Lighting Shabbat Candles in Jerusalem 40 Minutes Before Sunset

Lighting
Shabbat Candles in Jerusalem 40 Minutes Before
Sunset
By William Gewirtz

Introduction

There is a story,
perhaps apocryphal, of a visit to Jerusalem by R. Yoel Teitelbaum in
which he is driven to the Kotel on Friday afternoon well after
the customary time to light Shabbat candles in Jerusalem, 40
minutes before sunset. As his car was being stoned, he suggested that
instead of adding 40 minutes to the Friday night pre-Shabbat
period, it would be more appropriate that 40 minutes be added to
the time at which the calendar of Jerusalem announces that Shabbat
ends. That he had little regard for the ancient customs of
Jerusalem is probably not surprising; finding a compelling rationale
for the zemanim practiced in Jerusalem is a wholly other
matter. In terms of Saturday evening, Jerusalem has always followed
the opinion of the geonim, which is now most often attributed
to the Gaon of Vilna. For the entire period of recorded
history, even prior to the era of the Gaon, with isolated
exceptions, Shabbat ended in Jerusalem at most 36 to 42
minutes after sunset, depending on the season.[1] However, some returning from Europe brought back with them to Israel
the European practice that extended Shabbat to 72 minutes
after sunset or even further in accordance with the opinion of
Rabbeinu Tam.

However,
lighting candles 40 minutes before sunset Friday night remains
baffling despite several theories that have attempted to provide a
rationale,[2] all of whom I find questionable. Why 40 minutes instead of 18, 20,
30, 36 or 45 minutes? What follows are halakhic positions from
authorities going back over 800 years, and perhaps even supported by
a source in the yerushalmi, which provides a theory that is
consistent with practices rarely encountered in recent times. As we
will see, many of these practices must contend with issues that
cannot be defended in their entirety without some minor modification
/ correction. Ironically, the standard alternative often observed,
based on Ramban and many subsequent ḥakhmai sforad,
also faces a major issue that I cannot effectively address.


What follows are an
organized sequence of ten propositions that provides clear support
for the practice of lighting candles 40 minutes before sunset; I
succinctly demonstrate clear support for each proposition from major
sources and / or figures in halakhic history. Despite its
formal organization, this essay presents an educated guess as opposed
to a definitive conclusion. In other contexts, I have warned against
being overwhelmed by numerical coincidences; though I strongly doubt
it, one cannot rule out that this is just another example of one as
well.
Deriving
40 minutes before sunset

Proposition
1. The hours of the day were separately estimated from a
morning start point to midday and from midday to an evening endpoint.
It is highly unlikely that calculating the length of time between a
morning start point until an evening endpoint and dividing by 12 was
used in that manner to determine the length of a halakhic hour
prior to the existence of clocks.

Support:
While calculating from a point in the morning to a point in the
evening and dividing by twelve is the theoretical method implied in
the Talmud, it seems rather unlikely to have been used in practice
prior to the benefit of a clock. In fact, in describing his method of
estimation of the time by which to finish the consumption of ḥametz
on erev pesaḥ, Ravyah explicitly describes his method
for estimating the morning hours between a morning start point and
ḥatzot. This assumption about separately calculating
from ḥatzot to both a morning and evening endpoint is
critical to what is proposed in this essay.


Proposition 2.
The morning start point used in the Middle East was alot
ha’shaḥar, not sunrise,[3] despite the influence of the talmidei ha’gra. In addition,
in Jerusalem, 90 versus 72 minutes before sunrise was often, but not
always, the time used for alot ha’shaḥar around the fall
and spring equinox.


Support:
Using alot ha’shaḥar as the morning start point is rooted
in the opinions of Ramban, R. Israel Isserlein and many other
rishonim. Clearly, the Ben Ish Ḥai and the calendar of
Jerusalem, among many others, calculated using alot ha’shaḥar
versus sunrise. The use of 90 versus 72 minutes before sunrise as the
time of alot ha’shaḥar occured at various times in history
in Eretz Yisroel and other parts of the Middle East as well,
particularly in Jerusalem. Whether the Gaon supported 90 or 72
minutes is strongly disputed.[4] 


Proposition 3.
The evening endpoint is either the symmetric counterpoint to alot
ha’shaḥar, as is clearly derivable from Ramban and his
school, or an asymmetric point in the evening occurring significantly
earlier at the point of transition between days of the week according
to the geonim. Finding support from R. Israel Isserlein for
such asymmetric endpoints is a complicated and debatable task that
is, in any case, arduous to demonstrate.[5] Instead, we reference explicit support from multiple significant
aḥaronim.


Support:
Clearly Ramban and his school who assert that plag ha’minḥa
occurs only 3.75[6] minutes before sunset were calculating from a point as far after
sunset as alot ha’shaḥar is before sunrise.[7] Astounding as it might seem, numerous important aḥaronim
calculated to an asymmetric earlier endpoint, approximately 20-40
minutes after sunset. Among aḥaronim who maintain such a
viewpoint are R. Nosson Adler,[8] R. Yaacov Lorberbaum, the Ben Ish Chai, R. Yosef Chaim Sonnenfeld,
among many others. While the endpoint of Ramban is the point at which
Shabbat ends according to Rabbeinu Tam, the earlier point is
the end of Shabbat according to the geonim.

Support
for such asymmetry can also be derived from a lengthy (and disputed)
discussion beginning in yerushalmi Berakhot 2b,[9] that considers the verse in Nehemiah 4:15,
  • Ve’anaḥnu
    osim be’melaḥah…. Mei’alot ha’shaḥar ad tzait
    ha’kokhavim    ,     as
    defining an asymmetric daytime period from alot ha-shaḥar
    until the appearance of three stars.    [10] 

Proposition 4.
With clocks in common use, each of the aḥaronim mentioned
counted the length of time from alot ha’shaḥar to an
earlier evening endpoint and divided by 12 to derive the length of a
halakhic hour. This method of calculation resulted in the
miscalculation of ḥatzot.


Support: Their
method is an unarguable fact that appears in their writings and / or
calendars. One can also easily verify the miscalculation of ḥatzot
by calculating a halakhic hour using alot ha’shaḥar
and end of Shabbat according to the geonim as
endpoints. That calculated point of ḥatzot is typically
20-30 minutes earlier than the indisputable point of ḥatzot
that can be observed directly.[11]


Proposition 5.
Because of a miscalculated ḥatzot, some wanted to
throw out the baby with the bathwater and claimed the absolute
necessity of using Ramban’s later endpoint that is symmetric with
alot ha’shaḥar. Use of any symmetric endpoints around
sunrise and sunset calculates the point of ḥatzot correctly.


Support: The
most complete account of this issue and its ramifications come from
various documents recording the debate that took place over several
years in Jerusalem more than 110 years ago between R. Yosef Chaim
Sonnenfeld and R. Yeḥiel Miḥel Tukatzinsky.[12] The calendar originally in use, strongly supported by R. Sonnenfeld,
miscalculated ḥatzot. Multiple insignificantly different
accounts of the debate all agree that in the end a changed calendar
that calculated ḥatzot accurately resulted. By moving ḥatzot
forward by about 20 minutes, the new calendar also set sof zeman
keriat shema about 10 minutes later, which was the primary
motivation for R. Sonnenfeld’s objection. The changed calendar,
like the current calendar (still) in use today, calculates using a
depression angle of approximately 20 degrees, equivalent to 90
minutes around both the spring and fall equinox, identical to what
Ramban proposed.

Proposition
6. Unfortunately, Ramban’s endpoints, 90 minutes from sunrise
and sunset when used around the winter solstice, results in plag
ha’minḥa occurring around 10 minutes after
sunset, an inelegant and disqualifying occurrence. The fact that
this has not been recognized would imply that this version of the
opinion of Magen Avraham using 90 minutes, with either a fixed or a
depression angle implied number of minutes, was not in widespread
use.


Support: This
is indisputable if we examine dates near the winter solstice. On
December 21 in Jerusalem, sunset is at 6:39 PM and plag ha’minḥa
occurs between 7 and 13 minutes after sunset depending if you
calculate with a fixed 90 minutes (strongly opposed but resulting in
8 minutes) or depression angles (strongly supported and resulting in
13 minutes.)[14]Note that 72 minutes does not have this problem; plag ha’minḥa
occurs very slightly before sunset on December 21 when 72 minutes is
used.[15]


Proposition 7.
Fixing the alternative that miscalculates ḥatzot is
straightforward; just calculate like we assume occurred before the
use of clocks – from a known point of ḥatzot to alot
ha’shaḥar and from ḥatzot to an earlier evening
endpoint. Note that ḥatzot is not calculated but observed
and occurs at midday.


Support: The
morning hours present no issues;[15] find the length of time between alot ha’shaḥar and ḥatzot
and divide by six. Afternoon hours are a bit stickier. There are
multiple options for the precise time to use for the evening
endpoint, depending on one’s best estimate of the point of
transition between days of the week on a biblical level. One could
advance arguments for any depression angle that associates with a
time between 20 – 28 minutes after sunset around the spring and fall
equinox. Given the preference for 90 minutes over 72 in Jerusalem,
use of such an earlier endpoint, which avoids the (unreported and)
anomalous occurrence of plag ha’minḥa after sunset,
appears to be reasonable.

Proposition
8. Those who note that morning hours are longer than afternoon
hours need not be concerned; in an unexplained position, one of last
century’s greatest poskim claimed that unequal morning and
afternoon hours is not an anomaly but what should be expected.

Support:
In a position that neither I nor the many who I have asked can fully
explain, R. Moshe Feinstein insisted that halakhic hours
differ between the afternoon and the morning. Unfortunately, R.
Feinstein states that either the morning or afternoon
hours can be longer; this approach can only explain the morning hours
being longer. While I cannot claim that this approach provides the
definitive explanation, I have never found another approach that
provides any more cogent (albeit partial) rationale.[16]


Proposition 9.
Using this approach or even the errored one that miscalculates
ḥatzot, find the time of the year when plag
ha’minḥa comes closest to sunset.


Support: The
time for plag ha’minḥa comes closest to sunset around
December 21st when the daytime period and hence halakhic
hours are shortest. There are multiple opinions that differ slightly
with respect to the biblical point after sunset that marks the
transition between days of the week. Using a depression angle of 6
degrees, a reasonable choice for that point of transition, on
December 21st plag ha’minḥa occurs 42
minutes before sunset. Throughout the rest of the year plag
ha’minḥa occurs more than 42 minutes before sunset.
Examining the issue in detail and using December 21st:

  • ḥatzot at
    11:37 AM,
  • sunset
    at 4:39 PM, and
  • a
    depression angle of 6 degrees as the day’s approximate end, 27
    minutes after sunset at 5:06 PM,
we
derive:
  • a
    halakhic hour of ((ḥatzot to sunset) + 27 minutes) /
    6 = (302 minutes + 27 minutes) / 6 = 54.833 minutes,
    resulting in

  • plag ha’minḥa
    (the end of the day) – (54.833 * 1.25) minutes = 5:06 PM – 68.54
    minutes = 3:57 PM, 42 minutes before sunset.
It
is unimaginable that such a precise calculation that results in plag
ha’minḥa 42 minutes before sunset was used to initially
establish the custom of lighting 40 minutes before sunset.
Additionally, many potential changes including:
  • calculating
    (incorrectly) from alot ha’shaḥar,
  • choosing
    a slightly earlier (or even (incorrectly) a later) evening endpoint,
  • not
    using depression angles (an absolute certainty), and
  • disagreements
    about how shekiah is to be calculated given Jerusalem’s
    altitude
will
move the time of plag ha’minḥa, most often several minutes
earlier.

However,
it is critical to appreciate that we are attempting based on
(halakhically inspired) religious[17] instincts to light candles as early as is possible without
violating an explicit halakhic boundary that demands
that we light candles after plag ha’minḥa. Any attempt to
light earlier than 40 minutes before sunset would likely face
halakhic resistance, particularly at a time when estimation
and approximation were still in common use.

Proposition
10. Lighting candles 40 minutes before sunset guarantees we are
lighting at:
  • a
    uniform time all year,
  • as
    early as possible, but
  • always
    at a time that is after     plag ha’minḥa.
Support:
40 minutes is the largest round number that simultaneously meets
all three proposed objectives. Q.E.D.

Conclusions:

To
again be clear, I do not claim that the original basis was derived as
I have outlined. Undoubtedly, the original custom resulted from
accurate approximation as opposed to precise calculation.
Nonetheless, proposition 10 likely captures the original intent of
those who started this unique practice. Knowing more of the early
history surrounding this well establish custom would add
significantly to our understanding. For now, it remains a conjecture
on which comments would be appreciated.

[1]  Even Hazon Ish waited only 45 minutes before ending Shabbat.
[2]  See Minhagei Yisrael
(page 102, footnote 18) by R. Yaacov Gliss and Ha’zemanim
Ka’halakha (chapter 60, footnote 18) by R.
Chaim Benish for proposed theories.
[3]  While most currently follow the method of the Gaon
of Vilna and calculate from sunrise to sunset, surprisingly, this
method has no uncontested support prior to the 16th
century when it was suggested by R. Mordechai Yaffe. Both R. Yaffe
and the Gaon cited no
prior halakhic support; instead they claimed that the hours of the
day are naturally defined by the period between sunrise and sunset.
This contentious topic is not pursued further.
[4]  Multiple comments on different sections of the Shulḥan
Arukh strongly imply support for 90 minutes;
some comments in midrashic settings
explicitly support 72 minutes.
[5]  A student of R. Yisroel Isserlein, R. Yaacov ben Moshe in his sefer
Leket Yosher
sheds light on this issue, (assuming knowledge of the operation of
the diverse clocks in use during the 15th
century.) In the first mention of clocks in halakhic
literature around the turn of the 16th
century,
R.
Yaacov ben Moshe specifies that the time that R. Isserlein permitted
a person having difficulty fasting on Taanit
Esther
to read the Megillah
as slightly before 5 PM. What R. Isserlein described halakhically
as plag
ha’minḥa
was quantified by R. Yaacov ben Moshe as occurring a few minutes
before 5 PM.
[6] The perhaps unfamiliar 3.75 minutes is 1/6th
of the time to walk a mil
of 22.5 minutes.
[7] Ramban in Torat ha’Adam
states that plag ha’minḥa
occurs at the time it takes to walk 1/6th
of a mil before
sunset. From that statement three conclusions can be drawn:
  1. The
    time to walk a mil is 22.5 minutes, not the normally assumed
    18 minutes.
  2. The
    hours of the day are calculated between alot ha’shaḥar
    and an evening equivalent, following what is referred to currently
    as the position of Magen Avraham.
  3. Alot
    ha’shaḥar     and its evening equivalent are separated from
    sunrise and sunset respectively by 90 (not 72) minutes around the
    spring and fall equinox.
[8]  R. Adler’s practice is still followed in Zurich.
[9] An abbreviated discussion also occurs in multiple places in the
bavli.
[10] Three stars appear after sunset in the Middle East before 30 minutes
after sunset. The Gaon of
Vilna succinctly and accurately describes his view of the point of
transition between days of the week as the appearance of 3 stars
versus Rabbeinu Tam’s view that he equates to the appearance of
“all the (millions of) stars.
[11] As traditional a posek
as R. Yitzchok Weiss, the author of Minhat
Yitzhak (vol 4:53), invalidates any approach
that results in a miscalculation of hatzot.
[12] A young man at the time, R. Tukatzinsky was married to the
granddaughter of the venerable R. Shmuel Salant, the last undisputed
chief rabbi of Jerusalem in whose court the dispute was adjudicated.
[13] The length of the day on December 21st
is 10 hours and 4 minutes. Using fixed minutes thus adding 180
minutes, dividing by 12 and multiplying by 1.25, (604 + 180)/12*1.25
= ~ 82 minutes, which puts plag ha’minḥa
8 minutes after
sunset. Adding 192 versus 180 minutes results in plag
ha’minḥa occurring another 5 minutes
later, 13 minutes after sunset.
[14] Using depression angles plag ha’minḥa is
only one minute before sunset; with fixed minutes it is about 6
minutes before sunset.
[15] All the morning hours, including sof zeman
krait shema are identical to the hours
calculated by any symmetric calculation based of the Magen Avraham’s
opinion, as should be obvious and, in any case, easily verified.
[16] Related perhaps, but in ways that are unclear, both of last
century’s most noted
poskim,
R.
Shlomo Zalman Auerbach as well as R. Feinstein issued rulings about
ḥatzot ha’lailah and
ḥatzot
ha’yom,
respectively, that are incredulous. R. Feinstein writes based on
tradition, but with no additional justification, that ḥatzot
is not calculated and at the same time all years long. That ḥatzot
is not calculated comports with the ancient practice illustrated by
Ravyah that the determination of ḥatzot
does not involve calculation but only observation; the latter, that
ḥatzot
occurs at same time all year long, remains unexplained. R.
Auerbach’s ruling, which calculates ḥatzot
ha’lailah
for purposes of the pesaḥ
seder,
is
yet more perplexing. That both poskim
have baffling positions in approximately the same area, both of
which have not been definitively explained, is intriguing.
[17] I am distinguishing religious from halakhic
similarly to their different meanings as
occur in the writings of both R. Joseph Soloveitchik and Prof. Jacob
Katz.


Foie Gras “Fake News”: A Fictitious Rashi and a Strangely Translated Ethical Will

Foie Gras “Fake News”: A Fictitious Rashi and a Strangely Translated Ethical Will
by Ari Z. Zivotofsky
Controversial topics can sometimes lead to contrived sources, i.e. fake news. That is certainly true with the effort by vegetarians to find traditional sources to support their position. In the past I have shown how a booklet claiming Judaism supports vegetarianism was full of misquotes (here here ) and how a “quote” of the Rema was fabricated ( here ). Here I will expose two fake quotes that have been used by vegetarians in the battle against foie gras.
Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. Until its production was banned in 2003 by the Supreme Court, Israel was one of the leading producers in the world. Within the last year, kosher foie gras has begun to be produced in the US for the first time in history.
The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. The Rema (YD 33:9) notes that in his town they would stuff geese to make schmaltz and they would check the veshet of each bird. Rav Yoel Sirkis (Bach, YD 33) was in favor of banning force feeding because of this potential serious problem. The Aruch Hashulchan (YD 33:37) says they did not do force feeding in his town. The Chochmas Adam (16:10) preferred to ban the gavage process because of the concern for treifot of the veshet, but agreed that if done, it could potentially be kosher. In modern times the Tzitz Eliezer (11:49, 11:55, 12:52) and Rav Ovadia Yosef (Yabia Omer 9:YD:3) came out against foie gras, while Rav Yosef Shalom Elyashiv was reported as approving the foie gras that was being produced in 2005. The most famous posek to permit stuffed geese was the Chasam Sofer (2:YD:25; Chullin 43b).

Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century. The only place tzaar ba’alei chaim is mentioned in the context of fattened geese is in the opposite direction – the rabbis were aware that geese used to being fed in this manner would not eat any other way and thus, out of concern for tza’ar ba’alei hayyim, permitted, with certain stipulations, gavage for these geese on Shabbat (Mishna Berurah 324:27). This is as opposed to other chickens and geese, for which this is not permitted.

Despite efforts by some to demonstrate that force feeding geese is cruel and was recognized as such by Jews in previous generations, it’s a common misunderstanding based on a mistranslation that seems to defy explanation, and one of these situations where people keep repeating an error because they didn’t examine the primary source. In contemporary Jewish anti-foie gras literature, two “quotes” are regularly bantered about, even by scholars. One is a “quote” from Rashi and the other from a 14th century ethical will.

Both quotes can be found in the book “The Foie Gras Wars: How a 5,000-Year-Old Delicacy Inspired the World’s Fiercest Food Fight” (2011) by Chicago Tribune reporter Mark Caro. On p. 26 he writes:

“Rashi interpreted the tale to mean that Jews would have to face the music ‘for having made the beasts[geese] suffer while fattening them’.”

And on p. 26-27 he writes:
“In a 14th-century ethical will, a dying man, Eleazar of Mainz, instructs: “‘Now, my sons and daughters, eat and drink only what is necessary, as our good parents did, refraining from heavy meals, and holding the gross liver in detestation’.”
The comment of Rashi sounds like it may indeed be a condemnation of fattening geese. It turns out that Rashi never wrote any such thing. First, the source for this “quote” is Bava Basra 73b and as is well known, on 29a of Bava Basra of our printed texts, there is a note in bold letters in the Rashi column that says: “until here is the commentary of Rashi zt”l, from here on in is the commentary of Rabbeinu Shmuel ben Rav Meir”, ie Rashbam. The first error is therefore that the comment was not written by Rashi but by his grandson. 

Nonetheless, even if Rashbam had written that, it would be of significance. But he didn’t.

The comment was made on the 10th of the fantastic, esoteric tales of Rabbah bar bar Chanah. The story is:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב
ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, וחזינן הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, אמינא להו: אית לן בגוייכו חלקא לעלמא דאתי? חדא דלי גדפא, וחדא דלי אטמא. כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר, אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין.

Rabbah b. Bar Hana also related: We were once travelling in the desert and saw geese whose feathers fell out on account of their [excessive] fatness, and streams of oil [fat] flowed under them. I said to them: ‘Shall we have a share of your [flesh] in the world to come?’ One lifted up its wing, the other lifted up its leg. When I came before R. Elazar he said to me: Israel will be held accountable because of them.

Commenting on the last line, Rashbam commented:
רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב
ליתן עליהם את הדין – שבחטאתם מתעכב משיח ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן.
According to the Rashbam, the Jews are responsible for the suffering of the geese in that the geese had to live extra-long with unnatural fat because the Jews sinned and thereby delayed the coming of the Messiah and the slaughtering of these geese. The Rashbam was discussing a fanciful story involving the suffering of mythical geese whose feathers fall out and whose fat drips off of them, i.e. who were clearly suffering and are different from a typical goose. Such geese he suggests may suffer due to their excessive fat. He makes no mention of the fattening process and says nothing about any suffering during that process or about the suffering of geese that his Jewish neighbors were raising.
And how about the ethical will? Hebrew Ethical Wills (JPS Library of Jewish Classics) (English and Hebrew Edition) [1976], Israel Abrahams (Editor), Judah Goldin (Foreword) is a facsimile edition of the 1926 original. Beginning on p. 207 is “The Ideals of an Average Jew (Testament of Eleazar of Mayence)” and on p. 212 it indeed says: “Now, my sons and daughter, eat and drink only what is necessary, as our good parents did, refraining from heavy meals, and holding the gross liver in detestation.” 

From this it is not at all clear why liver should be so disliked, and it is certainly not obvious that he is talking about foie gras. It could be that he simply abhors liver (perhaps because, as Chazal note, it is full of blood). In an effort to better understand, I looked on the other side of the page, at the Hebrew text. And what a shock! It seems that when Israel Abrahams (Reader in University of Cambridge and a Senior Tutor at Jews’ College) translated this text he used some poetic license, likely never suspecting it would be then adopted by the anti-foie gras activists. Here is what the Hebrew found in Abrahams says:
בניי ובנותי פחותו נא מאכילה ושתייה רק כדי צורך. ואל תבזבזו ממון לאכילה ולשתייה. כן היו אבותינו החסידים אוכלים כדי הצורך ולא אכילה גסה ולמלאות כריסן. להיות כל ימיהם כחוש.
No mention whatsoever of liver! It appears that it is not an actual translation. It seems strange that Abrahams fabricated the liver in the English. He says the translation was made on the basis of two Hebrew texts. Maybe he translated straight off of them and the Hebrew in his edition is not accurate. The first is a text that is based in a Munich MS and appears on Moritz Güdemann’s Quellenschriften (Berlin, 1891, reprinted by Philo Press in 1968).

There on p. 296 one finds an almost identical text:
בניי פחותו נא מאכילה ושתייה רק כדי צורך ואל תבזבזו ממון לאכילה ולשתייה. כן היו אבותינו החסידים אוכלים כדי הצורך ולא אכילה גסה ולמלאות כריסן להיות כל ימיהם כחוש
The other manuscript is Bodleian MS cat Neubauer No. 907, fols. 164a-166a (not 166b as Abrahams erroneously wrote) and the relevant section is at the top of 165a (I thank Ezra Chwat for his assistance in obtaining this ms.). As can be seen the text is identical to that found in the Abrahams’ book. 
There seemed to be a final possibility. In his introduction, Abrahams notes that a previous translation, into German, had appeared in the journal Jüdische Presse, Berlin 1870, p. 90.

The journal is available here (I thank Sharon Liberman Mintz for finding that link for me). In issue 11 (Sept 9, 1870) a translation appears on the 6th and 7th page of the issue, pages 90-91 of the volume, as can be seen in the figure below.
However, it is only a translation of the first half of the will, ending just before the relevant section. It says that it was to be continued, but unfortunately that was the first year of the journal and the next issue (12) is missing (as are several others such as 3, 7, 9, 10) from the digitized microfilm at that website and I have been unable to locate it in any Israeli library. the translation until that point seems to be accurate and it is hard to ascribe the insertion of the liver to the German translator (I thank Rabbi Dr. Seth Mandel and Prof Michael Segal for assistance with the German).
It thus seems clear the liver was inserted into the English transition for some inexplicable reason, but certainly does not appear in this 14th century ethical will.
Once an author is convinced of the authenticity of the sources they often embellish. In the academic work, Food and Morality: Proceedings of the Oxford Symposium on Food and Cookery (2007) edited by Susan R. Friedland, there is a chapter called the foie gras fracas: sumptuary Law as Animal welfare? By Cathy K. Kaufman, a scholar-chef and Adjunct Chef-Instructor, Institute of Culinary Education, in New York City.
On p. 126 she writes: 

“The best written evidence for the medieval production of foie gras – and its ambiguous moral status – is found among the writings of the Ashkenazi Jews who spread throughout Europe. Rabbi (sic) Rashi ……”

But in fact we have shown that among the Jewish writings there is ZERO evidence regarding any ambiguous moral status!
Even the well-known American cookbook author Joan Nathan couldn’t avoid this pitfall. 
Recently, in her King Solomon’s Table: A Culinary Exploration of Jewish Cooking from Around the World (2017) on p. XXI she wrote: 

“Rashi was a thinker who knew both religion and agriculture. He condemned, for example, the force-feeding of geese to produce foie gras ….”.

In 2013, an article in Moment magazine (here) stated: 

“More complex, however, were the ethical questions. In the 11th century, the French scholar Rashi warned Jews against the force-feeding practice, “for having made these beasts (geese) suffer while fattening them.” This went against Jewish law prohibiting tza’ar ba’alei chayim, suffering to animals, although some rabbis claimed that since none of the geese’s limbs were harmed and the geese did not feel discomfort in their throats, foie gras was not treyf, or forbidden. Other rabbinic scholars suggested that it is only permissible to inflict pain on an animal when the benefit of doing so is significant; since there are no real nutritional benefits to foie gras, the process of force-feeding was questionable.”

One can only wonder who these “some rabbis” and “other rabbinic scholars” were who argued with this non-existent Rashi!
The book that is the source for many of these other articles is the beautiful coffee-table book Foie Gras: A Passion (1999) by Michael Ginor and Mitchell Davis. Ginor, an American who spent two years in the IDF and while in Israel discovered foie gras, co-founded, co-owns, and is President of NY based Hudson Valley Foie Gras and New York State Foie Gras, the most comprehensive foie gras producer in the world. His book is an absolutely comprehensive book on everything one could possibly want to know about foie gras. And there on p. 11 he quotes the non-existent Rashi and on p. 12 the English version of the strangely translated ethical will. I have no idea where he found those two quotes that have today become so common in the vegetarian literature. 
The fact that all one has to do is look in the Hebrew originals to see that these quotes are fake news, explains why they are found in English sources and I have not yet found them in any of the Hebrew works on animal rights.


Simchas Torah & a Lost Minhag of the Gra

Simchas Torah & a Lost Minhag of the Gra
By Eliezer Brodt
Chol HaMoed Succos is the Yarzheit of the Vilna Gaon (for an earlier post on the Gra see here and here). In this post I hope to show a source for a “forgotten” Minhag of the Gra.
In 1921 the great bibliographer (and much more) Yitzchak Rivkind described a strange custom he saw during the time he learned in Volozhin (after it was reopened and headed by R’ Rephael Shapiro), in an article about Minhag HaGra. On Simchas Torah they would open the Aron Kodesh when saying Aleinu, both at night and during the day, and while singing the Niggun of Mussaf of Yom Kippur would bow on the floor exactly like we do on Rosh Hashonah and Yom Kippur. When he asked for the source of this Minhag he was told it comes from the Gra. When he visited Vilna sometime later he found the only place that they observed this unique Minhag was in the Kloiz of the Gra, but nowhere else in Vilna.[1] 
In 1933 R’ Meir Bar Ilan printed his memoirs in Yiddish for the first time (in book form); in it he describes the great Simcha in Volozhin on Simchas Torah, that of his father the Netziv and of the Talmidim. He then writes that when they got to Aleinu they would open the Aron and with Niggun of Mussaf of Yom Kippur would sing and bow on the floor exactly like we do on Rosh Hashonah and Yom Kippur.[2] However, this custom is not mentioned in the Maaseh Rav or any of the other collections of Minhagim of the Gra.
Earlier this year (2018) R’ Dovid Kamenetsky published a very important manuscript related to the Maaseh Rav. This work sheds light on how this important sefer of the Gra’s Minhaghim was written. The Gra had a very close talmid named R’ Saadyah who wrote up the various things he witnessed the Gra doing. This formed the basis of the Maaseh Rav who then went and added to it from other sources. This original manuscript work was recently discovered and printed by Rabbi Kamenetsky; in it we find that R’ Saadyah writes that on Rosh Hashonah and Yom Kippur the Gra would fully bow (prostrate himself) during Aleinu, and did the same on Simchas Torah at night. Thus we now for the first time have the actual exact source of the Gra doing this.[3] 
בר”ה וי”כ וש”י כשאומר הש”ץ זכרנו:… כשהגיע לכורעים הי’ כורע ונופל על אפיו בפשיטת ידים ורגלים וכן בשמחת תורה בלילה היו אומרים מזמורים ותפילות …בים ואח”כ היו נופלים על אפיה’ כנ”ל באימ[ה] בעלינו…
Here is a copy of the page in the manuscript (thanks to Rabbi Dovid Kamenetsky):
A possible explanation for this Minhag is that when things were getting a bit too wild, i.e. too leibedek, they did this to remind the crowd it’s a Yom Tov. This is not the only minhag done like Yomim Noraim, in one account we find “The Musaf was chanted with the music of the New Year’s ritual.”[4] 
[1] HaIvri, 10:35, (1921), pp. 6-7. See Yaari, Toldot Chag Simchas Torah, p. 366.
[2] MeiVolozhin Ad Yerushlayim, 1, p. 115.
[3] See TorasS Hagra, p. 212. On this work see Toras Hagra, pp. 127-226.
[4] Between Worlds, p. 93


A Compromise in Halacha – On Menachot 33a

A Compromise in Halacha – On Menachot 33a
By Eli Genauer
A common D’var Torah delivered at a wedding goes something like this: “Dear Chatan and Kallah. You are standing beneath a Chupah which is representative of the home you will build within the Jewish people. When you walk into your home, you will notice that that Mezuzah is placed in a diagonal position on the doorpost. There is a disagreement between Rashi and his grandson Rabbeinu Tam as to whether the Mezuzah should be affixed in a vertical or horizontal position. Later decisors ruled that a compromise between those two opinions was in order and therefore prescribed that the Mezuzah be affixed diagonally. This lesson of compromise is an important one as you embark upon you marriage and the Mezuzah on your door is an important reminder of this principle. Mazal Tov!”
This wedding Dvar Torah is based on a Gemara in Menachot 33a
אמר רב יהודה אמר רב, עשאה כמין נגר פסולה.
איני? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עביד……. ?
לא קשיא, הא דעבידא כסיכתא, הא דעבידא כאיסתוירא. 
Rav Yehuda says that Rav says: If one affixes a Mezuzah like a bolt, it is invalid. Is this so? But when Rav Yitzchak bar Yosef came ( from Eretz Yisroel ) he said that all Mezuzot in the house of Rebbe ( Yehuda HaNasi) were affixed like a bolt……? This is not difficult. This ruling (where it is ruled as being unfit) is where it was prepared like a peg; that ruling (in the house of Rebbe where it is ruled as being fit) is where it is prepared like an ankle. [1] 
Rashi explains that a “נגר” is something that is embedded in a wall “שתוחבין הנגרין בכותל”[2] 2. He then writes the word “כזה” and illustrates this with a drawing showing a horizontally placed Mezuzah. This is one of many times here that Rashi tells us something and then uses the word “כזה” which is then followed by a diagram. In this case, the illustration shows a horizontally affixed Mezuzah and it is a mezuzah affixed in this direction that is improper.
Rabbeinu Tam (תוס’ ד״ה “הא דעבידא כסיכתא) is bothered by the explanation of Rashi because he feels that it is more honorable to have the Mezuzah affixed in a horizontal position just as it is more honorable to have a Sefer Torah lying horizontally than standing vertically. He therefore translates the word “נגר” as a “peg” and says that the disqualification of a Mezuzah affixed כמין נגר is that it is affixed vertically, like a peg. He also translates the word כסיכתא as a peg and therefore disqualified because it is vertical, and the word איסתוירא, which is considered to be proper, as the part of the foot below the ankle which is horizontal.
The idea that affixing the Mezuzah diagonally is a compromise between the positions of Rashi and Rabbeinu Tam is based on the Shulchan Aruch, Yoreh Deah 289:6

צְרִיכָה לִהְיוֹת זְקוּפָה, אָרְכָּהּ לְאֹרֶךְ מְזוּזַת הַפֶּתַח….. הַגָּה: וְכֵן נָהֲגוּ. (בֵּית יוֹסֵף) אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפְּסוּלָה בִּזְקוּפָה, אֶלָּא צְרִיכָה לִהְיוֹת שְׁכוּבָה, אָרְכָּהּ לְרֹחַב מְזוּזַת הַפֶּתַח (טוּר וְהַפּוֹסְקִים בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). וְהַמְּדַקְדְּקִין, יוֹצְאִין יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ בְּשִׁפּוּעַ וּבַאֲלַכְסוֹן (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי ומהרי”ל ות”ה סי’ נ”ב), וְכֵן רָאוּי לִנְהֹג, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.

In truth, it is not really a compromise but rather an effort to affix the Mezuzah in a way in which both Rashi and Rabbeinu Tam would approve. Rashi says that vertical is the proper way, horizontal is Pasul, but bent ( or diagonal) is also Kosher. Rabbeinu Tam says that horizontal is the proper way, vertical is Pasul, but bent is also Kosher. Some Meforshim take this idea even further by saying that since in the house of Rebbe the Mezuzot were affixed כאיסתוירא, this was some sort of Hidur and therefore something to be emulated.
The classic edition of the Vilna Shas (Vilna 1885) renders this Sugya and the accompanying diagrams as such
Here are the words of Rashi which correspond to these two diagrams which show the positioning of four Mezuzot
  1. עשאה כמין נגר – שקבעה ותחבה בסף כנגר, שתוחבין הנגרין בכותל כזה.
  2. פסולה – דמצותה לתתה באורך בסף כזה …. נגר, קביליא
  3. עבידא כסיכתא – נגר כשל אומנים כזה פסולה
  4. איסתוירא – היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה, כשירה:
  5. ל”א איסתוירא, כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף:
The doorframe in the top illustration shows the position of two Mezuzot.
The one on top is horizontal which is improper, and the one on the bottom is vertical which is Kosher.
  1. עשאה כמין נגר – שקבעה ותחבה בסף כנגר, שתוחבין הנגרין בכותל כזה.
He affixed and inserted it in the doorpost like a bolt, for workmen who work with bolts insert it in the walls like this[3] 
  1. פסולה – דמצותה לתתה באורך בסף כזה ….
It is improper- Because the Mitzvah is to affix it vertically in the doorpost like this….
The doorframe in the lower illustration also shows two Mezuzot.
The one on top is horizontal and therefore improper and the one on the bottom is bent (it looks like the Hebrew letter Nun), and therefore Kosher. Here are the words of Rashi which correspond to these two Mezuzot.
עבידא כסיכתא – נגר כשל אומנים כזה פסולה
A bolt as fashioned by workmen like this is disqualified
ל”א איסתוירא. כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף
Another explanation of איסתוירא – like the point at which the “Shok” joins the ”Regel”, where the “Shok” is upright and the “Regel” rests, like this, so too if he affixes the Mezuzah like this it is Kosher because the top part is upright.
There is no diagram associated directly with this comment of Rashi
איסתוירא – היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה, כשירה:
Whether a נגר is normally inserted horizontally or vertically is also “illustrated” in Jastrow’s explanation of the word
In Bava Batra 101a he describes it “like an upright bolt” and in our Gemara he describes it as “like a bolt shoved into a case, i.e. horizontally”
There are two issues with the standard depiction of the two diagrams in the Vilna Shas. Rashi uses the word כזה five times and there are only four “illustrations” (2 in each diagram) Also, we would expect that there would be a diagram after each time it says כזה.
This problem is solved when we look at the only handwritten manuscript we have of Rashi on this part of Menachot.
The National Library of Russia, St. Petersburg, Russia Ms. EVR IV 25:

http://aleph.nli.org.il:80/F/?func=direct&doc_number=000159163&local_base=NNLMSS
It contains five depictions of the placement of the Mezuzot and each כזה is followed by a depiction.
The problem is also solved when we look at the first printed edition of Menachot ( Bomberg 1522) whose source had to be a manuscript. [4] 
This printed edition leaves space after every כזה. It even includes a rudimentary depiction of the last כזה looking like a “Nun” which is supposed to depict where the ankle meets the leg.
It looks very much like the Nun in the National Library of Russia manuscript and may have emanated from the same source.
It was very exciting for me personally to discover this “diagram” which clearly was added to illustrate the כזה. In his Maamar ‘al hadpasat ha-Talmud with Additions, (ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006, p.41)  Rav Natan Nata Rabbinowicz, writing about the first Bomberg edition, states as follows:

״ובכל התלמוד (וכן בכל הדפוסים הישנים עד דפוס בערמן) נשמטו הציורים בגמרא, רש״י ותוספות,ונשאר מקומם חלק, מלבד בסוטה מג. שישנו הציור ברש״י
“In all of the Talmud (and in all other older printed editions of the Talmud until the Berman edition ( Frankfurt an Der Oder 1697-99) the diagrams were not included in the Talmud, Rashi and Tosfot, and their space remained empty, except for Sotah 43A, where we find a diagram in Rashi.”

It turns out there was a diagram included in the second Bomberg edition of Zevachim( 1528) on 53b, which Rabbinowicz probably never saw. See my article here.
He may have also missed this one because it does not look much like a diagram, but just a letter, or perhaps he felt it was of no significance.
This depiction of the last כזה looking like a “Nun” was maintained by subsequent editions of the Talmud printed in Basel 1580, Cracow 1605, Amsterdam 1644, and Frankfurt an der Oder in 1699.
It was only dropped and replaced with the two larger diagrams we have today in the Frankfurt am Main edition of 1720.
Since many people follow the advice of the Rema and affix the Mezuzah diagonally, it is important to understand the source. This is the word in the Gemara which state that in the house of Rebbe, the Mezuzot were affixed כאיסתוירא. This word is etymologically related to the Latin word astragalus which is described as “the bone in the ankle that articulates with the leg bones to form the ankle joint”. It is more commonly known today as the Talus and looks like this:[5] 
As used in the Gemara, it probably meant the entire area where the bottom of the foot ( which is horizontal) met the bottom of the leg ( which is vertical) at the ankle, thereby looking like something that was bent.
Finally, there is a fascinating story about the Talus bone related by Rav Yisroel Shachor in the Sefer “Dovair Yesharim”.[6] In discussing the איסתוירא, he writes that he was in a terrible automobile accident and בחסדי ה׳ escaped death by climbing out of the rear of the car only seconds before it burst into flames. The only injury he sustained was a broken bone in his foot, which he identified as the Talus. He had many opportunities to view x-rays of his broken foot and concludes “I see this as a source of amazement that the only bone of all 248 bones in my body which was broken, allowed me to understand the words of Torah, and to understand that this was the איסתוירא which is mentioned in Gemarot.”[7]

[1] Translation courtesy of Sefaria.org and follows the interpretation of Rashi.
[2] There is discussion on whether what is shown as Rashi in our editions of Menachot was actually written by Rashi. Rav Natan Nata Rabbinowicz ( author of Dikdukei Sofrim) writes that our “Rashi” was written by a student of Rabbeinu Gershom. ( Dikdukei Sofrim on Menachot 86a note 6 where he writes …מפני שהפרוש הזה המיוחס לרש״י הוא כנראה מתלמיד הרבינו גרשום מאור הגולה והעתיק ברובו לשון הרבינו גרשום מאור הגולה) Rav Betzalel Ashkenazi (the author of the Shita Mekubetzet) writes that for chapters 7-10, the “Rashi” in the standard editions was not written by Rashi and he substitutes his own version which is indicated by the words “Rashi Ktiv Yad” in the Vilna Shas. The editors of the Vilna Shas record this opinion at the beginning of the 7th chapter ( Menachot 72a) as follows: וזה לשונו “זה הפּרוש אשר הוא בדפוס מפרק אלו המנחות עד שתי הלחם אינו מפי׳ רש״י ז״ל והוא של פרשן אחר, וזה לשון רש״י כּ״י”.But Rav Ashkenazi seems to indicate that the Rashi of other chapters was in fact written by Rashi. ( see his note to the beginning of Menachot chapter 11 where he writes מכאן ואליך הוא פירוש רש״י ז״ל).
[3] We only know that it is affixed in a horizontal direction from the picture, not from Rashi’s words.
[4] The Soncino family printed many tractates of the Talmud from 1483-1519 before Bomberg printed the complete Talmud in 1520-1522, and those Soncino editions often formed the basis for the text of the Bomberg edition. But the Soncino family did not print tractate Menachot meaning the Bomberg edition was based solely on manuscripts.
[5] My source for this information is Dr. Carol Teitz who is a member of my Shul. Dr. Teitz is an orthopedic surgeon and most recently, the dean of admissions at the University of Washington Medical School
[6] Doveir Yesharim, Sefer Shemot, Jerusalem. 2014, page 128

[7] This source was brought to my attention by a Torah scholar named Aharon who has helped me immensely in my research on diagrams.


Book Announcement

Book Announcement
By Eliezer Brodt
ספרות חז“ל הארץ–ישראלית, מבואות ומחקרים, המערכת מנחם כהנא, ורד נעם, מנחם קיסטר, דוד רוזנטל, ב’ חלקים, 732 עמודים.
I am very happy to announce the publication of an important work which numerous people will find very useful. This is a collection  essays from various experts in the field of Chazal’s Eretz Yisrael Literature. If one wants a proper introduction to various works of Chazal from the Mishna and on, this is the place to look Up until now there were numerous articles and books on all these topics, including the two volumes set Literature of the Sages Many of the topics covered in these two new volumes can be found in; Literature of the Sages, some times even by the same authors e.g. Vered Noam on Megilat Tannit or Chaim Milikowsky on Seder Olam. However, many of the chapters are new or are written by different people. One hopes that they will continue this series with a volume dealing with the Talmud Bavli.
For a short time copies can be purchased through me for a special price. Contact me at Eliezerbrodt@gmail.com


מצות ישיבת ארץ ישראל

מצות ישיבת ארץ ישראל
בצלאל נאור
א]
רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה, דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה’ [והעליתים והשיבותים אל המקום הזה]” [ירמיה כז, כב].
אמר, איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא והדר אפיק. אזל1 אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה, היה עומד בתפלה ונתעטש, ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי, היה עומד בתפלה ובקש להתעטש, מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל ואומר, “רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה”. ומתחיל ממקום שפסק.
אמר ליה, אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי!
(ברכות כד, ב)
יש לבאר שרבי אבא עמד בפני דילמה גדולה. מצד אחד, בערה בו חיבת הארץ. רבי אבא נעשה לשם דבר עבור חיבת ארץ ישראל שלו. “רבי אבא מנשק כיפי דעכו”.2 אמנם לעומתו עמדה שיטת רבו, רב יהודה, שהתנגד בכל תוקף לעלייה מבבל לארץ ישראל.
במצב כזה שהיה “על הגדר” ומתנדנד בשרעפי לבו, קרהו מקרה—”השגחה פרטית”—שהכריע לצד העלייה לארץ ישראל. הוא שמע הלכה שמי שנתעטש מלמטה, מתרחק ארבע אמות ממקום התפילה שלו, וכשיכלה הרוח, חוזר למקומו הראשון ומתפלל. רבי אבא בחכמתו ובתבונתו שמע לקח לגבי גורל ישראל. הגם שחטאו ישראל על דרך שכתוב “נרדי נתן ריחו”,3 “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”,4 אין חייבים להישאר בגלות בבל עד ביאת גואל, אלא משיכלה הרוח, חוזרים לארצם ומתחילים את העבודה ממקום שפסקו.5
ב]
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו” [ירמיה כז, כב].
אמר, איזיל ואשמע מיניה מילתא ואיתי ואיסק. אזל אשכחיה דקאי בי באני, וקאמר ליה לשמעיה, הביאו לי נתר, הביאו לי מסרק…
אמר, אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי!
קא משמע לן דברים של חול מותר לאומרם בלשון קודש.
(שבת מא, א)
גם רבי זירא התלבט אם לעלות לארץ ישראל או להישאר בבבל. הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל אבל עמד מנגד פסק דינו של רבו, רב יהודה, שאסר העלייה מבבל לארץ ישראל.6 וגם לו קרה מקרה—”השגחה פרטית”—שהכריע את כף המאזנים לצד העלייה לארץ ישראל אם עוד קינן ספק בלבו. אף הוא שמע הלכה חדשה—מתוך “מעשה רב”—שהפיק ממנה לקח לגבי העלייה לארץ ישראל. כנראה שהיו כאלה שסברו שאסור לומר דברים של חול בלשון הקודש; שסברו שרק דברים של קודש מותר לומר בלשון הקודש. ומפי רבו, רב יהודה—”מרא דשמעתתא” גופיה—שמע יקרות לשון הקודש והבין שכמה שיותר יש לדבר בלשון הקודש.
“תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב—מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא”.7
ג] תוספות כתובות קי”א א’ ד”ה בבלה יובאו ושמה יהיו: “אף על-גב דהאי קרא בגלות ראשון כתיב, יש לומר דבגלות שני נמי קפיד קרא”.
דברי התוספות אינם מובנים כל הצורך. וכבר כתבתי במקום אחר,8 שישנו חבל ראשונים שכתבו שבאמת בית שני לא היווה גאולה אלא “פקידה” בעלמא, שמלכי בית חשמונאי לא השיגו מלוא העצמאות ועדיין משועבדים היו למלכי פרס ויוון ורומי. ראה פירוש רבינו עזרא מגירונה לשיר השירים ח, יג: “הלא לא היתה לישראל מלוכה וממשלה כל ימי בית שני כי תחת מלכי פרס ויוון ורומי היו”.9 וכן כתוב בדרשות הר“ן, סוף הדרוש השביעי,10 וביתר הרחבה באור השם לתלמידו ר’ חסדאי קרשקש.11
ואם כן, איננו צריכים לתירוץ התוספות אלא מובן מאליו שגלות ראשון וגלות שני היינו הך, המשך אחד עם פסק זמן באמצע הקרוי “בית שני”. מפורש אומר רבי חסדאי: “האמת הגמור לפי מה שיראה, שהגלות הזה שאנחנו בו, הוא הגלות שנמשך מחורבן הבית הראשון”.12
אולם הרמב”ם לא יסבור כן שהרי כתב בהלכות חנוכה פ”ג הל”א: “וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני”. והוא יצטרך לתירוץ התוספות. וצריך עיון.13
ד] הרמב”ן החשיב ישיבת ארץ ישראל למצות-עשה מן התורה (עיין פירושו במדבר לג, נג) וכן מנאה במניין המצוות שלו (מצות-עשה רביעית לדעת הרמב”ן, נדפס בספר המצוות לרמב”ם). וזה לשונו שם: “הכל הוא ממצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות”.
והנה יש לנו ספר חשוב בשם מגילת אסתר (ויניציאה, שנ”ב) שנכתב להצדיק את שיטת הרמב”ם בספר המצוות מהשגות הרמב”ן. מחברו ר’ יצחק ליאון בן אליעזר אבן צור ספרדי.14
זה לשון מגילת אסתר (דפוס ויניציאה שנ”ב), דף צז ע”ב:
ונראה לי כי מה שלא מנאה הרב [=הרמב”ם] הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות [קי”א א’] שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחוהו מפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים וגומר, ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה15…ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו גם כן התם [=כתובות ק”י ב’] כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו”. ואם היה מצוה בדירת ארץ ישראל בכל הזמנים, איך יבוא נביא אחרי משה לסתור את דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכל-שכן לסתור.
מהר“ץ חיות בהגהותיו ברכות כ”ד ב’ דחה דבריו האחרונים: “ואני אומר, ולטעמיך גם לשיטתו [=לשיטת הרמב”ם] לא יתכן, דאפילו אם מצות עשה דירושת הארץ אינה לדורות, מכל מקום אין נביא רשאי לחדש דבר, אלא ודאי דאמירת ירמיה איננה רק תקנה כשאר תקנות נביאים שאינן בכלל מצוות…”
אמנם יש להפריך את דברי המגילת אסתר באופן יסודי יותר. אלה דברי הרמב”ם בספר המצוות, מצוה קעב:
היא שצונו לשמוע כל נביא מהנביאים לעשות כל מה שיצוה אפילו בהיפך מצוה או כלל מצות מהמצוות האלו ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, לא שיצוה להתמיד תוספת או חסרון, כמו שבארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה, והכתוב שבא בו הציווי הזה הוא אמרו “אליו תשמעון” [דברים יח, טו] …
וכן כתב הרמב”ם בחיבורו הגדול משנה תורה, הלכות יסודי התורה פ”ט הל”ג: “וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה—מצוה לשמוע לו”.
ולכן מילתא דפשיטא הוא שמה שציווה ירמיהו הנביא “בבלה יובאו ושמה יהיו”, הוראת שעה היא, כדברי הנביא עצמו “עד יום פקדי אותם, נאום ד'”.
אלא שנצטרך להבהיר שישנה “שעה” שמתארכת מאות שנים. וכבר הוכחנו זאת במקום אחר מדברי הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פ”ד הל”א שמנה בין הכלים הנטפלים לארון את מטה אהרן וצנצנת המן והשמיט את הארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוקי ישראל, משום שאינו אלא על דרך הוראת שעה ולא הוראה לדורות.16
לכן, מה שחשב בעל מגילת אסתר להוכיח שמצות ישיבת ארץ ישראל אינה מצוה לדורות מזה שהנביא ירמיהו יכל לאסור העלייה לארץ ישראל (לדברי רב יהודה), נפל בבירא. כי יתכן מאד שהמצוה נוהגת לדורות והנביא לא אמר לבטלה אלא “לפי שעה”.17
ה] יש בידינו ספר יקר מאד, מסולא בפז, מאחד ה”חסידים הראשונים”, שהיה שייך לחוג הנרחב של הבעש”ט, ר’ בנימין מגיד מישרים דק”ק זלאזיץ. שם הספר הוא אהבת דודים (למברג, תקנ”ג), פירוש על שיר השירים.18 בפירוש לפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ” (שיר השירים ב, ז), כותב ר’ בנימין דברים נוראים המרקיעים שחקים.
הגמרא סוטה (י”ג ב’) אומרת: “כל העושה דבר ולא גמרו—קובר אשתו ובניו”. בבראשית רבה (פה, ג) הלשון: “כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה—קובר את אשתו ואת בניו”.
מקשה המגיד מזלאזיץ:
וצריך להבין, הא כל מדותיו של הקב”ה מדה כנגד מדה, וקשה, וכי כך היא המדה שיבוא עונש כזה על שאינו גומר המצוה?
שנית, למה יהיה זה האדם יותר גרוע ממי שאינו מתחיל בה כלל?
המגיד מסביר על-פי משל:
ונראה לתת טעם לשבח, ומבשרי נחזה, באלפי אלפים הבדלות, כשאדם בא לקרב את עצמו אל היחוד הגשמי ונתעורר[ה] תאות שניהם אל היחוד, ובא איזה דבר המונע לגמור יחודם, כמה “אנפיהם עציבין”,19 ולא עוד אלא במה שהיה אפשר להם להוליד איזו נשמה קדושה ביחודם, לא די שלא הולידו בקדושה, אף זו שלפעמים יצא חס-ושלום ממנו לבטלה הואיל שנתעורר לזווג, ויתן כח חס-ושלום לחיצונים בהתעוררות זיווג זה.
ותיכף למשל, נמשל:
כן הדבר הזה, כשהתחיל לעשות היחוד באיזו מצוה, ובאתערותא דלתתא אתער לעילא, העלאות מ”ן [=מיין נוקבין] והורדות מ”ד [=מיין דוכרין], וכשלא נגמר היחוד כדקא יאות, גורם ד”אתכסיא סיהרא”,20 שהיא מדת מלכות…
והוא הדבר אשר גורם מי שהתחיל במצוה ואינו גומרה. ונמצא לפי זה עונשו הוא לפי המדה: כשם שהוא גורם ש”אתכסיא סיהרא”, לכך הוא קובר אשתו ונכסית ממנו; וכשם שגרם ש”נהורא לא אשתכח”,21 שלא קיבלה המיין דוכרין, שהיא [=שהן] נשמות קדושות, שהיה יכול להוליד מזה היחוד, לכך קובר בניו, חס-ושלום.22
כך מפרש אחד מגדולי החסידות את השבועה בשיר-השירים, “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. הדברים נאמרו במישור הפרטי שהמתחיל במצוה מושבע ועומד לגומרה, אולם ניתן להעתיק את הדברים אל המישור הכללי. כנסת ישראל התחילה במצות ישוב ארץ ישראל. “באתערותא דלתתא, אתער לעילא”. אחינו בני ישראל, אל נא נרפה ממצוה זו! מושבעים אנו בכל חומר השבועה לגמור את אשר החלנו.

1
.רש”א גורס: וועד ואתי ואזיל
2
.כתובות קיב, א
3
.שיר השירים א, יא ורש”י שם
4
.תפילת מוסף של שלוש רגלים
5
.(כבר נדפס ממני דרוש זה בראשית אוני על מסכת ברכות, חלק א (ניו-יורק תשל”ה
6
בעלייתו לארץ ישראל הצטיין רבי זירא במסירות הנפש שלו, כמסופר בשלהי מסכת כתובות (קי”ב א’): “רבי זירא כי הוה סליק לארץ ישראל, לא אשכח מברא למיעבר, נקט במצרא וקעבר”. (רש”י: נקט במצרא—יש מקום שאין גשר, ומשליכים עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו, כי-אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו, קשור שני ראשיו בשתי יתידות, אחת מכאן ואחת מכאן, בשני עברי הנהר.)
מלבד מסירות הנפש הגופנית, היתה כאן מסירות נפש רוחנית. אלה דברי מו”ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל:
לא רק במסירות גופו בהסתכנות חייו בהיותו “נקט במצרא” כדי להזדרז ולהגיע אליה [=אל ארץ ישראל] בהקדם, כאשר “לא אשכח מברא למיעבר” (כתובות קי”ב א’), אלא גם במסירות נפשו והקרבת עמדתו הרוחנית בשביל זה. כי ירא שמים כמוהו, הלא בודאי היה לו “מורא רבו כמורא שמים” (אבות פ”ד מ”יב) בכל תוקפו. אכן בהחלטתו לעלות לארץ ישראל השתמט מלפני רבו רב יהודה, שאמר “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה”, ומקיים בפועל את העלייה לארץ, במסירות נפש והקרבה רוחנית, למרות הוראתו זו של רבו.
(רצי”ה קוק, לנתיבות ישראל, ב [ירושלים, תשל”ט], “תורה לשמה והארץ לשמה”, עמ’לא)
7
ירושלמי, שבת פ”א הל”ג. ובירושלמי שקלים פ”ג הל”ג הסדר הפוך: “ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה”. (ועיין בתקלין חדתין שם מר’ ישראל משקלוב, תלמיד הגר”א, שפירש  על דרך הסוד שישיבת ארץ הקודש, אכילת פירות בטהרה, הדיבור בלשון הקודש, וקריאת שמע כנגד גוף ונר”ן, מתתא לעילא, ואם כן הסדר במסכת שבת מדוייק טפי.) יש עוד שינוי, במסכת שקלים הנוסח: “יהא מבושר שבן עולם הבא הוא”. אמנם בכפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי, פרק י, מביא את הגמרא הירושלמית שקלים בזה הלשון: “יהא מובטח שהוא מבני העולם הבא”.
8
.בספרי אוירין (ירושלים, תש”מ), עמ’ פה-פז
9
.כתבי רמב“ן, ערך רח”ד שוול, כרך ב (ירושלים, תשכ”ד), עמ’ תקיז
10
.רבינו נסים בן ראובן גירונדי, דרשות הר“ן, ערך ר’ אריה ל’ פלדמן (ירושלים, תשל”ז), עמ’קכג
11
ר’ חסדאי קרשקש, אור השם, מאמר ג ח”א, כלל ח, פרק ב. במהדורת מו”ר רבי שלמה פישר שליט”א (ירושלים, תש”ן), עמ’ שסח-שסט
12
.שם, עמ’ שסט
13
וראה מה שכתב בשיטת הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ה, הלכה יב) ר’ חיים הלוי, זה מקרוב נדפס:
ונראה לומר, דהנה התוספות (כתובות קי”א א’ ד”ה בבלה) הקשו דהאי קרא דבבלה בגלות ראשון הוא דכתיב. ותירצו דילפינן גלות שני מגלות ראשון. והנה צריך עיון דאיך ילפינן גלות שני מגלות ראשון כיון דקדושה ראשונה לא קידשה אלא לשעתה, ונמצא דלא היה על כל יחיד ויחיד הך מצוה דישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן בקדושה שניה דקידשה לעתיד לבוא, ונמצא דאיכא על כל יחיד הך מצוה דאורייתא של ישיבת ארץ ישראל, אפשר דבכי האי גוונא ליכא להך דינא דשמה יהיו.
ואשר על כן סובר הרמב”ם דהך דינא דאסור לעלות מבבל לארץ ישראל לא קיימא אלא אם נימא דקדושה שניה גם כן בטלה, או דנימא דקדושה ראשונה גם כן לא בטלה, אבל אם אך נימא דראשונה בטלה ושניה לא בטלה, באמת ליכא למילף גלות שני מגלות ראשון, כיון דבגלות שני איכא מצות עשה דישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן בגלות ראשון.
אכן כל זה הוא רק לעניין ארץ ישראל, מה שאין כן לעניין שאר ארצות, הרי גלות ראשון וגלות שני שווין, ושפיר ילפינן שני מראשון. ועל כן הרמב”ם דפסק (פ”ו מהלכות בית הבחירה הלט”ז) דקדושה ראשונה בטלה ושניה קידשה לעתיד לבוא, על כן שפיר חילק, וכתב דלעניין שאר ארצות איכא הך עשה דושמה יהיו, מה שאין כן לעניין ארץ ישראל ליכא הך עשה, כיון דאיכא עשה דישיבת ארץ ישראל, וכמו שנתבאר, ודוק.
(כתבי רבנו חיים הלוי מכי”ק [טאג בוך], ערך הרב יצחק אבא ליכטנשטיין [ירושלים,תשע”ח], עמ’ קלט)
לפי הסבר ר’ חיים הלוי, מצות ישיבת ארץ ישראל תלויה בקדושת הארץ לגבי תרומות ומעשרות וכו’ (וכן העלה באבני נזר, חלק יורה דעה, סימן תנד, אותיות לג, לה, לט, דלמ”ד קידשה ג”כ לע”ל היא מצוה דאורייתא, ולמ”ד לא קידשה לע”ל אין מ”ע דישיבת ארץ ישראל בזמן הזה רק מדרבנן).
אמנם יעויין בספר כפתור ופרח לרבנו אשתורי הפרחי, פרק יו”ד, שמבוארת דעתו שאין מצות ישוב הארץ תלויה במצוות התלויות בארץ (ודעתו מיוסדת על הלכות ארץ ישראל לרבינו ברוך בעל ספר התרומה). הובאו דברי הכפתור ופרח במבוא לספר שבת הארץ לראי”ה קוק, פרק טו. וכן במשפט כהן להנ”ל, סימן סג (עמ’ קכט), בתשובה לרידב”ז: “הנה כבר האריך בכפתור ופרח (פ”י) שקדושת ארץ ישראל וקדושת המצוות תרי מילי נינהו, ואפילו כשנפקעה קדושת המצוה…מכל מקום מצוה רבה יש בישוב ארץ הקודש מפני קדושתה העצמית”.
וקדמו בזה הרמב”ן בחידושיו ריש מסכת גיטין: “ואי נמי סבירא להו לא קידשה לעתיד לבוא לעניין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם, ואף על-פי כן ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לעניין ישיבתה ודירתה”.
לאחרונה, ראיתי חכם אחד שביקש להעמיס חילוק זה של הרמב”ן והכפתור ופרח—בין קדושת ארץ ישראל העצמית ומצות ישובה לבין קדושת המצוות כגון תרומות ומעשרות—ברמב”ם! וחיליה מרמב”ם הלכות שבת פרק ו, הלכה יא: “הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי,מותר לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא, שסוריא כארץ ישראל לדבר זה“.והקשה המגן אברהם (אורח חיים, סימן שו, סקי”א): “צריך עיון דהא ברייתא [גיטין ח’] סבירא לה כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ואם כן אסור ליתן להם חנייה בקרקע מלאו ד’לא תחנם’, לכן מותר לעבור איסור דרבנן, אבל כיון דהרמב”ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, למה נדחה דרבנן מפני דרבנן?” וחידש החכם הנ”ל שלרמב”ם בסוריא אין קדושת מצוות תרומות ומעשרות אבל קדושת הארץ העצמית—וממילא מצות ישובה—ישנה. ואם כן, השבות דרבנן של אמירה לגוי נדחית מפני המצוה דאורייתא של ישוב ארץ ישראל. עד כאן תורף דבריו.
אמנם אין צריך לזה, שהרי “לשבת יצרה” מצוה דרבנן, ומכל מקום כתבו התוספות בכמה דוכתי (גיטין מא, ב ד”ה לא תוהו בראה לשבת יצרה, ובבא בתרא יג, א ד”ה שנאמר לא תוהו בראה) שהיא “מצוה רבה”. ואף לגבי סוריא, יש לומר שהרמב”ם סובר באמת שישובה מצוה דרבנן, ברם מכיון ש”מצוה רבה” היא, נדחית השבות דאמירה לגוי מפניה. ועיין תוספות, שבת ד, א ד”ה וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך.
14
ראה עליו בשם הגדולים לגרחיד”א, ערך “יצחק דיליאון” (יו”ד—שלג), שבשנת ש”ו כתב איזה פסק, וכתוב שם שהיה תושב אנקונה (של איטליא).
15
“אין למידין מן ההגדות” (ירושלמי, פאה פ”ב הל”ד). דבר השבועה הוא בגדר אגדה ולא הלכה.  ראה שו”ת אבני נזר לר’ אברהם בורנשטיין מסוכצ’וב, חלק יורה דעה, הלכות ישיבת ארץ ישראל, סימן תנד, אותיות מ-נ. וזה לשונו שם אות נ: “ובהכי ניחא שהרמב”ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל דזה אין עסק בהלכה, דבאמת האדם עצמו כמו שהוא בגוף לא נצטוה רק שורש הנשמה למעלה”. ובאות נא: “קרא דהשבעתי…אין בזה לא ציווי ולא אזהרה שהיא רק שבועת הנשמה בשורשה”. ובתור שכזו—אגדה ולא הלכה—הביא הרמב”ם את דבר השבועה באגרת תימן (ראה אגרות הרמב“ם, מהדורת הרב קאפח, ירושלים תשנ”ד, עמ’ נה), והשמיטו מחיבורו ההלכתי, משנה תורה.
חכם אחד העיר לי דיוק נפלא ברמב”ם הלכות מלכים (פי”ב הל”ד) שאינו סובל את איום השבועה שלא יעלו בחומה.
כותב הרמב”ם:
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל-פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’—הרי זה בחזקת שהוא משיח.
אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל—הרי זה משיח ודאי.
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג—בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.
למה נחשב מלך זה שלא הצליח למלך שלם וכשר? הרי “נלחם מלחמות ה'”, וממילא העביר את ישראל על השבועה שלא יעלו בחומה, ובסוף לא רק שהורעה חזקתו אלא איגלאי מילתא למפרע שהרשיע. ואם כן, היה לו לרמב”ם לפסוק דינו ככל המלכים הרשעים. אלא, “בהדי כבשי דרחמנא למה לך?!” (ברכות י’ א’).
16
.ראה בצלאל נאור, אמונת עתיך (ירושלים, תשמ”ז), “הארון ואביזריו”, עמ’ קלט-קמ
17
אגב, המגילת אסתר כתב דבר תמוה מאד במצות-עשה החמישית (דפוס ויניציאה שנ”ב, דף פו ע”א): “שמה שתקנו אלו הזמנים [=זמני התפילה] אינם לעיכובא, רק למצוה, דהא תפילה רחמי נינהו, ובכל עת הוא זמן רחמים”. וכבר שקיל למטרפסיה בשאגת אריה, סימן טו (בהמשך לסימן יד).
18
יש אומרים שר’ בנימין היה תלמיד ר’ יחיאל מיכל מזלוטשוב. הוא חיבר ספרים נוספים: חלקת בנימין על הגדה של פסח (לבוב, תקנ”ד); אמתחת בנימין על מגילת קוהלת (מינקאוויץ,תקנ”ו); תורי זהב על התורה (מאהלוב, תקע”ו). כבר בשער ספרו אהבת דודים (למברג,תקנ”ג) נזכר שמו בברכת המתים.
19
:ר’ בנימין הביא את דברי ספר הזוהר, חלק ב, קפא, ב
אמר רבי שמעון: כלא איהו קריבא למאן דידע ליחדא יחודא ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא כחדא ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא…וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבין,ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, ואחריב בי מקדשא, בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא דקב”ה כדקא יאות.
20

.ספר הזוהר, שם
21
.ספר הזוהר, שם.
22
.ר’ בנימין מזלאזיץ, אהבת דודים (למברג, תקנ”ג), כז, א-ב