1

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

Note: This post is an updated version of this one from 2013.

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת
ספר תורה של ימים נוראים
*
מאת: אליעזר יהודה בראדט
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה
הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י”ג מידות
בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאמרן.
אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי
בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי
ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח
החזן באמירת ‘שלש-עשרה מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב
שליט”א שאין לאומרם בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי,[1] וסיפר כי
אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק
לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על
כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של
הרב בעניין זה.[2]
מתוך
כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י”ג מידות
בחודש
הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת ‘שלוש עשרה מידות’ הרבה פעמים גם
בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות
אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו”ב). מתוך ייחודיותה של
תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי’ סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו
בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4] אם היא
נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5] באיזה אופן
צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6] ועוד כיוצא
בהן.[7]
ב’חמדת
ימים’, קושטא תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב
זצ”ל כתב שכל המתענה בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה
בעת פתיחת ההיכל הי”ג מידות ג’ פעמים”[8].
כפי
שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי
האריז”ל הללו מקורם ב’שלחן ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקראקא
ת”ך[10].
ומשם העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה
בשנת תמ”א[11]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. ובעקבותיו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[12], וגם בספרו
‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[13]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם
בחיבור ‘נגיד ומצוה’ לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי
כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר”ח
אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת שיתן לו כפרה
וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז הי”ג מדות רחמים
שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים… יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב
ר”ה סי’ יג בפירושו.[16]
ומשם
העתיקו בקצרה ר’ אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה
לאחר פטירתו בשנת תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח,[17] ובעקבותיו
ב’באר היטב’ הלכות עשרת ימי תשובה[18] וב’משנת
חסידים’ לר’ עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות
אלו עולה כי רק מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת
ס”ת[20].
אמנם ר’ אפרים זלמן מרגליות כתב ב’שערי תשובה’: “ומ”ש [בבאר היטב] שיאמר
י”ג מידות ג”פ כו’ עיין לעיל שכתבתי שבפע”ח [שבפרי עץ חיים] איתא
ג”כ התפלה ג”פ ע”ש”.[21] הוא מפנה
לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי”ג מדות בהרבש”ע בשעת הוצאת
הס”ת כתב בפע”ח וז”ל מצאתי במחזור של מורי ז”ל כתב
מבחוץ מכת”י מורי ז”ל ביום א’ דשבועות יקרא י”ג מדות
ג”פ ואח”כ יאמר רבש”ע מלא כל משאלות כו’ וכן יה”ר ויחזור
התפלה ג”פ ואח”כ יאמר ג”פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב’
ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו’ ע”ש…”.[22]
וכן
נמצא ב’שער הכוונות’: “וביום שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג
מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל משאלתי…”. העתיקו ר’
בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’. וכך נאמר גם ב’שער הכוונות’ לעניין ימים
נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז”ל כמנהג אשכנזים,
כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צום ישאל
האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס”ת ויקרא ג”פ יג מידות ואח”כ
רבש”ע מלא כל משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי
ולבני ביתי חיים טובי’ וארוכי’ בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלום ובהשקט
ובבטח’ ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר
עונותינו ואשמותינו אכי”ר ויזכור שאלתו ג’ פעמים וכן
במוסף ובמנחה כדי שישלי’ שאלתו ג”פ ותנתן שאלתו ויקרא ג”פ ואני
תפילתי.[23]
יש
לציין ש’שער הכוונות’ נדפס לראשונה בירושלים תרס”ב[24] ופרי עץ
חיים נדפס לראשונה בתקמ”ה.[25] ר’ אפרים
זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת
חכמי הקבלה
אמנם
ר’ יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה
ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושדבר זה אינו
מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27] המבוססות
בין השאר על החיבור ‘שער התפלה’ שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר’
עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין
לומר י”ג מידות ביום טוב
[28].
ואלה
דברי ר’ אליהו סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים
י”ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות,
דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם
אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל]
בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו…”[29]. אמנם ר’
עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר’ יעקב הלל גם בזה, שדעת
האריז”ל היא שיש לומר י”ג מידות ביו”ט ובימים נוראים בשעת הוצאת
ספרי תורה.[30]
שערי
ציון
לא
זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית
מדרשו של האריז”ל, ואילו חכמי דורנו – ר’ יעקב משה הלל ור’ עזריאל מנצור – כלל
לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז”ל.
ר’
נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב
ובשנית באמשטרדם תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת
יאמר י”ג מדות ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא
משאלותי לטובה…”[31]. ושם נמצא
תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י”ג מדות ג”פ.[32]
ר’ נתן
נטע הנובר היה תלמידו של ר’ חיים הכהן, תלמידו
של ר’ חיים ויטל,[33] וחיבורו
‘שערי
ציון’ מבוסס על דברי האריז”ל, כפי שנכתב בהקדמתו.
חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]
והוא אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון
חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון
וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת
לשם יחוד, סדר ק”ש על המטה, סדר
מלקות בערב יוה”כ, סדר התרת נדרים בערב ר”ה,
ועוד מנהגים שנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז”ל.
דברי
‘שערי ציון’ הובאו כבר בחיבור ‘חקי חיים’ לחתנו של המג”א: “התפילה הנזכר
בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי”ה, בשעת הוצאת ס”ת יאמר בכל עשרת ימי
התשובה בשעת הוצאת ס”ת (מקובלים)”.[35] וכ”כ רמח”ל
ב’קיצור הכוונות’ בהלכות ר”ה: “ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר
הי”ג מדות, והיה”ר הכתוב בשערי ציון…”.[36] וכ”כ
שם לענין יוה”כ.[37]
זה
המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר’ יצחק בער בסידורו: “שלש עשרה מדות ורבון
העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור כ”י ולא בדפוסים ישנים
אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער ג”[38].
וכ”כ בסידור אזור אליהו,[39]
ובסידור ‘עליות אליהו’.[40]
עוד
מקור קדום למנהג זה נמצא ב’מדרש תלפיות’ לר’ אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט, שם
כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות ובשבועות, י”ג מידות
ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[41]. [אבל יש
לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ”ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר’ חיים ליפשיץ בחיבורו ‘דרך חיים’,[42]
ובחיבור ‘מהדורא בתרא עבודת בורא’.[43]
במהדורה
השנייה של ‘עמק ברכה’, שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר’ אברהם הורביץ, באמשטרדם
תפ”ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר”ה ויוה”כ לאחר אמירת י”ג
מידות.[44] גם בדפוס
הראשון של ‘סידור שער השמים’, אמשטרדם תע”ז, המכונה סידור השל”ה, נמצא
בסוף שחרית של ר”ה נוסח אמירת י”ג מידות ג’ פעמים בתוספת תפילה (ונוסח
אחר ליו”ט),[45]
הדומה לתפילה של ‘שערי ציון’, אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה
כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג
גליציה
לאמירות
אלה, י”ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר’ אפרים זלמן מרגליות בחיבורו
‘שערי אפרים’:
ביום
טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש”ץ
מתחיל ה’ ה’ כו’ והצבור עונין אחריו[47] ואמר
ג”פ ואח”כ אומרים יה”ר הכתוב בסידורים ליו”ט ור”ה
ויו”כ המיוסד ממחזור האר”י ז”ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות
הארוכים הכתובים במחזורים… אבל בר”ה ויוה”כ אומרים אף שחל בשבת ויש
שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת
.[48]
וחזר
על דבריו בחיבורו ‘מטה אפרים’ לעניין ראש השנה:
מוציאין
ב’ ספרי תורות ואומרים י”ג מדות ג”פ ויש להתחיל מן ויעבור ד’ על פניו
וכו’. ואחר כך אומרים רבש”ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של
האר”י ז”ל. ואין להאריך בתפלות ויה”ר אחרים… ואם חל בשבת יש
מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס”ת יג מדות.[49] ורבים
נהגו לאומרם אף כשחל בשבת
[50]
וכן
בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת
ההוצאה או’ הצבור ויהי… ואחר… בריך שמיא… ואח”כ מתחיל הש”ץ ויעבור
ה’ ה’ ואח”כ או’ ה’ ה’ ג”פ… ויש שאין מתחילין ויעבור… ואח”כ
יה”ר הכתוב בסידורים לאומרו בר”ה וי”כ הועתק במחזור מהאר”י
ז”ל ואין לומר הנוסחות הארוכים…. ואף אם חל בשבת אומרים היה”ר אף
במקום שא”א בר”ה שחל בשבת
מ”מ ביוה”כ שכחל בשבת אומר’
אותו.[51]
מנהג
ליטא
ומכאן
למנהג הגר”א. ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“.[52] ונכפל
בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת ס”ת”.
בין בשבת בין בחול.[53]  מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ,
שהגר”א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי
אחר, ר’ יוסף גינצבורג, שבחיבורו ‘עתים
לבינה’ בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים “שאנו
נוהגין עד עתה על הרוב… וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין
וזאמוט…”.[54] הוא
מביא מנהג לומר י”ג מידות ג’ פעמים לר”ה, יו”כ וסוכות.[55] גם האדר”ת
בחיבורו הנפלא ‘תפלת דוד’ הציע תיקונים בנוסח התפילה[56] שאמרו אחר
אמירת י”ג מידות ביום טוב[57] ובנוסח
התפילה שאמרו אחר אמירת י”ג מידות בראש השנה.[58] מכל אלה
אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע”ט נמסר שאף
בר”ה שחל בשבת נהגו לומר י”ג מידות.[59] חכם ליטאי
אחר, ר’ יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י”ג מידות לא רק
בהוצאת ספר תורה: “יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל
יום
, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום
כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי…”.[60] אבל לא
ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל “כל יום”.
מכל
העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י”ג מידות בר”ה וביום הכיפורים נתקבל
בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר’ אברהם ברלינר: “דאמר’ בגמ’
ר”ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו’ לכן אנו אומרים שלש עשרה
מדות שיזכור לטוב”.[61]
אמירת
י”ג מידות ביו”כ שחל בשבת
כפי
שהבאתי לעיל, ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום
הכיפורים שחל בשבת
אפי’ לאלו שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת. וכפל דבריו
בספרו ‘שערי אפרים’.[62]
להלן
נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר’ חיים אלעזר שפירא נהג שבר”ה שחל
בשבת שלא לאומרה[63]
אמנם ביוה”כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64] ר’ נחמן
כהנא מספינקא הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב
האי גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[65]. ור’ חיים
עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: “אבל המעיין יראה
שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”.[66]
אמנם
יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על
אמירת סליחות וי”ג מידות הרבה פעמים[67] ואף בשבת,
לכן צ”ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר’ אברהם מסטרעטין נהג שלא
לומר י”ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו”ט שחל בשבת.[68] ב’קיצור
שלחן ערוך’ הל’ ר”ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג
ביוה”כ שחל בשבת.[69] ר’ אברהם
חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י”ג מידות בלוח שלו בר”ה ויוה”כ
אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70] וכך הוא בסידור
הרב בעל התניא, משנת תקס”ג.[71]
בקהילות
אלו נהגו לומר י”ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72] באניהאד,[73] בעכהאפען,[74] ברלין,[75] ובית מדרש
גבוה לייקווד.[76]
וכן נהג רי”י קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’ ביוה”כ.[77]
ר’
יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר”ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה”כ כתב:
“ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת”.[78]
כשנשאל
ר’ משה פינשטיין בעניין אמירת י”ג מידות כשיו”ט חל בשבת, שהרי במטה
אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: “בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא
לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי”ג מדות פחות, יותר
טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו”ט, דהנה לגבי ר”ה ויו”כ
מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו’ נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך
הסבר”.[79]
ר’
שריה דבליצקי מביא בחיבורו ‘קיצור הלכות המועדים’ את שני המנהגים,[80] אבל למעשה
כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת אומרים
י”ג מידות.[81]
וכן כתב רב”ש המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’
ספר שביעי (תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות
ותפילת ‘רבון העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב
שאין אומרים י”ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם
ר’ אברהם פפויפר הביא בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר
פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע
קהילות ובראשן ק”ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות
קדומים לאמירת י”ג מידת ואפי’ בשבת
בתשובה
שכתב ר’ משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא
מהאריז”ל, כתב כך: “על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר”ה
ויה”כ, לאומרם בשעת הוצאת ס”ת מן ההיכל… אם חלו י”ט הנ”ל
ביום ש”ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא… תשובה: כי הנה תפלת בריך
שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא”כ נכון וישר לומר התפלות בי”ט
שחרית כשחל יו”ט להיות בשבת”.[85]
מקור
קדום נוסף לאמירת י”ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו
במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה
ויה”כ אומרים י”ג מדות אפילו אם חלו בשבת…”[86]. בספרו
‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת: “…סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון
הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים…”[87]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים
אלו למהרש”א. לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג
מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[88]. אמנם יש
לציין לדברי ר’ מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן
המהרש”א:
של
נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים
וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל
המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים
הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף
כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר
התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על
אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל
חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א
ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…[89]
לאור
דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא
שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו
לאמרן גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
שאלת
צרכיו בשבת
כנראה
שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר
תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י”ג מידות בשבת[90]. עניין זה
רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי”ב
בזה:
לענין
מש”כ המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה
מ”ש שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’
טעמים, הא’ משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא
רה”ש כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר
א”כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה
שהוא יום הדין יש לאומרו, א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו,
והרמב”ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום
טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל
הראיות שהביא המ”א מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת
לפי מנהגם שנ”כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין
נו”כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות
שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת
שחל ביום טוב
… איברא הראיה שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת
שחל בר”ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’
תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו
מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר”ן והריב”ש משום
שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל
יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם
הרבון לדעתי.[91]
דעת
ר’ יעקב עמדין
בסידור ר’ יעקב עמדין, בהוספות
מכ”י, כתב לענין ראש השנה: “כשחל בשבת אין לאמרה”.[92] אמנם לא
כתב שום דבר לענין יוה”כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו”ת שאילת יעבץ:
ואולם
על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש”ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת
משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת
אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף
די”ט
וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה”מ, וכהג
נוסח בריך שמיה
, וכן תחנה שאומרים בשעת
הוצאת ס
ת ביט, עפ
האר
י זל
הית
שומה,
לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי”ח
דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא
דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ”ש
דכ”א
א’)
ש”מ, דמשום
טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון
דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף
כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו”ה, והשבתי
חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים
את ד’ יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו’. בלבד
שלא יאריך יותר מדאי בשוי”ט. ולא
יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות
של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י”ט
באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא
מעין יצירת היום בלבד והי”ט ימי הדין הם ג”כ…
ובתשובה הבאה כתב:
ועל
דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי
שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ”ו הה”ג
נר”ו
אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים
שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש”ק
ביציאת בה”כ… והתחנה
בשעת הוצאת ס”ת בי”ט. הייתי
ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור”ר
יעקב יושע זצ”ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב
לאמר אותם ומפי האר”י ז”ל ומיום ההוא והלאה הייתי
מתחיל לאומרם…[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין
לומר י”ג מידות בשבת כשחל בה ר”ה?
שתי
הערות
ר’
שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה
שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה
לענ”ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו’ אלא בשבת במנחה… שאילו היה אומרים אותו
תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א”נ י”ל שאפילו אם היו
אומרים אותו תמיד, מ”י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא
והיום נהגו לומר שניהם, וכ”כ בשערי אפרים… אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים
וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד
העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י”ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת
באמירה זו:
בהוצאת
ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות… ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט
בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י”ג
מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים
שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ”ע אם רשות להחמיר
דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור
אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב
ר’ זלמן גייגר ב’דברי קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני
לאמר י”ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו,
אך יעב”ץ כתב המנהג על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר
שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור
לכפלם”.[96]
ר’
יעקב אטלינגר מביא בספרו ‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה
נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים
י”ג מדות וג’ פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר
שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב
אלפס עכ”פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא
שייך הטעם שכתב רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל
ההלל כפול וגם לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק
בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים
שרי…”.
לאחר
שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני
דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא
פסוקי תורה וכתובים. וראי’ לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ
האר”י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה,
ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ
יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני
תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ”ד”.[97]
ר’
ישראל איסערלין מו”ץ בעיר וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל
בדרך אחרת: “ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר
דבי”ג מדות לא שייך כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד
פועל טוב ואחד רע וכי”ב מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם,
דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”.[98]
ויש
לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[99], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה.
מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת
ג”פ י”ג מדות ואח”כ יאמר בקשתו
. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק
של י”ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים.
יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה.
אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל
ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים
לומר ה’ הוא האלהים ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת
בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו
היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק
ה’ הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן
חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם
יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל
כחלי נר”ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו
נהגו לומר י”ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת
יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’
חיים מפרידברג אחי מהר”ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף
על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך
הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו
עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה
אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם
עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו
הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע
בחיבורו צרור המור:
והנה
בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא
את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא
והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי
אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן
חוזרות ריקם, שנא’ הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים
בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר
הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על
מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל
אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את
אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו
עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה’.[102]
נספח: התייחסויות שאינן
מפורשות – יחסו של המג”א ל
שערי
ציון
[103]
אצביע על כמה התייחסויות של
המג”א
לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג
תכ”ב
הדפיס ר’ נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע ‘שערי
ציון’, ושנית באמשטרדם תל”א.
ספר זה נזכר במפורש במג”א פעם אחת בלבד – בסי’ א
ס”ק
ד:
המקובלים
האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי… ועסי’ קל”א
ס”ב. ובגמרא
דילן לתי’ הראשון… ועיין בזוהר ויקהל ע’ שמ”ב
דלעולם חשבינן הלילה לי”ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על
גב דלענין תפלה אינו כן. כמ”ש
סי’
רל”ג. וככ
שערי ציון
.
‘שערי ציון’ לר’ נתן
הנובר, שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי
שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג”א
ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר
הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד? קושי
זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג”א
היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג”א
מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זו לא
קשה מידי.
ועדיין
יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלא לנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי’ רלט
כתב המג”א: 
יש
נוהגין לומר וידוי ש”מ קודם השינה ונל
שאינו נכון
דאמרינן בברכות דף ס’ שלא
לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו’ דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית’ דף
י”ט…
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב’סדר
ותיקון קריאת שעל המטה’ (מאת ר’ יהודה
הכהן מחבר ‘תיקוני שבת’, פראג שע”ה) וב’שערי
ציון’. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו
של ‘שערי
ציון’ הוא ‘סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה’.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג”א
בהקדמה לסי’ תרסד:
נוהגין
ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש”ל) וכבר
נדפס הסדר
. ועמ”ש סי’ תצ”ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש
ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות
נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר
הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס? בין השאר נדפס ב’תיקוני
שבת’
וב’שערי
ציון’, ומכל מקום לא הפנה אליהם המג”א
ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות
שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו
בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג”א
התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג”א
לתענית ערב ר”ח:
א.   
בסי’ תיז ס”ק ג:
“נהגו קצת להתענות ערב ר”ח…”.
ב.    
בסי’ תקסו ס”ק ד:
“והאידנא נהגו קצת להתענו’ בכל ער”ח וקורין בתורה…”.
בשני המקומות אינו מזכיר את
סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר ‘שערי ציון’, אלא
שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו
בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב
בכתבים שהאר”י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד’ מלקיות… ובמקצת
ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן
.
איזה הם אותם “מקצת
ספרים חדשים” בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי
שניתן לנחש, ב’שערי ציון’ מאריך
בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג”א: “ולא
הועילו כלום בתקנתן”.[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית
של המג”א על הנהגות קבליות, אך
מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה
זו אינו מביא את ‘שערי ציון’ אלא פעם אחת בלבד.

* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי
‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו, ב (תשס”ח), עמ’
ריב-ריד. בשנת תשע”ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע”ח שבתי להניף את
הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1]  וראה דבריו בספרו, ישא
יוסף, ג, עמ’ ר-רא. וראה ר’ יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע”ד, עמ’ ריד.
[2]  בעניין זה ראה דברים
חשובים שכתב תלמידו ר’ דוד ארי’ מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו ‘פתחי דעת’, א,
ירושלים תשע”ג.
[3]  ראה ד’ גולדשמידט, סדר
הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 5-12.
[4] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה בשם ספר הכוונות.
[5] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה; ר’ ישכר טייכטהאל, שו”ת משנה שכיר, או”ח,
ב, סי’ ג; ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע”ח,
או”ח סי’ צג.
[6] ראה
מג”א, סי’ תקפא ס”ק ב; דעת תורה, סי’ תקסה סעי’ ה.
[7]  ראה ר’ שלמה קלוגר,
שו”ת האלף לך שלמה, סי’ מד; שו”ת תורה לשמה, סי’ צו.
[8]  ראה מש”כ אברהם
ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד
צ’צ’יק, ‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84
מס’ 9.
[9] ראה
מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ’ א.
[10]  על חיבור זה ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי ‘פרשנות
השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת
גן תשע”ה, עמ’ 191
ואילך.
[11]  ראה ר’ י”ש סופר,
‘לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך. וראה בסידורו, ‘דרך ישרה’, דף סב ע”א, שהוא
מביא כל זה ג”כ אם התפילות.
[12]  עמ’ כח במהדורת ירושלים תשכ”ו.
[13]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[14]  ראה מה שכתבתי על זה בספרי
ליקוטי אליעזר, שם.
[15]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן
השמים’ שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה
ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף
אביב”י, קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[16]  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ קפז.
[17]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס,
לשון חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[18]  באר היטב, תרג ס”ק א.
ומשם בספרו של ר”ח פלאג’י, מועד לכל חי, סי’ יג אות מ.
[19]  משנת חסידים, ג, ירושלים
תשמ”ב, דף קלא ע”ב.
[20]  על עצם הענין של תענית
בחודש אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[21]  שערי תשובה, סי’ תרג, א.
[22]  שם, סי’ תפח. ראה ר’ אברהם
דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, עמ’ סד, פרק כב אות ה שגם מציין
שהמקור לתפילה זו הוא ה’פרי עץ חיים’.
[23] שער
הכוונת, ב, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רעה.
[24]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 691-695.
[25]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 647-649.
[26] ראה  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ שיג.
[27]   שו”ת וישב הים, ב,
ירושלים תש”ס, סי’ יא [=מקבציאל כא (תשנ”ו), עמ’ צה-קח. וראה דבריו
בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’ דניאל רימר, תפילת
חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[28]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[29]  ר’ אליהו סלימאן מני,
מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[30]  ראה הקדמה שלו לימצא חיים,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 38-116.
[31]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[32]  שם, עמ’ פ.
[33] יש
לציין שר’ נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת”ח
ות”ט, ‘יון
ומצולה’.
על חיבור זה, ראה
במבוא מאת ר’ בצלאל לנדוי בתוך: שערי
ציון השלם, ירושלים תש”ן [המבוא
נדפס בעילום שם]; י’ אביב”י, קבלת, ב, עמ’ 748-750; גריס, ספרות
הנהגות, עמ’ 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות
היבטים חברתיים, ירושלים תשס”א, עמ’ 27; אסף
נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
88-121;
והמבוא
בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע”ב.
וראה ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רמט.
[34]  ראה הקדמה למהדורה חדשה,
שם, עמ’ 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר
שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות ‘שערי ציון’ [Moshe Weinberger, People
walk on their Heads
. New York 1982, p. 73].
[35]  חקי חיים, דף קעו
ע”ב.
[36]  קיצור הכוונות
לרמח”ל, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו
האמתיים של רמח”ל בקבלה, קבלה 25 (תשע”ב), עמ’ 199-202].
[37] עמ’
קנא.
[38]  עבודת ישראל, תל אביב
תשי”ז (ד”צ), עמ’ 223.
[39]  אזור אליהו, ירושלים
תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא.
[40]  עליות אליהו, ירושלים
תשס”א, עמ’ 415.
[41]  מדרש תלפיות, ווארשא
תרל”ה, עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’
אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש”י, עמ’ תנא-תע;
וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ”ג. וראה
במכתב של ר’ צבי פרבר, ישורון ה (תשנ”ט), עמ’ תרסב.
[42]  דרך חיים, זולצבאך
תס”ג, דף
סד ע”ב, סי’ סד סע’ ב [ביו”ט]; דף עב ע”ב, סי’ סז אות יא [בימים
נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ‘רשימות
היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט; ישעיה
תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 43-44; 206-208; זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 90 ועמ’ 100.
[43]  מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך
תס”ז,
קג ע”א [נוסח אחד ליו”ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44]  ראה עמק ברכה, ירושלים
תשמ”ה, עמ’ קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא
שנ”ז (ראה שם, דף פג ע”א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר’ נתן נטע הנובר.
נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר
המקורי.
[45] שער
השמים, א, דף רפז ע”ב.
[46]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, א, ירושלים תשס”ח, עמ’ 476; ר’ ברוך אבערלאנדער, ‘הנוסח
והניקוד בסידור אדמו”ר הזקן’, הסידור, מאנסי תשס”ג, עמ’ רב-רג.
[47]  וראה דבריו בפתחי שערים,
שם אות ט.
[48]  שערי אפרים, שער י אות ה.
[49]  ראה ספר מנהג טוב, אות סט
: “ובשבת שחל ר”ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ’ אם הקהל לא
היו אומ’ יג מידות…”.
[50] תקפ”ד,
סעי’ טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 164; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין,
ירושלים תשמ”ו, [ד”צ], דף ק ע”א אות ג.
[51]  מטה אפרים, תריט, סעי’ מח.
וראה ר’ אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס”ד, עמ’ 546.
וראה מטה אפרים תרא סע’ ב
לענין יום ב’ דר”ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי’ תרב סעי’ יד.
[52]  אות קסד. וראה ר’ שריה
דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל
אביב.
[53]  אות רו.
[54]  עתים לבינה, ווארשא
תרמ”ז, עמ’ 205.
על הספר עתים לבינה ראה מש”כ במאמרי, ‘יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות’, עמ’ כו הערה 72, בתוך: Hakira,
13 (2012). וראה
יצחק מעליר, ‘לתועים בינה’, כנסת
הגדולה, ד, ווארשא תר”ן, (במאמרי
בקרת), עמ’ 87-97; מכתב של האדר”ת
לראי”ה קוק, בסוף אדר היקר, ירושלים
תשכ”ז, עמ’ עה-עו.
[55] ראה
שם, עמ’ 212,216,218.
[56] ראה
ר’ חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש”ם, עמ’ 516-517.
[57] תפלת
דוד, עמ’ נז.
[58] שם,
עמ’ נט.
[59]  לוח עם עברי טייטש, וילנא
תרעט, עמ’ 18.
[60]  שו”ת תולדות יעקב,
וילנא תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות
אחרת.
[61] שלחן
הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 158. וראה מש”כ ה’מטה אפרים’ סי’ תקפד סעי’ כה, באלף
למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62]  שער י, סעיף ה. וראה ר’
דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[63]  דרכי חיים ושלום, ירושלים
תש”ל, עמ’ רנא.
[64]  ראה שם, עמ’
רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ”ב, דף
קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר’ חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות
ג והשווה לדבריו בסי’ תפח אות א. וכ”כ בדעת תורה שם בסי’ תפח ובס’ תקסה.
[66]  על חיבור זה
ראה מה שכתבתי במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על
הגאון ר’ רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ”ל
בעל דקדוקי סופרים’, ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[67]  ראה יום טוב ליפמן צונץ,
מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 140-141.
[68]  ראה ר’ היבנר, הדרת קודש,
מונקאטש תר”ס, ט ע”א.
[69]  קיצור שלחן ערוך, סי’ קכט
אות יב.
[70]  ראה דבריו בלוח לשנת
תרצ”ב, ירושלים, עמ’ יב [ר”ה] ועמ’ טז [יוה”כ]. והשווה לדבריו
בשנות חיים, ירושלים תרפ”א, דף צו ע”ב [ר”ה], ודף קו ע”א
[יו”כ].
[71]  ראה סידור הרב, שקלאוו
תקס”ג, דף פא ע”א בסוף.
[72]  ר’ נתן הלוי במברגר,
ליקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[73]  ר’ יששכר דובער שווארץ,
מנחת דבשי, אנטווערפען תשס”ז, עמ’ רצ.
[74] ראה
ר’ שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע”א, עמ’ 68.
[75]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’,
חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק”ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ”ז,
עמ’ 20  שנהגו לומר בר”ה, אבל לא כתב
שם מנהגם בר”ה שחל בשבת.
[76]  ראה ר’
יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע”ג, עמ’ מ ועמ’ נה.
[77]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח. ר’ ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא,
הליכות קודש, ברוקלין תשס”ז, עמ’ קפה.
[78]  כתבי הרב הענקין, א, ניו
יורק תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב.
וראה שם עמ’ רצב והערה 1150.
[79]  ר’ מרדכי טנדלר, מסורת משה,א,
ירושלים תשע”ג, עמ’ מב.
[80]  ‘קיצור הלכות המועדים’,
ירושלים תשס”ג, עמ’ צא.
[81]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[82]  ירושתנו א
(תשס”ז), עמ’ שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת
לבני אשכנז’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא. 
[83]  אשי ישראל, ירושלים
תשס”ד, עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה,
ירושלים תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[85]  אגרות הרמ”ז, ישראל
תשכ”ח [ד”צ], סי’ יד-טו [=שו”ת הרמ”ז, ירושלים תשס”ו,
עמ’ קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי’ תפח ס”ק ה שמביא זה מכ”י.
[86]  מנהגים אלו נדפסו בפעם
הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד
ראבינאוויץ תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו
בתוך ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים
תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’,
ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר
פרשיות, בראשית, ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[87]  עובר אורח, ירושלים
תשס”ג, עמ’ צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ’ קי.
[88]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות
הרבנות, וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’
ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[89]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[90]  עלי תמר, אלון שבת
תשנ”ב, שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב כהנא, שו”ת שארית יעקב, ווילנא תרנ”ה,
סי’ א; ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה; ר’ יהושע
כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[91] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[92] סידור
ר’ יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ”ג, עמ’ רמ.
[93]   
[94]  פאת שדך
(תפילה), תשס”ח, עמ’ קצז.
[95]  ר’ שמואל מונק, קונטרס
תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות
קד והערה 91.
[96]  דברי קהלת, פרנקפורט
תרכ”ב, עמ’ 178.
[97] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
ומשם בפתחי עולם, סי’ תקפד ס”ק ג. וראה ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר,
יא, ירושלים תשע”ח, או”ח סי’ צג, אות ו.
[98]  פתחי תשובה, ווילנא,
תרל”ה, סי’ תקפד ס”ק א.
[99]  על חיבור זה ראה המבוא
המקיף של המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[100]  שו”ת תורה לשמה,
ירושלים תשע”ג, סי’ מה.
[101]  ספר החיים, ירושלים
תשנ”ו, ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[102]  צרור המור, בני ברק
תש”ן, א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א הפנני למקור זה]. וראה ר’
צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ”ה, עמ’ קסב; ר’ משה ליב שחור, אבני שהם, ב,
ירושלים תשנ”ו, עמ’ קלה-קלז; ומה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום,
ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.
[103] חלק
זה הוא מחיבורי ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י
חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בר אילן, רמת גן תשע”ה, עמ’ 276-278.
[104] ראה
אסף נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
עמ’
63-71.
[105]ראה
נברו, תיקון, עמ’ 71.
[106] ראה: חלמיש, הקבלה, עמ’ 537-566; ר’ יעקב
הלל,
שו”ת
וישב הים, א, ירושלים תשנ”ד, סי’ ז; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, א, עמ’ רעז-רצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רט-רי.
[107] ראה: שפרבר, מנהגי
ישראל, ז, עמ’ רנב-רצז; ר’ יצחק
טסלר, ‘מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור’, ישורון
יא (תשס”ב), עמ’ תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, עמ’  קצה-קצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רטו-רטז.

[108]  וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ’ 112-115.עמ’ 112-115.




The Strange Shape of the Marcheshet Pan

                             The Strange Shape
of the Marcheshet Pan
                                                            
By Eli Genauer
“The underlying basis of our work is that
pictures are an organic part of the commentary, and it possible that Rashi even
allowed himself to limit his explanatory words when a picture was available to
the reader. This is in the sense of “a picture is worth a thousand
words”. The picture is an integral part of the written book, no less
important than the words.” 
                                                              
Dr Ezra Chwat
                                                    
Department of Manuscripts, National Library of Israel
                                                     
Giluy Milta B’Almah Blog
                                                          
January 15, 2017
There were many vessels
used in the Beit HaMikdash. Nevertheless, without pictures or diagrams drawn
contemporaneous to their existence, there remains some doubt as to exactly what
they looked like. I would like to discuss one vessel used quite often in the
Temple and see what the diagrams of the Rishonim can tell us about its makeup.
I would also like to analyze a diagram in Rashi’s commentary to Talmud Bavli
and see how it fits into our discussion.

Massechet Menachot 63a
האומר הרי עלי במחבת, לא יביא במרחשת; במרחשת, לא יביא במחבת.  מה בין מחבת למרחשת–אלא שהמרחשת יש לה כסוי, ולמחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשין
One who says, “I take upon myself [to offer a grain offering prepared]
on a griddle, he must not bring [one baked] in a pan. If [he says “I take upon
myself to offer a grain offering prepared] in a pan,” he must not bring [one
prepared] on a griddle. What is the difference between a griddle and a pan? The
pan has a lid to it, but the griddle has no lid – [these are ] the words of
Rabbi Yose Hagili; Rabbi Hanina ben Gamliel says : a pan is deep and what is
prepared is spongy, a griddle is flat and what is prepared is hard.[1]

Leaving  aside the opinion of Rabbi Yossi Haglili, let us concentrate on the statement of Rabi Chanina ben Gamliel
We would imagine that the Marcheshet is a deep vessel, and the Machvat
is flat, as it is described as a griddle. 
Perhaps like this:
                                   
The Gemara then cites a Braita which deals with the following
situation.  If a person takes a vow
saying “I take upon myself a Marcheshet”, it remains unclear whether he meant
he will bring the vessel called a Marcheshet, or the normal Korban Mincha that
is brought in a Marcheshet. Beit Hillel is of the opinion that since there was
a specific vessel in the Beit Hamikdash called a Marcheshet, we understand that
he is talking about that vessel and we require him to donate it to the Beit
HaMikdash.[2] Here are the words of the Braita which describe in some detail
the appearance of this Marcheshet pan:
כלי היה במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח
בתוכם דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים

There was a vessel in
the Temple called Marhesheth, resembling a deep mould, which gave the dough
that was put into it the shape of Cretan apples and Grecian nuts. (The Soncino
Hebrew/English Babylonian Talmud)

Rashi goes to great
lengths to explain this uncertain statement and includes a diagram in his commentary.
This diagram first appeared in printed form in the early 18th
century but unfortunately, it does not align with the words Rashi uses to
describe the overall shape of the pan. 
Additionally, It does not match the diagram we have in a manuscript of
Rashi nor diagrams in manuscripts of other Rishonim.
But first some
background
The diagrams we have
today in the Vilna Shas in Rashi and other Rishonim come from earlier printed
editions. The first printed edition of the entire Talmud to contain diagrams
was the Behrmann Shas printed in Frankfurt on Oder, 1696-98.[3] Raphael Natan
Nata Rabinowitz posits that by the time diagrams were included in the printed
text, there were very few manuscripts around because most had been placed in
Genizah.[4]  He therefore concludes that manuscripts were not used in the early
18th century as a source for diagrams. What was the source of those
diagrams for the Behrmann Shas ? According to the editors of the Behrmann Shas,
they mostly came from the Chochmat Shlomo of 1582.[5] It’s an extremely
reliable source because it was written by Rav Shlomo Luria who specifically
wrote it to correct the text of the Bomberg Shas and to insert the relevant
diagrams. Rav Shlomo Luria lived at a time when there were still many
manuscripts around, so either he used those manuscripts for his textual
emendations and as a source for his diagrams, or he used his own capabilities
to come up with his changes and additions. Since most of our present day
diagrams follow from the Behrmann edition, they have an aura of authenticity
attached to them.[6]
The problem arises when
we discover that Chochmat Shlomo does not include all the diagrams we have
today. For example, in our case, there is no Chochmat Shlomo on Menachot.
Let us now take a look
at the diagram in Rashi on Menachot 63a.
The first time it
appeared in print was in the Frankfurt am Main edition of 1722, exactly 200
years after the diagramless Bomberg edition. We know its source was not a
manuscript of Rashi nor was it the product of the Maharshal.
Putting aside the
diagram for a moment, let us concentrate on the words of Rashi as he tries to
describe the Marcheshet:
כלבוס
– גלואו”ן שם כלי עשוי כעין מחבת שלנו והדופן באמצעות כלפי פנים
כזה  ומצוייר תוכו גומות גומות וכשהבצק מונח בתוכו [נכנס] הבצק
בגומות:
Rashi concentrates on
the word כלבוס as the Gemara itself says that a Marcheshet is shaped like a
deep כלבוס. Rashi first gives us an old French word
which is normally translated as “tongs”.[7] He says that the Marcheshet is like
his present day Machvat pan and that the “wall in the middle faces the inside,
like this”. The problem is that the diagram does not seem to show a wall in the
middle facing the inside. Additionally, if a כלבוס is a pair of tongs, and the shape of the
vessel looked somewhat like a pair of tongs, how does that align with the
diagram which is circular?
The Shita Mekubetzet
which is included on the standard page of the Vilna Shas has a completely
different diagram.
Notice that the word
Dofen is in the middle of the diagram just as Rashi says והדופן באמצעות כלפי פנים
The
volume of the Bomberg edition that belonged to Rav Betzalel Ashkenazi the
author of the Shita Mekubetzet contains the exact same diagram inserted in the
blank space of the Rashi.
Jerusalem – The National Library of Israel Ms. Heb. 4°79 (link).
In his book Dikdukei
Sofrim on Menachot (Munich, 1886) R.N.N. Rabinowitz writes about the
importance of the comments of the Shita Mekubetzet as they were addressed to
the Bomberg edition of 1522 and relied heavily on manuscripts which included a Rashi
manuscript.[8] The Acharit Davar printed at the end of the Vilna Shas also
extols the importance of the Shita Mekubetzet on Kodshim as it came from a
manuscript and was based in part on a manuscript misidentified but actually of
Peirush Rashi.[9]
Going back in history,
we can get an idea if a diagram did in fact exist in Rashi manuscripts by
looking at the first printed edition of Menachot which was Bomberg 1522. Its
source had to be from manuscripts because no printed edition preceded it.
You can see that the
Bomberg editors included the word “כזה” in the text of the Rashi and left 2
spaces indicating that their manuscript included 2 diagrams. This may explain
why our present diagram does not reflect the shape of the overall pan as there
may have been one diagram depicting its shape and a second one depicting the
apple like insets. In fact, a notation in the Oz Vehadar edition states quite
clearly that our diagram just illustrates the words “גומות
גומות”.
As mentioned before,
the words of Rashi seem to support the idea that the Marcheshet pan was
semicircular in nature. In addition, the shape of the vessel is likened to a כלבוס which is an
item dealt with a number of times by Rashi
For example this Rashi
on Shabbat 59b:
Rashi states that an
item worn by women called a “מנקתא פארי” ( starting with the letters “וי״מ” for ויש מפרשים) is “כּמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס” and then draws your attention to a
diagram of a semi circle.
Fortunately I was able
to find a manuscript of Rashi on Menachot which is identified as Vatican
487  and is from the 13th
century. (Made available by the Polonsky Digitization Project) It pictures the
Marchseshet pan in a semicircular shape and thus fits in more with the words of
Rashi.
It’s clear that the
diagram included only deals with the semicircular nature of the vessel and not
the little depressions inside the “Tocho Shel Kli”. This diagram is very
similar to the one in the Shita Mekubetzet and it is possible it served as a source
for the Shita Mekubetzet.[10]
We are confronted with
another diagram of the Marcheshet pan in what is known as the Peirush Rabbeinu
Gershom first printed in the Vilna Shas. This Peirush describes the vessel
being shaped like a כלבוס and then says it is “כמו פגום”, which means incomplete. One would expect
to see a vessel like in the Shita Mekubetzet and in the Rashi manuscript which
is not either completely circular or square in nature. Nevertheless, the diagram
in the Vilna Shas depicts this vessel as being square like this
In the Achrit Davar the
editors of the Vilna Shas state that they had a manuscript of this Peirush
Rabbeinu Gershom however the following manuscript shows the pan as having an
indentation and not being square.
Roma – Biblioteca Angelica Or. 1 (link):
It could be they that
had a manuscript depicting a square pan, or it is possible that their
manuscript had a pan with an indentation and this was not transferred
successfully to the printed page. Certainly the words of the Rabbeinu Gershom
indicate the latter.
Conclusion:
Nowadays it is easy for us to transfer an image from a
manuscript to a printed or electronic page. All we have to do is point, shoot,
copy and paste. The result is an exact duplicate of what is on the manuscript,
and it is even easier to work with than the original. But hundreds of years ago
it was not so simple. A woodcut or an engraving of the image could be made and
then transferred to the printed page, but that was time consuming and
expensive. Because of this, images such as diagrams were just left out, and
when they were added, they were often misleading and sometimes even incorrect.
The printing revolution was a giant step forward for the dissemination of
Jewish knowledge, but, at least at its beginning, played havoc with many important
diagrams.
[1] English translation
from Sefaria.org.
[2] The Rambam Paskens
according to Beit Hillel. Since Beit Hillel speaks about the Marcheshet being
different than a Machvat,  and not just having a cover) it is clear that the
Rambam holds like Rav Chananya ben Gamliel
[3] Maamar ‘al hadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006, p.41. The Soncino family printed individual editions of the Talmud between 1483- 1518, but not an entire set. Some of those editions such as Eiruvin did contain diagrams and some did not. The first complete set of the Talmud was the Bomberg edition 1519-1522. That edition did not contain diagrams, only empty spaces which were to indicate where diagrams were to go (the only exception was Sotah 43a). There were numerous full editions of the Talmud printed between 1522-1697, but these also did not contain diagrams. 
[4] Printing
the Talmud: A History of the Earliest Printed Editions of the Talmud
, Marvin J. Heller, Im Hasefer 1993 p.6 states as follows: “Rabbinovicz attributes the dearth of Talmud codices to
the manner in which they, and many other manuscripts, had been written; without
any commentaries, with errors and erasures, and lacking even lines. Rashi and
Tosafot (additions by Ashkenazic luminaries after Rashi) were separate
manuscripts, suffering from the same conditions. As a result, learning must
have been difficult, with the reader having to continuously peruse three different
works, assuming that he owned them. Therefore, when the Talmud was printed with
Rashi and Tosafot, “men no longer learned from their manuscripts, but
considered them as utensils without further value, placing them in genizahs, so
that they no longer exist.”
[5] Other sources mentioned by the editors of the Behrmann Shas are Maharsha and Maharam Lublin. Neither of those sources contain diagram for our Rashi.
[6] A good summary of
the subject of where our present day diagrams came from can be found in the
introduction to the Shas Nehardea, under the heading of “המקור לציורי הש”ס”. (Vagshal Publishing Ltd,
Jerusalem, 2008, p.5 of the introduction. The overall section on diagrams
starts on page 4 of the introduction under the heading “מבוא לציורי הש״ס”.)There are a few diagrams that are
not in the Berman Shas but first appear in the Frankfurt am Main edition of
1720-1722. Here too, the editors of that edition say that the source of their
diagrams was the Chochmat Shlomo.
[7] All the Meforshim
understand that Beit Hillel is saying that the Marcheshet pan is shaped like
a כלבוס,
meaning the pan is shaped like a pair of tongs. 
I would imagine tongs to look like this, with the top part being
semicircular especially in the open position
Jastrow renders our
Braita saying that a Marcheshet is “a baking form in the shape of forceps with
cavities”
[8] Rabbinowitz writes
on page 1 of his introduction that when he wrote his emendations on Menachot
that “I had in my hand a handwritten manuscript of the Shita Mekubetzet by Rav
Betzalel Ashkenazi…..And he wrote his comments on the 1522 Venetian edition
including Gemara, Rashi and Tosafot with the help of handwritten manuscripts he
( Betzalel Ashekenazi) had in his hands”
[9] Achrit Davar at the
end of Masechet Nidah, p.6
[10] The Oz VeHadar edition of the Talmud
actually changes the diagram inside the Rashi to the diagram of the Shita
Mekubetzet



There is No Bracha on an Eclipse

There is No Bracha on an Eclipse
By Rabbi Michael J. Broyde
Rabbi Michael Broyde is a law
professor at Emory University School of Law and the Projects Director in its
Center for the Study of Law and Religion.  His most recent Torah sefer is
entitled “A Concise Code of Jewish Law For Converts”.  This letter was written to someone after a
shiur on why there is no bracha on seeing a solar eclipse.
1.      You are correct that I said that I thought there was no bracha on an eclipse.  I had not seen Rabbi Linzer’s teshuva at the time that told that to you this, as it was not circulating on the internet at the time that I prepared for my shiur and I did not see it until Sunday, the day after the shiur.  I try to cite as much as relevant in these classes and his thoughts are clearly relevant.  He is a stellar writer on interesting topics of halacha and I read his material consistently.  I had seen that Rabbi Eliezer Melamed in Peneni Halacha Laws of Brachot 15:6 and note 5 which does permit a bracha on an eclipse.
2.      Having said that, I would not change my mind at all in light of Rabbi Linzer’s teshuva and remain opposed to reciting a bracha over an eclipse for many reasons explained below.
3.      First, as many have noted, the giants of halacha are quite divided over the question of whether the listing in the Shulchan Aruch is paradigmatic or particular.  Some make no blessings other that for matters listed in the codes and other treat them as examples.  That dispute alone inspires me to be cautious, although I could be persuaded that the paradigmatic approach is correct and one could then make a bracha on a waterfall.  I have yet to see a clear proof that such a view is correct, but it does seem more intuitive.[1]  Yet, safek brachot lehakel is present.
4.      Second, and more importantly, if you look closely in the classical achronim, you see not a single achron who actually endorses saying a bracha on an eclipse.  Not a single one.  It is true that there is a dispute about whether the list in the Mishna is all inclusive or not (as many note, see Shar HaAyin 7:6), but even those who are of the view that the Mishnah’s list is merely examples, not a single achron actually endorses making a bracha on an eclipse as opposed to a volcano or some other natural wonder, which some clearly do permit a bracha on.  The group that favors expansive brachot on natural wonders endorse stalagmite caves, waterfalls, water geysers, volcanoes and many more: but not eclipses.  If you look, for example in Shar HaAyin 7:6 (the classical work on this topic) one sees this most clearly: even those who endorse making brachot on waterfalls, or other amazing facets of creation are uncertain נסתפק)) if one make a bracha on an eclipse, and we all know that when a posek is נסתפק, that posek does not make a bracha.[2]
a.       This contrast is made clear in the context of Rabbi Shmuel Halevi Wosner — who is the most clear and direct articulator of the view that list of wondrous sightings in the Shulchan Aruch are just examples, and one makes the bracha of oseh maaseh bereshit even on other wonders.  In Shar HaAyin page 431 he states directly that one makes a blessing on many wondrous things unlisted in the codes and he explains that “Volcanos are not present in our lands and thus are unmentioned in the Shulchan Aruch” and that it is “obvious” that one makes a blessing on them.  However, on eclipses he states “solar eclipses are mentioned a few times in the Gemera, and thus on the question of whether one needs to make a bracha when one sees them, needs more thought.[3]”  He does NOT endorse making a bracha on an eclipse. In fact, I am unaware of anyone other than Rabbis Melamed and Linzer who actually endorse the view in favor of making a bracha on an eclipse, (rather than merely ponders the possibility of such a bracha).  Rabbi Wozner’s point is important: this is not a modern issue – eclipses were well known for a few millennium, and silence in the Jewish Law codes is telling.  To the best of my knowledge the dispute about the eclipses is between two views: (1) Absolutely Not and (2) Maybe.  There is no (3) Yes view in the classical rabbinic literature for eclipses.  (That is why the listing of reasons why an eclipse might be different from other wonders below is important.)

5.      Why is an eclipse different from a stalagmite cave or a volcano?  I could think of a few reasons from a halachic perspective, even to those who believe that the Mishna’s list is not inclusive.

a.       Many perceive them to be a siman raah – a bad sign, either because of superstitious reasons or because darkness in the middle of the day is practically bad – and there is no blessing on bad omens (as Rabbi Moshe Feinstein is quoted in Mesorat Moshe 2:51).
b.      Because one sees nothing in an eclipse (as it is an absence of light, rather than a presence) and we do not make brachot on absences.
c.       Because the bracha of oseh maaseh breseshit does not apply to things whose existence can be mathematically predicted, but are merely rare: eclipses are not anomalies, but a product of the universes’ cycle of life, and more under the berkat hachama rule.
d.      Because full eclipses are exceedingly rare and partial eclipses are almost impossible to “see” without modern eclipse glasses (a 75% eclipse hardly is noticed on a functional level) and are naturally invisible.
e.       For other reasons that are less obvious related to the fact that these have to be wonders from “creation” and these are not from creation.
f.       Because some thought that eclipses were punishments and thus no blessing was ordained.[4]
6.      Based on all this, one can say that eclipses could be different from all other created natural anomalies as a matter of Jewish law and are not covered by the general idea of a wonder such that a blessing should be made. To my surprise, even as the primary source of the view that one can make a bracha on wonders beyond the Mishna’s list is Rabbi Wozner and he explicitly notes that eclipses are different from volcanoes, waterfalls, geysers and many other rare natural phenomena, the secondary codifiers of the last generation have completely missed this distinction.  Instead both Shar HaAyin 7:6 and Penenia Halacha Laws of Bracha 15:5 link the dispute about volcanoes and waterfalls with eclipses and state that one who permits a bracha for volcanoes and waterfalls would do so for eclipses as well, when in fact that is incorrect.  Eclipses were known in Talmudic times and yet no bracha was noted: that bothers Rabbi Shmuel Wozner, who permit a bracha on an erupting volcano, not to permit a bracha to be recited on an eclipse, by noting that he is uncertain if a bracha is proper.[5]
7.      Additionally, let me add a thought of my own about modern times and bracha’s over wonders.  The Shulchan Aruch OC 228:3 limits even the mountains that one can make a bracha on to such mountains in which the hand of our Creator is clear and apparent. (ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם.)  I think in our modern times, with modern science explaining all of these events, no mountains or valleys ever meet the criterial of make it clear (to normal people) that God is in charge of the universe.  Based on this, I would not make any extensions of this halacha beyond its minimums recorded in the Shuchan Aruch because I think that the test for determining whether we can add to this list is and make a bracha is וניכרת גבורת הבורא בהם.  Given the secular environment we live in, I think no natural astrological events meets that bill in modern times so I only – at most — make such brachot on the things that the halachic tradition directly directs me to do, like lighting or thunder or great mountains and certain rivers. I would not make such a bracha on an erupting volcano or a solar eclipse, as seeing such does not cause normal people in my society to experience God.  (There are two formulations of my claim, each slightly different.  The first is experiential, in that I think that most people in my society do not sense any awe of God at an eclipse.  Second, even if any particular person does (and I do not doubt that some do), they cannot make the bracha since most people in America do not so sense God through these events and that is the halachic test found in the Shulchan Aruch.  The sense of wonder has to be obvious to normal people and that is lacking in the world we live in.
8.      Finally, all attempts to actually endorse making a bracha on an eclipse run directly against the combined force of both (1) the minhag, which is not to make a bracha and (2) the rule of ספק ברכות להקל. These two together make it difficult for any moreh horah to argue convincingly that there is clear proof that bracha should be made.
9.      I have consciously not engaged with Rabbi Linzer’s very worthwhile point (which I more or less agree with) that “we strive to bring our religious lives and our halakhic lives in sync” exactly because (as he himself notes) this calculus is limited to cases where there is a dispute between poskim about what to do.  Here, to the best of my knowledge, there is no dispute and since there is no classical halachic authority who actually says “yes make a bracha on an eclipse” there is no grounds to examining very important meta issues used to resolve disputes (since there is no dispute).
10.  Based on all of this, I would not make a bracha on an eclipse.
11.  Having said that, I am happy to endorse other forms of religions veneration for one who feels such wonder.
a.       One can certainly say this bracha without שם ומלכות.
b.      I am also somewhat comfortable with someone making this blessing in Aramaic (see Shulchan Aruch OC 167:10, 187:1 and 219:4) although I am aware of the view of Iggrot Moshe OC 4:20:27, but find the view of the Aruch Hashulchan OC 202:3 more analytically compelling.
c.       Both the suggestions of Rabbi Chaim David Ha-Levi (Responsa Aseh Lecha Rav, 150) that one recited va-yevarech david (Chronicles. 1:29:10) and adding “who performs acts of creation” at the end and of Rabbi David Lau, current Ashkenazic Chief Rabbi of Israel, to recite Tehillim 19 and 104 are completely reasonable as well.
d.      Other innovative non-bracha based solutions are also reasonable.
12.  On the other hand, those who attended an eclipse – I myself traveled to Rabun Georgia, an epicenter for the total eclipse and sat in total darkness at for three minutes in the middle of the day and did not feel any closer to the Almighty as Creator of the World during the eclipse than I did after or before — can feel free to engage in no innovative religious observance at all without feelings that they are deficient in any way.
13.  I welcome readers to direct me to a source written by an achron which directly discusses eclipses and permits a bracha.  (Please feel free to email me.) So far, I have only seen that the group that permits a bracha for an eclipse does so based on a putative ruling of Rabbi Wozner and others to permit such a bracha, which upon closer examination is not present.  I am willing to ponder the possibility that there is an achron who permits such a bracha even as others do not – that posek argues that all wonders deserve a bracha and the listing in paragraph 5 above about why eclipses are different from other wonders is incorrect – To the best of my knowledge, that is a theoretical position that is not actually adopted.

[1] I am inclined to the more expansive view because the formulation in the Beit Yosef in Tur OC 228.
[2] This is an important point.  Rabbi Wozner has the right as a morah horah to assert that he rules that the mishna’s list is not inclusive and that volcanoes get a bracha (which is exactly what he says, as does Rabbi Nissan Karletz in the same work on page 466).  When one asks him “how can he rule that a bracha needs to be recited, others disagree, and then the matter is in doubt”, Rabbi Wozner responds by stating that he sees no doubt and thus he feels a bracha should be recited.  When Rabbi Wozner states that he has doubt about this matter, he is being clear that this is exactly a case of doubt and no blessing should be recited.
[3] Let me add that eclipses are discussed in the rishonim and codifiers as well, with no mention of a bracha.  See Darchai Moshe on Tur OC 426 and the works cited by Rabbi Linzer in footnote 2 of his teshuva (see here).
[4] It is clear from the recounting of the Chafetz Chaim that he did not say a bracha on an eclipse.  See here.
[5] This is found both Shar HaAyin and Penine Halacha as well as Rabbi Linzer’ teshuva.  Shaar Haayin 7:6 is strict on the whole matter and does not permit a bracha practically on even volcanoes an water falls, so the mistake in that work – linking volcanoes and eclipses — is merely one of conceptual classification, but Peninia Halacha rules that המברך לא הפסיד (“one who makes the blessing is doing nothing wrong” for “volcanic eruptions, geyser, waterfalls and both lunar and solar eclipses” when it is clear to this writer that the source he is sighting – he cites Rabbi Wozner! – does not adopt that view.  (On page 466 of Shar HaAyin, Rabbi Nissan Karlitz is asked “Is the blessing oseh maaseh bereshit similar in that things that are wonders and not found in the Shulchan Aruch like an erupting volcano or a spouting geyser or other similar phenomena, also requiring a bracha” and Rabbi Karlitz answer “Logic indicates that such is the case also,” but no explicit discussion of eclipses, which could be different.



A Final Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat

A Final Note
Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on
Shabbat
 By Yaacov Sasson
The purpose of this note is to
establish conclusively that Rav Simcha Zelig Reguer, the Dayan of Brisk,
never permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go
on. I was deeply disappointed to read Rabbi Michael Broyde’s response[1] to
my “Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator
on Shabbat.”[2] In
short, R. Broyde has incorrectly asserted that Rav Simcha Zelig permitted
opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on. In truth,
Rav Simcha Zelig permitted opening a refrigerator when the motor will go on; he never addressed the refrigerator light at all. Rather than admit to this
simple mistake, R. Broyde has chosen to reiterate his basic error and compound
it with further errors. Furthermore, R. Broyde has entirely ignored the crux of
my own argument, specifically that the articles to which Rav Simcha Zelig was
responding were about triggering the refrigerator motor by allowing warm
air to enter. Those articles do not mention refrigerator lights at all. It is
therefore untenable to claim that Rav Simcha Zelig permitted opening a
refrigerator on Shabbat when the light inside will go on.
Let us proceed to examine how
each argument advanced by R. Broyde is incorrect. Below are direct quotations
from R. Broyde’s response (in bold), followed by my own comments.
“The relevant paragraph of the
teshuva by Dayan Rieger reads simply:
ובדבר התבת
קרח מלאכותי נראה כיון דכשפותח את דלת התיבה הוא כדי לקבל משם איזו דבר ואינו
מכוין להדליק את העלעקטרי הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן
שהוא פסיק רישיה.
And in the matter of the artificial [electric]
icebox it appears that since when one opens the door of the box to get
something from there and does not intend to ignite (light) the electricity it
is a psik resha that he does not care about, even to light in way that
is a psik resha.”
R. Broyde’s citation has omitted the first several words of the paragraph,
which read as follows[3]:
הגיעני השלשה
כרכים הפרדס ובדבר התבת קרח מלאכותי…
“I received the three issues of Hapardes and in the
matter of the artificial [electric] icebox…”

This omission is significant, because these words make clear that Rav
Simcha Zelig was addressing the refrigerator question raised in earlier issues
of Hapardes. (See Hapardes 1931 num. 2 page 3, and Hapardes
1931 num. 3 page 7.) The question under discussion in those previous volumes was
the triggering of the refrigerator motor, and not the light, as noted.
Also of note, is that at the end of his teshuva[4],
Rav Simcha Zelig addressed Rav Moshe Levin’s question regarding the
permissibility of making ice on Shabbat. Rav Simcha Zelig cited this question
specifically in the name of Rav Levin. This is significant because the ice question
appeared in the name of Rav Levin in Hapardes 1931 num. 3 page 7, in
an article about triggering the refrigerator motors.[5] See
the final paragraph of the article titled “Frigidaire” in the image below:

So it is clear that Rav Simcha Zelig introduced his teshuva with a reference to the prior issues of Hapardes. And
it is also clear that he closed his teshuva by addressing Rav Moshe
Levin’s ice question from Hapardes (which appeared in the article
entitled “Frigidaire”, shown above, about the refrigerator motors.) R. Broyde
apparently contends that in between, Rav Simcha Zelig veered off to address an
unrelated question which never appeared in Hapardes (that of the
refrigerator light), without ever addressing the question of the
refrigerator motor itself. And he did this while directly addressing the
ice question from the article entitled “Frigidaire”, but never addressed the
main substance of that article, the refrigerator motor. The absurdity of this
position is self-evident.    
Also of note is the introductory paragraph to Rav Simcha Zelig’s teshuva,
presumably written by the editor, Rav Shmuel Pardes, which reads as follows[6]:
תשובה זו מוסב על
השאלה הנדפסת בהפרדס, אם מותר לפתוח תבת קרח מלאכותי בשבת, או לשום מים בתיבה
לעשות קרח בשבת.
This teshuva addresses the question that
was printed in Hapardes, whether it is permitted to open a refrigerator
on Shabbat, or to put water inside the refrigerator (freezer) to make ice on
Shabbat.
Rav Pardes clearly understood and presented Rav Simcha Zelig’s teshuva
to be addressing the question of triggering the motor, which had been raised in
earlier issues of Hapardes.
Furthermore, R. Broyde’s translation of Rav Simcha Zelig’s words is inaccurate,
and the effect of this mistranslation permeates his entire response. The
closing words of Rav Simcha Zelig in the paragraph cited by R. Broyde are:
הוי
פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן שהוא פסיק רישיה.
R. Broyde has translated these words as:
“…it is a psik resha that he does not care
about, even to light in way that is a psik resha.”
The astute reader will notice that the bolded words in the Hebrew citation
are left untranslated by R. Broyde, essentially ignored, as if they do not
exist. The closing words of this sentence are correctly translated as follows: even
to light IF IT IS in a way that is a psik reisha. Most of R. Broyde’s
response revolves around the incorrect assertion that since Rav Simcha Zelig
referenced a psik reisha, he must have been referring to igniting the
light, which is a psik reisha, and not the motor, which is not a psik
reisha
. However, correctly translated, Rav Simcha Zelig says that opening
the refrigerator is permitted EVEN IF there is a psik reisha involved.
Such conditional language is entirely out of place when referring to a light,
which is certainly a psik reisha. This conditional language is only applicable
to the refrigerator motor, because there are times when, unbeknownst to the
person, the opening of the refrigerator door will immediately trigger the motor
to go on because of the already heightened initial air temperature inside the
refrigerator. (Such a situation is known in the language of the Poskim
as a “Safek psik resha”, as noted in Hapardes 1931 num. 3 page 6
regarding the refrigerator motor. It is the subject of dispute whether such an
action is permissible, similar to a Davar Sheaino Mitkavein, or
prohibited like a psik reisha.) Rav Simcha Zelig’s qualification that it
is permitted to open the refrigerator door even IF the situation is one of psik
reisha
makes clear that he is referring to the refrigerator motor, contrary
to R. Broyde’s misreading.[7]
“A careful reader of the first sentence, and indeed of the entire teshuva,
can sense that there is some ambiguity here about the electrical object
referred to, since Dayan Rieger does not specify the source or consequence of
igniting the electricity.”
There is no ambiguity to anyone who has seen the previous issues of Hapardes
which deal with the question of the refrigerator motor. There can only be
ambiguity if one reads Rav Simcha Zelig’s teshuva
entirely out of context, without looking at the articles to which he was
responding.
“Particularly in the Yiddish spoken culture of that time, the term
“electric” seems to have meant “lights” and not electricity or motor.”
R. Broyde’s assertion that “electri[c]” did not mean electricity or motor is
incorrect. See for example, the language in Rav Shlomo Heiman’s letter (dated
Erev Sukkot 5697/1936), printed in Chosen Yosef[8], and
reprinted in later editions of Chiddushei Rav Shlomo:
פקפק כת”ר
שליט”א בענין פתיחת הפרידזידעיר על העלעקטרי דע”י פתיחתו הוא
מבעיר העלעקטרי ורוצים להתיר על פי שטת הערוך דהוי פס”ר דלנ”ל
דיותר נוח לו שלא יכנס שם אויר קר, ולא יעלו לו הוצאות העלעקטרי
In this short excerpt, Rav Shlomo Heiman uses “elektri” to refer to
both the refrigerator motor and to electricity. Rav Heiman was clearly discussing
the permissibility of opening the door and triggering the refrigerator motor,
and refers to triggering the motor as kindling the “elektri”, the same
exact term used by Rav Simcha Zelig. Rav Heiman further notes that this is
considered “lo nicha lei” because the person would prefer to save the
additional expense of “elektri”, i.e. electricity.
See also the words of Rav Chaim Fishel Epstein, in Teshuva Shleima
vol. 2 – Orach Chaim, beginning of Siman
6[9]:
נשאלתי בדבר
המכונה המקררת בכח חשמל שקורין ריפרידזשיאטר, שבעת שפותחים הדלת נכנס אויר חם ואז
נתעורר כח החשמל (עלעקטריק בלע”ז) והמכונה מתחלת להניע ולעבוד כדי להוסיף
קרירות…
Here, Rav Epstein synonymizes koach chashmal, or electricity, with “עלעקטריק”.
See also Hapardes 1931, num. 2 page 3, where zerem hachashmali, or
electric current, is synonymized with
“עלעקטריק”. R. Broyde’s contention that “electri[c]”
did not mean electricity or motor is simply false.
“Elektri, according to
my colleague at Emory, Professor Nick Block, more likely means the light than
anything else in 1930s Yiddish.”
One need not be a Professor of German Studies to
recognize that within a discussion of
refrigerator motors, it is more than likely that “Elektri” means a
refrigerator motor, the subject under discussion, or its associated electricity.
This was true even in 1930s Yiddish spoken culture; see Rav Shlomo Heiman’s
1936 letter cited above.
Additionally, as mentioned above, Rav Pardes (editor of Hapardes)
clearly understood Rav Simcha Zelig’s teshuva to be addressing the
question of triggering the motor, which had been raised in earlier issues of Hapardes.
Rav Pardes’ knowledge of 1930s Yiddish was certainly robust.
“Second, and much more importantly, the halachic analysis presented by
Dayan Rieger addresses a direct action, while everyone else who discusses the
motor speaks about an indirect action…opening the door usually leads to an
increase of air temperature inside the refrigerator, which eventually directs
the motor to go on…many times when the refrigerator is opened, the motor does
not go on at all…But Dayan Rieger makes no mention of this…he assumes that when
the refrigerator door is opened the electrical object under discussion is always
ignited, and it does so immediately and directly, thus causing a melacha.
This is the formulation of psik resha, which inexorably causes melacha
each and every time…”
This section is entirely wrong, and is predicated on R. Broyde’s
misreading/mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words, as noted above. That Rav
Simcha Zelig added the qualification of “IF IT IS” a psik reisha renders R. Broyde’s words here to be entirely
irrelevant and incorrect. Rav Simcha Zelig’s language of “IF IT IS” a psik
reisha makes clear that he is assuming that the motor is not always
ignited by opening the door, but at times it might be ignited in a manner of psik
reisha,
due to the heightened initial air temperature inside the
refrigerator. (Again, such a situation is known as “safek psik reisha”
in Rabbinic parlance, as the air temperature inside the refrigerator is not
known to the opener.) Contrary to R. Broyde’s assertions, Rav Simcha Zelig’s
language here is a clear proof that Rav Simcha Zelig’s teshuva was in reference to the refrigerator motor and not the
light.
“Professor Sara Reguer noted by email to me that “my grandfather conferred
with scientists and specialists in electricity before giving his response,” and
given this fact it is extremely unlikely that he missed such a basic point that
anyone who repeatedly opened and closed a refrigerator would have noticed.”
This argument is also incorrect, and is again predicated on R. Broyde’s
mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words. Also significant is R. Broyde’s
citation of Dr. Reguer (in his footnote 8) that “she is certain that this teshuva
is referring to the thermostat or motor and not the light.”
“First, the other substantive halachic logic employed by Dayan Rieger which
analogizes elektri to sparks seems to me to be a closer analogy to a light than
to a motor which is hardly fire at all; sparks like incandescent lights, are
fire according to halacha.”
R. Broyde is wrong again. In fact, several poskim have noted that
ignition of the refrigerator motor also generates sparks.[10] See
the words of Rav Chaim Bick[11],
describing the problem of the refrigerator motor in Hamesila (2:1)[12]:
וע”י הגלגל
נושב רוח ומוליד הקר לחלק השני של התבה, אשר שמה נמצאים כל צרכי אכל ומשקה. הגלגל
בשעה שמתחיל מרוצתו יוצא ממנו נצוץ-אשי
And by way of the wheel,
the wind (i.e. air) blows and creates the cold in the other section of the box
(refrigerator), where all the food and drink are located. The wheel, when it
begins to run, emits fire-sparks
See also the words of Rav Chaim Dovid Regensburg,
describing the problem of the refrigerator motor, in Mishmeret Chaim, siman
3[13]:
ומה שלפעמים ניצוצות ניתזים, ברגע של מגע החוטים
החשמליים אחד בשני, אין זו הבערה, כי מלאכת מבעיר ביחס לשבת לא חשובה אלא אם האש
נאחזת באיזה דבר, וכן כתב הפרי מגדים סי תקב… 
And that sometimes sparks
fly off
,
at the moment that the electrical wires touch each other, this is not havara,
because melechet havara with respect to Shabbat is only considered when
the fire takes hold to something, and so wrote the Pri Megadim…
See also the words of Rav Shlomo Zalman Auerbach, within a discussion of
the ignition of the refrigerator motor in Minchat Shlomo (Kama), Siman
10, Anaf 2 Ot 4[14]:
אולם יש טוענים
דיש לחשוש לזה, שבכל פעם שמתחדש מעגל חשמלי יוצא במקום החבור ניצוץ קטן של אש
ונמצא שבפתיחתו הוא גורם למלאכת מבעיר…
However, some claim that one should be careful
about this, that every time that an electric circuit is completes, a small
spark of fire
comes out of the place of connection, and thus through his
opening [of the refrigerator door] he is causing the melacha of mav’ir…
Thus, contrary to R. Broyde’s assertion, Rav Simcha Zelig’s mention of
sparks is in fact directly analogous to the ignition of the refrigerator motor,
which actually involved creation of sparks.[15]
“Secondly, there has been a regular subset of poskim (as shown by Rabbi
Abadi’s most recent teshuva, Ohr Yitzchak 2:166) who adopt the exact analysis
and view of Dayan Rieger and view the light as lo ichpat since one does
not want it and a light is on already.”
To refer to a single teshuva, published in the 21st
century by a lone posek, as “a regular subset of poskim” would seem to
be somewhat of an exaggeration.
“On the other hand, there is a good and natural impulse to read halachic
literature conservatively and to press for interpretations that align gedolim
with one another and not leave outliers with halachic novelty.”
My original note and my comments here in no way reflect any impulse to read
halachic literature conservatively. They reflect my impulse to read halachic
literature correctly.
“Furthermore, I do recognize that many halachic authorities who have cited
Dayan Rieger’s teshuva have quoted it in the context of the motor and not the
light…”
More accurately, all halachic authorities who have cited Rav Simcha
Zelig’s teshuva have quoted it in the
context of the motor and not the light.
“But, I think these citations are less than dispositive for the following
important reason: Those who quote Dayan Rieger’s view as something to consider
about the motor note that his analysis is halachically wrong…Poskim generally
spend less time and ink explicating the views of authorities whom they believe
to have reached inapt or incorrect conclusions of fact or law compared with
those whom they cite in whole or in part to bolster their own analysis.”
It is unclear to me whether R. Broyde means that all of these Poskim
have misunderstood Rav Simcha Zelig’s position, or that they have
misrepresented it. Either way, the assertion is bizarre. I will leave it to the
readers to judge whether such an assertion is tenable.
The following is a partial list of Poskim and scholars who have
cited Rav Simcha Zelig as having permitted opening a refrigerator on Shabbat
when the motor will go on, and not
in the context of the refrigerator light[16]:
1)     
Rav Ovadya
Yosef (Yabia Omer, Orach Chaim Chelek 1, Siman 21, Ot 7)
2)    Rav Yehoshua
Neuwirth (Shemirat Shabbat Kehilchata, Perek 10 Footnote 33 in
the 1979 edition. This appears in Footnote 37 in the 2010 edition.)
3)     
Rav J. David
Bleich (Tradition, Spring 2017, pages
57-58)[17]
4)     
Rav Chaim
Bick (Hamesila 2:1)[18]
5)     
Rav Gedalia
Felder (Yesodei Yesurun, vol. 3 page 293)[19]
6)     
Rav Shlomo
Tanavizki (Birkat Shlomo, end of siman 2)[20]
7)     
Rav Moshe
Shternbuch (Teshuvot Vehanhagot vol. 1 Siman 220)[21]
8)     
Rav Chaim
Fishel Epstein (Teshuva Shleima vol. 2, end of Siman 6)[22]
9)     
Rav Chaim
Dovid Regensburg (Mishmeret Chaim, Siman 3, page 27) [23]
10) 
Rav Chaim
Druck (Noam Vol. 1 page 281)[24]
11) 
Rav Shmuel
Aharon Yudelevitz (Hachashmal Leor Hahalacha, page 130)[25]
12) 
Rav Yosef
Schwartzman (Shaashuei Torah, Chelek 3 – Shabbat,  pages 391-392)
13) 
Rav Shlomo
Pick (Who is Halakhic Man?, in Review of Rabbinic Judaism 12:2, page
260)[26]
In conclusion, it is clear that Rav Simcha Zelig’s teshuva about
opening refrigerators on Shabbat addressed the problem of the motor turning on
when the door is opened. Every argument put forth by R. Broyde is wrong. Rav
Simcha Zelig’s position was that it is permitted to open a refrigerator when
the motor will go on, as triggering the motor is classified as a psik
reisha d’lo ichpat lei
, which is equivalent to lo nicha lei. Rav
Simcha Zelig never addressed opening a refrigerator when the light will
go on.
Postscript:
Regarding R. Broyde’s admonition of my tone, that “we certainly could use
more light and less heat”, I could not disagree more. I will simply quote the
words of Rav Yosef Dov Soloveichik in his remarkable speech at the 1956 Chinuch
Atzmai Dinner, in appreciation of Rav Aharon Kotler[27]:
קאלטע תורה, ווי
קאלטע ליכט, איז גארנישט. עס דארף זיין הייס ליכט, א’מיר’זך
אפ’בריען ווען מ’קומט’מן צו אים…
Cold Torah, like cold light, is worthless. It must
be heated light so that one burns himself in its proximity…


[7] See Rav J. David Bleich’s typically thorough
treatment of the topic of refrigerators in Tradition
(Spring 2017, pages 57-59 and 64-65) for a discussion of why triggering the
refrigerator motor would be considered lo
nicha lei
.
[10] Rav J. David Bleich in Tradition (Spring 2017, page 72) has noted that while a number of
earlier poskim dealt with the issue
of sparking in refrigerators, sparking has now been eliminated in most
modern-day appliances.
[11] For biographical information on Rav Chaim Bick, see
here.
[15] While Rav Regensburg assumed that the creation of
sparks would happen only sometimes, it appears that Rav Bick and Rav Shlomo
Zalman assumed that the creation of sparks happened every time the motor was
triggered, and thus would be included in the category of safek psik reisha.
[16] My thanks to Dr. Marc Shapiro for bringing to my
attention the references to Rav Felder, Rav Shternbuch, Rav Druck and Rav
Schwartzman.
[17] My thanks to Rabbi Yitzchok Segal for bringing this
reference to my attention.
[27] Watch here at approximately 28:00. See also Making of a
Gadol, Second Edition, page 1019, for specific examples of Rav Aharon Kotler’s
heated remarks in defense of his Torah positions. 



New book announcement: Yeshurun volume 36

New book announcement: Yeshurun volume 36
By Eliezer Brodt
This past Wednesday the thirty sixth volume of the Torah journal Yeshurun was released. As I am on the editorial board of this journal, I normally do not write a review of new volumes for fear of being biased, or the appearance thereof. In keeping with my stance, I will not write a review below, but rather just highlight some of the topics in the volume. Normally, Yeshurun is a bi-annual, with a new volume published before Rosh Hashanah and Pesach. This issue is an additional volume to the two regular ones. In general, each volume has a few sections: a section devoted to manuscripts which usually features material from geonim, rishonim or achronim. Then it follows that with a sort of sefer sikaron of a gadol or two that (usually) recently died, featuring an essay about him and a sampling of his Torah and machshavah from the particular gadol. The next section that usually follows are pieces of Torah from different people, some related to halacha. Following this is a section devoted to machshavah and last is Kulmos which generally features pieces related to history or minhag.
The main focus of this issue was to print a volume almost completely devoted to various modern halachic issues (as a result, shrinking the manuscript and Kulmos sections).  A few issues back there was a volume devoted almost entirely to halacha (vol. 31).  In my opinion and from what I heard from others that volume was not considered as interesting as other volumes.  This is the second attempt to issue such a volume and I think this time it is a success. It’s a nice combination of material.
Our volume has a few sections: The first section deals with bein hamitzarim: the Three Weeks, Nine Nine, etc. and begins with the publication of a nice manuscript by an anonymous author from the generation of the Rambam’s father edited by Professor Tzvi Langermann (this is the third chapter he has issued from this work, see here). It also features a collection of material on this time period culled from the various members of the Brisker Dynasty.
The next section, which in my opinion is fascinating and excellent, relates to the Mishna Berurah. The first part of the section contains an essay from Rabbi Trevitz (this is the third installment in the series) related to the numerous contradictions in the Mishnah Berurah and the role of his son R’ Aryeh Leib in writing the MB. There is also an interesting back and forth between Rabbi Trevitz and Rabbi Bergman (another young expert on the MB who has authored four works on the MB) about issues related to this subject. This section also contains some manuscripts of the MB and some new letters by the Chafetz Chaim.
The next section is devoted to R’ Refael Shmulevitz ztz”l. Having seen and heard him up close many times while learning in the Mir, I was always very impressed by this special gaon. The section is a nice tribute to him. It also features some letters related to his role as chief editor of the Encyclopedia Talmudit.  In one of them he writes:

 ואמרתי בפגישה עם ת”ח בעלי יכולת, שההא”ת מיועדת לכל, הן לבעלי בתים הרוצים לדעת את הענינים מ’למעלה’ והן לת”ח, טעין לי אחד מהם, שהוא אישית אינו מוצא תועלת בא”ת, שכן לפני שהוא לומד את הסוגיא אינו רוצה לעיין בה, ולאחר שהוא גמר את לימודו אינו מוצא בה תועלת. ענינתי לו שאף בענין שהוא לומד אותו בעיון, כדאי מאוד שלאחר שגמר ומיצה אותו ככל יכולתו, שישלים את עיונו בערך המתאים, שכן הא”ת היא עבודת צוות חשוב, וקשה מאוד לאדם יחיד להגיע למה שהצוות מגיע, ואז יתגלו לו עולמות חדשים בסוגיא שהוא למדה כבר… [עמ’ תקח].

The next section is devoted to modern halachic issues featuring pieces from various prominent rabbonim. See below for the Table of Contents.
The last section is dedicated to one of the editors and founders of Yeshurun, my dear friend Dr. Shlomo Sprecher, who was niftar a few months ago. This section includes a hesped for him and a reissued version of his excellent piece written together with his special friend Rabbi Menachem Silber on the topic of הפולמוס על אמרית מכניסי רחמים ותשובות רבי שמשון ב”ר רפאל הירש זצ”ל. This piece contains over twice the volume of footnotes.





A Half Slave, Ber Oppenheimer, the Reliability of R’ Shlomo Sofer, and Other Comments

A Half Slave, Ber Oppenheimer, the Reliability of R’ Shlomo Sofer, and Other Comments
By Brian Schwartz
When I was in my early yeshiva years studying tractate Shabbos, I came across a Rashba which I found to be most intriguing.  During its discussion of the first mishna, the gemara in Shabbos 4a makes the statement, “וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך,” which means, “do we really say to a person, ‘sin in order that your friend should merit?’” A notion which suggests that a person should not sin in order that others can fulfill a mitzvah. Tosafos[1] has a long discussion addressing the multiple places in the Talmud which seem to contradict this concept.  One of the sources discussed, is the mishna in the fourth chapter of Gittin. The mishna states that if one owns a חצי עבד חצי בן חורין, (a half slave half free man, a phenomenon which happens when two partners own a slave and one partner frees him of his share), one must free him on the account that as a half slave he cannot fulfill the mitzvah of procreating, as a half slave cannot marry a slave or a free woman.  Tosafos also notes that freeing a slave is a transgression of the positive commandment of לעולם בהם תעבודו, as expressly stated previously in Gittin 38b.  Tosafos asks, how can a master be obligated to free his half slave so that the half slave can fulfill his mitzvah of procreating, does that not contradict the above statement in Shabbos of וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך by violating a positive commandment? 
The Rashba[2] answers this question with the novel idea that the commandment of לעולם בהם תעבודו doesn’t apply to a half slave. Therefore, in this situation one isn’t transgressing any commandments when enabling someone else fulfill a mitzva. The problem with this approach is that there seems to be a gemara in Gittin 38a which suggests otherwise:

“ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל דכל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מילתא דאיסורא ואביי משום איסורא לא האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר’ יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב נחמן בר יצחק מנהג הפקר נהגו בה .”
“There was a slave-woman in Pumpedisa, with whom men did sinful acts.  Abaye said: Were it not that Rav Yehuda has said in the name of Shmuel, that anyone who frees his slave transgresses a positive commandment, I would force her master, and he would write her a contract of freedom.  Ravina said:  In such a case Rav Yehuda would agree because of the sinful acts.  And Abaye, would not agree due to sinful acts?  Did not Rav Chanina Bar Rav Ketina say in the name of R’ Yitzchak:  There was once an incident involving a woman who was a half slave-woman and half free-woman, and they forced her master, and he made her a free woman; And Rav Nachman Bar Yitzchak said, men acted with her in a promiscuous manner.”

The gemara clearly suggests that if it wasn’t for the promiscuity of the half-slave woman, freeing her would be forbidden under the positive commandment of לעולם בהם תעבודו, clearly contradicting the Rashba.  This question bothered me very much, so I began a search through the acharonim[3] to see if anyone dealt with this problem.  While I was perusing through the yeshiva’s library, I happened upon an old torn up copy of the Chiddushei Maharam Barby by R’ Meir Barby, the Av Beis Din of Pressburg before the Chasam Sofer and R’ Meshullam Igra.  R’ Barby asks the question in the name of one of his students and attempts to give an answer[4].  At the time, I gave no specific significance to this source, other than the fact it was the earliest mention of this question that I could find.  I continued to gather sources until I found this question asked in the sefer Mei Be’er.  The Mei Be’er was authored by Ber Oppenheimer, a resident of Pressburg and a talmid chacham.  What is so interesting about this sefer is that Oppenheimer corresponds with many of the gedolim of his time.  Examples include; R’ Shmuel Landau, R’ Baruch Frankel Teomim, R’ Moshe Mintz, R’ Mordechai Banet, R’ Yaakov Orenstein, and many others[5].  All these personalities do not hold back on writing titles and honorifics to Oppenheimer that would suit any other great rabbi of their time. 
After a response to the above question from the author of the Ketzos Hachoshen[6], Oppenheimer writes that he found this question in the name of one of R’ Meir Barby’s students,  in the newly printed Chidushei Maharam Barby, and that student happened to be Oppenheimer himself.[7]  From there he proceeds with his own answer.  Here is the title page of the Mei Be’er:
While I was discussing this question with one of my rebbeim in yeshiva, I brought up the topic of the Mei Be’er and how the sefer impressed me with all the correspondence with the gedolim of the time.  To my surprise, my rebbe told me that R’ Moshe Sofer, known as the Chasam Sofer after the seforim he authored, supposedly quipped about the sefer, “מי באר לא נשתה” (a pun of the verse in Bamidbar 21:22).  This tidbit of information intrigued me to learn more about Ber Oppenheimer, and to find out if there was any truth to the hearsay of what the Chasam Sofer allegedly said. 
Ber Oppenheimer

            Ber Oppenheimer, a descendant of the famous R’ Dovid Oppenheim, was born in 1760 to his father Yitzchak in Pressburg.  Together with his brother Chaim, young Ber went to study in the Yeshiva of Fürth.  Sometime later, Oppenheimer left Fürth for Berlin so that he could fulfill his desire to learn secular knowledge.  When he completed his studies in Berlin, he returned to Pressburg where he would become one of the leaders of the community.
            In 1829, Oppenheimer published his seferMei Be’er.  Besides for the Mei Be’er, Oppenheimer published material in the Bikkurei Haitim and Kerem Chemed journals, and in 1825 he printed a prayer service in Honor of the ascension of Caroline Augusta of Bavaria to the Austrian throne[8].  Oppenheimer certainly was a maskil, though it seems he was traditional enough for all the gedolei hador he corresponded with.  The question is, what exactly did the Chasam Sofer think of him?  Did he know something the other gedolim did not, being that he lived in the same community as him?  In the Mei Be’er, there are a few teshuvos from the Chasam Sofer to Oppenheimer[9]. Devoid of of any titles and praise for Oppenheimer, the Chasam Sofer’s teshuvos to him leave off an impression of a seemingly cold relationship compared to his other correspondents; however, from this alone one can hardly gauge exactly what the Chasam Sofer really thought of Oppenheimer. 
            The start of the trail begins with the line “מי באר לא נשתה” that the Chasam Sofer allegedly said.  I found several sources which report the Chasam Sofer as the originator of the line[10], but without any context.  One source, R’ Shimon Fuerst in the preface to his Shem MiShimon,[11] does make a story out of it.  He tells of a story where once Oppenheimer came to speak to the Chasam Sofer in the latter’s house.  Sofer’s sons, R’ Shimon and R’ Avraham Shmuel Binyomin (the Ksav Sofer), noticed that their father made him wait a very long time.  They objected to their father’s treatment of Oppenheimer; protesting that it was not right to keep a talmid chacham such as Oppenheimer waiting so long.  Their father replied that every time Oppenheimer comes to speak to him in learning, it causes him bittul torah, since afterwards he must learn for a half hour in a musar sefer – since Oppenheimer’s head is full of heretical books.  Fuerst continues with another anecdote: once a talmid in his yeshiva asked a question to the Chasam Sofer, and when Sofer realized it was taken from the Mei Be’er, he then told the talmid, “מי באר לא נשתה”. 
            There are other reports of similar reactions and encounters of the Chasam Sofer with an anonymous talmid chacham from Pressburg who happened to also author a sefer.  I think we can safely assume that the intended person is Oppenheimer. 
            R’ Yitzchak Weiss of Varbó, writes to R’ Yosef Schwartz in the latter’s biographical anthology of the Chasam Sofer, Zichron L’Moshe[12], of a story he heard from his uncle, R’ Yaakov Prager.  In 1828, the Ra’vad of Pressburg, R’ Mordechai Tausk, was making a siyum hashas.  Tausk never liked making long pshetlach, so he prepared his dvar torah on just the last page of tractate Niddah.  However, the Chasam Sofer was present, and he started himself to say a large pilpul, explaining Tausk’s thesis, based on the references Tausk prepared.  Also present at the time, was a great talmid chacham who wrote a sefer, though a heretic.  In middle of his pshetle, the Chasam Sofer turbulently cried out, “ מה מועילים כל החידושים וחילוקים, העיקר הוא ליראה את השם הנככד והנורא ית״ש להיות על כל אדם מורא שמים מפחד הי״ת והדר  גאונו,” ואמר תוכחה נוראה בזה.
            
Though here Weiss chose to keep this talmid chacham anonymous, in his Alef Kasav[13] he identifies him as Oppenheimer.
            R’ Akiva Yosef Schlesinger in his Lev Ha’Ivri[14]tells of a story where the Chasam Sofer gave a eulogy. In attendance was “an important person, who was also a great talmid chacham and a great apikores.” During the eulogy, the Chasam Sofer quoted a gemara.  This talmid chacham proceeded to comment to his friends that there is no such gemara.  When someone by the name of Sender Leib happened to hear what the talmid chacham said, he quickly ran home to get a gemara.  With his gemara in hand, Sender Leib waited outside the shul for the Chasam Sofer to finish the eulogy. “When this important talmid chacham and apikores, author of the sefer…” came out, Sender Leib called out to him in public, “you said it wasn’t a gemara, here is the gemara,” and before he could even look at the gemara, Sender Leib slapped him on the face. He says that he received a public humiliation for publicly humiliating the Chasam Sofer – and he never opened up his mouth like that again.
            R’ Schlesinger was from the extreme factions of Hungarian Jewry, and was not without controversy to say the least.  Before taking this story at face value, we should certainly recall that he has been accused of fabrications in his Lev Ha’Ivri by the kehillah of Pressburg, in the polemical Ktav Yosher V’Divrei Emes[15]; written against him and his father in law R’ Hillel Lichtenstein. 
            Another anecdote can be found in R’ Shlomo Sofer’s biography of his grandfather the Chasam Sofer, Chut Hameshulash[16].  Sofer recalls his father, R’ Avraham Shmuel Binyomen Sofer (the Ksav Sofer), telling him about a wealthy talmid chacham in Pressburg, who also wrote a sefer.  This talmid chacham would frequently visit his father the Chasam Sofer. Once, the Chasam Sofer told his son, “every time that man leaves the house I immediately learn mussar, for what comes out of that man’s mouth is impure.” 
            There is no doubt that Sofer is referring to Oppenheimer.  Besides for dropping the clues about the man that he was a wealthy talmid chacham who wrote a sefer, Sofer also divulges a few more clues in his footnotes[17] with another two stories he writes about this man. 
The first story is about a student of the Chasam Sofer from Moravia.  Before travelling home to visit, the student went to the Chasam Sofer, to ask him permission to leave and for a dvar torah, so he would be able to share with the rabbi of his hometown something he heard from his rebbe.  The student also stopped by the anonymous person’s house to see if he wanted him to get regards from the rabbi, who happened to also be the person’s relative.  When the student came to the man’s house, the man asked him for a dvar torah that he heard from his rebbi the Chasam Sofer.  The student told him what he just heard.  Shlomo Sofer goes on to tell the story of how this man stole the dvar torah from the Chasam Sofer and said it over as if it was his own.[18]
            Sofer revealed in this story that this man had a relative who was a rabbi of a town in Moravia.  Oppenheimer had two relatives that served as the rabbi of Dresnitz in Moravia, Chaim his brother, and his nephew, Chaim’s son whose name was also Ber.
            Sofer recalls a second anecdote about this man that he heard from his uncle R’ Shimon Sofer.  R’ Shimon heard from his father the Chasam Sofer, that while he was still a student of R’ Nosson Adler, this man was still a bachur who was learning close to Frankfurt.  R’ Adler warned his young protégé to stay away from the bachur, as he was from the “Avi Avos Hatumah.”
            As stated before, Oppenheimer was a student of the yeshiva of Fürth in his youth.  Fürth is not too far from Frankfurt, about 70km.  All these clues, certainly point to identifying Sofer’s subject as Oppenheimer.  However, the reliability of the Chut Hameshulash has been called into question many times before, and I will return to this issue later.
            Should we assume that the Chasam Sofer’s supposed contempt for Oppenheimer was a result of the latter’s knowledge and interest in secular subjects and haskalah?  The Chasam Sofer was on cordial terms with many learned maskilim such as, Wolf Heidenheim[19], Tzvi Hirsch Chajes[20], Shlomo Yehuda Rappaport[21], and Zachariah Jolles[22].  So, what was behind this perceived animosity, and is there any truth to it? 
            The most definitive biography of Oppenheimer was written by Isaac Hirsch Weiss in his memoirs, Zichronosai.  The relevant pages were not included in the original edition, and were later printed in the compilation, Genazim (Tel-Aviv,1961).  Weiss was the son-in-law of Ber Oppenheimer, the nephew of our subject who happened to bear the same name as him.  In his memoirs, Weiss gives a detailed monograph of Oppenheimer, which includes very interesting material about his relationship with the Chasam Sofer.
            Weiss confirms the existence of the disparaging remark against Oppenheimer’s sefer, and attributes it not to the Chasam Sofer, but to people who didn’t like him; while describing it in its original form of the verse, “לא נשתה מי באר”.  However, also according to Weiss, the Chasam Sofer wasn’t exactly Oppenheimer’s best friend either. 
Weiss describes a cold relationship between the Chasam Sofer and Oppenheimer. To Oppenheimer’s face he was pleasant and cordial, but behind his back he would badmouth him.  Weiss is baffled by the Chasam Sofer’s conduct towards a talmid chacham like Oppenheimer, especially since Oppenheimer was one of the original supporters of the Chasam Sofer, and his son the Ksav Sofer after him, for the position of rabbi of Pressburg.
What was their point of contention?  Weiss heard from Oppenheimer himself that though the Chasam Sofer did not approve of his affinity towards secular subjects, the main reason the Chasam Sofer held a grudge against him was because he supported educational reforms; mainly by being involved in establishing a school in Pressburg, the Primaerschule, which taught secular subjects.  There were two attempts to establish the Primaerschule during the Chasam Sofer’s tenure in Pressburg.  The first attempt in 1811 was met with failure, however the proponents of the Primaerschule succeeded with their second attempt in 1820[23]. 
One interesting remark about Oppenheimer was made by Leopold Greenwald in correspondence with Meir Herschkowitz in Hadarom[24].  There, Greenwald writes to Herschkowitz that Oppenheimer was known as an informer.  Though Greenwald gives no basis for this accusation, what he is probably referring to is the attempt of the maskilim to shut down the Yeshiva of Pressburg.  In 1826, the Rosh Hakahal Wolf Breizach and his fellow maskilim, protested to the government authorities that the education offered by the Pressburg Yeshiva was insufficient, leaving its students uneducated and boorish.   This accusation prompted the government to ask a series of questions on the nature of the studies which took place in the yeshiva.  The Chasam Sofer gave a written reply, answering each question point by point.  The maskilim then followed up with a rebuttal to the Chasam Sofer’s answers[25].  By just reading the content of the rebuttal, one realizes how radical these maskilim really were and what the Chasam Sofer had to deal with.  The government authorities then proceeded with an ultimatum; the yeshiva was to shut down within two weeks. Ultimately, the decree was rescinded through the efforts of one of the members of the Pressburg community.    
What was Oppenheimer’s role in all of this?  Though he was involved in opening the Primaerschule, to my knowledge there is no evidence that he was also involved in the effort to close the yeshiva.  As stated before, Oppenheimer certainly was a maskil.  Nonetheless, I find it difficult to classify Oppenheimer as a radical maskil who would have had such a rabid disposition against the yeshiva as to try to close its doors, like the maskilim who almost succeeded in doing so.   One need only to point to his Mei Be’er which shows his great love for learning in the traditional sense, and the fond relationships he shared with the premier rabbis and talmudists of his time.  Another episode which reveals his true predilections, was his involvement with the selection of a replacement for R’ Moshe Mintz, the previous rabbi of Obuda, who passed away in 1831.  Two of the candidates for the position were R’ Tzvi Hirsch Chajes and R’ Aharon Moshe Taubes, author of the Karnei Re’aim[26].  
One would think that if Oppenheimer were such an ardent maskil he would support someone like Chajes, who not only was a friend of Oppenheimer[27], but was also a maskil himself.    However, in a letter to Shlomo Rosenthal, Shlomo Yehuda Rappaport writes much to his surprise and chagrin, that Oppenheimer supported Taubes[28].  Taubes was a traditionalist rabbi of the old school, and Oppenheimer’s support for his candidacy shows he was far from the radical maskilim of his day who wanted to totally remove the old guard of rabbis and replace them with new enlightened ones.
Another reason I find it hard to believe that Oppenheimer wanted to shut down the Yeshiva of Pressburg, is the fact that there is a Michtav Bracha from Oppenheimer printed in Ber Frank’s Ohr Ha’Emunah Part II, which was printed in 1845, almost 20 years later.  Ber Frank was a close confidante of the Chasam Sofer and an integral part of the Pressburg community.  Frank was the shamashsofer, and shochet, of Pressburg, and wrote sefarim on practical halacha and hashkafah in German for the masses[29].  If Oppenheimer was involved in closing the Pressburg Yeshiva, I find it very hard to believe that Frank would oblige himself with a letter from Oppenheimer in one of his sefarim
            However, the most convincing piece of evidence to me, is a teshuva from the Ksav Sofer filled with respect and praise for Oppenheimer[30].  It is unthinkable to me that the Ksav Sofer would have anything pleasant to say about someone who would have shut down the great institution which he inherited from his father[31]. 
So, what prompted Greenwald to accuse Oppenheimer of being an informer?  The main source for Greenwald in his account of the Primaerschule controversy and the attempt to close the Pressburg Yeshiva, is R’ Yechezkel Faivel Plaut’s Likutei Chever ben Chaim[32].  As stated earlier, there were two attempts to establish the Primaerschule in Pressburg; in 1811 which failed, and in 1820 which was successful, and thereafter in 1826 was the effort to close the yeshiva.  Plaut correctly dates the first attempt to 1811.  However, he mistakenly writes that the second attempt to open the Primaerschule took place in 1826, the same time as the effort to close the yeshiva. This chronological mistake, which was also repeated in Shlomo Sofer’s Chut Hameshulash[33], probably led to the conflation of the two events by Plaut and subsequently by Greenwald[34], leading Greenwald to think that the same people that were involved in establishing the Primaerschule, were also involved in the effort to close the yeshiva.  Thus, concluding that just as Oppenheimer supported the Primaerschule, he must have also supported closing the yeshiva. 
Another proof that Plaut and Sofer’s version of events is inaccurate, is apparent from their recounting of what happened to all the supporters of the Primaerschule.  Both Plaut[35] and Sofer[36] tell us that in reaction to the events of 1826, which according to them included the opening of the Primaerschule, the Chasam Sofer gave a sermon whereby he preached that sinners who lead others astray do not deserve G-d’s mercy in this world; finishing off the sermon with a prayer that all the evildoers should be destroyed[37].  The Chasam Sofer’s words made a profound impression on his audience and in heaven, as all those who were involved in the Primaerschule did not live out the year. 
We have already mentioned that Oppenheimer was a supporter of the Primaerschule, yet he certainly continued to live on, as is evident from the printing of his Mei Be’er in 1829.  In fact, Oppenheimer died in 1850 at the ripe old age of ninety, outliving the Chasam Sofer by eleven years.  Thus, we must conclude that the sermon the Chasam Sofer gave in 1826 was not a response to the Primaerschule[38], but to the attempt at shutting the doors of his yeshiva.  Indeed, Wolf Breizach died in August of 1827, within a year of the Chasam sofer’s sermon.
The reliability of R’ Shlomo Sofer

Shlomo Sofer continues the story, by telling us that one of the people that opposed the Chasam Sofer realized his mistake; as he saw how all those who antagonized the latter started dying off one by one.  In fear and remorse, this person fled to Vienna from where he sent a letter to the Chasam Sofer, begging him for forgiveness and to pray for him so he shouldn’t meet an untimely demise like the rest of his friends.  The Chasam Sofer replied, “I have you in mind when I say ולמלשינים אל תהי תקוה,” and it wasn’t long until this person died like the rest of his friends.
Isaac Hirsch Weiss[39] takes issue with this part of the story, saying that only a fool would believe that someone as righteous as the Chasam Sofer would reject so cruelly someone who was trying to do teshuva.  He goes so far as to say that even if the story were true, it would be an egregious sin to publicize it, giving him cause to lament over the character and temperament of Shlomo Sofer who wrote the biography of his grandfather.  Earlier, Weiss derides the Chut Hameshulash as being filled with silly stories that no rational person would believe. 
Isaac Hirsch Weiss was not the only one to criticize Shlomo Sofer and his works.  No one less than Simcha Lehman, daughter of the Chasam Sofer, was reported to have said that her nephew’s biography of her father is filled with exaggerations[40].  
R’ Shlomo Zalman Ehrenreich claims[41 ]that Sofer intentionally left out his grandfather R’ Avraham Yehuda Schwartz, author of the Kol Aryeh, from a list of students of the Chasam Sofer that Sofer made in his Iggerot Soferim[42].  Ehrenreich attributes this omission to a familial dispute between Sofer and descendants of the elder Schwartz.  Shlomo Sofer was rabbi of the town of Beregszász, where some of the Schwartz family also resided.  Apparently, they did not get along.[43]
Leopold Greenwald[44] not only accuses Sofer of deliberate omissions by the latter in his works, but also of intentional distortions, exaggerations, and fallacious story telling[45].  He specifically takes issue with Sofer’s portrayal of a strained relationship between R’ Azriel Hildesheimer and the Ksav Sofer, when not only was Hildesheimer chosen from a plethora of many other rabbis to eulogize the Ksav Sofer upon his death, the kehillah of Pressburg even postponed the Ksav Sofer’s burial for two days, awaiting Hildesheimer’s arrival[46]. Hardly something that would be done for someone supposedly in a strained relationship with the deceased[47].  Sofer makes no mention of any this when he describes his father’s funeral in his Chut Hameshulash
I couldn’t verify that the reason that Ksav Sofer’s burial was postponed was to wait for R’ Hildesheimer to arrive; however, it is true that Shlomo Sofer only specifically mentions his brother Yaakov Akiva as giving the first eulogy and leaves the rest of the eulogizers anonymous.  Nonetheless, in my opinion I don’t think the omission of Hildesheimer is so problematic.  R’ Azriel Hildesheimer himself described the levayah[48], and he reports that there were five eulogizers; R’ Feish Fishman, R’ Yaakov Akiva Sofer, R’ Shlomo Zalman Spitzer the brother-in-law of the Ksav Sofer, Hildesheimer himself, and R’ Yosef Guggenheimer.  If we were to accuse Shlomo Sofer of intentionally leaving out Hildesheimer, then we would have to say the same about him leaving out his uncle, Shlomo Spitzer who he held in high esteem.  Though I’m not sure what Shlomo Sofer thought of Feish Fishman, who was a controversial figure among the more radical Hungarian rabbis for his German-language sermons, perhaps one could speculate that Sofer only mentions the first person that gave a eulogy and not the rest, so as not to make any mention of Hildesheimer or Guggenheimer.  But again, this is entirely speculation. 
Still, Sofer specifically says that his brother Yaakov Akiva gave the first eulogy[49].  If we were to read Hildesheimer’s list of the eulogizers as happening in the specific order in which he reported them, it would seem that in actuality the first eulogy was given not by Yaakov Akiva Sofer, but by Feish Fishman.  This would not be hard to believe, as there were many in the community that wanted R’ Feish Fishman to succeed the Ksav Sofer as rabbi of Pressburg over R’ Simcha Bunim Sofer, who eventually did succeed his father.  Hildesheimer was known to be a very meticulous person, but at the end of the day, he doesn’t specifically point out if he meant the list of eulogizers to be in the order that they actually happened.
            An allegation of forgery against Sofer was made by Shimon Zusman[50], grandson of R’ Yaakov Koppel Reich who was chief rabbi of Budapest from 1889-1929.  In the Igros Soferim, there is a letter of rebuke from the Ksav Sofer to his student R’ Reich, warning him not to pander too much to secular elements in his new position as Rabbi of Verbó[51].  Indeed, R’ Reich was known to be an educated and openminded person.  Shimon Zusman reports that when the Igros Sofrim first came out, R’ Reich commented about this letter to his other grandson R’ Dovid Tzvi Zusman, “I never received this letter, and I don’t believe that my master and teacher wrote me this letter.”
            Another charge of forgery against Sofer was made by R’ Chaim Elazar Shapiro of Munkacs, in his Nimmukei Orach Chaim[52].  I won’t get into the details of Shapiro’s accusations, as they have already been debunked by extant manuscripts of the letters he claims must be forged.  It should also be noted, that Shapiro got into a dispute with Sofer over certain charity funds and their appropriation[53].  
            So, are R’ Shlomo Sofer and his works, Chut Hameshulash and Igros Soferim reliable[54]?  Though there certainly is no proof of forgery on Shlomo Sofer’s part, can we still rely on his historical accounts?  Specifically, for our purposes, how are we to take the disparaging remarks about Ber Oppenheimer he claimed to hear from his father the Ksav Sofer in the name of his grandfather the Chasam Sofer, despite there being a responsum from the Ksav Sofer to Oppenheimer conferring upon Oppenheimer praise and respectable titles?
            In my mind, there are three ways to explain the seemingly contradictory remarks of the Ksav Sofer.
            The first possible approach is to consider Shlomo Sofer’s accounts as reliable.  Therefore, we must assume that just as the Chasam Sofer did not like Oppenheimer, though he showed no overt animosity toward him, as confirmed by Isaac Hirsch Weiss, so too the Ksav Sofer also shared his father’s opinion of Oppenheimer, and dealt with him in the same manner; overtly cordial with hidden contempt.
            There are other examples in history of rabbinical correspondence contradicting what the letter writer really thought of his recipient.  And though this seemingly goes against the dictum of chazal, “אל תהי אחד [55]בפה ואחד בלב”, I assume these people felt that this was overridden by another statement of Chazal, “תעלא [56]בעידניה סגיד ליה”, given the specific circumstances in which they had to address the correspondent.
            Two such examples come to my mind.  One is the correspondence between R’ Moshe Chaim Luzzato, the Ramchal, and R’ Moshe Chagiz, where Luzzato writes to Chagiz with utmost respect[57].  Yet when Luzzato writes to his rebbi R’ Yeshaya Bassan, his opinion of Chagiz is revealed to be that of extreme contempt[58].  This is understandable, given that Luzzato was being persecuted by Chagiz, for what Chagiz felt was Neo-Sabbateanism. 
            However, the second example really sticks out to me, as it is of the Chasam Sofer himself.  There is a famous teshuva from the Chasam Sofer to R’ Moshe Teitelbaum, where the Chasam Sofer tries to alleviate some perceived strife between them which he heard of from the town of Potok, due to their differences; as Teitlebaum was a chassid and the Chasam Sofer a misnaged[59].  The Chasam Sofer is filled with praise and admiration for Teitelbaum, even as he acknowledges their differences, as you can see for yourself here:
            This letter is dated the 28th of Sivan 5578, or July 2, 1818.  The explanation to what prompted the Chasam Sofer to write to Teitelbaum, can be found in an earlier letter that he sent to the community of Potock, on the 12th of Elul of that year, or September 13th.  It can be found in the Shu”t Chasam Sofer Hachadashos, #54:
            Sometime after the Chasam Sofer wrote to Teitelbaum, on the 13th of Shevat 5579, or February 9th, 1819, he wrote another letter to two of his students who lived in Ujhely, the same town that Teitelbaum was rabbi.  In the letter, the Chasam Sofer reveals to his students what he really thought of Teitelbaum, and the true intentions behind his laudations.  The letter can be found in the Kovetz Tshuvos Chasam Sofer, #36:
            So perhaps we can suggest that the Ksav Sofer’s opinion of Oppenheimer differed from what he put in writing, just like his father before him.  However, I think that though the Chasam Sofer didn’t show any contempt for Oppenheimer in his letters to him, he was still cold, as pointed out before.  The Ksav Sofer on the other hand is overtly warm and respectful with Oppenheimer.  Consequently, I still find it hard to believe that the Ksav Sofer held Oppenheimer in contempt. 
            A second possible approach to this dilemma, is to again take Shlomo Sofer’s account at face value.  However, although the Ksav Sofer relayed to him the disparaging remarks of the Chasam Sofer against Oppenheimer, we must conclude that his opinion of Oppenheimer was different from that of his father’s contemptuous view.  Especially considering that the Ksav Sofer’s teshuva to Oppenheimer was written a few months after he was elected to succeed his father as rabbi of Pressburg.  As we earlier noted from Isaac Hirsch Weiss, Oppenheimer was a supporter of the succession of the Ksav Sofer.  Perhaps because of his support, the Ksav Sofer felt particularly grateful to him at the time. 
            The third viable approach would be to consider Shlomo Sofer’s remarks regarding Oppenheimer as unreliable, and his report in the name of his father fabricated.  What pushes me more to this approach than any other, is the combination of the teshuva of the Ksav Sofer to Oppenheimer and one other peculiarity which I found in the Chut Hameshulash
            In his biography of the Chasam Sofer, Shlomo Sofer copies for us the original Shtar Rabbanus that the Chasam Sofer received at the start of his tenure as rabbi of Pressburg.  Accordingly, at the end of the document, all the names of the signatories are present, or so it seems.  Comparing the version found in the Chut Hameshulash with the one in Likutei Teshuvos Chasam Sofer, reveals a glaring omission. Here is how Shlomo Sofer presents the Shtar:
Here it is in Likutei Teshuvos Chasam Sofer:
As you can see in the bottom of the middle column, Ber Oppenheimer was one of the signatories.  This also verifies Isaac Hirsch Weiss’s report I mentioned earlier, that Oppenheimer was a supporter of the Chasam Sofer taking the position of Rabbi of Pressburg.
            Here is a picture of the actual manuscript where you can still make out Oppenheimer’s signature:
             With a reputation for purposely omitting facts already preceding him, it does not surprise me that Sofer would also omit Oppenheimer’s name from the Shtar Rabbanus of his grandfather, given that it does not follow the narrative he wishes to portray, as evident from negative reports he gives of Oppenheimer.
            Whatever the truth may be, one thing is for sure; Ber Oppenheimer was a talmid chacham who was respected by most of the gedolei hador of his time, who had his differences with the Chasam Sofer.
Miscellaneous Ha’aros

I’d like to end off with a few divrei torah.  While I was busy with this post, Shavuos past, and like every year I read the relevant Mishna Berurah which I could never understand. Regarding the custom of eating dairy on Shavuos, the Mishna Berurah at the end of siman 494 gives a reason in the name of an anonymous gadol.  Since klal yisroel recieved the Torah on Shavuos, by default they also excepted all 613 commandments, for according to R’ Sa’adya Gaon[60] all 613 mitzvos are included in the ten commandments.  Along with that came the commandments of kosher food; shechitanikur, no blood, salting, and the need to have kosher utensils.  Thus, it was much easier at the time to forgo cooking and just eat dairy, as none of the above laws really apply.
This reason makes absolutely no sense to me.  Without getting too involved in the topic, I think that any person who’s learned through shas and chumash, even in just a cursory manner, knows that the whole torah and everything in it was not given all at once at Sinai; there is a chronology to the giving of taryag mitzvos.  I will just quote the Ramban in his hasagos to the Sefer Hamitzvos[61]:
“והנה, שתי פרשיות בתורה ובהן מצות רבות ולא נאמרו למשה בסיני, אלא לאהרן נאמרו ולא בסיני, פרשת שתויי יין ופרשת משמרות כהונה ולוייה ומתנות כהונה ולא חשש להוציאם מן החשבון הזה. ומצות רבות לא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה, כגון דין מקושש ובנות צלפחד ולא חששו לכך, וכו’.”
The Chazon Ish also has a discussion on the chronology of the mitzvos, in Orach Chaim #125.  So, needless to say, suggesting that bnei yisrael by matan torah were concerned with all the laws of kashrus, is simply anachronistic.  Those laws were only given afterwards. 
Also, when Sa’adya Gaon suggests that all the mitzvos are included in the ten commandments, that’s not in a literal sense, but taxonomical; all the mitzvos can be divided under ten categories under the rubric of the ten commandments.
I found another interesting tidbit in the Alfei Menashe part I, from R’ Menashe Ben Poras of Ilya, where he rails against a pshat which suggests that עם קשה עורף is a good character trait:
What I find most interesting is that after condemning this notion by saying it only comes from the koach hadimyoni[62], he brings himself support by quoting the Vilna Gaon who said that the koach hadimyoni is a part of the evil inclination.  However, the Vilna Gaon himself in his commentary to Mishlei 10:20, explains עם קשה עורף as a good character trait!  See here:


[1] ד”ה וכי אומרים.
[2] ד”ה הא דאמרינן וכי אומרים.
[3] Here are the sources that I found at the time:  שו”ת עטרת חכמים אה”ע סי’ ל”א, שו”ת טוב טעם ודעת מהדו”ק סי’ רכ”ו, חידושי חת”ס פה ובגיטין ל”ח ע”ב, שו”ת באר יצחק אה”ע סי’ א’ ענף ח’, שו”ת עונג יו”ט ס”ס נ”א, שיח יצחק חגיגה ב’ ע”ב, נחלת יעקב להגאון מליסא פה, שו”ת כתב סופר יו”ד סי’ קכ”ה, שו”ת בנין ציון השלם כרך ב’ סי’ קי”ט, שו”ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה ח”ג סי’ ל”ד, שו”ת מהר”ש ענגל ח”א סי’ צ”ה, אור גדול סי’ ח’ אות ז’ ד”ה ויתישב בזה, שו”ת משיבת נפש אה”ע סי’ י”א, שו”ת ר”ש איגרת יו”ד סי’ ל”ד,שו”ת הרי בשמים מהדו”ק ח”א סי’ ל”ח, יד שאול יו”ד סי’ רס”ז ס”ק נ’, חידושי מהר”ם בנעט פה, שו”ת תירוש ויצהר סי’ ל”ב.
[4] Gittin 41b, Tosafos ד”ה כופין , here.
[5] Correspondence with Oppenheimer can also be found in Shu”t Noda Beyehuda Yoreh, De’ah Mahadura Tinyana here, #64, Shu”t Meshivas NefeshYoreh De’ah #67 here, Shu”t Yehudah Ya’aleh, Orach Chayim #147 HereShu”t Toafos Re’eim, Orach Chayim #9 here,  See also Shu”t Ein Habdolach #4 here where R’ Chaim Tzvi Manheimer gets sharp about Oppenheimer, though he still prefaces his name with Moreinu Harav.
[6] P. 8b here.
[7] P. 9b here.
[8] Hochgefühle bey der glorreichen Feyer der Krönung Ihrer Majestät, (Vienna 1825).
[9] #13, #39, and #103.
[10] See Leopold Greenwald, Otzar Nechmad, p.73 fn. 1, Arim V’Amahos B’Yisraelpart VII, p.74, Shlomo Zonnenfeld, Ha’Ish Al Hachoma, p.109, Shmuel Eliezer Stern, Sneh Bo’er B’Aish, p.66 fn.20.
[11] Vol. 2, P.18.
[12] P.96, here.
[13] P.25 #43.  Weiss also changes the year the story happened in to 1833.
[14] (Jerusalem 1924), part I, p.75b here.
[15] Printed by Efraim Deinard in Shibolim Bodidos, p.49 here.
[16] P.23a in the Munkacz edition here.  There were three editions of the Chut Hameshulash printed by Sofer, with the final edition being called Chut Hameshulash Hachadash due to the additional material not found in the previous editions.
[17] Ibid p.23b, here.
[18] Michael K. Silber, in his dissertation, Roots of the Schism in Hungarian Jewry, chapter2 p.26, writes similarly that there was tension between the Chasam Sofer and Oppenheimer, because of the latter supposedly stole from the former’s chidushim.  Though in his notes Silber references the Chut Hameshulash here, in the actual body of his text he brings proof from the language the Chasam Sofer uses in a short teshuva to Oppenheimer in the Mei Be’er #39, where he seemingly hints to this when he says, “גם אני אמרתי כן בחידושי לב”מ” .  Yet, I see no reason to believe the Chasam Sofer was suggesting anything of the sort by using this language, which is just a way of approving the other’s thoughts. See Shu”t Chasam Sofer Choshen Mishpat at the end of #118, where he uses the same language to R’ Meir Ash, here.  See also ibid. Even Haezer part I, #152 here, where R’ Akiva Eiger also says as such.
[19] See Shu”t Chasam Sofer, Orach Chayim #9, and ibid., Choshen MIshpat #79
[20] See ibid., Orach Chaim #54, 79, 140, and 208, and ibid., Yoreh De’ah, #6
[22] See Shu”t Chasam Sofer, Choshen Mishpat, #205, Kovetz Teshuvos Chasam Sofer, #44 and 64, Teshuvos Chasam Sofer Hachadashos #33
[23] For a thorough treatment of the events surrounding the Primaerschule, see Michael K. SilberRoots of the Schism in Hungarian Jewry, (Hebrew University, 1985) ch.2
[24] Hadarom, no.5-6, pp. 122-123
[25] See Leopold Greenwald, Otzar Nechmad, pp.72-77 here.
[26] See Meir Hischkowitz, Rebbi Tzvi Hirsch Chayos (Mossad Harav Kook, 2007), pp.91-92
[27] See Shu”t Moharatz #47, Here
[28] Leopold Greenwald, Toldos Mishpachas Rosenthal, pp. 38-39 here.  Rappaport accuses Taubes of joining the ranks of the chasidim, and for this he can’t fathom Oppenheimer’s support of Taubes, “אכן אשר אתפלא קצת הוא כפי ששמעתי גם החכם ר’ בער אפענהיימער מפר”ב הוא מתומכי ר’ משה טויבערש ומבלי דבר על תכונת הדוב הזה, הלא מדבר זה לבד יודע דרכו, כי מה מצא הוא באיש לחשבהו ראוי לעזרו וסעדו לעלות במעלה כזאת? ” I find Rappaport’s remarks about Oppenheimer particularly interesting, given the fact that a little over a year before in 1830,  there was a rumor that Oppenheimer advocated for Rappaport to take over the recently vacated position of chief rabbi of Moravia after R’ Mordechai Banet passed away.  See the letter from R’ Yaakov Orenstein to the Chasam Sofer in Igros Sofrim, letter #50, where he asks if there was any truth to this, here.
[29] Here is his picture:
In the Toldos V’Chidushei Rebbi Menachem Katz Prostitz (Bnei Brak, 1990), there is also a biography of Ber Frank, who was the father-in-law of Prostitz.  Here is the title page:  
Not surprisingly, this picture was not printed in this sefer, probably because it does not fit the standard Bnei Brak narrative of what a Jew is supposed to look like.  And though the biographer is meticulous enough to list all of Ber Frank’s publications, whether extant or not, and to list and print the text of all the haskamos and michtivei bracha, he conveniently leaves out two; the michtav from the reformer Leib Schwab printed in Frank’s Ohr Haemunah part Ihere, and the michtav from the maskil and poet Meir Letteris, in his Ohr Haemunah part IIhere.  Frank is also famous for producing the picture of the Chasam Sofer and disseminating it to support the marriage of his daughter to Prostitz. For the story behind the picture, see Igros Sofrim pp. 27-28 here.  
[30] Shu”t Ksav SoferOrach chaim #115, Here.
[31] Hirschkowitz makes the same point, ibid. note 157.
[32] Hakdamah of Part II
[33] Pp.128-131 in the Jerusalem edition from Machon Daas Sofer
[34] In Otzar Nechmad ibid.
[35] Ibid.
[36] Ibid.
[37] See the version of this sermon presented in Drashos Chasam Sofer Part II, pp.648-652, here, and Yosef Naftali Stern’s footnote on p.650.  In his footnote, Stern asks the obvious question; how could the Chasam Sofer pray for the destruction of evildoers when this seemingly contradicts the gemara in Brachos 10a, where the gemara concludes that one should not pray for their death, rather one should pray that they should repent?  I would also add to that this contradicts the gemara in Brachos 7a, where R’ Yehoshua ben Levi concludes that it isn’t proper to curse evil people either, see Tosafos there too.  Though Stern answers this by concluding that the gemara’s dictum does not apply to those that lead others astray and cause others to sin, I’m surprised he doesn’t mention that the Chasam Sofer explicitly comes to this conclusion himself in reference to the gemara in Brachos, in an earlier sermon from 1806, found in the Drashos Chasam Sofer Part I, pp.275-276, here.  I also found that the Alshich in parshas Korach 16:28, also comes to the same conclusion.  Accordingly, this would also explain why birchas haminim which we say in shmona esrei doesn’t also contradict this gemara, as one could say that it was meant only for those minim that were חוטא ומחטיא את הרבים.  See also the Diyukim B’nuschei Hatefilah V’habrachos from the Vilna Gaon, printed in the back of the Shulchan Aruch, where he says that one should say וכל הרשעה and not עושי רשעה, as he references the gemara in Brachos.
[38] Yosef Naphtali Stern makes the same chronological mistake as Plaut in his footnote, ibid.
[39] Ibid.
[40] Olamo Shel Abba, (Jerusalem, 1983) p.67.  Here is her picture:
[41] Zichron L’Moshe P.5, here.
[42] Pp.89-95, here.
[43] See Naphtali Ben Menachem, B’Shaarei Sefer (Mossad Harav Kook) p.115.
[44] L’toldos Hareformatzian Hadatis B’Germania U’bUngaria (1948), p.73 fn.30, here.  Earlier on p.19 fn.38, he also takes issue with Shlomo Sofer writing that the Chasam Sofer allegedly said his son the Ksav Sofer knows how to learn better than himself.  Elsewhere, Sofer writes that the Ksav Sofer said that he learns how to learn from his son R’ Simcha Bunim, author of the Shevet Sofer.  Thus, one may conclude the obvious absurdity, the Shevet Sofer was a greater talmid chacham than the Chasam Sofer!
[45] Though not intentional, I found an example of Sofer telling an untrue story in his final edition (see above, fn.16), Chu”t Hameshulash Hachadash p.8a in the footnotes, or in the modern edition printed in Jerusalem, p.27.  Sofer tells a story he heard about R’ Zelmeleh of Volozhin, one of the prime students of the Vilna Gaon:  When the Vilna Gaon and hs talmidim were gathering signatures for the excommunication against the chasidim, they went to R’ Zelmeleh to ask him to sign on the document.  Much to their surprise, R’ Zelmeleh declined.  R’ Zelmeleh then proceeded to explain his refusal with a dvar torah; we find that Avraham stopped himself from slaughtering his son Isaac, when he heard the angel tell him to do so.  How could Avraham listen to the angel who said not to slaughter Isaac, when he heard directly from G-d himself that he must slaughter him?  R’ Zelmeleh concluded, “for one to not kill someone, a command from an angel suffices, but a command to go ahead and slaughter someone must be heard from G-d himself.”  R’ Zelmeleh continued, “though our master, Rabbeinu Eliyahu, is like an angel of G-d, in order to slaughter someone, we must hear it from G-d himself.”
When I first read this story, I gave a little chuckle.  Here’s why: You can clearly see on the right-hand column the signature of R’ Zelmeleh on the kol koreh of the cherem of 1781.

The main character of this story was originally told as being R’ Refoel Hamburger, not R’ Zelmeleh of Volozhin.  Even so, in the torah journal Sharei Torah, part X, kunteres 1, #5, R’ Meir Dan Plotzky, while explaining that R’ Refoel Hamburger was no lover of chasidim, says he doubts the authenticity of this story.

[46] Interestingly, Greenwald criticizes this practice of postponing the burial to wait for eulogizers, in his Kol Bo Al Aveilus p.12, here.  Greenwald writes that it pained him to read in Der Morgan Journal Dec. 2, 1941, that after the death of a famous rabbi and gaon from Brooklyn early Friday morning, the burial was postponed until Sunday so more eulogizers and people could attend.  I assume Greenwald is talking about the levayah of R’ Moshe Soloveitchik which you can read about here.  Though, I don’t know why he would read about it almost a year later (R’ Moshe died in January).  R’ Simcha Soloveitchick died a few weeks prior to that issue of Morgan Journal, on November 16.  However, R’ Simcha died on a Sunday, not a Friday.
[47] Meir Hildesheimer makes the same point in Sefer Hazikaron L’Yechiel Yaakov Weinberg, p.18 fn.72.  He also adds that the Ksav Sofer pressured R’ Azriel Hildesheimer to become rabbi of Pressburg in a joint capacity with him.
[48] Tzefunos no.6, pp.63-66, Here.
[49] Ibid. p.338.
[50] See Shmuel Weingarten, Sinai no.74, p.92 fn.17.
[51] P.51-52, here.  Another interesting example of a rabbi giving rebuke to one of his peers, is the teshuva of R’ Yosef Shaul Nathanson to the son of R’ Shmuel Waldberg of Yaroslav, in Shu”t Shoel U’Mashiv, Mahadura Telisa’ah, part I #264, here.  Nathanson as an exception responds to the generic talmudic query of Yoel Waldberg even though it is not a pressing question of halacha.  Nathanson explains that he made this exception in order to foster a love for learning in Waldberg, so that he would leave his secular ways; simultaneously criticizing his father, R’ Shmuel, for being too involved in secular studies.  Indeed, R’ Shmuel Waldberg succeeded R’ Hirsch Chajes as Rabbi of Zolkiew, a city with very modern leanings, before his tenure at Yaroslav. Unfortunatley, Waldberg’s children became mechalelei shabbos (I don’t know if that includes the above mentioned Yoel), and in his later years Waldberg was filled with regret about his secular studies, railing against them in his sermons.  Waldberg authored many seforim on a plethora of subjects.  Here is his picture:
[52] Siman 243, here.
[53] See Yehuda Spiegel, Toldos Hayehudim B’Rusia Hakarpatis, pp.86-88.
[54] See Binyomin Shlomo Hamburger, Zichronos Umesoros Al Hachasam Sofer (Bnei Brak, 2013), pp.12-26 for a defence of Shlomo Sofer’s reliability.
[55] See Pesachim 113b.
[56] Literally, “Bow to the fox in its time.” Advice from chazal to act in a subordinate manner towards a person who is in an advantageous position.  See Megillah 16b.
[57] See Igros Ramchal, #10, “לגבר חכם בעוז נודע בשערים, לו שם בגבורים, גבור חיל במלחמתה של תורה עשיר מארי חיטיא קולע ולא יחטיא השערה, בר אורין ובר אבהן יאי ויאי כבוד מורנו ורבנו הרב משה חאגיש נר”ו “.
[58] Ibid. #12, “והשוטה הזה החאגיש, כאשר איש מדנים הוא, הודיע ביום כעסו גם בלא דעת ובלא השכל “
[59] See Drashos Chasam Sofer Part II, p.745, “אך מי שהגיע לכלל תכלית החסידות והפרישות ולא כחסידי הזמן ח”ו  ” , here.
[60] This is apparent from the Azharos of Saadya Gaon, where he explains each mitzva, and under which commandment it falls.  See Rashi to Exodus 24:12 and Perushei Rabbeinu Sa’adya GaonMishpatim fn.2.
[61] Soresh Rishon
[62] lit. imaginary faculty, imagination