Foie Gras “Fake News”: A Fictitious Rashi and a Strangely Translated Ethical Will
|
Foie Gras “Fake News”: A Fictitious Rashi and a Strangely Translated Ethical Will
by Ari Z. Zivotofsky
Controversial topics can sometimes lead to contrived sources, i.e. fake news. That is certainly true with the effort by vegetarians to find traditional sources to support their position. In the past I have shown how a booklet claiming Judaism supports vegetarianism was full of misquotes (here here ) and how a “quote” of the Rema was fabricated ( here ). Here I will expose two fake quotes that have been used by vegetarians in the battle against foie gras.
Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. Until its production was banned in 2003 by the Supreme Court, Israel was one of the leading producers in the world. Within the last year, kosher foie gras has begun to be produced in the US for the first time in history.
The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. The Rema (YD 33:9) notes that in his town they would stuff geese to make schmaltz and they would check the veshet of each bird. Rav Yoel Sirkis (Bach, YD 33) was in favor of banning force feeding because of this potential serious problem. The Aruch Hashulchan (YD 33:37) says they did not do force feeding in his town. The Chochmas Adam (16:10) preferred to ban the gavage process because of the concern for treifot of the veshet, but agreed that if done, it could potentially be kosher. In modern times the Tzitz Eliezer (11:49, 11:55, 12:52) and Rav Ovadia Yosef (Yabia Omer 9:YD:3) came out against foie gras, while Rav Yosef Shalom Elyashiv was reported as approving the foie gras that was being produced in 2005. The most famous posek to permit stuffed geese was the Chasam Sofer (2:YD:25; Chullin 43b).
Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century. The only place tzaar ba’alei chaim is mentioned in the context of fattened geese is in the opposite direction – the rabbis were aware that geese used to being fed in this manner would not eat any other way and thus, out of concern for tza’ar ba’alei hayyim, permitted, with certain stipulations, gavage for these geese on Shabbat (Mishna Berurah 324:27). This is as opposed to other chickens and geese, for which this is not permitted.
Despite efforts by some to demonstrate that force feeding geese is cruel and was recognized as such by Jews in previous generations, it’s a common misunderstanding based on a mistranslation that seems to defy explanation, and one of these situations where people keep repeating an error because they didn’t examine the primary source. In contemporary Jewish anti-foie gras literature, two “quotes” are regularly bantered about, even by scholars. One is a “quote” from Rashi and the other from a 14th century ethical will.
Both quotes can be found in the book “The Foie Gras Wars: How a 5,000-Year-Old Delicacy Inspired the World’s Fiercest Food Fight” (2011) by Chicago Tribune reporter Mark Caro. On p. 26 he writes:
“Rashi interpreted the tale to mean that Jews would have to face the music ‘for having made the beasts[geese] suffer while fattening them’.”
And on p. 26-27 he writes:
“In a 14th-century ethical will, a dying man, Eleazar of Mainz, instructs: “‘Now, my sons and daughters, eat and drink only what is necessary, as our good parents did, refraining from heavy meals, and holding the gross liver in detestation’.”
The comment of Rashi sounds like it may indeed be a condemnation of fattening geese. It turns out that Rashi never wrote any such thing. First, the source for this “quote” is Bava Basra 73b and as is well known, on 29a of Bava Basra of our printed texts, there is a note in bold letters in the Rashi column that says: “until here is the commentary of Rashi zt”l, from here on in is the commentary of Rabbeinu Shmuel ben Rav Meir”, ie Rashbam. The first error is therefore that the comment was not written by Rashi but by his grandson.
Nonetheless, even if Rashbam had written that, it would be of significance. But he didn’t.
The comment was made on the 10th of the fantastic, esoteric tales of Rabbah bar bar Chanah. The story is:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב
ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, וחזינן הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, אמינא להו: אית לן בגוייכו חלקא לעלמא דאתי? חדא דלי גדפא, וחדא דלי אטמא. כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר, אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין.
Rabbah b. Bar Hana also related: We were once travelling in the desert and saw geese whose feathers fell out on account of their [excessive] fatness, and streams of oil [fat] flowed under them. I said to them: ‘Shall we have a share of your [flesh] in the world to come?’ One lifted up its wing, the other lifted up its leg. When I came before R. Elazar he said to me: Israel will be held accountable because of them.
Commenting on the last line, Rashbam commented:
רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב
ליתן עליהם את הדין – שבחטאתם מתעכב משיח ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן.
According to the Rashbam, the Jews are responsible for the suffering of the geese in that the geese had to live extra-long with unnatural fat because the Jews sinned and thereby delayed the coming of the Messiah and the slaughtering of these geese. The Rashbam was discussing a fanciful story involving the suffering of mythical geese whose feathers fall out and whose fat drips off of them, i.e. who were clearly suffering and are different from a typical goose. Such geese he suggests may suffer due to their excessive fat. He makes no mention of the fattening process and says nothing about any suffering during that process or about the suffering of geese that his Jewish neighbors were raising.
And how about the ethical will? Hebrew Ethical Wills (JPS Library of Jewish Classics) (English and Hebrew Edition) [1976], Israel Abrahams (Editor), Judah Goldin (Foreword) is a facsimile edition of the 1926 original. Beginning on p. 207 is “The Ideals of an Average Jew (Testament of Eleazar of Mayence)” and on p. 212 it indeed says: “Now, my sons and daughter, eat and drink only what is necessary, as our good parents did, refraining from heavy meals, and holding the gross liver in detestation.”
From this it is not at all clear why liver should be so disliked, and it is certainly not obvious that he is talking about foie gras. It could be that he simply abhors liver (perhaps because, as Chazal note, it is full of blood). In an effort to better understand, I looked on the other side of the page, at the Hebrew text. And what a shock! It seems that when Israel Abrahams (Reader in University of Cambridge and a Senior Tutor at Jews’ College) translated this text he used some poetic license, likely never suspecting it would be then adopted by the anti-foie gras activists. Here is what the Hebrew found in Abrahams says:
בניי ובנותי פחותו נא מאכילה ושתייה רק כדי צורך. ואל תבזבזו ממון לאכילה ולשתייה. כן היו אבותינו החסידים אוכלים כדי הצורך ולא אכילה גסה ולמלאות כריסן. להיות כל ימיהם כחוש.
No mention whatsoever of liver! It appears that it is not an actual translation. It seems strange that Abrahams fabricated the liver in the English. He says the translation was made on the basis of two Hebrew texts. Maybe he translated straight off of them and the Hebrew in his edition is not accurate. The first is a text that is based in a Munich MS and appears on Moritz Güdemann’s Quellenschriften (Berlin, 1891, reprinted by Philo Press in 1968).
There on p. 296 one finds an almost identical text:
בניי פחותו נא מאכילה ושתייה רק כדי צורך ואל תבזבזו ממון לאכילה ולשתייה. כן היו אבותינו החסידים אוכלים כדי הצורך ולא אכילה גסה ולמלאות כריסן להיות כל ימיהם כחוש
The other manuscript is Bodleian MS cat Neubauer No. 907, fols. 164a-166a (not 166b as Abrahams erroneously wrote) and the relevant section is at the top of 165a (I thank Ezra Chwat for his assistance in obtaining this ms.). As can be seen the text is identical to that found in the Abrahams’ book.
There seemed to be a final possibility. In his introduction, Abrahams notes that a previous translation, into German, had appeared in the journal Jüdische Presse, Berlin 1870, p. 90.
The journal is available here (I thank Sharon Liberman Mintz for finding that link for me). In issue 11 (Sept 9, 1870) a translation appears on the 6th and 7th page of the issue, pages 90-91 of the volume, as can be seen in the figure below.
However, it is only a translation of the first half of the will, ending just before the relevant section. It says that it was to be continued, but unfortunately that was the first year of the journal and the next issue (12) is missing (as are several others such as 3, 7, 9, 10) from the digitized microfilm at that website and I have been unable to locate it in any Israeli library. the translation until that point seems to be accurate and it is hard to ascribe the insertion of the liver to the German translator (I thank Rabbi Dr. Seth Mandel and Prof Michael Segal for assistance with the German).
It thus seems clear the liver was inserted into the English transition for some inexplicable reason, but certainly does not appear in this 14th century ethical will.
Once an author is convinced of the authenticity of the sources they often embellish. In the academic work, Food and Morality: Proceedings of the Oxford Symposium on Food and Cookery (2007) edited by Susan R. Friedland, there is a chapter called the foie gras fracas: sumptuary Law as Animal welfare? By Cathy K. Kaufman, a scholar-chef and Adjunct Chef-Instructor, Institute of Culinary Education, in New York City.
On p. 126 she writes:
“The best written evidence for the medieval production of foie gras – and its ambiguous moral status – is found among the writings of the Ashkenazi Jews who spread throughout Europe. Rabbi (sic) Rashi ……”
But in fact we have shown that among the Jewish writings there is ZERO evidence regarding any ambiguous moral status!
Even the well-known American cookbook author Joan Nathan couldn’t avoid this pitfall.
Recently, in her King Solomon’s Table: A Culinary Exploration of Jewish Cooking from Around the World (2017) on p. XXI she wrote:
“Rashi was a thinker who knew both religion and agriculture. He condemned, for example, the force-feeding of geese to produce foie gras ….”.
In 2013, an article in Moment magazine (here) stated:
“More complex, however, were the ethical questions. In the 11th century, the French scholar Rashi warned Jews against the force-feeding practice, “for having made these beasts (geese) suffer while fattening them.” This went against Jewish law prohibiting tza’ar ba’alei chayim, suffering to animals, although some rabbis claimed that since none of the geese’s limbs were harmed and the geese did not feel discomfort in their throats, foie gras was not treyf, or forbidden. Other rabbinic scholars suggested that it is only permissible to inflict pain on an animal when the benefit of doing so is significant; since there are no real nutritional benefits to foie gras, the process of force-feeding was questionable.”
One can only wonder who these “some rabbis” and “other rabbinic scholars” were who argued with this non-existent Rashi!
The book that is the source for many of these other articles is the beautiful coffee-table book Foie Gras: A Passion (1999) by Michael Ginor and Mitchell Davis. Ginor, an American who spent two years in the IDF and while in Israel discovered foie gras, co-founded, co-owns, and is President of NY based Hudson Valley Foie Gras and New York State Foie Gras, the most comprehensive foie gras producer in the world. His book is an absolutely comprehensive book on everything one could possibly want to know about foie gras. And there on p. 11 he quotes the non-existent Rashi and on p. 12 the English version of the strangely translated ethical will. I have no idea where he found those two quotes that have today become so common in the vegetarian literature.
The fact that all one has to do is look in the Hebrew originals to see that these quotes are fake news, explains why they are found in English sources and I have not yet found them in any of the Hebrew works on animal rights.
Simchas Torah & a Lost Minhag of the Gra
|
Simchas Torah & a Lost Minhag of the Gra
By Eliezer Brodt
Chol HaMoed Succos is the Yarzheit of the Vilna Gaon (for an earlier post on the Gra see here and here). In this post I hope to show a source for a “forgotten” Minhag of the Gra.
In 1921 the great bibliographer (and much more) Yitzchak Rivkind described a strange custom he saw during the time he learned in Volozhin (after it was reopened and headed by R’ Rephael Shapiro), in an article about Minhag HaGra. On Simchas Torah they would open the Aron Kodesh when saying Aleinu, both at night and during the day, and while singing the Niggun of Mussaf of Yom Kippur would bow on the floor exactly like we do on Rosh Hashonah and Yom Kippur. When he asked for the source of this Minhag he was told it comes from the Gra. When he visited Vilna sometime later he found the only place that they observed this unique Minhag was in the Kloiz of the Gra, but nowhere else in Vilna.[1]
In 1933 R’ Meir Bar Ilan printed his memoirs in Yiddish for the first time (in book form); in it he describes the great Simcha in Volozhin on Simchas Torah, that of his father the Netziv and of the Talmidim. He then writes that when they got to Aleinu they would open the Aron and with Niggun of Mussaf of Yom Kippur would sing and bow on the floor exactly like we do on Rosh Hashonah and Yom Kippur.[2] However, this custom is not mentioned in the Maaseh Rav or any of the other collections of Minhagim of the Gra.
Earlier this year (2018) R’ Dovid Kamenetsky published a very important manuscript related to the Maaseh Rav. This work sheds light on how this important sefer of the Gra’s Minhaghim was written. The Gra had a very close talmid named R’ Saadyah who wrote up the various things he witnessed the Gra doing. This formed the basis of the Maaseh Rav who then went and added to it from other sources. This original manuscript work was recently discovered and printed by Rabbi Kamenetsky; in it we find that R’ Saadyah writes that on Rosh Hashonah and Yom Kippur the Gra would fully bow (prostrate himself) during Aleinu, and did the same on Simchas Torah at night. Thus we now for the first time have the actual exact source of the Gra doing this.[3]
בר”ה וי”כ וש”י כשאומר הש”ץ זכרנו:… כשהגיע לכורעים הי’ כורע ונופל על אפיו בפשיטת ידים ורגלים וכן בשמחת תורה בלילה היו אומרים מזמורים ותפילות …בים ואח”כ היו נופלים על אפיה’ כנ”ל באימ[ה] בעלינו…
Here is a copy of the page in the manuscript (thanks to Rabbi Dovid Kamenetsky):
A possible explanation for this Minhag is that when things were getting a bit too wild, i.e. too leibedek, they did this to remind the crowd it’s a Yom Tov. This is not the only minhag done like Yomim Noraim, in one account we find “The Musaf was chanted with the music of the New Year’s ritual.”[4]
[1] HaIvri, 10:35, (1921), pp. 6-7. See Yaari, Toldot Chag Simchas Torah, p. 366.
[2] MeiVolozhin Ad Yerushlayim, 1, p. 115.
[3] See TorasS Hagra, p. 212. On this work see Toras Hagra, pp. 127-226.
[4] Between Worlds, p. 93
A Compromise in Halacha – On Menachot 33a
|
A Compromise in Halacha – On Menachot 33a
By Eli Genauer
A common D’var Torah delivered at a wedding goes something like this: “Dear Chatan and Kallah. You are standing beneath a Chupah which is representative of the home you will build within the Jewish people. When you walk into your home, you will notice that that Mezuzah is placed in a diagonal position on the doorpost. There is a disagreement between Rashi and his grandson Rabbeinu Tam as to whether the Mezuzah should be affixed in a vertical or horizontal position. Later decisors ruled that a compromise between those two opinions was in order and therefore prescribed that the Mezuzah be affixed diagonally. This lesson of compromise is an important one as you embark upon you marriage and the Mezuzah on your door is an important reminder of this principle. Mazal Tov!”
This wedding Dvar Torah is based on a Gemara in Menachot 33a
אמר רב יהודה אמר רב, עשאה כמין נגר פסולה.
איני? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עביד……. ?
לא קשיא, הא דעבידא כסיכתא, הא דעבידא כאיסתוירא.
Rav Yehuda says that Rav says: If one affixes a Mezuzah like a bolt, it is invalid. Is this so? But when Rav Yitzchak bar Yosef came ( from Eretz Yisroel ) he said that all Mezuzot in the house of Rebbe ( Yehuda HaNasi) were affixed like a bolt……? This is not difficult. This ruling (where it is ruled as being unfit) is where it was prepared like a peg; that ruling (in the house of Rebbe where it is ruled as being fit) is where it is prepared like an ankle. [1]
Rashi explains that a “נגר” is something that is embedded in a wall “שתוחבין הנגרין בכותל”[2] 2. He then writes the word “כזה” and illustrates this with a drawing showing a horizontally placed Mezuzah. This is one of many times here that Rashi tells us something and then uses the word “כזה” which is then followed by a diagram. In this case, the illustration shows a horizontally affixed Mezuzah and it is a mezuzah affixed in this direction that is improper.
Rabbeinu Tam (תוס’ ד״ה “הא דעבידא כסיכתא) is bothered by the explanation of Rashi because he feels that it is more honorable to have the Mezuzah affixed in a horizontal position just as it is more honorable to have a Sefer Torah lying horizontally than standing vertically. He therefore translates the word “נגר” as a “peg” and says that the disqualification of a Mezuzah affixed כמין נגר is that it is affixed vertically, like a peg. He also translates the word כסיכתא as a peg and therefore disqualified because it is vertical, and the word איסתוירא, which is considered to be proper, as the part of the foot below the ankle which is horizontal.
The idea that affixing the Mezuzah diagonally is a compromise between the positions of Rashi and Rabbeinu Tam is based on the Shulchan Aruch, Yoreh Deah 289:6
In truth, it is not really a compromise but rather an effort to affix the Mezuzah in a way in which both Rashi and Rabbeinu Tam would approve. Rashi says that vertical is the proper way, horizontal is Pasul, but bent ( or diagonal) is also Kosher. Rabbeinu Tam says that horizontal is the proper way, vertical is Pasul, but bent is also Kosher. Some Meforshim take this idea even further by saying that since in the house of Rebbe the Mezuzot were affixed כאיסתוירא, this was some sort of Hidur and therefore something to be emulated.
The classic edition of the Vilna Shas (Vilna 1885) renders this Sugya and the accompanying diagrams as such
Here are the words of Rashi which correspond to these two diagrams which show the positioning of four Mezuzot
He affixed and inserted it in the doorpost like a bolt, for workmen who work with bolts insert it in the walls like this[3]
פסולה – דמצותה לתתה באורך בסף כזה ….
It is improper- Because the Mitzvah is to affix it vertically in the doorpost like this….
The doorframe in the lower illustration also shows two Mezuzot.
The one on top is horizontal and therefore improper and the one on the bottom is bent (it looks like the Hebrew letter Nun), and therefore Kosher. Here are the words of Rashi which correspond to these two Mezuzot.
עבידא כסיכתא – נגר כשל אומנים כזה פסולה
A bolt as fashioned by workmen like this is disqualified
ל”א איסתוירא. כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף
Another explanation of איסתוירא – like the point at which the “Shok” joins the ”Regel”, where the “Shok” is upright and the “Regel” rests, like this, so too if he affixes the Mezuzah like this it is Kosher because the top part is upright.
There is no diagram associated directly with this comment of Rashi
איסתוירא – היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה, כשירה:
Whether a נגר is normally inserted horizontally or vertically is also “illustrated” in Jastrow’s explanation of the word
In Bava Batra 101a he describes it “like an upright bolt” and in our Gemara he describes it as “like a bolt shoved into a case, i.e. horizontally”
There are two issues with the standard depiction of the two diagrams in the Vilna Shas. Rashi uses the word כזה five times and there are only four “illustrations” (2 in each diagram) Also, we would expect that there would be a diagram after each time it says כזה.
This problem is solved when we look at the only handwritten manuscript we have of Rashi on this part of Menachot.
The National Library of Russia, St. Petersburg, Russia Ms. EVR IV 25:
It contains five depictions of the placement of the Mezuzot and each כזה is followed by a depiction.
The problem is also solved when we look at the first printed edition of Menachot ( Bomberg 1522) whose source had to be a manuscript. [4]
This printed edition leaves space after every כזה. It even includes a rudimentary depiction of the last כזה looking like a “Nun” which is supposed to depict where the ankle meets the leg.
It looks very much like the Nun in the National Library of Russia manuscript and may have emanated from the same source.
It was very exciting for me personally to discover this “diagram” which clearly was added to illustrate the כזה. In his Maamar ‘al hadpasat ha-Talmud with Additions, (ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006, p.41) Rav Natan Nata Rabbinowicz, writing about the first Bomberg edition, states as follows:
״ובכל התלמוד (וכן בכל הדפוסים הישנים עד דפוס בערמן) נשמטו הציורים בגמרא, רש״י ותוספות,ונשאר מקומם חלק, מלבד בסוטה מג. שישנו הציור ברש״י “In all of the Talmud (and in all other older printed editions of the Talmud until the Berman edition ( Frankfurt an Der Oder 1697-99) the diagrams were not included in the Talmud, Rashi and Tosfot, and their space remained empty, except for Sotah 43A, where we find a diagram in Rashi.”
It turns out there was a diagram included in the second Bomberg edition of Zevachim( 1528) on 53b, which Rabbinowicz probably never saw. See my article here.
He may have also missed this one because it does not look much like a diagram, but just a letter, or perhaps he felt it was of no significance.
This depiction of the last כזה looking like a “Nun” was maintained by subsequent editions of the Talmud printed in Basel 1580, Cracow 1605, Amsterdam 1644, and Frankfurt an der Oder in 1699.
It was only dropped and replaced with the two larger diagrams we have today in the Frankfurt am Main edition of 1720.
Since many people follow the advice of the Rema and affix the Mezuzah diagonally, it is important to understand the source. This is the word in the Gemara which state that in the house of Rebbe, the Mezuzot were affixed כאיסתוירא. This word is etymologically related to the Latin word astragalus which is described as “the bone in the ankle that articulates with the leg bones to form the ankle joint”. It is more commonly known today as the Talus and looks like this:[5]
As used in the Gemara, it probably meant the entire area where the bottom of the foot ( which is horizontal) met the bottom of the leg ( which is vertical) at the ankle, thereby looking like something that was bent.
Finally, there is a fascinating story about the Talus bone related by Rav Yisroel Shachor in the Sefer “Dovair Yesharim”.[6] In discussing the איסתוירא, he writes that he was in a terrible automobile accident and בחסדי ה׳ escaped death by climbing out of the rear of the car only seconds before it burst into flames. The only injury he sustained was a broken bone in his foot, which he identified as the Talus. He had many opportunities to view x-rays of his broken foot and concludes “I see this as a source of amazement that the only bone of all 248 bones in my body which was broken, allowed me to understand the words of Torah, and to understand that this was the איסתוירא which is mentioned in Gemarot.”[7]
[1] Translation courtesy of Sefaria.org and follows the interpretation of Rashi.
[2] There is discussion on whether what is shown as Rashi in our editions of Menachot was actually written by Rashi. Rav Natan Nata Rabbinowicz ( author of Dikdukei Sofrim) writes that our “Rashi” was written by a student of Rabbeinu Gershom. ( Dikdukei Sofrim on Menachot 86a note 6 where he writes …מפני שהפרוש הזה המיוחס לרש״י הוא כנראה מתלמיד הרבינו גרשום מאור הגולה והעתיק ברובו לשון הרבינו גרשום מאור הגולה) Rav Betzalel Ashkenazi (the author of the Shita Mekubetzet) writes that for chapters 7-10, the “Rashi” in the standard editions was not written by Rashi and he substitutes his own version which is indicated by the words “Rashi Ktiv Yad” in the Vilna Shas. The editors of the Vilna Shas record this opinion at the beginning of the 7th chapter ( Menachot 72a) as follows: וזה לשונו “זה הפּרוש אשר הוא בדפוס מפרק אלו המנחות עד שתי הלחם אינו מפי׳ רש״י ז״ל והוא של פרשן אחר, וזה לשון רש״י כּ״י”.But Rav Ashkenazi seems to indicate that the Rashi of other chapters was in fact written by Rashi. ( see his note to the beginning of Menachot chapter 11 where he writes מכאן ואליך הוא פירוש רש״י ז״ל).
[3] We only know that it is affixed in a horizontal direction from the picture, not from Rashi’s words.
[4] The Soncino family printed many tractates of the Talmud from 1483-1519 before Bomberg printed the complete Talmud in 1520-1522, and those Soncino editions often formed the basis for the text of the Bomberg edition. But the Soncino family did not print tractate Menachot meaning the Bomberg edition was based solely on manuscripts.
[5] My source for this information is Dr. Carol Teitz who is a member of my Shul. Dr. Teitz is an orthopedic surgeon and most recently, the dean of admissions at the University of Washington Medical School
[6] Doveir Yesharim, Sefer Shemot, Jerusalem. 2014, page 128
[7] This source was brought to my attention by a Torah scholar named Aharon who has helped me immensely in my research on diagrams.
Book Announcement
|
Book Announcement
By Eliezer Brodt
ספרות חז“ל הארץ–ישראלית, מבואות ומחקרים, המערכת מנחם כהנא, ורד נעם, מנחם קיסטר, דוד רוזנטל, ב’ חלקים, 732 עמודים.
I am very happy to announce the publication of an important work which numerous people will find very useful. This is a collection essays from various experts in the field of Chazal’s Eretz Yisrael Literature. If one wants a proper introduction to various works of Chazal from the Mishna and on, this is the place to look Up until now there were numerous articles and books on all these topics, including the two volumes set Literature of the Sages Many of the topics covered in these two new volumes can be found in; Literature of the Sages, some times even by the same authors e.g. Vered Noam on Megilat Tannit or Chaim Milikowsky on Seder Olam. However, many of the chapters are new or are written by different people. One hopes that they will continue this series with a volume dealing with the Talmud Bavli.
For a short time copies can be purchased through me for a special price. Contact me at Eliezerbrodt@gmail.com
מצות ישיבת ארץ ישראל
|
מצות ישיבת ארץ ישראל
בצלאל נאור
א]
רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה, דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה’ [והעליתים והשיבותים אל המקום הזה]” [ירמיה כז, כב].
אמר, איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא והדר אפיק. אזל1 אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה, היה עומד בתפלה ונתעטש, ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי, היה עומד בתפלה ובקש להתעטש, מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל ואומר, “רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה”. ומתחיל ממקום שפסק.
אמר ליה, אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי!
(ברכות כד, ב)
יש לבאר שרבי אבא עמד בפני דילמה גדולה. מצד אחד, בערה בו חיבת הארץ. רבי אבא נעשה לשם דבר עבור חיבת ארץ ישראל שלו. “רבי אבא מנשק כיפי דעכו”.2 אמנם לעומתו עמדה שיטת רבו, רב יהודה, שהתנגד בכל תוקף לעלייה מבבל לארץ ישראל.
במצב כזה שהיה “על הגדר” ומתנדנד בשרעפי לבו, קרהו מקרה—”השגחה פרטית”—שהכריע לצד העלייה לארץ ישראל. הוא שמע הלכה שמי שנתעטש מלמטה, מתרחק ארבע אמות ממקום התפילה שלו, וכשיכלה הרוח, חוזר למקומו הראשון ומתפלל. רבי אבא בחכמתו ובתבונתו שמע לקח לגבי גורל ישראל. הגם שחטאו ישראל על דרך שכתוב “נרדי נתן ריחו”,3 “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”,4 אין חייבים להישאר בגלות בבל עד ביאת גואל, אלא משיכלה הרוח, חוזרים לארצם ומתחילים את העבודה ממקום שפסקו.5
ב]
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו” [ירמיה כז, כב].
אמר, איזיל ואשמע מיניה מילתא ואיתי ואיסק. אזל אשכחיה דקאי בי באני, וקאמר ליה לשמעיה, הביאו לי נתר, הביאו לי מסרק…
אמר, אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי!
קא משמע לן דברים של חול מותר לאומרם בלשון קודש.
(שבת מא, א)
גם רבי זירא התלבט אם לעלות לארץ ישראל או להישאר בבבל. הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל אבל עמד מנגד פסק דינו של רבו, רב יהודה, שאסר העלייה מבבל לארץ ישראל.6 וגם לו קרה מקרה—”השגחה פרטית”—שהכריע את כף המאזנים לצד העלייה לארץ ישראל אם עוד קינן ספק בלבו. אף הוא שמע הלכה חדשה—מתוך “מעשה רב”—שהפיק ממנה לקח לגבי העלייה לארץ ישראל. כנראה שהיו כאלה שסברו שאסור לומר דברים של חול בלשון הקודש; שסברו שרק דברים של קודש מותר לומר בלשון הקודש. ומפי רבו, רב יהודה—”מרא דשמעתתא” גופיה—שמע יקרות לשון הקודש והבין שכמה שיותר יש לדבר בלשון הקודש.
“תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב—מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא”.7
ג] תוספות כתובות קי”א א’ ד”ה בבלה יובאו ושמה יהיו: “אף על-גב דהאי קרא בגלות ראשון כתיב, יש לומר דבגלות שני נמי קפיד קרא”.
דברי התוספות אינם מובנים כל הצורך. וכבר כתבתי במקום אחר,8 שישנו חבל ראשונים שכתבו שבאמת בית שני לא היווה גאולה אלא “פקידה” בעלמא, שמלכי בית חשמונאי לא השיגו מלוא העצמאות ועדיין משועבדים היו למלכי פרס ויוון ורומי. ראה פירוש רבינו עזרא מגירונה לשיר השירים ח, יג: “הלא לא היתה לישראל מלוכה וממשלה כל ימי בית שני כי תחת מלכי פרס ויוון ורומי היו”.9 וכן כתוב בדרשות הר“ן, סוף הדרוש השביעי,10 וביתר הרחבה באור השם לתלמידו ר’ חסדאי קרשקש.11
ואם כן, איננו צריכים לתירוץ התוספות אלא מובן מאליו שגלות ראשון וגלות שני היינו הך, המשך אחד עם פסק זמן באמצע הקרוי “בית שני”. מפורש אומר רבי חסדאי: “האמת הגמור לפי מה שיראה, שהגלות הזה שאנחנו בו, הוא הגלות שנמשך מחורבן הבית הראשון”.12
אולם הרמב”ם לא יסבור כן שהרי כתב בהלכות חנוכה פ”ג הל”א: “וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני”. והוא יצטרך לתירוץ התוספות. וצריך עיון.13
ד] הרמב”ן החשיב ישיבת ארץ ישראל למצות-עשה מן התורה (עיין פירושו במדבר לג, נג) וכן מנאה במניין המצוות שלו (מצות-עשה רביעית לדעת הרמב”ן, נדפס בספר המצוות לרמב”ם). וזה לשונו שם: “הכל הוא ממצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות”.
והנה יש לנו ספר חשוב בשם מגילת אסתר (ויניציאה, שנ”ב) שנכתב להצדיק את שיטת הרמב”ם בספר המצוות מהשגות הרמב”ן. מחברו ר’ יצחק ליאון בן אליעזר אבן צור ספרדי.14
זה לשון מגילת אסתר (דפוס ויניציאה שנ”ב), דף צז ע”ב:
ונראה לי כי מה שלא מנאה הרב [=הרמב”ם] הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות [קי”א א’] שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחוהו מפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים וגומר, ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה15…ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו גם כן התם [=כתובות ק”י ב’] כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו”. ואם היה מצוה בדירת ארץ ישראל בכל הזמנים, איך יבוא נביא אחרי משה לסתור את דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכל-שכן לסתור.
מהר“ץ חיות בהגהותיו ברכות כ”ד ב’ דחה דבריו האחרונים: “ואני אומר, ולטעמיך גם לשיטתו [=לשיטת הרמב”ם] לא יתכן, דאפילו אם מצות עשה דירושת הארץ אינה לדורות, מכל מקום אין נביא רשאי לחדש דבר, אלא ודאי דאמירת ירמיה איננה רק תקנה כשאר תקנות נביאים שאינן בכלל מצוות…”
אמנם יש להפריך את דברי המגילת אסתר באופן יסודי יותר. אלה דברי הרמב”ם בספר המצוות, מצוה קעב:
היא שצונו לשמוע כל נביא מהנביאים לעשות כל מה שיצוה אפילו בהיפך מצוה או כלל מצות מהמצוות האלו ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, לא שיצוה להתמיד תוספת או חסרון, כמו שבארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה, והכתוב שבא בו הציווי הזה הוא אמרו “אליו תשמעון” [דברים יח, טו] …
וכן כתב הרמב”ם בחיבורו הגדול משנה תורה, הלכות יסודי התורה פ”ט הל”ג: “וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה—מצוה לשמוע לו”.
ולכן מילתא דפשיטא הוא שמה שציווה ירמיהו הנביא “בבלה יובאו ושמה יהיו”, הוראת שעה היא, כדברי הנביא עצמו “עד יום פקדי אותם, נאום ד'”.
אלא שנצטרך להבהיר שישנה “שעה” שמתארכת מאות שנים. וכבר הוכחנו זאת במקום אחר מדברי הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פ”ד הל”א שמנה בין הכלים הנטפלים לארון את מטה אהרן וצנצנת המן והשמיט את הארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוקי ישראל, משום שאינו אלא על דרך הוראת שעה ולא הוראה לדורות.16
לכן, מה שחשב בעל מגילת אסתר להוכיח שמצות ישיבת ארץ ישראל אינה מצוה לדורות מזה שהנביא ירמיהו יכל לאסור העלייה לארץ ישראל (לדברי רב יהודה), נפל בבירא. כי יתכן מאד שהמצוה נוהגת לדורות והנביא לא אמר לבטלה אלא “לפי שעה”.17
ה] יש בידינו ספר יקר מאד, מסולא בפז, מאחד ה”חסידים הראשונים”, שהיה שייך לחוג הנרחב של הבעש”ט, ר’ בנימין מגיד מישרים דק”ק זלאזיץ. שם הספר הוא אהבת דודים (למברג, תקנ”ג), פירוש על שיר השירים.18 בפירוש לפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ” (שיר השירים ב, ז), כותב ר’ בנימין דברים נוראים המרקיעים שחקים.
הגמרא סוטה (י”ג ב’) אומרת: “כל העושה דבר ולא גמרו—קובר אשתו ובניו”. בבראשית רבה (פה, ג) הלשון: “כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה—קובר את אשתו ואת בניו”.
מקשה המגיד מזלאזיץ:
וצריך להבין, הא כל מדותיו של הקב”ה מדה כנגד מדה, וקשה, וכי כך היא המדה שיבוא עונש כזה על שאינו גומר המצוה?
שנית, למה יהיה זה האדם יותר גרוע ממי שאינו מתחיל בה כלל?
המגיד מסביר על-פי משל:
ונראה לתת טעם לשבח, ומבשרי נחזה, באלפי אלפים הבדלות, כשאדם בא לקרב את עצמו אל היחוד הגשמי ונתעורר[ה] תאות שניהם אל היחוד, ובא איזה דבר המונע לגמור יחודם, כמה “אנפיהם עציבין”,19 ולא עוד אלא במה שהיה אפשר להם להוליד איזו נשמה קדושה ביחודם, לא די שלא הולידו בקדושה, אף זו שלפעמים יצא חס-ושלום ממנו לבטלה הואיל שנתעורר לזווג, ויתן כח חס-ושלום לחיצונים בהתעוררות זיווג זה.
ותיכף למשל, נמשל:
כן הדבר הזה, כשהתחיל לעשות היחוד באיזו מצוה, ובאתערותא דלתתא אתער לעילא, העלאות מ”ן [=מיין נוקבין] והורדות מ”ד [=מיין דוכרין], וכשלא נגמר היחוד כדקא יאות, גורם ד”אתכסיא סיהרא”,20 שהיא מדת מלכות…
והוא הדבר אשר גורם מי שהתחיל במצוה ואינו גומרה. ונמצא לפי זה עונשו הוא לפי המדה: כשם שהוא גורם ש”אתכסיא סיהרא”, לכך הוא קובר אשתו ונכסית ממנו; וכשם שגרם ש”נהורא לא אשתכח”,21 שלא קיבלה המיין דוכרין, שהיא [=שהן] נשמות קדושות, שהיה יכול להוליד מזה היחוד, לכך קובר בניו, חס-ושלום.22
כך מפרש אחד מגדולי החסידות את השבועה בשיר-השירים, “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. הדברים נאמרו במישור הפרטי שהמתחיל במצוה מושבע ועומד לגומרה, אולם ניתן להעתיק את הדברים אל המישור הכללי. כנסת ישראל התחילה במצות ישוב ארץ ישראל. “באתערותא דלתתא, אתער לעילא”. אחינו בני ישראל, אל נא נרפה ממצוה זו! מושבעים אנו בכל חומר השבועה לגמור את אשר החלנו.
1
.רש”א גורס: וועד ואתי ואזיל
2
.כתובות קיב, א
3
.שיר השירים א, יא ורש”י שם
4
.תפילת מוסף של שלוש רגלים
5
.(כבר נדפס ממני דרוש זה בראשית אוני על מסכת ברכות, חלק א (ניו-יורק תשל”ה
6
בעלייתו לארץ ישראל הצטיין רבי זירא במסירות הנפש שלו, כמסופר בשלהי מסכת כתובות (קי”ב א’): “רבי זירא כי הוה סליק לארץ ישראל, לא אשכח מברא למיעבר, נקט במצרא וקעבר”. (רש”י: נקט במצרא—יש מקום שאין גשר, ומשליכים עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו, כי-אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו, קשור שני ראשיו בשתי יתידות, אחת מכאן ואחת מכאן, בשני עברי הנהר.)
מלבד מסירות הנפש הגופנית, היתה כאן מסירות נפש רוחנית. אלה דברי מו”ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל:
לא רק במסירות גופו בהסתכנות חייו בהיותו “נקט במצרא” כדי להזדרז ולהגיע אליה [=אל ארץ ישראל] בהקדם, כאשר “לא אשכח מברא למיעבר” (כתובות קי”ב א’), אלא גם במסירות נפשו והקרבת עמדתו הרוחנית בשביל זה. כי ירא שמים כמוהו, הלא בודאי היה לו “מורא רבו כמורא שמים” (אבות פ”ד מ”יב) בכל תוקפו. אכן בהחלטתו לעלות לארץ ישראל השתמט מלפני רבו רב יהודה, שאמר “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה”, ומקיים בפועל את העלייה לארץ, במסירות נפש והקרבה רוחנית, למרות הוראתו זו של רבו.
(רצי”ה קוק, לנתיבות ישראל, ב [ירושלים, תשל”ט], “תורה לשמה והארץ לשמה”, עמ’לא)
7
ירושלמי, שבת פ”א הל”ג. ובירושלמי שקלים פ”ג הל”ג הסדר הפוך: “ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה”. (ועיין בתקלין חדתין שם מר’ ישראל משקלוב, תלמיד הגר”א, שפירש על דרך הסוד שישיבת ארץ הקודש, אכילת פירות בטהרה, הדיבור בלשון הקודש, וקריאת שמע כנגד גוף ונר”ן, מתתא לעילא, ואם כן הסדר במסכת שבת מדוייק טפי.) יש עוד שינוי, במסכת שקלים הנוסח: “יהא מבושר שבן עולם הבא הוא”. אמנם בכפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי, פרק י, מביא את הגמרא הירושלמית שקלים בזה הלשון: “יהא מובטח שהוא מבני העולם הבא”.
8
.בספרי אוירין (ירושלים, תש”מ), עמ’ פה-פז
9 .כתבי רמב“ן, ערך רח”ד שוול, כרך ב (ירושלים, תשכ”ד), עמ’ תקיז
10
.רבינו נסים בן ראובן גירונדי, דרשות הר“ן, ערך ר’ אריה ל’ פלדמן (ירושלים, תשל”ז), עמ’קכג
11
ר’ חסדאי קרשקש, אור השם, מאמר ג ח”א, כלל ח, פרק ב. במהדורת מו”ר רבי שלמה פישר שליט”א (ירושלים, תש”ן), עמ’ שסח-שסט
12
.שם, עמ’ שסט
13
וראה מה שכתב בשיטת הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ה, הלכה יב) ר’ חיים הלוי, זה מקרוב נדפס:
ונראה לומר, דהנה התוספות (כתובות קי”א א’ ד”ה בבלה) הקשו דהאי קרא דבבלה בגלות ראשון הוא דכתיב. ותירצו דילפינן גלות שני מגלות ראשון. והנה צריך עיון דאיך ילפינן גלות שני מגלות ראשון כיון דקדושה ראשונה לא קידשה אלא לשעתה, ונמצא דלא היה על כל יחיד ויחיד הך מצוה דישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן בקדושה שניה דקידשה לעתיד לבוא, ונמצא דאיכא על כל יחיד הך מצוה דאורייתא של ישיבת ארץ ישראל, אפשר דבכי האי גוונא ליכא להך דינא דשמה יהיו.
ואשר על כן סובר הרמב”ם דהך דינא דאסור לעלות מבבל לארץ ישראל לא קיימא אלא אם נימא דקדושה שניה גם כן בטלה, או דנימא דקדושה ראשונה גם כן לא בטלה, אבל אם אך נימא דראשונה בטלה ושניה לא בטלה, באמת ליכא למילף גלות שני מגלות ראשון, כיון דבגלות שני איכא מצות עשה דישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן בגלות ראשון.
אכן כל זה הוא רק לעניין ארץ ישראל, מה שאין כן לעניין שאר ארצות, הרי גלות ראשון וגלות שני שווין, ושפיר ילפינן שני מראשון. ועל כן הרמב”ם דפסק (פ”ו מהלכות בית הבחירה הלט”ז) דקדושה ראשונה בטלה ושניה קידשה לעתיד לבוא, על כן שפיר חילק, וכתב דלעניין שאר ארצות איכא הך עשה דושמה יהיו, מה שאין כן לעניין ארץ ישראל ליכא הך עשה, כיון דאיכא עשה דישיבת ארץ ישראל, וכמו שנתבאר, ודוק.
(כתבי רבנו חיים הלוי מכי”ק [טאג בוך], ערך הרב יצחק אבא ליכטנשטיין [ירושלים,תשע”ח], עמ’ קלט)
לפי הסבר ר’ חיים הלוי, מצות ישיבת ארץ ישראל תלויה בקדושת הארץ לגבי תרומות ומעשרות וכו’ (וכן העלה באבני נזר, חלק יורה דעה, סימן תנד, אותיות לג, לה, לט, דלמ”ד קידשה ג”כ לע”ל היא מצוה דאורייתא, ולמ”ד לא קידשה לע”ל אין מ”ע דישיבת ארץ ישראל בזמן הזה רק מדרבנן).
אמנם יעויין בספר כפתור ופרח לרבנו אשתורי הפרחי, פרק יו”ד, שמבוארת דעתו שאין מצות ישוב הארץ תלויה במצוות התלויות בארץ (ודעתו מיוסדת על הלכות ארץ ישראל לרבינו ברוך בעל ספר התרומה). הובאו דברי הכפתור ופרח במבוא לספר שבת הארץ לראי”ה קוק, פרק טו. וכן במשפט כהן להנ”ל, סימן סג (עמ’ קכט), בתשובה לרידב”ז: “הנה כבר האריך בכפתור ופרח (פ”י) שקדושת ארץ ישראל וקדושת המצוות תרי מילי נינהו, ואפילו כשנפקעה קדושת המצוה…מכל מקום מצוה רבה יש בישוב ארץ הקודש מפני קדושתה העצמית”.
וקדמו בזה הרמב”ן בחידושיו ריש מסכת גיטין: “ואי נמי סבירא להו לא קידשה לעתיד לבוא לעניין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם, ואף על-פי כן ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לעניין ישיבתה ודירתה”.
לאחרונה, ראיתי חכם אחד שביקש להעמיס חילוק זה של הרמב”ן והכפתור ופרח—בין קדושת ארץ ישראל העצמית ומצות ישובה לבין קדושת המצוות כגון תרומות ומעשרות—ברמב”ם! וחיליה מרמב”ם הלכות שבת פרק ו, הלכה יא: “הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי,מותר לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא, שסוריא כארץ ישראל לדבר זה“.והקשה המגן אברהם (אורח חיים, סימן שו, סקי”א): “צריך עיון דהא ברייתא [גיטין ח’] סבירא לה כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ואם כן אסור ליתן להם חנייה בקרקע מלאו ד’לא תחנם’, לכן מותר לעבור איסור דרבנן, אבל כיון דהרמב”ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, למה נדחה דרבנן מפני דרבנן?” וחידש החכם הנ”ל שלרמב”ם בסוריא אין קדושת מצוות תרומות ומעשרות אבל קדושת הארץ העצמית—וממילא מצות ישובה—ישנה. ואם כן, השבות דרבנן של אמירה לגוי נדחית מפני המצוה דאורייתא של ישוב ארץ ישראל. עד כאן תורף דבריו.
אמנם אין צריך לזה, שהרי “לשבת יצרה” מצוה דרבנן, ומכל מקום כתבו התוספות בכמה דוכתי (גיטין מא, ב ד”ה לא תוהו בראה לשבת יצרה, ובבא בתרא יג, א ד”ה שנאמר לא תוהו בראה) שהיא “מצוה רבה”. ואף לגבי סוריא, יש לומר שהרמב”ם סובר באמת שישובה מצוה דרבנן, ברם מכיון ש”מצוה רבה” היא, נדחית השבות דאמירה לגוי מפניה. ועיין תוספות, שבת ד, א ד”ה וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך.
14
ראה עליו בשם הגדולים לגרחיד”א, ערך “יצחק דיליאון” (יו”ד—שלג), שבשנת ש”ו כתב איזה פסק, וכתוב שם שהיה תושב אנקונה (של איטליא).
15
“אין למידין מן ההגדות” (ירושלמי, פאה פ”ב הל”ד). דבר השבועה הוא בגדר אגדה ולא הלכה. ראה שו”ת אבנינזר לר’ אברהם בורנשטיין מסוכצ’וב, חלק יורה דעה, הלכות ישיבת ארץ ישראל, סימן תנד, אותיות מ-נ. וזה לשונו שם אות נ: “ובהכי ניחא שהרמב”ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל דזה אין עסק בהלכה, דבאמת האדם עצמו כמו שהוא בגוף לא נצטוה רק שורש הנשמה למעלה”. ובאות נא: “קרא דהשבעתי…אין בזה לא ציווי ולא אזהרה שהיא רק שבועת הנשמה בשורשה”. ובתור שכזו—אגדה ולא הלכה—הביא הרמב”ם את דבר השבועה באגרת תימן (ראה אגרות הרמב“ם, מהדורת הרב קאפח, ירושלים תשנ”ד, עמ’ נה), והשמיטו מחיבורו ההלכתי, משנה תורה.
חכם אחד העיר לי דיוק נפלא ברמב”ם הלכות מלכים (פי”ב הל”ד) שאינו סובל את איום השבועה שלא יעלו בחומה.
כותב הרמב”ם:
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל-פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’—הרי זה בחזקת שהוא משיח.
אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל—הרי זה משיח ודאי.
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג—בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.
למה נחשב מלך זה שלא הצליח למלך שלם וכשר? הרי “נלחם מלחמות ה'”, וממילא העביר את ישראל על השבועה שלא יעלו בחומה, ובסוף לא רק שהורעה חזקתו אלא איגלאי מילתא למפרע שהרשיע. ואם כן, היה לו לרמב”ם לפסוק דינו ככל המלכים הרשעים. אלא, “בהדי כבשי דרחמנא למה לך?!” (ברכות י’ א’).
אגב, המגילת אסתר כתב דבר תמוה מאד במצות-עשה החמישית (דפוס ויניציאה שנ”ב, דף פו ע”א): “שמה שתקנו אלו הזמנים [=זמני התפילה] אינם לעיכובא, רק למצוה, דהא תפילה רחמי נינהו, ובכל עת הוא זמן רחמים”. וכבר שקיל למטרפסיה בשאגת אריה, סימן טו (בהמשך לסימן יד).
18
יש אומרים שר’ בנימין היה תלמיד ר’ יחיאל מיכל מזלוטשוב. הוא חיבר ספרים נוספים: חלקת בנימין על הגדה של פסח (לבוב, תקנ”ד); אמתחת בנימין על מגילת קוהלת (מינקאוויץ,תקנ”ו); תורי זהב על התורה (מאהלוב, תקע”ו). כבר בשער ספרו אהבת דודים (למברג,תקנ”ג) נזכר שמו בברכת המתים.
19
:ר’ בנימין הביא את דברי ספר הזוהר, חלק ב, קפא, ב
אמר רבי שמעון: כלא איהו קריבא למאן דידע ליחדא יחודא ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא כחדא ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא…וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבין,ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, ואחריב בי מקדשא, בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא דקב”ה כדקא יאות.
20
.ספר הזוהר, שם
21 .ספר הזוהר, שם.
22
.ר’ בנימין מזלאזיץ, אהבת דודים (למברג, תקנ”ג), כז, א-ב
The Satmar Rebbe and a Censored Mishnah Berurah, and R. Baruch Rabinovich of Munkács
|
The Satmar Rebbe and a Censored Mishnah Berurah, and R. Baruch Rabinovich of Munkács
Marc B. Shapiro
1. In my recent interview in Der Veker, available here, I said that I hope to discuss how the Satmar Rebbe was mistaken in identifying a Zionist censorship in the Mishnah Berurah.
In Ha-Maor, Elul 5716, p. 30, M. Abramson tells the following story that appears under the heading על זיוף המשנה ברורה. The Satmar Rebbe was away from home and asked his assistant, R. Joseph Ashkenazi (who is the source of the story), to bring him a book. Ashkenazi brought the first book that came to his hand. It was a Mishnah Berurah printed in Israel. After investigating the history of the printing of the Mishnah Berurah at the National Library of Israel, I concluded that the copy the Satmar Rebbe was given was published by Pardes in 1955 (one year before the event described). Here is the title page.
Later the Rebbe returned the book to Ashkenazi and said that as far as he remembers, the language in section 156 of this copy of the Mishnah Berurah differs from what appears in other editions. Ashkenazi checked an older edition of the Mishnah Berurah and discovered that the Israeli edition had altered the original text.
The original Mishnah Berurah 156:4 reads:
מצוה על כל אדם לאהוב את כ”א מישראל כגופו שנא’ ואהבת לרעך כמוך וכו’ ודוקא רעך בתורה ומצוות אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קיבל תוכחה מצוה לשנאתו.
I have underlined the words that Abramson calls attention to. While the original text reads: לאהוב את כ”א מישראל, the Pardes edition has לאהוב את עמיתו. Abramson notes, “In this they wanted to show their support for democracy, that one needs to love not just the Jews but also the Arabs.” The Pardes edition also omits the second series of words that I have underlined, which express sentiments that are not very tolerant of the irreligious,[1] as well as some other words.
Here is the uncensored page in the Mishnah Berurah.
Here is the censored page in the Pardes edition.
Upon looking again at the Abramson article, I see that I misremembered, as it does not actually say that the Satmar Rebbe attributed this censorship to the Zionist publisher. He simply noticed the problem in the Israeli edition and said that this Mishnah Berurah is not like the others he has seen. It is Abramson who explicitly blames the Zionists (although perhaps the Rebbe agreed with Abramson). Abramson sarcastically writes that apparently they also provide copies of the Mishnah Berurah “to the children of Mapai and Mapam,” and this explains why they altered and censored the text.
Yet the truth is that what we have just seen has nothing to do with the Israeli publisher, Pardes. I found the same censorship in a Mishnah Berurah that appeared in Warsaw in 1895, and interestingly, it is this very edition that is found on hebrewbooks.org here. In other words, the changes we have seen were inserted under Czarist rule, and the Israeli publisher simply reprinted a copy of the Mishnah Berurah without realizing that it was a censored version.[2]
I know of another example where the altering of a text was blamed on the Zionists, and this time the one doing the blaming was a Mizrachi rabbi, R. Avigdor Cyperstein. In the Mossad ha-Rav Kook Archive of Religious Zionism there is a letter from R. Cyperstein to Dr. Yitzhak Rafael dated May 14, 1967. The relevant section reads as follows:
ידידי היקר – אני רוצה לזכות אותך בזכות הרבים, ובטח לא תחמיץ את המצווה הזו: כעת בכל העולם נפוצים הסידורים תוצרת הארץ הוצאת “בית רפאל”, ת”א – “סדור התפלה השלם” – והנה מצאתי בסידור זה דבר נורא: במעמדות של יום הששי מובא הגמ’ מנחות מד. המעשה באדם אחד שהי’ זהיר במצוות ציצית וכו’ ושם כתוב “באה לבית מדרשו של ר’ חייא, אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת וכו’, – והמולי”ם הללו העיזו לשלוח יד בגירסת הגמ’, ובמקום ויעשוני גיורת – השליכו את הגיורת החוצה, והכניסו במקומה “עברית” . . . והמרחק-התהום בין גיורת לעברית – אין צורך לבאר, וגם כוונתם הטרופה, בוקעה מזה, ומעלה סרחון, בכי’ לדורות. דומני שאין מי שהוא שהעיז לכבוש את המלכה בבית וכל ישראל – מתפללים מסידור זה, וע”כ מצווה לפרסם זה ברבים, ולתקן בהוצאות החדשות.
It is hard to know whether what R. Cyperstein refers to was indeed a Zionist inspired alteration. I say this because the version ויעשוני עברית is also attested to in a few sources that pre-date Zionism. I think it is more likely that the publisher just assumed that this is a more authentic reading.
Since I have been discussing the Satmar Rebbe, here is as good a place as any to note that contrary to popular belief, the name Satmar does not come from St. Mary. The original meaning seems to be a personal name, and in popular etymology the word came to mean “great village.”[3] Yet even in the Satmar community some believe that the word comes from St. Mary, and because of this they pronounce it as “Sakmar”. In pre-war Hungary this pronunciation was common among many Orthodox Jews, not only Satmar hasidim.[4] For one example of this, here is Samuel Noah Gottlieb’s entry on Satmar in his rabbinic encyclopedia, Ohalei Shem (Pinsk, 1912), p. 425. As you can see, while “Szatmar” appears in the vernacular, in the Hebrew the city is spelled “Sakmar”. There are many more such examples.
This avoidance of saying the word “Satmar” is similar to the way Jews referred in Hebrew and Yiddish to the Austrian town Deutschkreutz. Unlike the case with Satmar, when it came to Deutschkreutz the universal Jewish name was Tzeilem (Kreutz=cross=tzelem). On the other hand, there was a significant Jewish community in the Lithuanian city of Mariampole, whose name comes from Mary. Yet I am not aware of anyone who avoided saying the name of this city. Shimon Steinmetz emailed me as follows:
We might also note other cities with Christian-y names, like Kristianpol. Kristianpoler was a name used even by rabbis, cf. Rabbi Yechiel Kristianpoler, and his son Rabbi Meir. In addition, the Lithuanian town Kalvarija, which has a very Christian association, Jews used it without any issue. On the other hand, the Jews called St Petersburg, “Petersburg,” without the “St.”
One other point about Satmar: In a lecture I mentioned that one of the old-time American rabbis met with the Satmar Rebbe and concluded that when it came to the State of Israel, you simply could not speak to him about it. He was like a shoteh le-davar ehad when it came to this in that no matter how much you tried to convince him otherwise, he refused to listen to reason. Someone asked me which rabbi said this. It was R. Ephraim Jolles of Philadelphia (as I heard from a family member). I don’t think his formulation is too harsh, as anyone who has read the Satmar Rebbe’s writings can attest. It does not bother me if he or anyone else wants to be an anti-Zionist. However, the anti-Zionist rhetoric found in the Satmar Rebbe’s writings, and those of his successors, is often more extreme than what we find among the pro-Palestinian groups. Take a look at this passage from Va-Yoel Moshe, p. 11.
אם נקח כל פירצות הדור והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזנים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזנים השני’, [המדינה הציונית] תכריע את הכל, שהוא השורש פורה ראש ולענה של אבי אבות הטומאה שבכל אבות הנזיקין שבכל העולם כולו, והן המה המטמאים את כל העולם כולו.
By what logic can one claim that such an outrageous passage would be anti-Semitic if said by Mahmoud Abbas, Linda Sarsour, Tamika Mallory, or Max Blumenthal, but not so if the very same thing is said in Satmar?
If anyone wants to see the results of this rhetoric, here are two videos with kids from Satmar. In this one the children are being taught that the Zionists started World War II and to hope for the destruction of the State of Israel.
In this video children were told that Netanyahu was in the car and they were to throw eggs at it.
It is very painful to see how children are being indoctrinated with such hatred. Again I ask, if such a video surfaced from a leftist camp, there would be no hesitation in labeling it anti-Semitic. So why are people hesitant to conclude that Satmar is also involved in spreading anti-Semitism?
The general assumption is that the Satmar Rebbe hated Zionism and the State of Israel so much, that he was inclined to believe even the most far-out anti-Semitic canards against the State. I have always found this difficult to believe. Say what you will about the Rebbe, there is no denying that he was very intelligent. Thus, I have a hard time accepting that he could have really believed in Zionist control of the media and other anti-Semitic tropes found in his polemical writings. In other words, I think it is more likely that he did not believe in any of these things but said them anyway in order to convince his followers not to give up the fight against Zionism, a fight that had been abandoned by so many former anti-Zionists after the Holocaust and the creation of the State of Israel in 1948. In such a battle it was necessary to turn Israel not only into something bad, but actually the worst sin imaginable.
R. Nahum Abraham, a Satmar hasid and prolific author, has recently written that the Satmar Rebbe would deny things that he knew were true. He regarded his denials as “necessary lies,” in order to prevent people from being led in the wrong direction.[5] If the Rebbe thought that it was permissible to deny the truth of certain hasidic stories in order to prevent his followers from being influenced by them, isn’t it possible that he would exaggerate the evils of the State of Israel in order to best indoctrinate his followers with an anti-Zionist perspective?
This approach also would explain a big problem that no one has been able to adequately account for. How was the Satmar Rebbe able to have friendly and respectful relationships with people who, based on what he writes, he should have regarded as completely out of the fold due to their involvement with the State of Israel? This includes even men like R. Aharon Kotler who supported voting in the Israeli elections, which the Satmar Rebbe claimed is “the most severe prohibition in the entire Torah.”[6] Yet we know that the Satmar Rebbe respected R. Aharon and others who had a very different perspective.[7] Can’t this be seen as evidence that there is a good deal of ideologically-driven exaggeration in the Satmar Rebbe’s writings, and that not everything he says really reflects his actual views? After all, if he really thought that voting in the elections was the most severe prohibition in the Torah and the State of Israel was completely destroying Judaism, would he still be able to be on good terms with rabbis who instructed their followers to vote and be part of the State?
2. Since I mentioned Munkács in this post, let me return to another recent post here where I discussed R. Baruch Rabinovich, the son-in-law of R. Hayyim Eleazar Shapira and his successor as Munkácser Rebbe. When I wrote the post I was unaware of the fact that R. Baruch’s grandson, R. Yosef Rabinovich, recently published Ner Baruch, which is a collection of Torah writings and letters from R. Baruch. He includes in the volume the haskamot written by R. Baruch. I examined new printings of the volumes with haskamot that I was unaware of and found that R. Baruch’s haskamah to the first edition of R. Yitzhak Adler, Seder Shanah ha-Aharonah (Munkács, 1937) was deleted in subsequent printings. The same thing happened with R. Baruch’s haskamah to R. Judah Zvi Lustig’s Yedei Sofer (Debrecen, 1938). Here is how the page with the haskamot looks in the original printing.
Here is how the page with the haskamot looks in the reprint, where R. Baruch’s haskamah has been deleted.
Another point about R. Baruch: In 1946 he tried to become chief rabbi of Tel Aviv but lost out to R. Isser Yehudah Unterman. This is discussed in Samuel Heilman’s Who Will Lead Us? From a letter that appears in the archive of R. Isaac Herzog, and was sent to an unknown rabbi, we see that in 1950 R. Baruch was also interested in becoming av beit din in Tel Aviv.
This information is, to the best of my knowledge, not recorded anywhere else. In this letter, which I found here (a site that contains more interesting information and pictures about R. Baruch) we that R. Herzog, R. Unterman, and R. Yaakov Moshe Toledano were strongly opposed to R. Baruch receiving this appointment. Although the reason for this opposition is not mentioned, it is perhaps because they felt it was an abomination that someone from the anti-Zionist Munkács dynasty should have such a position in the State of Israel. However, as I have mentioned in my previous post, it is doubtful that R. Baruch ever really shared his father-in-law’s strong anti-Zionism. It is possible that the anti-Zionist statements he made in the pre-war years might not have reflected his actual beliefs but were due to his position as rebbe. That is, as the successor of R. Hayyim Eleazar Shapira he felt that he had to make such statements. It is also the case that had he not continued his father-in-law’s anti-Zionist stance he would not have retained much of a following in Munkács.
When R. Baruch wanted to become chief rabbi of Tel Aviv, a letter in opposition to this was published by Chaim Kugel, head of the Holon Municipal Council:
Is it conceivable that this man . . . who hounded Zionism and Zionists . . . who loyally continued the line of the Munkács court, which cursed and banned any Jew who pronounced the word Zion on his lips . . . is it conceivable that this man will appear as a representative and moral leader in the first Hebrew city, and be a guide to its residents and Zionists?[8]
In those days it was obvious that positions of chief rabbis of important cities would go to Zionist rabbis. Here, for example, is a letter to R. Unterman from David Zvi Pinkas, an important Mizrachi figure and signatory of Israel’s Declaration of Independence.[9] Note how Pinkas tells R. Unterman that the Mizrachi expects him to follow the Mizrachi approach in everything he does. If R. Unterman could not commit to this, then Pinkas would have found another rabbi who could.
In my earlier post I neglected to mention R. Baruch’s Hashav Nevonim that appeared in 2016. This book is full of interesting material, and the more I read from R. Baruch, the more impressed I am. He really was a fascinating figure in so many ways.
There is a good deal I can say about Hashav Nevonim, but let me just call attention to the first essay that appears in the book, focused on conversion. Conversion is a matter often in the news. I have said on numerous occasions that what currently passes as the standard approach to conversion was not the case at all in previous years. To begin with, among the rabbis there were different understandings of what kabbalat ha-mitzvot entailed, and the currently accepted view that a prospective convert must commit to become fully halakhically observant, as practiced today in Orthodox communities, was not the view of many, and perhaps not even the view of most. The notion that a conversion could be annulled after the fact was hardly ever put into practice, although even this is found on occasion and R. Baruch cites some authorities who speak about this very point. Thus, it is not, as has often been alleged, a modern haredi idea with no historical basis although, as mentioned, it was very rare.
After going through the various views on conversion, R. Baruch concludes as follows (p. 47).
מנהג העולם נראה כמקבל דיעה זו, וכל מי שנתגייר, בין ששומר מצוות, ובין שחוזר ועובר עבירות, דינו כישראל, כל שקיבל עצמו עול מצות עם גירותו.
I have underlined the words which are not currently accepted by many (most?) conversion courts and which are at the heart of the controversy regarding voiding conversions. Today, the assumption of many conversion courts is that if someone who converts is later seen violating halakhah in a serious way, we can assume that this person never really accepted the mitzvot at the conversion, and the conversion is therefore not valid. It is this argument which was hardly ever put into practice in previous years and now appears to be quite common, so much so that converts claim to feel that their conversions are always “on condition,” namely, that even many years after converting there is the possibility that the conversion will be declared invalid because of a lack of proper kabbalat ha-mitzvot.
On pp. 27-28, R. Baruch calls attention to the novel view of R. Isaac Benjamin Wolf, author of Nahalat Binyamin (Amsterdam, 1682), a book reprinted a number of times and which carries the haskamah by R. Jacob Sasportas. Here is the title page.
R. Isaac is described as rabbi of מדינת מרק. This refers to the German county of Mark, about which see here.
Here is page 89a in Nahalat Binyanim
According to R. Isaac, in places such as Spain and Portugal, where one could not practice Judaism openly, if a Jewish man marries a non-Jewish woman, and the woman chooses to practice Judaism, both she and her children are regarded as Jewish. How can she be Jewish when she never immersed in the mikveh and there was no beit din to preside over the conversion? R. Isaac says that there is no obligation to immerse in the mikveh when there is danger (as there would be in a place with the Inquisition looking to find Crypto-Jews). Although he does not elaborate, it is obvious that according to R. Isaac kabbalat ha-mitzvot in front of a beit din is not an absolute requirement. In other words, he holds that in a she’at ha-dehak one can convert on one’s own, without a beit din.
This is a fascinating position that is at odds with accepted halakhah, so much so that most people won’t even believe that such a position is possible. R. Baruch is not able to cite anyone who agrees with it. The position of Nahalat Binyamim is discussed by R. Eliezer Waldenberg, who not surprisingly completely rejects it.[10] However, he does cite a medieval view that has some similarity to Nahalat Binyamim:
היה מקום להביא סמוכין לזה משיטת האביאסף שהובא במרדכי ביבמות סו”פ החולץ שמפרש דברי הגמ’ שם שאומרת מי לא טבלה לנדותה שמשמע דבדיעבד הוי גר גמור גם בטבילה בלי ג’.
Unlike R. Waldenberg, R. Hayyim Amsalem, Zera Yisrael, p. 290, does not reject Nahalat Binyamin out of hand. Instead he writes:
חזו דברי גאון קדמון זה לאיצטרופי, ולדון להקל בבני האנוסים ובבני יהודים לענין גיורם וחזרתם לדת, שכל שימולו ויטבלו לשם יהדות בהודעת מקצת מצוות כהלכה, סגי להו אף לכתחילה, אע”פ שאנחנו לא יודעים מה שהיה אח”כ לענין קיום המצוות, וזה אתי אפי’ למ”ד קבלת מצוות מעכבת.
See also Jacob Sofer, Sipurei Yaakov (Lvov, 1913), vol. 2, pp. 7ff. (no. 42), for a lengthy story starring the Maharal. The tale is obviously fictional, but of importance for our purposes is that the story, reported in a hasidic text, tells of a woman who ran away from her non-Jewish husband and married a Jewish man, had children, and was a righteous woman. However, this woman never converted with a beit din, and yet on p. 8a it specifically states that she and her children are to be regarded as Jewish. R. Nahum Abraham points to this as an example of an anti-halakhic hasidic story that cannot be true.[11]
Finally, Nahmanides in his commentary to Yevamot 45b has an interesting view and I do not know if it is accepted.
ואיפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד, אבל מי שהודיעוהו מקצת ענשן של מצות ומתן שכרן של מצות וקיבל עליו בב”ד לטבול ולמול, אם הלך ומל וטבל שלא בפני ב”ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה
3. There are many new books to speak about. One of them is Chaim I. Waxman, Social Change and Halakhic Evolution in American Orthodoxy. The content of the book can be seen from the title. I will be reviewing this book in an academic journal, so I do not need to speak about it here. I would, however, like to call attention to one point that will not be mentioned in my review. Chapter 5 is titled “Tensions Within Modern Orthodoxy.” Not surprisingly, it deals with women rabbis. On pp. 109-110, Waxman refers to R. Jeremy Wieder’s view on the matter (the name is misspelled “Weider”). He quotes from an article in the Yeshiva University Commentator, which summarizes R. Wieder’s position as follows: “[I]n light of the success of the yoetzet halacha program in increasing overall observance in the communities that he has observed, it may be very beneficial to have women rabbis.”
I was quite surprised to see such a liberal position expressed by a YU Rosh Yeshiva, and I checked the source which appears here. R. Wieder is indeed quoted saying, among other things, that there is no binding tradition on the matter of women rabbis since the issue of women in leadership positions is a new question, thus preventing the development of a “stream of Jewish tradition.” However, when I read the article I did not find anything about how it may be “beneficial to have women rabbis.” I then noticed the following at the beginning of the article. “Editor’s Note: This article has been edited to more precisely convey the opinions represented.” In this case, I think the meaning of “more precisely convey” is that what originally appeared was altered (presumably at R. Wieder’s request) in order to prevent controversy. Yet even with the removal of R. Wieder’s view that it may be “beneficial to have women rabbis,” the current text of the article does not alter the substance of R. Wieder’s opinion. Thus, we find the following:
Lastly, Rabbi Wieder talked about the issue from a philosophical standpoint. He argued that expanding the pool of rabbinic students could lead to an increase in qualified rabbinic candidates. Rabbi Wieder added that he has observed the yoetzet halacha program increase overall halachic observance in the communities it serves and he expressed his optimism that women rabbis could generate similar improvement.
These words are certainly in opposition to the OU’s recent statement on women and religious leadership which is available here.
The question I have been asked a few times is if in the current political climate it is possible for a rabbi at a mainstream Modern Orthodox synagogue, or a teacher at a mainstream Modern Orthodox school, to feel free to express support for the ordination of women. Would such a rabbi or teacher risk censure from his colleagues or even the possibility of losing his job? The answer to these questions will determine if we are dealing with a real wedge issue (as I think we are).
Another new book is R. Bezalel Naor’s Shod Melakhim. R. Naor is well known as an outstanding interpreter of R. Kook. His great knowledge of the entire scope of Jewish thought (not just R. Kook) is apparent to anyone who examines his writings. Yet I do not know how many are aware of R. Naor’s achievements when it comes to rabbinic literature. This latest book is a collection of R. Naor’s studies on various halakhot in the Mishneh Torah. As part of R. Naor’s explication of these halakhot, he offers the reader wide-ranging enlightening discussions using numerous sources, both traditional and academic. For those who can appreciate the synthesis of the traditional and the academic approaches to the study of Maimonides, R. Naor’s new book is a real treat.
In the past I have spoken about the late R. Mordechai Spielman’s great work on the Zohar, Tiferet Zvi. The seventh volume of Tiferet Zvi has recently appeared, and can even be purchased on Amazon. Anyone who is interested in how the Zohar has been interpreted, and the impact of the Zohar on later rabbinic literature, will benefit greatly from of R. Spielman’s writings.
A new book (over 600 pages) by Benjamin Brown has appeared. It focuses on the Karlin hasidic dynasty. When I received the book in the mail, the first thought that came to my head is that Brown is a phenomenon. There is no other way to put it. It is not just the quantity of his literary output that is astounding, but also the quality, as everything he writes is worth reading.
____________
[1] Regarding the Hafetz Hayyim’s view of the non-religious, which is very much at odds with current approaches in the Lithuanian yeshiva world (at least in America), see Benjamin Brown, “Ha-‘Ba’al Bayit’: R. Yisrael Meir ha-Kohen, he-‘Hafetz Hayyim,’” in Brown and Nissim Leon, eds., Ha-Gedolim (Jerusalem, 2017), pp. 127ff. Brown also shows that in a few letters the Hafetz Hayyim adopts a more moderate perspective.
[2] In future posts I hope to say a good deal more about the Satmar Rebbe’s writings. For now, let me just respond to someone who emailed me and compared R. Hayyim Eleazar Shapira, the Munkácser Rebbe, to the Satmar Rebbe. It is true that they are similar in terms of their strong opposition to Zionism, and the Satmar Rebbe can be seen as the Munkácser Rebbe’s successor in this matter. However, in terms of their scholarly approach, they are quite different, as the Satmar Rebbe did not have the Munkácser’s critical sense. In fact, I was quite surprised to learn that the Satmar Rebbe accepted as authentic the forged anti-Zionist letters published by Chaim Bloch in his three volume Dovev Siftei Yeshenim. See R. Dov Schwartz, Meshiv Devarim (New York, 2011), pp. 140-141.
[4] Shimon Steinmetz called my attention to סאקמאר appearing as the name of the city as early as 1859 in R. Hayyim Meir Ze’ev ha-Kohen, Sha’arei Hayyim (Pressburg 1859), in the list of subscribers at the beginning of the book. (You can find this on Google books, but the version of the book on hebrewbooks.org is missing these pages, as well as other pages.) This shows that referring to the city as “Sakmar” was already common. Steinmetz also called my attention to the same thing in the list of subscribers found at the end of R. Hayyim Joseph David Azulai, Kise Rahamim (Ungvar, 1870). In this case, you can see the subscribers in the copy on hebrewbooks.org, but it has been removed from the copy on Otzar ha-Chochmah. If this was removed intentionally, on the assumption that it is not really part of the sefer, it is a big problem, as the subscriber information can be of great historical importance. It is vital that both hebrewbooks.org and Otzar ha-Chochmah scan books in their entirety, without making any changes whatsoever.
R. Yoel Teitelbaum used the term Satmar all the time, and it was on his stationery, but I did find a number of places where he wrote Sakmar, spelled סאקמער and סאקמיר. See e.g., his approbations to R. Abraham Hayyim Reinman, Va-Yetze Perah (Satmar, 1940), R. Asher Steinmetz, Mikveh Yisrael ha-Shem (Jerusalem, 1961), and his letter in Divrei Yoel: Mikhtavim (Brooklyn, 1981), vol. 2, p. 81. See also Esther Farbstein, Be-Seter ha-Madregah (Jerusalem, 2013), p. 862, for a 1949 letter from Budapest to R. Yoel in which the word Sakmar is used. Shimon Steinmetz wrote to me as follows:
I think you can see by his [R. Yoel’s] correct spelling in Latin letters that he didn’t take it seriously, and perhaps not too many Jews did. After all, R. Joel Teitelbaum himself, who I think most people would consider fairly zealous, did not insist or use it very much. . . . This tells me that when people did call it Sakmar, most of them were probably just calling it that because it was already what Jews called it. Perhaps it was even a sly joke to begin with.
[5] Peti Ya’amin le-Khol Davar (n.p., 2017), p. 31
[6] Divrei Yoel, Mikhtavim, no. 90.
[7] In a future post I will publish a letter I received from Moshe Beck dealing with this point. Beck is the chief rabbi of the U.S. Neturei Karta.
[8] Translation in Heilman, Who Will Lead Us?, p. 45.
[9] The letter is found in the Israel State Archives, David Zvi Pinkas collection, 3070/15-פ.
[10] Tzitz Eliezer, vol. 17, no. 42:11.
[11] Heikhal ha-Besht 18 (Nisan 5767), p. 18. For an Arabic version of this story, see Bayit Neeman 96 (26 Tevet 5776), pp. 4-5.
