The Discovery of a Hidden Treasure in the Vatican and the Correction of a Centuries-Old Error

Rabbi Edward Reichman, MD

In 2018, I was invited to speak at a conference co-sponsored by the Vatican and the CURA Foundation entitled, Unite to Cure: A Global Health Care Initiative. The mission of the conference was to “convene leading decision makers in medicine, business, media, advocacy and faith to encourage multidisciplinary collaboration, increase investment in research and innovation… education and better access to health care.”[1] My role, as a physician and rabbi, was to represent the Jewish faith in this dialogue and initiative. While “better access to health care” remains a desideratum, access to information in our age is historically unprecedented. The explosion of technology, communication, and social media have put the world’s vast knowledge, both present and past, within finger’s reach. The present contribution, detailing a fortuitous discovery at the Vatican, recalls an earlier period in Jewish history when access to sacred texts was generally limited. The advent of printing would portend an exponential increase in availability of Jewish books, but a controversy arose in its wake which ironically led to even greater inaccessibility of one of Judaism’s most fundamental texts.

No visit to the Vatican would be complete without a visit to its storied library. In anticipation of my trip, I contacted the Vatican Library to secure a reader’s pass.[2] I then scoured the catalogue and consulted colleagues for items of Jewish medical and general Jewish interest.

While I would only have a brief time to spend in the library I focused my list mostly on medically related works, both in manuscript and printed form. One of the works I included is not typically thought of as such. It is an incunable which was the answer to one of Professor Marc Shapiro’s Seforim Blog quiz questions- what was the first Hebrew book published in the lifetime of its author? The answer is Nofet Tzufim (Abraham Conat: Mantua, 1475) by Judah Messer Leon.[3]

Judah Messer Leon was an extraordinary physician, professor, and Torah scholar. He was granted the title of Count Palatine by the Holy Roman Emperor Frederick III[4] which allowed him to confer doctorates upon other Jews of proven worthiness. Nofet Tzufim is a treatise on rhetoric, utilizing the classical literary devices of the ancient discipline of rhetoric applied to the Torah. One of the uses for this work was to prepare the Jewish students who matriculated from foreign countries to the medical schools in Italy. Indeed, he organized a yeshiva where students could receive a comprehensive Jewish education while training in the secular disciplines necessary for higher studies in the humanities, philosophy, and medicine.[5]

In my pre-visit research of the library catalogue, I noticed the record of a two-volume Mishneh Torah (Giustiniani: Venice, 1550-1551).[6] Being familiar with the controversy surrounding this work, I put it on my list despite its non-medical nature. I took a snapshot of the entry and placed it in my files.

Upon my arrival at the library, I was introduced to the protocols. I found it somewhat ironic that while the manuscripts were requested through a modern digital system, the printed works, housed in a different section, were requested by hand-written paper slip. When I submitted my requests to the librarian, I half expected her to respond, “and by the way, no, we do not have the Menorah.”[7]

The final item I requested was the Giustiniani Rambam. A short while after I submitted my slip, I noticed two massive unidentifiable tomes resting one atop the other on the front desk. It did not initially occur to me that these would be my requested items. I ultimately approached the desk and inquired if my items had arrived, only to be directed to these two plain, unadorned (with neither print nor illustration), nondescript, off white, cloth-covered folios. The covers are shown below:

The two volumes were virtually indistinguishable. As I opened the top volume, I observed the following printer’s mark on the title page.

This is the characteristic printer’s mark of Giustiniani, as expected, consisting of a picture of the Temple in Jerusalem (though more reminiscent of the Dome of the Rock). This was volume two of the Mishneh Torah.[8]

However, when I carefully cracked (almost literally) open the binding of the bottom volume, I noticed something unexpected:

The printer’s mark did not reveal a depiction of the Temple, rather it was comprised of three crowns, the distinct mark of another printing house. At this point, a brief review of the controversy surrounding the Giustiniani Rambam is in order.

Rabbi Meir ben Isaac Katzenellenbogen (1482-1565), known as Maharam Padua, produced a new edition of Rambam’s Mishneh Torah, including his own notes, and providing some of Rambam’s Talmudic references. As Jews were generally prohibited from publishing books at this time, he initially approached a veteran non-Jewish printer of Hebrew books, Marco Antonio Giustiniani. For unknown reasons, this arrangement did not work, and R. Katzenellenbogen instead published his work with Alfonse Bragadini, a novice printer for whom this would be his first publication. Very shortly thereafter, within the year, Giustiniani published a similar edition of the Mishneh Torah, including the notes of R. Katzenellenbogen, though with some alterations and with accompanying criticism, without the latter’s consent. He proposed to charge one gold coin less for purchase, clearly intending to sabotage Bragadini’s newly minted press. Fearing the loss of his significant financial investment, R. Katzenellenbogen approached the then-young R. Moshe Isserles (Rama) to adjudicate what would be one of the first cases in rabbinic literature of copyright infringement.[9]

Rama ruled in favor of R. Katzenellenbogen / Bragadini, but having no recourse in the secular courts, placed a cherem (excommunication) on any Jew who purchased books from Giustiniani until the print run of R. Katzenellenbogen had been sold. Giustiniani reacted fiercely, appealing to the Catholic Church and casting aspersions of blasphemy on the work. The Vatican expanded its inquiry launching a frontal attack on the work of R. Katzenellenbogen and other rabbinic texts as containing objectionable/heretical material. The attack soon included the Talmud and ultimately culminated in the decree to burn all extant copies of the Talmud and related works in 1553 in Campo di Fiori Square, just a few blocks from the Vatican.[10] Other cities in Italy soon followed suit and virtually all the copies the Talmud in Italy in both manuscript and print, as well as related works, including some editions of Rambam,[11] went up in flames.

The printer’s mark bearing the three crowns I observed on the title page of this work is none other than that of the Bragadini Publishing House. Upon further inspection, it became clear that I was looking at the original Bragadini edition of the Rambam Mishneh Torah, volume one, with the notes of the Maharam of Padua, from which the Giustiniani edition was copied. The Vatican library did not list a Bragadini edition of Rambam in its catalogue and was unaware of its existence. The Bragadini is volume one of the Mishneh Torah, and the Giustiniani edition is volume two. By external visual inspection the volumes look virtually identical in size and appearance with similar bland covers, worn and worm-eaten to the same degree. It is quite possible that the librarian who received these volumes some centuries ago opened only the second of two volumes, entering the information accordingly for the two-volume work, and simply never bothered to open the other volume. This theory is possibly corroborated by the fact that pencil markings with the catalogue number of the Vatican Library appear only in the second (Giustiniani) volume (in the upper left hand corner) and not in the first (Bragadini).

Once I realized the cataloguing error, I immediately notified the librarian of this oversight, though she was of course unfamiliar with the historical significance of these volumes, and I was assured that the catalog would be corrected accordingly.

Upon my return home, in April 2018, I followed with an e-mail to the Vatican Library including additional references and a fuller discussion of the historical significance of the different editions. Shortly thereafter, I had the opportunity to visit the private medical historical library and collection of the late, world-renowned neurosurgeon, Dr. James Goodrich, known for his expertise in separating craniopagus conjoined twins (sharing or connected by the brain). I shared the details of my recent Vatican Library visit, to which he responded with his own slightly more dramatic experience at the same library. While inspecting a Medieval anatomy text, he noticed one of the famous illustrations was missing from the volume. He immediately notified the librarian. Within a few moments, he was surrounded by police, hands in the air, being threatened with arrest, himself accused of the theft.

Every few months I would check to see if the catalogue entry had been corrected. Sometime in late 2019 or early 2020, I gave up hope of any correction and did not check further. In November 2021, in preparing topics for an upcoming cruise to Northern Italy on Italian Jewish medical history, I was reminded of the Vatican Library visit and searched the catalogue for the Bragadini Rambam. To my pleasant surprise, the catalogue had been corrected to reflect the two editions, and the entries for both volumes of Rambam had been updated and expanded.

New Entry for the Bragadini Rambam

New Entry for the Giustiniani Rambam

How these two volumes of one set from different printers originally came together remains a mystery, but this “mixed” set of Rambam appears to have been owned by both Jews and non-Jews from at least the 17^th century and possibly earlier. Previous ownership of the set by both institutions and individuals, Jews and non-Jews, is reflected by a number of similar inscriptions in the respective volumes.

Both volumes contain the imprint of the library of the Church Santa Pudenziana in Rome:

Volume 1

Volume 2

Both bear the inscription of D. Julius a S. Anast[asi]a with the added information that he purchased (emit) them in 1652.

Volume 1

Volume 2

That a set of Rambam would be owned by non-Jews, be it private or institutional, is not remarkable given the history of Christian Hebraism.[12] Julius de St. Anastasia was a pseudonym for Giulio Bartolocci (1613-1687),[13] an Italian Cistercian Monk and Hebrew scholar who authored a four-volume work on rabbinic literature, Bibliotheca Magna Rabbinica.[14] It was just a year before this purchase date, 1651, that he was appointed professor of Hebrew and Rabbinics at the Collegium Neophytorum in Rome and “Scriptor Hebraicus” at the Vatican Library. He may have purchased the volumes in 1652 either for his private collection or for the Vatican Library. In either case, it is likely that these volumes have been either in his possession or the Vatican Library’s since 1652. The residence of the Rambam volumes in the Biblioteca Santa Pudenziana thus likely precedes this period. Perhaps Bartolocci acquired the works from this library. This helps date another signature that appears on both title pages, one that escapes mention in the Vatican catalogue entry.

Volume 1

Volume 2

In the first I can clearly see the words שלי יצחק, which follow a decorative flourish, though cannot decipher the last name. In the second, I can see remnants of the words שלי יצחק, and the second name is missing entirely. At minimum, this establishes ownership by a man whose first name is Yitzhak sometime before the early to mid-seventeenth century. Who Yitzchak was, and when in the period between the publication of the volumes (1550) and their acquisition by the Biblioteca Santa Pudenziana he took possession, is unknown, though it is intriguing to contemplate. It is almost certain that he was the earliest of the known owners. It is unlikely that Yitzhak would have acquired a set of Rambam from representatives of the Catholic Church, though one can imagine how the Church acquired the works, be it directly or not, sometime after the events of 1553.

Let us consider the possibility that it was Yitzhak who first acquired the mixed set of Rambam during their time of publication. How would this have come about? Why did he not simply purchase both volumes of the Bragadini Rambam? Were both volumes issued together, or was volume two released later? The publication of the two volumes of the Giustiniani Rambam was separated by at least a number of months, with volume one appearing in 1550 and volume two released January 25, 1551.[15] Furthermore, what of the ban implemented by Rama? Would this not have prevented him from buying the Giustiniani Rambam altogether? When was the ban issued and when would he have even heard of it? Lastly, and most importantly, were these volumes not included in the decree to burn Jewish literature. How could they have survived?

In answer to this final question, copies of Rambam’s Mishneh Torah were confiscated and burned, though not as systematically as was the Talmud.[16] Rama’s ban would have had no impact whatsoever on Yitzhak’s purchasing preferences, as Rama explicitly limited his decree to “our country” (i.e., Poland). It is not known whether Italian rabbis adopted a similar stance for their communities.

Furthermore, these very volumes reflect the impact of the feud of their publishers, and of the subsequent burning and imposed censorship. According to the Vatican Library catalogue, they were censored by Lorenzo Franguello in 1575 and again in 1599 by Luigi Da Bologna.[17] Whether it was Yitzchak who presented the work to the censors we may never know.

The impact of the burning of the Talmud on Jewish literature in general has been treated elsewhere, but as my interests lie in Jewish medical history, I conclude by sharing its effect on one of the more prominent figures in Jewish medical history, Abraham Portaleone (d. 1612).[18] Portaleone, descendant of a long line of prominent physicians, and himself physician to dukes and princes, developed a stroke in his sixties leaving him partially paralyzed on one side of his body. His illness sparked reflection that led him to the conclusion that he had not devoted enough of his life to Torah study. To rectify this deficiency, he set out to compose a comprehensive work on prayer and the Temple service, Shiltei haGibborim, which he dedicated to his children. It is an encyclopedia of Renaissance knowledge, including extensive discussions on the composition of the Temple incense, drawing on contemporary botanical studies, as well as unprecedented research into the instruments and music of the Levites accompanying the Temple service.[19]

In his introduction, Portaleone details the nature of his early education, and recalls how while a student studying Talmud with R. Yaakov MiPano, the infamous decree led to the Talmud “being consumed by fire before our eyes.”[20] After the initial burning of the Talmud in Rome, other Italian cities followed suit with their own citywide burnings of the Talmud. Portaleone was witness to one such event. Decades later, as he penned his classic work, Shiltei haGibborim, the Talmud still remained unavailable in Italy. Portaleone was forced to use substitute works that alluded to or quoted the Talmud, if available, but sometimes the information was simply not accessible. For example, in his discussion of the Lechem Hapanim (shewbread) of the Temple, he writes, “Perhaps some place in the Talmud Hazal spoke of this, and I am not aware. As a result of the known decree [preventing access to the Talmud] I have not been able to properly ascertain this.”[21]

In one remarkable instance Portaleone reveals his elation at being able to acquire a bona fide Talmudic reference. He writes that after he completed the chapter on the Lishkat haGazit (Chamber of Hewn Stone), God ordained (“hikra”) that he happen upon a wise man from the city of Tzfat (where the Talmud was available) who had come to Italy to seek financial support for his family. “From his mouth I heard the sugya in the second chapter of Yoma on the laws of the Lishkat haGazit, and I write them here for you (my children) from his mouth…”[22]

In yet another place he excitedly relates of his accessing a small passage from Tractate Chagigah from a tattered manuscript remnant in the library of a great Torah scholar (Gaon) of Verona.[23]

These few, yet remarkable, instances reveal how the absence of access to the Talmud in Italy impacted the life and work of one of Jewish medical history’s most famous personalities.

While our ancestors yearned for access to even one miniscule fragment of the Talmud, we have unfettered access to virtually the totality of rabbinic literature literally at our fingertips, from a device likely smaller in size than the one fragment of Talmud Abraham Portaleone was so overjoyed to discover.

Conclusion

It is incredible to think that for hundreds of years, unbeknownst to the Vatican library, Bragadini has been hiding in plain sight under the cover of his arch nemesis and fierce competitor Giustiniani. Their feud led to one of the greatest tragedies in Jewish history, instigated by the very institution wherein they now lie. Giustinani’s press ceased production in 1552, shortly after and possibly related to his attack on Bragadini, while the Bragadini press, and the three crowns, continued for generations.[24] At long last Giustiniani’s reach from the grave to still overshadow Bragadini has been foiled and a centuries-long error has been rectified.

It is perhaps noteworthy that this discovery occurred while I was a presenter at a Vatican conference. As for the conference itself, the medical issues addressed (including stem cell research, CRISPR gene editing and longevity research) and their halakhic ramifications merit discussion in a different blog. However, let us pause and appreciate how far we have come with respect to religious tolerance.[25] Suffice it to say, had I lived in the times of Bragadini and Giustiniani, I would likely not have been invited to a conference at the Vatican.

 Gelatin, Abraham Goldstein, R. Moses Isserles, and More

Marc B. Shapiro

Continued from here

Among the matters I discussed in the previous post were gelatin and consumption of the human body as part of a medical cure. Believe it or not, consumption of human parts not in the context of medicine is mentioned in a short responsum of R. Joseph Kafih. R. Kafih was asked if it permissible to drink various non-Jewish milk products and also gelatin produced from non-kosher animals. He is strict when it comes to milk—and apparently unaware of the widespread rabbinic approval in the United States for regular milk—but lenient regarding gelatin.[1] Incredibly, he assumes that some gelatin comes from human bones, and he believes that it is halakhically preferable to consume this instead of gelatin from animals (although the latter is kosher as well).

Here is an image of the letter sent to R. Kafih and his reply, followed by a transcription of the relevant sections.

האם מותר לאכול כיום:

חלב עכו“ם, אבקת חלב עכו“ם, חמאת עכו“ם, ג‘לטין המיוצר מנבלות וטרפות (במיוחד במוצרים המיובאים מחו“ל בהשגחת הרבנות הראשית)?

חלב גוים נאסר במנין, ואין להתירו. אמנם רבני אמעריקא התירו אבקת חלב בשעתו, והרבנות כאן סמכה על כך בזמנו, אך אין להתיר חלב גוי על סמך התר זה. חמאת גוים מותרת כמ“ש הרמב“ם מפני שכבר הלכו צחצוחי חלב שבה. ”ג”לטין‟ לדעתי אין להחמיר בו, בפרט העשוי מעצמות אדם. כי בשר האדם עצמו בעשה להרמב“ם, ולאחרים אפלו מצות ”פרוש‟ אין בו. וכל שכן עצמותיו.

In the comments to the last post, two people referred to the responsa of R. Nahum Zvi Kornmehl as a source regarding gelatin. In the first part of R. Kornmehl’s Tiferet Tzvi, vol. 1, there is a long discussion about gelatin, and it is here that R. Aharon Kotler’s responsum on the topic first appeared. R. Kotler’s letter and other letters found in the sefer also deal with a “kosher gelatin” that was produced by Barton’s candy. R. Kornmehl was the mashgiach of Barton’s so it makes sense that he would be involved in this halakhic issue. What many people might not realize is that R. Kornmehl’s brother-in-law was Stephen Klein, the owner of Barton’s. (Everyone over 50 can certainly remember Barton’s, especially on Passover. Many children, myself included, went house to house taking Barton’s Passover orders. Depending on how much you sold, there were all sorts of great prizes.)

While it was obviously perfectly acceptable for R. Kornmehl to involve himself in the halakhic research regarding Barton’s gelatin, would any of our rabbis today accept a situation where the mashgiach of a factory is a close relative of the owner? I think they would say that this defeats the entire purpose of a mashgiach, whose job is to ensure that kashrut standards are at the highest level, and he is therefore not supposed to have any close personal connections with the owner.

Here is a picture of R. Kornmehl at the Barton’s factory, from Rabbi A. Leib Scheinbaum, The World that Was America 1900-1945 (Brooklyn, 2004), p. 415.

Returning to Abraham Goldstein, one can imagine what he would have said had he been told about R. Moses Isserles’ responsum, no. 54. Here R. Isserles states that there is no halakhic problem consuming olive oil that was stored in containers in which they used pig lard to smooth the surface. (He later notes that there is even stronger support for this ruling if there is only a suspicion, but no certainty, that they used lard on a particular barrel). This ruling by R. Isserles is the exact sort of thing that today we would be told is absolutely forbidden, and Goldstein certainly would have attacked any hashgachah that followed the Rama in this matter.

Interestingly, R. Hanokh Henoch Meyer of Sassov could not accept that the Rama would allow us to eat something that might have pork residue, and he therefore adopted the old approach when confronted with “problematic” texts, namely, asserting that this responsum was not written by R. Isserles. Rather, some student must have been responsible for it, as it is impossible for R. Meyer to believe that R. Isserles would write something that in his mind is so obviously incorrect.[2] R. Judah Leib Landau, in his well-known work Yad Yehudah, Yoreh Deah 103:20 (Perush ha-Arokh), also has his doubts that R. Isserles could have written the responsum:

ובאמת הדבר הוא לפלא מאוד אם יצאו כלל דברים אלו מפי קדשו של הרמ“א ז“ל

This is the exact approach that was adopted by some in explaining another responsum of R. Isserles, where he justified those in his day who drank non-Jewish wine.[3] There is also another difficult and controversial responsum of R. Moses Isserles—see the discussion on the Seforim Blog here—and in this case R. Yitzhak Hutner also denies that the responsum was written by R. Isserles.[4]

R. Isserles’ opinion in responsum no. 54 is based on the fact that any pork residue would be less than 60, and also that the pork taste is to be regarded as something detrimental to the dish (noten ta’am lifgam). This is indeed a difficult point to understand, as why should pork be noten ta’am lifgam? You can look around and see that lots of people enjoy it. R. Shimon Grunfeld goes so far as to say that it was only because of R. Isserles’ great holiness, which caused him to view pork with such disgust, that he could make the error of seeing pork as noten ta’am lifgam.[5]

עוד דבר אחד חידוש פלא שכתב ששומן חזיר הוא פוגם בכל דבר כמו נבלה מוסרחת עיין שם, והיא תמיה גדולה שהרי אנו רואין כל העכו“ם וכל השרים אוכלים אותו והוא עולה על שלחן מלכים. הן אמת שנפש איש ישראל קצה באכילת חזיר אבל הוא רק משום איסורי של תוה“ק שאסרה אותו ולכן כל איש ישראל כשרואה חזיר הוא מואס אותו אבל בשביל זה לא חשוב נטלפ“ג דנטלפ“ג היינו שמצד עצם הדבר הוא פוגם . . . ופשוט דאין לסמוך בזה על התשו‘ הנ“ל, ובודאי שומן חזיר אוסר עד ס‘ או יותר כפי הרגשת הטעם, והרמ“א ז“ל ברוב קדושתו מחמת איסור התורה על בשר חזיר הי‘ קצה ממנו כ“כ עד שפלטה קולמסו לכתוב שאינו אוסר משום שהוא פוגם

In his discussion about how pork is noten ta’am lifgam, R. Isserles also says something which I found strange. He writes:

דשאני חזיר דדבר מאוס הוא ביותר מכל שרצים שבעולם, עד שאמרו לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו‘ ולא אמרו שאר שרצים, ש“מ דזה גרע טפי

R. Isserles cites a passage from Sifra, Kedoshim 9:10, which is quoted in Rashi, Leviticus 20:26, that one should not say that he is repulsed by pork, and that is why he doesn’t eat it, but rather he doesn’t eat it because of the Torah’s command. (Rashi’s version is different than what is found in our versions of the Sifra, and also what is quoted by R. Isserles, but the point is the same.) R. Isserles sees it as significant that of all the non-kosher foods that could have been cited, it is pork that is used as an example, which he believes shows that it is the most repulsive of the non-kosher foods.

The reason I find R. Isserles’ point strange is that R. Isserles’ understanding is the exact opposite of how the passages in Sifra and Rashi are usually understood. The common way of understanding, and I don’t know of anyone who has a different approach, is that you should not say that you are disgusted by pork, and that is why you are not eating it. On the contrary, there is nothing wrong with pork and it is undoubtedly quite tasty. However, we do not eat it because God commanded us not to. This reading appears explicitly in both the Sifra and Rashi, Here is what Rashi states:

רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי

This is very different than R. Isserles’ understanding that the rabbinic teaching reinforces the point that we should have a natural aversion to pork, even though the reason for abstaining from it is due to God’s command.

After mentioning how we don’t eat pork, the passage continues in Rashi (and this is also how it is quoted in the Rambam, Shemonah Perakim, ch. 6, but not in our version of the Sifra) that the same lesson is applied to the wearing of sha’atnez. We shouldn’t say that we have no desire to wear it, but on the contrary, we should feel that it would be nice to wear it but we cannot because of the divine command. The Sifra also adds the same point about sexual relations, that we do not avoid it because we are repulsed. Rather, we would enjoy this but abstain because of the divine command. Since the passage cites both pork, sha’atnez, and forbidden sexual relations to teach the same lesson, and there is no natural aversion to sha’atnez and sexual relations, it is clear that just as we might wish to wear sha’atnez and have forbidden relations but avoid them because of the mitzvah, so too one should assume that eating pork would be enjoyable. However, we avoid it because of the mitzvah.

The Rambam elaborates on this point in Shemonah Perakim, ch. 6, and he specifically cites the rabbinic passage we have been discussing. He goes so far as to say “that a man needs to let his soul remain attracted to them [pork, sexual relations, etc.] and not place any obstacle before them other than the Law.” What this means in practice is next time you see lobster in the supermarket, don’t be repulsed by it and think it is disgusting. The Rambam, following the Sages, is telling us that we should say “wow, that looks good. I would really enjoy eating it but the Torah says I can’t.” Easier said than done, I realize, but that is what the Sages and the Rambam have told us.

Returning to R. Moses Isserles, the Taz, Yoreh Deah 108:4, quotes another ruling of his that today would not be regarded as acceptable. R. Isserles testifies that the practice was to buy certain food items cooked by non-Jews in their non-kosher pots (Torat ha-Hatat 35:1):[6]

המנהג להקל לקנות מן הגוים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישול גוים (הוא) [הואיל] וסתם כליהם אינן בני יומן, ואע“פ דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה, מכל מקום לא חשבינן הקנייה לכתחלה, לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים של מים שמבשלים הגוים, או שאר דברים

Regarding other leniencies of R. Isserles, R. Zerach Eidlitz[7] is quoted as saying that it would have been OK for R. Isserles to have omitted all the humrot he records if he also omitted two particular kulot: non-glatt meat (Yoreh Deah 39:13) and that it is permitted to eat worms found in cheese (Yoreh Deah 84:16):

נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן אע“פ שקופצין הנה והנה על הגבינה אבל אם פירשו לגמרי אוסרין אותן

Returning to Goldstein, he would have been outraged by other halakhic leniencies mentioned by outstanding poskim, but again, he approached matters using logic and intuitive feelings, while the halakhic rules do not always fall into line with this. For example, R. David Ibn Zimra, She’elot u-Teshuvot ha-Radbaz, no. 1032, defends eating meat together with sugar that was cooked with milk. He states that this is permissible because the milk is batel. R. Hayyim Vital testifies that R. Isaac Luria would himself eat such sugar with meat.[8] Not only would Goldstein have protested against this leniency, but to my knowledge there is no kashrut agency today that would give a hashgachah to a meat product that includes sugar cooked with milk.

Another famous responsum which Goldstein would not have been able to accept—and I know that many Orthodox Jews today also would not be able to accept it—is Noda bi-Yehudah, Yoreh Deah, tinyana,[9] no. 56. Here R. Yehezkel Landau permits a drink produced by non-Jews that included a small amount of non-kosher meat (assuming the meat is 1/60 or less). The meat did not add a taste, and R. Landau ruled that it was batel, meaning that the drink was kosher. I could go on with other such examples but I think you get the point, which is that when it comes to kashrut, great halakhic authorities have come to conclusions that are far from what the average Orthodox Jew would regard as acceptable.

The phenomenon of the masses sometimes having stricter views than the rabbis is an old story. In fact, I once spoke to R. Aharon Felder about kitniyot. At the time, R. Felder was the halakhic authority for the KOF-K. As is well known, kitniyot is batel be-rov (see e.g., Mishnah Berurah 453:9), so I asked him why the KOF-K does not put a hashgachah on products with corn syrup since it is batel. He replied: “The people don’t want it.” In other words, the people will not accept that something with kitniyot can be kosher for Passover, even if it is batel be-rov.[10]

R. Felder also told me that if he was asked he would tell people that there is no problem eating a product with kitniyot if it is batel be-rov. According to this approach, one is permitted to drink regular Coke on Passover, and this is indeed the pesak of R. Yitzhak Abadi. (The other issue that comes up with regular Coke is whether kitniyot derivatives are forbidden on Passover.) I realize that if you extrapolate the “halakhot” of kitniyot from Yoreh Deah halakhic principles about when bitul can be applied, there are sources that would be strict in dealing with kitniyot (as the kitniyot is put in as part of production, rather than accidentally falling in). But what is interesting, I think, is that pretty much all the rabbis I have asked about this have replied in the same way. Rather than explain why we don’t follow the principle that kitniyot is batel be-rov, they have stated simply that when it comes to Passover we are extra strict. (R. Hershel Schachter is an exception, and he told me that kitniyot intentionally put in the product is not to be regarded as batel.)

This issue was raised by R. Alfred Cohen a number of years ago:

With this in mind, we should take another look at the furor which in the past few years has arisen concerning chocolate and candy manufactured in Israel under the supervision of the Rabbinate. Many candies contain corn syrup as the sweetener: Should this be considered a problem for Ashkenazic Jews? Based on the principle that if kitniyot are less than half of the total the food may be eaten, many people see no reason why such candy should be avoided.[11]

Returning to the gelatin issue, we saw in the previous post that R. Yehuda Gershuni was one of the rabbis who gave the hashgachah on Jello. This is noteworthy, as in 1952 he wrote a lengthy article in support of the position of his father-in-law, R. Eliezer Silver, that gelatin is forbidden.[12] Either he later changed his mind or perhaps he never really thought gelatin was forbidden, but it was only out of respect for his father-in-law that wrote his lengthy article. It seems that only after his father-in-law died in 1968 did R. Gershuni publicly express his lenient opinion about gelatin. In addition to his hashgachah on Jello, R. Gershuni also gave the hashgachah to Hormel gelatin.[13]

Incidentally, I found another example where R. Gershuni significantly changed his position. In Ha-Pardes, June and August, 1957, R. Gershuni discusses Yom ha-Atzmaut. Surprisingly, knowing how Zionist he was, in these articles he is not very positive about Yom ha-Atzmaut. He even says that according to Nahmanides establishing this holiday is a violation of bal tosif. As for saying Hallel on Yom ha-Atzmaut, R. Gershuni brings a variety of sources according to which this is improper. Yet in 1961 he published an article with the exact opposite perspective, in which he writes of the great significance of Yom ha-Atzmaut and that Hallel should be recited on this day.[14]

Those who wish to see a video of R. Gershuni can view it here. As far as I can tell, this is the only video of him available online. It is from the 1990 Yom Yerushalayim celebration at Merkaz ha-Rav. You can also see R. Shlomo Fisher in attendance.

In addition to gelatin, my previous post dealt with some of the history of hashgachot in America in the 1930s. In those days, no one could have imagined all the different hashgachot we currently have, as well as the various products that are under kosher supervision. In previous posts here I already mentioned how you can now get toilet bowl cleaner with a hashgachah. Here is an American hashgachah.

And for those who live in Israel, here is one with an Israeli hashgachah (thanks to Stanley Emerson for the picture).

I also noted how in Israel you can buy lettuce with no less than six different hashgachot. See here. But it gets even better, as Shimon Steinmetz sent me this image which shows that you can now get romaine lettuce with seven different hashgachot. Do I hear eight . . . ?

Yet I don’t think Israel has what we have, namely, ant and roach killer under hashgachah. (It is pareve.)

(For those who are wondering, the date on upper right of the OU letters is the date that you view the document, not when the contract was signed.)

You can even get enzyme replacement injections under OU supervision. See here.

According to the OU, when they are “approached by companies whose products would not inherently need a hechsher, the OU tells them that certification is not necessary. But some companies request kosher certification because that will make Orthodox Jews more likely to buy them.”[15]

Interestingly, since today we take it for granted that all sorts of unnecessary hashgachot are found on various non-food items, in previous years this was seen in a very different light. In 1896 the New York newspaper Ha-Ivri, in an attack on the rabbinical board headed by R. Bernard Drachman, noted how the board had given hashgachot to salt, soap for washing clothes, and stove polish.[16] This scandalous charge was denied by R. Drachman, who noted that these hashgachot were given by a private individual, not his organization. R. Drachman writes as follows, and look how he describes the unnecessary hashgachot:[17]

ההכשרים המוזרים והמעוררים שחוק אשר רמזת עליהם לא מעשי הועד המה כי אם מעשי ידי איש יחיד

While we are on the subject of hashgachot, I think readers will find it of interest that the OU did not accept all the products certified by R. Soloveitchik in Boston, as his hashgachah did not always meet OU standards which had been established by R. Alexander Rosenberg. R. Berel Wein, who succeeded R. Rosenberg as rabbinic administrator of OU Kashrut, reports that he was constantly criticized for this as people thought it very disrespectful to the Rav that the OU did not accept his hashgachah in all matters. R. Wein, however, explains as follow:

In all my meetings with the Rav. I never discussed this sensitive matter with him. However, he once said to me, “As the rabbi of Boston, it is my duty to grant kashrut certification to products that are kosher, even if they don’t necessarily reach the highest standards of kashrut. I know you have to operate under a different set of rules. Don’t be troubled that the OU doesn’t use certain products I certify. I’m not troubled by it.” I never revealed that conversation to the Kashrut Committee, nor did I change OU policy.[18]

However, my question would be, how is the role of OU kashrut different than what the Rav was trying to do? Isn’t the goal of the OU also to ensure kashrut for all types of Jews? How is the role of a communal rabbi in giving a hashgachah for his community different than that of the OU, which is a nonprofit organization that exists to serve the larger Jewish community?

Since part 1 of this post discussed the OK hashgachah, it should be noted that at one time there were actually two hashgachot identified with the OK symbol. Here is an early OK symbol used by R. Harold Sharfman’s Kosher Overseers Association of America. (A different looking OK symbol was actually first used by his father, R. Hyman Sharfman, in 1927.)[19]

It later developed into what was called the Half-Moon K, surrounded by a circle.

This led to a lawsuit by the OK in the 1990s, with the result that the Half Moon K had to appear without the circle.[20] (I don’t know why, as we have seen on other occasions as well, a dispute between Orthodox rabbis was decided in a secular court instead of in a beit din.) After Rabbi Sharfman’s death, the Half-Moon K was taken over by the OU and its symbol was retired.

Sharfman authored a few interesting works focusing on American Jewish history. He also wrote the book, Global Guide to Kosher Foods and Restaurants (Malibu, 1990), from which the above pictures of the OK symbol were taken. The book’s title is not going to interest many, although the subtitle is more intriguing: “An Illustrated History of Kashruth in 20^th Century United States.” This is a very rare book and I recently was able to acquire a copy. I was surprised to find that it is really a fascinating work with some great pictures. Because it is so rare I have made a PDF of the book which you can see here.

When it comes to kashrut supervision in the United States, Roger Horowitz mentions an interesting point that in the 1950s there were rabbis who opposed supermarkets selling kosher meat as they claimed that it was forbidden for the meat to be sold on Shabbat.[21] The real reason for the opposition was presumably to protect the kosher butchers from competition, but the argument was not framed in this fashion. I think most will be surprised by such a stringent approach. After all, we don’t want Sabbath violators to also consume non-kosher meat, so why prevent them from buying kosher if they are in the supermarket on Saturday? Yet when asked by R. Yitzhak Zilberstein, R. Elyashiv ruled that if people are going on a trip on Shabbat, and want to order kosher food from a caterer for the trip, that the caterer should not provide them with the food even though this means they will eat non-kosher.[22]

Another surprising development in the kashrut world is that the OU has recently refused to give a hashgachah to a vegetarian product called Impossible Pork. See the Yeshiva World article here, and see also the Wall Street Journal article here. As the Yeshiva World reports, “[Rabbi Menachem] Genack clarified that although [the] OU certifies items related to pork such as Trader Joe’s ‘spicy porkless plant-based snack rinds,’ the agency decided that certifying a product called ‘pork’ was a red line they aren’t willing to cross right now.” 

In the Wall Street Journal article Rabbi Genack is quoted as follows: “The decision was based on the emotional reaction some kosher eaters have had to kosher-certified pork-related products in the past that also had no actual pork in them.” So now company kashrut decisions are based on people’s emotional reactions? Sounds crazy to me. The article continues: “Rabbi Genack of OU Kosher says he suspects that doubters might one day come around and allow faux pork to be certified as kosher.” I don’t understand this at all. Since when does the OU have to get approval from “doubters” to put a hashgachah on a product? Furthermore, I must note, there are already OU certified products that have the name “bacon” in them and are said to taste like the real thing. This includes Bacos (see here), Bacon Flavored Bits (see here), and even a product called Bacon Bits Milk Chocolate (see here). And of course, the Talmud, Hullin 109b, talks about the shibuta fish whose brain tastes like pork.[23]

Since we have been speaking about kashrut in America, let me make one final point about this. Many people are under the impression that it was Jewish emigration to America that led people to give up kashrut, I must therefore call attention to a fascinating article by Asaf Kaniel that shows that in the years 1937-1939 only one third of the Jews of Warsaw bought kosher meat. Granted, this was a very difficult period for the Jews of Warsaw, and had economic circumstances been different I have no doubt that most of these people would have been buying kosher. However, from the large number who abandoned kashrut, we can get a sense as to how tenuous their attachment to this mitzvah was, as it is always the case that during difficult times the ones who are not so attached to something are the first to give it up.[24] (Kaniel also has another valuable article that shows the growth of irreligiosity in Vilna in the early twentieth century.[25])

I know people will be shocked by hearing this, about Warsaw of all places. So let me note that in a 1937 interview given when he was in the United States, R. Elhanan Wasserman stated that religious life in Poland was worse than in America.[26]

2. In my last post I cited something from R. Shmaryahu Shulman who unfortunately recently passed away. In 1951 R. Shulman published his Be’er Sarim which contains hiddushim on the Talmud.

In R. Yitzhak Ruderman’s approbation he states that this is the first book of hiddushim on Shas published by an American-born author. Is this true? I am not aware of anything earlier. As far as I know, the first traditional rabbinic sefer (not hiddushim on Shas) published by an American-born author is R. Eliezer Zvi Revel’s Otzar ha-Sotah (New York, 1941).

R. Eliezer Zvi was the son of R. Bernard Revel.

Is there an even earlier sefer published by an American-born author? There is another sefer that I am aware of, but as it is not an original sefer, I gave Revel the honors. The other sefer was published by R. Bernard Drachman, who was born in New York in 1861. In 1907 he published an edition of Divrei ha-Rivot by R. Zerahiah ha-Levi and R. Abraham ben David, together with his commentary.

Who was the first American-born author to publish a book in Hebrew? This would appear to be Reuven Grossman (1905-1974; he later took the last name Avinoam). Born in Chicago, Grossman spoke Hebrew as his first language. His first book, Mi-Pi Olel (New York, 1915), containing essays, poetry, and the beginnings of a commentary on the Torah, appeared when he was ten years old. As far as I know, this makes him the youngest published Jewish author in history. One of the essays in the book was earlier published in a newspaper when Grossman was only eight years old. (I wonder how much help he had from his father who was a Hebraist.) You can find Mi-Pi Olel here.

The book contains a picture of the young author .

His next book, Ibim (New York, 1918), appeared when Grossman was thirteen years old. You can find it here.

Ibim also includes a picture of Grossman.

You can learn more about Grossman here and here, and in Yosef Goldman, Hebrew Printing in America (Brooklyn, 2006), p. 325.

3. In my last post, I gave a link to my Torah in Motion classes on Saul Lieberman. I also did a 53-part series on the sefer I published, Iggerot Malkhei Rabbanan. You can see it here. My four-part series on the escape of the Mir Yeshiva can be viewed here. My class on Torah study on Christmas eve is here; my class on kitniyot is here; my discussion of the Hazon Ish and R. Zvi Yehuda is here.

4. I can’t end the post without calling attention to an important new publication by Seforim Blog contributor, R. Bezalel Naor. Navigating Worlds is a collection of Naor’s essays that appeared from 2006-2020, including those that appeared on the Seforim Blog. As is to be expected, there are essays on R. Kook, further solidifying Naor’s standing as the leading expositor of R. Kook’s thought in English. There are also essays on a wide range of other topics including Maimonides, Kabbalah, and Hasidism, as well as discussions of passages in the Torah and Talmud, and book reviews.

In addition to the broad themes discussed, Navigating Worlds is full of individual items of historical and bibliographical interest. To mention just one of the many things I learned from the book, on p. 554 Naor cites a report from R. Uri Moinester in the name of R. Joseph Alexander, that R. Hayyim Soloveitchik told the latter that it had taken him two years to study Maimonides’ Guide.[27] This source should be added to what I mentioned in a previous post  here about R. Hayyim’s study of the Guide.[28]

* * * * * *

[1] In reply to a question from Tamir Ratzon, R. Kafih said that one should only eat a product with gelatin if there was no non-gelatin alternative. See Teshuvot ha-Rav Yosef Kafih le-Talmido Tamir Ratzon, ed. Itamar Cohen (Kiryat Ono, 2019) p. 306. This reply is more stringent than R. Kafih’s letter published in this post.
[2] Yad Hanokh, no. 23.
[3] See my Changing the Immutable, pp. 80ff., 95.
[4] See Sefer ha-Zikaron le-Maran Ba’al “Pahad Yitzhak,” p. 334.
[5] She’elot u-Teshuvot Maharshag, vol. 1, Yoreh Deah, no. 68. This source and the two prior sources I mentioned, Yad Hanokh and Yad Yehudah, are noted by R. Yaakov Hayyim Sofer, Zikhron Moshe, vol. 3, no. 38.
[6] See R. Hayyim Oberlander’s article in Or Yisrael 56 (Tamuz 5769), pp. 58-59.
[7] See Literaturblatt des Orients, August 12, 1848 (no. 33), p. 525.
[8] Sha’ar ha-Mitzvot, parashat Mishpatim (end).
[9] In this context, where it means “second,” the word תנינא is pronounced tinyana. See Daniel 7:5 where the word appears. In the Talmud, the word appears as תניינא so the pronunciation is obvious. Onkelos, Gen. 1:8, has תנין, and all the editions I checked vocalize it correctly as tinyan. Yet if you google “Orah Hayyim Tanina” or “Yoreh Deah Tanina” you will find lots of examples where the word תנינא is written as “tanina”. Yet this is an error as tanina is a completely different word and means serpent or sea monster.
[10] I heard a shiur from R. Asher Weiss, and in explaining why things became so strict with kitniyot, he quoted R. Shlomo Zalman Auerbach who once gave a heter that the people did not want to accept. R. Auerbach joked that it was a kula she-ein ha-tzibbur yakhol la’amod bah. In speaking about the standards of the Triangle K hashgachah, Timothy D. Lytton quotes one kashrut professional as follows: “It’s permissible under Jewish law, but it’s a standard that many people are not willing to accept.” Kosher: Private Regulation in the Age of Industrial Food (Cambridge, MA, 2013), p. 83. In speaking of how the Jewish masses will not listen to the greatest rabbis if they tell them to stop observing even a small custom, R. Reuven Katz refers to the German expression that the rabbi is a rabbi, but the regular Jew is a chief rabbi (Oberrabbiner, lit. “above the rabbi”). “Der Rabbiner ist ein Rabbiner, aber der Jude ist ein Oberrabbiner.” Dudaei Reuven, vol. 1, p. 32a, and see also R. Katz’s letter published in R. Avraham Yudelevitz, Hiddushei Beit Av (New York-Jerusalem, 2012), pp. 18-19.
[11] “Kitniyot,” Journal of Halacha and Contemporary Society 6 (Fall 1983), p. 71.
[12] See his article in Kerem, Tishrei 5713, pp. 9ff.
[13] In my prior post I published a responsum on gelatin by R. David Telsner. As Menachem pointed out in his comment to the post, this responsum (with some changes at the end) was mistakenly included in R. Gershuni’s Hokhmat Gershon, pp. 405ff., as if it were written by R. Gershuni. As the editor notes in the preface, because of R. Gershuni’s ill health he was not able to review the book before publication, and this explains how the Telsner responsum could end up in the book (a phenomenon we also know from other books of responsa).
[14] “She’elat Yom ha-Atzmaut,” in R. Shimon Federbush, ed., Torah u-Melukhah (Jerusalem, 1961), pp. 180-192.
[15] Kenneth Lasson, Sacred Cows, Holy Wars (Durham, 2017), pp. 135-136. Lasson also writes (p. 113): “The OU requires that at a minimum all of its mashgichim have Orthodox ordination (semicha) from a recognized rabbinic individual or institution and pray only in Orthodox synagogues.” Yet I know of people in out of the way places who have checked on factories for the OU and they are not rabbis.
[16] See Ha-Ivri, Sep. 11, 1896, p. 1; Harold Gastwirt, Fraud, Corruption and Holiness (Port Washington, N.Y., 1974), pp. 82-83. I once had a rebbetzin insist to me that laundry detergent requires a hashgachah as we put tablecloths in the wash.
[17] Ha-Ivri, Oct. 23, 1896, p. 1.
[18] Wein, Teach Them Dilgently (New Milford, CT, 2014), pp. 97-98. R. Wein also mentions that R. Moshe Feinstein sometimes favored the immigrant rabbis who offered private hashgachot—which was an important source of income for them—over the OU’s more “practical and progressive directions in kashrut” (p. 99).

In earlier years, there were Agudas ha-Rabbonim rabbis who criticized the OU’s hashgachah because there were many synagogues in the OU that did not have mehitzot. These rabbis claimed that you cannot trust an organization that allows non-mehitzah shuls to be part of it. In the 1930s the Agudas ha-Rabbonim rejected the kashrut reliability of the OU after it agreed to work with representatives of the Conservative movement in establishing reliable kashrut in America. See Gastwirt, Fraud, Corruption, and Holiness, pp. 166-167. As for Agudas ha-Rabbonim rabbis, there were those who gave hashgachot—this was how they made a living— but they personally did not eat from all the food under their hashgachah. (Growing up there was a rabbi in my town who told my father not to buy from a certain butcher, even though this butcher was under his hashgachah. The rabbi’s attitude was that the butcher was good enough for non-Orthodox Jews, but Orthodox Jews should not shop there, as he was not able to visit the store as much as he would have liked.) R. Nachum Eliezer Rabinovitch, Siah Nahum, p. 171, completely rejects such an approach.

ברור שאם הרב אינו אוכל מן המאכלים שהוא אמור להשגיח עליהם, דבר זה יגרום לזלזול וחילול השם ח“ו

[19] See Harold Sharfman, Global Guide to Kosher Foods and Restaurants (Malibu, 1990), p. 68.
[20] For the lawsuit, see here. Another example of the OK involved in controversy was when it put in a bid to control the proposed “dot-kosher” suffix for Web addresses. The OU, Star K, CRC, and KOF-K opposed the OK’s bid, with the OU stating: “We think that if the term kosher, which has important meaning in the Jewish religion, is commercialized, it will do a disservice to how religion in general should be treated and will harm the kosher public specifically.” See here, and Lasson, Sacred Cows, Holy Wars, pp. 146-147.
[21] Kosher USA (New York, 2016), pp. 190-191.
[22] Zilberstein, Avnei Esh, pp. 892-893.
[23] See here for Ari Zivotofsky and Zohar Amar’s attempt to identify this fish.
[24] Kaniel, “Bein Hilonim Mesorati’im ve-Ortodoksim: Shemirat Mitzvot bi-Re’i ha-Hitmodedut im Gezerat ha-Kashrut,” Gal Ed 22 (2010), pp. 75-106.
[25] “Al Milhamah u-Shemirat ha-Mitzvot: Vilna 1914-1922,” Gal Ed 24 (2015), pp. 37-74. Regarding Kashrut in Vilna, Kaniel notes that due to the difficult economic circumstances, there were occasions when the rabbis permitted butchers to sell non-kosher meat to non-Jews, as long as they were careful to keep the kosher meat separate from that which was non-kosher. See ibid., p. 61.
[26] See R. Wasserman’s Morgen Zhurnal interview included in Mi-Pihem shel Rabbotenu (Bnei Brak, 2008), p. 345.
[27] Moinster, Karnei Re’em (New York, 1951), p. 104 n. 1.
[28] Another source that should be added is Shulamith Soloveitchik Meiselman, The Soloveitchik Heritage: A Daughter’s Memoir (Hoboken, 1995), pp. 109-110, where in addition to discussing R. Hayyim’s interest in the Guide, she also mentions that he had R. Moses Soloveitchik promise never to read this work. “Even years later, when his children were attending the university and the book was part of the family library, Father never touched it. Father always kept a promise” (p. 110).

Memories of Harav Shmryahu Shulman zt’l About Rav Ahron Kotler Zt”l

By Avrohom Willner

In honor of the Sheloshim of Harav Shmryahu Shulman zt’l formerly Rav in Jersey City and Norwich Ct. and later of Queens NY. R’ Shulman was the author of numerous Seforim and was the last remaining member of the Agudas Harabanim. Presented here are memories of his great Rebbe, Rav Ahron Kotler Zt”l, as one of the first students to learn in Beis Medrash Govoha in Lakewood as well as member of the Agudas Harabanim alongside Rav Ahron, Rav Shulman was privileged to a close relationship with him.

Previous posts on the blog about R’ Shulman can be found here and here.

זכרונות ופנינים ודברי תורה ששמעתי ממו“ר רבי שמרי‘ שולמאן זצ“ל אודות רבו הגדול הגאון רבי אהרן קוטלר זצ“ל

מאת: אברהם וילנר

מו”ר הכיר היטב רבי אהרן קוטלר זצ”ל, פעם ראשון ששמע שיעור ממנו היה בשנת תש”ב שהגיע לנר ישראל. ובשנת תש”ג למד מו”ר אצל רבי אהרן לזמן קיץ ושוב חזר בשנת תש”ז לתקופה קצרה ללמוד אצלו. ועמד בקשר איתו עד פטירתוⁱ. היה מבקר אצלו בבית וגם כשרבי אהרן היה בקווינס מו”ר היה נפגש איתו, מו”ר שרת כחבר האגודת הרבנים הרבנים באותו זמן שרבי אהרן שרת כחברⁱⁱ. לכן אמרתי להעלות בכתב קצת ממה ששמעתי ממו”ר מרבו הגדול רבי אהרן זצ”ל וכן עובדות עליו לתועלת שוחרי תורת הגאון רבי אהרן זצ”ל.

סיפורים ששמע מו“ר מפי רבי אהרן קוטלר זצ“ל

א] רבי אהרן היה רגיל לספר סיפורים בסעודת שבת, ובתחלה אקדים שרבי אהרן היה דייקן גדול בסיפורים והזכיר כל פרט ובפרטי פרטים בדייקנות יתירה, ואמר לי מו”ר דוגמא אחת, שהוא זוכר איך רבי אהרן סיפר כשהמלבי”ם עבר בתחנה רכבת סמוך לאזורו של הבית הלוי, הבית הלוי יצא בבגדי שבת לקבל את פניו, רבי אהרן פירט בדיוק מאין נסע המלבי”ם ולאן הוא נוסע ובדיוק באיזה תחנות עברו וכו’.

ב] סיפר, שבגזרות ת”ח ות”ט ברח הש”ך והגיע לפראג לפני חג הסוכות, ובכל העיר לא היה אלא אתרוג אחד שהיה שאלה על כשרותו, והראו האתרוג להמרא דאתרא רבי שמעון, שפסק שכשר בדיעבד אבל אין לברך עליו. וכשהראו האתרוג להש”ך פסק שהוא כשר וגם אפשר לברך עליו. והנה ביום טוב, הראשון שנטל האתרוג רצה לברך עליו, ומיד לפני שבירך נפל האתרוג מידו ונפסל (מו”ר אמר שהוא זוכר בדיוק האיך רבי אהרן חייך כשסיפר הפרט הזה שנפל מידיו ואמר וז”ל אז כבר לא היה שום שאלה של ברכה על האתרוג). לפני פטירת הש”ך ביקש הש”ך מבנו שילך לבקש מחילה מאותו רב בפראג, ונימק טעמו לא שהוא חושב שהרב צדק בפסקו, עדיין אני חולק עליו אבל לא היה לי לפסק אצלו בעיר שהוא המרא דאתרא.

ג] רבי אהרן פעם דיבר באורך על הרעיון של נשיאת כפים בכל יום בחו”ל לאשכנזים, ואמר שהגאון מווילנא רצה לתקן אותו אבל הבין מאיזה סימן מן השמים שאין מסכימים לתקנתו. דור הבא ביקש רבי חיים מוואלאזין לתקן נ”כ בכל יום, והסכים ביום אחד שביום המחרת יצוה לישא כפים. ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובה”כ שבעיר, והבין שבשמים אין מסכימים להתקנה החדשה, וחדל מרעינוⁱⁱⁱ. והמשיך רבי אהרן ואמר כשרבי ישראל סלאנטר סיפר הדברים הוסיף ואמר שאם זה היה הוא שרצה לתקן נ”כ כל יום לא היה עוזב רעיונו עקב מה שקרה, משום שהתורה לאו בשמים היא. ורבי אהרן חייך ואמר שהצדק עם הגאון מווילנא ורבי חיים, שהם הבינו שזה לא רק סימן מן השמים שלא מסכימים איתם, רק הם הבינו שבשמים בשום אופן לא יתן שזה יכול לקרות לכן צודקים הם שעזבו רעיונם.

ד] אמר לי מו”ר שרבי אהרן מאד אהב ה”חריפים” והזכיר רבי משולם אגרא ורבי יהושע ליב דיסקין ואמר שהם היו “זיינע מענטשאן” (האנשים שלו) ואמר מו”ר שרבי אהרן סיפר לו, שבפורים אחד כשרבי חיים מבריסק בדיחה דעתיה, אמר לתלמידיו להקשות לו קושיות שונות מראשונים ואחרונים בעילם שם והוא יגיד להם מי מקשה הקושיא, ואמר לא שהוא יודע כל קושיא מכל ראשון ואחרון אלא מסגנון הקושיא ודרך הלימוד שלהם אפשר לדעת מי המקשה, והקשו לו כמה קושיות וענה התשובה הנכונה, ושוב שאל עוד קושיא וענה הרשב”א מקשה קושיא הזאת ואמרו לו שלא נכון אין זו קושית הרשב”א אלא קושית המהרי”ל דיסקין והגיב הגר”ח “נו נישט ווייט” (לא רחוק) ואמר רבי אהרן רואים עד כמה הגר”ח אחז מרבי יהושע ליב שאמר עליו, לא רחוק מהרשב”א.

רבי אהרן פעם תיאר סדר לימודו של המהרי”ל דיסקין ובתוך דבריו אמר שהיה לו סדר קבוע ללמוד שלשים דף מסדר מועד כל יום וגם שלשים דף מסדרי נשים נזיקין וקדשים. ובזרעים וטהרות היה לו קצב אחר וגם סדר קבוע בירושלמי ובמדרשים וכל ל’ יום עשה סיום על כל התורה כולה^iv.

ה] רבי אהרן אמר שהגר”ח מבריסק ערך את רבי מאיר שמחה מדווינסק בעמ”ס אור שמח כהגדול הדור, וזהו כשנפטר רבה של לאדז’ היו אלו שרצו שבנו של הרב ימלא מקומו כרב העיר ואחרים טענו שאין בנו ברמה הנדרשת להיות רב של לאדז, ושאלו את הגר”ח מה לעשות. וענה להם שמן הראוי שעיר גדולה כלאדז יכהן גדול הדור כרבה, אבל מסתמא רב מאיר שמחה לא יעזוב עירו דווינסק לבא ללאדז’. ולכן אמר הגר”ח שאם בין כך לא יהיה לכם הגדול הדור אז אפשר כבר ליקח בנו של הרב הקודם להיות הרב. ע”כ המעשה. ומדבריו למדנו את מי אחז הגר”ח גדול הדור. (מו”ר שמע כל הנ”ל מפיו של רבי אהרן)

ענינים שונים וד“ת

ו] פעם החליטו אנשי ממשלת ארצות הברית, שאופן שחיטת הבהמות הוי צער בעלי חיים ורצו לתקן חוק שישחוט רק כשאוחזין הבהמה באיזה צורה מסויימת שלדעתם פחות צער להבהמה, ושלחו מכתב אז להאגודת הרבנים על רעיונם החדש ורצו לדעת מה דעתם בזה ואם הם מסכימים לשחוט רק בצורה הזאת, ואחד מראשי האגודה מיד שלח מכתב בחזרה שהם מקבלים הצעתם. מו”ר היה נוכח בועידת האגודת הרבנים אחרי שאירע הסיפור הנ”ל, ואמר לי שהוא זוכר בדיוק האיך רבי אהרן היה ממש ברוגז על אותו רב שהסכים להצעתם, ועיקר טענתו היה אפילו אם אין שאלה הלכתית, אבל לשנות צורת השחיטה הנהוג עד עתה דורש הסכמת כל הרבנים ולא היה לו להחליט לבד, ורבי אהרן תוך דבריו אמר לאותו רב וז”ל אפילו רבי חיים עוזר לא היה עושה דבר כזה לבד מבלי לשאול הרבנים האחרים.

ז] מו”ר היה נוכח בפעם הראשון שהגיע רבי אהרן לקווינס, למגבית לטובת הישיבה שהיתה בבית ר’ אלכסנדר שטיינברג (אביו של יבל”ח הרב פרץ שליט”א) ונשא שם דרשה על פרשת השבוע פרשת קרח ותמצית דבריו הוא- מצינו שאחרי המחלוקת של קרח ועדתו, התורה מדברת על הכ”ד מתנות כהונה וצ”ב הקשר שבניהם (ורש”י פרק יח פסוק ח, כבר עמד בזה ע”ש) ורבי אהרן אמר דרך דרוש,שטענת קרח היתה שגם הוא רוצה חלק במצות הנשגבות של כהונה ולמה רק לכהנים יהיה להם הזכות הזאת, ולזה באה התורה לתת תשובה תגובה ותיקון לקרח, שאפשר גם לכולם לזכות במצוות אלו ע”י נתינת מתנות כהונה להם, לכם יש גם חלק איתם עם הנתינה^v.

ח] מו”ר אמר ששמע מרבי אהרן שהא שתנן במסכת סוכה פרק ב משנה ט גבי גשמים בחג משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, אינו אלא בא”י אבל בחו”ל אם יורד גשם בחג אין בזה שום סימן רע וכו’^vi

אודות רבי אהרן זצ“ל

ט] מו”ר אמר שבשנות המלחמה היה רבי אהרן מגיע לישיבה יום חמישי בערב מנוי יורק מותש לגמרי מכל עבודתו במשך השבוע עבור ועד הצלה וכו’ ועם כל זה, חמש דקות אחר שהגיע רבי אהרן לישיבה כבר היה יושב עם כוס תה ולומד. ולמרות שצרות רבות הכלל והפרט היו יודעים לו, וכמה צרות ודאגות סחב על כתפיו, אמר מו”ר, שהתחיל ללמוד היה נראה כאיש אחר לגמרי, מלא שמחה, השמחת התורה היתה ניכרת על פניו וכשמסר שיעור היה נראה שהוא בעולם אחר לגמרי^vii.

י] לרבי אהרן היה לו כח מיוחד והוא “כח הנצחון” שהיה מוכיח שחידושיו נכונים, ותמיד הביא ראיות ועוד ראיות לבסס דבריו, ואמר לי מו”ר שהרב רודערמאן היה הראשון שאמר לו כך, (ושוב ראה את זה בעצמו כשלמד אצלו) וזה כתיאר הרב רודערמאן למו”ר ביקורו של רבי אהרן בביתו עוד קודם המלחמה שבא לאסוף כסף עבור ישבתו בקלעצק, ואמר שמהבוקר עד הערב רבי אהרן היה טרוד באסיפת כספים, ולפעמים לא היה חוזר לביתו של רב רודערמאן עד עשר בלילה, ומיד כשחזר היה מרצה חידושיו אליו, ורב רודערמאן אמר למו”ר שאם היה רבי אהרן מרגיש לא משוכנע שהוא באמת הסכים לדבריו היה תמיד אומר יש לי עוד ראיה ועוד ראיה וכו’ עד שהוא ראה שבאמת רב רודערמאן מסכים ומשכנע מדבריו. (אגב. רב רודערמאן גם אמר למו”ר שראה איזה זריז היה רבי אהרן, שלפעמים דברו בלימוד על שלש לפנות בוקר, ובשש בבוקר רבי אהרן היה קם כבר ויוצא לדרכו)

יא] ומעין הנ”ל מו”ר אמר לי שאצל רבי אהרן לא היה כזה דבר להניח קושיא בלי תירץ, ותמיד אימץ כחו לחשוב תירץ, ולפחות לתת עצה (עצה גיגעבאן) על קושיא, אבל להרים ידים שאין תירוץ לא היה רבי אהרן מוכן לעשות.

יב] בשעת מסירת השיעור היה רבי אהרן כאש בוער, ולא אהב שיפסיקו אותו באמצע עם קושיות^ח, ולפעמים מהריתחא דאורייתא היה רבי אהרן מגיב עם דברים חריפים, אבל כשרבי ניסן וואקסמאן זצ”ל רבה של לייקוואד היה מגיע לשיעור ושאל באמצע, אמר מו”ר שהיה אפשר לראות בחוש האיפוק של רבי אהרן לכבודו של רב העיר, והיה מתאפק ורק אמר אני לא מבין מה שאתה רוצה וכו’

יג] לאיזה תקופה התקיימו אסיפה של בוגרי תלמידי קלעצק וליקוואד, וכשהיה בקווינס מו”ר היה משתתף לראות את רבו הגדול. ואמר לי שפעם אחת דרש שם רבי שמואל סלאנציע מחשובי רבני הבראנקס נ”י ובעמ”ס חזון שמואל ואמר (דרך צחות) שהיה מחלוקת בין רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל ובין חתנו רבי אהרן אודות הישיבה בקלעצק, שרבי איסר זלמן אמר אמר שהישבה מזכיר לו מישיבת וואלאזין ואילו רבי אהרן אמר שהישבה מזכיר לו מסלאבאדקה.

יד] אלול אחד כשמו”ר היה כבר בקווינס, הרגיש שחסר ה”רוח” של אלול והוא לא מרגיש אלול בקווינס והחליט לנסוע ללייקוואד להיות במחיצת רבו רבי אהרן להרגיש אלול, ותכנן להשאר שם עד הלילה והגיע בזמן תפילת מנחה בישיבה, והתפלל מו”ר ביחד עם רבי אהרן, ואחר מנחה כבר יצא מו”ר לדרכו בחזרה לקווינס ואמר שמנחה אחת עם רבי אהרן כבר מספיק להרגיש אלול ולא צריך להישאר יותר

i^ .רבי אהרן גם החזיק מו”ר כ”קרוב” מאחר שאמו של רבי אהרן היתה מעירת ראזאווע וגם אביו של מו”ר היה משם, והרבה ממשפחות העיר התחתנו חד עם השני לכן מן הסתם היו קרובים

ii^ מו”ר גם מביא בספריו המרובים דברים ששמע מרבי אהרן ע’ בקונטרוס שש אנכי על אמרתך הנדפס בסוף ספר שומר הפתח על יו”ד פרשת כי תשא, וע”ע בספרו באר שרים (סימן יט). ובספרו שומר מצוה (סימן ב) יש כמה הערות ע”ס שו”ת משנת רבי אהרן

iii^ .ע’ בשו”ת משיב דבר חלק ב סימן קד ד”ה מש”כ בענין הזה, והביא שהסימן שראה הגר”א שלא מסכמים שלקחו לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בווילנא ל”ע

iv^ .’שאלתי למו”ר מאין ידע רבי אהרן פרטים מחיי המהרי”ל דיסקין שכמובן הוא לא הכיר אותו אישי וכו’ וענה לי שהוא לא ידוע אבל הדגיש לי כמו שכתבתי באות א’ שאצל רבי אהרן לא היה סתם סיפורים כל מה שסיפר היה בדייקנות ובירור הפרטים וכו’.

v^ .ואמר מו”ר שיש להזכיר לשבח העסקן הנודע ר’ בונים, שרבי אהרן דיבר למעלה מחצי שעה באידיש, וכשגמר דבריו תירגם ר’ בונים כל הדרשה עם כל הפרטים לאנגלית לאלו שלא מבינים אידיש.

vi^ .דבר זה מצאתי מובא גם בשם אחרים אבל חשוב לדעת שגם רבי אהרן סבר כן.

vii.’^וכשנפטר רבי אהרן, ביקשו ההסתדרות הרבנים ממו”ר להספידו, ואמר לי שהעיקר שהדגיש אז היה השמחה של רבי אהרן בשעת לימודו והאיך היה נראה כאיש אחר לגמרי בשיעורו וכו’.

ח ואמר לי מו”ר שהיה קשה להבין את עומק כוונתו בשעה שמסר השיעור ועד שחזרו השיעור לא ירדו לעומק כוונתו וכו’ מלבד מהרב משה אייזמאן זצ”ל שהיה היחיד שתפס דבריו בשעת מסירת השיעור שעד כדי כך יכול להקשות קושיא אחר קושיא בשעת השיעור. ואמר מו”ר שרבי משה היה עילוי ורבי אהרן היה לו “נחת גדול” ממנו.

Daf Yomi: Seforim on Masseches Megilah
By Eliezer Brodt

Daf Yomi just started learning Masseches Megilah this week. Earlier today I had a conversation with Rabbi Moshe Schwed of All Daf.  The purpose of the conversation was for me to briefly highlight some of the Rishonim and Achronim “out there” on this masechtah, adding some tidbits of interest about them. 

We recorded it and it’s available for viewing here and here.

It’s only a half hour long. Many aspects could have been discussed at greater length but R. Schwed had mercy on potential listeners!

This is an experiment which we are trying on the Seforim Blog and we hope to have other presentations from others over time. Feedback or comments of any sort are appreciated.

This is the fifth such conversation I have had with him of this kind this year (earlier we discussed Yerushalmi Shekalim [here], Yoma [here], Rosh Hashanah here and Taanis here).

 

ענין הריגת עשו והמסתעף

Shlomo (Steven) Flamer is a fourth-year medical student at the Albert Einstein College of Medicine. He previously studied at Yeshivas Ohr Hachaim (Queens, NY), and holds an M.A. in Jewish Studies from Touro College

רש”י לפרשת ויחי (מט, כא) ד”ה הנותן אמרי שפר מביא דברי חז”ל אודות מיתת עשו, ז”ל רבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה במסכת סוטה דף יג עכ”ל. ובאמת יש לכל הפחות ד’ דיעות מי הרג לעשו: (א) חושים בן דן, (ב) יהודה, (ג) חושים בן דן ויהודה, (ד) יעקב אבינו; וכמו שנבאר.

א. הסוברים שחושים בן דן הרג את עשו

כמעט שגור בפי כל שחושים בן דן הרג את עשו, וכמו שמבואר להדיא בגמ’ (סוטה יג.) ז”ל, אמר להו [עשו לבני יעקב], הבו לי איגרתא. אמרו ליה, איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזיל, ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא, דכתיב (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, אמר רבי אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר, חושים בריה דדן תמן הוה ויקירין אודניה, אמר להו מאי האי, ואמרו ליה, קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא [פירש”י מקל] מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב, פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך” וכו’, עכ”ל הגמ’.

ועיין במדרש ספר הישר (פרשת ויחי) שהביא כל הסיפור עם קצת שינויים, דבגמ’ איתא שחושים הכהו במקל, ובספר הישר איתא שהתיז את ראשו בחרב ונתגלגל ראשו. וז”ל שם: “ויהי בהבינו הדברים אשר עשה עשו ובניו, ויחר אפו מאד עליהם, וימהר ויקח חרב וירץ אל עשו אל תוך המלחמה, ויך את עשו בחרב ויכרות את ראשו וילך למרחוק ויפול עשו בתוך אנשי המלחמה, ויהי בעשות חושים את הדבר הזה ויגברו בני יעקב על בני עשו”.

התזת ראשו של עשו בחרב מוזכרת גם בתרגום יונתן בן עוזיאל (נ, יג), וז”ל: “מן יד אזל נפתלי ורהט ונחת למצרים, ואתא בההוא יומא ואייתי אוניתא דכתב עשו ליעקב אחוי על פלגות מערת כפלתא, ומן יד רמז [1] לחושים בר דן, ונטל סייפא וקטע רישה דעשו רשיעא, והוה רישיה דעשו מתגלגל עד דעל לגו מערתא ואתנח בגו עיטפה [פירוש חיקו] דיצחק אבוי, וגופיה קברו בנוי דעשו בחקל כפילתא, ובתר כן קברו יתיה בנוי ליעקב במערת חקל כפלתא”.

וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר (פ’ לט), ז”ל: “מיד שלף את חרבו והתיז את ראשו ונכנס לתוך מערת המכפילה, ואת גוייתו שלחו לארץ אחוזתו להר שעיר, [2] מה עשה יצחק, אחז בראשו של עשו, והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו, רבונו של עולם יוחן רשע וכו’ ” (וע”ע בגמ’ מגילה ו: תפילת יצחק).

ועיין עוד בילקוט שמעוני (תהלים רמז, תשעו) נוסח שלישי, שחושים הסיר ראשו של עשו בידים בלי שום מקל או חרב, ז”ל: “עד שהוא הולך בא לו חושים בן דן והיה חרש, כשראה שהיו מונעין לקבור את יעקב, הכהו בידו על צוארו

והתיז את ראשו, ונפלו שני אזניו על מטתו של יעקב”. [3] וביותר תיאור כתב המושב זקנים לבעלי התוספות (מט, כא) ז”ל: “בא חושים בן דן ורקד בידיו על צואריו והתיז את ראשו”.

והנה, ידוע ומפורסם שראשו של עשו נקבר במערת המכפלה, אבל באמת בגמ’ במס’ סוטה נאמר רק על עיניו שנתגלגלו לשם, ובילקו”ש (שם) נאמר רק על אזניו שנפלו על יעקב, ובמדרש ספר הישר נאמר רק שראשו הלך למרחוק, אבל לא נזכר שראשו נתגלגל ונקבר בתוך מערת המכפלה. אמנם בתרגום יונתן ובפרקי דרבי אליעזר שהבאנו נמצא מפורש שראשו של עשו נכנס ונקבר בתוך מערת המכפלה.

ובספר פנים יפות (ויחי מט, לא) ביאר באופן נפלא, שאפילו לאחר שמכר עשו חלקו ליעקב, עדיין נשארה לו טענת אמת שיש לו חלק ששית ממקום קבורת יעקב, ולפיכך קברו שם ראשו שהוא חלק ששית מן האדם, ע”ש מה שהאריך בזה.

ועיין עוד בספר אוצר פלאות התורה (ויחי עמ’ תש הערה קסד, אמור עמ’ תתפט) שציין לשו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סי’ סד) בשם מקובלים הראשונים והרמ”ע מפאנו, שכל ראשו של עשו קבור בתוך המערה, וכמו שמבואר בפרקי דרבי אליעזר. ועל פי זה כתב המנחת אלעזר, שאין להביא ראיה שקברי צדיקים כמו האבות מטמאים, ממה שרבי בנאה ציין את מערת המכפלה כדי לסמן מקום הטומאה (גמ’ ב”ב נח.), כי אפשר שקברי צדיקים אינם מטמאים, ואף על פי כן הוצרך לציין הקבר, משום שראשו של עשו קבור שם, והגולגולת מטמא באהל אפילו אם אין בשר עליו, ואף שקברי עכו”ם אינם מטמאים באהל (יבמות סא.), לעשו יש דין של ישראל מומר [4] שמטמא באהל. וכ”ה בשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ תסט, אות ג).

ב. הסוברים שיהודה הרג את עשו

למרות שבגמ’ סוטה הנ”ל נאמר שחושים הרג את עשו, בשני מקומות בירושלמי (גיטין פ”ה ה”ז, כתובות פ”א ה”ה) למדו מהפסוק בברכת יעקב ליהודה “ידך בעורף אויביך” (בראשית מט, ח) שיהודה הרג את עשו, וז”ל הירושלמי כתובות: בראשונה גזרו שמד על יהודה, שכן מסורת בידם מאבותם יהודה הרג את עשו, דכתיב ידך בעורף אויביך, עכ”ל. וכן הביאו כדבר פשוט כמה ראשונים הנזכרים בתחילת דברינו (תוס’, רבנו קרשקש, תלמידי רבינו יונה, מאירי). וצריך ביאור אם ולמה דעה זו חולקת על דברי הגמ’ במסכת סוטה (יג.) שחושים בן דן הרג את עשו.

ובאמת כבר עמדו בזה התוס’ (גיטין נה: ד”ה ביהודה), וכתבו, שע”פ הירושלמי הנ”ל והספרי (וזאת הברכה סי’ שמח) שדרש “ידיו רב לו, בשעה שהרג את עשו” צ”ל שיהודה הרג את עשו, וכתבו ליישב זאת עם הסיפור של חושים בגמ’ סוטה, וז”ל: “שמא לא מת [עשו] באותה הכאה, עד שעמד עליו יהודה והרגו”. וכ”ה במושב זקנים לבעלי התוספות (תולדות כז, מה), בתוס’ הרא”ש (גיטין שם), בתוס’ איוורא (סוטה שם), ובתוס’ שאנץ (סוטה שם, לפי הנוסח המוגה בהערות מהדורת עוז והדר “ויכול להיות ששניהם הרגו לעשו באותו שעה”).

ומלבד מהירושלמי וספרי הנ”ל, יש כמה עוד מדרשי חז”ל שיהודה הרג את עשו. למשל, ז”ל המדרש אגדת בראשית (פרק פג): “ידך בעורף אויביך” שהוא הרג לעשו, עכ”ל. וכעין זה איתא במדרש תנאים (הובא בתורה שלמה ויחי פמ”ט אות קיג), ז”ל: “ידיו רב לו” בהריגתו את עשו, שנאמר “ידך בעורף אויביך”, עכ”ל.

וראה במדרש שוחר טוב (תהלים יח, לב) “ואויבי נתתה לי עורף, פסוק זה מדבר ביהודה, אמר רבי יהושע בן לוי, מסורת אגדה יהודה הרג את עשו, אימתי בשעה שמת יצחק אבינו, הלכו עשו ויעקב וכל השבטים לקבור אותו, שנאמר ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, והיו כולן במערת המכפלה יושבין ובוכין, והשבטים עומדין וחולקין כבוד ליעקב, ויוצאין חוץ למערה, כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה לפניהם, השחיל עשו עצמו ונכנס למערה, ואמר עכשיו אני הורגו לאחר שמת אבי, שנאמר (בראשית כז, מא) יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, נסתכל יהודה וראה שעשו נכנס אחריו, ואמר מיד הוא הורג לאבא בפנים, [5] מיד השחיל וצף הוא בעצמו, ונכנס ונמצא עשו שהיה מבקש להרוג את יעקב, מיד עמד יהודה והרגו מאחריו, ולמה לא הרגו מנגד פניו, לפי שהיה קלסתר פניו דומה לאביו, לפיכך חלק לו כבוד והרגו מאחריו, והוא שיעקב אביו מברכו, ידך בעורף אויביך”.

והנה, במדרש שוחר טוב מבואר שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק, ובגמ’ סוטה איתא, שחושים בן דן הרגו בשעת קבורת יעקב. ומכח זה כתבו החיד”א (ברכי יוסף או”ח סי’ קלא ס”ק ד) והגהות בן אריה (על התוס’ בגיטין שם) שעל כרחנו נחלוק על דברי התוס’, משום שאי אפשר ליישב את כל הסתירות, אלא צריך לפרש שיש מדרשים חלוקים אי יהודה או חושים בן דן הרג את עשו, ואם נהרג בשעת קבורת יצחק אביו או בשעת קבורת יעקב אחיו.

והשתא דאתית להכי שיש מחלוקת בין המדרש שוחר טוב לבבלי, מסתברא שגם אין צורך לדחות כמו שדחו התוס’ שרצו להשוות הירושלמי והספרי עם הגמ’ בסוטה ולפרש שיהודה גמר מה שהתחיל חושים בן דן, שהרי בירושלמי לא נאמר מתי נהרג עשו על ידי יהודה, ויתכן שסבר כדעת השוחר טוב שהרגו יהודה בשעת קבורת יצחק. [6] והוסיף החיד”א (ראש דוד פר’ וישב) לבאר, שרק קשה על התוס’ “בהגלות נגלות מאמר השוחר טוב”, ונראה שלא היה לפניהם מדרש זה.

ועיין בהדר זקנים לבעלי התוספות (ויחי מט, ח) שגם סובר שיש כאן מדרשים חלוקים, ז”ל: “ידך בעורף אויביך”, מדרש, שהרגו יהודה לעשו הרשע כשביקש להרוג את אחיו ויהודה בא והרגו, ולפי שקלסתר פניו דומים קצת ליעקב לא רצה יהודה להרגו דרך פניו משום כבוד יעקב אביו, והכי איתא במדרש בחנוכה שגזרו גזרות על שבט יהודה לבד, לפי שקבלה היא בידם שהרג עשו, ודלא כאותו מדרש דאמר דחושים בן דן הרגו כדמפורש בחלק בשעה שערער על המערה, עכ”ל.

שוב ראיתי, שהוא גם להדיא בילקוט שמעוני (ויחי רמז קסב) שיש מחלוקת על ידי מי ומתי נהרג עשו, שכתב שם בתחילה כסיפור הדברים שיש במס’ סוטה, שחושים הרג את עשו בשעת קבורת יעקב. ואחר כך כתב “אית דאמרי” והביא את דברי המדרש שוחר טוב הנ”ל שיהודה הרגו בשעת קבורת יצחק.

וכעין כל זה נמצא גם בסדר הדורות (ב”א רנ”א) בקיצור, וכתב שם, שאם יהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק עולה, שחי מאה ועשרים שנה, כי יצחק היה בן ששים כשנולדו יעקב ועשו, ויצחק חי לאחר מכן ק”כ שנה (שהרי מת בן ק”פ), נמצא לפי החשבון שיעקב ועשו היו בני ק”כ שנה כשמת יצחק. אבל אם חושים בן דן הרגו בשעת קבורת יעקב, אז חי עשו קמ”ז שנה (כמו יעקב תאומו). נמצא שיש הבדל של כ”ז שנים בין הבבלי לירושלמי. ועיין בחידושי אגדות למהר”ל (סוטה יג:) שגם סובר שמדרשים חלוקים הם, וכתב שהעיקר כשיטת הגמרא דידן שחושים הרגו.

ויש להוסיף, שדברי התוס’ “דעשו שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו” יכול להיות רק לפי הגמ’ בסוטה שחושים הכה במקל את ראשו של עשו ונפלו עיניו, ואם כן יתכן שלא מת מאותה הכאה עד שבא יהודה והרגו, ובאמת זהו המקור שדנו בו התוס’ ליישבו עם הירושלמי. אבל לפי נוסחת הילקו”ש תהלים (וכן דעת מדרש ספר הישר, תרגום יב”ע, ופרדר”א כנ”ל) שחושים התיז את ראשו, דוחק לפרש שלא מת באותה התזת ראשו.

ועיין בספר אוצר פלאות התורה (אמור עמ’ תתפט הערה מ) שדייק מלשון פירוש התוס’ כת”י המבורג (הובא בספר תוספות השלם ויחי מט, כא, אות יד) שהתוס’ הללו סוברים כי גם לפי הגמ’ סוטה הותז ראשו של עשו, כי כתבו הסיפור

כמות שהוא במסכת סוטה אלא ששינו התוס’ בלשונם וכתבו בזה הלשון: ובא חושים אל המערה ושקל קלפו והכה עשיו וניתז ראשו של עשיו ונפלו שתי עיניו אכרעיה דיעקב אחיו וצחק, עכ”ל התוס’. ובשו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סי’ סד) כתב, וז”ל: “וגם מגמרא נוטה יותר פשטות הפירוש שנפל רישיה, רק עיניו נפלו ביחוד על עיני דיעקב כנזכר”. ולפי המדרשים הנ”ל נראה, שמוכרחים לומר שהם חולקים על המדרשים האומרים שיהודה הרג לעשיו ואי אפשר ליישבם

ששניהם הרגוהו כמו שרצו התוס’.

היוצא מזה, שהתוס’ בגיטין ודעימיה (תוס’ הרא”ש, תוס’ שאנץ, תוס’ איוורא) סוברים שאין שום סתירה בין הגמ’ סוטה שחושים הרג את עשו לירושלמי שיהודה הרגו, כי שניהם הכוהו בזה אחר זה עד שמת. אמנם יש כמה מדרשים וראשונים שמפרשים שעל כרחך שיש כאן שתי סיפורים חלוקים, או שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק, או שחושים הרגו לבדו בשעת קבורת יעקב ואי אפשר ליישבם.

ובחיד”א (פתח עינים גיטין נה:) הביא מספר יפה מראה וספר שדה יהושע מהלך אחר ליישב הגמ’ סוטה שחושים הרגו עם הירושלמי שכתב שיש מסורת ביד אדום שיהודה הרגו. והיינו, שהיה מסורה בידי האדומים שיהודה הרגו ולפיכך גזרו גזירות על ערי יהודה, אלא שהמסורה בידם אינה אמת כי חושים הרגו וכמו שאמרו בסוטה. אבל קשה מאוד לסבול יישוב זו, והחיד”א תמה עליהם שזה מיישב רק לשון הירושלמי, אבל יש כמה מדרשים אחרים שדרשו מן הפסוקים שיהודה הוא שהרגו, ובהם אי אפשר ליישב שאינם אמת והיא מסורה מוטעה ביד הרומיים.

ג. שיטה אחרת שיעקב הרג את עשו

בספר היובלים [7] (פל”ז ופל”ח) נמצא שיטה רביעית בענייננו, ופשוט ששיטה זו חולקת לגמרי על הבבלי והירושלמי ואי אפשר ליישבם. שהרי מסופר שם שאחרי מיתת יצחק, התחילו עשו ובני ביתו מלחמה גדולה נגד יעקב ומשפחתו, ובתוך המלחמה הרג יעקב את עשו בקשתו. ז”ל ספר היובלים: ואחרי כן דבר יהודה את יעקב אביו ויאמר אליו: אבי, דרך נא קשתך ושלח חיצך והפילה את השונא ארצה והמיתה את האויב. התאזר בכוחך אתה, כי אין את נפשנו להמית את אחיך, והוא אצלך ועמך הוא לכבוד אצלנו. וימהר יעקב וידרוך את קשתו וישלך חיצו, ויפל את עשו אחיו ארצה וימיתהו וכו’, וירדפו בני יעקב אחריהם עד הר שעיר, ויעקב קבר את אחיו על הגבעה אשר לעדורים וישב על בניו, עכ”ל.

ועיין עוד במדרש ויסעו (פרק ג, עמ’ כה במהדורת זכרון אהרן), וכן הביאו בילקוט שמעוני (וישלח רמז קלג) ובמדרש בראשית רבתי (וישלח לו, ו, אות קנט) שמתאר המלחמה שערך עשו עם ארבע אלפים גיבורים על יעקב ובניו בשעה שהתאבלו על מיתת לאה, [8] ז”ל המדרש ויסעו (בא”ד): “כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים, באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה, ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו, עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע כן, משך בקשתו והרג לאדורם האדומי, ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסל [פירוש שריר הירך הסמוך לכליה] ימנית, ואז נחלה מן החץ נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר [חמור] והלך ומת שם בארודין [שם מקום], ויש אומרים לא מת שם”, עכ”ל. וכתב על זה בזית רענן (ילקוט שם, אות ב) שהיש אומרים שלא מת עשו באותו הזמן הוא הגמ’ סוטה שסובר שחושים בן דן הרגו לאחר זמן.

גם בסדר הדורות (ב”א רי”ד) הביא דעה זו בשם הילקוט שמעוני, שיעקב הרג את עשו סמוך למיתת לאה, ז”ל: “כשהיה יעקב אבל על לאה, בא עשו בחיל גדול, וילחם בו יעקב וי”א בניו כי יוסף כבר נמכר, ונהרג עשיו באותו פעם על ידי יעקב”.והנה הזית רענן (על הילקוט שם, אות ג) דייק שלפי הדעה שנהרג עשו סמוך למיתת לאה, אז מוכרחים גם כן לומר שמתה לאה אחר שמת יצחק, כי נאמר בפסוק מפורש (בראשית לה, כט) שעשו קבר את יצחק אביו עם יעקב, ואם כן ודאי היה חי עדיין באותה שעה, א”כ נמצא שמתה לאה יותר מי”ב שנה אחר מכירת יוסף שאז מת יצחק. והקשה בעל סדר הדורות על דעה זו, שהרי יש מדרשים חלוקים אם מתה לאה בשעת מכירת יוסף או ב’ שנים קודם לכן, אבל לא מצינו מי שסובר שחיה לאה שנים רבות כל כך (לכל הפחות י”ב שנה אחר מכירת יוסף) ומתה רק כשהיתה בת יותר מנ”ה שנים, אחרי מיתת יצחק.

ד. מי היה שוע חותנו של יהודה?

בפרשת וישב (לח, ב) לומדים שיהודה נשא “בת איש כנעני ושמו שוע”, ובמדרש ספר הישר איתא, ששמה של אשתו היה עלית. ולגבי מי היה שוע חותנו של יהודה, התורה תיארו כאיש כנעני, ועי’ בספר למכסה עתיק להגר”ח קניבסקי שיש ב’ דיעות אם הוא כנעני ממש (תנחומא החדש סי’ י, אגדת בראשית פס”ג סי’ ג) או שקראו כנעני על שם שהיה תגר (פסחים נ.). והנה, בספר מדרש תלפיות (ענף יהודה) כתב דבר פלא בשם רבי שמואל קלונימוס, ששוע חותנו של יהודה הוא עשו. וביאר בזה הלשון, “בשביל שהיה רשע, הפך האותיות וקראו שוע” (גם שיטה זו הובאה שם בספר למכסה עתיק).

הבעל מדרש תלפיות עצמו תמה על שיטה זו, איך יתכן שיהודה נשא את בתו של עשו, אחרי שעשו החזיק את עצמו כעבודה זרה כדאיתא בזוהר (ח”א קעא.). וכתב ליישב, ז”ל: “ואולי כוונת הרב לומר, דאיש הכנעני הזה הוה שמו עשו כשם עשו אחיו של יעקב, ולכבוד יהודה שלקח בתו הפך שמו שוע דהיינו אותיות עשו, וטעם הפיכת שמו משום שעשו רשע היה וגנאי להיות עליו שם רשע”. אבל הודה שלא משמע כן מלשונו של הרב שמואל קלונימוס, ומסיק ז”ל: “אך אם איתא שהוא קבלה שמוכרחים אנו לקבלה שיהודה לקח בתו של עשו, אינו מהתמיה כל כך איך ער ואונן בני יהודה צדיק גמור שמשו שלא כדרכה כאומרם חז”ל, שבא להם זה מצד האם על היותה בת עשו הרשע. ולתת טעם ליהודה איך לקחה, אפשר שכיון אולי יכול להחזירו למוטב”, עכ”ל.

ומוסיף המדרש תלפיות, שלדעה בירושלמי שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יעקב, אתי שפיר למה דוקא יהודה שהיה חתנו הרגו בעצמו, ז”ל: “משום דכיון דטרח יהודה להחזירו בתשובה ולא חזר, לו נוגע להורגו, דאיך לקח בת רשע אולי יכול להחזירו ועלה חרס בידו”. אם כן, לפי הרב שמואל קלונימוס ששוע חותנו של יהודה היה עשו, בשילוב עם דעת הירושלמי שיהודה הרג את עשו, מרוויחים שלא די שיהודה הרג את דודו, אלא שהרג את דודו שגם היה חותנו.

ה. הטעם שגזרו הרומיים על ערי יהודה דוקא

שנינו במשנה (כתובות יב.): “האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים, אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה”. ומצינו בגמ’ (דף ז:), שרבי יהודה סובר שמברכין ברכת חתנים אף בבית האירוסין, ומבאר שם אביי, שרבי יהודה אינו חולק על הת”ק (כך פירש השטמ”ק), אלא שהוא מוסיף שדוקא ביהודה תיקנו כן חכמים בכדי שיהא מותר לו להתייחד עמה לאחר האירוסין, שכן היה המנהג ביהודה.

והנה, בשיטה מקובצת (שם ז:) ובהגהות הגר”א (אה”ע סי’ נה ס”ק ג) מבואר, שיש כאן מחלוקת רש”י ותוס’ אם ברכת חתנים שתיקנו מועלת רק כדי להתירו בייחוד או שמועלת אפילו להתירו בביאה. שרש”י סובר שמתרת רק ייחוד, ותוס’ סוברים, שמתרת גם ביאה. ובשטמ”ק (שם) הביא שיטה שלישית בשם תלמידי רבינו יונה, וז”ל: “שלא היה בועל אותה, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, אלא מתוך שהיה מחבק ומנשק לה, היתה חיבה יתירה ביניהם”.

על כל פנים צריך ביאור למה התירו מה שהתירו [ביאה, או יחוד, או חיבוק ונישוק] דוקא ביהודה. ובדברי הראשונים מצינו ב’ טעמים לזה. השטמ”ק (יב.) מביא דברי רבינו יהונתן, שתיקנו כן משום שהרומיים גזרו שכל בתולה הנשאת ברביעי, תיבעל להגמון תחילה, ואם כבר נתייחדו החתן והכלה, או שנבעלה לו, אז הכלה תאהב את החתן ביותר ותהיה לבה גס בו, ואף אם תצטרך להיבעל להגמון, לא תעשה כן אלא באונס ממש. אי נמי, אם ימצאנה ההגמון בעולה שמא יפרוש ממנה ההגמון. ובטעם הדבר שגזירת ‘תיבעל להגמון’ היתה דוקא על ערי יהודה, ביאר רבינו יהונתן, ז”ל: “משום הכי היה מנהג ביהודה יותר משאר מקומות, לפי שרוב גזירותיו ביהודה, משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו”.

ובשטמ”ק (ז:) נתן טעם אחר למה גזרו דוקא על ערי יהודה בשם תלמידי רבינו יונה, וז”ל: “מפרש בירושלמי (פ”א ה”ה), שבשעה שבאו בני יעקב לקבורת אביהם, בא עשו לערער על מקום הקבורה, וקם יהודה והרגו ואחר כך כשגברה ידו של עשו, גזרו על יהודה שכל בתולה שתנשא מהם תבעל לסרדיוט תחילה, ומפני זה היה מנהגם שהיה מתייחד החתן עם ארוסתו בשעת האירוסין”. וכן פירש המאירי (יב.) ז”ל: “והוא שאמרו בתלמוד המערב, בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשו דכתיב (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויבך, והיו אונסין את בנותיהן, והתקינו שיהא איסטרטיאוט בועל בתחילה”.

ובמשנה בפרק הניזקין (גיטין נה:) מצינו גזירה אחרת שגזרו הרומיים דוקא על ערי יהודה, והיא הגזירה דסקריקון. ז”ל המשנה שם: “לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה, מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון”, עכ”ל המשנה. ובהמשך המשנה והגמרא שם מבואר שבתקופת מלחמת טיטוס ביהודה וירושלים, גזרו הרומיים שלש גזירות. הגזירה הראשונה היתה, שכל רומאי שהיה בידו להרוג יהודי ולא הרגו, יהרג [הרומאי], ושוב גזרו גזירה אמצעית, שכל רומאי ההורג יהודי, חייב רק לשלם ארבע זוזים, ולבסוף גזרו גזירה אחרונה, שרומאי ההורג יהודי יהרגוהו. ולפיכך בשעת הגזירה הראשונה והשנייה, כשאנס סקריקון איזה יהודי שימכור לו קרקעו, היה גומר ומקנה לו מחמת פחדו וחל הקנין, והקונה מיד הסקריקון מקחו קיים. אבל בתקופה האחרונה שנתיירא הסקריקון להרוג יהודי, כשאנס הסקריקון איזה יהודי למכור לו קרקעו אינו גומר ומקנה לו ואינו חל הקנין, ולפיכך תיקנו החכמים “שיש בו סקריקון”, היינו שיש תקנת סקריקון שהקונה מידם מקחו בטל, שלא יצא הקרקע מרשות בעלים הראשונים.

על כל פנים נמצינו למדים מהמשנה, שבשעת “הרוגי מלחמה” [דהיינו הגזירות ראשונה ושנייה] גזרו הרומיים על ערי יהודה שהרומאים כמעט יכולים או חייבים להרוג יהודיים בלא עונש מלכות, ומבואר שהגזירה דסקריקון [ותקנת סקריקון מהחכמים] היתה רק על ערי יהודה, וגם כאן צריכים להבין למה גזרו דוקא על ערי יהודה. והנה ממה שכתב השטמ”ק (כתובות יב.) בשם רבינו יהונתן “שרוב גזירותיו ביהודה משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו”, אולי אפשר לדייק מלשונו “רוב גזירותיו” שמפרש בזה גם את הטעם שגזרו הדין דסקריקון דוקא ביהודה.

ויתכן, שגם תלמידי רבינו יונה יפרשו כפי דרכם שגזרו הרומיים על ערי יהודה כמו נקמה על זה שיהודה הרג את עשו אבי אביהם. ובאמת כבר ביארו כן התוס’ (גיטין נה: ד”ה ביהודה) בשם הירושלמי הטעם שגזרו הרומיים על ערי יהודה, ז”ל: “לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו”, עכ”ל התוס’. וכ”ה ברבנו קרשקש (שם) ז”ל: “ובירושלמי פירש, דתקנות אלו לא היו אלא ביהודה, אבל לא בגליל, משום דביהודה היו משתעבדין טפי ואונסין אותם, משום דמסורת בידם מאבותם דיהודה הרג את עשו וכו’ “.

והנה כבר ביארנו שבמסכת סוטה נאמר שחושים בן דן הוא שהרג את עשו, ואף שיש מפרשים הסוברים שאין כאן מחלוקת ומיישבים את דברי הבבלי והירושלמי זה עם זה, עדיין יש מפרשים שסוברים שאכן יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי מי הרג את עשו, אם יהודה או חושים בן דן. ולפי דעתם מובן למה פירש רבינו יהונתן בדרך אחרת את הטעם שגזרו הרומיים דוקא על ערי יהודה, ולא נקט כהתוס’ ודעימיה שזהו נקמה על מה שיהודה הרג את עשו כדברי הירושלמי, והיינו משום שסבר שיש כאן מחלוקת בין התלמודים, והבבלי אינו סובר שיהודה הרג את עשו אלא חושים בן דן, ולפיכך נתן טעם אחר.

הערות:

[1] בסיפור המוזכר במסכת סוטה מבואר, שחושים החליט מעצמו להרוג את עשו בגלל הפגם בכבוד יעקב זקנו, ועיין בדברי ר’ חיים שמואלביץ המפורסמים (שיחות מוסר שערי חיים, שנת תשל”ג מאמר יא) שביאר למה רק חושים בלבד הקפיד על בזיון יעקב, ז”ל: “שכל בני יעקב ובני בניו הנלוים עמו, כיון ששמעו את ערעורו של עשו על מקום הקבורה, החלו נושאים ונותנים עמו והשיבו לו על כל טענותיו וכמבואר בגמ’, ואדהכי והכי התרגלו למצב ושוב לא חשו בבזיון שבדבר, ברם, חושים בן דן שהיו אזניו כבדות, לא שמע את אותן טענות שקדמו, וכיון שראה פתאום את יעקב מוטל בבזיון, מיד בערה בו קנאת כבוד אבי אביו, שקל קולפא מחייה לרישיה”, עכ”ל. ולביאור אחר עיין בחידושי אגדות למהר”ל (סוטה יג:).

אבל בסיפור המוזכר בתרגום יב”ע מבואר, שהריגת עשו לא היתה החלטתו של חושים, אלא שנפתלי ציוהו לעשות כן, כמו שכתב “ומן יד רמז לחושים בר דן”. ובתרגום יונתן הנדפס במקראות גדולות מהדורת ארטסקרול יש גירסא “ומן יד רמז [יוסף] לחושים בר דן”, ולפי גירסא זו הריגת עשו היתה החלטתו של יוסף. עוד יש לציין, שמדברי התרגום יונתן נראה שנפתלי כבר חזר עם השטר ואף על פי כן הרג חושים את עשו, אבל בגמ’ סוטה ופרדר”א מפורש שעדיין לא חזר נפתלי ולפיכך הרג לעשו כדי שלא יהא יעקב מוטל בבזיון עד שיחזור נפתלי.

[2] משמע שיש מחלוקת היכן נקבר גופו של עשו, שהרי בתרגום יונתן כתוב שנקבר בשדה שליד מערת המכפילה, אבל בפרקי דרבי אליעזר איתא ששלחו את גופו להר שעיר. ובספר אוצר פלאות התורה (פרשת אמור, הערה מ) הדגיש מחלוקת זו, והוסיף שהחיד”א בספרו חומת אנך (ירמיה מט, טו) כתב בשם המקובלים, שחושים בן דן גם קצץ את רגליו של עשו, ונשאר שם רק גופו בלי ראשו ורגליו. וע”ע בסדר הדורות (ב”א רנ”ה) ששם נמצא שאחר שגברו בני יעקב על בני עשו במלחמה, הביאו עמם בני עשו את גופו להר שעיר אבל ראשו נקבר במקום המלחמה בחברון.

[3] בתרגום יב”ע ובפרדר”א מבואר, שראשו של עשו נתגלגל עד חיקו של יצחק אביו, אבל בגמ’ סוטה נאמר שעיניו של עשו נפלו על כרעיו של יעקב אחיו, ובילקו”ש איתא, שנפלו אזניו על מטתו של יעקב, נמצא שיש שינויים בין המדרשים גם לגבי איזה איברים הותזו, וגם לגבי על איזה אדם נפלו.

[4] על זה שלעשו יש לו דין ישראל מומר, עי’ להלן בהערה 5.

[5] לפי דעת המדרש שיהודה הרג את עשו כדי להציל את יעקב מעשו הבא מאחוריו להרגו, מובן למה הרגו יהודה, כי יש לו דין רודף ממה שניסה להרוג את יעקב ודמיו בראשו. אבל לפי השיטה שחושים הרגו בשעת קבורת יעקב משום שעיכב את הקבורה, יש להקשות כיצד הותר לחושים להרגו. וכן הקשה בספר תורת הקנאות (סוטה יג:), והוסיף, שאף שעשו בודאי עבר כמה עבירות שחייבים עליהם מיתה (למשל, עיין בגמ’ ב”ב טז: ז”ל אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכו” עכ”ל, וכן הובא ברש”י תולדות כה, כט ד”ה והוא עיף שפירש מרציחה), אבל מהסיפור כאן משמע שהיה חייב מיתה בשביל אותו משא ומתן אודות קבורת יעקב.

ופירש בעל תורת הקנאות על פי המשנה למלך (מלכים פ”י ה”ז ד”ה ודע) שהבין מהירושלמי (מס’ נזיר) שבן נח מוזהר לקיים שבועתו שהוא סניף של איסור ברכת השם, ולבן נח אזהרתן זוהי מיתתן, לפיכך היות שערער עכשיו על חלק הבכורה שמכר בשבועה (“ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכורתו ליעקב” תולדות כה, לג), חייב מיתה על חילול שבועתו.

והנה, תירוץ זה מבוסס על כך שלעשו היה דין בן נח, אמנם כבר הבאנו לעיל שהאבני נזר והמנחת אלעזר סבורים שלעשו היה דין של ישראל מומר. ובאמת זהו גמ’ מפורשת בקידושין (יח.), שרצה הגמ’ להוכיח שמן התורה עכו”ם יורש את אביו ממה שעשו ירש את הר שעיר, ופריך על זה, “ודלמא ישראל מומר שאני”, הרי מבואר שלעשו היה דין ישראל מומר. ובכדי ליישב את התורת הקנאות אפשר לומר, שהוא סובר כשיטת חכמי צרפת שאפילו האבות עצמן לא יצאו מכלל בן נח להקל וכל שכן עשו הרשע, אלא שהרמב”ן (אמור כד, י) הקשה על דעה זו מגמ’ זו, שממנה מוכח שאף קודם מתן תורה היה לאבות (וגם לעשו) דין ישראל. ועל ראיה זו כתב הפרשת דרכים (תחי’ דרוש א’ ד”ה הרי מבואר) שלדעתו היא “ראיה חותכת”, ועי’ ביעב”ץ (קידושין יח.) שפירש שזוהי השקלא וטריא של הגמ’, שהמקשן שהביא ראיה מירושת עשו סבר שלאבות היה דין בן נח, והגמ’ דחה את דבריו ומסיק שהיה להם דין ישראל, ועדיין דברי התורת הקנאות צריכים ביאור. [עוד תירוץ לקושיא ראיתי בשם הרב יששכר פראנד, שחושים צדק בהריגת עשו, כי עיכוב מקום הקבורה שקנה ממנו יעקב נחשב כמעשה גזילה על ידי עשו שהוא כבן נח וממילא נתחייב מיתה על הגזילה, וגם על תירוץ זה קשה מכח הגמ’ בקידושין הנ”ל.]

ובאמת אינו כ”כ פשוט שהיה לעשו דין ישראל אע”פ שמשמע כן מקידושין יח., כי על הגמ’ ב”ב טז: הנ”ל שעשו עשה עבירה במה שבעל נערה מאורסה, הקשו התוס’ (שם ד”ה בא) דלא נצטוו בני נח על עריות דארוסה, רק על בעולת בעל כדאיתא בסנהדרין (נז:), ותי’ שם בשם הר”י (וכן בתוס’ סנהדרין נז: ז”ה לנערה בסתם, ובחידושין על התורה לרבינו תם ובית מדרשו, ובמושב זקנים (תולדות כה, כט) בשם ר”ת) שמכל מקום “מכוער הדבר”. והוסיף על זה התוס’ רי”ד שאינו חייב מיתה עליה, אבל עדיין עבירה איכא (ולעוד תירוצים, ע”ע בהגהות יעב”ץ סנהדרין נז: ובספר חבצלת השרון פר’ תולדות עמ’ שפח).

אכן הדברות משה (ב”ב ח”א עמ’ קסה הערה עט) חידש שלא חייב עשו על הנערה המאורסה מחמת איסור עריות, אלא משום גזל, ז”ל: “אף שעדיין לא בעלה וליכא איסור דעריות דבן נח, שהוא דוקא אחר שנבעלה, מ”מ איסור גזל דהלקיחה לביתו ורשותו הוא קנין לענין חשיבות גזל”, עכ”ל [ונפק”מ אם הארוס נתן רשות לבן נח אחר לזנות אם ארוסתו]. והנראה מזה שהתוס’ והדברות משה שניהם סבורים שלעשו יש דין בן נח.

וכן משמע מתוס’ קידושין לט: ד”ה מחשבה (והוא מירושלמי פאה א, א אבל לא ציינו כן) ז”ל, ובעובדי עבודת כוכבים איפכא מחשבה רעה הקב”ה מצרפה למעשה דכתיב (עובדיה א) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם ולא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה אלא מחשבתו הרעה אשר חשב עליו מצרפה הקב”ה למעשה, עכ”ל. הרי מבואר שהתוס’ סברו שעשו אינו נחשב כישראל. והקשה שם המהרי”ט בחידושיו שבקידושין יח. מבואר שעשו היה ישראל מומר, וע”ז תירץ החיד”א (דברים אחדים, דרוש טז ד:ה ומהרימ”ט) דלק”מ כי התוס’ אזלו לשיטתם שהאבות לא יצאו מכלל בני נח, ודחק הוכחת הרמב”ן שמה שכתב הגמ’ “ודלמא ישראל מומר שאני” אינה מסקנת הסוגיא אלא דחייה בעלמא ונקטו לרווחא דמילתא (וכן הביא מהרמ”ע). ועיי”ש איך שהצילו הרמב”ן מהירושלמי פאה הובא בתוס’.

שו”ר שכן תי’ הרב מנשה קליין (חידושי משנה, משנה הלכות, מס’ קידושין יח. עמ’ קנד) בדעת התוס’, ז”ל: ונראה דדבר זה במחלוקת שנויה, ויימצא לפי”ז דמה שאמרו בסוגיא דידן “ודלמא ישראל מומר שאני”, ע”כ דכלפי עשו דרך דיחוי אמרו כן ולאו הלכה פסוקה הוא, עכ”ל. וע”ע בספר ציץ הקדש (סי’ לד, אות ח) שנו”נ לברר דינו של עשו וחידש שמאז שנשתמד עשו ונעשית מומר, היה לו דין בן נח לכל דבר חוץ מלענין ירושה שעל זה דחה הש”ס דאולי יש לו מעלה יתירה משאר עכו”ם.

ויש להוסיף שלפי הדעה שעשו היה ישראל מומר אבל ישראל מיהו הוי, מכל מקום בני עשו אין להם דין ישראל כעשו אביהם, וכמו שדורש הגמ’ (סנהדרין נט:) שבני עשו אינם חייבים במילה מהפסוק כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב), “ביצחק – ולא כל יצחק”. ולבאר למה בני עשו אינם ישראלים, והלא קודם מתן תורה היחס הלך אחר האב ועשו היה ישראל מומר, עי’ בקנטרס ברכת יצחק להרב מנחם גנק (הערות למסכת סנהדרין, סימן נב, עמ’ עז) שביאר ע”פ הגרי”ד והגר”ח סולובייצ’יק שעשו היה ישראל מלידה כמו יעקב אלא שהיה גזה”כ שהכנסת ישראל תצא רק מזרע יעקב, אבל מאז שהשתמד עשו, הוא נעשה כישראל מומר ובניו אחריו הם גויים גמורים (מדאורייתא) דפקע דין ישראל מבני מומר שאינם מכירים כלל שהם מישראל, ע”ש. וע”ע מש”כ על זה בעל המשנה הלכות (שם, עמ’ קנח) בשם הבה”ג דבן מומר הנולד מגויה הוא גוי גמור, ובעל משנה הלכות נתן טעם לזה דחז”ל הפקירו זרע המומר מטעם הפקר ב”ד הפקר, וכן ביאר (שם, עמ’ קס) הסוגיא ריש כתובות (ג.) “תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות”, שהפקירו חכמים לזרע המקדש ואינו נתייחס לו לקנות באישות, ואכמ”ל.

[6] לכאורה לכו”ע יש להקשות ממאי דאיתא בגמ’ ב”ב (קכג:), “בעא מיניה ר’ חלבו מר’ שמואל בר נחמני כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו’ מאי שנא כי אתיליד יוסף אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש”, עכ”ל הגמ’, והרי בין אם חושים בן דן הרג לעשו ובין אם יהודה הרגו, שניהם אינם מזרעו של יוסף.

החיד”א (ראש דוד פר’ וישב) תי’ שנחשב כאילו נפל ביד זרעו של יוסף משום שיוסף היה שם עם בניו ויותר מכן הוא היה המלך ושאר השבטים נחשבים כמו אנשי חיילו. וכתב עוד שכ”ז די אם נניח שחושים הרגו בשעת קבורת יעקב, אבל החיד”א עצמו פי’ שאם נניח שיהודה הרגו זה היה בשעת קבורת יצחק, והרי זה קיים הרבה שנים לפני שמלך יוסף על מצרים, ויוסף עצמו לא היה כלל בקבורת יצחק כי כבר נמכר למצרים, ועדיין קשה שיהודה לא היתה מזרעו של יוסף. ותירץ ע”פ הילקוט שמעוני (שופטים רמז נא) ז”ל הילקו”ש, “אמר רבי שמואל בר נחמני מסורת אגדה הוא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, למה, שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו למה רדפת את אחיך, הוא אומר להם למה רדפתם את יוסף אחיכם ואינכם מועלין ממני, וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו למה רדפת את אחיך ואינו יכול להשיבו אם תאמר שעשה לך רעה אף אחי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה, מיד הוא שותק”, עכ”ל המדרש. ומבואר שם שר’ שמואל בר נחמני (שהוא בעל המימרא במס’ ב”ב) סובר שהקפידה היא שההורגו של עשו יהיה מזרעה של רחל, ולפי זה י”ל שכיון שבנימין היה שם באותו מעמד בקבורת יצחק, שפיר נחשב שעשו נפל בידי זרעה של רחל אע”פ שיהודה הוא ההורגו.

[7] המכונה מדרש בראשית זוטרתא, והוא אחד מספרים החיצוניים שנכתבו בימי בית שני. [וכעי”ז גם בספר החיצון צוואות השבטים (צוואת יהודה ט, ג), נדפס בתוך ספר הספרים החיצונים ח”א, הוצאת אברהם כהנא.]

[8] הרי שלפי הילקוט יעקב הרג את עשו סמוך למיתת לאה, אבל לפי ספר היובלים זה היה מיד אחר מיתת יצחק, ויצחק מת י”ב שנה (או יותר) אחרי מיתת לאה שהיה סמוך למכירת יוסף או ב’ שנים לפניה (כמו שמבואר בסדר הדורות ב”א רי”ד).

 

Gelatin, Supposed Retractions, and Abraham Goldstein, Part 1

Marc B. Shapiro

In my last post I quoted something from Mesorat Moshe and wondered whether R. Moshe Feinstein could have actually said that which is attributed to him. While the Mesorat Moshe series is quite valuable, whenever one deals with “table talk” there is always going to be the issue of how much authority do you give to such reports, especially compared with written texts of R. Moshe. Here is an example of what I am talking about.

In the new Mesorat Moshe, vol. 4, p. 191-192, R. Moshe Feinstein is asked why gelatin is forbidden, and he replies that it is because gelatin tastes good. Unfortunately, R. Moshe was given false information, as gelatin has no taste whatsoever. If this was all we had, then I think we could assume that R. Moshe should not be regarded as strict in this matter (since the strict ruling was based on an error). Yet in R. Moshe’s responsum forbidding gelatin, Iggerot Moshe, Yoreh Deah 2, no. 23, there is no mention of gelatin having a taste, so clearly this was not an important consideration for him in coming to a stringent decision. In other words, one whose only source of information in this matter comes from Mesorat Moshe will be misled. (In Iggerot Moshe, Yoreh Deah 2, no. 27, we see that R. Moshe did not know if gelatin has a taste.)

The gelatin issue has long been an interest of mine, both the halakhic and also the sociological angles. Those interested in how the gelatin controversy played out in the United States should examine Roger Horowitz’s wonderful book, Kosher USA. Chapter 3 is titled “The Great Jell-O Controversy”. The hashgachah on Jell-O was first given by Rabbis Samuel Baskin and Shimon Winograd. They later removed the hashgachah after being pressured by R. Eliezer Silver and other members of Agudas ha-Rabbonim. See R. Baskin and R. Winograd’s public statement here.

By the 1960s R. David Telsner was giving the hashgachah, and he was later joined by R. Yehuda Gershuni. (Incidentally, R. Telsner was the one who translated R. Soloveitchik’s Hamesh Derashot into Hebrew.) Here is a letter from 1975 in which these rabbis affirm that Jell-O is kosher.

Here is R. Telsner’s responsum permitting gelatin. This was printed by R. Telsner and distributed to those who wanted to know the basis for his permission. As far as I know, this responsum never appeared in any publication and it is not found on the internet.

When it comes to gelatin, there were great rabbis on both sides of the issue, and those who permitted it were able to point to the lenient position of R. Hayyim Ozer Grodzenski. Even among those rabbis who were lenient, there were disputes as to whether all gelatin is OK, including from pigskins, or only gelatin made from bones or hides of kosher animals. Not so well known is the report that R. Kook permitted gelatin.[1] Also of note is that in 1952 R. Simhah Elberg testified to the wide acceptance of gelatin in the Orthodox community:[2]

שכבר נתפשט היתר והותר ע”י גדולי וגאוני ארץ

R. Noah Sheinkopf has prepared the following list of poskim who permitted bovine gelatin. (I have not checked the sources.)

1) Rabbi Dovid Tzvi Hoffmann, Melamed L’Hoil, Y.D., #24 and #35 (By Inference)

2) Rabbi Mordechai Leib Winkler, Levushei Mordechai, Yoreh Deah Tineyna, #60

3) Rabbi Yehuda Leib Tzirelson, Lev Yehuda #39

4) Rabbi Ze’ev Bidnovitz, Divrei Ze’ev, vol. 18. #12

5) Rabbi Y.L. Graubart, Chavalim Baneimim, vol. 4. #23; (See also HaPardes, Aug. 1942, p. 19)

6) Rabbi Shmuel Pardes, Avnei Shmuel, Berurei Halacha, #19

7) Rabbi Yosef Konvitz, Divrei Yosef, vol. 1, p. 172

8) Rabbi Hayyim Ozer Grodzenski, Achiezer, vol. 3, #33, sec. 5; see also Avnei Shmuel, pp. 10-11

9) Rabbi Simcha Zelig Regeur (Brisker Dayan), printed in Kovetz Moriah, issue 400-402, p. 76-77

10) Rabbi Yitzchak Burstein, Mataamei Yitzchak, vol. 2, chap. 24-25

11) Rabbi Yosef Eliyahu Henkin, HaPardes, July 1952; Edus L’Yisrael, p. 177

12) Rabbi Yehuda Leib Seltzer, HaPardes, July 1952; Vezos L’Yehuda, O.C. #26

13) Rabbi Simcha Elberg, HaPardes, July 1952; HaPardes, October 1952 

14) Rabbi Nissen Telushkin (Chabad), Taharas HaMayim, vol. 1, chap. 54

15) Rabbi Nachum Weidenfeld, Chazon Nachum, #61

16) Rabbi Tzvi Pesach Frank, Har Tzvi, Y.D., #83

17) Rabbi Yechezkel Abramsky, introduction to Tzitz Eliezer, vol. 4; Chazon Yechezkel, Zevachim, Sh“ut #6

18) Rabbi Eliezer Waldenberg, introduction to Tzitz Eliezer, vol. 4; Tzitz Eliezer, vol. 20, #33

19) Rabbi Koppel Kahana, Teshuva B’Inyan Gelatin, 1966 (By Inference)

20) Rabbi Moshe Nosson Nota Lemberger, Ateres Moshe, vol. 1, Y.D., # 42-43

21) Rabbi Yitzchak Glickman, Kol Torah, Shana 13, Choveret 4

22) Rabbi Yosef Shalom Elyashiv, Kovetz Teshuvos, #73, sec. 3 (In terms of practical halakhah, for R. Elyashiv the crucial point is if some taste remains, but as long as it is rendered completely tasteless, then he identifies with the R. Hayyim Ozer Grodzenski’s lenient decision.)

23) Rabbi Ovadya Yosef, Yabia Omer, vol. 8, Y.D., #11

24) Rabbi Ben Tzion Abba Shaul, Ohr L’Tzion, vol. 5, #32, sec. 6 (By Inference)

25) Rabbi Shlomo Amar, Shema Shlomo, vol. 5, Y.D., #12

26) Rabbi Yechezkel Roth, Emek HaTeshuva, vol. 3, #67 (By Inference)

27) Rabbi Yisroel Yaakov Fisher, Even Yisroel, vol. 8, #56

28) Rabbi Yirmiyahu Menachem Kohen, V’Heirim Kohen, vol. 2, Y.D., #31; vol. 4, Y.D., #40

29) Rabbi Moshe Levi, Tefilla L“Moshe, Y.D., #4

30) Rabbi Almog Levi, Avnay Levi, Y.D., #1

31) Rabbi Yitzchak Mekayis and Rabbi Yaakov Mekayis, Ohr HaHalacha, Kuntres #3

32) Rabbi Amit Chadad, Pri Eitz Chaim, p. 529

33) Rabbi Moshe Dan Sheinkopf, a Vice President of the Agudas HaRabbonim, who certified Kojel until the late 1970s.

To this list from R. Sheinkopf, we can add R. Yaakov Ariel, Be-Oholah shel Torah, vol. 5, pp. 76-77, R. Eliezer Melamed, Peninei Halakhah: Likutim 3, pp. 352-353, R. Shlomo Aviner (see here) and R. Yitzhak Abadi (as seen on learn.oheltorah.com and prior to this on the old site, kashrut.org). R. Abadi’s view is particularly interesting as his teacher, R. Aharon Kotler, was one of the major forces behind the general rejection of gelatin in the United States. It is also noteworthy that for a short time in the 1950s the OU also approved of gelatin.[3] R. Avraham Vilner, in an earlier post at the Seforim Blog here, provides evidence that the Hazon Ish felt that one could rely on R. Hayyim Ozer Grodzenski’s heter for gelatin.

כשאמרתי למו”ר [הרב שמריה שולמאן] שראיתי הרבה חולקים על פסקו של רבי חיים עוזר בענין הג’אלאטין, וגם אלו שבדרך כלל לא היו פוסקים נגדו כמו הרב אליעזר סיבלר, בזה פסקו אחרית ממנו, אמר לי שהראש ישיבה הרב רודערמאן זצ”ל אמר לו, שהחזון איש אמר שעל כל פסקי רבי חיים עוזר אפשר לסמוך בלי שום פקפוק, חוץ ממה שהתיר לשמש במוך היכא שהסיבה לשימוש במוך הוא מצד האיש, שבזה א”א לסמוך

Ironically, it was Conservative Rabbi Louis Ginzberg who was mahmir, writing with great certainty:

I am convinced that no rabbinical scholar who is in a position to comprehend a problem in chemistry would ever permit the use of gelatin. . . . The late Rabbi Chaim Ozer Grodzinski was well known to me personally; as a matter of fact, his wife was a close relation to me, and I would certainly attach great weight to any decision by him on Jewish Law, but not in a case for which some knowledge of chemistry or physiology is necessary.[4]

On the other hand, Conservative Rabbi Isaac Klein, who was one of only three people to receive private semikhah from Ginzberg—the other two being Louis Finkelstein and Boaz Cohen—permitted gelatin.[5]

Returning to Mesorat Moshe and the problems with oral reports, I saw something relevant in R. Yehuda Spitz’s comprehensive new book, Food: A Halachic Analysis. The matter under discussion is whether one can use the same dishwasher for meat and milk utensils. R. Moshe has a number of responsa where he says that this is permissible as long as you have separate dish racks. His first responsum on the topic appears in Iggerot Moshe, Orah Hayyim 1, no. 104, and is from early 1957. It is the second part of one of his famous responsa on bat mitzvah, and was sent to R. Baruch Aharon Poupka of Pittsburgh. (For some reason, the heading of the responsum only mentions bat mitzvah, not the dishwasher question). R. Moshe’s answer is short and to the point:

ובדבר הכלי החדשה [!] לרחץ את הכלים שנקרא בשם “דיש וואשער” אם יכולין לרחוץ שם כלי בשר וכלי חלב זה אחר זה. הנה צריך שמה שבתוכו שהוא על מה שמניחין הכלים, שיהיה לכלי בשר אחרים ולכלי חלב אחרים, ועצם הדיש וואשער שמשימין בתוכו הדבר שמניחין עליו הכלים שהוא רק הדפנות שסביבותם יכולין להשתמש בו לשניהם בזה אחר זה

This is a very simple reply, and it is not possible to misunderstand what R. Moshe is saying. R. Moshe later sent two other responsa where he explains his reason for requiring separate dish racks (Iggerot Moshe, Yoreh Deah 2, nos. 28, 29). In the latter responsum, he mentions that different water should be used for the milk and meat washings. (In the earliest dishwashers you could use the same water more than once.) He states that he did not mention this point in the original responsum because in any event those who have a dishwasher change the water between cycles. He specifically tells us that he is referring to householders, not that anyone would have any doubt about this.

ובפרט שזמן גדול בהרבה שעות יש לכל בעה“ב מרחיצת כלי חלב עד רחיצת כלי בשר ולא ישאירו שם המים סרוחין זמן כזה

In this responsum, R. Moshe also recommends running an empty rinse cycle between milk and meat dishes. R. Moshe repeats his basic position in a couple of other responsa,[6] and a simple internet source will reveal that lots of people have discussed R. Moshe’s view and there is no room for misunderstanding.

R. Spitz, Food: A Halachic Analysis, p. 70, quotes someone who spoke to R. Moshe about his “dishwasher leniency.” According to this person, R. Moshe explained that everyone misunderstood what he wrote, and his view that one can use the same dishwasher with separate racks was only stated regardingcommercial dishwashers. However, when it comes to the home, one cannot use the same dishwasher, even with separate racks. Based on this report, R. Spitz writes, “If so, there is ample reason to be stringent, certainly lechatchilla, regarding using the same dishwasher for both milk and meat dishes.”

I have to say that testimony such as this has absolutely no halakhic significance. There is indeed reason to be stringent, based on the views of other poskim (and most people do not seem to follow R. Moshe’s heter of two dish racks). However, if all we had was this report, it would not lead us to ignore R. Moshe’s explicit position in his responsa.

We have many examples of such statements, where a posek supposedly said something privately that completely contradicts what he said in print. In such cases, one cannot rely on these supposed retractions or statements of clarification, except in very rare cases where the author makes his opinion widely known or the person reporting the retraction is a universally recognized Torah scholar[7] (although even in the latter case we cannot always rely on the scholar reporting the supposed retraction).[8] I have no way of knowing what the man R. Spitz quotes was told by R. Moshe. It could be that he completely misunderstood what R. Moshe said. It could also be that R. Moshe had a reason for telling this person what he did, as perhaps R. Moshe thought that this man should hold to a higher level. But it is simply incorrect to suggest that R. Moshe was not referring to a home dishwasher when all can see that he certainly was. R. Spitz himself, p. 71 n. 23, recognizes that R. Moshe was referring to home dishwashers. He also cites R. Baruch Moskowitz, Ve-Dibarta Bam, vol. 2, no. 244, that R. Dovid Feinstein also explained his father’s position as referring to home dishwashers. You can also listen to R. Shmuel Fuerst, a leading student of R. Moshe, explain the matter here.

Quite apart from my point just mentioned, that reports of private conversations that contradict a posek’s written opinion do not have halakhic significance, I must again stress the larger problem raised by books like Mesorat Moshe which is how much significance we should give to works that report oral teachings of great rabbis. Since we have so many examples of contradictory reports and incorrect statements in such texts, I think it is obvious that even such a wonderful work as Mesorat Moshe has to be used carefully, and in no way can it be seen as rising to the level of authority of what R. Moshe himself wrote.

Returning to the gelatin issue, Horowitz tells the story of Abraham Goldstein (1861-1944), who really should be given the title of originator of industrial hashgachot in the United States. Here is his picture.[9]

It was Goldstein who was behind the OU’s kosher certification program and who established the agreements with the early companies. He was also the OU’s “chemical expert,” yet as Horowitz notes, he has been completely erased from the OU’s institutional memory.[10]

In 1935 he broke with the OU and founded the OK Laboratories. This would be sold in 1969 to Rabbi Berel Levy, and would then become a universally recognized hashgachah. However, this was not the case when Goldstein was in charge, and it is when Goldstein founded the OK that the controversial period of his life begins. This was because Goldstein, who was not a rabbi and had no expertise in Jewish law, set out to determine what was kosher and what was not. He made it clear that in determining what was kosher, chemists (such as himself) were a more reliable source than rabbis, as the latter did not understand food technology and were mistakenly giving approval to non-kosher food items. Goldstein had a very simple approach to the matter: If a product had any non-kosher element in it, it was treif and forbidden to be eaten. The notions of bitul or that the non-kosher food had so changed its form were not considerations he paid any attention to.[11] He also did not rely on rabbis whom he felt were not careful in such matters. Thus, he refused to accept the hashgachot issued on Coke by R. Samuel Pardes, editor of Ha-Pardes, and later by R. Tuvia Geffen.[12]

As Horowitz notes, R. Geffen was not happy with R. Pardes’ hashgachah on Coke because the drink included 0.09 percent glycerin from a non-kosher source. This is a very tiny amount—less than 1 in 1000—which according to halakhah is batel, and thus of no halakhic significance. Yet there are some fundamental questions involved here. One is if the tiny amount of non-kosher is put in as part of production, rather than accidentally falling in, do we still say that it is batel? Most authorities assume yes, so from this angle R. Pardes would have been on firm ground to declare the drink kosher. However, there is another issue, and that is can you officially give a hashgachah to an item relying on bitul, especially when the company will then be advertising the product as kosher? This can certainly be seen as distasteful and perhaps even bringing us to a situation of ein mevatelin issur lekhathilah (as the kashrut organization is now involved with the company).

R. Geffen believed that Coke should not be given a hashgachah as long as the non-kosher glycerin was not replaced with a kosher alternative. In fact, as far as I can see, R. Pardes himself never argued that it is acceptable to rely on bitul in issuing a hashgachah, since he flatly declared—mistakenly it turns out—that there were no non-kosher ingredients in Coke (that is, he was not saying that the non-kosher ingredients were of no halakhic significance).[13]

Goldstein had nothing but contempt for the way the old-time rabbis went about issuing hashgachot, and R. Pardes’ hashgachah on Coke was just another illustration of this. In speaking of R. Pardes, Goldstein wrote that “such men undermine the very foundation of our religion” and “there is no room for such scoundrels in decent company.” To reiterate, this was not a dispute between two rabbis but rather a layperson with no yeshiva training declaring that a learned rabbi did not understand the basic laws of kashrut. As far as the rabbis were concerned, the chutzpah here was unbelievable, and this was doubled by the fact that Goldstein’s Kosher Food Guide, which included all sorts of important information about kosher food together with Goldstein’s attacks on various rabbis, had a circulation of 150,000.[14] Significantly, Goldstein refused the OU’s demand that his publication be reviewed by rabbinic scholars.[15] Goldstein believed that when it came to modern food technology, he should be the one telling the rabbis what was kosher, not the reverse.

As Horowitz describes, Goldstein ratcheted up his attacks on R. Pardes after the latter gave a hashgachah to Junket, a product that was used to make a custardlike desert but which contained rennet that came from calves that were not ritually slaughtered. R. Pardes also received the backing of the OU for both his Junket hashgachah and his hashgachah on gelatin. (In 1952, after R. Eliezer Silver’s expressed a stringent opinion regarding gelatin, the OU removed its endorsement.[16])

Here is an ad from Ha-Pardes, April 1938, for Junket, with R. Pardes’ hashgachah.

Here is an ad from Ha-Pardes, April 1943, for Carmel gelatin, with R. Pardes’ hashgachah.

Here is an ad from Ha-Pardes, April 1943, for Kojel gelatin, with R. Judah Leib Seltzer’s hashgachah.

In Goldstein’s opinion, the fact that the OU would support R. Pardes when it came to Junket—he was no longer alive when the OU approved of gelatin—only showed how low his former organization had fallen and how little it understood of food technology. For Goldstein, it was not only a sign of ignorance on the part of R. Pardes and the OU, as he also wondered if there was financial corruption involved. Addressing R. Pardes, Goldstein asked, “How much money has been paid for this false Hekhsher.” Turning to the OU, he asked if any them “participated in the division of this money.”[17] When it came to the issue of gelatin—which had great rabbis on both sides of the issue—Goldstein expressed his ire over Jello-O advertisements in the Jewish press, stating that these advertisements “are not only deplorable from a Jewish religious standpoint,” but were “an outrageous attempt to smuggle an absolutely trefa article into Jewish homes.”[18] He later repeated his warning regarding other brands of gelatin: “Neither Carmel, Emes, or Kojel gelatines can be used in Orthodox homes. They are trefa gelatines, despite the Rabbinical Heckshers.”[19] So here we have a layperson declaring that a product endorsed by leading American rabbis was “absolutely trefa.”

It was one thing for a rabbi who opposed the kashrut of gelatin to say such a thing, but to have a halakhically unlearned layperson setting himself up as the arbiter of what is, and is not, kosher was too much for the rabbinic leadership in the United States. Now it was no longer a question about the kashrut of Junket and gelatin—both of which R. Eliezer Silver himself would later reject—but respect due to talmidei hakhamim. As far as the rabbis were concerned, it simply was unacceptable for a layperson to establish himself as an authority when it came to kashrut. The most that he could do was supply information to the rabbis so they could make the proper halakhic decisions, but to publicly challenge the rabbis about their scientific facts and halakhic interpretations went over the line, and it was time for the rabbis to put Goldstein in his place. Here is the public statement issued by Agudas ha-Rabbonim and the Rabbinical Board of Greater N.Y.[20]

This is the English translation of the following Hebrew proclamation that appeared in Ha-Pardes, August 1939, p. 16.[21]

Almost ten years later it was Goldstein’s son, George, who was running the OK after the death of his father. He too was causing problems for R. Pardes. In Ha-Pardes, January 1948, p. 21, R. Pardes attacked the younger Goldstein, referring to him as הנער החצוף.

Despite the virtual herem on Abraham Goldstein, I agree with Horowitz[22] that at least to some extent Goldstein was posthumously vindicated. While the notion that a layperson could challenge learned rabbis in halakhic matters was never countenanced (and this is presumably the reason why Goldstein is completely absent from the OU’s institutional memory), Goldstein’s other point, that knowledge of chemistry and food technology is vital for kosher supervisors, has been accepted by all the mainstream hashgachot. Furthermore, despite the opposition of the rabbis to Goldstein’s OK, it remained a popular hashgachah with a wide following. In fact, until the mid-1950s, the OK supervised more products than the OU.[23]

One can only imagine Goldstein’s reaction had he heard of a pesak of the famed R. Ishmael ha-Kohen of Modena (1723-1811) in his Zera Emet, vol. 2, no. 48. The question is as follows:

נשאלתי מהו ליתן רפואה לחולה שאין בו סכנה חתיכות עגולים קטנים שקורין בוקונ”י בלע”ז מרוקחים בהרבה מינים ובכללם יש ג”כ עצם גולגלות אדם שרוף וכתות

R. Ishmael was asked about using a medicine for someone who was sick but not in serious danger. The issue was that the medicine contained pieces of a ground up human skull. This is what has been called “powdered skull,” and was a common medicine in the eighteenth century.[24] R. Ishmael permits one to consume this “medicine”.

A few centuries earlier, R. David Ibn Zimra was also asked about medicine that was made from flesh of non-Jewish dead bodies (מומ”יא — mummies).[25] R. Ibn Zimra focuses his responsum on the issue of benefiting from a dead body, since when it comes to eating the flesh, he sees no problem at all in this, as its form has been entirely changed:

איסור אכילה לא הוצרכת לשאול דודאי מותר באכילה שהרי נשתנה צורתו וחזר להיות עפר בעלמא וכ”ש ע”י סמים שהרי המומי”א היא בשר החנוטין שחונטין אותם בכמה מיני סמים כדי להעמיד צורתו וגופו וחזר להיות כעין זפת ואין בו איסור אכילה

For those interested in learning more about the subject of “corpse medicine”—which included much more than the skull—and if your stomach can handle it, I recommend Richard Sugg, Mummies, Cannibals and Vampires: The History of Corpse Medicine from the Renaissance to the Victorians (London and New York, 2016). What passed for medical cures in pre-modern times is shocking, and often downright disgusting.

As late as 1907, the Adeni Rabbi Samuel Yeshuah[26] discusses sick people who consume “mummy medicine,” what he refers to as

 רפואת ההבל שנתפשט בין העם . . . באמת המומיא הזו לא יועיל ולא יציל והיה כלא היה

I assume many readers will be shocked to learn that great poskim permitted what I have just described. Today, of course, it would turn our stomachs to even think about consuming part of a corpse, much like Goldstein was outraged that anyone could think that it is permissible to consume something from a non-kosher animal, even from a pig no less. Yet this revulsion does not arise from halakhah. Speaking personally, I can’t imagine that anyone I know would eat a piece of meat from a pile if he knew that a non-kosher piece had fallen into the group of kosher pieces, despite what the halakhah says; all the more so if a piece of pork fell into a kosher dish even if it was nullified by 60. Again, our revulsion has its origin in feelings that have little to do with pure halakhah. In fact, some authorities feel that to be strict in such cases is akin to heresy, as it is in practice (but not in theory) a denial of the halakhic principle of bitul.[27]

If I could have spoken to Goldstein, I would have tried to explain to him that the halakhic system does not work in accord with what has been called “da’at baalei batim,” and those who forbid gelatin also acknowledge that not everything from a non-kosher animal is forbidden. The gelatin dispute concerns the role of gelatin in the finished food product, not with the existence of non-kosher per se. Thus, even one who is strict in the matter of gelatin would not start screaming if he saw his son standing in right field chewing on his non-shechted leather baseball mitt.

To be continued

*************

My Torah in Motion trips are starting again. I am leading a group to Morocco in January, and there is a full line-up for next summer. You can see details here.

*************

I am currently doing a series of classes for Torah in Motion on R. Saul Lieberman. You can see them here on YouTube. Here are some pictures that were taken at the Jewish Theological Seminary minyan in Unterberg Auditorium on Hoshana Rabba 1971. (At this minyan there was separate seating but no mechitzah.) The pictures were taken by Joel Mandelbaum, son of R. Bernard Mandelbaum who held many positions at the Seminary, including serving as president from 1966-1973 under Chancellor Louis Finkelstein.

Here is Lieberman.

Here is Lieberman and Louis Finkelstein. Abraham Joshua Heschel is standing between them and Bernard Mandelbaum is on the far right.

In front of Lieberman, leading the procession, is Moshe Zucker. Behind Lieberman is Simon Greenberg.

*************

[1] See Ha-Pardes, August 1942, p. 19. It also states here that R. Shlomo Natan Kotler permitted gelatin.

[2] Ha-Pardes, October 1952, p. 31.

[3] See Horowitz, Kosher USA (New York, 2016), pp. 59-60.

[4] The Responsa of Professor Louis Ginzberg, ed. David Golinkin (New York and Jerusalem, 1996), p. 152.

[5] Responsa and Halakhic Studies (n.p., 1975), ch. 7.

[6] Iggerot Moshe, Yoreh Deah 3, nos. 10, 11.

[7] For example, the Shulhan Arukh, Yoreh Deah 201:75, famously forbids heated mikvaot. (R. Karo cites the stringent view as יש מי שאוסר and he does not offer a lenient alternative). However, R. Eliezer ben Arha of Hebron (died 1691) reported that R. Karo abandoned this stringency and permitted the heating of a mikveh.

ואפילו בזמן הרב מוהרי”ק זלה”ה עשה מעשה נגד מה שפסק שחשש וכתב סברת האוסר, כי רבים מבני עליה הם המתירין, ועלייהו קא סמכינן

See She’elot u-Teshuvot Rabbenu Eliezer ben Arha (Jerusalem, 1978), no. 18, and see note 1 for the impact of this reported change in R. Karo’s position.

Another interesting phenomenon, which I will not discuss in this post, is when a posek refuses to put a leniency into writing. How authoritative is this posek’s oral ruling? A classic example of this is R. Moshe Feinstein’s opinion about turning off the flame of a gas stove on Yom Tov. In Iggerot Moshe, Orah Hayyim I, no. 128, R. Moshe writes that he doesn’t wish to put his opinion in writing, but it is known that he permitted this.

[8] See e.g., here where I discuss the false claim that R. Ezekiel Landau retracted his view that sturgeon is kosher. For the claim that R. Joseph Hayyim retracted his permission to ride a bicycle on Shabbat where there is an eruv (Rav Pealim, vol. 1, Orah Hayyim, no. 25), see R. Ovadiah Hadaya, Yaskil Avdi, vol. 3, Orah Hayim, no. 12:5:4, vol. 5, Orah Hayyim, no. 40. For a rejection of this claim, see R. Ovadiah Yosef, Yabia Omer, vol. 9, Orah Hayyim, no. 108:189. See also here where R. Doniel Neustadt writes: “Several sources report that the Chafetz Chayim eventually changed his ruling and exempted cooked fruits served for dessert from a blessing; see Orchos Rabbeinu 66 and Vezos ha-Berachah, pg. 78. Others dispute that the Chafetz Chayim changed his ruling.” The forger Chaim Bloch, Ha-Maor, Dec. 1951, p. 7, who was himself opposed to the gelatin heter, claims to have discussed the matter with R. Hayyim Ozer Grodzenski. Not surprisingly, Bloch records that R. Grodzenski told him that he never actually gave a ruling on the question of gelatin. Rather, he was only stating that his opinion inclined in this direction. For a rejection of Bloch’s false testimony, see R. Samuel Baskin and R. Shimon Winograd in Ha-Maor, Aug. 1952, pp. 7-8. Here is some of what they write:

אם הגאון רח”ע באמת חזר מתשובתו ומהיתרו על תוצרת הנ”ל, איך לא הודיע זאת ברבים, כדי שלא יכשלו ח”ו ויסמכו על פסקו ותשובתו בשו”ת אחיעזר, ויעשו מעשה לכתחילה בדבר שלא נתן הגאון הנ”ל היתר מוחלט, ועוד אם הגאון רח”ע ז”ל דיבר עם הרב ח”ב בשנת תרצ”ה כאשר כותב בהירחון “המאור”, איך כתב הרב הגאון רח”ע ז”ל להרב הגאון ר’ יוסף קאנוויץ ז”ל בחודש אייר שנת תרצ”ו שנה או יותר לאחר שיחתו עם הרב ח”ב, שמסכים עמו על היתרו בדבר הכשר הז’לטין

[9] The picture is found here and comes from the Ezra and Monica Friedman collection.

[10] Kosher USA, p. 26.

[11] See Spitz, Food: A Halachic Analysis, p. 459: “Dr. Goldstein . . . publicly maintained that any food item whose origins lie in a non-kosher source may not be considered kosher, no matter how “changed” it may currently appear.”

[12] Horowitz, Kosher USA, pp. 33ff.

[13] See Adam Mintz, “Is Coca-Cola Kosher?” in Rafael Medoff, ed., Rav Chesed: Essays in Honor of Rabbi Dr. Haskel Lookstein (Jersey City, 2009), vol. 2, p. 80; Horowitz, Kosher USA, p. 36.

[14] Horowitz, Kosher USA, pp. 29, 37.

[15] Horowitz, Kosher USA, p. 41.

[16] Horowitz, Kosher USA, p. 64.

[17] Horowitz, Kosher USA, pp. 38, 41.

[18] Horowitz, Kosher USA, p. 50.

[19] Horowitz, Kosher USA, pp. 54-55. Kojel is no longer is made with problematic gelatin and is currently under the OU hashgachah.

[20] Document provided courtesy of the Israel Rosenberg Archive, The Library of the Jewish Theological Seminary, New York, NY, ARC 98, Box 6, Folder 23.

[21] This proclamation was reprinted in Ha-Pardes, October 1939, p. 29. For other attacks on Goldstein see Ha-Pardes, August 1942, p. 17; Ha-Mesilah, Adar 5702, p. 20, sections ב, ה.

[22] Horowitz, Kosher USA, p. 42.

[23] See here.

[24] See here.

[25] She’elot u-Teshuvot ha-Radbaz, vol. 3, no. 548.

[26] Nahalat Yosef (Jerusalem, 1907), pp. 15a-b.

[27] For one discussion, see here.