A Woman's Place Is In The Home

The Sons of Korah declare:כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה; מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.[1][And see here for various nineteenth and twentieth century references to our titular aphorism, and see this essay.] But is the verse indeed a normative injunction toward modesty, for women in general, or at least Jewish women in particular, as it is commonly understood? And if so, exactly what standard of behavior is being enjoined?

Cultural Norms – Twelfth Century Egypt, Twentieth Century Jerusalem and Twenty First Century Kabul

Rambam's rather extreme (by contemporary Western standards) formulation, directing a husband to "prevent his wife" from being a gadabout, and instructing him to "only allow her out around once or twice a month, as necessary", is well known: מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין. ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה. לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה כדי שיבואו הם לה. שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה:[2]Of course, this passage must be placed within the context of its author's milieu, a rigidly traditional Islamic society. Indeed, this attitude is still present in some modern day Muslim societies: KABUL — On a recent day when the sun was finally strong enough to dry the Afghan capital's muddy streets, Habiba Sarwe sought her husband's permission to visit a spot that her daughter and all the neighborhood wives were talking about: a park, with swings, benches, flowers and a gazebo. A park for women only. "Please, let me go," begged Sarwe, who is 44 but whose tired eyes make her look far older. "It's a good place." Her husband decided it would be okay. So that afternoon, Sarwe put on her favorite fitted gray wool suit under her shapeless, head-to-toe burqa and set out with three of her children for the dusty park on the edge of Kabul. "This is the one place that's ours," said an out-of-breath Fardia Azizmay, 19, Sarwe's older daughter, as she jumped off a swing and looked over a pile of a dozen blue burqas, tossed off by women as they entered. "For us, home is so boring. Our streets and shops are not for women. But this place is our own." The small park, protected by a half-dozen gun-toting guards, has become a favorite destination for Kabul women wanting a safe, quiet place to meet with friends, complain about their husbands, discuss their kids, line one another's eyes with black kohl or just shed their burqas and play, female activists here say. … Although women make up more than half of Afghanistan's population, fear of fundamentalist militant groups has caused them to nearly disappear from public life, especially in the rural south, where U.S.-led forces are trying to root out Taliban fighters. Some of those insurgents still pressure women to cover up and to avoid schools and workplaces, defying the Afghan constitution's guarantee of equal rights for both sexes. "I get threatening calls almost every day asking why I think I am important enough to work in an office," said Fouzia Ahmed, 25, a government secretary in Kabul. "The truth is, no women feel safe here. We are always threatened. That's why we need the eyes of the world." And the great Rav Ya'akov Yeshayah Blau gives us the not entirely dissimilar Yerushalmi perspective on women working outside the home. He takes a rather dim view of this modern trend, and maintains that the husband may not compel his wife to do so: [רוב] נשים העושות מלאכה הוא בפקידות או בהוראה, … דלא מסתבר שיוכל הבעל לכוף לאשתו לצאת לשוק בזמן שכל ההיתר לנשים לצאת לשוק אינו לפי רוח חכמים (עיין פרק ט הערה קכז מדברי הרמב"ם), ובפרט כשהרבה מלאכות כגון לעמוד בחנות או לעבוד בפקידות רחוק ממדת הצניעות, וידוע שבעוה"ר הרבה מכשולים יוצאים מזה, ובודאי שמצוה גדולה לאדם שלא יתן לאשתו להמצא בשוק כל כך, ודי לנו במה שהן מוכרחות (וזכורני שלפני עשרות שנים הרבה מנקיי הדעת בירושלים היו יוצאים בעצמם למכולת ולשאר דברים שהם צרכי הבית, וויתרו על כבודם וטרחתם משום צניעות), ועיין שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תפ"א, ועל כן נלענ"ד שאין שום דין כפיה לאשה לצאת ולהרויח, ואדרבא, חייב למונעה מכך, ובעוה"ר נחשב הדבר כמעלה בשידוך שיש לאשה מקצוע, וכל שכן משרה שתוכל לצאת ולהרויח,[3]There are at least three Talmudic invocations of our verse as a basis for modesty, but their exact import, and even their very normativeness, are not entirely clear, as we shall see.

Talmudic Sources

Gittin

שאם ירצה שלא לזון כו': שמעת מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הכא במאי עסקינן דא"ל צא מעשה ידיך למזונותיך דכוותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אשה אמאי לא אשה בדלא ספקה עבד נמי בדלא ספיק עבדא דנהום כרסיה לא שויא למריה ולמרתיה למאי מיתבעיתא שמע עבד שגלה לערי מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשה ידיו לרבו ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הכא במאי עסקינן דאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך אי הכי מעשה ידיו אמאי לרבו להעדפה העדפה פשיטא מהו דתימא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי לא לישקול מיניה קמ"ל ומ"ש לערי מקלט סד"א (דברים ד) וחי עביד ליה חיותא טפי קמ"ל והא מדקתני סיפא אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה מכלל דלא אמר לה דאי אמר לה בעלה אמאי חייב ומדסיפא דלא אמר לה רישא נמי דלא אמר ליה לעולם דאמר ליה ואשה בדלא ספקה והא מדקתני סיפא ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי מכלל דרישא דלא אמר לה ה"ק ואם מספקת ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי מספקת מאי למימרא מהו דתימא (תהילים מה) כל כבודה בת מלך פנימה קמ"ל[4]The Gemara states that we might have thought that the principle of כל כבודה prevents a husband from declaring צאי מעשי ידיך במזונותיך and thereby requiring his wife to work, but then concludes "קא משמע לן" that this is not the case. Why, indeed, is this not the case? There are various theories offered, as we shall see.

Yevamos

א"ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מ"ט דקאתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג) על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש שאל אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אקשי להו דואג כל הני קושייתא אישתיקו בעי לאכרוזי עליה מיד (שמואל ב יז) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש וכתיב (דברי הימים א ב) יתר הישמעאלי אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומי מהימן והאמר רבי אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים מכל מקום קשיא הכא תרגמו (תהילים מה) כל כבודה בת מלך פנימה במערבא אמרי ואיתימא ר' יצחק אמר קרא (בראשית יח) ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'[5]

Shevuos

תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי אנשים באין לדין נשים אין באות לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא אשה לאו אורחה משום (תהילים מה) כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים[6]

Blaming the Victim

Hasam Sofer has a remarkable responsum in which he classifies a wife who hypothetically lets herself get kidnapped as an עוברת על דת or a מורדת, since the abduction would not have occurred had she behaved properly and not wandered off alone into dangerous regions: שאלתו אודות איש א' אחר ב' שנים לנישואי אשתו ברחה מעמו ונעלמה מעין כל חי ולא מחמת קטטה כלל … רק בפתע פתאום נעלמה וזה חמש שנים לא נודע מה היה לה אחר כמה חקירות ודרישות בכל אופן האפשרי … על כן רוצה שנעיין בדינו למצוא היתר לישא אשה …תשובה. הנה אשה זו הנעלמה מעינינו יש להסתפק כמה ספיקות מה היה לה. א' אולי מתה כבר מדלא באה לביתה מקום חיותה ואם מתה הבעל מותר לישא אחרת בלי ספק:ב' אולי המירה דתה …ג' אולי נשטית מחמת שטות ברחה ולא חזרה …ד' אולי מחמת מרד ומעל ברחה ולא חזרה …ומעתה נבוא אל העיון הנה יש כאן כמה ספיקות וספק ספיקא להתיר ורק ספק א' לאסור דלמא אשתבאית … אלא שיש לומר נוקמא אחזקת חי ובחזקת צדקת שלא המירה ושלא תמרוד על בעלה בלי שום קטטה ובחזקת הגוף שלא נולד בה מום ובטלו כל הספיקות ונאמר אשתבאית בודאי ואף על גב דלכאורה שבויה על ידי אונס הוה מיעוטא דידיע הוא במדינתנו לא שכיחא שביה כלל ואפילו בשיש מלחמה בעולם ויש אלהים שופטים בארץ ואפילו באו קדרים מרחוק ונטלוה מכל מקום בעברה דרך עיירות ומקומות מדינתינו אם תזעק בחבליה יעשו לה דין ואם לא צוחה ושתקה היינו מומרת ברצון וכדאמרינן בגיטין כח: אין אנפרות בבבל ולא משכחת ליה אלא בדרך רחוקה ונפלאה וליכא אלא מיעוטא ומכל מקום נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא והוה ליה פלגא ופלגא ומספיקא לא נתיר חרם רבינו גרשום:לזה נאמר שהאי ספיקא דשביה אפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוה דודאי אם יצאה מדעת למקום יערות ושכיחא שיירות ושוללים שלא מדעת הבעל ויצאה מחזקת בנות ישראל הכשרים אשר כר' בני כל כבודה בת מלך פנימה דאף על גב דאמרינן בגיטין (יב:) [צ"ל יב.] מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמ"ל משמע דלא אמרינן הכי ויש לומר לזה כתב רש"י כל ישראל בני מלכים הם ור"ל דהא תליא בשיטה דכל ישראל בני מלכים בשבת קכח. ולא קיימא לן כשיטה אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דסתמא דתלמודא דיבמות עז. קיימא לן הלכתא הך חזקה אפילו בנשי א"י הדיוטות שאינם בני מלכים כל שכן בנות ישראל הצנועות ודאמרינן בגיטין קמ"ל ר"ל דאפילו הכי מצי למימר צאי מעשי ידיך אבל האמת דכל כבודה בת מלך פנימה ודברי רש"י דתליא בשיטה צ"עולפי זה אם יצאה מדעת ונשתבאית אף על פי שעתה חזרה בה ורוצית לשוב לבעלה אלא שעומדת במאסרתה מכל מקום הוה ליה תחלתה בפשיעה ועדיין בתמרורתה עומדת ודינה כמורדת או כעוברת על דתולומר שבאו שבאים לביתה ושבוה היינו אונסא דלא שכיחא כלל שלא ידע אדם מזה דבר ולא צעקה בעיר ולא נודע מעולם שבאו שוללים לעיר ולוקחי נפשות במדינתנו ליכא ולומר שנשתטית ויצאה מדעתה והוציאה רוח רעה אל מקום לסטים ושבוה ועתה נתרפאית ועומדת בשביה אם כן היינו מיעוטא דמיעוטא דלא שכיחא כלל …[7]So Hasam Sofer, although initially suggesting that the Maskana in Gittin is that כל כבודה is not normative, ultimately concludes that it is, based on Yevamos, and explains the the former passage to mean merely that the כל כבודה imperative is not strong enough to deny the husband his right to say צאי מעשי ידיך במזונותיך. Rav Avraham Ya'akov Ha'Levi Horowitz rejects this position of Hasam Sofer, that a woman who leaves the safety of her house has necessarily acted improperly, and he argues that this is exactly the point of the Maskana in Gittin, that a woman who has a reason to leave her home, such as the need to support herself, is not violating כל כבודה:האמנם בשו"ת חת"ם סופר .. כתב דיצאה מחזקת כשרות במה שהרחיקה נדוד שאינה כבנות ישראל הכשרות דכל כבודה בת מלך פנימה לא כתב זה רק לסניף והערה בעלמא דאיך נוכל להוציאה מחזקת כשרות אולי יצאה לאיזה סבה ואפילו ביצאה לסבה לא טובה אולי אחר כך נולד לה אונס ודעתה לחזור.ובש"ס גיטין … הרי דמשום דצריכה לצאת למזונותיה לא שייך כל כבודה רק דסלקא דעתא דמשום דכל ישראל בני מלכים אפילו בכה"ג שייך כל כבודה כמו שכתב רש"י שם ולמסקנה קמ"ל דלא קיימא לן דכל ישראל בני מלכים דקיימא בשיטה בש"ס שבת (קכ"ח) ובש"ס יבמות (ע"ז) דאמרינן אפילו בעכו"ם כל כבודה כו' משום דשלא לצרכה אין דרכה לצאת ובחנם נתקשה בשו"ת חת"ם סופר שם בזה ולע"ד פשוט כמו שכתבתי: [ועיין שם עוד במה שהוכיח מעוד פוסקים שאין לדונה כמורדת בכה"ג.][8]

The Tosaphists as Pashtanim

Another application of כל כבודה appears in a number of commentaries of the Tosaphists, as well as that of the Tur, to Parshas Mishpatim, which explain the verse לא תצא כצאת העבדים, in the context of the אמה עבריה, to mean that it is inappropriate for her to work outside of her master's home, and that he may not demand that she do so: לא תצא. פירש רבי אברהם אבן עזרא ז"ל שאין האדון יכול לכופה לעשות מלאכה הצריכה לצאת חוץ, אלא בתוך הבית:[9]לא תצא כצאת העבדים. לפי פשוטו למדה תורה דרך ארץ שלא תהא יצאנית כמו העבד שרבו משגרו בשליחותו ביום ובלילה בעיר ובחוץ לעיר, וכל זה גנאי לאשה, רק שעבוד בית משום כל כבודה בת מלך פנימה, ועוד שהיא קטנה.[10]לא תצא [כצאת] העבדים. הפשט שאינו יכול להכריחה לעשות מלאכתו בחוץ כמו שהעבדים יוצאים בחוץ לשאוב מים או לטחון. או שאר מלאכות בחוץ כי אם בבית כי כל כבודה בת מלך פנימה.[11]לא תצא כצאת העבדים. … אי נמי כפשטיה, לא תצא כצאת העבדים שלא ישלחנה בחוץ לעשות לו מלאכתו אלא תשמשנו בביתו:[12]A correspondent of Rav David Menahem Manis Babad of Tarnipol was apparently bemused by this Tosaphist exegesis, presumably because the Talmud understands the verse differently, and does not mention such a restriction on the master of the אמה העבריה.  Rav Babad points out that this sort of thing is common enough for "the early commentators", and adds that this rule does actually have some basis in the standard Halachah:ומה שפלא בעיניו דברי הרבי אברהם שהביא בדעת זקנים … והוא פלא בעיניו. פליאות כאלה ימצא הרבה במפרשי התורה הקדמונים. אך באמת זה אינו פלא כל כך. כיון דהוזהרנו שלא לעבוד בעבד עברי עבודת פרך ועבודת עבד. וכיון דאשה כל כבודה בת מלך פנימה. אינו יכול לעבוד בה מלאכת חוץ שלא לרצונה:[13][On the issue of medieval atalmudic exegesis, I have elsewhere noted Rav Menahem Kasher's claim that it is actually Ibn Ezra, "the chief of the Pashtanim", who frequently insists that we explain Halachic Scriptural passages only in a manner consistent with the Talmud, while "the pillars of the Halachah", i.e., the Tosaphists, are often quite flexible in their exegesis – as we see here.]Rav Yisrael of Bruna considers this Tosaphist idea to be normative Halachah, but he distinguishes between married and single women (similarly to Hizkuni above, who suggests that we may be particularly concerned about the אמה עבריה, since she is a minor):נשאלתי השוכר משרתת אשה או נערה בתולה וראובן שולח אותה על השוק ובבתי הגויים יחידית והמשרתת אומרת השכרתני לשרת כדרך המשרתות בבית ולא כדרך האנשים היוצאים בחוץ:והשבתי כן הנשים דוברות. אין ראובן יכול לכופן ליכנס יחידית בבתי הגויים ואף יש איסור בדבר משום יחוד, ואף במקום שרבים רגילים ליכנס שם נהי דאיסור ליכא מכל מקום אינו יכול לכופן, דיש נשים צנועות נוהגות בצניעות או יראות מרוב שנאה שלא יטילו עליה שם רע או כהאי גוונא.אמנם על השוק בגילוי, רגילות הנשים לילך אבל הבתולות אין דרכן לצאת לשוק ואינו יכול לכוף, ונראה לי דאף איסור יש בדבר שנאמר לא תצא כצאת העבדים. וכתב בפירוש התורה לר' יעקב בן אשר ז"ל שנקרא נזיר[14] … והתורה בבתולה קאי ובבתולה מיירי אבל נשים לא כדפרישית,אף על גב דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה מכל מקום אשכחן בפרק קמא דגיטין דשכיח כדאמרינן מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמ"ל, ובפרק המוצא תפלין (ערובין ק:) אמר גבי יו"ד קללות שנתקללה חוה וחבושה בבית האסורים ואידך הנך שבח הוא לה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, והטעם כל ישראל בני מלכים הם. ולית הלכתא הכי. דאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קיג.) אמר אביי כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הם, וכל היכא דאמר אביי הכי כולהו בחד שיטה לית הלכתא כחד מינייהו, כדפסק האשירי בכמה דוכתין, ואף על גב דבפרק ח' שרצים (שבת קכו:) פסק רב הלכתא כרשב"ג דאמר הכי מפרש התם הלכתא כוותיה ולא מטעמיה ע"ש, וכן פסק האשירי בהדיא בפרק מפנין, נאם ישראל מברונא:[15]So while the Ashkenazic Rishonim that we have seen might be construed as supporting Rav Blau's position that a husband may not compel his wife to work outside the home, Rav Yisrael of Bruna limits their rule to unmarried women.Note that many of these sources are taken from a discussion of our topic by the erudite Rav Ze'ev Wolf Leiter in his מתורתן של ראשונים.‎[16]Although apparently unknown to all the aforementioned Rishonim and Aharonim, there is actually Medrashic support this interpretation of the verse לא תצא כצאת העבדים – the מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי attributes such an explanation to R. Elazar (or Eliezer):לא תצא כצאת העבדים שלא תהא נוטלת אחריו דלאים ובלוריות למרחץ דברי רבי אל<י>עזראמר לו רבי עקיבא מה אני צריך והלא כבר כבר נאסר לא תעבוד בו עבודת עבד מה תלמוד לומר לא תצא כצאת העבדים שלא שלא תהא יוצאת על השן ועל העין כעבדים …[17]Below we shall see another possible Medrashic basis for this interpretation.

Ibn Ezra

A perplexing point is the attribution of this idea to Ibn Ezra (in the first of the Tosaphist paragraphs above).  As has already been noted by R. Ya'akov Gellis,[18] no such exegesis is found in our editions of Ibn Ezra.  We do, however, have this not atypically cryptic passage:וכי ימכור איש. זה האיש הישראלי. ואין משפט יציאתה לחופש כזכרים. ואין צורך לפירוש הגאון לא תצא לא תשב.[19]The reference to the “explanation of the Gaon” is apparently to the first one in this passage of the commentary of רב סעדיה גאון:ואחר זה נאמר שדיבורו לא תצא כצאת העבדים סובל שני פירושים: האחד לא תדור בהיותה אצל אדוניה במצב של עבדים. כי המלה יציאה פעמים משמשת בהוראת מגורים, כמו שאמר דויד למלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם (שמואל-א כב:ג), וכמו שיש לפרש ויצא בן אשה ישראלית (ויקרא כד:י).הפירוש השני – שלא תצא כצאת העבדים העברים, שנאמר עליהם ובשביעית יצא (כא:ב). אבל היא דרה אצל אדוניה עד שתגדל, בין בזמן קרוב ובין בזמן רחוק.[20]This is still not very clear.  R. Yehudah Leib Krinsky understands the Gaon thus:פירוש אם רעה היא בעיניו ואינו רוצה ליעדה אין ראוי שתשב בביתו להשתמשות לבד, כי אסור לו להניחה עוד ביד האדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה:[21]R. Yehudah Leib Fleischer finds this explanation baseless, and offers an alternative:כתב בעל "מחוקקי יהודה" … ואין אני יודע מאין לקח את הפירוש הזה.והנה בתרגומו הערבי של רבנו סעדיה גאון ז"ל (הוצאת דירינבורג, פאריס תרנ"ג) מצאתי: “פלא תכרג כאלעביד". ותרגומו: “לא תצא כעבדים". אבל הח' המו"ל מביא שם גרסא אחרת, מדפוס קונסטיטינא (שנת ה' אלפים ש"ו ליצירה) ושם הנוסחא: “לא תקים מקאם אלעביד". ותרגומו: “לא תשב במקום העבדים". ולזה שבים דברי ראב"ע ז"ל. ומזה ראיה כי הנוסחא של דפוס קונסטיטינא הנכונה.[22]Still not very clear, but Rav Kasher understands this to mean that רב סעדיה is explaining the verse in the manner of the Tosaphists.[23]  He also suggests another Medrash in support of this exegesis:[24]לא תצא כצאת העבדים, בת אחת היתה לי ומכרתיה להם [לאמה] שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון [שנאמר] לא תצא כצאת העבדים, נהגו בה כבוד, ששביתם אותה מאצלי שנאמר עלית למרום שבית שבי וכו' (שמות רבה פ"ל ד.)מובא בילהמ"כ ישעיה דף סג. ותהלים דף קסח. ובשינויים בכד הקמח אות האמונה: וכן אמרו במדרש וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, וכי ימכור איש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה, את בתו לאמה זו התורה שמכרה לישראל, מוציאין אותה חבושה בארון, לא תצא כצאת העבדים הזהרו בה שלא תנהגו בה מנהג בזיון והפקר, …ויש להעיר שבדברי חז"ל כאן: נהגו בה כבוד. וגירסת כד הקמח: שלא תנהגו בה מנהג בזיון והפקר, יש מקור למה שכתבו הרס"ג ושאר הראשונים בפשטא דקרא: לא תצא כצאת העבדים, כלומר שלא יכריחה לעשות מלאכתו בחוץ כמו עבדים ולא תשב במקום העבדים. ע"כ.[25]Rav Kasher also notes that Rav Avraham Menahem b. Ya'akov Rapa of Porto (who later changed his name to 'Rapaport') also offers a similar interpretation of our verse, apparently independently:לא תצא כצאת העבדים. לא תהא יצאנית לרוץ בשוק הנה והנה כדרך צאת העבדים והא צחות. וכל מקום שנאמר עבדים סתם בכנענים הכתוב מדבר שאין עבד עברי נקרא עבד סתם:[26]

Feminist and Feminine Perspectives

Rav Yehudah Herzl Henkin, always interesting on femininity and feminism, has a careful analysis of the contours of כל כבודה, of which we shall merely cite one brief excerpt, in which he argues that the loss of honor consequent to a woman's leaving her home is due to the fact that she may err and sin, and this is therefore only true in the general case, but a particular woman who can remain an אשת חיל and God-fearing is permitted to leave her home:מכאן למה שהספדתי בענין מקומה של אשה שסיימתי בו הגם שהכתוב תאר וחכמים הזהירו על סתם נשים שתשארנה בבתיהן, כל זה אמור לגבי רוב נשים, אבל יחידה שיכולה להיות גם אשת חיל ואשה יראת ד' יכולה לצאת.וכתבתי שהדבר נובע מן המציאות ומן הרגילות ומוסב על אזהרת חכמים שהאשה היוצאת מתקלקלת, וגם דברי הכתוב יש לפרש כן, שכיון שהמציאות כן ממילא כבודה של אשה היא פנימה כדי שלא תתבזה ביציאתה שהלא אם תכשל אין לה גנאי יותר מזה. …[27]We began this essay with Psalms; we give the last word to she who has been called "a psalmist for the 21st century", the incomparable אתי אנקרי, who used to insist, in the powerful, haunting, beautiful titular song of her breakout album, רואה לך בעינים, that confinement within walls and self-abnegation are just too high a price to pay, even for love: אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחוםרואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב רואה לך בעיניים
שיותר מהכל –
היית סוגר אותי, אם היית יכולהיית בונה לי קירות
היית מתקין לי מנורות
שיהיה לי אוררואה לך בעיניים,
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכלאני רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכולהייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות –
שיהיו לי שמייםאני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחוםאני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל –
רק אותי לא רואה בתוך הכחולהלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית[Explanation and (feminist) analysis.]I say “used to”, of course, since this is early Ankri, in her edgy, התרסה period.  Current, tichel-wearing Ankri, who understands the great, paradoxical religious truth that real freedom requires discipline and subservience to a Higher law, has, indeed, explained that “it is sometimes difficult for me to to connect” to her great, early classics רואה לך בעינים and לך תתרגל איתה (although she insists that this is due to her personal maturation, rather than her religion).  And musical genius that she is, she apparently occasionally manages to nevertheless perform רואה לך בעינים, while investing it with an entirely new atmosphere:"רואה לך בעיניים" כמו שלא נשמע מעולםואז אנקרי מפתיעה. היא אומרת: "לא תאמינו, אבל תאמינו", ומתחילה לנגן בגיטרה את "רואה לך בעיניים", שיר שטבוע עמוק עמוק בדי.אן.איי המוזיקלי הישראלי. גם הפעם הוא מרגש, אבל דרך הביצוע העכשווי שלו ניתן להבין את עוצמת השינוי שחל באנקרי. משיר שתמיד היה נשמע כעוס וכואב יוצאת פתאום אתי אנקרי אחרת – מפויסת, שלמה, שלווה, במשמעות הפוכה לביצוע המקורי.[Note: this essay has its roots in a discussion that occurred on the Areivim and Avodah mailing lists; see this אישים ושיטות post, and my comment thereto.][1]              תהילים מה:יד – קשר[2]              משנה תורה – יד החזקה אישות יג:יא – קשר[3]              פתחי חושן ירושה ואישות פרק י' הערה ט' ד"ה ומהו שיעור המלאכות, ועיין לעיל שם הערה ג'[4]              גיטין יב. – קשר[5]              יבמות עו: – עז. – קשר[6]              שבועות ל. – קשר[7]              שו"ת חת"ם סופר אה"ע חלק ב' סימן צ"ט – קשר[8]              שו"ת צור יעקב סימן ע"ה – קשר[9]              דעת זקנים מבעלי התוספות שמות כא:ז, ועיין תוספות השלם (גליס) אותיות ט וי"ט[10]              פירוש החזקוני שם[11]              פירוש התוספות, נדפס בספר הדר זקנים (ליוורנו ת"ר), והובא בחומש אוצר הראשונים, שם – קשר[12]              פירוש על התורה מרבינו יעקב בן כבוד מרנא ורבנא רבינו הרא"ש זלה"ה (הנובר תקצ"ט), שם – קשר [עמוד  19]‏[13]              שו"ת חבצלת השרון, תנינא סימן י' – קשר[14]              איני יודע פירוש מילים אלו[15]              שו"ת מהר"י ברונא, סימן רמ"ב – קשר[16]              גיטין שם – קשר[17]              מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (מהדורת אפשטיין), שם, עמוד 165 – קשר, הובא בתורה שלמה אות קס"ג[18]              תוספות השלם, שם, עמוד קע"ג. I am indebted to Andy for bringing this to my attention.[19]              אבן עזרא (מהדורת וייזר), פירוש הקצר שם, עמוד רצא[20]              פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות (מהדורת רצהבי), שם, עמוד ק"י[21]              מחוקקי יהודה, שם, יהל אור אות רי"ח – קשר[22]              משנה לעזרא, שם, עמוד 161 – קשר[23]              תורה שלמה, שם, אות קס"ג[24]              I do not understand why Rav Kasher adduces this Medrash, since he himself has earlier cited the מכילתא דרשב"י which would seem to be much more directly supportive of the Tosaphist position.[25]              שם, אות קס"ו[26]              מנחה בלולה (ווירונה תשנ"ד), שם – קשר[27]              שו"ת בני בנים, חלק א' סימן מ' ד"ה מכאן למה שהספדתי – קשר

“A Woman Is Not an Elephant” – Some Jewish, Islamic and Classical Perspectives On the Conflict Between Authority and Truth

Unusually Long (Human) Gestations: Islam

The Middle East Media Research Institute (MEMRI) reports (hat tip: Rabbi Natan Slifkin):

Egyptian Medical Doctor Criticizes the Phenomenon of Accepting Unscientific Islamic Beliefs, like the Notion that a Woman's Pregnancy Can Last Up to Four Years

In an article on the liberal website Elaph, Dr. Khaled Montasser, a liberal Egyptian physician, criticizes the phenomenon of endorsing traditional ideas that have been disproven by science, such as the Muslim belief that a woman can be pregnant for up to four years. He points out that this notion is believed even by some Muslim doctors, and is acknowledged in the laws of some Arab countries, including those that are not theocracies. He calls on the Muslims not to accept outdated and unscientific ideas just because they were proposed by important clerics, stressing that contesting the opinions of religious scholars is not tantamount to attacking or disparaging the religion itself.Following are excerpts from his article:

At a Medical Conference, a Professor Raised the Notion of a Hidden Pregnancy Lasting One to Four Years

"In a medical conference held at one of the faculties of general medicine, a professor asked for permission to speak, and said: 'Why doesn't this conference deal with [the phenomenon of] hidden pregnancy?' When the participants asked what he meant by 'hidden pregnancy,' he replied: 'I mean a pregnancy that lasts one, two, three or four [years].' The conferees, both the students and the professors, were puzzled and asked one another, 'Is there such a thing as a pregnancy that lasts three or four years?' The professor answered confidently, with contempt for his colleagues' ignorance: 'Of course. Imam Malik [founder of the Maliki school of Islam] stayed in his mother's womb for three years.'"The danger posed by this belief is that, [in this case], the one who held it was a professor of medicine, who is probably schooled in the doctrine of scientific thinking, and relies on medical journals as his source [of knowledge]. Faced with a medical question, such as how long a pregnancy can last, he [is expected to] rely on what he has learned and read in these [scientific] sources, rather than on what he has read in texts of Islamic jurisprudence."Unfortunately, however, this doctor was not [just] speaking for himself. He represents a phenomenon, namely the victory of tradition over reason. He represents a school of thought that is willing to sacrifice all medical learning in order to uphold the predominance of jurisprudential Islamic texts and traditional fatwas. Proof of this is [the fact] that it is not only this professor who holds such views. I will have you know that the chief proponent of female circumcision [in Egypt] is a professor of gynecology and obstetrics, who even argued against the minister of health in a court hearing [about this matter]."

The Notion of Hidden Pregnancy Has Crept into the State Laws

"Some Islamic scholars, like those of the Hanafi [school], believe that a pregnancy can last up to two years, while those of the Maliki and Shafi'i schools think it can last up to four years, and some of them [have said] even five years or more. We [can] accept these statements as a kind of folklore, but not as any kind of scientific truth… I refuse to let anyone force me to accept this nonsense under the pretext of implementing the shari'a. Islam is a religion of reason, and [cannot] be associated with these medieval notions. Moreover, my mind refuses to accept something just because the Mufti wrote it in his book or because it appears in the Al-Azhar curriculum. How can I accept this as science when not a single gynecologist or obstetrician has ever witnessed [such an event] since the advent of scientific gynecology and obstetrics?… And from a moral perspective, how can I provide a jurisprudential loophole for a woman who was probably promiscuous after the death of her husband and then presented her baby, conceived in sin, as a baby of her dead husband by relying on the [notion] of a hidden pregnancy or on a fatwa issued by some [cleric] or religious school? This is what happened on December 14, 1927 at a shari'a court in Mecca. The qadi… ruled that the baby was conceived by the woman's dead husband who had died five years previously."The important question is whether the notion of a 'hidden pregnancy' is confined to religious legal texts and is acknowledged only in [Muslim] theocracies, or has [also] found its way into the laws of non-theocratic [Muslim] states that have been terrorized [into submission] by the slogans of the pressure group called political Islam. [Is Egypt] a state that respects reason and [rational] thinking or one that sanctifies tradition and accusations of heresy?"Science is familiar with the notion of a fetus, but does not recognize the notion of a hidden pregnancy or a pregnancy lasting more than ten months, let alone two to four years. The law is expected to be guided by [science] instead of pandering to religious scholars at the expense of science. [The ideas about 'hidden pregnancy'] are religious opinions that [reflect the beliefs] of past eras, and they should be treated as such, not as a sword that hangs over the neck of the legislator."It seems inconceivable that the laws of Egypt, Syria, or the Gulf states should include clauses about hidden pregnancy that reflect beliefs from the fourth century – [but the fact is that they do]. For example, [Egyptian] Law No. 15 from 1929 states that 'a woman's appeal to acknowledge her dead husband [as the father of] her child will not be considered if [the baby] was born over a year after [the husband's] death.' Law No. 131 from 1948 includes a clause stipulating that 'the law will take into account the rights of [a child] born as the result of a hidden pregnancy,' and Law No. 67 from 1980 [states that] 'a hidden pregnancy is legitimate [grounds] for granting rights.' Article 29 of the Personal Status Code [says]: 'The guardian of a child born [as a result of] a hidden pregnancy must inform the Attorney General's [office] when the pregnancy ends.' Article 128 in the Syrian legal code and the property guardianship law in Bahrain say the same thing."

A Woman Is Not an Elephant – She Can't Be Pregnant for More than 10 Months

"The proponents of tradition and enemies of rationality always argue that the religious scholars are [simply] cognizant of [unusual] cases that are possible, though rare. But there is a big difference between rare and impossible. It is impossible that a woman, who belongs to the human race, should suddenly turn into an Asian elephant and be pregnant for over two years. Even [a pregnancy lasting] one whole year… is impossible… The womb is not a storeroom… When a fetus stays in his mother's womb over 42 weeks, he is in danger of dying in utero, and if he stays there more than 43 weeks he will surely die… A 50-week fetus will certainly start to rot in his mother's womb… The duration of pregnancy is not a random affair; it is not a matter of possibilities, of changes in human nature or of changes that occur with time. Someone who says today that Imam Malik stayed in his mother's womb for three years is making light of a serious matter – and the blame lies not with those who said this in the past, but with those who endorse this opinion today."Debating and criticizing the opinions of religious scholars does not mean criticizing or disparaging religion. We mustn't be too sensitive to discuss a scientific issue that was misunderstood by the religious scholars of the past. There is no need to wave swords when discussing such issues. The fault lies not with those who [dare to] contest the [opinions of the religious scholars], but with those who think that these opinions are synonymous with the religion itself. The despicable questions that the clerics ask, [such as] 'Are you saying that the religious scholars were liars?' or 'Who are you to [argue] with figures of their caliber?' – are an impediment to any progress in science and in thinking."We are not accusing the religious scholars of lying, but are [merely] treating their opinions as part of [the beliefs] that prevailed in their time. We do not regard [these opinions] as sacrosanct just because those who held them were authoritative figures. Scientific truths are judged by other criteria that have nothing to do with the piety or devoutness of those who propose them. Moreover, one who contests a clerical opinion having to do with science is not attacking or disparaging the religious scholars, even if he is less pious than they. But he is probably equipped with modern research tools that are more effective than those that were available to those scholars. This does not in any way detract from their importance [as religious scholars] or from the [value] of their religious opinions…"The issue of hidden pregnancy opens a gateway to debating all the scientific and medical notions that appear in the jurisprudential texts. It is inconceivable that today, in the 21st century, we should repeat the opinions of ancient religious scholars – [such as the notion] that the menstrual blood feeds the fetus during pregnancy and turns into breast milk [after birth] – and discard everything science has taught us about gynecology… It is inconceivable that we should use terms like 'the man's [white] fluid' and 'the woman's [yellow] fluid' in discussing genetics, sexology, or infertility, while discarding [terms like] semen, ova, and the enormous wealth of knowledge gained since the discovery of DNA. The same goes for all the religious notions about medicine that are treated as religious commandments instead of as outdated medical [ideas], such as the notion of bloodletting which is defended so much that you would think it’s the sixth Koranic Pillar [of Islam]."

Unusually Long (Human) Gestations: Judaism

And what does our religion say about the possibility of abnormally long pregnancies? The Halachic discussion revolves around this Sugya: תניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהיאלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר משתהאכיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל[1]The Shulhan Aruch, following the preponderant opinion of the Poskim, accepts the ruling of רבה תוספאה: האשב שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר: הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כל כך וחיישינן ליה[2]So normative Halachah recognizes pregnancies of up to twelve months as possible, if improbable,[3] but of longer than twelve months as impossible. There are, however, minority opinions that dissent from this position in both directions:

Even Longer Pregnancies

Meiri recounts a remarkable incident in his day of a woman who gave birth after a gestation of fifteen months, and although he acknowledges that Rambam, as well as his teachers, in the name of "The Book of Healing", by "great sages" in that discipline, deny that possibility, he stubbornly insists that his empirical experience trumps that view: ואחר שכן [שמכשירין את הולד שנולד לסוף י"ב חודש] אף ביתר משנים עשר חדש ואף בימינו אירע מעשה באשה ששהתה חמש עשרה חדשים וילדה והיה עיבורה ניכר כל ימי העבור שלא היה בה שום חשד והיו כל בני המחוז תמהים עליה וסבורים שהיה חולי הקרוי ריחים וילדה בן והיו שערו וצפרניו גדולים כאלו נולד ונתגדלוגדולי המחברים כתבו שאין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חדש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה.[4]Rav Haim Yosef David Azulai (Hida) cites a manuscript comment of Rav Yosef (Haim) Corinaldi, which cites an incident from "their histories" that the wife of one Caesar had a fourteen month gestation, and the resulting son eventually succeeded his father as Caesar: ראיתי להרב מהר"ר דוד קורינאלדי זלה"ה בעל בית דוד על המשניות שכתב דבדברי הימים שלהם כתוב דאשת קיסר שהה הולד במעיה ארבעה עשר חדש והיה קיסר אחר אביו והיה עולה על לב דרבה תוספאה דהכשיר עד תריסר ירחי מעשה שהיה כך היה והוא הדין אם שהה יותר כל שלא ראו בה דבר מכוער אבל כבר כתב הרמב"ם דאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש וגם בה"ג דאמר דאינו בחזקת ממזר לא אמרה מטעם דשוהה יותר אלא משום דיש לומר בצנעא בא כמו שכתב בטור ובבית יוסף וחלילה להקל נגד מה שפסק מרן דהוי ספק ממזר עכ"ל בהגהותיו כ"י:[5]Hida then mentions Meiri, but concludes by accepting as Halachah the opinion of Maran (and Rav Corinaldi), and declaring that we "obviously pay no attention to their histories": וראה זה חדש שראיתי בפסקי הרב המאירי ז"ל ליבמות שנדפסו מחדש … והוא פלא דנקטינן שאינו משתהא יותר מי"ב חדש. ומכל מקום לענין הלכה כל שנשתהא טפי מי"ב חדש הוי ספק ממזר כמו שכתב מרן וכמו שכתב הרב מהרד"ק הנזכר ופשיטא דאין להשגיח בדברי הימים שלהם. ומה שכתב הרב המאירי ז"ל הוא מציאות רחוק מאד מאד ומה גם דשם ניכר בשינוי שערו וצפרניו גדולים. הלכך טפי מי"ב חדש הוא ספק ממזר See also Ozar Ha'Poskim[6] for various other sources on the issue of abnormally long pregnancies, including several who emphatically insist on the impossibility of a gestation of longer than twelve months, but also a couple who seem to consider it possible.

The Two Hundred and Seventy One Day Maximum

In counterpoint to the view of Meiri is the stance of some of the Tosaphists and their followers, who maintain that Le'Halachah, any baby born after a gestation of longer than two hundred and seventy one days (nine "full" months of thirty days each) is considered a mamzer. Helkas Mehokek and Beis Shemuel mention this view, although it is not clear how much weight they give it: התוספות בנדה (דף ל"ח בד"ה שפורא גרים) כתבו דלא קיימא לן כרבה תוספאה (דממנו הוציא הרב דין זה) ואין הולד משתהי יותר מרע"א ימים היינו ט' חדשים שלמים כל אחד ל' יום:[7]מיהו התוספות נדה דף ל"ח כתבו דלא קיימא לן אשתהי וכן פסק באגודה[8]See Ozar Ha'Poskim[9] for more sources on this view.[After I had completed this paper, Eliezer Brodt showed me a fascinating and remarkably erudite thirty eight page comprehensive survey, by יעקב ישראל סטל, of references in Jewish literature to unusually long pregnancies.[10]  This exhaustive article cites the aforementioned sources as well as numerous others, and includes suggestions that Yissachar, son of Ya'akov, experienced a gestation of twelve months or longer, and that Binyamin, son of Ya'akov, experienced a gestation of twenty four months, or even thirty months!I have not had a chance to carefully read the entire article, but I did notice one apparent error: the author repeatedly asserts that the Talmudic passage that we have cited clearly rejects the possibility of a pregnancy lasting longer than twelve months, to the extent that he wonders why a couple of Aharonim claim merely that such pregnancies are “against nature”, and not that they are “against the Talmud and the Halachah”.[11]  But as we have seen, the Talmudic passage itself merely asserts that pregnancies lasting up to twelve months are possible; it is not at all clear that longer ones are impossible, and those who insist that they are, such as Hida, are relying primarily on the authority of Rambam and Maran.Incidentally, one of these Aharonim is Rav Ya'akov Emden, whose comment appears in the midst of his “expurgation of the Zohar”:[12]אך זה שכתוב עוד שם. ומן דרחל אתעברת מבנימין. לא אתעכב תמן. זה אי אפשר. לפי חשבון ששהה יעקב אבינו ע"ה בדרך שתי שנים. עד שנולד בנימין. כמו שכתב בסדר עולם ומוסכם בתלמוד  מאין חולק. והרי בכאן מאריך ספר הזוהר ימי עיבורו של בנימין חוץ לטבע. מה שלא נמצא דוגמתו.[13]]

Rejecting Incorrect Scientific Opinions of Religious Scholars: Islam

We have seen Dr. Montasser's claim that: Debating and criticizing the opinions of religious scholars does not mean criticizing or disparaging religion.R. Slifkin comments that: The parallels are interesting – including how, 800 years ago, Muslims would definitely not have been so traditionalist!Indeed. As the great Muslim thinker Abū Ḥāmid Muḥammad ibn Muḥammad al-Ghazālī writes in the Introduction to his great classic Tahafut Al Falasifah (Incoherence of the Philosophers): [T]here are those things in which the philosophers believe, and which do not come into conflict with any religious principle. And, therefore, disagreement with the philosophers with respect to those things is not a necessary condition for the faith in the prophets and the apostles (may God bless them all). An example is their theory that the lunar eclipse occurs when the light of the Moon disappears as a consequence of the interposition of the Earth between the Moon and the Sun. For the Moon derives its light from the Sun, and the Earth is a round body surrounded by Heaven on all the sides. Therefore, when the Moon falls under the shadow of the Earth, the light of the Sun is cut off from it. Another example is their theory that the solar eclipse means that the interposition of the body of the Moon between the Sun and the observer, which occurs when the Sun and and the Moon are stationed at the intersection of their nodes at the same degree. We are not interested in refuting such theories either; for the refutation will serve no purpose. He who thinks that it his religious duty to disbelieve such things is really unjust to religion and weakens its cause. For these things have been established by astronomical and mathematical evidence which leaves no room for doubt. If you tell a man who has studied such things – so that he has sifted all the data relating to them, and is, therefore, in a position to forecast when a lunar or a solar eclipse will take place; whether it will be total or partial; and how long it will last – that these things are contrary to religion, your assertion will shake his faith in religion, not in these things. Greater harm is done to religion by an immethodical helper than by an enemy whose actions, however hostile, are yet regular. For, as the proverb goes, a wise enemy is better than an ignorant friend. If someone says:The Prophet (may God bless him) has said: The Sun and the Moon are two signs among the signs of God. Their eclipse is not caused by the death or the life of a man. When you see an eclipse, you must seek refuge in the contemplation of God and in prayer." How can this tradition be reconciled with what the philosophers say?We will answer:There is nothing in this tradition to contradict the philosophers. … The atheists would have the greatest satisfaction if the supporters of religion made a positive assertion that things of this kind are contrary to religion. For it would then be easier for them to refute religion which stood or fell with its opposition to these things. (It is, therefore, necessary for the supporter of religion not to commit himself on these questions,) because the fundamental question at issue between him and the philosophers is only whether the world is eternal or began in time. If its beginning in time is proved, it is all the same whether it is a round body, or a simple thing, or an octagonal or hexagonal figure; and whether the heavens and all that is below them form – as the philosophers say – thirteen layers, or more, or less. Investigation into these facts is no more relevant to metaphysical inquiries than an investigation into the number of layers of an onion, or the number of seeds in a pomegranate, would be. What we are interested in this is that the world is the product of God's creative action, whatever the manner of that action may be.[14]Note that this ringing endorsement of at least a certain basic rationalistic insistence on the preposterousness of rejecting the ineluctable conclusions of mathematics and astronomy actually occurs in the Preface to a work whose goal is the defense of religion against what the author perceives as the deeply misguided, heretical arrogance of the philosophers. The book is, after all, titled Incoherence of the Philosophers, and virtually every single chapter title contains either the phrase "their inability to prove" or "refutation [of some belief of the philosophers]". As al-Ghazālī writes (in that same Introduction): Now, I have observed that there is a class of men who believe in their superiority to others because of their intelligence and insight. They have abandoned all the religious duties Islam imposes on its followers. They laugh at all positive commandments of religion which enjoin the performance of acts of devotion, and the abstinence from forbidden things. They defy the injunctions of the Sacred Law. Not only do they overstep the limits prescribed by it, but they have renounced the faith altogether, by having engaged in diverse speculations, wherein they followed the example of those people who "turn men aside from the path of God, and seek to render it crooked; and who do not believe in the life to come." The heresy of these people has its basis only in an uncritical acceptance – like that of the Jews and Christians – of whatever one hears from others or sees all around. … The heretics in our times have heard the awe-inspiring names of people like Socrates, Hippocrates, Plato, Aristotle, etc. They have been deceived by the exaggerations made by the followers of these philosophers – exaggerations to the effect that the ancient masters possessed extraordinary intellectual powers; that the principles they have discovered are unquestionable; that the mathematical, logical, physical and metaphysical sciences developed by them are the most profound; that their excellent intelligence justifies their bold attempts to discover the Hidden Things by deductive methods; and that with all the subtlety of their intelligence and the originality of their accomplishments they repudiated the authority of religious laws; denied the validity of the positive contents of historical religions; and believed that all such things are only sanctimonious lies and trivialities. When such stuff was dinned into their ears, and struck a responsive chord in their hearts, the heretics in our times thought that it would be an honour to join the company of great thinkers for which the renunciation of their faith would prepare them. Emulation of the example of the learned held out to them the promise of an elevated status far above the general level of common men. They refused to be content with the religion followed by their ancestors. They flattered themselves with the idea that it would do them honour not to accept even truth uncritically. They failed to see that a change from one kind of intellectual bondage to another is only a self-deception, a stupidity. What position in this world of God can be baser than that of one who thinks that it is honourable to renounce the truth which is accepted on authority, and then relapses into an acceptance of falsehood which is still a matter of blind faith, unaided by independent inquiry? Such a scandalous attitude is never taken by the unsophisticated masses of men; for they have an instinctive aversion to following the example of misguided genius. Surely, their simplicity is nearer to salvation than sterile genius can be. For total blindness is less dangerous than oblique vision.[15]

Rejecting Incorrect Scientific Opinions of Religious Scholars: Judaism

Rav Yitzhak Arama vigorously endorses al-Ghazālī's stance, applying it, mutatis mutandis, to Hazal's parallel statement about the causes of eclipses: [אמרו חז"ל] בגמרא סוכה (כ"ט.) על ד' דברים מאורות לוקים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות.כי פשוטו מבואר הביטול. ורש"י כתב שם בסמוך על מאמר הדומה לו אשר אזכרנו עוד. לא שמעתי טעם הדבר. ואמר זה לפי שפשוטו שקר מבואר. שהרי הלקיות הם מחוייבים שיחולו ברגע היום ההוא או הלילה היוצא על פי חשבון תנועת גלגלי המאורות הידוע משערי החכמה ההוא. ואינן נתלים בחטאת האדם וזכיותיו. ואין מתנאי התורני לקבל שקרים מפורסמים ולהעמיד דמיונות לקיים פשט דברי הנביאים או החכמים. וזה הענין בעצמו כתבו החכם אל"גזלי בתחלת ספר הפלת הפלוסופים על מה שטענו על מאמר נמצא מפי מניח דת הישמעאלים. וזה נוסחו. השמש והירח הם שני אותות מאותות הקל יתברך שאינן לוקין רק בסבת מות אחר חיותו. וכאשר תראו אותו גורו לכם והחזיקו בתפלה וזכרון הקלעד כאן. וכבר היה זה המאמר לסבה שאמרנו לשמצה בקמיהם. אמר זה לשונו. ומי שחשב שהויכוח בבטל את זה הוא מן האמונה כבר נשתגע באמונה ונחלש ענינו. לפי שאלו הענינים כבר עמדו עליהם המופתים ההנדסיים המספריים וכו': ואמר מי שיפקפק בהם לומר שהוא כנגד התורה לא יפקפק רק בתורה. וההזק הנמשך לתורה במי שעיין בה שלא כדרכה יהיה רב מההזק הנמשך ממי שיטעון ויחלוק עליה כדרכה: והנה זה הוא כמי שיאמר שהאויב[16] המשכיל הוא טוב מהאוהב הכסיל עד כאן דבריו: ואנו צריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולדעת שאין כוונת הדברים האלה למניחיהן כפשוטן. רק להורות בהם ענינים נכבדים על דרך הרמז יושגו למעיינים בהם בדברים יש קצת יחס להם עם נגליהם:[17]Indeed, Rav Arama is so enamored of al-Ghazālī's clarion call  that he approvingly invokes it once again, in the context of the problematic passage in the Torah implying that rainbows are special signs from God, and not purely naturalistic phenomena:[18]הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה. עכ"ל.הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א') כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה.[19]

Captain James Cook's Tahitian Expedition

Here is Rav Pinhas Eliyahu Horowitz of Vilna's vivid and picturesque account of the predictability of eclipses:ואני ראיתי אשר נעשה תחת השמים לקוי [השמש] על ידי הלבנה ב' פעמים א' בק"ק האג אשר במדינת (האלאנד) ואחד בק"ק ווילנא אשר במדינת (ליטא) עיר מולדתי,[20]I do not know which eclipses he is referring to, but he now discusses the Transit of Venus of 1769, which was accurately predicted years in advance by astronomers at “the University” in England:גם היה בימי לקוי שמש פעם אחת על ידי כוכב נוגה הנקרא (פענוס) שעבר לפני השמש כנקודה קטנה שחורה ועגולה, כי כמו הירח לא יאיר אלא כשהוא לנוכח השמש אבל כשהוא תחת השמש הוא חשוך כן מראה הנוגה חשוך כשהיא תחת השמש אף על פי שהוא יפה מאד כשהוא לנגד השמש,וזה הלקוי היה מפורסם בעולם בטרם היותה זמן רב. כי חכמי התכונה בבית מדרש החכמה הנקרא (אוניווערזיטעט) אשר (בענגלאנד) חקרו וחשבו מהלכי כוכבי לכת ומצאו שעתיד לבא עת ידוע אשר יעבור נוגה את פני חמה וכתבו זה בספר כמה שנים קודם שכך יקרה בעת ההיא ויהיה נראה במדינה זו בזו השעה, ובמדינה זו בזו השעה וכאשר כתבו כן נראה בכל מדינה ומדינה באותה שעה ממש,He proceeds to describe Captain James Cook's first voyage to Tahiti in “a mighty ship” (the celebrated bark HMS Endeavour) to observe the Transit:ולכן בשנה שלפניה נסעו הרבה בני שרים וחורי ארץ ממדינת (ענגלאנד) למדינה רחוקה מאוד מעבר לים בצי אדיר מהלך שנה תמימה היא אי אחת מאיי הים הנקרא (אטעהייטע) אשר במדינת (אמעריקא) לראות שם הנהיה הדבר הזה באותה מדינה כשאר כתבו ואיש כלי מחזה בידו וכלים המגדלים את הראות אשר כל אדם חזו בו היטב, הן המה כלי ההבטה הנקראים (פערען גלעזער) אשר המציאו חכמי (דיאפטיקא), ויהי כאשר באו שמה יום אחד לפני היום המוגבל הכינו את אשר הביאו מאותן הכלים במקום ידוע למען יעמדו ויהיו נכונים ליום מחר לראות על ידם הלקוי ההוא, ובלילה ההוא גנבו אנשי הארץ ההיא הכלים ההם מן המקום ההוא גנבו וגם כחשו, וכמעט היה בחנם כל נסיעתם וטרחתם, ועל ידי השתדלות רב החזירו להם, וכאשר פתרו כן היה נראה שמה גם כן לקוי חמה מנוגה נגדו ובאותה שעה אשר כתבו לא נפל דבר מכל אשר כתבו:The instrument stolen by the locals was apparently actually a quadrant, not a telescope:Used for fixing longitude from the stars with a 19 mm diameter objective and focal length of 330 mm and radius arm of 300 mm this instrument was stolen by the locals who thought it must have great powers because it was moved around in a wooden box and guarded with a sentry.it was recovered, attempts had been made to pull it to pieces but it was put back together again some would say that it had lost its original alignment and accuracy. The counter weight hanging at the left hand side was immersed in water to dampen any vibrations that might occur during observations. A mahogany tripod was used to support the quadrant when used on location around Tahiti.[The above is taken from here; see the page for the photographs of the instrument.]R. Horowitz then claims that the ability to retrodict eclipses enables us to refute a Chinese claim that the earth is much older than the Biblical five millenniums believed by the Europeans:ואל תתמה על החפץ כי אף גם כל לקות החמה והלבנה יחשבו החכמים יודעי העתים מקודם כאשר מחשבים את המולד ואת התקופה העתידה לבא, וכמו כן נוכל לחשוב עתה כל הלקות למפרע הפונה קדים (א פאסטריארי) לדעת הלקות אשר היו מימי קדם כי על חשבון צדק יהלך {הלקות} החמה או הלבנה יחשב לו כפי שניו אשר היה מחויב להיות אז כאשר נוכל לחשוב כל המולדות והתקופות למפרע עד התחלת הבריאה וראשית היצירה.ועל ידי תחבולות חכמה זו נצחו חכמי (אירופא) לתושבי ארץ (חינא) האומרים העולם הזה כבר עברו עליו אלפים רבבות שנים באמרם כי כן נמצא כתוב על ספר דברי הימים שלהם כמה רבבות מלכים אשר מלכו בארצם זה אחר זה וכמה שנים מלך כל אחד וכמה מלחמות עשה וכל הקורות אותו וכל לקוי חמה ולבנה אשר היו בימיו.וחכמי (אירופא) נתנו עיניהם בלקות חמה ולבנה הנמצא כתוב אצלם בחשבון חשבו עליהם ובדקו אחריהם בעיון יפה על פי חשבון האמיתי דרך הקדים למפרע ומצאו כל הלקות אשר מפאת קדמה עד ראשית הבריאה המפורסם אצלנו ואצל כל גויי הארצות הכל אמת צדקו יחדו, ואשר שם ולמעלה ההולך קדמה הבריאה לא מצאו אפילו אחד בהם שבא בעתו ובזמנו הראוי לו על פי החשבון, וזה לנו האות אשר פיהם דבר שוא בכל שארי הדברים והקורות מימי קדם קדמתה גם כן, וכל הנמצא כתוב על ספר שלהם דברי כזב הם והכל שקר כי לא היה ולא נברא עדיין העולם, ונחזיק טובה לחכמי (אירופא) אשר במזימות זו חשבו ודידן נצח, כי אין מעשה וחשבון ודעת אחר בכל ספרי הבל שלהם אשר מראש מקדמי ארץ שנוכל לברר השקר נגד פניהם כמו ענין הלקות והוא בנין אב לכל שאר דבריהם כי הכל הבל, וכל ענין ומספר לפי רוב השנים קדמוניות אשר בידם ירושה אינם אלא במוחם החלושה.וזה הלקוי על ידי נוגה היה בשנת תקכ"ט לפ"ק.I do not know exactly what Chinese records he is referring to, but here's Wikipedia's discussion of historical eclipses:Historical eclipses are a valuable resource for historians, in that they allow a few historical events to be dated precisely, from which other dates and a society's calendar may be deduced. Aryabhata (476–550) concluded the Heliocentric theory in solar eclipse. A solar eclipse of June 15, 763 BCE mentioned in an Assyrian text is important for the Chronology of the Ancient Orient. Also known as the eclipse of Bur Sagale, it is the earliest solar eclipse mentioned in historical sources that has been identified successfully. Perhaps the earliest still-unproven claim is that of archaeologist Bruce Masse asserting on the basis of several ancient flood myths, which mention a total solar eclipse, he links an eclipse that occurred May 10, 2807 BCE with a possible meteor impact in the Indian Ocean. There have been other claims to date earlier eclipses, notably that of Mursili II (likely 1312 BCE), in Babylonia, and also in China, during the Fifth Year (2084 BCE) of the regime of Emperor Zhong Kang of Xia dynasty, but these are highly disputed and rely on much supposition.

A Famous, Pseudepigraphic Aphorism

al-Ghazālī

Incidentally, in that same Introduction al-Ghazālī cites this purported aphorism of Aristotle: This is Aristotle, who refuted all his predecessors – including his own teacher, whom the philosophers call the divine Plato. Having refuted Plato, Aristotle excused himself by saying: "Plato is dear to us. And truth is dear, too. Nay, truth is dearer than Plato."

Ibn Janah and Rav Zerahiah Ha'Levi

Educated medieval Jews were also familiar with this aphorism; a version of it even appears in the introduction to the Sefer Ha'Meoros, where Rav Zerahiah Ha'Levi, in the course of his gathering numerous sources in justification of his temerity in disputing some positions of Rif, notes that Rav Yonah (Abu-l-walīd Marwān) Ibn Janah marshals the aphorism in defense of his boldness in dissenting from aspects of the grammar of his revered predecessor Rav Yehudah (Abu Zakariyya Yahya ibn Dawūd) Ibn Hayyuj: וזה המנהג נהגו כל חכמי העולם כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמרריב לאמת עם אפלטון ושניהם אהובנו אך האמת אהוב יותר[21]

Rav Yosef Kimhi

Versions of the aphorism also appear at least twice in the writing of Rav Yosef Kimhi (Rikam, surnamed Maistre Petit): ואמר פילוסוף אחד בהשיבו על אפלטון ראש החכמים אמר האמת ואפלטון שניהם אהובינו והאמת יותר חביבנו[22]ענה חכם בלבבו בר, בחלקו על דברחכמה ומדע, ותט לו אוזן והוא נדיבנוכי האמת אהוב ונחמד ורצוי, ואפלטוןגדול ורב ומאד צורב, גם הוא אהובינו,משפט שניהם נבחרה לנו, אך האמת יותר חביבנו:[23]Answer the wise in a fair, honest way when they discuss a matter with knowledge and wisdom; give ear to such, and they will become thy benefactors, for truth is a thing to be loved, desired, and received with favor; and even though our friend be a Plato, great and exalted, and renowned for his learning, the right of our judgment we claim in the matter of truth, for Truth is to us a friend dearer by far than aught.[24]These citations by Rav Zerahiah and Rav Kimhi are discussed by Prof. Howard Jacobson, in a brief JQR note,[25] in which he actually implies that Rav Zerahiah's citation of Ibn Janah is more complete than the defective extant text of the latter's Kitab al-Mustalḥaḳ, in which the aphorism apparently appears.[26]The Canadian folklorist Yehudah Leib Zlotnick (Avida) has an article on this aphorism in his מדרש המליצה העברית – אמרי חכמה ואמרי אנשי, in which he collects numerous citations of versions of it by various Jewish authors, and he goes so far as to claim that: הננו רואים כי זהו מאמר מהמפורסמים ביותר אצלנו, אבל הנוסחאות שונות ומענינות[27]Here are some of the sources he mentions:

Rashba

ולא עוד, אלא שאף מצד החקירה אין לנו לדון לבטל דבר שחקירת חכם מן החכמים מחייב בטולו, אם יש בידינו קבלה על קיומו. ולמה נסמוך על חקירת החכם ההוא, ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בעניין ההוא. ואולי אם יעמוד חכם ממנו, יגלה סתירת דבריו וקיום מה שסתר, וכמו שקרה לחכמים שקדמו לאפלטון עם אפלטון. ושקרה לאפלטון עם ארסטו תלמידו הבא אחריו, ואמר שיש ריב לאמת עמו. ואיני אומר שנסמוך על הדין הזה להכזיב כל מה שיאמר כל חכם, כי אילו אמרנו כן היה כסילות באמת. אך אני אומר: במקום שיש מצווה או אפילו קבלה, אין מדין האמת לבטל הקבלה מפני דברי החכם ההוא, מן הצד הזה שאמרתי.[28]

Menasseh Ben Israel

מודעת זאת בכל הארץ שירמיה הנביא אחר שנבא ארבעים שנה ונחרב הבית הלך לו לארץ מצרים ועמד שם שנים רבות עד יום מותו וממנו קבל אפלטון רוב חכמתו כאשר חכמי היונים מעידים. וכן תראה שרוב דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום עם חכמי האמת והצדק. ובפרט בדברו על עסקי הנפש יחשוב שיש לנשמה צורות רשומות שעל ידיהן היא לומדת. כי הלמוד אצלו אינו רק הזכרה מה ששכח מיום היותה על האדמה. ואחריו בא תלמידו ארסטו ולהראות שחכמתו גדולה משלו ולהגדיל תפארתו בעיני העמים וששומעו ילך בכל הארצות חלק עליו בכל תוקף ואמר. אהוב אפלטון אהוב סוקרט אבל יותר אהובה האמת. …[29]Regarding the claim that Plato learned his wisdom from Yirmiyahu, see R. Josh Waxman's excellent discussion of this legend.

Rav Yair Haim Bacharach

כתב ראש הפילוסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר הביאו בספר נשמת חיים מ"ב פ"י ובספר מאור עינים חלק אמרי בינה פמ"ח. ובספר בא גד פ"ד ובהקדמת ספר חזוק האמונה ובהקדמת ספר האמונות ובכמה דוכתי ובכהאי גוונא כתב ריב"ש תשובה סימן ע'.[30]

Rav Tam Ibn Yahya

הן אמת כי נפלאה אהבתי אליך וחפצתי צדקך למען תזכה בשפטך. אך האמת יותר אהובה אצלי וארשתיה לי לעולם ולא אוכל כפרה.[31]One last mention of the aphorism, by R. Horowitz, who uses it to counter what he considers excessive deference to Rambam on matters of science:ותמהני על הרבה אנשים שלדעתם כל אשר ימצאו כתוב על ספר להרמב"ם ז"ל יחשבון שהודאי כן הוא עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והפכו נמנע, ולא כן אבי, אבל האמת הוא שלא בכל הענינים כיוון לאמיתו של דבר והרבה יש בדבריו אשר הפכם הוא האמת כאשר כתבו שרים רבים ונכבדים מחכמי ישראל בספריהם הקדושים, כמו ספר עין הקורא לר' שם טוב ברבי שם טוב ועבודת הקודש לרבי מאיר גבאי ובעל נוה שלם ואור ד' לר' חסדאי ובדומה לאלה ספרים הרבה בשם הגדולים אשר בארץ החיים, ואנכי איש רש ונקלה לפני כבודו כגרגר חרדל לפני עולם מלא גם אני וכל מאמינים שהוא ואין בלתו ואין דוגמתו ביהודה וישראל החכמה והמדע והתורה הכל יכול וכוללם יחד כי מי כמוהו מורה בדת ודין במצות התורה בכל זאת אם בספרו היד החזקה אשר לפניו תכרע כל ברך יש בו כמה דברים שלא פסקינן כמותו מכל שכן בשאר ענינים:וכבר כתב בעל גבעת המורה בהקדמת ספרו שהסיבה מה שנתאחרה הפילוסופיא להגיע אל שלמותה זמן רב היה בעבור גודל חכמת (אריסטו) ופרסומו הנפלא ועל ידי כן נמשכו כל חכמי דור ודור בעיונם זמן רב אחר דעותיו והנחותיו בחשבם החולק עליו כחולק על דבר שאין ספק באמיתו עכ"ל.ככה ממש הסיבה מה שנתאחרה האמת להגיע באומתנו זמן רב הוא בעבור שרבים חושבים כי החולק על דבר מדברי הרמב"ם ז"ל כחולק על דבר שאין ספק באמיתו, וכמעט היינו הך כי כל דבריו משפט העיון אשר לאריסטו כי הוא ז"ל הלך בעקבותיו בעיוניות כידוע, אמנם כל איש ישר הולך אוהב הרמב"ם ז"ל ואוהב האמת יותר כאשר אמר החכם אהוב אריסטו אהוב סאקראט והאמת אהוב יותר:[32]The thesis that an unhealthy reverence for Aristotle had greatly retarded European scientific progress for centuries is the premise of L. Sprague de Camp's classic science fiction alternative history / time travel short story Aristotle and the Gun:Speculating that small changes in past history might have profound consequences on the present day world, scientist Sherman Weaver appropriates an experimental time machine to project himself back to the era of Philip II of Macedon. There he hopes to meet Aristotle, his belief being that the influential ancient philosopher's lack of interest in such had retarded scientific progress through much of subsequent history. Equipped with modern-day marvels and pretending to be a conventional traveler from India, which he represents as their source, he attempts to demonstrate to his new acquaintance the value of experimentation in the furtherance of knowledge.The Aphorism's Actual Provenance

Indeed the aphorism has sometimes been associated with Aristotle himself; and in this there is more than a grain of truth: while it does not appear verbatim in any of Aristotle's works, the proverb is a succinct paraphrase of a passage in the Nicomachean Ethics. Aristotle, discussing the Idea of Form of the universal Good, remarks that the inquiry "is made an uphill one by the fact that the Forms have been introduced by friends of our own. Yet it would perhaps be thought to be better, indeed to be our duty, for the sake of maintaining the truth even to destroy what touches us closely, especially as we are philosophers or lovers of wisdom; for while both are dear, piety requires us to honor truth above our friends.Aristotle is, in fact, indebted to Plato, the inventor of the Forms, for the idea expressed in that passage. In the Republic (X, 595) Plato has Socrates arguing that poetry is dangerous to the state, and remarking Although I have always from my earliest youth had an awe and love of Homer … for he is the great captain and teacher of the whole of that charming tragic company; but a man is not to be reverenced more than the truth, and therefore I will speak out. Again, in the Phaedo, Socrates says: This is the state of mind, Simmias and Cebes, in which I approach the argument. And I would ask you to be thinking of the truth and not of Socrates. But clearly we are far from having the sentiment compressed into an aphorism. …[33]See the rest of Guerlac's paper, summarized here, for the various medieval sources of the aphorism, its classical antecedents, and its appearances in the literature of the medieval period and subsequent ones.[1]              יבמות פ: – קשר[2]              שולחן ערוך אה"ע סימן ד' סעיף י"ד[3]              The degree of improbability is the matter of some dispute: see Ozar Ha'Poskim 7:46:1.[4]              בית הבחירה, יבמות דף פ' ע"ב ד"ה וגלגלו בה מעשה באשה שהלך בעלה למדית הים[5]              יוסף אומץ סימן צ"ד אות ג' – קשר[6]              7:43:4[7]              חלקת מחוקק שם ס"ק י[8]              בית שמואל שם ס"ק י"ז[9]              7:48:5-6.  See also the suggestion of Rav Meir Posner (published in Resp. Rabbi Akiva Eiger I:100, cited in Pis'he Teshuvah EH 11:11) that one can plead קים לי according to this view.[10]              אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות (ירושלים תשסו), מילואים מאמר ו[11]              Notes 147 and 166.[12]              This description of the Mitpahas Sefarim is from the Jewish Encyclopedia entry on Rav Emden by Max Seligsohn and Solomon Schechter.[13]              Mitpahas Sefarim (Altona 1768), Part I Chapter 4 #24 – link.[14]              Tahafut Al Falasifah (Incoherence of the Philosophers) (Pakistan Philosophical Congress: 1963 – Lahore), translated by Sabih Ahmad Kamali, Preface Two, pp. 6-8, available here: (PDF).[15]              ibid. pp. 2-3.[16]              בנדפס "שהאוהב", והיא טעות מוחלטת, כמובן, וכמבואר במקור באל"גזלי כנ"ל. ונראה שנתחלף להמהדיר "אויב" ב "אוהב"[17]              עקידת יצחק, מבוא שערים בשם ד', עמודים י"ט: – כ. – קשר[18]              See the exegesis of Ibn Ezra, Commentary to Genesis, 9:14 – link, and Ramban, Commentary to Genesis, ibid. – link, (a portion of which is cited by Rav Arama). It is ironic that Ramban is the one who is convinced here of the correctness of the naturalistic explanation of the Greek scholars, while Ibn Ezra, usually seen as the greater rationalist, hedges.  See also R. Pinhas Eliyahu Horowitz's discussion in his Sefer Ha'Bris (see below) Section I Essay 10 Chapter 12.[19]              עקידת יצחק, שער ארבעה עשר (פרשת נח), עמוד קכו: – קשר[20]              ספר הברית (ירושלים תש"ן) חלק א' מאמר ד' שני המאורות פרק י"ב ד"ה ואני ראיתי. דפוס ראשון (ברין תקנ"ז): קשר. הקטע בענין הויכוח עם "חינא" לא נמצא שם, וכנראה שהוא מההוספות במהדורה השניה.[21]              הקדמה לספר המאורות[22]              ספר הגלוי, הקדמה עמוד 2 – קשר[23]              שקל הקודש, #254 – קשר[24]              Translation of Professor Hermann Golancz – link.[25]              "A Note on Joseph Qimkhi's "Sefer Ha-Galuy"", The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 85, No. 3/4 (Jan. – Apr., 1995), pp. 413-414 – link.[26]              See fn. 2, ibid.[27]              מדרש המליצה העברית – אמרי חכמה ואמרי אנשי, עמוד 18 – קשר[28]              שו"ת הרשב"א חלק א' סימן ט' – קשר. הרבה מתשובה זו מועתקת פה[29]              נשמת חיים מאמר שני ריש פרק י' – קשר[30]              שו"ת חות יאיר ריש סימן ט' –קשר[31]              תומת ישרים / אהלי תם – קשר[32]              ספר הברית שם מאמר ב' חוג שמים פרק ו' ד"ה ותמהני[33]              Henry Guerlac, "Amicus Plato and Other Friends", Journal of the History of Ideas, Vol. 39, No. 4 (Oct.-Dec., 1978), pp. 627-633 – link. I am indebted to Mississippi Fred Macdowell for providing me with a copy of the article.

Spunky Rebbetzins, Disgruntled Rebbetzins and A Learned Zionist Midwife: A Tale Of Two Stories

Menachem Berisha, in The Last Rabbis of Brest, relates (hat tip: Wolf2191):

Rabbi J.L. Diskin’s second wife Sarah was famed as the Brisker Rebbetzen. She was learned and knowledgeable in all the laws. She was very strict in the matter of orthodoxy and mixed into all the community affairs. She had very strong mind; she came from a very prestigious family – she was the granddaughter of the rabbi “Nodah BeYehudah” – and she also came from the wealthy family of Joshua Zeitlin. When she married Joshua Diskin she brought with her a sum of 40,000 rubles (a huge amount in those days), with which they built the J.L. Diskin Orphanage in Jerusalem.

After the writing of the marriage contract, she said to her husband the groom Joshua Leib: “ Mazal Tov! Don’t take your brides blessing lightly….”

While not perhaps immediately evident in the English, her comment is, of course, a bon mot punning off this famous Gemara:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן ואלו הן דוד ודניאל דוד דברכיה ארונה דכתיב (שמואל ב כד) ויאמר ארונה אל המלך וגו’ דניאל דברכיה דריוש דכתיב (דנייאל ו) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך1

The pun reverse the order of the words קלה and הדיוט, and replaces קלה, meaning “light”, with כלה, “bride”, yielding:

Berisha gives neither a source or a date, but this witticism appears in a letter written in 1884 by Rebbitzen Sarah’s contemporary and coreligionist, if not quite coideologist, the early Zionist writer and midwife Olga Belkind-Hankin to Alexander Cederbaum, the editor of HaMelitz:

מכתב לעורך המליץ ליובל האלף של הגליון (דבר הפועלת. 4.6.1942 עמ’ 66

לעורך “המליץ” א. צדרבוים, עם יובל גליון האלף.

ס. פטרבורג 31 בדצמבר 1884כבוד הרב המו”ל את המליץ” שלום וברכה עד העולם!

לצאת הגיליון האלף ממכתב עתך היקר, לא אוכל להתאפק מלהתערב גם אני בקהל המקדמים פניך אדוני בברכה ליום הזה הנכבד לנו והיקר לך. מעודו היה “המליץ” מליץ טוב לע ם ישראל, אבל גם גדול היה בראשיתו הלא ישגא יתר הרבה מאד באחריותו. כי עתה מגמת פניו לא רק קדימה כי אם גם קדמה. לא רק ללמדנו השכלת המערב במבוא השמש, כי אם גם להורותנו צו לדתנו ומפלטנו ממזרח שמש. שם ינוח לנו ואור ד’ עלינו יזרח.
באור הזה הזורח לנו ממכתב עתך נגלית לנו כשמש צדקה, וברוך אתה יוצר המאורות וברוך שמך לעד וכאשר זכית לחוג את האלף הזה, כן תזכה לחוג גם את האלף השני עד תומו וכן נזכה אנחנו לקרוא ב”המליץ” רק בשורות טובות ונעימות כשבת ישראל על אדמתו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
קבל נא אדוני עוד הפעם את ברכתי מקרב לבבי ואל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך, אחותך הצעירה.

אולגה בעלקינד

Belkind’s Talmudic fluency probably derived from the education she received from her father Meir, who taught her an array of Jewish subjects, including Talmud:

אולגה קיבלה את חינוכה העברי מאביה. הוא לימד אותה גם תנ”ך משנה ותלמוד.‏

There is a Hassidic tradition that attributes this witticism to Rebbetzin Rivkah, the bride and cousin of the Rebbe Maharash, the fourth Rebbe of Chabad, in response to a request for her blessing from her father-in-law Rav Menachem Mendel Schneersohn (the Tzemach Tzeddek), the fourth Rebbe of Chabad:מעשה מפורסם מסופר על בתו הצדקת של האדמו”ר הזקן, שבעת חתונתה בירכה את אביה. לחסידים לא היה נוח מהחוצפה שהיא גילתה, שהקטנה מברכת את הגדול, אך היא אמרה להם בחכמתה: “אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך”. זהו מעין משחק מילים על אמרת חז”ל “שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך”.

An alternative version of this tradition attributes the pun to an unnamed “righteous daughter” of the Alter Rebbe, the Ba’al Ha’Tanya, who apparently took the initiative herself in blessing her father, and wittily defended herself against Hassidim displeased with the “impudence” she thus displayed:

So this bon mot is variously attributed to:

• An unnamed daughter of the Ba’al Ha’Tanya, addressed to her father
• Rebbetzin Rivkah, addressed to her father-in-law, the Tzemach Tzeddek
• The Zionist writer and midwife Olga Belkind, addressed to Alexander Cedarbaum, editor of HaMelitz
• The Brisker Rebbetzin, addressed to her husband, the Maharil Diskin

Another of Berisha’s anecdotes of the Brisker Rebbetzin is also told about (at least) three other women. In this case, the versions are basically identical, and they all feature a dialog between the wives of famous Gedolim and their husbands, in which the wife complains of an ignorant simpleton’s presumption in thanking G-d for not making him a woman, and the husband attempts to mollify her by explaining that every man recites the blessing only vis-à-vis his own wife. [In none of the stories are we told of the wife’s reaction to the suggestion.]

Berisha’s version:

She once asked her husband: ” why did the sages create the blessing
that is said every morning by males thanking God for not making me a
woman? Is the shoemaker who can’t learn the Torah or Gemarra better
then me who is educated and learned? Or is it because I am I woman that
I am inferior? ”

The rabbi replied: “every man says this blessing, but only in regards
to his own wife. The rabbi thanks God that he is not his wife the
Rebbetzen! The shoemaker thanks God that he is not his wife….”

Batya Bromberg heard the story told about Baila, the celebrated pious and learned wife of Rav Yehoshua Falk Katz, the Sema:

Rabbi Ben-Zion Mutzafi tells it about the wife of Rav Yom-Tov Lipmann Heller, the Tosfos Yom Tov:

And finally, Rav Meir Bar-Ilan reports a version about the wife of Rav Haim of Volozhin:

מה היה טיבה של אשת-רבי חיים ואמו של רבי איצילי – לא ידוע בפרטות. אך נראה הדבר, שהיתה אשה חכמה ויודעת ערכה. כך, לפחות, מספרים, שבבואה פעם אחת לבית-הכנסת קודם שנאסף הקהל לתפילה, שמעה את בעל-העגלה של העיירה, יהודי עם-הארץ, קורא את הברכה “שלא עשני אשה”. הדבר חרה לה, ובשובה מתפילתה הביתה, באה בטענה לרבי חיים, על שזה הבור ועם-הארץ סובר, כי אדם גדול הוא, עד שהוא מתגאה ומברך “שלא עשני אשה”. ענה לה רבי חיים: – אל ירע לבבך, כל גבר מברך ברכה זו רק כלפי אשתו הוא …4‏

Women, Simchat Torah, and Censorship
By: Eliezer Brodt
A recent book, Mi-pehem, (Bnei Brak,2008), collects interviews that were conducted with various Gedolim. One interview was conducted with Rebbetzin Ginsburg the daughter of R. Yechezel Levenstein. In the course of this interview she described the Simchat Torah celebration at the Mir in Europe:אבל שמחת תורה בישיבה היה משהו
מיוחד. הנשים עמדו בפינת בית המדרש מאחורי מחיצה, ומחכות בהתרגשות לתחילת
ההקפות! (מפיהם, עמ’ 199).

According to this interview, women in the Mir were behind the Mechetziah. But, I recall hearing from others that witnessed Simchat Torah in the Mir in Europe that the women were not behind a Mechetziah. Indeed, when, looking up this source of this interview I realized it was a Hebrew translation of an English article that appears in Daughters of Destiny published by Artscroll. The quote in the original reads: “The woman would stand in a corner of the bais medrash separated from the men and wait excitedly for the Hakofos to begin” (p.76). Thus, according to the original woman were not standing behind the Mechetziah during the ST celebration.

Avraham Ya-ari in his important work on ST, Toldos Chag Simchas Torah provides additional sources discussing woman’s participation in ST celebration from various communities. These sources parallel the original interview of Rebbetzin Ginsburg that women were not behind a Mechetziah but they came in to the Beis hamedrash on this night to watch the dancing up close (pp.251-252).Aside from woman entering the BM on ST woman participated in other parts of the celebration. For example, in Worms we find:מנהג שמחת תורה… מנהג נשים
בין מנחה למעריב הנ”ל באים במלבושיהן היקרים והנאים הטובים שיש להם. ובאם
בחצר החיצון של בית הכנסת ולפני הפתח החיצון של בית הכנסת דנשים ורוב הנשים בפרט
נשים בחורות מחברי’ יד ליד ובראשם נשי חתן תורה וחתן בראשית, והולכין בעיגול סביב
סביב ומשוררין יגדל, וזמירות שרגילין לשורר לכבוד החתן וכלה והכל לכבוד התורה ואחר
כך הולכין לבית הכנסת שלהם… (ר’ יוזפא שמש, מנהגים דק”ק וורמיישא,
א, עמ’ רכ). In Baghdad R. Dovid Sasson describes another custom with woman on ST:בכפור, בשמיני עצרת ובשמחת
תורה מוציאם בכל בתי הכנסת את כל ספרי התורה ומניחים אותם בהיכל והאנשים
והנשים הולכים מבית כנסת לבית כנסת לנשק כל ספר וספר וקוראים זאת זייארה (מסע
בבל, עמ’ רכז)In truth something similar to this (but not on ST only on HR and YK) is found earlier in the letters of R. Ovadia Bartenurah where he describes a custom that he saw:גם ראיתי בליל יום הכיפורים
ובליל הושענא רבה אחר שסיימו הצבור תפלת ערבית, פותחים הנאמנים שני שערי ההיכל
צפונה ונגבה ויושבים שם כל הלילה עד הבוקר, ובאות הנשים משפחות מפחות למשתחוות
ולנשק הספרי תורה, ובפתח האחד תכנסנה ונכחו תצאנה. וכל הלילה, זו נכנסת וזו
יוצאת… (אגרת א”י, עמ’ 106).One other point regarding woman and Simchat Torah is Rivkah Tiktiner (died in 1605) composed a song for Simchat Torah in Yiddish. Tiktiner is famous for being the first Jewish woman who wrote a complete work called Minkes Rivkah. Yaari suggests that this song was song while the woman decorated the Sifrei torah (Toldos Chag Simchas Torah, p.464). This song was recently reprinted by Y. Levine with an introduction and a translation in Hebrew (Simchat Torah Leyad). On Rivkah Tiktiner, see Levine’s Introduction (ibid); Z. Gris, Hasefer Kesochen Tarbus, p.172 and here.

Another custom which women are involved in on Simchat Torah is the throwing of the fruit to the children. On this topic see also Y. Gibralter in his memoirs of Kovno who writes:זלמן טרקניסקי הגבאי הראשי נהג לשבת לאחר הקידוש בשמחת תורה כששק מלא תפוחי עץ גדולים ויפים בידיו ולחלקם לילדים כפי שמבוא בהלכה בבית המוסר דקדקו בהלכה בתכלית הדקדוק (יסור
יסרוני, עמ’ 110).This custom has been the subject of many articles see recently: Avraham Ya’ari, Toledot Chag Simchat Torah, 231-237; Daniel Sperber, Minhagei Yisrael 6:140-154; Shlomo Hamberger, Shorshei Minhag Ashkenaz 4:430-461; Yechiel Goldhaber, Minhagei Hakehilos, 2:147-152; . Y. Tessler, Heichel ha-Besht 20:75-100; Ohr Yisrael 41:187.

The “Note on Maimonides and Muhammad” found at the end of the English section requires a bit of explanation, as it speaks to the times in which we live and the sometimes precarious state of scholarship when it comes up against larger political forces. In 1993, I published an article in Judaism entitled “Islam and the Halakhah.” In the version of the article submitted to the journal, I mentioned that Maimonides referred to Muhammad as a “madman,” and in a few lines I also explained the origin of the term. When the article appeared in print, however, I was surprised to find that this had been removed without my knowledge. Naively, I thought that this was an innocent mistake, and I inquired as to what had happened. Imagine my shock when I was told that my article had been censored because the journal did not want to publish anything that could be seen as offensive to Muslims! While some may see this as understandable in the wake of the Salman Rushdie episode, it was nevertheless a betrayal of scholarship, which cannot be guided by political correctness. I would hope that any Muslims who see the “Note on Maimonides and Muhammad” will understand that its intent is not to insult their prophet, but rather to clarify a historical issue.

Rabbi Prof. Aryeh A. Frimer is the Ethel and David Resnick Professor of Active Oxygen Chemistry at Bar Ilan University. He has lectured and published widely on various aspects of “Women and Halakha.”

Among his many articles, Rabbi Frimer is the author of “Women and Minyan,” Tradition, 23:4 (Summer 1988): 54-77, available online here; “Women’s ‘Megilla’ Reading,” in Ora Wiskind Elper, ed., Traditions and Celebrations for the Bat Mitzvah (Urim Publications: Jerusalem, 2003), 281-304, available online here (PDF); “Guarding the Treasure: A Review of Tamar Ross, Expanding the Palace of Torah: Orthodoxy and Feminism,” BDD – Journal of Torah and Scholarship 18 (April 2007): 67-106 (English), available online here (PDF); “Feminist Innovations in Orthodoxy Today: Is Everything in Halakha – Halakhic?” JOFA Journal 5:2 (Summer 2004/Tammuz 5764): 3-5, available here (PDF).

Over a three year period, from 5758-5760 (Fall 1997-Summer 2000), Rabbi Frimer delivered in-depth high-level shiurim on “Women and Halakha” to the Women of Rehovot at the Tiferet Moshe Synagogue – Rabbi Jacob Berman Community Center. The basic sourcebook for these lectures was R. Elyakim Getsel Ellinson, haIsha ve-haMitsvot – Vol. I: Bein Isha leYotsra, and this series of classes were regularly recorded as MP3 files, and the source materials, handouts and lecture notes were converted into PDF files and these files are now available here.

Aryeh A. Frimer and Dov I. Frimer are the co-authors of “Women’s Prayer Services – Theory and Practice,” Tradition 32:2 (Winter 1998): 5-118, available online here (PDF); and of the forthcoming “Women, Kri’at haTorah and Aliyyot.”

This is his first contribution to the Seforim blog.