Book Week 2026 & Year in Review: Hebrew Publishing is Alive and Well

By: Eliezer Brodt

The following is a recap of the year in Hebrew Jewish publishing for 2026, highlighting unique and noteworthy titles while also marking the annual Book Week sales. As the list makes clear, despite the ongoing conflict and security challenges in Israel, Hebrew Jewish publishing has continued with remarkable vitality and productivity. This is a testament to the enduring commitment of authors, scholars, and publishers to the world of Jewish books and ideas. Among the highlights are critical academic editions of Rishonim from manuscript, alongside numerous other unique and important titles across a wide range of fields, including History, Piyut, and Halacha.

Each year, around Shavuos, begins Shavua HaSefer—Book Week—a ten-day celebration of books and publishing. Many publishers extend their sales for the entire month. Shavua HaSefer takes place across the country in malls, bookstores, and special venues set up exclusively for these sales. Some locations focus primarily on frum seforim, while others feature a wide range of general and secular publishers. Many publishers time the release of new titles specifically for this occasion.

As in previous years, my list may occasionally include an older title I recently discovered. Please note: I do not aim to present an exhaustive list of all new releases. I try to highlight works that I believe will be of broad interest.

For last year’s list, [see  here].

As this list shows Seforim & Books are still being published in full force.

If you’d like to get a taste of what Book Week is about, listen to this episode of my podcast Musings of a Book Collector, recorded back in 2023.

To receive PDFs of sale catalogs from Machon Yerushalayim and Ahavat Shalom, feel free to email me at: Eliezerbrodt@gmail.com.

Important: A book’s inclusion on the list does not necessarily mean it is currently on sale.

The second section below based on subjects, features books published over the past year on a wide range of topics. These are not necessarily part of Book Week sales and may be harder to find— but they are still worth noting.

Again, this is not a comprehensive list, nor is it intended to be.

The goal of these lists is threefold:

1. To help Seforim Blog readers discover significant recent publications in the world of seforim and Jewish scholarship.
2. To assist interested readers in purchasing these books. As in previous years, I am offering a book purchasing service (for a small fee), including assistance in locating current or past titles. For more information, email me at: Eliezerbrodt@gmail.com.
3. Part of the proceeds from this service will go toward supporting the ongoing efforts of the Seforim Blog.

English

Daniel Sperber, Indo-Judaic Parallels, Notes on Similar Motifs in Judaism and Hinduism, 192 pp.

R’ Bezalel Naor, The Project of Hasidism

R’ Sklar, Rav Kook’s Guide for Today’s Perplexed

R’ Ahron Notis, The Great Shiurim Debate, The History the Archaeology and the Lomdus

R’ Reit, Ushchat’tem Bazeh, The Chullin & Shechita Companion

Rabbi Rafael Dembovsky, Between Torah and Derech Eretz

Rabbi Yehoshua Kaganoff, Is Alternative Healing Kosher?

תיובתות דחפץ חיים תיובתות – עלומות בשולי ההדפסה הראשונה של המשנה ברורה חלק א

מנשה קפלן, רחובות

לזכר הרב איתם הנקין הי”ד. חסרונו חי עימנו. אנקדוטות דפוס, ומסביבן, שבאופן טבעי, אותו היינו משתפים, עימו היינו מתייעצים, וממנו היינו לומדים. “ספר משנה ברורה – תהליכי כתיבתו, הדפסתו והפצתו” היה פרק מתוכנן בהצעת הדוקטורט שהרב איתם תכנן לכתוב על הח”ח ואין שום ספק, שכדרכו, היה נכנס לפרטים ולפרטי הפרטים. חבל על דאבדין. המקום ימהר עמידתו בקרוב, יחד עם כל נשמות חללי הטרור האזרחים, חללי צה”ל ומערכות הבטחון – ההרוגים על, ובשביל, עם ישראל ומלכות ישראל – המעלים את חימת המקום, במחיצת פפוס ולולינוס. הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב.

• הקדמה
• סימני ההדפסה הראשונה
• מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו
• “מוגה”
• צילומים של המשנה ברורה ח”א
• השינוי בשורות לאחר ההקדמה
• הוצאות דפוס ספרי לימוד – בכלל החזקת התורה?
• מחיר הספר לחותמים מראש
• אין כאן ריבית דברים
• דפי הפרענומערנטן
• גליונות הדפוס
• שורת האזהרה שלא להדפיס ללא רשות
• גליונות הדפוס של תחילת הספר וסופו
• כמות ההדפסה הראשונה
• סיכום הוואריאנטים
• סוף דבר

הקדמה

את ספר משנה ברורה, והמקום המרכזי שתפש ותופש בחיי היהודים שומרי תורה ומצוות אין צריך להציג. מהדורות המשנה ברורה נסקרו היטב ע”י גב’ ברמה (ראו בהמשך) אך עדיין יש פרטים ביבליוגרפים הטעונים בירור ורישום (ולהעיר, אף מקור נוסח המחבר והרמ”א שבספר מ”ב טעון בירור, וכן כמה הערות מתודה¹ ).

למען ירוץ בו הקורא נא ראו ראשי תיבות עותקי המ”ב המוזכרים במאמר².

בתשמ”ד יצא ספרון: כתבי “החפץ חיים”: הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: רשימה ביבליוגרפית, הרב משה גליס ואביעד הכהן, בצירוף תעודות ומסמכים לתולדות “החפץ חיים” (המשנה ברורה בעמ’ 76) – אך הוא קצר, ואין בו תיאורים או הערות.

בעבודת המ”א החשובה של גב’ מרב ברמה³: לדרכו של ה”חפץ חיים” בספר “משנה ברורה”, עבודת גמר (מ”א) – אוניברסיטת בר אילן, תשס”ח 2008 – המחברת רשמה, בנספח ו’ (עמ’ 119 ואילך) את מהדורות המשנה ברורה, באופן די מפורט, והוסיפה הערות כהנה וכהנה. הרשימה כוללת את המהדורות הרגילות (מה שקרוי הסטריאוטיפיות) שהן הקשות לרישום. המחברת לא נכנסה לפרטי ההדפסה של חלק א’ – נשוא רשימתנו.

המחברת מציינת (עמ’ 122, הערות למהדורות השונות, הערה 1) שההדפסה הראשונה נדירה ביותר, ומן הסתם, ההדפסה הראשונה אינה מצויה, נכון לאז. אך משנת 2008 נוסף מקור לא אכזב בדמות המכירות האינטרנטיות הפומביות, בעיקר באתר בידספיריט. בציון המהדורות הסטריאוטופיות נפלו שגיאות רישום, כפי שהמחברת ציינה, בצדק, שם בהערה, וגם בבידספיריט יש מוכרים ששוגים ברישום. להלן, בעזרת מפעל הביבליוגרפיה של הספריה הלאומית, יובהר מהי ההדפסה הראשונה ומה סימניה, ובעז”ה נעמוד על וואריאנטים נוספים.

עיקר עבודתה החשובה של הגב’ ברמה עוסקת במתודיקה של החפץ חיים בחיבורו המשנה ברורה, ולא בהיבטים – הצדדיים לתוכן החיבור – שאנחנו מעלים כאן. אגב אורחא, ובשולי עבודתה, בעמ’ 15, המחברת התייחסה להיעדר הסכמת ר’ ישראל סלנטר לספר חפץ חיים, והיא משערת, שההסכמה ניתנה – למרות הסתייגות הרב סלנטר ממתן הסכמות – אך בשל ריבוי שבחי הח”ח, הח”ח הוא זה שנמנע מלהדפיסה (ראה המקור לזה שם בהערה 43). המעיין בהסכמות הקיימות במ”ב יראה די שבחים. סיבה אחרת, ומרתקת, שההסכמה כלל לא ניתנה, הביא הרב אהרן סולוביציק, מהרב הוטנר (פרח מטה אהרן, ספר המדע, תשנ”ז, עמ’ 88, ועמ’ 187)⁴.

מכיוון שמן השמיים זימנו לנו עותק מההדפסה הראשונה של המשנה ברורה חלק א’ (אמנם לא עותק יפה – תן עיניך למהדורה), וחלק ב’ הראשון שיצא, הלכות שבת (ראו בהמשך), הזדמן לנו לבחון מקרוב, ומשם רשימתנו צמחה. כמעט שלא מדובר על התוכן ההלכתי של החיבור עצמו, אלא על עניינים בדפים שלפני גוף החלק ההלכתי שבספר, ולאחריו, שאף בהם, הלכה, הנהגה, ותלמוד מעורבבים.

מלבד גאונותו ומידותיו, החפץ חיים היה אינדיבידואליסט ו”קנאי” של ממש בכל הנוגע להכנת ספריו לדפוס, מכירתם והפצתם. הערותינו הביו-ביבליוגרפיות נוגעות, איפוא, בו, ובאישיותו הגדולה.

ולהערה שמקומה כאן: בתחילת הדרך כשכבר ידעתי לאן פניי מועדות, החלפתי דברים עם ביבליוגרף מוערך מאוד. הוא העירני שחלק מהשאלות שלי על הח”ח מוגזמות וכי אני מדייק בו, ומפלפל בו, בהגזמה רבתי – משל היה הלכה סתומה ברמב”ם – הרי מדובר בסך הכל בהליכי הדפסה, ובחלק מהמקרים, פכים קטנים, ושוליים, וזה “לא כ”כ מקצועי”. הביקורת במקומה, ממקומה. האומנם שאני הקטן, בע”ב פשוט – איני מסכים לה. הח”ח היה דייקן בכל דבר שכתב ועשה, כתפיים רחבות לו להכרעות פסיקה, קפדן גדול בכל הליכותיו, קפדן טקסטים, קפדן בפרטים, שישב פיזית בבית הדפוס, מדי יום, זמן ממושך, על חשבון לימודיו הקבועים. כל זיז ורז דפוס לא אניס ליה, והיה איכפת לו. איש גדול, שאופיו אופי פרטים – גם בפרטים קטנים וגם בפרטים “קטנים”, וזה חותמו. ברור לנו לגמרי שהח”ח חשב על הכל. אין כאן “פרומקייט”, ואף לא “האדרה” מלאכותית. כי זה האיש הגדול הזה, וזה אופיו. הקורא החושש שהמאמר יעסוק במופלג, שולי ומוגזם, יוכל לפרוש עכשיו.

יובל מאה וחמישים שנה להתחלת הדפסת המשנה ברורה יארע בעז”ה בעוד שנים ספורות (תשצ”ג-ד, 2033-4). היובל צפוי לעורר הד גדול בעולם היהודי, למשוך תשומת לב מכל גווני העולם היהודי, בכתב ובע”פ. כולם יכנסו לטרקלין ההשפעה העצומה של החיבור, ולשיטת עבודתו. רשימתנו אינה אלא סנונית קטנה ב”עטיפה” וב”פרוזדור” של החיבור. משגיאות ושגגות נקני.

סימני ההדפסה ראשונה

נקודת התחלה ראויה, תהיה במפעל הביבליוגרפי של הספריה הלאומית, על מנת לדעת שהיו שתי הדפסות של המשנה ברורה חלק א באותה שנה לועזית – 1884. באשר להדפסה הראשונה נרשם כך:

המדפיסים שבלועזית – במקור באותיות קיריליות. ‬

5 הסכמות⁵: ר’ יצחק אלחנן [ספקטור], קאוונא, כב שבט תרמ”ד, ר’ מרדכי קלאצקי לידא, רבני ווילנא: ר’ יוסף ב”ר רפאל [סאקוביץ] ור’ שלמה בר”י [ב”ר ישראל] משה הכהן, יב ניסן תרמ”ג , ר’ בן ציון ב”ר אריה ליב [שטרנפלד], קאלוואריע, כ סיון תר”ם, ו- ר’ שמואל זנוויל במוהרי”ז [יעקב זאב קלפפיש], ווארשא, כא אדר א תרמ”ג

משה מאיר ישר בספרו “החפץ חיים, חייו ופועלו”, כרך א, בני ברק תשנ”ז, עמ’ 222, כותב: ’בקיץ של שנת תרמ”ג הופיע הראשון לששת חלקי ה”משנה ברורה“’. אך בנו של המחבר, ר’ אריה ליב פופקא, כותב “בשנת תרמ”ד הדפיס אבי את חיבורו משנה ברורה ח”א” (מכתבי הרב חפץ חיים, וורשה תרצ”ז, עמ’ 30(

1 דף בסוף: “שמות החתומים”

ובאשר להדפסה השניה נרשם כך:

בשער: 1884. הפרט משנת תרמ”ג. מעבר לשער צנזורה מתאריך 1 למאי 1884 וכן שם הספר, שמו של המחבר ברוסית, ושוב התאריך 1884.

לעומת הוצאת 1884 המקורית, יש כאן השינויים הבאים: אין כאן שמו של המדפיס, לא בשער ולא מעבר לשער; תאריך רשיון הצנזורה שונה; בהוצאה המקורית אין שם הספר והמחבר ברוסית, ועוד. כמו כן נשמט כאן הדף האחרון עם רשימת החותמים. בשולי העמוד האחרון נוספה אזהרה מאת המחבר שלא להדפיס הספר ללא רשותו. ‬

בעמ’ 192 יש שינויים בתוכן (ב”ביאור הלכה”): נוספה הערת-כוכב בשולי העמוד; באמצע דבור-המתחיל ’יצא’, במקום “בלבדו שלא הוציא בשפתיו”, תוקן ונדפס : “בלבו שלא השמיע לאזנו משמע”. ‬ [להעיר שבטופס ההדפסה הראשונה שתח”י כתוב “בלבו שלא הוציא בשפתיו”, לא “בלבדו” – שמא זו ט”ד של המפעל?]

עם הסכמות ר’ יצחק אלחנן ספקטור, ר’ מרדכי קלאצקי, ר’ יוסף סאקוביץ, ר’ שלמה ב”ר ישראל משה הכהן, ר’ בן-ציון שטרנפלד ור’ שמואל זנוויל קלפפיש, מההוצאה הקודמת (אף היא משנת 1884).

הסכמת הרב וואקס אינה רשומה במפעל הביבליוגרפיה בשתי ההדפסות. בעותק ה”ב ההסכמה מופיעה. בעותק ההדפסה השניה של 1884 היא מופיעה בעותק לג/2 (מכירה 3.11.24 פריט 45). עכ”פ יש לנו כמה סימנים להדפסה הראשונה: תאריך הצנזור 23 לדצמבר 1882, שם המדפיס נמצא, והפרטים האחרים. כנראה שעורכי מפעל הביבליוגרפיה ראו רק דף חותמים אחד, בעותק שלפניהם, ולא ידעו שיש עוד שניים.

צילומי עותק ה”ב ביחס להסכמת הרב וואקס הבאנו בהערה 5. אמנם הוספה או גריעה של הסכמה היא שינוי, אך לא מסוג עלומות הדפוס שנצביע עליהם. זה לעיתים תלוי-מקום, או תלוי שוק, ודבר טבעי. לעניין אחד השינוי הזה מתווסף: הצורך לסדר ולנתב את העותקים לאנשים וקהילות, באופן שההסכמה “תתאים”, או היעדרה.

מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו

פרטים על מעורבותו של הח”ח, בהדפסת ספריו, מצויים בספר של בן הח”ח, הרב אריה ליב הכהן: תולדות וקורות חייו של החפץ חיים שיצא בשנת 1927 והדפסה חוזרת 1952. חזר ונדפס בראש ספרו האחר של הרב אריה: מכתבי הרב חפץ חיים זצ”ל, מהדורה שניה ניו יורק תשי”ג, אך המדפיס לא שמר על העימוד המקורי, צופף את הדפוס, ועימד מחדש. התיחסותנו תהיה, איפוא, למהדורה המקורית שנמצאת באתר היברובוקס.

קישור להיברובוקס

ליקטנו כמה פרטים מתוך הספר – בסוגריים עגולות מספר העמוד, והערותינו בסוגריים מרובעות באותיות קטנות יותר. בסוף המאמר הבאנו נספח צילומי הדפים הרלבנטים.

הח”ח נסע בעצמו לגייס חותמים – פרענומערנטן – לספרו החפץ חיים (עמ’ י”א), [כנראה בשנת 1872 שכן הספר יצא בתרל”ג], הוא גייס כמה אלפי ! חותמים (י”ב), [בסוף הספר הדפיס 8 עמודים עם כ- 1,200 שמות], ובשנת תרל”ח הדפיס בווילנה 4,000 עותקים ונסע לחלק לחותמים (י”ב) [זו המהדורה השניה ולא ראינו שיש בה רשימות חותמים].

הנה הקישור למהדורת תרל”ג שבסופה נמצאים 8 עמודי הפרענומערנטן – עמ’ 161-168 לפי עמודי היברובוקס:

קישור להיברובוקס

על המשנה ברורה הח”ח עבד 28 שנים (י”ז). בשנת תרמ”ד הדפיס חיבורו משנה ברורה חלק א’ (כט) [רישום האותיות בשער הוא תרמ”ג. יתכן שהשער הוכן עוד בתרמ”ג אך ההדפסה גלשה לתרמ”ד – עדיין 1983 – והלאה לשנת 1884 ככתוב בתחתית השער. האם יתכן שכתבו את השנה הלועזית מראש? באופן שהספר אכן יצא בקיץ תרמ”ג – 1883 – כפי שהרב ישר כתב בספרו: החפץ חיים חייו ופועלו, הוצאת נצח, תל אביב, תשי”ח – 1958, כרך ראשון, עמ’ ריד? וכמצוטט במפעל הביבליוגרפיה? איננו יודעים⁶].

בעת ההדפסה ישב בוורשה ונכנס יום יום לבית הדפוס להשגיח שלא יצא קלקול, לא בטח בשום אדם, ביטל בשביל זה כמה חודשים מלימודיו התמידיים, וכך נהג בכל חלק וחלק בעת הדפסתו (ל).

מקום תפילתו בורשה היה בבית המדרש של הליטאים שעזרו לו בקיבוץ הפרענומערנטן (ל), ונקבצו חתימות הרבה והדפיסם בדפים האחרונים בספרו (לא) [“דפים” גרסינן ולא דף אחד. הגבירים שעזרו לח”ח באופן מיוחד אינם מוזכרים אצל הרב אריה. לכאורה, נעדר אצלו פרט משמעותי, שמא לא מקרי, כי ההודאה לתורמים הללו אינה מופיעה בכל ספרי המהדורה, ועל כך בהמשך דברינו].

אחרי צאת ספר משנה ברורה, הח”ח חילק למנויים בוורשה, ונסיעותיו הראשונות היו למעזריץ ולובלין. נסיעותיו עם ספריו היו כמעט רק בפלכי ליטא. לפלכי פולין הרחוקים שרוב הקהילות חסידים לא נסע מעולם עם ספריו (ל”ג) [“מעולם” ! זו קביעה קטגורית די מפתיעה ומעוררת השתאות. וכי למה לא? הלוא גם חסידים רכשו ולמדו את המ”ב. מ- 1883 ועד 1933, שנת פטירת הח”ח, יחלפו חמישים שנה, וכי לא נסע עם ספריו ל”כרכי פולין הרחוקים” בכל חמישים השנים הללו? טעון בדיקה]

החלק הבא של משנה ברורה דילג להלכות שבת, מפני שראה דחיפות לעורר את הדור על השבת, ורק לאחר הדפסת הלכות שבת התפנה לחזור להלכות נ”כ וברכות הנהנין, לפיכך נדפס על השער של הלכות שבת, בהדפסה הראשונה, “חלק שני”, אם כי כבר בהדפסה הבאה, ועד היום, הוא חלק ג’ (ל”ח). כותרת “חלק שני” היא איפוא סימנה המובהק של ההדפסה הראשונה של הלכות שבת.

ממה שאנחנו יכולים להתרשם, הח”ח לא בטח באיש והשגיח יום יום בבית הדפוס על מלאכת ההדפסה, ביטל מלימודו הרוטיני חודשים רבים, בכל חלק וחלק מהמשנה ברורה שהדפיס. אין ספק שהיה “קנאי” וקפדן גדול בכל הנוגע לתהליכי ההדפסה, והמכירה. לאור מעורבותו המלאה של הח”ח בהדפסה ובהגהה, פשיטא שלא ניתן לייחס מקריות בשינויים שנציג, ואין לנו שום ספק שחותמו של הח”ח, טבוע, על כל שינוי ושינוי, ועל הכל חשב.

“מוגה”

הח”ח הוציא הרבה הוצאות למגיהים ועל כל ספר היה כתוב מוגה, והקפיד על זה מאוד (אצל בנו, עמ’ ל”א)⁷.

בתי המכירות מציינים בהבלטה, כאשר המלה “מוגה” כתובה, בעט או עיפרון, כי כולי עלמא מאמינים שזה סימן מובהק שהספר יצא מידיו של הח”ח בכבודו ובעצמו, וכי המלה “מוגה” נכתבה על ידו. למרות שהשוואה אקראית של המילה “מוגה” נראית אולי דומה לעין רגילה, לא מקצועית, אך, ככל הנראה, על זה אין לסמוך כלל.

היות והרב אריה היה דייקן גדול והשתתף בכתיבת המשנה ברורה – ברא כרעא דאבוה – הוא מציין שאביו שכר מגיהים, וכי אביו הקפיד שעל כל ספר – “היה כתוב מוגה” גרסינן – ולא “היה כותב”. מדובר, כנראה, באלפי ספרים, ולכאורה, אם הח”ח היה כותב, אישית, על כל ספר “מוגה”, היינו מצפים שטרחה כזו, שלוקחת הרבה זמן ומאמץ, תהיה די חשובה, מרעישה ובולטת, שבנו יציין זאת.

לאחר העלאת הספיקות בשורות הללו, ראינו שגב’ ברמה, הוסיפה בעבודתה החשובה, מקור מפורש יותר (פסקה 3 בעמ’ 122), מבת הח”ח, פייגע זקס, שהמלה “מוגה” נכתבה ע”י הח”ח, או בני משפחתו או המגיהים ששכר. על פי שני ילדי הח”ח, יקום דבר.

בעותקים שבידינו (מ”ק) של הדפסה הראשונה של חלק א’, ובחלק שני המקורי – הלכות שבת תרנ”א – המלה “מוגה” איננה. אין לנו הסבר להיעדר “מוגה” בחלק שני-הלכות שבת (אם נכתב בעיפרון אולי נמחק?). ביחס להיעדר “מוגה” בחלק א’ אולי חסר עמוד חוצץ ששם היה כתוב, או שמא ההיעדר מכוון? איננו יודעים. עיון אקראי בבידספיריט יראה שלא תמיד נמצא את המלה “מוגה”. כנראה שההקפדה לא הייתה מאה אחוז, על אף עדות ילדי הח”ח.

בכל אופן, ולאור ורסיות הדפוס של ההסכמות, ההודאה המיוחדת לתורמים, ודפי החותמים שנעסוק בהמשך – האם “מוגה”, והיעדרו, הם יד המקרה? לאור דברינו צריך להניח שאין מקריות אצל הח”ח. מה הטעם? לא נדע. על כן גם זו תיובתא דח”ח תיובתא, מדוע לא נרשם “מוגה” בכל העותקים, במיוחד שהיה צוות שעסק בזה. על רקע הווריאציות השונות של עמודי הפתיחה של הספר, ודפי החותמים בסוף – “מוגה” מקבל משנה חשיבות. האם “מוגה” שימש אות: הרכב ספר זה דווקא לפלוני? או לקהילה פלונית? אין לנו אפשרות היום לראות כמות גדולה ומייצגת של ספרי ההדפסה הראשונה, ולא נוכל לבדוק ולהיווכח מה היה ה-“כלל ופרט” של הח”ח, או בלשון העידן שלנו, מה היה “תו התקן” של הח”ח.

בתי המכירות והקונים ישימו לב כאשר רואים את המלה “מוגה”. אך אדרבה, יזהר הקונה שרואה את המלה “מוגה”. ממש לא בטוח שזה כתב ידו של הח”ח, והסיכוי הסטטיסטי שכתב ידו הוא זה, הוא, נניח, אחד לעשר בערך, במקרה הטוב, בלקיחה בחשבון את בני המשפחה והמגיהים. תשע כתיבות “מוגה”, ו”מוגה” אחד כת”י הח”ח בעצמו, כמחצה על מחצה דמי?

צילומים של המשנה ברורה ח”א

הספר מצולם במספר אתרים, ונחזור על הסימונים.

עותק הספריה הלאומית סימנו ס”ל, יש לחפש לפי הרשומה:

990011055150205171 , השלישי ברשימה (דרך הקטלוג מגיעים לטופס ה”ב שלהלן ולא לטופס המצולם של הספריה הלאומית).

עותק מלא המצולם בהיברובוקס סימנו ה”ב.

קישור להיברובוקס

עותק בית המכירות Legacy Judaica עם צילומים בודדים סימנו ל”ג/1 – מכירת 13.9.20 פריט 64.

עותק נוסף ממכירה אחרת של Legacy Judaica עם צילומים בודדים ל”ג/2 – מכירת 3.11.24 פריט 45.

העותק ברשותנו סימנו מ”ק.

השינויים בשורות לאחר ההקדמה

אנחנו רוצים להצביע על שינוי מעניין. בטופס ה”ב לאחר סוף ההקדמה המשך העמוד ריק. בעותק מ”ק מופיע הודאה לתורמים. בעותק ס”ל בסוף ההקדמה מודפסות שתי שורות של הערה הלכתית בנוגע לסימן ס”ו:

“א”ה [אמר המחבר מ.ק.] בבה”ל סי’ ס”ו כתבתי דבין ויאמר לאמת ואמונה דינו כבין הפרקים, ולאחר העיון נ”ל דדינו כמו בין ויאמר לאו”י עיין ברכות י”ד חייא בר רב אמר אמר אני ה’ אלהיכם צ”ל אמת וע’ ברש”י שם”.

גירסה קמא מופיעה בביאור הלכה בסימן ס”ו, בד”ה *ואלו הן בין הפרקים וכו’, עמ’ 200, פיסקה שניה.

לפחות בעותק מ”ק נוכל להעיד שמדובר באותו קטע קמא ללא השינוי. ואכתי קשיא מדוע ההערה ההלכתית אינה מופיעה בכל ההדפסה ראשונה? תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

ועוד שינוי. בעותק מ”ק, לאחר ההקדמה, מודפס קטע של כמה שורות הודאה, לשלושה תורמים שעזרו בהדפסה: דוב ב”ר זאב זעלדאוויץ, בן אחיו ברוך דוד זעלדאוויץ ו- יעקב אהרן ב”ר דוד ראגאווין. השניים הראשונים “הלוו לי סך מסויים”, והשלישי “נתן לי סך מסויים”. לא מצויין מהיכן הם. הקטע הזה אינו נמצא בעותקים האחרים שראינו. זה מעורר תמיהה. וכי מדוע יישמט נדבתם בעותקים אחרים? ותמיהה כפולה – הכיצד בעל ספר החפץ חיים (שקדם למשנה ברורה) – לא יוקיר להם תודה בכל מהדורת ההדפסה? גם זה תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

אי אזכור מקום מושבם מושך תשומת לב, במיוחד על רקע ציון ערי חותמי הפרענומערנטן. בגוגל לא מצאנו עליהם פרטים, אבל באתר המצויין עיתונות יהודית היסטורית, נמצאו, כפי הנראה, קצת פרטים על שניים מהם, ונקווה שקלענו, ואכן הם המה. הג’ [הגביר] דוב זעלדאוויץ מוזכר ב”הצפירה” 7.7.1885 כתושב מינסק, וב”המליץ” 8.7.1894 הוא עדיין תושב מינסק. ב- 1896 הוא תושב אודיסה, וב- 1900 כתורם לספריה שיסד ד”ר חזנוביץ (לימים הספריה הלאומית), והוא מהעיר יליסובטגרד (כיום קרופיבניצקי) דרום מזרח לקייב. ז”א שבזמן הקרוב להדפסת הספר, דוב זעלדאוויץ הוא תושב מינסק. המרחק בין מינסק לראדין הוא 192 ק”מ, והמרחק בין מינסק לוורשה הוא 557 ק”מ. גם אם המרחק לא כ”כ רחוק מראדין – הוא מספיק רחוק מוורשה.

בהמליץ 9.3.1899 מופיעה ידיעה על פטירת [יעקב] אהרן ב”ר דוד ראגאווין, במינסק. “זה כשנה שב מטאמסק”, ז”א 1898. הוא היה כנראה נדבן גדול, וצויין שישב בטומסק חמש עשרה שנה. זה מביא אותנו לשנת 1883, כך שכנראה היה בעיר טומסק בזמן הדפסת חלק א’ של המשנה ברורה. העיר טומסק היא בירת מחוז טומסק, המחוז הפדרלי בסיביר, במערב סיביר. המרחק בין טומסק לראדין הוא 4,581 ק”מ, והמרחק בין טומסק לוורשה הוא 4,938 ק”מ ! רחוק ממש.

אם כנים דברינו, והאנשים הם המה, הנדבנים רחוקים מוורשה, ומקהילתה, והרבה. לפי הדברים היפים שהח”ח כתב עליהם, הם הלוו לו, והרימו תרומה משמעותית, שכנראה הייתה נחוצה מאוד לח”ח בהדפסת הספר, על כן בדין יזכירם לטובה. ולמה לא יזכירם בכל עותקי ההדפסה הראשונה? מוכרח להיות לזה סיבה, וסיבה כזו שתעמוד במבחן מחבר ספר החפץ חיים. האם יכול להיות שהח”ח לא רצה לציין את תרומתם כדי לא לבייש אחרים, או את אנשי וורשה? הנה נדבנים רחוקים מוורשה, האחד במרחק 557 ק”מ, והשני במרחק 4,938 ק”מ, הם שעזרו, ומתוך שבחם יבוא לגנות את אנשי וורשה חותמי הפרענומערנטן שלא הרימו די? מצד שני, בעותק מ”ק (ראה להלן) מצורף דף חותמי וורשה, ובתחילת העותק ההודאה לתורמים. תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

עם סגירת הגליון, ראינו שבית המכירות Winner`s במכירה 148, פריט 174, מיום 30.3.25, מכר עותק של חלק א’ הדפסה ראשונה הכוללת את ההודאה לתורמים, ובסופה עמוד פרענומערנטן מסוג לג/2.

הוצאות הדפסת ספרי לימוד – בכלל החזקת התורה?

הח”ח כתב ספר בשם: שם עולם [חלק ראשון] 1895, וחלק שני 1897. על פי שער הספר, תעודתו, בין היתר, לעודד את החזקת התורה. בחלק ראשון, פרק ט”ו, שכותרתו היא: “בו יבואר גודל חיוב החזקת התורה וגודל שכרה”. בעמ’ 40, עמודה ראשונה, מונה הח”ח את סוגי החזקת התורה: לשלם שכר לימוד התורה של עניים, החזקת ישיבות ות”ת שלא יתמוטטו, החזקת תלמידים ורבנים הלומדים תורה, נתינת סחורה לת”ח להשתכר, ולהשיא בתו לת”ח. בחלק שני, עמ’ 14, בהערה השניה בעמוד, שנמשכת לעמוד 15, הח”ח מרחיב על תמיכת זבולון ביששכר, באופן שסוחר יקח מופלג בתורה ויתן לו כל צרכי חיותו בשלמות, והאופן השני של החזקת תורה, להחזיק ישיבות.

על פי שניים עדים יקום דבר, ועל פי שניים עדים יעדר דבר. די מפתיע, לכאורה, שמימון להדפסת ספרים אינו ברשימה. בשנת 1895, הח”ח הרי כבר אחרי הדפסת שמירת הלשון, ואחרי הדפסת שתי הדפסות מ”ב חלק א’, וגם חלק שני הלכות שבת – בודאי בשנת 1897. קשיי המימון – הרי חש היטב. על כן גם זו – תיובתא דחפץ חיים תיובתא. ודו”ק: אמנם אולי אפשר להסתפק האם סיוע במימון הדפסת ספר היא צדקה במובנו הממוני, אך כאן ההדגשה היא על החזקת התורה, ולכאורה עזרה במימון הדפסת ספר – בודאי ספר יסוד הלכתי – היא החזקת תורה במובן הכי קלסי, ללמוד ולקיים, בין בהלוואה ובין בתרומה. וגם זו – תיובתא דח”ח תיובתא. ומה זה אומר על הנדיבים? מה המצווה שהם קיימו? חסד ודיו?

מחיר הספר לחותמים מראש

הרב ישר (בספרו: החפץ חיים חחיו ופועלו, הוצאת נצח, תל אביב, תשי”ח-1958, כרך ראשון, עמ’ ריג) מצטט מכתב שהח”ח כתב לר’ חיים ליב הכהן מטיקטין, מיום ד בשלח תרמ”ג (ט’ שבט – 17.1.1883) , ובו בקש ממנו להשיג פרענומערנטן לספרו החדש המשנה ברורה. הח”ח צרף דפים לדוגמה של הספר, וכמו בספרו “חפץ חיים” שהיו לו יותר מאלף חותמים, התשלום יהיה כשיקבלו את הספר, במחיר רובל כסף, ושמותיהם יודפסו. אין אנו יודעים מה היה מחיר הספר לקונה הרגיל שלא חתם מראש – אותו מחיר? תמצאו את שמו של ר’ חיים הכהן רשום בעמוד הראשון של דף החותמים השני (טיקטין) – עותקים ס”ל, ה”ב ו- ל”ג/1, עמודה ימנית שורה 17 למטה, ראו להלן התמונה.

באשר למחיר הספר לחותמים מראש, יש אי בהירות. במכתב המצוטט המחיר רובל כסף אחד. הרב אריה, בנו, כותב בעמ’ ל”א (ראה בנספח) שהמחיר היה 1 רובל כסף ו-15 קופייקות (עם כריכה?). עכ”פ בנו מציין שם בעמ’ ל”א שהוצאות ההדפסה היו כאלף וחמש מאות רובל (לשתי הדפסות שנת 1884? לא נראה – רק להדפסה הראשונה). לפי שלושה דפי החותמים הידועים לנו, היו כאלף חותמים. אזי למחיר הפרענומערנטן יש משמעות כלכלית גדולה. לאלף חותמים, ההפרש משמעותי: אלף רובל או רק חמש מאות רובל. אפילו תאמר אלף רובל עדיין השלמת חמש מאות רובל זה סכום נכבד, וההודאה המיוחדת לשלושה מתבררת כמשמעותית ביותר. עכ”פ התיובתא – באשר להיעדר תמיכה בהדפסת ספר בגדר החזקת התורה – ממקומה, לא יצאה.

אין כאן ריבית דברים

דבר אחד ניתן להגיד בבטחה: ציון שם חותם מראש (למרות שמשלם רק עם קבלת הספר), ציון שם המלווה, וציון שם תורם – כולם אינם בכלל ריבית דברים לדעת הח”ח. על רקע ההלכות של ריבית דברים, היה מעניין לדעת מה דעת הח”ח מתי מותר לשבח בדברי ברכה החמים למי שהלווה לו, ולמי שתרם לו⁸. אגב אורחא, חיפשתי אצל הח”ח בספר אהבת חסד התייחסות לריבית דברים. לא מצאתי, ופניתי לצאט איי אי (בתשלום). בתחילה מסרו קטעים עם ציון לספר. בבדיקות במהדורות שונות שהם ציינו, לא נמצאו הקטעים. חזרתי לצאט, הם בדקו בדיקה חוזרת, חזרו בהם והתנצלו (ומכאן משנה זהירות בשימוש בצאט. אך אדרבה, שימוש מושכל והעמדת הצאט על התיקון מועילה לכלל המשתמשים, וחשובה, כי הצאט מתגבש, למעשה, לסטנדרד עולמי. יש להקפיד לרשום לצאט בצורה ברורה שהציטוט אינו נכון ולבקש, בנימוס, שיתקנו על אתר. הצאט מודה בטעות, מודה לתיקון, ומתקן על אתר. במקרה אחר ביקשנו מאדם אחר שיבדוק אחרי כמה ימים, וראינו שתיקנו הכל. והרי הכל במהירות “תוך כדי דיבור”). אכן אין באהבת חסד התיחסות לריבית דברים, וזה, לכאורה, המקום הטבעי להתייחס לזה. מכיוון שאין מקריות אצל הח”ח, ההשמטה, גם היא תיובתא דח”ח תיובתא.

דפי הפרענומערנטן

חותמים מראש על ספרים – פרענומערנטן – היא תופעה די מוכרת⁹. יש בזה עזרה כלכלית בקבלת תשלום מראש, אולי גם הנחה מהמחיר המלא לאחר ההדפסה וההפצה, ושוברו בצדו – הוקרה מודפסת. הח”ח, דווקא הקפיד שלא לקבל שום תשלום מראש אלא רק עם קבלת הספר. יש בזה הכרה שהספר ראוי, ומעלין בקודש אם משיגים גם שמות ת”ח חשובים, דבר העוזר לקונה להחליט לקנות. מלבד ההיבטים הללו, אגב אורחא, יש עיסוק גדול סביב עצם רשימות השמות למקצוע הגניאולוגיה, וזיהוי מקומם של אנשים. ספר יסודי הוא ספרו של בערל כהן: פרענומערנטן (1975), שיש בו הקבלת שמות, ערים, וספרים. הוא הקיף הרבה ספרים, ויש לקוות שיום אחד הספר יושלם בספרים שכהן לא רשם.

חשבנו שאנחנו יודעים על שני דפי רשימות חותמים – ארבעה עמודים של שמות. בית המכירות ל”ג/1 ציין בהגינות, בתארו את העותק שהעמיד למכירה – שבעותק הנמכר יש דף אחד משני דפים, וצילם את הדף. מדובר בדף אחד שבראשו אנשי העיר טיקטין (וכן נובוגרד, סטוויסק ו-קאלנע). דף טיקטין מופיע גם בעותק ס”ל וגם בעותק ה”ב. בשני העמודים של דף טיקטין מופיעים 325 שמות בשבעה טורים.

בעותק מ”ק יש רק את הדף השני. בסוף העמודה הימנית בעמוד הראשון מנויי וורשה (והעיר שציצין), 8 עמודות עם 322 שמות. 5.5 עמודות לאנשי ורשה, ועמודה וחצי לאנשי שציצין. הדפים הם בסדר אל”ף בי”ת “כדי שלא לנגוע בכבוד שום אדם” ככתוב בכותרת דף טיקטין. השם החותם בסוף עמ’ 2 בדף טיקטין הוא: ר’ דוב ב”ר מאיר מארקעוויץ, ושם החותם הבא בעמודה הראשונה בדף השני הוא: הר”ר יצחק ב”ר שמואל חונה בוואנסעס (לא איתרנו). אומנם קפיצה מאות דל”ת-דוב, לאות יו”ד-יצחק, אבל הרצף, אפשרי.

עם סגירת המאמר, מצאנו שבית המכירות ל”ג העמיד למכירה עותק מההדפסה הראשונה עם דף שמות חותמים שלישי, השונה משני הדפים שהכירונו. על רקע הערת הרב אריה ליב בן הח”ח (עמ’ ל”ג) שהבאנו לעיל, על כך שהח”ח לא נסע לקהילות החסידים הרחוקות בפולין לחלק את ספריו – היה מעניין לראות שבצילום עמוד החותמים שבאתר בידספיריט ל”ג/2 – עמודה רביעית, שורה 18 מלמטה מופיע: ר’ חיים יצחק לוריא בעד בהמ”ד חסידים. הערים המנויות בדף שלישי זה הם (העתקנו ככתבם): נאיישטאט, גרעאייעוי (גריבה), מייאגוסטאוו, זעלווע, ו-דערעטשין.

האם מותר להעלות השערה שהח”ח הפריד את דפי החותמים, במכוון? באופן שדף חותמי וורשה יהיה צמוד לעותקים שחילק בוורשה ושציצין, דף טיקטין צמוד לעותקי חותמי טיקטין והערים שנמנו, ובשאר המקומות לא צרף את דפי החותמים האחרים¹⁰? מדוע לא יצרף את כל שלושה הדפים לכל עותק? מטעמי חיסכון? לא מסתבר. אולי זה נעשה כדי שלא לבייש מי שלא היה בין החותמים? אולי טפסים שנמכרו אחרי ההדפסה לקונים שלא חתמו מראש, לא כללו שום רשימת חותמים? ולמי הלכו ספרים שכללו את התודה לנדבנים בסוף ההקדמה? מצד שני, על המשקל, תודה לחותמים מראש מראש! דבר אחד ברור לנו: היות ואין מקריות אצל הח”ח, על כן תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

ביחד, בששת העמודים, מופיעים כאלף שמות. היות ואין לנו ידיעה על דפי חותמים נוספים (אולי עוד נגלה!) מעניין ומוצדק לתהות מדוע הח”ח ציין, פחות חותמים למשנה ברורה מספר חפץ חיים? האם מפני שהיו, יחסית, פחות חותמים למשנה ברורה? האם ששת העמודים משקפים את כל החותמים? הזכרנו לעיל שבספר חפץ חיים, מהדורה ראשונה, תרל”ג, הודפסו כ-1,200 שמות של חותמים. מדוע מוצאים פחות במשנה ברורה? האם היו יותר חותמים מהמודפס? ואם היו מדוע נפקד מקומם? אם נכונה השערתינו שהח”ח בחר בקפידה את דף החותמים המסויים, להפצה אישית, באזור או קהילה, ובכלל זה את התודה המיוחדת לשלושה התורמים שבסוף ההקדמה – אין מנוס, וכל השאלות מוצדקות. אם איכשהוא יישבנו בדוחק את התמיהה על השמטת קטע התודה לנדבנים – מה נאמר כאן? ועל כולנה מרחפת התיובתא הגדולה – מדוע הח”ח לא כלל בכל עותקי ההדפסה גם את ההערה ההלכתית, גם את התודה לשלושה התורמים וגם את ששת עמודי החותמים? תיובתא דחפץ חיים תיובתא. ותיובתא בתוך תיובתא: ראינו לעיל שהרב אריה ציין שהנסיעות הראשונות של הח”ח לאחר הדפסת המשנה ברורה חלק א’, היו למעזריץ ולובלין – ולפלא ששתי הערים אינן ברשימת חותמי הספר (אולי אכן עוד יתגלו דפי חותמים?).

גליונות הדפוס

כדאי להתעכב על פרט טכני של הדפוס. בתי דפוס משתמשים בגליונות דפוס בגדלים שונים כדי שקיפולם, וחיתוכם יביא לכמות דפים הדרושים, ולגודל הפיזי של ספר. איש הדפוס, היה מקפל ומסדר את הקונטרסים המודפסים זה אחר זה. כדי למנוע בלבול ושיבוש מקום הגליון כסדרו, בטעות, לעיתים הודפס בצד התחתון של העמוד הראשון בקונטרס, בצד, סימון מספר הקונטרס והדף, למען יקופל, ויונח במקומו הרץ, הנכון. לאחר מכן הספר מוכן לחיתוך, שיפריד את הדפים, ומשם לכריכה. כשהוצאות דפוס ונייר יקרים, עושים חשבון בבחירת גודל הגליון ע”מ להתאימו לגודל הדפים הרצוי, ומשתדלים שהגליונות ינוצלו באופן מלא ללא עודפים, במיוחד כשמקבלים תרומות להדפסה.

גודל הדף של המ”ב הדפסה ראשונה שבידינו הוא: 21.8 על 18 ס”מ. בתחתית העמוד בצד ימין (ראה בתמונה הבאה), בעמוד האחרון של ההלכות, מסומן “לח 6” – עמוד שישי בגליון 38. נוצר עודף לא מנוצל של דף אחד (שני עמודים). כך בשני העותקים (לג/2 לא ראיתי). יש סימונים לגליון לכל החלק ההלכתי מסימן א’ ואילך, אך לא בעמודים הפותחים או בדפי החותמים. בדיקה בדפי הספר תראה שמכל גליון יוצאים 4 דפים, יחד 8 עמודים. היוצא הוא, שלהשלמת הגליון, נשאר דף אחד ריק (2 עמודים), שהיה יכול להתאים, בהנחה שצורף רק דף חותמים אחד. אך דף אחד לא יספיק, שכן דף השער וההקדמה גם הם מחוץ לחשבון, וממילא יש שלושה דפי חותמים. את החשבון ננסה לערוך בהמשך.

לפעמים רואים ספרים, שנייר דפי ההפרדה, בתחילה וסוף, הם אותם דפי הדפסה, ולפעמים רואים דפי הפרדה מאיכות שונה של דפי הספר, שכנראה באים מנייר זול, או משאריות נייר של בית הדפוס, ולא מגליונות הדפוס של הספר.

לאור שלוש וורסיות של תחתית העמוד האחרון של ההקדמה, ורסיית הסכמת הרב וואקס, ושלושה דפים שונים של חותמים, תכף ננסה לעשות חשבון לגליון הדפוס. היות ובכל הדפים הללו אין סימן גליון, מתחזקת מאוד הנחתנו שהח”ח ברר את כל הדפים הללו בנפרד, וסדר להם צירופים שונים, כנראה בהתאם למקומות, לאנשים ולקהילות ששלח את עותקי ההדפסה הראשונה, או שנסע לשם בעצמו. ושוב, אין מקריות אצל הח”ח. מאי טעמא? איננו יודעים – תיובתא דח”ח תיובתא.

בטרם ניכנס לחשבון, נכון לציין כי בחלק שני (הלכות שבת), שתחת ידינו, דפי הספר קצת יותר גדולים – 22.4 על 18.3 ס”מ, וכל גליון דפוס הכיל 8 דפים-16 עמודים, כאשר הגליונות מסומנים החל מהשער. הגליון האחרון היה רק 3 דפים-6 עמודים. כאן רואים שנייר, כנראה, בוזבז, אך סימון הגליון הוא, על הסדר, מתחילה ועד סוף.

שורת האזהרה שלא להדפיס ללא רשות

בטרם ניכנס לחשבון הגליונות, עלינו להתייחס לואריאציה נוספת. בחלק מעותקי ההדפסה הראשונה מופיעה אזהרה בסוף ההלכות:

“אזהרה בל יזיד איש לחזור ולהדפיס את הספר משנה ברורה בלתי רשותי או רשות ב”ב, המחבר”

אצל כמה מוכרים בבידספיריט מודגשת ההערה הנכונה, שהשורה הזו לא חזרה ונדפסה אח”כ. בעותקי ס”ל, ה”ב, ו- מ”ק היא לא נדפסה. יתכן שהשורה הושמטה בטעות ממטריצת הדפוס הראשונה, וכשהח”ח גילה, הוסיפה. על כן יימצאו טפסים ללא האזהרה, עד ששמו לב, הוסיפוה, והח”ח לא רצה לחזור ולהדפיס את הגליון האחרון של ההלכות – גליון לח – מחדש, בכל הטפסים, כדי לא להטריח ולהכביד על ההוצאות. בהנחה זו, לא מדובר בהשמטה מכוונת. או דילמא שלכתחילה דווקא סבר שלא להגביל, ולא הדפיס את האזהרה, ואח”כ חזר בו והוסיף את השורה למטריצת הדפוס. או איפכא שבמטריצת הדפוס הראשונה ההגבלה הודפסה, והח”ח חשב שנית, והחליט שלא תודפס משם ואילך, ומחק את השורה ממטריצת הדפוס. תיובתא דח”ח תיובתא.

כך או כך, שוברו בצידו. הסכמות כוללות לעיתים איסור הדפסה ללא רשות המחבר, ובדר”כ הגבלה למספר שנים. ההסכמות, לרבות הסכמת הרב וואקס, אינן כוללות הגנה כזו, וכאן, לאו מקרה הוא. מותר לנו להניח שהמסכימים שאלו את הח”ח אם הוא חפץ בהגנה כזו, והח”ח, כנראה השיב בשלילה. אם כך הוא, והרי הח”ח הדפיס את האזהרה – מדוע לא בקש גם מהמסכימים שיציינו את האזהרה? יתכן להסביר שההגנה בהסכמות בדרך כלל נקובה בזמן של כמה שנים, והגבלת הח”ח, ללא הגבלת זמן, לא הייתה נוחה למסכימים.

אפשר והח”ח חשב קדימה (על יסוד הצלחת הספר חפץ חיים?), ודעתו הייתה, שלמחבר, מותר באופן כזה להגביל את ההדפסה, ללא הגבלת זמן, שתהיה רק “בלתי רשותי או רשות ב”ב”. אך נוסח ההגבלה, מעומעם למדי, דבר, שלא היינו מצפים שיצא תחת הח”ח, המדקדק הגדול. “ברשותי” – ניחא שהתכוון לחייו הוא, אך “בני ביתי”? גם אחרי לכתו מהעולם? או במקביל לחייו? מיהם? הכוונה לכל ילדיו? או שמא כל צאצאיו החיים כאן היום, או אף לאחריהם? ניתן להניח שלא נחה דעתם של המסכימים, והם לא חשבו שזה ראוי, וחששם בידם. כשמדקדק בשיעור קומה של הח”ח משאיר הוראה מעומעמת – תיובתא דח”ח תיובתא, בדינא היא.

באופן כללי, הגבלה שלא להדפיס למספר שנים, תסתיים במועדה, כי תלמוד תורה ולימוד תורה חייבים להמשיך, וללא ספרים קשה. אולי רבנים-מסכימים לא ימהרו להטיל הגבלה שיתכן ותמנע תלמוד תורה בעתיד, כי לך תערוב מה יחשבו “בני ביתו” בעוד דור – ובכלל, כמה שני תקופת “בני ביתו”? – הן לעצם הרשות להדפיס והן לשמירת מחירו העממי (ובדומה, אף בימינו, למרות עושר הספרות במאגרים, עדיין יש ספרים שבעלי-זכויות או יורשיהם אינם מרשים להעלות לרשת). גם כך הייתה, אז, מצוקת ספרים קשה¹¹ – מצוקה שאינה קיימת היום כלל.

סוגיית ההסכמות לספרים נדונה הרבה ואכמ”ל. אך הערתנו צריכה תלמוד של הח”ח, לרבות משמעות השמטת השורה במהדורות הבאות. לכתחילה מאי קסבר? ולבסוף מאי קסבר? ולמה חזר בו? ההגבלה הרי יצאה מהח”ח (לא בדקנו את מכתבי הח”ח המרשים להדפיס את הספרים). תהא מסקנת הדין איך שתהא, זה יכול, אולי להתאים, לתשובה שהח”ח נתן, כששאלוהו מדוע אינו ממשיך לחבר את המשנה ברורה על חו”מ (הרב ישר: החפץ חיים, כרך ראשון, הוצאת נצח, תל אביב תשי”ח -1958, עמ’ רח’ הערה 4), והוא ענה: בנוגע לחו”מ אי אפשר לסדר הלכה ברורה מיוסדת על רוב הפוסקים, יען כי כידוע, המוחזק יכול לטעון קים לי כמיעוט פוסקים, ולפיכך הדבר תלוי בהכרעת דיין, לכן לא שייך לכתוב ספר הלכות על כך. מה היה איפוא ה”קים לי” קמא של הח”ח? אפשר והסתמך על “תקנת הקדמונים”¹² אם כי לא ראינו ש”בני ביתו” בכלל התקנה.

כך או כך, בין אם שורת ההגבלה הודפסה בתחילה והושמטה, או איפכא, לא הודפסה ונוספה, במכוון, ואף אם נשמטה בטעות והוספה, תיובתא דח”ח תיובתא.

גליונות הדפוס של תחילת הספר וסופו

כעת נחזור לתחתית עמוד מספר 6 בחלק א’ שיש בו שלוש ורסיות: ריק (עותק ה”ב), עם הערה הלכתית קצרה לאחת ההלכות (עותק ס”ל), ו- ההודאה לתורמים (עותק מ”ק). נזכור שגם הייתה ורסיה של תוספת הסכמה של הרב וואקס בעמוד 4, אם כי ניתן לשער שזו הייתה בכל ההדפסה השניה של חלק א’ באותה שנה, אך רק בחלק מההדפסה הראשונה, לפי שמצאונה רק בעותק ה”ב.

הממצאים זהים בעותקים (מלבד לג/2 שלא ראיתי). גיליון א מתחיל בדף ראשון של ההלכות, הוא דף ד’, הרביעי לספר, ובצדו השני עמ’ 8 (2 עמודים). מהדף הבא, עמ’ ה’ לספר, מתחיל גליון ב’ 4 דפים-8 עמודים, במתכונתו, עד סוף ההלכות בספר. זה ממצא מעניין. הרי יש 4 דפים מהשער ועד דף ההלכות הראשון (כולל), וזו הרי מתכונת הגליון של הספר. ולא היא. גליון א הוא של שני עמודים, והוא מתחיל לאחר שלושה הדפים ראשונים (6 עמודים) ללא ציון גליון. זה מתאים מאוד, כאמור, למי שעושה שינויים, ומתכוון לעשות צירופי דפים שונים. בנוסף, לא ברור מדוע גליון א’ הוא 2 עמודים, והספר מסתיים בעמ’ 6 לגליון לח. הרי 2 עמודים זה בדיוק מה שחסר לניצול מלא של גליונות הדפוס, של פנים הספר.

בואו חשבון לגיליון:

דף ראשון – 2 עמודים: עמוד שער ועמוד אישור הצנזורה. העותקים שווים בזה = דף אחד (ושני העמודים הללו אפשר להדפיס 4 פעמים בכל גיליון דפוס).

דף שני – הסכמות. היות והסכמת הרב וואקס נמצאת בהדפסה הראשונה בעותק ה”ב, לזה צריך 2 דפים שונים = 4 עמודים.

דף שלישי – העמוד הראשון של ההקדמה שווה בכולם. אך בעמוד הבא, לאחר ההקדמה יש שלוש ורסיות: ריק, הערה הלכתית, ו- הודאה לתורמים. לזה צריך 3 דפים = 6 עמודים (כדי להדפיס דף אחד עם כל ואריאציה).

עד כאן מנינו 6 דפי דפוס שהם גליון וחצי של דפוס.

לו הח”ח היה מדפיס את ההסכמות באופן אחיד, ובסוף ההקדמה היה מאחד את ההערה ההלכתית ואת ההודאה לתורמים היה לו 4 דפים, שהוא גליון אחד שלם, והיה חוסך חצי גליון דפוס. על רקע זה תמיהתנו מתחזקת, וכי מה הפריע לח”ח שלכל הקונים תודפס ההערה ההלכתית וגם ההודאה לתורמים. התיובתא, איפוא, חוזרת וניעורה.

3 דפי החותמים – 6 עמודים. לזה צריך להדפיס 3 דפים שונים.

לו הח”ח היה מפרסם את כל 6 עמודי הפרנומערנטן יכול היה לצמצם לגליון אחד. ואם היה מדפיס את העמודים הראשונים בשלמותם כאמור לעיל, היה יוצא עם שארית של דף אחד בלבד. מה היו שיקוליו בהפרדת דפי התורמים ולמה לא יזכיר את כולם לכל עותק? התיובתא חוזרת וניעורה מהכיוון הזה.

ומכיון שלא עשה כך, הפיזור יצא לו 9 דפים שהם 18 עמ’. על כן במתכונת הרגילה של גליונות הדפוס המסומנים – 4 דפים שהם 8 עמודים – 9 דפים הם 2.25 גליונות, נוצר “בזבוז” של 3 דפים. מכיוון שאיננו יודעים את כלל הרכבת הואריאציות, תמיד קיימת אפשרות של הכנת סוגי גליונות שונים, באופן שלא יהיה בזבוז. חזקה על הח”ח שחסך ולא בזבז את כספי התורמים. לפי השערתנו לעיל לא נצרכו לשתי מאטריצות דפוס בשל השמטת אזהרת הדפוס של הח”ח, אלא הוסיפו או החסירו שורה למאטריצה, אחרת היה בזבוז נוסף.

נראה לנו שניתן להסיק מכל הממצאים, שליטה וגמישות מלאה של הח”ח בתהליך הדפוס, ושליטה מלאה של הח”ח בסידור הדפים הראשונים והאחרונים של הספר, הדפים שיש בהם שינויים, וצירופיהם. את סידורם לא ניתן להניח ליד המקרה של עובדי בית הדפוס, או עובדי הכריכה. בסבירות גבוהה מאוד, נדרשה השגחה צמודה לסידור הדפים בספרים, לפי הואריאציות השונות, לאחר חיתוך הגליונות והכנסת הדפים, עובר לכריכה, וסידור כל סוג בנפרד.

כל החשבון שעשינו לדפים הוואריאנטים הוא על בסיס ההנחה שצריכת הדפים הוואריאנטים שווה. הנחה זו, כמובן אינה מבוססת, כי איננו יודעים מה הייתה הכמות המדוייקת של הצריכה, ויכול מאוד להיות שהיא הייתה לא שווה. אולי טפסים עם הסכמת הרב וואקס היו רק 20%, או טפסים עם ההודאה לנדבנים היו רק 18%, או טפסים עם דף חותמים פלוני היו רק 15%, וכן הלאה. זאת אומרת שהיה ויסות. יכול מאוד להיות שעבור 9 הדפים הווארינטים, הח”ח השתמש בכל 3 גליונות הדפוס ללא שאריות וללא בזבוז, כי הכפילו דף בגליון, שהיה צריך יותר.

כך או כך, הח”ח היה צריך לדעת ולתכנן מראש כמה טפסים יהיו בהרכב דפים כזה או אחר, ולהתאים את החשבון, מראש, על מנת לעשות שימוש יעיל בגליונות. זו אופרציה מהותית, ארגונית וטכנית גדולה, שבודאי דרשה זמן ומאמץ. זאת אומרת שהנוכחות של הח”ח בבית הדפוס הייתה לא רק להשגחה על ההגהה, אלא, גם, לתכנן, עד הפרט האחרון, את הרכב הטפסים, והכמויות. מכיוון שמלכתחילה הח”ח תכנן שיהיו הרכבי טפסים שונים, היה עליו גם להקפיד להימנע מטעויות. היה צריך לסמן את הערימות הממוינות, ולהשגיח שהם ילכו לחיתוך הדפים ואח”כ לכריכה, ויישארו מסומנים, גם אחרי הכריכה (או ללא כריכה שכן ראינו שמכר טפסים ללא כריכה). מכיוון שהיה חשוב לח”ח הרכב הדפים הוואריאנטים, הייתה צריכה להיות השגחה קפדנית על המיון והסימון של החבילות, ע”מ שלא תהיינה טעויות. אין ספק שהוא ידע היטב שזה מחייב הרבה זמן ומאמץ, שאינו דומה לשום ספר “אחיד” אחר. לא פלא שהיה יום-יום בבית הדפוס. הח”ח היה איפוא איש פנטסטי גם בארגון וסדר.

לא קשה איפוא לדמיין את הח”ח, בני ביתו ומגיהיו, עומדים טרודים ודרוכים בבית הדפוס ביום סידור הטפסים, מול ערימות של גליונות מקופלים ולא חתוכים, של כל החלק ההלכתי, ולפניהם 9 דפים שונים מופרדים וחתוכים לבודדים, בשורה על השלחן, כשהח”ח נותן הוראות: כך וכך עותקים לסדר כאשר דף אחרון של ההקדמה ריק, כך וכך עותקים עם דף חותמים מסויים בסופו, וכך וכך עותקים עם ההודאה לתורמים ודף חותמים כזה או אחר בסופו, וכך וכך עותקים עם סיום ההערה ההלכתית עם דף חותמים מסויים, הסכמת הרב וואקס, וכן הלאה כל האפשרויות השונות שהח”ח תכנן, לפי תוכנית סדורה מראש. הארגון הקפדני הזה המשיך למסעותיו למכירת הספרים, שהיו צריכות להיות מתוכננות עד הפרט האחרון, לאן נוסעים, איזה הרכבי טפסים לוקחים, וכמה. הצורך הארגוני הקפדני הזה כנראה הצריך שהח”ח יסע, אישית, לחלק את הטפסים למנויים, ולמכור את היתר לאחרים. זה מסביר למה הוא טרח לנסוע ולא שלח שליחים. יכול להיות ששלח אחרים לקהילות שהחלוקה הייתה פשוטה – של טופס מסויים, או שניים, אבל לא במקומות המורכבים. איננו יודעים אם יש עלומות הדפסה מסוג זה גם במהדורות הבאות של המ”ב חלק א’, וכן בחלקים הבאים. אם יש תיעוד מסודר של כל הנסיעות של הח”ח להפצת ספריו, בשנים הראשונות, אולי יהיה אפשר לנסות לבנות “תוכנית התאמה” של הרכבי טפסים למקומות. עכ”פ מ- 1884 ועד 1891, השנה בו הוציא את “חלק שני” הלכות שבת – במשך 7 שנים של מכירת חלק א’, לכאורה היה צריך לנדוד למכור את הספר, אישית, כדי להימנע מטעויות, על פי ההרכב ה”מתאים” שהח”ח החליט, די בכל אתר ואתר.

נדמה (דל”ת קמוצה) לעצמנו: מה נכבד המעמד הזה. שולחן ארוך, מעברו, או מאחור, כמה אנשים מסדרים את הדפים הוואריאנטים לפי הוראות הח”ח, זה לכאן וזה לכאן, מעל ומתחת לחלק ההלכתי הלא כרוך. מצרפים את הדפים, כל אחד לפי יעדו או יעודו הוא, מסדרים בערימות, מסמנים, הלאה לכריכה, ומשם בחבילות מסומנות. מחזה גדול ומרשים. מן הסתם בני ביתו ומגיהיו שאלוהו באותו מעמד: רבינו החפץ חיים על מה ולמה צרפתם כך? ועל מה ולמה צרפתם אחרת? והח”ח השיב להם אחת לאחת. ואולי לבסוף, היה גם מי ששאל, לתדהמת כל הסובבים – שמא נער קטון בבית הדפוס או בכריכיה – רבינו הגדול, ולמה לא כל העותקים יהיו מלאים ושווים? והח”ח נשקו על מצחו, נצחתני בני נצחתני. מי יתננו.

כמות ההדפסה הראשונה

בכמה עותקים הח”ח הדפיס את חלק א של המשנה ברורה? איננו יודעים. אפשר לשער שמדובר באלפים – דבר שחייב את הח”ח להתכונן ולהיערך, כלכלית, והפצתית (ובודאי כשהוא מקפיד למי הספרים יגיעו לפי הדפים הוואריאנטים!), ולאותה כמות היה עליו להיערך לחלקים הבאים של המ”ב. כנראה שלא נדפסו די עותקים בהדפסה הראשונה והיה ביקוש גדול להדפסה שניה או שהח”ח חיכה לקבל את ההכנסות מההדפסה הראשונה כדי לממן את ההדפסה השניה. הזכרנו לעיל את דברי הרב אריה בן הח”ח שספר חפץ חיים מהדורה שניה, 1878, הודפס בארבעת אלפים עותקים, בנקל, אפשר לשער שהודפסו אלפים רבים של ספרי משנה ברורה בשנת 1884, בשתי ההדפסות. הח”ח הרי כבר היה ידוע, והיה פעיל במכירת ספריו.

אין לדעת כמה עותקים מההדפסה הראשונה של חלק א’ נמצאים כיום בעולם. אף אם יימצאון חמישים, מאה, מאתיים או אפילו ארבע מאות עותקים, ונדע בכמה מהם מופיעה ההסכמה הנוספת, בכמה ההודאה לתורמים, ההערה ההלכתית או היעדרה, שורת ההגבלה, ובכמה דפי חותמים, או דף חותמים אחד – לא יהיה בזה די כדי לבסס ממצא כללי, אלא רק ממצא מדגמי. לעניינינו, אם מעט ואם הרבה, תיובתות דח”ח תיובתות, במקומן עומדות.

אגב אורחא, מעניין לציין שבערל כהן בספרו פרענומערנטן (1975), שהזכרנו, רשם את המשנה ברורה ורשה 1884 ומציין את אנשי ורשה (עמ’ 88-89, 316), ז”א שדווקא ראה את דף חותמי ורשה, אך את דף טיקטין לא ציין, ולא ראהו, כמו גם את דף החותמים ל”ג/2.

סיכום הוואריאנטים

נסכם את הוואריאנטים:

1. עם או בלי הסכמת הרב וואקס

2. בסוף ההקדמה, אחת מאלה:

1. ריק

2. ההערה ההלכתית

3. ההודאה לתורמים

3. בסוף ההלכות, עם או בלי, ההערה על קבלת רשות

4. אחרי ההלכות: 3 דפים (6 עמודים) של שמות חותמים

נסכם את הוואריאנטים (מלבד דפי החותמים שסוקרו במאמר) בעותקים הפתוחים לציבור (לא של בתי המכירת):

עותק ס”ל – ללא הסכמת הרב וואקס, בסוף ההקדמה ההערה ההלכתית, אין אזהרת הדפסה

עותק מ”ק – ללא הסכמת הרב וואקס, בסוף ההקדמה הודאה לתורמים, בסוף ההלכות אין אזהרת הדפסה

עותק ה”ב – הסכמת הרב וורקס קיימת, בסוף ההקדמה ריק, בסוף ההלכות אין אין אזהרת הדפסה

סוף דבר

דבר אחד אי אפשר להגיד על הח”ח והדפסת ספריו – מקריות. כל רז הדפסה לא אניס ליה. העולם התורני מתנהל על פי המשנה ברורה מזה 140 שנה באורח החיים. ער, מודע, ומנסה להיזהר בשמירת הלשון מזה 150 שנה. הח”ח כתב עוד חיבורים. את כולם הדפיס תחת השגחתו הקפדנית. כדאי וראוי הח”ח שנדקדק בדרכי הדפוס שלו, כי הוא היה איש גדול גם בזה.

תיובתות דחפץ חיים תיובתות, ואידך זיל גמור. הרב איתם, אייכה?

תגובות והערות תתקבלנה ברצון למייל: menashec@gmail.com

Comments and remarks are welcomed, kindly email: menashec@gmail.com

---

הערות

• תודה להרב יוני וידר, הרב הראשי של יהודי אירלנד, העסוק, גם, בכתיבת דוקטורט על החפץ חיים, שהתפנה לקרוא את המאמר, האיר והעיר.

• לא היה באפשרותי לעיין בסדרה מאיר עיני ישראל.

1. א. אגב אורחא למאמר, לעת עתה לא מצאנו התייחסות הח”ח מאיזה מהדורה, או מהדורות הש”ע, העתיק הח”ח את טקסט המחבר והרמ”א לספר מ”ב. אין ספק שהח”ח היה חייב להחליט על כך, ולהחזיק בידיו את מהדורת הש”ע או מהדורות הש”ע, שממנו ציווה להדפיס. מה היו כל המהדורות שהיו לפניו לבחירה? אף זו איננו יודעים. מדוע הח”ח לא ידבר על זה? האין זה טבעי ובסיסי? הרי בסוף ההקדמה (תשע שורות מהסוף) יכתוב הח”ח “כי ב”ה יש לי הרבה ספרי ראשונים” והוסיף כמה חשוב להעתיק במדוייק כל ספר שציטט. הלוא, לכאורה, ק”ו, עאכ”ו היה מצופה שיפרש מהיכן העתיק את נוסח השו”ע והרמ”א?! לא כן? תעלומה, ותיובתא דח”ח תיובתא.

ב. באשר לדפוסי השולחן ערוך, ראו בקובץ החשוב: רבי יוסף קארו, בעריכת יצחק רפאל, מוסד הרב קוק, תשכ”ט-1969, במאמרים של הרב ראובן מרגליות (עמ’ פ”ט), של נפתלי בן מנחם (עמ’ ק”א), ובמיוחד במאמר של הרב יצחק ניסים: ההגהות על שולחן ערוך (עמ’ ס”ד). נוסח המחבר והרמ”א מחייבת בחירת מקור, ק”ו ההגהות והמקורות שבסוגריים, שכולם נכנסו למהדורות לאחר פטירת המחבר והרמ”א.

ג. אציג הלכה מאתגרת מהרמ”א שנקרתה בדרכנו, המראה, עד כמה צריך עיון מתודי בנוסח הח”ח במ”ב: או”ח סימן נ”ג סעיף כ”ה עוסק בהעברת חזן ממקומו עקב התנהגות לא הולמת. המחבר כותב: “אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם נמצא בו פסול“. הרמ”א הרחיב גם לחזן המזמר מוסיקה או שירה מסויימים, וכך זה מנוסח במהדורה הראשונה של הרמ”א, קראקא ש”ל-1570, שיצאה בחיי הרמ”א: מרנן בשירי הגויים עובדי עבודה זרה. במהדורת קראקא 1646 כשבעים שנים אחרי פטירת הרמ”א: מרנן בשירי עכו”ם (ז”א מה שאינו ע”ז מותר). בדומה, בהגהת הרמ”א בשולחן ערוך שתילי זיתים של התימנים – מרנן בשירי אלילים (זו מהדורה סלקטיבית של הגהות הרמ”א. המחבר, הרב דוד משרקי, הביא נוסח השולחן ערוך ללא הגהות הרמ”א, ונהג להוסיף את הגהות הרמ”א רק במקום שבו הן מסכימות לשיטת השולחן ערוך ולמנהגי תימן על מנת להקל על הלומד!). בגוף השולחן ערוך שבספר משנה ברורה: מרנן בשירי עגבים. ועכשיו לאתגר: בדבור המתחיל של המשנה ברורה (ס”ק פ”ב): מרנן בשירי הנכרים. רואים כאן דבר די פנטסטי. הח”ח שינה את נוסח הגהת הרמ”א באופן שאיננו מתאים לטכסט הרמ”א למעלה. כמה פעמים במ”ב יש כזה? אם הרבה ואם מעט, מכל האמור, המתודה של הח”ח בקביעת נוסח המחבר והרמ”א – היא משימה בפני עצמה.

ד. ראה דיון אקראי: https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=33844, המביא, מקור, שלח”ח היה עותק המהדורה הראשונה של הש”ע שיצאה בחיי רבי יוסף קארו, שכ”ה – 1565. העורך ר’ אליעזר בראדט – ותודה לו – הפנה אותי למכתב הח”ח לר’ אליעזר פרינץ המזכיר שהיה לח”ח עותק דפוס ראשון שנדפס בחיי המחבר (פרנס לדורו, התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו. הוצאת כתב, תשנ”ב, עמ’ 310). ומכאן, נראה שהמהדורה הראשונה של הרמ”א קראקא ש”ל-1570 לא הייתה לפניו. היות ולח”ח היה עותק דפוס ראשון של הש”ע הנ”ל, בודאי שם לב שאין שם שום הערות למקורות בסוגריים וברוך שכיווננו לדעת הרב איתם הי”ד להלן (וכנ”ל אין הערות מקורות במהדורה הראשונה של הרמ”א).

ה. בכתבי הרב איתם הי”ד נמצאה ההערה הבאה – ברשות הרבנית חנה הנקין באמצעות העורך ר’ אליעזר בראדט – תודה לשניהם:

“המשנ”ב השתדל והשיג שולחן ערוך דפוס ראשון, והשתמש בו כמה וכמה פעמים כדי לתקן את הגירסאות: במשנ”ב סי’ תנ”א שעה”צ ס”ק ע”א הוא כותב: “וכן ראיתי בספר השולחן ערוך שהדפיס המחבר ז”ל בחייו, שזכני השם יתברך להשיגו”, ובדומה לזה בסי’ שפ”א שעה”צ ס”ק ה’, “וכן מצאתי הגירסא בשו”ע הראשון שהודפס בחיי המחבר”, ובמשנ”ב סי’ תצ”א ס”ק א’, “וכן מצאתי בשו”ע הראשון שהדפיס המחבר בחייו”, ובסי’ תמ”ז ס”ק כ’, “וכן מצאתי הגירסא בשו”ע הנדפס עם נחלת צבי ובשו”ע הראשון שהדפיס המחבר בעצמו (ובדפוסים האחרונים נשתבש הגירסא)”. ושוב הזכיר בקצרה דפו”ר זה בסי’ תקל”ה במשנ”ב ס”ק ג’, ובסי’ תקל”ג בביה”ל ד”ה ואם לקטן, ובסי’ תקל”ו במשנ”ב ס”ק ג’, ובסי’ תקנ”א ס”ק כ”ח. הכל בחלקים ד’-ו’ של משנ”ב. ובקצת מקומות בדק את הגירסה מול “דפוס ישן”, בביה”ל בסי’ תרנ”ו ד”ה אפילו, וראה גם בסי’ תכ”ז ביה”ל ד”ה כשראש – מעניין שגם דוגמאות אלה הם בחלקים ד’-ו’. ואגב את מה שהציונים ברמ”א אינם ממנו, למד המשנ”ב ממה שהם חסרים בשו”ע במהדורות הראשונות – עיין ביה”ל סי’ ת”ח ד”ה ויש לו. — במקום אחד ציין המשנ”ב כראיה את גירסת השו”ע שנדפס בספר עולת שבת, “במחבר שבעולת שבת” (סי’ שנ”ח ס”ק כ’)”.

עד כאן הערת הרב איתם הי”ד. העורך ר’ אליעזר בראדט העירני גם לאזכור כללי לדפוסים אחרים בסימן תכ”ח, שער הציון ס”ק ב’ “ויש ספרי שו”ע ישנים שכתוב בהן…”.

ו. כאמור, נחוץ יהיה לזהות את הדפוסים שהח”ח השתמש בהם להגהות הרמ”א, והדפוסים שהשתמש בהם למקורות שבסוגריים הן במחבר והן ברמ”א (עיין היטב במאמר הרב ניסים בקובץ רבי יוסף קארו שהזכרנו לעיל). לכאורה, לא פחות חשובה השאלה, האם יש משמעות לכך ביחס לפוסק מובהק כמו הח”ח, שלא היה לפניו דפוס ראשון של הגהות הרמ”א, קראקא ש”ל-1570, שנדפס בחיי הרמ”א. וגבוה מעל גבוה, מה, אם בכלל, יש להסיק, היום, הלכה למעשה, בעקבות דיון-המהדורות. האם יתכן בזה נ”מ לדינא? בין לחלוק, ובין השערה שאם המ”ב היה יודע על שינוי אולי היה פוסק אחרת? או דילמא, זה לא משנה כלום, כי המ”ב חוק חקק לנו, על כן אין שום משמעות לדיון-מהדורות. השאלה נכונה בין אם נמצא מעט מקרים של שינוי, ק”ו אם יש מקרים הרבה. קשה לקבל שהח”ח לא היה מוטרד מנוסחים, ומדפוסים, ומי שטוען כך, עליו, להבנתנו, להביא ראיות מובהקות. ושתיקתו, תיובתא דח”ח תיובתא.

ז. פן נוסף שיש להבין במתודיקה של המ”ב: מתי, ומה המשמעות, כאשר הח”ח לא התייחס לדין של פוסק מובהק, במקום מובהק. בביאור הלכה ובשער הציון יש התייחסויות לדעות אחרות בשפע. הנה הלכה שנקרתה בדרכנו. הח”ח מזכיר את שלחן ערוך הרב בעל התניא (“הגר”ז”) לעיתים קרובות, וגם בסימן תמ”ח, “דין חמץ שעבר עליו הפסח” (ובערוה”ש הוסיף לכותרת: “ודיני מכירת חמץ”), הגר”ז מוזכר. הח”ח בביאור הלכה (ד”ה דבר מועט – עמ’ 63) כתב שלאחר תשלום מקדמה במכירת חמץ, היתרה היא בזקיפת מלווה, אך הח”ח נמנע מכל התייחסות לשיטה המיוחדת של בעל התניא, שהקדיש לה פרק מיוחד וסוער בשו”ע הרב (יחד עם דין מכירת בהמה מבכרת), שיתרת התשלום במכירת חמץ אינה יכולה להיות בצורת זקיפת מלווה על החוב (דין חוב-מכר ולא זקיפת הלוואה ויש נ”מ ביניהם). בעל התניא כתב קונטרס על שיטתו, שאבד בשריפה. נכתב ספר מקיף על הנושא ע”י הרב יצחק יוסף בעלינאוו: ספר מכירת חמץ בערב קבלן, תשמ”ה – ואין להשיגו. לשיטת שו”ע הרב, מחוייבים למכור חמץ (וצריך להשאיר חמץ למכירה). ובדווקא מכירת החמץ חייבת להתבצע באמצעות ערב קבלן יהודי, שיהיה ערב לחוב הלא-יהודי שקנה את החמץ, ולנתק את הקשר בין מוכר החמץ לגוי. במהדורת משנה ברורה דרשו (תשפ”ב) חשו בזה, והעירו: “ומשמע מדברי הביה”ל [יותר נכון משתיקת הביה”ל! מ.ק.] שאין לחוש לדברי השו”ע הרב”. זו הנמקה לא מוצלחת, שהרי יכול היה ללא קושי להזכירו ולחלוק או לציין בעצמו “ואין לחוש”. זה דין מובהק של פוסק מובהק במקום מובהק. נחוץ לברר, איפוא, מה משמעות ההתעלמות, וכמה פעמים זה קורה בחיבור כולו. לטעמנו, אין מקריות אצל הח”ח, והוא היה איש גדול שירד היטב לפרטים. ואגב הלכת בעל התניא, מוזר ומפתיע לראות שטופסי הרשאה למכירת חמץ של חב”ד שראינו, לא מצאנו תנאי, שהמכירה תיערך בשיטת ערב קבלן. שאלתי מומחה גדול ומובהק של חב”ד, והוא לא חשב שהשאלה רצינית. הקשיתי עליו: הרי שטרי הרשאת מכירת חמץ מתגלגלים עד שמגיעים לאחרון שמבצע את המכירה, ומי יודע אם יתגלגל לידי למדן משנה ברורה, שאינו ער לשיטת בעל התניא וימכור בזקיפת מלווה – והרי שיטת בעל התניא היא, שאין בלתה, ומכירה בזקיפת מלווה אינה תקפה?! הלה ענה: אכן אם יארע כזה, כל החמץ הזה הוא חמץ שעבר עליו הפסח! הדרא קושיא לדוכתא. מה יותר פשוט מלציין תנאי שיהיה בערב קבלן? כמו כל תנאי אחר? לבעל בית פשוט כמוני, התשובה אינה מתיישבת.

ח. בערוך השלחן (תמ”ח ס”ק כ”ב) לאחר שכתב שהיתרה, מעבר למקדמה, זוקף עליו במלווה, הזכיר את דינו של שו”ע הרב ללא ציון שמו, ובאופן טבעי יישם: “ויש מהגדולים שאמר דמקצת מעות לא מהני ותיקן שהקונה יעמיד ערב קבלן בעד המעות וכבר בארנו שם סעיף ג’ [חו”מ סימן ק”צ] דאין שום חשש בזה וכל רבותינו הראשונים והאחרונים סוברים דמקצת כסף קונה ע”ש ומ”מ טוב גם לעשות ערב קבלן וכן אנו נוהגים”. זה דינו של שו”ע הרב, שמיושם אצל ערוה”ש ללא קושי, למרות שלדעתו אין שום חשש בזה. א”כ התחזקה הקושיה על הח”ח שהתעלם – וגם זו תיובתא דח”ח תיובתא. אמרנו שמיושם באופן טבעי, כי רבנותו של ערוך השולחן הייתה בתחילת דרכו בנוביזיבקוב – עיירה של חסידי צ’רנוביל וחב”ד, והייתה קירבה וכבוד בינו לאדמו”ר חב”ד הצמח צדק. ראה ספרו המונומנטלי של הרב איתם הנקין הי”ד: תערך לפני שלחן, תשע”ט, שעורך האתר, ר”א בראדט התקין, בעמ’ 51-58. פרשת נסיעת הרב אפשטיין ללובביץ’ לפגישה המפורסמת עם הצמח צדק, טופלה לכל פרטיה ודקדוקיה שם בנספח א’, עמ’ 321-348.

ט. העבודה המצויינת של הגב’ ברמה שנציין בהערה 3, טיפלה, ביסודיות, בשיטת הליקוט והעיבוד של הח”ח במשנה ברורה. כאן הוספנו כמה פירורים, שהרב איתם הי”ד היה בודאי מעלה ומפצח אחד לאחד. ↩

2. העותקים שהמאמר מתייחס אליהם: עותק הספריה הלאומית – ס”ל, עותק היברו בוקס – ה”ב, עותק בית המכירות Legacy Judaica – ל”ג/1, עותק נוסף של Legacy Judaica – ל”ג/2, ועותק המחבר – מ”ק. ↩

3. תודה גדולה לעורך ר’ אליעזר בראדט שהפנה אותי לעבודה. הנה הלינק לעבודה המצויינת של גב’ ברמה – וממש כדאי לקרוא ולעיין בה: ↩

4. הח”ח פסק (ח”ח חלק א’ כלל ד’ סעיף י”ב) שצריך לפייס אדם שדבר לשון הרע נגד חבירו, אפילו אם האיש שדבר נגדו אינו יודע מזה. כשגמר הח”ח לכתוב את ספר ח”ח, נסע לרבי ישראל סלנטר לבקש הסכמה. רי”ס אמר לו שלא יוכל לתת הסכמה אלא אם יקרא את כל הספר. הח”ח השאיר את הספר לכמה ימים וחזר לרי”ס. רי”ס אמר לו שעבר על כל הספר בעיון גדול והכל נכון מלבד פסק הח”ח על האיש שאינו יודע שדברו עליו לה”ר שהמדבר חייב לפייסו, ולדעת רי”ס זה אינו נכון, ואם לא יוציא את ההלכה מהספר לא יתן הסכמתו. הח”ח ענה לו שכך הוא הבין את רבינו יונה בשערי תשובה סעיף ר”ז. רי”ס טען שמוכרחים להניח שרבינו יונה מדבר על איש שדברו נגדו, היודע שדברו עליו, אך אינו יודע מה דברו, ולא מדובר על איש שאינו יודע מאומה על כך שדברו עליו, כי אז המפייס רק יצער אותו לחינם. האחד לא הצליח לשכנע את השני. הח”ח הציע, איפוא, שרי”ס יכתוב הסכמה ויסתייג מההלכה הזו. רי”ס השיב שאינו יכול לעשות זאת משום שיש הרבה אנשים שקוראים את הספר, לא מסתכלים בהסכמות, או לא יקראו את ההסכמה היטב, ואז הוא עובר על “לפני עוור”. ההסכמה, איפוא, לא ניתנה. ↩

5. בעותק ה”ב קיימת ההסכמה הנוספת של הרב חיים אלעזר וואקס (זה איות שמו בהסכמה) של ההדפסה הראשונה (צנזור 23 לדצמבר 1882 ושם המדפיס מופיע). כדי שהקורא יראה שמלבד עמוד ההסכמות יתר הדפים זהים להדפסה הראשונה, הבאנו כאן את צילומי ארבעת העמודים הראשונים, ואת עמוד ההדפסה ללא הסכמת הרב וואקס מעותק מ”ק, וסליחה על איכות הצילום. רואים בבירור שהעמוד – ובמלאכת הדפוס הדף משני צדדיו – סודר מחדש. ↩

ההסכמה והיעדרה היא פרשה בפני עצמה. הרב וקס היה בעל רקע חסידי מובהק, וישב בוורשה, ובאופן טבעי עולה מחשבה שההסכמה כוונה לעודד את הציבור החסידי לרכוש את הספר. נקדים במעט את המאוחר, בשולי הדיון על דפי החותמים בהמשך המאמר בפרק דפי הפרענומערנטן. מעניין לציין, שלעותק הזה, היינו אולי מצפים לראות את דף החותמים מוורשה מצורף, אך לא היא, ודווקא דף חותמי טיקטין נמצא בעותק זה. לכאורה, הציפייה אינה במקומה, שכן ההנחה היא שהחותמים מוורשה הם הליטאים הקשורים לח”ח, ואכן בנו של הח”ח העיד שמקום תפילתו בוורשה היה בבית המדרש של הליטאים שעזרו לו בקיבוץ הפרענומערנטן (ראו בהמשך בפרק: מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו). שמא, ע”מ שזה לא ייראה מוזר שהרב החסידי נותן הסכמה והחותמים הם מתנגדים, צורף דף חותמי טיקטין הרחוקה 180 ק”מ מוורשה ע”מ לעודד לקנות? לאור דברינו במאמר, קשה לשלול את האפשרות. עכ”פ אין באפשרותנו לערוך בירור, ולא בירור על השמות ולוודא את היותם כולם או רובם מתנגדים. אומנם, הרוצה קצת לחדד, יוכל לעורר ספק-ספיקא שמא תמיד צורפו שני דפי החותמים ודף אחד או שניהם נשרו, אך על החידוד להתאים לממצאים ולהערות להלן בדיון סביב גליונות הדפוס, וסביב דף החותמים השלישי. לבסוף נעיר שהסכמת הרב וואקס אינה רשומה במפעל הביבליוגרפיה. גם כאן עשה הח”ח שימוש בשתי ואריאציות – עם ובלי ההסכמה.

6. אגב אורחא, ראינו דבר קצת דומה בעוד ספר: מסכת סנהדרין דפוס וילנה המפורסם שהיה במחלוקת (עותק ת”י). בשער הראשון: תר”ד, בתחתית השער 1844, ומעבר לעמוד השער (מתחת לאישור הצנזור לב בורובסקי מיום 18 לפברואר 1835!), מודפסת הערה על דינא דמלכותא, של חיים דוד זאהן מוורשה (הוא הרב דוידזון אב”ד והרב הראשי של וורשה) מיום כ”ז תמוז תר”ה! הוא יום 1.8.1845, כשנה אחר כך! ובמסכת עבודת כוכבים שת”י (בספר מאמר על הדפסת התלמוד, עמ’ קל”ו, רשם הכותרת “עבודת כוכבים ומזלות”) לאותו דפוס וילנה, בשער: תר”ד (ובספר הנ”ל עמ’ קל”ד רשם תר”ג). בתחתית השער 1843, ומעבר לעמוד השער מודפסת אותה מודעה הנ”ל של הרב דוידזון מאותו תאריך (מתחת לאישור הצנזור פרופ’ איבן אשקביץ מיום 31 למרץ 1843). זה לשונה: ↩

“הנני מודיע לאחי בני ישראל, כי פסקי התלמוד לענין דיני ממונות, עונש בידי אדם וכדומה, אין להם בזמן הזה כח בפועל, כי לפי התלמוד בעצמו דינא דמלכותא דינא, בלי שום שינוי והתנגדות. ווארשוי יום ה’ כ”ז תמוז תר”ה לפ”ק הק’ חיים דוד זאהן חונה פה ק”ק ווארשויא” [ההגדלות במקור – מ.ק.]

מה גרם למדפיסי וילנה להוסיף את המודעה של הרב דוידזון? לא ברור על רקע איזה חשש. שמא כדי להשקיט את קוני ש”ס וילנה בוורשה שהכל כשר וישר? אולי זו הייתה דרישת הצנזורה? או שזו הייתה מעין “הסכמה נסתרת”? איננו בקיאים בכל פרטי הפרשה הסוערת. עכ”פ רנ”נ רבינוביץ: מאמר על הדפסת התלמוד, מוסד הרב קוק, תשי”ב, עמ’ קלו (והברמן לא העיר על כך), כתב:

“…בחודש אדר שנת ת”ר נשרף בית הדפוס בווילנא, ועל ידי כך ירדו המדפיסים ממצבם ולא עצרו כוח להדפיס עוד אלא רק לאט לאט. ובראשית שנת תר”ג השתתפו עמהם בהדפסה הגביר מו”ה יוסף עלישבערג וחתנו הרה”ג מו”ה מתתיהו שטראשון מווילנא, וקיבלו עליהם שישלימו הדפסת התלמוד על הוצאותיהם. אבל הצענזור מווארשא היה בעוכרם, שלא הניח להביא את הכרכים הנדפסים בכל ממלכת פולין, ושם היו להם שמונה מאות חותמים, ועל כן התנהגה המלאכה גם אצלם בכבדות עד שנשבתה ההדפסה לגמרי בשנת תר”ה, אחרי שהיה חסר להם עוד כל סדר קדשים. וקרוב לאותו הזמן מת המדפיס ר’ מנחם מן, ונשאר הדפוס בידי בנו ר’ יוסף ראובן, והוא שכר מן הממשלה את הזכות להדפיס ספרים עברים לבדו בלי שותף, ובזמן קצר התעשר מזה, והתחיל בשנת תרי”א להשלים את התלמוד אשר לא זכה אביו לגומרו”.

האם יתכן שהדפסת ההערה של הרב דוידזון הייתה מעין הסכמה נסתרת, או אות לאנשי וורשה ופולין, שהגבלת הצענזור מוורשה – “שהיה בעוכרם” – הוסרה או הסתיימה? וכי ניתן לרכוש את הכרכים שכבר נדפסו, לפני תר”ה, ללא חשש? על הבקיאים בפרשה הסוערת, המלאכה לגמור.

בחזרה לשינויי הזמנים, יש כאן קצת “אין מוקדם ומאוחר” שיכול לנבוע מחישובי המדפיס או הצנזורה, או הגבלות שיווק וכיוצ”ב. בעותקי אוסף ליובאוויטש, המצולמים בקטלוג המאוחד, הערת הרב דוידזון איננה מודפסת בשתי המסכתות, ולא ראינום בשום מסכת אחרת המצולמת שם. לעת עתה לא מצאנו מי שהעיר בזה. מעניין שהן בטופס לובביץ’ והן בטופסים שת”י, ספירת הגליונות מתחילה בדפי התלמוד, ולא מהשערים. זה מעורר את האפשרות ששערים הודפסו בנפרד וכך התאפשר לצרף דף אחר, שונה או “מעודכן” יותר, מאוחר יותר. נרחיב את הדיבור בהמשך המאמר בנוגע לתופעה דומה בהדפסת המ”ב. מרחק הזמן מאישור הצנזורה הוא ג”כ פרט מעניין, בכלל, ובמסכת סנהדרין הנזכר 9 שנים! בהדפסה הראשונה של המ”ב האישור הוא מדצמבר 1882, ז”א לפחות שנה וחצי עד להתחלת ההדפסה, ובהדפסה שניה של 1884 האישור הוא ממאי 1884, ז”א קרוב להדפסה. מדוע היה נחוץ אישור חדש? איננו יודעים.

7. גם בזה הח”ח היה יוצא דופן שהקפיד שיהיה כתוב “מוגה” – תופעה לא כל כך מוכרת אצל מחברים (למרות שלא רואים “מוגה” בכל עותקי המ”ב). מחברים השאירו את ההפצה לבית הדפוס או למו”ל, שלעיתים היה רחוק מהמחבר (למשל ר”י קארו היושב בצפת וספריו יוצאים בויניציאה). ואילו הח”ח עסק בהפצה ובמכירה בעצמו, וגם משפחתו. לפעמים נמצא מדפיס שמציין שאם ספר אינו חתום בחתימה או חותמת, הוא נגנב מבית הדפוס, אך זה לא מקרה הח”ח. ↩

8. תיתי לו להרב דוד גוטפרב מח”ס אהבת חסד עם ביאור תורת חסד, תשע”ד. העליתי בפניו את השאלה היאך השבחים שהח”ח העטיר על אלה שהלוו לו, מתיישב עם ריבית דברים, ומה דעתו על השמטת ריבית דברים בספר אהבת חסד, שלכאורה זה מקומו הטבעי. הרי התופעה של שבחים נפוצה והיינו מצפים שהח”ח יעיר. שאלת ריבית הדברים נמצאה ראויה על ידו ומאתגרת. הרב גוטפרב שיתף ת”ח ופוסקים אחרים, והם הציעו כמה כיוונים, אלא שלבעל בית פשוט כמוני, מסופקני: א. נפסק דריבית דברים היא באיסור דרבנן ומבואר ביו”ד קס ס”י דהותרה לצורך תלמוד תורה (מסופקני, כי העירונו במאמר שהוצאות דפוס אינן בגדר החזקת תורה לדעת הח”ח). ב. בספר דרכי אבי מבן המחבר שהח”ח לא היה לו רווחים מספריו ולכן כולו קודש ללמד דעת את העם ולכן הותר לו בזה ריבית דברים (זה צריך חיזוק. ראו במאמר, בדיון סביב ההערה, בסוף ההלכות של ההדפסה הראשונה, שנותן רשות לבני ביתו להדפיס, וכי ההגנה הזו, או כל הגנה אחרת, אינה מופיעה בהסכמות. הח”ח לא סייג את עניין הרווחים. אמנם ההערה לא חזרה על עצמה בהדפסות הבאות, וממ”נ לא ברור מה הייתה כוונתו כפי הדיון שעוררנו, שהרי במחשבה קמא, איך ישלוט בדורות אחריו? על כן צריך חיזוק מפורש). ג. דברי המרדכי, והרמב”ם פ”ה הי”ב דריבית דברים אחר הפירעון מותרת ויתכן שהספר הודפס אחר שח”ח פרע כבר חובו (מסופקני מאוד. הרי הח”ח נסע לחלק הספרים, ומהחותמים קבל, רק אז, את התשלום. כל המכירה התנהלה אחרי ההדפסה. כדי שההשערה תתפוס נצטרך ראייה ברורה שאכן החוב נפרע, ואיך ייפרע לפני ההדפסה? מהלוואה אחרת? מתרומה?). ד. יתכן שלא ניתן כהלוואה ממש אלא כפיקדון עד שיקבל תמורת הספר מהקונים שבזה אין איסור ריבית כלל (אינו נראה, שכן הח”ח קבל תשלום מהחותמים רק עם מסירת הספר, ופשיטא שמי שהלווה לו לא לקח ספרים תחת ההלוואה, ואם מדובר על שני המלווים שהזכירם, היה מציין זאת…). ה. המציאות היתה אז, כנראה, שהח”ח קיבל את ההלוואה כעיסקא, דהיינו שאם לא יהיו רווחים ההלוואה תהיה כתרומה ואם יהיו רווחים ישולם רק מכספי הריווח (כנ”ל אינו נראה. וכי לא חזקה על הח”ח שהיה כותב כך במפורש? הרי אם יש ספק הלכתי, וכי הח”ח לא יהיה הראשון להגיד: עשיתי על פי הכללים?). קיצורו של דבר איני רואה כיצד “הוברח” הח”ח מהבעיה, מקום בו היינו מצפים להתייחסות מפורשת. אולי מוטב להישאר ב”תיובתא”. גם היעדר התייחסות לריבית דברים, צמוד להערות על ריבית, בספר אהבת חסד, תיובתא היא. הרב גוטפרב לא מצא מקום אחר בו דבר הח”ח על ריבית דברים. היות וברור לנו שאין מקריות אצל הח”ח, התיובתות במקומן. לאחר הדברים האלה נתוודענו לקונטרס שפת תמים של הח”ח שהוא מדריך ליושר בעסקים, ואזהרות גזל. כאן גם היה, לכאורה, מקום טבעי לעסוק בריבית, אך לא מצאנו שם התייחסות לריבית. תיובתא דח”ח תיובתא. ↩

9. סביב חותמים מראש, ומסכימים, יש אנקדוטות מעניינות. העירונו על שניים, ברשימה בבלוג הספרנים – הערות על ספרים – גיליון כ”ג, שיצא ע”י הספרן, הביבליוגרף, והידען הגדול רבי אבישי אלבוים (ובהזדמנות זו נודה לו על עזרתו בכל עניין, תמיד, ותכף לבקשה, מענה). בקצרה, הראשון – בספר אבן משה, ווארשא תרי”ט – 1859, כותרתו “הסכמה”, היחידה שיצאה מהרבי מקוצק, שנעשתה ע”י שמשו, בשמו, ובחייו, שיקח ספר אחרי שיודפס (ואין לך הסכמה גדולה מזו!). עד שהספר יצא, הרבי מקוצק נפטר, וברשימת הפרנומערנטן מופיע שמו ולצידו ז”ל. השני – ספר נחלה לישראל, נא אמון (אלכסנדריה), מצרים תרכ”ב – 1862 (ובמקרה הספר הראשון שיצא בעיר זו ראה A Gazetteer of Hebrew Printing, Aron Freimann, New York 1946) – שתי הסכמות שניתנו ע”י שני כמרים (!) נוצרים לספר תורני מובהק. ביבליוגרפים ואספנים יכולים בודאי להוסיף כהנה וכהנה אנקדוטות לרוב. ↩

10. ראה דברינו בהערה 5 לעיל, וצרף לכאן. ↩

11. ראו, אקראית, הערה 14 במאמרו של יצחק ריבקינד: ראש ישיבה אלמוני בוולוזין ר’ יחיאל-מיכל מנשויז, עמ’ 236 בספר טורוב, בוסטון, 1938 – שכאשר המחבר למד בישיבת וולוזין סחו לו סבי-וולוזין, שמלמדים בעיירות הסמוכות היו באים מדי שבוע בשבוע לישיבה כדי להעתיק לעצמם דף או שני דפי גמרא ע”מ ללמד לתלמידיהם. ↩

12. לאחרונה ראיתי הסכמה מעניינת שיכולה, אולי, ללמד על דעת הח”ח. הספר הוא: “קיצור שלחן ערוך מהדורא חדשה וסביב לו ספר מסגרת השלחן והפירוש החדש הנקרא בשם לחם הפנים”, לובלין תרמ”ח – 1888. זו המהדורה השניה של מסגרת השלחן והמהדורה הראשונה של לחם הפנים (ראה הרב יהודה רובינשטיין: תולדות הגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ”ל וביבליוגרפיה של ספריו, המעין, ניסן-תמוז תשל”א. בעמ’ 20 ציין שלא ראה מהדורה זו, לובלין תרמ”ח). שם במאמר, הביא את ציטוט הרב גאנצפריד בהסכמתו לספר מסגרת השלחן תר”מ – 1880 שיצא ללא טקסט הקש”ע: ↩

“אך את אשר עלה בדעתו להדפיסו אצל ספרי קצור שו”ע לא ניחא לי מכמה טעמים, אם יש את נפשו הטובה להדפיס חיבור בפני עצמו יהי ה’ עמו, יגדיל תורה ויאדיר”.

שניים מהמסכימים למהדורת לובלין 1888, הוטרדו מכך שהרב גאנצפריד (שנפטר 1886), לא הסכים, בחייו, שהמחבר ידפיס את התוספות הללו יחד עם גוף הספר. ואכן יש לשאול שתיים: א. מדוע לא רצה? ב. אם הרב גאנצפריד לא רצה בחייו אזי למה אחרי מותו הצירוף נכון? השניים – הרב אברהם רויטנברג מתלמיד הרב יוסף שאול נתנזון, והרב יהודא ליביש ליכט – העירו על כך. הרב ליכט כתב:

“אמנם כן כי עתה אשר הרב ר’ שלמה ז”ל הוא בעולם האמת ודאי ניחא ליה למלאות רצונו” (!).

הרב רויטנברג כתב:

“והאומנם כי לא אדע טעמו מדוע אז לא חפץ בזה להיותם נצמדים יחד ספר מסגרת השלחן עם הקיצור שלחן ערוך ויכול להיות יען כי יש להמחבר זכות בהדפסת חיבוריו לכן לא רצה לאבד זכותו אם יבואו פנים חדשות על ספרו.”

רושם פרשת מחלוקת הדפסת הש”ס סלאוויטא-וילנה, עודנו פועם אצלו. הרב רויטנברג, בכנות רבה יש לומר, הוטרד והתלבט מאוד באשר לעצם הלגטימיות להסכים להגבלה על הדפסת הספר מסגרת השלחן שהודפס עכשיו – 1888 – פעם שניה תוך זמן יחסית קצר, והוא די נדחק. נעתיק את דבריו:

“אמנם אודה ולא אבוש כי לפע”ד לא אדע על פי הדין למה יש להמחבר הספר הכח הזה לעצור בעד הרוצה להדפיס חיבורו עוד הפעם אחרי אשר מכר חיבוריו אשר הדפיס המחבר בפעם הראשון. ולא יבוא לידי הפסד. ועיין בחו”מ סימן רצ”ב סעיף כ’ ובסמ”ע ובש”ך שם לענין העתקת ספרים שלא מדעת בעלים דשרי מטעם לא יבוזו כו’. ובאמת יש לדון בזה אם המחבר ספרים לזכות הרבים הוא בכלל לימוד תורה לרבים ויהיה מחויב להיות בחנם משום מה אני בחנם וכו’. אמנם עיקר מה שיכול להנות הוא משום שכר בטילה בעד העת שעוסק בהדפסת החיבור. והדברים ארוכים. וגם לענין פסק דין מבואר בש”ע חו”מ סימן כ”ג דאחרי אשר יצא הפסק דין מתחת יד הדיין הרי הוא כאיש אחר [?-מ.ק.]. וכבר נודע תשובות הגאונים המפורסמים דק”ק ווילנא להדפיס ש”ס בשם טרם כלות הזמן מהסכמות על הש”ס סלאוויטא. אמנם הש”ס סלאוויטא היה נמכר. ולא באו לידי הפסד. רק רצו להדפיס ש”ס עוד הפעם עם הסכמות הראשונים. והאריכו הגאונים בתשובותיהם שהכח שיש בזה ביד הרבנים לעצור בעד המדפיסים עוד הפעם הוא רק תקנת הקדמונים להרבות תורה בישראל. ולא יהיו נמנעים המדפיסים לעשות הוצאות על הדפסת ספרים פן יסיגו גבולם. ועיין בליקוטי שו”ת חתם סופר סימן נ”ז. ולפע”ד גם הזכות שיש להמחבר הספר שלא להדפיס בלתי רשותו הוא ג”כ תקנת הקדמונים מטעם הנ”ל”.

כאן רואים גישה מאוד דומה לאזהרת החפץ חיים, אם כי הח”ח הוסיף את בני ביתו. ז”א, לכאורה, תקנת הקדמונים, אינה מוגבלת בזמן, אלא לאדם. אפשר שזה מקור אזהרת ההדפסה של הח”ח, שאולי לא הייתה מוסכמת על דעת המסכימים. לא ראינו דיון על הגבלת זמן בתשובה הנ”ל של החתם סופר, ואף לא בתשובתו, הוא, שהפנה אליו בליקוטי שו”ת סימן נ”ז: חו”מ מ”א, אם כי עסק שם גם בהגבלת הגבול הגאוגרפי. בין השורות של ההתלבטות של הרב רויטנברג, יוצא, לכאורה – דבר מתוך דבר – שכשם שפטירת הרב גאנצפריד עשתה שינוי, כך תנאי מתן הרשות הוא לחיי המחבר בלבד, ולזה אין הגבלת זמן מוגדרת – כל ימי חייו. זה יתאים לאזהרת הח”ח על קבלת רשות ממנו, אך לא בקבלת רשות מבני ביתו. אם כן בני ביתו מנין? תיובתא דח”ח תיובתא.

נספח – העמודים הרלבנטים מהספר: תולדות וקורות חייו של החפץ חיים, 1927

Tracing the “Footsteps of the Messiah”: From Li-Nevukhei ha-Dor to Maamrei ha-Rayah

Aryeh Sklar

Longtime readers of Seforim Blog probably remember the leak in 2010 of Rav Kook’s Li-Nevukhei ha-Dor (“For the Perplexed of the Generation”) onto the internet,[1] and the publication of a censored version by Makhon ha-Rav Zvi Yehuda shortly thereafter.[2] This was a previously unseen work of Rav Kook, written during his time as a communal rabbi in Boisk, Latvia, around 1903-1904. It contains a fairly clear and thorough philosophical presentation of a pre-aliyah Rav Kook attempting to respond to the major issues of his day. Professor Marc Shapiro has spent considerable time in various posts on Seforim Blog examining the innovative and sometimes radical nature of this text, subsequently expanding upon these posts in his recently published book, Renewing the Old, Sanctifying the New: The Unique Vision of Rav Kook (2025).[3]

Now that my own English translation and annotation of Li-Nevukhei ha-Dor has been published,[4] I have started to research some of the issues and oddities that I discovered in the course of translating the work. In this essay, I wish to present the facts as I know them – with perhaps more questions than answers – regarding a strange bibliographical question about Li-Nevukhei ha-Dor:

Somehow, despite the fact that very few people had seen the contents of this work,[5] portions of it appeared in publication, both during Rav Kook’s life and after his death. None of these publications inform us that the origin is the notebook we know today as Li-Nevukhei ha-Dor.[6] So how did this come to be?

Many experts in Rav Kook have offered their opinion as to why neither Rav Kook nor his son Rav Zvi Yehuda ever published Li-Nevukhei ha-Dor. One position, that seems to be favored by certain “mainstream” students of Rav Zvi Yehuda, is that Rav Kook didn’t publish the book because he actually rejected some or many ideas therein, whether in terms of presentation or in terms of content, and thus, he had decided to put it in geniza, so to speak. But if it turns out that Rav Kook himself was preparing essays based on chapters of the book, that might change some perspectives.

The Bibliographical Problem

The earliest known appearance of material from Li-Nevukhei ha-Dor (from parts of chapters 45 and 46, to be exact) can be found in Rabbi Aryeh Leib Frumkin’s 1912 commentary on the Siddur, Ma’arkhei Lev, vol. 1, p. 156.[7] Frumkin quotes from Li-Nevukhei ha-Dor with minor modifications, introducing the material with “as written by our friend, the crown of our time, Rabbi Abraham Isaac Kook, in his writings.” In his edition of Li-Nevukhei ha-Dor, Rabbi Shachar Rachmani suggests that Rav Kook must have shared at least portions of the manuscript with Rabbi Frumkin at some point in 1911, when Frumkin returned to the Land of Israel after being away for several decades.[8]

As an aside, Rachmani traces evidence of their close relationship in his edition but doesn’t mention that Rav Kook also provided an approbation to the book. Interestingly, this approbation was seemingly removed from the edition on Hebrewbooks.org (along with an acknowledgment of supporters and a beautiful blessing to his parents that appear on the same page).[9] The approbation appears like this:[10]

This is the only known publication of parts of Li-Nevukhei ha-Dor in Rav Kook’s lifetime. However, about half a century later, in 1960, an essay purported to be written by Rav Kook, entitled “Be-Ikveta de-Meshicha” (“In the Footsteps of the Messiah”), appeared in the Hebrew journal Gevilin (nos. 12-13), on the twenty-fifth anniversary of Rav Kook’s passing, with a note that the material was “given by Rabbi Moshe Zvi Neriah.”

The essay contains various paragraphs from three different notebooks. The first half combines excerpts from two notebooks that would later be called “Rishon le-Yafo,” and “Acharon be-Boisk,” now published in Kevatzim mi-Ketav Yad Kodsho, vol. 1.[11] The second half derives from the notebook of Li-Nevukhei ha-Dor, specifically material from chapter 35 and 21 combined together (in that order). Eventually, this material was published in Maamrei ha-Rayah (to be discussed below).

Fascinatingly, we can now see that there are many discrepancies between what was originally written in Li-Nevukhei ha-Dor and what was published from those chapters in this essay called “Be-Ikveta de-Meshicha.” (Even more interesting is how the material from the other notebooks has almost no changes.) How did Rabbi Neriah come to obtain and publish this material? And who made the many changes to the essay?

Many of these edits seem to tone out more controversial statements, but others seem to add clarity and even new details. Below is representative of the discrepancies to be found between both sources. In my translation of Li-Nevukhei ha-Dor, I added to the footnotes an extensive comparison between the two sources, naming the contrasting source “the Maamrei ha-Rayah version”:

Returning to the topic at hand, the question is, would Rabbi Neriah have been the one to take these notebooks and create a new essay, not only combining disparate topics together, but also changing the text itself in this manner?

Rabbi Shachar Rachmani suggests that Rabbi Neriah never had access to the notebook of Li-Nevukhei ha-Dor.[12] Professor Dov Schwartz had written that Rabbi Neriah told him that the essay Daat Elohim, published in Ikvei ha-Tzon in 1907, was originally included in Li-Nevukhei ha-Dor.[13] Rachmani contends that “this proposition demonstrates Rabbi Neriah never actually saw the work.” Since the notebook is extremely organized (a rarity for Rav Kook’s writings), with chapter numbers for each section and a clear ending chapter, there is no way for Rabbi Neriah to have erroneously believed that a separate essay was also included in the notebook unless he was speculating about a work he had not actually seen.[14]

Second, Rabbi Rachmani asserts (in a personal correspondence with me) that Rav Zvi Yehuda was careful regarding publishing his father’s writings at this time. Indeed, Rabbi Rachmani would know – he was one of the people who worked on Maamrei ha-Rayah. To Rachmani, Rabbi Neriah would never have been allowed by Rav Zvi Yehuda to create essays from various notebooks of Rav Kook and edit them according to his own sensitivities.

However, questions abound. When this material was eventually incorporated into Maamrei ha-Rayah, the editors divided Rabbi Neriah’s single essay into two separate pieces. The first one, the only part that actually contains references to “the footsteps of the Messiah,” and which comes from the notebook Rishon le-Yafo and Acharon be-Boisk, was seemingly re-titled Gargarim Hegyoniyim (“Kernels of Thoughts”). The second part – the material from Li-Nevukhei ha-Dor which lacks any reference to “the footsteps of the Messiah” – kept the title Be-Ikveta de-Meshicha. At the end of this second essay, the editors cite the source as “Gevilin, 1960,” without further information. Someone split these essays, and someone renamed them. Who could have done this?

The first question, of the split, is more easily answered. It appears that even when it was published in 1960, the editors of Gevilin as well as Rabbi Neriah understood that the two parts of the essay were really two separate essays, because after a few months, they published a standalone booklet of “Be-Ikveta de-Meshicha” with the subtitle: “Two essays”:[15]

In 1975, a collection of essays from Rav Kook was published without notation of authorship.[16] It includes the two essays of “Be-Ikveta de-Meshicha” as well:

In 1980, Rabbi Neriah published it as an appendix to his Mishnat ha-Rav, which was also a collection of articles by and about Rav Kook. It looks like this in the Table of Contents.

Later editions of Mishnat ha-Rav do not feature these essays, presumably because they had already been incorporated into Maamrei ha-Rayah.

The 1942 HaYesod Publication

It seems likely that either Rav Kook or his son created and divided these essays. But where? Otzar HaChochma has archives of the weekly newspaper HaYesod, which, as it turns out, features an essay from Rav Kook called “Be-Ikveta de-Meshicha”![17] Indeed, it contained one half of the essay, only the material from “Rishon le-Yafo” and “Acharon be-Boisk.” The newspaper had added the following informative note before the essay: “In honor of the seventh anniversary of the passing of the great genius of Israel and his holiness, the genius Rabbi Abraham Isaac ha-Kohen Kook, may the memory of the righteous be for a blessing, we are printing here sections from his essay that was published in the year 5666 (1906), and ‘their words are their remembrance.’”

Where did Rav Kook publish this essay in 1906? Rav Kook published very few essays that year (and Maamrei ha-Rayah misdates certain essays to 1906 when they were printed later).[18] Could they have meant that Rav Kook wrote it in 1906, not that he published it then? How would the editors have received the essay, then? And what does it mean that they were printing “sections” (keta’im) from his essay? Was there a fuller essay out there? Further searching found a very strange essay, published in HaBazeleth in March 1, 1906 (Adar 4, 5666):

The article, titled, “Diary of a Young Jerusalemite,” describes the anonymous author’s discovery of Rav Kook’s essay “Teudat Yisrael u-le-Umiyuto” (“The Mission of Israel and its Nationalism”), published in HaPeles in 1901, and his subsequent fascination (perhaps obsession is the right word) with all things Rav Kook. As part of his survey of Rav Kook’s philosophical writings until this point of 1906, he writes:

I have read his open letters, the first and the second, as well as his “Gargarim Hegyoniyim,” which was printed in the calendar for the Shaarei Torah religious school in Jaffa. These small gargarim (kernels) I am sure most readers did not notice, for to them they are small, yet the truth is that these thoughts are so great, vast, all encompassing, containing within these kernels ideas with material for many great books, yet his excellent style is so brief, understood by those who are used to an academic style. At the end of these gargarim is such a wonderful announcement – soon, his book Eder ha-Yekar would be forthcoming. This made me so happy. I said, “How do I have such great merit to see it, given that I have only read his essays, and I have never merited to see a full book of his.” Now I have received the book Eder ha-Yekar, which contains his glory both inside and out, and I have started to read it carefully (as such books ought to be read), and it has breathed in me a spirit of life and love…

Putting aside the interesting overly flattering article (and the question of who might have written it), the important information here is that Rav Kook had apparently published an essay called “Gargarim Hegyoniyim” around 1906 in a calendar published through “Shaarei Torah of Jaffa.” What is this calendar?

The Luach Eretz ha-Tzvi

Rav Kook arrived in May of 1904 already set to become the Chief Rabbi of Jaffa and the surrounding agricultural settlements. One of his major responsibilities was to head the “Shaarei Torah” of Jaffa, a fairly large religious school for children of the area. For years, as part of the school’s fundraising, the school had been sending out a yearly calendar called “Luach Eretz ha-Tzvi” which included a calendar (obviously), a picture of the teachers and the students of the school, information about the state of the institute, and letters of encouragement to donors to give toward the school in various languages and from various important individuals.

The name Luach Eretz ha-Tzvi may ring a bell for some knowledgeable readers of Rav Kook. When Rav Zvi Yehuda published what would become his father’s most famous work, Orot, in 1920, he appended an essay entitled, “The Great Call,” that first appeared, we are told there, in “Luach Eretz ha-Tzvi” in 1908:

(The original 1920 printing of Orot, https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012593690205171/NLI?)

Secondly, some people know of this calendar from the famous poems for each Jewish month that Rav Kook created for these calendars, from 1911 until 1914, titled Meged Yerachim (these were reprinted in Maamrei ha-Rayah, 499-501).

Lastly, those who have read Maamrei ha-Rayah might have seen that reprinted in Maamrei ha-Rayah (pages 295-301) are several essays of Rav Kook’s, and which we are informed (p. 272) were originally printed in the Luach Eretz ha-Tzvi of 1911-1914. Interestingly, these essays also have the title “Gargarim Hegyoniyim.” These essays, we have since found out with the printing of Kevatzim mi-Ketav Yad Kadsho, vol. 2, derive from a notebook called “Pinkas ha-Dappim 1,” written some time between 1904-1910. Thus, it turns out that Rav Kook had been publishing essays in these calendars from his notebooks, generally titling them “Gargarim Hegyoniyim.”

But what about the 1905-1906 calendar? It was not available in any library I could find. A Google search found, coincidentally, that the 1905-1906 Luach Eretz ha-Tzvi was available in an auction starting in a few short weeks from then, in October 2025. I reached out to the National Library of Israel in case they were interested in purchasing it. Through the helpful research of Shimon Kummer at the National Library, the library not only already had a copy of the 1905-1906 calendar, but also the 1904-1905 calendar. Unfortunately, they had no others for that decade. I had also reached out to the archivists at the Beit ha-Rav Kook, and with the help of Nechama Freedman at Beit ha-Rav Kook, I was able to locate another facsimile of the 1906 calendar, as well as the 1909-1910 calendar. Lastly, the auction ended in late October of this year, and my friend and cousin, Binny Lewis, purchased the calendar.[19] So I had a wealth of sources for the 1905-1906 calendar.

Let’s begin with the 1904-1905 calendar, the first to be printed after the arrival of Rav Kook to Jaffa. In this calendar, Rav Kook’s role is relegated to a short poem wishing readers a good new year, and merely being listed as the addressee for letters and donations regarding the school:[20]

Interestingly, Rav Kook is described in this calendar (as well as the 1905-1906 calendar) as “agreeing to become” the rabbi of Jaffa and the surrounding settlements:

(This particular image is from the 1905-1906 calendar)

Evidently, this had not yet been properly updated to Rav Kook’s present position. That said, in the 1905-1906 calendar, Rav Kook asserted more influence on the calendar, and published an essay called “Gargarim Hegyoniyim,” featuring the first half of what would be printed in Gevilin fifty-five years later under the title “Be-Ikveta de-Meshicha,” and eventually its own essay in Maamrei ha-Rayah a few decades after that, under its original title, “Gargarim Hegyoniyim.”

Someone must have known what the right title should have been for Maamrei ha-Rayah (presumably Rabbi Zvi Yehuda). But who named it “Be-Ikveta de-Meshicha” for HaYesod in 1942? And what happened to the second half, the part that comes from Le-Nevukhei ha-Dor? How did Rabbi Moshe Zvi Neriah come to publish it together with this other, separate essay, in 1960, under the one title of “Be-Ikveta de-Meshicha”?

I suspect that the calendars for 1906-1907 and 1908-1909 might hold more clues. If anyone is able to provide access to these calendars, we may be able to get to the bottom of this mystery. Nevertheless, we might speculate at this point how Rabbi Neriah obtained the material without ever seeing the original notebook. Perhaps, he received a copy of an already published or prepared essay from Rav Zvi Yehuda Kook, as Rabbi Rachmani suggested to me. Rabbi Neriah himself probably gave the full essay the name “Be-Ikveta de-Meshicha,” perhaps based on the printing in HaYesod in 1942, even though only the first half was printed there. It may be that he was unaware of the printing in the Luach Eretz ha-Tzvi of 1905-1906. Eventually, when it came to being printed in Maamrei ha-Rayah, Rav Zvi Yehuda or others with the knowledge of the true origin of these essays split them in two, with “Gargarim Hegyoniyim” returning to the essay as printed in Luach Eretz ha-Tzvi, while the essay with no name from the notebook of Le-Nevukhei ha-Dor took on the name from Rabbi Neriah’s printing in Gevilin.

Conclusions

Several significant points were made in the course of this article.

First, the many textual differences between Be-Ikveta de-Meshicha as published and the corresponding passages in Li-Nevukhei ha-Dor – sometimes involving entire added or removed sentences – seem to represent Rav Kook’s own revisions rather than editorial interventions by later hands. Rav Kook clearly saw the need to modify and clarify Li-Nevukhei ha-Dor after it had already been written, at least for a different, more Israel-oriented audience, than he had originally written for.

Second, this evidence should give pause to those who have assumed that any deviation from the Li-Nevukhei ha-Dor text in later publications necessarily represents censorship or editorial tampering. While such concerns are not unfounded given the documented history of editorial intervention in Rav Kook’s published works, the case of Be-Ikveta de-Meshicha demonstrates that Rav Kook himself may have been responsible for some of these changes.

Lastly, and most importantly, this discussion opens new questions about Rav Kook’s relationship to Li-Nevukhei ha-Dor. It is possible that Rav Kook himself was actively drawing upon and reworking material from Li-Nevukhei ha-Dor during his lifetime, even after apparently setting aside the complete work. This suggests that while he may have had reservations about publishing the book as a whole, whether because of financial reasons or due to concerns about its more controversial ideas, he saw value in extracting and adapting individual sections for other purposes. If so, there may be additional essays awaiting discovery that similarly derive from this work. The location of the other years of Luach Eretz ha-Tzvi remains a desideratum for future research, as it may contain the key to fully reconstructing this textual history.

Eliezer and Joseph ben Naphtali Hertz Treves:
Hebrew Publishers, briefly, in the Mid-Sixteenth Century^[1]

Marvin J. Heller

A Hebrew press was briefly active in Thiengen (Tiengen) in 1560. The publishers, from the distinguished rabbinic Treves family, were Eliezer and Joseph ben Naphtali Hertz Treves. The brothers only published six (possibly seven) books before being forced to close by a meeting of the leaders, both Protestant and Catholic, of the Swiss Confederation in June 1560, who feared that they were about to print the Talmud.^[2]

The Treves family was noted for the many rabbinic scholars and communal leaders it produced over several centuries. Yehoshua Horowitz, in his description of the family history, informs that the family origin may have been in Troyes, France and subsequently in Italy and Germany. A second possibility is Treviso near Venice, Italy, in the 14^th century, and yet another is that the family came from Trier, Germany (Trèves in French).^[3] Isidore Singer, et. al., record forty-one distinguished members of the family, writing that “No other family can boast such a continuous line of scholars as this one, branches of which have been known under the names Treves, Tribas, Dreifuss, Trefouse, and Drifzan. There exists, however, no means of tracing the connection of these various branches, which even as early as the fourteenth and fifteenth centuries were already scattered over Germany, Italy, southern France, Greece, Poland, and Russia.”^[4]

The earliest known Treves is Johanan ben Mattithiah Treves, chief rabbi of France (c. 1385 – 1394), who, after the expulsion of the Jews from France in 1394, resettled in Italy, where he passed away on July 21, 1439. A responsum on the prayers of orphans for their deceased parents, and a letter addressed to the community of Padua, are still extant in manuscript in the Florence Library (Bibliothecæ Hebraicæ Florentinæ Catalogus, p. 426). Several members of the family were employed in printing presses in Italy, among them Johanon Treves at the Bomberg, Sabbioneta and Bologna presses (and later partnered with Ovadiah Seforno. As well as a scholar in his own right. Like his relative, Yochanan authored a commentary to the Siddur that was published in Bologna in 1540 and Raphael ben Johanon, rabbi of Ferrara, as editor and proofreader in Sabbioneta.^[5]

Our Treves of primary interest are Joseph and Eliezer ben Naphtali Hertz Treves (1495–1566),^[6] who operated the press in Thiengen. The latter served in the rabbinate in Frankfurt am Main for approximately twenty-two years. He was considered among the leading rabbis of his generation. In 1558, Kaiser Friedrich I assigned Eliezer to a committee of three rabbis to resolve the controversy surrounding the election of the chief rabbi position in Prague. committee to register the votes of Prague Jewry for the chief rabbi position. A renowned Talmudist and a Kabbalist, Eliezer became an adherent of several pseudo-Messiahs, namely Asher Lemlein (Lemmlein), who appeared in the sixteenth century; Eliezer attributed the non-fulfilment of Lemmlein’s prophecy concerning the Messiah to “circumstances other than fraud.”^[7] In 1561, Eliezer, a collector of manuscripts, went to Cracow, where he transcribed Solomon Molko’s commentaries.^[8][9]

Eliezer had printed previously, briefly, in Zurich. His imprints were an all-Yiddish Josippon and Sefer Hayira (both 1546), as well as a Yiddish Psalms. Dr Moshe Nathan Rosenfeld informs that the same vignette was used in Zürich with the Yiddish Psalms (1558), as well as in Tiengen. He writes that “at a meeting of the Eidgenossenschaft in Baden the Catholic representatives of Luzern, accused their Zürich colleagues of allowing the sale of anti-Christian pamphlets in the streets of Zürich.” This resulted in Treves relocating to Thiengen, with the permission of the Count of Sulz, leaving his Yiddish types behind.^[10]

Joseph Treves, born in 1490, added an introduction and glosses to their father’s prayer-book, which they published, as well as the publication of the Midrash Ha-Ne’elam on Ruth, under the title Yesod Shirim.

Their father, Naphtali Hirz or Hirtz Shatz (1473-c.1540)^[11] was a kabbalist and rabbinic scholar, who served as hazzan and rabbinic judge in Frankfurt am Main. He authored a kabbalistic commentary on the prayer-book, entitled Dikduk Tefillah, printed with the prayer-book, Malah ha’Aretz Deah and Naftulei Elokim (Heddernheim, 1546) and a super commentary and index on R. Bahya ben Asher (1255-1340) on the Pentateuch.^[12] The former work, Dikduk Tefillah, a kabbalistic interpretation of the prayer book, reflects the rise in messianic and Kabbalah currents in Ashkenazic Jewry. As Michael A. Meyer writes, “Dikduk Tefillah (The Precise Interpretation of Prayer, 1560), reflects a rise in such tendencies.”^[13] These tendencies are evident in Eliezer’s interests, as shown above.

Naftulei Elokim

Turning to Thiengen, now Waldshut-Tiengen, home to our press of interest. It is located in Baden Germany, that is southwestern Baden-Württemberg at the border of Switzerland, north of Zurzach. Jews were likely resident there in the 14th century. In 1650, eight Jewish families received a letter of protection allowing them to conduct trade but not open stores. There was continuous friction with the local population through the 18^th century. Jews were only welcome in public from 1870.^[14]

Eliezer, together with his brother, Joseph,^[15] established their Hebrew press in the small town of Thiengen in 1559 to print kabbalistic treatises, but primarily their father’s commentary, Malah ha’Aretz Deah. As noted above, the press was active for one year only, issuing six books in 1560 and, perchance, one title in 1566, a reprint of the previous edition of the piyyut (liturgical hymn) Shir ha-Yihud (Hymnerchandce, Divine Unity).^[16] Printing in Thiengen had been permitted by the Count of Sulz. However, complaints were brought by the burghers, afraid of damages because of the press, to the Bishop of Constance. He initially, in a vague response, permitted the press to continue to operate. However, when, the matter was brought before a meeting of the leaders of the Swiss Confederation in June, 1560, to which Thiengen was subject, they demanded its closure, fearing that the Talmud was to be printed there.

Another brother was Samuel, who relocated to Russia and took the family name of Zevi. He was the author of Yesod Shirim (below) on the Book of Ruth. Samuel’s sons were Eliezer, author of distinguished works, among them Dammesek Eliezer (Lublin, 1646) on tractate Hullin and Si’ah ha-Sadeh (ibid., 1645), a collection of prayers.

Kimḥa de-Avishuna

Another Treves of interest, although his relationship to our Treves family is not clear, is R. Johanan ben Joseph Treves (c. 1490–1557). A peripatetic rabbi, he wandered for twenty years in northern and central Italy, where he served as a religious instructor and rabbi in various communities in northern and central Italy. An author and publisher, Johanan Treves wrote responsa, is credited with the commentary, Kimha de-Avishuna (Bologna, 1540) on the Roman rite festival prayer book, published anonymously, as well as several halakhic works, among them glosses to the Alfasi and commentary on the laws of shehitah au-vedikah. Johanan Treves reputedly was employed in the Hebrew press in Bologna from 1537 to 1541 and, perchance, from 1545–46, as a proofreader in Daniel Bomberg’s press in Venice (noted above).^[17]

The books published in Thiengen are few in number. Yeshayahu Vinograd, in the Thesaurus of the Hebrew Book, records seven titles only, all but one printed in 1560, and a single title published in 1566, which, as noted above and we shall see below, is questionable. The varied books printed in Thiengen, in alphabetical (Hebrew) order, are:

אדם שכלי Adam Sedkheli – Kabbalistic and philosophic treatise by R. Simeon ben Samuel. Of French or German birth, Simeon ben Samuel lived in the fourteenth – fifteenth centuries. Adam Sedkheli was published in quarto format (4⁰: 24 ff.).

Adam Sedkheli
Courtesy of the National Library of Israel

The text of the title page is set within a woodcut architectural frame. The two upper corners have shields, the right shield with a key, the left a double-headed eagle, the symbol of the Holy Roman Empire, likely indicating that Thiegen was not a free city but under the direct auspices of the Empire. Simeon added the subtitle, Hadrath Kodesh, because his name, given as שמעון בן שמואל ז”ל יסדו (1012) plus the number of letters in the title (7) equals the phrase Hadrath Kodesh הדרת קודש (=1019).^[18] It is that name that appears as the header in the volumes’ text pages. The intent of the book, as stated on the title page, is to save souls from destruction.

Adam Sedkheli is on the Decalogue, thirteen attributes of God (shelosh esreh middot), thirteen articles of faith, and resurrection, with a commentary by the author. The book, written about 1400, is completed with a poetic kabbalistic entreaty, Or Kadmon, which exhorts God to “[further] rescue us from the cruel decrees [following] the four miracles [performed] for us this year [1400].”^[19] The miracles are enumerated as:

Salvation from a decree of death in the Jubilee year

Rescue from thousands, all dressed in white

Deliverance from the murderous brigades of Geislsler

the abdication of the “Shameful King [Wentzel], who persecuted us for many years.

The printers’ names do not appear on Adam Sedkheli nor on several of the other books printed in Thiengen. In the absence of another press in this small community, however, it may be assumed that they were responsible for those works as well. David Gans, in Zemah David, notes that Eliezer died in Frankfort in 1563.^[20]

Adam Sedkheli has been reprinted several times. Ch. B. Friedberg records seven editions in the Bet Eked Sepharim, beginning with a Lublin (1599) edition through a Warsaw (1915) edition.^[21]

בגידת הזמן (משכיל על דבר ימצא טוב) Begidat Hazman – An allegoric maqāma (a poetic narrative in rhymed prose) by Mattathias (Mattityah ben Moses), a 15th century Spanish or Provençal Hebrew poet or Mattathias ha-Yiẓhari, a representative of the Jewish communities of Aragon at the Tortosa disputation (1413–14). This, the first edition of Begidat Hazman, was published in octavo format (8⁰: [26] pp.).

Begidat Hazman
Courtesy of the National Library of Israel

The title page, with a pillared frame with cherubim, has the heading “מַשְׂכִּ֣יל עַל־דָּ֭בָר יִמְצָא־ט֑וֹב וּבוֹטֵ֖חַ בַּיהֹוָ֣ה אַשְׁרָֽיו He who is adept in a matter will attain success; Happy is he who trusts in the Lord (Proverbs 12:20).” Below it the text continues “For I will give all good things, and I will give the way of traitors. I will pour out my spirit, and I will declare to the multitude my words of the betrayal of time בגידת הזמן (Begidat Hazman); the words of Mattathias from captivity.” Here too the title-page header is not the book title.

Begidat ha-Zeman was written in c. 1450. It is described as having “a clear pedagogic, apologetic, and moral purpose. . . . It is written in the first person and the personal element is important. The author repents the sins of his youth, describing his experiences, writing that he speaks from his heart, so that his tale might serve as a warning.”^[22]

Mattathias is also credited as being the author of Ahituv ve-Zlmon, also a maqāma, similar in style to Begidat ha-Zeman, written prior 1453, inspired by the religious disputations held in Spain. He is also credited with a commentary on Psalm 119 with references to the disputation, and a commentary to Pirkei Avot (preserved in part only).

Ch. B. Friedberg records three subsequent editions of Begidat ha-Zeman, published in Prague (1609), Amsterdam (1650), and Offenbach (1714).^[23]

יסוד שירים Yesod Shirim – Our next title, Yesod Shirim, was written by Naphtali Hirz’s son Samuel. He was, as noted above, the brother who settled in Russia. Samuel authored Yesod Shirim, a kabbalistic commentary on the Book of Ruth, literal and kabbalistic explanations.^[24] It was published in 19 c. ([32] ff.).

Yesod Shirim
Courtesy of the National Library of Israel

Here too the title-page has a pillared frame with images of cherubim, unlike those employed on the title-pages of Begidat ha-Zeman (above), and Malah ha-Aretz De’ah and Shir ha-Yihud (below). The header on the title-page, in large bold letters, is given as Tapuchei Zahav, from “Like golden apples (Tapuchei Zahav) in silver showpieces is a phrase well turned (Proverbs 25:11).” Below the brief title-page text continues “behold, this is a new thing… and hidden secrets, the taste of Marut, the secret of the Kingdom of the House of David, head of the poets. Therefore, I entitled it Yesod Shirim.” Within the text, set in a single column in rabbinic letters, the page header is Yesod Shirim.

Yesod Shirim, as noted above, is on Megillat Ruth. But it is not a commentary, rather it is Midrash ha-Ne’elam, the first printing of that section of the Zohar on Ruth. The colophon states that it was printed in Thiengen by the oppressed Joseph ben Naphtali on Sunday, 23 Teves 320 (January 10, 1560). Why oppressed (עשוק) is unclear.

מלאה הארץ דעה Malah ha-Aretz De’ah – The siddur (prayerbook) prepared by R. Naphtali Hirz Treves. Malah ha-Aretz De’ah was published in octavo format (8⁰: [242] pp.). The text of the title-page has an attractive frame with cherubim at the sides.

Malah ha-Aretz De’ah
Courtesy of the National Library of Israel

The title מלאה הארץ דעה is from “For the land shall be filled with devotion (malah ha-aretz de’ah) [to God]” and below it the verse continues “As water covers the sea” (Isaiah 11:9).^[25] The text of the title-page continues that it is tefillah (prayer) for the entire year with an attractive commentary as well as a commentary in a kabbalistic manner by R. [Naphtali] Hirz [Treves]. Malah ha-Aretz De’ah is an Ashkenaz rite siddur. The text of the volume is in vocalized square letters accompanied by the commentary in rabbinic letters.

In addition to Naphtali Hirz Treves’ use of kabbalistic works in preparing his commentary to the siddur, he utilized several other sources, among the most important of which was R. Eleazar of Worms (c. 1176–1238) Sefer ha-Rokeah, an important and classic halachic and kabbalistic work.^[26] Among his other sources was the Maharil (R. Jacob Moelin (c. 1365 –1427) and R. Bahya. Malah ha-Aretz De’ah closely follows the liturgy of Hasidei Ashkenaz. The commentary is extensive and lengthy.

Malah ha-Aretz De’ah was reprinted three times; two editions in Beni Brak, 1971 and 2004 and by Renaissance Hebraica c. 2000. The Renaissance Hebraica edition includes an alternative title page border. It reuses the border from Begidat Hazman.

מלכיאל Malkiel – A multi-faceted philosophical and ethical work on the afterlife, reward and punishment, and comforting Zion by R. Malkiel Hezkiah ben Abraham. Printed in quarto format (4⁰: 22 pp.), the text of the title-page is concise, set in a decorative border. The purpose of Malkiel is described as being intended to understand the words of the sages.

Malkiel
Courtesy of the Library of Agudas Chassidei Chabad Ohel Yosef Yitzhak

Malkiel addresses such subjects as Gan Eden and Gehinom for the souls and body after death. The concealed meaning of pairs is explained, and the issue of “the tree of knowledge of good and evil” (Genesis 2:9) that the Lord prohibited to the first man and the reasons for his sin. Also explicated are the Garden of Eden, the Tree of Knowledge, Og King of Bashan and additional enigmatic aggadic materials. Additional subjects based on the words of the sages in the Talmud and Midrashim are addressed. The text is in a single column in rabbinic letters.

This is the first printing of Malkiel. Friedberg records seven later editions, beginning with Offenbach (1715) through Vilna and Grodno (1819).^[27]

שיר היחוד Shir ha-Yihud – Shir ha-Yihud (Hymn of Divine Unity) is an anonymous piyyut (liturgical poem) written in the mid-twelfth century, most often attributed to Samuel ben Kalonymus he-Hasid (c. 1130-1175), less often to his son, Judah ben Samuel he-Hasid (c. 1150-1217), author of the Sefer Hasidim, both among the foremost representatives of the Hasidei Ashkenaz, and, on occasion, to yet others. This edition was published in quarto format (4⁰: 20 ff.). The title-page has the same frame with cherubim as Begidat Hazman (above).

Although there exist several piyyuttim entitled Shir ha-Yihud, this is the most well-known. Unlike most early manuscript versions of the Shir, which were divided into chapters, later versions, and all printed editions, are divided by the days of the week, one for each day, praising God and his uniqueness, in contrast to the insignificance of man. Lines are divided into rhymed couplets, with four beats to a couplet The fourth day differs from the other days in that it is the only day for which the verses are arranged in alphabetic order; however, the number of lines to a letter are not equal. Shir ha-Yihud is, philosophically, based on the Sefer ha-Emunot ve-ha-De’ot of R. Saadiah Gaon (882-942), a fact acknowledged on the title page.

Shir ha-Yihud
Courtesy of the National Library of Israel

It is customary, today, to recite Shir ha-Yihud on Yom Kippur eve, at the end of services, its more frequent repetition being opposed by a number of rabbinic figures, such as R. Jacob Emden (16971776), R. Solomon Luria (1510-1574) and Rabbi Judah Loew (Maharal, 1525-1609). The latter restricting it to Yom Kippur only, a “day set aside for praise of God, when a person is on a higher level, comparable to an angel” (Netivot Ovodah ch. 12, Netivot Olam).

The text of Shir ha-Yihud is accompanied by the commentary of Yom Tov Lipman Muelhausen (14th-15th centuries). Muelhausen was a dayyan in Prague, a highly respected halakhist and kabbalist. His most famous work is the Sefer ha-Nizzahon, a polemic against Christianity, passed down by hand from generation to generation, until a monk, Theodore Hackspan, seized a copy from the rabbi of Schneittach. Hackspan translated Nizzahon into Latin, added notes in attempt to refute its arguments, and had it printed (Altdorf, 1644). A Jewish edition did not appear until 1701. In a brief introduction to Shir ha-Yihud, Muelhausen writes that he has seen many commentaries on this holy work, but found them to be “straw mixed with grain.” Noting that these are inadequate, not explaining the intent of the author, he asks, “help from the Helper, my Rock, the Almighty, and I will write here all that I received, “mouth to mouth” (Numbers 12:8) from those who know the truth.” ^[28]

1566 שיר היחוד Shir ha-Yihud – A improbable edition of Shir ha-Yihud is listed in the Thesaurus as the seventh Thiengen imprint. It is also recorded by Isaac Benjacob in Otzar ha-Sefarim (Vilna, 1880) together with the previous 1560 printing.^[29] Nevertheless, it is improbable that six years after the press was forced to close it should reopen and publish a single work, identical to one of its previous titles. Furthermore, no library records a copy of this edition. Perchance, the entry was a misreading of the early printing, copied by bibliographers and then recopied, so that in some circles it was accepted as a valid edition.^[30]

The books printed in Thiengen, small in number, are nevertheless diverse. Subject matter is varied, encompassing kabbalistic and philosophic works, an allegoric maqāma, a kabbalistic commentary on the Book of Ruth, the siddur prepared by R. Naphtali Hirz Treves, and a liturgical poem. An unusual and interesting aspect of several of the Thiengen imprints is that the large lead phrase on the title-page is not the book title, which follows later in a smaller text font.

The publishers were prominent rabbis from a distinguished rabbinic family. The books printed within the span of one year, to be repetitive, are rich and varied. Thiengen, as so many other small short-lived presses, deserves to be recalled, having made a short lived but valuable contribution to Hebrew literature.

1. Once again, I would like to express my gratitude and appreciation to Eli Genauer for his insightful comments. ↑
2. Stephen G. Burnett, “The Regulation of Hebrew Printing in Germany 1555-1630” in Infinite Boundaries: Order, Disorder and reorder in early Modern German Culture, ed. M. Reinhart & T. Robisheux, Sixteenth century Essays and Studies, no. 40 (Kirksville, 1998), pp. 329-30. ↑
3. Yehoshua Horowitz, “Treves,” Encyclopedia Judaica, (Jerusalem, 2007), vol. 20 pp. 134-35. See generally, Marcus Horovitz, Rabbanei Frankfurt (Jerusalem, 1972), 21-26; Nahum Brüll, “Das Geshiechet der Treves,” in Jahrbücher für jüdische Geschichte und Litteratur (Year 1, 1874), 87-122; and his additions, id., (Year 2, 1876), 209-10; Tzvi Lehrer, Tolodot Naphtali Hertz Treves,” in Hetzei Geborim, 7, (2014), 485-95. ↑
4. Isidore Singer, Schulim Ochser, Frederick T. Haneman, Richard Gottheil, Isaac Broyde, “Treves,” Jewish Encyclopedia vol. 12 (New York, 1901-06), pp. 243-48. ↑
5. David Amram, The Makers of Hebrew Books in Italy (Philadelphia, 1909, reprint London, 1963), pp. 205, 291. ↑
6. There is uncertainty about his birth and death dates. Horovitz, Rabbanei, 191-92. ↑
7. According to R David Gans, Eliezer attributed the failure to “the sins of the generation.” David Gans, Zemah David (Prague, 1592), Asher Lemlein (Lammlin) (16th century) was a false messiah active in 1500–02. Of Ashkenazi origin, Lemlein began his activities in northeast Italy, continuing in Germany. He claimed that, the redemption was approaching because the Messiah, Lemlein himself, had already come. Even some Christians accepted his Messianic prophecy. After his passing his movement ceased. Richard Gottheil, Isaac Broydé, “Lemmlein (Lammlin), Asher,” vol. 7, Jewish Encyclopedia, p. 680; “Lemlein (Lammlin), Asher,” vol. 12, Encyclopedia Judaica, p. 638. Dan Rabinowitz informed that Eliezer was living in Cracow already and transcribed the letters because he was caught up in the Messianic speculation. In 1531, he wrote to his father Naphtali, about the religious fever Molcho introduced into the general public. See Naphtali Hertz Treves, Malah ha-Aretz De’ah. ↑
8. Mordechai Margalioth, ed., Encyclopedia of Great Men in Israel I (Tel Aviv, 1986), col. 190 [Hebrew]; Isidore Singer, Schulim Ochser, Frederick T. Haneman, Richard Gottheil, Isaac Broyde, “Treves,” Jewish Encyclopedia vol. 12 (New York, 1901-06), pp. 243-48. Horovitz, Rabbanei 22-28, who provides the most comprehensive discussion regarding Eliezer. ↑
9. Solomon Molcho (1500-32) was born Diogo Pires to Marrano parents. He circumcised himself, became a follower of David Reubeni, who claimed to be the son of a King Solomon and brother of a King Joseph ruler of the lost tribes of Reuben, Gad, and half Manasseh in the desert of Habor. At some point he too claimed to be the Messiah. His sermons were published, Derashot (Salonika, 1529) and subsequently as Sefer ha-Mefo’ar. In 1532, Molcho went to Ratisbon, where the emperor Charles V imprisoned him. An ecclesiastical court sentenced Molcho to death by fire for Judaizing. He was offered a pardon by the emperor on the condition that he recant and return to the church. Molcho refused, choosing a martyr’s death. (Isidore Singer, Philipp Bloch, “Molko, Solomon,” vol. 8 JE, p. 651); Joseph Shochetman] “Molcho, Solomon,” vol. 14 EJ pp. 423-24. Elisheva Carlebach, “Messianism,” The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Gershon David Hundert, ed. Vol. 1 (New Haven & London, 2008), p. 1160, informs that Molcho left a deep impression on Ashkenazic Jews. His messianic flag and caftan were preserved by the Jews of Prague and can still be seen there today. Concerning both false messiahs also see Moses Idel, Messianic Mystics (New Haven & London, 1998) and Gershom S. Scholem, Sabbatai Sevi; the Mystical Messiah (Princeton, 1973), var. cit. ↑
10. Dr Moshe Nathan Rosenfeld, “The Identity of an unknown Yiddish Prayer Book (From Zürich to Zürich),” Seforim Blog (February 18, 2025). ↑
11. He died prior to 1546 because, in Yesod Shirim, published that year, he is referred to as already deceased. But the exact year of his death is unknown. See Lehrer, Tolodot, 494n106. ↑
12. https://en.wikipedia.org/wiki/Naphtali_Hirsch_Treves. See also, Horovitz, Rabbanei, 21. Naftulei Elokim is one of two books printed in Heddernheim, a quarter of Frankfurt am Main. the other work being a Selihot, also printed in 1546, both published by a Hayyim ben Joseph (Yeshayahu Vinograd, Thesaurus of the Hebrew Book. Listing of Books Printed in Hebrew Letters Since the Beginning of Printing circa 1469 through 1863 II (Jerusalem, 1993-95), p. 158. ↑
13. Michael A. Meyer, editor, German Jewish History in modern Times, vol. 1 Tradition and Enlightenment 1600-1780 (1996 New York) p. 72. ↑
14. “Tiengen,” The Encyclopedia of Jewish life Before and During the Holocaust, editor in chief, Shmuel Spector; consulting editor, Geoffrey Wigoder; foreword by Elie Wiesel, vol. 3, p.1306. ↑
15. Some question whether they were related or just shared similarly named fathers. See Lehrer, “Tolodot,” 295n110. ↑
16. Friedberg, Ch. B. History of Hebrew Typography of the following Cities in Europe: Amsterdam, Antwerp, Avignon, Basle, Carlsruhe, Cleve, Coethen, Constance, Dessau, Deyhernfurt, Halle, Isny, Jessnitz, Leyden, London, Metz, Strasbourg, Thiengen, Vienna, Zurich. From its beginning in the year 1516 (Antwerp, 1937), [Hebrew]; Vinograd, Thesaurus of the Hebrew Book. II p. 3394 ↑
17. Yehoshua Horowitz, “Treves, Johanan ben Joseph,” EJ, vol. 20, p. 135. ↑
18. Executive Committee of the Editorial Board.,M. Seligsohn, “Simeon ben Samuel,” Jewish Encyclopedia vol. 11, p. 357. ↑
19. Marvin J. Heller, The Sixteenth Century Hebrew Book: An Abridged Thesaurus vol. II (Brill, Leiden, 2004), pp. 504-05. ↑
20. David Gans, Zemah David (New York, n. d.), I, yr. 1563 [Hebrew].As Brüll notes, this is an error. Likely reversing the letter “gimal” and “zayin.” ↑
21. Ch. B. Friedberg, Bet Eked Sepharim, (Israel, n. d), alef 629 [Hebrew]. ↑
22. Yonah David/Angel Sáenz-Badillos, “Mattathias (or Mattityah ben Moses?)” vol. 13 EJ, pp. 685-86. ↑
23. Friedberg, Bet Eked Sepharim, bet 243. Concerning the Prague edition, Gavin McDowell, “A Genealogy of Errors: Targum Pseudo-Yonatan’s Commentary Tradition” (https://books.openedition.org/ephe/2868?lang=en) informs that Shabbetai Bass (1641-1718), author of the first bibliography of Hebrew books by a Jewish author, in his Siftei Yeshenim (Amsterdam, 1680) misdated Begidat ha-Zeman. Acording to McDowell “The tally of the numeric value of these letters is 369 (80 + 5 + 80 + 200 + 1 + 3), which is 1608/09 of the Christian calendar. Bass forgot to count the word פה, reducing the date by 85 years and resulting in the year 284, which is 1524 CE.” ↑
24. Yehoshua Horowitz, EJ vol, 20 p. 134. ↑
25. The exact title is subject to some confusion and debate. The enlarged words on the title page, Malah ha-Aretz De’ah, would normally indicate it is the title. But, some of the other Thengin prints like Sod Yesharim, the enlarged letters, in that instance, Tapuchei Zahav, are not the title. Following Ben Jacob, Friedberg, in Bet Eked Sepharim refers to it Tefilot me-Kol ha-Shana Minhag Ashkenaz. Friedberg, Bet Eked Sepharim, Taf 1711. Yet, he is cited in many rabbinic texts as Siddur Rav Hirtz Shatz, and the two Beni Brak reprints use that title. See Lehrer, Tolodot, 492. Naphtali, in his introduction, titles the work Dikduk Tefilah. Unlike the printer’s introduction that precedes the work, Naphtali’s does not appear until after P’sukei D’Zimra, and may have been overlooked. ↑
26. The entire commentary for P’sukei D’Zimra are from Eleazar. See “Editor’s Note,” Hetzei Geborim, 8(2015), 1121. ↑
27. Friedberg, Bet Eked Sepharim, mem 2094. ↑
28. Heller, The Sixteenth Century Hebrew Book, p. 518-19; Joseph Dan, ed., Shir Hayihud (Jerusalem, 1981), pp. xii-ix and 7-26 [Hebrew with English introduction]; and A. M. Habermann, Shir ha-Yihud ve-ha-Kovod (Jerusalem, 1958), pp. 11-12 [Hebrew]. See also Abraham Berliner, “Shir ha-Yihud,” in Ketavim Nivharim I (Jerusalem, 1945), pp. 145-70 [Hebrew]. ↑
29. Isaac Benjacob in Otzar ha-Sefarim (Vilna, 1880), p. 183 no. 475 [Hebrew]. ↑
30. Concerning the misdating and other errors in the publishing of Hebrew books see Marvin J. Heller, “Who can discern his errors? Misdates, Errors, and Deceptions, in and about Hebrew Books, Intentional and Otherwise” Hakirah: The Flatbush Journal of Jewish Law and Thought 12 (2011), pp. 269-91, reprinted in Further Studies in the Making of the Early Hebrew Book (Leiden/Boston, 2013), pp. 395-420; ibid. “Who can discern his errors? Misdates, Errors, Deceptions, and other Variations in and about Hebrew Books, Intentional and Otherwise: Revisited,” Seforimblog, Sunday, July 03, 2016, reprinted in Essays on the Making of the Early Hebrew Book (Leiden/Boston, 2020, pp. 507-36. ↑

Mikra Pashut: A New Reading of the Tanakh

David Curwin

David Curwin is an independent scholar, who has researched and published widely on Bible, Jewish thought and philosophy, and Hebrew language. His first book, “Kohelet – A Map to Eden” was published by Koren/Maggid in 2023. Other writings, both academic and popular, have appeared in Lehrhaus, Tradition, Hakirah, and Jewish Bible Quarterly. He blogs about Hebrew language topics at www.balashon.com. A technical writer in the software industry, David resides in Efrat with his wife and family.

I have read the Tanakh in many translations. In my youth, I began with the Koren Jerusalem Bible, continued with the 1985 JPS edition, and came to appreciate R. Aryeh Kaplan’s The Living Torah. More recently, I have enjoyed the literary translations produced by Robert Alter, Everett Fox, and the new Koren edition, among others. Each edition, in its own way, makes the Bible a book to be read.

In Hebrew, the situation is different. There is no shortage of Chumash and Tanakh editions  – ranging from traditional to modern – each offering layers of commentary and interpretation. Hebrew speakers have countless tools to learn the Bible, to chant it ritually, to analyze it verse by verse. Even modern commentaries such as Daat Mikra, while aiming to elucidate the peshat, are constructed as learning tools, not as continuous reading experiences. By contrast, readers of translations in other languages can pick up a Bible and read it as a flowing narrative, aided by paragraphs and punctuation that match modern literary conventions.

Mikra Pashut, edited by biblical researcher Dr. Avi Shveka with the guidance of an editorial committee and published by Koren under its Maggid imprint in 2024, seeks to change this. The Hebrew-only edition spans four hardcover volumes- Torah, Prophets I, Prophets II, and Writings – and remains faithful to the Masoretic text while using modern punctuation and layout to create a seamless reading experience. It strips away the tools that have shaped the text for centuries – verse numbers, chapter breaks, parashah divisions, and cantillation marks. That absence may startle traditional readers at first, but once that surprise fades, they may discover how enjoyable and revealing it is to read the Tanakh continuously, uncovering new dimensions in a text they thought they knew.

Opening any volume immediately shows how different this edition is. The layout transforms the Tanakh into something that can be read fluently, without commentary mediating every line. Shveka and his team provide a substantial Hebrew introduction that explains the project’s history and the reasoning behind its editorial decisions. In addition to this general introduction, each biblical book comes with a brief preface focusing on issues specific to its punctuation and layout. While the introduction does not detail every individual punctuation and design choice, it sets out the principles that guided the work. This review draws on the editorial principles outlined in the introduction and how they are reflected in the edition’s design. While Mikra Pashut is entirely in Hebrew, understanding how it was designed and why these choices were made is of interest to anyone concerned with how we encounter the biblical text.

The editor and his context

Avi Shveka’s project continues a family tradition of innovation in access to Jewish texts. His father, Prof. Yaacov Choueka (1936–2020), played a central role in the development of the Bar-Ilan Responsa Project, which transformed rabbinic scholarship by making classical sources digitally searchable. (Mikra Pashut is dedicated to his memory.) Just as Choueka removed technological barriers – developing tools that made rabbinic literature digitally searchable – so his son Avi removes barriers of format, the conventions that have kept Hebrew readers from simply reading the Bible.

To carry out this vision, Shveka assembled an editorial committee representing diverse perspectives and backgrounds. Members included Rabbi Chaim Sabato (Rosh Yeshivat Yeshivat Birkat Moshe, Ma’aleh Adumim), Rabbi Yuval Cherlow (Rosh Yeshivat Yeshivat Orot Shaul, Tel Aviv), Prof. Haggai Misgav (Hebrew University), Prof. Noam Mizrahi (Head of the Bible Department, Hebrew University), Dr. Hillel Gershuni (researcher, editor, translator), Ayal Fishler (director of Machon Maaliyot), and Avishai Magence (Koren Publishers). This collaboration ensured that the edition drew on rabbinic tradition, literary analysis, and academic scholarship, while keeping the biblical text itself untouched.

This edition is deeply rooted in Jewish tradition. It preserves the sanctity of the biblical text and builds on the insights of generations of commentators. At the same time, it reflects that tradition’s awareness that every era must find its own ways to make the text accessible, and it responds to that need with a format that speaks to contemporary Hebrew readers.

A reader’s edition

Mikra Pashut is explicitly a reader’s edition. Its title, meaning “Plain Scripture” (and implying a “simple reading”), reflects its ambition to present the biblical text in a clear, straightforward manner focused on the peshat. Shveka notes that it was designed in a format as similar as possible to a regular modern Hebrew book. It is not a study Bible and not a tool for ritual chanting; it is a text meant to be read from start to finish.

The visual presentation makes this clear. Mikra Pashut begins from the austere model of a Torah scroll, which contains only the unpunctuated, unvocalized words of the text with no divisions between verses. The scroll’s starkness preserves the primacy of the words themselves. Building on that foundation, this edition introduces only what is necessary for modern readability: the traditional vowels are included to make the sometimes archaic or confusing Hebrew words more accessible, but the page remains free of commentary, Targum, and Masoretic notes. Verse numbers are absent from the body of the text. The words appear in justified paragraphs, with clear indentations. Each page header combines two elements: the traditional chapters and verses covered on that page, along with a brief title summarizing the section’s content. These headings function like chapter titles in a modern book, guiding the reader through the narrative without offering commentary.

The re-division of chapters is particularly significant. Shveka chose not to retain the breaks of the weekly Torah portions (parashat hashavua), which were set according to a variety of considerations and not always primarily to separate distinct topics. Nor did he follow the Christian chapter divisions, introduced in the 13th century by Archbishop Stephen Langton, which are often based on thematic reasoning but in many cases are debatable and, in some places, clearly mistaken. Instead, he created a new chapter division based on literary units. This is, as he notes, the first time in roughly eight centuries that a Hebrew Bible has introduced a new division of chapters. 

For example, the traditional Christian division ends Genesis 1 with the sixth day of creation and oddly begins chapter 2 with the description of the seventh day. The Masoretic division, followed in standard Hebrew Bibles, keeps the seventh day together with the other six in the first chapter and starts the second with the verse, “Such is the story of heaven and earth when they were created. On the day that the LORD God made earth and heaven” (Genesis 2:4), which then continues into the Adam narrative. Shveka’s edition instead splits Genesis 2:4 itself: “Such is the story of heaven and earth when they were created” closes the creation account, while “On the day that the LORD God made earth and heaven” opens the story of Adam.

Within these larger sections, the text is further divided into passages and paragraphs that follow shifts in narrative, dialogue, or thematic focus. Lists, such as genealogies or censuses, are arranged with each item on its own line. Poetry – including Psalms, prophetic oracles, and the Song of Songs – is laid out in parallel lines, often in two columns, highlighting the symmetry of biblical verse. Unlike most editions, where all text appears in a uniform block style, this formatting reflects the different genres within the Tanakh and makes their structure immediately visible to the reader.

The decision to omit chapter and verse numbers also follows this logic. These markers were historically created to aid study, allowing readers to locate verses quickly, but they were never intended to serve the experience of reading. Since this edition encourages smooth, uninterrupted reading, such references would only disrupt the flow. For those who still desire them, the chapter and verse ranges are provided discreetly in the page headers without breaking the continuity of the text.

Modern punctuation as parshanut

Shveka’s most radical innovation is the use of modern punctuation. This edition adds all the marks familiar to contemporary readers: commas, periods, colons, question marks, exclamation points, quotation marks, and parentheses. Dialogue appears in quotes, with long speeches indented as block text. Lists begin with colons. Parentheses, never before used in a printed Tanakh, enclose digressions or editorial asides embedded in the text. Unlike in academic editions, their use here does not indicate that the enclosed passage is uncertain or suspected of being a later addition; rather, it highlights material that functions as an aside within the narrative. The aside in Genesis 2:12 about the gold of Havilah – “(And the gold of that land is good; bdellium and onyx stone are there)” – is enclosed in parentheses, signaling its role as a tangential note.

These choices highlight the narrative’s structure and dramatic flow. This edition also makes distinctive use of semicolons, more frequent than in most modern Hebrew texts, because biblical clauses are often only loosely connected to the main sentence. A comma would obscure their near-independence, while a period would separate them too sharply; the semicolon preserves their intermediate status. Exclamation marks, also used more liberally than modern literary norms, reflect the dramatic tone of prophecy and biblical poetry. Shveka notes that he is not editing Isaiah as a modern literary editor might, but seeks to convey the intensity of the original voice. When a sentence functions as a dramatic declaration or impassioned cry, it receives an exclamation point – even if many appear close together on the same page. The prophet or poet, he insists, has the right to cry out, and the punctuation mirrors that urgency.

The omission of ta’amei hamikra (cantillation marks) also reflects this philosophy. Cantillation is invaluable for liturgy, but it was never intended as a full guide to syntax. The accents do not always follow the peshat, and the considerations of those who set them were not purely grammatical; they also reflected musical needs, patterns of symmetry, and even halakhic factors. Moreover, even if the original motives were grammatical, we cannot simply reverse-engineer them to determine how modern punctuation should match their intent.

For similar reasons, the edition could not rely on a single commentary, such as Rashi, to determine punctuation. Rashi does not always adhere to the peshat, and his commentary only addresses select passages and phrases, leaving vast portions of the text without guidance. No commentary answers all the grammatical and structural questions required for punctuating the entire Tanakh. Shveka and his committee therefore made independent editorial decisions, informed by a broad range of traditional and modern interpretations.

Every translation of the Tanakh uses full, modern punctuation. No one would expect a modern reader to engage with a translation that lacks these aids, since punctuation dramatically improves the reading experience. Translations, by their nature, must address every question of grammar and syntax because every word and phrase must be interpreted. This made them a particularly valuable resource for Mikra Pashut: unlike commentaries, translations cover the entire text consistently and reveal how meaning can be clarified through structure. Shveka consulted translations, especially into English, as an important reference point, though never following them mechanically.

Ultimately, this punctuation is not neutral. It is, as Shveka acknowledges, a form of parshanut – interpretation. Every comma, every period is a decision. Genesis 4:8 illustrates this: the Masoretic text leaves Cain’s words hanging –  “And Cain said to Abel his brother” – without reporting what he said. Shveka’s punctuation must choose whether to treat this as a complete sentence or as an introduction to dialogue. This edition chose the former. Such decisions inevitably align with some interpretations and exclude others. While all these editorial choices carry interpretive weight, Shveka presents them as aids to reading, not as claims of authority.

Faithfulness to the Masoretic text

While the layout and punctuation are new, the words themselves remain exactly as the Masoretic tradition preserves them. The editors never considered modernizing spelling or grammar. The sacred text itself is untouched; only its framing has changed. This includes the treatment of ketiv/qere – the traditional system in which a word is written one way (ketiv) but read differently (qere). Unlike in a traditional Tanakh, in this edition, the qere appears in the main body of the text, in a lighter font to indicate its status as the read form, while the key is placed at the bottom of the page. This subtle change emphasizes how the text is encountered in actual reading, while still preserving the integrity of the written tradition.

Taken together, these choices highlight that Mikra Pashut’s only “commentary” is the formatting itself. Its headings, paragraphs, and punctuation serve to guide the reader without adding explanation.

Reading Instead of learning

As Shveka notes in the introduction, “the Mikra, as its name implies, was intended for kri’ah – reading.” The editorial choices all serve the edition’s central purpose: to make the Tanakh readable in Hebrew. While commentaries can be valuable, they inevitably create a barrier to continuous reading, breaking the flow of the text and steering attention toward interpretation rather than the words themselves. Mikra Pashut removes that barrier by presenting the text in clear, uninterrupted form, with layout and punctuation that guide the reading without reliance on additional commentary. It is not an edition for traditional study, liturgical use, or verse-by-verse analysis with commentary. Instead, it invites readers to experience the Tanakh as narrative and poetry – an experience long available through translations in other languages but now offered to Hebrew readers in the original.

In this sense, the project parallels Rabbi Adin Steinsaltz’s Talmud edition, which made the text’s language and structure accessible while still demanding intellectual engagement. Shveka’s formatting likewise enables comprehension and contemplation, freeing readers to think about the content.

The distinction is not between Mikra Pashut and any single edition such as Mikra’ot Gedolot. It is between editions for learning – which dominate in Hebrew – and editions for reading, which Hebrew readers have lacked. As Shveka argues, in every other language the Bible can be read as a book; Hebrew readers should not be denied that.

Impact of format

The format itself shapes meaning. Traditional printings – with their verses, chapters, and commentaries – frame the Bible as a text to be dissected. Mikra Pashut frames it as a text to be absorbed. Its use of white space between textual units recalls the Torah’s gaps between sections, giving the reader room to pause and reflect. The layout draws attention to patterns, structures, and nuances that might otherwise be lost.

For serious students, this edition will not replace traditional formats. In practice, many will use both: a standard Tanakh for learning and Mikra Pashut for reading. The two serve different, complementary purposes.

Reception

So far, the edition has been met with curiosity and praise. Educators value how it allows students to read without technical distractions. Readers report discovering new details in familiar passages. Some have expressed discomfort with the removal of verse numbers or the interpretive nature of punctuation. Yet no major public condemnation has emerged. One online commenter quipped that “until a sharp pashkevil is issued – either by the Eidah Chareidis or by Har Hamor – the book won’t get the proper publicity.”

The lack of controversy may be because, despite its innovations, this edition does not threaten the sanctity of the text. The Tanakh Ram project, edited by biblical scholar Avraham Ahuvya and first published in 2010, translated the Bible into Modern Hebrew and quickly became the subject of heated debate. Many critics argued that replacing the biblical language with contemporary phrasing undermined the sacred character of the text. Mikra Pashut, by contrast, leaves the Masoretic text entirely unchanged. It does not translate or paraphrase the Bible but merely reframes it typographically, preserving its language while making it easier to read.

Conclusion

Mikra Pashut offers something unprecedented: a Tanakh that Hebrew readers can read with the same ease that others experience through translation. It preserves the Masoretic text unchanged while reimagining its form through modern punctuation, literary divisions, and thoughtful design.

This edition does not aim to replace traditional bibles for study. It stands alongside them, offering a complementary way to engage with Scripture. By lowering the barriers to reading, it allows the biblical text to speak for itself – clearly, directly, and continuously.

In doing so, Avi Shveka and his team have created more than a new edition: they have opened a new path to encountering the words of the Tanakh, one that begins with reading and only afterward moves to interpretation.

Book Week: 2025

By Eliezer Brodt

Book Week has recently begun here in Eretz Yisrael. With gratitude to Hashem, this marks the eighteenth consecutive year that I’ve continued my annual tradition of highlighting noteworthy new titles during this time.

Each year, around Shavuos, begins Shavua HaSefer—Book Week—a ten-day celebration of books and publishing. Many publishers extend their sales for the entire month. Shavua HaSefer takes place across the country in malls, bookstores, and special venues set up exclusively for these sales. Some locations focus primarily on frum seforim, while others feature a wide range of general and secular publishers. Many publishers time the release of new titles specifically for this occasion.

As in previous years, my list may occasionally include an older title I recently discovered. Please note: I do not aim to present an exhaustive list of all new releases. Some of these books may receive full reviews in the future. I try to highlight works that I believe will be of broad interest.

For last year’s list, [see here]. As this list shows Seforim & Books are still being published in full force. [See here for statistics on new seforim and academic books on Jewish topics published this year].

If you’d like to get a taste of what Book Week is about, listen to this episode of my podcast Musings of a Book Collector, recorded back in 2023.

To receive PDFs of sale catalogs from Machon Yerushalayim and Ahavat Shalom, feel free to email me at: Eliezerbrodt@gmail.com.

Please note: I haven’t included every item from these catalogs—some titles are not yet released, while others I haven’t seen in person and therefore did not feel comfortable recommending. I generally prefer to include only titles I’ve had a chance to review firsthand.

Important: A book’s inclusion on the list does not necessarily mean it is currently on sale.

The second section below based on subjects, features books published over the past year on a wide range of topics. These are not necessarily part of Book Week sales and may be harder to find—but they are still worth noting. Again, this is not a comprehensive list, nor is it intended to be.

The goal of these lists is threefold:

1. To help Seforim Blog readers discover significant recent publications in the world of seforim and Jewish scholarship.
2. To assist interested readers in purchasing these books. As in previous years, I am offering a book purchasing service (for a small fee), including assistance in locating current or past titles. For more information, email me at: Eliezerbrodt@gmail.com.
3. Part of the proceeds from this service will go toward supporting the ongoing efforts of the Seforim Blog.

מגנס

1. דוד הנשקה, לבקש תפילה: תפילות הקבע בתלמודם של חכמים, שני חלקים, 1320 עמודים [מצוין]

2. בנימין בראון, המנהיגות החסידות בישראל, דוקטרינת הצדיק בין עבר להווה ובין רוח לחומר, 399 עמודים [מעניין]

3. יעקב צ’ מאיר וישי רוזן צבי, התלמוד בתולדות הלמדנות, 384 עמודים [מעניין]

4. צבי יקותיאל, בשני עולמות, זלמן שזר: ביוגרפיה

5. שירת ה’מאמינים’ השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות’מאנית המאוחרת

6. מנחם יצחק כהנא, המכילתות לפרשת יתרו [מצוין]

7. לייב מוסקוביץ, המינוח של הירושלמי, המונחים המשניים [מצוין]

8. פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה, מהדורת יונה פרנקל וגבריאל וסרמן, 1026 עמודים

9. The Nuremberg Mahzor History, Codicology, Liturgy and Art

10. פיוטי רבי אלעזר בירבי קליר לחג הסוכות ולשמיני עצרת (מהם פיוטים חדשים הנדפסים כאן לראשונה), מהדורת פרופ’ שולמית אליצור, שני חלקים, יותר מ-1200 עמודים [מצוין]

11. קורות כז [כולל ספר הכיבוסים לרבי אשתורי הפרחי]

12. קובץ על יד, כרך ל [מצוין]

13. דברי הימים, כרך א-ב, מבוא ופירוש מאת שרה יפת

14. שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין-תרבותיים, מרכז סכוליון

15. שמואל ספראי, בימי הבית ובימי המשנה, ב’ חלקים [חזר למלאי]

16. עמנואל אטקס, ר’ ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר [חזר למלאי]

17. אביגדור שנאן, תרגום ואגדה בו, האגדה בתרגום התורה הארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל [חזר למלאי]

Littman Library

18.   Yosef Levine, Hakham Tzvi Ashkenazi and the Battlegrounds of the Early Modern Rabbinate
19. Marc Shapiro, Renewing the Old, Sanctifying the New, The Unique Vision of Rav Kook

הרצוג

20. מדרש איכה זוטא, מהדירה: ענת רייזל נקר

21. נטועים כד-כה [חומר מעניין]

22. שם משמואל, ספר היובל לשמואל ויגודה

23. מגדים, גליון כרך סג, משאת ליואל, עיונים במקרא ובהוראתו לכבוד הרב ד”ר יואל בן נון, 494 +54 עמודים [אוסף חומר מעניין] [כריכה קשה]

24. דוב ברקוביץ, המשנה של רבי

ביאליק

25. נפתלי הרץ וייזל, דברי שלום ואמת, מהפכת החינוך היהודי המודרני, ההדיר והוסיף מבוא והערות: שמאול פיינר, 350 עמודים

26. יוסף פרל, יונתן מאיר, בוחן צדיק

27. שמואל אלכסנדרוב, מאמרים ואיגרות

28. אהרן אופנהיימר, מעשה ארג לאהרן, ארץ ישראל בתקופות המשנה והתלמוד

29. צחי וייס, ראשית הקבלה: חשיבה מחודשת

30. סימה בלאק, הן עדיין יושבות ותופרות, מעולמן של נשות חסידות תולדות אהרן

31. בנימין זאב קדר, הממלכות הפראנקיות של ירושלים ויפו

32. כרחל נעלמה? רחל מורפורגו (1790-1871) מבחר כתבים

ראובן מס

33. אהרן מוריאלי, מילון שמות המשפחה בישראל

34. כתבי קודש, ר’ פנחס שפירא מקוריץ, מהדיר: רפאל כהן

35. חשק שלמה, ר’ יוחנן אלימאן, ג’ חלקים מכתב יד, מהדיר: רפאל כהן

קורן–מגיד

36. אליהו עסיס, תורה כפשוטה, במדבר

37. ר’ אורי ליפשיץ, שיחה על השאלה, סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה, 409 עמודים

38. The Koren Tanakh of the Land of Israel, Devarim
39. Rachel Auerbach, The Jewish Revolt, A Warsaw Ghetto Exhibition, 277 pp.
40. Rabbi Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Volume 8, 632 pp.
41. Rabbi Yitzhak Issac Halevi Herzog, Collected writings: Judaism: Law and Ethics\ The Main Institutions of Jewish Law\ Constitution and Law In a Jewish State According to the Halakha\ Hebrew Porphyrology, 2 Volumes, 1192+ 1210 pp.
42. Jose Faur, The Horizontal Society and Political Thought, 1447 pp.

אקדמיה הלאומית הישראלית

43. כרוניקה, תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו, מבוא והערות, הלל לוין, הדפסה שניה

44. מנדלי מוכר ספרים: מבטים חדשים, בעריכת ישראל ברטל, אבנר הולצמן ויונתן מאיר

אקדמיה ללשון העברית

45. אלכסיי אליהו יודיצקי, מקורות עבריים קדומים: נוסח, לשון תעתיקים, 248 עמודים

האוניברסיטה הפתוחה

46. יאיר גרדין, פנים חדשות, פרקים בתולדות סיפורי החכמים בספרות הזוהר, 324 עמודים

בר אילן

47. Daniel Sperber, The Jewish Life Cycle, Volume Two

48. Daniel Sperber, The Jewish Life Cycle, Volume one (reprint)

49. Y. Berger, Radak on Genesis

50. ולריה ליאורה חייבי, מורה לחיים: עיונים במשל הרב והתלמיד בכתבי רבי שניאור זלמן מליאדי

51. ציונות דתית, בעריכת דב שוורץ, כרך יא

52. מאור ושמש, היסטוריה, הגות, סיפורת, מורשת

53. זאב קיציס, לתקון באנו: ספרות השבחים החסידית, ביבליוגרפיה חדשה ומוערת

54. ציונות דתית, יב

55. שרה שוורץ, אלה תולדות יצחק: סיפור יצחק בספר בראשית

56. אילה שקלאר, ולו רק הד: מחלקת החרדים בקרן הקיימת לישראל 1926-1945

מרכז זלמן שזר

57. יואב שורק, מפרשבורג לירושלים, הרב גלאזנר האורתודוקסיה ההונגרית והציונות, 408 עמודים

58. משה יגור, עוברים ושבים: זהות יהודית במצרים בימי הביניים

59. זלמן שזר, פגישה מחודשת: אוסף כתבים

60. מירב ראובני, מסמל למציאות: שיח על שפה מתחדשת

61. יוסף יובל טובי, רבי שלום שבזי

62. תהלה דרמון מלכה, נעדרים: חיפוש קרובים אחרי השואה

כרמל

63. יון מצולה, ת”ח ות”ט

64.  מינקת רבקה, תרגום מיידיש: ימימה חובב

65. אפרים חמיאל, “הויית החכמה וגידולה” – פרקי מחקר ופרשנות – חלק ג

66. שיח שלום כהגות – עיונים בקבלה הלכה ואנטי פוליטיקה, בעריכת אבינועם רוזנק

67. האם יש עוד מקום לתיקון עולם? ספר גבורות לפול מנדס־פלור

68. מכתבים על יהודים ויהדות

69. אפרים חזן, ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה

70. אריאל פיקאר, על הארץ ועל המזון: אתיקה יהודית

71. ז’אק שלנגר, על אמונות ועל דעות – דו-שיח עם סעדיה גאון

72. שאול וידר, רצוף אהבה – עיון ברצפים של שמונה מימרות בתלמוד הבבלי

בלימה

73. אלחנן ריינר, כהרף עין

74. יוסף וייס, תורת הדיאלקטיקה והאמונה לר׳ נחמן מברסלב

75. הלל צייטלין, עמקי תהום

76. הלל צייטלין, יחידים

77. שמואל פיינר, לתולדות החילון היהודי

78.   פאבל מצ’ייקו, הסכנות והתענוגות שבסינקרטיזם הדתי

79. הלל צייטלין, רב נחמן מברסלב

80. הלל צייטלין, שירות ותפילות

81. חביבה פדיה, מסעות החכמה

בית מדרש לרבנים

82. לוי גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ברכות, א-ה מהדורה שנייה עם הערות הגר”ש ליברמן, ג’ חלקים

83. טאבו ואיסורים בקבלת קסטיליה, טעמים המצוות לא תעשה לר’ יוסף הבא משושן, מהדיר ליאור זקס-שמואלי, מכתב יד

אוניברסיטת תל–אביב

84. עמנואל פרידהיים, הַבֹטְחִים בַפָסֶל: הפוליתאיזם בארץ ישראל וסביבותיה בתקופה הרומית ובראשית ימי ביזנטיון

יצחק בן צבי

85. ספר המצוות לרב סעדיה גאון, מקור ותרגום, בעריכת: ניסים סבתו, חיים סבתו, אייל פישלר, 414 עמודים [חזר למלאי] [עם הוספות ותיקונים]

86. דניאל בויארין, העיון הספרדי: לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד [חזר למלאי]

87. זהר עמר ואחרים, חוט וצבע באריגי ארץ־ישראל הקדומה, 352 עמודים

88. אביגיל מנקין-במברגר, סדר מזיקין, משפט ומאגיה בספרות חז”ל ובקערות ההשבעה הבבליות

89. מורה לרבים, אברהם אבן עזרא – שירים לימודיים, מהדורה מדעית, בעריכת: מאשה יצחקי, חביבה ישי

90. ספונות ל

91. סרג’ רוזר, כתבי הברית החדשה כספרות יהודית

רסלינג

92. אסתי אינדורסקי, מבעד לסורגים שקופים, נשים חרדיות לומדות גמרא

93. משה בנוביץ, זיכרונות ישעיהו בן אמוץ

קיבוץ המאוחד

94. דוד סורוצקין, לידתה של יהדות נורמטיבית, הנדסה חברתית, קאנוניזציה וצנזורה בספרד בימי הביניים

95. דן בן עמוס, תקשורת במסורת, מאמרים בפולקלור, 248 עמודים

ישיבת אור וישעוה

96. ר’ אליהו בן אמזוג, אימת מפגיע, על אמיתות חכמת הקבלה

יד הרב ניסים

97. המקח והממכר, חלק א, מהדורת יהודה צבי שטמפפר, משה גרוס [ניתן לקבל דפי דוגמא]

98. פרופ’ ברכיהו ליפשיץ, המאבק על דין התורה

אהבת שלום

99. ר’ אברהם אזולאי, חסד לאברהם, כולל הרבה חומר חדש מכתב יד, מפתחות, מבוא, הערות ועוד [ניתן לקבל דפי דוגמא]

100. ר’ דוד זכות, זכר דוד [חזר למלאי] [מצוין]

101. כתבי מהר”ן שפירא, דרשות, תורת נתן, ג’ חלקים, מכתב יד

102. ר’ חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, ג’ חלקים, דרשות על התורה ועוד, אהבת שלום

103. נפש החיים עם ביאור נשמת היום מאת ר’ יעקב משה הלל, שער א

104. ר’ ראובן מרגליות, תולדות רבינו חיים בן עטר, נר למאור, ביאורים והערות על אור החיים הקודש, תמו עמודים, אהבת שלום [מצוין]

105. שו”ת זרע אמת החדשות, ד’ חלקים [הכל חדש מכתב יד], אהבת שלום

106. שיטה מקובצת, חולין, אהבת שלום [חזר למלאי]

107. שו”ת מהר”א אשכנזי, אהבת שלום, [חזר למלאי]

108. ר’ יעקב הלל, כתבוני לדורות, גדולת האר”י ונצחיות תורתו, שפז עמודים [מהדורה חדשה]

109. ר’ מאיר פאפרש, אור רב, על הזהר

110. ר’ יהודה טולידאנו, אמרי בינה, על רש”י על התורה, בראשית, אהבת שלום

111. שו”ת הגרש”א אלפאנדארי, ד’ חלקים, אהבת שלום

112. ר’ רפאל שרעבי, דברי שלום, אהבת שלום

113. מן הגנזים יט [חומר מעניין]

114.   תומר דבורה, פרק א, עם פ’ של ר’ יעקב הלל

מכון עלה זית

115. אמרי משה המפואר [קונטרס מקוואות] עם הגהות יד משה

116. צפנת פענח על הרמב”ם משולב עם השמטות והוספות מכת”י, הרב יוסף רוזין – [יופיע בקרוב!]

117. ר’ הרב משה בונים פירוטינסקי, ספר הברית

118. הרב יעקב גוזונדהייט, תפארת יעקב – הל’ קידושין

119. Rabbi Reuven Wachs, Gluten Free in Halacha

120. אמרי אור, הרב אליה דוב וואכטפוגל

121. חידושי ושיעורי ר’ ברוך בער – הרב ברוך בער לייבוביץ, ד’ חלקים

122. תיקונים חדשים מאת רמח”ל, עם ביאור משולב

123. הרב יעקב קיר, תורת סלבודקה

124. ר’ ראובן קליין, שו”ת מטה ראובן, יו”ד ושו”ת

125. ר’ אריה גאנז, ספר אדירי התורה 

126. אמת ליעקב על התורה, מהדורה חדשה, עם הוספות

127. ר’ צבי הירש גראדזענסקי זצוק”ל, טהרת ישראל, הלכות נדה, מכתב יד, תצג עמודים

128. ר’ נח חיים צבי ברלין, בעל עצי אלמוגים, מעין החכמה על תרי”ג מצוות, הדפסה שנייה

129. Kinyan Halachah

130. Traveling in halachah

131. מלבי”ם על מגילת רות מכתב יד קדשו, מהדיר: ר’ דוד שלמה ענגלאנדער

132. ר’ מאיר מיכל ראבינאוויץ, המאיר לעולם, א-ג, עם מבוא והערות

133. אוהבי יש, שיחות מרבי שמעון אלסטר

מכון ירושלים

134. ר’ יצחק אייזק חבר, סדר זמנים, כולל חומר חדש מכתב יד, מהדיר: ר’ יעקב טריבץ

135. שו”ת הרא”ש, ב’ חלקים, הוספות ותיקונים

136. שו”ת בית יצחק, או”ח, ב’ חלקים, מכון ירושלים

137. אוצר מפרשי התורה, ויקרא ב

138. שו”ת שואל ומשיב, רביעאה, חלק שני

139. מנחת חינוך, בשולי המנחה, כרך ז

זכרון אהרן

140. סידור ר’ יעקב עמדין, עם הערות

141. ר’ שלמה אלגזי, דרשות אהבת עולם

142. ר’ אהרן לפפא, שו”ת בני אהרן

143. ר’ משה הכהן, כהונת עולם, ב’ חלקים, על הלכות ריבית

144. שו”ת משפט צדק, ג’ חלקים, זכרון אהרן

מכון משנת ר‘ אהרן

145. כתבי הערוך לנר, החדשים, מכתב יד, ריז עמודים

146. שו”ת גליא מסכת, ב’ חלקים, כולל חומר מכתב יד,

147. ביאור הגדות למדרשים לרבנו ידעיה הפניני, מכתב יד, 43+ תקפו עמודים,

148. הדרת מרדכי, שמות א

מכון תלמוד הישראלי

149. אנציקלופדיה תלמודית, נב (כולל ערך ‘מנורה’)

150. אנציקלופדיה תלמודית, טיפולי פוריות לאור הלכה, 168+211 עמודים

אידרא

151. ספר המשיב לרבינו יוסף טאיטאצ׳אק, מכתב יד

152. לדרכי החשיבה של תורת כהנים, שרגא גולץ

153. כמעשה הספיר: הסיפור החסידי והמעשה החינוכי

154. יעקב ברנאי, בתקופה שנעשית היסטוריה, החברה ההיסטורית הישראלית (1924-2024)

155. משה חלמיש, משנתו העיונית של ר’ שניאור זלמן מליאדי

156. דב שוורץ, הציונות הדתית מאין ולאן

157. האור שמתוך שברי הלוחות עולם מתחדש ומתקדש: בעקבות משנתו של הרב שג”ר

ידיעות ספרים

158. תמיר גרנות, חולם ולוחם, פרקי יומן, סרן אמתי גרנות ז”ל

159. בנימין לאו, חכמים, ו

160. שלמה הכט, עתידין להתחדש: עולם ההלכה במבט על העתיד

מוסד רב קוק

161. בעל המאור, על מסכת ברכות

162. ר’ טוביה פרשל, מאמרי טוביה חלק ח [ניתן לקבל תוכן]

163. ר’ אברהם בן הגר”א, תרגום אברהם [על תרגום אונקלוס] ופירוש התפילה

164. ביאור הגר”א, עם פי’ בינה ודעת, או”ח, סי’ א-קכז, מהדיר: ר’ מנחם אדלר [מצוין] [ניתן לקבל תוכן ודפי דוגמא]

165. ר’ יהושע ענבל, המאבק על תורה שבעל פה, 588 עמודים [מעניין]

166. חידושי מאירי זבחים, [ליקט]

167. רבי תנחום הירושלמי, ספר הביאור, לנביאים ראשונים, מכתב יד

168. ספר תהלים עם פי’ רש”י  עם מראה רחל, ע”י ר’ ישראל הרצג ור’ יוסף קמנצקי

169. שיטה מקובצת, כריתות

170. תהלים עם תוספות חיים, ליקוט על תהלים

171. ר’ חיים ברל, ר’ יצחק אייזיק מקאמרנא, הדפסה שנייה

Institute for Jewish Research and Publications

172. Milhemet Mitzvah: Volume 1-2: Halakhic Foundations, Religious Authority, and Military Service in Israel’s War of Independence, edited by Aviad Hacohen, Yitzchak Avi Roness, and Menachem Butler:

173. Avraham Grossman on the Cultural Dynamic of Medieval Jewish History and Thought, Edited by Menachem Butler and Jonathon Grossman
     Mosaica Press

174. Rabbi Yehuda Halpert, Speaking to an Empty Shul
175. Rabbi Joel Padowitz & Rabbi Jonathan Sassen, The Science Behind the Mishnah
176. Rabbi Moshe Taub, Jews in the New World History Halachah and Hashkafah, 221 pp.
177. Michael Baxter, The Rhythms and Cycles of The Jewish Calendar, 419 pp.
178. Rabbi Friedman, Practical Lessons, Teachings, and Wisdom Inspired by Rav Chaim Shmuelevitz
179. Rabbi Yehoshua Kaganoff, Is Alternative Healing Kosher?
180. Yitzchok Aharon Pinkesz, Kosher Astrology
181. Rabbi Cohen, Nephilim:Giants and Fallen Angels

חז“ל, גאונים, ראשונים

182. חומש אונקלוס המבואר, במדבר, תקכד עמודים

183. תורה שלמה, כרך חדש, פרשת דברים, 64+שו עמודים, בעריכת נכדו, ר’ יעקב פרנקל

184. תורה שלמה, כרך חדש, פרשת דברים, כט +שיח +כח עמודים, בעריכת ר’ מיכאל פלג

185. תורה שלמה, כרך חדשה, פרשת ואתחנן, תשנט+ קנ עמודים, בעריכת ר’ מיכאל פלג

186. המקח והממכר, משפטי שבועות עם פי’ עמק השער לר’ מיכל יהודה ליפקוביץ [נדפס מחדש]

187. מקבים ב [מצוין] [מקבים א חזר למלאי] [ניתן לקבל דפי דוגמא]

188. עיטור השלם, מכתב יד, ב’ חלקים [ועומד להופיע עוד ב’ חלקים], מהדיר: ר’ יאיר חזן

189. האגודה, ג’ חלקים מהדורת ר’ דוד דבליצקי [ניתן לקבל דפי דוגמא]

190. ספר המנהגות לרבנו אשר מלוניל, על פי כתב יד

191. ר’ דוד צדוק, ביאור שמות קדש וחול המיוחס לרבינו הרמב”ם ז”ל, אגרת כוונת שמות הקדש, ריט עמודים

192. מורה נבוכים, ב’ חלקים [על פי כת”י], כולל פי’ האפודי, אברבנאל, שם טוב, קרשקש, הנרבוני, משכיות כסף, עמודי כסף

193. שיר השירים עם פי’ רבי מאיר עראמה

194. ר’ יוסף יעבץ, אור החיים עם מעין גנים לר’ צבי אלימלך שפירא, [מצוין] [על פי כת”י] כולל מבוא, והערות, תתק עמודים

195. ר’ חסדאי קרשקש, חסדי השם, מהדורת ר’ שלמה פישר, מהדורת צילום [חזר למלאי]

196. רלב”ג על התורה, 7 חלקים, מהדורה שנייה, וגם כרך מבוא, וכרך חדש של מפתחות, מכון מעליות

197. שו”ת ר’ אברהם בן הרמב”ם, מקיצי נרדמים, מהדורת צילום [נדפס לראשונה בשנת תרצ”ח], 231 עמודים

198. חזה התנופה, קיצור תשובות הראש, מכתב יד עם הערות, 38+רפג עמודים

199. ספרי זוטא, ב, שלח-קרח, עם פי’ באר אש מנחת אש, מהדיר: ר’ אהרן שליו, שמז עמודים

200. ליקוטי מדרשים, חלק שמיני, כריכה רכה

הלכה

201. ר’ מנחם די לונזאנו, אור תורה, על מסורת קריאת התורה וכתיבתה, עם הגהות מעצם כתב ידו, כולל תיקון סופרים בן משק, ומכתב מאליהו ועוד

202. שו”ת חזון נחום, רבנו אליעזר נחום, [מכתב יד] מכון שובי נפשי, [מצוין], 70+ תקצד עמודים [ניתן לקבל דפי דוגמא]

203. ר’ יחיאל מאיר, מעמקי ים, אורח חיים הלכה ודעת, תתרפט עמודים [ניתן לקבל תוכן ודפי דוגמא]

204. ר’ יונה ליברמן, בדיקת תולעים כהלכתה

205. ר’ מרדכי אהרן הלר, מניעה כהלכתה, דיני מניעת הריון, כולל נספח רפואי מקיף, קכה עמודים

206. ר’ ישראל מתתיהו אויערבאך, מקרא קדש, ליקוטי רימ”א, הלכות יום טוב וחול המועד, שמח עמודים

207. ר’ נחמיה וילהלם, דורון דרשה, אוצר ההלכה והדרוש לבר מצוה, רפט עמודים

208. וזאת ליהודה: פת לחם, ביאור ברכת המזון עם הערות שלחן שלמה לר’ רפאל רבין, קיז עמודים

209. חידושי מהר”י אבן צהל, וחידושים מר’ נתן קורוניל, [מכתב יד], תקיט+כו עמודים

210. ר’ יצחק יאקאב, הלכות ומנהגי נטילת ידיים המבואר, קסב עמודים

211. ר’ אפרים בוקוולד, קרית אריאל, בירורים בהלכות תחום שבת והמסתעף, שער אריאל, שיעורים על פרק מי שהוציאוהו, שלז,+סח עמודים [מהדורה שניה]

212. ר’ בנימין כהן, חלקת בנימין, הלכות מזוזה

213. ר’ מרדכי קוט, מים רבים, אכילה לפני התפילות וקיום המצוות [אוסף חשוב]

214. ר’ הדר יהודה מרגולין, הידורי המידות, [מהדורה שלישית עם הרבה תיקונים והוספות], תקעא + 30 עמודים

215. ר’ שאול וידר, ברא מזכה אבא השלם, חיוב הבנים והנהגותיהם לזכות הוריהם לאחר פטירתם, תקלד עמודים

216. ר’ יהודה שפיץ, פנינים משלחן יהודה, עניני או”ח וי”ד, קפז עמודים

217. ר’ יצחק דוד הלוי באמבערגער, אמירה לבית יעקב, על מצות הנשים, נדה חלקה והדלקת הנר, והלכות מליחה, עם חלק התשובות, 55+ שמט עמודים כולל הוספות הגהות ומדור ההערות, מכון אכסניא של תורה

218. ר’ מרדכי אבנסון, מגדל המאה, הלכות מאה ברכות, שעג עמודים

219. ר’ שלמה תווינא, כתבנו לחיים, חודש אלול והימים הנוראים, רפח עמודים

220. אהלי שם: שלחן המערכת, כללי וסדר שמות אנשים ונשים [חזר למלאי]

221. ר’ שלום מאסקוויטש, אב”ד שאץ, דעת שלום, ג’ חלקים על שו”ע ועוד

222. ר’ עקיבא מלר, הקריאה בתורה והלכותיה, 1310 עמודים

223. ר’ יוסף לרנר, שמירת הגוף והנפש, שני חלקים, מהדורה חדשה עם המון הוספות

224. ר’ יעקב בלויא, נתיבות השבת, [הוצאה ועירובין], ב’ חלקים

225. ר’ יוסף לורינץ, משנת פקוח נפש, האיר יוסף, ב’ חלקים, מהדורה תניינא, [שמירת הנפש, וחי בהם, לא תעמוד על דם רעיך, ועוד]

226. ר’ עמנואל מולקנדוב, תורת הקדמונים, ד, תרצא עמודים

227. ר’ משה קוטקס, שיעורי המצוות לליל הסדר, ושיעורים ארבעת המינים, שצה עמודים [מעניין]

228. זמני ההלכה למעשה, ב’ חלקים [מהדורה חדשה]

229. ר’ חיים פלאג’י קול החיים

230. מאסף לכל המחנות, ב’ חלקים

231. ר’ חיים ליב אויערבאך, [אבא של ר’ שלמה זלמן אויערבאך] חכם לב

232. שו”ת הרלב”ח והרד”ך ושו”ת קדמונים, בעניני סוגיות הכתב, תקעה עמודים

233. ר’ בצלאל זאב שפרן, משנת הרב”ז, הערות על שו”ע או”ח, תרלח עמודים

234. ספר פועה, חלק ה

235. נפש חיה השלם על ד’ חלקים שו”ע, ר’ ראובן מרגליות, מכתב יד, שפב עמודים, מכון עלה זית

236. ר’  שלמה גיסינגער, כתר שלמה, ב’ חלקים, פסקי הלכה וביאורים, גליוני משנה ברורה, ועוד, [מצוין] [ניתן לקבל דפי דוגמא]

237. משנת הגר, הל’ גרים

238. ר’ יצחק לאמפין, הזמנים בהבנה, מדבריך להבנת הגמרא והפוסקים בענייני עלות השחר, בין השמשות וצאת הכוכבים, עם תמונות, תקו+76 עמודים

239. ר’ דוד בריזל, משפט הנהנה, ב’ חלקים דיני הנהנה ממון אחרים ופעולותיהם, ביאורי הסוגיות-פסקי הלכות, משפט הרב קו, משפט זכויות  היוצרים ועוד [ניתן לקבל דפי דוגמא]

240. כתבי הגרמ”א האברמן, חלק ב, תשובות ומכתבי תורה, דרשות והספדים מאת ר’ מרדכי האברמן [מכתב יד], בעריכת ר’ שמחה שכטר

241. סדר הדין בבית דין הרבני, ג’ חלקים, פרופ’ אליאב שוחטמן

242. ר’ אליהו ליפשיץ, תורת המשפט, כללי הכרעה בדיני ממונות, ג’ חלקים

243. עטרת זקנים, כתבי ר’ אברהם שמואל שפיטצער

244. זמן מוצאי שבת

245. ר’ ברוך רקובר, ברכת אליהו טו, חושן משפט

246.  בן איש חי, עם ביאור מנחת משה

247. ספר הצומות, ב’ חלקים

248. עשרה זהובים, החוטף מצוה מחבירו, 640 עמודים

249. ר’ אהרן קושיצקי, טריפות העוף השכיחות בזמנינו, שכח עמודים

250. ר’ מיכאל פארשלעגער, קדושת מיכאל, שד עמודים

251. ר’ ישעיהו פייערשטיין, אסתכל באורייתא, דיני הסתכלות וראיה בענינים שונים בתורה, קפח עמודים

252. ר’ אהרן כהן, בגדי קודש, בירור מקום השוק ואורך הלבוש גדרי דת יהודית כהלכתה והמסתעף, שצג עמודים

253. ר’ זכריה הבר הי”ד, מנחה חדשה, אנציקלופדיה למדנית לתורה שבעל פה, חלק אורח חיים [ניתן לקבל דפי דוגמא]

254. ר’ עובדיה טולידאנו, משפט הירושה, ג’ חלקים

255. ר’ שלמה בניזרי, גרים גרורים, גירות [כנגד ספר ‘זרע ישראל’], 655 עמודים

256. ליקוטי הערות חתם סופר ה’ חלקים [חזר למלאי]

257. גט פשוט, למהר”ם חגיז, וגט מקושר לר’ יונה נבון, מכון אור הטוב

258. ר’ אריאל יצחק הלוי, קונטרס אור החמה, לוחות זמני היום, 368 עמודים

259. ר’ יוחנן גורארי’, חקרי מנהגים, במנהגי פיורדא ופרידברג

260. נמצאה התכלת, חוברת, מהדורה שישית

261. הארבה במסורת תימן

262. טלית מקופלת, חוברת

263. ר’ אריה כץ, שו”ת שאגת כהן, חלק ג

264. שדי חמד חנוכה [תשפ”ד] רטו+נו עמודים, כריכה רכה, כולל הערות

265. שדי חמד סוכות [תשפ”ה], שיא עמודים, כרכיה רכה, כולל הערות

266. שו”ת צפנת פענח, דוינסק, עם הערות ועוד, תתנ עמודים

267. תשובות הרב קאפח, כרך ח

תפילה

268. ר’ אברהם בן הגר”א, באר אברהם, על שמונה עשרה, על פי כ”י, רלט עמודים

269. אוצר התפילות, ב’ חלקים, מהדורה שנייה

270. ר’ אלחנן אדלר, עת לחננה, ביאורים לתפילת מוסף של שבת, שס עמודים [כולל ק’ טעם למוסף תקנת שבת לר’ יוסף הכהן, נדפס לראשונה בוינציאה שס”ד]

271. ר’ יוסף ווייסבארד, ביאורי תפילה, שיח יוסף, שמונה עשרה, אוסף מדברי ראשונים ואחרונים לברר וללבן פירוש המילים וכוונת התפילה, תתד עמודים

272. סדור רבינו הזקן, עם ציונים, מקורות, הערות ועיונים, ג’ חלקים [מצוין]

273. ר’ צבי הירש פרבר, שיח צבי, חלק ב תפילת שבת [כולל הוספות על פי כתב יד] [מצוין]

274. ר’ חיים אלעזר שפירא, בעל מנחת אלעזר, מאמר אדון כל על זמר ‘קל אדון’ לשבת קודש, נו עמודים

275. ר’ אברהם בורשטיין, מזמור לתודה, על פרק מזמור לתודה

276. ברכון שביט ישורון, מהדורה ביקורת, 119 עמודים

277. לדוד ברוך, ספר תהלים, כולל שימוש תהלים וחומר מכת”י

278. ר’ דוד פלק, תהלים עם ביאור בתורתו יהגה, תשפג עמודים

תנ“ך

279. חמשי חומשי תורה ועם ראשוני פרשני רש”י, מהדיר: ר’ משה פיליפ, מהדורה חדשה עם תיקונים

280. חומש תולדות אהרן, לר’ אהרן מפיסארו, בראשית-במדבר, ד’ חלקים + חוברת של דפוס צילום של מהדורה ראשונה משנת שמ”ג

281. חתם סופר על התורה ומועדים ודרשות מכתי”ק שנת תקצה, שכ עמודים, עם הערות מר’ משה שלאמיוק

282. רמ”ד וואלי, שופטים שמואל, מלכים, תניינא, מכתב יד, 874 עמודים

283. ר’ טוביה הלוי מצפת, חן טוב, ב’ חלקים, האוצר

284. דרשות וחידושי ר’ אליהו גוטמכר, דברים [מכתב יד]

285. מוסרי שערי חיים על התורה, ממרן הגר”ח שמואלביץ, ב’ חלקים [מצוין]

286. ר’ דב אליאך, הגר”א על התורה, ב’ חלקים [כולל כל החומר מתוך הסט של ה’ חלקים, גם הפנינים משלחן הגר”א (למעט על נ”ך וש”ס), ועוד הוספות חדשות]

287. ר’ צבי הירש, מרגליות התורה, מכון הגר”א, ג’ חלקים, [תלמיד הגר”א]

288. ר’ משה פיליפ, רמב”ן על פירוש רש”י, ביאור שיטת הרמב”ן בפרש”י על פי פרשני רש”י ורמב”ן בתוספת ביאורים חידושים והערות, 793 עמודים

289. ר’ חיים פאלאג’י ובחרת בחיים, על רש”י והרא”ם

290. ר’ משה אלקאים, תועפות ראם, על רש”י והרא”ם

291. ר’ בנימין שלמה שפיצר, תקון שלמה, דרשות, ועל התורה, ב’ חלקים

292. ר’ דוד מנחם רעגענשבערג, דברי מנחם על התורה

293. מתורתו של הצפנת פענח על התורה והמועדים, חלק ד, קמח עמודים, כריכה רכה

294. ר’ קלמן כהנא, עיונים בפירוש הרמב”ן לתורה, שסח עמודים

295. ר’ יצחק פוס, חמודי יצחק, שמות, האורת וביאורים על התורה, תתקכד עמודים [מצוין]

296. ר’ דוד בירדוגו, מי מנוחות, על התורה, ב’ חלקי

297. מנחת יהודה לרבי יהודה בן חנין, מלכים, מכתב יד, 319 עמודים

298. יצחק אורלן, ימי בראשית, קריאה חדשה ומקורית בפסוקי בראשית  החושפת את ההתאמה בין הנאמר בתורה לממצאי המדע, 306 עמודים

ש“ס – רמב“ם

299. ר’ משה מפיזענץ, דרש משה על אגדות הש”ס, [נדפס לראשונה שנט], שפ+כד עמודים

300. ר’ שלמה קלוגר, חדושי אנשי שם, שמות אנשים ונשים, שני חלקים

301. ר’ יעקב ורשנר, סדר יעקב, על מסכת עבודה זרה, א-ב, מהדורה חדשה, 725+672 עמודים

302. יעקב מלבר, משה מלגאו, ר’ יעקב מולכו הגהות בספר משנה תורה לרמב”ם, מכ”י, מהדיר ר’ בצלאל נאור

303. ר’ דוד יואל וייס, מגדים חדשים, תענית [מצוין], תרכד עמודים

304. שיעורים של מהר”ם שיק על מסכת קידושין, מכ”י, מכון שם עולם

305. שיעורי בעל ה’מקדש דוד’, ג’ חלקים

306. ר’ שמואל הילמן, אור הישר, מסכת שבת, עם הגהות והערות בעריכת ר’ פינחס דונר, תסה עמודים

307. ר’ שרגא ניוברגר, לשונו הזהב, א-ב, ביאורים על לשונות הרמב”ם

308. שבת של מי, ב’ חלקים, על פי דפוס ראשון

309. אבן האזל, מהדורה חדשה

310. ר’ מסעוד חי רקח, מעשה רוקח, על ש”ס [מכתב יד], ברכות, שבת, פסחים ראש השנה ועוד

311. ר’ שלמה קלוגר, עבודת עבודה, על מסכת עבודה זרה מהדורה שנייה

312. ר’ אליהו לרנר, הדרת קודש, רמב”ם הלכות איסורי מזבח, שיד עמודים

313. ר’ שאול אלתר, נמלכין בסנהדרין, תקעז עמודים

314. סופרי המלך, מבית מדרשו של רבינו עקיבא איגר, ב, [הרבה חומר מכתב יד], תקי עמודים

315. ר’ חיים שטיין, ברכת חיים, חידושים, ומכתבים

316. צפנת פענח, גיליונות על מסכת שבת ועירובין

317. ארים נסי, הרב מאיר מאזוז על מסכת ברכות

318. צפנת פענח, גליונות על מסכת שבת עירובין, מכון המאור

319. ר’ אפרים בורודיאנסקי, בנין אפרים, כולל מכתבים ומאמרים [מצוין], תא עמודים

תולדות

320. לב נאמן: יומן הגאון הנאמ”ן, רבנו מאיר מאזוז זצ”ל, מסע חייו המרתק כפי שתיעד בכתב ידו, א, 437 עמודים [מצוין] [ניתן לקבל דפי דוגמא]

321. אוסף מילי דהספדא, שנשאו גדולי הדור אחר הסתלקותו של בעל מנחת אלעזר, רעח עמודים

322. עובדות והנהגות שמשמעו מפי מרן… הגר”מ שטרנבוך שליט”א, תקפו עמודים

323. מיכאל באחת, מהדורה שנייה עם הוספות, על ר’ מיכאל פארשלעגער [מצוין]

324. ר’ יוסף קורח, חיי שלום, פרקי זיכרונות מחיי הרב שלום קורח ותקופתו, 531 עמודים

325. הרב שלמה הופמן, המחונך המחנך, פרקי חיים ופרקי חינוך בצל רבו הגדול מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ”ל, 548 עמודים

326. ספר זכרון אהל אברהם, לכבוד ר’ אברהם דוב אויערבאך זצ”ל [מלא חומר מעניין], תתשכג עמודים

327. הרב הדומה למלאך, תולדות רבי ברוך בער לייבאוויץ, מהדורה חדשה עם הוספות, 647 עמודים

328. איש אלקים קדוש, תולדות חייו, של ר’ נחום משאדיק, [נפטר תרכו] תקכ עמודים

329. גיבור כארי, תולדות ר’ יהודה אריה טרגר, ב’ חלקים

330. ר’ ישראל דנדרוביץ, היו דברים מעולם, חלק ב, הסודות הגנוזים של העולם התורני, 661 עמודים [מלא חומר מעניין]

331. ר’ גד יזדי, קצות דרכיו, על ר’ עובדיה יוסף זצ”ל, שיג עמודים [כולל חומר מתוך כת”י של ר’ עובדיה יוסף]

332. הרבנית רמה פינקל, האבא מסלבודקה, על ר’ חיים זאב פינקל, 664 עמודים [מעניין]

333. פרופ’ אהרן קירשנבאום, בין חדש וישן, חיים אמונה ומחקר באמריקה ובישראל [מהדורה שנייה], ]מצוין[

334. ראש צורים, תולדות חייו של הרב שמואל יצחק הילמן

335. ר’ דוד מנדלבוים, תולדות הגאון ר’ מנחם זעמבא הי”ד, 732 עמודים [מצוין]

336. ר’ מנחם מנדל פלאטו, מרן החזון איש, חלק ד

337. מסורת אליהו, הנהגות ועוד מר’ אליהו לופיאן, שנשמעו ע”י ר’ אליעזר דינר, קכח עמודים [יפה]

338. לב שלמה על ר’ שלמה פפנהיים

339. ר’ אביאל חיים חורי, ראשי ההרים, עובדות הנהגות סיפורים, זקני תלמידי חכמים מספרים מכלי ראשון על אבותיהם ורבותיהם, 550 עמודים

340. ר’ יהודה טאוב, נחלת יעקב, גדולי ישראל בונים את ארץ ישראל, 347 עמודים

341. ר’ מיכאל ביר, פני מלך, בעקבות שבעה ממאורי הדורות [רע”א, נצי”ב, ערוך השלחן, שפת אמת, ר’ חיים מבריסק, הראי”ה קוק, והתורה תמימה], 253 עמודים

342. ר’ חיים מינץ, זקניך יאמרו לך, פסקים עובדות והנהגות ממרן רבי משה פיינשטיין זצוק”ל ומעוד זקני גדולי הדור, רפו עמודים [מצוין] [ניתן לקבל דפי דוגמא]

343. ר’ מאיר צבי גרוזמן, הייתי תלמיד בישיבת חברון, זכרונות משנות תשי”ב-תשי”ח, [מצוין]

מחקר – שונות

344. בנימין קלוגר, פכים קטנים, ספרים סופרים וסיפורים: זכרונות ורישומים של ספרן וסופר הסוקר את עולם הספר, 534 עמודים

345. חיים צבי אלבוים, מסורת צמחי המשנה, 604 עמודים

346. גנזי יהודה, כרך שביעי, כתבי קודש משנות הק’ ר’ ש’ עד לערך שנת ת”ס, שנו עמודים [מלא וגדוש חומר מעניין]

347. זיקתו הפילוסופית של ר’ דוד קמחי (רד”ק) לרמב”ם ולאבן עזרא

348. פרופ’ יעקב שמואל שפיגל, שערי תפילה ומועד [מצוין] 662 עמודים

349. יצחק קליין, מבשר ישועה, כתבי האדמו”ר החלוץ הרב ישעיהו שפירא

350. ר’ מאיר ליכטנשטיין, מוסר אבי שיעורים בעקבי תורת אבי מורי הרב אהרן ליכטנשטיין

351. ר’ ירחמיאל בהר, פירוש לחיים, בבא מציעא, פרק אלו מציאות, עם עיונים וקונטרס תמונות, קכד עמודים [מאוד מעניין, פ’ על פי כ”י וראשונים]

352. ר’ חנוך טוביאס, סופה וסערה, חלק ה [מעניין]

353. ר’ אליהו מרגליות, דעת ללב, פיצוחו של עיון, על אינטואיציה, לוגיקה, ומתודולוגיה תלמודית והשקפת התורה, 325 עמודים [בעל ‘מבריסק עד קוסובה’]

354. ישראל שפירא, עזה מאז ולתמיד, תולדות יהדות עזה, [מהדורה שלישית], 168 עמודים

355. למען אחיי ורעיי, הרב מנחם הכהן, פרקי חיים [אוטוביוגרפיה], 360 עמודים

356. יוסף שטרית, הלכה ומאגיה, יסודות התרבות הדואלית של יהודי מרוקו והתמורות שחלו בה במאות הי”ט והכ’, שני חלקים

357. ר’ שמחה קאלימאני, תוכחת מגולה: מהדיר אלי שטרן

358. ר’ יהונתן דון, ערוך השלחן העבר, בראשית, שעח עמודים

359. ר’ רפאל רייכמן, חידושים והערות, ב’ חלקים

360. ר’ שמואל יפה, אגרות תורה, הערות חידושים ומכתבים על הרבה עניני יורה דעה, תקנג עמודים

361. ר’ מאיר מזוז, סלת נקיה, כללי העיבור לתלמידים, ועוד, מהדורה שניה, תקפא עמודים

362. זהר עמר, צמחי תימן

363. אברהם מיכאל קארדוזו דרוש בקר דאברהם, מהדורה מוערת, מכתב יד, נועם לפלר, מהי שבתאות?, ליאור הולצר, 256 עמודים

364. מנחם נאבת, חרדים על דברו, חרדיות בין מגזר לתנועה

365. ר’ ישראל אריאל, בית ה’ נלך, 729 עמודים [מאוד מעניין]

366. בנימין פורת, נקי כפיים ובר לבב: כשירות של מנהיגי ציבור המעורבים בפלילים בראי המסורת היהודית

367. ר’ אברהם וסרמן, היד השמאלית: הראי”ה קוק ותנועות הפועלים, 483 עמודים

368. שלום צדיק, קריאה לתחייתה של הפילוסופיה הדתית

369. כל ספרי ר’ עמנואל חי ריקי, יד חלקים

370. ר’ אבינדב אבוקרט, אחדים בידך: מסע בתורתו ועולמו של החיד”א

371. וידעתם כי אני ה’ – משיעורי הגרי”ש זילברמן זצ”ל, שיעורים באמונה ובטחון, קלא עמודים

372. ר’ אליעזר מלמד, פניני הלכה, אמונה ומצוותיה, ב’ חלקים

373. ר’ מאיר מאזוז זצ”ל, קובץ מאמרים חלק ג

374. חידושי מהר”ץ חיות, מכתב יד, ריג עמודים

375. ר’ יוסף חיים מסעוד, אוצרות אליהו הנביא, שישה ספרים

376. ר’ ישראל נאג’ארה, כלי מחזיק ברכה, 194 עמודים

377. אוצר ספרי קבלה, שמות ספרי הקודש שנכתבו בסודות התורה מחז”ל עד אחרונים, קמד עמודים

378. ר’ משה באראן, [סבא של ר’ אלישיב], מענה רך, תכא עמודים

379. ר’ אביעד נייגר, מצות ישוב ארץ ישראל, 202 עמודים

380. ר’ יצחק קלויזנר, אפסי ארץ, על גבולות הארץ, חוברת

381. כתבי הגרי”ש אלישיב, על מסכת אבות, ב’ חלקים

382. שירת ציון, שירת הלויים

383. ר’ יריב שמואלי, דורות האמוראים

384. ר’ אליהו ליפשיץ, תורת אמך – בין אדם לחברו: לשון הרע  

385. פתוחי חותם, אוצרות חתם סופר, מהדורה שניה, בעריכת ר’ משה שלאמיוק, [מצוין], רנ עמודים

386. ר’ אליהו דושניצר, נחלת אליהו, דברי מוסר על סדר הפרשיות והמועדים, תצט עמודים

387. אוצר גנזי ש”י, אוסף כתבי יד גדולי ישראל, תשיט+קע עמודים

388. ר’ שמואל יעקב בורנשטיין, אורה ושמחה, חנוכה, תקצז עמודים

389. שער השירים, לסעודת שבת, ר’ משה שלמה מטאלאטשין, תלמיד הגר”א, קסט עמודים

390. מסכת אבות עם פירוש רבינו יונה וביאור יונת אלם לר’ אליהו מזריב, תרסז עמודים

391. ר’ יוסף מיכאל יוסקוביץ, למועד מועדים וחצי, סדר זמנים במקרא, שכד עמודים

392. תקוני הזהר, עם פירוש כסא מלך, ר’ שלום בוזאגלו, תתעח עמודים כולל שני קונטריסים, א’ דברי שלום ואמת {על הרמב”ם} וב’ מאירת עיניים, בנושא של הקמיעות של ר’ יהונתן אייבשיץ, [יח עמודים]

393. ר’ יהודה חיון, אוצרות אחרים הימים, ג-ה

394. ר’ יעקב חאגיז, אור מישור השלם, 39+ קלה עמודים

395. נחותי ימא, שיעורי ר’ משה שפירא על אגדות דרבה בר בר חנה, מהדיר: ר’ יחזקאל הרטמן, תקסד עמודים

396. ר’ דניאל וויינשטאק, הוראת לדעת, עניני אמונה ומלחמת היצר התלוי בו על פי דברי גדולי ישראל, תיט עמודים

397. מלחמה וגאולה, המלחמה הנוכחית וחבלי משיח על פי משנתו של מרן ר’ משה שטרנבוך שליט”א

398. יהודה שוחט ויוסף קלאר, מסכת יציאה, הסיפורים מאחורי תנעות היציאה מהחברה החרדית, 223 עמודים

399. עין לא ראתה, משנת הכוללים ופרנסת האברכים בימינו, תב עמודים

400. תיבת עץ נחלי עדן, מחקר מקיף ובלעדי לגילוי תיבת נח האבודה

401. ר’ דוד הנזיר, חוג הראיה, על אורות הקודש, ז

402. ר’ יעקב קאפל שווארץ, קונטרס שטרא דאירכסא, אודות פירוש רבי יוסף קרא המזויף על יהושע-מלכים, סה עמודים

403. ר’ בנימין טבדי, שבט נחלתו, בירורי הלכה בסוגיות הנוגעות לעם ולארץ [כולל השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל]

404. חזון איש, אמונה ובטחון, עם ביאור חזון נפרץ, רעב עמודים

405. חזון איש, אמונה ובטחון, עם ביאור נרחב מקורות אגרות ועיונים, מהדיר: ר’ שלמה קוסובר, רכא עמודים

406. אגרות מהרי”ץ, ר’ יוסף צבי דושינסקיא, תרפד עמודים

407. הלל ויס, ספר המעשים לשוחרי המקדש, [על נסיונות קידום המלכות המקדש והסנהדרין, תשכז-תשפד], 654 עמודים

408. ר’ יצחק אריאל, אבני אריאל, שלד עמודים

409. זמירות שבת, שלמי אריאל, מר’ יצחק אריאלי, קס עמודים

410. דרכי החינוך, מ’בעל בן מלך’, רנו עמודים

קבצים

411. רליגיה, גליון ח

412. המעין 250-253

413. אור ישראל

414. היכל הבעל שם טוב

415. קובץ בית אהרן וישראל [מלא חומר חשוב על ר’ אברהם בן הרמב”ם]

416. ישורון, מח [חומר מעניין]

417. שיננא א, 1023 עמודים [חומר מעניין] [ניתן לקבל תוכן]

418. תחומין, מד

419. מגילות, יז

420. ירושתנו, כרך יג, תשפה, תל עמודים

421. ישורון מט [מעניין]

422. שיננא ב, מאסף תורני, 1375 עמודים [ניתן לקבל תוכן]

423. האוצר, גליון המאה, כריכה קשה, תרסח עמודים

פורים

424. דרך ישרה, הנהגות ודקדוקי הלכה של ר’ שריה דבליצקי, [מצוין], שעה עמודים

425. ספר הליווי בגלות לר’ סעדיה גאון, אסתר, [מכתב יד] מהדורה שנייה

426. כתבי ר’ משה דוד ואלי, אסתר, מכון האוצר

427. ר’ חיים הכהן, בעל ה’טור ברקת’, עטרת זהב אסתר, ב’ חלקים, פשט ופרדס, מכון האוצר

428. אוצר מגילת אסתר, [ספר הביאור לר’ תנחום הירושלמי, חן טוב, אורה ושמחה, ועוד], מהדורה שנייה, מכון האוצר

429. קונטרס פורים המשולש ערב פסח שחל בשבת, ר’ יוסף חיים זוננפלד, עם ביאורים ומקורות

430. ר’ ראובן שווארץ, עמק המן טאשין, עיונים וביאורים בענין אכילת המן טאשין בפורים, [[תשפ”ד], שד עמודים

פסח

431. Rabbi Moshe Hubner, Legacy Hagadah, Fisher Family Edition, Insights from Gedolim whose Torah is Their Legacy, 32+261 pp.

432. הגדות חכמי צפת [חן טוב, צפנת פענח, סדר היום, מדרש שמואל (מכתב יד)], רלב עמודים

433. הגדה של פסח, משיב נפש, פי’ עץ יוסף וענף יוסף מכתב יד

434. ר’ חנוך טוביאס, הגדה של פסח, שואלין ודורשין [חומר מעניין],464 עמודים

435. הגדה של פסח, תפארת יוסף, אוסף של תורתו של ר’ יוסף ענגיל

436. ר’ אליהו מרגליות, הגדת ארץ ישראל, מסע ישראלי, על האמונה והפילוסופיה היהודית, על חרות וגאולה, 258 עמודים [בעל ‘מבריסק עד קוסבה’].