אין חכמה לאשה אלא בפלך

אין חכמה לאשה אלא בפלך
מאת דוד פרקש*
במדבר רבה (ט:מח)
מטרונה שאלה את ר”א מפני מה
חטייה אחת בעגל והם [בני ישראל] מתו בה ג’ מיתות, אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלכה
דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בשביל שלא להושיבה דבר אחד מן
התורה איבדה ממנו ג’ מאות כור מעשר בכל שנה? אמר לו, ישרפו ד”ת ואל ימסרו
לנשים.
קושייות המטרונה יותר ברורה בהמקביל
ביומא (יומא סו:) שם הגירסא “שאלה אשה חכמה את ר’ אליעזר, מאחר שמעשה העגל
שוין מפני מה אין מיתתן שוה”, והוא הוא. ומאמר זה של ר”א צריך להקרא יחד
עם מאמרו בסוטה (ג:ד) “כל המלמד תורה לבתו כאילו מלמדה תפלות.” והנה, הא
ודאי מענין שעד כה הגיע עמידתו של ר”א נגד תלמוד תורה לנשים, עד כדי כך
שוויתר על 300 מאות כור מעשר [שהמטרונה היתה מתנדבת] מפני שיטתו, ואפילו לא ללמדם
תורה באופן מסודר, רק שלא להשיב לשאלת המטרונה. אולם, מה שנוגע לנו עתה הוא הלשון
המדויק של ר”א: “אין חכמה לאשה אלא בפלכה.”
פלך, כידוע, הוא מה שקוראים באנגלית
spindle, היינו כלי המשמש בטווית צמר לשם תפירה או אריגה. (לראות צורתו ע’
ויקיפדיה ערך פלך, או כאן: (/http://schachtspindle.com/item/hand-spindles). מסגנון מאמרו זה ר”א לבד היה יתכן לומר שהיה פתגם עממי שגור
בצבור הרחב בזמנו, בדרך “היינו דאמרי אינשי.” אבל ממקומות אחרים רואים
ההדגשה מיוחדת שרבי אליעזר בפרט ראה בהפלך, ויחוסו לאשה. בבתובות (ט:ד) תנן
“המושיב את אשתו חנונית או שמנה אפוטרופא – הרי זה משביעה כל זמן ירצה [שלא
לקחה משלו כלום.] רבי אליעזר אומר: אפילו על פלכה ועל עיסתה.” הרי נקט
ר”א דוקא דוגמאות אלו – פלך ועיסה – כסימן למלאכתה של אשה.
יותר מזה – בכתובות (ה:ה) למדנו
שבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה, כולל הטחנה, הכבסה, הצעת המטה, ועוד. ברם, לפי
הת”ק שם, אם היא מכניסה מספיק שפחות לנשואין, אין היא צריכה לעשות כלום,
ו”יושבת בקתדרא.” אבל “רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה
שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה
.” מתוך שבעה מלאכות הנזכרת
שם במשנה, ר”א נקט דוקא מעשה צמר – דהיינו, מעשה פלך – כחיובה של אשה, אפילו
אם יש לה שפחות ואיננה צריכה לכך. הרי ברור לנו שביטוי זה, “אין חכמה לאשה
אלא בפלך” הוא מאמרו של ר”א לבד, בדרך “מרגלא בפומיה”,
ומאפיין לשיטתו בכלל. אבל מהו פירושו של הביטוי?
 לפי פשוטו כוונת המאמר מבוססת על דברי הכתוב
“וכל אשה חכמת לב בידיה טוו” (שמות לה:כה) כמו שאכן המדרש לעיל מסיימת
בההמשך. נקודה זו גם משתקפת במשלי (לא:יט) “ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו
פלך”. לאמר, האשה מתוארת בכתבי קדש כמצטיינת בפלך, ולכן זהו קאמר ר”א,
שכל חכמת האשה כרוכה אך ורק בחכמה זו, כלומר, אריגה, תפירה, וכדו’. ברם, מכמה
מקומות בש”ס נראה שיש שכבה נוספת טמונה בדברי ר”א.
ראשית, יצוין כי אשה יכולה לעשות
עוד כמה דברים באותו זמן שהיא משתמשת בפילכה. ע’ מגילה (יד:) – כי הוות מיפטרא
מיניה [אביגיל מדוד] אמרה ליה והטיב ה’ לאדוני וזכרת את אמתך. אמר רב נחמן היינו
דאמרי אינשי, “איתתא, בהדי שותא, פילכא.” פרש”י “עם שהאשה
מדברת היא טווה, כלומר עם שהיא מדברת עמו על בעלה, הזכירה לו את עצמה שאם ימות
ישאנה.” זאת אומרת, אשה יכולה גם לדבר וגם לארוג בב”א, והכא נמי, בעוד
שאביגל היתה מדברת לדוד אודות בעלה נבל, גם רמזה לדוד שאם מקרה יקרה לבעלה (כמו
שאכן קרה) שדוד ישאנה. הרי הרווחנו בזה יסוד חשוב: שמוש בפלך אינו מגביל או
מעכב את האשה מעסקים אחרים, אפילו באותו זמן, וכש”כ בזמנים אחרים
.
שנית, שמוש בפלך אינה מלאכה גרועה
או בזויה, והאשה יכולה להתעשרת מכך. ע’ 
בראשית רבה (נו:יא) “משל לאשה שנתעשרה מפלכה, אמרה הואיל ומן הפלך הזה
התעשרתי, עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. כך אמר אברהם, כל שבא לידי אינו אלא בשביל
שעסקתי בתורה ובמצות, לפיכך אינו רוצה שתזוז מזרעי לעולם.” יוצא לנו יסוד
אחר: אין זה עלבון להיות מומחה בחכמת הפלך.
יותר מזה, מצינו שמוש בפלך במגוונים
רחבים ומצבים שונות. ראה לדוגמא כתובות (עב:) – 
“אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא חזיתיה
לההיא ערביא דהוה יתבה. קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה [לשון נקי]. כיון
דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה אמרה לי עולם [בחור], הב לי פלך.” –  פי’ האשה הערביא הזאת השתמשה בהפלך באופן
בלתי-צנוע, כדי לתפוס את רבב”ח  לדבר עבירה. לשם כך, היא
השליכה את פילכה בערמומיות, ובקשה מרבב”ח שיחזיר אותה לה, כדי להתקרב לו. הרי
גם כאן, הפלך שרת כאמצעי לחכמתה ויוזמתה.
סנהדרין (צה.) –  “בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות
נוולא. כי חזיתיה, פסקתה לפילכה שדתיה עילויה. סברא למקטליה. אמרה ליה, עלם, אייתי
לי פלך.”  באגדה זו, הענק ישבי בנוב
[אחיו של גלית, שהיה בא להרוג דוד בנקמה על הריגת אחיו] תפס את דוד והיה מצער
אותו. בדרך נסי, אבישי בן צרויה שמע את המצב, ורכב על סוסו להציל אותו. ערפה, אמא
של הענק, ראתה את אבישי, וכדי להרוג אותו זרקה פלכה אליו. (וכשלא הצליחה, אמרה
באמתלא שהפלך רק “נפל ממנה” ובקש מאבישי לחזור אותו לה.) הרי הפלך בידיה
היה משרת כעין נשק. ובדרך צחות נוכל לומר, כמו שאמרו (יבמות קטו.) “אשה כלי
זיינה עליה.” שוב פעם, חכמה בפלך היא חכמה רב-גווני, וכוללת אפילו ידע
בנשק.
וכן יש עוד דוגמאות. במס’ שבת (יז:ב)
מצינו: “נוטל אדם קרנס לפצע בו את אגוזים… את הכוש ואת הכרכר לתחוב
בו.” פי’ הרע”ב, “כוש: פלך שטוות בו הנשים. לתחוב בו: לאכול
בו תותים וכל מיני פרי רך.” הרי כאן הפלך יכולה לשמשת כעין מזלג.
 ומלבד חז”ל, כבר מצינו קללת דוד ליואב
בשמואל ב (ג:כט) “ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר
לחם.” פרש”י ורד”ק שם, “מחזיק פלך, נשען על מקלו מחמת חולי
הרגלים.” הרי הפלך גם היה יכול לשרת כמשענת. (מיהו, נחלקו המפרשים שם, ויתכן
שמלת פלך שם באמת היינו משענת, ולאו פלך בשמוש כמשענת.)
היוצא מכל הנ”ל היא שחכמת נשים
בפלכה מתבטאת בכמה גוונים, לא רק טוויה בלבד. כמו אולר שוויצרי (Swiss Army Knife), בשמוש של פלכה אשה חכמה יכולה לעשות הרבה דברים. ואמנם אמת היא
שלדעתו של ר”א חכמת נשים מוגבלת, לפחות שמטעם זה לא רצה להשיב לקושיית
המטרונה. מיהו, אינה כ”כ מוגבלת כפי אשר נראה באופן שטחי. חכמת הפלך אכן היא
חכמה גדולה.[1]
* Mr. Farkas, an attorney
practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy Corporation, received his
rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He lives with
his family in Cleveland, Ohio.  This is
his third appearance in the Seforim Blog. See his articles Rashbam theTalmudist, Reconsidered and אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש”פ.


[1]יש
להעיר,שני ביטויים שמקשרים נשים לפלך – “אין חכמה לאשה אלא בפלך”, ו”איתתא
בהדי שותא פילכא” נאמרו ע”י רבי אליעזר ורב נחמן. במגילה (יד:) מצינו
“אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי” [לא נאה גאוה לנשים]. ובגמרא
מ”ק (כח.) “[אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד] ולא של נשים
לעולם מפני הכבוד אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין. ר’ אלעזר אמר
אפילו שאר הנשים [לא מניחין], דכתיב וכו’.” ומענין שר”א ור”נ שניהם
היו נשאוים לנשים ממשפחות מפורסמות: ר”א לאמא שלום, אחות רבן גמליאל מיבנה;
ורב נחמן לילתא, בת ריש גלותא. ושני נשים האלו נזכרים בש”ס כמה פעמים בקשר
לדברים מוסריים, ע’ למשל קידושין (ע:) ושבת (קטז.) כמו”כ יצוין מה שמסופר על
ר”א בנדרים (כ.) “שאלו את אימא שלום מפני מפני
מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא
בחצות הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד.” ולעיל
הבאתי שיטת ר”א בהמשנה (כתובות ה:ה) “שהבטלה מביאה לידי זמה.” השוה
לדברי רשב”ג שם “שהבטלה מביאה לידי שעמום”.
 לא נעלם
ממני שיש מעמינו שרוצים לעשות הצהרות פולטיות מכל סוגיא כזו והמסתעף. להוי ידוע
שאין לי עסק בזה כלל וכלל, ואין לי שום חפץ לכנס לתחום ההוא, ואין אני מסיק לא דבר
ולא מידי. אני כותב כמעורר בעלמא מבחנת תלמוד תורה, כי תורה היא, וללמדה אני צריך.



“שוק באשה ערוה”, לאיזה אבר התכוונו חז”ל?

                                          “שוק באשה ערוה”, לאיזה אבר התכוונו חז”ל?
                                                        מאת זאב וגנר
מאמר
זה לקוח מהספר “אוצר רש”י” (בערך “שוק”), העומד לצאת בע”ה
בקרוב והוא מילון אנציקלופדי המכיל כעשרת אלפים ערכים, הכוללים את הגדרותיו
הלשוניות של רש”י במקרא ובתלמוד.
 הנושא הנידון הוא בירור מיקום אבר השוק באדם
(שוק היא לשון נקבה, אך לא נקפיד בכך בהרצאת הדברים), כיצד נוצר הספק בדבר מיקומו
וכן כיצד “מטפלים” במשנה ברורה “סורר” הפוסק שזה החלק העליון
של הרגל בניגוד לדעת רוב שאר הפוסקים.
במילון
אבן שושן מגדיר שוק “חלק הרגל הנמצא בין הברך ובין כף הרגל” וזו המשמעות
המקובלת בשפה העברית המדוברת. לעומת זאת, בעולם התורני ישנה מחלוקת עתיקה בענין זה
והיא, האם שוק הוא החלק התחתון של הרגל (וזו הדעה העיקרית)? או האם זה חלק הרגל
העליון (הנקרא ירך בשפה המדוברת) הנמשך מהברך ועד המותן? עצם העובדה שיש בכלל
מחלוקת הלכתית בענין אומר דרשני וכמדומה אין עוד שום אבר אחר באדם שיש לגביו ספק
בדבר מיקומו (נסו לבקש מאנשים להצביע על שוקם ותווכחו).
ערב
אחד שמעתי הרצאה מאחת הרבניות המרצות בעניני צניעות (שהוא הנושא החביב עליהן),
ובין יתר הדברים אמרה את המשפט הבא: “ישנו אבר אחד באדם והוא השוק, שהוא  החלק התחתון של הרגל, מן הברך ועד הקרסול
(שהוא העצם הבולט ברגל במקום חבור פסת הרגל אל השוק) שאין שום מחלוקת בדבר זהותו
והנחשב ערוה לכל השיטות והדעות ולכן צריך לכסותו כדי שלא יראה אפילו במקצת.
קביעה
זו שהשוק היא ערוה אכן נכונה, כיון שיש גמרא מפורשת האומרת זאת (בברכות כד
ע”א וכפי שנרחיב להלן), אך בדבר המיקום, נראה שההפך הוא הנכון וזהו האבר
היחיד שיש לגביו מחלוקת. רוב המפרשים והפוסקים אכן סוברים ששוק הוא החלק התחתון של
הרגל, וכך ג”כ ניתן להבין מדברי המחבר בשו”ע יו”ד קצה ס”י:
נחתך הולד במעיה (של היולדת) ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האברים, כגון שיצא
הרגל, ואחריה השוק ואחריה הירך… מכאן רואים בבירור שלדעת הבית יוסף סדר האיברים
הוא שוק ומעליו ירך.
בפירוש
הבועז (מבעל התפארת ישראל) לאהלות פ”א מ”ח אות י”ד מסביר שיש חילוק
בדבר משמעות השוק בין לשון המקרא ללשון התלמוד וכותב כך: וכבר ידוע דלשון תורה
לחוד ולשון חכמים לחוד, דהרי בלשון תורה שוק הניתן משלמים לכהן הן ב’ עצמות ארוכות
של יד הבהמה (כחולין קלב ע”ב), וכן בכל דוכתא שנזכר שם שוק בקרא בין ביד או
ברגל משמעותו ב’ העצמות העליונות שבכל אחד. אבל הכא הרי מוכח שהשוק הוא רק העצם
הארוך התחתון של רגל למטה מהברך, עכ”ד.
כדי
להבין במה מדובר ראוי לפרט את איברי הרגל באדם ובבהמה כפי שרגיל בפי הבריות. הרגל
מתחברת לגוף האדם בכף הירך, החלק הארוך מתחתיו והנמשך עד הברך נקרא ירך. הברך (או
פיקת הברך) מחברת בין הירך והשוק הנמשך מתחתיה 
עד הקרסול ומשם מתחיל כף הרגל ולבסוף האצבעות. (ישנם עוד איברים אך הם אינם
מעניננו). בבהמה לעומת זאת מבנה הרגל שונה. המקום בו מתחברת רגל הבהמה לגוף נקרא
בוקא דאטמא שממנו יורדת הקולית (או הירך, שהוא האבר הארוך הראשון של הרגל הקרוב
לגוף הבהמה) עד עצם הערקוב (שהוא מקביל לברך באדם), מהערקוב יורד השוק עד הערקום
(וזה נחשב האבר השני או האמצעי), האבר המקביל לקרסול בבהמה הוא עצם האיסתווירא
ומשם יורד עצם הרגל (המקביל לכף הרגל באדם והוא האבר השלישי) הנמשך עד הטלפים (שהם
מקבילים לאצבעות כף הרגל).
כאשר
נשווה בין מבנה רגל האדם לרגל הבהמה, ניתן מיד להבחין שלאדם יש שני איברים ארוכים
עומדים המחוברים ע”י הברך, ואילו לבהמה יש שני איברים ארוכים עומדים ואחד
הקצר יותר. מכאן נובע מקור הבעיה כאשר מנסים להשוות ביניהם, כיוון שהחלק השלישי
בבהמה (הסמוך לקרקע) מקביל לכף הרגל באדם אלא שהוא מאונך בניגוד לכף הרגל באדם
שהוא מאוזן ונראה כמעט בוודאות שזה שרש הבעיה מדוע מחליפים בין שוק לירך ולפי הסבר
זה אין ספק שהשוק הוא החלק התחתון של רגל האדם.
לפני
שאנו ניגשים לחלק היותר עסיסי של המאמר, נביא מספר מקורות הדנים במיקום השוק ולמי
שאין בכך ענין יכול לדלג על הדברים. המקור לכך ששוק באשה ערוה הוא בברכות כד
ע”א ולמדים זאת בגמרא מהפסוק בישע’ מז ב-ג “חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות
תגל ערותך גם תראה חרפתך”. תלמיד רש”י, המהר”י קרא מפרש על אתר:
שוק – הוא הירך העליון וכך ג”כ מבאר בשו”ת בני בנים (יהודה הרצל הנקין)
ח”ד סימן ט’. מפירושי רש”י השונים, וביחוד לפי המובא בערך איסתוירא
(מנחות לג ע”א ) שהוא מקום חיבור השוק וכף הרגל, נראה לכאורה שהוא סובר ששוק
הוא החלק התחתון של רגל האדם וכן נראה מסנה’ צו ע”ב ד”ה גלי – תגלי
(אצ”ל תגלו) קלעי ראשיכם ושוקיכם ותלכו בגלות. נראה שמדובר בגילוי החלק
התחתון שכן לא מסתבר שיגלו את החלק מעל הברך שלכל הדעות הוא מקום ערוה.
בברכות
סא ע”א מובא: כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא, וברש”י
ד”ה אחורי אשה בנהר – אחורי אשת איש, (כיון ש)מגבהת בגדיה מפני המים… וכן
בב”ב נז ע”ב ד”ה לפי שאין דרכן… להתבזות – שצריכות לעמוד שם
יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר. מהפסוקים האלה, המדברים בהרמת השמלה בשביל שלא תרטב,
קשה להחליט האם מדובר בגילוי החלק התחתון או גם העליון.
בערובין
ד ע”א, רש”י ד”ה ואינו מטמא באהל – שום עצם בלא בשר עד שיהא שם
שדרה שלימה או גולגולת או רוב בנינו, שתי שוקיים וירך אחת. מכאן נראה שמדובר בחלק
העליון, כיון שיותר מסתבר שהחלק החסר הוא היותר תחתון שברגל. באופן דומה מובא
בבכורות מה ע”א ד”ה הואיל, ושם מפרש דשני שוקיים וירך אחד הוי רוב גובה
הגוף, אך מתוס’ יבמות קג ע”א ד”ה “מאן דמסגי” וברש”י
ד”ה “על ליחתא” נראה שמדובר בחלק התחתון.
בספר
שערים המצויינים בהלכה (מגילה יד ע”ב ד”ה שגילתה שוקה), מציין לתשובות
הרדב”ז (סוף חלק ז’, תקנות עגונות סימן כ”ט) הדן בקושיית התוס’ (שם
ד”ה שגלתה) היאך גילתה אביגיל את שוקה (כמובא בש”א כה כ) והלך דוד לאורה
ג’ פרסאות? ומפרש שהיא לא גילתה שוקה (מעצמה), אלא בזמן שהיתה יורדת בסתר ההר נשב
הרוח ונתגלה שוקה והיא לא ידעה מזה… ואפשר שצ”ל “שנתגלה” מעצמו.
עכ”ל. לסיכום, עדיין לא ברור מעל לכל ספק מכל הנ”ל מהו השוק, כיון שיש
צדדים לכאן ולכאן וכפי שמאריך החזון איש באו”ח סט”ז אות ח בענין השוק
ומביא ראיות לכל צד ומסיים “דקשה להכריע בדבר” (אך בסידורים של הוצאת
ארטסקרול באנגלית כן הכריעו בדבר ותרגמו את הפסוק בתהלים קמז י: “לא בשוקי
האיש ירצה” במשמעות ירך (thigh)
שבאנגלית משמעו החלק העליון של הרגל).
כאמור,
השוק נחשב ערווה כפי שקובעת הגמרא ולכן וצריך לכסותו כדי שלא יראה, כדין כל אבר
באשה הנחשב ערווה. לאותם פוסקים 
(המ”ב ועוד) הסוברים שזהו החלק העליון מספיק שהשמלה תגיע עד קמצת מתחת
לברך (ועוד קצת כדי שלא יתגלה בשעת הישיבה) והשאר אינו צריך כיסוי כלל. ולאותם
פוסקים הסוברים שזה החלק התחתון (והיא דעת רוב הפוסקים), צריך ללבוש שמלה המגיעה
עד הקרסול כדי שלא יראה טפח מהשוק (ולהיותר מחמירים כגון בגילוי השער אפילו טפח
אסור יהיה לגלות) ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן יהיה לראות את צורת השוק כפי שאסור
הדבר בחלק הגוף העליון של האשה, כדי שלא יראה חיטוב האיברים.
כעת
ניתן לגשת לעיקר הנושא והוא הבעיה ההלכתית שנוצרה עקב השינוי שחל בסגנון לבוש
הנשים בדורות האחרונים. עד שנות העשרים של המאה הקודמת בעולם המערבי לבשו הנשים
שמלות ארוכות עד הקרסול ומאז החלו הנשים אט אט לקצר את אורך השמלות. באותה עת החלה
רוח הציונות לנשב ועמה רעיון שיבת א”י, רעיון שנתפס אליו נוער רב. נוער זה
בניגוד לאופנה המשתנה לבש שמלות ארוכות. כידוע בעניני צניעות כולל מלבושי נשים
המגמה היא להחמיר יותר ויותר, ואילו כאן למרבה הפלא החלו הנשים היהודיות לקצר את
שמלותיהם ולא נשמע קול מחאה. ניתן להניח (וזו השערה בלבד ויתכן שישנן עוד סיבות
שאיני מודע להם) שגורמים כלשהם עודדו תופעה זו כדי להרחיק מסימן ההיכר של הנוער
הציוני. אפילו היום בבתי ספר היותר חרדיים ישנן תקנות  שאוסרות על התלמידות ללבוש חצאית או שמלה ארוכה ומזהירים את ההורים
שישגיחו על לבוש בתם, כיון שכל בת שתתפס בלבוש כזה, אחת דתה להיזרק מבית הספר.
כאמור
הנשים בלי יוצא מן הכלל לבשו שמלות ארוכות שהסתירו את כל הרגל, וכעת נוצר מצב
הפוך, שהנשים החלו  לקצר את שמלותיהם
(בגלל סיבה זו או אחרת תהיה אשר תהיה), וכעת ניתן לראות חלק מהשוק שחז”ל
קוראים לו ערוה והעלול לגרום להרהורים ולבעיות אחרות בעניני צניעות שאין כאן המקום
לפרטן ולמרבה הפלא לא נשמע קול מחאה. בשאלה זו דן בשו”ת אשר חנן (אפללו, חלק
ו-ז אה”ע סימן פ”ח, וכן בחלק ח סימן קס”ב): האם אפשר לאשה ללכת
מחוץ לביתה בשמלה ארוכה עד הקרסול, כיון שיש הסוברים שזה לבוש בלתי צנוע ורחובי?
ועונה שאין שום מקור לכך, וכמו שאסור ללבוש חולצה הדוקה, אין היתר ללבוש גרב הדוק
כדי לכסות את חלק הרגל התחתון. (וכך מובא ג”כ בספר אחותי כלה מאת ר’ אברהם
ארבל, תשס”ז עמ’ קל”ט, בקונטרס באתי לגני סימן י”א, וראה עוד
לקמן).
רוב
הפוסקים כאמור הסיקו הלכה למעשה ששוק הוא החלק התחתון, אך למרבה הפלא,
“הפוסק” שספרו נתקבל כספר היסוד של ההלכה בימינו, החפץ חיים בספרו משנה
ברורה (סימן ע”ה סעיף א סק”ב) הולך בעקבות הפרי מגדים (משבצות זהב סימן
ע”ה סק”א) הקובע ששוק זה מן הברך ולמעלה, (ולפעמים נקרא ירך) וכותב כך:
“אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, בפרסות רגל עד השוק
(והוא עד המקום שנקרא קני”א בלשון אשכנז)”. כלומר מדברי המ”ב ברור
מעל לכל ספק שסובר שהשוק הוא החלק העליון (מעל ה”קניא” שהוא ברך בלשון
לעז). בשו”ת מגידות מהפמ”ג (שנדפס מכ”י בברוקלין תשע”ג
ח”א סימן כ”ד וכן כ”ו), דן בענין ומסיים “וצריך עיון בכל
זה”.
דברי
המ”ב הנ”ל גורמים מבוכה לאלה הנוטים להחמיר בעניני צניעות לבוש הנשים,
ולכן מנסים להקהות ולטשטש את דבריו ונביא מספר דוגמאות. בספר הליכות בת ישראל
(יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשד”מ) פ”ד ס”ט סוף הערה כ”ח כותב:
הרש”ז אויערבאך שליט”א “כתב לי” שמן הדין אפשר להקל לאשה
הנמצאת בביתה במשך היום ואינה יוצאת לרחוב, שאינה חייבת לגרוב גרביים (גם בנוכחות
אחרים), וכן שאשה בשעת נידתה אינה צריכה לגרוב גרביים בפני בעלה… עיי”ש.
לעומת זאת במהדורה האנגלית שיצאה שנה אח”כ עמ’ 37, משמיט את רוב הדברים וכותב
בקיצור: הגאון רש”ז אויערבאך “כותב” (ולא “כתב לי”) שלפי
הדין אשה אינה צריכה ללבוש גרביים בנוכחות בעלה… (דבר פשוט ומובן ומובן מאליו
ולא קשור כלל לנושא המדובר). היוצא מדבריו שהדברים שכתב במהדורה העברית כנראה גררו
תגובות שרצוי להשמיט דברים אלו, כיון שמעתה כל בנות ישראל יפסיקו לגרוב גרביונים.
בספר
הלבוש כהלכתו (החסר כל פרט מזהה), פט”ו סימן א’ מסרס ומשמיט את דברי
המ”ב על מיקום השוק ומשלבם יחד עם דברי החיי אדם (הקובע ששוק הוא החלק
התחתון), והרי לשונו בדיוק: כתב המשנה ברורה, כל גופה של אשה, מה שדרכה להיות
מכוסה, נקרא ערוה. אבל פניה וידיה, במקום שאין דרכה להיות מכוסה, לא נקרא ערוה,
כיון שרגילים בזה אין כאן הרהור, וכן פרסות רגליה במקום שהדרך לילך יחף, מותר. אבל
זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות, אסור (משנה ברורה עה, ב חיי אדם
ד, ב). במהדורה השביעית (טבת תשע”ה עמ’ 131 הערה ז)  נוספה הארה ארוכה הדנה בנושא ובין השאר כותב
המחבר עלום השם: ולגודל וחומר הקושיות (על המ”ב) נראה לומר שלפי המצב בדורו,
שחלה הידרדרות בקיום התורה בכלל ובעניני הצניעות בפרט (כמבואר בספרו גדר עולם), לא
רצה לכתוב בבירור אלא מה שאין בו שום צד היתר, והעתיק את שתי הדיעות במשפט אחד
וסמך על המעיין שידקדק היטב בדבריו (ומסיים: הנלע”ד כתבתי). לפי דבריו,
המ”ב הסתיר את כוונתו וסמך על בינתו של הלומד להבין את עומק דבריו, שהוא בעצם
סובר שהשוק היא האבר התחתון. כלומר עשה את ספר המ”ב כספר קבלה שרק  יחידי סגולה יודעי סוד יכולים להבינו ולרדת
לעומק דעתו (ומכאן תשובה לאלו השואלים האם החפץ חיים עסק בקבלה).
בספר
בגדי תפארתך מר’ י”א רוזנבוים (ביתר תשע”ד עמ’ 23) מובאת דרך מקורית
נוספת והיא שינוי סדר המילים במ”ב: פרסות הרגל עד השוק [ו(השוק) הוא עד מקום
שנקרא קניא (ברך) בל”א] במקום שדרכן לילך יחף (ואז האזור שמפרסות הרגל עד
השוק מגולה) מותר לקרות כנגדו (היינו כנגד האזור הנ”ל, אבל למעלה מכפות
הרגלים חשיב שוק ואסור לגלותו או לקרות כנגדו, ואינו תלוי במנהג המקומות). כלומר
הוא משכתב מחדש את דברי המ”ב (ולפי השיכתוב מסתבר שהמ”ב סובר שהשוק היא
החלק התחתון) ואח”כ מסביר במפורש “שזה מה שבאמת הח”ח רצה
לכתוב” (אך קרה מה שקרה ובאה יד המלאך ודחפה את ידו של הח”ח ובמקום
לכתוב את הנ”ל כתב מה שכתב ואין להתייחס לדבריו). בדרך זו ניתן לשכתב את כל
התורה כולה כי הלא אנו יודעים יותר מכותבי הדברים מה באמת היתה כוונתם.
בדרך
גאונית דומה נוקט בקונטרס “שוקיו עמודי שש” (חש”מ, ירושלים
תשע”ב) המסביר שהמ”ב בא להגן על כבודו של הפמ”ג, ולכן משנה את
דבריו וכותב בצורה נסתרת (שרק בעלי סוד יכולים להבין) את כוונתו והיא שבאמת השוק
הוא החלק התחתון. בקונטרס התנהגות בין אנשים לנשים עפ”י הלכה (ר’ יוסף יצחק
ראזענפעלד, מאנסי תשס”א) עמ’ ע”ב כותב: “יש אומרים שדברי המ”ב
האלו, לא הוא כתבם”. גם זו שיטה מקורית ביותר. מהיום והלאה כל מה שלא נראה
למאן דהוא בספר כלשהוא יכתוב בצידי הספר “לא הוא כתבם” ושלום על ישראל
(ולקמן מובא סיפור משעשע בנושא לא הוא כתבם).
בספר
הצניעות בהלכה מר’ שמואל הלוי שישא מסביר שיש חוסר הבנה במבנה רגל האדם ביחס לרגל
הבהמה ואם נשוה אותם נגלה שבשניהם השוק הוא החלק התחתון ומסביר שהפ”מ
“טעה” (פשוטו כמשמעו) וחזר בו (בשו”ת מגידות) והמ”ב נגרר
אחריו ולא ידע שהפ”מ חזר בו. יוצא מדבריו שגם הפמ”ג וגם המ”ב טעו
ואין להם הבנה במבנה רגל הבהמה ורגל האדם (וכנראה אינו דורש את הפסוק בקהלת ג יט
“ומותר האדם מן הבהמה, אין”). כלומר, לדבריו אין יותר בעיה לחלוק על
הראשונים, אלא כל דבר שלא נראה למאן דהוא יכתוב שטעה המחבר כיון שלא ידע ונפטרה
הבעיה.
בירחון
ישורון (גליון ל”א עמ’ תתל”ד, מאמר “לדרכי פסיקת המ”ב
והחזו”א”) מר’ יהושע ענבל, כותב שבנושא יסודי אחד מיקל המ”ב, והרבה
פוסקים תמהו על קולתו, ומ”מ המנהג הוא כמו פשרה. לדעת המ”ב שוק הוא החלק
העליון של הרגל, ואין לחלק התחתון דין ערוה. אמנם הוא תמוה… ולכן אנן פוסקים
שצריך לכסות, אבל מקילים שהכיסוי (של חלק “התחתון” של השוק) יהיה
ע”י גרב בצורת הרגל ובצבע הרגל… כלומר מדבריו יוצא הסבר מקורי ביותר, ששני
חלקי הרגל נקראים שוק, אלא יש שוק עליון ושוק תחתון ואנו מקילים בשוק התחתון לגרוב
גרביונים, כלומר הוא ביטל במחי יד את אבר הירך וקורא לו שוק עליון (ולדבריו נראה
שמספיק שאורך השמלה תהיה עד הברך ותו לא).
מומלץ
לכל אחד לעיין בספרים אלא ולא להסתמך על המובא כאן, לכולם יש מכנה אחד משותף והוא,
שהם קובעים בצורה החלטית שהמ”ב והפ”מ טעו בצורה זו או אחרת בדבר מיקום
השוק ולכן אין לקבל את דבריהם להלכה. כותב כך במפורש בספר אחותי כלה (ר’ אברהם
ארבל, תשס”ז עמ’ קל”ח סימן יא) שאין שום ספק שהמ”ב טעה (ובלשונו:
נדחה) וצריך לקיים מצוות לא תגורו מפני איש… ואין נושאים פנים בהלכה וכו’,
ובהמשך דבריו מביא את דברי ר’ שלמה אבינר בספר גן נעול (בענין כח ההכרעה של המ”ב),
המצטט את ר”ח גורדזינסקי בשו”ת אחיעזר, פרקי חיים תר”ע “לאחר
שיביע הח”ח את דעתו, מצווים אנו לא לחלוק על דבריו כנאמר לא תחלוק על
רב”. וכן דברי ר’ אלחנן וסרמן בתולדות הח”ח עמ’ תע”ח “דברי
הח”ח הם כדברי הראשונים שאין לאל ידי האחרונים ואפילו הגדולים לחלוק
עליהם”, ומסיים (א”א הנ”ל, שלמרות דבריהם, הוא) לא מאמין שיצאו
דברים אלו מפי הגדולים הנ”ל, אלא תלמיד טועה כתבם… (ועיין באגרות משה מר’
משה פיינשטיין, יו”ד ח”ג סימן קט”ו, בדבר ספר פירושי התורה לר’
יהודה החסיד וספר “הציוני” על התורה, שמביאים דברים זרים ויש לאסרם…
וע”ז עונה בשו”ת משנה הלכות מר’ מנשה קליין, חי”ב סימן רי”ד
שאינו מאמין שדברים אלו יצאו מפי הגרמ”פ, אלא נראה לפי עניות דעתו שאיזה
תלמיד טועה כתב את התשובה והכניסה בין כתביו לאחר פטירתו… ולא ר”מ
פיינשטיין כתבה).
אפילו
נניח שיש במ”ב איזו שהיא שגגה או ט”ס, המ”ב חוזר על דבריו בסימן
קכ”ח ס”ק ט”ז “בתי שוקים (מה שאנו קוראים מגפיים) – הוא
מנעלים ארֻכים המגיעים עד ארכובות הרגל, היינו סמוך לשוק…” לא מסתבר
שהמ”ב יחזור על אותה שגגה בדבר מיקום השוק פעמיים. במהדורת המ”ב עם
הערות ביצחק יקרא מר’ אביגדור הלוי נבנצל (ירושלים תשס”ד), בהשלמות בסוף
ח”א כותב “שמעתי מאדמו”ר זללה”ה (הכוונה לר’ שלמה זלמן
אויערבאך שהיה פוסק הדור ורבו המובהק) להקל כמשנ”ב, אבל לא רצה להורות לקולא
למי ששאל אותו” (ועיין באגרות משה אה”ע ח”ד סימן ק’ אות ד).
דברים
אלו (של א”א הנ”ל) חמורים ביותר ובעלי השלכות מרחיקות לכת. ראשית הוא
כותב בהחלטיות שהמ”ב טועה ואין לערער בדבר. שנית, קובע שאיזה תלמיד טועה שם
דברי שקר בפי האחיעזר ור’ אלחנן וסרמן. א”כ לדבריו, איבדנו את אמונת החכמים
ואת האמון בכל מה שמובא בספר כלשהוא, ויכול כל אחד לבנות במה לעצמו ולומר לא נראים
הדברים, תלמיד טועה כתבם וכו’ וכו’, ועוד לפי מסקנת דבריו יוצא שמבטל במחי יד את
כל נאמנות מסירת התורה שבכתב ובע”פ ועל זה נאמר “חכמים הזהרו
בדבריכם”.
ידוע
במדע האקולוגיה שכאשר משנים דבר ידוע וקבוע עלולים להתקל בתוצאות בלתי רצויות
וצפויות מראש. לדוגמא נהר הנילוס זרם במשך אלפי שנים וגרם לאדמת מצרים סביבותיו
להיות פוריה ביותר בשל המשקעים שנשא עמו (כמובא בסוף ספר בראשית ותחילת ספר שמות).
כאשר בנו את סכר אסואן, במטרה שתהיה אספקת מים סדירה, הוא חסם את המשקעים ופריון
האדמה ירד בצורה חדה ועמו כמות היבול שהניבה ומעתה היו צריכים לספק זבלים לחקלאים
דבר שהעלה את עלות הגידולים. באופן דומה, בשל הרצון להתרחק מהמלבוש הציוני
והרחובי, שינו את לבוש הנשים שהיה נהוג במשך אלפי שנים, ועקב כך נוצר מצב שאבר
שהיה תמיד מכוסה (ללא קשר שמו), כעת תמיד מגולה לשליש לחצי או לרביע. וכדי לחפות
על הדבר, במקום לחזור למנהג המקורי של לבישת שמלות ארוכות דורשים מהנשים שילבשו
גרביונים יותר ויותר עבים, דבר המאוד לא נוח ביחוד בימי הקיץ הלוהטים, ומסבירים
להם זאת שזו מסירות הנפש שלהם (משהוא בדומה למסירות הנפש של הצפרדעים במצרים שקפצו
לתנורים).
לסיכום
נביא מקצת דברי שבח שנאמרו על המ”ב. בספר שיעורי משמר הלוי על מסכת ערכין,
(משה מרדכי שולזינגר, ב”ב, תשע”ב עמ’ רכ”ב) כותב: יש לדעת, אין כזה
דבר טעות במ”ב… וסיפר שפעם נפגשה בת מבית יעקב עם בחור ישיבה, והבחור אמר
לה שלפעמים מוצאים טעויות במ”ב. הלך אבי הבת אל הרב שך זצ”ל וסיפר לו
דברים כהווייתן, נזדעזע מרן זצ”ל ואמר לו נחרצות, מיד תלך ותנתק את השידוך…
כי לדבר כך זה גובל באפיקורסות.
במ”ב
המבואר ברכת אשר מר’ אפרים פאדאווער (ברוקלין, תש”ע) עמ’ 62, כללי הפסק בנוגע
להמ”ב והבה”ל כותב ששמע בע”פ מהגאון ר’ חיים קנייבסקי… שאלתי את
הגר”ח אם אמת הוא מה שאומרים שכשנדמה שיש סתירה בין דברי המ”ב במקום אחד
לדבריו במקום אחר, שאפשר לתרץ ולומר שאחד מהם נכתב ע”י הח”ח בעצמו והאחר
ע”י בנו או חתנו ושהם כתבו דינם ע”פ מקורות אחרים? והשיב לי רבינו
שליט”א (ר”ח קנייבסקי) שאינו אמת כלל, ובשום אופן א”א לתרץ כן…
והוסיף לי… שאף שאמת הוא שיש סימנים במ”ב שעיקרם נכתבו ע”י בנו או
חתנו זצ”ל, מ”מ הח”ח עבר עליהם בעצמו והסכים עליהם. ונמצא שבסופו
של דבר כל המ”ב יצא מתחת ידו של מרן הח”ח זצ”ל בעצמו…
בחוברת
יחלק שלל, גליון ה’ עמ’ כ”ו סימן ד’, מהליכותיו בתפילה של ר’ הלל זקס מובא
שנזף במי שאמר שהחפץ חיים היה בעצמו לא נוהג בכמה דברים להלכה כפי שכתב
במ”ב… והקפיד על כך מאוד ואמר שזהו דבר שאסור לאומרו… ונסיים בדברי החזון
אי”ש הידועים בקובץ אגרות ח”ב אגרת מ”א: סוף דבר ההוראה המקובלת
מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו הב”י ומ”א והמ”ב… היא הוראה
מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית…



Mikva Revisited – Understanding Shabbat 13a-b in light of Parshat Metzora

Mikva Revisited –
Understanding
Shabbat 13a-b in light of Parshat Metzora
by Chaim Sunitsky
(with some additional comments by Marc B. Shapiro)
It is well known that when
describing the purification of niddah and zava the Torah does not explicitly
mention that immersion is required.[1]
The present article will briefly examine the proofs given for such an immersion
and show a novel understanding of a story brought in the Talmud (Shabbat
13a-b).
There are 5 most commonly brought
proofs for mikva immersion. Three are brought in Tosafot (Hagiga 11a
s.v. lo nitzrecha, Yevamot 47b s.v. bimakom and Yoma
78a mikan), one in Rambam (Isurey Biah 4:3), one in Ramban (Shabbat
13b s.v. bimey and in his Chumash commentary Vayikra 15:11). One of
Tosafot’s proofs is in the Gemara itself (Shabbat 64b): “and she shall
remain in her niddah status”. The earlier sages used to understand this to mean
that a woman during her menstruation should not use makeup or wear nice clothes[2]
until R. Akiva came and said that this way he will divorce her[3]
and explained rather that she shall be niddah until she immerses. Needless to
say, there is no direct proof of immersion in this statement.[4]
Tosafot (ibid) bring an
additional proof from newly obtained vessels after the war with Midian, where
according to Hazal’s understanding they required immersion as the Torah states
(Bamidbar 31:23): “the waters of niddah”, seemingly implying that niddah needs
an immersion too.[5] The simple
meaning of the Torah in this verse is that water with ashes of “red cow” had to
be sprinkled on these vessels.[6]
Indeed there is an understanding based on Rambam[7]
that immersing new vessels is not Deoraita at all.
The third proof of the Tosafot in
the name of a Gaon[8] is from the
fact that even those that touched a bed of niddah need to immerse to become
pure, how much more so niddah herself. However, this would only at best prove
that a niddah needs to immerse in order not to cause ritual impurity to spread
on the objects[9].
Ramban’s proof that immersion is
required is based on the case of a male zav.[10]
The problem with this is that zav requires immersion in “mayim chaim” (a
natural source of water) whereas a niddah can immerse even in regular mikva
made from snow or rain water.[11]
Rambam’s proof is that all purifications require immersion so it must be that
niddah does too,[12] though the
verse he uses as a proof is also talking about ritual purity and not
necessarily implying any marital prohibition.[13]
After we see that there is no
conclusive proof that the immersion of niddah is a Biblical law, we may gain a
better understanding of a story in the Talmud (Shabbat 13a-b, Avot
Derabbi Natan
, 2). It tells us that a certain rabbinical student used to
sleep in one bed[14] with his
wife after her seven days of niddah were over until she counted the “seven
clean days” and went to the mikva. The implication seems to be that after the
Biblical period of seven days the prohibition is only Rabbinical.[15]
The Rishonim are quite surprised at this as there is absolutely no relaxation[16]
of the prohibition for a woman who is niddah after the seven days are over as
she remains biblically prohibited to her husband until she immerses in the
mikva. Some Rishonim therefore suppose that the minhag at that time was for a
woman to go to the mikva twice, once in the end of the seven days of niddah and
one at the end of “seven clean days”. However according to what we wrote it is
possible that this student thought that the entire immersion in the mikva is
also rabbinical in nature and therefore was more lenient once the Biblical
seven days were over.[17]
* * *
I sent this post to Marc Shapiro
and here are his comments:
See Shem Tov’s
commentary on Maimonides, Guide 3:47, where he has a radical view that
according to Maimonides immersion of a niddah is only rabbinic. R. Kafih, in
his commentary on the Guide, ibid., is outraged by Shem Tov’s comment:
ראה
שם טוב ששאל “ומה יאמר הרב בטבילת זבה ונדה במים קרים בסתיו”, והמשיך
בדברי הבל שאסור לשמען שכאלו דעת רבנו שטבילת נדה וזבה מדרבנן. וחלילה חלילה.
R. Kafih continues by explaining why Shem Tov is
mistaken and concludes:
והארכתי מפני שכבר הטעה את קלי
הדעת
In his commentary on the Mishneh Torah, Sefer
Kedushah
, vol. 1, p. 184, R. Kafih returns to this matter:
והבל
יפצה פיהו של בעל שם טוב מפרש המורה, בח”ג פרק מז שכאלו סובר רבנו שטבילת נדה
דרבנן, וענה גם כאן שקר ברבנו ותלה בו מה שלא אמר ולא עלתה על לבו חלילה
The matter you discuss in your post also concerned
R. Solomon Zvi Schueck. In his Torah Shelemah, vol. 2, p. 129b, he
prefaces his discussion as follows:
ורבים
מגדולי הראשונים והאחרונים (עיי’ תורה תמימה במקומו) עמדו להקשות וכי עיקר גדול
כטבילת נדה שקדושת ישראל תלוי בה לא תמצא בתורה רק ברמז דק וקל. ועוד מקשים, כפי
משמעות הגמרא בשבת הנ”ל דרשו זקנים הראשונים מן והדוה בנדתה רק שלא תכחול ולא
תתקשט הנדה בימי נדותה, אכן לא שנלמוד טבילת נדה במי מקוה, עד שבא רע”ק ולימד
בנדתה תהא עד שתבא במים, וכי עד רבי עקיבה לא טבלו?
See R. Schueck’s extended discussion as it is
quite interesting, even though it is complete speculation.
You cite Halakhot Gedolot, Hilkhot Niddah,
no. 41 (p. 439 in the Machon Yerushalayim edition), that the law of immersion
for a niddah is rabbinic:
זב וזבה טבילתן מדאוריתא, נדה
מדרבנן היא
This is a well-known passage that has been
discussed. Let me just make three comments.
1. See Teshuvot u-Fesakim me’et Hakhmei
Ashkenaz ve-Tzarfat
, ed. Kupfer (Jerusalem, 1973), no. 158, p. 246 which
states:
ובהלכות גדולות פוסק טבילת
נידה דרבנן ושרא להו מרייהו
2. R. David Zvi Rotstein points out that the
Karaites were very stringent regarding niddah, and therefore it is possible
that the Behag’s comment, that the law of immersion for a niddah is only
rabbinic, does not reflect is true viewpoint but was only directed against the
Karaites. See Ohel Sarah Leah (Jerusalem, 1999), p. 638 in the note. As
far as I am concerned, this makes absolutely no sense. If something is a
rabbinic prohibition, and the Karaites were arguing that it is unnecessary,
then I can understand a rabbinic figure (falsely) stating that the matter in
question is a Torah law, in order to shore up observance. (I discuss this in my
new book.) But what sense does it make to do this in the reverse, i.e.,
declaring that something is only rabbinic because the Karaites took it as a
Torah law?
3. This view of Halakhot Gedolot is
mentioned in Besamim Rosh, no. 175. Here it is attributed to R. Yehudai
Gaon. As Saul Berlin explains in Kasa de-Harsana, some rishonim assumed
that R. Yehudai authored Halakhot Gedolot.
The case in Besamim Rosh deals with a man who
would publicly hug and kiss his wife even though she was a niddah. The rabbi
who wrote to “R. Asher” did not place the man in herem, and one of his reasons
was that the law of immersion of a niddah is only rabbinic, and therefore since
the man was not violating a Torah prohibition “better an unwitting sinner than
a willful sinner.” “R. Asher” rejects this position and thus on the surface
this responsum might appear quite pious. But as with a number of other responsa
in Besamim Rosh, what the forger Saul Berlin has done is put the radical
view in the public eye, even if in the end “R. Asher” rejects it. From this
responsum people will see that there is an argument to be made for not being
strict with the laws of niddah, since after all, they are only rabbinic. In his
reply “R. Asher” also mentions that many am ha’aratzim are more stringent when
it comes to the laws of niddah than the scholars. I see this too as an attempt
by Berlin to subvert traditional Judaism by making it seem as if the common
practices regarding the laws of niddah are based on ignorance.
[1]
Usually what is taken by Hazal as immersion in the mikva is a statement: “and
he/she shall wash his/her flesh in water”. No such statement is given in
regards to niddah or zava’s purification.
[2]
Based on the word “niddah” implying excommunication of sorts.
[3]
It has been noted by Yerushalmi (end of Gitin) that R. Akiva may be
following his general shita that a man can very easily divorce his wife if he
finds someone “better”.
[4]
In addition, there is a question as to whether this proof was even used before
R. Akiva came.
[5]
A similar proof is also brought in Yoma 78a based on a posuk in Nach
(Zecharia 13:1) and similar arguments against this proof can be used.
[6]
See for instance Targum Onkelos and Rashbam on this verse, see also Or Zarua
359.
[7]
Ma’akhalot Assurot, 17:5, see Magid Mishna, Hilchot Yom Tov 4:18,
see also Ramban, Avoda Zara 75b s.v. Gemora.
[8]
In some versions they are quoting Bahag (Hilchot Gedolot) but in our
versions this does not appear. Others quote this argument in the name of R. Hai
Gaon (see Semag, negative commandment 111).
[9]
See Tosafot, Hagigah 11a s.v. lo nitzrecha. We do find many other
laws of niddah that apply only for purity purposes but not applicable regarding
permitting her to her husband (see Tosafot ibid, see also GR”A, Yoreh Deah
196:31). In addition, sometimes the impurity of a person can go away
automatically without immersion. For example a woman who gave birth within her
yemey tahara days” spreads some level of impurity on what she touches
but later she automatically becomes pure without additional immersions (Niddah
71b).
[10]
There are many differences between male zav and female zava but Ramban seems to
understand that since the passage of zava follows that of zav, the laws must be
similar.
[11]
According to many opinions even regular water drawn by people on Biblical level
can be used for niddah (see Tosafot, Bava Batra 66b s.v. yehe).
[12]
Rambam uses the verse (Vayikra 15:18) that after relations both the man and the
woman need to “wash themselves” (meaning immerse) and be unclean until the
evening. This particular Binyan Av is not found in our sources in Hazal but the
Magid Mishna (ibid) implies it was in some version of Sifra.
[13]
The very fact that each opinion rejects that of others seems to imply that
there was no clear proof that immersion of niddah is a Biblical command. In
fact Bahag (siman 41, p. 439 in the Machon Yerushalayim edition) seems to
consider niddah immersion as Rabbinical in origin but immersion of zava as Biblical. However, Or Zarua 359 says there is a
mistake in that version of Bahag.
[14]
There are other versions of the same story where he even slept naked next to
his wife after the seven days of niddah were over.
[15]
Ramban (ibid) however also brings a different interpretation.
[16]
However see Rama, Yoreh Deah 195:14.
[17]
Ramban and Rashba (ibid) specifically write that it’s impossible that this
student did not know that a niddah had to immerse. However, according to what
we wrote it is possible that the student thought that this immersion is a
Rabbinical command and that the drasha of R. Akiva is an asmachta (similarly to
the shita that holds that the immersion of vessels is only Rabbinical in
origin). 



Mehalekhet Bi-Darka – A Review Essay

Mehalekhet Bi-Darka – A Review Essay
מלכה פיוטרקובסקי, מהלכה בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב תשע”ד, 567 עמ’
Yael  Levine
The author holds a Ph.D. from the Talmud department at Bar Ilan University. She is the author of numerous articles related to women in Judaism. She recently published “Tefillot Li-Tevilla”.
The following article is a critical review of the recently published book in Hebrew “Mehalekhet Bi-Darka”, a compilation of articles by Malka Peuterkovsky. The present review focuses on the chapter concerning women and the recitation of kaddish. Several highlights from the Hebrew review will now be mentioned, and the readers are encouraged to read the Hebrew review in its entirety for the full spectrum of comments.
Peuterkovsky attempts to offer a new interpretation of the classic teshuva by the Havvot Yair according to which he didn’t forbid the recitation of kaddish. However, this interpretation is unfounded and is based upon a lack of knowledge of halakhic terminology. She seeks to criticize Rav Bacharach in an unjustifiable manner, and her various discussions concerning this teshuva may be refuted.
Peuterkovsky utilizes a letter written by Henrietta Szold concerning the recitation of kaddish, and refers to this letter in a halakhic context. However, in her letter Szold raised no halakhic reasoning. Peuterkovsky refrained from mentioning that Szold held progressive Jewish beliefs. She was instrumental in the formation of an egalitarian minyan, together with Reform Rabbi Judah Magnes, which shortened the nussah of the tefilla, and omitted mention of the sacrifices.
The author utilizes sources from the responsum of Rabbi David Golinkin on the topic of women reciting kaddish, in its Hebrew version. This influence is particularly evident with regard to “Sefer Ha-Hayyim” which she copies and compounds an inaccuracy found in Golinkin’s work.
In several instances Peuterkovsky quotes excerpts from sources which are misleading. Thus, she quotes short passages in which the poskim express a theoretical position in favor of the recitation of kaddish by women, but refrains from stating that their actual psak is in direct contrast to the notion they mentioned in these quotes. Peuterkovsky erroneously explains the Be’er Heitev. She quotes the work “Ma’ayan Ganim” from the “Torah Temimah”, who himself quoted from a second-hand source which didn’t hand over an exact rendering of the text. She also relies upon the incorrect background information concerning the work and its author taken from Rabbi Baruch Epstein.
The chapter on women and kaddish in Peuterkovsky’s book in replete with mistakes, and can’t be relied upon. The present review also refers to some problematic discussions in the book.
“מהלכה בדרכה” מאת מלכה פיוטרקובסקי – נשים ואמירת קדיש
יעל לוין
מבוא
לאחרונה התפרסם ספרה של מלכה פיוטרקובסקי “מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי” בהוצאת ידיעות אחרונות. המאמר הנוכחי מוקדש לעיון בפרק “אמירת קדיש על ידי אישה” בספרה זה (עמ’ 257–295, 539–542). והנה, עיון מעמיק בחומר חושף כי מצויות בעיות מהותיות לאורך הפרק, שאינן מאפשרות להסתמך עליו. אקדים ואומר כי אינני חולקת ברמה המעשית על האפשרות ההלכתית שנשים בזמננו יוכלו לומר קדיש מעזרת הנשים, ויש לכך סימוכין במקורות, כגון בדברי הרב יהודה הרצל הנקין.1 יחד עם זאת, כפי שאפרט, הפרק שכתבה פיוטרקובסקי בנושא נשים ואמירת קדיש בעייתי ביותר מבחינת השימוש במקורות וניתוחם, הוא רצוף שגיאות ולוקה בחסר. לא בדבר אחד או שניים, אלא בשְׁורה של דברים ובעניינים מהותיים. מצב העניינים בכל הנוגע לפרק הנוכחי פוגם באפשרות ללמוד ממנו את הנושא כראוי, וביכולתו להוביל למסקנות שגויות ולטעויות. אסור ולא נכון יהיה לעבור בשתיקה על מצב זה שנוצר, למרות הציפייה הגדולה לכרך שאולי יוכל להיהפך בר-שימוש בציבור הדתי-לאומי, ושמא אף מעבר לכך.
שו”ת חוות יאיר – פרשנות שגויה וניתוח לא ראוי
נתייחס תחילה להערות הנוגעות לניתוח של התשובה בשו”ת חוות יאיר (סימן רכב), שהיא התשובה הראשונה והמרכזית בנושא, לה מקדישה פיוטרקובסקי מקום לא מבוטל. השאלה שהופנתה לרב יאיר חיים בכרך באה על רקע מעשה באמשטרדם באדם שציווה לפני פטירתו שילמדו עשרה אנשים בביתו מדי יום תמורת שכר, ולאחר הלימוד תאמר הבת קדיש, בהעדר בנים. חכמי המקום ופרנסיו לא מיחו בבת. הרב בכרך נשאל לגבי עמדה הלכתית זו. הוא סובר כי קיימת סברה לומר שגם לבת יש שייכות לקדיש. האישה מצווה על קידוש השם וכן גם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש הנפטר באמירת קדיש. למרות זאת, הוא פוסק שיש לאסור על אמירת הקדיש, כלשונו: “ולכן בנדון זה שיש אסיפה ברבים יש למחות”. זאת מחמת שיש לחוש שעל ידי כך ייחלש כוח המנהגים של בני ישראל, וכל אחד יהיה בונה במה לעצמו על פי סברתו, ויבואו לזלזל בדברי חכמים.
במהלך דיונה בתשובת הרב בכרך מציבה פיוטרקובסקי מה שהיא מכנה “כמה קושיות משמעויות” (עמ’ 274). בקושייה הרביעית היא תוהה מדוע מורה הרב בכרך שיש למחות באישה המבקשת לומר קדיש, “ואינו קובע מפורשות שיש לאסור זאת?” (שם). התשובה שהיא מעניקה היא: “משום שאין בכך כל איסור!” (עמ’ 277). אולם אין לקבל את פרשנותה המחודשת הזו, וכוונת פשט דברי החוות יאיר היא שלדידו אמירת קדיש על ידי אישה אסורה. חשוב לדעת כי הטרמינולוגיה ההלכתית הנוגעת לאמירת קדיש אינה מובעת במקורות רק במונחים של איסור והיתר, אלא ביטוי שגור הנוגע להרשאה לומר או שלא לומר קדיש הוא באמצעות הפועל “מחה”. אפשר לציין כדוגמה את הנאמר בחיבורו של רבנו משה מינץ, בן המאה החמש עשרה, שו”ת מהר”ם מינץ: “… אבל היכא דליכא [=היכן שאין] מנהג קבוע על פי חכמים, וליכא שום תקנה קבוע, שעשו בני המדינה או קהילה, פשיטא דאין [=פשוט שאין] מוחין לאבל להתפלל, והמוחה באבל כאלו מוחה באדם מלעשות מצוה” (שו”ת מהר”מ מינץ, מהדורת דומב, חלק ראשון, סימן מג, עמ’ קעו). השימוש בביטוי “יש למחות” בשו”ת חוות יאיר דומה לשימוש בפועל זה בשו”ת מהר”ם מינץ, וההבנה החדשנית שפיוטרקובסקי מבקשת להעניק לעניין אינה נכונה בעליל, והיא נובעת מחוסר הכרתה את הטרמינולוגיה המקובלת. אין להצעתה על מה שתסמוך, ואין לתפוס את דבריו של החוות יאיר במשמעות הרשאה. לכן אין גם לקבל את דבריה אלה: “רב שיפסוק בהתאם להכרעת הרב בכרך, לא יוכל לאסור על אישה לומר קדיש יתומה” (עמ’ 277). היא מקיימת דיון דומה במשמעות דברי הפוסקים הסוברים שיש למחות בנשים מלהניח תפילין (ראו בין היתר עמ’ 138, 144, 148–149), ואף כאן אין לדבריה על מה שיסמוכו.
אחת הקושיות שמעוררת פיוטרקובסקי על החוות יאיר היא שהוא לא הזכיר בתשובתו שאמירת קדיש נחשבת להיות חלק ממצוות כיבוד הורים (עמ’ 270–271). לראיה היא מביאה קטע מדברי הרב פנחס זביחי בשו”ת עטרת פז (חלק א, כרך א, או”ח, ב). אולם יש לתמוה מדוע היא מביאה מוטיב זה מחכם בן זמננו בשעה שמצויים מקורות קדומים הרבה יותר. כך כבר מהר”ם מינץ מזכיר רעיון זה בתשובה שכתב (שו”ת מהר”מ מינץ, מהדורת דומב, חלק שני, סימן פ, עמ’ שפה). כמו כן, רעיון זה מובא משמו של מהר”ם מינץ בתשובה בנושא נשים ואמירת קדיש מאת ר’ אלעזר פלקלס בחיבורו תשובה מאהבה (חלק שני, פראג 1815, ארח חיים, רכט, יו”ד, י ע”א). כך חכם זה כותב “הן אמת שהקדיש הוא מפאת כבוד אב”, עמדה שהוא מזכיר מתוך שו”ת מהר”ם מינץ תוך שהוא מוסיף עליה ומרחיבה. פיוטרקובסקי מביאה במהלך הפרק קטע נבחר בלבד מתוך תשובה מאהבה (עמ’ 280–281), את המשך דבריו שבהם הוא מציין נוהג שראה לפיו בנות קטנות אמרו קדיש בחצר בית הכנסת, אולם הוא אוסר לחלוטין אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת עצמו. לגופו של עניין יש לומר כי החוות יאיר לא היה מחויב להזכיר בתשובתו את הרעיון שקדיש קשור למצוות כיבוד הורים, ואין לתמוה עליו כלל בעניין הזה.
פיוטרקובסקי מצטטת )עמ’ 275) את דברי ר’ יצחק מווינה בספרו אור זרוע לפיהם המנהג במקומו, וכן מנהג בני ריינס, הוא שהיתום עומד ואומר קדיש לאחר “אין כא-להינו”. אולם בצרפת נכח שאין מקפידים שהנער האומר הקדיש יהיה דווקא יתום, ונהגו שגם נער שיש לו הורים אומר קדיש. ר’ יצחק מווינה עצמו מעדיף את המנהג הנקוט במקומו. על יסוד זאת קובעת פיוטרקובסקי כי מכיוון שלא היה נוהג ברור, “מכאן שניתן להנהיג שגם יתומות תאמרנה קדיש במניין” (שם) כדי שלא ייגרע חלקן במצוות קידוש שם ה’, וכן כדי שיוכלו לקיים את מצוות כיבוד הורים על ידי עשיית מעשה לעילוי נשמתם. אולם אין מסקנתה זו מוכרחת ומחייבת כלל, ועובדה היא שאין בידינו עדות כלשהי מתקופת הראשונים לגבי אמירת קדיש בידי הבת, כי אם מתקופת האחרונים בלבד. אם כן, היא מכניסה בצורה אנכרוניסטית אלמנט שאין לייחס כלל למנהג המוקדם. הבחנתה זו אינה נחוצה גם משום שיש פוסקים המתירים לנשים לומר קדיש מטעמים אחרים. יש לציין עוד כי בהערת שוליים (עמ’ 540, הערה 10) היא מאזכרת בפרפרזה קטע זה מהאור זרוע, בלא שהיא מפנה לגוף המאמר כאן. ונציין שאין אחידות לאורך הספר בכתיב שמו של האור זרוע (ראו בין היתר עמ’ 127).
יש להזכיר בהקשר לשו”ת חוות יאיר כי פיוטרקובסקי עושה שימוש בנוסח של התשובה שיש בו שגיאות אחדות. כך היא מסתייעת בנוסח התשובה שבפרויקט השו”ת, אולם מצויות שם לפי שעה טעויות שונות בהעתקת הנוסח, המבוסס על הדפוס השני שיצא לאור בלמברג בשנת תרנ”ו. טעויות אלה עומדות להיות מתוקנות בגרסה הבאה של פרויקט השו”ת, בעקבות הערותיה של כותבת שורות אלה. אחת הטעויות הניכרות היא הנוסח “ויבואו לגלגל בו”, במקום “ויבואו לזלזל בו”. טעות נוספת המצויה היא “ונזכר בגמרא” במקום “כנזכר בגמרא”. מתברר שפיוטרקובסקי עשתה שימוש בנוסח שבפרויקט השו”ת, למרות שמוטל היה עליה להוציא מתחת ידה נוסח מבורר. ואמנם היא אינה מציינת את המהדורה של חוות יאיר אשר בה השתמשה. זה לא דבר של מה בכך, אלא עניין עקרוני הקשור לשיטות עבודה בסיסיות; מחבר אמור לעיין בחיבורים עצמם, ולא להסתמך על מאגרים.
יש לציין עוד שהמחברת מתייחסת בדבריה אל “השואלים” (עמ’ 266) שפנו אל הרב בכרך לבירור רשאיות אמירת קדיש בידי הבת במעשה שאירע באמשטרדם, אולם באותה מידה ייתכן שמדובר בשואל יחיד. על פי נוסח דברי הרב בכרך אין אפשרות כלל לקבוע אם מדובר בשואל יחיד או בשואלים רבים. פיוטרקובסקי טורחת להדגיש כי למרות שבעל חוות יאיר מציין שהמקור לאמירת קדיש הוא המעשה בר’ עקיבא, נראה שהמעשה המקורי אירע בר’ יוחנן בן זכאי. היא מביאה מידע זה משמו של מ”ב לרנר במאמרו המחקרי “מעשה התנא והמת” שהתפרסם בכתב העת “אסופות” (מהלכת בדרכה, עמ’ 269; 540, הערה 11), וכן מזכירה תפיסה זו מתוך אנציקלופדיה אוצר ישראל (שם, הערה 12). יש לומר תחילה לגבי אנציקלופדיה זו שהיא יצאה לאור בראשית המאה העשרים, ולא מקובל לעשות בה שימוש בכתיבה אקדמית, אלא יש להסתייע במחקרים ובמקורות ראשוניים יותר. בהקשר זה יש לציין כי המחברת לא עשתה שימוש בחיבור המקיף והנודע של הרב דוד אסף בנושא הנדון, “ספר הקדיש: מקורו, משמעותו ודיניו”, שיצא לאור בשנת תשכ”ו.
כמו כן, מלבד מאמרו של לרנר בעניין “מעשה התנא והמת”, ראה אור לאחרונה מאמרה החשוב של פרופ’ רלה קושלבסקי בנושא זה, “התנא והמת הנודד” ב”אנציקלופדיה של הסיפור היהודי”.2 מחקר זה לא זכה לאזכור אצל פיוטרקובסקי. כמובן שאין להלין על החוות יאיר על שאולי לא עשה שימוש במעשה בריב”ז, אלא החוות יאיר כתב בהתאם למה שניצב לנגד עיניו.
והרי חרף ביקורתה של פיוטרקובסקי כלפי החוות יאיר בעניין זה, היא עצמה מצטטת כמקור לאמירת קדיש את המעשה בר’ עקיבא, כפי שמובא בקובץ אוצר מדרשים, מקור שלגביו היא מודעת שהוא מקור מאוחר, אך היא בוחרת לעשות בו שימוש מחמת שנוסחו נהיר יותר (עמ’ 539, הערה 7). אולם הקובץ אוצר מדרשים איננו מקור שראוי לצטט הימנו, שכן העורך י”ד אייזנשטיין הכניס שינויים כלשהם בנוסחי המדרשים, אלא יש לחזור למקור שממנו ציטט. למעשה היה על פיוטרקובסקי להביא את המקור הטוב ביותר, ואז להציע פרשנות מבארת עליו.
יש להעיר עוד את הדברים הבאים בנוגע לציטוט של פיוטרקובסקי מתוך הקובץ אוצר מדרשים. המחברת מציינת כמראה מקום את המידע הבא: “אוצר המדרשים (איזנשטיין), ניו
יורק, תרע”ה, 1915, עמ’ ת”נ, ד”ה (ל”ב), דבור שביעי” (עמ’ 540, הערה 8). אולם היא לא מזכירה אפילו את שם המדרש הספציפי שממנו נטלה אותו; מדובר במדרש עשרת הדברות. שנית, העמודים שבהם מופיע הקטע המצוטט הם 457–458, ובמהדורת תרע”ה בה עיינתי מספור העמודים הוא במספרים, ולא באותיות כפי שהיא מציינת. (במאמר מוסגר אציין כי הסימון “עמוד ת”נ” מצוי בלקט המקורות על נשים וקדיש שאסף עמיחי טורם, אם כי שאר הרישום הביבליוגרפי אינו מצוי שם). נוסח מדרש עשרת הדברות עצמו מתחיל אמנם בעמ’ 450, אך הקטע המצוטט מופיע בהמשך. בנוסף, מראה המקום המדויק אמור להיות “אות לב, דבור שביעי”, ואין להשתמש כאן במילים “דיבור המתחיל”; זו לא הטרמינולוגיה המתאימה לציטוט המדרש כאן. כמו כן, כותר הספר הוא “אוצר מדרשים”, גם אם בפרויקט השו”ת מופיעה הכותרת בטעות כ”אוצר המדרשים”. מעבר לכך, לפני שנים אחדות יצאה לאור מהדורה מדעית של מדרש עשרת הדברות בההדרתה של ענת שפירא, ובה הייתה פיוטרקובסקי אמורה לעשות שימוש. כך שיש בעייתיות גמורה הן בבחירתה לצטט מדרש מאוחר ככלל, והן בבחירתה לצטט מתוך הקובץ אוצר מדרשים, ולא ממהדורתה של ענת שפירא.
פיוטרקובסקי מציינת שהמדרש באוצר מדרשים אינו קושר את המעשה בר’ עקיבא לעניין אמירת קדיש, וקישור זה מצוי בספר כל-בו (סימן קיד) (עמ’ 269). אולם מחזור ויטרי (סימן קמד) הוא מקור קדום יותר המעלה זיקה בין המעשה בר’ עקיבא לבין השתקפות קדומה יותר ככל הנראה של אמירת קדיש יתום במוצאי שבתות.
הקושיה הראשונה שפיוטרקובסקי מציבה על החוות יאיר נוגעת למועד תחילת נוהג אמירת קדיש יתום. היא מצטטת תחילה קטע מתוך הערך “קדיש” באנציקלופדיה אוצר ישראל (עמ’ 275), קטע המסכם את ראשית נוהג אמירת קדיש בקהילות ישראל. לפי הנאמר שם, הנוהג לא נהג עד לאחר תקופת הגאונים, וכנראה שהוא התחדש בידי חכמי אשכנז על בסיס האגדה על אודות ר’ עקיבא. והנה, פיוטרקובסקי מעירה בצורה ביקורתית על דברי החוות יאיר שהסתייע באגדה זו, ולא באגדה הראשונית יותר כביכול, ואילו כאן היא לא מבקרת את מה שנכתב באנציקלופדיה אוצר ישראל, אלא היפוכו של דבר, היא בוחרת להסתמך על הנאמר בו.
הקושיה החמישית והאחרונה שפיוטרקובסקי מקשה כלפי החוות יאיר היא: “האם אין חשש שדווקא דחיית שינוי רצוי, שמתאפשר מבחינה הלכתית, יביא לזלזול בחכמי הדור, שאינם משתמשים בכוח שניתן להם על ידי הקב”ה, לקדם את תהליך השינוי המבורך, לעודד אותו ולהביא לקיומו בפועל?” (עמ’ 274). אני סבורה שהפניית שאלה מעין זו אל החוות יאיר כנמען אינה במקום כלל, וניסוח ביקורתי זה כלפי אחד מגדולי הפוסקים איננו ראוי, והוא רשאי לסבור אחרת ממנה. זהו המשך מגמתה לנסות ולערער על אמינותו של החוות יאיר מחמת שהוא אוסר על אמירת קדיש בידי אישה. בין היתר היא מבקשת להראות שלמרות שהחוות יאיר מציין כמקור לאמירת קדיש את המעשה בר’ עקיבא, המעשה המקורי התרחש עם ר’ יוחנן בן זכאי, הגם שהיא גופה עושה שימוש במקור זה. כן היא מציינת במהלך דבריה שהוא אינו מזכיר את המקורות שעליהם הסתמך בקביעתו שיש תועלת באמירת קדיש בידי הבת (עמ’ 269), וכי הוא לא מאזכר את האלמנט שאמירת קדיש היא חלק ממצוות כיבוד הורים. ובעיקר פיוטרקובסקי מבקשת להפוך את האיסור הטמון בפסק ההלכה הברור של החוות יאיר להרשאה לאמירת קדיש בידי הבת, כפי שהראינו בלא בסיס ועוגן.
הנריאטה סולד
מלכה פיוטרקובסקי מביאה לקראת תחילת המאמר על נשים וקדיש מכתב שכתבה הנריאטה סולד (1860–1945) לאחר פטירת אמהּ בקיץ של שנת 1916 לידיד המשפחה חיים פרץ, שהציע לומר עליה קדיש במהלך שנת האבל (עמ’ 260–261). סולד דוחה את דבריו בכותבה שגם לאחר מות אביה ולמרות שהיו לו בנות בלבד, סירבה אמהּ שאדם אחר יאמר קדיש, ובנותיו אמרו זאת. לכן סולד סבורה שרצון האם הוא שבנותיה יאמרו אחריה קדיש. היא כותבת שהמנהג היהודי שגברים אומרים קדיש יקר וקדוש בעיניה. אולם משמעות הקדיש בעבורה היא “שהקרוב שנשאר בחיים, מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא, ובאופן בולט, לקבל על עצמו [את] היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו וששושלת הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו”.
כאן חובה להצביע על בעיות אחדות הקשורות לשימושה של פיוטרקובסקי במקור זה. קודם כול, חובה היה לציין שהנוסח העברי של המכתב המובא בדבריה אינו תרגום מעשה ידיה, אלא הוא ניטל מתשובה בנושא “אמירת קדיש יתום על ידי נשים” שנכתבה בידי הרב דוד גולינקין, שהוא גם מתרגם הקטע. תשובה זו התפרסמה בנוסח מורחב בספרו “מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות”, שראה אור בירושלים בשנת תשס”א (עמ’ 123–144). עדותה של הנריאטה סולד מובאת אצל גולינקין לקראת סוף דבריו, ולעומת זאת, פיוטרקובסקי מיקמה את הציטוט לקראת ראש דיונה, ועשתה שימוש מילולי בתרגומו של גולינקין מבלי להזכירו כלל. במקום אחד נשמטה המילה “מאוד” בצירוף “והמנהג היהודי יקר מאוד” וכן היא הוסיפה בסוגריים את המילה “את” שאינה מצויה אצל גולינקין, כמצוטט לעיל. עניין זה מובילנו לעניין המהותי יותר שפיוטרקובסקי עושה שימוש בולט בחומר המצוי בתשובתו הנזכרת של גולינקין במהלך הפרק שכתבה על נשים ואמירת קדיש, למרות שהיא מזכירה אותו בצורה גלויה בהקשר ספציפי אחד בהערת שוליים בודדת (עמ’ 541, הערה 22), וכותר המאמר מועתק מסיבה בלתי ברורה בשינוי. בהמשך נצביע על כך שפיוטרקובסקי נטלה מקורות נוספים ממנו מבלי שעיינה כלל בחיבורים עצמם.
אולם חיוני להעיר תחילה הערות נוספות אחדות לגבי הקטע על סולד ומכתבה הנזכר. נקודה משמעותית היא שעיון בקורות חייה של סולד מעמיד בספק, ולמעשה אינו מאפשר, הסתייעות בדמות זו כמושא חיקוי לעניינים הלכתיים, בוודאי לא לנשים אורתודוקסיות. קודם כול, במכתבה של סולד אין מצויות הנמקות הלכתיות המצדדות באמירת קדיש, מלבד העדות בדבר אמהּ. לכל היותר מצויה כאן כמיהה אישית לומר קדיש, אולם אין בכך די, משום שבדרך כזו של רצון ואיווי – אפשר לבוא חלילה ולבטל הרבה איסורים. עדותה איננה מקור שאפשר להסתייע בו בהקשר הלכתי, ומבחינה זו, מעמדו של קטע זה הוא לגריעותא בהשוואה לעדויות היסטוריות אותנטיות אחדות שיש בידינו בדבר בנות קטנות שאמרו קדיש. ויש בידינו עדויות אחדות על נשים שחפצו לומר קדיש, כגון בשו”ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק (חלק ג, יורה דעה, סימן שמ), המוזכר בהמשך הפרק באופן חלקי בידי פיוטרקובסקי (עמ’ 280).
סולד החזיקה בדעות ליברליות ומתקדמות. אביה הרב בנימין סולד, היה רב בקהילה רפורמית, ויחד עם זאת, שמר שבת כהלכתה. עם זאת, היו לו מחלוקות בנושאים מסוימים הן עם רבנים אורתודוקסים וכן עם רבנים רפורמים מסוימים. הוא נפטר בשנת 1902, וכאמור בנותיו אמרו אחריו קדיש.
הנריאטה סולד הביעה באיגרת משנת 1897 את עמדתה האישית המסורתית-החיובית בעניין פטורן של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. אולם בהמשך עברה מטמורפוזה אישית בחשיבתה הדתית. בראשית המאה העשרים בחרה ללמוד בבית המדרש לרבנים הקונסרווטיבי בניו יורק. היא האישה הראשונה שהתקבלה למוסד זה לאחר שהובהר לה שלא תוכל לקבל הסכמה לרבנות. לפי מקורות כתובים היא אמנם שמרה שבת, אולם בהמשך דרכה, במאמר שראה אור בשנת 1923 תיארה את היותה שותפה לייסוד מניין שיוויוני, שבין מייסדיו נמנה גם יהודה מאגנס (1877–1948), שהיה רב רפורמי. במניין זה קוצר נוסח התפילה והוצאו ממנו קטעי התפילה המזכירים הקרבת קרבנות.3 אם כן, דמות זו ומאווייה הדתיים, ובין היתר העובדה שלא ראתה פסול במניין שאין בו מחיצה ובשינוי נוסח התפילה, אינם אמורים להוות מושא חיקוי עבור נשים אורתודוקסיות. ההסתמכות על סולד כדמות הראויה לחיקוי מתאימה אולי לציבור הקונסרווטיבי, אך במפורש לא לציבור האורתודוקסי.
במקום אחר במהלך הפרק על נשים ואמירת קדיש פיוטרקובסקי עושה שימוש בדעתה של סולד כ”תנא דמסייע”. כך במהלך דיונה על הנחיצות שקדיש ייאמר בידי צאצאי הנפטר עצמו, בין זכרים בין נקבות, היא מסתייעת בדעתה של סולד: “… ברור שאין זה משנה אם הצאצא המזכה את אביו… הוא בנו או בתו… כפי שטענה הנריאטה סאלד במכתב שצוטט בתחילת הפרק” (עמ’ 270). ואגב יוער, שקודם לכן הכתיב של שם משפחתה הוא “סולד”, ואם כן ניכר חוסר אחידות לאורך הפרק.
הסתייעות במקורות חלקיים וקטועים
כאמור, אפשר להצביע על כך שפיוטרקובסקי עשתה שימוש מובהק בתשובתו של הרב דוד גולינקין על נשים ואמירת קדיש. דבר זה בולט באופן מיוחד במה שנוגע לציטוטים של קטעי מקורות אשר זהים לאלה שגולינקין עצמו הביא, זאת באופן שכמוהו היא מצרפת אותן מילות הסבר בתוככי המקורות עצמם.
תופעה זו בולטת באורח מיוחד במקור מחיבורו של ר’ שמעון פרנקפורטר, בן זמנו של הרב יאיר חיים בכרך, ספר החיים (אמשטרדם תס”ג, סימן נ, מט ע”א), שממנו מביאה פיוטרקובסקי ציטוט קצר: “כי אין לבת בקדיש, לא דין ולא דת, ואין זה אלא ‘שטות חסידי’, כי הוא כחוכא וטלולא!” (מהלכת בדרכה, עמ’ 277–278). ציטוט זהה מצוי אצל גולינקין (עמ’ 128). אפשר להראות בבירור שהמחברת העתיקה קטע זה ממנו, דבר הניכר בטעות משותפת. במקור כתוב: “שטות חסידי'” – דהיינו “שטות חסידים” – וכך היה צריך לכתוב זאת. בספר החיים עצמו מובאות לאחר המילים הללו התיבות “אף שיש לו לשון למודים”, אולם הן נעדרות מגולינקין ומפיוטרקובסקי כאחד. בנוסף, במקור כתוב “כחוכה” ואילו אצל גולינקין ואצל המחברת כתוב “כחוכא”. מבחינה זו, למרות שגולינקין מצביע על הדפוס הראשון כמקור לשאיבתו, נוסח הטקסט עצמו אינו זהה לגמרי למצוי שם. אולם לענייננו חשוב שמלכה פיוטרקובסקי העתיקה ככל הנראה את הקטע ישירות מגולינקין, ולא עיינה בספר עצמו, ספר שמהדורתו הראשונה אמנם נדירה ביותר.
שימושים נוספים במקורות המצויים אצל גולינקין ניכרים לגבי החיבורים הבאים: מטה אפרים, שדי חמד, תשובה מאהבה ויד יצחק. העובדה שהציטוט ממטה אפרים לר’ אפרים מרגליות (דיני קדיש יתום, ד, ח) נטולה מגולינקין ניכרת בהערה זהה המצויה בפנים הקטע (מהלכת בדרכה, עמ’ 278; גוליניקין, עמ’ 129). מקור נוסף שהמחברת מזכירה הוא משל ר’ חיים חזקיה מדיני בספרו שדי חמד (אסיפת דינים, מערכת אבילות, אות קס), האוסר על נשים לומר קדיש (מהלכת בדרכה, עמ’ 278–279). השאיבה הישירה המובהקת מגולינקין (עמ’ 127) ניכרת בהבאת אותן שתי הערות מבארות המצויות אצלו בסוגריים. המקרה התרחש באחד “מהקרימצאקים”. אין הסבר למונח זה בשדה חמד עצמו, וגולינקין מעניק בסוגריים את מילות הביאור “מיושבי קרים”, וכך בדיוק עושה פיוטרקובסקי. כמו כן, גולינקין עורך שינוי לקראת סיום הקטע, תוספת אות בסוגריים להבהרה, “וזה [ב]כלל ‘שב ואל תעשה עדיף'”, ושינוי זה מובא אצל פיוטרקובסקי אף היא. גם בנוגע לציטוט מתוך שו”ת תשובה מאהבה לר’ אלעזר פלקלס מדובר בציטוט של אותו הקטע עצמו וכן בהכללת אותן שתי הערות מבארות לטקסט (מהלכת בדרכה, עמ’ 280–281; גולינקין, עמ’ 133). לתשובה זו התייחסנו לעיל בהקשר לרעיון הקושר בין אמירת קדיש יתום לבין כיבוד הורים.
פיוטרקובסקי מביאה ציטוט בן שורה מתוך שו”ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק (ג, יו”ד, סימן שמ), וזהו אותו ציטוט המצוי אצל גולינקין. “הנה, אם נלך אחר עיקר הדין, נראה לי דיותר טוב שתאמר הבת קדיש מבן הבת” (מהלכת בדרכה, עמ’ 280; גולינקין, עמ’ 132). חשוב להזכיר שהרב גליק פוסק אחרת באופן מעשי, על בסיס החוות יאיר ופוסקים נוספים. הוא סבור שבן הבת יכול לומר קדיש, אולם טוב תעשה הבת אם תשכיר בן תורה שילמד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לפנינו דוגמה שבה פיוטרקובסקי התעלמה מהפסק המעשי של המחבר.
תופעה עקרונית ובעייתית זו של אי-איזכור הפסיקה המעשית של הפוסק במקומות שקיים פער בין עיקרון מכיל ומתיר יותר בהשוואה לפסק מחמיר יותר, בולטת במקומות נוספים במהלך הפרק שכתבה פיוטרקובסקי על נשים וקדיש. נציין תחילה את הדוגמה המובהקת הקשורה לרב חיים דוד הלוי. מלכה פיוטרקובסקי מביאה כפתיח לפרק על נשים ואמירת קדיש קטע מתשובה של רב זה (עשה לך רב, ה, סימן לג), קטע שמופיע ביתר הרחבה במאמר עצמו. וזה נוסח הקטע המלא המובא בספר: “ולמה ייראו דברי חכמים כחוכא ואיטלולא, אם תאמר הבת קדיש במניין שבבית? ולמה קשה להסביר שגם בתו היא יוצאת חלציו, וכשמקדשת שם שמים במניין שבבית – עושה נחת רוח לנשמת הוריה, ממש כמו אמירת קדיש ע”י הבן” (מהלכת בדרכה, עמ’ 291). מדברים אלה משתמע לכאורה שהרב ח”ד הלוי מתיר אמירת קדיש לאישה באופן גורף. אולם החומר מובא כאן בצורה קטועה. בפועל מדובר בתשובה רחבת היקף של הרב ח”ד הלוי, שבה הוא מסייג את דבריו בקטע המצוטט, ומציב תנאים מפורשים לאמירת קדיש בידי אישה. כך הוא אינו מתיר אמירת קדיש בבית הכנסת מהטעם של חשש להרהורי עבירה אצל הגברים, ומטעם זה עצמו אוסר אמירת קדיש בבית הקברות. הוא מתיר אמירת קדיש במניין שבבית, אולם רק בקרב חוג המשפחה, “ולא בשעה שבאים רבים להתפלל בצבור כנהוג בבתי-אבלים”. אולם פיוטרקובסקי לא מצאה לנכון להזכיר ולהביא מידע חיוני זה, וכך מצטייר הרושם המוטעה והמסולף כאילו הוא מתיר לגמרי אמירת קדיש בידי נשים. אם כן, פיוטרקובסקי העלימה מידע חיוני מהקורא, שכן הקטע המצוטט על ידה הוא דיון עקרוני, ואינו משקף את הפסיקה הלכה למעשה, וקיים מרחק עצום בין השתקפות הדיון בדעתו של הרב חיים דוד הלוי בדבריה של פיוטרקובסקי לבין דבריו הממשיים במלואם. למעשה, קטע זה שפיוטרקובסקי מצטטת הוא שמובא אצל גולינקין (עמ’ 132). אלא שיש בידינו חוברת מקורות שערכה פיוטרקובסקי בשנת תש”ס, “עיון בשו”תים: לקט מקורות”, הכוללת את הנושא של אמירת קדיש בידי נשים, ומשם נראה שהיא הכירה חלקים רחבים יותר של התשובה.
וכאן אנו מגיעים לתשובתו של הרב עובדיה יוסף (כפי שמופיעה באתר האינטרנט “הלכה יומית”; מהלכת בדרכה, עמ’ 291–292). מתברר שדעתו קרובה במידה מרובה לדעתו של הרב ח”ד הלוי, ולגביו פיוטרקובסקי מביאה את כל הסייגים שהוא מעמיד. הרב עובדיה מתיר אמירת קדיש רק לאישה שאין לה אחים, וזאת במניין שבבית, לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה. אולם אין לאישה לומר קדיש באולם המרכזי של בית הכנסת.
פיוטרקובסקי מביאה את עצם דעתו של הרב ח”ד הלוי על רקע אזכור העובדה שרבני עדות המזרח אוסרים אמירת קדיש בידי נשים, ובכללם השדי חמד והרב עוזיאל. כנגדם ציינה שהרב ח”ד הלוי מתיר אמירת קדיש לנשים. אולם כאמור, היא לא מזכירה את התנאים שהוא מציב, ומבחינה זו אפשר לומר שפסיקתו זהה לזו של החוות יאיר, השקפה שהיא כה מתאמצת במהלך ניתוח תשובתו לבטל.
בהקשר לדברינו יש לומר כי פוסקים מועטים התייחסו לשאלת אמירת קדיש על ידי נשים בבית הקברות. קדם לרב חיים דוד הלוי הרב אליעזר סילבר (1882–1968) בארה”ב שמתיר את אמירתו,4 ואילו הרב חיים דוד הלוי אוסר זאת. אי-איזכור דבריו המפורשים של הרב ח”ד הלוי בנוגע לנשים ואמירת קדיש, בין היתר בבית הקברות, צורמת גם על רקע המסגרת הכללית של הפרק, של אישה שפנתה למחברת על מנת לזכות בחוות דעת בעניין אמירת קדיש בהלוויית אביה בבית הקברות.
הבאה חלקית נוספת של תשובה אשר ראוי היה לאזכר את תוכנה במלואה נוגעת לרב משה פיינשטיין. מלכה פיוטרקובסקי מזכירה את הידרשותו של הרב פיינשטיין לאמירת קדיש בידי נשים בתשובה שנושאה: “אם צריך מחיצה לחוץ (לחצוץ – י”ל) רק בפני מעט נשים” (או”ח, ה, סימן יב) (עמ’ 286). היא מביאה ציטוט מתוך תשובה זו שבה הוא מאזכר אגב אורחא את התופעה שלעיתים נהגו נשים להיכנס לעזרת הגברים לומר קדיש: “… והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש…” (שם). בהמשך היא כותבת שהרב פיינשטיין מתאר את נוהג הנשים להיכנס לבית הכנסת ואינו מעיר דבר לגביו (עמ’ 288). אולם היא נמנעת מלציין את התנאי המפורש שהוא מתווה של הימצאות אישה בודדת או שתי נשים בלבד כמציאות שאינה מחייבת הקמת מחיצה לצורך תפילה. אם כן, מתברר שהמחברת הזכירה את הנושא במקוטע, והשמיטה פרט מהותי להבנת הנושא לפיו אי-העמדת מחיצה תלויה בהימצאות של אישה אחת ולכל היותר של שתי נשים, וכי אין היתר גורף לכניסת קבוצה גדולה יותר של נשים לעזרת הגברים לאמירת קדיש.
נקודה הראויה לציון קשורה לדבריו של הרב אליעזר זלמן גראיעווסקי בחיבורו קדיש לעלם, שבו הוא מגלה דעה המתירה לנשים לומר קדיש. פיוטרקובסקי מצטטת קטע מדבריו, שבו המחבר מטעים שאין נפקא מינה אם היתום הוא בן או בת (מהלכת בדרכה, עמ’ 281). יחד עם זאת, נפרסת כאן תמונה חלקית בלבד שכן הרב גראיעווסקי עצמו מוסר שהוא הראה את דבריו לרב שלמה אהרן ורטהיימר, רב וחוקר יהדות נודע והמגלה הראשון של הגניזה הקהירית. הרב ורטהיימר חלק עליו בנקודות מסוימות, ודבריו מתפרסמים בהמשך ספר קדיש לעלם עצמו. אולם כל זה איננו מוזכר אצל פיוטרקובסקי, ויש כאן הצגת תמונה חלקית בלבד. ראוי גם להצביע על בעיה טכנית בקטע הזה, שכן המילים “נפקא מינה” מובאות בתרגום עברי אך רק בהופעתן השנייה, ולא הראשונה. במקרה הזה אפשר להעלות את ההשערה שפיוטרקובסקי נטלה את הקטע המצוטט מתוך אוסף המקורות בנושא אמירת קדיש בידי נשים בעריכתו של עמיחי טורם, שם מובא קטע זהה ממש, וכן מצויה זהות ברישום הביבליוגרפי.
שגיאה בהבנת הבאר היטב, זלדה והתורה תמימה
אחד המקורות שמביאה פיוטרקובסקי המתירים אמירת קדיש לאישה במניין שבבית הוא דברי באר היטב לר’ יהודה אשכנזי על השולחן ערוך, ובהם נאמר: “וכל שכן לבת, אין לה קדיש כלל בבית הכנסת, ואם רוצים לעשות לה מניין – רשות בידם” (או”ח, קלב, ה; עמ’ 280). המחברת מקדימה קטע זה בכותבה שהבאר היטב פוסק כמו הרב יעקב ריישר (שבות יעקב, ב, יו”ד, סימן צג; שם, עמ’ 279–280). חכם זה התיר לילדה בת ארבע לומר קדיש במניין שבבית. אולם דבריה אלה של פיוטרקובסקי אינם נכונים בעליל. היא לא זיהתה שהקטע שהיא מצטטת הוא למעשה סיכום דעתו של בעל כנסת יחזקאל (יו”ד, נג ע”א), כמו שנזכר שם מפורשות מעט קודם לכן, ומכאן שאין מדובר בדעתו האישית והעצמאית של הבאר היטב. את דעתו של הכנסת יחזקאל מזכירה פיוטרקובסקי עצמה שני עמודים קודם לכן (עמ’ 278).
בהקשר זה חשוב לציין שניכר הבדל בין דברי הכנסת יחזקאל עצמו לבין הדברים המובאים משמו בבאר היטב. בעל כנסת יחזקאל סובר שאין לבן הבת, וכל שכן לבת, קדיש כלל בבית הכנסת, אולם במניין נפרד הרשות נתונה לבן הבת או למי שרוצה לומר קדיש בגין המת, אך לנקבה כלל לא. לעומת זאת, מהנאמר בבאר היטב משתמע שאין לבת קדיש בבית הכנסת, אולם “אם רוצים לעשות לה מניין – רשות בידם”. נראה שיש ליישב את הסתירה לכאורה בין המקורות בהבנה שהמילה “לה” היא למעשה קיצור של המילה “להם”, והייתה אמורה להופיע עם גרש. כלומר שהרשות בידי בן הבת או בידי מי שרוצה לומר קדיש במניין לעשות כן, והבאר היטב קיצר ולא הזכיר כלל אישה בהקשר למניין בבית. מכל מקום, הדברים המוזכרים אצל פיוטרקובסקי בעניין באר היטב אינם נכונים ומטעים, ואין אפשרות להסתמך עליהם.
פיוטרקובסקי מביאה את העדות הנוגעת לאמירת קדיש על ידי המשוררת זלדה (עמ’ 287). המשפחה עלתה ארצה בשנת 1925, כשזלדה הייתה בת אחת עשרה, וזמן לא רב לאחר מכן נפטרו סבה, בערב חנוכה תרפ”ו (1925), ואביה – כחלוף שישה שבועות. היא, כבת יחידה, אמרה קדיש מדי יום בבית הכנסת. פיוטרקובסקי מציינת כמקור לדבריה את ספרה של אסתר אטינגר “זלדה: שושנה צחורה”, שיצא לאור בשנת 2007. פיוטרקובסקי מסתייעת בספרה של אטינגר גם בפרק השישי של “מהלכת בדרכה” (עמ’ 222, 535). אולם חיבור זה הוא ספר פופולרי, ולמעשה, המקור הישיר שעליו נשענת אטינגר בעניין אמירת קדיש על ידי זלדה הוא מחקרה המוקדם יותר של פרופ’ חמוטל בר-יוסף, “על שירת זלדה” (מהדורה מורחבת, תל-אביב 2006, עמ’ 14), ואותו היה ראוי לאזכר. בר-יוסף מגוללת שם שזלדה ואמהּ גרו באותה העת בשכונת שערי חסד, וזלדה קיבלה רשות לומר קדיש בבית הכנסת הג’ורג’י, דהיינו הגרוזיני, כלומר הקדיש לא נאמר בבית כנסת אשכנזי. נקודה זו היא בעלת חשיבות על רקע העדות המעשית שמביאה פיוטרקובסקי (עמ’ 287) בשם יעקב יהושע ולפיה הנוהג של אמירת קדיש בידי בנות קטנות היה קיים בבתי הכנסת של האשכנזים בירושלים, אך לא בבתי הכנסת של הספרדים. אולם זלדה כן אמרה קדיש בבית הכנסת הגרוזיני.
לקראת סיום המאמר מביאה פיוטרקובסקי את התשובה שהשיב ר’ שמואל הרקוולטי ב”שו”ת מעין גנים” (עמ’ 295) על אישה שחפצה ללמוד תורה, וזאת במצוטט מ”תורה תמימה” (לדברים יא, ט, אות מח): “אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה – מלאכת ה’, מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הנה הן תעלינה בהר ה’ תשכונה במקום קודשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו’, עשי והצליחי ומן השמיים יסייעוך”. אולם ניכרות כאן בעיות אחדות. החיבור מעין גנים איננו ספר הלכתי, אלא הוא נמנה עם הסוגה של אגרונים, ומדובר במכתב פיקטיבי שכמובן לא נשלח מעולם, ולפיכך אין לפנינו תשובה הלכתית, גם אם יש מי שטעה לחשוב אחרת. כמו כן, הקטע המצוטט בתורה תמימה איננו הנוסח המקורי, ויש בו כמה שינויים בהשוואה למקור, וכבר הראה הרב יהושע מונדשיין5 שבעל תורה תמימה העתיק את הקטע הנדון לא מכלי ראשון כי אם מכלי שני, מגיליון כתב העת “הצפירה” משנת תרנ”ו, שהביא קטע זה. בנוסף, ב”מהלכת בדרכה” הוכנסו שינויים נוספים שכן הטקסט מובא בכתיב מלא, למרות שאין לשנות מנוסחם של ציטוטים. כן יש להזכיר שאותו הקטע עצמו מצוטט ביתר הרחבה, מתוך ספר תורה תמימה אף הוא, בספרה הנדון של פיוטרקובסקי בפרק על נשים ותלמוד תורה (עמ’ 75).
עוד יש לציין כי ביחידה על המחברים הקרויה “פרשנים ופוסקים שהוזכרו בספר” כותבת פיוטרקובסקי שר’ ברוך הלוי אפשטיין הנו מחברו של ספר מקור ברוך על הירושלמי (עמ’
505). אולם חיבורו זה איננו על הירושלמי. ראוי להזכיר כי במקור ברוך עצמו מופיע ציטוט מקביל מתוך ספר מעין גנים. העולה מתוך דברינו הוא כי מלכה פיוטרקובסקי הסתמכה בצורה עיוורת על דברי בעל תורה תמימה, ולא מצאה לנכון לבדוק את ספר מעין גנים בפנים, או לעיין בחומר רקע נוסף על החיבור. וכך יוצא שפיוטרקובסקי פרסמה מידע שגוי. גם אם מחבר תורה תמימה פרסם דברים בלתי נכונים, מוטל היה על המחברת לבדוק את הקטע מכלי ראשון, וכן להביא מידע אמין על החיבור.
סיכום
הפרק על נשים ואמירת קדיש שהוציאה מתחת ידה מלכה פיוטרקובסקי לוקה בחסר, הוא בעייתי מבחינת תהליך השימוש במקורות, ויש בו שגיאות לא מעטות. מהפרק הזה עולה ומצטיירת תמונה בלתי מהימנה, ואין אפשרות להסתמך עליו.
המחברת מעניקה פרשנות מחודשת כביכול לשו”ת חוות יאיר ולפיה המחבר אינו אוסר על אמירת קדיש בידי נשים, אולם פרשנות זו, המנוגדת לכל סברה הגיונית, אינה נכונה והיא נובעת מחוסר היכרות עם הטרמינולוגיה ההלכתית בנושא, ועל כן היא נדחית מאליה. השקפתה של המחברת היא כי מכיוון שלא היה בתחילת הנהגת מנהג אמירת קדיש יתום נוהג ברור, ויש עדויות לפיהן הן יתומים והן קטנים שלא היו יתומים אמרו קדיש, דבר זה מאפשר אמירת קדיש בידי נשים. אולם אין יסוד להבנה זו, ובתקופת הראשונים אין כלל עדויות מעשיות או דיונים עקרוניים בדבר אמירת קדיש בידי נשים. גם אם אפשר להסב את המעשה בר’ יוחנן בן זכאי או בר’ עקיבא על בת, אין ליצור אנכרוניזם כזה. כך ששני החידושים הללו שאותם ביקשה לחדש, אין להם על מה שיסמוכו.
פעמים רבות המחברת מביאה ציטוטים חלקיים של מקורות באופן שנוצר רושם שגוי ביחס לדעתם של הפוסקים. כך בעוד שמהקטע המצוטט עולה לכאורה שהם סוברים שאמירת קדיש מותרת, באופן מעשי מהמשך המקורות עולה שחכמים אלה אוסרים אמירת קדיש בידי נשים אושהם מציבים תנאים לאמירתה, ואילו הקטעים המצוטטים בידי פיוטרקובסקי מתייחסים לעיקרוןתיאורטי בלבד שהם עצמם דוחים הלכה למעשה. כך הם פני הדברים בנוגע לדברי הרב אברהםיצחק גליק, הרב חיים דוד הלוי והרב משה פיינשטיין. חלק מהציטוטים החלקיים הללו
נטולים מהתשובה בעניין אמירת קדיש בידי נשים שנכתבה על ידי הרב דוד גולינקין, דברשבולט באמצעות המקור מתוך ספר החיים שפיוטרקובסקי נטלה ממנו כלשונו באופן שהיא שיכפלה טעות המצויה אצלו. כחלק מההשפעה של גולינקין על תשובתה מצטטת פיוטרקובסקיכלשונו קטע ממכתב שכתבה הנריאטה סולד, שתרגומו ניטל מגולינקין, וזאת מבלי להזכירוכלל. פיוטרקובסקי מעלה על נס את דמותה של סולד שחפצה לומר קדיש, למרות שהנימוקיםשהעלתה אינם מבוססים על מקורות הלכתיים ולמרות שהמחברת לא הציגה בפני הקוראים את עולמה הדתי ואת העובדה שהיא החזיקה בדעות מתקדמות. דיונה של המחברת בקטע בבאר היטבשגוי. ראוי אף להזכיר שהמחברת מפנה לספרו של גולינקין בהערת שוליים בפרק “נשים כפוסקות הלכה” (עמ’ 524–525, הערה 35), אל הפרק אשר דן בעניין זה ואשר נושא אותו הכותר עצמו.
פיוטרקובסקי עשתה שימוש בחיבורים פופולריים שאין ראוי לעשות בהם שימוש, כגון באנציקלופדיה אוצר ישראל ובקובץ אוצר מדרשים, וזאת במקום לחזור למקורות ראשיים או לאזכר מקורות מוסמכים יותר. כן העתיקה מקורות מכלי שני שנוסחם שגוי, כגון העתקת הקטע ממעין גנים מתוך תורה תמימה, וכן נוסח השו”ת המרכזי בעניין נשים ואמירת קדיש, שו”ת חוות יאיר, התפרסם בנוסח משובש שהועתק מפרויקט השו”ת, מבלי שהיא אימתה את הנוסח עם מהדורה מודפסת. במקרים רבים היא לא ציינה את מהדורות הספרים שבהם עשתה שימוש.
הפרסום של הוצאת ידיעות אחרונות הנוגע לספר “מהלכת בדרכה” אומר בין היתר ש”הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו”, והפרק על אמירת קדיש בידי נשים מוזכר כדוגמה לכך. אולם כגודל הציפייה לפרסום ראוי, כך גודל האכזבה. לו הייתה לומדת לקראת לימודי דוקטוראט ממשיים הייתה רוכשת לעצמה כלים לכתיבה תורנית, והדברים הללו לא היו מתרחשים.
המסגרת החיצונית של הפרק על נשים וקדיש ב”מהלכת בדרכה” לא מוסיפה לרצינותו. נקודת המוצא של הפרק היא מקרה של אישה חילונית שהתקשרה טלפונית אל המחברת, והעמודים הראשונים מתארים שיחות ביניהן, וכן מהלך הפרק נקטע חליפות ועניינה של אישה זו עולה שוב. אולם כל החומר הזה – לא היה ראוי להביאו כלל, והדברים נראים פופולריים יתר על המידה. אף פוסק אינו נוהג כן, אלא מקובל להציג את השאלה ואת רקעה לכל היותר בקטעים אחדים. עצם שימת הדגש על הוצאת פסק הלכה שונה לאישה חילונית ולאישה דתית, או אולי העלאת הנמקות שונות לזו ולזו, צורמת.
במבוא ל”מהלכת בדרכה” מעניקה פיוטרקובסקי קרדיט לכמה בני אדם. אולם אין זה משנה את המציאות המרה כפי שתיארתי במאמר זה, והאחריות הישירה והאישית למצב מונחת
על הכותבת. החומר לא עבר ביקורת מספקת, ואם לכאורה עבר ביקורת, יש דברים שנשמטו מידיהם של אותם קוראים. זו גם אזלת ידה של השיטה האומרת כי כשמדובר בפרסום פופולרי אין צורך לדקדק כל כך.
עיוננו זה מתייחס בעיקרו של דבר לפרק על נשים ואמירת קדיש. יש צורך לקיים עיונים מעמיקים מקבילים ביחס ליתרת החומר. אולם כבר ניכר לעין שהבעייתיות אינה מצטמצמת לפרק על נשים ואמירת קדיש וכי מצויה בעייתיות כלשהי בפרק על נשים ותלמוד תורה. כאמור, אף בפרק זה היא מצטטת מתוך התורה תמימה, ולא מתוך ספר מעין גנים. נציין עתה הערות אחדות נוספות.
פרק ט’ ב”מהלכת בדרכה” דן בנושא של חובת ההימנעות ממצב או מקום סכנה, מול מסירות נפש בקיום מצוות. פיוטרקובסקי מציינת בהערת שוליים (עמ’ 249, הערה 10) את המעשה ברב כהנא שעסק במכירת סלים (קידושין מ ע”א). פעם תבעה אותו מטרוניתא לדבר עבֵרה, וכדי שלא להיכשל בבעילת נוכריה – עלה לגג וקפץ ממנו. אליהו הנביא הגיע ממרחק ארבע מאות פרסה כדי לתופסו שלא ייפול וימות, ונזף בו על שהטריחו. פיוטרקובסקי מבקשת ללמוד מכאן “שאסור (ההדגשה במקור – י”ל) היה לו לסכן את חייו כדי להימנע מלעבור עבירה”. אולם אין לקבל בשום אופן פרשנות זו שממנה עולה שמוטב היה לו לרב כהנא לחטוא מאשר להטריח את אליהו הנביא, יש לדחות הסבר זה מכל וכול, ואין ללמוד מכאן היתר כלשהו לאדם לעבור עבֵרה בתנאים כלשהם. אלא הכוונה היא שאליהו נזף ברב כהנא על שבחר מלכתחילה בעיסוק שבמסגרתו הוא נאלץ לבוא במגע עם נשים, והוא לא שעה להוראה במשנת קידושין (ד, יד) “לא ילמד אדם את בנו אומנות שבין הנשים”.6
במהלך הפרק הדן בתפילה על החולה, המחברת עוסקת בנושא של היענות ה’ לתפילות, ומביאה את המקור הנוגע לתפילתה של חנה: “‘והיה כי הרבתה להתפלל’ – מכאן שכל המרבה בתפלה – נענה” (עמ’ 230). אולם מקור זה מובא מתוך ילקוט שמעוני (שמואל א, רמז עח), שהוא מקור משני, ולא מתוך המקור הראשי שהוא מדרש שמואל (מהדורת ליפשיץ א, ט, עמ’ 10). קטע זה במדרש שמואל עצמו מיוסד על הירושלמי בברכות (פ”ד ה”א, ז ע”ב), בתענית (פ”ד ה”א, סז ע”ג) ובביכורים (פ”ב ה”א, סד ע”ג). בנוסף, מובעת שם דעה הפוכה המפקפקת ביעילותה של תפילה מרובה, ועמדה זו אינה מוזכרת כלל.
יצויין עוד כי במהלך הפרק הנוגע להנחת תפילין על ידי נשים, פיוטרקובסקי דנה במקורות התנאיים והאמוראיים, אך אינה מסתייעת במקבילה לברייתא במסכת תפילין (הלכה ג, מהדורת היגער עמ’ מב-מג), אחת משבע מסכתות קטנות.
בפרק על נשים כפוסקות הלכה דנה המחברת בשני חידושי התורה של הרבנית בילה פאלק (עמ’ 91–97). החידוש הראשון נוגע לעיתוי של אמירת ברכת ההדלקה על נרות יום טוב. בדומה לנוהגן של הנשים בהדלקת נר שבת, מנהגן ביום טוב היה להדליק את הנרות תחילה ולאחר מכן לברך. אולם הרבנית סברה כי ראוי שהנשים יאמרו את ברכת ההדלקה על הנרות ביום טוב קודם ההדלקה עצמה, משום שלא כמו בשבת, אין ההדלקה אסורה ביום זה.
שיטתה של הרבנית בילה התקבלה אמנם בקרב פוסקים רבים, ובכלל זה ה”משנה ברורה” (רסג, כז) והרב עובדיה יוסף (יחוה דעת, א, כז; ב, לג). לעומת זאת, יש שפסקו כמו ה”מגן אברהם”, כגון ה”מטה אפרים” (תרכה, לג; ואלף למטה שם, אות מט) וה”קיצור שולחן ערוך” (עה, ד). אולם חיוני להזכיר כי במקורות שונים בספרות הראשונים מובעת מפורשות הדעה שבין בשבת בין ביום טוב יש לברך על הדלקת הנר עובר לעשייתה. כך ב”ארחות חיים” לר’ אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת צ’ לערך; 1330 לערך) נאמר כי אחד האיש ואחד האישה מברכים תחילה ואחר כך מדליקים, וכן הוא הדין ביום טוב (דין הדלקת הנר בע”ש, אות א, עמ’ צז). וכך מוזכר גם בחיבורו האחר ספר כל בו (לא). בנוסף, דעה זו מובעת בין היתר ב”ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא” (מהדורת שפיצר, עמ’ מ). מקורות אלה מספרות הראשונים אינם מוזכרים בדבריה של פיוטרקובסקי או במקורות הביבליוגרפיים שבהם עשתה שימוש (עמ’ 525, הערה 38).
והנה, לא מסתבר שנשי ישראל נהגו לאורך הדורות במנהגים כה בולטים בצורה שגויה מבלי שדמות תורנית תמצא לנכון לערער עליהם. אלא צריך לומר שמנהג הנשים להדליק נרות ביום טוב עובר לעשייתן מסתמך על מקורות סמכותיים מספרות הראשונים, והרבנית העלתה טעם מחודש. משום כך הטרמינולוגיה “מנהג טעות” אינה המושג הראוי והמתאים לשימוש בנוגע לנוהגן זה של הנשים.
באשר לחידוש השני של הרבנית בילה, שהוא הצעתה שביום טוב ידליקו הנשים נרות מבעוד מועד ולא לאחר ערבית, פיוטרקובסקי מציינת שלא התעוררו לגביו חילוקי דעות (עמ’ 93). אולם אין דברים אלה נכונים בעליל ויש מגדולי ישראל שחלקו על ההשקפה הזו. גם כאן, המקורות שבהם מסתייעת המחברת לא הזכירו את הדעות החולקות על חידוש התורה השני שלה. ואין כאן המקום להאריך ולפרט.7
בפרק הנדון על “נשים כפוסקות הלכה” מאריכה המחברת מאוד את הדיבור על הנשים בתקופת הרב יהודה עייאש מתוך מאמר בכתב העת פעמים מאת פרופ’ צבי זוהר, ובה בעת היא לא מזכירה כלל את המאמר החשוב המובא באותו כתב העת מאת ד”ר אורי מלמד ופרופ’ רינה לוין-מלמד על הרבנית אסנת בראזני שהקדישה את עיתותיה ללימוד תורה ועמדה בראש ישיבה. כל זאת באופן שהחומר איננו אחיד.
הערות
* מאמר זה נכתב ברובו המכריע סמוך להוצאתו לאור של “מהלכת בדרכה”. תקציר ממנו, בבחינת  הקדמה לנושא, פורסם ביום שישי, כ”ד באלול תשע”ד, 19 בספטמבר 2014, באתר כיפה בלינק הבא: http://www.kipa.co.il/tarbut/177/58796.html. נוסח כמעט זהה פורסם באתר ערוץ 7 במוצאי שבת, כ”ה באלול תשע”ד, 20 בספטמבר 2014, והוא נמצא בלינק הבא: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/284259. המאמר הנוכחי ארוך בהרבה מן התקציר, וכולל חומר רב נוסף שלא מוזכר בו. המאמר הנוכחי עודכן במקומות אחדים מני כתיבתו הראשונית. פרסום המאמר פרי עטי הצית את הפולמוס סביב ספרה של פיוטרקובסקי. והנה, בגיליון ערב סוכות של עיתון “בשבע” התפרסם מאמרו הביקורתי של הרב יואל קטן “אין הלכה כמותה” על “מהלכת בדרכה” (בשבע, י”ג בתשרי תשע”ה, 7 באוקטובר 2014, גיליון 614, עמ’ 60, 62). לפי דברי הרב קטן, בשעה שכתב את מאמרו לא היה מודע להימצאות מאמרי. מאמרו של הרב קטן עורר פולמוס אף הוא. מלכה פיוטרקובסקי עצמה הפיצה ביום שישי, ט”ז בתשרי תשע”ה, 9 באוקטובר 2014, מסמך-מאמר ובו ביקשה לדחות את דבריו, וביום ראשון שלאחר מכן, י”ח בתשרי, 11 באוקטובר, השיב הרב יואל קטן במסמך תגובה משל עצמו שהופץ. “הבהרה” קצרה מאת הרב קטן התפרסמה בגיליון הבא של “בשבע” (כ”ט בתשרי תשע”ה, 23 באוקטובר 2014, גיליון 615, עמ’ 24), וכן נדפס באותו העמוד המאמר “ביקורת מגדרית” מאת יועצת ההלכה שולמית בן שעיה. דיון ער סביב מאמרו של הרב קטן, גם על רקע הביקורת הראשונה מאת כותבת שורות אלה, התפתח בבמות שונות, בין היתר בפורום הבא הנמצא באתר “אוצר החכמה”: http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=19808&sid=621100864cffdfdd13d22f520f84382b אני מוצאת לנכון לציין כי לאורך המאמר הנוכחי אני מכנה את מחברת “מהלכת בדרכה” בשמה כפי שמופיע בספר עצמו, בלא תוספת כינוי. כידוע יש מחלוקת בציבור הרחב בנוגע לשאלה אם יש להצמיד לה תארים נלווים, כגון “הרבנית” או “אשת ההלכה”. כאמור, אני עושה שימוש בשמה כפי שמופיע בספר עצמו.
1. ראו בין היתר, הרב יהודה הרצל הנקין, “אמירת קדיש על ידי אשה וצרוף למנין מעזרת
נשים”, הדרום, נד (תשמ”ה), עמ’ 34–48; הנ”ל, שו”ת בני בנים, ב,
ז; ג, כז; Rabbi Yehuda Henkin, “Women and Kaddish”, Equality Lost: Essays in Torah
Commentary, Halacha, and Jewish Thought
, Jerusalem 1999, pp. 42–49; “Women,
Kaddish, and the Halakhic Process”, pp. 50–53.
וראו לאחרונה יגיל הנקין, “הקדיש הוא לא הסיפור”, מקור ראשון, מוסף שבת,
י”ד במרחשוון תשע”ה, 7 בנובמבר 2014, גיליון 900, עמ’ 6, 9; יעל לוין,
“לא היה הראשון”, מקור ראשון, מוסף שבת, תגובות, כ”א במרחשוון
תשע”ה, 14 בנובמבר 2014, גיליון 901, עמ’ 18.
2. רלה קושלבסקי, “התנא והמת הנודד”, אנציקלופדיה של
הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, בעריכת יואב אלשטיין ואחרים, רמת-גן תשס”ה,
עמ’ 281–296. ייחוס המעשה לר’ יוחנן בן זכאי מצוי בין היתר בקטע גניזה
(לרנר, אספות, ב, עמ’ סט) וב”פרקי דרך ארץ”, בתוך: נספחים לסדר אליהו
זוטא, מהדורת איש שלום, ב, עמ’ 22–23.
3. Baila Round Shargel, Love Lost: The Untold Story of Henrietta Szold, Philadelphia , 1997, pp. 331–333, 377
4. ראו יעל לוין, “נשים ואמירת קדיש ב’שו”ת אינטרנט'”, עמודים 678 2–3 (חשוון-כסלו
תשס”ד), עמ’ 18–23. יש לציין שמאמר זה אינו מצטמצם להתייחסויות לנושא
באינטרנט בלבד, והוא מביא חומר רב על נשים ואמירת קדיש.
5. הרב יהושע מונדשיין, “מקור ברוך – מקור הכזבים”,
6. וראו בהרחבה אברהם וולפיש, “העריכה היוצרת וכוח היצר: עיון בעריכת מסכת קידושין במשנה,
בתוספתא ובבבלי”, JSIJ 7 (2008), עמ’ 31–79.
7. וראו אף יעל
לוין, “עיונים בעקבות הספר ‘תיקו'”, אתר כיפה, כ”ט בתשרי
תשע”ה, 23 באוקטובר 2014, http://www.kipa.co.il/tarbut/177/59191.html.

 

© כל הזכויות
שמורות ליעל לוין 2014



R. Isaac Arama, R. Kook, Mordecai Kaplan, and more

R. Isaac Arama, R. Kook, Mordecai Kaplan, and more
by Marc B. Shapiro
1. In the last post I discussed R. Isaac Arama. In his Conversos, Inquisition and the Expulsion of the Jews from Spain, p. 53, Norman Roth states that Arama was not a “great scholar.” If he means to say that Arama wasn’t a great talmudist (as has been stated about Ibn Ezra and Abarbanel), then perhaps he has a point (although I am sure this would be debated). But I don’t see how the title “great scholar” can be denied to Arama whose Akedat Yitzhak is a classic of Jewish literature and shows his vast knowledge.
Because the style of Akedat Yitzhak does not make it an easy read, many people avoid the work which is a shame as it is full of fascinating insights. One of his views that has often been quoted is that while it is true that individuals have free will, this is not the case for the Jewish people as a whole. It is built into the nature of the Jewish people that there can never be a time when the entire Jewish population rejects God.[1]
I think readers will also find it interesting that in discussing the role of women, he says that their second purpose (which he terms the lesser purpose – התכלית הקטן) is to have children.[2] However, the primary purpose of women is seen in the following quote, which I think is incredible when one considers how most medievals viewed women.
האחד מה שיורה עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות . . . ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים
How many contemporary Orthodox writers advocate the viewpoint that the primary purpose of women is to bear children, and that is where they find their fulfillment? Yet Arama rejects this completely. Arama’s understanding allows him to explain why Jacob was angered with Rachel when she said to him, “Give me children, or else I die.” (Gen. 30:1). Rachel didn’t realize that the main purpose of the righteous, and this also includes women, is good deeds. She mistakenly thought that her primary goal in life was to have children, and without that her life had no value. Jacob became angry since Rachel didn’t understand the basic point that the value of women is not simply dependent on how many children they can produce.[3]
It is well known that R. Meir Arama accused Abarbanel of plagiarizing from his father, R. Isaac. Abarbanel made heavy use of R. Abraham Bibago, and this also might be considered plagiarism (although much what we would regard as plagiarism today was not regarded as such in medieval times).[4] Abarbanel also used other writings without acknowledgment, such as R. Eleazar Ashkenazi ben Nathan ha-Bavli’s Tzafnat Paneah,[5] R. Nissim of Gerona’s Derashot,[6] and the medieval work Zekhut Adam.[7] R. Azariah de Rossi even accused Abarbanel of plagiarizing from Jerome.[8]
 מן הנראה כי גנוב הוא את החכם דון יצחק מדעת המעתיק לנוצרים בפרוש דניאל
In the introduction to his edition of Akedat Yitzhak, R. Hayyim Joseph Pollak mentions Abarbanel’s unacknowledged use of Arama’s work, and he is not sure what to make of it. In one case he refers to it as שגגה שיצא מלפני השליט. In general, he assumes that Abarbanel copied material from Arama for his own use, without intending to publish it. Yet by the time he published his own biblical commentaries he had forgotten that some sections of this work had come from Arama. Pollak also suggests, without any evidence whatsoever, that originally Abarbanel did mention Arama, yet these references were removed by others who had access to the manuscript. They did so in order to give greater glory to Abarbanel, so that he be given the credit for everything in the commentary.
השמיטו הם (או המעתיקים הבאים אחריהם) את שם בעל עקיד’ ז”ל מהמאמרים הלקוחים מאתו, בחשבם להרבות בזה כבוד הר”א ז”ל, אם יראו כל דברי ספרו כאילו הם ממנו לבד
Pollak’s defenses do not make much sense, and the best explanation is as mentioned, namely, that current standards of plagiarism are not like those found in medieval times.
Speaking of R. Isaac Arama, there are a number of references to him in the new edition of R. Raphael Berdugo’s commentary on the Torah, Mei Menuhot (I have mentioned R. Berdugo in a few prior posts). Here is the title page.

Here is page 918 of the commentary, where you can see that he quotes the Akedat Yitzhak who is criticizing Narboni.

On the top of the second column he refers to המדברים. The problem is that the editor doesn’t know what this term means (or for that matter, the word ההעברה),[9] and provides some fanciful explanation. However, just a little investigation would have revealed that the “Medabrim” are the Mutakallimun, that is, the followers of the Kalam. (Kalam means “word,” “conversation,” or “discourse”.) All one needs to do is open Ibn Tibbon’s translation of the Guide, and you will find lots of references to them. There is also a reference to them in Ibn Tibbon’s translation of Shemonah Perakim, ch. 6. 
The following appears in Guide 1:73 (Ibn Tibbon translation):
ההקדמה העשירית הוא זאת ההעברה אשר יזכרהו וזהו עמוד חכמת המדברים

The problem I am focusing on is not just that the editor did not recognize the term המדברים. It is that he should have been able to see that this was something he didn’t know, which in turn would lead him to investigate. This is a common problem, namely, it is not just that people don’t know, but that they don’t know that they don’t know.[10] What we should be able to expect, however, is that when an editor sees a term or expression that he doesn’t recognize, rather than engage in fanciful speculation he should actually consult with someone who might be able to understand the text.

Let me give another example of what I am referring to from the haredi world. This should not be taken as a general criticism of haredi editors. On the contrary, most of the best editions of rabbinic texts are edited by haredi scholars. They are experts in what they do and we all benefit. They, more than anyone else, are embarrassed when amateurs try to edit texts with all the errors they bring. (In a future post I will bring examples of mistakes by academic scholars in texts they edited, errors that could have been avoided had they consulted with real talmidei hakhamim.)

A few years ago a new edition of Maimonides’ ethical will, with an extensive commentary, was published. Here is a page from the work.

The only problem is that this supposed ethical will is a forgery, a fact recognized by R. Jacob Emden.[11] Actually, let me more exact; only the second part is a forgery, the part where Maimonides addresses his son R. Abraham and among other things tells him that the French scholars “don’t appear to recognize the Creator, blessed be He, except when they are ingesting boiled ox meat, seasoned in vinegar and garlic. . . . Generally, they have two wives, so that their minds are invariably fixed on sex, eating and drinking, and other sensual pleasures.”

The first part of the ethical will, before you come to דע בני אברהם, is not a forgery, but a case of mistaken identification. As noted by Israel Abrahams,[12] and more recently by R. Yitzhak Sheilat,[13] this first part is actually an ethical will of an Italian Jew directed towards his sons. He directs his words to them in the plural. Somehow, this ethical will got attached to the forged document of Maimonides, which of course is directed towards his son in the singular.[14]

In the introduction, the editor, R. Hillel Copperman, deals with the matter of the document’s authenticity.[15] He reports that he went to an unnamed great talmid hakham who told him in no uncertain terms that the ethical will was not written by Maimonides. When challenged that both R. Solomon Luria and the Hatam Sofer assumed that it was indeed written by Maimonides, this talmid hakham was not moved, and stated that they were both in error. It is not clear why the editor does not reveal the name of this talmid hakham. It could be that he is R. Shlomo Fisher, as later in the introduction the editor cites him by name, showing that R. Fisher was consulted in this matter.

After quoting from the anonymous talmid hakham, Copperman refers to numerous earlier sources that assume that the document was written by Maimonides, including various Mussar figures and also R. Aaron Kotler. He then cites R. Moses Samuel Shapiro that even though there might be difficulties with the work, one does not reject a tradition (that the document was authored by Maimonides) based on difficulties. Copperman then tells us that he asked R. Shmuel Auerbach who was uncertain about the matter. That is, the fact that earlier scholars assumed that the ethical will was written by Maimonides did not convince him of its authenticity.

Following this, Copperman went to R. Chaim Kanievsky. He was surprised to hear from R. Kanievsky that the latter had never seen or even heard of the ethical will! To say that this is difficult to believe is to put it mildly. It is indeed impossible to believe. One doesn’t need to be a great scholar to know of this work, which appears in various books and is referred to by numerous authors. Anyone who has been exposed to R. Kanievsky’s unparalleled wide-ranging knowledge knows that he is well aware of the ethical will and must also have reached an opinion about its authenticity, which for some reason he did not want to share with Copperman. Copperman himself raises this possibility but rejects it, seeing it as unlikely that R. Kanievsky would not tell him the truth.

חשבנו שמא לא רוצה הוא להיכנס לסוגיא זו, ומשנה מפני השלום. אך זה רחוק מאד בעינינו

All I would say is that while Copperman might regard this as unlikely, it is much more unlikely (actually, impossible) that a walking encyclopedia like R. Kanievsky has never even heard of the famous ethical will attributed to Maimonides.

Copperman then went to R. Steinman, and he tells us that it was clear to him that R. Steinman does not believe that the problems with the ethical will are enough to refute its authenticity. Yet he also tells us that R. Steinman referred to the matter of the Yerushalmi Kodashim, in order to show that something that even great rabbis originally regarded as authentic could later be shown to be a forgery. This latter point would appear to show that R. Steinman is not certain about the matter.

In seeking to determine if a document attributed to Maimonides is authentic, Copperman turns to the gedolim, the ones who determine Da’as Torah. Yet there are a number of people, some in the haredi world, who are experts in Maimonides’ writings, in particular, his letters and manuscripts. Shouldn’t they be the people to turn to? Shouldn’t Copperman have consulted with R. Yitzhak Sheilat or R. Shlomo Zalman Havlin, to give just two names? This is just one example of how some editors in the haredi world are simply not doing their job properly. It would be one thing to just reprint the ethical will without comment, but once Copperman writes an introduction to discuss its authenticity, how can he possibly assume that the matter will be settled simply by citing R. Steinman’s opinion, especially since R. Steinman would agree that he has no expert knowledge of this issue?

Let me return to Norman Roth, mentioned above and from whom the Seforim Blog recently had the privilege of publishing a post. He is a well-known expert in Spanish Jewish history. His footnotes in particular are always worth reading, as he uses them to correct all sorts of misconceptions. There are many supposed facts, continuously repeated, that actually have nothing to stand on, and throughout Roth’s works errors such as these are corrected. I mention this because I too might be a future subject of one of these footnotes. My book on censorship is currently with the publisher and I can’t make any further changes. In this book I deal with Ibn Ezra’s Iggeret Shabbat and discuss the controversy over whether it was directed against Rashbam. In a recent article which I just read, and thus could not refer to in my book, Roth sums up his position (which I think is unique) as follows: “In my opinion, it is highly unlikely that he [Ibn Ezra] ever went to England, and the “Sabbath letter” is surely a forgery.”[16] I am curious to hear what Ibn Ezra scholars have to say about Roth’s argument.

2. In my post here I quoted R. Nathan Lopes Cardozo’s rejection of dogma. He continues this theme in his recent article in Conversations 19 (Spring 2014). The article is titled “God is Relocating: A Critique of Contemporary Orthodoxy – Four Observations,” and I offer here a selection from it. Are there any other Orthodox (a term Cardozo rejects) rabbis who agree with the sentiments that follow?

The truth is that Jewish Orthodoxy (from the Greek orthos [“true” or “right”) and doxa (“opinion” or “belief”) never existed. Originally Judaism was highly unorthodox. Although it always believed in God and Torah, it never offered any specifics of what God meant or what Torah consisted of. That was left to speculation, never to be determined. The early Sages, as testified by the Talmud and philosophers, disagreed on some of the most fundamental issues of faith.

But over the years we wanted more certainty. We wanted it handed to us on a silver platter, so that we could avoid debates and live a life of religious comfort, apathy, and mediocrity. Influenced by other religions, we adopted the need for cast-iron certainty and psychological security. So we began to rewrite Judaism in a way that would fit into the notions of established religions – well-structured, with a good dose of dogma. What we did not realize is that by doing so, we misrepresented Judaism by losing sight of the plot, thus doing it a great disservice.

We need to realize that our epoch of uncertainty is in fact much more conducive to authentic Judaism than all the conviction we’ve had in previous generations. It forces us to rediscover what Judaism is really about and gives us the opportunity to rebuild where rebuilding is required and leave untouched what should remain untouched.

Tamar Ross is another liberal Orthodox thinker. Here are three separate passages from a recent article.[17]

It is precisely because of the importance of everyday “realist” assumptions in cementing religious commitment that so much effort is expended by religious conservatives in cordoning off some religious beliefs as off-bounds to demythologizing or re-interpretation. Because the notion of “truth” and religious commitment are so intimately connected in the human psyche, critical scrutiny of beliefs that appear indispensable to the system is sometimes held back by upholding the remote possibility that future investigation will overturn current impressions. When scientific discoveries or deeply felt moral intuitions render even such eventualities incredible, religious adherents may resort to deliberate bifurcation, conducting themselves in accordance with reason in the laboratory and in their everyday lives while preserving professions of faith in the synagogue and in formal allegiance to what are regarded by current halakhic consensus as unavoidable halakhic constraints. Irrespective of the difficulty some may have in granting legitimacy or persuasive value to such policies, it would be fair to say that a religious world-view lacking any claims of attunement to a reality beyond its self-contained universe of discourse will never match traditional belief in its ability to preserve the intensity of feeling generated by its models and paradigms and to transmit the passion of its message to future generations.

Given these precedents, we would do will to rid ourselves once and for all of the misnomer of Orthopraxy, often invoked in a pejorative sense in order to dismiss halakhically conformist behavior that is not grounded on acceptance of dogma in its literal sense. Any behavior externally conforming to that which is historically and sociologically identified with traditional halakhic practice indicates some form of belief or justification though it may not tally with the naive objectivism of strict correspondence theory.

Postmodern language theory can redeem modern Orthodoxy from its counter-productive attachment to naive objectivism. The epistemological modesty of non-foundationalism can help religious adherents move away from overly rigid definitions of doctrine and allow them to return to the pre-modern function of religion as providing a valuable universe of discourse and a compelling way of life. It can extricate them from a mindless and stultifying triumphalism and encourage the willingness to refine religious convictions by listening carefully to other points of view.

After reading Cardozo, Ross, and numerous others I have quoted in the past, the only conclusion that can be reached is that, despite what Centrist rabbis like to claim, it is certainly not dogma, Maimonidean or otherwise, that holds wider Orthodoxy together. 

In thinking about the place of dogma, people should pay close attention to the following passage from R. Kook (Shemonah Kevatzim 1:765). R. Kook tells us that even “heretics” can have a more profound belief than so-called Orthodox Jews, and are thus described by the verse from Habakkuk 2:4  צדיק באמונתו יחיה.

לפעמים ימצא כופר שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה. דבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה
R. Kook’s new published volumes contain many important texts dealing with belief, and I have quoted a number of them in prior posts. Here are some more significant passages.

Kevatzim mi-Ketav Yad Kodsho, vol. 1, p. 182: R. Kook explains that there are two types of faith, one which is based on absolute truth, and one which he refers to as אמונה הסברית. This latter type of faith is not absolute but changes with the times. For example, in one generation one can base a belief on a certain notion (scientific, moral, etc.) while in another generation, such an approach cannot be used, because the underlying notion is no longer accepted, and to use it will be dangerous to faith. We can all think of examples where this is so, i.e., where an explanation used to strengthen faith, and which was successful in its time, today will turn people off from Judaism (for example, explanations for kashrut and circumcision, or various descriptions of women’s nature and their necessary subservience to men, used to explain women’s position in Judaism). Similarly, there are examples where years ago an explanation could not have been used because of its negative impact, while today it can have a positive impact (for example, using evolution in explaining Torah). R. Kook sees the notion he is expounding upon as alluded to in Maimonides’ famous conception of “necessary truths” (Guide 3:28). 

R. Kook’s point is very important as it tells us that while the core of belief remains absolute and unchanging, the way it is understood and expressed must change with the times. This explains why earlier rabbinic conceptions of Judaism are not always satisfying to moderns. Some people assume that the reason for this is because we are at a much lower level than earlier rabbinic greats. R. Kook’s point, however, is that everyone, in every era, is subject to the times, and even the earlier examples of אמונה הסברית  are only to be regarded as provisional. As mentioned, this is a very important point and it could be expanded at great length.

שתי דרכים לאמונה, האחת האמיתית המוחלטת, והשנית ההסברית. האחרונה משתנה היא לפי הזמנים. ישנם זמנים שאם יהיה איזה עיון מתפרסם ומוחזק, היה מזיק ליסוד דברי אמונה ברורים מצד האמת המוחלטת. ואחרי אשר העולם המדעי קבל צורה אחרת בהמשך הזמן, אבדה האמונה ההסברית ההיא את ערכה, וכבר לא מזיק כלל לשום רעיון אמוני מוחלט הפרסום של אותה ההנחה בעצמה, שהיתה בזמן העבר מזקת בפרסומה. והדברים הולכים עוד יותר, שמזדמן הדבר שצורה הסברית אחת היתה מחוייבת באיזה פרק מפרקי הזמן, עד שקבעה לה אז האמונה ההסברית את צורתה באופן מיוחד, ואחר כך יזיק דוקא אופן זה להאמונה המוחלטה, ושיש חיוב אז לפרסם את ההפך מהאמונה המוסברת אז. יסוד החילוק בין שני חלקי האמונה כבר רמז הרמב”ם, אמנם צריך אומץ לב מיוחד לעמוד בניסיון בעת חשיכה כזאת.

Tied in with this is R. Kook’s comment (Kevatzim, vol. 2, p. 167) that certain great truths can only be revealed together with falsehood, which protects the truth as it were.

ישנן אמתיות גדולות, שאינן יכולות להתגלות בעולם כי אם דוקא במעטה של שקר, ומעטה של שקר השומר את האמת נעטר גם הוא באור האמת. ופקוחי עינים יודעים להבדיל בין המעטה לעוטהו, ופחותי הנפש מביטים באור האמת בשביל מעטה השקר שלה, ונמוכי הדעת אינם מכבדים את האמת יותר מהכבוד הראוי למעטהו הנאהב אצלם לפי תכונתם הנמוכה.
One can easily come up with a number of examples of this. Just think of all the foolish talk about God and His nature. It seems that every preacher feels it is OK to talk about what God “wants”, about how God gets “angry”, or is “upset”, or is “pleased”, etc. A little thought will reveal that none of these descriptions of God can be true in an absolute sense, but since these descriptions are thought necessary in order for people to believe in the ultimate truths, i.e., the existence and providence of God, they are tolerated. (See Guide 3:28 for Maimonides’ discussion of “necessary truths”.)

Since I mentioned R. Isaac Arama earlier in this post, let me give an example of this from his writings.[18] Arama asks what is the point of the commandment to build a mishkan. It is not as if God is a physical being who needs a place to live. Yet in order that the masses have a God with whom they could feel connected, that is, a God who exercises providence, the Lord was prepared to compromise and allow them to believe that he actually was found in the mishkan. Here are some of Arama’s words:

כי באומרו ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד ויתר להם הרחקת הגשמות למה שיורה שהיה שם דבר ממשיי המעכבו לבא לשם. וזה לפי שלא יראה להמון דבר של מציאות זולת זה. ובאומרו כי שכן עליו הענן ויתר אצלם ענין ההעתק ממקום למקום לקבל מהם שירות ועבודה כי בזה יסמוך לבם על השגחתו עליהם. ובאומרו וכבוד ה’ מלא את המשכן לא נשמר מהתקוממות במקום והיותו כמלך הקובע ישיבתו באמצע המלכות

Kevatzim mi-Ketav Yad Kodsho, vol. 2, p. 129: R. Kook tells us that true belief cannot exist without the possibility of unbelief
.
האמונה בטהרתה תצא דוקא על ידי אפשרות של כפירה בלא שום הגבלה

This is very similar to the sentiments expressed by R. Jehiel Jacob Weinberg.[19] What it means is that true faith is stormy, on the edge, as it were. There are easier paths, where one is perhaps guaranteed “peace of mind.” However, this cannot be regarded as authentic religious faith. Paradoxically, true faith, the faith that keeps you up at night, can easily turn into unbelief. R. Kook also explains, ibid., p. 149, that this true faith can only be developed through freedom of thought. That is, while obedience can be assured by closing off thought, one can never reach what R. Kook terms אור א-להים if one’s thought is controlled.

Even when unbelief does arise, R. Kook does not see this as all bad. As a kabbalist, he believes that there are sparks of holiness in everything, even in unbelief. According to R. Kook, when the unbelief is directed in an ethical direction, then this too can be seen as part of the search for God (ibid., p. 151). In other words, even the atheists are engaged in derishat ha-Shem when they work for the betterment of humanity, and it unfortunate that they do not realize this.

המהומה הכפרנית כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות הרי היא ממש דרישת ד’. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם, הוא בעצמו דרישת ד’, יותר משארי דרישות הבאות ברחשי לב המתעוררים על פי איזה דמיונות פנימיות שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. מכל מקום אומללים הם בני אדם כל זמן שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים לרדוף אחריו במובן המוסרי ובקשת הטוב זהו דרישת ד’, ונהרה רבה תופיע עליהם כשיגלה להם רז זה.

R. Kook also sees other positive elements in unbelief (pp. 166, 167). There are people who assume that there is no afterlife, or any reward and punishment. The positive aspect of these mistaken beliefs is that the unbelievers’ good works are not performed in order to receive reward, but for their own sake. This is a very high level of service, something Jews realized long before Kant.

יצר הרע בא לאדם לפעמים להוכיח לו שאין לו תקוה לעולם הבא. – ידע נאמנה, שהוא עומד להתעלות במעלה גדולה מאד, עד שיהי’ עובד ד’ שלא על מנת לקבל פרס, כי אם מאהבה שכלית טהורה.

הכפירה בשכר ועונש מחנכת את הבריות לעשות טוב מצד עצם הטוב. וכל מה שיתרבו עושי טוב באמת, כן יתמעט ההכרח של מציאות רעיון הכפירה, שאיננו כי אם אמצעי תרבותי לזה המצב.

Even the very thought of God when engaged in the good is not the highest level, so again, paradoxically, unbelief prepares the ground for service on the highest level (ibid., p. 166).

הצורך לחשוב על דבר א-להים היא ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון שלא יהיה שום צורך לחשוב על דבר א-להות, כי אם עצם החיים יהיה אור א-להים

Finally, let me call attention to one more interesting point about faith. R. Jacob Wreschner, Seder Yaakov (Jerusalem, 2010), vol. 2, p. 425, records that he heard from his father that R. Yerucham Levovitz had religious doubts in his youth, and R. Isaac Blazer helped him overcome these. R. Wreschner states that it is no insult to a great figure to reveal this information, though he notes that R. Judah Zev Segal, when he tells this story, does not reveal who the subject is.[20]

Anyone who thinks about the place of belief in traditional Judaism is aware of the phenomenon called, for a lack of a better term, “orthopraxy.” Many people assume that this is a fairly recent phenomenon. Yet already in the nineteenth century R. Solomon Kluger wrote about people who were completely observant but did not have proper beliefs.[21] He sees these people as worse than typical sinners who actually violate prohibitions (he specifically mentions sexual prohibitions).

בימים הראשונים היה הרשעות במעשה. אם ראו באיש אחד שאינו פרוץ בעריות וכדומה ידעו שהוא כשר. לא כן עתה הרשעות תלוי בלב ויתכן שיהי’ מקיים כל התורה ובלבו ישים ארבו ויש בלבו שמץ אפיקרסת [!] והוא גרוע מן הרשעים הראשונים שהי’ בהם כמה חטאים

Someone who is attuned to R. Kook’s way of thinking will approach matters from a completely different perspective, and see the phenomenon of orthopraxy in a much more positive light. Consider the following: The so-called orthoprax individual does not have a traditional view about the Torah. Yet he does not use this as an excuse to live a secular life, what in yeshivah we referred to as a life of “hefkerut”. On the contrary, this individual chooses to bind himself to the Torah, to observe mitzvot, to “inconvenience” himself when it would be much easier to abandon it all. How is one to judge a person who, whatever his theology, makes enormous financial sacrifices to send his children to Jewish schools and happily gives to a variety of Orthodox causes? How is one to judge such a person who when stuck in a strange place for Shabbat asks the hotel clerk to open his door (as it is electronic) and refuses to carry a map on the unfamiliar street, a person who chooses to live on fruit because there is no kosher restaurant in the city he is visiting (to give just a few typical challenges that Orthodox and orthoprax Jews confront)?

R. Kook’s insights about the religious significance of the non-observant who were building the land of Israel must be multiplied many times over when dealing with completely observant Jews who sacrifice in so many ways for Torah and halakhah, even though their beliefs are not “Orthodox”. Yet this is a phenomenon which, as far as I know, R. Kook does not mention. Rather, he refers to those who because of their belief in biblical criticism rejected all observance. They assumed that if you don’t accept the divine origin of the mitzvot that there is no need to observe them. R. Kook rejected this assumption and argued that there is a good reason to observe mitzvot even if one does not have a traditional view of the Torah’s authorship.[22] I will flesh out R. Kook’s argument in the next post.

3. In an earlier post I referred to Mel Scult’s new book, The Radical American Judaism of Mordecai M. Kaplan. Scult discusses the burning of Kaplan’s siddur at an Agudas ha-Rabbonim gathering on June 12, 1945, at which Kaplan was himself also put in herem. The significance of this event can be seen in that there were over two hundred rabbis in attendance.[23]

Here is the text of the herem from Ha-Pardes, July 1945.

The sentence immediately before the text of the herem clearly implies that the burning of the book was part of the ceremony (and see also Ha-Pardes, Nov. 1945 p. 23). Thus, Jeffrey S. Gurock and Jacob J. Schacter had good reason to write as follows:

Scult, Judaism Faces the Twentieth Century, p. 420, n. 38, suggests that the act of book burning was unintentioned and not directed by the rabbinic leaders themselves, but all evidence cited above points to the contrary. This was clearly an official act, sanctioned by those assembled as a fitting and appropriate conclusion to a most serious and solemn deliberation.[24]

Zachary Silver, who has recently written a very nice article on the episode, available here, writes as follows:

Mel Scult’s biography of Kaplan mentions that the event occurred, but he does not believe that Agudat HaRabbanim burned the book as part of the formal ceremony. Rather, he says that the burning occurred incidentally at the back of the room. However, Agudat HaRabbanim’s documents illustrate that it was a previously scripted formula.[25]

This burning of a Jewish book, coming so soon after the end of the Holocaust and so much at odds with the American tradition of freedom of expression, horrified both Jews and non-Jews. The fact that the excommunication and burning were covered in The New York Times only made matters worse, and everyone assumed that this was an officially sanctioned action of Agudat ha-Rabbanim.

In writing about the event in his diary, Kaplan referred to “rabbinical gangsters who resort to nazi [!] methods in order to regain their authority.”[26] He later publicly stated as follows:

It is just too bad that men who call themselves rabbis should in this day and age resort to the barbarous procedure of outlawing a man without giving him a hearing, and to the Nazi practice of burning books that displease them. God save us from such leadership and from the disgrace it is likely to bring upon Jews.[27]

Responding to the horror aroused by the book-burning, Agudat ha-Rabbanim publicly declared that it had nothing to do with this action. It claimed that the burning was done independently by one of its members. Silver writes:

The Union of Orthodox Rabbis later disavowed responsibility for the book burning, claiming that the event was not a scheduled part of the ceremony but rather the act of one rabbi from the audience who acted on his own, after the service was completed. This version seems unlikely, however, since the article about the excommunication in HaPardes, the unofficial magazine of Agudat HaRabbanim, gives specific justification for the book burning as part of the ceremony and does so in halakhic terms. The more likely scenario is that, after witnessing the heated public reaction, Agudat Harabbanim chose to disavow responsibility for burning the siddur as a face-saving public relations move. Thus, by saying that the burning was not part of the planned activities, the Union of Orthodox Rabbis could attempt to refocus public attention on the greater issues of the heresy of Kaplan and the Conservative movement, rather than on a particularly unsettling segment of the ceremony, which itself evoked memories of Nazi ritual book burnings. Of course, the uproar implies that Agudat Ha-Rabbanim did not realize that most Americans would be troubled by a book burning in 1945 – a lapse of judgment that would manifest the extent by which the Union of Orthodox Rabbis had lost touch with contemporary currents in American culture.[28]

Years after the event, R. Norman Lamm reflected on the book burning.

If we want to win people over to Orthodoxy, we need to present ourselves as measured, mature, and moderate people with deep faith and the right practice, but we do not insult others and we do not damage or condemn them. Coming out with issurim [decrees that forbid particular actions] against everyone else is like another Fatwa. When I was younger there was a heretic by the name of Mordecai Kaplan, and the Agudas Harabbonim had this whole big book burning party. I thought it was ridiculous to have a book burning in the twentieth century. It didn’t make anybody decide to become more religious observant. Nobody who was reading his books said[,] “If important Orthodox rabbis burned them, we’re not going to read them.” If anything, it aroused interest in people who otherwise would not have wanted to read these books. But in addition, what it accomplished was that it got people to look at the Orthodox as fanatics. That’s no way to make friends and win people over to Orthodoxy.[29]

What we see from what I have quoted is that there is agreement that it was Agudat ha-Rabbanim that sanctioned the burning of the siddur.[30] Silver adds, “It is unclear who actually burned the siddur, as the report in HaPardes uses the passive voice.”

In fact, we do know who burnt the siddur, Based on this information, we can also determine that the other point that “everyone” knows, that it was Agudat ha-Rabbanim that sanctioned the burning, is incorrect.

In 1945 The Jewish Reconstructionist Foundation published a booklet, A Challenge to Freedom of Worship. I don’t know why, but this is a very rare publication. I have therefore uploaded it here. From this booklet, you get a sense of the great ill-will produced by the excommunication of Kaplan and the burning of his siddur. This is what appears on the very first page of the booklet.

I first saw this booklet shortly before R. Joseph Ralbag passed away. At that time he was not well and I could not schedule a time to speak with him. However, at my request R. Aryeh Ralbag asked his father some questions about the episode, and I can report the following from the late R. Joseph Ralbag. R. Ralbag did not decide on the spur of the moment to burn the siddur. Rather, he knew he was going to do this ahead of time and even discussed it with his future wife. Yet the other members of Agudat ha-Rabbanim were unaware of his plans until he lit the siddur on fire. In other words, this was an individual act by R. Ralbag and, as Agudat ha-Rabbanim would later state, it was not sanctioned by them. This testimony, from the main protagonist of the event, should finally settle the matter. (Although R. Ralbag denied burning the siddur in the telephone call referred to on the page printed above, this was obviously only said to protect himself after the controversy broke out. As indicated, hundreds of people saw him burn the siddur.[31])
One more interesting point about this episode is that Rav Tzair (Chaim Tchernowitz) claimed, in the course of an attack against Kaplan’s siddur, that according to halakhah it was forbidden to burn the work.[32] I would be curious to hear what some of the readers make of this.

שמה שהחכמים גזרו על ס”ת שכתבו מין שישרף, אינו אלא מפני שהשמות לא נכתבו בקדושה, ואפשר שנכתבו לשם ע”ז, אבל בנידון דידן הרי לא את כה”י של קפלן שרפו, אלא את הסידור, שסידר אותו יהודי תמים, שבידוע שלא כוון לשום דבר אחר כשסידר את אותיות השם, ובכן אסור היה לשרוף את האזכרות שבו. ובזה עשו הרבנים שלא כדין ששרפו את הסידור (אולם הם הודיעו שלא גזרו שריפה על הסידור אלא שצורבא מרבנן אחד שרפו על דעת עצמו)
4. Before his passing, R. David Hollander asked if I could review the memoir he had written. At the time he asked me, I was too busy to do so, but hoped that I would later have the opportunity. After Hollander’s death I was unable to find out what became of the memoir. (Hollander did not have any children who would have inherited it.) Perhaps a reader will be able to help in this matter.

5. Last year Yisrael Kashkin produced a nice poster of religious Zionist rabbis. You can see it here. He has recently produced the following poster of German rabbis.

You can order framed 8.5 x 14″ and laminated 8.5 x 14″ copies. The former are meant for a wall and the latter for a sukkah. Anyone interested should write to thetidesociety@gmail.com 

[1] Akedat Yitzhak, parashat Nitzavimsha’ar 99 (pp. 105ff). Speaking of free will, see also R Meir Simhah of Dvinsk, Meshekh Hokhmah, Introduction to Exodus, who states that Moses’ free will was also taken away from him.
שהשי”ת שלל ממנו הבחירה לגמרי ונשאר מוכרח כמלאכים.
See also his Or Sameah, Hilkhot Teshuvah, ch. 4, at the end of his lengthy essay on divine knowledge and free will. In his Introduction to Exodus, R. Meir Simhah also claims that Joshua’s free will was taken away.
גם ממנו שלל השי”ת הבחירה לגמרי כמו ממשה, שלא ישלול חלילה דבר מתורת משה
[2] Akedat Yitzhak, parashat Bereshit, sha’ar 9 (p. 92b).
[3] For another fascinating idea from Arama, see here that he did not believe that the book of Esther was written with ruah ha-kodesh. Rather, the work is a completely secular (i.e., pagan) text, translated into Hebrew, and this explains the omission of God’s name. The ruah ha-kodesh is only seen in the fact that Anshei Keneset ha-Gedolah removed all falsehood from the work. This passage from Arama comes from his introduction to the book of Esther which appears in the standard edition of Akedat Yitzhak, first published in the nineteenth century with a commentary by R. Hayyim Joseph Pollak. If you look at this edition you will find that while the introduction is by Arama, the actual commentary is by his son, R. Meir. This is also what is found in the 1573 Venice edition of Akedat Yitzhak. R. Isaac’s commentary to Esther appeared in the Constantinople, 1518 edition, and was not reprinted again until 1990. In 2005 Mossad ha-Rav Kook also published an edition of this commentary.
[4] Regarding both of these matters, see Menachem Kellner, trans. Principles of Faith (Rosh Amanah) (East Brunswick, N.J., 1982), p. 219 n. 65.
[5] See Abraham Epstein, Mi-Kadmoniyot ha-Yehudim, pp. 117 n. 2, 120.
[6] See R. Yehiel Goldhaber’s Purim 5773 article, “Bitul ha-Ra ha-Nif’al bi-Yemei ha-Purim,” p. 2
[7] See Senior Sachs’ introduction to Yehiel Brill, Yein Levanon (Paris, 1866).
[8] Meor Einayim (Vilna, 1866), vol. 2, ch. 38 (p. 25). Regarding Abarbanel, see also my post here where R. Soloveitchik is quoted as saying that he wouldn’t want Abarbanel as president of Yeshiva University. I have been informed that R. Ruderman did not like Abarbanel and that is why his biblical commentaries are not found in the Ner Israel beit midrash. I was told that the reason for this dislike was that Abarbanel rejects certain aggadic statements (sometimes in a harsh manner). Some have argued that Abarbanel was not a talmudist by pointing out that he apparently didn’t realize that Bnei Brak was a place, instead thinking that מסובין בבני ברק refers to the furniture the Sages were sitting on. See his commentary to the Passover Haggadah, s.v. מעשה בר’ אליעזר. Yet it is hard to imagine that Abarbanel did not know what Bnei Brak is, for it is mentioned a number of times in the Talmud, including the famous statement in Gittin 57b and Sanhedrin 96b that descendants of Haman studied Torah in Bnei Brak. It is also mentioned in the book of Joshua 19:45. Interestingly, R. Shem Tov Ibn Shem Tov, in his commentary on the Haggadah, seems to say that the name of the city is Brak, and Bnei refers to its inhabitants. See Otzar ha-Rishonim al Haggadah shel Pesah, ed. Holzer (Miami Beach, 2006), p. 20. As with Abarbanel, it is hard to imagine that R. Shem Tov did not know the earlier biblical and rabbinic passages from which it is clear that the city’s name is Bnei Brak. For more regarding Abarbanel, see the interesting discussion in R. Yisrael Veltz, Divrei Yisrael, vol. 2, Even ha-Ezer, no. 14, and see also Pardes Eliezer: Erusin ve-Nisuin (Brooklyn, 2010), pp. 176-177.
[9] In Pines’ translation from the Arabic (Guide 1:73) this is rendered “affirmation of admissibility,” and Maimonides explains (Guide 1:73): “They [the Mutakallimun] are of the opinion that everything that may be imagined is an admissible notion for the intellect.” In his note to the passage, R. Kafih states that Ibn Tibbon’s translation as ההעברה is inaccurate, and his version has ההתכנות.
[10] Plotinus refers to this as “two-fold ignorance”, which is also the “disease of the multitude.” See Yehudah Avida, Midrash ha-Melitzah ha-Ivrit (Jerusalem, 1938), p. 49. Of course, the one who has knowledge but because of this thinks that he knows it all is a fool. Here is the formulation of R. Yedai’ah ha-Penini, Mivhar ha-Peninim (Warsaw, 1864), p. 2 (no. 21):
ואמר האדם חכם בעודנו מבקש החכמה. וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה הוא סכל
For the Arabic source of this formulation, see Yehudah Ratsaby, “Mekorotav ha-Araviyim shel ‘Mivhar ha-Peninim,’” Sinai 102 (1988), p. 113. In the years after Maimonides, the term כת המדברים was used by many, with a few different meanings. For example, in a letter to R. Solomon Luria, R. Moses Isserles writes as follows (She’elot u-Teshuvot ha-Rama, no. 7):

אינני מכת המדברים בעלי הלשון כי כבד פה ולשון אנכי

R. Pinhas Horowitz also refers to the Medabrim and provides this fanciful explanation of its meaning (Sefer ha-Berit, vol. 1, sec. 19, ch. 3):

מדברים ולא מבינים מה שמדברים
[11] See Mitpahat Sefarim (Lvov, 1870), pp. 71-72.
[12] Hebrew Ethical Wills (Philadelphia, 1926), pp. 101-102.
[13] See Iggerot ha-Rambam, vol. 2 pp. 697ff.
[14] In at least one letter Maimonides addresses a man in third person singular feminine, which was a respectful way of speaking in Arabic. See Iggerot ha-Rambam, ed. Sheilat, vol. 1, p. 420. Sheilat “corrected” the original so that the feminine references are now masculine. See also R. Joseph Zechariah Stern, Beur Hadash me-ha-Rav Yosef Zechariah Stern al Shir ha-Shirim (Vilna, 1875), pp. 7b-8a.
[15] Copperman tells us that it was only towards the completion of the project that some people mentioned to him that the work might not be authentic, and this is what led him to consult with various “gedolim”. This, too, is a sign of a problem, for if he had done his homework he would have learnt of this at the beginning of the project, not at the end.
[16] “Abraham Ibn Ezra – Highlights of His Life,” Iberia Judaica 4 (2010), p. 35.
[17] “Religious Belief in a Postmodern Age,” in Avi Sagi and Dov Schwartz, eds., Faith: Jewish Perspectives (Boston, 2013), pp. 217-218, 218 n. 32, 239.
[18] Akedat Yitzhak, Terumahsha’ar 48, pp. 148ff. The Hebrew quotation I cite comes from p. 152b. See the discussion of this text in Louis Jacobs, Judaism and Theology (London, 2005), pp. 60-61.
[19] See here.
[20] See Segal, Yir’ah ve-Da’at (Lakewood, 1989), vol. 2, p. 146 n. 14.
[21] Tuv Ta’am ve-Da’at, series 3, vol. 2, no. 87.
[22] See Kevatzim, pp. 124ff., 132ff.
[23] See Zachary Silver, “The Excommunication of Mordecai Kaplan,” American Jewish Archives 62 (2010), p. 23.
[24] A Modern Heretic and a Traditional Community (New York, 1997), p. 206 n. 14
[25] Silver, “The Excommunication of Mordecai Kaplan,” p. 40 n. 2.
[26] Quoted in Silver, “The Excommunication of Mordecai Kaplan,” p. 23.
[27] Quoted in Silver, “The Excommunication of Mordecai Kaplan,” p. 32.
[28] Silver, “The Excommunication of Mordecai Kaplan,” p. 24.
[29] Quoted in Silver, “The Excommunication of Mordecai Kaplan,” p. 39.
[30] Other sources could also be quoted in support of this assertion. The only source I have found that states otherwise is Simon Noveck, Milton Steinberg: Portrait of a Rabbi (New York, 1978), p. 183.
On June 12, 1945, a few days after the appearance of the Bublick review, the Union of Orthodox Rabbis of the United States and Canada held a special meeting at the McAlpin Hotel in New York to protest the new prayer book. Attended by more than two hundred rabbis, the gathering unanimously voted to issue a writ of excommunication against Mordecai Kaplan as the principal editor of the prayer book. With solemn ceremony, the entire audience rose and repeated, word by word, the text of the first psalm, after which the traditional ban was promulgated. Immediately thereafter, one member of the group suddenly took a copy of the “new heretical prayer book,” placed it on the speaker’s stand, and set fire to it. The Union later disavowed responsibility for the burning, maintaining that the action had been taken by a single rabbi after the formal meeting was over. All admitted, however, that no effort had been made by those present to prevent the prayer book from being burned.
The first Psalm begins “Happy is the man that hath not walked in the counsel of the wicked.”
[31] The page printed above quotes a text from the June 21, 1945 New York Times disavowing R. Ralbag’s action. However, there is no such passage in the New York Times. Perhaps it appeared in the Yiddish Jewish Morning Journal which also covered the event.
[32] Siddur Tefilah shel To’im u-Mat’im (New York, 1946), p. 4. This work used to be on hebrewbooks.org but was removed. You can now find it here.



She’ot Hityahadut – Review Essay

 She’ot Hityahadut – Review Essay
פאני נוידא, שעות התייחדות – ספר תפילה ומוסר
לנשות ישראל ולבנותיה לתפילה בציבור וביחיד
וּת ולכל הזדמנות בחיי
אישה
, מבוא: עליזה לביא, תרגום מגרמנית: קטיה מנור, הוצאת ידיעות אחרונות
תשע”ד, 259 עמודים.
Fanny Neuda, She’ot
Hityahadut
(
שעות התייחדות), Hebrew edition,
introduction by Aliza Lavie; translation of prayers by Katja Manor, Tel-Aviv:
Yediot Aharonot, 2014, 259 pages
By: Yael Levine
The
author holds a Ph.D. from the Talmud department at Bar Ilan University. She is
the author of numerous articles related to women in Judaism. She recently
published “Tefillot Li-Tevilla”.
The
last decade has witnessed a renewed interest in Europe, the United States, and
Israel, in the compilation of prayers Stunden der Andacht, composed by
Fanny Neuda (1819–1894). Highlights of this renaissance will be currently
mentioned. Bettina Kratz-Ritter published several scholarly studies relating to
Neuda and her works. Some prayers from Stunden der Andacht were
published in Hebrew translation in Tefillat Nashim (Tel-Aviv: Yediot
Aharonot, 2005), edited by Aliza Lavie. An English edition, Hours of
Devotion
, was published by Dinah Berland (New York:  Schocken Books, 2007). An abridged edition
in Czechoslovakian was published in 2008. The Open Siddur Project
transcribed one of the German editions. Recently, a Hebrew translation of the
work, the subject of this review, was published. The introduction was written
by Dr. Aliza Lavie, and the translation of the prayers was carried out by Katja
Manor.
However,
despite the fact that Lavie states in the introduction that the work offers a
translation of the first edition published in 1855, a scrutiny of the
translation reveals that, in actuality, this is a translation of the second
edition published in 1858. The latter edition was re-edited by Neuda herself
and contains many additions and changes. Additionally, the introductory
material to the Hebrew edition contains factual errors, and consequently the
present edition can’t be relied upon.
Lavie
provides laconic biographical information concerning Neuda and her religious
stance. However, it’s possible to show that her husband had Reform leanings.
While we aren’t in possession of any direct evidence concerning her own religious
practices, her milieu of acquaintances was progressive and Reform. This
religious environment is not conveyed in the Hebrew edition, though it is
entirely essential for the reader to be familiar with.
Aliza
Lavie is presently a MK in the Israeli parliament. However, the volume under
discussion was, for the most part, prepared prior to the elections in January
2013. The current review doesn’t relate to political issues.
פאני נוידא, שעות
התייחדות – סקירה*
יעל לוין
מבוא
בשנת 1855 יצאה לאור
המהדורה הראשונה של קובץ התפילות שכתבה פאני נוידא (1819–1894) Stunden der
Andacht
, שהתפרסם כשנה לאחר התאלמנותה.
הקובץ כולל קרוב למאה תפילות רשות בגרמנית לנשים, תפילות האמורות ללוות את האישה
היהודייה בשעת התפילה בבית-הכנסת, וכן לאורך מעגל השנה היהודי ומעגל החיים. חיבור
זה הפך פופולרי, התפרסם במהדורות אחדות, ובתקופת הכיבוש הנאצי יצאה מהדורה חדשה
שלו. הספר תורגם ליידיש ולאנגלית, ונדפס על מהדורותיו השונות כשלושים פעמים עד
לשואה. “שטונדען דער אנדאכט” יצא לאור לאחרונה בתרגום עברי הנושא את
הכותר “שעות התייחדות”. את המבוא לספר כתבה ח”כ ד”ר עליזה
לביא, ואת התפילות תרגמה קטיה מנור. כפי שמוזכר מפורשות בספר, דבר קיומו הראשוני
של ספרה של נוידא הגיע לידיעתה של לביא באמצעות כותבת שורות אלה במסגרת תפקידי
כיועצת אקדמית ל”תפילת נשים”.
            אפשר
לציין באורח מעניין כי שנות חייה של פאני נוידא חופפות ברובן לאלה של חנה רחל
ורברמאכר (1806?–1888), מי שנודעה בכינוי “הבתולה מלודמיר”, שימשה
כאדמו”רית ובאה להתגורר בירושלים. דמות נוספת ששנותיה מקבילות במידה רבה לאלה
של נוידא היא רבקה ליפא אניקשטער (נפטרה בשנת תרנ”ג; 1893), בת היישוב הישן
שעלתה ארצה בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. אישה זו פרסמה בשנת תרמ”ב (1882)
את הקונטרס “זכר עולם”, שעתיד היה לראות אור במהדורות אחדות. היא שימשה
מורת דרך לשתי נשים נוספות ביישוב הישן, רייצע בת מרדכי וטויבע פעסיל פיינשטיין,
שהילכו בדרכה והוציאו לאור אף הן קונטרסים בשלהי המאה התשע-עשרה.1
            כפי
שנוידא מגוללת במבוא לספרה, הוא לא נכתב על ידה בבת אחת, אלא לפנינו יצירה
שהתהוותה על פני זמן, אשר את משכו המדויק איננו יודעים. התפילות חוברו לצורך
שימושה האישי, אולם היא נענתה כעבור זמן לעתירותיהם של רבים וטובים להדפיסן.  מבחינה מסוימת קיים כאן תהליך דומה לזה שהתרחש
עם “ליקוטי תפילות” לרבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, עשורים
אחדים מוקדם יותר.
            רבי
נתן החל לחבר בשנת תקע”ה (1815) תפילות רשות המיוסדות על תורותיו של רבי נחמן
ב”ליקוטי מוהר”ן” וב”ליקוטי מוהר”ן תנינא”, בהתאם
לדברי רבי נחמן עצמו לפיהם ראוי לעשות מהתורות תפילות. בראשונה חיבר רבי נתן
תפילות אישיות שהיו מיועדות לשימושו הפרטי, וכיוון שנכח שתפילותיו מכילות בקשות
לעניינים הנצרכים לכל אדם החליט להעתיקן ולהופכן לתפילות בעלות אופי כללי שיהיו
ראויות להיאמר בידי כל אדם. בשנת תקע”ז (1817) החל להעתיק את התפילות ולהפיצן
בקרב אנשי שלומו. הן התקבלו באהדה רבה עד שהפצירו בו להעתיק את כלל התפילות שחיבר
ולהדפיסן. מלאכת ההדפסה של הדפוס הראשון של “ליקוטי תפילות” החלה בברסלב
בראשית שנת תקפ”ב (1821), נמשכה על פני למעלה מחמש שנים, והגיעה לסיום בשנת
תקפ”ז (1827).2
המהדורה העברית
            במסה
“דברים לאמהות האצילות ולנשים
בישראל”
פרי עטה של נוידא, הכלולה ב”שטונדען דער אנדאכט” והמופנית לנשי ישראל,
מביעה היא את מורת רוחה מכך שנשים אינן בקיאות בלשון הקודש ואינן מבינות את נוסחי
התפילות בבית-הכנסת ואת ספר הספרים בשפתם המקורית. הן מקדישות זמן ללימוד נגינה
בפסנתר, אך אינן מייחדות זמן ללימוד עברית, והיא מעלה את ההצעה שיקדישו שעה אחת מדי
יום למטרה נעלה זו.
            על
פניו פרסום המהדורה העברית של “שטונדען דער אנדאכט” היה אמור להיות
מאורע משמח. אלא שאין אלה פני הדברים. כפי שנפרט, המהדורה בעברית רצופה טעויות
לאורך חומר המבוא, אמירות שלמות וקטעים שלמים אינם מוסרים מידע נכון, ואף נוסחי
התפילות דורשים הגהה. למעשה, לא שפר גורלם של תרגומי ספרה של נוידא בדורנו, שכּן
גם המהדורה באנגלית שראתה אור בשנת 2007 אינה נטולת בעייתיות מהותית. כך אפשר
לציין בין היתר שחלק מהתפילות עובד מחדש על בסיס התרגום האנגלי הישן, ולא תורגם מהמקור;
התפילות מוצגות בתור שירה ולא פרוזה, והמחברת מגישה מהדורה חלקית בלבד.
            אני
מוצאת לנכון להעיר בשלב הזה את ההערה הבאה: “שעות התייחדות” היה מוכן
ברובו המכריע קודם שהמחברת ד”ר עליזה לביא נבחרה לכהן כח”כית, ופרסום
הספר נדחה בשל כניסתה לתחום הפוליטיקה, דבר שעיכב את השלמתו הסופית. לפיכך, הסקירה
הנוכחית מתייחסת לתקופה קודם היבחרותה.
“שעות
התייחדות” מתיימר לתרגם את המהדורה הראשונה של קובץ תפילותיה של נוידא,
כהודעתה של לביא לכל אורך המבוא. כך, בין היתר, לביא מודיעה מפורשות שהיא מגישה לקוראים את המהדורה הראשונה:
“בספר זה, אשר הסתמך – כאמור – על המהדורה הראשונה, משנת 1855”. אולם בפועל הנוסח
המוגש הוא של המהדורה השנייה משנת 1858, מהדורה שאינה מוזכרת כלל במהלך החיבור.
מהדורה זו כוללת הגהות ושינויי נוסח רבים מעשה ידי נוידא עצמה, ובכלל זה המסה המופנית
לנשי ישראל זכתה להרחבה ניכרת ומוקמה בסוף הקובץ.
            ח”כ ד”ר עליזה לביא כותבת
במהלך חומר המבוא: “ספר התפילות, שעות התייחדות (הדגש במקור –
י”ל)… פורסם לראשונה בפראג בשנת 1855… ואף שאיני שולטת בשפה כלל, הבנתי
מיד את תוכן העניינים: הספר מכיל דברי מבוא של המוציא לאור, פתח דבר של המְחברת, ואת התפילות עצמן… בסוף הספר בחרה המחברת, פאני נוידא,
לפנות בקריאה על-זמנית לאימהות, לחנך את בנותיהן להיות בנות נאמנות וגאות לעם
ישראל”. תיאור זה אינו מתאים למהדורה הראשונה. מתברר שלביא לא הייתה מודעת
להימצאותם של שינויים בין שתי המהדורות הראשונות, ואפשר לקבוע שהיא לא עיינה
במהדורה הראשונה, ולא העלתה על דעתה את האפשרות שייתכנו הבדלים בין המהדורות. ההחלפה בין
המהדורות היא עניין עקרוני, וזהו מעשה שאינו ליגיטימי גם בפרסום שאינו מתיימר
להיות אקדמי במובהק.
            כאמור,
נוידא עצמה ערכה הגהות למהדורה הראשונה ששולבו במהדורה השנייה. לעתים נוסחיהן של
המהדורות הראשונות של חיבורים משופרים יותר, אולם במקרה הנוכחי קיימת אמנם האפשרות
לעשות שימוש במהדורה השנייה כבסיס למהדורה העברית, אולם חובה להודיע על כך. יחד עם
זאת, דרושה הגהה נוספת של נוסחי התפילות עצמם שכּן ניתן להצביע בין היתר על תרגום
בלתי מהימן ב”תפילת הנערה הצעירה”. המילים במקור הגרמני “בריאים בנפשם ובגופם” תורגמו
כ”בריאים בגופם ובנפשם”. אולם הנוסח בתפילות “מי שברך” לחולים
הנו “רפואת הנפש ורפואת הגוף”, וכן הוא בתפילות נוספות לחולים. אין ספק
שנוידא כיוונה את דבריה לתפילות מעין אלה, ולא הייתה הצדקה לשנות. חילוף זה עשוי
לכאורה להצביע על ריחוקו של המתרגם מעולם הליטורגיה, או שמא על אי-הכרות עם תפילות
אותנטיות. משום כך, יש צורך לעבור ולבדוק את נוסחי התפילות על ידי אדם הבקי במקורות שיוכל לעמוד על הרמזות למקורות.
            חשוב לציין כי בשנת 1855 יצאה לאור
מהדורה נוספת של “שעות התייחדות”, מהדורה מקוצרת בת שלושים-וחמש תפילות,
הנושאת את הכותר Andachtsbuch für israelitische
Frauenzimmer
. 3 דבר זה לא מאוזכר אצל לביא כלל. לביא מזכירה
במבוא שבשנת 1859 יצאה לאור מהדורה מתורגמת ליידיש, ובה נכללו שלושים-וחמש תפילות בלבד.
לאמיתו של דבר, זהו תרגום של המהדורה המקוצרת מ-1855, ובשנת 1859 יצאה לאור מהדורה
נוספת עם תרגום שלם של מהדורת 1858. קיימים
שני תרגומים לאנגלית של “שטונדען דער אנדאכט”, האחד יצא באירופה (שנת
הפרסום המדויקת אינה ידועה) והאחר בארה”ב בשנת 1866. לביא מזכירה את אחת
המהדורות בלבד.
            בשנת
1870 יצאה לאור בברסלאו מהדורה נוספת של “שטונדען דער אנדאכט”. מהדורה
זו מצומצמת יותר בהיקפה, וכוללת כשמונים תפילות. יש בה תפילות חדשות לנושאים
קיימים וכן תפילות אחדות בנושאים חדשים, כגון תפילה ליום הולדת ותפילה בשעת מגיפה.
לעומת זאת, הוצאו ממנה תפילות שונות, כגון התפילות לכל אחד מימי השבוע, התפילה
להפרשת חלה וחלק מהתפילות המרובות בענייני חולי. לביא כותבת שנוספו במהדורה זו
תפילות חדשות, אולם לא ציינה שאף הוצאו תפילות. מהדורה זו ממתינה להיחקר. יצוין
עוד כי מהדורת 1870 נדפסה פעמיים נוספות, ומהדורה שלישית מוגהת על ידי נוידא
פורסמה בשנת 1890. עם זאת, המהדורה הקלאסית משנת 1858 היא זו שקנתה לה שביתה
והמשיכה להידפס לאחר מכן.
            בנובמבר 2008 פורסמה בשפה הצ’כית
מהדורה חלקית של ספרה של פאני נוידא, הכוללת למעלה משלושים תפילות. מסִּיבה בלתי ברורה לביא לא מזכירה מהדורה זו, למרות שהיא עצמה
מודעת לה ומוזכרת בה.
רנסנס
מזה כעשור
            בהקשר
זה יש להזכיר כי בפתח “שעות התייחדות” נאמר שעליזה לביא החזירה את
החיבור לארון הספרים היהודי. אולם יש לפקפק בקביעה זו ואין לקבלה, משום שקיים
רנסנס של ממש בחיבורה של נוידא מזה למעלה מעשור בארה”ב ובאירופה. כך בטינה
קראץ-ריטר פרסמה, החל משנת 1985, מחקרים אחדים על נוידא. תפילות נבחרות משולבות
באנתולוגיה הידועה של כתבי נשים יהודיות, Four
Centuries of Jewish Women’s Spirituality
,
שיצאה לאור בארה”ב במהדורתו הראשונה בשנת 1992, ומשם בין היתר נודע שמה. תפילות
אחדות פורסמו בתרגום עברי ב”תפילת נשים”, שיצא לאור לראשונה בשנת 2005,
בעריכתה של לביא. בשנת 2007 יצא לאור חיבורה של דינה ברלנד, ובשנת 2008 יצאה לאור המהדורה
החלקית בשפה הצ’כית. כן יצאו בשנים האחרונות מהדורות פקסימיליה של הדפסות שונות של
החיבור בגרמנית ושל התרגום האנגלי משנת 1866, והפרויקט המקוון The Open Siddur
Project
שיכתב לאחרונה את מהדורת
1858.
            אם
כן, ללביא שמור חלק כלשהו ברנסנס של ההתעניינות בכתביה של נוידא, אולם במפורש לא
בלעדיות. כאמור, תפילות נבחרות אחדות התפרסמו ב”תפילת נשים”, ובערב יום
הכיפורים תשס”ח (2007) קיבלה לביא, כדבריה במבוא ל”שעות התייחדות”,
החלטה לפעול לתרגום הספר במלואו, למרות שהעניין עלה במפורש לדיון קודם למועד זה.
אגב, גם הנסיבות שהביאו את לביא לערוך את “תפילת נשים” מעוגנות במועד של
ערב יום הכיפורים, לפי מה שכתבה במבוא לקובץ זה.
            לביא מציינת כי בשעה שהחלה להתחקות אחר
עקבותיה של פאני נוידא, והקישה את שמה במנועי החיפוש בעברית, לא עלה בידה למצוא
מידע או אזכורים על אודותיה. וכאן עולה השאלה, מאימתי הימצאות מידע בגוגל היא אמת
מידה עבור חוקר? חוקר אמור להתמקד בעיקר בחומר ממקורות כתובים. ואמנם, חיוני לומר
שלביא אינה מסתייעת במכלול הספרות הקיימת בנושא, אלא בחלקו בלבד.
            לפאני
נוידא כאלמנה לא היו האמצעים לפרסם את ספרה, ולואיזה פון רוטשילד (1820–1894)
סייעה בידה. נוידא הקדישה לה עמוד הוקרה בפתיחת הספר. לואיזה פון רוטשילד הייתה אשת מאיר קרל פון רוטשילד
(1820–1886), בתו הצעירה של נתן מאיר פון רוטשילד מאנגליה, ואף הוא מוזכר בעמוד
ההוקרה. היא נישאה למאיר קרל פון רוטשילד מפרנקפורט, מקום אליו עברה עם נישואיה
בשנת 1842. עליזה לביא לא זיהתה את העניין, וסברה שמדובר בעמוד הנצחה לדמות אחרת
ממשפחת רוטשילד. משום כך גם תהתה לגבי אזכור העיר פרנקפורט בעמוד זה.
            “הערת המערכת” ב”שעות
התייחדות” מוסרת ש”סדר התפילות מובא כפי שקבעה פאני נוידא”. אולם
דבר זה אינו מדויק, ומיקומן של שתי תפילות המופיעות לקראת סוף הקובץ שוּנה למיקומים הנראים כמתאימים יותר. הכוונה ל”תפילה לראש השנה
וליום הכיפורים לפני תפילת ‘עלֵינו'” ו”תפילה לחג הסוכות, בהקפות עם
הלולב והאתרוג”. חובה היה לסייג את האמירה הכללית, ולהודיע לקוראים על
השינויים.
            אפשר
להצביע על שגיאות אחרות בחומר המבוא. ברשימה הביבליוגרפית לביא כוללת רישום של
המהדורה הראשונה ושל המהדורה שיצאה לאור בידי ד”ר מרתה ורטהיימר בשלטון
הנאצי. בכל אחד מהפריטים הללו מצויה שגיאה בהעתקה. בהערת שוליים לביא מציינת את
המהדורה הראשונה, בהזכירה את הוצאת ברנדייס, ולא פאשלס. זאת בשעה שהמהדורה הראשונה
של הוצאת ברנדייס הייתה בשנת 1868. לביא הכניסה שינוי טכני למבואהּ של נוידא.
במהדורה הראשונה והשנייה תאריך כתיבת
המבוא מופיע בסוף, דבר שמבטא את הנוהג בספרים בעבר. אולם לביא העבירה זאת לראש
המבוא, למרות שלא היה אמור לחול כאן שינוי כלשהו. בסוף המבוא הגרמני כתוב
“הסופרת”, אולם לביא שינתה וחתמה את המבוא בשם “פאני נוידא לבית
שמידל”. שמה זה של נוידא מופיע מעל גבי שער החיבור, אולם גם שינוי כזה מזקיק
הערה.
            אחת העדויות המעשיות שלביא מביאה לגבי
אמירת תפילות מתוך “שטונדען דער אנדאכט” היא עדותה של גב’ יהודית וירצבורגר מתל-אביב בשם בעלה, שלא
נזכר בשמו. לדבריה, סבתו נהגה לומר במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה את “תפילת
אם שבנהּ משרת בצבא” בשפה הגרמנית, וכן נהגה אמו בשעה שבניה שירתו
בצה”ל. למעשה, שמעון וירצבורגר עצמו התייחס לעניין זה קודם לכן בדברים שכתב
בעיתון “הצופה” בשנת 2003. 4 הוא מציין שם שהתחינה הנזכרת
נאמרה בידי סבתו במלחמת העולם הראשונה בשעה שארבעת בניה היו בצבא הגרמני, וכן אמו
אמרה אותה במהלך מלחמת השחרור בכל עת שאחיו או הוא היו מגוייסים.
מקורות
השראה
            ספר
התפילות של נוידא לא נוצר יש מאין, ואפשר לעמוד על מקור השראה מובהק ששימש לו
בסיס. הכוונה לקובץ התפילות לנשים יהודיות בצרפתית “אמרי לב”, שיצא לאור
לראשונה בשנת 1848. חיבור זה היה פופולרי מאוד בקרב יהודי צרפת, ויצא לאור בשנת
1856 בתרגום אנגלי מעשה ידיה של הסטר (אסתר) רוטשילד. נודעת השפעה ברורה של
“אמרי לב” על “שטונדען דער אנדאכט”. ב”אמרי לב”
מובאת קשת תפילות רחבת-היקף, ולמרבית מנושאי תפילותיה של נוידא מצויות הקבלות
בחיבור הזה, והתפילות מובאות בעיקרן בסדר זהה ל”אמרי לב”. ניכרים גם
דמיונות תוכניים שונים בין התפילות בשני הקבצים. כמו כן, בראש כל תפילה
ב”אמרי לב” מובא כתוב מקראי, ונוידא אימצה תבנית כללית זו. לביא מאריכה
את הדיבור על הייחודיות כביכול של תפילתה של נוידא לחג השבועות, תפילה המוסבת על קריאת
עשרת הדיברות והמתייחסת באופן פרטני לכל אחת מהדיברות, ואולם הקבלה מובהקת אליה
מצויה ב”אמרי לב”.
            לביא
מציינת כי פאני לא הייתה הראשונה שחיברה קובץ תפילות בגרמנית, והיא מונה שלושה
קבצים כאלה שחוברו בידי גברים. השני מביניהם הוא “תחנוני בת יהודה”, שיצא
לאור בשנת 1846, ולגביו לביא לא מציינת מי היה מחברו. והנה, זהו לא אחר ממאיר הלוי
לעטעריס (1800?–1871). לביא מזכירה דמות זו במקום אחר ב”שעות התייחדות”
בהקשר לחמש תפילות שבחרה שלא לתרגם. לדבריה, שתיים מהן ניטלו מתוך מחזור התפילה
ליום כיפורים של לעטעריס, ושלוש האחרות נתחברו בידי מחברים שונים.5 אולם
לביא לא זיהתה ששלושת הטקסטים האלה מופיעים ב”תחנוני בת יהודה” וכן בחיבור
קודם של לעטעריס משנת 1845. 6 אחת התפילות ב”תחנוני בת
יהודה” מובאת ב”תפילת נשים”, ושם ההתייחסות למחבר היא כ-ד”ר
מקס לטריס. בנוסף, כותר המהדורה המקוצרת של ספרה של נוידא משנת 1855 איננו זהה
למהדורה הראשונה השלימה,7 אך זהה לתחילתו של כותר המשנה של ספרו של
לעטעריס.8 לביא כתבה ב”תפילת נשים” כי נוידא בספר תפילותיה בחרה
לעצמה את פסוקי הפתיח. אולם אין הדברים האלה מדויקים. היא חרגה אמנם מהכתובים
המובאים ב”אמרי לב”, אולם מכל מקום ניכרת השפעה. וכך אפשר לציין ביחס
ל”תפילת הנערה הצעירה” כי “אמרי לב”, “תחנוני בת
יהודה” ו”שטונדען דער אנדאכט” עושים שלושתם שימוש באותו הפסוק
עצמו, “שקר החן והבל היופי”. תפילה להפרשת חלה מצויה אצל נוידא ואצל
לעטעריס, אך לא ב”אמרי לב”, ובשניהם אין כתוב פותח. התפילה על עשרת הדיברות
אינה מצויה בשלושת החיבורים בגרמנית שמנתה לביא, אלא ב”אמרי לב” בלבד.
            ב”שטונדען
דער אנדאכט” אין תפילה לטבילה, זאת בדומה לקבצי התפילות לנשים בשפות לעז שלא
כללו תפילות לעניין זה. לעומתם, מרבית קבצי התחינות ביידיש כללו תפילות בנושא זה.
אם כן, פאני נוידא החרתה-החזיקה אחרי קבצי התפילות בלעז בבחירתה שלא לכלול תפילה
בנושא טבילה.
            העמידה
על מקורות השראתה של פאני נוידא אף מבטלת את האפשרות להחשיבה כ”פורצת
דרך”, כפי שלביא מבקשת לטעון. נוידא צעדה בעקבות קודמיה, שאבה במידה מרובה מ”אמרי
לב” את הדגם הכללי כמו גם תכנים מסוימים, ובמידה מינורית הושפעה מ”תחנוני
בת יהודה”. תפילותיה של נוידא משקפות אמנם נקודת מבט נשית, אולם גם בקבצים שעליהם
הסתמכה מובאים רעיונות דומים לאלה שהזכירה, כגון לדוגמה לגבי “תפילת הרעיה
האומללה”, באופן שאין ניכרת בספרה בשׂורה חדשה או מהפכה של ממש.
            כאן
המקום לציין כי נודעת בעייתיות בכל הקשור לתכנים המובעים אצל נוידא ב”תפילת
הרעיה האומללה”, וכן בתפילה המקבילה ב”אמרי לב”. לקראת סוף התפילה
נאמר בתפילתה של נוידא: “‘אני מוכנה ומזמנה להעלות לקרבן את הנאותי; לשקד על
מלאכות הבית בשקט, ובארך רוח למלא את החובות המטלות עלי. ברך ובעדנה לקבל את
התוכחה המרה, את המלים המרות והפוגעות, ולכבש את לב בעלי”. כלומר אישה זו
מוכנה להיות אישה כנועה ובמקרה של בעל מתעלל מוכנה להבליג ולספוג התנהגות מתעללת.
אין זה מוטיב שפמיניסטיות בזמננו, לרבות לביא עצמה, סומכות את ידיהן עליו.
            בהקשר
לדיוננו בדבר מקורות השראתה של נוידא, חיוני להידרש לכותר Stunden der Andacht. הכותרת אינה מקורית לה; זהו כותר חיבורו
הפופולרי של Heinrich Zschokke המביא את עיקרי האמונה
הנוצרית בדרך מוסרית ופילוסופית והמחזיק כרכים אחדים, חיבור שיצא לאור בשנים
1809–1816. כותרתו של התרגום האנגלי Hours of
Devotion

זהה לכותר שניתן לשתי המהדורות באנגלית של ספרה של נוידא. יש לציין עוד כי בשנת
1834 הוציא לאור הרב המשכיל והמתקדם שמשון וולף רוזנפלד (1780–1862) חיבור בן
כרכים אחדים, הנושא את הכותר Stunden
der Andacht für Israeliten
, והוא מעין חיבור
יהודי המקביל לחיבור הנוצרי הנזכר.
סביבתה האידיאולוגית-דתית
של נוידא
            לביא מייחדת מקום כלשהו בדברי המבוא להזכרת הוריה של פאני,
אחיה ובעלה. אביה, הרב יהודה שמידל, שימש כרב, ואימהּ, נחמה קרפלס, באה ממשפחת
רבנים. אחיה של פאני, הרב אברהם-אדולף
נוידא, אף
הוא שימש כרב וכן בעלה, הרב אברהם נוידא. לביא מתייחסת לפולמוס שהתעורר סביב
היבחרותו של בעלה לכהן כרב בלושיץ, ובהקשר זה מציינת את ההתנגדות שנבעה גם מתוקף
העובדה שהיה אחד משלושה רבנים במורביה שדרשו בשפה הגרמנית. אולם אין הדברים
הלאקוניים הללו משקפים את מלוא העניין. בשנת
1841, לאחר מאבק ממושך עלה בידו לכהן כרבה של לושיץ (ב”תפילת נשים” כתוב
במִשְׁגֶּה שהיה רבה של ניקולסבורג), מקום אשר מנה בראשית המאבק לכהונתו בשנת 1835 כארבע-מאות יהודים. אולם גם אם בעלה החזיק בסופו של דבר בתפקיד זה, היה הוא בעל
דעות מתקדמות, ותמך בהכנסת תיקונים מסוימים בדת. כך בתשובה שכתב צידד בשימוש בעוגב בבית הכנסת בשבת ובהעמדת הבימה
בקדמת בית הכנסת, כמנהג המתקנים. תשובה זו יצאה לאור בשנת 1845 בקובץ שנערך מטעם
התנועה הרפורמית בעיר פאפא (Pápa) שבהונגריה.9 כמו כן, אחיה
של פאני היה רב בעל דעות ליברליות. שיקוף זה אינו עולה מתיאורה של לביא, למרות
שהקוראים רשאים ואף מחויבים להכיר את האוריינטציה הדתית של הדמויות הפועלות
הקשורות לחיבור.
            יתירה  מכך, אין בידינו אמנם לדעת בבירור מה הייתה השקפת עולמה הדתי של
פאני נוידא, אולם אפשר לקבוע שמחברי הכתבים שאותם היא מצטטת היו מחוגים משכיליים
ומתקדמים. כאמור, פאני נוידא מביאה לרוב כתוב מקראי כפתיח לתפילות, אולם בתפילות
אחדות חרגה מנוהגה זה, והביאה תוכן בעל אופי הגותי. פתיח אחד נטול מתוך כתביו
של שלמה מימון. פתיח אחר מביא קטע מכִּתבי גבריאל רייסר (1806–1863),
מראשי האמנציפציה. כפי שהזכרנו, נוידא
שאבה טקסטים אחדים מ”תחנוני בת יהודה”, ואחד מהם אף הוא נטול מחיבור של
רייסר. טקסט אחר לקוח מהקובץ “שירי ישורון”, שיצא לאור בשנת 1829, וחובר
בידי הרב המתקדם יוסף יאהלזאן. לעטעריס עצמו, שממנו שאבה נוידא, נמנה על ראשי המשכילים
בגליציה. מתרגם המהדורה האנגלית של ספרה של נוידא שראתה אור בארה”ב, מוריץ
מאייר, היה רב רפורמי. אם כן, הסביבה האינטלקטואלית שאפפה את נוידא הייתה סביבה של
יהודים ליברליים ומתקדמים.
            על רקע תיאורנו זה עולה גם השאלה
באיזו מידה אמנם רלוונטי ונחוץ לנשים דתיות בזמננו, בדור אתחלתא דגאולה, לאמץ
תפילות מעין אלה כמושאי הזדהות. יש באמתחתנו אוצר תפילות נאות לנשים בשפה העברית
המפוזרות בקבצים שונים. חלקן בלבד נקבצו בזמננו לאסופות תפילה. אלה הן תפילות
שצמחו באופן אורגני מתוך הוויה יהודית אותנטית. מבחינה זו, התחינות ביידיש מבטאות
השקפה יהודית מקורית הרבה יותר מאשר קבצי התפילות בלעז. כאן המקום להעיר כי גם אם
לעתים מובאים בתחינות ביידיש מוטיבים שאיננו יכולים להזדהות עמם לגמרי בזמננו,
כגון נוסחים שיש בהם בקשה מפורשת לבנים זכרים, בהיותן תפילות רשות רשאים אנו לשנות
ולומר נוסח אישי יותר.
            מלבד
שימושה בכתובים מקראיים מקדימים לתפילות, נוידא מסתייעת לעתים במהלך התפילות
במקורות מובהקים מאוצרותינו, וכן ישנם לפרקים הרמזות ושיבוצי מקורות. עם זאת,
הסתמכותה על מקורות ספציפיים אינה כה רבה, וחלקים גדולים מקובץ התפילות כוללים
רעיונות כלליים שאינם מעוגנים במקורותינו. אין בידינו ידיעות חיצוניות לגבי שיעור
למדנותה של נוידא. על בסיס תוכני הקובץ אפשר לומר שהייתה לה ידיעה נאה בתנ”ך,
אך אין בכוחם של המקורות הבאים לידי ביטוי בספר להצביע על בקיאות וידענות מופלגות
במקורות היהדות.
סיכום
            בבואו
של מחבר להוציא לאור ספר מוטלת עליו האחריות לוודא שחיבורו יהיה נקי מטעויות. הספר
הנדון בסקירה זו לא היה ראוי להתפרסם במצבו הנוכחי, ויש לצפות לפרסום מהדורה
מתוקנת. המצב שבו נתון הקובץ מלמד גם על אוזלת ידה של התפיסה לפיה אין חובה לדקדק
כשמדובר בחיבור פופולרי. הספר לא עבר לקטורה של מומחים, דבר שיכול היה למנוע את
הטעויות. זו מהדורה שאין אפשרות להסתמך עליה ועל מהימנותה. אני תקווה שהסקירה
הנוכחית, הפורטת את הבעייתיות בספר, תלווה את מי שתחת ידיהם מצויה המהדורה
הראשונה.
הערות
1. ראו לאחרונה יעל לוין, ‘”דיינו שה’ מחדש
את כוחותיי תמיד”‘, מקור ראשון, יום שישי, 11 באפריל 2014, י”א בניסן
תשע”ד, מוסף פסח, 870, עמ’ 8, 10.
2. ראו בהרחבה יעל לוין, שים שלום: תפילות לשלום
העולם, אסופה מתוך “ליקוטי תפילות”, הוצאת קורן: ירושלים 2009, מבוא,
עמ’ 2–4.
3. זה
כותר המהדורה השלימה: Fanny Neuda, geb. Schmiedl, Stunden der Andacht: ein
Gebet- und Erbauungsbuch für Israels Frauen und Jungfrauen,
zur
öffentlichen und häuslichen Andacht, so wie für alle Verhältnisse des
weiblichen Lebens, Prag 1855. וזו כותרת
המהדורה המקוצרת: Andachtsbuch
für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Erbauung in
allen Verhältnissen des weiblichen Lebens
, Prag
1855.
4. שמעון
וירצבורגר, “התחינה החסרה”, הצופה, א’ בטבת תשס”ד, סופרים וספרים,
עמ’ 15. וראו את מאמר תגובתה של כותבת שורות אלה: יעל לוין, “תפילה לשלום
המתגייסים לצה”ל והמשרתים בו”, הצופה, ח’ בטבת תשס”ד, עמ’ 12.
5. שלושת הטקסטים הללו
מובאים במהדורת 1855 ובמהדורת 1858 בעמ’ 137–142.
6.    M. Letteris, Erbauliche Betrachtungen, hebräische
Sagen und Dichtungen
, Prag 1845, pp. 29–30, 34–37
7. ראו לעיל, הערה 3 והטקסט לידה.
8. הכותר הלועזי של
המהדורה הראשונה של “תחנוני בת יהודה” (מילים אלה מופיעות תחילה בראש
העמוד) הוא: Andachtsbuch
für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Andacht in allen
Verhältnissen
des Lebens,
als Jungfrau, Braut, Gattin und Mutter, Prag 1848. אולם המילה Andacht הוחלפה בהמשך עם המילה Erbauung. מבין מהדורת החיבור
מצויות בספרייה הלאומית בירושלים המהדורה הראשונה ולאחר מכן המהדורה החמישית משנת
1852, ובה מופיע השינוי בכותר. הן חיבורו של לטריס והן ספרה של נוידא נדפסו בבית
הדפוס של וולף פאשלס (Wolf
Pascheles)  בפראג.
9.
  Zulässigkeit und Dringlichkeit der
Synagogen-Reformen,
Wien 1845, pp. 85–89
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין