I. Introduction

II. Origins

הוא ספר חדש מדבר צחות אשר בדה מלבו פ’ בימי בחרותו לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה

In one of the scenes the following conversation take place:

יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגלת פורים “ויתלו את המן” ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא ואל הכלב לא ישליכו אותה?

יקטן: גם זה ראיתי אני וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקייקם הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.

יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!

ערך “מנלן”- מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלך את המן, גם זו מלה מורכבת מן ב’ מלות אן ולן

The next source I have located is in the poetry of the brothers Yakov and Emanuel Pranosish (1618- 1703) in one piece [4] they write:

אמנם נזרק העט ונקצר ענינים,

כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים,

נכין מרקחות ממתקים מכל מינים,

נגדיל אזני המן מאזני השפנים,

שתו אכלו אזני המן

Thus, from the above, it seems that the original word was aznei Haman the name Hamantashen only came later.

One year in the beginning of the month of Adar he [my grandfather] noticed that the bakeries were not selling hamentashen. When he inquired as to why this was so, he discovered that there was a shortage of flour. He promptly went ahead and gave the biggest bakers in the city a large sum of money to enable them to buy flour to bake hamantsashen.[8]

III. Other possible early origins for Hamentashen

וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן כצורת צפחת המים הנאכל בדבש והוא כמו הרקיקים העושים מן הבצק כדמות אזנים מבושלות בשמן ויטבלו אותם בדבש ויקראוהו אזנים

מה אומר המן? לכל זמן

וזרש? לא תקלל חרש!

And then again:

ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!

So to conclude it seems from all this that the original word was aznei Haman the name Hamantashen only came later and earliest origins are from Italy. [22]

IV. Ta’am ha-Hamentashen

* This article has been heavily updated from last year’s version with many important additions and corrections.

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. ויתחייב כל נכון לו עשית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)

(See my earlier post on this). This could be further supported with the words of Emanuel Haromi in Machbres Emanuel where he writes (p. 168):

בכסליו… ואחרת תבשל הרקיקים, וצפחית ומעשה החבתים.

This could be another early source for Sufganyuos. However in light of these words of Yehudah Sommo where he says:

לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקייקם הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.

So it could very well be that the Abarbanel and Kaspi were referring to Hamantashen.
[20] Machbres Emanuel pp. 109, 169. According to this that the possible source for eating aznei Haman comes from Emanuel Haromi! It is not clear if he had a source from Chazal for this statement that Haman was deaf as much of what he says is based on Chazal. However there is a good chance that this was just a joke of his. This would not be the first time that a joke of his became accepted in our regular literature. R. Askenazi pointed out to me one such example in the Tur Al Hatoroah, Bresheis (pg 7) where he writes as follows:

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל. לפי הפשט שהכתני בעץ עד כי שמעתי לדבריה.

The source for this is really Emmanuel Haromi (pg 400) where he writes:

ויגש העשרי ויאמר: אמר נא, פלא יועץ מה רצה הכתוב באמרו היא נתנה לי מן העץ והיה לו לומר מפרי העץ, לפי הנראה ועתה אמר נא, בחסדך מה פרוש בו אתה רואה? ואען ואמר: חייך, ידידות נפשי! פרוש הפסוק הוא: היא נתנה לי מן העץ על ראשי ודכאה לארץ חיתי עד שאכלתי על כרחי, שלא בטובתי.

R. Askenazi noted that this pirish which was meant as a joke was accepted by many besides for the Tur amongst them the Moshav Zekanim R. Yakov Meveinia.
[21] Yedah Haam, 3, p. 70.
[22] See the excellent article of Dov Saden printed in his work Shay Olomos (pp. 25-38) on the development of this word hamantashen, based on an incredible wide range of sources. This piece helped me find some of the rather unknown sources. See also Yehudah Avidah in his work on Yiddish Foods ‘Yideishe macholim’ pp. 46-49. See also Dov New, Machanaim (# 43) and the recent issue of the Kulmos (#60) p. 17.
[23] Hayyim Schauss, The Jewish Festivals (Random House, 1938; Hebrew, 1933), p. 270. The source for the first reason can be found in Judah David Eisenstein, Otzar Dinim u-Minhagim (New York, 1917), p. 336, and for the last reason in Yitzhak Lifshitz, Sefer Ma’atamim (Warsaw, 1889), p. 86.
[24] Avraham Eliezer Hershkowitz, Otzar Kol Minhaghei Yeshrun (St. Louis, 1918), p. 131. See also R. Cohen in his book Puirm VChodesh Adar, pp. 116-117 and R. Kamile, Shar Reveun, p. 206.
[25] R. Yisrael Isserl of Ponevezh Sefer Menucha u-Kedusha (Vilna, 1864), pp. 271-72.
[26] Yaakov Michoel Jacobs, Bemechitzas Rabbeinu: Hagaon Rav Yaakov Kamenetzky, zt”l (Feldheim, 2005), p. 142.
[27] Yom Tov Lewinsky, Sefer Hamoadim (pp. 153-154); Dov New, Machanaim # 43. New quotes a piece from Yashar which I have been unable to locate on this topic if any one knows its location please be so kind as to let me know. This source is also quoted by Ben Yehuda in his dictionary under the entry aznei.
[28] Ibid.
[29] R. Avraham Mor, Kol Bo LePurim (Lemberg, 1855), pg. 6. See Israel Davidson, ibid. pg 234-235, #191.
[30] Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton University Press, 2006)
[31] Ibid, p. 9.
[32] Ibid, p. 218.
[33] Ibid, p. 219.
[34] Ibid, p. 228.

“A man enters synagogue on Yom Kippur with his dog and tells the gabbai this is a very smart dog, he can talk. “If he will talk for you,” says the man, “will you let him sit next to me?” The gabbai says “let’s hear him.” Man turns to dog and says what is on top of this building which keeps the rain out? the dog says ruf ruf. The guy says see he said it was a roof. But if you are not satisfied with that, I will have him answer another question. He says to the dog, who was the most famous baseball player of all time? Dog says ruf ruf. Man says see he said Babe Ruth. The gabbai throws man and dog out. Dog looks up at the man and says, “Should I have said Willie Mays?”

— Jewish Joke

I thought it may be instructive to examine what Judaism says about animals. In the course, I hope to highlight some lesser known bibliographical items. The Torah appears to place significant obligation on people vis-à-vis animals. For instance, we are commanded to remove an overburdened animal (Deut. 22:4), we are told to feed one’s animals prior to one eating themselves (TB, Berachot, 40a), and finally there is a general injunction against mistreating animals. It is from this final prohibition – tzar ba’alei hayyim – that we continue with the remainder of our discussion.

Although we are commanded to treat animals well, Jews are also not prohibited from eating animals. The combination of these two ideas were for some rishonim an understanding of how and why shehita is the obligatory process for eating meat. They explain that purpose of shehita is to minimize pain to the animal even when we do kill it.[1] They point to law of a smooth knife as well as cutting specifically on the neck as trying to minimize pain. The issue of animal pain, was raised on numerous occasions for some to argue that shehita should be prohibited. In the defense of shehita the idea that it is the least painful method of killing was usually marshaled. In at least one instance, at the turn of the 20th century, this defense “caused even non-Jews to only use Jewish shehita and the Society for [the prevention] of Cruelty to Animals in America attempted to obligate this in all places.”[2]

In America as well there was a question of the legitimacy of shehita as a humane method. A book was published, originally in Hebrew and subsequently to English, which bore the title Tub Taam, or Vindication of the Israelitisch Way of Killing Animals by R. Aaron Zev Friedman (downloadable here). According to a family legend, this book convinced Ulysses S. Grant to eat only kosher meat.[3]

While all the above is true, there appears to be an opposite view of animals, one which places less respect to the animal world. R. Moshe Isserles, in his commentary on Shulhan Arukh, states “Anything that is necessary for health, or for anything else there is no prohibition against inflicting pain on animals; therefore, it is permissible to pluck quills from live duck and there is no consideration of causing pain to the animal. But, it is best to avoid all this as it is heartless.”[4] Thus, according to Rama, whenever there is any need, there is no prohibition of causing pain. According to this understanding, one need not understand the commandment of shehita to have anything to do with minimizing pain, as there is no need to minimize pain as the meat will be used.[5]

The view of Rama was applied by R. Yaakov Reischer when he asked [in an undated responsum] whether it is permissible to use an animal to test the efficacy of a drug.[6] He responded that based upon this Rama, animal testing is permitted. He explained that the caveat of Rama, that “it is heartless” and therefore should be avoided, is inapplicable to this case; as in the case of animal testing, the animal may not feel pain immediately, and as a result, according to R. Reischer, poses less of an issue of tzar ba’alei hayyim.

R. Ezekiel Landau, in his Noda BeYehudah[7] similarly applies Rama to a different question. He was asked whether it is permissible for a Jew to hunt animals. R. Landau says based upon Rama, there is no issue of tzar ba’alei hayyim. While he counsels against this practice for other reasons[8] these reasons are not out of concern for animals. R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin, in Haamek Davar, places Noah as the first to own pets. R. Berlin explains that the raven and dove were Noah’s own pets and not part of the animals he collected into the ark. R. Berlin alleges that the dove was actually trained similarly to a homing pigeon. (Haamek Davar, vol. 1, 8:7)

In discussing animals and Judaism there is a related discussion concerning the propriety of dog ownership and dogs in particular in Jewish thought. R. Jacob Emden rails against dog ownership.[9] He decries dog ownership solely for pleasure or as a companion and goes so far to claim that dog owners are suspect of engaging in bestiality.[10]

On the other hand, historically, the dog specifically, has actually been used as a positive icon. For instance, in the Hamburg Miscellany, there is a depiction of a wedding scene with a dog at the feet of the groom.[11] Similarly, the Washington Haggadah contains a depiction of a dog (see here).

The Sefer Hasidim claims that all animals can teach humans positive traits.[12] He singles out the dog for teaching loyalty, which is easily what the depiction in the Hamburg Miscellany could be depicting in the wedding scene – a scene which describes what is essentially a loyalty ceremony.

While the positive aspect of a dog can be found in some illustrations, the negative view of animals and specifically dogs can also be found in illustrations. In the Prague 1526 haggadah we find a depiction of a hare hunt being used for the mnemonic YaKNeHaZ (the order the blessing are recited when Pesach night falls on a Saturday night). The usage of the hare hunt is in German, the term for hare hunt or Jagen-has sounds like YakNeHaZ. In Augsburg, 1534 haggadah, Yosef Hayim Yerushalmi notes it not only shows a hare hunt, but the hare escaping.[13] He says the hare is representative of the Jewish people and the dogs their enemies and therefore, “it is plausible to conclude that hate two successive representation of the Jagen-has are not only an innovation in themselves, but together comprise an allegory of the persecution and salvation of the Jewish people.”[14] In this depiction the dogs are actually the enemies of the Jews conforming with the prior negative views of dogs.

Finally, in the apocryphal work Tobit, in many versions there is a positive mention of a dog. In some editions, however, the dog is missing. One scholar posits the removal was deliberate in that, according to him — and as we have seen above this is not universal — Jews (and other Eastern cultures) do not depict dogs positively.[15] Thus, the dog had to go. Again, this follows the negative view of dogs.

In conclusion, there appears to be two schools of thought regarding animals and specifically dogs. Some view them and animals positively and is borne out in practice, while there is another tradition inapposite.

Notes:
I wanted to thank Eliezer Brodt and Menachem Butler for their additional insights and sources which added significantly to this post.

[1] See Sefer haHinuch, commandment 451; see also Eshkoli, Tzaar Baalei Hayyim, [], 2002, 79-80 (collecting sources).
[2] See Greenwald, ha-Shohet ve-haShehita be-Safrut ha-Rabbunut (New York, 1955), p. 19.
[3] For the source and a description of this book in general see Yosef Goldman, Hebrew Printing in America (New York, 2006), 2:1092. See also, Shnayer Z. Leiman, “Montague Lawrence Marks: In a Jewish Bookstore,” Tradition 25:1 (Fall, 1989): 66, 69, nn.12-13.
For more on the German attempt to ban shehita and R. Y.Y. Weinberg’s response, see Hirsh Jakob Zimmels, The Echo of the Nazi Holocaust in Rabbinic Literature (New York, 1977), 181-193 and Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy (Littman Library, 1999), 117-129; and regarding the highly controversial nature of R. Weinberg’s responsum, Chief Rabbi Isaac Herzog hesitated to allow it in print at all, see p. 192. Shapiro also cites a letter where it is suggested that “Herzog later agreed that publishing the responsum would not create difficulties” (ibid., n.86).

[4] Rama, Even haEzer, 5:14; see generally Eshkoli, supra n.1, chapter 12.
[5] R. Yosef Toemim, in his introduction to Pri Megadim discussing shehita cautions against applying rationales generally for commandments, and specifically for shehita. Pri Megadim, Peshiha Kollelet l’Hilchot Shehita.
[6] R. Yaakov Reischer, Shevut Ya’akov, vol. 3, no. 71.
[7] R. Ezekiel Landau, Noda b’Yehuda, Mahdurah Tinyana, Yoreh Deah, no. 10.
[8] He offers that Biblically, the only hunters were Esau and Nimrod thus hunting is not a “Jewish pastime.” Further, he argues that one is prohibited from putting himself in danger. He goes so far to claim that the simple reading of Esau’s statement “I am going to die” as an expression that Esau was aware that he was involved in a dangerous profession.

David Katz recently noted that R. Ezekiel Landau “laughingly applied” to R. Jacob Emden the Talmudic dictum (BT, Yoma, 30b) concerning mad dogs: “They bark and bark but no one hears!” David Katz, “A Case Study in the Formation of a Super-Rabbi: The Early Years of Rabbi Ezekiel Landau, 1713-1754” (University of Maryland, 2004), 17, 420-421.
[9] R. Jacob Emden, She’elat Ya’avetz, vol. 1 no. 17; Eshkoli, supra n.1, pp. 221-224; id. 225-28 (discussing cats).
[10] There is a related discussion about the Antisemitic use of the dog to depict Jews. See Ruth Mellinkoff, Antisemitic Hate Signs in Hebrew Illuminated Manuscripts from Medieval Germany (Jerusalem, 1999), pp. 38-9; now, see generally, Kenneth Stow, Jewish Dogs: An Image and Its Interpreters (Stanford, California, 2006), 28-32 and passim. Additionally, it is worth noting that there is actually a Jewish explanation as to why non-Jews have called Jews dogs. See R. Y.Y. Stahl, ed., Sefer Kushiyot (Jerusalem, 2007), no. 128 p. 100 (finding scriptural basis for the dog epithet!).
[11] Bezalel Narkiss, Hebrew Illuminated Manuscripts (Israel, 1984) plate 59 p. 185; this illumination also appears in Encyclopaedia Judaica (Jerusalem, 1967), vol. 16, opp. col. 616. Sperber notes other instances of dogs in Jewish items but attributes it to Christian ideology. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, vol. 4 pp. 84-5, n.12. But, as is shown above from the Sefer Hasidim, the use of a dog to display loyalty has Jewish roots as well.
[12] Margoliyot ed., no. 47, p. 106. See also, Sefer Hasidim (Sefer HaMaskil) p. 12 “at all times one should have in their home animals or birds, at the very least a rooster or duck. One should then feed the animal first to fulfill the obligation to feed animals prior to one eating themselves.” For a discussion regarding this Sefer Hasidim vis-a-vis the Sefer HaMaskil, see R. M.M. Honig, in “al Mahduroso haHadasha shel Sefer HaMaskil (Sefer Hasidim) l’R’ Moshe Bar Eliezer HaKohen,” Yerushashanu, vol. 1 (2007): 196-240.
[13] Both of these are available in their entirety from the JNUL site.
[14] Yosef Hayim Yerushalmi, Haggadah and History (Jewish Publication Society 1997), plate 15. For a fuller discussion of this imagery, see Elliott Horowitz, “Odd Couples: The Eagle and the Hare, the Lion and the Unicorn,” Jewish Studies Quarterly 11:3 (August 2004): 243-258, and idem., “The People of the Image,” The New Republic 223:13 (September 25, 2000): 41-49.
[15] Israel Abrahams, “Tobit’s Dog,” Jewish Quarterly Review (old series), I, 3 (1888/1889): 288.

אי-אכילת בשר בראש-השנה

א.

כשם שלכמה מן הראשונים והאחרונים אין לאכול דגים בראש-השנה מחמת טעמים שונים, וכפי שהובא בהרחבה בפרק הקודם, כך אנו מוצאים שיטה כזו לגבי בשר – שאין לאכול בשר ביום זה.

כך אמר המלאך המגיד הדובר למרן ר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’: “מכל מקום איבעיא דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא[1], ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף-על-גב דאמר עזרא (נחמיה ח י): ‘אכלו משמנים'[2], ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה; ותו, ד’משמנים’, היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה, דלא אמר ‘שתו יינות'[3], אלא משקין אחרים דאינון מתוקים”[4]. והביאו דבריו כמה מן הפוסקים, כמו: ר’ אברהם אבלי גומבינר מקאליש (פולין, שצה-תמג), בעל ‘מגן אברהם'[5]; ר’ יאיר חיים בכרך (מוראביה ואשכנז, שצח-תסב), בעל ‘חות יאיר'[6]. וגם הובא בספר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ)[7].

אמנם רבים העירו על איסור מחודש זה. הרי מאחת המשניות מוכח שבראש-השנה אכלו בשר. שכך נאמר במשנה, חולין, פ”ה משניות ג-ד: “בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה…. בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח בעל כרחו”. וטעמה של תקנה זו היא: “שדרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד…”[8]. היינו, דרך ישראל מקדמת דנא ‘לעשות סעודות’ בראש השנה ולאכול בהן בשר בהמה! כך הקשו ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא)[9], ור’ יהודה אסאד (הוגריה, תקנד-תרכו), בעל שו”ת ‘יהודה יעלה'[10]. ויש שהעירו ממשנה אחרת (שביעית פ”י מ”ב): “השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה…”[11]. היינו, שבראש-השנה הקצב חילק את בשר הפרה לאכילה[12

וסיף להקשות ר’ אפרים הקשר (האמבורג [אשכנז], נפטר בשנת תקיט), בעל ‘אדני פז’: “קשה קצת, הא מקרא מלא: ‘לכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו'”[13], שהבין ש’אִכְלוּ משמנים’ ביאורו: אִכְלוּ בשר שמן. וכך גם העיר בקצרה ר’ מאיר פוזנר: מה שה’מגן אברהם’ מביא בשם ‘מגיד משרים’ שלא לאכול בשר, לא נראה כן מן הפסוק – ‘אכלו משמנים'”[14].

מספר יישובים נאמרו בכך[15]:

1. ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), מתרץ באופן פשוט ביותר, וכבדרך-אגב מודיענו, שכל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה. ואלו דבריו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא, או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[16].

2. אולם לר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), לא ניחא ליה תרוץ זה ששמע ‘בשם שאר בשרי הגאון האמיתי מהור”ח מוואלאזין זצ”ל’, הוא העדיף את תרוצו הראשון: “ומכל מקום, הענין אמת למעשה… שליחידי סגולה הוא שנאמר, שראוי להם להחמיר שלא לאכול בשר בראש-השנה, ולקיים ‘אכלו משמנים’ בשמן וחלב”. היינו, כל המקורות המעידים בנו ששלומי אמוני ישראל אכלו בשר בימי ראש-השנה מדברים על פשוטי העם, בעוד שה’מגיד’ אוסר אכילת בשר על יחידי סגולה, וכמפורש בלשונו: “דלא למיכל בהו בשרא… ואף-על-גב דאמר עזרא: ‘אכלו משמנים’, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה”[17]. וכך גם תירצו מדיליה ר’ זאב וואלף אב”ד טלז, בעל ‘הגהות בן אריה'[18], ר’ מנחם מנדל קרענגיל (גאליציה, תרז-תרצ), מהדיר ‘שם הגדולים’ לחיד”א[19].

וחילוק גדול בין שני התרוצים. לתרוץ הראשון, אין שום חומרה שלא לאכול בשר בראש-השנה, ואפילו ‘יחיד-סגולה’ ובן-עליה אין צריך להקפיד בכך, ואדרבא, הוא חייב לאכול בשר בדווקא, לקיים את ‘אכלו משמנים’. אך לתרוץ השני, אדם המרגיש בעצמו שהינו בעל נפש ו’יחיד-סגולה’ עליו להתנזר מאכילת הבשר, וכמפורש בדברי התרוץ. וככל הנראה, אף מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ) הסכים לשיטת התרוץ השני. שלאחר הביאו דברי ה’מגיד’ הוא מסיים: “ואוחז צדיק דרכו”. היינו, כל אחד לפום חורפא דיליה ולפי יראת השמים שלו.

נמצאנו למדים, ששלש שיטות יש בענין זה: א, ‘מגן אברהם’ ובעל ‘חות יאיר’ הביאו בסתם דברי המגיד[20], ומשמע שקיבלוהו כפשוטו, שכל אדם אסור לאכול בשר בראש-השנה; ב, שיטת התרוץ השני, שרק ‘יחידי-סגולה’ ימנעו מאכילת בשר; ג, שיטת התרוץ הראשון, שאין איסור לאכול בשר, אלא ההפך, יש חיוב לאוכלו.

3. נתעכב עוד מעט על התרוץ האחרון. לתרוץ זה נמצא, ש’אכלו משמנים’ שפשוטו – גם לדברי ה’מגיד’! – הוא אכילת בשר שמן, נאמר רק על המון העם ולא על יחידי סגולה. אך התמיהה עומדת מאליה: זו מיניה ליה? מדוע להפקיע את הפסוק מפשוטו? שהיכן נזכר או נרמז בפסוק שדבריו אמורים על מגזר אנושי מסויים – רק על המון העם?

אולם, כידוע, יש פלוגתא דרבוותא אם יש להתענות בראש-השנה[21]. ועל השיטה המחייבת תענית תמהו, בין היתר, מאותן משניות בהן מפורש שאכלו בשר ביום זה[22], ותרצו, שאכילת הבשר הנזכרת באותן משניות נאמרה על ליל ראש-השנה, שאז אין להתענות אפילו לשיטה המחייבת תענית בראש-השנה[23]. ואכן, ר’ שמואל אליעזר אידל’ס, המהרש”א, סובר, שדברי הפסוק ‘אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים’ נאמר רק על סעודות לילי ראש-השנה[24]. ולפיכך ניתן לומר, שאף ה’מגיד’ הלך בדרך זו ש’אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים’ נאמר רק על סעודות הלילה (וגם כל אכילת הבשר הנזכרת במשניות, מדובר בסעודות הלילה), וכל איסורו לאכול בשר נאמר על סעודות היום בלבד!

4. תרוץ דומה מיישב ר’ ירוחם ליינער: לפי ביאורם של בעלי התוספות שסיבת אכילת בשר בראש-השנה הוא: “לעשות סימן יפה”, כפי שנוהגים לאכול ‘סימנים'[25], נמצא איפוא, שכשם שמנהג ה’סימנים’ נוהג בלילה בלבד ולא גם ביומו כך גם אין לאכול בשר אלא רק בלילה, בעוד שאיסורו של המגיד נאמר על היום[26

5. יישוב אחר אם-כי דחוק ביותר, מציע אחד ממחברי דורינו: “לולי דמסתפינא הוה אמינא, [ש]פשר לפרש דברי ה’מגיד משרים’ בדוחק, דלעולם לא מנע אף הוא אכילת בשר גם מ’יחידי סגולה’ בראש-השנה, אלא מנעו מהם בשאר עשרת ימי תשובה”[27]. תרוץ זה דחוק הוא ביותר וכפי שבעליו מעיד עליו, ואין כל צורך לדון בו[28

אולם כל המצוי מעט בדברי הראשונים יודע, ששיטת ה’מגיד’ מחודשת ביותר ולא מצאנו כמותה בכל הדורות. כל הראשונים מסכימים, שבראש-השנה יש לאכול בשר כמו בכל יום-טוב.

כבר ‘תשובת קדמונים’ (ולמקורות אחרים: ‘תשובת הגאונים’!) שהובאה בכמה ראשונים, מעודדת את המנהג הנפוץ לאכול בשר שמן בראש-השנה: “מצאתי ב’תשובת קדמונים’: שחקקתם[29] שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… ואוכלים טיסני עם בשר שמן… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות… ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר… כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”[30].

והסכימו לכך הרבה ראשונים מאשכנז וצרפת. רבן של ישראל – רש”י (צרפת, ד’תתא-תתסה): “ראש השנה, יום-טוב הוא, ואוכלים בשר”[31]; ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני, הרי”ד (איטליה ואשכנז, ד’תתקמ-ה’כ): “שכל טעם בארבעה פרקים [=שאחד מהם הוא ראש-השנה] אינו אלא משום שמחה, שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביום-טוב…”[32]. וכך גם משמע מדברי ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה'[33]; ר’ יהונתן הכהן מלוניל[34]; ר’ יוסף חביבא, בעל ‘נמוקי יוסף'[35], ועוד קדמונים.

וכך גם כותב ר’ יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעז): “ע’ ימים בשנה חייב אדם לאכול בשר, ואלו הן… וראש השנה וערב יום כיפור…”[36]. וממנו שאבו תלמידיו ושואבי מימיו ומביאים דבריו בשינויים ובסגנונות שונים, כמו, ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב): “…הם כמניין הימים שחייבים לאכול בשר בשנה… ראש השנה”[37]. וכך כותב ר’ אפרים ב”ר שמשון, שנמנה על חסידי אשכנז[38], בשם ר’ יהודה החסיד: “כל אלו ימים עולים ס”ח כנגד ס”ח ימים בשנה שישראל חייבין לאכול בשר ואלו הן… ושני ימים של ראש השנה”[39]. וכפל הענין במקום אחר: “כנגד שלושה רגלים שמצוה לאכול בשר… וכן: ברית, שבת, ראש-חודש, ראשי תיבות בשר; או ראש השנה[40], שנאמר: ‘אכלו משמנים ושתו ממתקים'[41]. ושוב מופיע ענין זה באחד הקבצים שאספו את פירושי בעלי התוספות לתורה: “ס”ז ימים … ושני ימים מראש השנה… כל אותן הימים שיאכלו בשר”[42]. ורעיון זה של ר’ יהודה החסיד נשאר זכרו גם בדורות מאוחרים יותר, שגם ר’ יוחנן לוריא (אשכנז, נולד בשנת ר) מביאו בשינויים: “כי יש ס”ט ימים בשנה שראוי וחובה לאכול בשר… ראש השנה”[43].

גם מדברי הגאונים והראשונים המחייבים לאכול ראש כבש או ראש איל ‘לסימן טוב’, ומודיעים לנו שנהגו כך בפועל[44], ניתן להבין שאכילת בשר בראש-השנה הוא דבר חיובי.

על מנהג שנהגו בפועל בשלהי תקופת הראשונים, אנו שומעים מר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’, המעיד על רבו ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’: “שהוא אכל בשר שמן… בראש השנה”[45]

ולאחר ששמענו שכל הראשונים הסכימו שאכילת בשר בראש-השנה היא חובה, אנו מבינים מדוע ר’ שלמה ב”ר יהודה, ‘מהרש”ל השני’, אשר תיקן ‘סדר תשובה’ לאשה שזנתה תחת בעלה, התיר לה לאכול בשר בראש-השנה כמו בשבתות ובשאר ימים-טובים למרות ש’סדר התשובה’ שנתן היה מחמיר ביותר: “…ולא תאכל בשר רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, שלש רגלים – ואפילו בחולו של מועד תאכל גם כן – ושני ימי ראש השנה”[46]. שהיה לו פשוט שחובת אכילת הבשר בראש-השנה היא ממש כמו בימים-טובים![47]

ואם הראשונים הסכימו וחייבו לאכול בשר ביום זה, ודאי שהאחרונים יאשרו זאת. וכך אנו מוצאים לרבותינו האחרונים המתירים בשופי – ואף מחייבים – אכילת בשר בראש-השנה. ויותר מכך, ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), מחדש, שאכילת בשר ביום זה (שהוא מכלל חובת ה’שמחה’) היא יותר חיובית מיום-טוב הראשון של סוכות! ואלו דבריו: “הוי יודע, שהיום הזה הוא אחד מהארבעה פרקים שמשחיטין בו את הטבח. שמע מיניה, שמצוה לאכול בשר בראש השנה ולשמוח בו יותר מיום-טוב-ראשון של סוכות”[48].

ודברים חריפים כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), בעל ‘יפה ללב’, מהם אנו לומדים על חשיבותה של אכילת בשר ביום זה:

דקיימא לן, דאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן יש לאכול בו [=בראש-השנה] בשר בהמה כמו בשאר ימים-טובים… ואם מצינו לרבין חסידא, הרב חיד”א… שכתב: בראש-חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, קל-וחומר הדברים שמן הדין יש לאכול בשר בראש-השנה… דאיכא תרתי לטיבותא, כבוד יום-טוב וכבוד ראש-חודש. ולבי אומר לי, דמי שנוהג לאכול בראש השנה ומענה נפשו מבשר ושאר מאכלים טובים שראוי לאכול בו ביום, עובר על ‘בל תוסיף’, דכתיב (ויקרא יג כז): ‘אך בעשור לחודש וגו’, ועניתם את נפשותיכם’, דמילת ‘אך’ הוא למעט, שדווקא בעשור בו הוא דיש לענות נפש, ובא לאפוקי ראש-השנה [ש]בתחילת החודש, דאין לעשות בו שום עינוי כלל[49].

כך אנו שומעים שנהגו בפועל בתקופת האחרונים. ר’ יעקב קאסטרו (מצרים, רפה-שעב), בהגהותיו על ‘ארבעה טורים’ מעיד על מקומו: “ואוכלים בשר שמן, ואומרים: ‘תתחדש עלינו שנה שמינה'”[50]. ואילו ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’ (פולין ובוהמיה, רצ-שעב), מספר על מנהג פולין-בוהמיה: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה”[51]. ועל אותו מקום, מתקופה יותר מאוחרת, אנו שומעים עדות אחרת מר’ שלמה מחלמא (פולין, תעו-תקמא), בעל ‘מרכבת המשנה’, כותב: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”[52]. ומקיים את דבריו ר’ ברוך יהודה בראנדייס (בוהמיה ואשכנז, תקטו-תקפה), בעל ‘לשון חכמים’: “ונוהגים לאכול בשר שמן”[53]. על המנהג במדינות ליטא ורוסיה לפני כמאה וחמישים שנה אנו יודעים מר’ אברהם דאנציג (ליטא, תקח-תקפא), בעל ‘חיי אדם’, הכותב: “אוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב: ‘לכו אכלו משמנים’, והכל לסימן טוב”[54]. ואלו גם דבריו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ‘ערוך השלחן’ (רוסיה, תקפט-תרסח): “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, שתהא חלקנו שמן ומתוק”[55].

ולסיום נציין, כי למרות ששיטת ה’מגיד’ שאין לאכול בשר בראש-השנה מחודשת ולא נמצא לכך סמך מדברי הראשונים, וכאמור, עם-כל-זאת אחד מגדולי הדור שבשלהי תקופת הראשונים, ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, שנהג לאכול ‘בשר שמן’ ביום זה[56] הקפיד – מחמת סיבה מיוחדת – מאידך גיסא שלא לאכול בשר בקר, היינו, בשר פרה ועגל, כעדות תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’: “ולא אכל בשר פרה ועגלים בראש השנה, משום מעשה העגל”[57].

מקור ידיעות ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’

כהמשך לנושא הקודם בו נידון חידושו של ה’מגיד’ שאמר לר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’, שאין לאכול בשר בראש-השנה, הנהגה הסותרת כמה מקורות מפורשים ולפיכך נזקק ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), לסתור את דברי ה’מגיד’, כי לשיטתו כל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה, וכלשונו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא[58], או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[59]. נתמקד עתה בנושא זה, ואין כוונתי לגלוש לנושאים אחרים, רבים ורחבים, השייכים לנושא ה’מגיד’ בכלל ול’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’ בפרט.

גרעין ויסוד דבריו של ר’ חיים מוואלאז’ין מצויים בדברי ר’ חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), תלמידו הגדול של האר”י. הוא מדבר באופן כללי על ה’מגידים’ אך, כמובן, דבריו תקפים גם על ה’מגיד’ שנתגלה לר’ יוסף קארו: “על-ידי עוסקו בתורה או קיומו איזו מצוה… קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש; אך בתנאי, שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה. ואז, יתגלה אליו המלאך ההוא. וזה ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים ‘מגידים’. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה, יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר”[60].

דברי ר’ חיים ויטאל הועתקו בידי ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין וגאליציה, תקכה-תקפא), בעל ‘ספר הברית’, ובדרך העתקתו נתבארו הדברים יותר: “אם עוסק בתורה או במצוה ההיא לשמה ושלא לשמה, ויש בה איזו פניה, או שלמד אותה התורה בשבושים, או המצוה אינה כהלכתה בכל פרטיה – יש תערובות רע באותו המלאך, אם מעט אם הרבה, כפי רוב הפניה או השבושים או חסרון פרטי הלכות המצוה; וכן בדבריו יש תערובת שקר, אם מעט אם רב, כפי רוב הרע שבמלאך”[61].

אלו ואלו דיברו על ה’מגידים’ באופן כללי ולאו דווקא על אותו ‘מגיד’ שחזה ר’ יוסף קארו. אולם ר’ יעקב צמח מכוון את אותם הדברים כנגד ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’, ואלו דבריו שנאמרו כהקדמה ל’ספר המגיד’ [הוא ‘מגיד משרים’] שהעתיק לעצמו:

ויש ‘מגידים’ אמתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה ומן המצות הנעשית בשלמות. ויש ‘מגידים’ משקרים במקצת, כי אף-על-פי שהוא נעשה מצד הקדושה, עם כל זה האדם גרם לו אם היה איזו בחינה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצוה שעשה – אותו המלאך הנברא ממנה, כלול טוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי שקר… והנה כפי הנזכר, אין להקשות על ה’מגיד’ למה אמר לפעמים היפוך הדין או הזוהר או הרב זלה”ה. ודי זה למבין דבר אמת[62].

והם הם דברי ר’ חיים מוואלאז’ין.

וכך גם מביא ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), בשם ר’ יצחק לוריא, האריז”ל (ארץ-ישראל ומצרים, רצד-שלב): “וכבר העיד האר”י ז”ל, שאפילו ה’מגידים’ הקדושים אינם נקיים מטעות, וכתוב (איוב ד יח): ובמלאכיו יָשִׂים תָּהֳלָה’, ואין משגיחים אף בבת-קול לשונות אפילו קוצו של יו”ד [מ]תורה שבכתב ושבעל-פה…”[63]. והשווה גם לדברים שהביא בשם אביו, ר’ צבי אשכנזי, ה’חכם צבי’ (מורביה וגאליציה, תיח-תעח): “אבי מורי החסיד זצ”ל היה אומר: הרב ‘בית יוסף’ היה למדן יותר גדול ממגיד שלו”[64].

וזו הסיבה שר’ אברהם ישעיה קרליץ, ה’חזון איש’ (ליטא ובני-ברק, תרלט-תשיד), לא חשש לפסוק בענין מסויים כר’ יוסף קארו אלא כבר-פלוגתא למרות שה’מגיד’ אמר ל’בית יוסף’ שהלכה כמותו באותו ענין, כי “ה’מגיד’ של ה’בית יוסף’ הוא גם כן ‘בית יוסף’!”[65], כלומר, “‘מגיד’ הנשלח מישיבה של מעלה לכאן, הוא משורש נשמתו ודרגתו של זה אשר אליו נשלח”[66]. ואם ניתן לסבור כבר-פלוגתא של ה’בית יוסף’ אין הסכמתו של ה’מגיד’ מעלה או מורידה.

לאור כל זאת שאלתו של ר’ יחיאל יעקב וויינברג (ליטא-שוויץ, תרמה-תשכו), בעל שו”ת ‘שרידי אש’, מקבלת תשובה ברורה. הוא פנה לחברו ושאל: “האם ידוע לך ספר המטפל בספר ‘מגיד משרים’ לה’בית יוסף’ ועל הסתירות שבינו לבין ה’שלחן-‘ערוך’ בכמה דינים?”[67]. והדברים ברורים.

הערות

1 בעוד שכל הדנים בדברי ה’מגיד’ שיובאו להלן, שקלו וטרו על איסורו לאכול בשר, עיקר דיונו של ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, הוא באיסורו לשתות יין. הוא סובר, שאין כוונתו לאסור את שתייתו ב’קידוש’, ואלו דבריו: “עיין ב’מגן אברהם’ בשם ‘מגיד משרים’ למרן הבית יוסף, דאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה. ועל כל פנים, לא היה כוונתו על יין ד’קידוש’… רק על סעודת יום-טוב של בשר ויין המחוייב בשארי ימים-טובים” (הגהות הירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, ירושלים תשמ, עמ’ רכו).

2 הפסוק: “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”.

3 אלא ‘ושתו ממתקים’. ראה לעיל, הערה 2.

4 מגיד משרים, פרשת נצבים (אור ליום שבת, כה אלול), מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, עמ’ 359-360.

5 מגן אברהם, ר”ס תקצז.

6 מקור חיים, או”ח, ר”ס תקצז.

7  חמדת ימים, חלק ימים נוראים, איזמיר תצא, דף לג ע”ג.

8 לשון פירוש ר’ עובדיה מברטנורא, שם, משנה ג. והעתיק מפירוש רש”י, חולין פג ע”א, עיי”ש.

9 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צד-צה. ומשם הביאם ד’ אליאך, כל הכתוב לחיים, ירושלים תשנה, עמ’ קמג-קמד, אות ט; הנ”ל, הגאון, ב, ירושלים תשסב, עמ’ 522, הערה 78.

10 שו”ת יהודה יעלה, או”ח, סי’ קסג.

11 ומשם הובא בשבת קמח ע”ב.

12 כך העירו ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, או”ח, ר”ס תקצז, בשם ‘חכם אחד’; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ירושלים תשנו, ימים נוראים, סי’ יח, עמ’ יח; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרן-תשלא), נפש חיה, ר”ס תקצז.

13 אדני פז, או”ח, ר”ס תקצז, אלטונה תקג, דף כח רע”ג.

14 בית מאיר, או”ח, ר”ס תקצז, יוזעפאף תרלו, דף צד ע”ב.

15 רוב המתרצים ידעו רק מקור אחד הסותר, לכאורה, לשיטת המגיד, ולפיכך באו ליישב רק את המקור אותו הם ידעו. אך לא חילקתי בכך, כי כל אחד מהתרוצים דלהלן מיישב גם את שאר המקורות התמוהים.

16 כך הביא בשמו ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, שם (לעיל, הערה 9), עמ’ צה.

וראה מגיד משרים, מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי (‘הערה קצרה מסביב לספר הקדוש’), מה שלמד מדברי ר’ חיים מוואלאז’ין לענין ה’סיוע הרוחני’ שניתן לכל אדם ואדם.

17 ראה לעיל, ליד הערה 4, ושם הובאו דבריו המלאים.

18 הגהות בן אריה על שו”ע, או”ח, ר”ס תקצז; נדפס בסוף שלחן ערוך, מהדורת מכון ירושלים.

19 רמ”מ קרענגיל (מהדיר), שם הגדולים השלם (לחיד”א), ב, הגהות שארית ציון, מערכת מ, ס”ק מז, פאדגורזע תרצ, עמ’ 234-235.

20 ראה לעיל, ליד הערות 5-6.

21 הארכתי בענין זה להלן/לעיל, פרק…

22 משניות אלו הובאו לעיל, ליד הערות 8, 11. הערה זו העיר ר’ יחיאל מיכל היבנר (גאליציה, תקצד-תרסז), שו”ת משכנות הרועים, ח”א, סי’ א, לעמברג תרנה, דף י ע”א. ראה שם.

23 כך מיישב ר’ יעקב יהושע פאלק, ה’פני יהושע’ (גאליציה ואשכנז, תמא-תקטז), פני יהושע, קונטרס אחרון לכתובות ה ע”א. הובאו דבריו בשו”ת משכנות הרועים, שם (לעיל, הערה 22). והסכימו לכך אחרונים נוספים, ראה: ר’ שלמה קלוגר (פולין וגאליציה, תקמו-תרכט), ספר החיים, או”ח, ר”ס תקצז, ירושלים תשסד, עמ’ תתקצג; ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, סי’ תקצז, סעיף א; ר’ נחמן כהנא מספינקא (הונגריה, נפטר בשנת תרסד), ארחות חיים, סי’ תקצז, סעיף א, ס”ק א.

24 מהרש”א, חידושי אגדות, ביצה טו ע”ב, ד”ה ‘בעלי מארה’.

25 ראה: תוס’, עבודה זרה, ד”ה ‘ערב יום טוב’.

26 ר’ ירוחם ליינער, מאמר זהר הרקיע, בתוך: ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר (לעיל, הערה 9), עמ’ קמח-קמט.

אמנם כמובן, שלסוברים שיש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף ביומו של ראש-השנה, אין התרוץ הנוכחי עולה יפה. על שיטה זו, ראה לעיל, פרק…

27 הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, הוספות ומילואים, סי’ לט, ירושלים תשנח, עמ’ רמב.

28 עוד בענין איסור אכילת הבשר שציוה ה’מגיד’ לר’ יוסף קארו וסתירתו למקורות מפורשים המתירים ומחייבים זאת, ראה: ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), יפה ללב, סי’ תרצז, ס”ק א; ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, מהדורת פרדימן, כרך ט, מערכת ראש השנה, סי’ ב, אות ג; ר’ חיים צבי עהרענרייך (סלובאקיה-הונגריה, תרלג-תרצז), קצה המטה (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק ז; ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ניו-יורק תשנט, עמ’ קצו; מגיד משרים, מהדורת הרב בר-לב, פתח תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי; הרב י”ל קלירס, ‘עניני הלכה שבספר ‘מגיד מישרים’ למרן הבית יוסף’, צפונות, ט (תשנה), עמ’ לא; הרב יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, אנטוורפן תשסז, עמ’ ריג, עמ’ ריח.

29 צ”ל: ושחקרתם. ראה: י’ ברודי (להלן, הערה 30), עמ’ 305, שינויי נוסחאות, הערה יב.

30 ספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז. והובאה גם (בשם ‘תשובות הגאונים’!), בשינויים קלים ובלתי משמעותיים, באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז; מרדכי, יומא, סי’ תשכג. תשובה זו, בשינויי סגנון, נדפסה על-פי כמה עדי נוסח אצל י’ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, א, ירושלים תשנד, עמ’ 305-306.

31 רש”י, עבודה זרה ה ע”ב, ד”ה ‘כן לראש השנה’.

32 תוספות רי”ד, עבודה זרה שם, ד”ה ‘בארבעה פרקים’.

33 בית הבחירה, חולין פג ע”א: “צריך להודיע לזה, שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט, מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילים להרבות בסעודה, וסתם הלוקחים – לשחיטה הם לוקחים, ואלו הם: ….וכן בערב ראש השנה, לסימן טוב, ולכבוד החג”.

34 פירוש ר’ יהונתן מלוניל, חולין שם: “ערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו בו כל השנה כולה”.

35 נמוקי יוסף, חולין שם: “בארבעה פרקים [אלו] דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד… [וגם] ראש השנה, מרבין בשמחה, לסימן שישמחו כל השנה”.

36 ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, ב, פרשת מסעי, אות ה, מהדורת י”י סטל, ירושלים תשסה, עמ’ תרלח, וראה שם הערות 14-21.

37 פירוש הרוקח על התורה, ג, פרשת בהעלותך, בני-ברק תשסא, עמ’ מא.

38 לא ידוע מתי בדיוק הוא חי, אך ברור שנמנה על חסידי אשכנז מדורו של ר’ אלעזר מוורמייזא או מהדור שלאחריו.

39 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז, ב, פרשת בהעלותך, ירושלים תשס, עמ’ פג.

40 כלומר, במקום לחשב את אות ר’ שב’ראש-חודש’ עבור ראשי-התיבות ‘בשר’, ניתן למנות את ‘ראש-השנה’.

41 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז (לעיל, הערה 39), פרשת ראה, עמ’ קפא.

42 דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר יא ט.

43 משיבת נפש, מהדורת י’ הופמן, ירושלים תשנח, עמ’ רכב.

44 מנהג זה נזכר כבר ב’תשובת קדמונים’ שהובאה בספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז: “מצאתי בתשובת קדמונים: שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקב”ה – שהוא ראש לכל – לראש ולא לזנב…”. תשובה זו הובאה (בשם ‘תשובות הגאונים’!) באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז [ותומצתה בקיצור נמרץ בהגהות אשרי, ראש השנה, פרק א, סי’ ה]; מרדכי, יומא, סי’ תשכג [ותורף דבריו הובאו בבית יוסף, או”ח, סי’ תקפג, אות ב].

וראה עוד ספר חסידים, סי’ נט: “ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו, בראש השנה יאכלו ראש איל, על שם נהיה לראש…”; אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו: “ויש נוהגים לאכול ראש כבש ודגים… על שם ‘והיית לראש ולא לזנב’; מחזור מכל השנה [עם פירוש ‘מעגלי צדק’], לאחר ערבית ליום ראשון דראש-השנה, סביוניטה שיז-שכ, דף רכה סע”ב [=י’ הרשקוביץ (מהדיר), מעגלי צדק, ירושלים תשס, עמ’ קח]: “ונוהגים לאכול ראש איל” (ענייני הלכה והמנהג שנדפסו שם בשם ‘מעגלי צדק’, לוקטו מפסקי ההלכות שהוסיף ר’ בנימין ב”ר מאיר הלוי להמחזור הגדול מכל השנה, שאלוניקי שי, אשר משקף את המנהג האשכנזי שעל אדמת איטליה”. ראה לעיל, פרק…, אות…, הערה .

כך נהג מהר”ם מרוטנבורג, ראה תשב”ץ, סי’ קיח: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה ראש של איל, זכר לאילו של יצחק” [מנהגו של מהר”ם מרוטנבורג הובא בהרבה ראשונים, לדוגמא, ראה: אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו; טור, או”ח, סי’ תקפג, ומשם לספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, ענין ראש השנה, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 40].

וגם מהרי”ל נהג כיוצא בכך. ראה ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות ח, ירושלים תשמט, עמ’ רעז: “דרש מהר”י סג”ל, דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל, זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג, לאכול בשר הראש עם דבש”.

ואף ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נהג כך: “ובכל פעם שאכל בשני ימים בראש השנה… ומיד אחר כך אכל מראש של איל בלא לחם, וטובל בדבש” (לקט יושר, א, עמ’ 129).

בפרובאנס (דרום צרפת) נהג כך כל הצבור. ראה טור, או”ח, סי’ תקפג: “ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר, נהיה לראש ולא לזנב…”. ומשם העתיקו, בשינויים גדולים, ר’ אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ענין ראש השנה, עמ’…, וכפי שכתוב בסופו ‘הכל מ[טור] אורח חיים’. והשווה ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, עמ’ שד-שה, המעיד על אותו מקום – פרובאנס: “יש לי סמך למנהג פרובינצא לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש-השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש – שיהיו לראש ולא לזנב… ומנהג אבותינו תורה היא”. שכאן הוא מזכיר מנהג להניח על השלחן ראש כבש ועדיין איננו יודעים שהם אכלוהו. אולם נראה, שאין לטעון שבתקופת ‘ספר המנהיג’ היה מקובל רק להניחו על השולחן, ומספר דורות לאחר מכן – בתקופת ר’ יעקב בן הרא”ש, בעל ה’טור’ – שינו את מנהגם ואכלוהו. כי הנאמר ב’מחזור ויטרי’, שקדם מעט ל’ספר המנהיג’, תואם לדברי ה’טור’. ראה מחזור ויטרי, א, סי’ שכג, עמ’…: “מכאן נהגו בני צרפת, לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא, אוכלים ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש… לסימן טוב לכל ישראל”.

האחרונים שהכירו את מנהג אכילת ראש כבש בראש-השנה בעיקר מהגהת הרמ”א ל’שלחן ערוך’ (סי’ תקפג, סעיף א) שהביא את דברי המרדכי, יומא, שם, כבר העירו שמנהג זה נוגד לדברי ה’מגיד’, ראה: ר’ מאיר סולובייצ’יק (ליטא), המאיר לארץ, חידושים על טור ושו”ע או”ח, סי’ תקצז, סלוצק תרעא, דף מח רע”ב; ר’ ישראל חיים פרידמן (טשכוסלובאקיה, תריב-תרפב), ליקוטי מהרי”ח, ג, [סדר תפלת מנחה דר”ה], ירושלים תשסג, דף פא ע”ב, ראה בדבריהם.

45 לקט יושר, א, עמ’ 129. אך ראה להלן בפרק הנוכחי, אות ג, ליד הערה 57.

46 ר’ יצחק הרשקוביץ (מהדיר), פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, סי’ נח, ברוקלין תשמח, עמ’ טו. ונדפס שוב מאותו כתה”י על-ידי י’ אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים תשנג, עמ’ 233.

מהרש”ל השני חוזר על דבריו בסיומו של ה’סדר תשובה’: “ולא תאכל בשר… רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, … ושני ימים ראש השנה” (פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, שם, עמ’ יז; י’ אלבוים, שם, עמ’ 236).

47 אגב, כך גם פסק בדורינו ר’ שלמה זלמן אוירבאך (ירושלים, תרע-תשנה). ראה הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ ריב: “אין חיוב גמור לאכול ביום-טוב בשר בהמה. הרב [=ר’ שלמה זלמן אוירבאך] סיפר לי, שהוא עצמו כן אוכל בשר בהמה ביום-טוב. ומי שנוהג כך בכל יום-טוב, הוא הדין לראש השנה”. וכך גם אצל: הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.

48 סידור שערי שמים, ב, שער שביעי, שער הצאן, חודש אלול וערב ראש-השנה, אות עב, מהדורת י’ וינפלד, ירושלים תשנג, עמ’ רטו.

49 יפה ללב, או”ח, סי’ תקצז, אות א.

50 ערך לחם, או”ח, סו”ס תקפג. נדפס ב’שלחן ערוך’, מהדורת מכון ירושלים, שם, על הגליון.

51 לבוש החור, סי’ תקפג, סעיף ב.

52 שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ג, אות א, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.

53 לשון חכמים, או”ח, סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.

54 חיי אדם, כלל קלט סעיף ו.

55 ערוך השלחן, סי’ תקפג, סעיף ב.

ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, נהג לאכול בשר בהמה אפילו ביום שני של ראש-השנה: “בסעודה זו של יום שני דראש-השנה הקפיד שיהיה לו כזית בשר בהמה כמו שאר יום טוב” (יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, ענין ראש-השנה, אות תשלא, ירושלים תשל, עמ’ רמב).

56 ראה לעיל בפרק הנוכחי, אות ב, ליד הערה 45.

57 לקט יושר, א, עמ’ 129.

58 כוונתו למשנה, חולין פ”ה משניות ג-ד, מהם עולה שנהגו לאכול בשר בראש-השנה, ראה לעיל, פרק…, אות א, סביבות הערה 8.

59 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צה.

60 שערי קדושה, חלק ג שער שביעי, ירושלים תשמה, עמ’ צט.

61 ספר הברית, חלק ב, מאמר יא פרק ד, ירושלים תשמא, עמ’ 310.

62 כת”י בניהו. הפיסקה המצוטטת הובאה אצל: מ’ בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ’ שצג-שצד.

63 מטפחת ספרים, פרק ה (‘הערות על ספר הזוהר וחלקיו’), ירושלים תשנה, עמ’ נח. ולדבריו כאן תבין מה שכתב שם להלן, פרק ט (‘הערות על עדות ר’ יצחק דמן עכו’), עמ’ קמב: “ואין ערך לדברי ספר ‘מגיד מישרים’ אל עצמת חכמת האר”י…”. כי בעוד שה’מגידים’ לפעמים אינם דוברים אמת וטועים, האריז”ל זכה ש”נשמות צדיקים ונביאים מגן-עדן גילו לו אותן הסודות העמוקות הנשגבות” (שם, עמ’ קמג).

64 תורת הקנאות, סי’ ח (‘חקירה בענין המגידים בכללן’), אלטונא תקיב, דף מח ע”א.

65 ר’ צבי יברוב, מעשה איש, א, בני ברק תשנט, עמ’ קיט. וכך אצל א’ קורמן, אגדה ומהותה, עמ’ 120 בהערה.

66 כך ביאר ר’ יואל קלופט, אליו ה’חזון איש’ אמר את דבריו אלו. ראה: ר’ צבי יברוב, שם.

67 כתבי ר’ יחיאל וויינברג, א, סקרנטון תשנח, עמ’ קכט.

The Origins of Hamentashen in Jewish Literature:
A Historical-Culinary Survey
By Eliezer Brodt

I. Introduction

As Jews, most of our holidays have special foods specific to them; and behind each culinary custom, lays enveiled the reasoning behind them. Shavuot brings with it a vast array of customary dairy delicacies – in some parts of the world, cheesecake is practically obligatory – not to mention different customs in regard to how and when to eat them. Rosh Hashanah in renowned for the different fruits and vegetables eaten as physical embodiments symbolizing our tefillot; Chanukah has fried foods (no trans-fats please); whether latkes sizzling in the frying pan, or the elusive Israeli sufganiyot (jelly doughnuts) seen for a month before but not to be found a minute after Chanukah’s departure, and on the fifteenth of Shevat a veritable plethora of fruits are sampled in an almost ‘Pesach Seder’-like ceremony. Of course, on Purim we eat hamentashen.

Hamentashen. Those calorie-inflated, Atkins-defying, doughy tri-cornered confections filled with almost anything bake-able. The Mishpacha reports that this year in Israel alone, an astounding 24.5 million hamentashen will be sold, weighing 1225 tons, and yielding an approximate 33 million NIS in sales.[1] The question that many will be asking themselves is “where did this minhag to eat hamentashen come from?”

Recently I started researching this topic; thus far (and I hope to find more) my results are as follows.

The earliest source I have located so far is in a liturgical parody from the seventeenth century, where it includes a reference to eating hamentashen.[2] In an 1846 cook book called The Jewish Manual by Lady Judith Cohen Montefiore we find a recipe for “Haman fritters.”[3]

R. Barukh ha-Levi Epstein, in his Mekor Barukh, relates the following interesting anecdote which highlights the importance his grandfather placed on eating hamentashen:

One year in the beginning of the month of Adar he [my grandfather] noticed that the bakeries were not selling hamentashen. When he inquired as to why this was so, he discovered that there was a shortage of flour. He promptly went ahead and gave the biggest bakers in the city a large sum of money to enable them to buy flour to bake hamantsashen.[4]

In a Nineteenth Century Lithuanian memoir again the import of hamentashen is apparent. The author recalls that “my sister spent the day preparing the baked delicacies of Purim. Most important were the hamentashen.”[5] A. S. Sachs in his memories on shtetl life notes that his “grandma would add a Haman-tash for the kiddies” in the meshloach manot.[6] Professor Simha Assaf, in an article describing Purim, also writes that people made special foods called hamentashen.[7] Shmarya Levin recollects in his autobiography with great detail the hamentashen:

The much-loved little cakes, stuffed with nuts and poppy seed, which are called ‘Haman’s ears’ – sometimes ‘Haman’s pockets’ – had been prepared for us in vast numbers. Their shape alone was a joy. They were neither round, like rolls, nor long, like the loaf; with their triangular shape they were like nothing else that we ate during the year. The stuffing was made of poppy-seeds fried in honey, but there was not enough of it, so we used to eat the cake cagily, in such wise that with every mouthful we got at least a nibble of honeyed poppy seed.[8]

We also find hamentashen being eaten in Amsterdam[9] and Jews from Bucharia, as well, make אזני המן, similar to hamentashen. [10] לאה אזני המן מנין is a comedy listed in Avraham Yari’s bibliographical listing of comedies.[11]

As we can see, the custom of eating hamentashen is widespread and common from at least the 17th century. In fact, R. Shmuel Ashkenazi pointed to some sources which may demonstrate that hamentashen were eaten even earlier. Ben Yehuda in his dictionary claims that as early as the time of the Abarbanel (1437-1508), hamentashen were consumed. The Abarbanel, discussing the food which fell from heaven, the Mon, describes these cakes as:[12]

This sounds like our hamentashen although there is no reference to eating them on Purim. But R Ashkenazi pointed out to me that if this is the source, you might then be able to suggest that hamentashen was already eaten much earlier, as this piece of the Abarbanel is word for word taken from R Yosef ibn Kaspi who lived several hundred years earlier (Kaspi was born in 1298 and died in 1340)! Ben-Yehudah, in his dictionary also cites to a manuscript excerpt of a Purim comedy penned by R Yehudah Aryeh de Modena, where he writes יום שבו שלחן ערוך ומזומן בני ישראל הכו את המן יום שבו עשרת בניו תלו ואת תנוך אזניו אכלו and in the comments to this manuscript, it connects these foods to hamentashen.[13]

Irrespective when the custom of eating hamentashen began, the question we need to now explore is why hamentashen, what connection do hamentashen have with Purim? Hayyim Schauss explains that in actuality the origins of the hamentashen are not Jewish, rather, we originally appropriated them from another culture. He explains that:

“the hamentashen are also of German origin. Originally they were called mohn-tashen, mohn meaning poppy seed and tashen meaning pockets and also signified dough that is filled with other food stuffs. The people therefore related the cake to the book of Esther and changed the mahn to Haman [due to its similarity]. In time the interpretation arose that the three cornered cakes are eaten because Haman wore a three cornered hat when he became prime minister to Ahasuerus. The three corners were also interpreted as a symbolic sign of the three patriarchs whose merit aided the Jews against Haman.”[14]

Another reason offered for eating hamentashen also deals with the meaning (more correctly a pun) of the word – hamentashen, because Haman wanted to kill us out and Hashem weakened him, preventing him from doing evil to us. Thus, the treat is called המן תש (Hamen became weakened). Eating these pastries is representative of our faith that the same result will befall all our antagonists.[15]

The next reason offered by Menucha u-Kedusha has to do with the pastry itself, more specifically, how the filling is hidden. Until the events which occurred on Purim, the Jews were accustomed to open miracles like those in their battle with Sisra, whereas the Purim miracle appeared to be through natural events – only Mordechai knew that this was a miracle. To remember this, we eat pastries that the main part – the filling – is hidden in the dough, similar to the miracle which was hidden in nature. The filling chosen was specifically zeronim (seeds – poppy seed – mahn) to remind us of Daniel having eaten only seeds (and not non-kosher food) while in captivity at Nevuchadnezar’s court. Furthermore, according to this source the triangular shape also has meaning. The Talmud (Megillah 19b) records a three way argument from where to start reading the megillah. As the halakhah is to follow all three opinions and start from the beginning, we cut the pastries in triangular shape to symbolize our accordance to all three opinions. Another reason mentioned in Menucha u-Kedusha for the filling is based on the writings of R. Moshe Alsheikh, who states the Jews did not really think they were going to get completely wiped out until Mordechai finally convinced them so. The possibility arises that Mordechai was afraid to keep on sending out letters, so pastries were baked and the letters hidden therein. These pastry-letters saved the Jews; in turn we eat filled pastries. This reason is a bit interesting for itself, but what is even more interesting is that he never calls the pastries hamentashen.[16] A possibility might be kreplach, meat filled pockets boiled in soup, but the theory is unlikely as kreplach are not something special eaten exclusively for Purim – we eat it other times such as Erev Yom Kippur and Hoshana Rabah.

R. Yaakov Kamenetsky offers yet another reason for eating hamentashen on Purim. As we eat the hamentashen and eating is a form of destroying the item being eaten. Therefore, in eating hamentashen, we are fulfilling the commandment (figuratively) of destroying Amalek we are eating Hamen.[17]

Yom Tov Lewinsky and Professor Dov New both suggest that the reason for eating the hamentashen is because the custom in the Middle Ages was to cut off the ears of someone who was supposed to be hung,[18] to remember that we eat pastries from which a part had been cut off. Another point mentioned both by these authors is an opinion that the filling in the pastries [this is specific to poppy seeds] is in remembrance to the 10,000 silver coins that Haman offered to contribute to Achashverosh’s coffers.[19]

Aside from the general merrymaking on Purim, there is also a long tradition of written fun. Specifically, since the famous Massekhet Purim of R. Kalonymus ben Kalonymus (1286-1328), there have been many versions of these type of comedies written throughout the ages. One such was R. Avraham Mor, Kol Bo LePurim (Lemberg, 1855), which is a complete sefer all about Purim written to be humorous. Included therein is a question regarding changing the way hamentashen should be made from a triangle to make them square shape! He answered that it would be terrible to make hamentashen square. If the hamentashen are square they would have four corners which in turn would obligate the attachment of tzitzet like any clothes of four corners.[20]

One last interesting point in regard to hamentashen can be found within Prof. Elliott Horowitz’s recent book-length discussion related to Purim[21] where he notes that as recent as 2002, a Saudi ‘scholar’ Umayna Ahamad al Jalahma claimed that Muslim blood can be used for the three cornered hamentashen.[22] Horowitz also notes that in middle of the Damascus affair in 1840, a work from 1803 was discovered which claimed that Christian blood was used in the ingredients for Purim pastries.[23] Again in 1846, Horowitz writes that “on the holiday of Purim it was claimed the Jews would annually perform a homicide in hateful memory of Haman, and if they managed to kill a Christian the Rabbi would bake the latter’s blood in triangular pastries which he would send as mishloach manot to his Christian friend.”[24] In 1938 the Jews were once again accused of murdering an adult Christian and drying his blood to be mixed into the triangular cakes eaten on Purim.[25]

Thanks to Rabbis Y. Tessler, A. Loketch and Yosaif M. Dubovick, and the two anonymous readers, for their help in locating some of the sources.

Sources:
[1] Mishpacha (27 Shevat 5767), 30.
[2] שתו אכלו אזני המן – Israel Davidson, Parody in Jewish Literature (New York, 1907), pg. 193; Davidson also suggests eating twenty-seven dishes on Purim (see p. 22).
[3] Lady Judith Cohen Montefiore, The Jewish Manual (London, 1846)
[4] R. Barukh ha-Levi Epstein, Mekor Barukh (vol 1, pg. 974)
[5] Pauline Wengeroff, Rememberings: The World of a Russian-Jewish Woman in the Nineteenth Century, ed. Bernard Dov Cooperman, trans. Henny Wenkart (University Press of Maryland, 2000), pg. 29.
[6] A. S. Sachs, Worlds That Passed (Jewish Publication Society of America, 1928), pg 229.
[7] Simha Assaf, Sefer Hamoadim, p. 29.
[8] Forward from Exile: The Autobiography of Shmarya Levin, ed. and trans. Maurice Samuel (Jewish Publication Society of America, 1967)
[9] Minhagei Amsterdam pg 149 # 12
[10] Yalkut ha-Minhagim, pg. 210
[11] Hamachazeh Ha-Ivri, p. 76 n.654.
[12] This source is also quoted in the Otzar ha-Lashon ha-Ivrit, however the editors simply describe it as a phrase from the Middle Ages (vol 1 pg 59).
[13] Parashat Beshalach, end of chap. 16; Though I was unable to pin-point the comedy, it might be the one called La Reina Esther; see Mark R. Cohen, The Autobiography of a Seventeenth-Century Venetian Rabbi: Leon Modena’s Life of Judah (Princeton University Press, 1988), p. 235.
[14] Hayyim Schauss, The Jewish Festivals (Random House, 1938; Hebrew, 1933), pg. 270. The source for the first reason can be found in Judah David Eisenstein, Otzar Dinim u-Minhagim (New York, 1917), p. 336, and for the last reason in Yitzhak Lifshitz, Sefer Ma’atamim (Warsaw, 1889), p. 86.
[15] Avraham Eliezer Hershkowitz, Otzar Kol Minhaghei Yeshrun (St. Louis, 1918), p. 131.
[16] R. Yisrael Isserl of Ponevezh writes in his Sefer Menucha u-Kedusha (Vilna, 1864), pg 271-272.
[17] Yaakov Michoel Jacobs, Bemechitzas Rabbeinu: Hagaon Rav Yaakov Kamenetzky, zt”l (Feldheim, 2005), p. 142.
[18] Yom Tov Lewinsky, Sefer Hamoadim (153-154); Dov New, Machanaim # 43; See also the forthcoming post at the Seforim blog about Hanging Haman.
[19] Ibid.
[20] R. Avraham Mor, Kol Bo LePurim (Lemberg, 1855), pg. 6.
[21] Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton University Press, 2006)
[22] Ibid, pg. 9.
[23] Ibid, pg. 218.
[24] Ibid, pg. 219.
[25] Ibid, pg. 228.

I neglected to mention one other book that was just published. The book Dimyon Areyeh was originally printed in 1616 in Prague, this was the only edition until now. This book is addressed to those of Nikolsburg who were leinient in regards to Stam Yayin. This practice had been justified by R. Moshe Isserless (Rema) in his teshuvot which were subsequently removed in many editions. However, many questioned this practice this book, Dimyon Areyeh, is one of them. There is a nice introduction about the author, R. Yehudah Leib Pisak, and collects what little we know about him. It also discusses some of events and history about the stam yayin controversy. The type has been reset and includes new footnotes throughout. Additionally, it includes the Kuntras Pesak B’Inyan Taknot HaKehilot from R. Shmuel ben David Moshe haLevi author of Nahlat Shivah (which according to this publisher lends support to the Dimyon Areyeh). It is interesting that this was its original title but was removed (for no reason) in later editions of the Nahlat Shivah. Also in at least one edition of the Nahlat Shivah there are no real haskomat (m’ta’am ha’kamut) in a effort to shield those giving the approbation from criticisim which was leveled against the book. It is the Berlin 1763 edition.

If one wants to read more about the Rema leiniency see Asher Ziv’s edition of the Teshuvot HaRema no. 124. For more on the removal of that teshuva see Ziv, pages 66-67 and now Y.S. Spiegel Amudim b’Tolodot HaSefer haIvri – Kitiva v’Hataka p. 273 (also see his footnotes for more on the controversy generally); Daniel Sperber Minhagi Yisrael vol. 2 56 note 26. And, of course, on this topic generally see Haym Soloveitchik, Yenam.

Finally, I should mention in light of R. Dr. Shlomo Sprecher’s excellent article in Hakirah, a book he relies upon heavily – R. Tertis’s Dam Brit – is available from Biegeleisen in copy format, albeit smaller than the original folio size but does include pictures of the “Tertis Apparatus.”

There are many customs associated with Shavout, you can read about some here and here. One, is staying up all night and learning Torah (or at least part). This custom, which began in the 16th century in Safet spread rather quickly throughout the Jewish world. R. Yosef Karo, the author of the Shulkan Orakh lent a spiritual side. R. Karo stayed up all night and was studying with his student R. Shlomo Alkabtz (author of Lecha Dodi) and the following occurred:

Rav Yosef Karo and I agreed to stay up all night on Shavuot… we did not sleep for one minute… and when we began to study the Mishna.. we heard the voice of the Divine Presence, [with a feeble voice] speaking through Yosef Karo: ‘May you be blessed; return to your studies, do not stop for one minute, and go to Eretz Yisrael… Do not have pity on your vessels [material goods], because you will be sustained by “the upper realms”… so hurry to Eretz Yisrael, because I will be your sustainer, and I will provide for you and the peace of your house.’ And we all raised up a great cry of joy, when we heard the Divine Presence, her voice pleading with us…

Thus, feel the Divine and give Him honor.. and God will cause your hearts to merit becoming one with the Holy Land, to work it together, Amen.

Elliott Horowitz, who we had mentioned previously, has a rather interesting explanation to the quick spread of the custom. Horowitz notes that the rise in popularity of remaining up all night was due to the new drink – coffee. Coffee with its stimulant powers allowed more people to participate in this ritual. Thus, Horowitz notes in a period of thirty years no less than five editions of Tikkun lel Shavout are published in Venice. The same is true in other areas of Europe. This coincided with the rise of coffeehouses. Venice, the same city with all the printings of the Tikkun lel Shavout, in the 18th century, had some 200 coffeehouses (even prior to the rise of Starbucks). In Worms, the community was tasked with supplying coffee specifically for Shavout night. These facts precipitated greater parcipitation in a ritual with its demand upon wakefullness through the night.

While the above is rather interesting explaination for the spread of this custom, it is worth noting that Horowitz’s article appears incomplete. Specifically, he doesn’t touch on two other rituals which would benefit from coffee. The first would be Pesach night. As one is obligated to stay up (and this is min HaTorah) coffee it would seem would be perfect. (In fact, Briskers only stay up on Pesach night and do not stay up on Shavout to highlight this.)

But, perhaps coffee was not used on Pesach because a) it was a private – in the home and b) some considered hametz or kitnyot or at least susceptible to admixture with them.

The second area is the custom to say Shilchot at midnight. Many say it in the morning or some even say it early evening, but many hold midnight is the best time, why did this not benefit from coffee? In other words, why do we not see a rise in people reciting Selichot at midnight after coffee is introduced.

Finally, Horowitz does not discuss how almost all of the kabalistic customs from Safed where quickly adopted by the rest of Europe even when they had nothing to do with coffee. So the remaining awake all night can be seen as just an outgrowth of the acceptance of the others, think kabbalat shabbat etc.

Although Horowitz doesn’t touch upon these, his thesis is one to bear in mind when one is indulging in coffee (today RedBull) and cheesecake at 2 am.

Sources: Elliott Horowitz, “Coffee, Coffeehouses and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,” AJS Review 14:1 (Spring, 1989) 17-46; For a fascinating view of the spread of coffee to Amsterdam Jews and the rest of the world, one should read David Liss’s historical fiction work “The Coffee Trader.”