A wedding carries with it many customs, one of which is an attempt to use this ceremony to disseminate Torah. There was an old custom in many communities for people to write poems in honor of the simchas chasan and kallah. Others even wrote plays in honor of the bride and groom. One example is the Ramchal who wrote the play Ma’ashe Shimshon (as well as other poems for various weddings). In other communities there was a custom for someone to say a derasha at the chasunah for the same reason (in certain circles this still exists). Recently a newer custom evolved to print a sefer and give it out at the wedding.

It used to be a plain old bentcher was given out at a wedding, some, wanting something more substantial than a bentcher began giving out siddurim or chumashim. Today, in many circles, a sefer of some sort is given out to the wedding guests. Some times it’s an old work of some old famous relative of the family that has never been printed before, other times is a reprint from a relative of one of the wedding parties work which had been out-of-print. Some times its it’s torah from the groom or from some family member that’s making the wedding. What’s even more interesting about these seforim is many times they never reach the stores even the famous Biegeleisen who generally gets close to everything printed (to some known as Gan Eden). The market for these seforim many times is very small so the family never bothers bringing it to any stores. [Although, recently, various works of R. Reuven Margoliyot were reprinted for a wedding. It seems these were more widely disseminated as the republication forced Mossad HaRav Kook to reprint the works and to note that, according to them, the wedding reprint was a violation of their copyright.] The only way one gets the sefer is by being at the wedding or knowing someone who has been there. Other times it’s just pure luck – somehow one gets lucky and stumbles upon it. It’s a shame that a complete bibliography of such works can not really be written because there is no way to know all the works that have been published for these occasions.

A few months ago I was at the wedding of a good friend. As is now commonplace, the guests received a sefer – more correctly a collection of seforim – at this wedding. What follows is a review of that wedding gift.

First, I can only refer to this work as Mazkeret Nisuin Yehudah Vyael Hershowitz (a keepsake from the wedding of Yehudah and Yael Hershkowitz) as no other title is provided. The sefer is a paperback and is one hundred and thirty six pages long. It includes a few parts some of which have never printed before. The book was edited by the groom – R Yehudah Hershkowitz. R. Hershkowitz has authored many articles some of which appeared in Or Yisroel and Yeshurun dealing with many areas of learning and history.

The sefer contains four sections: section one is the sefer Ashes Chayil from R. Avrohom Yagel, section two are Shelios Uteshuvot from R. Avigdor Kara, section three is the Mamar al targum from R.Yakov Ben Chaim (ibn Adonijah), and section four is a Kuntres from R. Noach Berlin. I assume the reason why he printed it in this order is because Ashes Chayil is the most relevant to the wedding and then the other placement is based on chronological order. Prior to each section R. Herskowitz includes an excellent historical introduction to the work which follows.

The first part is the sefer Ashes Chayil from R. Avrohom Yagel. This work has been printed a few times even at a chasunah in 1994 of Zvi and Sarah Friedman in this edition R Herskowitz reset the type, which had not been done in the prior reprint, and added some notes.

The author R. Avrohom Yagel has been discussed at great length by Professor David Ruderman in his book Kabblah, Magic and Science. R. Avrohum Yagel was born in 1553. He corresponded with many gedolim of the time, amongst them the Ramah Mepano and R. Mordechai Dato. He was highly respected by the Ramah Mepano. He wrote many works on all areas especially science, many of which are still in manuscript and await publishing. One of his seforim is called Gaie Chezyon this work has been recently reprinted in English and Hebrew by Professor David Ruderman. It is a highly original work written in the form of dreams dealing with many topics. Many aspects of R. Yagel’s personal life can be gleaned from this work.

Ashes Chayil was first printed in Venice in 1606 and is a commentary on the thirty-first chapter of Mishlei which contains the verse of Ashes Chayil . R. Yagel wrote this work in honor of a friend’s wedding. The main idea of the work is to discuss what the role of a wife in marriage, to fear and love god, fear and love her husband and not to sit idle. R. Yagel notes that these same attributes apply not only for marriage but also when serving God. In the work there are many interesting explanations to different aggados of Chazal. Besides for this he writes many practical pieces of advice relating to marriage. For example, he writes, how the wife should get up early to prepare the household needs (pg 36). He writes that her voice should not be heard outside (Pg 40). Another point he makes is she should be careful to dress in a ts’neius manner and not to dress up like many woman to impress everyone (pg 49-50).

The next section are the Shelios u’Teshuvot of R Avigdor Kara. These teshuvot are printed here for the first time from manuscript. Here too R. Hershkowitz includes an excellent historical background about R. Avigdor Kara and his times. Although not much is known about R Avigdor Kara, R. Hershkowitz includes a brief history as well as a listing of the writings of two of his contemporaries which help with R. Kara’s biography: R. Yom Tov Melehuzan and R. Menachem Shalem. They were all active on the beis din in Prague during the same time periods (approx. 1390-1439). Besides for this R. Yom Tov Melehuzan was involved in kabblah as many of his works show whereas R. Menachem Shalem was more involved in philosophy. R Avigdor Kara was somewhere in between them as he was involved with both areas. In one of the teshuvot printed in this collection we see how R Avigdor Kara struggled trying to reconcile contradictions between Kabblah and philosophy. In the end R. Kara writes that he was successful and felt that he was able to show that there were no contradictions between the two. Both R. Yom Tov Melehuzan and R. Menachem Shalem were close with R Avigdor Kara quoting him in their respective works. R Avigdor Kara wrote many works on all areas. Some were printed many others remain in manuscript. One work, the Sefer Hapliah (more on this in a future post) was attributed to him but as has been recently proven is certainly not from him. The Sefer Hapliah although many write it is from R Nechunyah Ben Hakonah (see the many sources R Hershkowitz cites) but Professor Ta Shema (see his Kneset macharim Volume 3) and others have demonstrated that it’s a much later work.

R Herskowitz was perhaps unaware of some more sources on R Avigdor Kara. R. Yididiah Tiyah Weil brings that R Avigdor made a golem (Levushim Levadim pg 37). There is a nice chapter on R. Avigdor Kara in the controversial book Hachasidus from R. Ahron Marcus (chapter 28). Another point R. Hershkowitz missed is that the Zemir Achud Yuchud is attributed to him . This song is sung in many circles when the chasun gets an aliyah and has been subject to an excellent article by one of the experts on minhagim, R. Hamburger in his Shorshei Minhag Ashkenaz (volume 3 Pg 373- 397). While these contemporary sources are not mentioned, R. Herskowitz does provide many other sources.

The teshuvos which are included in this volume are on some very interesting topics. He discusses davening to angels and in general what function they serve exactly in tefilah. This is another great source for the well-known discussion of Machnesei Rachamim which has been treated thoroughly in the classic article of R. S. Sprecher (Yeshurun, vol. 3, pp. 706-29). It is also an important source for the debate, recently restarted again on this blog, regarding Professor Marc B Shapiro book. Another teshuvah deals with a work of R. Avigdor Kara’s which we do not have called Even Sappir. R. Avigdor explains what this work was, it appears to be rectifying contradictions between Kabblah and philosophy. For both these teshuvot R. Hershowitz provides some excellent background behind these topics. One other (of the many) interesting points found in this section is a early source that one should remove ones shoes before entering shul. This subject has been treated by many, most recently by R. Yecheil Goldhever in his now classic Minhaghei Hakehilos (volume one pg 3-7).

The next section is the Mamar Al targum from R.Yakov Ben Hayyim. This Mamar was very rare and exists in less than five chumushim in the world. R. Yakov Ben Hayyim was the famous editor for the Bomborg publishers in Venice. Much has been written about Bomberg, but suffice it to say it played a very important role in the history of the printing of seforim. Many of the seforim printed in this printing house have remained the same layout to this day such as the Mikros Gedolos Chumash, Shas Bavli and Yerushalmi and Rambam. R. Hershkowitz has a nice discussion on how exactly did R.Yakov Ben Hayyim edit the seforim. One of the famous points of interest with R.Yakov Ben Hayyim is that he became a Christian, not much is known as to when and why. R. Hershkowitz wants to suggest an interesting possibility that R.Yakov Ben Adoneiah did not do so willingly but rather was forced. [The inclusion of R. Yakov and R. Yagel has another connection, in that R. Yagel was erroneously accused of converting to Christianity.]

The Mamar Al targum discuses many interesting things amongst them when was Targum Onkelos given and written. He also has a big chidish L’ehalacha that sh’naim mikra ve’achad targum needs to be done during K’reias hatorah.

The last section is a Kuntres from R. Noach Berlin. This kuntres was never printed before. In this section R Hershkowitz does not provide that much of a biography about R. Noach Berlin as he and a friend are currently working on another work of R. Berlin the Meyin Hachacmah (which we eagerly await). R. Noach Berlin authored many famous works amongst them the Atzei Arazim (on Shulchan Orach Even Ezer) and Aztei Almughim (on eruv chaserios and netlayas yadaim). R. Chaim Volozhiner writes that after the Gra died the only person he had to consult with was R. Noach Berlin. This kuntres is on the topic of woman doing semicha. While discussing this topic he goes thru many others (as was the style of learning in those days) and deals with woman and mitzvos aseh sheha’zman grama especially Tefilin.

Rabbi Yehuda Henkin is the author of Shu”T Bnei Banim in four volumes and the commentary Chibah Yeteirah on the Torah. He learned privately with his grandfather, Rabbi Yosef Eliyahu Henkin, and served as Area Rabbi of the Bet Shean Valley in Israel. He now lives in Jerusalem.

Rabbi Henkin has two degrees from Columbia University, and has written extensively in English: Equality Lost–Essays in Torah Commentary, Halacha and Jewish Thought, (Urim Publications); New Interpretations on the Parsha (Ktav); Responsa on Contemporary Jewish Women’s Issues (Ktav); and the forthcoming Understanding Tzniut–Modern Controversies in the Jewish Community (Urim).

This is his first contribution to the Seforim blog.

Plagiarism is a lack of attribution; less common is its opposite, mistaken attribution; rare indeed is the attribution of a defamatory work to the object of the defamation himself! An example of the latter can be found in the entry in the Encyclopedia Judaica [1] concerning my grandfather, R. Yosef Eliyahu Henkin zt”l.

The offending sentence reads: “His published responsa appear in Chaim Bloch’s Even me-Kir Tizak (1953) and his own Perushei Lev Ivra (c. 1925).”[2] But in fact, not only does the pamphlet Even me-Kir Tizak contain no responsa of R. Henkin, it is an unbridled personal attack on him on the part of one who lost a din Torah heard before him. Bloch refused to accept the verdict, and resorted to defamation of the judges. If I recall reading correctly about the affair, he was subsequently put in cherem by the Agudas HaRabbonim.

How did the mix-up in attribution occur? Since the card-catalogue of the Jewish Reading Room of the 42nd Street Library in New York listed Bloch’s pamphlet under R. Henkin, one can surmise that the researcher[3] for the EJ copied the listing without bothering to look up the reference.

Since then the mistake has been copied in Rafael Halperin’s Entziklopedia l’Bet Yisrael and, earlier this year, in the new edition of the EJ (2007). Surely a case of shigegat talmud oleh zadon [4].

Notes:
[1] First published in 1972, vol. 8 column 324. The EJ contains a number of incorrect or partial biographical details; for a comprehensive account see my Equality Lost (Urim), chap. 16. See here for Shnayer Z. Leiman’s review of the NEJ at the Seforim blog.
[2] This confuses two separate works: Perushei Ivra [PDF] (1925) and Lev Ivra [PDF] (1957). Together with Edut leYisrael (1946), all were reprinted in Kitvei haGri”a Henkin, vol. 1 (1981). In addition, Kitvei haGri”a Henkin, vol. 2 (1989) is a collection of his responsa and articles, edited by his son (my father) Avraham Hillel zt”l. (The volumes may or may not be available from Ezras Torah in NY. I have some of vol. 1 and a few more of vol. 2.)
[3] Not to be confused with the rosh yeshiva of the same name, but an otherwise reputable academic scholar.
[4] Avot 4:13.

ועש”ק פרשת בא תשס”ד

לכבוד ידידי אהובי הרה”ג החסיד המפואר, איש חמודות ונדיב לב, אוצר בלום לתורה ולחכמה, מוה”ר חיים ראפפורט שליט”א, אב”ד דק”ק אילפורד יע”א
אחדשה”ט באהבה נאמנה

תחילה אני מודה למע”כ על טירחתו לכתוב לי ולהעיר על דבריי הפעוטים . . . וכעת אבא לעיקר הנידן במכתבו, וטרם אתייחס לטענתו במישרין, הנני מצהיר שדבריי בזה הם כיהודה ועוד לקרא, שהרי רבנו הגר”א, אשר כל רז לא אניס ליה, כתב בפירוש שהרמב”ם מכחיש את הקמיעות והשמות, ואנן מה נענה אבתריה. וכל הנידון אינו אלא האם אפשר למצוא את זה במפורש בדברי הרמב”ם. ויאמין לי ידידי, כי אני זהיר מאד בכל לשונותי, ולפני שאני כותב דבר בשם הנשר הגדול יושב אני שבעה נקיים, ורק אח”כ הנני מעלה את הדיו על הנייר. וכמובן, מוכן אני להודות שטעיתי, כי אין אדם תחת השמש שיכול לומר שלא שגה, ולא אפונה כי יש בספרי דברים הצריכים תיקון, ושגיאות מי יבין, כל קבל דנא מחזיקנא טיבותא לך אם יעמידני על האמת, ואת הצריך תיקון אשוב ואתקן, אבל בנידון דידן, אינני חושב שטעיתי.

כתב האג”מ שהרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ובפירושו לסוטה ז, ד כתב הרמב”ם נגד אלה הטפשים שכותבים קמיעות ושמים בתוכם שמות קדושים ושמותיהם של מלאכים. זה פירושו של קמיע. וכשהאג”מ כותב “שמות קדושים” כוונתו לאלו השמות שנזכרים ע”י גדולי אשכנז, ולפי דעת הרמב”ם הכל הבל ואלו הכותבים קמיעות טפשים הם כי בדו מלבם כל השמות הללו, שמות ה’ ושמות מלאכים, ורבים הם וא”א לפורטן. ובספרי כתבתי שהרמב”ם שלל את כחם של שמות המלאכים ושמות קדושים (או “קדושים”) ואכן בפיהמ”ש ובמו”נ ברור מללו, וראה גם בפירושו של הרב קאפח להלכות מזוזה פרק ה אות יד.

נכון, כמו שכתב כת”ר, שהרמב”ם אינו שולל בפירוש את סגולת השמירה של שם המפורש או א’ משמות ה’ הנמצאים בתורה. אולם. כל מי שמכיר את דרכו של הרמב”ם יודע שמושג זה ממנו והלאה, וע”כ במבט לשעבר הנני מודה שכדאי היה לי להאריך קצת ולכתוב שאע”פ שהרמב”ם אינו שולל בפירוש את כח השמירה של שם המפורש, בכ”ז לפי הפילוסופיה שלו והשקפת עולמו אין מקום לרעיונות כאלו, כמו שהבין הגר”א ובעל שומר אמונים (א, יג) וכל אלו שהעמיקו בדברי הרמב”ם בלי יוצא מן הכלל, וע”כ תמהתי על האג”מ.

והנני בזה ידידו מוקירו דושה”ט באהבה, מודה ומכיר טובה על ענותנותו וטוב לבו לעיין ולהעיר בדברי.

מלך שפירא

In response to Prof. Marc B. Shapiro’s recent response to Rabbi Zev Leff (see original review), Rabbi Chaim Rapoport has submitted the following letter exclusively posted at the Seforim blog.

בס”ד. שלהי חודש תמוז ה’תשס”ז
לכבוד הרבנים מנהלי ‘בלוג הספרים’, וכל העוסקים במלחמתה של תורה לשם שמים, ה’ עליהם יחיו ויחיינו מיומים

בקשר להמחלוקת שפרצה מחדש בין המשפתים, בענין שיטת הרמב”ם ע”ד פעולת השמות הקדושים והטהורים, אף שאינני רוצה להכניס ראשי בין הרים גדולים[1], אבל הנני בזה כמעיר ובא לפני חכמים, להביא לכללות שיטת פרופ. שפירא סמוכין, מדברי הגאון יעב”ץ בספרו ‘לחם שמים’.
בפירושו ‘לחם שמים’ עמ”ס סוטה פרק שביעי כתב היעב”ץ על דברי הרמב”ם בפיהמ”ש שם משנה ד[2] בזה”ל: “לכאורה יראה מלשונו זה, שהי’ [הרמב”ם] מהביל כתיבת קמיעות לגמרי, ואם כן נגע ח”ו בכבוד חכמי התלמוד. ועיין מה שכתבתי ב’עקיצת עקרב’, משם תראה קצת התנצלות על מה שכתב גם בספר מורה נבוכים מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש, עם שהאמת אתו בזה שכן קורין חז”ל לשם הוי”ה ב”ה, אבל ניקודו ודאי צריך למסורת עכ”פ כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד, ביחוד ביומא ובפ”ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח . . . וכמדומה שהי’ חושב גם כן משתגע למי שעוסק בידיעת צרופי שמות וכן שם בן ע”ב וכ”ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז”ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה, והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אלי’, היא שגרמה לו לשום במלאכי ה’ תהלה, שרי לי’ מרי’ וימציא לו מחילה. ופעולת השמות אמנם מפורש במקרא [3] מאז בעלי המגדל ידעו מזה כמ”ש (פ’ נח יא, ד) ‘ונעשה לנו שם’ (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית, לכן לא עלתה בידם, ע”י בלבול שפתם נתבטלה, לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת, כי חכמים גדולים היו כמ”ש בס”ה) בסוד ‘ויעש דוד שם’ (שמואל-ב ח, יג), המ”י [=המשכיל יבין]”. עכ”ל היעב”ץ.
מלשון היעב”ץ וסגנונו נראה בעליל, שהרמב”ם לא האמין בכח השמות וביטלו כליל, וזאת בגלל שהי’ לו חסרון מסורה, העדר הידיעה בחכמת האמת וסודות התורה.

[על דבר “העדר הקבלה” של הרמב”ם – ראה גם מ”ש היעב”ץ בספרו ‘מטפחת ספרים’ פי”ד המדבר “במעשיו הגדולים של הר”מ ז”ל ומדותיו האלקיות, כן הודיע גם בספר צדה לדרך בהקדמתו. גם האר”י ז”ל גלה עמוקות בסוד אחיזת נשמתו כי גבהה מאד, יעוין ספר הגלגולים. לכן חובה ודאי להפך בזכותו, ולא לתלות בי’ בוקי סריקי דספר מורה נבוכים[4], כי אמנם זולת זה כל חבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פנה. כולם נכונים למבין וישרים ליודעי בינה. חוץ איזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה[5], ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר מין האנושי טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא לבא בעי, וכל כוונתו ז”ל היתה לטובה, וכל מגמתו לחזק מוסדי הדת”].

בכבוד ובברכה לכל העוסקים בפרפראות לחכמה, יישר חילכם לאורייתא – הן הן גופי תורה, עלי ה’בלוג’ לא יבולו, ותורה יבקשו מפיהו
הרב חיים רפופורט
לונדון, אנגלי’.

נ. ב. לתועלת הרבים הנני בזה להעתיק קטע ממכתבי ששלחתי בשעתו לפרופ. שפירא כצורתו וכצלמו:
ב”ה. ג’ שבט ה’תשס”ד
שלום לרחוק בגשם וקרוב ברוח,
ידידי ורעי, ברכה על ראשו תנוח,
חוקר חריף ובקי, משנתו קב ונקי,
מפענח צפונות ופותר תעלומות,
קנה לו חבר, עט סופר מהיר,
הרב דר. מלך שפירא שליט”א
. . . ספרך על קצה הגבול של התיאלוגיה (האורטדוקסית), בו הבקיאות והחריפות משמשים בעירבוביא, קנה שביתה על שולחני, באמת – אוצר בלום של תורה ומחקר מדעי. וכבר הודעתי לחברים מקשיבים לעצתי, שעליהם לקנות את הספר היסודי, – גם זקנים שכבר קנו חכמה, גם מתחילים שיודעים לדבר בדברי תורה. ובעז”ה אם ירשה הזמן אכתוב דברי סקירה וביקורת כפי מסת ידי, אבל עכשיו באתי לפרש שיחתי, לבאר ביתר פירוט את שאלתי. ובהקדם:
בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סימן קמא, ענף ג, עמוד רלט) כתב לאמר “שגם הרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא בטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב”ם ממה שכותבין בצד השני, שא”כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ”מ מודה הרמב”ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ”פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א”כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב”ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי’ שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף סא שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב”ם פ”י מס”ת ה”ה [הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור], וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין, אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו”.

ובספרך אשר כתבת (עמוד 157 בשולי הגליון) ציינת, לדברי האג”מ הנ”ל כ”דוגמא מדהימה”, לאי-ידיעתו של הגרמ”פ זצ”ל בספרי החקירה, של הנשר הגדול בעל משנה תורה. כתבת שהרמב”ם שולל בפירוש את כוחן של השמות הקדושים, לשמור מפגעים רעים ושאר מרעין בישין. (1) בפיהמ”ש סוטה פ”ז מ”ב ו(2)במו”נ ח”א פס”א.
והנה, כפי שכבר אמרתי: לית דין צריך בושש, שאם באנו להביא ראיות ואותות, לאשר דברנו ולקבעם במסמרות, מוכרחים אנו לתוקף של יתד בל תמוט. אמת נכון הדבר, שלפי השקפת עולמו ה’רציונליסטית’ של הרב המורה, קשה למצוא ‘מקום’ בהגיון, לפעולה על-טבעית של שמות העליון. גם מצינו בספריו דברי ביקורת חריפים, דברים כדרבונות כחיצים יורים, כנגד בעלי הקמיעות למיניהם, ביד החזקה הל’ מזוזה ובספריו הנ”ל שציינת אליהם.
אבל הנידון עלי’ עמדתי היתה, האם שלל הרמב”ם בפירוש את השיטה, המייחסת כח שמירה נסי לשמות ופסוקים, וע”ז טענתי שבמקומות שהזכרת אין הדברים מפורשים. ניתי ספר ונחזי:
בפיהמ”ש שם קאי על מה ששנינו בסוטה, “במקדש אומרים את השם ככתבו”, וע”ז כתב: “וכתבו [=השם ככתבו] הוא מה שנהגה מן יוד הא ואו הא, וזהו שם המפורש המרומם, דע זה, ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”. וכוונתו במ”ש [“ואל תטריד את מחשבתך וכו'”] פשוטה, דכנגד הטפשים דיבר המורה, כלפי שאמרו בעלי הקמיעות, שהשם המפורש מרובה באותיות. לפי דבריהם שם בן ד’ קדושתו פחותה, משמות המרובים באותיות שחיברו לשמירה, “השם ככתבו” הינו שם ארוך בכמות, ולא שם הוי’ שאין בו אלא ארבע אותיות. וע”ז כתב הרמב”ם – להד”ם, אל תשגיחו בדברים חסירי טעם, את שם המפורש המירו הטפשים, בשמות שבדו להם הוזים בכוכבים. גם הרמב”ם מודה שישנן שמות קדושים לבורא, וכמ”ש בהלכות יסודי התורה; “השם ככתבו” דהיינו שם בן ארבע המורה על עצמו, בנוסף לשאר שמות ותוארים המורים על פעלו, שבעה שמות הם הקדושים במעלה, ושם המפורש העולה על כולנה.
איפה מצאת בדברי הרמב”ם בפירוש המשנה, ביטול דעת האומרים שהשמות האמיתיים כחן יפה, לשמור את האדם בשמירה מעולה, הלא מזה לא דיבר הרמב”ם מאומה?!
שמא תאמר הלא קרא לכותבי הקמיעות “טפשים”, ועל כרחך שלל מכל וכל את ערכן של הקמיעות והמחברים, לזה אני אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, וכבר אמרו דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. הלא עוד יצא כברק חצו במורה הנבוכים, לתקן הדיעות וליישר המעקשים, לא חס על הקמיעות וה’מכשפים’, הטועים ומתעים את העם בדברים מסולפים. שם (פס”א) נטה ידו לבאר החילוק בין שאר שמותיו שהם “שמות הנגזרים מן הפעולות . . . שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם” לשם המפורש המתייחס להבורא עצמו, “לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים, אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו, ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה והוא יו”ד ה”א וא”ו ה”א אשר הוא שם המפורש גמור, לא תחשוב זולת זה”. ובהמשך לזה כתב: “ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות, כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם, ואינו נקרא שם המפורש כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו”. עוד מתח עליהם את שבט הביקורת בסוף פרק סב: “וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב, והמאמר שיקבצו אי זה אותיות שירצו ויאמר שזה הוא שם יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תאר כך, ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאום הפתאים הראשונים, ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת”.

שתים רעות עשו אלו, בעלי הקמיעות – במעלם אשר מעלו, על כן בצדק קרא להם הרמב”ם טפשים, גם לפי דעת האג”מ שאינו חולק על כחן של השמות הקדושים. (א) בדו להם שמות אשר “לא יורו על ענין בשום פנים”, והטעו את “רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים”, (ב) את השם המפורש המירו ברעתם, באותיות פורחות באוויר לעומתם.
ועוד בה שלישיה, מ”ש הרמב”ם בהלכות מזוזה, שהכותב שמות בפנים המזוזה עבודתו פסולה, ואם קבעה בדלת ביטל את המצוה. ואת רובע עשו האוילים, מוכרי הקמיעות והאלילים, במקום מצוות לאו ליהנות, החליפו ועשו ונתנו ‘סגולות’.
מקום הניח להגרמ”פ לבא ולטעון, שהרמב”ם לא חלק על הנסיון, וכפי שהעיד לנו בעצמו, בהלכות שבת אשר כתב ידו בחיבורו: “יוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש” (הלכות שבת פי”ט הי”ד).
הלא הוא הדבר אשר דברתי בתחלה, שאני הקטן לא מצאתי להדיא, בפירוש המשנה או במורה, ביד החזקה – משנה תורה, שלילת הדברים שכתב הגאון רבי משה. כולי עלמא מודים, ששמות בדויים אינם עוזרים, פיסול המזוזה ה”ה עון פלילי, הלא הגמרא (שבת לב, ב) אומרת שע”י ביטול מזוזה ימות ערירי.
הרואה באג”ם יווכח לדעת, שלא הצדיק ר’ משה את כותבי הקמיעות, במעלם אשר מעלו להמיר ולהחליף, ולעשות ככל העולה על דעתם הכוזב. אלו השמות לא יועילו, ואת כח השמירה לא יכילו, לא דיבר הגרמ”פ אלא מפסוקים הכתובים בתורה, ומשמות שנכתבו בקדושה ובטהרה.

בוודאי לא יקפיד כת”ר על המעורר, הלא כך הוא הדרך – זה בונה וזה סותר, נא אל תשיבני ריקם מלפניך, תורה היא וללמוד אני צריך ממך.
אסיים מעין הפתיחה, בכבוד ובברכה לכת”ר ולכל המשפחה, המקום ירחם עליהם ועל כל הנמצאים מאמיתת המצאו, ברוך עדי עד שם תהלתו
ידידו דושה”ט בלונ”ח תכה”י
חיים רפופורט.

Notes:

[1]
ה”ה הרה”ג ר’ זאב לעפ שליט”א ממושב מתתיהו באה”ק תובב”א והרב פרופ. מלך שפירא שליט”א מארה”ב יצ”ו.

[2]
וזה לשונו שם (לפי מהדורת קאפח): “. . . ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”.

[3]
ראה גם מ”ש היעב”ץ – ע”ד פעולת השמות – בספרו ‘בירת מגדל עוז’ חלק ‘אוצר הטוב’ אות יו”ד: “. . . ההוא יקרא מעשה בראשית כשיושג ענין היצירה בעצם ובסבותיו, באופן שיגיע האדם לתכליתו ויוכל להמציא ג”כ יצירה חדשה מעיקרה, כענין ר”ח ור”א דעסקי בס’ יצירה ומיברי להו עיגלא, להורות יכות וחכמת הממציא העליון אשר חלק מחכמתו ליראיו, וגלה להם סודו לפרסם כח שמותיו הקדושים, ולידע שחולק לאוהביו מכבודו להשתמש בשרביטו שיתדמו לבוראם להוציא הוייות חדשות, ונתן כח בידם לברוא עולמות בכח צירוף השמות המתבאר בספר יצירה למי שיודעו, זוהי חכמת עצמת מעשה בראשית שהפליגו חז”ל בשבחה והעלימוה מאד, (כי אמנם עוונותינו הבדילו בינינו לבין אלקינו, וחטאתינו מנעו הטוב הגמור ממנו עד שאין אתנו יודע עד מה, ולא אחד בדור שראוי וכדאי להבין אותה חכמה), ועלי’ צוו חכמים במשנה (חגיגה רפ”ב) ‘אין דורשין במעשה בראשית בשנים’, לא על ידיעת שמות חומר וצורה ולידע שכל הגופים השפלים מורכבים מארבע יסודות ארמ”ע ושחומר הגלגל הוא גשם חמישי בלתי מושג ומנין גלגלים המדומה שבזה נכללו שני פרקים גדולים מהלכות יסוד התורה באריכות גדול ואין בהם עומק כלל ורובן סברות קלות והשערות מבני אדם חכמי העכו”ם אשר חכמת מה להם, אינן מקנות שלמות לא באמונה ולא בשכל ולא אפילו חידוד”.

[4]
השווה מ”ש על דבר הרמב”ם ב’אגרת בקורת’ ו, רע”ב: “חלילה לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל [!] ולהעמיס בלשונו הצך מה שאין במשמעו ושלא עלה על דעתו ז”ל”.

[5]
להעיר ממ”ש היעב”ץ בספרו ‘בירת מגדל עוז’ (הנ”ל הערה 3) על דברי הרמב”ם בהל’ יסוה”ת פ”ג ע”ד הגלגלים, וז”ל היעב”ץ שם: “כל הגלגלים אינן לא קלים ולא כבדים כו’, לא אוכל לדעת מניין לו דברים הללו, מי עלה שמים וירד ויגידה לנו גבהי שמים, מי ידע מה טבעם . . . אכן באמת הוא נטוי’ מדעת התורה ששמה מים מעל לרקיע, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואיני יודע מה בא הרב ללמדנו בכך, וכי כבוד הבורא תלוי בכך אם הגלגלים כבדים או קלים”.
ועל דבר מי שמאמין בפירוש הרמב”ם להמושגים מעשה מרכבה ומעשה בראשית –פשוטו כמשמעו, כתב היעב”ץ בספר ‘מטפחת ספרים’: “תכלית הדברים, כל המעלה בדעתו שהבלי הפלוסופים הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הוא ודאי אפיקורוס. כופר לא לבד בדברי חכמים, כי גם בתורת משה, שריבוי השמות והכינויים, ופעולות הנראות גשמיות ומסורות יתרות וחסרות, ותיבות ולשונות זרות, ואותיות מלופפות ונזורות ונוספות, ונקודות ותגים ופרשיות, ומאמרים המתנכרים ומשקלות מורכבות והנקראים אצל בעלי הפשט זרים, הלא כל אלה צווחות ואומרות, דע כי לא דבר רק הוא, ואם הוא, מכם הוא. ואולם ודאי שחכמת הטבע תתכן להקרא מעשה בראשית ביחס אל מדרגת פשט המקרא. וכמו שלא יכול הפשטנים לתת טעם וסבה לזרים הנמצאים בו לרוב, וככה בטבע ימצאו זרים למהלך הטבעי, לא ידעו הטבעי, לא ידעו הטבעיים עלתם. אמנם חכמת הטבע של אנשי העולם, היא מלבוש הגס העב למעשה בראשית, שהוא הפרי הגנוז ועצם הענין במהותו, וחכמת מה היא הטבעית של פלוסופים, שעוסקים בקליפות החיצונות הנזרקות, שאינן למאכל ולא נחמדים להשכיל, כי אין להם השגה רק במקרים, ככל מעשה החושים החיצונים”. ואכ”מ להאריך בכ”ז.

In some of the recent posts we have discussed various new publications of Rabbi Yehiel Mihel Epstein, author of Arukh HaShulhan.

Recently, Makhon Oz VeHadar reprinted the Arukh HaShulhan, and that reprint has been the subject of some harsh criticisms. The critique points to two major problems. First, this edition includes the Piskei Mishnah Berurah which, in the reviewer’s mind, unconscionable. His reasoning is as the Arukh HaShulhan is a “piskei” work in its own right, there is no need to include the work of someone else as it undermines the force of the Arukh HaShulhan’s pesak.

Second, the review highights the biography which is included in the introduction. The reviewer demonstrates that much of this biography comes from two sources, R. Meir Bar-Ilan’s MiVolohzhin l’Yerushalim and R. Maimon’s Sa’are haMeah, neither of which are ever mentioned. R. Lior posits the reason for this exclusion is both of these works are “Zionist” works and thus can not even be cited by some.

Of course, this would not be the first time Oz VeHadar is guilty of such viewpoint censorship. As pointed out previously, another recent Oz VeHadar edition has similar flaws.

You can read the entire article here.