“Friedrich Albrecht Christiani is stunned to find himself believing in Christ. The Hamburg resident, educated in the Talmud, says, ‘I was so zealous for my Jewishness that had someone told me then of my prospective conversion, it would have appeared as strange to me as it seems incredible to others.’ But finding himself unable to refute Esdras Edzard’s arguments, he decides to go with what his mind, rather than tradition, tells him, and takes the last name “Christiani.””

“He was baptized in 1674 at Strasburg, having formerly borne the name of Baruch as Hazzan at Bruchsal. After having occupied for twenty years the chair of Semitic studies at the University of Leipsic, he retired to Prossnitz, where he returned to Judaism.”

טז וַיַּרְא כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו 

16 And when all of Israel saw that the king had not listened to them, the people answered the king, saying: ‘What portion have we in David? Neither have we inheritance in the son of Yishai; to your tents, O Israel; now see to your own house, David.’ So Israel departed unto their tents.

Now let us see how this is recorded in our Leipzig edition, whose editor was F.A. Christiani.

“I found in many places where the Rav erred in citing sayings of Chazal by saying that it was in this Masechta and it turned out to be in another one…..The reason for this might be that he relied on his memory or relied on other authors who misquoted the source. It is also possible that he did not have with him his books, as he was exiled from the land of his birth and wandered from place to place with his books being lost…as he himself laments in the foreward to this and in other works.”

“These, however, were merely contributory causes to Abarvanel’s influence in the Christian world. The main cause from a Christian standpoint, lay not in the positive aspects of Abarvanel’s writings, but rather in their negative ones. More plainly, his influence in Christendom was due to his attack upon Christianity as a whole and its messianic doctrine in particular, and that is why it was in the religious world, even more than in the world of learning, that Abarvanel’s figure loomed large.”

The classic Vilna Shas, published by the firm of the Widow and Brothers Romm, was completed during the years 1880-86. It was the most complete and accurate edition of the Talmud printed until that time, containing many new Peirushim and using new sources to ensure the accuracy of text. This fact was not lost on the chief editor Shmuel Shraga Feiginsohn as he states in the famous Achris Davar at the end of Maseches Nidah.

“We did not print a Shas like every other Shas,… by copying what came before us like a monkey. We wanted to create something entirely new and to illuminate it with an entirely new light”

My purpose here is to concentrate on one small Sugya in Shas , the commentary of Rashi on it, with the accompanying diagrams in the Vilna edition. I will then show diagrams from some previous editions of the Talmud that are more illustrative and more accurate. Perhaps the reader will then conclude that there were some portions of previous editions that the Vilna Shas should have copied rather than the one that it did.

The Gemara on Yoma 11b discusses doorways that are or not required to have a Mezuzah. It then discusses one type of doorway for which there is a Machlokes between Rav Meier and the Rabbanan and that is the so called Shaar Madai. As Rashi there explains it, a Shaar Madai is a gate in the wall of a city which has within it an arched doorway (Kipah) and was used commonly in Madai. For our own purposes, think of the Shaar Yafo which is substantive structure in itself and within it is the actual doorway into the old city.

As a bit of background, for a doorway to require a Mezuza it needs to have three elements. It has to be at least four Tefachim wide on the bottom and the top, it’s side posts ( Raglayim) have to be ten tefachim high, and it has to have a lintel on top. The Gemara states that the only case of Shaar HaMadia where there is disagreement in Halacha between Rav Meier and the Rabbanan is this: The doorway starts with a width of 4 Tefachim on the bottom, each side of the doorway ( Regel) rises up straight at least 3 Tefachim so that at that point there are still 4 Tefachim between them, but then the doorway starts curving inwards, rising on each side to a height of 10 Tefachim. However, at that point, there is no longer 4 Tefachim in width between the two sides. Rav Meier says that if the gate structure( the Chomah) itself is at least 4 Tefachim wide at a height of at least 10 Tefachim, we apply the concept of “Chokekin L’Hashlim” to this case. Chokekin L’Hashlim is a Halachic concept which literally means that we “excavate to complete ( the required measurement)”.Rav Meier says that if the walls surrounding the archway are thick enough that had they been excavated, the doorway could be made 4 Tefachim wide for a height of ten Tefachim, then the doorway requires a Mezuzah. The Rabbanan disagree and say that even this type of Shaar Madai does not require a Mezuzah.

Let’s go through the Rashi: “V’Yaish B’Ragleha Shlosha” “The sides of the doorway rise up ( at least) three (Tefachim)”….still maintaining a width between them of four Tefachim….but the width between them is not four Tefachim at the height of ten Tefachim…because before the sides rise to the height of ten Tefachim, they narrow to a width of less than four Tefachim…but you can expand the emptied out space contained in the encompassing structure ( The Chomah) to the width on the bottom ( 4 Tefachim)… for the gate structure does not parallel the inner doorway like this (“Kazeh”)…rather the wall ( meaning the gate structure)is longer on top than the doorway opening like this (“Kazeh”)

There are very nice diagrams of the two possibilities mentioned by Rashi in the 1829-1831 edition of the Shas printed in Prague by Moshe Yisrael Landau, grandson of the Nodah B’Yehudah.

It is very clear from the diagrams that the first possibility mentioned by Rashi ( the one that is not referred to in the Gemara) is where both the doorway and gate structure curve inwards so that neither of them has a width of 4 Tefachim on top. The actual case discussed by the Gemara ( the second possibility of Rashi) is where the doorway curves in to be less than four Tefachim on top, but the gate structure itself retains at least the width of four Tefachim on top and is also straight on top.

Similar diagrams appear in the Lemberg small and large folio editions of 1862, and the Vienna edition of 1841. Here is what the small folio version of the Lemberg edition looks like.

Before we take a look at the diagrams presented in the Vilna Shas, let us look at these diagrams in much earlier editions so we can trace their development. The only manuscript copy of Rashi that I was able to obtain (courtesy of Dr. Ezra Chwat at Hebrew University) looks like this.

The first thing you notice is that this manuscript does not have the word “Kazeh” after the first case, rather just referring to the second case. The illustration for the second case shows a curved doorway within a rectangular structure, exactly the way we have seen it in the Prague, Vienna and Lemberg editions. This illustration also seems to indicate that the sides of the inner doorway must be at least 10 Tefachim high before curving inwards. The words “Ragleha Asarah” are inside the doorway structure making it appear that they apply to the sides of the doorway being ten Tefachim before they curve inwards. This seems to be the case where even the Rabbanan agree that a Mezuzuah is needed. The diagram goes against Rashi’s Lashon here which is “She”kodem She’Higbiah Asarah,Nisma’et Rechava Mi’Daled”.

Advancing to the printed edition, we first look at Bomberg 1521.

The Bomberg scholars must have had a Rashi manuscript which had the word “Kazeh” after both the first and second case in Rashi. However, they did not leave any room for it to be filled in by hand as in other Masechtos which have missing drawings. Here is an example of such a situation in the Bomberg Eiruvin.

Moving forward I did not find these diagrams from Yoma 11b in the Constantinople 1585 edition, the Frankfurt on Oder 1698 edition ( even though it has the diagrams from Eiruvin ), or the Amsterdam 1740 edition. I did find fairly accurate diagrams in an Amsterdam 1714 edition but I believe they were drawn in.

The first edition I found these printed diagrams in was Amsterdam 1743 from the Proops printers. Here is what it looks like.

I did not find this diagram ( maybe it is two diagrams?) very helpful in understanding what Rashi meant when he said “Kazeh”. The diagram seems almost humorous to us, but imagine how many eyes studied this diagram and tried to make sense of it.

As mentioned before, by 1831, there were very helpful diagrams in editions printed in Prague, Vienna and Lemberg. The same cannot be said of the Zhitomir edition of 1864 which looks like this.

The first diagram is not nearly as accurate as the one in the previously mentioned editions. It mainly tries to show that the structure of the gate parallels the doorway by “curving” inwards. The second diagram which resembles a tooth, shows the doorway narrowing as it extends upwards with the gate structure maintaining its rectangular shape. My opinion is if a Rashi says Kazeh, the diagram should be as helpful as possible. No one expects a sophisticated illustration but it should be something that clearly shows what Rashi meant. In this case, I think the diagram should look like a doorway within a gate or walled structure.

We finally get to the Vilna Shas. The editors of this Shas clearly had the Vienna, Prague and Lemberg editions at their disposal. They knew what these diagrams could look like. Yet their diagrams look very much like the Zhitomir edition, with a little improvement on the second diagram.

It is possible they did not have the technology to replicate the Prague 1831 edition but that seems unlikely, because in a parallel Sugya in Eiruvin 11b they have diagrams that look like this.

Maybe they had a Rashi manuscript that made the first diagram look like this ^. But even so, I think they should have tried to make things as clear as possible and the two diagrams they chose just do not do that.

Perhaps the ultimate irony in this whole Sugya is that not only may the diagrams be incorrect, but even the term “Shaar Madai” may be incorrect. The Rashash notes that in K’sav Ashuris, a Mem and a Tes look similar, and because of a Ta’us Soferim, the term Madai was used instead of the correct “Shaar Taddi”, which was a gate on the Har Habayis.

I would like to thank S. of “On The Main Line” for his assistance and insightful comments.

The Kitzur Shelah by Rav Yechiel Michel Epstein, was first published in Fürth in 1683.[1] It was not truly an abridgement of the Shnai Luchos HaBris, but rather a Sefer which stood on its own. It was used for many years by people in smaller communities as a guide for what to do at different times of the year.[2] As many know, it is reputedly the source of the actual Pesukim recommended for the custom of saying Pesukim Lishemot Anashim. [3]

I have an old copy of this Sefer (Amsterdam 1707) whose title page looks like this:

In fact, this custom of reciting a Pasuk associated with one’s name is recorded there at the very end.

Chapter 5 of Post Sabbatean Sabbatianism by Rabbi Dr. Bezalel Naor goes into the reasons why Rav Yakov Emden blacklisted this book. It is based on the Hakdamah which uses the expressions Mashiach Ha’Amiti and Y’Mot HaMashiach, which equal 814 and is also the Gematria for Shabbetai Zvi.[4] The copy I have from 1707 comes with the original quotation marks, functioning like italics, on both Mashiach Ha’Amiti and Y’mot Hamashiach. (Starting from the third line from the bottom with the word V’Yizku.)

Detail:

I was looking through the book to find the part that speaks about the Pesukim L’Shemot Anashim and found it at the very end. I was fascinated to see that immediately before the final section, Rabbi Epstein concludes his Sefer with a hope for the coming of Moshiach, and he refers to Moshiach as Nezer Rosheinu ( bottom line below).

I was curious about the words Nezer Rosheinu to describe Moshiach, and suspecting foul play, I did two things. Firstly, I wrote to Dr. Shnayer Leiman and asked him about the Kitzur Shelah and its use of the word Nezer Rosheinu. This is what Dr. Leiman answered (posted with permission).

“Briefly, Kitzur Shelah is a Sabbatian work. It is suffused with Sabbatian material, so one needn’t look for evidence just at the beginning and end. It was already identified as Sabbatian by R. Yehezkel Katznellenbogen in the first quarter of the 18th century. See also Krengil’s שם הגדולים השלם, vol. 2, p. 148, in הגהות עין חנוך, where the work is identified as Sabbatian.

נזר ראשינו (if that is the correct נוסח — one always need to check the first 3 editions; Amsterdam, 1707 is the 4th edition) is surely a reference to Sabbetai Zevi. The latter name in gematria totals 814, a sacred number for Sabbatians. נזר ראשינו adds up to 824. Either the author wrote נזר ראשנו which totals 814, and the printer misspelled it ראשינו; or, the total 824 stands for ה”ה שבתי צבי. Sabbatians regularly wrote ה”ה before his name. It is an abbreviation for המלך המשיח.

What really needs to be noted is that in a recent edition of קיצור של”ה (Ashdod, 1998), the offensive phrase has been censored and replaced.”

It appears then that Kitzur Shelah has Sabbatean allusions right from the Hakdamah ( which anyone can see for themselves by the use of Mashiach Ha’amiti, etc.) to the last lines which use the words Nezer Rosheinu. It is almost as if it is Koheles in reverse where “its beginning is words of Torah and its end is words of Torah” (Shabbat 30b).

I also did a search online putting in the words “Shabbetai Zvi” and “Nezer Rosheinu”. I got one pertinent hit and it brought up an entirely new issue. I found referenced an article from the Israeli publication HaMaayan published by Mossad Yitzchak Breuer in Tammuz of 5743 (1983).

There we find an article by Rav Yosef Yehoshua Apfel (a Dayan in Leeds, and a noted Talmid of the Seridei Eish) on Yom Kippur Kattan, where he writes about the connection between Nezer Rosheinu and Shabbetai Tzvi. Rav Apfel references the famed Siddur Avodas Yisroel printed in 1868 by Dr. Yitzchak (Seligmann) Baer:

and specifically the Piyyut Yom Zeh Yehi Mishkal Kol Chatasai, included in the Yom Kippur Kattan service which appears there.

He writes as follows

Rav Apfel is at first puzzled a bit as to why Modena would write a Piyyut for a Kabbalistic service (“Ha’Inyan Hu K’tzas Muzar”). He then tells us that Dr. Baer changed the last line of the Piyyut by exchanging the phrase “נא א-ל שלח נושא נזר ראשנו” for “נא א-ל שלח נושא הוד ראשנו”. Dr. Baer explains his reasoning for this change: because he wanted to restore the proper meter, and because he wanted to save the Piyyut from having a “Remez Passul.” Rav Apfel understands this to mean a hint of Shabbetai Zvi. Dr. Baer did this even though, as Rav Apfel writes, Rabbi Yehuda Aryeh MiModena could not have been referring to Shabbetai Zvi, because the Piyyut was written around 1614, and Shabbtai Zvi was only born in 1626. Rav Apfel writes that the Nussach of “נא א-ל שלח נושא נזר ראשנו” appears in many Siddurim (בהרבה סדורים). I recently looked at many Siddurim at the Library of Congress and found this to be true, especially in ones published pre-1868.

Rav Yakov Emden, who needed little prompting to find Sabbatean allusions, did not understand this phrase as referring to Moshiach, but rather to the Kohen Gadol. This booklet contains the Yom Kippur Katan service with the commentary of Rav Yakov Emden:

The Peirush of Rav Yaakov Emden on the words “נא א-ל שלח נושא נזר ראשנו” indicates as such. “שלח לנו כהן גדול הנושא הציץ כמו נזר”.

The phrase “נא א-ל שלח נושא נזר ראשנו” is also used in the following book which is generally based on Kisvei Yad of Modena found in the Bodleian Library, although this particular Piyut is not from a Ksav Yad. [5]

(דיואן – יהודה אריה ב”ר יצחק ממודינא, courtesy of Hebrewbooks.org)

In this book, Professor Simon Bernstein takes on the change in phrase matter and writes[6]:

Probably the best proof as to what the original Nusach really was comes from a book named Seder Shomrim LaBoker printed in Cracow in 1626, only 12 years after the Piyyut was probably written.

As you can see, not only is the phrase Nosei Nezer Rosheinu used, the commentary actually explains that it refers to Moshiach and not to the Kohen Gadol (נושא נזר ראשינו הוא משיח שלו נאה נזר עטרה)!

All the many Siddurim that I looked at in the post-1868 period also have the phrase which includes the words Nezer Rosheinu. The new ArtScroll Siddur printed in August of 2010 which includes for the first time the Yom Kippur Kattan service, has the Nussach of Nezer Rosheinu. It seems that in the end, that Nussach won out. The only one I could find who used Hod Rosheinu, following Dr. Baer, was T. Carmi in the Penguin Book of Hebrew Verse (1981):

I am not sure what Dr. Baer’s main reason for changing the Nussach from what seems was the normative one. Could it have mainly been the fixing of the meter and the Shabettai Zvi issue was brought along Agav Urchay?[7] He introduces his comment on his version of the text with the abbreviation כצ”ל . Does this mean that he had a written source for his version? In the introduction to his Siddur, Dr. Baer lists more than 25 post-1650 Siddurim that he consulted in the process of putting together his work. I am curious as to why he did not cite a source for this textual variation. As stated by Rav Apfel and Dr. Bernstein, it is clear that this phrase when written in 1614, did not originally refer to Shabbetai Zvi who didn’t “appear” until a few decades later. Was Dr. Baer reacting to a later development in history and changing the past to reflect the present? We have seen that quite often lately, and example of which was pointed out by Dr Shnayer Leiman above: “What really needs to be noted is that in a recent edition of קיצור של”ה (Ashdod, 1998), the offensive phrase has been censored and replaced”

[1] Encyclopedia Judaica, Keter Publishing House, Jerusalem, 1972. Article entitled “Epstein, Jehiel Michal Ben Abraham Ha-Levi” attributed to Dr. Yehoshua Horowitz
[2] Ibid.
[3] This matter is in contention and is based on the question of when the book was first printed. S. wrote me “When was the Kitzur first published? Like the Encylopedia Judaica, many sources state that the book was first published in 1683, Steinschneider contends that it was published in 1693. He claims that this is what the chronogram on the title page adds up to. Since this is a dispute about a yud, my guess is that he is correct. The first significant bibliographer before him, Julius Fuerst (Bibliotheca Judaica v. 1 pg. 246 under Eppstein) listed the year 1683. However, shortly afterward Steinschneider cataloged the Hebrew books in the Bodleian Library and there he writes that it’s 1693. He not only bases this on the chronogram, but also on the content of the haskamos. Following him is the next significant Jewish bibliographer, Isaac Benjacob, who in his Otzar Ha-seforim (pg. 535) agrees with Steinschneider. Whether or not Benjacob saw the book, I cannot say, but Steinschneider obviously did.

“What makes this interesting is that if this is true, then the Kizur Ha-shelah was actually published three years *after* the Sefer Ben Zion, (which lists actual Pesukim Lishmot Anashim) not seven years before. This would make the Ben Zion the first to list names and pesukim [that we know of so far].”

Be that as it may, here is an excerpt from the page on Names in my Kitzur Shelah (Amsterdam 1707):

[4] What I find fascinating is that the author of the Encyclopedia Judaica article cited above, completely ignores this point. He writes “It is very doubtful that he (Rav Epstein) had any associations with the Sabbatean movement, although he was suspected of it because of the wording of a certain passage in his Siddur”.
[5] Yom Zeh Yehi Mishkal, which is printed on page 199, is not from Modena’s Divan, which evidently didn’t include this pizmon. Rather, the poem was so famous that the editor evidently thought he simply had to include it. He copied it from a Siddur, the 1845 Prague edition of Seder Tefilat Yisrael edited by Wolfgang Wessely.
[6] In the Introduction to the Divan, Bernstein also writes:

[7] S.’s conclusion was that Dr. Baer’s primary concern was grammatical. There were at least two sources prior to him which alluded to a Sabbatean suspicion about Nezer Rosheinu in Yom Zeh Yehi Mishkal (and both of them reject it as absurd). If the concern was primarily about Sabbatianism, why then didn’t he change Nezer to Keter? The answer must be that this change would not fix the problematic meter, but Hod does. Thus under the cover of removing even a “Shemetz” of a doubt, despite it not even being a real issue, he makes the change which soothes his grammarian’s soul.

(Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work)

In the past I received requests for more information about R. Ashkenazi. What follows is a small biography (along with an appeal for help) on him written recently.

מוקירי תורה וחכמיה, נדיבים שבעם! דומה שאין איש אשר לא הגיעו שִׁמְעוֹ של האיש הנכבד, הנאמן בכל בית הספרים היהודי, ר' שמואל אשכנזי שליט"א. ספרו "אלפא ביתא קדמייתא דשמואל זעירא" שיצא לאור בירושלים, בשנת ה'תש"ס, פתח בפני כלל חכמי ישראל וחובבי תורה את שערי אוצרותיו, חשף בפניהם מעט מבקיאותו המפליאה והטעימם מרעיונותיו והגיגיו הנעימים אלא, שהעומדים משתאים מול היקף המידע והידע הנגלה מבין דפי "אלפא ביתא קדמייתא'', ודאי יופתעו כפליים בשמעם שאין זה אלא מעט שבמעט מאוצרותיו של ר' שמואל שעודם בכתובים, מצפים לאנשי רוח ומביני דבר שירתמו לסייע בהוצאתם לאור עולם והפצתם להגדיל תורה ולהאדירה.ר' שמואל – המקפיד בתוקף שלא להוסיף על שמו כל תואר נוסף פרט לר' – נולד ביום יא בטבת תרפ"ב. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כתב עשרות ערכים ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" (בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, ירושלים תשו-תשי), בכרכים הראשונים של ה"אנציקלופדיה העברית" ובשתי אנציקלופדיות אחרות של הוצאת 'מסדה'. בהמשך עסק בעריכת ספרים ב"מוסד הרב קוק", ב"מכון תורה שלמה" ובאופן עצמאי. בראשית שנת תשכ"ז ועד פרישתו לגמלאות עבד ב"מפעל הביבליוגרפיה העברית" שבבית הספרים הלאומי בירושלים, ומבחינה מסוימת הוא היה מתווה דרכה ביחד עם הביבליוגרף הבלתי נשכח מר נפתלי בן-מנחם ז"ל. אף לאחר שפרש לגמלאות הגיע למקום בכל יום שלישי וקיבל בסבר פנים יפות את כל המתייעצים עמו, בהם בכירים באקדמיה שעמדו לפתחו ושאלו לעצתו. בשנת תשס"א נתמנה כחבר כבוד בהוצאת הספרים המיתולוגית "מקיצי נרדמים", לאור בקשתם המפורשת של מזכירה וחבריה.החל משנת תש"ד (בהיותו בן-שמונה עשרה) החלו להתפרסם מאמריו הרבים בבמות מכובדות ומפורסמות, ולעיתים עוררו תגובות חריגות (כמו מאמריו "טעויות סופרים" ו"מילונות עברית כיצד?"). בין לבין נענה לשאלות שבכתב שהופנו אליו מכל קצווי הארץ ומחוצה לה, ושיגר במשך השנים כאלפיים מכתבי תשובה. בין ספריו המופתיים ניתן למנות את: "הגדה שלמה", ירושלים תשט"ו; "אוצר ראשי תבות", ירושלים תשכ"ה; "הרי"ף ומשנתו", ירושלים תשכ"ז. ואת עריכתו המופתית ניתן לראות בספר "משלי ישראל ואומות העולם", ירושלים תשכ"ד. טביעת אצבעותיו המיוחדת ניכרת בספרים רבים אחרים, כמו: "בן המלך והנזיר", תל-אביב תשי"א; "אוצר המשלים והחידות", ירושלים תשי"ז; "מחברות עמנואל הרומי", ירושלים תשי"ז; "אוצר פתגמים וניבים לטיניים", תל-אביב תשי"ט (מהדורה שניה: ירושלים תשמ"ב); "צרור המור", בני-ברק תש"נ; "אוצר הספר העברי", ירושלים תשנ"ה; "אוצר תפילות ישראל", א-ב, ירושלים תשנ"ז.כתיבתו של ר' שמואל יחודית ומאופיינת: קצרה, ענינית ומקיפה, ובעיקר – מדויקת. רגיל היה, אף לאחר הגיעו לגבורות, לכתת רגליו רק כדי לראות את הדברים בדפוס הראשון או לבדוק אם אכן הפנייה כלשהי מדויקת וכדומה.בימים אלה הולכים ומותקנים לדפוס שני ספרים נוספים ממעיינותיו של רבי שמואל, הלא הם "אלפא ביתא תנייתא" המהווה המשך ישיר לספר הראשון וכולל בתוכו בירורים מקיפים למקורם של ביטויים, פתגמים ואמרות עממיות, ו"אלפא ביתא תליתאי" הכולל בירורים בנושאים כלליים. שניהם בדרכו הייחודית של ר' שמואל, האוצר בזכרונו וברשימותיו רבבות מקורות עלומים וגנוזים ומעבדם בתבונתו וחוש ביקורתו הנודע.כל אחד מן הספרים מתפרס על פני שלושה כרכים, ויחדיו כוללים הם למעלה מ-2500 עמודים מלאים וגדושים בדברי תורה וחכמה ופנינים נפלאות מעולם הספר היהודי על כל גווניו ואפיקיו.את מלאכת עריכת הספרים לקח על עצמו ידידנו ר' יעקב ישראל סטל הי"ו, אשר ביד אמן, במתינות ובתבונה הופך את פיסות הנייר, פנקסיו ופתקאותיו של רבי שמואל לכדי יצירה מפוארת כיאה לכבוד יוצרה ותורתו.אולם, ידידינו הנעלים, הוצאות ההדפסה כבדו מנשוא! איש פרטי וצנוע הוא ר' שמואל, לא מכוני מחקר ולא קרנות לו לאיש, לא בית הוצאה לאור ולא בית מסחר ספרים. מעודו, נחבא ר' שמואל אל הכלים ואינו מבקש את פרסומו הראוי לו. לולי תושייתם של אוהבי תורה ודעת שנגה עליהם מעט מאורו של רבי שמואל, כי אז היה נותר אלמוני, הוא ואוצרותיו העצומים.ועתה, עם סיום מלאכת עריכת שני הספרים שלפנינו, הרי הם יושבים ומצפים לגואל, איש אשר רוח בו ולב מרגיש לו להבין את יקרתם של דברי תורה אלו, וישאוהו רעיוניו להטות שכמו לעזרת ר' שמואל ולשקוד על תקנת חכמי ישראל, במתת יד נכבדה כשיעור הנצרך להדפסת הספרים היקרים. עורכי הספר אינם מבקשים דבר על המלאכה הכבירה והזמן היקר והרב שהושקעו בהתקנת הספרים לדפוס. זאת עשו בלב רחב ובנפש חפצה, מאשר יקרו בעיניהם נכבדו פניניו של ר' שמואל. אולם עלות ההדפסה כבדה עליהם ואין לאל ידם להשלים את המשימה ללא עזרת ה' בגיבורים.חושו, ידידינו, חושו לעמוד לימין ר' שמואל ולעזרת כל אוהבי תורה, והרימו תרומתכם להדפסת הספרים הנכבדים הללו! שוו בנפשכם מה רבה התועלת העולה ממאמריו ומחקריו הנעימים של ר' שמואל להרמת קרן התורה וכבודה; הוכיחו קבל עם ועדה כי כבוד התורה יקר בעיני הוגיה וכי אין מניחים הם לדברי תורה להיות מונחים בקרן זווית, גנוזים וכמוסים באין דורש!!
And now for the main article:

לכבוד מערכת בית יעקב                                                              ב"ה. ה במנחם-אב תשלאמ"נ,מזמן לזמן מזדמנים לפני גליונות של ירחונכם הנכבד, שאני מוצא בהם ענין ומתענג על קריאתם. לא כן קרני הפעם הזאת. הגיע לידי גליון 137 (תאריך הופעתו [סיון תשלא?] לא צוין!), ומיד עם פתיחתו נתקלתי במאמר גדול, מאת יצחק מ. שמואלי, המשתרע לארכם ולרחבם של שני עמודים שלמים (5-4), ומעליו שלוש כותרות מרעישות: 1) על משמר קדשי האומה. 2) מיהו "צנזור" במהדורות חדשות של ספרי-קודש? 3) תגלית מדהימה על מעשה-זיוף מגמתי בכתביו של בעל "חפץ חיים" זצ"ל.וזה "מעשה הזיוף": בקונטרס שפת תמים, לבעל חפץ חיים, פרק ד, נאמר: וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. ואילו "במהדורות החדשות… שהופיעו לאחר השואה (ונדפסו מתחילה באמריקה, על-ידי יורשיו של בעל המחבר) נחלף הנוסח המקורי לפי כתב-ידו של החפץ חיים הקדוש בנוסח 'מתוקן' כזה: 'וראיתי מעשה נפלא, שהיה בימים הראשונים'".כותב המאמר שואל: "מה היתה מטרתו ותכליתו של 'שינוי' זה?" והוא משיב: "אין מפלט, כמובן, מאותה מסקנה הכרחית, שלא היה, כנראה, לרוחם ולטעמם של בעלי הזכויות של המהדורה החדשה, שבעל החפץ חיים מזכיר ומסתמך בספרו על מעשה נפלא שמתייחס אל מייסד החסידות רבי ישראל בעל-שם-טוב… הם התביישו בכך, הם לא יכלו לבלוע זאת, הם נרתעים ממש בפני ההשפעה העלולה להתקבל מהתייחסותו של החפץ-חיים אל הבעש"ט" ולכן זייפו וסילפו את דברי המחבר "כדי לחבל ברגשי-האחווה שנתרקמו אצל… חסידים ומתנגדים".אין הכותב נוקב בשמם המפורש של "בעלי הזכויות". אך הכל יודעים, שהכוונה לחתן המחבר "הרב פנחס מענדיל יוסף זאקס, ר"מ דישיבת חפץ חיים בראדין" אשר הוציא מחדש את ספרי חותנו, בניו-יורק, בשנת תשיב ובשנת תשך. ואותו מאשים הכותב ב"מעשה מביש כזה" אשר "בדין הוא ש… יזעזע את דעת-הציבור שלנו"."וכדי שלא לפרסם אשמה מזעזעת כזו… בלי ביסוס עובדתי מלא" טרח הכותב וצירף למאמרו שלושה פקסימילים המוכיחים באופן "מדעי" מוחלט את "הסילוף הגס והמביש… שנעשה בחיבורו של החפץ חיים"."והיות שהמדובר… בסילוף מכוון שיש בו מגמה שקופה בהחלט… מן הדין להרים קול זעקה ומחאה, להוקיע קבל עם ועדה את הסילוף הנורא והמחריד ולתבוע במפגיע תיקון הדבר מידי אלה הנושאים באחריות לכך!"אם באמת ובתמים נתכוון הכותב לזעזע את דעת הקוראים ולהזעיקם למחאה, הרי עלה הדבר בידו… שכן אני נזדעזעתי למקרא דברי ההשמצה והטחת ההאשמות כלפי חתן המחבר, אשר ריבה פעלים לתורה ויראה בהפיצו ספרי ההלכה והמוסר של חותנו בעל חפץ חיים. ואומר אל לבי: מצוה להציל עשוק מיד עושקו ולהגן על כבודו של ת"ח מפני המתנפלים עליו בשצף קצף על לא חמס בכפו ולא עולתה בו.ואם עדיין הייתי מהסס בדבר וחושש, שלא להרבות בחלול כבוד התורה על ידי הבעת מחאתי ברבים, בא המאורע דלהלן וחיזק את החלטתי לפרסם ברבים את בטולו של המאמר הנז'.וזה אשר קרני [אין מקרה בעולם, אלא כי הקרה ה' לפני את הדבר הזה!]. ביום המחרת (לאחר קבלת הגליון הנז') נכנסתי לבית המדרש להתפלל שחרית. והנה על השולחן לפני מונח ספר חפץ חיים, הוצאת ועד שמירת הלשון, ירושלים תשכז, ונספח אליו קונטרס שפת תמים. פתחתיו בעמ' טו ואראה בגליון (ליד המלים "מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים") הערה כתובה בדיו אדומה על ידי חסיד-שוטה: המילה ראשונים היא זיוף מוחלט ושפל בדברי רבנו וצ"ל בימי הריב"ש (ר' ישראל בעש"ט) כהוצאה הראשונה.ויהי כראותי עד היכן הדברים מגיעים, נזדרזתי לקרבה אל המלאכה: לבדוק את הנוסח הנדפס בהוצאות השונות של קונטרס שפת תמים. לאחר יגיעה מרובה נתברר לי, שקונטרס זה נדפס על ידי מחברו, כנספח לחלק א של "ספר שמירת הלשון… והוא השלמת הספר חפץ חיים", בשנת תרלו, וחזר ונדפס לא פחות מעשרים ושלוש פעמים*. והרי רשימת ההוצאות השונות (אלה שלא ראיתי מסומנות בכוכב):1* ווילנא, דפוס ר' יהודה ליב מ"ץ, שנת שמר פיו [תרלו], 1876.2 הוצאה שניה, ווילנא, דפוס הנ"ל, תרלט, 1879. סודרה ונדפסה דף על דף על פי 1.3* הוצאה שלישית. נדפסה בין תרם לתרמג. והיא ששימשה אבטיפוס להוצאות הבאות, שאינן אלא דפוסים-סטראוטיפיים או דפוסי-צלום של 3.4 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס ר' יוסף אונטערהענדלער, תרמד, 1884. ד"ס של 3.5* "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס הנ"ל [תרמח?]. בשער: תרמד, 1884. ד"ס של 4.6 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס בוימריטטער וחתנו גאנשאר, תרן, 1890. ד"ס של 5.7 "הוצאה רביעית", ווארשא (דפוס ב' טורש, צנז' 1892 [תרנב]). ד"ס של 6.8 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס בוימריטטער), תרנה, 1895. ד"ס של 3?9 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס אונטערהענדלער, צנז' 1902 [תרסב]). בשער: תרנה, 1895. ד"ס של 8.10 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין, 1910 [תרע]). ד"ס של 7.11 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס הנ"ל, 1914 [תרעד]). ד"ס של 10.12* "הוצאה שלישית" (הוצאת הרב הילל גינסבורג, ראדין), ווארשא (דפוס פומפיך), [תרף?]. ד"ס של 4?13 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס פימענט), [תרפ-]. בשער: דפוס יוסף אונטערהענדלער, תרמד. ד"ס של 12.14 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין), [תרפח]. ד"ס של 13.15 "הוצאה שלישית", שנגהי [תשד?]. ד"צ של 12.16 הוצאה רביעית", [גרמניה תשז?]. בשער: ווארשא. ד"צ של 7.17 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשיב. ד"צ של 8.18 "הוצאת הרב הרשקוביץ", (ירושלם תשטז). סודרה ונדפסה על פי 8.19 "הוצאת אגודת חכמי סלאוויטא, בני ברק", ירושלים (תשך). ד"ס של 18.20 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשך. ד"צ של 17.21* "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכה. סודרה ונדפסה על פי 8.22 "הוצאת הרב הרשקוביץ", ירושלים [תשכז]. ד"ס של 18.23 "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכז. ד"ס של 21.24 כנ"ל, ירושלים [תשל]. בשער: תשכז. ד"ס של 23, אלא שבמהדורה זו נספח קונטרס שפת תמים לספר שמירת הלשון ולא לספר חפץ חיים.לא עלה בידי למצוא טופס שלם** מן ההוצאה הראשונה, אך היו למראה עיני תשע עשרה מן ההוצאות הבאות.והנה בעשר מהן נדפס: בימי הריב"ש (2 4 6 7 10 11 16-13), ובתשע: בימים הראשונים (8 9 20-17 24-22).מתשע מהדורות אלו נדפסו שבע לאחר השואה, ואילו שתים מהן נדפסו כבר בימי המחבר ובהסכמתו: הראשונה (מס' 8) בשנת תרנה [כיובל שנים לפני השואה] והשניה (מס' 9) בשנת תרסב. בהוצאת תרנה נדפס: "שהיה בימים הראשונים" ושתי האותיות האחרונות (ים) יוצאות מחוץ לשורה, אך בהוצאת תרסב סודרה השורה מחדש, כדי ליישרה עם חברותיה, ונדפס: שהי' בימים הראשוני'.כל המשוה את שתי ההוצאות של הרב זאקס (ניו יורק תשיב ותשך) להוצאת ווארשא תרנה, יתברר לו למעלה מכל ספק שהראשונות אינן אלא דפוסי-צלום של האחרונה! וחתן המחבר לא תיקן, לא סילף ולא זייף את הנוסח המקורי. ואף ההוצאות האחרונות, שסודרו מחדש, נדפסו על פי ווארשא תרנה. ואין לתלות בוקי סריקי במוציאיהן. נמצינו למדים, שאך לשוא שקד הכותב (המסתתר בכנוי "יצחק מ. שמואלי") למלא שש עמודות (450 שורות!) בדברי הבל וריק ובהטחת האשמות שוא ללא כל יסוד.ואם ישאל שואל: מה טעם תוקן הנוסח בהוצאת תרנה? אין בפי תשובה ודאית. אך ניתן לשער, כי המחבר "נכשל" בפענוח הריב"ש וסבור היה שהוא בעל שו"ת הריב"ש, היינו ר' יצחק בר ששת, מחכמי הראשונים (ה'פו-קסח), וכאשר נודע לו מקור הסיפור (שבחי הבעש"ט!) ונתבררה לו זהותו של הריב"ש שהוא ר' ישראל בעל שם, רבן של חסידים, הלך והחליף את המלים "בימי הריב"ש" במלים אחרות (בימים הראשונים). ואך צחוק עשה לנו הכותב בקביעתו המגוחכת כי "לפני קרוב למאה שנים, עת המתיחות בין המתנגדים ולבין החסידים… בא בעל ה'חפץ חיים' לעשת צעד פייסני כזה, להזכיר את הריב"ש, יוצר החסידות, בספרו… כנגד… לשון הרע"…אינני מתימר להיות בקי בספריו המרובים של החפץ חיים, אך לפי מיעוט ידיעתי אין הוא מזכיר בשום מקום לא מחבר חסידי***, לא ספר חסידי ולא ספור חסידי. ולו חפץ היה "לעשות צעד פייסני כזה" הרי היו לפניו הזדמנויות מרובות מלבד המעשה "בגלגול סוס". ואם לא עשה כן, ודאי טעמו ונמוקו עמו, משום שהיה "מתנגד" לחסידות. מובן, שאין בכך כדי לגרוע ח"ו מכבודו. ואף החסידים הכירו בגאונותו ובצדקתו, וספריו נתחבבו עליהם. ושלום על ישראל.ואחתום במאמרו של רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט ע"ב). יהי רצון שנזכה לנחמת ציון ובנין ירושלים.שמואל אשכנזי 
* שמואלי כותב: "קונטרס 'שפת תמים' צורף לכל המהדורות הראשונות של הספר 'חפץ חיים'". ואני איני מכיר אלא מהדורה אחת בלבד שבה נספח הקונטרס לספר חפץ חיים, והיא אחרונה (23). מהדורה זו נדפסה בשם "כל ספרי המוסר על עניני שמירת הלשון, מאת רבנו רבי ישראל מאיר… הכהן".** ראיתי טופס שנשמט ממנו הקונטרס. ומן הענין להעיר, שגם מן ההוצאה השניה (תרלט) מצויים טפסים בהשמטת הקונטרס. גם בימינו נדפס ספר שמירת הלשון בלי הקונטרס, כגון: ירושלים תשיד (הוצאת הרב הרשקוביץ) ותשטז (הוצאת הועד המרכזי לשמירת הלשון).*** להוציא את רש"ז מלאדי, ש"שולחן ערוך" שלו הובא הרבה במשנה ברורה.
הערות מאת אליעזר בראדט:

א. לאחרונה ענין זה נדון על ידי ר' יהושע מונדשיין כאן וכאן.
ב. בביאור הלכה סי' רי"ד בסוף הוא הביא דברי ה'דרך פקודיך'.
ג. במשנה ברורה סי' תצד ס"ק יב לענין טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות הוא כתב בשם גדול אחד: "אמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה". ר' גדלי' אבערלאנדער בספרו 'מנהג אבותינו בידנו', ב, מאנסי תשסו, עמ' תרלד מביא שר' נחום גרינוואלד העיר שגדול אחד הוא ר' לוי יצחק מבארדיטשוב שדבריו בזה הובא בספר תולדות יצחק לר' יצחק מנשכיז. [על דברי ה'גדול אחד' ראה דברים חשובים אצל ר' אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשסח, עמ' קב-קו; פרדס אליעזר, עמ' רעט- רפב].

ד. בקשר לדעת החפץ חיים על חסידים וחסידות ראוי להביא דברי בנו ר' ליב בשם אביו החפץ חיים בזה:
1. בעשירות שניו לעת זקנתו היה מחשיב מאוד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמנינו ככותל אבנים שנקרא בראנדוואנט שמעמידים בין בתי עץ, שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה, ולאלפים שהם מאמינים בד' ובתורתו  אבל כמו מתביישים בקיום מצותיה, בריש גלי, בל יהא לשחוק בין הגויים, ובין פרצי עמנו שרבו המלעיגים מכל קודש, עלינו לשבח החסידים שהם אמיצי רוח, עושי דברו ביד רמה, ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם. רוממות אל בגרונם, ולשונם כחרב להשיב להחפשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון,, ועל כל פשעים, תכסה אהבת ה'… (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טו, אות מ).

2. זכרוני לפני שלשים שנה בערך בהתישבי בפולין והחלותי למכור ספרי מר אבי ז"ל, עיקר פדיוני היה בבתי מדרשות של החסידים, שרובי הכתות שבהם הם בני תורה, והיו לוהטים מאד לספרי מר אבי. ביחוד לספרי משנה ברורה שכפי מבטא שלהם הוא נחוץ להם כמו לחם, וכמעט כל חסיד קנה ספרינו (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טז, אות מא).
3. פעם שמע שמדברים על רודת החסידות והמגרעות שיש בהם, ולא נחה דעתו, וסיפר להם מעשה איך שבימי הגאון ר' חיים מוואלזין היה בעירו בעל הבית אחד, שלמד תלמוד ואמרו עליו שחזר כבר על הש"ס כמה פעמים, והוא בקי כמעט בו, והירדו הגאון ר"ח בקימה כשנכנס, והיו אז בישיבת ר' חיים אברכים גדולי תורה, ושחקו כשקם רבם בפני הבעל הבית הלז, באמרם, בפני מי קם רבנו, אם בקי הוא במלות, אבל בכמה מקומות אינו מבין הפשט, וענה להם רבם ר"ח, יש שני שסים ש"ס אחד הוא דפוס אמשטרדם, יקר מאוד הן במראיתו הן בהגהות ותיקונים רבים שיש בו, ויש ש"ס זולצבאך, עליו אינם בהירים כל כך, גם נמצא בו שיבושים אבל אם יעלה על הדעת מי שהש"ס דזולצבאך אין לו קדושת ש"ס. כן הבעל הבית הזה, אפשר יש בתורתו איזה שיבושים אבל בעיקרו יודע הוא את הש"ס, והנמשל הוא לענין חסידים אם יש בהם איזה שגיאות, אבל בעירם הם מחזיקן בתורת ה' בכל נפשם ומגדלים את בניהם ביראת ה' ומשיאים את בנותיהם לשומרי תורה ומצוה, ומה לנו עוד" (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל,  עמ' יז-יח, אות מב).
4. דברו אתו פעם על דבר חסידים ומתנגדים, ענה ואמר, חכמינו אמרו לעתיד לבוא מבא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו, הרי שאין שואלים כלל לאיזה עדה הוא שייך, אלא אם קיים התורה הרי טוב ואם לאו ח"ו, לא יועילו לו שום עדה ששייך לה, גם אח לא פדה יפדה איש (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' סב, אות לב).
 

[1]ברצוני להודות למו”ח פרופ’ דניאל י. לסקר שעבר על רוב דברי ועזר בהערותיו להכנת המאמר לפרסום.

In this post I accused the editors of the new edition for censorship in a few places most notably a leniency about shaking woman hands and a pro-Chassidus statement. I then concluded that there are probably more examples of censorship in this work but I do not have time to go through all four volumes. In general before I write a review on a sefer I read the sefer cover to cover a few times carefully. Since this work has four massive volumes I did not do so. Instead I used the many indexes of the sefer based on topics, Shas and names of the people mentioned etc. I could not find the various pieces so I concluded that there was censorship. I recently received a letter from an old friend who read through this post very carefully and had a few very important comments. I would like to deal with some of his comments. 

On Shaking hands with woman: 

 
I will admit this argument sounds convincing but I am not sure it is correct. The exact quote of the Teshuvah is as follows:
 
אשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם. ולתת יד לאשה לשון הש”ס הוא ברכות ס”א א’ המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, מבואר דאם אינו מכוין לשום דבר וכש”כ שאינו עושה כדי להסתכל בה כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור ח”ו אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה’ אלקיך אמרו חכמים יומא פ”ו א’ שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ה’ שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ.
 

 
 One last point I am not concluding via this possible pesak of R. Chaim Berlin that it is permitted to shake woman’s hands that is for one to ask their local Rav as where I come from we go with the strict pesak of R Moshe Feinstein that it is prohibited as he writes:
ולהושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם, פשוט שאסור אף לפנויה שהרי הן נדות וכ”ש לאשת איש (אגרת משה, או”ח, א, סי’ קיג).
 
Other cases of supposed Censorship:
The piece I brought of additions to the Mishana where R. Chaim Berlin writes:

I could not figure out why this piece was edited out but my friend has a much more logical explanation. In the introduction of the sefer the editors write they hope to collect all the pieces of R. Chaim Berlin on Agadah and print them shortly.

Another piece my friend takes issue with is what I write about newspapers on Shabbos. My friend writes: Whether or not the Netziv read newspapers on shabbos I don’t know. I would be inclined to believe what R’ Chaim Berlin says about this; after all even those who opposed him on Volozhin never accused him of being a liar. But either way to bring ‘testimony’ from Mekor Boruch is ludicrous; everyone knows that! As for R’ Meir Bar Ilan’s ‘testimony’ it might be worth something (if his childhood memories can be trusted) it also might be just an ‘echo’ of Mekor Boruch (i.e. he might have sent it there himself), but the truth is that this is not at all important to the issue at hand, because he doesn’t talk about shabbos at all.
 

 
Woman covering their Hair: