1

The Agunah Problem, Part 1; Incarceration and Free Speech

The Agunah Problem, Part 1; Incarceration and Free Speech
Marc B. Shapiro

1. There has been a lot of discussion recently about the International Beit Din and its rulings allowing certain marriages to be voided, thus freeing women from being agunot. As is to be expected, this beit din has been subject to strong attacks, even of a personal nature, despite the fact that the members of the beit din are recognized talmidei hakhamim. These dayanim are intent on keeping everything above board and have published the reasoning behind their rulings, thus giving opponents the opportunity to engage in halakhic argumentation.
From what I have read, the International Beit Din has three approaches to freeing agunot. One is annul the marriage based on mekah taut, i.e., there was some problem with the husband that would have prevented the wife from marrying him had she known of it. This is a perfectly valid mechanism that has been used by many poskim, such as R. Zvi Pesah Frank, R. Moshe Feinstein, and R. Avraham Shapiro. Although one can, of course, criticize the application of mekah taut to a particular case, the mechanism itself is part of standard halakhic operating procedure and the International Beit Din is well within its rights to use mekah taut when possible. 

The second approach is to find a problem in the marriage ceremony itself, meaning that the marriage never took place. For example, one can show that there were no proper witnesses to the marriage. Here again, one can disagree with particular rulings, but not with the basic approach.

The third approach is that of get zikui, which in the current context means that the beit din issues a divorce to the woman on behalf of the man, even if the man has not approved of this and even if is against his will.[1] While there has been a good deal of discussion of this approach, I can’t find on the International Beit Din’s website that any marriage has actually been dissolved by using this mechanism. Unlike the other two approaches, there is little precedent for use of a get zikui, which means that its chances of being generally accepted are nil.
The use of a get zikui is actually suggested by R. Jehiel Jacob Weinberg, Seridei Esh, vol. 3, no. 25. In fact, R. Weinberg’s responsum is the most detailed discussion of get zikui but surprisingly it is not included on the International Beit Din’s website. It must be noted, however, that R. Weinberg is only prepared to suggest a get zikui if the husband would want the get to be given. However, in the contemporary agunah situation the problem is that the husbands do not want to give the wives a get, and concerning these cases R. Weinberg writes: נפל היסוד של כתיבת גט מטעם זכי’
Is there another possible approach? How about a heter meah rabbanim for a married woman if she can’t get a get? I know you are thinking that this is crazy, but look at the following page, which comes from the medieval work Etz Hayyim by R. Jacob Hazan.[2] 
As you can see from the very end of the page, it states that the rabbis required a man to give a get if he contracted a marriage באיסור, which in this case means he was already committed to marry someone else. Then it says that if this man disappeared the woman can be freed with a heter meah rabbanim (actually, it says ish, not rabbanim, but I don’t want to get into that now). This is a very radical position, that a woman can be freed by a heter meah rabbanim, and it is attested to nowhere else. Not surprisingly, R. Israel Brodie, the editor of Etz Hayyim,[3] calls attention to this unusual halakhic position. R. Shlomo Yosef Zevin also refers to this novel idea.[4]
But are Rabbis Brodie and Zevin correct? Israel Moshe Ta-Shma and Shlomo Zalman Havlin say no, and see this as a serious mistake. According to them, the last case discussed in Etz Hayyim has nothing to do with the man who married באיסור but refers back to a case mentioned earlier on the page of a man who was only committed to marry a woman. If this man then disappears, מתירין הבחורה במאה איש. In other words, the woman is released from any obligation to marry the missing man, but this has nothing to do with a woman already married. I will let the readers decide for themselves who is correct.[5]
As for the problem of women not being able to get a divorce because the man refuses, there are some important points that must be made which I don’t think everyone is aware of. Today, many people assume that a woman who wants out of a marriage, for whatever reason, has that right. After all, a woman is not a prisoner and a husband should not force her to be married to him if she doesn’t want to. However, this viewpoint is very much a modern approach.[6] If you look at the standard halakhic sources you will find that there is no obligation for a man to give his wife a divorce just because she wants it. Ever since R. Gershom, the same situation is also found in reverse, namely, a husband is not allowed to divorce his wife against her will just because he no longer wishes to be married to her. This approach to ending marriage is very much in line with how secular society use to operate before the introduction of no fault divorce.
Significantly, Maimonides does require the husband to give his wife a divorce if she says she no longer wishes to live with him.[7] R. Kafih elaborates on the wisdom of Maimonides’ position, and here are some of his important words[8]:
ברוך ה’ א-להי ישראל אשר הזריח לנו את המאור הגדול הזה אשר במבטו החודר פלש למעמקי הדורות וצפה גם את דורנו הפרוץ לבשתינו ולמגנת לבבנו, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות, ואלו ראו שאר חכמי הדורות את דורנו היו חותמים על פסקו של רבנו בשתי ידים. כי המציאות הוכיחה צדקת רבנו, שכל התובעת ג”פ בימינו וטוענת מאיס עלאי, לא רק עיניה נתנה באחר אלא היא כבר בחיק האחר או האחרים וחביטא קמייהו כמברכתא, ולפיכך מצוה לכוף את הבעל המתעקש בכל כפיה אפשרית כדי להפריד בין הדבקים ויפה שעה אחת קודם.
However, it is the view in opposition to Maimonides that became the standard position, and it is this view that is recorded in the Shulhan Arukh[9] and followed by batei din. According to this approach, even if a woman says she can no longer live with her husband, he is not obligated to give her a get. What this can lead to is most vividly illustrated by the movie Gett, available here to watch for free for Amazon Prime members.
I have been told that the Beth Din of America operates on the principle that if one of the parties wants a divorce, for whatever reason, and there is no chance for reconciliation, then the Beit Din will instruct the other spouse to comply. But this is not how many other batei din operate. We have to be honest and acknowledge that the problem many women face is not because the dayanim are cruel or anti-women, but that it is Jewish law itself, or rather an interpretation of Jewish law, that is preventing them from receiving their divorces. 

I feel it is necessary to stress this since we can now better appreciate why certain rabbis have attempted to find solutions within Jewish law to the contemporary agunah problem. Many on the right don’t see why this is necessary and why batei din cannot just follow Jewish law as it has operated until now instead of looking for “solutions”. These people might not realize the difficult situation this puts women in, a situation that might have been tolerable years ago but for more and more Orthodox Jews that is no longer the case. On the other hand, many on the left think that it is a simple matter to solve the agunah problem, and that it is just cruel and insensitive rabbis preventing this. This too is a distortion as the rabbis’ hands are often tied by halakhah, and this remains the case no matter how much of a “rabbinic will” they have.

Let me illustrate what I am talking about. As an example of how sentiments have changed over the centuries, here is a passage from R. Hayyim Benveniste that I have cited in two previous posts. In Keneset ha-Gedolah, Even ha-Ezer 154, Hagahot Beit Yosef no. 59, in discussing when we can force a husband to give a divorce, R. Benveniste writes:
ובעל משפט צדק ח”א סי’ נ”ט כתב דאפי’ רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפי’ לו’ לו שחייב להוציא
Can anyone imagine a posek, from even the most right-wing community, advocating such a viewpoint today? The logic behind this position, as can be seen by examining the original responsum in Mishpat Tzedek, is that even if the man is running after her with the knife, we don’t assume that he will actually kill her. He must be doing it just to scare her, and that is not enough of a reason to force him to divorce her, or even to tell him that he is obligated to do so. And if we are wrong, and he really does kill her? I guess the reply would be that this isn’t anything we could have anticipated even if we saw the knife in his hand. This example shows how some poskim from prior generations made it extremely difficult for women to receive a divorce.
Let me give a few examples from more recent years. In 1967 the Supreme Rabbinic Court, consisting of Rabbis Yitzhak Nissim, Betzalel Zolty, and Yosef Shalom Elyashiv, concluded as follows.[10]
כשם שאין כופין בעל לגרש את אשתו בגלל טענת מאיס עלי, כך אין מחייבין את הבעל לגרש עקב טענה זו
This approach, which repeats itself again and again, completely undermines the assumption so many have that a man is obligated to give his wife a get when she no longer wishes to be married to him.
Look again at the conclusion of Rabbis Nissim, Zolty and Elyashiv. It couldn’t be any clearer that this woman is not an agunah. Their conclusion also contradicts the definition of agunah provided by JOFA (see here p. 22).

AGUNAH (pl: AGUNOT) A married woman who may not remarry because the death of her husband has not been verified or because (for whatever reason) she is unable to obtain a get from her husband.

It is simply not true that a woman unable to obtain a get from her husband “for whatever reason” is an agunah. I wish it were different, and I wish Maimonides’ ruling carried the day. But that is not the case, which means that an agunah has to be defined as one whose husband refuses to issue a get after ordered to do so by a beit din.
R. Zvi Hirsch Grodzinski, perhaps the leading talmudist and halakhist in the United States in the early years of the twentieth century, discusses a case where a woman committed adultery (or only claimed to have done so; the matter is not clear, but for this post I am assuming she actually did commit adultery). She then wished to get divorced from her husband.[11] She must have had some connection to Judaism as she requested that her husband give her a get. I think most people would assume that in such a case, where the woman will no longer be living with her husband, that it is essential that the husband give her a get so that she is no longer committing adultery. With the get she can repent and move on with her life. Hopefully, she will be able to find another husband and live as pious Jew.
Yet just because most of us might intuitively feel this way, this does not mean all halakhists have to agree. R. Grodzinski concludes that the husband cannot be forced to give the get. To use today’s popular language, this meant that he was allowed to keep her as an agunah for the rest of her life. Of course, R. Grodzinski would deny that the woman was an agunah. Despite the woman’s adultery, I think most people will still be troubled reading the following words from R. Grodzinski, from which we see that he saw no problem in condemning her to live the rest of her life without receiving a get.
כ”ש בנ”ד שנאסרה עליו ע”י זנות דאין כופין אותו לגרשה בגט, כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה, וגרמה לעצמה במעשיה הרעים והוא לא עשה און, ולמה נכוף אותו ליתן לה גט, לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה, הלא אינה מצווה על פו”ר, וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה וזנתה תחתיו נכוף אותו לגרשה
I don’t think you need to be a member of JOFA or Open Orthodox to be upset by what R. Grodzinski writes, as it probably closed off any chance of repentance on the part of the woman. He also views the withholding of the get as a suitable form of punishment for the woman. Not being obligated in the commandment to procreate, she can be kept a “living widow”.[12]
For another noteworthy example, here is the conclusion of a 1953 Jerusalem Beit Din decision, by the dayanim R. Jacob Ades, R. Bezalel Zolty, and R. Yosef Shalom Elyashiv:[13]
החשש כי האשה תצא לתרבות רעה אם הבעל לא יתן לה גט, אינו משמש יסוד לחייב את הבעל לתת לה גט
This decision from the Jerusalem Beit Din has another passage that is very troubling to me. I find it hard to believe that any Modern Orthodox beit din could conclude in this fashion, and it is precisely attitudes such as this that convinced women that the rabbinic courts in Israel were stacked against them.[14]
הא דברועה זונות יש לחייבו לתת לה גט, היינו היכא שהאשה היתה רוצה לחיות אתו, אלמלא שהבעל הוא רועה זונות, במקרה זה יש מקום לחייבו לגרשה כשהיא דורשת גט, משום שרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, וגם משום שעצם היותו רועה זונות נוגע לה שהוא גורע מעונתה, וגם יש חשש של סכנה לחיות אתו, אבל במקרה שהאשה מורדת בבעלה ולא רוצה לחיות אתו בגלל איזו סבה שהיא, ואחרי זה נהיה הבעל רועה זונות אף שיש עבירה בידו, מכל מקום אין לחייבו משום זה לתת לה גט, כיון שהיא מורדת בו הרי הוא פטור ממזונותיה ושוב אין החשש שרועה זונות יאבד הון ולא יהיה בידו לפרנסה, וגם אין הטעם שברועה זונות הדבר נוגע לה שהוא גורע מעונתה וגם יש חשש סכנה לחיות אתו, דהלא היא מורדת בו ולא רוצה בכלל לחיות אתו.
What is a woman supposed to do in a case like this? After learning that her husband frequented prostitutes she had even more reason not to want to return to him, and yet the beit din held that in such a case the husband did not have to give her a get since her initial reason for wanting to be divorced was something else. Again we see that a man can, if he chooses, prevent his wife from being free.
Also of interest are the three reasons the court suggests why a woman would not be happy if her husband was going to prostitutes: 1. He will be spending their money, 2. He will be using them as his sexual outlet and will not want to sleep with his wife, 3. He could pass on a disease to her.
While it is true that a wife’s anger will include reasons 1 and 3, these are not the main reasons she will be upset. For example, the husband could be as rich as a former New York governor and have used protection, yet the wife will still be devastated for the simple reason that his actions were a terrible breach of trust. More than anything else, modern marriages are based on trust. As for reason 2, it is hard to imagine that there is any modern woman who, if she discovered that her husband was going to prostitutes, would want to be divorced because of this reason.
Where did the dayanim get these three reasons, as surprisingly, they don’t tell us? I found reason 1 cited in the Beit Yosef, Even ha-Ezer 154 (towards the end, s.v. מצאתי כתוב בשם ספר אגודה). It originates in R. Alexander Susslein Ha-Kohen’s Sefer Agudah: Yevamot, no. 77.[15] Reasons 2 and 3 are found in the Arukh ha-Shulhan, Even ha-Ezer 154:16.[16]
These reasons undoubtedly reflect a different understanding of marriage, one which does not see the modern romantic notion of trust as the centerpiece of a marriage. Since people’s psychology has changed over the centuries, I don’t think that the reasons offered by medieval authorities operating in a completely different environment can determine what modern women will regard as “deal-breakers” when it comes to marriage. If a modern woman has different expectations of what marriage is than what people had years ago, I would think that this must be taken into account by a beit din in determining what situations require ordering the husband to give a get.
In fact, Sefer Agudah cites another reason why the court compels a husband visiting prostitutes to divorce his wife.
פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא, איבעית אימא גמרא, איבעית אימא סברא . . . ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר.
In the final words just quoted (and underlined), Sefer Agudah is referring to this Mishnah in Ketubot 77a:

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ועל כולן אמר רבי מאיר אע”פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. 

The following are compelled to divorce [their wives]: A man who is afflicted with boils, or has a polypus, or gathers [objectionable matter] or is a coppersmith or a tanner, whether they were [in such conditions or positions] before they married or whether they arose after they had married and concerning all these R. Meir said: Although the man made a condition with her [that she acquiesces in his defects] she may nevertheless plead, “I thought I could endure him, but now I cannot endure him.”

This final reason given by Sefer Agudah is based on sevara and not on a rabbinic text.[17] I don’t know why it was not cited by the dayanim, but it supports the point I made that the beit din need not be bound by examples given in the Talmud or other rabbinic sources. Rather, it can evaluate the current psychology of women and how they regard marriage.

For another example of how different current understandings are from what they used to be, look at this responsum of R. Zvi Hirsch Ashkenazi, Hakham Zvi, no. 133.
It deals with a man who committed adultery with a married woman, and his wife therefore wishes to divorce him. In such a case, contemporary Orthodox Jews of all persuasions would agree with the general view in society, that if the wife can forgive her husband and remain married, then it is no one else’s business what goes on in their lives. However, contemporary Orthodox Jews would also agree that if the betrayal is so devastating that the wife will never be able to trust her husband again, and she wants a divorce, then the husband should be required to give the divorce. To paraphrase what the Sefer Agudah said, this is certainly on the level of the things for which the Mishnah in Ketubot requires a husband to grant his wife if she requests if.
Yet the Hakham Zvi refuses to require the man to issue the divorce. One of the things he says is that even the Sefer Agudah would agree that in order to force a divorce the husband has to have been given prior warning not to visit prostitutes. In the case the Hakham Zvi was asked about, he says that there is another reason not to require the get, and that is that the man claims that he wishes to repent. So here we have a case where a man commits adultery, his wife cannot accept this and requests a divorce, and the man refuses and says he will repent. Today people would say that this woman is an agunah, as she is trapped in a marriage she doesn’t want to be in with a husband who cheated on her. Yet the Hakham Zvi rules in favor of the man that no divorce is required.
One can find numerous examples where poskim rule similarly. Here, for instance, is a decision of the Tel Aviv Beit Din.[18]
I think people will be shocked to learn that a woman who wants to divorce her husband because he went to a prostitute is being told by the beit din that she must stay with him if he promises not to do it again. But this only illustrates that the so-called agunah problem is inherent to the halakhic system, which according to the dominant interpretation does not recognize that a woman should be able to exit a marriage if she feels she can no longer live with her husband. There are literally hundreds of examples in the responsa literature and beit din proceedings where a woman is told that even though she wants to be divorced, there is no obligation on her husband to give her a get. Isn’t this where poskim must put their efforts to see if changes can be made? What a woman will tolerate today is not necessarily the same thing as what the Sages and earlier poskim assumed, and this is a point that was already made by halakhic authorities in prior generations.[19]
To further illustrate my point, R. Joseph Karo states that even if a husband is beating his wife he can’t be forced to divorce her.[20] She will obviously live apart from him, but R. Karo does not accept the view of some earlier authorities that the husband can be forced to issue her a divorce. This means that the woman is what we would today call an agunah, but the problem we are facing is not just about an evil man but arises from the halakhah itself. As we have just seen, according to R. Karo it is the halakhah that prevents us from forcing a husband to divorce his wife, even if he beats her.
In this case, R. Moses Isserles strongly rejects R. Karo’s opinion and states that we can force a man beating his wife to divorce her.[21] The passage I have underlined is of particular significance regarding the point I made previously.[22]
ואיני רואה בזב דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב”ן ומהר”מ הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם גם הסברא מסכמת עמהן ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו’
In deciding which opinion to follow, that of R. Karo or R. Isserles, I think that a point made by R. Jehiel Jacob Weinberg is relevant. He states that if there is a dispute among earlier halakhic authorities, we should reject the view that will bring the Torah into disrepute in people’s eyes.[23]
ואגלה להדר”ג [הגרא”י אונטרמן] מה שבלבי: שמקום שיש מחלוקת הראשונים צריכים הרבנים להכריע נגד אותה הדעה, שהיא רחוקה מדעת הבריות וגורמת לזלזול וללעג נגד תוה”ק

Can anyone deny that in the dispute between R. Karo and R. Isserles, the sort of consideration R. Weinberg was referring to would force dayanim, even Sephardic dayanim, to decide in accord with R. Isserles? In today’s day and age, it would be simply incomprehensible to people that a man who regularly beats his wife cannot be forced to give her a get.
There is another noteworthy decision given by the Supreme Rabbinic Court, again consisting of Rabbis Yitzhak Nissim, Bezalel Zolty, and Yosef Shalom Elyashiv.[24] The case was that a married man left his first wife and married another wife. The problem was that he never divorced the first wife, making him a bigamist. Furthermore, he refused to give his first wife a get. The woman therefore turned to the Beit Din asking them to force him to do so. The conclusion of the Beit Din was that while in this case, as opposed to the ones we saw earlier, the man was indeed obligated to divorce his wife, nevertheless the Beit Din could not force him to do so. Since the Beit Din ruled that he was obligated to give the get, his not doing so would make the woman an agunah in the eyes of the court. But since the Beit Din felt that it was unable to force the man to issue the get, who knows how long (maybe her entire life) the woman was forced to remain an agunah. Unfortunately for the woman, R. Shaul Yisraeli, also a member of the Supreme Rabbinic Court, was not one of the dayanim in this case, since he wrote to R. Elyashiv arguing that the court should indeed force the husband to give the get.[25]
Since I mentioned R. Weinberg earlier in this post, take a look at this responsum from Seridei Esh, vol. 3, no. 29.
R. Weinberg was asked about a man who was sent to jail for sexual abuse of young girls. Understandably, his wife wanted a divorce. The rabbi didn’t know what to do and therefore wrote to R. Weinberg. He mentions that he never had to deal with a case of sexual abuse and doesn’t know how to relate to it from a Jewish law perspective. He also assumes that there was no actual sexual relations but only fondling.
R. Weinberg, relying on the Hakham Zvi, states that the husband cannot be forced to divorce his wife, since he was never warned and there was no testimony in a beit din. He also says that one cannot rely on testimony given in a secular court, and makes the valid point that during that time, the Nazi era, there was a great deal of anti-Semitism and pleasure in making the Jews look bad.
None of this could have been of much comfort to the woman. We have no idea about her relationship with her husband. She might have already suspected him of being a pervert, or when he was arrested it might have clarified certain things that she wondered about. She might have confronted him after the arrest and seeing his reaction to her questions she knew he was guilty. Whatever the case, she no longer wished to remain married to someone she believed to be a sexual abuser. R. Weinberg was as open-minded a posek as one could imagine, yet even he was of the opinion that the husband could not be compelled to divorce his wife.
Today, if someone accused of sexual abuse refused to issue his wife a get, rabbis in the United States would call for protests in front of his house. Yet R. Weinberg does not see this as warranted. I think one of the most difficult things for people to grasp in his responsum, and in that of the Hakham Zvi, is the need for the husband to be warned. We are not talking about sentencing him in a beit din, where warning is a technical requirement, but whether or not the woman wants to live with him any more. In the two cases we have just seen, the issues of concern to the wives are one man’s visits to a prostitute and the other’s sexual abuse of children. Neither wife cared if her husband was “warned” in beit din since the offense is the same to her either before or after the “warning”.
Nevertheless, the notion that the husband has to be warned is found elsewhere as well. For example, regarding a husband who beats his wife, R. Moses Isserles, Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 154:3, states that according to some such a man can be forced to give his wife a get. The Vilna Gaon explains, in words that lead to a liberal understanding of when a man can be forced to divorce his wife:
יש אומרים שכופין כו’: שאפילו על שאר דברים שאין לה צער כל כך כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו’ [כתובות עא ע”ב] או שלא תשאל נפה וכברה כו’ [שם, עב ע”א], כל שכן במצערה בגופה. תשובת הרמב”ן סימן ק”ב.
Yet after stating that some say that a man who beats his wife can be forced to divorce her (an opinion he himself held, as we saw earlier in the quotation from Darkhei Moshe [26]), R. Isserles adds that a prior warning is required: ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים.

Now that we have seen some of the real halakhic difficulties that stand at the center of the so-called agunah problem, in the next post I will offer a simple suggestion that I think can solve at least some of the cases.

2. Someone who read my earlier posts that discussed various punishments ordered by Jewish courts asked me about a quotation from R. Shlomo Yaffe, dean of the Institute of American and Talmudic Law, which offers a different perspective. See here. Before even getting to the particular quotation, let me say that I have real problems with some of what was said (or at least reported to have been said) at the recent conference on Jewish law reported on the link just given. For example, Rabbi Yaffe was asked, “If there were no First Amendment would we still have the freedom of speech?” The only correct answer has to be that without the First Amendment our freedom of speech will be endangered, and it could even become illegal to speak publicly about certain laws in the Torah (e.g., homosexuality), as this could be categorized as “hate speech”. But instead, Rabbi Yaffe replied: “Absolutely . . . We know that God had freedom of speech. He spoke and the world came into being. . . . We have free will and the ability to express ourselves.” How does this bit of darshanut answer a serious question about the importance of the First Amendment?
Professor Jeremy Waldron stated at the conference, “People have a right to be protected from vicious defamations upon them on account of their religion. So if somebody says, ‘All Muslims are terrorists,’ we believe [Muslims] have a right to be protected against that defamation.”[27] This is exactly why we need a First Amendment and why free speech must be protected. If it became illegal for some idiot to say, “All Muslims are terrorists,” then the next thing would be punishing people for saying that “Muslims are more likely to support terrorism than adherents of other religions,” and bans on the drawing of Muhammad’s picture and insulting the Prophet would not be far behind because after all, these are viewed by Muslims as defamations of their religion. (Muslims in Europe have already demanded that those insulting Muhammad not be protected by free speech laws.)
In other words, giving an inch in this matter would open up the floodgates and would be the end of free speech in America. As I already mentioned, this would also be a big problem for the traditional Jewish community, since it is only the constitutional guarantee of free speech that prevents “progressive” groups from legislating against “hate speech” found in religious communities. Based on the quote from Waldron, I would assume that he is a supporter of the “speech codes” that at one time were so popular at universities, until people began to realize the stifling effect they actually had on free speech. For those who are having trouble remembering what they learnt so many years ago: The First Amendment was created precisely in order to protect unpopular speech.
The particular quote from Rabbi Yaffe that I was asked about is the following: “In general, Jewish law and tradition are extremely opposed to incarceration as fundamentally immoral unless it is to protect someone from inflicting real harm on another human being.” What this means is that incarceration is only designed to protect the innocent, but Jewish law and tradition does not recognize incarceration as a means of punishment. This statement is simply false. Let us remember that incarceration must be seen as an improvement over the physical punishments I have detailed in earlier posts. Given the choice between lashing people and mutilating them, certainly incarceration is preferable. (See also what I wrote here.) As for incarceration itself, the Rambam states as follows in Mishneh Torah, Hilkhot Sanhedrin 24:9:
יש לכפות ידיים ורגליים ולאסור בבית האסורין
What this means is that a judge may bind a prisoner’s hands and feet and may imprison him. Punishment is one of the reasons that this is done, as Maimonides explains ibid. 24:10. Although there is nothing in the Torah about imprisonment, it was used as a punishment throughout Jewish history.[28] Simhah Assaf, who writes a good deal about Jewish prisons in Ha-Onshin Aharei Hatimat ha-Talmud, pp. 25ff, informs us that such prisons were found in Babylonia, Spain, Italy, Moravia, Poland, and Lithuania. One can also add Hungary and Bohemia to this list. According to Assaf, it is only in France and Germany that we don’t find Jewish prisons.[29] In addition to actual prisons, we also find something else: 

A symbolic imprisonment, which served as a means for expiation as well as one of humiliation and embarrassment, consisted of shackling a suspected murderer, for example, during a service. He was to have his hands as well as his body chained. This was apparently a tradition received from R. Judah the Pious.[30]

[1] See R. J. David Bleich’s discussion of get zikui in Tradition 35:4 (2001), available here. See also the responsum of R. Solomon David Kahane in Sefer ha-Yovel Karnot Tzaddik (Kefar Habad, 1992), pp. 253ff. For the Safed beit din’s decision to issue a get to a woman whose husband was in a vegetative state, see here, and see the beit din’s defense of its decision here. An entire book was published in opposition to this decision; see here.
[2] Vol. 2, p. 236.
[3] Vol. 3, p. xi.
[4] See Sinai 60 (1967), p. 319.
[5] See Havlin in Ha-Ma’yan (Tevet 5728), pp. 33-34 n. 14.
[6] In previous posts I have cited numerous examples that show that the notion that men and women are equal is also a modern idea. The standard traditional view was that a woman is secondary to her husband and under his authority. I mention this here only because I recently found a very interesting formulation that is relevant to what we will be discussing. In R. Hayyim Aryeh Leib ben Joseph Hayyim, Sha’ar Bat Rabim (Warsaw, 1900), parashat Tazria, p. 24a-b, he explains why a woman, who is “enslaved to her husband as a slave,” does not choose to run away like other slaves do.
והוא ימשול בך: לעבוד עבודתו. ואעפ”י שהיא משועבדת לבעל כעבד ודרך העבד לברוח מאדונו כדי שלא להשתעבד מ”מ גזר ה’ עלי’ שתחפוץ להשתעבד לבעלה כשפחה מדה כנגד מדה כי חוה נתנה גם לבעלה ויאכל במצותה לכן נענשה שלא תהיה היא עוד מצוה עליו אלא הוא יצוה עלי’ כל רצונו כן כתב רמב”ן.

[7] Mishneh TorahHilkhot Ishut 14:8.
[8] Sefer Nashim, vol. 1, pp. 306-307.
[9] See Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 77:2.
[10] Piskei Din shel Batei Din ha-Rabaniyim be-Yisrael, vol.  7, p. 3 (emphasis in original).
[11] Ha-Measef 9 (5664), nos. 1, 24.
[12] Ha-Measef 9 (5664), p. 1b. Many of his words are taken from She’elot u-Teshuvot ha-Rosh 43:8.
[13] Piskei Din shel Batei Din ha-Rabaniyim be-Yisrael, vol. 1, p. 139. R. Eliezer Waldenberg had a different approach. See Tzitz Eliezer, vol. 4, p. 109:
מכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה.
[14] Piskei Din shel Batei Din ha-Rabaniyim be-Yisrael, vol. 1, p. 141. A decision directly opposed to this was given in 1979 by the Supreme Rabbinical Court. The dayanim were R. Mordechai Eliyahu, R. Joseph Kafih, and R. Shaul Yisraeli. See Piskei Din shel Batei Din ha-Rabaniyim be-Yisrael, vol. 12, p. 25:
אפילו אם נעשה “רועה זונות” לאחר שאשתו עזבה אותו אין לחייבה לחזור ולחיות אמו.

[15] The Sefer Agudah’s ruling is cited in R. Moses Isserles, Shulhan Arukh, Even ha-Ezer 154:1. However, R. Isserles does not provide the Sefer Agudah’s reason, only his conclusion that a man who visits prostitutes can be forced to divorce his wife.
[16] It appears that the Arukh ha-Shulhan derived reason 2 from a formulation in the Sefer Agudah. However, R. Yosef Goldberg argues that the Arukh ha-Shulhan is mistaken and that the Sefer Agudah cannot be seen as a source for this reason. See Goldberg, “Teviat Ishah le-Hayev et Ba’alah be-Get,” Zekhor le-Avraham  (2000), vol. 2, pp. 669ff.
[17] See also R. Simeon ben Zemah Durah, She’elot u-Teshuvot Tashbetz, vol. 2, no. 8:
ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן.

[18] Piskei Din shel Batei ha-Din ha-Rabaniyim be-Yisrael, vol. 8, p. 254.
[19] For a detailed discussion of the matter, see R. Avishai Teherani, Amudei Mishpat, vol. 1, Even ha-Ezer, no. 12. R. Teherani’s own conclusion is as follows:
המכה את אשתו, ואין סכנת נפשות לאשה, אין כופין אותו להוציא, שיש לחוש שלא נכשל בגט מעושה, אכן אם יש לאשה סכנת נפשות אמיתית, כופין אותו לגרשה בטרם יהרגנה, ויש לדיין ליתן עיניו בזה הרבה, כי כבר היו מעשים מעולם [!] ברצח האשה
(emphasis added). This is hardly a position that will find a sympathetic ear among most contemporary Orthodox Jews. R. Hanan Aflalo, Asher Hanan, vols. 3-4, no. 77, adopts an entirely different tone. With regard to the matter of a woman who wants a divorce because her husband visited prostitutes, unlike the decisions already mentioned, R Aflalo shows a real understanding of how a modern woman relates to this sort of thing. He writes as follows (p. 421):  
מאסה בו על עצם המחשבה שגופו היה דבק בגופן של נשים אחרות במעשה הניאוף והטינוף שבו, ובכך נגעלת מעצם המחשבה לכך לחזור עמו לחיי אישות ולשלום בית. ובאמת שמילים וטענות אלו יש בהם ממש.
R. Uriel Lavi, av beit din of the Safed beit din that issued the controversial get to a woman whose husband was in a vegetative state (see note 1), and who has been villified in the haredi world and through their pressure kept off the Supreme Rabbinic Court (see here), has the same sympathetic approach as R. Aflalo. See his Ateret Devorah, vol. 2, p. 644:
חיוב הבעל בגט הוא מפני המאיסות שבמעשיו. אמנם בעלמא באומרת מאיס עלי אין כופין גירושין, אך כשמאיסות זו היא כה חמורה ונובעת ממעשיו הנלוזים של הבעל, ואין זו בעיה חריגה של האשה, אלא מאיסות המוכרת והמקובלת בנסיבות אלו אצל כל הנשים, יש לכפות את הבעל.
It is precisely rabbis with this type of modern understanding that can provide a solution to the problem we have been discussing, as we will see in the next post.
[20] Beit Yosef, Even ha-Ezer 154 end, s.v.מצאתי בתשובת רבינו שמחה 
[21] Darkhei Moshe, Even ha-Ezer 154:21 (The text is from the Machon Yerushalayim edition which has added material from Darkhei Moshe ha-Arokh).
[22] R. Isserles also adds the following which is relevant to recent events in which a number of people were sentenced to prison for kidnapping and torturing men who refused to give a get.
נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות.
[23] Kitvei ha-Gaon Rabbi Jehiel Jacob Weinberg, vol. 1, p. 60.
[24] Piskei Din shel Batei ha-Din ha-Rabaniyim be-Yisrael, vol. 7, p. 65.
[25] Mishpetei Shaul, no. 34
[26] For a detailed discussion regarding whether the beit din can force a wife beater to divorce his wife, see R. Isaac ben Walid, Va-Yomer Yitzhak, vol. 1, no. 135.
[27] If someone said, “All NRA members are terrorists,” would Waldron think that NRA members also have a right to be protected against that defamation? And if not, why not? What possible legal distinction is there between belonging to a religion and belonging to an organization?
[28] See R. Yehoshua Inbal, Torah she-Ba’al Peh (Jerusalem, 2015), p. 215.
[29] Assaf, Ha-Onshin, p. 25.
[30] Eric Zimmer, Harmony and Discord (New York, 1970), p. 93.



A Note Regarding Dayan Simcha Zelig Rieger’s View of Opening a Refrigerator Door on Shabbat

A Note Regarding Dayan Simcha Zelig Rieger’s View
of Opening a Refrigerator Door on Shabbat
Rabbi Michael J. Broyde
Introduction

Thank you to Rabbi Yaacov Sasson for his comments on
footnote 59 of the article “The Use of
Electricity on Shabbat and Yom Tov” found in the Journal of Halacha and
Contemporary Society, 21:4-47 (Spring 1991) co-written by Rabbi Jachter and
myself.  It is always nice to have people
commenting on articles written more than 25 years ago.[1]
Before delving into the halacha, it is worth clarifying some preliminary
facts – in particular, whether refrigerators even had automatic lights during
the first half of the 1930s.  Some
commenters have suggested that such lights were not yet present, or that they
were limited to rare and expensive refrigerators.  This is not correct.  I reproduce below a wide variety of newspaper
ads from the early 1930s that show that a range of refrigerator models by many
manufacturers at various price points featured automatic interior lights (see attachments here). These
include a Frigidaire priced at $157.50, a GE priced at $99.50, a Majestic model
with no price, a Frigidaire priced at $119.50, a Leonard priced at $114.75 and
many more.[2]  And while some of the publications appear
targeted to the upper class, many others are clearly meant for wider audiences
– particularly those available on installment plans (“$5 down, 15¢ a day”;
“Nothing down! 20¢ a day!”; “$7 Initial Payment – enables you to enjoy any of
these refrigerators immediately. Investigate our convenient budget payment
plans.”).[3] Thus, even in the early 1930s, interior
lights were a readily available feature in the refrigerators that were becoming
increasingly common in American households.[4] Claims that “normal” or “typical”
refrigerators did not have lights are belied by the many ads taken from diverse
periodicals that are reproduced here.[5]
A Summary of the Original Article

The relevant section of the article is
about using refrigerators on Shabbat, and states in part:
A. Refrigerators
The opening of a
refrigerator door on Shabbat has been the topic of vigorous debate in past
decades. Opening the refrigerator door allows warm air to enter, thus causing a
drop in temperature which causes the motor to go on sooner. If one accepts that
turning the motor on during Shabbat is prohibited, then it would appear that
opening the refrigerator door on Shabbat when the motor is not already56 running
is prohibited. Indeed, many prominent rabbinic decisors have adopted this
position.57 However, many authorities58 assert that
one is permitted to open a refrigerator even when the motor is off.59
The footnotes to the above-quoted text observe:
56. Opening
the door when the motor is already running is permissible because all that is
done then is causing the motor to stay on for a longer period of time; see also
section V. 
57. See Har Zvi 1:151; Mishnat Rabbi Aharon, 1:4; Minchat
Yitzchak
 3:24; and Chelkat Yaakov, 1:54. Rabbi
Ovadia Yosef, Yabia Omer 1:21 and Rabbi Yosef Eliyahu Henkin, Edut Leyisrael p. 152, recommend that one be
stringent in this regard, although they both accept that it is permissible to
open a refrigerator even when the motor is off. 
58. Rabbi
Shlomo Zalman Auerbach’s argument can be found in his Minchat Shlomo pp. 77-91. Others who are lenient
include Rabbi Waldenberg,Tzitz Eliezer 8:12
and 12:92, Rabbi Uziel, Piskei
Uziel
 no. 15. Rabbi Aharon
Lichtenstein reports that Rabbi Joseph B. Soloveitchik subscribes to the
lenient position in this regard. 
59. Almost
all authorities accept that it is forbidden to open a refrigerator when the
light inside will go on. Notwithstanding one’s lack of intent to turn on the
light when opening the refrigerator, this action is forbidden, since the light
will inevitably go on (pesik resha). 
However, Rabbi S.Z.
Rieger (the Dayan of Brisk) rules leniently in this regard (Hapardes 1934, volume three). His lenient
ruling is based on two assumptions. First, he states that when the forbidden
act has no benefit to the one who performs it, and it is only incidental (psik
resha d’lo nicha leh
), no prohibition exists.
Rabbi Rieger assumes that the lenient ruling of the Aruch (see Aruch defining the word “sever“)
is accepted. Second, Rabbi Rieger states that the light in the refrigerator
provides no benefit to the one opening the door.
His first assumption is disputed by most authorities (see Yabia Omer 1:21,5; Minchat Shlomo p. 87). The consensus appears not to
accept theAruch’s ruling
as normative. The second assertion appears to be entirely incorrect. The light
serves as a convenience to locate items in the refrigerator and cannot be
described as having no benefit to one who opens the door.
Most authorities, however, maintain that it is acceptable
to ask a Gentile to open the door of the refrigerator even if the light will go
on: see Iggerot Moshe, Orach
Chaim
 2:68; and Shemirat Shabbat Kehilchatah pp. 100-101.So too, it would appear to
these authors that one could allow a fellow Jew to open the door when he does
not know the light will go on, as that is only in the category of mitasek (unknowing) and thus permitted; see e.g.,Rabbi Joseph B.
Soloveitchik, Shiurim
Lezeicher Avi Mori
, p.30 n. 58; but see Teshuvot
R. Akiva Eiger
 #9. 
(bold emphasis added)
Rabbi Sasson’s Criticism

Rabbi Sasson is commenting on the words in
the second paragraph of footnote 59 (the bold sentences above).  He proposes that the article is wrong in its
understanding of the view of Dayan Simcha Zelig Rieger who did not, he claims,
permit the turning on of the light in the refrigerator, but only the
motor.  Rabbi Sasson states:
Lo hayu dvarim me-olam. Rav Simcha Zelig did not permit opening a refrigerator when the
light inside will go on. Rav Simcha Zelig wrote (Hapardes 1934, num. 3, page 6)
that it is permitted to open the refrigerator since the intention is to remove
an item, “v’aino mechavein lehadlik et ha-elektri.” The authors misinterpreted this
statement to be a reference to an electric light in the refrigerator.
And his argument is:
However, it is clear from a simple
reading of the articles to which Rav Simcha Zelig was responding that the topic
under discussion at the time was triggering the motor by opening the door and allowing warm
air to enter; lights and light bulbs are not mentioned at all. In the first of
those articles (Hapardes 1931, num. 2, page 3), the language of “hadlaka
is used in reference to the refrigerator motor, and Rav Simcha Zelig’s language
of “lehadlik et ha-elektri” appears to parallel the language
used there.
As an additional proof, he notes:
In the second of those articles
(Hapardes 1931, num. 3 page 6), the act of triggering the motor is referred to
as “havara” and “havara b’zerem ha-chashmali“,
and Rav Simcha Zelig used a similar nomenclature, “lehadlik et
ha-elektri
” to refer to triggering the motor.
Based on this Rabbi Sasson concludes:
Rav Simcha Zelig’s position was that it
is permitted to open a refrigerator when the motor
will then go on, as triggering the motor is classified as a psik resha d’lo ichpat lei,
which is equivalent to lo
nicha lei. 
Rav Simcha Zelig
never addressed opening a refrigerator when the light will go on. 
(footnotes omitted)
A Review of the Teshuva and
a Defense of the Second Paragraph of Footnote Fifty Nine

The relevant paragraph of the teshuva by
Dayan Rieger reads simply:

ובדבר התבת קרח מלאכותי נראה כיון דכשפותח
את דלת התיבה הוא כדי לקבל משם איזו דבר ואינו מכיון להדליק את העלעקטרי הוי פסיק
רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן שהוא פסיק רישיה.

And in the matter of the artificial
[electric] icebox it appears that since when one opens the door of the box to
get something from there and does not intend to ignite (light) the electricity
it is a psik resha that he does not care about, even to light in way
that is a psik resha.
The rest of the teshuva by Dayan Rieger
presents his view of the halacha in cases in which there is a psik resha d’lo
ichpat lei
, which is that this is a dispute between Tosaphot and the
Aruch.  Furthermore, Rav Chaim M’brisk
maintains that the Rambam is in agreement with the Aruch, and the custom is
like the Aruch; therefore, it is completely proper to rely on the Aruch in
cases in which there is a psik resha d’lo nicha lei.[6]

A careful reader of the first sentence,
and indeed of the entire teshuva, can sense that there is some ambiguity here
about the electrical object referred to, since Dayan Rieger does not specify
the source or consequence of igniting the electricity. I am inclined to
reinforce the original explanation that it was the light based on the following
three observations.
First, the many articles in Hapardes do not
necessarily use as interchangeable the terms zerem chashmali or chut
chashmali
or chut elektriki with
the term hidlik et haelektrik – which
seems to have a different connotation. 
Particularly in the Yiddish spoken culture of that time, the term
“electric” seems to have meant “lights” and not electricity or motor.  Rabbi Sasson’s claim that the phrase “havara
b’zerem ha-chashmali
” and Rav Simcha Zelig phrase “lehadlik et
ha-elektri
” are identical is, I think, not indubitably correct.  Elektriki, according to my colleague
at Emory, Professor Nick Block, more likely means the light than anything else
in 1930s Yiddish.  This is particularly true in my
opinion, when added to the word “le’hadlik,” a word of ignition.
Second, and much more importantly, the halachic
analysis presented by Dayan Rieger addresses a direct action, while everyone
else who discusses the motor speaks about an indirect action.  This is very important to grasp.  The light in the refrigerator immediately
turns on when the door is opened, as the opening of the door also opens the
switch that controls the incandescent light. 
Not so the motor, which is controlled by a thermostat; opening the door
usually leads to an increase of air temperature inside the refrigerator, which
eventually directs the motor to go on.
As the editor of Hapardes notes (in
volume 5), there are persuasive grounds to permit the opening of the
refrigerator door based on two distinct principles of enormous halachic
importance that are deeply grounded in factual reality: davar she’eno
mitkaven
and grama; it is based on this that many poskim to this day
permit a refrigerator door to be opened, as our article from 25 years ago
notes.
Simply put, many times when the
refrigerator is opened, the motor does not go on at all, since for the motor to
go on immediately, the refrigerator must be at just a certain temperature such
that the warm air immediately causes the thermostat to turn the motor on.  Sometimes the motor is already on, sometimes
the motor is not hastened, and sometimes there is a very long time delay.  This reality gives rise to important halachic
grounds discussed in our article and quoted by many poskim, including many
before and after the great Dayan Rieger.
But Dayan Rieger makes no mention of
this: he does not discuss grama, or davar she’eno mitkaven or any
of these other factors that apply to indirect action.  Instead, he assumes that when the
refrigerator door is opened, the electrical object under discussion is always ignited, and it does so
immediately and directly, thus causing a melacha. This is the
formulation of pesik resha, which
inexorably causes melacha each and every time — in contrast to grama,
davar she’eno mitkaven or any other principles of indirect or delayed or
uncertain causation.
Dayan Rieger is not speaking about acts
caused indirectly, uncertainly or after a delay – he is speaking about an
action that directly and immediately occurs and is fully and directly caused by
my opening the door.  As he writes in his
first paragraph:
ובדבר התבת קרח מלאכותי נראה כיון דכשפותח
את דלת התיבה הוא כדי לקבל משם איזו דבר ואינו מכיון להדליק את העלעקטרי הוי פסיק
רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן שהוא פסיק רישיה.
No intermediary (like a thermostat) and
no indirect or delayed causation is present in the case Dayan Rieger is
discussing – the prohibited action is caused by the door opening.  The act of opening the door turns on the elektri
according to Dayan Rieger.  His
halachic insight is that even when such causation is direct, it is of no value
to the opener of the door, who just wants to take some food out; it is a psik
resha
of no benefit.  Factually,
this is not an accurate description of the motor at all, which frequently does
not turn on immediately, but it does correctly describe the mechanism of the refrigerator
light
.  Dayan Rieger implicitly
concedes that if one were to open the door with the intent to turn on the light
(or motor), that would be assur min ha-torah, since he sees no indirect
causation in the process, something that most poskim think is not at all true
for the motor.
Professor Sara Reguer noted by email to
me that “my grandfather conferred with scientists and specialists in
electricity before giving his response,” and given this fact it is extremely
unlikely that he missed such a basic point that anyone who repeatedly opened
and closed a refrigerator would have observed. 
This was simply not true about refrigerator motors as the original
question notes explicitly in Hapardes Volume 2. This technological assumption
about the refrigerator is true about the light, which always turns on when the
door is opened, but not about the motor.
I would also note two additional factors
for consideration. First, the other substantive halachic logic employed by
Dayan Rieger which analogizes elektriki to sparks seems to me to be a
closer analogy to a light than to a motor which is hardly fire at all; sparks,
like incandescent lights, are fire according to halacha.  Secondly, there has been a regular subset of
poskim (as shown by Rabbi Abadi’s most recent teshuva, Ohr Yitzchak 2:166) who
adopt the exact analysis and view of Dayan Rieger and view the light as lo
ichpat
since one does not want it and a light is on already.  If Dayan Rieger is speaking about the motor,
he has gotten the facts terribly wrong as well as provided a halachic chiddush
that is totally unneeded, whereas if he is speaking about the light, he has
adopted a halachic view that has some company, and gotten the facts correct.
Furthermore, his halachic analysis is needed to reach the desired result.
Given these factors – the linguistic
ambiguity, the presence of logic that is discussing a psik resha and not
a grama or a davar she’eno mitkaven, the analogy to sparks and
the parallel teshuva by Rabbi Abadi reaching the same conclusion and employing
the same logic for lights – I am still inclined to think (as the original
article notes) that this teshuva is speaking about the light and not the motor.
On the other hand, there is a good and natural
impulse to read halachic literature conservatively and to press for
interpretations that align gedolim with one other and not leave outliers
with halachic novelty.[7]  Furthermore, I do recognize that many
halachic authorities who have cited Dayan Rieger’s teshuva have quoted it in
the context of the motor and not the light,, as Rabbi Sasson claims
is the proper reading.[8]  But, I think these citations are less than
dispositive for the following important reason: Those who quote Dayan Rieger’s
view as something to consider about the motor note that his analysis is
halachically wrong (see for example, both Yabia Omer OC 1:21 [paragraphs 7-11
are explicitly directly at explaining why Dayan Riegler’s halachic explanation
for motors is wrong] and Minchat Shlomo 1:10 [section 7 calls this logic אולם לענ”ד צ”ע הרבה] who both note deep
problems with Dayan Reigler’s analysis as applied to the motor).[9]  Poskim generally spend less time and ink
explicating the views of authorities whom they believe to have reached inapt or
incorrect conclusions of fact or law compared with those whom they cite in
whole or in part to bolster their own analysis. Simply put, the precedential
value of how one posek cites another when they centrally disagree is not
as great.  
Thus, when given two choices of how to
understand what an eminent posek wrote, I prefer an approach that is both
halachically plausible and factually correct rather than one what is
halachically unneeded and factually wrong.[10]
Conclusion

In sum, while there is some ambiguity in
Dayan Rieger’s teshuva, the recent (ca. 1930) introduction of lights in
refrigerators, the fact that Dayan Rieger makes no mention of grama, davar
she’eno mitkaven
or any of the other classical grounds for discussing the
motor, and from the fact that he uses the Yiddish word for light, all incline
me to think that he is speaking about the light, although I understand the
ambiguity.  Let me add, lehalacha,
as the original article notes, that I think such a view is not halachically
normative in that we do not follow the view of the Aruch as a general matter.
Having said all that, in hindsight I
would have worded footnote 59 a bit differently to reflect more of the nuance
that is present in this post (and may in fact do so if the article is ever
republished).
Postscript

Allow me to
note my general agreement with Rabbi Sasson’s conclusion when he writes:
I would add two endnotes – when surveying Halachot with significant practical
implications, such as in the realm of Hilchot
Shabbat
, it is an author’s responsibility to ensure that all sources are
cited accurately, lest a reader rely on an incorrect citation with the result
of Chillul Shabbat.
Secondly, when confronted with a Halachic position of a Gadol B’Yisrael that seems to
be entirely erroneous, the possibility that the Gadol’s position is being misunderstood must
be explored.
This is true even when the citation is
in a footnote and even when it is noted as not normative.  More generally, readers of blog posts about
nuanced textual disputes should, whenever they can, go back to the original
sources and check for themselves. (The editors of the Seforim Blog should be
commended for helping their contributors include images of such texts for the
benefit of the readership.)
Let me also add a final endnote of my
own: While vigorous debate
has always been a fundamental part of Torah study within the confines of the
beit midrash, and while online forums have brought intelligent Torah
conversations to a much wider group of participants (and observers), the tone
and tenor of these conversations often take on the harsh, acerbic voice of the
internet at large. I generally find that the sharper the rhetorical tone, the
less value the substance has. Orthodox Judaism today would benefit greatly from
deep, substantive conversations on a whole host of halachic and hashkafic
matters that are conducted in a respectful manner. We certainly could use more
light and less heat.
[1] Located here
.
[2] In 2015
dollars, these range from about $1400 to $2200; see CPI Inflation Calculator here.  They are not inexpensive, but seem to
be attainable for middle-class consumers.
[3] See attached
advertisements here.
[4] Indeed, the
number of household refrigerators increased dramatically during the Depression
years, as increased longevity and reduced spoilage helped stretch family food
budgets.
[5] Nor are these
refrigerators more expensive than any other as the ads show.  The reason for this is obvious, upon
reflection.  The compressor was the
expensive, high-tech component at that time, whereas the spring switch light
connected to the door had been invented many years earlier and was very low
cost.
[6] The final
section addresses ice making and it is not under discussion in this article.
[7] For more on
this, see the concluding chapter of my ‘Innovation in Jewish Law: A Case Study
of Chiddush in Havineinu” (Urim Publiscations 2010).
[8] Added to this is the
voice of Dayan Reiger’s granddaughter, Professor Sara Reuger, who tells me that
she is certain that this teshuva is referring to the thermostat or motor and
not the light.   However, I was not
persuaded by her recollection since she had no direct conversation with her
grandfather about this and is only recalling conversations with her own father
and (as explained above) this view places Dayan Reiger’s teshuva in a weak
halachic light analytically (as well as other reasons).
[9]   For another example of this, see Hapardes
volume 11:2 at page 8-10. 
[10] Another possibility was suggested to me
by Professor Miriam Udel of Emory who noted that the Hebrew term “התבת קרח מלאכותי” corresponds well to the Yiddish
term ayz-kastn which is really a very early refrigerator (ice chest).  Ice chests were pre-modern refrigerators that
had no electricity at all, but were cooled by ice; see here and here  By 1925 companies were selling add-on kits to
these ice chests that contained an external motor which cooled a coil insert.  See the article in the Washington Post,
August 9, 1925 entitled “Modern
Electric Plant Displaces Need For Ice Man: Its Refrigeration” at page F7.  See also Display Ad 18 — No Title Chicago
Daily Tribune (1923-1963); Jun 14, 1925 (attached) which notes simply “If you
have a good refrigerator in your home, you can convert it into a Frigidaire easily
and inexpensively.  The Frigidaire “frost
coil” is placed in the ice compartment; the simple mechanism is the basement or
other convenient location.  Small copper tubes
connect the frost coil and compressor and a connection is made to your electric
wiring.”  This converted ice box, to the
best of my knowledge, had no mechanism related to the door being open at all.
(The interior ice compartment would have remained closed.)  Dayan Reiger could not have been speaking
about this, as he is addressing a door mechanism and not a hot-air-entering-the-refrigerator
problem.



Evening Prayer Revisited

Evening
Prayer Revisited
Chaim
Sunitsky
There is a dispute in
Tamud Bavli (Brachot 4b) as to whether one should say Shma with Brachot
before or after Shmone Esre during the evening prayer. The opinion of R.
Yohanan is that Shma is said first while the opinion of R. Yehoshua ben Levi is
that Shmone Esre is said before the Shma. Moreover, while R. Yohanan holds that
Shma is followed by Shmone Esre immediately, according to R. Yehoshua ben Levi
Shmone Esre can be recited separately and Shma with its blessings does not have
to follow immediately after. The practice of all Jews today is to follow R.
Yochanan.
Most Rishonim[1] and
the Shulchan Aruch rule like R. Yohanan and indeed this seems to be the opinion
of the Babylonian Talmud. This is called being “Somech Geula leTefila”, meaning
the blessing of Gaal Yisrael (Who Redeemed Israel) is recited immediately
before the Shmone Esre.   At first sight
it seems that the last blessing after evening Shma (Hashkivenu – let us go to
sleep) only makes sense according to R. Yehoshua ben Levi. Indeed, Talmud Bavli
(ibid) asks how the blessing of Hashkivenu would not be considered an
interruption between Geula and Tefila according to R. Yochanan? It answers that
it is considered “long Geula” (or continuation of the Geula). Our thesis is
that in Palestine in Talmudic times, the opinion of R. Yehoshua ben Levi was
the more accepted shita and moreover that they used to say Hashkivenu as the
last blessing before going to sleep (as we say Hamapil[2]).
Rashi (Brachot
2a) brings in the name of Talmud Yerushlami: Why do we say Shma in the
synagogue in the evening, even though this is done before[3] the
earliest time to fulfil the obligation? It answers that we do this  כדי לעמוד בתפלה
מתוך דברי תורה
While it seems from
Rashi that they said Shma with the blessings before Shmone Esre[4], the Tosafot
(ibid) in the name of R. Tam[5] says that
they used to simply recite Shma without blessings before Maariv, just like we
say Ashre before Mincha. Later on they would say Shma with the blessings
following R. Yehoshua ben Levi.  Indeed
the sugia further in the same Yerushalmi (1:1) supports this interpretation entirely[6]:
מילתיה אמרה שאין אמר דברים
אחר אמת ויציב מילתיה דרבי שמואל בר נחמני אמר כן רבי שמואל בר נחמני כד הוה נחית
לעיבורה הוה מקבל רבי יעקב גרוסה והוה רבי זעירא מטמר ביני קופייא משמענא היך הוה
קרי שמע והוה קרי וחזר וקרי עד דהו’ שקע מיניה גו שינתיה ומאי טעמא רבי אחא ור’
תחליפא חמוי בשם רבי שמואל בר נחמן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו
סלה מילתיה דר’ יהושע בן לוי פליגא דרבי יהושע בן לוי קרי מזמורים בתרה …
It discusses if it’s
permitted to speak after one already said the blessings after evening Shma[7]. It
mentions R. Yakov Grosa used to not speak after he said Shma with blessings,
and then mentions R. Yehoshua ben Levi[8] who
used to still say various psalms afterwards[9]. 
From the Yerushalmi it
seems that most people used to say Shmone Esre during the daytime, and later
ate their meal[10]
and laid down to sleep[11] saying
the evening Shma with blessings.[12]
We can also explain from
here how the shita of Bet Shamai regarding saying evening Shma while laying
down could have developed. It is unlikely that Shma in the evening was
pronounced in normal position and then in some generation Bet Shamai suddenly
ruled that one has to literally lie down to say it. A more likely scenario is
that it was the norm to recite the evening Shma while lying down and the
dispute of Bet Hillel and Bet Shamai arose as to whether this is the
requirement or is merely done for convenience so as to not interrupt and fall
asleep immediately.
Another obscure shita
we can now explain is in Zohar Hadash (Bereshit 17d in Mosad HaRav Kook
edition
). It mentions that the idea of praying with “redness of the sun”
applies to Maariv, not Mincha[13] like
our Talmud (Brachot 29b). In light of the shita of R. Yeshoshua ben Levi
we can understand this. It seems the ideal time for Maariv according to this
was around sundown. However one cannot fulfill the mitzvah of Shma at this
time. It is also interesting that in Tosefta (Brachot, 3:2) the opinion
of R. Yossi is mentioned that Maariv should be recited at the time of “Neilat
Shearim”.
In conclusion, it seems
that there were some communities where the norm was to recite Shmone Esre of the
evening prayer before Shma with blessings, and these communities apparently
recited the last blessing of Shma (Hashkivenu) in place of our Hamapil.


[1] I am currently unaware of any Rishon that paskened not like R. Yohanan, however
the Meiri writes that “majority” pasken like R. Yohanan, so there must have
been some who did not.
[2] Indeed Yerushlami does not mention the blessing of Hamapil, but it seems they
used to say Hashkiveinu as the last Bracha and fall asleep afterwards. It’s
interesting that our siddurim added Hashkivenu without Hatima at the Seder of
going to sleep even though in reality for us this brocha is not necessary since
we have Hamapil.
[3] It was normal to say the evening Shmone Esre in Eretz Yisrael during day time,
before stars come out (possibly because of the danger to go outside at night as
their synagogues were outside of the city).
[4] As many do today when praying early Maariv.
[5] See also Rosh (Brachot 1:1) and Korban Netaniel (10).
[6] See the commentaries from Baal Sefer Haredim and R. Chaim Kanievky.
It’s possible that Rashi did not see this whole sugia in Yerushlami but only
saw a quote of it in a Gaonic source. In general regarding use of Yerushalmi in
Rashi, see Saul Lieberman’s letter to Solomon Zeitlin published at the end of Saul
Lieberman and the Orthodox
by R. Marc Shapiro, see also the discussion from
Homat Yerushalaim printed in the beginning of standard Yerushalmi
editions.
[7] The Yerushalmi calls the blessing after “Emet Veyatziv” as this was their
Nusach, but our Nusach in the evening is “Emet Veemuna”.
[8] Of course R. Yehoshua ben Levi followed his own shita and said Shma with
Brachot after Shmone Esre. Note that the same sugia before in Yerushalmi also
discusses whether it’s permitted to speak after “Emet Veyatziv”. It continues
with והא תני אין אומר דברים אחד אמת ויציב פתר לה באמת ויציב של שחרית.
[9] This is mentioned in our Talmud (Shevuot 16b) as well.
[10] And the prohibition of eating before Shma did not apply since they read Shma
already even though they did not fulfill their obligation or because they were
eating before the time of Shma arrived.
[11] For
those who did not immediately go to sleep, the Yerushalmi (ibid) indeed
mentions that they should recite Shma (with blessings) before midnight.
[12] Interestingly even at later times when many communities had a custom to say the
evening prayer early, some people recited Shma without Brachot. R. Hai Gaon (Tshuvot
Hagaonim Hahadashot – Emanuel
, 93; this tshuva is brought in Rosh
1:1 and Bet Yosef 235) suggests that the one who is found in such a
congregation should only say Shma without blessings and pray Shmone Esre
together with them, but later one say Shma with Brachot.
[13] Indeed the Talmud there states that in Palestine they cursed the one who prays
Mincha so close to sundown as it may lead to missing the time. Obviously this
does not apply to Maariv for which there is plenty of time afterwards.



A Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat

A Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat
By Yaacov Sasson
The purpose of this note is to correct an error that appeared in a widely-read journal nearly 25 years ago; the error is of sufficient consequence that it necessitates a correction, even after so many years.
In their article, “The Use of Electricity on Shabbat and Yom Tov”, by Rabbis Michael Broyde and Howard Jachter (Journal of Halacha and Contemporary Society, No. XXI, Spring 1991), the authors cite Rav Simcha Zelig Reguer, the Dayan of Brisk, as having permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on, based on the principle of psik reisha d’lo nicha lei. It is also claimed that Rav Simcha Zelig “states that the light in the refrigerator provides no benefit to the one opening the door.” (See footnote 59 there.[1])

 

The authors then assert that classifying this action as psik reisha d’lo nicha lei “appears to be entirely incorrect”, because the light serves as a convenience and is useful for finding items in the refrigerator.

Lo hayu dvarim me-olam
. Rav Simcha Zelig did not permit opening a refrigerator when the light inside will go on. Rav Simcha Zelig wrote (Hapardes 1934, num. 3, page 6) that it is permitted to open the refrigerator since the intention is to remove an item, “v’aino mechavein lehadlik et ha-elektri.”[2] The authors misinterpreted this statement to be a reference to an electric light in the refrigerator.

 

 

However, it is clear from a simple reading of the articles to which Rav Simcha Zelig was responding that the topic under discussion at the time was triggering the motor by opening the door and allowing warm air to enter; lights and light bulbs are not mentioned at all. In the first of those articles (Hapardes 1931, num. 2, page 3), the language of “hadlaka” is used in reference to the refrigerator motor, and Rav Simcha Zelig’s language of “lehadlik et ha-elektri” appears to parallel the language used there.[3]

In the second of those articles (Hapardes 1931, num. 3 page 6), the act of triggering the motor is referred to as “havara” and “havara b’zerem ha-chashmali“[4], and Rav Simcha Zelig used a similar nomenclature, “lehadlik et ha-elektri” to refer to triggering the motor.

Rav Simcha Zelig’s position was that it is permitted to open a refrigerator when the motor will then go on, as triggering the motor is classified as a psik reisha d’lo ichpat lei, which is equivalent to lo nicha lei.[5] Rav Simcha Zelig never addressed opening a refrigerator when the light will go on.

I would add two endnotes – when surveying Halachot with significant practical implications, such as in the realm of Hilchot Shabbat, it is an author’s responsibility to ensure that all sources are cited accurately, lest a reader rely on an incorrect citation with the result of Chillul Shabbat. Secondly, when confronted with a Halachic position of a Gadol B’Yisrael that seems to be entirely erroneous, the possibility that the Gadol’s position is being misunderstood must be explored.

 


[3] It is probable, but not absolutely certain, that Rav
Simcha Zelig was in possession of Hapardes 1931 number 2 when he wrote this
letter. He certainly had 1931 number 3, as obvious from his citation of R’
Moshe Levin on the permissibility of making ice on Shabbat, which appears in
number 3. It is likely that Rav Moshe Soloveitchik sent him 1931 number 3
because it contains a presentation of a shiur that Rav Moshe delivered in the
name of his son, Rav Yosef Dov Soloveitchik, and Rav Moshe no doubt wished to
share his son’s chiddushim with Rav
Simcha Zelig. 1931 number 2 also contains a presentation of a shiur that Rav
Moshe delivered in the name of his son, so it is likely that 1931 number 2 was
also one of the three editions of Hapardes that Rav Simcha Zelig received from
Rav Moshe.
[5] For a more detailed analysis of why triggering the
motor would be considered a psik reisha
d’lo nicha lei
, see Minchat Shlomo (Kama) 10, as well as Minchat Yitzchak
2:16. Rav Eliezer Waldenberg seems to accept this classification of triggering
the motor as a psik reisha d’lo nicha lei,
in Tzitz Eliezer 8:12.



עקידת יצחק בראי הלכה

עקידת יצחק בראי הלכה
מאת יחיאל גולדהבר
There have been numerous articles and even entire books about the Akedah. Here is a new  collection of material on the subject from Rabbi Yechiel Goldhaber.
הניצוץ
הפנימי המתנצנץ ובוער בלב כל נפש ישראל פנימה, ייסודו ומקורו מאותו עמוד לבת אש
קודש שיקד והאיר את העולם ואת העולמות כולם, נשגב ונעלם מהשגת אנוש, טמיר ומכוסה
אף משרפי מעלה ומלאכי מרום. רשפיה רשפי אש, מעמד העקידה הקדושה שעקד אברהם את יצחק
בנו יחידו לה’.
מעמד זה
כל כולו “לב” – אהבה ויראה, צמאון ודביקות עד כלות הנפש. אך על כל שגבה
ורוממותה, עם זאת, חכמי הדורות לא מנעו עצמם להעביר ענין זה בכלי
ה”מוח”, ללמוד ולהבין, לבחנה בכור ההלכה ובמאזני המשפט, על פרטיה
ודקדוקיה.
יש
להקדים ולומר לגבי גדרו של העלאת יצחק, חז”ל מסרו היה לו דין של קרבן. יסוד
הדברים מעוגנים בדברי המדרש (בר”ר נה, ז): אמר אברהם לפניו, רבון העולמים יש
קרבן בלא כהן?, א”ל הקב”ה, כבר מיניתך שתהא כהן[1]. וכן
דייק החת”ס (יו”ד רלד) בדברי הרמב”ם פ”ב מבית הבחירה
ה”ב, (המתאר את השתלשלות הקרבת הקרבנות בהר המוריה), שאברהם קידש את מקום
המקדש בקדושת המקדש בשעת העקידה.
אם כנים
הם הדברים, לכאורה יש לנו להתייחס להשתלשלות פרטי העקידה שיהיו תואמים הלכות
קרבנות.
תמה
הרמב”ן: מדוע ראה אברהם אבינו להביא עמו עצים מביתו[2], כמו
שנאמר: “ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום”.
אלא יש
לומר, כי מרוב חשק וזריזות לקיום המצוה חש אברהם אבינו פן לא ימצא עצים במקום
ההוא, לכן בחר לטול עמו את העצים מבית ולשאת אותם במשך שלושה ימים, ובלבד שלא יהיו
כל עיכוב ומניעה לקיום הציווי.
זאת
ועוד, אף שמן הסתם ימצא שם עצים, מכל מקום חשש אברהם אבינו “לדין תורה”
(מסכת מדות פ”ב מ”ה) עץ שנמצאה בו תולעת פסול לקרבן. ולפיכך “ויבקע
עצי עולה”[3], בדוקים
ומהודרים, ואותם נשא עמו אל מקום העקידה.
היוצא
לנו מדברי הרמב”ן שאפשר להפיק מכל פרט ופרט של מהלך העקידה שיהא תואם עם כללי
התורה[4]. ולכן יצאתי לגני ללקוט שושנים
וורדים, מספרים נדירים וגם מפורסמים, כדי להראות את יופיה של “תורת
העקידה”
*
‘אין
מכבדים בדרכים’
וישכם
אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עלה ויקם
וילך אל המקום אשר אמר לו אלקים (כב, ג)
בפסוקים
הבאים חוזר על עצמו פעמיים הביטוי “וילכו שניהם יחדיו”, בפסוק ו’ אחרי
תיאור נשיאת העץ והמאכלת, וכן בפסוק ח’ בעת בתגובת אברהם ליצחק שה’ יראה את השה.
“מקשים
העולם” פותח רבי יעקב אב”ד פלאצק את דבריו: למה חוזרת התורה פעם
אחרי פעם בביטוי זה, הוא מותיב והוא מפרק:
“בהקדם
מאמרם (יומא לז ע”א): שלושה שהיו מהלכים בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן
בשמאלו. המהלך כנגד רבו –היינו לצידו- הרי זה בור, ופירש רש”י (עיין ברכות דף
כז ע”ב) “מראה כאילו הם שווים”.
והנה,
שנינו (ברכות דף מו ע”ב): אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים, והקשו שם תוס’
(ד”ה אין) הרי לפי הדין שאין מכבדים בדרכים, מדוע יש להקפיד על אופן ההליכה
של תלמיד עם רבו, ואם כן מדוע יש כל המהלך כנגד רבו הרי זה בור.
ויש
מיישבים, שכל הדין ש”אין מכבדים בדרכים” לא נאמר אלא במקום סכנה, שאז
אין חיוב על האדם לכבד את מי שמחוייב בכבודו בדרך כלל. ועוד יש לומר, שדין זה של
“אין מכבדים בדרכים” הוא דווקא כשהולך לדבר מצווה, שאז הליכתו בזריזות
לקיים מצווה.
והנה,
ידוע מה שמסרו חז”ל (ילקוט שמעוני, וירא פס’ צט; בראשית רבתי, על אתר):
“הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור. אמר אברהם, אם יורדים
הנערים מתיירא אני שמא יטבעו. ירד עמדו להם המים עד צוואריהם. תלה אברהם את עיניו
לשמים, אמר: רבון העולמים! באו מים עד נפש”.
לפי זה
יש לומר, כיון שהיו במקום סכנה, חל דין “אין מכבדים בדרכים”. לכן מדויק
לשון הפסוק “וילכו שניהם יחדיו“, היינו שהיה יצחק מהלך כנגד אביו
ולא כיבדו לילך לפניו.
לאחר
מכן, כששאל יצחק את אברהם “ואיה השה לעולה”, והשיבו “אלקים יראה לו
השה לעולה בני” שוב הזדרז יצחק כדין ההולך לדבר מצוה. ועל כן שוב  נאמר “וילכו שניהם יחדיו” שלא היה
צריך לנהוג בו כבוד[5].
*
ויקח
אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם
יחדיו[6] (כב,
ז)
רבים
דייקו שהנחת העצים על גבי יצחק מוכיח לכאורה שיצחק עדיין לא היה מקודש, שאם כן,
הלא מסקנת הסוגיא בפסחים דף סו שאסור לתחוב סכין ע”ג קרבן שהרי הוא מועל
בהקדש[7], ולכך
מעלה רבי יהושע העשיל אב”ד קראקא [שנד? – קראקא, תכ”ד], רבו של
הש”ך והב”ש, שיש קושי בנשיאת העצים על יצחק; לדעתו מיושב הדק היטיב
הדו-שיח של אברהם ויצחק. יצחק שאלו ‘הנה האש והעצים איה השה לעולה’, ביאור תמיהתו
הוא בכך ששאל ממ”נ, אם הנחת עלי את העצים מוכח שאני לא הקרבן, א”כ “איה
השה”? עד כאן מדברי הרב, ותלמידו רבי אליעזר טרילינגר [כיהן כרב בכמה ערים
במורביה] הוסיף על משקל זה את תשובת אברהם ש’אלהים יראה’, הוראת שעה היתה אצלי[8].
ואילו רבים המשיכו את הווארט: שאברהם ענה לו באותו מטבע: אלהים יראה לו השה, ואם
לאו לעולה בני, עד השתא עדיין לא הקדשתיך, ועדיין מותר לעבוד בך[9].
המלבי”ם
כיוון לדבריו, והסיף פרפרת נאה לצידו: יצחק הקשה לאביו, אם כך יוצא שתקדיש אותי
ביו”ט! וביו”ט הרי אסור להקדיש? ועל כך השיבו אברהם, כי שונה הדין בחובה
שקבעו להם זמן שמותר להקדיש. לכן אמר בלשון “אלוקים יראה”, ואין אני
המקדיש.
רבי יוסף
ראזין מדווינסק
נוקט בפשטות שיצחק כבר היה מקודש[10], אלא הוא מדקדק: מדוע את העצים
הניח אברהם על גבי יצחק, ואילו את המאכלת נטל בידו?
הוא
מיישבו בהברקה: בהקדם סוגיית הנחת סכין על גבי הקרבן (פסחים דף סו רע”ב)
ששיטת הבבלי הוא שלאחר שהוקדש הקרבן אסור להניח עליו הסכין, משום לאו ד’לא תעבוד
בבכור’. מאידך שיטת הירושלמי (שם פ”ו ה”א, הובא בתוס’ על אתר) שמותר,
וטעמם: משום שכל עבודה שהיא לצורך קדשים אינה עבודה[11].
והנה
להלכה אין זה לעיכובא שתהא השחיטה בכלי שרת דווקא[12], שוב
אם כן אין זה “צורך קדשים” ליקח מאכלת מביתו, לכן את המאכלת לא יכול היה
אברהם להניח על גבי הקרבן (יצחק)[13].
לעומת זאת, את העצים הכשיר אברהם, שיפו ועשה מהם גזירים, וכמו שנאמר “ויבקע
עצי עולה”, והרי הם “קדושים בקדושת הגוף”[14], לכן
מותר היה להניחם על גבי הקרבן[15].
יישוב
מקורי העלה האדר”ת, לפי דבריהם במסכת בכורות דף ט ע”ב אין איסור ‘עבודה’
באדם שהוא קדוש, כל שכן ביצחק אין איסור להשתמש בו[16].
*
“נשיאת
העצים ביו”ט”

איתא
במדרשים (פדר”א פ’ לב[17])
שהעקידה היתה ביוה”כ[18], לפי
זה תמה רבי מאיר לייביש בעל המלבי”ם: איך נשא יצחק את האש והעצים, הלא
עברו על איסור הוצאה?
“ויש
לומר” ממשיך המלבי”ם בהקדם מאמרם (שבת דף ו ע”ב) שבזמן שאין ישראל
שרויים במדבר הרי המדבר דינו רק ככרמלית.
אך קשה,
מפני מה לא לקח עמו החמור, ואף לסובר שהטעם שאין רוכבים על החמור הוא גזירת שמא
יחתוך זמורה, הרי כבר חידשו הפוסקים (מג”א סי’ שכב) שבשניים אין מקום לחשוש,
וכדין הקורא לאור הנר. ומה עוד שהמג”א הוסיף שכל זה הוא במקום מצוה, הרי גם
כאן הוי מקום מצוה.
ואין
לומר שיש מקום לחשוש ‘שמא יצא חוץ לתחום’, ויש לחשוש למ”ד תחומין דאורייתא
(ראה ביצה לו)[19], שהרי נאמר
‘וירא את המקום מרחוק’, והוא שיעור מיל כפי שדרשו על הפסוק (יהושע ג, ד) ‘רק רחוק
יהיה ביניכם ובינו’ (ראה רש”י לשמות לג, ז). אמנם לפי הירושלמי המובא
ברא”ש שיש איסור שביתת בהמתו, ניחא.
ויש
לתרץ, שזהו שכתבה תורה ‘וילכו שניהם יחדיו’, היינו שלא עמדו לפוש בינתיים, ואם כן
לא היתה הנחה ולא עקירה, וכאשר הגיעו זרקו מידם כלאחר ידו, כהלכה[20].
*
ויאמר
אברהם אל נעריו שבו-לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה (כב, ה)
גם אל
ציווי שהיית הנערים הסמיך רבי יהונתן אייבשיץ למאמרם שחל ביוה”כ. ולכן חל
עליהם איסור יציאה חוץ לתחום: “אבל אברהם ויצחק הלכו ע”י קפיצת הדרך,
כאמרם (בר”ר מג, ג) פסיעות של אברהם אבינו ג’ מילין, ופירש האר”י
ז”ל [שער מאמרי רז”ל, עמ’ מז] על-ידי קפיצת הדרך, לכן יכולים היו ללכת
גם ביו”ט”[21].
לכאורה צ”ב, מה לי שקפצה לו הדרך, הלא במציאות עבר את תחום  ולדברי החת”ס בספרו תורת משה ניחא האי
תמיה, וכה כתה: “נ”ל משום שהיה ביוה”כ, ע”כ אברהם ויצחק
שנצטוו על ההליכה היה דוחה תחומים והלך אלפים ממקום ההוא, והנערים לא שמרו
כמ”ש הראשונים שהנפש אשר עשו יצאו מכלל ב”נ להקל לשמור שבת, ואברהם מצווה
על שביתת בהמתו, ע”כ ‘שבו לכם פה עם החמור’ “[22].
*
ויאמר
הנה האש והעצים ואיה השה לעלה
האם היה
חובת בקור ליצחק

הרי
ההלכה היא שקרבן תמיד צריך ביקור (רמב”ם תמידין ומוספין פ”א  ה”ט), והיו שהעלו שליצחק היה דין של קרבן
תמיד[23].
ואמנם כל הדין הוא כדי שלא יהא בו מום, ואצל בני נח אשר אין פוסל בהם מום, רק
מחוסר אבר פוסל (ע”ז דף ה ע”ב), א”כ לכאורה לא היה צריך ביקור.
אלא
שלגבי אברהם אבינו שיצא מכלל בני נח, ולפי ההו”א של יצחק שכוונת אביו לשחוט
שה, אם כן היה טעון ביקור. ואם תמצא לומר שלכאורה כשר בעל מום, וכמבואר בזבחים
(קטו ע”ב) שעד הקמת המשכן כשר בעל מום אפילו בישראל, אבל כאן היה לו דין
מזבח, וכיון שהיה מזבח בעי ביקור כדיני מזבח. עומד על כך רבי מאיר שמחה הכהן
מדווינסק
–פארה של לטביה
והוא
מבארו באופן נפלא: דין שני גזרי עצים ואש קדוש נאמר רק בהקרב על גבי המזבח, ולא
בהקרב על במה (מנחות כב). וזהו טענת יצחק “הנה האש והעצים” – אם כן מוכח
שאתה הולך להקריב קרבן תמיד במזבח. ואם כן “איה השה לעולה” – הרי
קרבן תמיד במזבח טעון ביקור, ואיה הוא?
על  כך ענהו אברהם: ‘אלוקים יראה השה’, היינו שהוא
כבר מבוקר[24].
אמר
יחיאל: הפלא הוא שכיוון את דבריו מילה במילה לספר הנפלא ‘צפנת פענח’ לרבי יוסף
מטראני [צפת, שכ”ט – קושטא, שצ”ט] -פארה של צפת, בנו הגדול של
המבי”ט, פ’ וירא ראש דרוש ג[25];
ולאחריו פירש כן רבי חיים אבולעפיה – פארה של טבריה שדרש את שאלתו של יצחק ‘איה
השה’ שהרי יש לבודקו לפני השחיטה, ועל כך ענה לו אברהם : “אלהים יראה לו השה –
שצריך בקור ד’ ימים, אם יראני השי”ת שה מבוקר שהוא בקרו – נקרבנו, ואם לא –
די היום בעולת בני תחת עולת התמיד”[26],
והוסיף שכן מפורש בפיוט ‘עת שערי רצון להפתח’ לר”ה[27],
נאמר: “שחר השכים להלוך בבוקר, ושני נעריו ממתי השקר, יום השלישי נגעו אל
חקר…הלכו שניהם לעשות במלאכה. ויענה יצחק לאביו ככה, אבי ראה אש ועצי מערכה, איה
אדוני שה אשר כהלכה? האת ביום זה דתך שוכח…”, הרי לנו שהשה צריך להיות
מבוקר כדת[28].
יוצא מן
הכלל הוא רבי אברהם פאלאג’י, המעלה שבכוונה ציווה לו ה’ יום לפני יציאתו מהבית,
והדרך לקחו ג’ ימים, הרי ביחד היה לו ד’ ימים לבקר, ואכן בקרו[29].
*
בעלי
חיים נדחין בחסרון מזבח

בסוגיית
פסול הקרב התלוי במזבח נחלקו במסכת זבחים (דף נט ע”א) רב ורבי יוחנן אם נפגם
המזבח לאחר שהקדיש הבהמה ועדיין לא שחטוה. דעת רבי יוחנן לפסול, ונימוקו עמו: כל
דבר שהיה בתחילה ראוי למזבח ואח”כ נדחה, הרי הוא דחוי מן המזבח לעולם. ואילו
דעת רב להכשיר, ולשיטתו: אין תורת דיחוי בקדשים אלא כשהיה הדיחוי לאחר שחיטתם.
יוצא, שלדעת רבי יוחנן כל הקדשים שהוקדשו בזמן שלא היה מזבח, ואח”כ נבנה
המזבח – פסולים. מעלה רבי חיים אבולעפיה (השני) מהלך מפולפל:
יצחק סבר
כרבי יוחנן שבע”ח נדחין, ודחוי מעיקרא הוי דחוי, לכן פנה לאברהם עם תמיהה:
איה השה “להקדישו” לעולה אחר בנין המזבח, שהרי אני נפסלתי שהרי הקדשת
אותי לפני בניית המזבח. השיבו אברהם: ‘אלהים יראה לו השה’, בכהאי גוונא שהמזבח
אינו בנוי מותר משני טעמים. א. דחוי מעיקרא אינו דחוי[30]. ב.
הרי הרמב”ם מכריע כדעת רב שבע”ח אינם נדחים[31].
רבי אהרן
שמואל קיידאנובר
בעל ‘ברכת הזבח'[32] העלה
דרך דומה: יצחק ידע שכוונת אברהם להקריבו לעולה על המזבח. מבואר בחז”ל שאותו
המזבח היה אותו מזבח שעליו הקריב אדם הראשון את קרבנו, א”כ הרי נימוח
אח”כ עם מי המבול. כעת שיצחק ראה שעל ההר אין שם מזבח, והרי אביו הקדישו קודם
בניית מזבח חדש, הרי הקדישו קודם מזבח, כמפורש בקרא (פסוק ט) ויבן שם מזבח, לכן
שאלת יצחק מובנת כמין חומר: “איה השה”? הרי אני פסול לקרבן מטעם דחוי,
לכן על כורחך עליך להקדיש שה במקומי. על פי זה מדוייק תגובת אברהם: אלקים יראה השה
לעולה, אכן כדבריך, אבנה את המזבח ורק אח”כ אקדיש שה, ובאם לאו אז אקדיש
אותך, שהרי באמת עדיין לא הקדשתי אותך[33].
*
מדוע
הצניע אברהם את המאכלת.

כאשר הלך
אברהם עם יצחק לעוקדו נאמר ‘ויקח אברהם את עצי העולה… וייקח בידו את האש ואת
המאכלת וילכו שניהם יחדיו’. אך כאשר תמה יצחק לפשר הדבר, שאל ‘הנה האש והעצים ואיה
השה לעולה’. ותמוה, מדוע לא הזכיר גם את ה”מאכלת”[34]?
עמד על
כך מהרי”ל דיסקין אב”ד בריסק, והוא מיישבו על פי המובא בפתחי
תשובה (סי’ לו ס”ק ט”ז) שאין להראות הבהמה או העוף כיצד שוחטים משום צער
בעלי-חיים, או משום חשש צימוק הריאה, והוא הדין סכין של שחיטה.
ולפי זה
יש לומר, שבאדם אשר הוא בר-דעת ודאי שיש לחוש שבראותו הסכין שמיועד לשחטו, יפחד
ויבעת ומתוך כך תצטמק הריאה שלו.
לכן
הטמין אברהם את המאכלת בפני יצחק לגמרי כדי שלא ייטרף וייפסל מקרבן. ולכן יצחק לא
הזכיר בשאלתו את המאכלת. ואסמכתא לכך מדברי המדרש[35]
שיצחק אמר לאביו: ‘אסרוני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא תראה המאכלת ואפסל מן
הקרבן’, ופירש הרב מבריסק שהכוונה שהפחד יגרום שיצטמק הראיה ויטרף[36] .
המעניין
שכיוון לדבריו רבי צבי הירש פרבר [סלבודקה, תרל”ט – לונדון, תשכ”ז]
מחשובי רבני לונדון, והוסיף אסמכתה מלשון הסליחה (יום ה’ לעשי”ת):
“מאכלת שנונה מרוטה לָטֶבַח, נְדָנָהּ נתן מלהבעיתו בּאֶבַח”[37].
אולם
לדבריהם צ”ב למה יצחק לא שאל גם על הסכין[38]!
*
ביום
השלישי וישא אברהם את עיניו… ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני
והנער נלכה…
רבה של
זאמושט –רבי יצחק הויכגלרנטר חידש שאיסור רכיבה בשבת אסור גם בשנים, מה שאין-כן
למ”ד שאסור גם ביו”ט, יש מקום להתיר רכיבה בשנים לצורך מצוה. לאור חידוש
זה ממשיך לבאר בטוב טעם למה אברהם ירד מן החמור ביום השלישי והלך רגלי.
בהקדם
המבואר ביומא (כח ע”ב) שאברהם אבינו קיים גם במצוות דרבנן, והרי אם העקידה
היתה בשבת, היה יכול אברהם לרכוב יחד עם יצחק, אולם לפי הדעה שהעקידה היתה
ביוה”כ, מדוקדק שביום השלישי לא השתמשו ברכיבה על החמור, אלא הלכו רגלי, והלא
אין משתמשים בבעלי חיים ביו”ט, ולא מהני רכיבה שנים[39].
*
וישלח
אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו.
פסול
אונן

לכאורה
צריך ביאור, מה היתה כוונתו של אברהם בשחיטת בנו, הלא ברגע שהוא שוחטו נעשה אונן,
והוא פסול להמשיך את העבודה.
קושיא זו
הקשה לראשונה (?) רבי דוד סג”ל בעל ‘הט”ז’. והוא מיישבו בהקדם
ביאור בדברי מדרש רבה.
במדרש
(נה, ז) מתואר דין ודברים שניהל אברהם עם כביכול: “אמר אברהם לפני
הקב”ה: רבון העולמים! וכי יש קרבן בלא כהן, אמר לו הקב”ה: כבר מניתיך
שתהא כהן, הה”ד (תהלים קי, ד) ‘אתה כהן לעולם’.
עמד
רבינו הט”ז על דבריהם אלו: מה זו הקושיא ‘וכי יש קרבן ללא כהן’, ולמה לא יכול
אברהם להיות כהן. ועוד קשה, מאי ‘כבר מניתיך שתהא כהן’, היכן מינה אותו הקב”ה
להיות כהן.
הוא
מותיב וגם מפרק, שביאור הדברים הוא כך: ‘וכי יש קרבן בלא כהן’, הרי מיד עם מיתת
יצחק נעשה אונן ואסור להקריב (זבחים טז ע”א), ואם כן יהיה קרבן ללא כהן.
והתשובה היתה: כבר מניתיך שתהא כהן, היינו כהן גדול, וכהן גדול מותר להקריב
באנינות (יומא יב ע”ב). והראיה שנעשה לכהן גדול דייקא, מדברי המדרש
(שם): שאמר אברהם ‘הנני’, הנני לכהונה הנני למלכות, זכה לכהונה וזכה למלכות. ודייק
הט”ז שהכוונה לכהונה גדולה, מלשון המקרא (תהלים קי, ד) ‘אתה כהן לעולם’,
היינו אתה כהן לעולם אפילו בעת אנינות[40].
לאור
האמור מדויק הטיב לשון המקרא[41]
‘ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני’, מהו האריכות בפסוק, ומהו
כפל הדברים?
אולם לפי
האמור עד כאן, הרי הוא כפתור ופרח: יצחק טוען לאברהם, שכל הטענה שיש לי כלפיך היא,
בכך שאתה אבי, ואם תשחט אותי תהא ‘אונן’, שהרי אני רואה “האש והעצים”,
אם כן בדעתך להקריב קרבן. אך כיון ש”איה השה לעולה”, שה לעולה אין, הרי
שבדעתך שאני אהיה הקרבן, אולם איך תוכל להעלותי לקרבן כשתיכף בעת השחיטה אתה נעשה
‘אונן'[42].
בן דורו
רבי אברהם אבלי גומבינר מקאליש בעל ‘מגן אברהם’ כיוון לדבריו. על דברי
המדרש (פרקי דר”א, פ’ לא) שדימה את אברהם אבינו לכה”ג שהגיש מנחה
ונסכים, כתב: והא דאמר כהן גדול, משום שקשה כיון שיקריב את יצחק יהיה אונן,
וא”כ יאסר להקריב אח”כ מנחה ונסכים. לזה אמר ‘ככהן גדול’, שהרי
קיי”ל כהן גדול מקריב אונן”[43].
לגאון
הראגיצ’ובער יש מהלך נפלא ביותר.
לדעתו
(על פי הפסיקתא) לאברהם היה דין של כהן הדיוט, ולכאורה האיך היה יכול אברהם ראוי
להמשיך את העבודה? הלא גם בהקרבה בבמה מסתפק הגמרא (זבחים טז ע”א) האם מותרת
באונן.
אלא על
פי מה ששנינו ביומא דף יג: היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת, מניח העבודה ויוצא,
דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, יגמור. פירש רש”י: שהיינו לגבי כהן הדיוט[44].
והנה השחיטה אינה “עבודה” וממילא אינה “התחלה”. לכן דקדק
אברהם לערוך את העצים, שזהו “סידור גזרי המערכה”, שהיא
“עבודה” ואסורה לזר. וכיון שכן – “כיון שהתחיל, גומר”.
מהלך
ייחודי דרך לו רבי דוד לוריא מביחוב, לדעתו אינו ניתן להחיל דיני אנינות על מיתה
שנעשתה ע”י ציווי השי”ת. הוא משיג על דברי הזית רענן (שצויין לעיל):
“ואינו נכון… בעיקר הדבר, אם שייך בכאן אנינות בדבר צ”ע, כיון שאבילות
ודאי לא היה כאן, כמו בהרוגי סנהדרין (מו ע”ב) שאין קרוביהם מתאבלים עליהם,
כל שכן כאן שצוהו ה’ על זה”. בהמשך דבריו הוא מעלה שחידוש זה אינו מוסכם בכל
הראשונים.
רד”ל
מסיים בהערה ע”ד הזית רענן שיישב היות והיה לו דין כה”ג לכן לא חל עליו
דיני אנינות; מוסיף עליו רד”ל, לפי דבריהם תוסבר השיטה שהעקידה היתה
ביוה”כ, שרק כה”ג עובד את עבודת היום; אולם מסיים ש”באמת אין דבר
זה מוסכם שהעקידה היה ביוה”כ, כי בויק”ר משמע שהיה בחודש תשרי
ובשמו”ר אמרו שהיה בפסח”.[45]
רבי
אברהם פאלאג’י יישב את הקושיה בצורה פשוטה ביותר: זיל בתר טעמא, הלא טעם פטור אונן
מעבודה הוא, שמוטל עליו לקוברו, ואילו כאן מוטל עליו גמר עבודתו, וגימור העבודה
היא השריפה, והשרפה היא במקום קבורה[46]
אמר
יחיאל: תמיהני על כל הני אשלי רברבא ובפרט על הרד”ל, הלא בחג ויוה”כ לא
חלים דיני אנינות (יו”ד שמא, א), וזהו הטעם שכה”ג מותר לעבוד באנינות,
שהרי “כח השנה כרגל אצלו”, וע”כ נפל כל הקושי.
*
‘ויאמר
אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה’ (כב, יב) חכמינו (ב”ר נו) דרשו את כפל
הלשון: שאברהם רצה לכל הפחות להוציא ממנו כמה טיפות דם, ועל כך ציווה לו
הקב”ה ‘אל תעש לו מאומה’.
החת”ס
עומד על כך למה אברהם עשה חבורה על יצחק והוציא קצת דם, כן מהיכן למד שיש לשחוט את
האיל לעולה?
הוא
מיישב בכך: “נראה שאברהם אבינו לא רצה לקדש המקום לבית עולמים עד שהקריב בו
שום קרבן, כיוון שנתקדש המקום ואינו מקריב קרבן, עובר על לאו ‘ולא יראו פני ריקם’,
לכן רצה לעשות קצת חבורה ביצחק ולהוציא ממנו קצת דם כדי שלא תהיה ביאה ריקנית.
וכשאמר לו הקב”ה ‘אל תעש לו מאומה’ הראה לו איל והקריבו עולת ראיה, אז אמר
אשר יאמר היום ‘בהר ה’ יראה’ “[47].
ברעיון זה קדמו רבי דוד פארדו [תע”ח-תקנ”ב]: “אל תשלח… והויא ליה
ביאה ריקית שהוא היה יודע ששם מקום בה”מ, הלכך אוציא ממנו מעט דם, שמקצת נפש
ככל הנפש”[48].
*

“עולה
שעלתה חיה על המזבח – תרד”

שנינו
במשנה (זבחים פד ע”א): “עולה [והוא הדין כל קרבן] שעלתה חיה לראש המזבח
תרד”, מבארת הגמרא שש להורידה משם כדי לשחוט, ולאחר השלמה עבודתה למטה, יש
להעלות את נתחיה להקטרה. אם כן תמוה, כיצד העלה אברהם את יצחק על גבי המזבח בעודו
חי?
לעיין  שמן
המאור פ’ יתרו,  שירת שמואל, סי’ סב
רבי
יהודה ב”ר עמרם דיוואן -מחכמי ירושלים[49],
כותב שכל ימיו התקשה בשאלה זו. ואם תאמר שהעלאתו היתה על פי אמירת השי”ת, הרי
לא מצינו שכך אמר לו ה’, והיה  לו לאברהם
לעשות כדין עולה למטה ולהעלותו אח”כ כשאר עולות. ולא מצא ישוב לענין[50].
אולם מצאנו שרבים וגם שלמים נשאו ונתנו בקושיא זו.
הראשון
שדן בזה הוא רבי יוסף מטראני שזכה לנשק את ידיו של הב”י ולהתברך ממנו[51],
בדרשותיו מחדש מהרי”ט שיצחק התקדש רק עם העלתו ע”ג המזבח, וקדושה זו
קידשה אותו לתמיד. מהרי”ט מדייק את לשון המקרא: ‘והעלהו שם על אחד ההרים’,
לכאורה נכון היה לומר על אחד ההרים, העלהו שם, אלא דייק אברהם שמטרת עלייתו היא
לקדשו: “ולכך לא שחטו למטה והעלהו איברים כדין העולה”. ואפשר, ממשיך
מהרי”ט ומחדש: “שלא נאמר שחיטה למטה אלא בעזרה שהוא מקודש או בפנים מן
הקלעים, אבל מקום שלא נתקדש, צריך להעלותו על המזבח שנתקדש בבניינו, בין כך ובין
כך העלתו קדשתו, ולא צוה הקב”ה לשוחטו אלא להעלותו ולקדשו”[52]
השני
שהעלה קושי זה היה רבי חיים אבולעפיה (המוסמך)[53],
נכדו רבי חיים אבולעפיא[?- טבריה, תק”ד][54] הביא
את הקושי משמו[55], ומנסה
ליישבו בכמה אנפין: בשם [רבו[56]] רבי
משה גלאנטי (השני) [צפת, ש”פ – ירושלים, תמ”ט] הוא מביא: מאחר שהטעם
לפסול העלאת הקרבן חי מעל המזבח הוא ‘שמא ירביץ גללים’, “לא שייך האי טעמא
ביצחק שהלכו שניהם יחדיו הבן להזבח והאב לזבוח”[57].
ביאור דבריו הוא כנראה כך, למרות שטבעו של אדם להזדעזע מפחד הריגה ועלול להוציא
צואה[58], אבל
יצחק שהלך בכוונה להישחט, אין מקום לחשוש. תירוץ נוסף העלה הרב המג”ן:
“על פי מאמרם במדרש שהשטן רצה להטיל בו מום ולפוסלו, לכן רימה אותו אברהם בכך
שיחשוב שעדיין לא הגיע זמן השחיטה, ומוטב לעשות איסור זוטא שלא יפסל מכל וכל”[59].
ורח”א
בעצמו מיישבו דין זה לא נאמר אלא רק בבית המקדש, שבו “המזבח” הוא
לעיכובא, אולם ב’במה’ אין דין מזבח, ועל כן אין דין זה מעכב. ואמנם כל מה שעושים
‘מזבח’ זהו רק כדי שיהא תשמישו נח, כמו שאמרו (זבחים קח), או שכאן היתה הוראת שעה
שיבנה מזבח בבמה.
לפי זה
באמת אין כל משמעות והבדל בין “על גבי המזבח” ל”על גבי קרקע”,
כי כל בנין המזבח אינו אלא רק כדי שיהא תשמישו נח, ואין כל מניעה להעלותו על המזבח
כשהוא חי.
ואף אם
נאמר שעל פי הדיבור בנה אברהם את המזבח, אם כן יש לומר שגם על פי הדיבור היתה
העלתו כשהוא חי[60].
רבי שלמה
אליעזר אלפאנדרי שכיהן כחכם-באשי בדמשק בשנים תרנ”ד-תרס”ח[61],
מיישב את קושיית רבי יהודה דיוואן: נראה שלא קשה, מלבד מה שקיי”ל כרבי יוסי
שטעמו עמו, ששחטה בראש המזבח יפשיט, שנאמר ‘וזבחת עליו את עולותיך’ מלמד שכל המזבח
כשר לשחיטת העולה (שם, נח ע”א), ודוקא לאחר מתן תורה שקבע הכתוב לעולה – צפון
הוא שאמרו לכתחילה ישחוט בצפון.
ועוד, כי
כשאמר לו הקב”ה ‘והעלהו שם לעולה על אחד הרים אשר אומר אליך’ הבין אברהם
שיעלהו וישחטהו שם. וכן מוכח מחז”ל (ב”ר נו, יב) שהתחיל אברהם תמה: אמרת
‘קח נא את בנך’, ועכשיו אתה אומר לי ‘אל תשלח ידך אל הנער’. אמר לו הקב”ה,
כשאמרתי לך ‘קח נא’ לא אמרתי ‘שחטהו’ אלא ‘והעלהו’, לשם חיבה אמרתי לך, אסיקתיה
וקיימת דברי ועתה אחתיניה וכו'[62].
לפי זה,
מה שהבין אברהם במאמר ה’ ‘והעלהו לי’ – שיעלה אותו לראש המזבח, יפה כיון, ורק מה
שהבין שגם  ישחטהו, על זה אמר לו שאינו
נכון. את יישובו השני, כיוון הרב אלפאנדרי לבן מדינתו –רבי יצחק ברכה, מחשובי רבני
אר”ץ, ושעל דרשותיו בספרו ‘בירך יצחק’ העיד -בן דורו- החיד”א: שהם
“נחמדים”[63].
יישוב
ייחודי העלה החת”ס. בדרשתו לפרשת בא בשנת תקצ”ד חידש החת”ס ששאני
קרבן עולה שפושטים ממנה את עורה טרם ההקטרה משא”כ עור האדם כבשרו ורצה
להקטירו כולו, על כן נעקד ע”ג המזבח, והיא כולו קודש[64].
הנצי”ב מוואלוז’ין, כיוון לדברי החת”ס, לדידיה: הטעם שאין מעלים קרבן על
המזבח חי: “משום שאין עור הבהמה קרב, מה-שאין-כן עור האדם שהוא בשר ממש, טוב
יותר להעלותו חי”[65].
ומן
הצורך לציין לדבריהם ב’במדבר רבה’ (יז, ב) שם מסופר השתלשלות מעשה העקידה, ובין
הפרטים נמסר גם על כוונת אברהם להפשיט את עור בנו: “אמר אברהם, רבון
העולמים.. נטל האיל והפשיטו, ואמר כך: תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי
לפניך”[66].
*

היכן
מקום שחיטת העולה – בצד המזבח או על גביו

הקשה
השפ”א: הרי מקום שחיטת העולה בבית המקדש היה בצד המזבח ולא על גבי המזבח.
וא”כ, כשהעלה אברהם את יצחק לעולה כפי שנצטווה: והעלהו שם לעולה, למה העלוהו:
על המזבח, וכמו שנאמר: וישם אותו על המזבח ממעל לעצים.
על הפסוק
“ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה’ ” (ויקרא א, יא) דרשו חז”ל
(ויק”ר א, ה): שבעת שישראל מקריבים תמיד ע”ג המזבח וקוראים את המקרא הזה
זוכר הקב”ה עקידת יצחק. ובתנדב”א מובא: זוכר אילו של יצחק. ולכאורה, מה
ענין “אילו של יצחק” ל”צפון” דווקא. ועוד, במקום לומר “אילו
של יצחק” היה לו להזכיר “עקידת יצחק” גופא.
אב”ד
ירושלים -רבי צבי פסח פרנק מוסר ששמע מפי מהרי”ל דיסקין שכה פירש:
אכן
בזמנים קדומים היה נהוג להקריב את הקרבן ע”ג המזבח ממש ולא בצידו[67],
וכפי שנתפרש בכתוב בעקדה. אלא בעת שהראהו לאברהם את האיל המוכן וראוי לקרבן תחת
בנו, היה על אברהם להתיר עקידת בנו ולהורידו מע”ג המזבח ולהעלות תחתיו את
האיל. אולם לא כן נהג אברהם, משום שחשש וירא שמא יהא איזה פגם ופסול בהקרבת האיל,
ואז שוב יהא יצחק הקרבן. על כן השאיר אברהם את יצחק על המזבח כדי שיהא מוכן
וראוי להקרבה בכל עת., ואילו את האיל שחט בצד המזבח לצפונו.
לכן מאז,
בשעה שישראל מקריבים קרבן ושוחטים אותו לצד המזבח צפונה וקוראים מקרא זה, הרי זה
מזכיר את עקידת יצחק ומעורר את גודל האהבה ומסרות נפש של אברהם אבינו, שלרוב אהבתו
ורצונו לעשות את רצון ה’ השאיר את יצחק ע”ג המזבח שמא שוב יזדקק
להקריבו, וע”כ הקריב את האיל בצפון. נמצא שהשחיטה ב”צפון” מזכרת
ומעוררת ענין זה ואכן מטעם זה וזכר לדבר נקבע מכאן ואילך עולמית מקום שחיטת קדשי
קדשים בצד צפון[68].
*
בענין
זריקת הדם כבר עמד רבי אבי עזרי מרגליות דיין בקאליש [ת’ לערך, פלאצק – תע”ד,
צפת] ופירש את דברי המדרש (ילק”ש, וירא קא) שהמלאכים תמהו ‘ראו, יחיד שוחט
ויחיד נשחט’, שכוונתם שהלא אברהם עמד שם יחידי: “ואין איש לקבל דמו וא”כ
זאת שאלת המלאכים ‘יחיד שוחט’, וא”כ יהא דמו נשפך על הרצפה ואח”כ אספו,
פסול”[69]. וכן פירש
רבי חיים ב”ר יוסף חזן שתלונת יצחק היתה: “היות ואברהם יחיד אולי לא
יקבל הדם כתקונה.. ומה שצר לי הוא על דמי…”[70].
האם
אברהם לקח עמו את כל הנחוץ לקרבן

מזרק

לכאורה
אם אברהם לקח עמו את כל הנחוץ להקרבה, מדוע לא לקח ‘מזרק’, כלי לקבלת הדם, שהרי
לקבלת הדם צריכים כלי-שרת? תמיהה זו מעלה רבי פנחס מנחם יוסטמן אב”ד פילץ,
ונכדו של החידושי הרי”ם. לאחר פלפול בגדרו של מזבח זה של העקידה, הוא מעלה
שמא לא היה לו שמן למשחו, והוא ממשיך בטוב-טעם: הרי הציווי היה ‘והעלהו שם לעולה’
יש להניח שהבין שא”צ קבלת דם בכלי, שהרי זריקת הדם תתקיים מן הצואר אם המזבח,
ללא צורך בכלי[71].
מלח

אב”ד
פילץ עומד גם על אי אזכור של הבאת מלח מטעם אברהם, הלא חיוב להקריב על כל קרבן מעט
מלח[72].
וכדי ליישב זאת מעלה הוא שני מהלכים. שמא חיוב הקרבת מלח הוא דייקא על איברים
שמעלם ע”ג המזבח, א”נ שמא סבר כרבי (מנחות קו ע”ב) שעצים נקרא קרבן
וטעונים מלח והגשה[73],
ולכן קיים בביתו מצות מליחה על העצים[74].
עוד יש
להביא מן החדש, מחידושו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, שבבמה אין צריך מלח[75],
ולכן לשיטה הסוברת שלעקידה דין במה, ניחא[76].
יין

על פרט
נוסף שחסר ברשימה מעלה הרבי מפילץ והוא היין לנסכו, ועל כך הוא מעלה: הלא
קיי”ל אדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים, ואולי חשש להאמין נעריו על
היין לנסך, ע”כ הוטב בעיניו שילך אח”כ לנסך[77].
*
מאימתי
חל שם “קרבן” ב”עולת יצחק”

על הפסוק
“אל תשלח ידך אל הנער” פרש”י: “אמר לו אברהם , א”כ לחנם
באתי לכאן, עשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם”. אמר לו הקב”ה: אל תעש לו
מאומה, אל תעש בו מום”. ולכאורה, דברי אברהם תמוהים ואומרים דרשני.
הגרי”ז מבריסק ביאר, שדין ‘עולה’ שנאמר ביצחק חלוק שונה משאר דינים הנאמרים
בשאר קרבן עולה. בכל קרבנות עולה אין דיני “עבודה” בהם בהיותם בחיים,
וכל השם ‘קרבן’ אינו אלא מעת השחיטה, שהיא העבודה הראשונה, וממנה והלאה מתחילה
עבודת ההקרבה. לעומת זאת, אצל יצחק נאמר דין מיוחד של “עבודה” העלה –
“והעלהו שם לעולה”.
ומעתה
לאחר שהתבאר שבעולת יצחק נאמרו דיני עבודה גם קודם שחיטה, יתבארו ויובנו הדברים:
אמר אברהם אל ה’, הנה אף שנאמר שלא לשחוט את יצחק בנו, מכל מקום ניתן לקיים בו דין
זריקה גם מחיים. ואמנם בשאר קרבנות אין היכא תמצא כזה, משום שכל “עבודה”
מתחילה רק בשחיטה, אולם כאמור בעקידה היה דין שונה, והיה אברהם סבור שאף שהוא מנוע
כעת מלשחטו, אבל עדיין יוכל לקיים בו את עיקר הריצוי של קרבן, שהוא “זריקה”.
עד שהוצרך ה’ לצוותו “אל תעש לו מאומה”. אל תעש לו מום וחלה כלשהוא.
דרשו
בילקוט: אמר ה’ ליצחק, אתה עולה תמימה, מה עולה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אם
תצא לחוץ תיפסל.
לכאורה,
הרי כל קרבן בעודו חי אף אם הוכנס לעזרה ואח”כ הוצא, אין בכך פסול, ‘יוצא’
וא”כ כבר התחילה בו עבודה בעודו בחיים, ויש עליו דין קרבן גמור, ולכן נפסל
ב”יוצא”.
*
‘נאחז
בסבך בקרניו’ -ניצוד ועומד

‘וישא
אברהם את עיניו והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל והעלוהו
לעולה תחת בנו’.
ולכאורה,
לפי האמור בחז”ל היתה עקידה ביוה”כ, כיצד זה עבר אברהם על איסור צידה
ביוה”כ?
פירש
מהרי”ל דיסקין, כי לא כדי האיל “נאחד בסבך בקרניו”. הנה כי כן,
אילו לא היה האיל נאחז בסבך לא היה אברהם יכול לקחתו משום איסור צידה
ביוה”כ..
אולם
מאחר שנאחז בסבך בקרניו, הרי זה כניצוד ועמד, ואין כאן צידה ומותר (ע’ מסכת ביצה
כד.)
*
פנינה
יקרה שמעתי מפי הגאון רבי מאיר סולובייצ’יק שליט”א בשם אביו הגרי”ז
מבריסק שהסביר את רצונו של אברהם להוציא כמה טיפת דם מיצחק, שכמו שנתקיים אצל יצחק
הדין שהעלהו חי על גבי המזבח, שמא אפשר לקיים גם דין זריקת הדם בו בעודו חי, וללא
שחיטה, ולכן רצה לקיים גם מצות זריקת הדם.
*
שופר
מאילו של יצחק

בפרשת
יתרו על הפסוק ‘במשך היובל המה יעלו בהר’ (שמות יט, יג) פרש”י: “והוא
שופר של איל ושופר של אילו של יצחק היה”.
והוסיף
לפרש בעה”ט: “שגם לשם נזדמן לו שופר מאילו של יצחק, ובזכות זה השופר של
מתן תורה נפלה חומת יריחו”.
והקשה
הרמב”ן הלא איל זה היה עולה, והלא דין עולה לעלותו כליל – כול הקרניים
וטלפיים,.
ותירץ
מהרי”ל דיסקין, כי י”ל שהיה זה איל זקן והתקשו הקרניים הרבה מרוב זקנה,
ולכן לא שלטה בהן האש, ונתפקעו מעל המזבח. והלא דין הוא (רמב”ם הל’ מעשה
הקרבנות פ”י) כי העצמות והקרניים והטלפיים שנתפקעו מעל המזבח, שוב לא יעלו
*
לשון ר’
צבי מחכמי קלויז (בשינויים קטנים): “שאלני הרב המופלא בנגלה ונסתר המקובל
החסיד מוהר”ר אפרים זלמן מ”מ דק’ זאלקאווא, שמשמעות הפסוק שיצחק לא ראה
את הסכין, גם בפיוט משמע כך, וא”כ מהיכן החליט יצחק שיקריב שה לעולה, שמא
בדעת אברהם להביא ‘קרבן עצים’? והושבתי לו: שהרי למדים ‘קרבן עצים’ מהכתוב בפ’
מנחה ‘כי תקריב קרבן’ ודרשו חז”ל: קרבן להביא עצים, וכן הוא אומר ‘וגורלות
הפלנו על קרבן עצים (מנחות קו ע”ב). ובסוף זבחים אמרו ‘אין מנחה בבמה’, ואמרו
שם, אין עופות בבמה מ”ט זבח ולא מנחה ולא עופות. לפי זה גם קרבן לא הקריבו
בבמה, שלא עדיף מקרבן מנחה, ולרבי הוה קרבן עצים – מנחה (עיין דף כ ע”ב),
וא”כ לא היה יצחק מסופק כלל שיביא אברהם קרבן עצים, כי אינו קרב בבמה. והודה
הרב הנ”ל לדברי כי נראה נכון”[78].
ברכת
הגומל לאחר שניצל מהעקידה

כתב החיד”א
(מחז”ב או”ח סי’ ריט): “ארבע צריכים להודות וכו’. ראיתי לכתוב
ויכוח קצר מהרב המובהק כמהר”ר אליעזר נחום ז”ל עם עט”ר אבא מארי,
בחלומי והנה החכם השלם כמוה”ר יצחק זרחיה אזולאי לפני וראיתי שהלא דבר: יצחק
אבינו שניצול מהעקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה, או לא?
“וכן
ד’ נכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה, שהרי אחד מהם הציץ ומת ואחד הציץ ונפגע, א”כ
ר’ עקיבא שיצא בשלום, בירך ברכת הגומל או לא?
וכן
כה”ג שהי נכנס ליוה”כ לפני ולפנים, שהוא מקום סכנה, כמו שהיו אומרים לו
כשהיה נכנס למקום להבת שלהבת, ובצאתו בשלום מן הקודש היה מברך ברכת הגומל, או לא?
אלה
השאלות הייתי שואל בחלומי לאחינו הנזכר ולא השיב אותי דבר. לכן הוא יוציא משפטם
לאורה.
“ולענ”ד
נראה לחלק כי מעולם לא תקנו רבנן לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה, אלא דוקא בצרה
הבאה לאדם בעל כרחו ושלא מדעתו, ונעשה לו נס, אז חייב לברך, כי הני ארבעה [צריכים
להודות] כי “חיים” הם.
חולה, הירצה
אדם שיחלה, הרי פתע פתאום בעל כרחו בא החולי, כמעט שכב בדמשק ערס מתוך צרתו וכובד
חליו שב ורפא לו, חייב לברך.
יסורין,
ג”כ באים לאדם בע”כ וכשניצול מהם חייבוהו לברך, דאי לא תימא הכי,
ר”א בר”ש דבאורתא אמר (לייסורים) בואו אחי באו רעי, יתכן כי כל יום ויום
היה מברך, אין הדעת מקבלו, דמסורים היו בידו ומהיכי תיתי שיברך בכל יום. אבל
בקושטא ייסורים הבאים לאדם בע”כ וניצול מהם, הוא יברך.
אמנם
בדבר שהוא במאמר וציווי ה’ לעשותו, אז אפילו שלא יהיה בפרטות וביחיד, רק מימרא
דרחמנא לקדש שמו, אף שהקב”ה יעשה לו נס אינו מברך. וכן אני אומר כי יצחק
אבינו כיוון שהכל היה במאמרו וגזירתו יתברך, אף שניצול אינו חייב לברך.
אמר
יחיאל: לפי הסוברים שאכן פרחה נשמתו של יצחק, או הדיעה הקיצונית שאברהם שרפו, ורק
קם לתחיה, כפי שהארכנו בשולחננו בפרשת תש”ע, לכאורה היה צריך לברך ברוך מחיה
המתים[79].


[1] “כמה הלכות למדו במדרשי התנאים
מפרטי מעשים של העקדה”, כך פתח רבי ש”י זוין את פרקו על העקדה, לאור
ההלכה, עמ’ רו. לדוגמא: חיוב שמיעה לנביא, זריזים מקדימים למצוות. שני דינים למדו
מ”ויקח את המאכלת”, מכיון שאברהם חשב את יצחק לקרבן, שצריך סכין לשחיטה,
ולשחיטה שהוא בתלוש, שנאמר ‘וקח את המאכלת’ (חולין טז).
[2] כך הוא לפי פשוטו של מקרא שאת העצים סחב
כבר מביתו, ולא כן דעת האברבנאל והעמק דבר, שרק אחרי יציאתו מהעיר בקע את העצים
[וכבר העיר רבי אברהם פאלאג’י שמרהיטות לשון הפסוק משמע שלא כאברבנאל, שמו אברהם,
מע’ עקדה, דף קעא טו”ד].
[3] וראה תו”ש סעיף ס. אפשר לומר
שהרמב”ן למד זאת מדיוק לשון המקרא עצי-עולה, האם יש ‘עצי עולה’, הרי בכל עץ
אפשר להשתמש להיות עץ לעולה, אלא ע”כ שמדובר בעץ מיוחד, וכן כתב ‘באר מים
חיים’ על אתר; וראה ‘שיח יצחק’ (וייס).
[4] הא לך דבריו הבהירים של הנצי”ב
מוואלוז’ין בפרשתינו (כב, ט): “כלל זה בא ללמדנו, כי אברהם אבינו הבין מדברי
ה’ שיתנהג כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבית המקדש שהרי אברהם אבינו למד כל התורה
כולה, וידע ההבדל בין קרבן ציבור במקדש, בין קרבן במה, וכל דיני תמיד…”.
וכלל כלל לנו רבי בנימין וואלף אב”ד ור”מ לאנדסברג, בספרו ‘נחלת בנימין
על מנין המצוות: שכל קרבנות האבות, קרבנות ציבור מיקרי, שהאבות כרבים דיינינן ליה
בכל ענייניהם כי היו כלולים מס’ ריבוא…”, נחלת בנימין, אמסטרדם תמ”ב,
מצוה קב, דף קלב טו”ד.
[5] אמרי בינה עה”ת, נאווידוואר
תקס”ו, פרשת וירא.
[6] פשוטו של מקרא: שעד היום השלישי נשאו
הנערים והחמור פריטים אלו, משהפרדו מהם, היו צריכים לקחתם בעצמם, מנחם ר?, ולכן
מובן למה יצחק לא הציב עד עתה את תמיהתו. מאידך מדברי ‘שפתי כהן’ עה”ת
(ד”ה ויקח אברהם את עצי העולה) משמע שמהתחלת הדרך לא הוליכו על החמור דבר.
[7] הגמרא דנה שם לגבי פסח שחל בשבת, אמר מר,
למחר (בשבת) מי שפסחו טלה תוחב לו את הסכין לשחיטה בצמרו. שואלת הגמרא: והא קא
עביד עבודה בקדשים, ומשני כהלל, שמסופר עליו: מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה
חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה.
[8] משנת ר’ אליעזר טרלינגר, פפד”א
תס”ח, על אתר: שמעתי מפה הקדוש הגאון מהר”ר העשיל”.. מעתה אוסיף
נופך משלי….
[9] רבי שמואל פייביש כהנא, מגולי ווינא, נכד
הסמ”ע, בספרו ‘דרוש שמואל’ ויניציה תנ”ד, דף מה טו”ד, מביא אמרה זו
בשם ‘שמעתי’, וידוע שהוא מקור לעשרות אמרות של הר”ר העשיל, וד”ל; רבי
אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, אב”ד מיר-ירושלים, בעל האדר”ת, סדר פרשיות,
מכון ירושלים תשס”ד, עמ’ קעה בשם רבי העשיל. רבים כיוונו לאמרה זו ורשמוהו
מד”ע: רבי אביעזרי מרגלות דיין בקאליש, כסף נבחר, אמסטרדם תע”ב, פ’ וירא
דף ז ע”ב; רבי ידידה ב”ר אהרן אשכנזי, ידיד ה’, שאלוניקי תק”ך, פרשת
וירא, דף ח טו”ב, מתוך הספד על רבי יצחק מאייו בשנת תק”י; חת”ס
עה”ת, עמ’ עב טו”ב; רבי יעקב משולם אורנשטיין אב”ד לבוב, ישועות
יעקב עה”ת, ווארשא תרס”ו, סו”פ וירא; רבי יצחק גואיטה, מרביץ תורה
טריאסטה [לוב, תקל”ז – צפת, תרט”ז], שדה יצחק, ווינא תרי”א, חלק
חידושים עה”ת, פ’ וירא; רבי יעקב קאנטרוביץ אב”ד טימקוביץ, בהגהותיו
עה”ת, הגיונות הגר”י, ירושלים תשל”ט, עמ’ מט.
ב’דרוש
שמואל’ הוסיף יישוב מדיליה: על פי המבואר במסכת ערכין (דף ה) אדם נקרא בעל מום
לגבי המזבח, לכן שאל יצחק ‘איה השה’?, ואברהם השיב: ‘אליהם יראה לו’, היינו הוראת
שעה. בספר ידיד ה’ דייק את לשון הציווי: והעלהו ‘שם’ לעולה, דייקא שם תקדישהו
לעולה.
[10] שאברהם הקדיש את יצחק תיכף עם יציאתו
עמו, כן משמעות ה’סליחה’ שחיבר רבנו אפרים מרגנשבורג, המיועד לצום גדליה [נב]:
“רץ אל הנער והקדישו, ונפשו קשורה בנפשו, עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו
על ראשו”. מאידך הגאון ר’ אהרן לייב שטיינמן ראש ישיבת פוניבז’ מעלה שכוונת
הפייטן היא שייחדו לקורבן  – ועדיין לא
הקדישו, איילת השחר, בני ברק תשס”ו, פרשת תולדות, עמ’ רא.
רבי חיים
אבולעפיה (השני) דייק את לשון הפסוק ‘והעלהו שם לעולה’, שהציווי היה שכבר יהיה
עולה: “שתקדישהו קרבן עולה קודם עלייתך על אחד ההרים שאין מכניסים חולין
לעזרה”, יוסף לקח, אזמיר ת”צ, דף כ א ע”א.
במק”א
כותב רח”א: בפשיטות הואיל והעקידה היתה בר”ה, לכאורה היה מוכרח להקדישו
קודם לכן, שהרי ‘אין מקדישים ביום טוב’, וזו היתה תמיהת יצחק, ממה נפשך, הלא הנחת
עלי את העצים, מכאן שעדיין לא הקדשת אותי, אלא ע”כ שבכוונתך להעלות שה, ואת
השה כבר היית צריך להקדיש לפני החג. השיב לו אברהם, אלהים יראה, היינו היות
והצטויתי להקריבו ביום מסוים, היינו ביום השלישי, הרי הוא כחובה קבועה, וקרבן חובה
מותר להקדישו בחג, עץ החיים, אזמיר תצ”ד, פ’ וירא דף ח טו”ב. ובמקום אחר
דייק את סמיכות ‘לעולה’ עם ‘על אחד ההרים’, ולא אמר: על אחד ההרים והעלהו שם
לעולה: “רמז שאף שיום-טוב של ר”ה היה, מאחר שקבוע לו שמן ביום השלישי
יכול אתה להקדישו לעולה… אחר עלייתך בראש ההר”, יוסף לקח, אזמיר ת”צ,
דף כ ע”ב.
[11] מהרי”ט יישב את התמיה על פי שיטת
הירושלמי, צפנת פענח, לעיל הע’ 5.
[12] תוס’ זבחים דף מו ע”א.
[13] נפלאים הם עדות האדר”ת על עצמו, בכך
שנשאל שאלה זו האיך השתמש אברהם בקדשים: “והשבתי תיכף ומיד דברי ירושלמי,
שלצורך קרבן לא שייך עבודה בקדשים”, סדר פרשיות, בראשית עמ’ קעד.
וכל זה
אם נאמר שאברהם הקדיש את יצחק תיכף עם יציאתו עמו, וכן משמעות ה’סליחה’ שחיבר רבנו
אפרים מרגנשבורג, המיועד לצום גדליה [נב]: “רץ אל הנער והקדישו, ונפשו קשורה
בנפשו, עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו על ראשו”.
[14] מנחות קא.
[15] צפנת פענח עה”ת, עמ’ פט-צ.
וע”ע ארץ חמדה שצויין להלן הע’ 7.
וכעי”ז בספר ‘האשל’ לרבי אשר יעקב קלמנקס מלובלין, לובלין תל”ח, פרשת
וירא. וראה עוד ‘תורת יחיאל’ על אתר עמ’ קצא טו”א. רבי אליעזר ן’ שאנג’י
אב”ד קושטא [ת”כ-תע”ב] מעלה את הדו-שיח באופן שונה: בין יצחק ובין
אברהם כל אחד חשב לעצמו שהוא הנעקד והנשחט, ולכן פנה יצחק לאברהם, כעת ששנינו
נוטלים כלים שונים, הרי שנינו מועלים בקודש –וזה הביאור בוילכו שניהם יחדיו-, על
כרחך שאין אנו המוקדשים אלא שה, השיב לו אברהם: “אין הדים פשוט כפי שאתה
סובר, דלמא הלכה כירושלמי שדבר שהוא לצורך העודה אין בו משום מעילה, וכין שהדבר
בספק, הלכה כמי אלהים יכריע הדין לאמיתו; שאם אלהים יראה לו השה נפשט הספק שהדין
עמך, שאין לעבוד אפילו בעבודה לצורך הקרבן, ואם לאו השה – לעולה בני, אפילו שכבר
הוקדשת לעולה, כיון שהוא לצורך עבודה אין בו משום מעילה, דת ודין, קושטא
תפ”ו, סו”פ וירא.
הגאון
רבי צבי רוטברג ראש-ישיבת בית מאיר (בני-ברק), מעיר ע”ד הצ”פ שדבריו
צ”ע ממסקנת דברי’ תוס’ בזבחים (מז ע”א ד”ה איזהו) שבעינן סכין
כלי-שרת, ובפסחים מיירי שכל איד הקדיש את סכינו מערב שבת, הרי מוכרח שאף במקרה
שהסכין ‘קודש’ אסור לשימו על הקורבן. לכן פתח במהלך חדש שהאיסור לשים את הסכין
שורשו שהסכין אינו אלא “הכשר” לקורבן, ואילו העצים הם “חלק”
מעצם הקורבן, וחיליה מלשון המקרא ‘עצי-עולה’, למיסבר קראי, בני ברק תשס”ה,
עמ’ סט.
[16] סדר הפרשיות, על אתר. ב’דרוש שמואל’
[לעיל הע’ 8], לאחר
שהביא את האמרה של הר”ר העשיל: ביאר את השיחה בין יצחק לאברהם: על פי המבואר
במסכת ערכין (דף ה) אדם נקרא בעל מום לגבי המזבח, לכן שאל יצחק ‘איה השה’?, ואברהם
השיבו: ‘אלהים יראה לו’ היינו הוראת שעה.
[17] וכן כתבו: זח”א דף קסד; רבי יהושע
בן שועיב בדרשתו ליוה”כ, בשם ‘מדרש חז”ל’, אבן שועיב, קראקא של”ג,
דף צב טו”ב; ריקאנטי, על אתר. וכ”כ רמ”ע מפאנו, בספרו ‘עשרה
מאמרות’ מאמר חיקור הדין, ח”ב סוף פ”א, ומאמר ‘אם כל חי’, ח”ג סי’
לב. וצ”ב שבדרשתו לר”ה, דף צ טו”ב, כתב ר”י בן שועיב שהעקידה
היתה בר”ה! דעה זו תואמת להפליא עם דברי רש”י על הפסוק (כב, יד) ‘ויקרא
אברהם שם-המקום ההוא ה’ יראה אשר יאמר היום…’, מביא רש”י מאגדה: “ה’
יראה – יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר
היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה’ יראה אפרו של יצחק…”.
ונפלאים
המה דברותיו של החת”ס בביאורו (עה”ת ויצא, עמ’ קנט) לדברי יעקב ‘ואילי
צאנך לא אכלתי’ שהיה מנהג עתיק-יומין ש”ביום עקידת יצחק אכלו ראש איל זכר
לעקידתו. לכן יעקב כשהיה בבית לבן לא לקח בממונו מאילי לבן לקיים מנהגו, מפני
החשד, היינו ‘אילי צאנך לא אכלתי’, אפילו במחיר”; [ולהעיר שבמק”א כתב
החת”ס שהעקידה היתה ביוה”כ, תורת משה כמ”פ, ובדרשותיו ח”ג,
עמ’ לא].
[18] זמנים אחרים שייחסו הקדמונים ליום
העקידה: פסח: אהבת יהונתן, וירא, ד”ה ביום השלישי, חידושי הרי”ם,
על אתר. ראש השנה: פסיקתא רבתי, פרק מ; זח”ג, דף יחי ע”א;
רעה”מ, פ’ תצא דף רפב ע”ב; אבות דר”נ (כת”י), הובא בתו”ש
סעיף קנט, פירוש רוקח עה”ת, עמ’ קעח, וכמה ממפרשי התפלה לר”ה. ולשיטתם
מדוקדקת נוסח איטליה בר”ה: “ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור”.
רבי דוד יואל וייס קיבץ וסידר את כל השיטות והגירסאות שיוחסו ליום העקידה, מגדים
חדשים – בראשית, ירושלים תשע”א, עמ’ שיח-שכב; וראה עוד שו”ת יין הטוב
סי’ נא-נב.
[19] צ”ב שלא נחית שרבים מהרו”א
סוברים שגם למ”ד תחומין דאורייתא, היינו רק לגבי שבת, לעומת יו”ט שהוא
מדרבנן.
[20] ארץ חמדה, ווילנא תרע”ג, סו”פ
וירא.
[21] תפארת יהונתן.
[22] וממשיך החת”ס: “בחזרתם מהעקידה
לא היה בידם אלא המאכלת, ואפשר שנשאוהו שניהם אברהם ויצחק וה”ל שנים שעשוהו,
או הליכוהו פחות פחות מד”א, אך בבואם אל מקום מושב הנערים, ושיירה שחנתה
בבקעה הוה כעיר, ואלו היו הנערים אוסרים על אברהם ויצחק לא היו רשאים להביא עליהם
אל מחיצת חנייתם. אך מבואר בעירובין (סב ע”א) שגוי אינו אוסר שדירת גוי לא
שמא דירה, והיינו דרמז עם הדומה לחמור”.
[23] וכן כתב בהעמק דבר, פסוק ט, ושלכן היה בו
עריכת עצים שהוא דין מיוחד בתמיד, לשונו הובא לעיל הע’ 3.
מאידך,
רבי דוד לידא אב”ד ור”מ אמסטרדם, מביא ששמע מחכם אחד, שיצחק היה שלמים,
ופשר שאלתו ‘איה השה’ הוא: “לפי שאסור לשחוט קודם פתיחת דלתות ההיכל ודייקא
שה, היינו שאסור להקריב שום קרבן לפני התמיד של שחר שנקרב עם פתיחת ההיכל, עיר
דוד, חלק בית אברהם, אמסטרדם תע”ט, סע’ רם, דף מה ע”א.
[24] משך חכמה, על אתר.
[25] דבריו הועתקו אצל רבי חיים אבולעפיה
(השני), עץ החיים, אזמיר תצ”ד, פרשת וירא דף ח טו”ב.
[26] יוסף לקח, דף כה ע”א.
[27] חובר ע”י יהודה בן שמואל עבאס, בן
המאה הי”ב וידידו של המשורר ריה”ל, מצאו היה מפאס שבמרוקו, לימים עם
החורבן והשמד שפקד את מרוקו עבר למזרח, ובאחריתו התיישב באר”ץ.
[28] עץ החיים, דף ח ע”א.
[29] שמו אברהם, דף קעו טו”א.
[30] היינו: כל קרבן שהוא דחוי מתחילתו, שלא היתה
לו שעה שהיה כשר, ונראה אח”כ, כשר, לפיכך על המקדיש בהמה עד שלא נבנה המזבח,
כשיבנה מקריבים אותן, רמב”ם, פסולי המוקדשין, פ”ג הכ”ד.
[31] עץ החיים, פרשת וירא, דף ח טו”ג
[32] נולד בווילנא, נמלט משם בשנת תט”ו,
ושימש ברבנות בכמה קהילות באוסטריה מורביה וגרמניה. אח”כ חזר לפולין ובסוף
ימיו ישב בקראקא, בה נפטר בשנת תל”ו.
[33] ברכת שמואל, פפד”מ, תמ”ב, פ’
וירא, דף יג טו”ב. גם יישוב זה אינו מספקו, שהרי לשיטתו גם האיל היה מוקדש
כבר זמן מה, וכדי ליישב זאת חידש כמה הלכות.
[34] בצורה פשוטה ביאר דון יצחק אברבנאל (כב,
ג): “הנה לא הקשה ג”כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים, לפי שדרך בני
האדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים אן מפני חיות רעות”. רח”א
כבר עמד על כך, למה לא שאל על המאכלת, ויישב בכמה יישובים למדניים, עץ החיים, דף ח
טו”ג.
הגאון
רבי פנחס הירשפרונג העיר על תמיהת יצחק ‘איה השה’, למה לא עלה בדעתו שאברהם מביא
קרבן עצים, כמפורש במסכת מנחות (דף כ ע”ב): תניא קרבן מנחה מלמד שמתנדבים
עצים, תלמידו הרב פנחס יהודה וויליגר, אור ישראל, מונסי, ניסן תש”ע, עמ’ רמד,
ורבי שמאי הכהן גרוס יישב: הלא אברהם נטל עמו הסכין, על כרחך שכוונתו לשוחט בע”ח
(אור ישראל, תמוז תש”ע, עמ’ רע).
[35] המו”ל ציין לילק”ש, ומקורו
מבר”ר על אתר (פרק נו).
[36] מהרי”ל דיסקין עה”ת, ירושלים
תשל”א, על אתר, וכבר הביאו בשמו רבי יצחק ב”ר ניסן רייטבורד -דרשן
בווילנא, בספרו בית יצחק, ירושלים תר”ע, פ’ וירא דף ט עב: “ושמעתי בשם
הגאון הגדול רשכבה”ג מו”ה יהושע ליב.. ומנו”כ על הר
הזיתים…”. הרב רייטבורד אינו מציין לפתחי תשובה אלא לגמרא בחולין (נה
ע”ב) שריאה יכולה להצטמק “בידי אדם” מחמת שהפחיד אדם את הבהמה
בקולו (כן פירש רש”י שם; או כגון ששחטו בפניה בהמה אחרת (רש”י דף מב
ע”ב).
דברי הרב
מבריסק צ”ב: האם יעלה על הדעת שמעצם הבטה בסכין יגרום לצימוק הריאה, הלא
הפ”ת מיירי שהבע”ח מביט בשחיטה אחרת?! ויתירה מזאת, איך מפרש את דברי
המדרש שחשש ‘פסילת הקורבן’ הוא מטעם הצטמקות הריאה, האם הקשירה והאיזוק מונע
מהפחד?! אלא על כורחך שכוונת המדרש שמא יזעזע וינוע ממקומו [או שמא ירצה לברוח].
[37] ר’ צבי הירש פרבר, כרם הצבי, לונדון
תר”פ, עמ’ קה-קו.
הגאון ר’
משה שטרנבוך ראב”ד ירושלים, לא ראה את דברי הרב פרבר, וכיוון לדבריו, אחרי
הביאו את דברי הרב מבריסק מסמיך לדבריו אסמכתא מלשון הסליחה. אולם מעיר, לנכון,
שהביאור הפשוט בסליחה הוא שאם יתנענע יפסול משחיטה שאינה ראויה, אבל לא מפני צימוק
הריאות. צודק הרב שטרנבוך שאין מכאן ראיה, אלא ביאור הפיוט הוא שונה במקצת, כפי
שביאור רבי אברהם ב”ר עזריאל, אחד מגדולי מפרשי הפיוט, שהכוונה היא:
“שנתן המאכלת בתוך נדנה, כדי שלא יראהו יצחק ויפחד ויבין שעליו היה לשוחטו
ושמא ימאן בדבר”, ערוגת הבשם, ירושלים תשכ”ג, ח”ג עמ’ 331.
[38] וכבר עמד על כך ר’ יצחק רייטבורד.
[39] רבי יצחק ב”ר יוסף הויכגלרנטר
אב”ד זאמושט, שו”ת זכרון יצחק, לבוב תקפ”ב, סי’ כא, דף ז
טו”ג; אדר”ת, סדר פרשיות, על אתר.
מפרשי
המקרא נחלקו ביניהם מה היתה מטרת שימוש עם חמור, יש שהעלו שהשתמשו עמו לסחיבת
העצים (אע”ז, אברבנאל, וראה איילת השחר), ויש שלמדו שאברהם [והמלווים] רכבו
עליו (מלבי”ם). והנה, גם לסוברים שביו”ט אין מצווים על שבית בהמתו, מכל
מקום ביוה”כ מצווה כמו בשבת.
[40] שאברהם היה לו דין כה”ג, מפורש בכמה
מקומות: בסליחות לצום גדליה (סליחה נב): “עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו על
ראשו”, ופירשו המפרשים שבזמן העקידה היה לו דין ככה”ג, שכן בכהן הדיוט
כתוב (ויקרא כא, יב) ‘כי נר שמן משחת אלקיו עמו’. ובפיוט לשחרית של יום שני של
ר”ה, ד”ה ‘אשר מי’ כתוב: “ולקח את המאכלת לשחטו בחלחלה, וככהן גדול
הגיש מנחה ובלולה”. ומפורש בבראשית רבה (מו, ה) אברהם אבינו כה”ג היה,
וכה בילק”ש פרשת לך, רמז סג, ובילקו”ש (שה”ש סי’ תתקפח): אברהם
נעשה כה”ג תמורת שם בן נח.
רבי מאיר
שמחה הכהן מדווינסק חידש שהיה לו דין של כה”ג רק בעת העלאת יצחק, וסברתו
מרגשת ביותר: “לפי שבעת העקידה שהיה מקריב בנו להשי”ת, היה אז התגלות
אלוקית כמו שהיה לכה”ג ביום הכיפורים לפני ולפנים. לאור האמור הוא מבאר
בטו”ט את כפל הלשון: ‘ויקרא מלאך השם אל אברהם שנית מן השמים’, הואיל ובעבודת
יוה”כ נאמר בירושלמי (יומא א, ה) שגם מלאכים אסור להם להיות באהל מועד, לכן
המלאך קרא לו “מן השמים”, שהרי לא היה יכול לגשת להר”, משך חכמה,
בראשית, כא, יז.
[41] אינו ברור האם קטע זה הוא המשך דברי
הט”ז, או שמא הוספות המחבר לפי דבריו.
[42] אור תורה, לרבי אורי קאלמייר אב”ד
פאלנאה, בן בתו ותלמיד מובהק למהרש”א, לובלין תל”ב, פ’ וירא. צויין
ב’לקט יוסף’ לרבי יוסף גינצבורג אב”ד בריסק, שאלוניקי תס”ט, ערך אברהם,
סע’ יט; ספר הליקוטים לרבי יחיאל הלפרין אב”ד מינסק, ח”א עמ’ טו. והוסיף
שכן כתב בספר האשל (שצויין לעיל הע’ 4), ולא
מצאתיו שם.
לגבי דין
כהן בעלת העקידה, ראה דברים נפלאים ב’עשרה מאמרות’, מאמר חקור דין, ח”ב
פ”א, הובא בדברי שמואל (קאיידנובר) והוסיף לדבריו נופך משלו.
[43] זית רענן, ויניציה תק”ג, סו”פ
וירא, דף יב טו”ב.
[44] אולם תוס’ חולק על דבריו, ולדבריהם ההיתר
הוא רק לכה”ג. וראה ריטב”א ומרומי השדה שם; ומקור ברוך (גינצבורג) סי’ ה
דף יג טו”א.
[45] ביאור הרד”ל לפרקי דר”א, פ’ לא
ס”ק מד.
בשנת
תרפ”ו פרסם ר’ ישראל יוסף פרנקל מפאביאניץ שמועה ששמע בשם הגאון מדווינסק,
ביאור לפרקי דר”א שאברהם היה לו דין של כה”ג, ושאל הרב: למה ככה”ג,
מה איכפת לי שהיה לו דין של כהן הדיוט, אלא –יישב הרב מדווינסק- כדי שאברהם יוכל
להמשיך עם העבודה, את מכתבו זה פרסם חוברת הראשונה של הקובץ התורני המפורסם ‘קול
תורה’ שיצא לאור בעירו ‘פאביאניץ’, מתחת לקו העיר הרב מפאביאניץ, שכבר קדמוהו
המ”א ועוד, קול תורה -פאביאניץ, שנה א’ חו’ א, סי’ יא. [אני מניח שהכוונה
לגאון בעל צפע”נ, ולא לבעל משך חכמה, כפי שרשמו ב’מאורות דף היומי’, גליון
239 (מנחות פב).
[46] שמו אברהם, דף קעה טו”ד.
[47] דרשות חת”ס, ח”א דף ח
טו”א.
[48] משכיל לדוד, ויניציאה תקכ”א, דף יט
טו”ב.
[49] עוד מצעירותו יצא שלוש פעמים לארצות
שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנים תס”ח-ת”ץ. בחזור, התיישב בצפת
בה כיהן כרב ור”מ. ב-תפ”ח נשלח שוב לערי הגולה, ואח”כ התיישב
באר”ץ. ב-תצ”ז חזר לירושלים והתמנה כדיין דמצא בבית דינו של הרב ‘אדמת
קדש’. בשנים אלו הביא לדפוס  את ספרו ‘חוט
המשולש’ בו קיבץ את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, ושלפעמים את המקום והזמן שבו
נדרשו, נפטר בשנת תקי”ב לערך.
[50] ר’ יהודה דיוואן, חוט המשולש, קושטא
תצ”ט, ומסיים: “ולעתות כאל לא מצאתי דבר יישוב”.
[51] ראה תשובות ופסקי מהרי”ט החדשים,
מכון ירושלים, עמ’ כ.
[52] ר’ יוסף מטראני, צפנת פענח, וניציה
ת”ח, וירא דרוש שלישי.
[53] מכונה גם ר’ חיים הזקן, אביו ר’ יעקב היה
בן בתו של מהר”י בירב (הראשון). נולד כנראה בצפת בשנת ש”מ לערך, והיה
תלמיד מובהק למהרי”ט. לימים התיישב בחברון בה הרביץ תורה. משם עבר לירושלים
בה נפטר בשנת תמ”ה.
רק בכתבי
החיד”א מצאנו שרח”א היה מוסמך, החיד”א כמעט בכל פעם שמזכירו מדגיש
לתארו ‘הרב המוסמך’, ראה אצל הרב שלמה אליעזר מרגלית, מרנן ורבנן, מע’ גדולים, עמ’
פד, ויש להוסיף לציון נוסף: ראש דוד בפרשתנו [צויין לקמן הע’ 46].
החיד”א הוא המקור היחיד לכך, ולא מצאנו אסמכתה אחרת. דומה עלי, שנסמך מאביו
ר’ יעקב שנסמך מרבי יעקב בי רב השני, נכדו של מחדש הסמיכה
[54] מחדש היישוב בטבריה, עליו כתב
החיד”א: “כי רבו נוראותיו וענייניו וקדושתו כאחד מן הראשונים”.
[55] ויש להניח שאת הקושיא קיבל המוסמך מרבו
המובהק מהרי”ט, וד”ז נעלם מעיני נכדו רח”א (השני).
[56] רח”א כותב “מהר”ם
גלאנטי”, והנה הלא היו שנים באותו שם: הסבא, ר’ מרדכי גלאנטי הראשון, רבה של
צפת, והנכד הראשל”צ –הידוע בכינויו הרב המג”ן, ויש להניח שכוונתו להרב
המג”ן, בפרט שבמק”א מביא רח”א אימרות ששמע מפיו. בצעירותו עקר ר’
חיים מחברון לירושלים, שם למד בישיבת ‘בית יעקב’, בה שימש הרב המג”ן כראש
ישיבה, שם למד בחברותא עם הרב פר”ח.
[57] כמה מחברים כיוונו לדבריו לדוגמא: הגאון
רבי ישראל יעקב פישר, ראב”ד ירושלים, אבן ישראל עה”ת, ירושלים
תשס”ב, סו”פ וירא; הגאון רבי שמאי גראס, מו”ץ מחזיקי הדת, אמרי
שמאי, עמ’ סג.
[58] כדוגמא לכך אפשר להצביע למשנה בפרק אלו
הן הלוקין (מכות כב ע”ב): התחילו להלקותו, ומחת כאב המלקות נתבזה המולקה
ע”י שיצאה לו צואה או מי רגלים, הרי שנתבזה בכך ונפטר מיתר המלקות.
[59] עץ החיים, פ’ וירא דף ח טו”ג.
הרב
חיד”א בספרו ‘ראש דוד’ מביאו וממשיך על פיו בדרך דרוש. בהקדם היישוב האחרון
ביאר רבי יצחק ברכה את דבריהם שאברהם ביקש רחמים שיתקבל האיל תחת בנו, בקשה זו
מקבלת טעם לשבח ולפי דברי הרב המג”ן 
שיצחק העולה על ראש המזבח, ואילו האיל שחט אברהם למטה כדינו, הרי שלא מכוון
ממש, ולכן ביקש. וכל זה מרומז בלשום הפסוק: ‘ויעלהו לעולה תחת בנו’ כלומר שבנו היה
למעלה ואילו האיל, למטה, בירך יצחק, וניציה תקכ”ג, סו”פ וירא.
[60] ר’ חיים אבולעפיה, יוסף לקח, אזמיר
ת”צ, פרשת וירא, דף כח סוף ע”א. בעץ החיים דייק רח”א מלשונות
הפסוקים שכן נצטווה אברהם להעלותו חי.
וכן כתבו
רבים שאצל יצחק היה על פי הדיבור כלשון המקרא ‘והעלהו שם לעולה’, רבי שמואל יצחק
הילמן אב”ד לונדון, אור הישר, ירושלים תשל”ז, זבחים שם, והטעים בכך
שהואיל והציווי היה על ההעלאה ולא על השחיטה, לכן עם ההעלאה כבר קיים את המצווה.
[61] גם אחרי כהונתו, המשיך לגור שם עד שלהי
שנת תרע”א, עת עלה צפתה.
[62] נדפס מכת”י בספר זכרון לרבי יצחק
הוטנר, מכון ירושלים תשמ”ד, עמ’ תרנג.
[63] בירך יצחק, וניציה תקכ”ג, סו”פ
וירא דף יג ע”ב.
[64] דרשות חת”ס, ח”א דף קט
ע”א. חת”ס ממשיך לחדש שלא רק שיצחק נפטר מהפשט אלא גם האיל שהקריב
תמורתו, לא פשט אברהם את עורו.
דברים
המחודשים של החת”ס, כבר נפתח בגדולים: מהרי”ט -פארה של צפת- חידש שכל
הכוונות בהעלאת יצחק כאילו היו על האיל, ולכן הברכה שבירך על שחיטת יצחק חלה תיכף
על האיל, וגם התנהג עם האיל בדיוק כפי שהיה מתנהג עם יצחק, וכמו שיצחק לא היה פושט
את עורו שהרי עורו כבשרו, כן נהג עם האיל, ולכן – מסיים מהרי”ט- מתבטא התורה
בלשון ‘ויעלהו לעולה תחת בנו’: “כלומר, במקום בנו, שלא היה טעון הפשט וניתוח,
לכך התפלל ואמר ה’ יראה, כלומר מאחר דקמי שמיא גליא שמה שיאמר היום, לא יהיה על
יצחק אלא על תמורתו, שהוא האיל המזומן לו מו’ ימי בראשית, מעלה עליו שכל מה שנאמר
ביצחק, לשם ריח, לשם ניחוח, והקדשתו לשמים וברכת הזבח, כאילו נאמר על האיל, ובזו
ה’ יראה וירצה לפניו, כי כל לבבות דורש ה’, ובליבו רצוי הרי הוא כאילו נזבח”,
צפנת פענח, ונציה ת”ח, פרשת וירא דרוש שלישי.
ויש
להניח שמהרי”ט קיבל את חידושו מאת רבי משה אלשיך [ -שנ”ג] שהאריך בנידון
שלדידו “אין ספק” שהאיל שנברא מערב שבת בין השמשות, היה כולו טהור כולל
החלקים הפחותים שלו, “גבוה מעל גבוה מאיכותן”, ולכן הקריב את האיל עם
עורו: “ובזכות העור מהאיל ההוא, שהוקרב גם כנגד עורו [של יצחק] – כי גם בו
היה איכות כנודע- ניתן כוח וזירוז מתנים למלאך הברית הוא אליהו לתקן אשר משכו עור
ערלתם בטמאם מילתם”, תורת משה – אלשיך, כב, יג. [על הערצת מהרי”ט כלפי
האלשיך, ראה תשובות ופסקי מהרי”ט החדשים, מכון ירושלים תשל”ח עמ’
כב-כד].
[65] העמק דבר, על אתר. גם רבי אברהם פאלאג’י
כותב בפשיטות שאילולי שחטו, היה תיכף פושט את עורו, שמו אברהם, דף קעג טו”ג.
[66] ידידי רבי משה שלאמיוק מיישב את דברי
החת”ס שלא יוסתר מדבריהם אלו, בכך שנחלקו בסוף זבחים אם קודם מ”ת היה
עולה טעונה הפשט, אוצרות החת”ס, ברוקלין תשס”ד, עמ’ רל.
[67] וזכה לכוין לדברי מהרש”ל בפירושו
לרש”י עה”ת פרשת יתרו ד”ה וזבחת עליו.
[68] הר צבי 
עה”ת, ירושלים תשנ”ו, על אתר, ובראש פרשת ויקרא. ויש לעיין
מהרי”ל דיסקין, ויקרא.
[69] כסף נבחר, אמסטרדם תע”ב, דף ח
טו”א.
ישנה
חידה שהלבישו אותה על כמה מגדולי ישראל. המציאו מדרש ‘פליאה’ שאברהם אמר בשעת
העקידה: איני דואג על איבוד ימיו, אבל אני דואג על איבוד דמיו, מה פשר המדרש,
וכמובן שכל הרוצה להאדיר את רבו הלביש עליו בדרך פלפול, בהקדם ההלכה שדם עולה
שנתערב עם דם בכור, ישפך. ויצחק הרי היה בכור, והיה גם קדוש בקדושת עולה, הרי כאן
תערובת של דם עולה ובכור, ולזה היה אברהם דואג על איבוד דמיו, כן מסופר על
המלבי”ם שנשאל מאת רבי אברהם יעקב פרידמן, אדמו”ר מסאדיגורא, והשיבו כך,
אילנא דחיי (רימנוב), עמ’ 18; תפארת היהודי, סע’ קלו, צויין בשו”ת שבי
בנימין, סי’ לד.  ואילו בספר ‘השם אקרא’
שיצא לאור בעילום שם, וקיבל הסכמותיהם של רבים מחכמי גליציה, כותב שהמלבי”ם
שאל את רבי חיים קוסובר, והוא השיב תשובה שונה, בכך שיש הבדל בין זריקת הדם של
בכור שהיא רק במתנה אחת, ואילו דם העולה נזרק בשתי מתנות, ועל הלכה זו הסתפק אברהם
האיך לנהוג, השם אקרא, בילגוריי תרצ”ג, דף כח טו”ד. בספר חבל בנימין לר’
חיים בנימין ליפקין, יוהנסבורג תרצ”ד, עמ’ 154 שהמלבים הציג את פשר המדרש
למהר”ש מליובאוויטש.
כמהלך
הראשון, כן כתב רבי אליעזר קריינר מחכמי ירושלים, בביאורו למסכת זבחים, בשם חכם
אחד, חיל דמשק, ירושלים תרס”ג, דף כ ע”ב; מאידך רבי נתן נטע אולעבסקי
[זיטומר, תרמ”א-מוסקבה תשכ”ז] רבה הראשי של מוסקבה, בשם האדמו”ר
מקאפוסט, מאורות נתן, מכון ירושלים תשנ”ח, עמ’ עד. הרב אורי לנגר, אור החגים,
עמ’ 64. חבל בנימין צויין אצל ר’ יצחק קוסובסקי, שבת ומועד, עמ’ עב
[70] שנות חיים, וינציה תנ”ג, סו”פ
וירא, דף יז טו”ד.
[71] שפתי צדיק, ירושלים תשט”ז, עמ’ סא;
כיוון לדבריו הגאון רבי צבי רוטברג, ראש ישיבת ‘בית-מאיר’ (בני ברק), למיסבר קראי,
עמ’ ע.
[72] הרב פנחס חודרוב מטורנא בהיותו בווארשא
שמע מאת דודו בעל ה’שפת אמת’ שהקשה קושיא זו: “אמאי לא לקח עמו אברהם
מלח”, קונטרס זכרון פנחס [נספח לספר אמרי פנחס (קוריץ), תשמ”ח], עמ’ ח.
ר’ פנחס מיישבו על פי דרוש, חבל שלא הביא את יישובו של השפ”א!
[73] וראה הערת הגאון ר’ שאול משה זילברמן
אב”ד ויערשוב שבסוף הספר, עמ’ קפז.
[74] וכיוון לדברי הרוקח עה”ת, שביאר את
המילים ‘ויקם וילך אל המקום’: “ומלמדו קצת קרבנות להקריבם וכמה מלח צריך לפר
ואיל”, רוקח עה”ת, עמ’ קעז. רבי יוסף שאלתיאל, מחכמי שאלוניקי, מצא רמז
למלח: המזבח ממעל לעצים, ס”ת מלח, יוסף אברהם, שאלוניקי תרי”ב,
סו”פ וירא.
ומצאתי
רמז שאברהם לקח עמו מלח. במדרש במדב”ר (יז, ב) מובא סדר העקידה (בשינוי נוסח
מהמדרש בבראשית) כתוב: “נטלו [האיל] והספיגו, אמר כך תהא רואה כאלו יצחק
מסתפג לפניך”, ומסתפג ביאורו  ‘סופגו
במלח’ כלשון המשנה זבחים פ”ו מ”ה.
[75] משך חכמה, ויקרא, ד”ה מלח ברית.
[76] הגאון ר’ משה רוטנברג, ר”י חכמי
לובלין – דיטרויט, בכורי אביב, סט. לואיס תש”ב, סי’ ה ס”ק כח.
[77] שפתי צדיק, פרשת וירא, עמ’ סא.
[78] אור צבי, סו”פ וירא, וראה אור
ישראל, תשרי תשע”א, עמ’ שטז!! רבי מנשה אייכנשטיין מזידיטשוב-ווירעצקי ערך מאמר חריף כדי לבאר את דברי ה’אור
צבי’, שבט מנשה סי’ ה, נספח לספרו תורת האשם, פדגורזא תרס”ה.
[79] ופלאי עדותו של רבי חיים וויטאל על עצמו,
שפרחה נשמתו, וכשחזר לתחייה בירך ברכת מחיה המתים, שער הגלגולים, סוף הקדמה לח.



Avunculate Marriage in the Bible

Avunculate Marriage in the Bible

By Reuven Chaim (Rudolph) Klein
Rabbi Reuven Chaim Klein is the author of the Lashon HaKodesh: History, Holiness, & Hebrew [available here]. His book is available online and in bookstores throughout the world. Rabbi Klein published articles in various journals including Jewish Bible Quarterly, Kovetz Hamaor, Kovetz Chitzei Gibborim, and Kovetz Kol HaTorah. He studied at premier Yeshivas including the Mir in Jerusalem and BMG in Lakewood. He was most recently a fellow at the Tikvah Institute for Yeshiva Men (Summer 2015) and lives with his wife and children in Beitar Illit, Israel.
Anyone who has a copy of the first edition of his book on Lashon HaKodesh is eligible to receive a PDF of the “Additions and Corrections” section of the new edition. Please send requests directly to the author at: historyofhebrew@gmail.com

The term “avunculate marriage” refers to marriage between a man and his niece. In this paper, we will explore the Bible’s view on the permissibility of such unions, and discuss several examples of such marriages in the Bible. Not only does rabbinic literature generally presume that such marriages are permitted, the Talmud even encourages it. On the other hand, other sources ban these relationships. The Sadducees believe that the Bible forbids such marriages. While various Tosafists believe that such marriages are Biblically permitted, they still prohibit marrying one’s niece (at least in some cases) for other reasons.

Abraham & Nahor marry their nieces

Upon close examination, one will find that at least six Biblical personalities married their nieces. Each of these cases can and are interpreted in various ways; calling into question their relevance to our discussion. However, the mere fact that tradition allows for these sorts of interpretations shows that avunculate marriage is compatible with Biblical tradition, and constitutes a legitimate building block in the institution of the Jewish family.

The first two examples of avunculate marriages in the Bible are those between Abraham and Nahor and their respective nieces. The Torah says:

And Terah lived seventy years, and begot Abram, Nahor, and Haran. Now these are the generations of Terah: Terah begot Abram, Nahor, and Haran; and Haran begot Lot. And Haran died in the presence of his father Terah in the land of his nativity, in Ur of the Chaldees. And Abram and Nahor took them wives: the name of Abram’s wife was Sarai; and the name of Nahor’s wife, Milcah, the daughter of Haran, the father of Milcah, and the father of Iscah. (Gen. 11:26–29)

This passage records that Abram (i.e. Abraham), Nahor, and Haran were brothers. Nahor married Milcah, the daughter of Haran; and Abraham married Sarai. According to an ancient tradition preserved in rabbinic sources (Seder Olam Ch. 2; TB Megillah 14a; and TB Sanhedrin 69b) and by Josephus (Antiquities of the Jews Book I, Ch. 6), another name for Sarai is Iscah. The assertion that Sarai is the same person as Iscah is supported by the fact that the Torah provides the paternity of Nahor’s wife Milcah, yet does not mention the paternity of Abraham’s wife Sarai. Given that the Torah delineates one wife’s father, we would have expected it to mention the father of the other wife as well. This difficulty can be resolved if we assume that Sarai is Iscah, since the Torah states that Haran was the father of Iscah.[1]

If we assume that the Haran who is mentioned as Abraham and Nahor’s father-in-law is the same person as their brother Haran, and that Sarai is Iscah, then this passage records two instances of avunculate marriages: Nahor married his niece Milcah and Abraham married his niece Iscah/Sarai. However, it is debatable whether Nahor and Abraham’s marriages to Milcah and Sarai were truly avunculate marriages. In order to claim that they were, one must rely on two assumptions, both of which are subject to dispute. Firstly, Ibn Ezra (to Gen. 11:29) expresses skepticism regarding the identification of Iscah with Sarai.[2] Secondly, even if Iscah is Sarai, some commentators (including Abarbanel(Gen. 11) and the Medieval work Moshav Zeqenim[3]) understand that the Bible refers to two different men named Haran. One was a brother to Abraham and Nahor (and father of Lot); while the other was the father of Iscah/Sarai and Milcah.[4] Accordingly, there is no clear consensus on whether Abraham and Nahor married their nieces.

Dinah’s daughter

Later in Genesis, the Bible relates that when Joseph was the Egyptian viceroy, he married Osnath daughter of Poti-Phera (Gen. 41:45). According to many Midrashic sources (Pirkei D’Rabbi Eliezer Ch. 38; Masekhet Sofrim 21:9; and Targum Pseudo-Jonathan to Gen. 41:45(, Osnath was none other than the daughter of Dinah (Jacob’s daughter) and her rapist, Shechem. This “illegitimate” child was initially shunned by Jacob’s family, but eventually found her way back in by marrying Joseph. Thus, Joseph’s wife Osnath was his niece, the daughter of his sister Dinah. Although others understand that Osnath was actually an Egyptian woman,[5] the Midrashic sources above reject the notion that Joseph would marry a non-Israelite woman.
Similarly, Rabbeinu Hayyim Paltiel quotes a Midrash[6] which says that Simeon married the daughter of Dinah who was born by rape through Shechem.[7] According to this Midrash (which is probably mutually exclusive with the above mentioned sources), Simeon married his niece, the daughter of his sister Dinah.
These examples differ from the others under consideration because these are the only explicit examples of a man marrying his sororal niece (i.e. his sister’s daughter). All the other examples involve a man marrying his fraternal niece (i.e. his brother’s daughter).

Uziel and Miriam

Amram had three children: Miriam, Aaron, and Moses. The Bible records the marriages of both of Amram’s sons: Moses married Zippora daughter of Jethro (Ex. 2:21), and Aaron married Eliseba daughter of Amminadab (Ex. 6:23). However, the Bible does not tell us about the family of Amram’s daughter Miriam.

Rabbinic literature states that she married Caleb (Exodus Rabbah §1:17; Sifrei, Beha’alothkha §78; and TB Sotah 11b–12a). However, according to the apocryphal work The Testament of Amram found amongst the Dead Sea Scrolls at Qumran (4Q543, 4Q549), Amram gave his daughter Miriam to his younger brother Uzziel to wed. That work understands that the sons of Uzziel listed in the Bible (Ex. 6:22) were born to his wife Miriam. Thus, that work believed that Uzziel married his brother’s daughter Miriam.

Othniel and Achsa

As related in the book of Joshua (15:16–17) and in the opening chapter of Judges (1:12–13), Caleb offered his daughter Achsa to whoever could conquer the Canaanite stronghold at Kiriath Sepher: “And Othniel the son of Kenaz, Caleb’s younger brother, took it; and he [Caleb] gave him [Othniel] Achsah his daughter to wife.” Othniel succeeded in conquering the city and thus won the hand of his brother’s daughter Achsa in marriage. Most assume that Othniel was Caleb’s full brother, although some explain that they shared only a mother, not a father.[8]
R. Ishtori ha-Parhi (1280-1366), the foremost Rabbinic topographer of the Medieval period, writes (Kaftor Va-Fereh Ch. 5) that the Sadducees consider themselves more pious than Rabbinic Jews because they forbid one to marry his brother’s daughter. Then, ha-Parhi cites this case as a Biblical precedent for allowing such marriages. Nonetheless, ha-Parhi notes that the case of Othniel only proves that one may marry the daughter of his maternal brother but does not necessarily prove that one can marry the daughter of his paternal siblings.

Elimelech and Naomi

There is a Talmudic discussion (TB Bava Bathra 91a) regarding the Book of Ruth which explains the relationships between its major players. It asserts that Elimelech (Naomi’s husband), Salmon (Boaz’s father), the anonymous relative who refused to redeem Naomi’s field, and Naomi’s father were all sons of Nahshon ben Amminadab. According to this understanding, Elimelech married his brother’s daughter—Naomi.

However, the Midrash (Ruth Rabbah §6:3) presents a dissenting view that Elimelech was a son of Salmon (and brother to Boaz). According to this understanding, Naomi was not Elimelech’s niece but his first cousin.

Mordecai and Esther

The Talmud (TB Megillah 13a) relates that Mordecai not only raised the orphaned Esther, but he also married her. Furthermore, some sources, including Josephus in Antiquities (Book XI, Ch. 6), Targum Rishon (to Est. 7:6),[9] and the Vulgate (Est. 2:7) explain that Esther was Mordecai’s niece. Ibn Ezra (to Est. 8:1) and Maimonides (there)[10] also repeat that claim. Together, these two ideas indicate that Mordecai married his niece. Nonetheless, this understanding is simply mistaken as the Bible quite explicitly states that she was his first cousin, not his niece: And he brought up Hadassah, that is, Esther, his uncle’s daughter… (Est. 2:7) and Now when the turn of Esther, the daughter of Abihail the uncle of Mordecai… (Est. 2:15).

The Talmud encourages marrying one’s niece

The prophet Isaiah tells of several acts of kindness that a man can perform that would prompt God to answer his prayers. He says:
Is it not to deal thy bread to the hungry, and that thou bring the
poor that are cast out to thy house? when thou seest the naked, that thou cover
him, and that thou hide not thyself from thine own flesh? Then shall thy light
break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily; and
thy righteousness shall go before thee, the glory of the LORD shall be thy
reward. Then shalt thou call, and the LORD will answer; thou shalt cry, and He
will say: ‘Here I am.’…
(Is. 58:7–9)
When explaining these “good deeds” in practical terms, the Talmud (TB Yevamot 62b–63a) notes that and that thou hide not thyself from thine own flesh refers to a man who marries his sister’s daughter. While there is a controversy among the commentators concerning whether the Talmud only means one’s sororal niece or even his fraternal niece, it is clear that the Talmud encourages a man to marry his niece. Similarly, the Tosefta (Kiddushin 1:2) teaches, “A man should not marry a woman until his sororal niece comes of age [so that he can marry her], or until he finds [another woman equally fitting for him.”

Only Sororal niece, or even fraternal niece?

There are two approaches among the earlier commentators in how to understand the Talmud’s endorsement of marrying one’s niece. Rashi understands that the Talmud only endorses marrying one’s sororal niece. He explains that this act is considered particularly kind, because a man has a certain longing for his sister (more so than for his brother). Thus, by marrying her daughter, he will insure that his wife will be especially cherished.

However, the Tosafists (Tosafot to TB Yevamot 62b) quote in the name of Rashi’s grandson Rashbam that the Talmud’s endorsement also applies to one’s fraternal niece, not just to a sororal niece. He explains that the Talmud specifically mentions marrying a sororal niece simply because it is more common that a man’s sister will convince him to marry her daughter than it is for his brother to do so.

Nonetheless, Rabbeinu Tam disagrees with this assertion and instead maintains that the Talmud only means that one should marry his sororal niece. There are two modes of justifications given for this approach: Firstly, one’s sororal niece is similar to her uncle, as the Rabbis say, “Most children are similar to the brothers of their mother” (TB Baba Bathra 110a, Sofrim 15:10). This similarity between the two will ensure a stronger marriage, and that is precisely what the Talmud means to endorse.

Furthermore, the Tosafists quote in the name of Rivan (a son-in-law of Rashi and uncle to Rabbeinu Tam and Rashbam) that it is actually forbidden to marry one’s fraternal niece, so the Talmud must only have endorsed marrying one’s sororal niece. They explain that according to the rules of the Levirate marriage (mentioned in Deut. 25:5–10), a man (A) is commanded to marry the widow of his brother (B), if B dies childless. However, the Mishnah teaches (Yevamot 1:1) that if the widow is A’s daughter, then A is exempt from that commandment, because a man may not marry his own daughter. Thus, the Rabbis forbid a man (B) from marrying his niece (A’s daughter) so as to prevent a situation where the commandment of Levirate marriage will be abolished. This rabbinic ban on marrying one’s fraternal niece proves that the Talmud’s endorsement of marrying one’s niece only applies to a sororal niece.[11]
Nonetheless, this proof is incomplete because there are situations where there is no clash with the rules of the Levirate marriage. For example, if A is already deceased (and therefore anyways unable to perform the Levirate marriage), then B should be allowed to marry his daughter. Or if A is only B’s maternal brother, but not paternal brother (and therefore is not allowed to marry B’s widow even if she was not his daughter see TB Yevamot 17b), then he should be allowed to marry A’s daughter. Accordingly, one can argue that in these situations, the Talmud endorses marrying even one’s fraternal niece. This is especially compelling in light of ha-Parhi’s above mentioned proof-text from Othniel, which shows that one is allowed to marry his maternal brother’s daughter.
In short, Rabbeinu Tam—in agreement with his grandfather Rashi—understands that the Talmud only endorses marrying one’s sororal niece, but actually forbids marrying one’s fraternal niece. Rabbi Betzalel Ashkenazi (1520–1592) testifies that this is also the opinion[12] of the non-yet-extant Tosafot Shantz to the Talmudic Tractate Gittin.[13]In his commentary to the Bible, the ‎Alsatian sage R. Yohanan Luria (1440–1514) also follows Rabbeinu Tam’s view.[14]
However, Maimonides (in his commentary to the Mishnah Nedarim 8:5 and in his Laws of Sexual Prohibitions, end of ch. 2) understands that the Talmud does not mention one’s sororal niece to the exclusion of his fraternal niece. He thus rules that is considered a Mitzvah for a man to marry either his sororal or fraternal niece.[15] R. Meir Abulafia (1170–1244) writes (Yad Ramah to TB Sanhedrin 76b) that marrying one’s niece is considered commendable because she is the closest relative that a man is allowed to marry. He thus follows his older contemporary Maimonides in offering no distinction between a sororal niece and fraternal niece (because the degree of kinship to both is the same). Nonetheless, he notes that the Talmud mentioned one’s sister’s daughter in specific simply because marrying her is even more commendable. By doing so, he is performing an act of kindness towards his sister, who might otherwise have difficulty marrying off her daughter.[16]
R. Moses Isserles (1520–1572) settles the matter by ruling in accordance with the view of Maimonides and Rashbam that one should marry his sororal or fraternal niece (see his glosses to the Shulhan Aruch, Even Ha’Ezer §2:6; 15:25).

The Rabbinic View regarding Forbidden Relationships

Rabbinic Judaism extends the meanings of the Biblical passages (Lev. 18 and 20) which delineate forbidden relationships. They note that the Torah spoke of the incest laws from the man’s point of reference, but the laws apply equally to a woman. Thus, the Rabbis understand that all incestuous relationships mentioned in the Bible are forbidden to both the man and the woman involved (TB Yevamot 84b). However, the Rabbis do not add more forbidden relationships than those listed by the Bible; they only say that both parties are culpable. The Sadducees, on the other hand, add cases to the Bible’s list and forbid more cases of the same types of relationship. In this, the Rabbis understand the Bible’s meaning differently than the Sadducees and remain more faithful to the text of the Torah than did they.

The Sadducee View Regarding Forbidden Relationships

A Sadducean work found by Solomon Schechter at the Cairo Geniza criticizes those who marry their brother or sister’s daughter. This work reasons that since according to Mosaic law, a man is not allowed to marry his mother’s sister because she is his mother’s flesh (Lev. 18:13), a woman is also not allowed to marry her parents’ brother. The rationale for such an extension of the Biblical law is that the Torah does not simply list forbidden cases of incest, it lists forbidden categories of relationships. These relationships are determined by degree of kinship, without regard for gender. Thus, if a man is forbidden to his parents’ sister, the same prohibition says that a woman is forbidden to her parents’ brother because the degree of kinship—in this case, parent’s sibling—is the same.[17]
A copy of this document, now known as the Damascus Document, was also found among the Dead Sea Scrolls at Qumran (4Q270). It contains a condemnation of those men who marry their brothers’ daughters (although that particular source omits the prohibition of one’s sister’s daughter). A legal scroll found at Qumran known as Midrash Mishpatim (4Q251) contains a list of the Biblical prohibitions of incest, and includes a man marrying his brother’s or sister’s daughter. Another important document from Qumran known as the Temple Scroll (11Q19) [18] also forbids marrying one’s brother’s or sister’s daughter.[19]
Case
#:
The Bible
(Lev. 18 and 20) forbids a man from marrying his…
The Rabbis
say that this also means that a woman maynot marry her…
The Sadducees
would say that this also means that one maynot marry his/her…
Sadducean
approach is redundant because it is already included in case #/New case:
1
Mother
Son
Daughter/Father
(13)
2
Sister
Brother
n/a
n/a
3
Father’s wife
Husband’s son
Wife’s
daughter/Mother’s husband
9
4
Granddaughter
Grandfather
Grandmother/Grandson
NEW
5
Parent’s
sister
Siblings’ son
Niece/Parent’s
brother
NEW
6
Father’s
paternal-brother’s wife
Husband’s
paternal-brother’s son
Wife’s
paternal-sister’s daughter/Parent’s paternal-sister’s husband, Mother’s paternal-brother’s
wife/Husband’s paternal-brother’s son
NEW (2
scenarios)
7
Daughter-in-law
Father-in-law
Mother-in-law/Son-in-law
12
8
Brother’s
wife
Husband’s
brother
Wife’s
sister/Sister’s husband
11
9
Wife’s
daughter
Mother’s
husband
Father’s
wife/Husband’s son
3
10
Wife’s
granddaughter
Grandmother’s
husband
Grandfather’s
wife/Husband’s grandson
NEW
11
Wife’s sister
Sister’s
husband
Brother’s
wife/Husband’s brother
8
12
Mother-in-law
Son-in-law
Daughter-in-law/Father-in-law
7
13
Daughter (see
fn. 22)
Father
n/a
n/a

The Sadducean method of interpretation creates three pairs of redundancies in the Bible’s list (Cases 3, 7, 8, 9, 11, and 12) and also creates four new cases of incest which are not mentioned in the Bible, in addition to marrying one’s niece (Cases 4, 6, two scenarios, 10).

These two points demonstrate the weakness of the Sadducean approach. The method of interpretation used to justify including one’s niece in the Biblical prohibition against marrying one’s aunt would create a series of redundancies in the other listed cases of incest. Furthermore, according to the Sadducean methodology of Biblical interpretation, four other relationships should be classified as incestuous (in addition to marrying one’s niece). However, the Sadducees are inconsistent in that they explicitly mention their added prohibition against marrying one’s niece but fail to account for the other new cases of incest which their methodology creates.[20]

In fact, Saul Lieberman argues that the Rabbis classified marrying one’s niece as a positive deed specifically in order to counter the Sadducean view that marrying one’s niece is Biblically forbidden. He notes it is the Rabbis’ way to take things which are simply “allowed” by the Bible and encourage people to do them in order to undermine sectarian heretical views.[21]
Interestingly, in his abovementioned work, ha-Parhi notes that the Sadducees were not innovators in banning marriage to a niece: They adopted the prohibition from the Samaritans, who took the idea from the Arabs.[22] Later, the Karaites also followed suit and outlawed uncle-niece marriage.[23]

R. Yehuda Ha-Hassid’s view

The 12th century German leader of the Hassidei Ashkenaz movement, R. Judah Ha-Hassid, declares that one should not marry his niece, neither sororal nor fraternal (in his ethical will §22 and in Sefer Hassidim §477). However, his understanding of this prohibition clearly differs from the Sadducean approach. The Sadducees understood that the Bible itself prohibits marrying one’s niece, while Ha-Hassid does not. As a follower of Rabbinic tradition, Ha-Hassid must comply with Talmudic law, yet his mention of a prohibition against marrying one’s niece is clearly at odds with the Rabbinic approach which not only allows for such marriage but even encourages it.

R. Ezekiel Landau of Prague (1713–1793), in his halachik responsa (Noda B’Yehuda, Even HaEzer Tinyana §79), offers an innovative solution. He proves that R. Judah Ha-Hassid only wrote the prohibitions in his will and Sefer Hassidim for his descendants—not for all Jews—because otherwise his prohibition would contradict an explicit Talmudic passage that not only allows but even applauds a man marrying his niece. [24] Others interpret Ha-Hassid’s warning in accordance with contemporary science, which warns of the genetic dangers to children born to an uncle and niece.

Nonetheless, Ha-Hassid himself explains his true intent. He writes (Sefer Hassidim §488) that only a pious individual is allowed to marry his niece in order that his children be similar to himself (per the rabbinic dictum mentioned above). However, a wicked man who only intends to fulfill his own pleasures should not marry his niece, so that his children will not be like him. Thus, Ha-Hassid actually allows for avunculate marriage in the right circumstances, yet elsewhere he writes blankly that it is forbidden so that the not-necessarily-pious masses would refrain from such unions.[25]

Conclusion

There are essentially two general views regarding avunculate marriage in the Bible. The Rabbinic position is that avunculate marriage is permitted by Biblical law. In fact, according to Rabbinic tradition, there are even Biblical precedents for allowing such marriages. Nonetheless, the Rabbis do limit the circumstances under which one may marry his niece. They forbid marrying one’s fraternal niece, since this might interfere with the commandment of the Levirate marriage. There is also the pietistic view of the Hassidei Ashkenaz, who rule that only a pious man may marry his niece (because he will have pure intentions), while the masses should not engage in such unions.

By contrast, the Sadducean approach outlaws avunculate marriage entirely, and attributes this prohibition to the Bible. Even according to Rabbinic tradition, the aforementioned Biblical cases are not unanimously viewed as actually consisting of avunculate marriages. The Sadducees would likely interpret these cases such that they do not serve as precedents for legitimately marrying one’s niece.

[1] L.
A. Feldman (ed.), Pirush HaRan Al HaTorah (Jerusalem: Machon Shalem,
1968) pg. 149.
[2]
While Ibn Ezra does not explicitly note his objections to this identification,
other sources quote a question in his name which implies a reject of this
tradition. Ibn Ezra asks that if we assume that the Bible lists Terah’s sons in
order of their birth, then Abraham was at least two years older than Haran.
Furthermore, it is evident from the Bible that Abraham was ten years older than
his wife Sarah (Sarai), as it says Then Abraham fell upon his face, and
laughed, and said in his heart: ‘Shall a child be born unto him that is a
hundred years old? and shall Sarah, that is ninety years old, bear?’
(Gen.
17:17). This would mean that Haran fathered Iscah/Sarai at the extremely
unlikely age of eight. Rabbeinu Hayyim Paltiel answers this objection by
noting that the Talmud (TB Sanhedrin 69b) itself already raised this
point. In fact, it uses this calculation to prove that in early generations men
fathered offspring from as early as the age of eight. See I. S. Lange
(ed.), Pirushei HaTorah L’Rabbeinu Hayyim Paltiel (Jerusalem,
1981) pp. 26–27 and S. Sasson (ed.), Moshav Zeqenim (London,
1959) pg. 15.
[3] S.
Sasson (ed.), Moshav Zeqenim (London, 1959) pg. 15.
[4] The
commentators propose this distinction because of the fact that the Bible splits
the genealogy of Haran’s descendants into two verses. The first verse only
mentions Lot, while the second says that he was the father of Milcah and Iscah.
However, Kimhi explains these verses in the exact opposite way: He
argues that the Torah sought to clarify that Haran was not only the father of
Lot, but also of Milcah and Iscah (which follows the view that this passage
only discusses one Haran).
[5]
Josephus (in Antiquities of the Jews Book II, Ch. 6) also understood
that Joseph’s wife was literally the daughter of Potiphar. However, see Midrash
Sekhel Tov
(to Gen. 39:1) and Midrash Tadshe (Ch. 21), printed in J.
D. Eisenstein (ed.), Otzar Midrashim (New York, 1915) pg. 486 and also
cited by Yalkut Shimoni (Joshua §9), which say that Osnath was among
several righteous female converts.
[6]
This Midrash appears nowhere else, save for Rabbeinu Hayyim Paltiel’s
commentary. However, there is a similar tradition (Genesis Rabbah
§80:11) which says that Dinah refused to leave the house of Shechem until
Simeon promised to marry her. According to that Midrash, Simeon married his
sister
Dinah, not her daughter.
[7] I.
S. Lange (ed.), Pirushei HaTorah L’Rabbeinu Hayyim Paltiel (Jerusalem,
1981) pg. 166.
[8] The
Talmud (TB Temurah 16a), followed by Rashi (to Jos. 15:17 and Jud.
1:13), writes that Othniel was only Caleb’s maternal brother, not full brother.
The rationale for this statement is that Caleb’s father is always given in the
Bible as Jephunah (Num. 13:6; 14:30; 26:65; 32:12; 34:19; Deut. 1:36′; Josh.
14:6; 14:14; I Chron. 4:15), while Othniel is always mentioned as a son of
Kenaz (Josh. 15:17; Jud. 1:13; 3:9; 3:11; I Chron. 4:13). According to this
approach, after Caleb was born, his mother married someone named Kenaz, and
bore Othniel to him. Rashi remains consistent with this view when he writes (in
his commentary to TB Sukkah 27b) that he is unsure of Othniel’s tribe,
because his relationship to Caleb was only through their mother, and
matrilineal descent does not impart tribal affiliation.
Kimhi
(to Josh. 15:17) adds that in the instances that Caleb also is referred to as a
Kenizzite (Num. 32:12; Josh. 14:6; 14:14), this term is a reference to his
step-father. Kimhi then suggests that Caleb and Othniel were actually
full brothers and that their father had two names: Jephunah and Kenaz (which is
why Caleb is also called a Kenizzite). Ultimately, Kimhi rejects this
approach and argues that the appellation “Kenizzite” refers to the family
of Kenaz, a common ancestor of both Caleb and Othniel. Ha-Parhi (cited
below) and Abarbanel (to Josh. 15:16 and in his introduction to Judges) concur
with Kimhi’s conclusion. [It has yet to be explored whether the term
Kenizzite used in connection with Caleb is related to the Kenizzites, a
Canaanite tribe which God promised Abraham will be conquered by the Israelites
(Gen. 15:19).]
[9]
Although, see Targum Rishon earlier (to Esther 2:7 and 2:15) who
explicitly writes that Esther was the daughter of Mordecai’s uncle, making them
first-cousins, not niece and uncle.
[10] Y.
Rivlin (ed.), Pirush Megillat Esther L’Rambam (Jerusalem, 1952)
pg. 60.
[11] See
Tosafot (TB Yevamot 99a) and Tosafot Yeshanim (ibid. 62b).
The same point is made earlier by Rav Sherira Gaon (who predated Rabbeinu Tam)
in a responsum printed by M. Grossberg (ed.), Gvul Menashe (Frankfurt,
1899) pg. 15.
[12] R.
Abraham Haim Schor (d. 1632) writes (Torat Haim to TB Sanhedrin
76b) that marrying one’s sororal niece is especially praiseworthy because
according to Biblical law, a daughter does not inherit her deceased father’s
property unless he has no sons. Accordingly, there is likely animosity between
a man and his sister, for the former will inherit their father’s property and
the latter will not. Therefore, it is especially praiseworthy for a man to
marry his sister’s daughter in order to alleviate this animosity and show his
sister that even she will derive benefit from their deceased father’s estate. Tosafot
Shantz
, as quoted by Ashkenazi, offers a very similar approach and adds
that marrying one’s brother’s daughter does not achieve the same effect because
one’s paternal brother will in any case inherit his father’s property. In this,
Tosafot Shantz offers another strong argument for Rabbeinu Tam’s position.
[13] M.
Y. Blau (ed.), Shitah Mekubetzet Yevamot (New York: Shitat HaKadmonim,
1986) pg. 302. See also Shitah Mekubetzet (to TB Nedarim 63b) who
also seems so inclined.
[14] Y.
Hoffman (ed.), Meshivat Nefesh (Jerusalem: Machon Yerushalayim, 1998)
pg. 18.
[15] See
also Meiri (to TB Yevamot 62b) who seems to agree with Maimonides.
[16] In
a similar explanation, R. Todros HaLevi ben Joseph Abulafia (1225–1285), a
nephew of R. Meir Abulafia, writes that marrying one’s sister’s daughter is
especially meritous because his sister likely has financial difficulties in
marrying off her daughter. Hida (Birkei Yosef to Even HaEzer
§2:6) quotes this unpublished explanation of R. Todros and adds that according
to this, there is no difference between a sororal niece and a fraternal niece,
the difference is only in whether the groom’s sibling has financial
difficulties.
[17] S.
Schechter (ed.), Documents of Jewish Sectaries Vol. 1, Fragments of a
Zadokite Work (Cambridge, 1910) pg. 5.
[18]
Interestingly, Midrash Mishpatim lists the prohibition of marrying one’s
niece before it lists one’s aunt, while the Temple Scroll lists
marrying one’s niece afterwards.
[19] See
E. Eshel, “The Proper Marriage according to the Genesis Apocryphon and Related
Texts,” Meghillot: Studies in the Dead Sea Scrolls Vol. 8–9 (Jerusalem:
Bialik Institute, 2010) pp. 29–51, who discusses numerous examples of the DSS
embellishing Biblical passages by adding marriages between first cousins. She
explains that the authors of those scrolls added cases of marriage between
first cousins and not between man and his niece precisely because the Qumranic
sect believed the latter to be forbidden.
[20] It
should be noted that three out of four of those cases (i.e. grandmother,
mother’s paternal brother’s wife, and grandfather’s wife) are explicitly banned
by Rabbinic decree, even though according to Rabbinic interpretation they are
permitted by Biblical law (see TB Yevamot 21a).
[21] S.
Lieberman, Tosefta Ki-fshutah (New York: JTS, 1973) pg. 915. Cf. E.
Segal, “Sarah and Iscah: Method and Message in Midrashic Tradition”, JQR,
vol. 82:4, pp. 417–429 who seems content to similarly explain the Midrashic
identification of Sarah with Iscah (mentioned above).
[22]
Ha-Parhi, in his abovementioned polemic against Sadducees, writes that
should one meet a Sadducee, one should tell him that according to Sadducean
religion one is allowed to marry his daughter because the Bible does not
explicitly forbid it and the Sadducees do not recognize the hermeneutical
arguments set forth by the Rabbis (TB Sanhedrin 76a) for its
prohibition. However, in light of the above, Ha-Parhi’s polemic is no
longer applicable because according to the Sadducees’ internal logic, marrying
one’s daughter is included in the prohibition of marrying one’s mother because
both are a violation of the child-parent relationship. That is, the Torah
forbids a man to lie with his mother and both Rabbinic and Sadducean
interpretation extend this prohibition to a woman who is forbidden from lying
with her son. However, Sadducean interpretation would also argue that included
in this prohibition is a man lying with his daughter because the Torah’s intent
is not simply to forbid a man and his mother, but to declare incestuous any
fornication between the child-parent line. The Rabbis, on the other hand,
understood that this is not the intent of the Torah and instead offer their own
source for the prohibition of marrying one’s daughter.
[23] N.A.
Stillman (ed.), “Malik al-Ramlī.” Encyclopedia of Jews in the
Islamic World
(Brill Online, 2013).
[24] For
an extensive survey of various authorities who agree or disagree with Landau’s
characterization of the prohibition cited by R. Yehuda Ha-Hassid, see Sdei
Hemed
Vol. 7 (Brooklyn: Kohath Publishing, 1950) pp. 2483ff.
[25] See
S. Guttman (ed.), Sefer Tzava’at Rabbi Yehuda HaHassid HaMefoar
(Jerusalem: Otzar HaPoskim, 2011) pp. 177–188 for an in-depth analysis of Ha-Hassid’s
stance on the topic.