1

The Mysteries of Hoshana Rabbah

THE MYSTERIES OF HOSHANA RABBAH

By Eliezer Brodt


This article originally appeared last year in Ami Magazine (2016) This version has a many updates and corrections. I hope to revisit this subject shortly.


The sources of our Yomim Tovim are relatively easy to find, as one simply locates the relevant pesukim or Gemara and starts from there. However, one Yom Tov does not have such a starting point: Hoshana Rabbah. Its roots and numerous customs are shrouded in mystery. This article is an attempt to shed a bit of light on some of the early sources and customs behind this special day.[1]


A very early mention is in an anonymous attack against Yiddishkeit apparently written around the year 1500, where we already find Hoshana Rabbah under attack.[1a] At a later date we find in a work which records a debate about Kabbalah, written in 1825 that the origins of Hoshana Rabbah were also dealt with harshly.[1b]


The Name


Today we know this special day as Hoshana Rabbah, but it wasn’t always called by this name. In earlier sources, such as the Mishnah and Gemara, the Yom Tov is never called Hoshana Rabbah but “Yom Aravah” or “Yom Hoshana.” In a recent article, Rabbi Yaakov Stahl traces mentions of these names through numerous Geonim, Paytanim and Rishonim and concludes that the earliest known mention of the name “Hoshana Rabbah” is in the piyyutim of Rav Yosef Avitur, who passed away in 1024. However, it took a long time for the name to become popular.[2]


The Chayei Adam writes that the name Hoshana Rabbah references the many tefillos recited on this day that begin with the word “hoshana.”[3] This idea can be found as early as 1599 in the Seder Hayom. Rav Eliyahu Bachur writes in his Sefer HaTishbi that the aravos we take on Sukkos are called hoshanos because we call out hoshana, a contraction of the words hoshia na (please save), while holding them.[4]


YOM ARAVAH


In the fourth perek of Maseches Sukkah (42b-45a), the mishnayos and Gemara discuss the extra aravah that was used in the Beis Hamikdash in addition to the one included in the daled minim. Each day the kohanim would circle the mizbei’ach one time, and on the seventh day they would do so seven times. Rishonim differ as to whether they went around with both the aravah and the daled minim, or with the daled minim alone, as well as if the Yisraelim went around as well.[5]


On the seventh day, they would do chavatah on the ground with the aravos. Rashi (ibid. 44b) understands this to mean shaking the aravos, whereas the Rambam writes that it means to bang them two or three times on the floor or on a utensil[6] without making a brachah, in keeping with a minhag hanevi’im.[7] Since the destruction of the Beis Hamikdash, we go around with daled minim only, and not with the aravah, since it is not mentioned in the Torah.[8] The Rambam writes that nowadays we go around the bimah as a zecher l’Mikdash, where they circled the mizbei’ach.[9]


These mishnayos are the earliest sources for the hakafos we do once each day on Sukkos and seven times on Hoshana Rabbah. There are numerous sources from the Geonim onward about this.


It’s worth mentioning the powerful words of Rav Yosef Hahn Norlingen (1570-1637) in Yosef Ometz, first printed in 1723. He writes that one should make a great effort to go around each day with the lulav, to the extent that it’s worthwhile to spend a lot of money on the daled minim for this aspect of the mitzvah alone. He writes sharply against those who leave early and avoid hakafos and describes how he completed the circuit every day, even when there was a lot of pushing, especially on Hoshana Rabbah when the children pushed a lot.[10] A similar point is made by the anonymous work Chemdas Yomim.[11]


We see from this the great significance of completing a circuit around the bimah each day, which ties into zecher l’Mikdash, a concept that stands behind numerous halachos.[12]


But what else—besides for circling the bimah seven times and banging the aravos—is done differently on Hoshana Rabbah than the other days of Chol Hamoed Sukkos?


MISHNEH TORAH[13]


Many have the custom to hear Mishneh Torah, or Sefer Devarim, on Hoshana Rabbah night.[14]


Where did this custom originate?


Avudraham writes that in his time, a few people had the custom to read the whole Torah on the night of Hoshana Rabbah in case they didn’t complete shnayim mikra that year. He personally does not endorse this minhag and feels one should make up any missed shnayim mikra over Sukkos, or better yet, during the Aseres Yemei Teshuvah.[15] Tashbetz, a talmid of the Maharam MiRotenburg, is also wary of this custom, giving the strong opinion that it doesn’t help for anything.[16] However, the Shibolei Haleket writes that it is a worthy practice, and the Magen Avraham mentions it as well. The Shibolei Haleket links this custom to the fact that it is the yom hadin for water, and though the Gemara says one should really finish shnayim mikra before Yom Kippur, if one does not, now is a good time.[17]


The anonymous early Italian work Minhag Tov also describes this custom and says he has seen people practice it. His reasoning for it is interesting: on Rosh Hashanah, we are judged for life and death. In case death was decreed upon him, he will have reviewed his learning.[18] Agudas Eizov adds that through learning, one will be reminded to do teshuvah.[19]


Rav Yaakov Emden suggests that the reason for this custom is to remember the king’s Torah reading at Hakhel, but says that this may be a bit farfetched. He also points out that chumash is not generally to be learned at night.[20] However, he concludes “I bend my head to a custom that is already accepted.” However, he is discussing the Mishneh Torah, not the reading of the entire Torah mentioned by the Rishonim.[21] Rabbi Yosef Ginsburg also writes that the custom is to read only the Mishneh Torah.[22] What’s the source for this?


Shulchan Aruch HaArizal, first printed around 1660, writes that on the night of Hoshana Rabbah one should read Mishneh Torah.[23] Basically, the earliest source for the custom is the Arizal.[24]


The minhagim of the Arizal became widespread through various “bestseller” sefarim. [25] To point to just three “bestsellers,” that helped spread this minhag, one was the Tikunei Shabbos, first printed in 1613,[26] and another the Shaarei Tzion by Rav Nassan Hanover, first printed in 1662.[27] These two works saw dozens of editions and were extremely popular and widespread. Both contain a full Hoshana Rabbah learning seder, famously known as the Tikun Leil Hoshana Rabbah. These works inspired other versions based on Kabbalah.[28] A third work that also helped spread this seder was the very popular (and anonymous) Chemdas Yamim, first printed in 1731.


What was farfetched to Rav Yaakov Emden was fact for the Aderes, who writes in his anonymous[29] work on Hakhel that the reason behind the minhag of Mishneh Torah is for a remembrance of Hakhel.[30] Elsewhere, he writes that he himself would lein Mishneh Torah each year in his sukkah from his own sefer Torah.[31]


Rav Charlop did the same.[32] Many gedolim would also say this tikkun. For example, the Chida records this in his autobiography many times.[33] The Chasam Sofer would say tikkun and then go to sleep.[34]


Interestingly, Rabbi Chaim Benveniste (1603-1673) in Shiurei Knesses Hagedolah[35] and others[36] bring down that many have a minhag to say selichos on Hoshana Rabbah night.[37] Others say selichos during the hakafos in the morning and even blow shofar after each circuit of the bimah.[38]


By contrast, in Vilna it appears there were those who said selichos on Hoshana Rabbah night and the Gra wanted to abolish it because of Simchas Yom Tov. It’s even recorded that on Hoshana Rabbah night the Gra was noheg Simchas Beis Hashoeivah like the rest of the nights of Chol Hamoed but he stopped it after one  Hoshana Rabbah night someone died.[39a]


TEHILLIM


Other early sources, such as Rav Avraham Galante write that one should say the whole Sefer Tehillim on Hoshana Rabbah.[39] Rav Moshe Machir, in his classic Seder Hayom, cites such a custom, as does Rav Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms[40] and Rav Yosef Hahn Norlingen. The Chasam Sofer would say the whole Sefer Tehillim and go to sleep,[41] as did R’ Shlomo Zalman Auerbach.[41a] Rabbi Hertz Scheir would pay people to say Tehillim the whole night.[42]


Rav Chaim Stein, Rosh Yeshivah of Telz, in his incredible World War II diary chronicling his great mesiras nefesh for whatever mitzvos he was able to do during that time, also writes that he and his friends stayed up saying all of Tehillim.[43]


The Butchasher Rav (1771-1841) gives an additional interesting reason for doing so: because Hoshana Rabbah is the ushpizin night of Dovid Hamelech. Dovid was known not to sleep for longer than sixty horse breadths,[44] and we try to emulate that.[45]


CHECKING SHADOWS[46]


Avudraham also records an elaborate Hoshana Rabbah custom: at night, some wrap themselves in sheets and go out to the shade of the moon. If they find their shadow complete, they are happy; if the head is missing, they assume they will die during the coming year. Depending on the appearance of the shadow, one can tell if other family members will survive the year. (A possible similarity can be found in Maseches Horayos.)


However, the Avudraham concludes not to do it.[47] This custom is found in numerous Rishonim—Ramban, Rav Yehudah Hachasid, Rokei’ach, Rikanati,[48] Tzioni, and Rav Aharon Hakohen Miluneil, to list a few. At the end of a manuscript written by Rav Eliyahu Bachur in 1515, he notes, “I completed this sefer on Hoshana Rabbah, when I saw my head in the shadows of the moon, so I know that I will not die this year.”[49] Rav Chaim Benveniste writes that the purpose of this custom is to do teshuvah, for if one sees that the shadows are not in his favor, he will daven for the decree to be abolished.[50]


Interestingly, Rav Yosef Karo makes no mention of this minhag, but the Rama in Darchei Moshe cites the Avudraham without giving his own opinion about it. However, in his glosses on Shulchan Aruch, he stresses not to do it,[51] writing that we do not understand exactly how to do it and in general it is not advisable to look into the future. Rav Yosef Hahn Norlingen and the Mateh Moshe[52] write the same. (It’s worth pointing out, though, that the Arizal was an adherent of this custom.)[53]


Returning to the previously mentioned minhag, that of reading the whole Torah throughout the night of Hoshana Rabbah, the Agudas Eizov adds that another reason to learn is to amass zechusim so that one’s shadow will be complete on Hoshana Rabbah. What lies behind this unique custom?


There are many more minhagim of Hoshana Rabbah, almost all for the same reason.


ECHOES OF YOM KIPPUR[54]


The Tur and numerous other Rishonim mention the lighting of candles. Leket Yosher writes that his rebbe, the Terumas Hadeshen, would use in part leftover candles from Yom Kippur.[55] Rav Zalman of St. Goar, in his work Sefer Maharil, writes that he observed his rebbe, the Maharil, doing the same.[56] Rav Isaac Tirna describes the same in his Sefer Minhagim.[57]


Another minhag echoing Rosh Hashanah and Yom Kippur is mentioned by Rav Zalman of St. Goar, who writes that he observed the Maharil wearing a kittel on Hoshana Rabbah.[58] The Rama cites a similar practice in Darchei Moshe and the Mapah. The Magen Avraham does the same, but says that the minhag in Poland is to wear Shabbos clothes, but not a kittel.[59] Rabbi Henkin writes that the minhag is only for the chazan to wear a kittel.[60]


Rav Isaac Tirna in his Sefer Minhaghim,[61] the Rama, Rav Yosef Hahn Norlingen and others bring that some go to the mikvah on the morning of Hoshana Rabbah.[62] Rav Chaim Benveniste writes in Shiurei Knesses Hagedolah that it’s better to do so in the evening. The Mateh Moshe,[63] Rabbi Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms and others[64] write that it’s one of the five days of the year on which one should wake up early.[65]


The Tur and other Rishonim write that the minhag is to daven as on the morning of a Yom Tov, with a longer Pesukei Dezimrah.[66] However, it is unclear if they mean to include Nishmas. Numerous sources describe that the custom was to say it, such as in the French Work on Minhaghim written between 1360-1390 [66a], In the Zecher Yosef from 1467,[67] the Kabbalistic work Agudas Eizov,[68] Rav Chaim Benveniste’s description of Izmir, Turkey, in Shiurei Knesses Hagedolah, the Kaf Naki’s,[69] description of Morocco, and other descriptions of Italy.[70] However, the Rama says not to say Nishmas.


The Kitzur Shibolei Haleket writes that he heard some say Zachreinu L’chayim. Rav Chaim Benveniste cites others who had such a minhag.The Maharam would say Hamelech Hakadosh and Hamelech Hamishpat,[71] and in some early manuscripts, the tefillah of Unesaneh Tokef includes the words “Ub’Hoshana Rabbah yeichaseimun.”[72]


What is the common denominator of all these minhagim? The answer is simple. Hoshana Rabbah is a day of judgement. The question is, for what?


According to the Gemara (Rosh Hashanah 16a), it is a day of judgment for water. As the Taz[73] and Gra[74] point out, water is one of the most important human needs. The aravah grows by the water, says the Rokeach, so we take it up on this day. Of course it is well-known in Kabbalistic literature that this day marks the chasimah of the din handed down on Rosh Hashanah, but it is clear that sources who were not familiar with the Zohar also knew this. For example, the Manhig writes that the reason for lighting candles as on Yom Kippur, among other minhagim, is because on this day the judgment is sealed.[75] Some manuscripts of the Machzor Vitri write that we say Hashem hu haElokim seven times on Hoshana Rabbah, like we do on Yom Kippur, to symbolize the completion of judgment.[76] Others point to a cryptic line in the Yerushalmi in Rosh Hashanah to claim it as a final day of judgment.[77]


Based on these sources, it makes sense that all the many different minhagim are due to Hoshana Rabbah being a final day of judgment.[78] The question, though, is in the secrecy of it. Why are Rosh Hashanah and Yom Kippur openly discussed by Chazal as a day of judgment, while Hoshana Rabbah goes unmentioned? If it were such an important day, one would expect Chazal to let us in on the secret.[79]


Rav Yaakov Kamenetsky answers[80] this with an interesting idea, similar to one proposed by Rav Shlomo Zalman Auerbach.[81] They explain that Chazal felt that if the concept ever “got out,” it would disrupt simchas Yom Tov. At that time, the secret was only told to special people, but due to yeridas hadoros, it soon became clear that Hoshana Rabbah’s judgment would not affect simchah all that much. So the secret of the day’s tremendous significance was let out to the masses.
It is worth noting a similarly interesting statement from Rav Yehoshua Ibn Shuaib, talmid of the Rashba, that one of the reasons we do not find an open discussion of Rosh Hashanah’s judgment in the Torah is because such concepts are very hard to comprehend and discuss openly.[82]


STRANGE CUSTOM


In a letter in 1488, Rav Ovadiah miBartenura writes that in Italy, on Yom Kippur and Hoshana Rabbah nights, the aron was opened after davening and women would line up to kiss the Torah the whole night.[83] Rav Yehoshua Falk describes a similar practice in Pressburg. He links these customs, once again, to the fact of the final din.[84]


CHALLAH IN THE SHAPE OF A BIRD


Related to all of this, we find in a 19th-century Lithuanian memoir that white bread for Hoshana Rabbah was baked in the shape of a bird, because on this day, a final decision is made as to who will live or die that year. In folk tradition, this bird would fly to heaven and bring the determination on a scrap of paper.[85]  In Mattersdorf, the challahs of the Yomim Nora’im were baked in a round pan and stamped with a picture of a bird, probably for a similar reason.[86]


BANGING OF ARAVOS


After saying the hoshanos, we bang the bundle of aravos on the floor five times. The Chayei Adam[87] writes that children bang it until there are no leaves left, because of their exuberance for the mitzvah.[88] Rav Yair Chaim Bachrach of Worms (1638-1702) writes in the Mekor Chaim that fools bang it until no leaves are left. We bang it a few times, but why?


Rabbi Alexander Moshe Lapidos answers this question,[89] but to illustrate it clearly, some background is helpful. On Rosh Hashanah, we have a custom to eat various fruits and say accompanying tefillos. Numerous Acharonim [90] explain this minhag by pointing to a Ramban[91] that states that when an action is done in this world, it has an effect in shamayim, which in turn causes something to happen down here.[92] For instance, there is a custom among some to keep their hands open when reciting the words “Posei’ach es yadecha,” as though waiting to receive the parnasah.[93] This reasoning is in part what is behind the banging of the aravos.


THE FATE OF ARAVOS AFTER WE FINISH BANGING THEM


After we finish banging the aravos, what do we do with them? Many are noheg to place them on top of the aron kodesh, but it is not clear how far back this minhag can be traced, or if it is even permissible to do so.


Interestingly The Chayei Adam writes (153:3) one should burn the Aravos afterwards as does the Aruch Hashulchan (664:6).


The Munkatcher did not hold of throwing it onto the aron kodesh. However the Marsham points to a Malbushei Yom Tov which mentions that they did do so in his time. This work was written by the Tosfos Yom Tov (1579-1654) on the Levush, but was only first printed from manuscript in 1895.[94] However, this piece is already brought down by the Eliyhau Raba who had this work in manuscript and quotes from it often. [94a]


The sefer Tanya Rabbasi by Rav Yechiel HaRofei (1240-1289) records that “The custom we received from our fathers is that after we finish the mitzvah of aravah on Hoshana Rabbah, we take it home with us and put it next to our beds to show the love for mitzvos, and this is a kosher minhag.”[95] It is clear that in his time, the aravos were brought back home. The Mekor Chaim quotes the Tanya Rabbasi as saying that he heard that this practice serves as a protection when traveling.
We find segulos in numerous sefarim relating to saving a piece of the aravos, beginning with Derech Hayashar, written in Krakow in 1646. From there, it is also found in Uber Orach, Sefer Zechirah,[96] and Tzeidah Lederech, first printed in 1760.[97] It became famous in its Sefer Zechirah printing, as Rav Zechariah Simnar’s work was extremely popular in its time.[98] The custom is also found in the Chemdas Yomim.[99] All these sefarim write that one should use some of the candles of Yom Kippur for this practice to work, and that it saves one from robbery. Sefer Zechirah adds that you don’t need to carry the aravah on you for it to work, as long as you know where it is in your house.[100]


Numerous Rishonim and Acharonim advise that the aravos be saved and burned with the chametz,[101] because it is good to do mitzvos with objects already used for a mitzvah. None of these many sources mention throwing the aravos on top of the aron kodesh, even in passing.


SEGULAH WITH THE ESROG


One last famous Hoshana Rabbah segulah is the custom of women who are expecting to bite off the pitum of an esrog, daven that the birth not be painful, and then give tzedakah. The earliest source for this can be found in Rav Yaakov MiYanev’s classic Tz’ena Ur’ena.[102] This sefer, first printed around 1622, was reprinted over 200 times,[103] which explains why the minhag is so famous and popular. This practice is also cited by Rav Zechariah Simnar in Sefer Zechirah [104].


The reason for this minhag, as given by the Tz’ena Ur’ena, is because the fruit of the Eitz Hadaas that Chavah gave to Adam was an esrog. This caused the curse of painful childbirth. Since they did not pasel the esrog or eat from it all Sukkos, and do not do so even now that Sukkos is over, the tefillah of women is that they should not suffer because of Chavah’s sin, and instead have an easy labor.


May we all be zocheh to be inscribed in the sefer hachayim.



[1] For useful collections on this topic see; A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, pp. 100-103; L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut BiKhilot Yisrael, pp. 95-96,284- 288; R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalachah, pp. 142-149; Encyclopedia Talmudit, 8, pp. 527-535; Daniel Goldshmidt–Yonah Frankel, Machzor Sukkos, pp. 20-22; Daniel Goldshmidt, Mechkarei Tefillah Upiyut, pp. 392- 394; R’ Mordechai Spielman, Tiferes Tzvi, 3 pp.335-349; R’ Betzalel Landau, Machanayim 74 (1963), pp. 30-39; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot 2, pp. 136- 146; R’ Ovadiah Yosef, Chazon Ovadiah (Sukkos), pp. 438-450; R’ Ben Ish Chai, HaModiah (1999), pp. 14-15 [Thanks to R’ Menachem Silber for this source]; R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), pp. 224-237; R’ Tchezner, Sharei Chag HaSukkos, pp. 249-256, 450-458; Rabbi Tuviah Freund, Moadim L’Simchah,1, pp. 422- 451; Pardes Eliezer, Sukkos, pp. 227 and onwards; Luach HaHalachos Uminhaghim, pp. 102-111.I hope to return to all this more extensively in the near future in a hebrew work.
[1a] Bechinas haKabbalah, p. 50. See T. Fishman, Shaking the Pillars of Exile, 1997, p. 140; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p.12, 29.
[1b] Shadal, Vikuach Al Chochmas Hakabbalah, introduction. On this work see Jordan Penkower, The Dates of Composition of the Zohar, pp.75-116.
[2] Yerushaseinu 9 (2016), pp. 155-201.
[3] 153:2.
[4] Sefer HaTishbi, Erech Hoshana.
[5] See Biur Hagra, 660;1, 664;12; R’ Shimon Horowitz, Biur Marsha (on Sefer Tanya Rabbasi), p. 198; R’ Elyukim Horowitz, Zichron Yerushalayim p. 50.
[6] See R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 136.
[7] Hilchos Lulav 7:22. See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p.136.
[8] See Beis Yosef, 664. See also Rama, 664:7. However the Taz (5) concludes one should hold both as does the Eliyhau Raba (11). See also R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.299.
[9] Hilchos Lulav 7:23. See R’ Yosef Dubovick, ‘MiTorat Rav Shmuel Ben Chafni Gaon: Inyanei Aravah Beyom Shvi’i Shel Sukkos,’Asifat Chachamim Boyan 12 (2013) pp. 13-22 R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalacha, pp. 142-146; Yosef Tabori, Moadei Yisrael Bitkufat HaMishnah V’haTalmud, 2000, pp. 190-194; R’ Shlomo Pick, Ilana D’Chaye Sarah (1986), pp. 51-61; Otzar Mefarshei Hoshanos (Machon Yerushalayim) 2003, pp. 19-34.
[10] Yosef Ometz, Siman 1048.
[11] Chemdas Yomim, 83b.
[12] See the work from the Aderet called Zecher L’mikdash, and Zichron Yerushalayim from R’ Elyakim Horowitz both devoted to this topic. See especially pp. 50-52 in Zichron Yerushalayim.
[13] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 136-137. See also R’ Weiss Binah L’itim, Tishrei, pp. 525-527 (staying up); see ibid, 527-530 (on finishing Chumash); Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p.173; J. Lauterbach, Rabbinical Essays, pp. 328-329. For a very interesting article connecting this minhag to Coffee, see Elliott Horowitz, “Coffee, Coffeehouses, and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,” AJS Review 14:1 (Spring 1989), pp. 17-46; Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, Phd Ben Gurion University 2006, p. 87. See also R’ Aron Felder, Sh’eilot Aron, Siman 16 [Thanks to Menachem Butler for this source].
[14] It’s interesting that R’ Moshe Machir in Seder Hayom brings this minhag and the problems mentioned here for Simchas Torah at night. R’ Dovid Sasso writes in Masot Bavel (p. 197) that in Baghdad they would lein the whole Torah on Shmini Atzeres.
[15] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[16] Tashbetz (Schneerson edition), siman 410.
[18] Shibolei Haleket, Siman 371.
[19] Minhag Tov, #76. On the dating of this work see Y. Ta Shema, Collected Writings 3, p. 248.
[20] p. 263
[21] R’ Henkin also raises this issue in Shut Gevurat Eliyahu, p.298
[22] Siddur R’ Yaakov Emden 2, p. 407
[23] Itim LeBinah, p. 220.
[24] The importance of this work was that it was one of the main sources for the Magen Avraham when quoting the Arizal. See Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015. pp. 191-198.
[25] See for example Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014, p. 285.
[26] See also R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 137-142.
[27] On the Significance and editions of this work see Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015, pp. 265-266. 29. [See the Appendix here]. See Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, PhD, Ben Gurion University, 2006, pp. 88-121. I hope to deal with this work in an article in the near future, iyH.
[28] See for example E. Landshuth, Amudei Ha’avodah pp. 218-220. See also Yosef Yahalom, Alei Ayin, pp. 130-143.
[29] He even gave a haskamah to his own work. See Yaakov Spiegel, Amudim Betoldot Hasefer Haivri, BiSharei Defus, pp. 35-36.
[30] Zecher L’mikdash, p. 19. See also Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139.
[31] Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139. R’ Moshe Feinstein was against leining from a Sefer Torah for Mishna Torah (Mesorat Moshe 2, p. 151).
[32] R’ Deblitsky, Binu Shnos Dor Vador, p. 63, 70
[33] Meir Benayahu, Ha-Chida, p. 533.
[34] See Zichronos Umesoros al HaChasam Sofer, pp. 205-206; Minhagei Raboseinu V’hilchosam, p. 170.
[35] He brings this from the Arizal, which is one of the only times he quotes him in his sefarim on Orach Chaim.
[36] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 138-139.
[37] See Avraham Yari, Toldos Chag Simchas Hatorah, pp. 292-295, about those who thought there was a custom to say Selichos on the night of Simchas Torah, when in reality they got confused and it was really on the night of Hoshana Rabbah. See Kaf Naki, Lud 2014, p. 108 who writes he could not find early sources for this minhag.
[38] See for example R’ Moshe Machir in Seder Hayom; R’ Meir Soloveitchick, Ha-Meir La’aretz, p. 104.
[38a] Aliyot Eliyahu, Maylot HaSulum 13, pp. 32-33.
[39] S. Schechter, Studies in Judaism, Philadelphia 1908, 2, p. 296. About this see Moshe Chalamish, HaKabbalah Betefillah Uminhag, pp. 332-355. See also Meir Benayahu, Dor Echad Ba’aretz, p. 268.
[40] Minhaghim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[41] See his own testimony in Sefer Zikaron, p.3 about a dream he had.
[41a] Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241. See About R’ Moshe Feinstein, in Mesorat Moshe 1, p. 119 that he would “say” Mishnah Torah at night and finish Tehilim during the day. See also Mesorat Moshe 2, p. 151; R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.298.
[42] Turei Zahav, p. 16 (introduction).
[43] Mi-Telz Ad Telz, p. 276.
[44] See my Bein Kesseh LeAssur, pp. 173-215.
[45] Peninim Yekarim # 8 (printed in back of Da’as Kedoshim on Yoreh Deah, Tel Aviv 1959). Thanks to R’ Yehuda Spitz for this source.
[46] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 101; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p. 59, 217; Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, pp. 245-269; Dov Sadan, Gilgul Moadim, pp. 163-178; R’ Lipshitz, Iyunim B’-Rabbeinu Bechaye, pp.327-331; Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 6, pp. 173-182; Daniel Speber, The Jewish Life Cycle, pp. 373-383; Ibid, Sefer Zikaron Heichal Hanefesh, pp. 369-376; Y. Ta-Shema, Ha-Niglah She-Benistar, pp. 30-31,120; R’ Yaakov Stahl, Sefer Gimatriyos, 2, Appendix pp. 866-874; Yisroel Ta-Shema, Kneset Mechkarim 4, p. 234. See this recent post.
[47] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[48] He even mentions some trying to do it on a bird. The Mateh Moshe brings this down, but Mekor Chaim comments on this that it’s strange.
[49] About this passage see Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, p.259; Dov Sadan, Gilgul Moadim, p.165. About R’ Eliyahu Bachur and Kabbalah see my Likutei Eliezer, pp. 71-72.
[50] Shiurei Knesses Hagedolah, 664. See also Sha’arei Tzion from R’ Nassan Hanover, p. 142. [51] See the Gilyon of the Magen Avraham here.
[52] Mateh Moshe, 957 (at the end). See the comments of R’ Chaim Ulma on Yosef Ometz (Mechon Yerushalayim ed.), p. 294.
[53] Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014 pp. 286-287.
[54] See Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 173; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p.96,135.
[55] Leket Yosher,(2010), p. 334.
[56] Maharil, p.381.
[57] p. 125.
[58] Maharil, p. 381. See Yerushaseinu 3 (2009), pp. 90-93 about wearing a Kittel and saying Nishmas.
[59] Magen Avraham, 664;3. See Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241 about what R’ Shlomo Zalman Auerach did.
[60] Shut Gevurat Eliyahu, p.298. See also R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), p. 229 Ftnt, 23 from Shar Mayim Rabim, p. 611. See also R’ Nosson Kamentsky, Making of a Godol, p. 131.
[61] p. 125.
[62] See what the Leket Yosher writes about his Rebbe the Terumas Hadeshen, p. 333.
[63] Matteh Moshe, 958.
[64] See for example the early collection of Minhagim in Genuzot 2 (1985), p. 14.
[65] Minhagim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[66] See Likutei Chaim (talmid of Minchas Chinuch), pp. 329-330. See also R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 318; Eishel Avraham (Butchatch) 664:1; Orchos Chaim (Spinka), about saying Mizmor Shir L’Yom HaShabbos.
[66 a] See the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.185 where he printed parts of this manuscript for the first time. See also the additional early source from manuscript in footnote 47.
[67] Manuscript printed by Yaakov Spiegel, Moriah 30 (2011) 10-12 (358-360) p. 18. See also L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut B’kehilot Yisrael, p. 285; Nevei Shalom, p. 27a.
[68] p. 264.
[69] Lud 2014, p. 108.
[70] Megilas Sedarim, (2002), p.85
[71] See Tiferes Shmuel end of Brachos (quoted by Da’as Torah, 664:1)
[72] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 102. See the manuscript from 1560-1590 in  the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.187 and Footnote 56.
[73] 664;1.
[74] 664:5. See R’ Dovid Cohen, Zeman Simchaseinu, pp. 87-97
[75] Sefer Hamanhig, 2, pp. 402-403.
[76] Machzor Vitri 3 (Goldsmidt ed,) , p. 876
[77] See Yerushalmi Rosh Hashanah 4:4. See also Yefeh Mareh; Mareh Panim. See R’ Meir Soloveitchik, Ha-Meir La’aretz, p. 104; R’ Zevin (above note 1), p. 147; R’ Reuven Margolis, Nefesh Chayah, 664; R’ Yissachar Tamar, Alei Tamar, Moed 2, pp. 226-227,128-129, 310; Y. Brand in B’Rosh Hashanah Yikaseivun (2003), p. 37-39 [Thanks to R’ Yakov Stahl for this source]. For more sources on it being the Gemar Din see: R’ Yaakov Emden, Shut Sh’eilat Yaavetz, 1, 33 (end); R’ Meir Don Polotzky (letter in back of Toldos HaRama Mifano, p. 87; R’ Eliyahu Posek, Shut Mor Oheles, p. 35a; R’ Dovid Hanazir, Kol HaNevuah, pp. 251-252. See also the recent article of R’ Urile Biner, HaOtzar 8, pp. 155-167; R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.184-185 footnote 44; See also his forthcoming work Minhag Avos where he deals with this at length tracing sources for this concept in early Paytanyim.
[78] See R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 315 who deals with why we say hallel if it’s a Yom Hadin.
[79] See R’ Eliyahu Nissim, Aderet Eliyahu, p. 29-30; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, pp. 19-21, 5; R’ Schick, Shut Rashban, Siman 252.
[80] Emes LeYaakov, pp.398-399. R’ Yaakov Kamenetsky writes an interesting language about the person who asked this question to him
הרגשתי בקושיא זו קושיא של קנטור כנגד דברי הזוהר
I once speculated that perhaps the reason for this comment was that R’ Yaakov had read the work of Shadal, VeKuach Al Chochomas Kabalah which begins with a debate between two people on Hoshana Rabba debating the origins of the Day and via this lead to a full fledged discussion of the origins of Kabbalah. However I have no evidence for the speculation that R’ Yaakov read or was familiar with this work.
[81] Halichos Shlomo (Tishrei), pp. 241, 428-435 See also Shalmei Moed, pp.169-170.
[82] Drasha L’Rosh Hashanah.
[83] Igrot Eretz Yisrael, p. 106. See also A. Grossman, Chasidus Umorodot, p. 302.
[84] Choshvei Machshavos, p. 71.
[85] Pauline Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, 2010, p. 166. See also Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 276 note 47.
[86] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p. 28. See also R’ Yaakov Stahl, Yerushaseinu 9 (2016), p. 177.
[87] 153:3.
[88] See the Sefer Hakundos from 1824 in the 1997 edition, p. 66.
[89] See R’ Hirshevitz, Minhagei Yeshurun, p. 112; Toras Hagaon R’ Alexander Moshe Lapidos, p.430.
[90] See for example R’ Margolis in his Shut Machlos Hamachanayim, pp. 27b-28a
[91] Breishis, 12:6; 48:22
[92] See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172
[93] R’ Yosef ben Naim, Noheg BiChachmah, pp. 167-168. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172.
[94] See Eliyhau Rabbah, 664:11: Darchei Chaim VeSholom, p. 292; Orchos Chaim (Spinka) 664:6; Luach HaHalachos Uminhaghim p. 109 – quoting Shut Marsham, 4:57 who mentions that they did this. See also  R’ Moshe Harari, Mikraei Kodesh, (Daled Minim), 2017 pp. 828-829.
[94a] This was one of many manuscripts used by the Eliyhau Rabba see R’ Tzi Leher, Yeshurn 35 (2106), pp.729-730.
[95] Siman 86, Brought in the Eliyhau Rabbah (13). See this recent article of R’ Yaakov Stal about this Minhag.
[96] p. 270-271.
[97] In 2001 edition p. 7.
[98] Sefer Zechira, p. 271. On this work see my Likutei Eliezer, pp. 13-25.
[99] Chemdas Yomim, p. 90b.
[100] See also R; Chaim Palagi, Ruach Chaim; Yifah LiLev; Segulot Yisroel, Erech Eyen, 61-62; Orchas Chaim (Spinka) 664:8; R’ Eliyahu Posek, Kie Hadem Etz haSudeh, p.139a.
[101] See for example sources brought in the Beis Yosef and Darchei Moshe here. See also my article in Yerushaseinu 2 (2008), p. 219.
[102] Bershis Jerusalem 1975, p. 34.
[103] See Introduction to Old Yiddish Literature, Jean Baumgarten, Oxford 2005, pp. 113-121; C. Shmeruk, Safrut Yiddish BePolin, pp. 147-164.

[104] Sefer Zechirah, p. 241; See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 127b, 138b ; Chaim Uberachah, 228. See the extensive article from R’ Daniel Racah, Or Yisrael 41 (2006), pp. 167-188. On eating esrogim see A. Shemesh, Plants, Nourishments and ways of eating in Blessing Literature 1492-2000 (heb.) (2014), pp. 240-243.



‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’ – השימוש המִשני בערבות הלולב וההושענות למנהג איטליה הקדום

יעקב ישראל סטל
ירושלים
‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה
בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’
השימוש המִשני בערבות הלולב
וההושענות למנהג איטליה הקדום*


“…The aravot, with which they observed the commandment of lulav, or the ‘ritual of the aravah’ (on Hoshana Rabah), would be discarded after their use. However, the German sages, as a token of their love for mitzvot, were wont to keep them in order to perform future mitzvot, such as for burning chametz or baking matzot on erev Pesach. 

The German custom has a Talmudic basis, that if an object is used to perform a mitzvah, then another mitzvah may be performed with the same object. However, the Italians of former generations did not make use of this rule, and their custom was to do something different with the aravot. The older ones among them placed them atop their beds, and the younger ones would ‘joust’ with them with their friends in play, to arouse joy…”

הכלל התלמודי “הואיל
ואיתעביד בה חדא מצווה, ליתעביד בה מצווה אחרינא”[1], שימש
מרכיב חשוב בהתפתחותם של מנהגים שונים בעדות ישראל לתפוצותיהן במשך הדורות[2]. ואם
כן הדבר ב’סתם’ מצוה, על אחת כמה וכמה במצוה חביבה כנטילת לולב[3], שהקפידו
לנצל את שייריה לענייני מצוה אחרים.

(א) מנהג אשכנז בערבות
הלולב וב’הושענות’

גדולי אשכנז נהגו להניח את הערבות
שנאגדו עם הלולב לערב פסח ולשרוף בהן את החמץ, ומהם שנהגו כן גם בערבות של יום
הושענא רבה – ה’הושענות’. כן כותב ר’ אלעזר מוורמייזא (ה’רוקח’) על מנהג זקנו, ר’
אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (אחיו של ר’ שמואל החסיד):
מנהג זקיני ר’
אלעזר בן רבינו קלונימוס הזקן, שהיה שורף חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות,
אבל בעץ הושענות, אנו מתקנים לקולמוסים. וכן מנהג חמי, ר’ אלעזר בר יעקב הכהן[4].
‘עצי לולבים’
אינם הלולבים עצמם אלא ה’עצים’ שסביבות הלולבים, היינו, ענפי הערבה
שנאגדו עם הלולב, שאילולא כן לא היה הכותב מעקם לשונו לכתוב ‘עצי לולבים’ ולא
‘לולבים’ סתם. בנוסף לכך, משום נדירותו של הלולב באשכנז וצרפת – שאקלימן הקר אינו
מתאים לגידולו – עד שלפעמים נאלצו להשתמש בלולב של השנה הקודמת[5], לא מסתבר שזקנו של ה’רוקח’ ישתמש בלולבו
כחומר בעירה לשריפת חמצו ויסתכן להִוותר בלא לולב בחג הסוכות הבא. אך הערבות היו
מצויות באשכנז בשפע רב[6], ומעולם
לא היה מחסור בהן, ולא היה אפוא כל חשש לקיים בהן את ה’ליתעביד בה מצווה אחרינא’ –
העומד ביסוד מנהגו של סב ה’רוקח’, אע”פ שאין הדבר נאמר מפורשות – ולשרוף בהן
את החמץ.
נמצא, כי המשפט “שהיה שורף
חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות” מדבר על ערבות בלבד[7]: ‘עצי
לולבים’
הם הערבות שהיו באגודת הלולב כחלק ממצות ארבעת המינים, ו‘ענפי
הושענות’
הם, כמסתבר, הערבות שנטלו ל’מצות ערבה’ ביום הושענא רבה, שה’רוקח’
ובני דורו רגילים לכנותם ‘הושענא’ או ‘הושענות'[8].
כמנהגו של סב ה’רוקח’ שהשתמש לשריפת
החמץ בערבות בלבד, ומשני מקורות: ערבות הלולב וערבות ‘מצות ערבה’, כן גם
נהג ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, אביו או רבו של ה’רוקח’:
ור’ יהודה בר’
קלונימוס היה נוהג בערבה, וכן בערבה של לולב, לתקן מן העצים
קולמוסים ולבער בהן חמץ בפסח. כדאמר גבי עירוב: ‘הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה’ וכו’[9].
שני ‘סוגי’ ערבות נמנו כאן: ‘בערבה’
סתם, הן, כמסתבר, הערבות מ’מצות ערבה’ של הושענא רבה, ו‘בערבה של לולב’, הן
הערבות ששימשו למצות לולב, בדיוק כמנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
לביאורי ש’עצי לולבים’ הם הערבות ששימשו למצות לולב. ותן דעתך, שר’ יהודה ב”ר
קלונימוס זה נהג כדוגמת קרוב משפחתו, ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן[10],
להשתמש עבור ‘ליתעביד בה מצווה אחרינא’ בערבות בלבד.
הנה לנו שניים מגדולי אשכנז שנהגו
להשתמש בערבות הלולב וה’ערבה’ של הושענא רבה כדי ‘לבער בהן חמץ בפסח’ או כדי ‘לתקן
מן העצים קולמוסים’. המנהג אומץ גם בידי אחרים, שכן המליצו עליו לא מעט חיבורי
הלכה ומנהג אשכנזיים[11]. אך יש
מבני אשכנז שהעדיפו להשתמש בערבות לצורך אפיית שלוש המצות החיוביות של ליל הסדר[12]:
“ואותה הערבה, וגם הערבה של לולב, יש להצניע ולעשות מהן
קולמוסים, או לשרוף בהן, או לאפות בהן השלוש מצות של מצווה. דהואיל ואיתעביד
בהו מצווה חדא וכו'”[13]. כיוצא
בכך ב’ספר המנהגים’ לר’ יעקב מולין (מהרי”ל; קכ-קפז, 1427-1360), מאבות המנהג
האשכנזי: “אמר מהרי”ל: יש בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב
וההושענות
, הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת וכו’. ויש אופין בו השלוש המצות.
וקורא אני עליהם: ‘ועמך כולם צדיקים’ (ישעיה ס כא)”[14].

(ב) המנהג
האיטלקי – ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’

השימוש בעצי ערבות הלולב ו’מצות
ערבה’ לשריפת החמץ או לאפיית המצות הוא מנהג אשכנזי מובהק, ואינו ידוע – בתקופת
הראשונים – ממרכזים אחרים, לא מצרפת או איטליה, ולא מפרובאנס או ספרד. לא ידוע מה
עשו בני המרכזים האחרים בערבות לאחר קיום מצוותן, ואפשר שהם השליכום לאשפה, אך בני
איטליה נהגו בערבה של ‘מצות ערבה’ שני שימושים מקוריים.
בני איטליה הקפידו להותיר את
ארבעת המינים בשלמותם עד שעת מנחה של יום הושענא רבה, אע”פ ששימושם הרגיל הסתיים
כבר בבוקרו של יום (אחר תפילת השחר ואמירת ההלל וההושענות), וזאת משום “שאם
יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך[15]. לא ידוע מה הם עשו בארבעת המינים
לאחר מכן, אולם בנוגע לערבות של הושענא רבה היה בידם מנהג קדום:
ומנהג פשוט
בידינו, שקבלנו מאבותינו: לאחר שגמרו מצוות הערבה ביום הושענא, כשיוצאין
מבית הכנסת, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו,
לחבוב מצוה. ומנהג כשר הוא[16].
הדברים מופיעים ב’ספר תניא’ לר’
יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, בן למשפחה איטלקית שורשית ועתיקה שפעל באיטליה
במאה השלוש־עשרה. ‘ספר תניא’ הוא עריכה מקוצרת של ספר ‘שבלי הלקט’ שחיבר בן דורו, ר’
צדקיה ב”ר אברהם הרופא מן הענווים, הגם שלא נודע אם ר’ יחיאל עיבד את החיבור
המקורי (שנדפס בשם ‘שבלי הלקט השלם’) או שעיבד את ‘שבלי הלקט’ הקצר (שנדפס לראשונה
בויניציאה בשנת שו), שהוא עצמו עיבוד של החיבור המקורי[17]. ולפי
שהמובאה הנוכחית אינה מצויה באף אחת משתי העריכות האחרות, לא ב’שבלי הלקט’ המקורי
ולא ב’קצר’, בהכרח שהיא נוספה בידי ר’ יחיאל מן הענווים עצמו, ומכך ש’מנהג פשוט’ קדום
זה (‘קבלנו מאבותינו’) הוא איטלקי מקורי, ולא אשכנזי או צרפתי[18], כפי
שניתן היה לחשוד אילו, למשל, היה המנהג מובא ב’שבלי הלקט’ המקורי שמחברו הושפע
רבות מבית המדרש האשכנזי והצרפתי[19].
מנהג איטלקי מקורי זה היה מוכר גם
לעמנואל הרומי והוא רמזו ב’מחברות’יו המפורסמות. עמנואל הרומי (ה’כ-צ, 1330-1260),
בן דורו של ר’ יחיאל מן הענווים, היה פרשן מקרא, פילוסוף, משורר וסטיריקן ממשפחה
איטלקית מקורית, מבני ה’לועזים’. אין פלא אפוא, שהוא הכיר את אותו ‘מנהג פשוט’
איטלקי, אלא שהוא רמזו בדרכו המליצית המיוחדת עד שאילולא ידיעת המנהג מ’ספר תניא’ לא
היה ניתן לעמוד על כוונתו הנכונה.
את המחברת העשרים ושתים (‘עֲנֵה
כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’) הקדיש עמנואל לשאלות כסילים ופתיים ש’לא ידעו בין ימינם
לשמאלם’, אשר פנו אליו ב’שאלות’ ו’קושיות’ הבנויות, בדרך־כלל, על שיבושי פסוקים או
טעויות הבנה גסות, והוא קיים בהם ‘עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’ והשיב להם
בסגנונם. ששים אנשים וששים ‘קושיות’ רושם עמנואל, וענייננו ב’שאלת’ האדם הארבעים
ושנים:
וַיִּגַּשׁ
הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים וַיֹּאמַר: חִלִּיתִי פָנֶיךָ לְהוֹדִיעֵנִי עַל
אֲמִתָּתוֹ / פֵּרוּשׁ ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כִּי אֲנִי לֹא
רָאִיתִי אִישׁ שֶׁיִּהְיֶה בֵיתוֹ מֵעֲרָבָה / מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ
וּמִמַּעֲרָבָהּ!
וָאַעַן
וָאוֹמַר: זֶה הַפָּסוּק פֵּרְשׁוֹ רַבָּה / שֶׁהוּא אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא
רַבָּה[20].
הפסוק “אֲשֶׁר שַׂמְתִּי
עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה” (איוב לט ה) מדבר בבהמות ‘פרא’
ו’ערוד’, שלא בוייתו בידי האדם כבני מינם הקרובים (שור וחמור)[21], והם
משוטטים חופשיים ב’עֲרָבָה’ – חבל ארץ מישורי בעל אקלים יבש. ואולם השואל סבר שה’ערבה’
שבפסוק הוא עץ ערבה, ולכך תמה: מעולם לא ראיתי איש שביתו יהיה עשוי מעצי
ערבות. על ‘שאלה’ זו עונה עמנואל בשם ‘מדרש רבה’ דמיוני או בשם פרשן גדול[22]: “זֶה
הַפָּסוּק אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה”. כלומר: ביום הושענא רבה
מתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’, שביתו של אדם מתמלא בעצי הערבה ממצות
היום. עד כאן הסברו ההלצי של עמנואל. ואולם, את ‘מצות ערבה’ קיימו בבית הכנסת
ומה אפוא עשו הערבות בבית? אין זאת אלא, שעמנואל נתכוון למנהג המובא ב’ספר
תניא’, ש”כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו“,
ואילולא ש’ספר תניא’ שימר לנו את המנהג לא היינו יודעים את הכוונה האמתית של מליצת
עמנואל[23].
מרהיטת לשון עמנואל הרומי נראה, לכאורה,
שביום הושענא רבה בלבד נתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כלומר: רק
בהושענא רבה הונחה ערבת ההושענא ‘סמוך לראש מטתו’, ולאחר שעבר היום – הוסרה משם הערבה.
אמנם בגלגול מאוחר של מנהגנו, שכבר הושפע מתפיסות אחרות, נהגו להותיר את הערבות של
הלולב
יחד עם שני המינים האחרים (לולב והדסים) “על גבי פתח הבית שהוא ישן
בו” עד ערב חג הפסח. כן כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (אזמיר; תקעד-תרסז,
1907-1814):
ולכן טוב
להצניעם [את ההושענות] עד ערב פסח, כדי ליקח קצת מהם ולהשליך אל תוך שריפת החמץ
ששורף בו ביום בבוקר, וקצת לתנור, באפיית המצות אחר חצות… ומנהגינו, ביום
הושענא רבה, לאחר התפילה, ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה, ולהניחו על גבי פתח
הבית שהוא ישן בו לשמירה, עד הפסח
. ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו, מחציתו
בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצווה[24].
לפנינו התכה ועיבוד של כמה מנהגים:
המנהג האיטלקי להניח את הערבה של הושענא רבה ‘סמוך לראש מטתו
התגלגל לטורקיה והורחב להנחת כל אגד הלולב על פתח חדר השינה
(‘על גבי פתח הבית שהוא ישן בו’), ונוצקה בו משמעות של ‘שמירה’ (בעוד שהמנהג האיטלקי
היה משום ‘חבוב מצוה’), ואף שולבו בו מנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (לשרוף
את החמץ בעצי הערבות) והמנהג המקביל לו (לאפות את המצות באש הערבות), ושוב בהרחבה
המעבירה את ההוראה המקורית המדברת בערבות אל כל אגד הלולב. וכך נוצר המנהג ליטול
את אגד הלולב “ולהניחו על גבי פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה” עד ערב פסח,
ואז להשתמש בו לשריפת החמץ ולאפיית המצות.
הרעיון שאגד הלולב מסוגל
לשמירה מבוסס, כמסתבר, על התפיסה החז”לית: “שיירי מצוה מעכבין את
הפורענות”[25],
תפיסה שהצמיחה מנהגים רבים. אמנם מקורות קדומים יותר קבעו דווקא את הערבה של
הושענא רבה
כמסוגלת להציל מן הפורענות, ולא ייחסו סגולה זו לאף פריט מאגד
הלולב (ואף לא לערבות שבו!). כן כותב ר’ יצחק אבוהב (ספרד, אמצע המאה הארבע־עשרה):
“וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות, נקרא יום הושענא רבה… ונוטלים בו
ערבה חדשה, זכר למקדש… ושמעתי, שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים.
והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו, והבוטח בה’ בצל שדי יתלונן”[26]. וכך
במקורות נוספים ומאוחרים יותר[27]. ואם
כי שמקצת אותם מקורות מאוחרים הדגישו את חובת נשיאת ערבת ההושענא כדי לזכות
בשמירה סגולית זו, בשמועת ר’ יצחק אבוהב מפורש: “שיש סגולת שמירה למתכוין
בה
בסכנת דרכים”, היינו, למי שמתכוון בלבו למקומה של הערבה, ומספיק אפוא
לקבוע לה מקום בביתו ובשעת הסכנה להיזכר היכן הניחה, בלא לשאתה עמו בדרכים. וכך אכן
הובא בהלכות ומנהגי תפילה מבית מדרשם של הראשונים באשכנז, כת”י אוקספורד,
ספריית הבודליאנה Opp. 675 (מתכ”י: F16670), דף 12א-ב:
מה שזורקי’ם
הושענ’א ביום הושענ’א רב’ה, שמע’תי בש’ם רי”ח ז”ל: מי שקובע מקו’ם
להושענ’א, אם טעה ביער ונזכר על ההושענ’א שלו, ויודע אנה הניחה, מיד
ימצא הדרך[28].
כתב־היד הוא בכתיבה אשכנזית מהמאה
השש־עשרה, ואם נכון ייחוס הסגולה לר’ יהודה החסיד – ואין כל סיבה לפקפק בכך[29] –
הרי שהוא המקור הקדום ביותר לסגולה זו, וממנו אנו גם למדים, שרבים מבני אשכנז נהגו
להשליך את ההושענא לאחר קיום מצוותה – “מה שזורקים הושענא ביום הושענא
רבה”, דבר הידוע לנו ממקורות התקופה[30], ובהֶקשר לנוהג זה יצא ר’ יהודה החסיד
להמליץ שלא להשליכה אלא לקבוע לה מקום, הנהגה יפה הנושאת בכנפיה רווח עתידי – לשמש
כהצלה לטועה בדרכו.
ומעתה אפשר, שהמלצת ר’ יהודה
החסיד לקבוע מקום לערבת ההושענות נעוצה במנהג האיטלקי, להניח ערבה זו ‘סמוך לראש
מטתו’, היינו, לקבוע לה מקום מיוחד. כי אע”פ שמנהג זה מופיע לראשונה רק
באיטליה של המאה השלוש־עשרה (‘ספר תניא’ ו’מחברות עמנואל’), אפשר בהחלט שהוא קדום
יותר, וכבר הכירו ר’ יהודה החסיד, אם דרך קשרי אשכנז־איטליה של ימיו ואם מפני
מוצאם האיטלקי של אבות אבותיו[31]. ואמנם,
אם אכן הוראת ר’ יהודה החסיד מבוססת על המנהג האיטלקי, נמצא שהם נהגו להשאיר את
הערבות סמוך לראש מיטתם במשך כל ימות השנה, ולא כפי שהנחתי למעלה[32], שהם
סילקו את הערבות מיד לאחר הושענא רבה.

(ג) מלחמת ערבות

אך לא כל בני איטליה נהגו להוליך
את הערבות לביתם ולהניחם סמוך לראש מיטתם, שיש מהם ש’נהגו’ להותירם בידי הנערים
כדי שישתעשעו ו’ילחמו’ בהן זה כנגד חבירו. גם ‘מנהג’ זה מוסר עמנואל הרומי,
ב’מחברת’ אחרת שבה כתב צרור שאלות שנשאל והוצרך לענות עליהן. באחת השאלות הוא
נשאל: מה מיוחד ‘בַיּוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים’ של חודש תשרי, יום הושענא רבה. ועל
כך הוא עונה: ‘עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים’. כלומר: הנערים משחקים דרך מלחמה
בערבות החבוטות (ו’לחם’ הוא מלשון ‘מלחמה’)[33].
אולם נראה, ש’מנהגם’ של אותם
נערים אינו אלא פיתוח מנהג ארצישראלי עתיק יומין, המוכר כבר מימי התנאים. במשנה
מתואר, שאחרי קיום ‘מצות ערבה’ בהושענא רבה, היו “התינוקות שומטין את לולביהן
ואוכלין אתרוגיהן” (משנת סוכה, ד ז), כלומר: “התינוקות משחקין
באתרוגיהן ולולביהן”[34], או
ש”הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות… שכך
נהגו מחמת שמחה
“[35],
היינו, שהגדולים הפקיעו בכוח מידי הקטנים את לולביהם ואתרוגיהם. ושמא פירוש
‘שומטין’ הוא ‘חוטפין’, ‘גוזלין’, והתינוקות הם שחטפו ונטלו את לולבי ואתרוגי
הגדולים[36]. בין כך ובין כך נקל לתאר את אשר
התנהל בבית הכנסת בסיומה של תפילת הבוקר של הושענא רבה: כל אחד חטף את לולבו
ואתרוגו של חבירו, שכמובן היו מהם שניסו להתנגד, במעט או ברב, והתחוללה אפוא באותה
שעה ‘מלחמה’ זוטא, והכל, כמסתבר, מתוך אווירה חיובית וחגיגית (‘מחמת שמחה’).
‘מלחמת אתרוגים ולולבים’ זו ביומו
האחרון של חג הסוכות, נתקיימה ככל הנראה גם באיטליה של המאה העשירית, כפי שמוכיח עיבודו
של בעל ‘ספר יוסיפון’ לסיפור רגימת המלך אלכסנדר־יניי באתרוגים. את דבר המעשה כתב יוסף
בן מתתיהו (‘יוספוס פלביוס’; 100-38 לספירה) בספרו ‘קדמוניות היהודים’ (שנכתב
סביבות שנת 94):
ובני עמו של
אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על־יד
המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל
אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים
… ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו),
שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם
כששת אלפים איש…[37].
את ספרו ‘קדמוניות היהודים’,
המסכם את תולדות עם ישראל מימי המקרא ועד חורבן בית שני, כתב יוסף בן מתתיהו לבני
יוון ורומא, במטרה להציג להם את היהדות כ’ידידותית’, ומשום כך הוסיף במובאה האחרונה
את המשפט: “שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של
תמרים ואתרוגים”, בשביל להסביר לקוראי ספרו הנוכרים כיצד בכלל הגיעו האתרוגים
לידי רוגמי המלך. אבל המחבר האנונימי שכתב את ‘ספר יוסיפון’ על יסוד הספר
‘קדמוניות היהודים’ וחיבורים נוספים[38], הסב
את ה’חוק הוא אצל היהודים’ המדבר במצות נטילת לולב, אל ה’מנהג’ לשחוק ולהלחם זה עם
זה באתרוגים ולולבים, והוא מתאר את האירוע באופן כזה:
ויהי בהיות חג
הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחֹק הכהנים, אז החלו הפרושים, המה החכמים, לשחוק
באתרוגים ובמקלות־תמרים ולהכות איש את אחיו באתרוגים ובמקלות־תמרים בשמחה ובטוב
לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בפרי עץ הדר ובתמר
. אז אחד מן הפרושים מלאו לבו
להשליך אתרוג ולהכות את המלך. ויקצפו גדודי המלך ויאמרו אל הפרושים: למה זה תחללו
את המלך להשליך עליו את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר? ויאמרו: אין זה חילול, כי חוק
הוא לנו לעשות כן
. ומרוב דברים באו לחרפות, ויחרפו את המלך ויאמרו: בן
המחוללת, לא נאה לך כהונה, כי חללה היתה אמך. ויקצוף המלך מאד ותבער בו חמתו, ויט
ימינו מעל המזבח, ויאמר: חרב. וישלפו חרבותם גדודי המלך וישליכו ארצה הרוגים ששת
אלפים מן הפרושים בתוך חצר ההיכל[39].
כל הסיפור מיוסד על המתואר בספר
‘קדמוניות היהודים’ בצירוף מקור נוסף, פרט לעניין ‘שחוק’ האתרוגים והלולבים וההכאה
בהם איש לרעהו, שלא נודע מקורו ועל סמך מה שילבו המחבר בסיפור, כפי שכבר העיר
מהדיר ‘ספר יוסיפון’: “תמוהה בכל זאת העובדה, שהמחבר מספר כי חוק הוא לפרושים
להשליך בסוכות את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר איש על אחיו, ואולי היה מנהג כזה
קיים בסביבת המחבר
“[40], ושילב
המחבר את מנהגו בסיפור ההיסטורי. וכאן מציין המהדיר למקורות התנאיים, הנזכרים
למעלה, המדברים ב’משחקן’ של התינוקות באתרוגים ולולבים.
ואכן, אחרי ששמענו על מנהג ‘מלחמת
הערבות’ שהתנהלה בימיו של עמנואל הרומי – בן איטליה! – ביומו השביעי של חג הסוכות,
לא רחוק מלאשש את השערת מהדיר ‘ספר יוסיפון’, שמנהג ‘מלחמת’ האתרוגים ולולבים
עדיין נתקיים בזמנו ובמקומו של מחבר ‘ספר יוסיפון’, שפעל בדרום איטליה במאה
העשירית[41], והוא
שילבו בעריכתו למעשה רגימת אלכסנדר־יניי, בהניחו שהדבר ארע ביומו השביעי של החג
(דבר שאינו מפורש ב’קדמוניות היהודים’, מקורו של ‘ספר יוסיפון’, הכותב רק שהמעשה
היה בחג הסוכות), שכן מסתבר שכל זמן שלא נסתיימה מצוותן לא היו שוחקים באתרוגים
ובלולבים. אך שנים רבות לאחר מכן הוחלט להותיר את ארבעת המינים בכשרותם עד שעת מנחה
של הושענא רבה[42], ולא
נותר בידי הנערים ה’נלחמים’ אלא רק להשתעשע בערבות החבוטות של ‘מצות ערבה’, הוא־הוא
המנהג שתיאר עמנואל הרומי!
ואולם מעשה רגימת המלך אלכסנדר־יניי
באתרוגים עבר גלגול נוסף ועריכה חדשה, אשר לה זיקה הדוקה וישירה למנהג ‘מלחמת’
הערבות כתיאורו של עמנואל הרומי. כוונתי לנוסח המעשה כפי שהביאו ר’ אברהם אבן־דאוד
(הראב”ד הראשון; ספרד, ד’תתע-תתקמ, 1180-1110) ב’ספר הקבלה’:
ומת המלך יוחנן
ומלך תחתיו אלסכנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא. והיה שונא את החכמים. והיה מנהג
ישראל באותו זמן לשמוח ביום ערבה, והיו מכין זה את זה במורביות של ערבה
. ויום
ערבה אחד עשו כן, והמלך אלסכנדר עמד על המזבח להקטיר, ורגמו אחד מן התלמידים
באתרוג על מצחו. וירם ימינו מעל המזבח ויאמר ‘חרב’. והרג בחכמים גם הוא מכה
גדולה…”[43].
ככל הנראה, ‘ספר הקבלה’ שאב את
התיאור מ’ספר יוסיפון’, שכן רק הוא מזכיר את שׂחוק ה’מלחמה’ בשביעי של חג. אולם
בעוד של’ספר יוסיפון’, ‘כלֵי המלחמה’ היו האתרוגים והלולבים, היינו פריטים
מאגד הלולב, הרי שלמתואר ב’ספר הקבלה’, הערבות בלבד שימשו לצורך זה,
ובהן בלבד היכו זה את זה, והם כנראה ערבות ההושענות ולא ערבות הלולב[44], ונמצא
אפוא שתיאור מעשה רגימת אלכסנדר־יניי ב’ספר הקבלה’ תואם במדויק למנהג ה’מלחמה’ שרשם
עמנואל הרומי!
אמנם איני יודע כיצד ארע שר’
אברהם אבן־דאוד, בן ספרד, ירמוז למנהג הידוע לנו מאיטליה בלבד,
ושערי השערות לא ננעלו. ניתן לומר, שגם בספרד אחזו במנהג ‘מלחמת הערבות’ בשביעי של
סוכות, ור’ אברהם אבן־דאוד עיבד את המעשה מ’ספר יוסיפון’ על־פי מנהג מקומו[45].
אפשר גם לשער, שר’ אברהם אבן־דאוד לא נטל את המעשה ישירות מ’ספר יוסיפון’ אלא
ממתווך איטלקי לא נודע, שהוא, המקור המתווך, עיבד את המעשה לפי המנהג האיטלקי
המאוחר יותר. וכך ניתן להפליג בהשערות נוספות, שאין בהן כל חפץ כל זמן שאין כל אסמכתא
לאחת מהן.
• • •
בהקשר למנהגם של נערי איטליה, ‘להלחם’
זה בזה עם ההושענות, ראוי להציף מעשה שובבות אחר שנעשה באותן ערבות, שהיה מקובל בכמה
קהילות אשכנזיות בתקופה מאוחרת יותר. כן כותב ר’ יעקב מולין, מהרי”ל
(ה’קכ-קפז, 1427-1360): “ומנהג הוא שהנערים מכבין את הנרות עם הערבה שנטלו
להושענות, למען הרבות שמחה”[46]. בני אשכנז נהגו ביום הושענא רבה,
להדליק נרות רבים בבית הכנסת – מנהג עתיק ששורשיו נטועים בארץ ישראל הקדומה[47] – והם דלקו במשך כל תפילת הבוקר וכובו
בסיומה. באו הנערים ו’התנדבו’ לכבות את אותם נרות, אך לא בדרך הכיבוי הרגילה, אלא
באמצעות ערבות ההושענות, שנפנוף חזק עמהן בסמיכות לנרות, ואפשר גם כמה חבטות, עשו
את המלאכה.
מנהג משובה זה, לכבות את הנרות על־ידי
ההושענות, נזכר גם בספר המנהגים לר’ שמואל מאולמא, שנכתב בשנת ה’רט (1449) בצפון
איטליה (שבאותו זמן כבר נתיישבה באשכנזים ומזוהה עם מנהג אשכנז): “ונוהגים
הנערים לכבות הנרות בהושענות שעשו בו ביום, והוא דרך שמחה”[48]. ובכתב־יד
אחר של הספר נתנסח המנהג: “ונוהגים בקצת מקומו’ת שהנערים מכבין את
הנירות בהושענו’ת ומשברין אותם, על דרך שמחה”[49]. אך כתבי־יד
אחרים הסבו את המנהג ללולבים: “ונוהגי’ם הנערי’ם לכבות הנירות בלולביהם
משום שמחה”[50]. והתיאור
האחרון מופיע גם בסידור כת”י כמנהג אשכנז, שהועתק בשנים ה’רי-ריג
(1453-1450), בהוראות הסופר לסיום סדר הושענא רבה: “קדיש שלם, ‘אין כאלהינו’,
קדיש יתום, ‘עלינו לשבח’. ומנהג אשכנז, שהנערי’ם מכבין הנירות בלולביהן“[51].
וכנראה היו בכך הבדלי מנהגים – עד כמה שניתן לכנות מעשה שובבות זה בשם ‘מנהג’ –
והכל בשביל להרבות שמחה[52].


*
בדרך־כלל רשמתי את ההפניה הביבליוגרפית המלאה בהיקרותה הראשונה בלבד.
[1] ראה: שבת קיז ע”ב, ועוד.
[2] ראה: ד’ שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, ירושלים תשנב,
עמ’ קצג-רכ; ד, ירושלים תשנד, עמ’ נ-נו; הרב ב”ש המבורגר, שרשי מנהג אשכנז,
ב, בני־ברק תשס, עמ’ 355-353; הרב א’ דבורקס, בשבילי ההלכה, ב, ירושלים תשנו, עמ’
קלט-קנא. ומחברים אלו לא הקיפו אלא חלק קטן מהמנהגים שנוסדו על־פי כלל זה.
[3] ר’ אליעזר ב”ר יואל הלוי (ראבי”ה; ד’תתק-תתקפ,
1220-1140) כותב בשם אביו, שאין חובה לאחוז את ארבעת המינים בהקפת התיבה בכל ימות
החג, “ומה שנהגו שהחזן נוטלו כל שבעה, היינו משום חביבות מצות לולב
(ספר ראבי”ה, ב, סוכה, סי’ תרצט, מהדורת הרב ד’ דבליצקי, בני־ברק תשסה, עמ’
רעא). כיוצא בכך כותב ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא (ה’רוקח’; ד’תתקכ-תתקצח,
1238-1160): “כדרך שעושין חסידים הראשונים, שהיו מתענין על מצוה
החביבה
, כגון לולב ושאר דברים” (ספר רוקח, סי’ שנג, ירושלים תשכז,
עמ’ רלט-רמ). ושמא ‘חסידים ראשונים’ אלו הם חכמי אשכנז הקדומה (שקודם גזירות
תתנ”ו) שזיקתם של חסידי אשכנז אליהם היתה גדולה משאר בני דורם. ראה: א’
גרוסמן, ‘זיקתה של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל’, שלם, ג (תשמא), עמ’ 72 הערה
53, ובכל הנסמן שם. גם השווה הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ח יא, הערה ת:
“כתב רשב”ם (בבא בתרא קלז ע”א): מה שנהגו כל הקהל לברך על אתרוג
אחד, דעתנו מסכמת, שיהא נתון לכל אחד עד שיברך ואחר כך יחזיר, אע”פ שלא פירש,
כמי שפירש דמי [עכ”ל רשב”ם]… אמנם הירא את דבר ה’ ומחבב את מצותיו
לעשותן מן המובחר
, ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו”.
[4] רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח, מהדורת ש’ עמנואל, ירושלים תשסו,
עמ’ 79. לא ברור כיצד בדיוק היה ה’רוקח’ נכדו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
(ראה שם, מבוא, עמ’ 48 הערה 189), ובכלל לא נודע מאומה על ר’ אלעזר ב”ר
קלונימוס הזקן. ראה: מ”י בן־גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ”ו ולאחריהן:
קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית, ע”ד, רמת־גן תשסז, עמ’ 201.
במקבילות
העניין קיימים שינויים בשמות האישים (‘אליעזר’ או ‘אלעזר’ כלפנינו, וראה: דרשה
לפסח, מבוא, עמ’ 59-57) ובעניין אם מנהג התקנת קולמוסים מ’עץ הושענות’ היה מקובל
גם בימי ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן, אך הבדלים אלו אינם נוגעים לענייננו.
ראה: ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא, מעשה רוקח, הלכות בדיקת חמץ וביעורו, סי’
יט, מהדורת ח’ הירשפרונג, סאניק תרעב, עמ’ ח; הנ”ל, מעשה רוקח: על פי
כ”י ‘ספר סיני’, ברלין, המוזאון היהודי 5.262.VII דפים 85ד-123ג, א, הלכות פסח, סוף סימן תפח, מהדורת א’ קוזמה,
ירושלים תשע, עמ’ 22; פסקי הלכה של ר’ חיים אור זרוע (דרשות מהר”ח), הלכות
פסח, הגהה ג, מהדורת י”ש לנגה, ירושלים תשלג, עמ’ 84 [והשווה: ר’ יעקב מולין,
ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות אפיית המצות, סי’ כב, מהדורת הרב ש”י שפיצר,
ירושלים תשמט, עמ’ עד והערה 2]; מ’ היגער, ‘ספר אמרכל על הלכות פסח’, ספר היובל
לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו־יורק תשי, עמ’ קסא, סי’ יט; ליקוטים מהלכות
מועדים מספר אמרכל (בתוך: נ”נ קורוניל, חמשה קונטרסים: נמצאו בין קובצי כתבי
יד על קלף יקרים וישנים […], וינא תרכד), הלכות לולב וסוכה, דף כד סע”א.
[5] ראה: ז’ עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני
וארץ ישראלי, נווה־צוף תשע, עמ’ 80 ואילך.
[6] עמר, ארבעת המינים, עמ’ 87-86.
[7] תן לבך, שאחת המקבילות לדברי ה’רוקח’ מוציאה את שני
‘מיני’ הערבות בלשון זהה: “רבינו אליעזר בן רבינו קלונמס הזקן היה שורף חמצו
בעצי לולבין ובעצי הושענות” (מעשה רוקח; עי’ לעיל, הערה 4). אמנם לשון שאר המקבילות זהה,
בפרט הזה, ללשון המובא בגוף המאמר.
[8] בתלמוד הבבלי משמש המונח ‘הושענא’ ככינוי לכל ארבעת המינים,
ובעקבותיו נהגו חכמי אשכנז וצרפת לכנות את כל ארבעת המינים בשם ‘הושענא’ או
‘הושענות’, אך פעמים רבות נתכנו הערבות בלבד – גם אלו שבתוך ארבעת המינים וגם אלו
הניטלות בנפרד ביום הושענא רבה – בשֵׁם ‘הושענא’ או ‘הושענות’. ראה, לדוגמא, ספר
רוקח, סי’ רכג, עמ’ קכו: “ביום שביעי [=הושענא רבה] מוציאין שבעה ספרי תורות,
ומקיפין כל ישראל, והושענא ביד כל אחד ואחד, ושליח צבור – ביד ימינו לולב והושענא,
וביד שמאל האתרוג. ומקיפין שבעה…”; שם, סוף סימן רכ, עמ’ קכב: “ואין
לחתוך לולב וערבה או הושענא מן הקרקע…”. וראה גם המובא להלן, הערה 30, מ’אור זרוע’. ומתקופה מאוחרת
יותר, ראה ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ יב, עמ’ שצז:
“מהר”ש התיר הושענות שהיו בהם ענפים, ופסל הערבה שקורין
‘וועלוויר’, אף להושענות”.
ובנוגע
לכינוי ‘הושענא’ לכל ארבעת המינים, לתלמוד הבבלי, ראה: סוכה ל ע”ב, לג
ע”א-ע”ב, לד ע”א, לז ע”א-ע”ב, מו ע”ב. וראה גם: מ’
קיסטר, ‘בעיות לקסיקוגראפיות: מוקדם ומאוחר’, תרביץ, סא (תשנב), עמ’ 59-51,
ובמיוחד עמ’ 58-55. ובשם מהרי”ל נמסר:
אמר
מהר”י סג”ל, בעוסקנו לפניו במסכת סוכה: נקיטו האי כללא בידכם: כל היכא
דקאמר בגמרא ‘לולב’, רצונו לומר כפות תמרים, שקורין ‘פולמא’, לבד היכא דקאמר ‘הושענות’,
רצונו לומר כל הארבע מינין דלולב. והספר [=התלמוד] קראם ‘הושענות’, משום
שמנענעין אותם בשעה שאומר ‘הושענות’ (ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ א,
עמ’ שצא; ובנוגע לכינוי התלמוד הבבלי בשם ‘הספר’, ראה: ספר קושיות, סי’ ח,
מהדורתי, ירושלים תשסז, עמ’ ו הערה 32).
ובנוסח
אחר (ראה שם, שינויי נוסחאות, הערה ד): “היכא דקאמר ‘הושענות’, רצונו לומר
אגודת שלושה המינין, ערבה הדס ולולב יחד, נקראים – בלשון חכמים – ‘הושענות'”.
והם־הם הדברים. אמנם דברי מהרי”ל בנוגע ל’לולב’ תמוהים, שכן מדרך חז”ל
לכנות את כל ארבעת המינים גם בשם ‘לולב’, כמו: “נטילת לולב” (משנת
מגילה, ב ה), וכמו: “אין אוגדין את הלולב אלא במינו” (בבלי, סוכה
לא ע”א; ופירש רש”י: “האי ‘לולב’ היינו הושענא, כולהו שלשה
המינים
יחד”).
[9] הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ז כו, הערה א [=הגהות אשרי, סוכה,
פרק ד, סי’ א; ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר (מנהגי מהרא”ק), סי’ נח, הגה
יג, מהדורת הרב ש”י שפיצר, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשסו, עמ’ נב; ספר
המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, עניין חג הסוכות, הגהות המנהגים, סי’ ריז, מהדורת הרב
ש”י שפיצר, מהדורה שנייה מתוקנת, ירושלים תשס, עמ’ קכו. ועי’ שם, עניין ערב
הפסח, הגהות המנהגים, סי’ עא, עמ’ לד].
בכל
המקורות נמסר מנהג זה בשם ‘ר’ יהודה ב”ר קלונימוס’ (ריב”ק), אך אין לדעת
אם מדובר בריב”ק ממגנצא (אביו של ה’רוקח’) או בזה משפיירא (רבו של ה’רוקח’).
ראה: דרשה לפסח, עמ’ 79 הערה 68. וקביעתו של שפרבר (מנהגי ישראל, ב, עמ’ קצד),
ובעקבותיו מ’ רפלד (מנהגי ישראל, ח, עמ’ קצא), כי מדובר בריב”ק ממגנצא, אין
לה כל הכרח. וכנראה נגרר שפרבר אחרי קביעתו השרירותית של י”ש אלפנביין
בהערותיו למנהגים לר’ יצחק מדורא (‘מנהגים של כל השנה מאשכנז לרבינו יצחק מדורא’,
חורב, י, ניו־יורק תשח), עמ’ 174 הערה שיח.
[10] שני האישים בעלי השם הזהה – ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, ממגנצא
ומשפיירא – היו קרובי משפחה לר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן. ה’רוקח’, בנו של
ריב”ק ממגנצא, כותב, כאמור, שר’ אלעזר זה הוא ‘זקיני’; ואילו ריב”ק
משפיירא כותב: “כל זה העתקתי מכתיבת גלילי ידי רבנא שמואל בן רבנא קלונימוס
הזקן, זקני, אבי אב אמי” (ערכי תנאים ואמוראים, ערך ‘רבי יצחק דבי רבי אמי’,
מהדורת הרב מ”י בלוי, ניו־יורק תשנד, עמ’ תרטז; תודתי לפרופ’ שמחה עמנואל על
הפניה זו), ו’זקני, אבי אב אמי’ מתייחס לר’ קלונימוס הזקן.
[11] מקורות אלו הובאו ונידונו בספרי ‘מנהג עבות: תולדות מנהג ריבוי
הדסים במצוַת לולב: מקורותיו, התפתחותו וגלגוליו’ (בעריכה סופית).
[12] המנהג הפשוט באשכנז היה לאפות את שלוש המצות של ליל הסדר בערב פסח
אחרי חצות היום, ראה: י”מ תא־שמע, מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון, מהדורה
שלישית מתוקנת, ירושלים תשנט, עמ’ 248-237; י’ גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה,
ירושלים תשנה, עמ’ 219-213.
[13] ספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, סדר ד’
מינים, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו־יורק תרצח, עמ’ 68. הקיצור ‘וכו” במקור. על
זהות מחבר הספר וזמנו, ראה ש’
עמנואל, שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, ירושלים תשסו, עמ’ 229-228
הערה 41: “ספר מנהגים אחר שיוחס בטעות לבית מדרשו של מהר”ם מרוטנבורג
הוא ‘ספר מנהגים דבי מהר”ם’. ספר מנהגים זה מאוחר לזמנו של מהר”ם בכמה
דורות, והוא ציטט מתורתו של מהר”ם רק מתוך כתבי תלמידיו”. וראה גם: י”א זימר, ‘מנהג מתנת יד ברגלים’, ירושתנו,
ספר שלישי (תשסט), עמ’ קמז.
[14] ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות ערב פסח, סי’ ג, עמ’ מח-מט.
[15] ר’ משה ב”ר יקותיאל מן האדומים, ספר התדיר, סדר התפילות
והקריאות של ימי חג הסוכות, מהדורת הרב מ”י הכהן בלוי (בתוך: שיטת הקדמונים),
ניו־יורק תשנב, עמ’ רסט: “ואחר שברכו על הלולב ביום הושענא רבא, אין צריכין
לברך עליו עוד באותה שנה; ואפילו לטלטל למחר, ביום שמיני עצרת, אסור. אך מנהג,
להצניעו עד שעת מנחה, שאם יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך”.
‘ספר
התדיר’ נכתב בסביבות השנים ה’קלג-קנ (1390-1373). ראה: הרב י’ יודלוב, ‘המחזור
כמנהג בני רומא, שונצינו־קזאלמיורי רמ”ו (1486-1485)’, ישורון, כד (תשעא),
עמ’ תתקיד-תתקטו. וטעה י”מ תא־שמע (במאמרו ‘ספר שבלי הלקט וכפיליו’, כנסת
מחקרים, ג [איטליה וביזנטיון], ירושלים תשסו, עמ’ 73) המקדים את ‘ספר התדיר’ ביותר
ממאה שנה וטוען שהוא נתחבר לפני ‘ספר תניא’. וכבר העיר על כך יודלוב, שם, עמ’
תתקטו הערה 67.
[16] ר’ יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, ספר תניא, סי’ פו, ווארשא
תרלט, דף צה ע”ב.
[17] לכל העניין ראה: י”צ פיינטוך, ‘תניא רבתי’, מסורות ונוסחאות
בתלמוד: מחקרים, בעריכת ד’ שפרבר, רמת־גן תשמה, עמ’ 76-65; י”מ תא־שמע, ‘ספר
שבלי הלקט וכפיליו’, כנסת מחקרים, ג (איטליה וביזנטיון), ירושלים תשסו, עמ’ 73-70.
[18] המנהג המדובר הובא בספרו של ר’ יודא ליווא קירכום על מנהגי
וורמייזא, שנערך סופית בשנים שפה-שצב: “מצאתי שהחסידים הראשונים, כל אחד ואחד
מוליך הערבה לביתו, ומשימין אותה סומך[!] לראש מיטתו, לחיבוב מצוה. ומנהג כשר הוא,
שלא לנהוג בהם בזיון, שאין לפסוע עליה” (מנהגות וורמייזא, עניין הושענא רבה,
הגהה י, מהדורת הרב י”מ פלס, ירושלים תשמז, עמ’ קפח; גם ההגהות שבספר יצאו
מידי המחבר, ראה שם, מבוא, עמ’ 32). ולפי שידענו כי המחבר עשה שימוש ב’ספר תניא’ ושילב
ממנו קטעים בספרו (ראה שם, מבוא, עמ’ 30 והערה 17), אין ספק שמשם הוא העתיק את כל
העניין ואין כאן אפוא עדות על המנהג באשכנז של זמנו, דבר שגם נשלל מהודעתו
שמדובר במנהגם של ‘החסידים הראשונים’! ר’ יודא ליווא קירכום החל באיסוף החומרים לספרו
כבר בשנת שמ (1580), ואת עריכתו הסופית התחיל בשנת שפה (1625) ועסק בו עד סמוך
לפטירתו בשנת שצב (1632), ראה: מנהגות וורמייזא, מבוא, עמ’ 28, 32.
את המנהג
האיטלקי הביא גם – וכאן במפורש בשם ‘ספר תניא’ – ר’ אליהו שפירא (תכ-תעב,
1712-1660), אליה רבה, סי’ תרסד, ס”ק יג (לפי דפוס ראשון: זולצבך תקיז):
“ובספר תניא כתב: מנהג פשוט בידינו שקבל[נו] מאבותינו, לאחר שנגמרו מצות
הערבה, כשיוצאים מבית הכנסת, כל אחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותו סמוך לראש
מיטתו, לחיבוב מצוה. עד כאן”.
[19] ראה: ר’ צדקיה ב”ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני,
מהדורת הרב ש’ חסידה, ירושלים תשמח, מבוא, עמ’ 20 ואילך.
[20] מחברות עמנואל, המחברת העשרים ושתים, מהדורת ד’ ירדן, ירושלים
תשיז, עמ’ 408, שו’ 267-265.
ואל
יחסדני שומע על שימושי ב’מחברות עמנואל’, שנאסר לקריאה לפסיקת ר’ יוסף קארו ב’שלחן
ערוך’ (או”ח, סי’ שז, סעיף טז: “מליצות
ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ‘ספר עמנואל’, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות
בהם בשבת; ואף בחול אסור, משום מושב לצים”) ולדעת חכמים נוספים (ראה: מ’
כרמלי־וינברגר, ספר וסייף: חופש הבטוי והמחשבה אצל עם ישראל, ירושלים וניו־יורק
תשכז, עמ’ 43-40), כי כבר התירו פרושים את הדבר, שכמה מגדולי ישראל הביאו את
ה’מחברות’ וחלקם אף עודדו לקרוא בהן. ואציין, בסדר כרונולגי, את המפורסמים שבהם:
ר’ אליהו ב”ר אשר הלוי אשכנזי (נתכנה ‘ר’ אליהו בחור’; רכט-שט, 1549-1468);
ר’ יוסף שלמה דלמדיגו (יש”ר מקנדיאה; שנא-תטז, 1655-1591); ר’ יאיר חיים בכרך
(בעל שו”ת ‘חוות יאיר’; שצח-תסב, 1702-1638); ר’ משה חיים לוצאטו
(רמח”ל; תסז-תקז, 1747-1707). ונתברר העניין היטב במאמר מיוחד (בכתובים), ושם
הבאתי מראי מקומות מדוייקים ומובאות נבחרות מאותם חכמים ומחכמים נוספים.
[21] עי’ איוב שם, פסוק ה ובמפרשים, ובמיוחד בפירוש מלבי”ם.
[22] איני יודע אם ב’פֵּרְשׁוֹ רַבָּה’ נתכוון עמנואל ל’מדרש רבה’,
דמיוני כמובן, או שכוונתו ל’פרשן גדול’, דמיוני אף הוא או שזה הוא עצמו! וייתכן
ששימושו ב’פרשו רבה’ ולא ב’דרשו רבה’ מטה אל אפשרות הביאור השנייה.
בין כך ובין כך ברור, שהוא נקט מילת ‘רבה’ משום החריזה.
[23] פירושו של ד’ ירדן, מהדיר ה’מחברות’, ל”זֶה הַפָּסוּק אָמוּר
עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה” רחוק מן האמת. הוא מבאר: “שאז חובטים את
הערבות וממלאים בהן את הבית” (ירדן, שם, ביאור לשו’ 267). ביאור זה מבוסס על
ההנחה המוטעית, שכבר בזמנו של עמנואל נהגו גם הנשים והטף לקיים ‘מצות ערבה’
בביתם (שכן הם לא השתתפו בתפילת הצבור בבית הכנסת) וממילא חביטת ערבותיהן
‘ממלאים את הבית’. אך באמת, המנהג שכל אחד ואחד מבני הבית – כולל נשים וטף – קיימו
את ‘מצות ערבה’, הוא מאוחר ביותר, והוא נזכר לראשונה כשלוש מאות שנה אחרי עמנואל
הרומי, אצל ר’ יוזפא שמש שתיעד בין השנים ה’תח-תלג (1673-1648) את מנהגי העיר
וורמייזא וכתב: ש”עושה ‘הושענה’ מערבה לכל בני ביתו, לגדול וקטן, לזכר
ולנקבה, לכל אחד ואחד בפני עצמן” (מנהגים דק”ק וורמיישא לר’
יוזפא שמש, א, סי’ קפא, מהדורת הרב ב”ש המבורגר ואחרים, ירושלים תשמח, עמ’
ריג. לזמן כתיבת החיבור, ראה שם, מבוא, עמ’ 29-27).
[24] יפה ללב, ב, או”ח, סי’ תרסד, סעיף טו, אזמיר תרלו, דף עו
ע”א-ע”ב.
[25] סוכה לח רע”א, לפי הבנת רב נטרונאי גאון, ראה: תשובות רב
נטרונאי בר הילאי גאון, סי’ צ, מהדורת י’ ברודי, ירושלים תשעא, עמ’ 206. דברי רב
נטרונאי גאון הובאו בהרבה ראשונים וגם בטור, או”ח, סי’ רצט, ולענייננו חשובים
במיוחד דברי הב”ח, שם, סוף אות א.
[26] מנורת המאור, נר שלישי, כלל ד, חלק ו, פרק שביעי [קנב], מהדורת י’
פריס־חורב, ירושלים תשכא, עמ’ 328-327.
[27] ראה: מנהגי מהרי”צ הלוי: מנהגיו והליכותיו בקודש של […]
רבי יוסף צבי הלוי דינר […] על סדר המועדים, נסדר ע”י זאב דינר, בני־ברק
תשעו, עמ’ שנט הערה יט, ובכל המובא שם.
[28] לקטע זה הפנני פרופ’ שמחה עמנואל ותודתי נתונה לו.
בקטלוג
מתכ”י נרשם, שבדפים 1א-77ב מצוי פירוש לתפילות ויוצרות של ראש השנה. אבל באמת
עד דף 12ב מחזיק כתב־היד הלכות ומנהגי תפילה שמבדיקה חלקית נראה שמוצאן מהראשונים
באשכנז ובמיוחד מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שכן הובאו שם (בסתם) לא מעט קטעים
מ’ספר רוקח’, ואף נזכר שם ר’ משה תקו (דף 12א).
[29] למרות העובדה, שבכל הנוגע לסגולות וכיוצא בהן שכיח מאוד בכתבי־יד
ובדפוסים ייחוסים פורחים באויר, ובמיוחד זכה ר’ יהודה החסיד – ואישים נוספים
(רמב”ם, רמב”ן, ר’ אברהם אבן־עזרא ועוד) – למקום של כבוד ונתלו בו דברים
שמעולם לא אמר, יש להתייחס בחשדנות רבה לאותם ייחוסים רק כשהם מופיעים בחיבורים
שנתייחדו לענייני סגולות, מאגיה וכיוצא באלו, שכותבי ומאספי אותם חיבורים חשודים
להשביח את מקחם ולהתלות באילן גדול (עי’ פסחים קיב סע”א). אך אין כל סיבה
לפקפק בייחוס שנרשם על מימרה סגולתית המופיעה בחיבור הלכתי, כמו במקרה
שלפנינו.
[30] כן כותב ר’ יצחק ב”ר משה אור זרוע מווינא: “ואנו נוהגין
בהושענא רבה, שאנו זורקין הושענות בבית הכנסת, ואין בכך כלום, דלא עדיף
משופר ולולב שהן נזרקין… ובספר ‘בשר על גבי גחלים’ כתוב: אין מעבירין על המצות,
כיון דמחית קמיה ספר תורה או מזוזה או הושענא, אסור למפסע עליהן, דלא לקיל במצות.
[עד כאן מספר ‘בשר על גבי גחלים’]. וכמדומה אני, דהיינו הושענא שבלולב,
דאע”ג שהיא נזרקת, אפילו הכי אין לפסוע עליה” (אור זרוע, ב,
הלכות בית הכנסת ודברי קדושה, ריש סי’ שפו, מהדורת הרב י’ פרבשטיין ואחרים [מהדורת
מכון ירושלים] ירושלים תשע, עמ’ תמו. הנוסף במוסגר ממני). היינו, לאחר שסיימו
לקיים בהן את מצוותן, הם השליכו בבית הכנסת גם את ה’הושענות’ של הושענא רבה וגם את
הערבות של הלולב (‘הושענא שבלולב’), ומשם כמסתבר הן הגיעו לאשפה.
[31] קשרי אשכנז־איטליה בתקופת הראשונים, כולל בדורו של ר’ יהודה החסיד,
נידונו הרבה בספרות המחקר. ראה, למשל: י”מ תא־שמע, ‘רבי ישעיה די טראני
וקשריו עם ביזנטיון וארץ ישראל’, כנסת מחקרים, ג, עמ’ 11-10; הנ”ל, ‘ספר שבלי
הלקט וכפיליו’, שם, עמ’ 75-63; הנ”ל, ‘ספר הלכות איטלקי קדמון לרב יחיאל
ב”ר יקותיאל’, שם, עמ’ 78-77; הנ”ל, ‘הקשרים התרבותיים בין יהודי
ביזנטיון לאשכנז’, שם, עמ’ 187-177; עמנואל, שברי לוחות, עמ’ 70 ואילך; ר’ צדקיה
ב”ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני, מבוא, עמ’ 12 ואילך. על מוצאה
האיטלקי של משפחת קלונימוס, עמה נמנה ר’ יהודה החסיד, ראה: א’ גרוסמן, ‘הגירתה של
משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה: בירורים לראשיתו של הישוב היהודי בגרמניה בימי
הבינים’, ציון, מ (תשלה), עמ’ 185-154; הנ”ל, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם,
דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית, מהדורה שלישית ומתוקנת, ירושלים תשסא, עמ’
44-29. וכבר בשלשלת היחס המפורסמת, שהובאה בשו”ת מהרש”ל, סי’ כט, נמנה
ר’ יהודה החסיד על משפחת קלונימוס זו. תודתי לפרופ’ שמחה עמנואל על ההפניה
האחרונה.
[32] לעיל, ליד הערה 23.
[33] מחברות עמנואל, המחברת הששית, עמ’ 108, שו’ 64 ובביאור שם. לשון
עמנואל הוא מאיוב כד ה.
[34] ספר והזהיר, ב, פרשת בחוקתי, מהדורת י”מ פריימן, ווארשא תרמ,
דף קל ע”א. ושמא הבין ש’שומטין’ מובנו: חוטפים; עי’ להלן, הערה 36. והשווה תוספות, סוכה מה
ע”א, ד”ה ‘מיד תינוקות’: “לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך
הערבה, לפי שהלולב ארוך, ושוחקין בו, ואתרוגיהן היו אוכלין”. כיוצא
בכך כותב ר’ ישעיה ב”ר מאלי די־טראני (רי”ד; ד’תתקכה/תתקל-ה’י,
1250-1170/1165): “היו התינוקות שומטין לולביהן מ’הושענא’ שלהן, ומשליכין
ההדס והערבה, ועושין צרכיהן מן הלולבין ואוכלין האתרוגין, שכבר עברה מצוותו”
(פסקי הרי”ד לרבנו ישעיה דטראני הזקן ז”ל, ב [עירובין־סוכה], סוכה מה
ע”ב, מהדורת הרב א”י וורטהיימר ואחרים, ירושלים תשכו, עמ’ תקנ-תקנא).
‘ספר
והזהיר’ זהה עם ‘מדרש השכם’ והוא, ככל הנראה, נכתב בארץ ישראל במאה השביעית. ראה:
י”ל צונץ, המזכיר, VIII (1865), עמ’ 26-20; ח’ טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, א, ניו־יורק
תשו, עמ’ 130-127; ש’ אסף, תקופת הגאונים וספרותה: הרצאות ושיעורים, בעריכת מ’
מרגליות, ירושלים תשטו, עמ’ קסא-קסג; אנ”צ רות, ‘קטע ממדרש והזהיר’, תלפיות,
ז (תשיח), עמ’ 98-89. אך לדעת נ’ דנציג (מבוא לספר הלכות פסוקות עם תשלום הלכות
פסוקות, מהדורה שנייה עם תיקונים והוספות, ניו־יורק וירושלים תשנט, עמ’ 65-64 הערה
128) יש לשקול שהספר חובר באיטליה או בביזנטיון.
[35] רש”י, סוכה מה ע”א.
[36] ראה: ויק”ר, לז ב, מהדורת מ’ מרגליות, עמ’ תתנח, הערה לשו’ 1.
[37] קדמוניות היהודים, ג, ספר יג, פיסקאות 374-373, תרגום ומהדורת א’
שליט, ירושלים תשכג, עמ’ 106.
[38] ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא), מהדורת ד’ פלוסר, ירושלים תשמא, עמ’
140-120.
[39] ספר יוסיפון, א (גוף הספר), פרק לג, מהדורת ד’ פלוסר, ירושלים
תשמא, עמ’ 133.
מעשה זה הביא
ר’ נתן ב”ר אברהם אב הישיבה (המחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה), בפירושו
למשנת סוכה: “כתב יוסף בן גוריון, בסיפורי בית שני, שהיה בזמן אלכסנדר, ממלכי
בני חשמונאי, כהן גדול, עלה כחוק הכהנים לנסך על גבי המזבח, ורגמו אחד הפרושים
באתרוגו, נענה אחד הצדוקים ואמר למלך: האם לא אמרתי לך שהפרושים מזלזלים בכבודך.
ונתפתחו ביניהם דברים ומלחמה, עד שנהרגו באותו יום עם רב מישראל, וזהו ענין הסכנה.
והטעם, שהיו הפרושים מכים זה את זה בלולביהם, הוא לשמחה ולששון בלבד” (פירוש
ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה בארץ ישראל, סוכה פרק ד, תרגום ומהדורת
הרב י’ קאפח והרב מי”ל זק”ש, ירושלים תשסב [מהדורת צילום בכרך אחד
מהוצאת ירושלים תשטו], עמ’ 93). ונוסחתו המשונה בענייננו אפשר שנובעת מהתרגום
הערבי ל’ספר יוסיפון’, ראה: ספר יוסף בן גוריון הערבי, א (מבוא ותרגום עברי),
מהדורת ותרגום ש’ סלע, ירושלים תשסט, מבוא, 30-29.
[40] יוסיפון שם, ביאור לשו’ 3, ד”ה ‘לשחוק באתרוגים’.
[41] לזמנו ומקומו של בעל ‘ספר יוסיפון’, ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא),
עמ’ 98-74.
[42] עי’ לעיל, ליד הערה 15 ובה. ונראה שעדותו של בעל ‘ספר
התדיר’ על המנהג תקפה גם לזמנו של עמנואל הרומי, אע”פ שעמנואל קדם לו בכחמשים
שנה.
[43] ספר הקבלה לר’ אברהם אבן־דאוד הלוי, מהדורת ג”ד כהן,
פילדלפיה תשכז, עמ’ 14.
[44] כן נראה משימושו בביטוי ‘מורביות של ערבה’, הנאמר במקורו על ‘מצות
ערבה’ של היום השביעי של סוכות. ראה: משנת סוכה, ד ה.
[45] עיבוד המעשה שב’ספר יוסיפון’ והסבתו ממלחמת אתרוגים ולולבים
למלחמת ערבות ההושענות, אפשרי במיוחד אם נניח שלפני המעבד עמד ‘ספר יוסיפון’
בנוסחו הערבי, שאינו מזכיר במפורש את ההכאה בלולבים ובאתרוגים, אלא רק (בתרגום
לעברית): “ואנשים החלו להשתעשע, ומנהגם נמשך לפי מנהגם ומסורתם. ואחד מהם זרק
את אתרוגו ופגע במלך…” (ספר יוסף בן גוריון הערבי, א, עמ’ 179; וראה שם,
מבוא, 30-29). ולר’ אברהם אבן־דאוד, ששלט בשפת ערב, היתה האפשרות להכיר את התרגום
הערבי ל’ספר יוסיפון’, הגם שאין כל תימוכין לכך.
[46] ספר מהרי”ל: מנהגים, סדר תפלות חג הסוכות, סי’ ו, עמ’ שפג,
שינויי נוסחאות, הערה יא. תוספת זו מופיעה רק בכתב־יד אחד.
על הקשר
בין הנרות שהדליקו בהושענא רבה לערבות ההושענות, השווה גם את המנהג האשכנזי לאגוד
את ההושענות בליל הושענא רבה לאור אותם נרות שלמחרת – ביום הושענא רבה –
יחזרו וידליקו את הנותר מהם בבית הכנסת. ראה על כך: הרב י’ גולדהבר, מנהגי
הקהילות: מנהגי שבע הקהילות בחבל בורגנלנד־אוסטריה ובראשם מנהגי ק”ק
מטרסדורף, ב, ירושלים תשסה, עמ’ קלד, סעיף ז הערה 2.
[47] ראה על כך מאמרי ‘על קדמות מנהג ריבוי הנרות בהושענא רבה’ (בכתובים).
ולעת עתה ראה: הרב גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, עמ’ קלה.
[48] ספר מנהגים לר’ שמואל מאולמא, כת”י פריס, ספריית כי”ח H
140 A
(מתכ”י: F3209); הובא אצל: י’ זימר, ‘ספר מנהגים דבי המהרי”ל: סקירה
ראשונית’, עלי ספר, יד (תשמז), עמ’ 83. על מחבר הספר, ר’ שמואל מאולמא, זמנו ומקומו,
ראה שם, עמ’ 76-73.
[49] ספר המנהגים הנזכר, כת”י ניו־יורק, מכון ליאו בק 7
(מתכ”י: F40450).
[50] כך בכתי”י רבים של ספר המנהגים הנזכר: לונדון, ספריית בית
הדין ובית המדרש Ms.
28; לונדון, אוסף
מונטיפיורי Ms.
149
(מתכ”י: F5150); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Ms. 4460 (מתכ”י: F25362); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Rab.
1084
(מתכ”י: F43200). כל שינויי הנוסחאות שהבאתי כאן מסרם לי הרב זאב יצחק הלוי דינר,
העוסק בההדרת הספר. טוב עין הוא יבורך, ויזכה להשלים במהרה את מלאכתו.
[51] כת”י פרמה, ספריית הפלטינה Parm.
2895 (מתכ”י:
F13788), דף 231א. המובאה שבפנים נחתמת במילים: ‘מזל טוב’, וכנראה
שהביטוי משמש כאן בהוראה של ‘סליק’, שכאן מסתיים עניין ההושענות.
[52] ריבוי ה’שמחה’ ביום הושענא רבה עולה, בתקופת האחרונים, אצל ר’
מרדכי יפה (רצ-שעב, 1612-1530), בעל ה’לבושים’ (המוסגר ממני): “ואחר שהקיפו
עמה [=עם הערבה] וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או
שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב (דברים טז יד):
‘ושמחת בחגיך’, כמו שעשו בו שמחת בית השואבה, כמוזכר בגמרא. לומר, שלא נהיה כפויי
טובה, ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה
שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן, וכן נתפלל לפניו, שיהיה כן לשנה
הבאה או יותר טוב ממנו” (לבוש החור, או”ח, סי’ תרסד, סעיף ג; על־פי דפוס
ראשון: לובלין שנ).
והשווה
דברי ר’ אליהו ב”ר אלקנה קפשאלי (ה’רנ-שטו, 1555-1490), מגדולי רבני קנדיאה,
ש’מנהג’ ה’מלחמה’ באתרוגים המתואר ב’ספר יוסיפון’ שורשו בחובת שמחת החג בבית
המקדש! וזה לשונו: “ובזמן [ההוא], אנשי ירושלם היו מביאים אתרוגיהם ביום טוב
אחרון של חג, והיו שמחים לרוב. והיו מתקנים קתדראות לנשים בפני עצמן ולאנשים בפני
עצמן, ודרך עונג ושמחה היו משליכים אתרוגיהם זה על זה, וכמו שכתוב (ויקרא
כג מ): ‘ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים’…” (מאה שערים לרבינו
אליהו ב”ר אלקנה קפשאלי, שער עז, מהדורת הרב א’ שושנה, ירושלים תשסא, עמ’
שנו-שנז). ואין ספק שעמד לפניו המסופר ב’ספר יוסיפון’, שכן בהגהה על אתר, בנוגע
לדבריו “היו משליכים אתרוגיהם”, הוא מוסיף לציין: “כההיא עובדא
דמייתי בספר בן גוריון, שהשליכו אתרוג הפרושים על ינאי המלך…” (שם, עמ’
שנז, הגהות המחבר).



אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

Note: This post is an updated version of this one from 2013.

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת
ספר תורה של ימים נוראים
*
מאת: אליעזר יהודה בראדט
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה
הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י”ג מידות
בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאמרן.
אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי
בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי
ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח
החזן באמירת ‘שלש-עשרה מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב
שליט”א שאין לאומרם בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי,[1] וסיפר כי
אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק
לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על
כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של
הרב בעניין זה.[2]
מתוך
כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י”ג מידות
בחודש
הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת ‘שלוש עשרה מידות’ הרבה פעמים גם
בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות
אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו”ב). מתוך ייחודיותה של
תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי’ סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו
בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4] אם היא
נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5] באיזה אופן
צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6] ועוד כיוצא
בהן.[7]
ב’חמדת
ימים’, קושטא תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב
זצ”ל כתב שכל המתענה בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה
בעת פתיחת ההיכל הי”ג מידות ג’ פעמים”[8].
כפי
שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי
האריז”ל הללו מקורם ב’שלחן ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקראקא
ת”ך[10].
ומשם העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה
בשנת תמ”א[11]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. ובעקבותיו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[12], וגם בספרו
‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[13]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם
בחיבור ‘נגיד ומצוה’ לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי
כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר”ח
אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת שיתן לו כפרה
וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז הי”ג מדות רחמים
שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים… יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב
ר”ה סי’ יג בפירושו.[16]
ומשם
העתיקו בקצרה ר’ אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה
לאחר פטירתו בשנת תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח,[17] ובעקבותיו
ב’באר היטב’ הלכות עשרת ימי תשובה[18] וב’משנת
חסידים’ לר’ עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות
אלו עולה כי רק מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת
ס”ת[20].
אמנם ר’ אפרים זלמן מרגליות כתב ב’שערי תשובה’: “ומ”ש [בבאר היטב] שיאמר
י”ג מידות ג”פ כו’ עיין לעיל שכתבתי שבפע”ח [שבפרי עץ חיים] איתא
ג”כ התפלה ג”פ ע”ש”.[21] הוא מפנה
לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי”ג מדות בהרבש”ע בשעת הוצאת
הס”ת כתב בפע”ח וז”ל מצאתי במחזור של מורי ז”ל כתב
מבחוץ מכת”י מורי ז”ל ביום א’ דשבועות יקרא י”ג מדות
ג”פ ואח”כ יאמר רבש”ע מלא כל משאלות כו’ וכן יה”ר ויחזור
התפלה ג”פ ואח”כ יאמר ג”פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב’
ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו’ ע”ש…”.[22]
וכן
נמצא ב’שער הכוונות’: “וביום שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג
מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל משאלתי…”. העתיקו ר’
בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’. וכך נאמר גם ב’שער הכוונות’ לעניין ימים
נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז”ל כמנהג אשכנזים,
כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צום ישאל
האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס”ת ויקרא ג”פ יג מידות ואח”כ
רבש”ע מלא כל משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי
ולבני ביתי חיים טובי’ וארוכי’ בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלום ובהשקט
ובבטח’ ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר
עונותינו ואשמותינו אכי”ר ויזכור שאלתו ג’ פעמים וכן
במוסף ובמנחה כדי שישלי’ שאלתו ג”פ ותנתן שאלתו ויקרא ג”פ ואני
תפילתי.[23]
יש
לציין ש’שער הכוונות’ נדפס לראשונה בירושלים תרס”ב[24] ופרי עץ
חיים נדפס לראשונה בתקמ”ה.[25] ר’ אפרים
זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת
חכמי הקבלה
אמנם
ר’ יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה
ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושדבר זה אינו
מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27] המבוססות
בין השאר על החיבור ‘שער התפלה’ שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר’
עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין
לומר י”ג מידות ביום טוב
[28].
ואלה
דברי ר’ אליהו סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים
י”ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות,
דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם
אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל]
בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו…”[29]. אמנם ר’
עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר’ יעקב הלל גם בזה, שדעת
האריז”ל היא שיש לומר י”ג מידות ביו”ט ובימים נוראים בשעת הוצאת
ספרי תורה.[30]
שערי
ציון
לא
זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית
מדרשו של האריז”ל, ואילו חכמי דורנו – ר’ יעקב משה הלל ור’ עזריאל מנצור – כלל
לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז”ל.
ר’
נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב
ובשנית באמשטרדם תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת
יאמר י”ג מדות ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא
משאלותי לטובה…”[31]. ושם נמצא
תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י”ג מדות ג”פ.[32]
ר’ נתן
נטע הנובר היה תלמידו של ר’ חיים הכהן, תלמידו
של ר’ חיים ויטל,[33] וחיבורו
‘שערי
ציון’ מבוסס על דברי האריז”ל, כפי שנכתב בהקדמתו.
חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]
והוא אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון
חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון
וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת
לשם יחוד, סדר ק”ש על המטה, סדר
מלקות בערב יוה”כ, סדר התרת נדרים בערב ר”ה,
ועוד מנהגים שנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז”ל.
דברי
‘שערי ציון’ הובאו כבר בחיבור ‘חקי חיים’ לחתנו של המג”א: “התפילה הנזכר
בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי”ה, בשעת הוצאת ס”ת יאמר בכל עשרת ימי
התשובה בשעת הוצאת ס”ת (מקובלים)”.[35] וכ”כ רמח”ל
ב’קיצור הכוונות’ בהלכות ר”ה: “ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר
הי”ג מדות, והיה”ר הכתוב בשערי ציון…”.[36] וכ”כ
שם לענין יוה”כ.[37]
זה
המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר’ יצחק בער בסידורו: “שלש עשרה מדות ורבון
העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור כ”י ולא בדפוסים ישנים
אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער ג”[38].
וכ”כ בסידור אזור אליהו,[39]
ובסידור ‘עליות אליהו’.[40]
עוד
מקור קדום למנהג זה נמצא ב’מדרש תלפיות’ לר’ אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט, שם
כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות ובשבועות, י”ג מידות
ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[41]. [אבל יש
לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ”ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר’ חיים ליפשיץ בחיבורו ‘דרך חיים’,[42]
ובחיבור ‘מהדורא בתרא עבודת בורא’.[43]
במהדורה
השנייה של ‘עמק ברכה’, שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר’ אברהם הורביץ, באמשטרדם
תפ”ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר”ה ויוה”כ לאחר אמירת י”ג
מידות.[44] גם בדפוס
הראשון של ‘סידור שער השמים’, אמשטרדם תע”ז, המכונה סידור השל”ה, נמצא
בסוף שחרית של ר”ה נוסח אמירת י”ג מידות ג’ פעמים בתוספת תפילה (ונוסח
אחר ליו”ט),[45]
הדומה לתפילה של ‘שערי ציון’, אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה
כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג
גליציה
לאמירות
אלה, י”ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר’ אפרים זלמן מרגליות בחיבורו
‘שערי אפרים’:
ביום
טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש”ץ
מתחיל ה’ ה’ כו’ והצבור עונין אחריו[47] ואמר
ג”פ ואח”כ אומרים יה”ר הכתוב בסידורים ליו”ט ור”ה
ויו”כ המיוסד ממחזור האר”י ז”ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות
הארוכים הכתובים במחזורים… אבל בר”ה ויוה”כ אומרים אף שחל בשבת ויש
שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת
.[48]
וחזר
על דבריו בחיבורו ‘מטה אפרים’ לעניין ראש השנה:
מוציאין
ב’ ספרי תורות ואומרים י”ג מדות ג”פ ויש להתחיל מן ויעבור ד’ על פניו
וכו’. ואחר כך אומרים רבש”ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של
האר”י ז”ל. ואין להאריך בתפלות ויה”ר אחרים… ואם חל בשבת יש
מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס”ת יג מדות.[49] ורבים
נהגו לאומרם אף כשחל בשבת
[50]
וכן
בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת
ההוצאה או’ הצבור ויהי… ואחר… בריך שמיא… ואח”כ מתחיל הש”ץ ויעבור
ה’ ה’ ואח”כ או’ ה’ ה’ ג”פ… ויש שאין מתחילין ויעבור… ואח”כ
יה”ר הכתוב בסידורים לאומרו בר”ה וי”כ הועתק במחזור מהאר”י
ז”ל ואין לומר הנוסחות הארוכים…. ואף אם חל בשבת אומרים היה”ר אף
במקום שא”א בר”ה שחל בשבת
מ”מ ביוה”כ שכחל בשבת אומר’
אותו.[51]
מנהג
ליטא
ומכאן
למנהג הגר”א. ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“.[52] ונכפל
בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת ס”ת”.
בין בשבת בין בחול.[53]  מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ,
שהגר”א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי
אחר, ר’ יוסף גינצבורג, שבחיבורו ‘עתים
לבינה’ בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים “שאנו
נוהגין עד עתה על הרוב… וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין
וזאמוט…”.[54] הוא
מביא מנהג לומר י”ג מידות ג’ פעמים לר”ה, יו”כ וסוכות.[55] גם האדר”ת
בחיבורו הנפלא ‘תפלת דוד’ הציע תיקונים בנוסח התפילה[56] שאמרו אחר
אמירת י”ג מידות ביום טוב[57] ובנוסח
התפילה שאמרו אחר אמירת י”ג מידות בראש השנה.[58] מכל אלה
אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע”ט נמסר שאף
בר”ה שחל בשבת נהגו לומר י”ג מידות.[59] חכם ליטאי
אחר, ר’ יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י”ג מידות לא רק
בהוצאת ספר תורה: “יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל
יום
, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום
כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי…”.[60] אבל לא
ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל “כל יום”.
מכל
העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י”ג מידות בר”ה וביום הכיפורים נתקבל
בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר’ אברהם ברלינר: “דאמר’ בגמ’
ר”ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו’ לכן אנו אומרים שלש עשרה
מדות שיזכור לטוב”.[61]
אמירת
י”ג מידות ביו”כ שחל בשבת
כפי
שהבאתי לעיל, ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום
הכיפורים שחל בשבת
אפי’ לאלו שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת. וכפל דבריו
בספרו ‘שערי אפרים’.[62]
להלן
נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר’ חיים אלעזר שפירא נהג שבר”ה שחל
בשבת שלא לאומרה[63]
אמנם ביוה”כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64] ר’ נחמן
כהנא מספינקא הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב
האי גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[65]. ור’ חיים
עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: “אבל המעיין יראה
שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”.[66]
אמנם
יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על
אמירת סליחות וי”ג מידות הרבה פעמים[67] ואף בשבת,
לכן צ”ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר’ אברהם מסטרעטין נהג שלא
לומר י”ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו”ט שחל בשבת.[68] ב’קיצור
שלחן ערוך’ הל’ ר”ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג
ביוה”כ שחל בשבת.[69] ר’ אברהם
חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י”ג מידות בלוח שלו בר”ה ויוה”כ
אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70] וכך הוא בסידור
הרב בעל התניא, משנת תקס”ג.[71]
בקהילות
אלו נהגו לומר י”ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72] באניהאד,[73] בעכהאפען,[74] ברלין,[75] ובית מדרש
גבוה לייקווד.[76]
וכן נהג רי”י קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’ ביוה”כ.[77]
ר’
יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר”ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה”כ כתב:
“ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת”.[78]
כשנשאל
ר’ משה פינשטיין בעניין אמירת י”ג מידות כשיו”ט חל בשבת, שהרי במטה
אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: “בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא
לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי”ג מדות פחות, יותר
טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו”ט, דהנה לגבי ר”ה ויו”כ
מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו’ נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך
הסבר”.[79]
ר’
שריה דבליצקי מביא בחיבורו ‘קיצור הלכות המועדים’ את שני המנהגים,[80] אבל למעשה
כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת אומרים
י”ג מידות.[81]
וכן כתב רב”ש המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’
ספר שביעי (תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות
ותפילת ‘רבון העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב
שאין אומרים י”ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם
ר’ אברהם פפויפר הביא בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר
פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע
קהילות ובראשן ק”ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות
קדומים לאמירת י”ג מידת ואפי’ בשבת
בתשובה
שכתב ר’ משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא
מהאריז”ל, כתב כך: “על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר”ה
ויה”כ, לאומרם בשעת הוצאת ס”ת מן ההיכל… אם חלו י”ט הנ”ל
ביום ש”ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא… תשובה: כי הנה תפלת בריך
שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא”כ נכון וישר לומר התפלות בי”ט
שחרית כשחל יו”ט להיות בשבת”.[85]
מקור
קדום נוסף לאמירת י”ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו
במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה
ויה”כ אומרים י”ג מדות אפילו אם חלו בשבת…”[86]. בספרו
‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת: “…סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון
הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים…”[87]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים
אלו למהרש”א. לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג
מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[88]. אמנם יש
לציין לדברי ר’ מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן
המהרש”א:
של
נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים
וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל
המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים
הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף
כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר
התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על
אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל
חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א
ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…[89]
לאור
דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא
שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו
לאמרן גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
שאלת
צרכיו בשבת
כנראה
שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר
תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י”ג מידות בשבת[90]. עניין זה
רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי”ב
בזה:
לענין
מש”כ המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה
מ”ש שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’
טעמים, הא’ משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא
רה”ש כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר
א”כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה
שהוא יום הדין יש לאומרו, א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו,
והרמב”ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום
טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל
הראיות שהביא המ”א מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת
לפי מנהגם שנ”כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין
נו”כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות
שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת
שחל ביום טוב
… איברא הראיה שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת
שחל בר”ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’
תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו
מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר”ן והריב”ש משום
שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל
יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם
הרבון לדעתי.[91]
דעת
ר’ יעקב עמדין
בסידור ר’ יעקב עמדין, בהוספות
מכ”י, כתב לענין ראש השנה: “כשחל בשבת אין לאמרה”.[92] אמנם לא
כתב שום דבר לענין יוה”כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו”ת שאילת יעבץ:
ואולם
על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש”ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת
משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת
אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף
די”ט
וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה”מ, וכהג
נוסח בריך שמיה
, וכן תחנה שאומרים בשעת
הוצאת ס
ת ביט, עפ
האר
י זל
הית
שומה,
לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי”ח
דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא
דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ”ש
דכ”א
א’)
ש”מ, דמשום
טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון
דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף
כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו”ה, והשבתי
חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים
את ד’ יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו’. בלבד
שלא יאריך יותר מדאי בשוי”ט. ולא
יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות
של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י”ט
באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא
מעין יצירת היום בלבד והי”ט ימי הדין הם ג”כ…
ובתשובה הבאה כתב:
ועל
דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי
שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ”ו הה”ג
נר”ו
אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים
שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש”ק
ביציאת בה”כ… והתחנה
בשעת הוצאת ס”ת בי”ט. הייתי
ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור”ר
יעקב יושע זצ”ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב
לאמר אותם ומפי האר”י ז”ל ומיום ההוא והלאה הייתי
מתחיל לאומרם…[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין
לומר י”ג מידות בשבת כשחל בה ר”ה?
שתי
הערות
ר’
שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה
שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה
לענ”ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו’ אלא בשבת במנחה… שאילו היה אומרים אותו
תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א”נ י”ל שאפילו אם היו
אומרים אותו תמיד, מ”י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא
והיום נהגו לומר שניהם, וכ”כ בשערי אפרים… אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים
וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד
העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י”ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת
באמירה זו:
בהוצאת
ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות… ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט
בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י”ג
מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים
שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ”ע אם רשות להחמיר
דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור
אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב
ר’ זלמן גייגר ב’דברי קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני
לאמר י”ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו,
אך יעב”ץ כתב המנהג על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר
שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור
לכפלם”.[96]
ר’
יעקב אטלינגר מביא בספרו ‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה
נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים
י”ג מדות וג’ פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר
שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב
אלפס עכ”פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא
שייך הטעם שכתב רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל
ההלל כפול וגם לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק
בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים
שרי…”.
לאחר
שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני
דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא
פסוקי תורה וכתובים. וראי’ לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ
האר”י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה,
ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ
יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני
תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ”ד”.[97]
ר’
ישראל איסערלין מו”ץ בעיר וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל
בדרך אחרת: “ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר
דבי”ג מדות לא שייך כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד
פועל טוב ואחד רע וכי”ב מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם,
דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”.[98]
ויש
לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[99], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה.
מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת
ג”פ י”ג מדות ואח”כ יאמר בקשתו
. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק
של י”ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים.
יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה.
אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל
ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים
לומר ה’ הוא האלהים ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת
בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו
היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק
ה’ הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן
חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם
יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל
כחלי נר”ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו
נהגו לומר י”ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת
יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’
חיים מפרידברג אחי מהר”ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף
על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך
הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו
עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה
אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם
עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו
הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע
בחיבורו צרור המור:
והנה
בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא
את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא
והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי
אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן
חוזרות ריקם, שנא’ הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים
בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר
הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על
מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל
אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את
אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו
עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה’.[102]
נספח: התייחסויות שאינן
מפורשות – יחסו של המג”א ל
שערי
ציון
[103]
אצביע על כמה התייחסויות של
המג”א
לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג
תכ”ב
הדפיס ר’ נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע ‘שערי
ציון’, ושנית באמשטרדם תל”א.
ספר זה נזכר במפורש במג”א פעם אחת בלבד – בסי’ א
ס”ק
ד:
המקובלים
האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי… ועסי’ קל”א
ס”ב. ובגמרא
דילן לתי’ הראשון… ועיין בזוהר ויקהל ע’ שמ”ב
דלעולם חשבינן הלילה לי”ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על
גב דלענין תפלה אינו כן. כמ”ש
סי’
רל”ג. וככ
שערי ציון
.
‘שערי ציון’ לר’ נתן
הנובר, שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי
שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג”א
ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר
הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד? קושי
זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג”א
היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג”א
מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זו לא
קשה מידי.
ועדיין
יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלא לנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי’ רלט
כתב המג”א: 
יש
נוהגין לומר וידוי ש”מ קודם השינה ונל
שאינו נכון
דאמרינן בברכות דף ס’ שלא
לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו’ דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית’ דף
י”ט…
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב’סדר
ותיקון קריאת שעל המטה’ (מאת ר’ יהודה
הכהן מחבר ‘תיקוני שבת’, פראג שע”ה) וב’שערי
ציון’. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו
של ‘שערי
ציון’ הוא ‘סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה’.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג”א
בהקדמה לסי’ תרסד:
נוהגין
ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש”ל) וכבר
נדפס הסדר
. ועמ”ש סי’ תצ”ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש
ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות
נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר
הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס? בין השאר נדפס ב’תיקוני
שבת’
וב’שערי
ציון’, ומכל מקום לא הפנה אליהם המג”א
ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות
שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו
בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג”א
התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג”א
לתענית ערב ר”ח:
א.   
בסי’ תיז ס”ק ג:
“נהגו קצת להתענות ערב ר”ח…”.
ב.    
בסי’ תקסו ס”ק ד:
“והאידנא נהגו קצת להתענו’ בכל ער”ח וקורין בתורה…”.
בשני המקומות אינו מזכיר את
סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר ‘שערי ציון’, אלא
שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו
בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב
בכתבים שהאר”י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד’ מלקיות… ובמקצת
ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן
.
איזה הם אותם “מקצת
ספרים חדשים” בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי
שניתן לנחש, ב’שערי ציון’ מאריך
בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג”א: “ולא
הועילו כלום בתקנתן”.[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית
של המג”א על הנהגות קבליות, אך
מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה
זו אינו מביא את ‘שערי ציון’ אלא פעם אחת בלבד.

* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי
‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו, ב (תשס”ח), עמ’
ריב-ריד. בשנת תשע”ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע”ח שבתי להניף את
הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1]  וראה דבריו בספרו, ישא
יוסף, ג, עמ’ ר-רא. וראה ר’ יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע”ד, עמ’ ריד.
[2]  בעניין זה ראה דברים
חשובים שכתב תלמידו ר’ דוד ארי’ מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו ‘פתחי דעת’, א,
ירושלים תשע”ג.
[3]  ראה ד’ גולדשמידט, סדר
הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 5-12.
[4] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה בשם ספר הכוונות.
[5] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה; ר’ ישכר טייכטהאל, שו”ת משנה שכיר, או”ח,
ב, סי’ ג; ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע”ח,
או”ח סי’ צג.
[6] ראה
מג”א, סי’ תקפא ס”ק ב; דעת תורה, סי’ תקסה סעי’ ה.
[7]  ראה ר’ שלמה קלוגר,
שו”ת האלף לך שלמה, סי’ מד; שו”ת תורה לשמה, סי’ צו.
[8]  ראה מש”כ אברהם
ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד
צ’צ’יק, ‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84
מס’ 9.
[9] ראה
מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ’ א.
[10]  על חיבור זה ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי ‘פרשנות
השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת
גן תשע”ה, עמ’ 191
ואילך.
[11]  ראה ר’ י”ש סופר,
‘לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך. וראה בסידורו, ‘דרך ישרה’, דף סב ע”א, שהוא
מביא כל זה ג”כ אם התפילות.
[12]  עמ’ כח במהדורת ירושלים תשכ”ו.
[13]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[14]  ראה מה שכתבתי על זה בספרי
ליקוטי אליעזר, שם.
[15]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן
השמים’ שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה
ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף
אביב”י, קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[16]  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ קפז.
[17]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס,
לשון חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[18]  באר היטב, תרג ס”ק א.
ומשם בספרו של ר”ח פלאג’י, מועד לכל חי, סי’ יג אות מ.
[19]  משנת חסידים, ג, ירושלים
תשמ”ב, דף קלא ע”ב.
[20]  על עצם הענין של תענית
בחודש אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[21]  שערי תשובה, סי’ תרג, א.
[22]  שם, סי’ תפח. ראה ר’ אברהם
דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, עמ’ סד, פרק כב אות ה שגם מציין
שהמקור לתפילה זו הוא ה’פרי עץ חיים’.
[23] שער
הכוונת, ב, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רעה.
[24]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 691-695.
[25]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 647-649.
[26] ראה  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ שיג.
[27]   שו”ת וישב הים, ב,
ירושלים תש”ס, סי’ יא [=מקבציאל כא (תשנ”ו), עמ’ צה-קח. וראה דבריו
בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’ דניאל רימר, תפילת
חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[28]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[29]  ר’ אליהו סלימאן מני,
מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[30]  ראה הקדמה שלו לימצא חיים,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 38-116.
[31]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[32]  שם, עמ’ פ.
[33] יש
לציין שר’ נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת”ח
ות”ט, ‘יון
ומצולה’.
על חיבור זה, ראה
במבוא מאת ר’ בצלאל לנדוי בתוך: שערי
ציון השלם, ירושלים תש”ן [המבוא
נדפס בעילום שם]; י’ אביב”י, קבלת, ב, עמ’ 748-750; גריס, ספרות
הנהגות, עמ’ 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות
היבטים חברתיים, ירושלים תשס”א, עמ’ 27; אסף
נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
88-121;
והמבוא
בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע”ב.
וראה ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רמט.
[34]  ראה הקדמה למהדורה חדשה,
שם, עמ’ 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר
שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות ‘שערי ציון’ [Moshe Weinberger, People
walk on their Heads
. New York 1982, p. 73].
[35]  חקי חיים, דף קעו
ע”ב.
[36]  קיצור הכוונות
לרמח”ל, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו
האמתיים של רמח”ל בקבלה, קבלה 25 (תשע”ב), עמ’ 199-202].
[37] עמ’
קנא.
[38]  עבודת ישראל, תל אביב
תשי”ז (ד”צ), עמ’ 223.
[39]  אזור אליהו, ירושלים
תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא.
[40]  עליות אליהו, ירושלים
תשס”א, עמ’ 415.
[41]  מדרש תלפיות, ווארשא
תרל”ה, עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’
אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש”י, עמ’ תנא-תע;
וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ”ג. וראה
במכתב של ר’ צבי פרבר, ישורון ה (תשנ”ט), עמ’ תרסב.
[42]  דרך חיים, זולצבאך
תס”ג, דף
סד ע”ב, סי’ סד סע’ ב [ביו”ט]; דף עב ע”ב, סי’ סז אות יא [בימים
נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ‘רשימות
היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט; ישעיה
תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 43-44; 206-208; זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 90 ועמ’ 100.
[43]  מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך
תס”ז,
קג ע”א [נוסח אחד ליו”ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44]  ראה עמק ברכה, ירושלים
תשמ”ה, עמ’ קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא
שנ”ז (ראה שם, דף פג ע”א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר’ נתן נטע הנובר.
נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר
המקורי.
[45] שער
השמים, א, דף רפז ע”ב.
[46]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, א, ירושלים תשס”ח, עמ’ 476; ר’ ברוך אבערלאנדער, ‘הנוסח
והניקוד בסידור אדמו”ר הזקן’, הסידור, מאנסי תשס”ג, עמ’ רב-רג.
[47]  וראה דבריו בפתחי שערים,
שם אות ט.
[48]  שערי אפרים, שער י אות ה.
[49]  ראה ספר מנהג טוב, אות סט
: “ובשבת שחל ר”ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ’ אם הקהל לא
היו אומ’ יג מידות…”.
[50] תקפ”ד,
סעי’ טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 164; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין,
ירושלים תשמ”ו, [ד”צ], דף ק ע”א אות ג.
[51]  מטה אפרים, תריט, סעי’ מח.
וראה ר’ אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס”ד, עמ’ 546.
וראה מטה אפרים תרא סע’ ב
לענין יום ב’ דר”ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי’ תרב סעי’ יד.
[52]  אות קסד. וראה ר’ שריה
דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל
אביב.
[53]  אות רו.
[54]  עתים לבינה, ווארשא
תרמ”ז, עמ’ 205.
על הספר עתים לבינה ראה מש”כ במאמרי, ‘יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות’, עמ’ כו הערה 72, בתוך: Hakira,
13 (2012). וראה
יצחק מעליר, ‘לתועים בינה’, כנסת
הגדולה, ד, ווארשא תר”ן, (במאמרי
בקרת), עמ’ 87-97; מכתב של האדר”ת
לראי”ה קוק, בסוף אדר היקר, ירושלים
תשכ”ז, עמ’ עה-עו.
[55] ראה
שם, עמ’ 212,216,218.
[56] ראה
ר’ חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש”ם, עמ’ 516-517.
[57] תפלת
דוד, עמ’ נז.
[58] שם,
עמ’ נט.
[59]  לוח עם עברי טייטש, וילנא
תרעט, עמ’ 18.
[60]  שו”ת תולדות יעקב,
וילנא תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות
אחרת.
[61] שלחן
הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 158. וראה מש”כ ה’מטה אפרים’ סי’ תקפד סעי’ כה, באלף
למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62]  שער י, סעיף ה. וראה ר’
דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[63]  דרכי חיים ושלום, ירושלים
תש”ל, עמ’ רנא.
[64]  ראה שם, עמ’
רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ”ב, דף
קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר’ חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות
ג והשווה לדבריו בסי’ תפח אות א. וכ”כ בדעת תורה שם בסי’ תפח ובס’ תקסה.
[66]  על חיבור זה
ראה מה שכתבתי במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על
הגאון ר’ רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ”ל
בעל דקדוקי סופרים’, ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[67]  ראה יום טוב ליפמן צונץ,
מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 140-141.
[68]  ראה ר’ היבנר, הדרת קודש,
מונקאטש תר”ס, ט ע”א.
[69]  קיצור שלחן ערוך, סי’ קכט
אות יב.
[70]  ראה דבריו בלוח לשנת
תרצ”ב, ירושלים, עמ’ יב [ר”ה] ועמ’ טז [יוה”כ]. והשווה לדבריו
בשנות חיים, ירושלים תרפ”א, דף צו ע”ב [ר”ה], ודף קו ע”א
[יו”כ].
[71]  ראה סידור הרב, שקלאוו
תקס”ג, דף פא ע”א בסוף.
[72]  ר’ נתן הלוי במברגר,
ליקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[73]  ר’ יששכר דובער שווארץ,
מנחת דבשי, אנטווערפען תשס”ז, עמ’ רצ.
[74] ראה
ר’ שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע”א, עמ’ 68.
[75]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’,
חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק”ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ”ז,
עמ’ 20  שנהגו לומר בר”ה, אבל לא כתב
שם מנהגם בר”ה שחל בשבת.
[76]  ראה ר’
יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע”ג, עמ’ מ ועמ’ נה.
[77]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח. ר’ ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא,
הליכות קודש, ברוקלין תשס”ז, עמ’ קפה.
[78]  כתבי הרב הענקין, א, ניו
יורק תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב.
וראה שם עמ’ רצב והערה 1150.
[79]  ר’ מרדכי טנדלר, מסורת משה,א,
ירושלים תשע”ג, עמ’ מב.
[80]  ‘קיצור הלכות המועדים’,
ירושלים תשס”ג, עמ’ צא.
[81]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[82]  ירושתנו א
(תשס”ז), עמ’ שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת
לבני אשכנז’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא. 
[83]  אשי ישראל, ירושלים
תשס”ד, עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה,
ירושלים תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[85]  אגרות הרמ”ז, ישראל
תשכ”ח [ד”צ], סי’ יד-טו [=שו”ת הרמ”ז, ירושלים תשס”ו,
עמ’ קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי’ תפח ס”ק ה שמביא זה מכ”י.
[86]  מנהגים אלו נדפסו בפעם
הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד
ראבינאוויץ תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו
בתוך ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים
תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’,
ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר
פרשיות, בראשית, ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[87]  עובר אורח, ירושלים
תשס”ג, עמ’ צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ’ קי.
[88]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות
הרבנות, וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’
ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[89]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[90]  עלי תמר, אלון שבת
תשנ”ב, שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב כהנא, שו”ת שארית יעקב, ווילנא תרנ”ה,
סי’ א; ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה; ר’ יהושע
כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[91] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[92] סידור
ר’ יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ”ג, עמ’ רמ.
[93]   
[94]  פאת שדך
(תפילה), תשס”ח, עמ’ קצז.
[95]  ר’ שמואל מונק, קונטרס
תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות
קד והערה 91.
[96]  דברי קהלת, פרנקפורט
תרכ”ב, עמ’ 178.
[97] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
ומשם בפתחי עולם, סי’ תקפד ס”ק ג. וראה ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר,
יא, ירושלים תשע”ח, או”ח סי’ צג, אות ו.
[98]  פתחי תשובה, ווילנא,
תרל”ה, סי’ תקפד ס”ק א.
[99]  על חיבור זה ראה המבוא
המקיף של המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[100]  שו”ת תורה לשמה,
ירושלים תשע”ג, סי’ מה.
[101]  ספר החיים, ירושלים
תשנ”ו, ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[102]  צרור המור, בני ברק
תש”ן, א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א הפנני למקור זה]. וראה ר’
צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ”ה, עמ’ קסב; ר’ משה ליב שחור, אבני שהם, ב,
ירושלים תשנ”ו, עמ’ קלה-קלז; ומה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום,
ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.
[103] חלק
זה הוא מחיבורי ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י
חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בר אילן, רמת גן תשע”ה, עמ’ 276-278.
[104] ראה
אסף נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
עמ’
63-71.
[105]ראה
נברו, תיקון, עמ’ 71.
[106] ראה: חלמיש, הקבלה, עמ’ 537-566; ר’ יעקב
הלל,
שו”ת
וישב הים, א, ירושלים תשנ”ד, סי’ ז; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, א, עמ’ רעז-רצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רט-רי.
[107] ראה: שפרבר, מנהגי
ישראל, ז, עמ’ רנב-רצז; ר’ יצחק
טסלר, ‘מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור’, ישורון
יא (תשס”ב), עמ’ תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, עמ’  קצה-קצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רטו-רטז.

[108]  וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ’ 112-115.עמ’ 112-115.




The Strange Shape of the Marcheshet Pan

                             The Strange Shape
of the Marcheshet Pan
                                                            
By Eli Genauer
“The underlying basis of our work is that
pictures are an organic part of the commentary, and it possible that Rashi even
allowed himself to limit his explanatory words when a picture was available to
the reader. This is in the sense of “a picture is worth a thousand
words”. The picture is an integral part of the written book, no less
important than the words.” 
                                                              
Dr Ezra Chwat
                                                    
Department of Manuscripts, National Library of Israel
                                                     
Giluy Milta B’Almah Blog
                                                          
January 15, 2017
There were many vessels
used in the Beit HaMikdash. Nevertheless, without pictures or diagrams drawn
contemporaneous to their existence, there remains some doubt as to exactly what
they looked like. I would like to discuss one vessel used quite often in the
Temple and see what the diagrams of the Rishonim can tell us about its makeup.
I would also like to analyze a diagram in Rashi’s commentary to Talmud Bavli
and see how it fits into our discussion.

Massechet Menachot 63a
האומר הרי עלי במחבת, לא יביא במרחשת; במרחשת, לא יביא במחבת.  מה בין מחבת למרחשת–אלא שהמרחשת יש לה כסוי, ולמחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשין
One who says, “I take upon myself [to offer a grain offering prepared]
on a griddle, he must not bring [one baked] in a pan. If [he says “I take upon
myself to offer a grain offering prepared] in a pan,” he must not bring [one
prepared] on a griddle. What is the difference between a griddle and a pan? The
pan has a lid to it, but the griddle has no lid – [these are ] the words of
Rabbi Yose Hagili; Rabbi Hanina ben Gamliel says : a pan is deep and what is
prepared is spongy, a griddle is flat and what is prepared is hard.[1]

Leaving  aside the opinion of Rabbi Yossi Haglili, let us concentrate on the statement of Rabi Chanina ben Gamliel
We would imagine that the Marcheshet is a deep vessel, and the Machvat
is flat, as it is described as a griddle. 
Perhaps like this:
                                   
The Gemara then cites a Braita which deals with the following
situation.  If a person takes a vow
saying “I take upon myself a Marcheshet”, it remains unclear whether he meant
he will bring the vessel called a Marcheshet, or the normal Korban Mincha that
is brought in a Marcheshet. Beit Hillel is of the opinion that since there was
a specific vessel in the Beit Hamikdash called a Marcheshet, we understand that
he is talking about that vessel and we require him to donate it to the Beit
HaMikdash.[2] Here are the words of the Braita which describe in some detail
the appearance of this Marcheshet pan:
כלי היה במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח
בתוכם דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים

There was a vessel in
the Temple called Marhesheth, resembling a deep mould, which gave the dough
that was put into it the shape of Cretan apples and Grecian nuts. (The Soncino
Hebrew/English Babylonian Talmud)

Rashi goes to great
lengths to explain this uncertain statement and includes a diagram in his commentary.
This diagram first appeared in printed form in the early 18th
century but unfortunately, it does not align with the words Rashi uses to
describe the overall shape of the pan. 
Additionally, It does not match the diagram we have in a manuscript of
Rashi nor diagrams in manuscripts of other Rishonim.
But first some
background
The diagrams we have
today in the Vilna Shas in Rashi and other Rishonim come from earlier printed
editions. The first printed edition of the entire Talmud to contain diagrams
was the Behrmann Shas printed in Frankfurt on Oder, 1696-98.[3] Raphael Natan
Nata Rabinowitz posits that by the time diagrams were included in the printed
text, there were very few manuscripts around because most had been placed in
Genizah.[4]  He therefore concludes that manuscripts were not used in the early
18th century as a source for diagrams. What was the source of those
diagrams for the Behrmann Shas ? According to the editors of the Behrmann Shas,
they mostly came from the Chochmat Shlomo of 1582.[5] It’s an extremely
reliable source because it was written by Rav Shlomo Luria who specifically
wrote it to correct the text of the Bomberg Shas and to insert the relevant
diagrams. Rav Shlomo Luria lived at a time when there were still many
manuscripts around, so either he used those manuscripts for his textual
emendations and as a source for his diagrams, or he used his own capabilities
to come up with his changes and additions. Since most of our present day
diagrams follow from the Behrmann edition, they have an aura of authenticity
attached to them.[6]
The problem arises when
we discover that Chochmat Shlomo does not include all the diagrams we have
today. For example, in our case, there is no Chochmat Shlomo on Menachot.
Let us now take a look
at the diagram in Rashi on Menachot 63a.
The first time it
appeared in print was in the Frankfurt am Main edition of 1722, exactly 200
years after the diagramless Bomberg edition. We know its source was not a
manuscript of Rashi nor was it the product of the Maharshal.
Putting aside the
diagram for a moment, let us concentrate on the words of Rashi as he tries to
describe the Marcheshet:
כלבוס
– גלואו”ן שם כלי עשוי כעין מחבת שלנו והדופן באמצעות כלפי פנים
כזה  ומצוייר תוכו גומות גומות וכשהבצק מונח בתוכו [נכנס] הבצק
בגומות:
Rashi concentrates on
the word כלבוס as the Gemara itself says that a Marcheshet is shaped like a
deep כלבוס. Rashi first gives us an old French word
which is normally translated as “tongs”.[7] He says that the Marcheshet is like
his present day Machvat pan and that the “wall in the middle faces the inside,
like this”. The problem is that the diagram does not seem to show a wall in the
middle facing the inside. Additionally, if a כלבוס is a pair of tongs, and the shape of the
vessel looked somewhat like a pair of tongs, how does that align with the
diagram which is circular?
The Shita Mekubetzet
which is included on the standard page of the Vilna Shas has a completely
different diagram.
Notice that the word
Dofen is in the middle of the diagram just as Rashi says והדופן באמצעות כלפי פנים
The
volume of the Bomberg edition that belonged to Rav Betzalel Ashkenazi the
author of the Shita Mekubetzet contains the exact same diagram inserted in the
blank space of the Rashi.
Jerusalem – The National Library of Israel Ms. Heb. 4°79 (link).
In his book Dikdukei
Sofrim on Menachot (Munich, 1886) R.N.N. Rabinowitz writes about the
importance of the comments of the Shita Mekubetzet as they were addressed to
the Bomberg edition of 1522 and relied heavily on manuscripts which included a Rashi
manuscript.[8] The Acharit Davar printed at the end of the Vilna Shas also
extols the importance of the Shita Mekubetzet on Kodshim as it came from a
manuscript and was based in part on a manuscript misidentified but actually of
Peirush Rashi.[9]
Going back in history,
we can get an idea if a diagram did in fact exist in Rashi manuscripts by
looking at the first printed edition of Menachot which was Bomberg 1522. Its
source had to be from manuscripts because no printed edition preceded it.
You can see that the
Bomberg editors included the word “כזה” in the text of the Rashi and left 2
spaces indicating that their manuscript included 2 diagrams. This may explain
why our present diagram does not reflect the shape of the overall pan as there
may have been one diagram depicting its shape and a second one depicting the
apple like insets. In fact, a notation in the Oz Vehadar edition states quite
clearly that our diagram just illustrates the words “גומות
גומות”.
As mentioned before,
the words of Rashi seem to support the idea that the Marcheshet pan was
semicircular in nature. In addition, the shape of the vessel is likened to a כלבוס which is an
item dealt with a number of times by Rashi
For example this Rashi
on Shabbat 59b:
Rashi states that an
item worn by women called a “מנקתא פארי” ( starting with the letters “וי״מ” for ויש מפרשים) is “כּמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס” and then draws your attention to a
diagram of a semi circle.
Fortunately I was able
to find a manuscript of Rashi on Menachot which is identified as Vatican
487  and is from the 13th
century. (Made available by the Polonsky Digitization Project) It pictures the
Marchseshet pan in a semicircular shape and thus fits in more with the words of
Rashi.
It’s clear that the
diagram included only deals with the semicircular nature of the vessel and not
the little depressions inside the “Tocho Shel Kli”. This diagram is very
similar to the one in the Shita Mekubetzet and it is possible it served as a source
for the Shita Mekubetzet.[10]
We are confronted with
another diagram of the Marcheshet pan in what is known as the Peirush Rabbeinu
Gershom first printed in the Vilna Shas. This Peirush describes the vessel
being shaped like a כלבוס and then says it is “כמו פגום”, which means incomplete. One would expect
to see a vessel like in the Shita Mekubetzet and in the Rashi manuscript which
is not either completely circular or square in nature. Nevertheless, the diagram
in the Vilna Shas depicts this vessel as being square like this
In the Achrit Davar the
editors of the Vilna Shas state that they had a manuscript of this Peirush
Rabbeinu Gershom however the following manuscript shows the pan as having an
indentation and not being square.
Roma – Biblioteca Angelica Or. 1 (link):
It could be they that
had a manuscript depicting a square pan, or it is possible that their
manuscript had a pan with an indentation and this was not transferred
successfully to the printed page. Certainly the words of the Rabbeinu Gershom
indicate the latter.
Conclusion:
Nowadays it is easy for us to transfer an image from a
manuscript to a printed or electronic page. All we have to do is point, shoot,
copy and paste. The result is an exact duplicate of what is on the manuscript,
and it is even easier to work with than the original. But hundreds of years ago
it was not so simple. A woodcut or an engraving of the image could be made and
then transferred to the printed page, but that was time consuming and
expensive. Because of this, images such as diagrams were just left out, and
when they were added, they were often misleading and sometimes even incorrect.
The printing revolution was a giant step forward for the dissemination of
Jewish knowledge, but, at least at its beginning, played havoc with many important
diagrams.
[1] English translation
from Sefaria.org.
[2] The Rambam Paskens
according to Beit Hillel. Since Beit Hillel speaks about the Marcheshet being
different than a Machvat,  and not just having a cover) it is clear that the
Rambam holds like Rav Chananya ben Gamliel
[3] Maamar ‘al hadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006, p.41. The Soncino family printed individual editions of the Talmud between 1483- 1518, but not an entire set. Some of those editions such as Eiruvin did contain diagrams and some did not. The first complete set of the Talmud was the Bomberg edition 1519-1522. That edition did not contain diagrams, only empty spaces which were to indicate where diagrams were to go (the only exception was Sotah 43a). There were numerous full editions of the Talmud printed between 1522-1697, but these also did not contain diagrams. 
[4] Printing
the Talmud: A History of the Earliest Printed Editions of the Talmud
, Marvin J. Heller, Im Hasefer 1993 p.6 states as follows: “Rabbinovicz attributes the dearth of Talmud codices to
the manner in which they, and many other manuscripts, had been written; without
any commentaries, with errors and erasures, and lacking even lines. Rashi and
Tosafot (additions by Ashkenazic luminaries after Rashi) were separate
manuscripts, suffering from the same conditions. As a result, learning must
have been difficult, with the reader having to continuously peruse three different
works, assuming that he owned them. Therefore, when the Talmud was printed with
Rashi and Tosafot, “men no longer learned from their manuscripts, but
considered them as utensils without further value, placing them in genizahs, so
that they no longer exist.”
[5] Other sources mentioned by the editors of the Behrmann Shas are Maharsha and Maharam Lublin. Neither of those sources contain diagram for our Rashi.
[6] A good summary of
the subject of where our present day diagrams came from can be found in the
introduction to the Shas Nehardea, under the heading of “המקור לציורי הש”ס”. (Vagshal Publishing Ltd,
Jerusalem, 2008, p.5 of the introduction. The overall section on diagrams
starts on page 4 of the introduction under the heading “מבוא לציורי הש״ס”.)There are a few diagrams that are
not in the Berman Shas but first appear in the Frankfurt am Main edition of
1720-1722. Here too, the editors of that edition say that the source of their
diagrams was the Chochmat Shlomo.
[7] All the Meforshim
understand that Beit Hillel is saying that the Marcheshet pan is shaped like
a כלבוס,
meaning the pan is shaped like a pair of tongs. 
I would imagine tongs to look like this, with the top part being
semicircular especially in the open position
Jastrow renders our
Braita saying that a Marcheshet is “a baking form in the shape of forceps with
cavities”
[8] Rabbinowitz writes
on page 1 of his introduction that when he wrote his emendations on Menachot
that “I had in my hand a handwritten manuscript of the Shita Mekubetzet by Rav
Betzalel Ashkenazi…..And he wrote his comments on the 1522 Venetian edition
including Gemara, Rashi and Tosafot with the help of handwritten manuscripts he
( Betzalel Ashekenazi) had in his hands”
[9] Achrit Davar at the
end of Masechet Nidah, p.6
[10] The Oz VeHadar edition of the Talmud
actually changes the diagram inside the Rashi to the diagram of the Shita
Mekubetzet



There is No Bracha on an Eclipse

There is No Bracha on an Eclipse
By Rabbi Michael J. Broyde
Rabbi Michael Broyde is a law
professor at Emory University School of Law and the Projects Director in its
Center for the Study of Law and Religion.  His most recent Torah sefer is
entitled “A Concise Code of Jewish Law For Converts”.  This letter was written to someone after a
shiur on why there is no bracha on seeing a solar eclipse.
1.      You are correct that I said that I thought there was no bracha on an eclipse.  I had not seen Rabbi Linzer’s teshuva at the time that told that to you this, as it was not circulating on the internet at the time that I prepared for my shiur and I did not see it until Sunday, the day after the shiur.  I try to cite as much as relevant in these classes and his thoughts are clearly relevant.  He is a stellar writer on interesting topics of halacha and I read his material consistently.  I had seen that Rabbi Eliezer Melamed in Peneni Halacha Laws of Brachot 15:6 and note 5 which does permit a bracha on an eclipse.
2.      Having said that, I would not change my mind at all in light of Rabbi Linzer’s teshuva and remain opposed to reciting a bracha over an eclipse for many reasons explained below.
3.      First, as many have noted, the giants of halacha are quite divided over the question of whether the listing in the Shulchan Aruch is paradigmatic or particular.  Some make no blessings other that for matters listed in the codes and other treat them as examples.  That dispute alone inspires me to be cautious, although I could be persuaded that the paradigmatic approach is correct and one could then make a bracha on a waterfall.  I have yet to see a clear proof that such a view is correct, but it does seem more intuitive.[1]  Yet, safek brachot lehakel is present.
4.      Second, and more importantly, if you look closely in the classical achronim, you see not a single achron who actually endorses saying a bracha on an eclipse.  Not a single one.  It is true that there is a dispute about whether the list in the Mishna is all inclusive or not (as many note, see Shar HaAyin 7:6), but even those who are of the view that the Mishnah’s list is merely examples, not a single achron actually endorses making a bracha on an eclipse as opposed to a volcano or some other natural wonder, which some clearly do permit a bracha on.  The group that favors expansive brachot on natural wonders endorse stalagmite caves, waterfalls, water geysers, volcanoes and many more: but not eclipses.  If you look, for example in Shar HaAyin 7:6 (the classical work on this topic) one sees this most clearly: even those who endorse making brachot on waterfalls, or other amazing facets of creation are uncertain נסתפק)) if one make a bracha on an eclipse, and we all know that when a posek is נסתפק, that posek does not make a bracha.[2]
a.       This contrast is made clear in the context of Rabbi Shmuel Halevi Wosner — who is the most clear and direct articulator of the view that list of wondrous sightings in the Shulchan Aruch are just examples, and one makes the bracha of oseh maaseh bereshit even on other wonders.  In Shar HaAyin page 431 he states directly that one makes a blessing on many wondrous things unlisted in the codes and he explains that “Volcanos are not present in our lands and thus are unmentioned in the Shulchan Aruch” and that it is “obvious” that one makes a blessing on them.  However, on eclipses he states “solar eclipses are mentioned a few times in the Gemera, and thus on the question of whether one needs to make a bracha when one sees them, needs more thought.[3]”  He does NOT endorse making a bracha on an eclipse. In fact, I am unaware of anyone other than Rabbis Melamed and Linzer who actually endorse the view in favor of making a bracha on an eclipse, (rather than merely ponders the possibility of such a bracha).  Rabbi Wozner’s point is important: this is not a modern issue – eclipses were well known for a few millennium, and silence in the Jewish Law codes is telling.  To the best of my knowledge the dispute about the eclipses is between two views: (1) Absolutely Not and (2) Maybe.  There is no (3) Yes view in the classical rabbinic literature for eclipses.  (That is why the listing of reasons why an eclipse might be different from other wonders below is important.)

5.      Why is an eclipse different from a stalagmite cave or a volcano?  I could think of a few reasons from a halachic perspective, even to those who believe that the Mishna’s list is not inclusive.

a.       Many perceive them to be a siman raah – a bad sign, either because of superstitious reasons or because darkness in the middle of the day is practically bad – and there is no blessing on bad omens (as Rabbi Moshe Feinstein is quoted in Mesorat Moshe 2:51).
b.      Because one sees nothing in an eclipse (as it is an absence of light, rather than a presence) and we do not make brachot on absences.
c.       Because the bracha of oseh maaseh breseshit does not apply to things whose existence can be mathematically predicted, but are merely rare: eclipses are not anomalies, but a product of the universes’ cycle of life, and more under the berkat hachama rule.
d.      Because full eclipses are exceedingly rare and partial eclipses are almost impossible to “see” without modern eclipse glasses (a 75% eclipse hardly is noticed on a functional level) and are naturally invisible.
e.       For other reasons that are less obvious related to the fact that these have to be wonders from “creation” and these are not from creation.
f.       Because some thought that eclipses were punishments and thus no blessing was ordained.[4]
6.      Based on all this, one can say that eclipses could be different from all other created natural anomalies as a matter of Jewish law and are not covered by the general idea of a wonder such that a blessing should be made. To my surprise, even as the primary source of the view that one can make a bracha on wonders beyond the Mishna’s list is Rabbi Wozner and he explicitly notes that eclipses are different from volcanoes, waterfalls, geysers and many other rare natural phenomena, the secondary codifiers of the last generation have completely missed this distinction.  Instead both Shar HaAyin 7:6 and Penenia Halacha Laws of Bracha 15:5 link the dispute about volcanoes and waterfalls with eclipses and state that one who permits a bracha for volcanoes and waterfalls would do so for eclipses as well, when in fact that is incorrect.  Eclipses were known in Talmudic times and yet no bracha was noted: that bothers Rabbi Shmuel Wozner, who permit a bracha on an erupting volcano, not to permit a bracha to be recited on an eclipse, by noting that he is uncertain if a bracha is proper.[5]
7.      Additionally, let me add a thought of my own about modern times and bracha’s over wonders.  The Shulchan Aruch OC 228:3 limits even the mountains that one can make a bracha on to such mountains in which the hand of our Creator is clear and apparent. (ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם.)  I think in our modern times, with modern science explaining all of these events, no mountains or valleys ever meet the criterial of make it clear (to normal people) that God is in charge of the universe.  Based on this, I would not make any extensions of this halacha beyond its minimums recorded in the Shuchan Aruch because I think that the test for determining whether we can add to this list is and make a bracha is וניכרת גבורת הבורא בהם.  Given the secular environment we live in, I think no natural astrological events meets that bill in modern times so I only – at most — make such brachot on the things that the halachic tradition directly directs me to do, like lighting or thunder or great mountains and certain rivers. I would not make such a bracha on an erupting volcano or a solar eclipse, as seeing such does not cause normal people in my society to experience God.  (There are two formulations of my claim, each slightly different.  The first is experiential, in that I think that most people in my society do not sense any awe of God at an eclipse.  Second, even if any particular person does (and I do not doubt that some do), they cannot make the bracha since most people in America do not so sense God through these events and that is the halachic test found in the Shulchan Aruch.  The sense of wonder has to be obvious to normal people and that is lacking in the world we live in.
8.      Finally, all attempts to actually endorse making a bracha on an eclipse run directly against the combined force of both (1) the minhag, which is not to make a bracha and (2) the rule of ספק ברכות להקל. These two together make it difficult for any moreh horah to argue convincingly that there is clear proof that bracha should be made.
9.      I have consciously not engaged with Rabbi Linzer’s very worthwhile point (which I more or less agree with) that “we strive to bring our religious lives and our halakhic lives in sync” exactly because (as he himself notes) this calculus is limited to cases where there is a dispute between poskim about what to do.  Here, to the best of my knowledge, there is no dispute and since there is no classical halachic authority who actually says “yes make a bracha on an eclipse” there is no grounds to examining very important meta issues used to resolve disputes (since there is no dispute).
10.  Based on all of this, I would not make a bracha on an eclipse.
11.  Having said that, I am happy to endorse other forms of religions veneration for one who feels such wonder.
a.       One can certainly say this bracha without שם ומלכות.
b.      I am also somewhat comfortable with someone making this blessing in Aramaic (see Shulchan Aruch OC 167:10, 187:1 and 219:4) although I am aware of the view of Iggrot Moshe OC 4:20:27, but find the view of the Aruch Hashulchan OC 202:3 more analytically compelling.
c.       Both the suggestions of Rabbi Chaim David Ha-Levi (Responsa Aseh Lecha Rav, 150) that one recited va-yevarech david (Chronicles. 1:29:10) and adding “who performs acts of creation” at the end and of Rabbi David Lau, current Ashkenazic Chief Rabbi of Israel, to recite Tehillim 19 and 104 are completely reasonable as well.
d.      Other innovative non-bracha based solutions are also reasonable.
12.  On the other hand, those who attended an eclipse – I myself traveled to Rabun Georgia, an epicenter for the total eclipse and sat in total darkness at for three minutes in the middle of the day and did not feel any closer to the Almighty as Creator of the World during the eclipse than I did after or before — can feel free to engage in no innovative religious observance at all without feelings that they are deficient in any way.
13.  I welcome readers to direct me to a source written by an achron which directly discusses eclipses and permits a bracha.  (Please feel free to email me.) So far, I have only seen that the group that permits a bracha for an eclipse does so based on a putative ruling of Rabbi Wozner and others to permit such a bracha, which upon closer examination is not present.  I am willing to ponder the possibility that there is an achron who permits such a bracha even as others do not – that posek argues that all wonders deserve a bracha and the listing in paragraph 5 above about why eclipses are different from other wonders is incorrect – To the best of my knowledge, that is a theoretical position that is not actually adopted.

[1] I am inclined to the more expansive view because the formulation in the Beit Yosef in Tur OC 228.
[2] This is an important point.  Rabbi Wozner has the right as a morah horah to assert that he rules that the mishna’s list is not inclusive and that volcanoes get a bracha (which is exactly what he says, as does Rabbi Nissan Karletz in the same work on page 466).  When one asks him “how can he rule that a bracha needs to be recited, others disagree, and then the matter is in doubt”, Rabbi Wozner responds by stating that he sees no doubt and thus he feels a bracha should be recited.  When Rabbi Wozner states that he has doubt about this matter, he is being clear that this is exactly a case of doubt and no blessing should be recited.
[3] Let me add that eclipses are discussed in the rishonim and codifiers as well, with no mention of a bracha.  See Darchai Moshe on Tur OC 426 and the works cited by Rabbi Linzer in footnote 2 of his teshuva (see here).
[4] It is clear from the recounting of the Chafetz Chaim that he did not say a bracha on an eclipse.  See here.
[5] This is found both Shar HaAyin and Penine Halacha as well as Rabbi Linzer’ teshuva.  Shaar Haayin 7:6 is strict on the whole matter and does not permit a bracha practically on even volcanoes an water falls, so the mistake in that work – linking volcanoes and eclipses — is merely one of conceptual classification, but Peninia Halacha rules that המברך לא הפסיד (“one who makes the blessing is doing nothing wrong” for “volcanic eruptions, geyser, waterfalls and both lunar and solar eclipses” when it is clear to this writer that the source he is sighting – he cites Rabbi Wozner! – does not adopt that view.  (On page 466 of Shar HaAyin, Rabbi Nissan Karlitz is asked “Is the blessing oseh maaseh bereshit similar in that things that are wonders and not found in the Shulchan Aruch like an erupting volcano or a spouting geyser or other similar phenomena, also requiring a bracha” and Rabbi Karlitz answer “Logic indicates that such is the case also,” but no explicit discussion of eclipses, which could be different.



A Final Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat

A Final Note
Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on
Shabbat
 By Yaacov Sasson
The purpose of this note is to
establish conclusively that Rav Simcha Zelig Reguer, the Dayan of Brisk,
never permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go
on. I was deeply disappointed to read Rabbi Michael Broyde’s response[1] to
my “Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator
on Shabbat.”[2] In
short, R. Broyde has incorrectly asserted that Rav Simcha Zelig permitted
opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on. In truth,
Rav Simcha Zelig permitted opening a refrigerator when the motor will go on; he never addressed the refrigerator light at all. Rather than admit to this
simple mistake, R. Broyde has chosen to reiterate his basic error and compound
it with further errors. Furthermore, R. Broyde has entirely ignored the crux of
my own argument, specifically that the articles to which Rav Simcha Zelig was
responding were about triggering the refrigerator motor by allowing warm
air to enter. Those articles do not mention refrigerator lights at all. It is
therefore untenable to claim that Rav Simcha Zelig permitted opening a
refrigerator on Shabbat when the light inside will go on.
Let us proceed to examine how
each argument advanced by R. Broyde is incorrect. Below are direct quotations
from R. Broyde’s response (in bold), followed by my own comments.
“The relevant paragraph of the
teshuva by Dayan Rieger reads simply:
ובדבר התבת
קרח מלאכותי נראה כיון דכשפותח את דלת התיבה הוא כדי לקבל משם איזו דבר ואינו
מכוין להדליק את העלעקטרי הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן
שהוא פסיק רישיה.
And in the matter of the artificial [electric]
icebox it appears that since when one opens the door of the box to get
something from there and does not intend to ignite (light) the electricity it
is a psik resha that he does not care about, even to light in way that
is a psik resha.”
R. Broyde’s citation has omitted the first several words of the paragraph,
which read as follows[3]:
הגיעני השלשה
כרכים הפרדס ובדבר התבת קרח מלאכותי…
“I received the three issues of Hapardes and in the
matter of the artificial [electric] icebox…”

This omission is significant, because these words make clear that Rav
Simcha Zelig was addressing the refrigerator question raised in earlier issues
of Hapardes. (See Hapardes 1931 num. 2 page 3, and Hapardes
1931 num. 3 page 7.) The question under discussion in those previous volumes was
the triggering of the refrigerator motor, and not the light, as noted.
Also of note, is that at the end of his teshuva[4],
Rav Simcha Zelig addressed Rav Moshe Levin’s question regarding the
permissibility of making ice on Shabbat. Rav Simcha Zelig cited this question
specifically in the name of Rav Levin. This is significant because the ice question
appeared in the name of Rav Levin in Hapardes 1931 num. 3 page 7, in
an article about triggering the refrigerator motors.[5] See
the final paragraph of the article titled “Frigidaire” in the image below:

So it is clear that Rav Simcha Zelig introduced his teshuva with a reference to the prior issues of Hapardes. And
it is also clear that he closed his teshuva by addressing Rav Moshe
Levin’s ice question from Hapardes (which appeared in the article
entitled “Frigidaire”, shown above, about the refrigerator motors.) R. Broyde
apparently contends that in between, Rav Simcha Zelig veered off to address an
unrelated question which never appeared in Hapardes (that of the
refrigerator light), without ever addressing the question of the
refrigerator motor itself. And he did this while directly addressing the
ice question from the article entitled “Frigidaire”, but never addressed the
main substance of that article, the refrigerator motor. The absurdity of this
position is self-evident.    
Also of note is the introductory paragraph to Rav Simcha Zelig’s teshuva,
presumably written by the editor, Rav Shmuel Pardes, which reads as follows[6]:
תשובה זו מוסב על
השאלה הנדפסת בהפרדס, אם מותר לפתוח תבת קרח מלאכותי בשבת, או לשום מים בתיבה
לעשות קרח בשבת.
This teshuva addresses the question that
was printed in Hapardes, whether it is permitted to open a refrigerator
on Shabbat, or to put water inside the refrigerator (freezer) to make ice on
Shabbat.
Rav Pardes clearly understood and presented Rav Simcha Zelig’s teshuva
to be addressing the question of triggering the motor, which had been raised in
earlier issues of Hapardes.
Furthermore, R. Broyde’s translation of Rav Simcha Zelig’s words is inaccurate,
and the effect of this mistranslation permeates his entire response. The
closing words of Rav Simcha Zelig in the paragraph cited by R. Broyde are:
הוי
פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן שהוא פסיק רישיה.
R. Broyde has translated these words as:
“…it is a psik resha that he does not care
about, even to light in way that is a psik resha.”
The astute reader will notice that the bolded words in the Hebrew citation
are left untranslated by R. Broyde, essentially ignored, as if they do not
exist. The closing words of this sentence are correctly translated as follows: even
to light IF IT IS in a way that is a psik reisha. Most of R. Broyde’s
response revolves around the incorrect assertion that since Rav Simcha Zelig
referenced a psik reisha, he must have been referring to igniting the
light, which is a psik reisha, and not the motor, which is not a psik
reisha
. However, correctly translated, Rav Simcha Zelig says that opening
the refrigerator is permitted EVEN IF there is a psik reisha involved.
Such conditional language is entirely out of place when referring to a light,
which is certainly a psik reisha. This conditional language is only applicable
to the refrigerator motor, because there are times when, unbeknownst to the
person, the opening of the refrigerator door will immediately trigger the motor
to go on because of the already heightened initial air temperature inside the
refrigerator. (Such a situation is known in the language of the Poskim
as a “Safek psik resha”, as noted in Hapardes 1931 num. 3 page 6
regarding the refrigerator motor. It is the subject of dispute whether such an
action is permissible, similar to a Davar Sheaino Mitkavein, or
prohibited like a psik reisha.) Rav Simcha Zelig’s qualification that it
is permitted to open the refrigerator door even IF the situation is one of psik
reisha
makes clear that he is referring to the refrigerator motor, contrary
to R. Broyde’s misreading.[7]
“A careful reader of the first sentence, and indeed of the entire teshuva,
can sense that there is some ambiguity here about the electrical object
referred to, since Dayan Rieger does not specify the source or consequence of
igniting the electricity.”
There is no ambiguity to anyone who has seen the previous issues of Hapardes
which deal with the question of the refrigerator motor. There can only be
ambiguity if one reads Rav Simcha Zelig’s teshuva
entirely out of context, without looking at the articles to which he was
responding.
“Particularly in the Yiddish spoken culture of that time, the term
“electric” seems to have meant “lights” and not electricity or motor.”
R. Broyde’s assertion that “electri[c]” did not mean electricity or motor is
incorrect. See for example, the language in Rav Shlomo Heiman’s letter (dated
Erev Sukkot 5697/1936), printed in Chosen Yosef[8], and
reprinted in later editions of Chiddushei Rav Shlomo:
פקפק כת”ר
שליט”א בענין פתיחת הפרידזידעיר על העלעקטרי דע”י פתיחתו הוא
מבעיר העלעקטרי ורוצים להתיר על פי שטת הערוך דהוי פס”ר דלנ”ל
דיותר נוח לו שלא יכנס שם אויר קר, ולא יעלו לו הוצאות העלעקטרי
In this short excerpt, Rav Shlomo Heiman uses “elektri” to refer to
both the refrigerator motor and to electricity. Rav Heiman was clearly discussing
the permissibility of opening the door and triggering the refrigerator motor,
and refers to triggering the motor as kindling the “elektri”, the same
exact term used by Rav Simcha Zelig. Rav Heiman further notes that this is
considered “lo nicha lei” because the person would prefer to save the
additional expense of “elektri”, i.e. electricity.
See also the words of Rav Chaim Fishel Epstein, in Teshuva Shleima
vol. 2 – Orach Chaim, beginning of Siman
6[9]:
נשאלתי בדבר
המכונה המקררת בכח חשמל שקורין ריפרידזשיאטר, שבעת שפותחים הדלת נכנס אויר חם ואז
נתעורר כח החשמל (עלעקטריק בלע”ז) והמכונה מתחלת להניע ולעבוד כדי להוסיף
קרירות…
Here, Rav Epstein synonymizes koach chashmal, or electricity, with “עלעקטריק”.
See also Hapardes 1931, num. 2 page 3, where zerem hachashmali, or
electric current, is synonymized with
“עלעקטריק”. R. Broyde’s contention that “electri[c]”
did not mean electricity or motor is simply false.
“Elektri, according to
my colleague at Emory, Professor Nick Block, more likely means the light than
anything else in 1930s Yiddish.”
One need not be a Professor of German Studies to
recognize that within a discussion of
refrigerator motors, it is more than likely that “Elektri” means a
refrigerator motor, the subject under discussion, or its associated electricity.
This was true even in 1930s Yiddish spoken culture; see Rav Shlomo Heiman’s
1936 letter cited above.
Additionally, as mentioned above, Rav Pardes (editor of Hapardes)
clearly understood Rav Simcha Zelig’s teshuva to be addressing the
question of triggering the motor, which had been raised in earlier issues of Hapardes.
Rav Pardes’ knowledge of 1930s Yiddish was certainly robust.
“Second, and much more importantly, the halachic analysis presented by
Dayan Rieger addresses a direct action, while everyone else who discusses the
motor speaks about an indirect action…opening the door usually leads to an
increase of air temperature inside the refrigerator, which eventually directs
the motor to go on…many times when the refrigerator is opened, the motor does
not go on at all…But Dayan Rieger makes no mention of this…he assumes that when
the refrigerator door is opened the electrical object under discussion is always
ignited, and it does so immediately and directly, thus causing a melacha.
This is the formulation of psik resha, which inexorably causes melacha
each and every time…”
This section is entirely wrong, and is predicated on R. Broyde’s
misreading/mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words, as noted above. That Rav
Simcha Zelig added the qualification of “IF IT IS” a psik reisha renders R. Broyde’s words here to be entirely
irrelevant and incorrect. Rav Simcha Zelig’s language of “IF IT IS” a psik
reisha makes clear that he is assuming that the motor is not always
ignited by opening the door, but at times it might be ignited in a manner of psik
reisha,
due to the heightened initial air temperature inside the
refrigerator. (Again, such a situation is known as “safek psik reisha”
in Rabbinic parlance, as the air temperature inside the refrigerator is not
known to the opener.) Contrary to R. Broyde’s assertions, Rav Simcha Zelig’s
language here is a clear proof that Rav Simcha Zelig’s teshuva was in reference to the refrigerator motor and not the
light.
“Professor Sara Reguer noted by email to me that “my grandfather conferred
with scientists and specialists in electricity before giving his response,” and
given this fact it is extremely unlikely that he missed such a basic point that
anyone who repeatedly opened and closed a refrigerator would have noticed.”
This argument is also incorrect, and is again predicated on R. Broyde’s
mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words. Also significant is R. Broyde’s
citation of Dr. Reguer (in his footnote 8) that “she is certain that this teshuva
is referring to the thermostat or motor and not the light.”
“First, the other substantive halachic logic employed by Dayan Rieger which
analogizes elektri to sparks seems to me to be a closer analogy to a light than
to a motor which is hardly fire at all; sparks like incandescent lights, are
fire according to halacha.”
R. Broyde is wrong again. In fact, several poskim have noted that
ignition of the refrigerator motor also generates sparks.[10] See
the words of Rav Chaim Bick[11],
describing the problem of the refrigerator motor in Hamesila (2:1)[12]:
וע”י הגלגל
נושב רוח ומוליד הקר לחלק השני של התבה, אשר שמה נמצאים כל צרכי אכל ומשקה. הגלגל
בשעה שמתחיל מרוצתו יוצא ממנו נצוץ-אשי
And by way of the wheel,
the wind (i.e. air) blows and creates the cold in the other section of the box
(refrigerator), where all the food and drink are located. The wheel, when it
begins to run, emits fire-sparks
See also the words of Rav Chaim Dovid Regensburg,
describing the problem of the refrigerator motor, in Mishmeret Chaim, siman
3[13]:
ומה שלפעמים ניצוצות ניתזים, ברגע של מגע החוטים
החשמליים אחד בשני, אין זו הבערה, כי מלאכת מבעיר ביחס לשבת לא חשובה אלא אם האש
נאחזת באיזה דבר, וכן כתב הפרי מגדים סי תקב… 
And that sometimes sparks
fly off
,
at the moment that the electrical wires touch each other, this is not havara,
because melechet havara with respect to Shabbat is only considered when
the fire takes hold to something, and so wrote the Pri Megadim…
See also the words of Rav Shlomo Zalman Auerbach, within a discussion of
the ignition of the refrigerator motor in Minchat Shlomo (Kama), Siman
10, Anaf 2 Ot 4[14]:
אולם יש טוענים
דיש לחשוש לזה, שבכל פעם שמתחדש מעגל חשמלי יוצא במקום החבור ניצוץ קטן של אש
ונמצא שבפתיחתו הוא גורם למלאכת מבעיר…
However, some claim that one should be careful
about this, that every time that an electric circuit is completes, a small
spark of fire
comes out of the place of connection, and thus through his
opening [of the refrigerator door] he is causing the melacha of mav’ir…
Thus, contrary to R. Broyde’s assertion, Rav Simcha Zelig’s mention of
sparks is in fact directly analogous to the ignition of the refrigerator motor,
which actually involved creation of sparks.[15]
“Secondly, there has been a regular subset of poskim (as shown by Rabbi
Abadi’s most recent teshuva, Ohr Yitzchak 2:166) who adopt the exact analysis
and view of Dayan Rieger and view the light as lo ichpat since one does
not want it and a light is on already.”
To refer to a single teshuva, published in the 21st
century by a lone posek, as “a regular subset of poskim” would seem to
be somewhat of an exaggeration.
“On the other hand, there is a good and natural impulse to read halachic
literature conservatively and to press for interpretations that align gedolim
with one another and not leave outliers with halachic novelty.”
My original note and my comments here in no way reflect any impulse to read
halachic literature conservatively. They reflect my impulse to read halachic
literature correctly.
“Furthermore, I do recognize that many halachic authorities who have cited
Dayan Rieger’s teshuva have quoted it in the context of the motor and not the
light…”
More accurately, all halachic authorities who have cited Rav Simcha
Zelig’s teshuva have quoted it in the
context of the motor and not the light.
“But, I think these citations are less than dispositive for the following
important reason: Those who quote Dayan Rieger’s view as something to consider
about the motor note that his analysis is halachically wrong…Poskim generally
spend less time and ink explicating the views of authorities whom they believe
to have reached inapt or incorrect conclusions of fact or law compared with
those whom they cite in whole or in part to bolster their own analysis.”
It is unclear to me whether R. Broyde means that all of these Poskim
have misunderstood Rav Simcha Zelig’s position, or that they have
misrepresented it. Either way, the assertion is bizarre. I will leave it to the
readers to judge whether such an assertion is tenable.
The following is a partial list of Poskim and scholars who have
cited Rav Simcha Zelig as having permitted opening a refrigerator on Shabbat
when the motor will go on, and not
in the context of the refrigerator light[16]:
1)     
Rav Ovadya
Yosef (Yabia Omer, Orach Chaim Chelek 1, Siman 21, Ot 7)
2)    Rav Yehoshua
Neuwirth (Shemirat Shabbat Kehilchata, Perek 10 Footnote 33 in
the 1979 edition. This appears in Footnote 37 in the 2010 edition.)
3)     
Rav J. David
Bleich (Tradition, Spring 2017, pages
57-58)[17]
4)     
Rav Chaim
Bick (Hamesila 2:1)[18]
5)     
Rav Gedalia
Felder (Yesodei Yesurun, vol. 3 page 293)[19]
6)     
Rav Shlomo
Tanavizki (Birkat Shlomo, end of siman 2)[20]
7)     
Rav Moshe
Shternbuch (Teshuvot Vehanhagot vol. 1 Siman 220)[21]
8)     
Rav Chaim
Fishel Epstein (Teshuva Shleima vol. 2, end of Siman 6)[22]
9)     
Rav Chaim
Dovid Regensburg (Mishmeret Chaim, Siman 3, page 27) [23]
10) 
Rav Chaim
Druck (Noam Vol. 1 page 281)[24]
11) 
Rav Shmuel
Aharon Yudelevitz (Hachashmal Leor Hahalacha, page 130)[25]
12) 
Rav Yosef
Schwartzman (Shaashuei Torah, Chelek 3 – Shabbat,  pages 391-392)
13) 
Rav Shlomo
Pick (Who is Halakhic Man?, in Review of Rabbinic Judaism 12:2, page
260)[26]
In conclusion, it is clear that Rav Simcha Zelig’s teshuva about
opening refrigerators on Shabbat addressed the problem of the motor turning on
when the door is opened. Every argument put forth by R. Broyde is wrong. Rav
Simcha Zelig’s position was that it is permitted to open a refrigerator when
the motor will go on, as triggering the motor is classified as a psik
reisha d’lo ichpat lei
, which is equivalent to lo nicha lei. Rav
Simcha Zelig never addressed opening a refrigerator when the light will
go on.
Postscript:
Regarding R. Broyde’s admonition of my tone, that “we certainly could use
more light and less heat”, I could not disagree more. I will simply quote the
words of Rav Yosef Dov Soloveichik in his remarkable speech at the 1956 Chinuch
Atzmai Dinner, in appreciation of Rav Aharon Kotler[27]:
קאלטע תורה, ווי
קאלטע ליכט, איז גארנישט. עס דארף זיין הייס ליכט, א’מיר’זך
אפ’בריען ווען מ’קומט’מן צו אים…
Cold Torah, like cold light, is worthless. It must
be heated light so that one burns himself in its proximity…


[7] See Rav J. David Bleich’s typically thorough
treatment of the topic of refrigerators in Tradition
(Spring 2017, pages 57-59 and 64-65) for a discussion of why triggering the
refrigerator motor would be considered lo
nicha lei
.
[10] Rav J. David Bleich in Tradition (Spring 2017, page 72) has noted that while a number of
earlier poskim dealt with the issue
of sparking in refrigerators, sparking has now been eliminated in most
modern-day appliances.
[11] For biographical information on Rav Chaim Bick, see
here.
[15] While Rav Regensburg assumed that the creation of
sparks would happen only sometimes, it appears that Rav Bick and Rav Shlomo
Zalman assumed that the creation of sparks happened every time the motor was
triggered, and thus would be included in the category of safek psik reisha.
[16] My thanks to Dr. Marc Shapiro for bringing to my
attention the references to Rav Felder, Rav Shternbuch, Rav Druck and Rav
Schwartzman.
[17] My thanks to Rabbi Yitzchok Segal for bringing this
reference to my attention.
[27] Watch here at approximately 28:00. See also Making of a
Gadol, Second Edition, page 1019, for specific examples of Rav Aharon Kotler’s
heated remarks in defense of his Torah positions.