ספר ימי שמונה–קושית הבית יוסף

מאת: עקביא שמש בחנוכה לפני שנתיים ימים כתבתי בבלוג הנוכחי את הדברים הבאים: “אחד המאפיינים את הספרות הרבנית ההלכתית בדורנו הוא חיבור ספרים סביב נושא הלכתי אחד. העובדה שהמחבר מרכז את כל הידוע לו סביב אותו נושא, הופכת את הספר למבוקש ושימושי ביותר, לא רק ל”עמך”, אלא גם לציבור הלומדים. חלק מספרים אלו יוצא לאור במספר מהדורות, דבר המלמד על חשיבותו הרבה של הספר, ועל הצורך הרב שיש בו. הנה כי כן בהתקרב חג מסוים, אנו עדים להופעת מספר ספרים הלכתיים על ענייני החג, או אף על הלכות מיוחדות בודדות הקשורות עם אותו חג”.אבל דומה ששונה הוא חג החנוכה מיתר החגים בנושא זה. נכון, כמו בכל החגים כן גם בחנוכה יש ספרים שנתחברו על החג עצמו, או על עניין אחד, אבל עם כל זה יש בחנוכה משהו ייחודי. כוונתי היא לקושיה המפורסמת ביותר בחנוכה, הלא היא השאלה הנקראת שאלת הבית יוסף, הנמצא בסי’ עת”ר, ובלשונו של מרן: “ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות”. מרן ענה על כך שלוש תשובות. דומני שלא מצינו עוד בחיבור בית יוסף כי על שאלה ששאל מרן הוא השיב שלוש תשובות. כך על כל פנים למדתי מפרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן.[1] אם מרן עצמו נהג באופן מיוחד בשאלה זו, הרי באו חכמי הדורות והשלימו את מלאכתו. כמעט בכל ספר שהוקדש לחנוכה אתה מוצא דיון בקושיה זו. הדיון הוא בעצם הקושיה, אבל ובעיקר באמירת תירוצים נוספים. לא זו בלבד, אלא שמצאנו אף ספר מיוחד שבו נאספו כל התשובות שנאמרו ביישוב קושיא זו. דומה שהראשון שנהג כך הוא ר’ ישראל זלצר שכתב ספר בשם נר למאה, שבו אסף מאה תשובות ליישוב קושיה זו. ספר זה יצא במספר מהדורות. עד כמה שבדקתי המהדורה הראשונה יצאה בברוקלין בשנת תשכ”ב, ולא ראיתיה, אלא ראיתי מהדורות אחרות. יש לציין כי המחבר אינו רק מלקט תשובות, אלא הוא דן ומפלפל בהן, אם מעט ואם הרבה. מאוחר יותר יצא לאור קונטרס נס פך אחד, לונדון, תשנ”ב, שיצא לאור ע”י תלמוד תורה של חסידי בעלז, ובו מאה ואחת תשובות על שאלה זו. לא ראיתי קונטרס זה. מאוחר יותר חיבר רד”ד מייזליש את הספר חנוכת דוד, וגם בו “מאה ואחד תירוצים על קו’ מרן הבית יוסף”, ברוקלין, תשס”ב, ומהדורה נוספת בשנת תשס”ו. בספר זה יש חידוש בכך, שלמרות ששער הספר הוא בעברית, הרי שכל החיבור כתוב ביידיש. נדמה לי שראיתי כי יצא גם ספר שלוקטו בו מאתיים וחמישים תשובות לשאלה זו כמניין נ”ר, אבל כרגע איני זוכר מהו.והנה לאחרונה ראיתי ספר נוסף בנושא זה הנקרא: ספר ימי שמונה, חנוכה, היוצא לאור ע”י מכון אור חדש, אשדוד, תשס”ז. בשער הספר נכתב: “אוסף נפלא ונדיר של כחמש מאות[2] תירוצים על הקושיא המפורסמת המיוחסת[3] למרן הבית יוסף, מלוקטים ממאות ספרים בכל מקצועות התורה”.כל אדם השומע את המספר חמש מאות מתמלא מיד בסקרנות שאין כמותה, כי דבר כזה עוד לא שמענו.[4] ניחא מאה תשובות, אף הוא מספר שאינו מבוטל, אבל לא רק ששמענו על כך אלא גם נדפסו לפחות שני הספרים המאשרים זאת, שהזכרנום לעיל. אבל להגדיל את התשובות פי חמש, אין זה דבר של מה בכך. לפיכך אמרתי מן הראוי לעיין בספר ולראות מה חידוש יש בו.א. סקירה קצרה של הספרעיקרו של הספר הוא כאמור תירוץ קושיתו של הבית יוסף. לאחר זאת יש בו עוד מספר הוספות: סדר הדלקת נר חנוכה, דפי גמרא ממסכת שבת השייכים לחנוכה, משנה ברורה הלכות חנוכה, מגילת אנטיוכוס, מפתח שמות הספרים.יפה עשו[5] שחילקו את תירוץ הקושיא לחמישה פרקים, בהתאם לסוג התירוץ. אלו הם: (א) היום הראשון נקבע על נס אחר. (ב) הנס ביום הראשון אירע בריבוי השמן. (ג) גם ליום הראשון לא היה מספיק שמן. (ד) חנוכה שמונה ימים כנגד מה. (ה) שונות. הם מרחיבים מעט בפתח דבר על הסוגים השונים, ולא העתקתי את דבריהם כדי לא להאריך. אוסיף על כך, שלא זו בלבד, אלא שהם הוסיפו לכל תירוץ ותירוץ גם כותרת מיוחדת, המלמדת בקיצור על התירוץ. אכן, לא נתברר לי אם יש סדר לתירוצים שבכל פרק. לא מצאתי שהם מסודרים לפי סדר הזמנים, או לפי סדר אחר, פרט לכך שהתירוץ הראשון שבכל פרק, ולפעמים גם השני, הוא משל הראשונים. אין הם דנים בתשובות שהם מביאים, אלא רק מוסרים את התשובה עצמה.עוד שני דברים הם מדגישים בפתח דבר. האחד: “מן הראוי לציין כי תירוצים רבים המובאים בספרים שונים לא העתקנום, זאת בשל היותם מובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים שכבר צוטטו. וכידוע מבעל קצות החושן שכאשר שאלוהו בדבר סוד הצלחתו שספרו התקבל כל כך בקרב מרבית הלומדים, השיב: ‘בזמן שאחרים חושבים מה לכתוב ולהוסיף, אני ישבתי ומחקתי'”.השני: “באופן כללי בעריכת הספר השתמשנו בכלל הידוע ‘למען ירוץ הקורא בו’, ועל כן למרות שהשתדלנו לבלתי שלוח יד בקודש כאשר במקור היתה לשון המחבר צחה ומובנת[6]… מ”מ בעת הצורך נאלצנו על כרחנו להוסיף או לשנות לפי הבנתנו הדלה מלשון קדשם של המחברים במקור, למען ירוץ הקורא בהם. ואם שגינו, יתלו המעיינים את האשמה בנו ולא בהם ח”ו”.יש לציין כי הספר נדפס בהידור ובצורה נאה. דומה בעיני שגם הקפידו על הגהתו, כי בדרך עיוני בו, לא עמדתי על טעויות שיש בו. התשובות עצמן בדרך כלל קצרות, והדבר מועיל מאוד למעיין בו. אם נשווה זאת לספר נר למאה, הרי שהמעיין יראה כי העיון בספר נר למאה קשה יותר. המחבר דן בכל תשובה ומפלפל בה, ולא ברור תמיד מה עולה בסופו של דבר.ב. נקודות שנתעוררו אצלי אגב עיון בספר 1. התעלמות מחלקו של הספר נר למאהכפי שכתבתי לעיל, נראה כי לר”י זלצר בעל נר למאה שמורה זכות ראשונים. ולכן תמה אני על כך שבפתח דבר לספר שלפנינו נכתב: “אשר זכה [מרן הב”י] שסביב שאלתו נכתבו ונאמרו במרוצת השנים מאות תירוצים ויותר… וגם לרבות בספרי ליקוטים שנתחברו במיוחד על קושיא זו. אולם בסייעתא דשמיא עדיין הניחו לנו בקעה להתגדר בה… אחר מאות שעות של יגיעה מאומצת”. מה הייינו חסרים אילו היה נכתב כאן שמו של הספר נר למאה. והרי הם משתמשים בו ומביאים אותו. א”כ יש להניח שחמישית מהספר הגיש להם ר”י זלצר בקנה, וחסך מהם עוד כמה שעות של יגיעה מאומצת. האם אין מקום להזכיר זאת? אתמהה.אמנם הם הזכירו את הספר נר למאה בסוף הספר, במפתח שמות הספרים. אבל גם שם הוא מוזכר כאחד מני רבים, ואין אתה יודע על ייחודו של הספר. 2. על הלשון: הקושיא “המיוחסת” לבית יוסףלאחר פתח דבר, עמדו והסבירו בעמ’ 19 את “מהות הקושיא”. כך כתבו: “מפורסמת היא הקושיא המיוחסת למרן הבית יוסף… ברם למעשה קדמו והרגישו בזה ראשונים כמלאכים, ואף הם בלשונם הצרופה תירצו בדרך משלהם. הראשון בהם, הוא המאירי במסכת שבת (כא ע”ב) כתב… וכה”ג תירצו שאר ראשונים. ודבריהם ושיטתם יובאו להלן בינות לשאר התירוצים. למעשה הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים” וכו’. נמצא שכאן הסבירו מדוע נקטו בלשונם בשער הספר כי הקושיא “מיוחסת” למרן, ולא כתבו כי הוא הקשה אותה וכד’. זאת משום שקדמו כבר המאירי בקושיה זו. אמנם בעניותי איני מבין מה מקום ללשון זה. סוף סוף מרן הקשה אותה, וא”כ מה מקום לומר “מיוחסת”?אלא מן הסתם רצו לומר שהעולם מייחס את הקושיה לבית יוסף, בו בזמן שהאמת היא שהמאירי קידמו בקושיה זו. אם כך הדבר הרי לא דייקו בהמשך דבריהם. שכן, בהמשך דבריהם (באותו עמוד) העתיקו את שלושת תירוצי הבית יוסף ככתבם וכלשונם בצורה בולטת ומרווחת. ועל כך יש לשאול, הלא מפורסם בימינו כי שלושת התירוצים הללו נמצאים בתוספות הרא”ש למסכת שבת. אם כן היה עליהם לדקדק ולומר שגם שלושת תירוצי הבית יוסף, כלשונם, נמצאים בראשונים, הלא הוא תוספות הרא”ש. מה עוד שבעמוד פז, ששם הביאו את שלושת תירוצי מרן הב”י, כתבו במפורש שכן הוא בתוספות הרא”ש. אם כן מדוע כתבו כאן רק שהקושיא “מיוחסת”, הרי גם התירוצים “מיוחסים”, ואילו הם כתבו “הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים”.לפי דרכנו למדנו, כי הם מאוד מדקדקים לייחס כל מאמר למקורו הראשוני. א”כ מתחזקת התמיהה (לעיל סעיף 1) על שום לא הזכירו את הספר נר למאה, שהוא “המאירי” לעשרות תשובות המוזכרות בספרן.3. על מניין התירוציםעיון בספר מעלה כי חלק מהתשובות חוזרות על עצמן. אמנם המחברים היו מודעים לאפשרות מעין זו, ולכן הודיעו בפתח דבר, כי תירוצים המובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים לא הוכנסו לספר. אבל דומה שלא כך הדבר. להלן מספר דוגמאות:(1) בתשובה קסו כתב המשיב עצמו כי דבריו הם “וכעין מה שתירץ הט”ז”. אם כן מה נענה אנן אבתריה? הרי אתה שומע מכאן שאין זו תשובה חדשה.(2) תשובה כה: “יש לומר שנעשה נס בנר מערבי שידלק גם ביום… ולכן תקנו להדליק ח’ ימים דגם ביום א’ הרי ניכר הנס דנר מערבי”. תשובה עא: משהדליקו את המנורה ביום ראשון ששוב לא כבה נר מערבי”. האם אין זו אותה תשובה? וראה עוד תשובות: נט, צה, וגם תשובה שמו, שאף הן דומות לאלו ולא העתקתין מפני שרציתי לקצר. (3) תשובה ד: “שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא”. תשובה מ: “את היום הראשון קבעו לזכר חנוכת בית המקדש השני שהיה אף הוא בימי חגי הנביא”. האם אין זו אותה תשובה?(4) תשובה עט, בכותרתה נכתב: “על מה שנמלט הפך מעיני היוונים”. הכותרת של תשובה קיח היא: “הכו היוונים בסוונרים”. יש חילוק דק ביניהם, אבל האם אין זה אותו תירוץ?די בדוגמות אלו כדי ללמדנו על הקושי בחמש מאות התשובות שנאספו. האם מספר זה אכן נכון הוא, או שהיה עליהם לבדוק היטב, שמא הם מביאים בספר תשובות זהות או דומות.4. על דרך ציון המקורות בגוף הספר בגוף הספר, בסוף כל תשובה נכתב המקור לאותה תשובה. ברם, קיים חוסר בהירות בדרך הציון. אם ברצון המעיין לבדוק את המקור עצמו, הרי שברוב המקרים הדבר קשה מאוד. זאת משום שאין מראה מקום מדויק. כל עוד שהמקור הוא ספר המסודר כסדר השולחן ערוך, אני מניח שנמצא זאת בסי’ עת”ר. אם מדובר בספר דרשני לחנוכה, יש להניח שנמצא זאת בדרשה לחנוכה, אף שגם במקרה זה החיפוש אינו קל. אבל אם לדוגמה כתוב בעמ’ כה, תשובה ו, שהמקור הוא: ארץ צבי, כיצד נמצא זאת. לא רק שיש מספר ספרים בשם ארץ צבי, אלא אף אם אנו יודעים מי המחבר, עדיין אין אנו יכולים למצוא זאת בספר. חבל מאוד, שכך דרך הציון לרוב המקורות בספר.[7] אבל יותר קשה מכך היא ההפנייה למקור בצורה: “ספרים”. ואתה שואל את עצמך, מי יכול למצוא את מקורם של דברים אלו. אין הבדל בין ציון מקור בצורה זו, לבין אי ציון מקור בכלל. בשני המקרים לא ניתן לדעת מה הוא המקור. במליצה הייתי אומר עליהם את דברי הגמ’ ביומא כט ע”א: “והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן”. ללמדך, כי נס חנוכה לא ניתן להכתב, ולכן כנראה שהם סבורים שלא ניתן לכתוב גם את המקורות לנס חנוכה.5. על ‘מפתח שמות הספרים‘ שבסוף הספרבסוף הספר בעמ’ שיח-שיט, הוקדשו שני עמודים, כאשר בכל עמוד יש שלושה טורים, ל’מפתח שמות הספרים’. רשימה זו לוקה בחסר. הם לא רשמו את שמות המחברים, פרט לספרים בודדים, ואין צורך לומר שלא רשמו מקום או שנת הדפסה. כידוע יש ספרים שהם בעלי אותו שם, ואם אין פרטים נוספים אי אפשר לדעת באיזה ספר מדובר.ברשימה זו אנו יכולים למצוא גם שמות כגון אלו:[8] האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל, האדמו”ר מסטריקוב זצ”ל,[9] הגאון ר’ גרשון ליטש רוזנבוים, הרב[10] יחזקאל אברמסקי, הרה”ג ר’ מנחם מנדל כשר, כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, הרה”ק מסאטמר,[11] ועוד.[12] לא נתברר לי מדוע לא כתבו באלו ספר של אותם רבנים נאמרו דבריהם. הנה דוגמה נוספת של חוסר בהירות במפתח. מוזכר כאן: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, ומן הסתם הכוונה לאדמו”ר בעל שו”ת דברי יציב. אכן באותה רשימה מוזכר באופן עצמאי, ספרו שפע חיים, וכן נזכר באופן עצמאי גם ספרו יציב פתגם.. האם מכאן עלי לומר כי במקום שנכתב בגוף הספר, כמקור לתשובה מסוימת: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג,[13] פירושו של דבר שהתשובה אינה נמצאת לא בספר שפע חיים ולא בספר יציב פתגם, אלא היא נאמרה מפי השמועה, או נמצאת בספר אחר המביא משמו, או בכתב העת של חסידות צאנז ישראל סבא וכד’. לסיום, נזכיר את אחת משלוש התשובות של מרן הב”י לקושיתו המפורסמת: גם לאחר שנתנו שמן בנרות המנורה, נשאר פך השמן מלא כבתחילה. אף אנו נאמר, כי אולי יש מספר חסרונות בספר זה, ואולי אין בו חמש מאות תשובות שונות, אבל בעיקרו של דבר הוא מלא וגדוש, וכל המעיין בו יוכל לשאוב ממנו מלא פך השמן, ואין שמן אלא חכמה.

by: C. Breisch
Two elderly Jews were sitting on a bench in Hester Street Park on the lower east-side, fiercely debating one of the important issues perpetually debated on those benches. As the debate turned fiercer and fiercer, one exasperated Jew turned to the other and yelled, “I am not telling you a bubbe maaseh from chumash, it is the forvetz [forward] that I am quoting!”
Readers of this blog have had their rabbinic emunas chachamim tested on many occasions. But at least we have our “forvetz”s to trust and place our emunas chachamim in. But I am afraid that this may too be shaken.
They don’t come more trustworthy than the stolid National Geographic. Month after month photographers travel to the ends of the earth to teach us the pure unadulterated emes. In line with this wonderful trust, I bought their all-discipline reference work “The Knowledge Book: everything you need to know to get by in the 21st century”. It is compiled by over twenty researchers and over twenty academic consultants of the top universities worldwide [i.e. Dr Frick is the consultant for chemistry].
Out of curiosity I browsed through the two pages on Judaism [230-233].
Here are some chiddushim:
1] “According to orthodox Judaism ten adult males must be present during sermon”. [halavi!]
2] “Today, the Hebrew Torah is commonly recited within a sermon held in the local language.” [meturgamun?]
3] “In orthodox Judaism, a tefillin [prayer belt and jacket], …..are worn during prayer”. [what about a hat?]
4] page 232 has a picture of the first blatt of masechet chagiga, and is captioned: “This page of Talmud concerns genesis”
Kidding aside, this raises many troubling issues about the veracity of the more obscure historical facts presented to us. Very few people have the time and grit to double check a “scholarly work” presented by a man with impressive credentials. Much of history can only be reasonable conjecture built around a few tangible bits of evidence. If a person claiming to be one of the world’s experts on Judaism, obviously never stepped foot in a shul, reviewed by august editors, and receiving the chosamo shel National Geographic, can present such drivel, how does one trust the work of a lesser mortal?
I am reminded of the chazal about Shlomo Hamelech walking with Ashmedai, and they passed by a magician showing off. Ashmedai burst out laughing. When Shlomo asked him why, he replied, “This “magician” is telling everyone about his visions of treasures in faraway lands….whilst under his feet lays a great treasure!”
The National Geographic claims month after month to tell me about faraway lands and events billions of years ago. A twenty minute walk from their august headquarters sits an orthodox shul [Kesher Israel] and boy did they get it wrong.