מאמר זה, גם
הנהרג בתאונת דרכים נייחס לו שם “קדוש”
כיון שמת
לא כי אורחיה?
והיה
מי שהקיש הדבר להרוגי מלכות שאין כל בבריה
יכולה לעמוד במחיצתן (בבא
בתרא י ע”ב).
אבל שוב,
מה שאמרו
אמרו, ולא
אמרו שנקראו “קדושים”.
[2]
לא
נכביר כאן בהבאת כל דברי מהר”ל,
אבל
המעוניין לראות כמה מהר”ל
חזר על יסוד חשוב זה,
שחטאיהם
של ישראל הם רק מקרה,
ולא
עצם מהות שלהם,
יראה
ב”נצח
ישראל”
עמ’
יד
, סו,
עב-עג,
קצא,
“גבורות
השם”,
עמ’
מה,
“נתיבות
עולם”
ח”ב
עמ’ קפ.
[3]
עיין
“תקנת
השבין”,
עמ’
142
[4]
והדברים
משתלבים עם דברי רמב”ן
(בראשית
ב, ז)
“ויפח
באפיו נשמת חיים”,
מאן
דנפח מדיליה נפח.
וכתב
רמב”ן
(על
דברים לב,
סוף
פסוק כו)
שמדובר
בפסוק זה בהעברת נשמת-שדי
לבני ישראל דוקא,
ולא
לאומות.