Review of Kuntress Ha-Teshuvot He-Hadash

Kuntress Ha-Teshuvot He-Hadash, A Bibliographic Thesaurus of Responsa Literature published from ca. 1470-2000, ed. Shmuel Glick, vol. II, Jerusalem & Ramat-Gan, 2007, [4], 11, 483, [4].

I have briefly mentioned previously the bibliography on the Teshuva seforim, Kuntress Ha-Teshuvot He-Hadash (“KTH”). The second of four volumes has been published and I wanted to provide a more in-depth review of this work. KTH is an update of Boaz Cohen’s earlier bibliography, Kuntres Ha-Teshuvot, of Teshuvos seforim. In truth, however, this is far from a standard bibliography and when viewed as merely a bibliography it falls short. There are two basic types of Jewish bibliography works. The first is a “standard” bibliography and contains a meticulous entry of the publication information of a book. So in this type the reader gets the title, author, page count, size and various editions. The second type, while sometimes less exact on the technical side makes up for that by including additional information either about the contents of the book or the author. An shining example of the second type is the Hida’s Shem HaGedolim. KTH, while it has some of the first type is much stronger if viewed as in the Shem HaGedolim category.

KTH provides the basic information for each entry. The information includes: title, author, place[s] the author lived, years the author lived, a description of the book, sources for biographical information on the author, various printings of the book, and where the editors have seen the book recorded. In the bibliographical sense, KTH does not attempt to provide information on every printing of a particular book. Thus, one looking for a complete history of printing will be disappointed. That said, today, with the ease of viewing almost every major library’s catalog online locating a particular edition is not too difficult.

Instead, what KTH provides is something a typical library catalog cannot – detailed information on the content of the books. For many, although not all, of the books listed in KTH there are detailed description of many of the questions that appear in the book in question. And, I cannot emphasis enough how much information they provide at times it is amazing as not only do they provide the details of the book itself the editors also provide articles on the topic in question or citations to other books that discuss the same or a similar question. A few examples from the literally hundreds of such entries. In the entry for מלחמות אלקים by R. Bernard Illowy (2266) they list some of the teshuvos in the sefer one is teshuva no. 4:

סי’ 4: תשובות מאת המחבר ומאת ר’ שמשון רפאל הירש ור’ נתן אדלר בעניין כשרות עוף הברברי . . . על הפולמוס בעניין עוף זה, ועל תשובות המחבר, ראה ז’ עמר וא’ זיבטפסקי, “כשרות הברברי והמולרד”, המעין מד, א (תשס”ד) עמ’ 35-42, נ”י וינברגר, “והעוף ירב בארץ”, ישורון יד (תשס”ד) עמ’ תתקט-תתקלא

KTH is full of such entries. Another example, is the entry for מקוה ישראל (no. 2438) one of the books on the controversy regarding the mikvah in Rovigo. Again not only is the controversy mentioned merely as it appears in the book, instead, a nice bibliography on the controversy generally is provided. To wit,

על הפולמוס ראה: גרשון כהן, “לתולדות הפולמוס על סתם יינם באיטליה ומקורותיו,” סיני עז (תשל”ה) עמ’ סב-צ, יהודה בלוי, כתבי הרב יהודה אריה ממודינא, בודאפשט תרס”ו, עמ’ 127-137, י’ זנה, “הבדותה על דבר הספר מלחמות ה’ בעניין המקוה מרוויגו”, קרית ספר י (תרצ”ד), עמ’ 360-364, מ’ בניהו,”ספרים שחיברם ר’ משה חאג’יז וספרים שהוצים לאור”, עלי ספר ב (תשל”ו) עמ’ 132 הע’ 31, וראה עוד על הפולמוס ועל הדף “בשם ה'” שצורף לספר, מחקרי ספר, עמ’ 420-429. וראה גם י’ יודלוב, “פסקי דין של רבני ויניציאה משנת שס”ט” סיני מג (תשל”ט) עמ’ קסו-קעב הע’ 11

Or, the entry for the נודע ביהודה, the editors (no. 2627) document the well-worn and imaginary story that some editions of the נודע ביהודה were changed. Specifically, the famous teshuva discussing the recitation of לשם יחוד ends with a sharp barb at Hassidim. R. Landau substituted חסידים for פושעים. Many have recorded that in some editions this was changed back to the original reading. While that might be a good story there is no evidence that in any edition the passage in question was ever altered from the original. The entry lists many of those who record the story albeit with slightly different facts (they analyze the following sources: Beis Rebbi, Mekor Barukh, MiDor Dor, Medi Hodesh b’Hodsho, Imrei Shammai, and Mofesh HaDor) and then demonstrates the falicy of the story. Just two small additions to the entry are worthwhile pointing out. First, although many who record the story are listed, Dr. Sperber, in Minhagei Yisrael also was taken by this story (vo. 2 p. 118). Second, the only source provided that discusses the permissabilty of reciting לשם יחוד is the Hida in Machzik Berakha, O”C, 231:1. At the very least, R. Chaim Czernovitz, Sha’ar Ha-Teffilah should be mentioned as it is an attempt to rebut the position of R. Landau. See also Sperber’s discussion in Minhagei Yisrael, vol. 2 115-18, vol. 3 186-209.

The entry for מספד תמרורים (no. 2366) states:

עמ’ 7-8: “נשאלתי בהא דנוהגי’ הגבאי’ בהלוי’ המת כשיש בידם הקופות שקוראי’ ‘צדקה תציל ממות’ דהרי הוי לועג לרש וחרף עושהו וממש דמגרה עם המת שלכן מת כיון שלא נתן צדקה ואלו הי’ נותן צדקה לא הי’ מת? ע”כ

Aside from the “extraneous” information, information about various printings is provided as well. In the entry for the נחלת שבעה (no. 2667) the editors note that Efrahim Koffer found an autograph manuscript of the work that contains additional teshuvot and information. The editors also note that this new material was included in the 2006 edition of the נחלת שבעה. The editors point out, however, that in the 2006 edition they were “unaware” that Koffer found and published this additional material first. Moreover, the editors provide additional information on other manuscripts of the נחלת שבעה. Other entries contain which editions are lacking or have been changed.

The entries also provide sources for biographical information of the authors. The sources run the gamut from academic sources to biographies in the Yated Ne’eman (see, e.g. no. 2057).
All the information provided makes this a highly readable work and more importantly, provides the reader with much information that is difficult to locate otherwise. This work when competed in four volumes, will be the standard work in the field.

Rabbi Chaim Rapoport on the Contemporary 'Tribe of Levi' in Maimonides' Mishneh Torah

In response to Professor Menachem Kellner’s thoughtful post at the Seforim blog regarding Rabbi Aryeh Leibowitz’s recent article in the latest issue of Tradition and subsequent response at the Seforim blog, frequent contributor to the Seforim blog, Rabbi Chaim Rapoport of London, presents his latest offering below:

שבט לוי” בספר ‘משנה תורה’ להרמב”ם[1] ובזמן הזה” תגובות למאמר החכם פרופסר מנחם קלנר הרב חיים רפופורט לונדון אנגלי’ הקדמה בספר ‘משנה תורה’, בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי”ג הי”ב והי”ג) ובסיום ‘ספר זרעים’, כתב הרמב”ם[2]: ולמה לא זכה[3] לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים[4], שנאמר (פ’ ברכה לג, יו”ד) ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’.[5] לפיכך הובדלו מדרכי העולם; לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן[6], אלא הם חיל השם שנאמר (שם, יא) ‘ברך ה’ חילו’, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר (פ’ קרח יח, כ) ‘אני חלקך ונחלתך’. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו[7] להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה[8] את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם[9] הרי זה נתקדש קדש קדשים[10] ויהי’ ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה[11] דבר המספיק לו[12] כמו שזכה לכהנים וללוים[13], הרי דוד עליו השלום[14] אומר (תהלים טז, ה), ‘ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי’. עד כאן לשון הרמב”ם. והנה זה עתה מצאתי ב’אתר הספרים’, המיוחד למאמרי חכמים וסופרים, שקלא וטריא בביאור דברי הנשר בידו, זה אומר בכה וזה מראה באצבעו לעומתו. ואמרתי אף אני אענה את חלקי שהניחו לי, פרי עמלי בביאור דברי המיימוני, ואינני אומר קבלו דעתי, רק ירא הקהל וישפוט: הדין עם מי. “כל איש ואיש מכל באי העולם” א) במאמרו שנדפס זה עתה ב’אתר הספרים’, כתב ידידי החכם פרופ. מנחם קלנר, שכוונת הרמב”ם בביטויו “כל איש ואיש מכל באי העולם” היא ליהודים וגויי הארצות כאחד. והנני בזה, לכל לראש, לציין לתנא דמסייע לי’ בזה: באגרת כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש זי”ע מיום ג’ תמוז ה’תשכ”ד[15] עמד ג”כ על דברי הרמב”ם אלו, ועל המילים “כל באי העולם” כתב בזה הלשון: “כולל גם אומות העולם – ראה ראש השנה פ”א מ”ב [‘בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם’] . . . – כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (רמב”ם הל’ מלכים סוף פ”ח[16])”. עכ”ל.[17] גם מבואר מדבריו, דס”ל דזה שגם גוי מ’אומות העולם’ יכול להגיע לדרגת ‘קדש קדשים’, אין זה בגלל יכולתו להתגייר[18] ולהתעלות למדריגות גבוהות ככל ישראל (‘ככם כגר’), כי אם שגם בהיותו גוי יכול להתקדש עד כדי כך ש”יהי’ ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים”, וכהא דקיי”ל ש”חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא”[19]. ובמקום אחר[20] ציין אדמו”ר לכמה מקומות בספר ‘משנה תורה’ שבהם השתמש הרמב”ם בביטוי “באי עולם” או “באי העולם”, והכוונה נראית ברורה, שר”ל ‘כל בני אדם’, ואלו הם: (א) הל’ תשובה פ”ג ה”ג [“בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה]; (ב) שם פ”ו ה”ג [“ולמה הי’ שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב”ה אין אתה משלח כו’ כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב”ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו”]; (ג) הל’ ספר תורה פ”י הי”א “שהוא העד הנאמן לכל באי עולם“]; (ד) הל’ סנהדרין פי”ב ה”ג [“הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים”]; (ה) הל’ מלכים פ”ח הי”א [“וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח”]. ועליהם יש להוסיף: (ו) נוסח התפלה הנמצא ב’סדר תפלות לכל השנה'[21] הנקבע בספר ‘משנה תורה’ להרמב”ם בסוף ספר ‘אהבה’: “קבץ קויך מארבע כנפות הארץ יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ”. ויש להעיר גם ממ”ש הרמב”ם ב’פירוש המשנה’ עמ”ס ביכורים. במשנה שם (פ”א מ”ד) שנינו: “אלו מביאין ולא קורין, הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר ‘אשר נשבע ה’ לאבותינו'[22]”. ובפירוש המשנה שם כתב הרמב”ם, דלהלכה לא קיי”ל כמשנה זו אלא ש”מביא הגר עצמו בכורים וקורא, וסמכוהו למה שאמר ה’ לאברהם (פ’ לך יז, ה) ‘כי אב המון גוים נתתיך’, אמרו[23] לשעבר הייתה אב לארם עכשיו אב לכל העולם כולו, ולפיכך אפשר לכל גר לומר ‘אשר נשבע ה’ לאבותינו’, מפני שאברהם אב לכל באי העולם לפי שלימדם האמונה והדת”, וגם בדבריו אלו הכוונה היא לגוים[24], וכמ”ש הרמב”ם בהל’ ע”ז (פ”א ה”ג) על אברהם אבינו, ד”כיון שהכיר וידע (אברהם את בוראו) . . . התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והי’ מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה . . . שנאמר (פ’ וירא כא, לג), ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם”.[25] ואם ישאל השואל: היאך שייך שמי שאין לו קדושת ישראל יוכל “לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה'”, אף אתה אמור לו: עבודת ה’ ושירותו שייכות גם באומות העולם, וכמבואר ממ”ש הרמב”ם בהל’ ע”ז שם, ש”כיון שהכיר [אברהם אבינו] וידע (את בוראו) התחיל . . . להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלו-ה העולם כו’ כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים”, ע”ש. וגם לדורות נצטווינו, (כמ”ש הרמב”ם[26]), “שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו . . . כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו . . . ולשון סיפרי[27] ‘ואהבת את ה’ וגו’, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר (פ’ לך יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן’, ר”ל, כמו שאברהם בעבור שהי’ אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי’ מא, ח) ‘אברהם אוהבי’ שהי’ גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו“. [וכן יהי’ בימות המלך המשיח ש”ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’ ויבואו כל הגוים לשומעו, שנאמר (ישעי’ ב, ב[28]), ‘והי’ באחרית הימים נכון יהי’ הר בית ה’ בראש ההרים[29] ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים‘,” ויתקן “את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד, שנאמר (צפני’ ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’, ולעבדו שכם אחד”[30]]. ע”פ כל הנ”ל מבואר שהרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל מדבר על כל מי ש”נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו”, וכל איש ואיש מבאי העולם – אפילו גוי – יכול להתקדש ‘קדש קדשים'[31]. “לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” (קהלת ז, כט). ב) הרמב”ם רקם בתוך דבריו את הכתוב בספר קהלת וכתב: “כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו כו’ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”. פרופסר קלנר נסתבך קצת בדברי הרמב”ם אלו, והעלה שאולי כוונתו לחלוק על מ”ש המקובלים בענין חטא עה”ד. אבל באמת נראה שכוונת הרמב”ם פשוטה, ודבריו עשירים במקום אחר – בספרו ‘מורה נבוכים’ חלק שלישי פרק יב. ב’מורה’ שם הגדיר וביאר שלשה מיני ‘רעה’ שנפגעים בהם בני אדם בעולם הזה, ו”המין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב . . . ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם . . . ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו וגו’, וכבר ביאר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פועל האדם בעצמו, והוא אמרו ‘לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים’, והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר (איוב ה, ו) כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואח”כ ביאר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר (איוב שם, ז) כי אדם לעמל יולד וגו’, וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם, ר”ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהי’ סיבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות”, ע”ש בארוכה. הרי מבואר שכוונת הרמב”ם במ”ש בהל’ שמיטה ויובל “כל איש ואיש . . . אשר נדבה רוחו אותו . . . והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”, פירושו שלא הביא על עצמו רעה על ידי המשכו אחרי תאוות עולם הזה, וע”כ לא סבל מ”החשבונות ההם”. כיון שהלך אך ורק בדרך הישר, לא נגרע מאיכות הטוב אשר בו עשה האלקים את האדם. “כל איש ואיש . . . אשר נדבה רוחו אותו . . . להבדל” והנה יש לעיין במה שכתב הרמב”ם בנוגע ל”כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו”, דיש לפרש כוונתו בשני אופנים: (א) שמדבר מכל איש ואיש אשר, כמו שבט לוי ממש, אין לו עסק בנחלת שדה וכרם ואינו זוכה לפרנסתו בכח גופו, כי הבדיל א”ע מכל התעסקות בדרכי העולם וכל ימיו ושנותיו מוקדשים אך ורק לעבודת ה’ ולהורות דרכיו לרבים. 32 וממקומו אתה למד, שהרי הרמב”ם כתב את דבריו אודות “כל איש ואיש אשר הבינו מדעו” בהמשך ישר לדבריו מענין התפקידים שהוטלו על שבט הלוי ו’הבדלתם’ לעבוד את ה’. וע”כ נראה שכיוון לאותו סוג וגדר של הבדלה המיועדת לשבט הלוי, דהיינו שדיבר כלפי המורמים מעם בכל דור ודור שהבדילו את עצמם להתמסר אך ורק להתפקידים המיועדים לשבט לוי. ומה הם התפקידים המיוחדים לשבט הלוי? גם זה מפורש ב’משנה תורה’ על אתר: (א) “לעבוד את ה’ ולשרתו”[33]; (ב) “להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים”. [ויש להוסיף ולהבהיר, שאין בזה סתירה להמבואר לעיל שהרמב”ם הרחיב את המעגל לכלול בתוכו גם אומות העולם, כי “להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים”, שייך, במדה מסויימת, גם באומות העולם, שהרי כבר השריש הרמב”ם ב’ספר המדע’ (הל’ דעות פ”א ה”ה) מה הם “הדרכים הטובים והישרים” ועל זה הביא (שם ה”ז) הכתוב (פ’ וירא יח, יט) “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה”, והרי כתב הרמב”ם (בהל’ ע”ז שם) שה”אלפים ורבבות” של בני נח (=גוים) שהשפיע עליהם אברהם אבינו עד שהחזירם לדרך האמת34 הם “הם אנשי בית אברהם“.35 (ב) שאין הרמב”ם מייחד את דיבורו בהלכה זו לאלו שהובדלו מדרכי העולם לבדם [אשר בהכרח אין סדר זה נחלת הכלל ושייך רק ליחידי סגולה], אלא כוונתו שכל איש ואיש אפילו אלו שאינם נבדלים מדרכי העולם, יכולים להתקדש ‘קדש קדשים’ על ידי ההתמסרות לחיים מקודשים, דהיינו חיים המוקדשים – כל כולם – לעבודת ה’. ואע”פ שעוסק במשא ומתן ונוהג במנהג דרך ארץ הרי כבר כתב הרמב”ם בהל’ דעות (פ”ג ה”ג) שאפשר להיות “עובד את ה’ תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן וכו’ מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהי’ גופו שלם לעבוד את ה’.”36] לפי האופן השני תורף דברי הרמב”ם כך הם: כל אחד ואחד ממש יכול להתדמות ללויים במדה מסויימת. והיינו, דכמו שהלויים היו מיוחדים לעבוד את ה’ תמיד, כמו כן כל איש ואיש – אפילו אם אינו משבט לוי ועל כן הוא עוסק בדרכי העולם – יכול להיות עובד ה’ תמיד (וכנ”ל מהל’ דעות); וכמו ששבטו של לוי זכו למתנות מיוחדות מאת ה’ כדי לעזור להם במשימתם המיוחדת, כך יזכה גם הוא לסייעתא דשמיא והקב”ה יספיק לו את צרכיו בזה ובבא. ואם כי, בדרך כלל, הבינו גדולי הדורות את דברי הרמב”ם באופן הראשון, נראה שמקום הניחו לנו לפרשו גם באופן השני. ועל פי אופן זה השני יובן מה שינה הרמב”ם בסגנונו: (א) שבהלכה יב, בתיאור שבט לוי, כתב “שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים“, ואילו בהי”ג, בתיאור נדיבי הרוח מכל באי עולם, כתב “להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’,” ואילו “להורות דרכיו כו’ לרבים” לא קתני; (ב) שבהלכה יב, בתיאור שבט לוי, כתב ש”הובדלו מדרכי העולם” וביאר כוונתו ש”לא עורכין מלחמה כו’ ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן”, משא”כ בהי”ג בתיאור ‘נדיב הרוח’, לא כתב שהובדל מדרכי העולם, ובמקום זה הוסיף שני דברים שהם מתפקידי כל אדם הראוי לשמו, ואלו הם: “לדעה את ה’,” – וכמ”ש הרמב”ם בהל’ דעות ש”צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד”; ש”הלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”, שכוונתו בזה (כמשנ”ת לעיל ס”ב) שלא נמשך המותרות וכו’ המקלקלים את האדם, אשר גם זה הוא הדרך הישר שיבור לו כל אדם וכמ”ש הרמב”ם בהל’ דעות. מחלוקת חכמי המדע: פרופסר קלנר לעומת ר’ ארי’ לייבאוויץ ג) והנה במאמרו הנ”ל יצא פרופ. קלנר בסופה ובסערה נגד אלו שהראו מקום לדברי הרמב”ם הנ”ל (הל’ שמיטה ויובל פי”ג הי”ג) בקשר לאלו שתורתם אומנתם, [או להורות שיש מקום לחכמי התורה להתלות על נדבות הציבור או להורות על הצורך שיש לתלמידי חכמים להסתפק במועט[37], וכתב דכיון שהרמב”ם מיירי (גם) מגוים, אין לדבריו אלו שום זיק וקשר לאלו שמתמסרים לגמרי ללמוד התורה (והוראת התורה) באופן ד’תורתם אומנתם’. ואילו הרב לייבאוויץ טען דמה בכך שלשון הרמב”ם ‘כל באי העולם’ כולל גם גוים, וכי בכלל שהרמב”ם סובר שגם חסידי אומות העולם יכולים להבדל ולהתקדש כשבט לוי, אי אפשר לישראל, מזרע אברהם יצחק ויעקב, להתעלות גם הוא עד כדי כך? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! אמנם נראה שפרופסר קלנר קיצר במקום שהי’ לו להאריך. כנראה הוא הבין את דברי הרמב”ם כאופן השני הנ”ל, ד”כל איש ואיש מכל באי העולם” לא מיירי באלו (יהודים או גוים) המניחים חיי שעה ועוסקים אך ורק בחיי עולם אלא מכל איש ואיש, כולל אלו שיש להם נחלת שדה וכרם ונהנים מיגיע כפיהם. ועל כן טען שאין ללמוד מדברי הרמב”ם שום דבר בקשר להנהגת חכמי ישראל או (להבדיל) חכמי אומות העולם שהובדלו מדרכי העולם! אבל ר’ ארי’ לייבאוויץ הבין דברי הרמב”ם, כמו שהבינו רוב מפרשיו מקדמת דנא, כאופן הראשון הנ”ל, וע”כ ראה בדברי הרמב”ם הדרכה מעשית להתלמידים והחכמים הנבדלים מדרכי העולם. והבוחר יבחר. ה‘ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי : הא כיצד ג) והנה, לפי שיטתו הנ”ל, יצא החכם קלנר לחלוק על אלו שמצאו סמוכין בדברי הרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל הנ”ל, להחזקת בני תורה ורבנים, ישיבות וכוללים וכל הנשענים על תמכין דאורייתא, כמעשה יששכר וזבולון וכשמעון אחי עזרי'[38], ודכוותייהו טובא.[39] פרופ. קלנר טוען כי אין דברי הרמב”ם שייכים לענין זה כלל, ולא בא הרמב”ם כי אם לומר שהקב”ה הוא הוא ה’תומך שבט’ לוי ודכוותי’ כל איש ואיש מכל באי עולם, יהיו מי שיהיו, המקדישים את עצמם לגמרי לעבודת ה’ – יהי’ באיזה אופן שיהי’. [40] וגם בזה יש מקום לבע”ד לחלוק על דברי פרופ. קלנר. הנה אמת נכון הדבר, שבדברי הרמב”ם באותה הלכה [המתחלת בתיבות “ולא שבט לוי בלבד”] בלבדה, אין שום הוכחה למעשה תמכין דאורייתא ואופן החזקת תלמידי חכמים ומורי הוראה בימיו ובימינו, כי: (א) לפי האופן השני הנ”ל (שכנראה נקט בו פרופ. קלנר) אין הרמב”ם מדבר בהלכה זו מאלו שתורתם אומנתם כלל, וכמשנ”ת; (ב) גם לאופן הראשון הנ”ל, יש לפרש דמ”ש הרמב”ם “ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים”, פירושו שהוא יתברך, בכבודו ובעצמו, ימציא עבורם “בעולם הזה דבר המספיק לו” למלאות צרכיו. [41] מכל מקום, נראה שעדיין יש מקום בראש לטעון ולומר, שהנהוג בימינו (ועד”ז בדורות קודמים) שתלמידי חכמים ורבנים מוסמכים מקבלים מחייתם מן הציבור, יש לה מעין מקור בדברי הרמב”ם בהלכה זו בצירוף דברי הרמב”ם בהלכה שלפני’ ובהלכות אחרות. הסברת הדברים: בדבר שבט לוי קבע הרמב”ם שבגלל “שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו . . . לפיכך הובדלו מדרכי העולם; לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן”. וכאן הבן שואל: התינח שאין בני שבט לוי עורכין מלחמה, הרי אחיהם, בני שאר השבטים, נלחמים בעדיהם. אבל אם אינם נוחלין ואינם עובדים – מהיכן שבט זה חי? והנה בנוגע לנחלה כבר כתב הרמב”ם בתחלת הפרק ש”שבט לוי אע”פ שאין להם חלק בארץ כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם“, אבל עדיין יש מקום לתמוה, דהתינח בתים לשבת בהם, אבל כיון שאין להם נחלת שדה וכרם, מנין יגיע להם (בדרך הטבע) לחם לאכול ובגד ללבוש? ישוב תמיה זו אינו צריך לפנים: הרי הוא מפורש בתורה ושנוי ב’משנה תורה’ להרמב”ם ומשולש ומבואר בספרו ‘מורה נבוכים’. כתוב בתורה: (א) בפרשת ראה יב, יא-יב: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה’. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם“; (ב) שם יד, כו-כז: “וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ“; (ג) שם יד, כט: “וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” שנוי ב’משנה תורה’ להרמב”ם: (א) בנוגע לשבט לוי, ברמב”ם הל’ חגיגה פ”ב הי”ד: “חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר (פרשת ראה טז, יא) ‘והלוי והגר והיתום והאלמנה’, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו, עליו נאמר (הושע ט, ד) ‘זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם’, ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר, לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים, עובר בלא תעשה, שנאמר (פרשת ראה יב, יט), ‘השמר לך פן תעזוב את הלוי’.”[42] (ב) בנוגע לכהנים, ברמב”ם הל’ ביכורים פ”י ה”ה: “כיון שזיכה לו הקב”ה בתרומות שהן לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקדשי מקדש שהבשר שלו, זיכה לו בראשית הגז ללבושו, ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו, שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה“. ומשולש במורה נבוכים: ב’מורה נבוכים’ חלק שלישי (הנ”ל) עמד הרמב”ם ג”כ על תפקידו המיוחד של שבט לוי וטעמי מצוות מתנות כהונה ולוי’, וכתב (בסגנון המקביל למ”ש בהל’ שמיטה ויובל), וזה לשונו: “מתנות עניים ענינם מבואר גם כן, ענין התרומה והמעשר כבר ביאר סיבתם, ‘כי אין לו חלק ונחלה עמך’, וכבר ידעת סיבת זה כדי שיהי’ זה השבט כולו מיוחד לעבודת השם ולידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהי’ להשם לבד, כמ”ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה וגו’, ותמצא דברי התורה במקומות רבים הלוי הגר והיתום והאלמנה, ימנה אותו תמיד בכלל העניים בעבור שאין לו קנין[43]”. [וע”פ כל הנ”ל נראה דמ”ש הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל שם, שהכהנים והלויים שהובדלו מדרכי העולם “הם חיל השם . . . והוא ברוך הוא זוכה להם”, פירושו שהקב”ה מזכה להם מתנות כהונה ולוי’ כדי שעי”ז יהי’ להם מזון ולבוש, [44] ולשון הרמב”ם “והוא ברוך הוא זוכה להם” הוא ע”ד מ”ש בהל’ ביכורים שם: “כיון שזיכה לו הקב”ה כו’ לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות . . . זיכה לו בראשית הגז”]. הוה אומר: לפי דעת הרמב”ם קבעה התורה שהכהנים הלויים אינם מתעסקים בחרישה וזריעה ושאר שבילי פרנסה וכלכלה, וע”כ יהיו ‘עניים’ ותלויים באחיהם בני שאר השבטים שיפרנסו ויזונו אותם משלהם בתרומות ומעשרות ועוד מתנות עניים. ועל פי כל הנ”ל הי’ נראה לכאורה, שההנהגה (השכיחה גם בימינו) שהמובדלים לעבוד את ה’ בלבד יסמכו על הציבור לצורך פרנסתם ופרנסת בני ביתם, אף שאין מקור ברור לזה מדברי הרמב”ם, ה”ה מושרשת ומעוגנת היטב בהיסודות ההגיוניים שהציק הרמב”ם בקשר לשבט לוי. ואכן מצינו שרבים מגדולי ישראל בימיהם ובימינו ראו ב’שבט לוי’ שורש לההשקפה המבססת את תמיכת חכמי התורה בכספי ציבור. הרי שלש דוגמאות מני הרבה: (1) בשו”ת ‘חתם סופר’ אורח חיים סימן רח כתב, וז”ל בא”ד: “כי כשישראל יושבים על אדמתם מלאים כל טוב, כל אחד פונה לכרמו ולזיתו, הבדיל הקב”ה שבט הנבחר והמציא להם פרנסתם בריוח בלי שום עבודה, חרישה וקצירה, וכל שבט אין לו חלק אלא אחד משנים עשר מה שמוציא האדמה דגן תירוש ויצהר, ואותו שבט נוטל חלק העשיריות דגן תירוש ויצהר בלי שום עמל ויגיעה כדי שיהיו פנויים לעבודת ה’ ולהורות נתן, אע”ג דתרומת פירות לאו דאורייתא, מכל מקום סגי להו בדגן ותירוש בריוח ותענוגים כלל לא ומשום הכי הטיל עליהם ההוראה, ושבט יששכר הפנויים גם כן על ידי שמצוי להם פרנסתם מזבולון על כן ידעו ‘בינה לעתים'[45], אבל הוא הדין כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר ומטיל על עצמו עול תורה ועול הציבור ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו ואינו רודף אחרי רהבים ושטי כסף, הן המה הכהנים הנגשים אל ה’ בכל עת ובכל זמן ובכל מקום מקטירים ומגישים לה’ ריח ניחוח“.[46] (2) בשו”ת ‘בנין שלמה’ להרה”ג ר’ שלמה הכהן מווילנא, סימן לג, כתב: ולענין אי שייך האידנא מצות לשמוח את הלוי ברגל, נראה לי דאף דהאידנא לא שייך לשמוח ללויים ממש, כיון שאין להם עבודה ושירות כלל בזמן הזה והם עוסקים במשא ומתן וסחורה כשאר בני ישראל, ואין שייך כלל דיהיו חייבים לשמוח אותם. אבל מכל מקום יש ללמוד מזה דכמו שחייבה התורה לשמוח את הלוי ברגל בזמן הבית, וע”כ דהטעם הוא משום דהכהנים הלויים לא נטלו חלק בארץ וכמו דכתיב בפרשת שופטים (יח, א-ב) ‘לא יהי’ לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה’ ונחלתו יאכלון, ונחלה לא יהי’ לו בקרב אחיו ה’ הוא נחלתו כאשר דבר לו’. . . ואמנם כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו ומקדש הקודש על מכונו והכהנים היו עוסקין בעבודתן ולויים בדוכנם, אבל מעת חסרנו כל אלה בעוונותינו הרבים, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא מזבח ולא קרבן ואין לנו שיור רק התורה הזאת, לכן עתה התלמידי חכמים ורבני הקהלות ורבני המו”צ אשר בכל דור ודור הם הם המורים והם המלמדים ומהם תצא תורה והוראה לישראל, גם הם הכהנים והלויים העוסקים בעבודה . . . היוצא לנו מזה, דתלמידי חכמים העוסקים בתורה ובהלכות עבודה בזמן הזה, הם דוגמת הכהנים והלויים ממש, ודומה ממש כאילו בית המקדש בנוי וכהנים עוסקים בעבודה . . . והלכך כמו דהטילה התורה מצות עשה על הישראלים בזמן הבית ליתן תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולוי’ לכהנים הלויים המחזיקים בתורת ה’, הכי נמי מוטל מצות עשה האידנא על הישראלים ליתן שכירות והספקה לתלמידי חכמים ולרבני הקהלות מדי שבוע בשבוע כדי שיוכלו להחזיק בתורת ה’, וכמו שהטילה התורה מצות עשה לשמוח את הכהנים הלויים ברגל ולתת להם צרכי החג, בעבור שברגל הוטל עליהם עול התורה והעבודה ביותר מכל השנה כולה, הכי נמי מוטל ממצות עשה האידנא לשמוח את התלמידי חכמים ורבני הקהלות ברגל, יען שברגלים מוטל עליהם עול התורה ביותר ולהשיב לכל שואל בדבר ה’ זו הלכה למעשה בהלכות החג ובאיסור והיתר כן נראה לעניות דעתי בעז”ה. (3) בשו”ת ‘קול מבשר’ (להגאון ר’ משולם ראטה זצ”ל) ח”א סי”ז כתב, וז”ל: “ועיין ברמב”ם סוף הלכות שמיטה ויובל שכתב, למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל עם אחיו, מפני שהובדל לעבודת ה’ ולהורות דרכיו ומשפטיו לרבים שנאמר ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’, ולא שבט לוי לבד אלא כל איש ואיש וכו’ ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים, יעו”ש לשונו הזהב. הרי, דמי שתורתו אומנתו ויושב להורות לרבים ואינו עוסק בשום מלאכה צריך לקבל פרנסתו משל ציבור, כמו מעשרות ומתנות כהונה שזכתה התורה לכהנים וללוים”. אבל עכ”ז לא הגענו אל המנוחה, כי כפי שהרגישו כמה מפרשים (וביניהם הרדב”ז והמעשה רוקח על הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל שם), מה נעשה ביום שידובר בו דברי הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה (פ”ג ה”י)[47] ובפירוש המשנה עמ”ס אבות[48], שם כתב הרמב”ם דברים כדרבנות וכמסמרות נטועים נגד העוסקים בתורה בלא דרך ארץ ומטילים עול פרנסתם על הציבור! ולכאורה: אם לשבט לוי הותר ליקח ממון הציבור כדי שיוכלו להבדל מן העולם ולעבוד את ה’ בלבד, למה לא יעשה כן כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו להיות תורתו אומנתו ולקיים מש”נ “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”? אכן אולי אפשר ליישב קושיא זו לפי שיטותיהם של כמה מנושאי כלי הרמב”ם שכתבו לחלק בין המטיל עצמו על הציבור, שעל הנהגה כזאת צעק הרמב”ם ככרוכיא, לבין מי שהציבור מטילים אותו עליו ולפרנסו ברצון קיבלו עליהם, שבכה”ג גם לפי דעת הרמב”ם אין בזה שום איסור.[49] אמנם שערי התירוצים והחילוקים לא ננעלו, והרשות והיכולת נתונה לחלוק גם על חילוק זה.[50] מה שנוגע לעניננו הוא, שלפענ”ד, אי אפשר למבטל במחי יד את דעתם של אלו האחרונים הרואים בדברי הרמב”ם מקור הגיוני לתמיכת רבנים וחכמים ע”י יחידים וציבורים.

[1] בכל המקומות שציינתי לשינויי גירסאות בדברי הרמב”ם בספר משנה תורה ה”ה ע”פ ‘ילקוט שינויי נוסחאות’ אשר ברמב”ם מהדורת שבתי פרנקל. [2] חלק מדברי הרמב”ם הללו הובאו (בשינויים קלים) גם ב’ספר החינוך’, סוף מצוה שמב. [3] י”ג: “זכה” וי”ג “זוכה”. [4] ויש להוסיף שלפי דעת הרמב”ם ייחודו של שבט לוי הוקבע כבר בשנים קדמוניות – טרם היתה ישראל לגוי, וכמ”ש בריש הל’ עבודה זרה (פ”א ה”ג): “יעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד, והי’ הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’, עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים”. ומבואר מדברי הרמב”ם אלו, שכבר מאז ומקדם היו הלויים (ואבוהון דכולהו – לוי בעצמו) נבדלים, ומיועדים לגדלות: ללמוד וללמד, להזהר ולהזהיר. [5] להעיר ג”כ ש”מצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים שנאמר (פ’ שופטים יז, ט) ובאת אל הכהנים הלוים” (רמב”ם הל’ סנהדרין פ”ב ה”ב). [6] המעיין בספר ‘מורה נבוכים’ חלק שלישי פרק לט, יראה שדבריו ב’מורה’ וב’יד’ משלימים זה את זה ויחדיו יהיו תואמים. וז”ל במו”נ שם: “. . . כי אין לו חלק ונחלה עמך, וכבר ידעת סיבת זה כדי שיהי’ זה השבט כולו מיוחד [א] לעבודת השם ו[ב]לידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהי’ להשם לבד, כמ”ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה וגו’,” ע”ש בארוכה. [7] י”ג: “והבין מדעתו”. [8] י”ג: “לדעת”. [9] ע”פ קהלת ז, כט: “לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים”. [10] ע”פ דברי הימים-א כג, יג: “בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם”. [11] יש שאין גורסים תיבה זו. [12] ברדב”ז שם: “ודקדקתי בדבריו ז”ל שכתב ‘ויזכה לו בעוה”ז דבר המספיק לו’, שהקב”ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך עצמו על הציבור”. [13] י”ג “כמו שזכה ללוים”. [14] יש שאין גורסים שתי תיבות אלו. [15] נדפסה ב’לקוטי שיחות’ חלק ח’ עמוד 325. [16] ראה גם: הל’ תשובה פ”ג ה”ה; הל’ איסורי ביאה פי”ד ה”ז. [17] לאחרונה ראיתי שכיוונו לזה שנים מרבני דורנו: (א) “דברי הרמב”ם הם חובקי עולם: ‘כל איש ואיש מכל באי-עולם‘, אפילו גוי! אם אך ירצה באמת ובתמים לדעת את ה’ יהי’ קודש קדשים!” (‘שיחות לספר במדבר’ להרה”ג ר’ אביגדור יחזקאל הלוי נבנצל שליט”א, פרשת קרח, עמוד קסח); (ב) “שמעתי מפי מרן הרב מפוניבז’ ז”ל בקידוש עלי’ לתורה של הרב הגאון ר’ ישראל מאיר זכריש שליט”א שדייק מלשון הרמב”ם ‘כל איש ואיש מכל באי העולם’ שאפילו גוי יכול להתעלות” (‘גליונות על הרמב”ם ונו”כ’ להרב שמואל הלוי שולזינגר, רב ואב”ד דקרית אתא, נדפסו במאסף תורני ‘ישורון’ חט”ז, ארץ ישראל תשס”ה, עמוד רטו ואילך. קטע זה נמצא בעמוד רלב). [18] וע”ד מ”ש הרמב”ם בהל’ מלכים שם: “משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל כו’ ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות”. [19] דאלה”כ – מה ענין ‘חסידי אוה”ע’ לכאן?! [20] ב’לקוטי שיחות’ שיצא לאור לקראת ש”ק פ’ קרח התשד”מ (נדפס בלקו”ש חכ”ח עמוד 104). גם פרופסר קלנר במאמרו ציין למקומות אלו – ע”פ פרוייקט השו”ת של בר-אילן. [21] קרוב לתחילתו. [22] לשון הכתוב בפרשת ביכורים – פרשת תבא כו, ג. [23] ירושלמי ביכורים פ”א ה”ד. [24] אבל יש להעיר, שבספר משנה תורה הל’ ביכורים (פ”ד ה”ג) כתב: “הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם ‘אב המון גוים נתתיך’, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ”. ובספר ‘משנה תורה’ הביטוי ‘כניסה תחת כנפי השכינה’ הוא תואר נרדף ל’גירות’. ראה: הל’ איסורי ביאה פי”ג ה”ד (“כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה”); הל’ דעות פ”ו ה”ד (“אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה”); הלכות מלכים פ”ח ה”ה (“אם קבלה עלי’ להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות”). וכ”ה בספר המצוות להרמב”ם מל”ת רנב (“ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה”). וראה גם אגרת הרמב”ם להרב עובדי’ הגר (תשובות הרמב”ם מהדורת פריימאן, תל אביב תרצ”ד, סימן שסט; תשובות הרמב”ם הוצאת ‘מקיצי נרדמים’, ארץ ישראל תש”ך, סימן תמח – עמוד 728). שם מתאר הרמב”ם את הגר צדק בזה הלשון: “אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו . . . ורדף אחר ה’ ועבר בדרך הקדש ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רבן של כל הנביאים ע”ה”. [25] ועוד יש להעיר שמצינו בספר ‘משנה תורה’ (הל’ ס”ת פ”ז ה”א) שהרמב”ם נקט הלשון “[מצות עשה על] כל איש ואיש מישראל“, ואילו בהל’ שמיטה ויובל שינה וכתב ‘כל איש ואיש מכל באי העולם’. וגם מזה סמוכין למה שנתבאר שכוונת הרמב”ם בהלכה זו היא לכל בני האדם – כולל אומות העולם. [26] מצות עשה ג. [27] עה”כ פ’ ואתחנן ו, ה. [28] ועד”ז במיכה ד, א. [29] יש גורסים בראש ההרים גו’. ונראה שגירסא זו נכונה היא דאלה”כ הרי העיקר חסר מן הספר! [30] וראה גם מ”ש לקמן (הל’ מלכים פי”ב ה”ה): “ולא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד”, ו”כל העולם” כולל כל גויי הארצות (וכדמוכח ממ”ש בהלכה שלפנ”ז “לא כדי שישלטו על כל העולם”). [31] ויסודו במאמר חז”ל (ב”ק לח, ע”א. ועוד): “רבי מאיר אומר, מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר (פ’ אחרי יח, ה) ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול”. [32] וכ”מ ממ”ש בספר החינוך (הנ”ל הערה 2) שם: “להבדל לעמוד לפני ה’ לעובדו, לדעת דרכיו הישרים והצדיקים וללמדם לאחרים, פורק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”. [33] ראה גם רמב”ם הל’ כלי המקדש פ”ג ה”א: “זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר (פ’ עקב יו”ד, ח) ‘בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי’, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש”. [34] שאברהם אבינו “השיג דרך האמת והבין קו הצדק . . . כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה . . . וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו הי’ מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת” (רמב”ם הל’ ע”ז שם). [35] וכן מבואר ממ”ש הרמב”ם באגרת הנ”ל (הערה 24) שאברהם אבינו “צוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה’ כמו שכתוב בתורה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ וגו’, לפיכך . . . כל המיחד שמו של הקב”ה כמו שהוא כתוב בתורה – תלמידו של אברהם אבינו ע”ה ובני ביתו הם כולם”. [36] “ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו (אבות פ”ב מי”ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו), בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך” (רמב”ם הל’ דעות שם). [37] כמו שהאריך בזה ר’ ארי’ לייבאוויטץ ני”ו במאמרו הנדפס במכ”עTRADITION . [38] ראה סוטה כא, סע”א ובפירוש רש”י שם. [39] בספרי השו”ת האריכו – ראה, לדוגמא, שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לז. [40] Professor Kellner writes: “Rambam is not talking about Jews, be they talmidei hakhamim supported by the community or not. He is talking about (unconverted) Gentiles who, through their devotion to G-d, become “as consecrated as the Holy of Holies.” Rambam here is talking about G-d’s support of all human beings who consecrate themselves; he could hardly imagine that this sentence would be turned into an argument in support of kollelim!” [41] וכמ”ש הרדב”ז (הנ”ל הערה 12), “שהקב”ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו” – “כמו שזכה לכהנים וללוים” ע”י מצות תרו”מ וכיו”ב – ולא שיצטרך להשליך עולו על הציבור. [42] ולהעיר מלשון הרמב”ם הל’ יו”ט פ”ו הי”ח. ואכ”מ. [43] ובהמשך דבריו במו”נ שם: “וכן המצות אשר ספרנום בהלכות ערכין וחרמין כולם הולכים על דרך הצדקות, מהן מה שהוא לכהנים כו’,” ע”ש. [44] ולחידודא יש להעיר מביצה כא, ע”א: “הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא” ופירש רש”י: “ישראל הדרים בכפרים [ו]המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו, אנשי מלחמתו” – וה”ה בחיל ה’. וד”ל. [45] ראה דברי הימים-א יב, לג: “וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם”. וראה יומא כו, ע”א: “אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל”. [46] בדפוס ירושלים תשנ”ב: עמוד רסא ואילך [תחת הכותרת “מצוה לשמח את הלוי ברגל אם נוהגת בזמן הזה”]. [47] “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, ‘כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם’, ועוד צוו ואמרו ‘אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן’, ועוד צוו ואמרו ‘אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות’ ו’כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון’, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”. [48] פ”ד מ”ו, ע”ש בארוכה. [49] ראה לדוגמא מ”ש בספר ‘ראשון לציון’ (לבעל ‘אור החיים’ הקדוש) הל’ צדקה (סרמ”ח סכ”א), דמ”ש הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה ובפירוש המשנה עמ”ס אבות “דייק הרמב”ם ז”ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על הזולת, שיושב ולומר ובהכרח על הציבור לפרנסו, אבל אם הציבור או היחיד מבקשים ממנו ללמוד בעדם או לזכות לאו איסורא עביד, דכן מצינו היתר בהדיא ‘שמח זבולון כו’ ויששכר באהלך’ ושמעון אחי עזרי’ וכיוצא בזה, אלא דבזה לא מיירי כלל אלא דוקא בנידון הנזכר שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם, וכן דייק רמב”ם בפירוש המשנה בהדיא. אלא דאודיעך דיש הרבה חילוקים בצד ההיתר בענין זה, האחד הוא דמותר לגמרי כהא דמשתתפין שנים, אחד יוצא להכין טרף ואחד לומד ומשתתפין, כל אחד חולק עם חברו כל ריוח שיהי’ לו וזה כשמעון ועזרי’. והשני הוא, שלומד ומתפרנס מן הצדקה כדרך העניים מצד כי לא מצא אופן שיתפרנס וילמוד אפילו חלק מהיום זה יותר טוב הוא לו שילמוד ויתפרנס מהצדקה, ועכ”פ לא שיטיל עצמו על הצבור לומר פרנסוני ויבא עליהם בכח תורתו דבאופן זה אסר הרמב”ם בכל מציאות שיהי’. והחלק השלישי הוא, שיש לפניו שני דרכים; האחד, שיכול להתפרנס משלו וללמוד חלק מהיום, והשני שיקח מאדם מיחיד או מרבים שנדבה רוחם לתת לו פרנסתו ללמוד כל היום לקיים ‘עץ חיים היא למחזיקים בה’, הי מינייהו יבחר האדם, ועל זה אמרו [ברכות ח, ע”א] ‘גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים’ שיותר יבחר לו האדם שיהנה מיגיעו וילמוד חלק מהיום מליהנות מהזולת וילמוד כל היום כאשר ביארתי בחיבורי על הש”ס ספר חפץ ה’ [עמ”ס ברכות שם]. ושם כתבתי כי זה הי’ בזמניהם, משא”כ בזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות ואפילו חובת האדם לדעת דינים הצריכים הלואי שילמוד כל היום וישיג לדעת מה יעשה ממצות הקב”ה, נ”ל שיותר טוב ללמוד כל היום, ובתנאי שלא יבא הוא להכריח לזולת לפרנסו, אלא אם כן אם הם בקשו ממנו לההנותו וללמוד כל היום יהגה וילמוד תורת ה’ החביבה”. עד כאן דברי ‘אור החיים’ הקדוש. וראה גם ‘ערוך השולחן’ יו”ד סרמ”ו סל”ט וס”מ: הרמב”ם “גינה אותם שהם בעצמם קבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והם בעצמם בקשו ממון, ע”ש, אבל אם הציבור קבלו עליהם חכם פלוני שישלמו לו כך וכך שכירות וכך וכך הכנסה וודאי דגם לדעתו היתר גמור הוא ורבים וגדולים תפסו בכוונתו שאוסר לגמרי ליטול ממון בעד הרבנות והשיגו עליו בחוזק יד. ולענ”ד גם הרמב”ם אינו חולק על זה דכשהציבור מקבלים עליהם להחזיקו ולנהוג בו כבוד פשיטא דזהו כבוד התורה ולא אסר אלא כשהחכם מטיל עליהם כמו שנתבאר”. הערה דא”ג: נראה שדברי אחרונים אלה נעלמו מר’ ארי’ לייבאוויץ שיצא לחלק כן מדעת עצמו במאמרו שנדפס בTRADITION. [50] לדוגמא: עדיין צע”ק איך יפרנסו האחרונים הנ”ל (בהערה הקודמת) מ”ש הרמב”ם (הנ”ל הערה 47), ש”אסור ליהנות מדברי תורה בעוה”ז . . . ו’כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון’, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”.

Aryeh Leibowitz – Response to Professor Menachem Kellner

Response to Professor Menachem Kellner
By Aryeh Leibowitz

To the editors of the Seforim blog:

In Professor Menachem Kellner’s spirited and scholarly post (“Who is the Person Whom Rambam Says Can be ‘Consecrated as the Holy of Holies’?”) at the Seforim blog, he argues that my inclusion of Rambam’s hilkhot Shemittah ve-Yovel passage is “based on a demonstrable misunderstanding of the Rambam,” and that this passage, understood properly, is not germane to the issue I am addressing. In this short response, I would like to address the cogency of Kellner’s claim that my failure to including gentiles in the Rambam’s intent “weakens” my argument, and comment on Kellner’s reading of the Rambam passage under discussion.

Kellner claims that “Leibowitz weakens his own argument by apparently not realizing that Rambam in hilkhot Shemittah ve-Yovel (13:13) is not talking about Jews in particular, let alone talmidei hakhamim.” I fail to see how this is so. I contend that the passage in hilkhot Shemittah ve-Yovel is Rambam’s statement of the lot and expectations of an individual who dedicates himself to God, and more importantly, the spiritual and moral responsibilities of such a person. Even if Kellner is correct that Rambam in this statement is also addressing gentiles, it certainly addresses Jews as well. We can debate if these expectations and responsibilities of the one who is consecrated to God described by Rambam apply to righteous gentiles, but that Rambam does refer to righteous Jews is beyond debate.

If we are in agreement that the passage in hilkhot Shemittah ve-Yovel addresses a Jew (and perhaps a non-Jew) who dedicates himself to God,[1] why would the following conclusion in my article not be appropriate and forthcoming?

Maimonides endorses an individual dedicating himself to a life of Torah study and refraining from pursuing a profession, so long as such activity does not require burdening the general population. This is expressed in his famous comments at the end of Hilkhot Shemitta ve-Yovel (13:13)…Maimonides is not stating that this individual, who has dedicated his life to God, can rely on financial support from the community; rather Maimonides is stating that such an individual can also sustain himself on less and will reap the benefits of heightened spirituality and increased divine assistance.

The (disputable) fact that Rambam also includes gentiles in this statement does not exclude its relevance vis-à-vis Jews and their pursuit of a heightened spiritual existence. Had I written an article about a gentile who wished to live such a life, I would need to engage Professor Kellner’s suggestion regarding this passage.

In summation, I fail to understand why Kellner states regarding the passage in hilkhot Shemittah ve-Yovel that “Rambam here is talking about God’s support of all human beings who consecrate themselves,” and yet maintains that this passage does not shed light on God’s support of Jews who consecrate themselves.[2]

In regards to Kellner’s actual reading of the Rambam, I tend to agree.[3] As he notes, the Rambam uses this term in multiple contexts as a reference to all of humanity. Moreover, in the literature of Hazal, this is a standard expression for all the nations of the world.[4] In fact, I’m not sure how else one could read the words kol ba’ei ha-olam.

My translation (actual Prof. Twersky’s), as he notes, reflects this, as it is not Jew-specific. “Not only the Tribe of Levi, but every single individual from among the world’s inhabitants whose spirit moves him…” Indeed, an earlier draft of this article noted the universalistic tone of this passage in a footnote. However, I specifically removed it because I felt it was off topic, and not relevant to the discussion.

Lastly, I appreciate Prof. Kellner’s reference in his last footnote to Mordechai Friedman’s important article on this topic.[5] Unfortunately, my article was written and submitted early in 2005 and hence I did not have access to that article.

All in all, Prof. Kellner raises an important issue regarding how we Jews view the spiritual potential of our gentile neighbors, and is deserving of a fuller exploration within the religious thought of Rambam and other Jewish thinkers. However, it has no apparent bearing on the specific issue discussed in my article.

Aryeh Leibowitz
14 November, 2007

Notes:
[1] Prof. Kellner seems to present a confusing image of the Rambam’s intent. He suggests that I missed a crucial point, yet he claims: “Rambam is not talking about Jews, be they talmidei hakhamim supported by the community or not. He is talking about (unconverted) Gentiles who, through their devotion to God, become ‘as consecrated as the Holy of Holies.’” It is hard to imagine the Rambam is only talking about gentiles! And indeed, in the next sentence Kellner himself admits “Rambam here is talking about God’s support of all human beings who consecrate themselves…” (emphasis added).
[2] And that is why the commentators of Rambam that I quote indeed understand that this passage is relevant to Rambam’s comments in Pirkei Avot.
[3] It is crucial to note that the form of dedication to God that will be undertaken by a gentile will likely vary greatly from that of a Jew. See for example Rambam’s view regarding a gentile’s opportunities for Torah study and Sabbath observance in hilkhot Melakhim 10:9. This passage in Melakhim is also significant for our discussion as the end of the passage seems to bear a negative tone to the enterprise of an unconverted gentile seeking greater dedication to God through increased mitzvah observance.
[4] Besides the references made by Kellner, the Talmud Yerushalmi, and the “halakhic midrashim,” such as the Mekhilta, Sifra, and Sifre, all use this expression repeatedly to denote all of mankind.
[5] See Mordechai A. Friedman, “Rambam, Zuta, and the Muqaddams: A Story of Three Bans,” Zion 70 (2005): 473-528 (Hebrew).

Menachem Kellner – Who is the Person Whom Rambam Says Can be ‘Consecrated as the Holy of Holies’?

Who is the Person Whom Rambam Says Can be

‘Consecrated as the Holy of Holies’?
By Menachem Kellner

Menachem Kellner is Professor of Jewish Thought at the University of Haifa. Author of several dozen articles on Jewish philosophy, Kellner has written/edited fourteen books, including, most recently, Maimonides’ Confrontation With Mysticism (London: Littman Library of Jewish Civilization, 2006).

This is his first contribution to the Seforim blog.

Rabbi Aryeh Leibowitz’s learned and interesting article in the most recent issue of Tradition (“The Pursuit of Scholarship and Economic Self-Sufficiency: Revisiting Maimonides’ Commentary to Pirkei Avot,” Tradition 40.3 (Fall 2007): 31-41) contained a passage which really surprised me, even though, perhaps, it should not have. (A PDF of this article is only available to online/print subscribers of Tradition.)

In his article, Leibowitz discusses Maimonides’ position vis-à-vis the appropriateness of scholars receiving communal funds. In doing so, Leibowitz surveys the Maimonidean sources, including the well-known statement of Maimonides in his Mishneh Torah in hilkhot Shemittah ve-Yovel. Leibowitz in his discussion of this particular source, however, appears to have made a common mistake. As this mistake has broad implications, it is necessary to set the record straight on Maimonides’ true meaning.

Leibowitz weakens his own argument by apparently not realizing that Rambam in Hilkhot Shemittah (13:13) is not talking about Jews in particular, let alone talmidei hakhamim. The passage in question is one of the clearest examples of universalism to be found in the Mishneh Torah. It may be that because that universalism goes against the grain of so much of what passes for Torah Judaism today that it is so easily missed.

Before turning to what Rambam says, let it be noted that he divided his Mishneh Torah into fourteen books. The seventh book of the fourteen is itself divided into seven sections (and is the only book divided into precisely that number of sections). This seventh section is itself divided into thirteen chapters. The thirteenth of these chapters is itself divided into thirteen paragraphs (halakhot) in the printed editions.[1] Thus, the thirteenth halakhah of the thirteenth chapter of the seventh section of the seventh book of the Mishneh Torah marks the precise mid-point of that work.

The number thirteen is, of course, significant in Judaism generally, but has special significance for Rambam. Not only did he promulgate thirteen principles of Judaism, but in “Laws of Circumcision,” 3.9 he emphasizes the fact that the word “covenant” (brit) is found precisely thirteen times in the account of Abraham’s circumcision (Gen. 17).[2]

The number seven is significant in many human societies, and not just in Judaism (Judah Halevi to the contrary – see Kuzari 2.20); according to Leo Strauss (1899-1973) it is of particular significance to Rambam.[3] I am in general no enthusiast for Straussian numerology, but this case seems too contrived not to have some significance.

Let it be further noted that for Rambam the halakhot of shemittah and yovel have messianic significance (Hilkhot Melakhim 11.1). I have proven (to my complete satisfaction at least) that according to Rambam the distinction between Jew and Gentile will lose all significance by the time the messianic era reaches fruition.[4]

So, what precisely does Rambam write in this special place in the Mishneh Torah? Here are his words:

Not only the Tribe of Levi, but each and every individual human being, whose spirit moves him and whose knowledge gives him understanding to set himself apart in order to stand before the Lord, to serve Him, to worship Him, and to know Him, who walks upright as God created him to do,[5] and releases himself from the yoke of the many foolish considerations which trouble people — such an individual is as consecrated as the Holy of Holies, and his portion and inheritance shall be in the Lord forever and ever. The Lord will grant him adequate sustenance in this world, the same as He had granted to the priests and to the Levites. Thus indeed did David, peace upon him, say, O Lord, the portion of mine inheritance and of my cup, Thou maintainest my lot (Ps. 16:5).[6]

Leibowitz translates the beginning of this passage as follows: “Not only the Tribe of Levi, but every single individual from among the world’s inhabitants whose spirit moves him…” (p. 32) and the penultimate sentence as follows: “Behold this person has been totally consecrated…” He then goes on to say:

Maimonides is not stating that this individual, who has dedicated his life to God, can rely on financial support from the community; rather Maimonides is stating that that such an individual can also sustain himself on less and will reap the benefits of heightened spirituality and increased divine assistance. (p. 33)

In an erudite footnote to this sentence Leibowitz makes it abundantly clear that he has missed a crucial point here: Rambam is not talking about Jews, be they talmidei hakhamim supported by the community or not.[7] He is talking about (unconverted) Gentiles who, through their devotion to God, become “as consecrated as the Holy of Holies.” Rambam here is talking about God’s support of all human beings who consecrate themselves; he could hardly imagine that this sentence would be turned into an argument in support of kollelim!

Why do I say this? The operative term in our passage is kol ba’ei olam. In every other place in the Mishneh Torah where Rambam uses this expression the context makes it clear that he means human beings as such, in contradistinction to Jews specifically.[8] In none of these places could the term mean proselytes or Noachides. There is no reason in the world to think that davka here Rambam had a more restrictive meaning in mind.

The expression “each and every individual human being” translates the Hebrew, kol ba’ei olam. This expression finds its classic use in a debate between the school of Rabbi Akiva, who maintained that the Torah was revealed to the Jews alone, and the school of Rabbi Ishmael, who insisted that the Torah was ultimately meant to reach kol ba’ei olam, “each and every individual human being.”[9] Here there can be no doubt but that the expression literally means all human beings (as opposed to Jews, native or converted).[10]

The expression is best-known to most contemporary Jews from a text which Rambam himself may or may not have known the liturgical poem (piyyut) unetaneh tokef.[11] The poem is based on Mishnah Rosh Ha-Shanah 1.2, which in turn is based on Ps. 38:15. It is a safe bet that most Jews who recite this passage on the yamim nora’im do not realize that the clear intent of these texts is all human beings, not Jews. Rambam, on the other hand, certainly knew it.[12]

The entire debate – ably analyzed by Rabbi Leibowitz – over whether Rambam’s statement at the end of Shemittah ve-Yovel represents a retreat from his strictures against compensation for Torah study is thus based upon a demonstrable misunderstanding of Rambam.[13]

Notes:
[1] Rambam did not number the specific halakhot in the Mishneh Torah; unfortunately for the elegance of the point I am making here, the best mss. count our halakhah as the 12th, not 13th. My thanks to Rabbi Shalomi Eldar for pointing this out to me.
[2] Isaac Abravanel discusses various other reasons for Maimonides’ use of precisely thirteen principles in Rosh Amanah chapter ten.
[3] Strauss, “How to Begin to Study the Guide of the Perplexed,” in trans. Shlomo Pines, Guide of the Perplexed (Chicago: University of Chicago Press, 1963), pp. xi-lvi, p. xiii. Further on the significance of the number seven in Maimonides see Joel Kraemer, “Moses Maimonides: An Intellectual Portrait,” in Kenneth Seeskin (ed.), The Cambridge Companion to Maimonides (New York: Cambridge University Press, 2005), 11-57, especially pp. 20 and 42.
[4] See my discussion in Maimonides on Judaism and the Jewish People (Albany: SUNY Press, 1991).
[5] I wonder if this expression ought to be read as an implied critique of notions of original sin? Such notions are not only native to Christianity, but also attracted a number of (post-Maimonidean, Kabbalistic) Jewish figures. For a recent study on expression of original sin in Jewish exegesis, see Alan Cooper, “A Medieval Jewish Version of Original Sin: Ephraim of Luntshits on Leviticus 12,” Harvard Theological Review 97:4 (2004): 445-460. For some studies on the notion among Jewish philosophers, see Daniel J. Lasker, “Original Sin and Its Atonement According to Hasdai Crescas,” Da’at 20 (1988): 127-35 (Hebrew), and Devorah Schechterman, “The Doctrine of Original Sin and Commentaries on Maimonides in Jewish Philosophy of the Thirteenth and Fourteenth Centuries,” Da’at 20 (1988): 65-90 (Hebrew).
[6] I cite the translation of Isaac Klein, Book of Agriculture (New Haven: Yale University Press, 1979), p. 403.
[7] In that footnote (no. 11), Leibowitz cites medieval authorities who take Maimonides to be talking about Jews and also an essay by a Rabbi Steven Weisberg who understood Maimonides to making a point about “an elevated state of utopian existence for a God-fearing Jew, rather than an operative point of law” (emphasis added).
[8] Actually, my Bar-Ilan “responsa project” database found them; I just pushed the buttons. In any event, the places are: “Repentance,” 3.3 and 6.3,”Tefillin,” X.11, “Sanhedrin,” 12.3, and “Kings,” 8.10. See further Ya’akov Blidstein, “The Promulgation of Religion as an Aim of War in Maimonides’ Teachings,” in Avriel Bar-Levav (ed.), Shalom Vi-Milhamah Bi-Tarbut Ha-Yehudit (Jerusalem: Merkaz Zalman Shazar, 2006): 85-97 (Hebrew). On p. 86, note 7 Professor Blidstein points out that the expression is “beloved of Rambam, and he uses it to denote humanity, generally in a spiritual or cultural context.”
[9] This debate was made the subject of a penetrating study by Marc (Menachem) Hirshman, Torah Lekhol Ba’ei Olam: Zerem Universali be-Sifrut ha-Tana’im ve-Yahaso le-Hokhmat he-Amim (Torah for the Entire World: A Universalist Stream in Tannaitic Literature and its Relation to Gentile Wisdom) (Tel Aviv; Ha-Kibbutz Ha-Meuhad, 1999). The book’s main findings were presented in English in idem., “Rabbinic Universalism in the Second and Third Centuries,” Harvard Theological Review 93:2 (2000): 101-15.
[10] A scan of the one hundred ninety one citations of this expression in the Bar-Ilan Responsa Project database of rabbinic literature shows that in the vast majority of cases it means human beings simply, and in many places it is used in explicit contradistinction to Jews.
[11] For a useful discussion of what is actually known about the poem (as opposed to what we have all been taught about Rabbi Amnon), see Ivan G. Marcus, “Kiddush HaShem in Ashkenaz and the Story of Rabbi Amnon of Mainz,” in Isaiah M. Gafni and Aviezer Ravitzky (eds.), Sanctity in Life and Martyrdom: Studies in Memory of Amir Yekutiel (Jerusalem; Zalman Shazar Center for Jewish History, 1992), 131-147 (Hebrew); Menahem Shmelzer, “Sefer Or Zarua and the Legend of Rabbi Amnon,” in Adri K. Offenberg (ed.), Bibliotheca Rosenthaliana: Treasures of Jewish Booklore: Treasures of Jewish Booklore Marking the 200th Anniversary of the Birth of Leeser Rosenthal, 1794-1994 (Amsterdam University Press, 2003), available online ; David Golinkin’s discussion online ; as well as Jacob J. Schacter’s lecture, “U-Netaneh Tokef Kedushat Ha-Yom: Medieval Story and Modern Significance” (sources [PDF]).
[12] My latest book is an extended discussion of the implications of Rambam’s universalism. See Maimonides’ Confrontation With Mysticism (Oxford: Littman Library of Jewish Civilization, 2006).
[13] For a very important discussion of the historical background to Rambam’s attack on Torah scholars who accept community funds in his commentary on Avot, see Mordechai A. Friedman, “Rambam, Zuta, and the Muqaddams: A Story of Three Bans,” Zion 70 (2005): 473-528 (Hebrew). This article supports Rabbi Leibowitz’s overall point by showing the specific historical back ground to Rambam’s spirited attack on those who accept (let alone demand) money for Torah study. On the subject in general I would also like to draw attention to: Ephraim Kanarfogel, “Compensation for the Study of Torah in Medieval Rabbinic Thought,” in Ruth Link-Salinger (ed.), Of Scholars, Savants, and Their Texts: Studies in Philosophy and Religious Thought: Essays in Honor of Arthur Hyman (New York: Peter Lang, 1989), 135-47.

Part Five of the “The Eruv in St. Louis”

As previously noted at the Seforim blog, Eruv Online has an excellent series on the history of eruvin controversies. In his most recent offering, he has posted the fifth segment of “History of City Eruvin − The Eruv in St. Louis.” For earlier posts, see 1,2,3,4.

On a related topic, see Rabbi Adam Mintz’s earlier post about “The Manhattan Eruv” at the Seforim blog.

The Animals

“A man enters synagogue on Yom Kippur with his dog and tells the gabbai this is a very smart dog, he can talk. “If he will talk for you,” says the man, “will you let him sit next to me?” The gabbai says “let’s hear him.” Man turns to dog and says what is on top of this building which keeps the rain out? the dog says ruf ruf. The guy says see he said it was a roof. But if you are not satisfied with that, I will have him answer another question. He says to the dog, who was the most famous baseball player of all time? Dog says ruf ruf. Man says see he said Babe Ruth. The gabbai throws man and dog out. Dog looks up at the man and says, “Should I have said Willie Mays?”

— Jewish Joke

I thought it may be instructive to examine what Judaism says about animals. In the course, I hope to highlight some lesser known bibliographical items. The Torah appears to place significant obligation on people vis-à-vis animals. For instance, we are commanded to remove an overburdened animal (Deut. 22:4), we are told to feed one’s animals prior to one eating themselves (TB, Berachot, 40a), and finally there is a general injunction against mistreating animals. It is from this final prohibition – tzar ba’alei hayyim – that we continue with the remainder of our discussion.

Although we are commanded to treat animals well, Jews are also not prohibited from eating animals. The combination of these two ideas were for some rishonim an understanding of how and why shehita is the obligatory process for eating meat. They explain that purpose of shehita is to minimize pain to the animal even when we do kill it.[1] They point to law of a smooth knife as well as cutting specifically on the neck as trying to minimize pain. The issue of animal pain, was raised on numerous occasions for some to argue that shehita should be prohibited. In the defense of shehita the idea that it is the least painful method of killing was usually marshaled. In at least one instance, at the turn of the 20th century, this defense “caused even non-Jews to only use Jewish shehita and the Society for [the prevention] of Cruelty to Animals in America attempted to obligate this in all places.”[2]

In America as well there was a question of the legitimacy of shehita as a humane method. A book was published, originally in Hebrew and subsequently to English, which bore the title Tub Taam, or Vindication of the Israelitisch Way of Killing Animals by R. Aaron Zev Friedman (downloadable here). According to a family legend, this book convinced Ulysses S. Grant to eat only kosher meat.[3]

While all the above is true, there appears to be an opposite view of animals, one which places less respect to the animal world. R. Moshe Isserles, in his commentary on Shulhan Arukh, states “Anything that is necessary for health, or for anything else there is no prohibition against inflicting pain on animals; therefore, it is permissible to pluck quills from live duck and there is no consideration of causing pain to the animal. But, it is best to avoid all this as it is heartless.”[4] Thus, according to Rama, whenever there is any need, there is no prohibition of causing pain. According to this understanding, one need not understand the commandment of shehita to have anything to do with minimizing pain, as there is no need to minimize pain as the meat will be used.[5]

The view of Rama was applied by R. Yaakov Reischer when he asked [in an undated responsum] whether it is permissible to use an animal to test the efficacy of a drug.[6] He responded that based upon this Rama, animal testing is permitted. He explained that the caveat of Rama, that “it is heartless” and therefore should be avoided, is inapplicable to this case; as in the case of animal testing, the animal may not feel pain immediately, and as a result, according to R. Reischer, poses less of an issue of tzar ba’alei hayyim.

R. Ezekiel Landau, in his Noda BeYehudah[7] similarly applies Rama to a different question. He was asked whether it is permissible for a Jew to hunt animals. R. Landau says based upon Rama, there is no issue of tzar ba’alei hayyim. While he counsels against this practice for other reasons[8] these reasons are not out of concern for animals. R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin, in Haamek Davar, places Noah as the first to own pets. R. Berlin explains that the raven and dove were Noah’s own pets and not part of the animals he collected into the ark. R. Berlin alleges that the dove was actually trained similarly to a homing pigeon. (Haamek Davar, vol. 1, 8:7)

In discussing animals and Judaism there is a related discussion concerning the propriety of dog ownership and dogs in particular in Jewish thought. R. Jacob Emden rails against dog ownership.[9] He decries dog ownership solely for pleasure or as a companion and goes so far to claim that dog owners are suspect of engaging in bestiality.[10]

On the other hand, historically, the dog specifically, has actually been used as a positive icon. For instance, in the Hamburg Miscellany, there is a depiction of a wedding scene with a dog at the feet of the groom.[11] Similarly, the Washington Haggadah contains a depiction of a dog (see here).

The Sefer Hasidim claims that all animals can teach humans positive traits.[12] He singles out the dog for teaching loyalty, which is easily what the depiction in the Hamburg Miscellany could be depicting in the wedding scene – a scene which describes what is essentially a loyalty ceremony.

While the positive aspect of a dog can be found in some illustrations, the negative view of animals and specifically dogs can also be found in illustrations. In the Prague 1526 haggadah we find a depiction of a hare hunt being used for the mnemonic YaKNeHaZ (the order the blessing are recited when Pesach night falls on a Saturday night). The usage of the hare hunt is in German, the term for hare hunt or Jagen-has sounds like YakNeHaZ. In Augsburg, 1534 haggadah, Yosef Hayim Yerushalmi notes it not only shows a hare hunt, but the hare escaping.[13] He says the hare is representative of the Jewish people and the dogs their enemies and therefore, “it is plausible to conclude that hate two successive representation of the Jagen-has are not only an innovation in themselves, but together comprise an allegory of the persecution and salvation of the Jewish people.”[14] In this depiction the dogs are actually the enemies of the Jews conforming with the prior negative views of dogs.

Finally, in the apocryphal work Tobit, in many versions there is a positive mention of a dog. In some editions, however, the dog is missing. One scholar posits the removal was deliberate in that, according to him — and as we have seen above this is not universal — Jews (and other Eastern cultures) do not depict dogs positively.[15] Thus, the dog had to go. Again, this follows the negative view of dogs.

In conclusion, there appears to be two schools of thought regarding animals and specifically dogs. Some view them and animals positively and is borne out in practice, while there is another tradition inapposite.

Notes:
I wanted to thank Eliezer Brodt and Menachem Butler for their additional insights and sources which added significantly to this post.

[1] See Sefer haHinuch, commandment 451; see also Eshkoli, Tzaar Baalei Hayyim, [], 2002, 79-80 (collecting sources).
[2] See Greenwald, ha-Shohet ve-haShehita be-Safrut ha-Rabbunut (New York, 1955), p. 19.
[3] For the source and a description of this book in general see Yosef Goldman, Hebrew Printing in America (New York, 2006), 2:1092. See also, Shnayer Z. Leiman, “Montague Lawrence Marks: In a Jewish Bookstore,” Tradition 25:1 (Fall, 1989): 66, 69, nn.12-13.
For more on the German attempt to ban shehita and R. Y.Y. Weinberg’s response, see Hirsh Jakob Zimmels, The Echo of the Nazi Holocaust in Rabbinic Literature (New York, 1977), 181-193 and Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy (Littman Library, 1999), 117-129; and regarding the highly controversial nature of R. Weinberg’s responsum, Chief Rabbi Isaac Herzog hesitated to allow it in print at all, see p. 192. Shapiro also cites a letter where it is suggested that “Herzog later agreed that publishing the responsum would not create difficulties” (ibid., n.86).

[4] Rama, Even haEzer, 5:14; see generally Eshkoli, supra n.1, chapter 12.
[5] R. Yosef Toemim, in his introduction to Pri Megadim discussing shehita cautions against applying rationales generally for commandments, and specifically for shehita. Pri Megadim, Peshiha Kollelet l’Hilchot Shehita.
[6] R. Yaakov Reischer, Shevut Ya’akov, vol. 3, no. 71.
[7] R. Ezekiel Landau, Noda b’Yehuda, Mahdurah Tinyana, Yoreh Deah, no. 10.
[8] He offers that Biblically, the only hunters were Esau and Nimrod thus hunting is not a “Jewish pastime.” Further, he argues that one is prohibited from putting himself in danger. He goes so far to claim that the simple reading of Esau’s statement “I am going to die” as an expression that Esau was aware that he was involved in a dangerous profession.

David Katz recently noted that R. Ezekiel Landau “laughingly applied” to R. Jacob Emden the Talmudic dictum (BT, Yoma, 30b) concerning mad dogs: “They bark and bark but no one hears!” David Katz, “A Case Study in the Formation of a Super-Rabbi: The Early Years of Rabbi Ezekiel Landau, 1713-1754” (University of Maryland, 2004), 17, 420-421.
[9] R. Jacob Emden, She’elat Ya’avetz, vol. 1 no. 17; Eshkoli, supra n.1, pp. 221-224; id. 225-28 (discussing cats).
[10] There is a related discussion about the Antisemitic use of the dog to depict Jews. See Ruth Mellinkoff, Antisemitic Hate Signs in Hebrew Illuminated Manuscripts from Medieval Germany (Jerusalem, 1999), pp. 38-9; now, see generally, Kenneth Stow, Jewish Dogs: An Image and Its Interpreters (Stanford, California, 2006), 28-32 and passim. Additionally, it is worth noting that there is actually a Jewish explanation as to why non-Jews have called Jews dogs. See R. Y.Y. Stahl, ed., Sefer Kushiyot (Jerusalem, 2007), no. 128 p. 100 (finding scriptural basis for the dog epithet!).
[11] Bezalel Narkiss, Hebrew Illuminated Manuscripts (Israel, 1984) plate 59 p. 185; this illumination also appears in Encyclopaedia Judaica (Jerusalem, 1967), vol. 16, opp. col. 616. Sperber notes other instances of dogs in Jewish items but attributes it to Christian ideology. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, vol. 4 pp. 84-5, n.12. But, as is shown above from the Sefer Hasidim, the use of a dog to display loyalty has Jewish roots as well.
[12] Margoliyot ed., no. 47, p. 106. See also, Sefer Hasidim (Sefer HaMaskil) p. 12 “at all times one should have in their home animals or birds, at the very least a rooster or duck. One should then feed the animal first to fulfill the obligation to feed animals prior to one eating themselves.” For a discussion regarding this Sefer Hasidim vis-a-vis the Sefer HaMaskil, see R. M.M. Honig, in “al Mahduroso haHadasha shel Sefer HaMaskil (Sefer Hasidim) l’R’ Moshe Bar Eliezer HaKohen,” Yerushashanu, vol. 1 (2007): 196-240.
[13] Both of these are available in their entirety from the JNUL site.
[14] Yosef Hayim Yerushalmi, Haggadah and History (Jewish Publication Society 1997), plate 15. For a fuller discussion of this imagery, see Elliott Horowitz, “Odd Couples: The Eagle and the Hare, the Lion and the Unicorn,” Jewish Studies Quarterly 11:3 (August 2004): 243-258, and idem., “The People of the Image,” The New Republic 223:13 (September 25, 2000): 41-49.
[15] Israel Abrahams, “Tobit’s Dog,” Jewish Quarterly Review (old series), I, 3 (1888/1889): 288.