אי-אכילת בשר בראש-השנה

א.

כשם שלכמה מן הראשונים והאחרונים אין לאכול דגים בראש-השנה מחמת טעמים שונים, וכפי שהובא בהרחבה בפרק הקודם, כך אנו מוצאים שיטה כזו לגבי בשר – שאין לאכול בשר ביום זה.

כך אמר המלאך המגיד הדובר למרן ר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’: “מכל מקום איבעיא דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא[1], ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף-על-גב דאמר עזרא (נחמיה ח י): ‘אכלו משמנים'[2], ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה; ותו, ד’משמנים’, היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה, דלא אמר ‘שתו יינות'[3], אלא משקין אחרים דאינון מתוקים”[4]. והביאו דבריו כמה מן הפוסקים, כמו: ר’ אברהם אבלי גומבינר מקאליש (פולין, שצה-תמג), בעל ‘מגן אברהם'[5]; ר’ יאיר חיים בכרך (מוראביה ואשכנז, שצח-תסב), בעל ‘חות יאיר'[6]. וגם הובא בספר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ)[7].

אמנם רבים העירו על איסור מחודש זה. הרי מאחת המשניות מוכח שבראש-השנה אכלו בשר. שכך נאמר במשנה, חולין, פ”ה משניות ג-ד: “בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה…. בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח בעל כרחו”. וטעמה של תקנה זו היא: “שדרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד…”[8]. היינו, דרך ישראל מקדמת דנא ‘לעשות סעודות’ בראש השנה ולאכול בהן בשר בהמה! כך הקשו ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא)[9], ור’ יהודה אסאד (הוגריה, תקנד-תרכו), בעל שו”ת ‘יהודה יעלה'[10]. ויש שהעירו ממשנה אחרת (שביעית פ”י מ”ב): “השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה…”[11]. היינו, שבראש-השנה הקצב חילק את בשר הפרה לאכילה[12

וסיף להקשות ר’ אפרים הקשר (האמבורג [אשכנז], נפטר בשנת תקיט), בעל ‘אדני פז’: “קשה קצת, הא מקרא מלא: ‘לכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו'”[13], שהבין ש’אִכְלוּ משמנים’ ביאורו: אִכְלוּ בשר שמן. וכך גם העיר בקצרה ר’ מאיר פוזנר: מה שה’מגן אברהם’ מביא בשם ‘מגיד משרים’ שלא לאכול בשר, לא נראה כן מן הפסוק – ‘אכלו משמנים'”[14].

מספר יישובים נאמרו בכך[15]:

1. ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), מתרץ באופן פשוט ביותר, וכבדרך-אגב מודיענו, שכל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה. ואלו דבריו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא, או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[16].

2. אולם לר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), לא ניחא ליה תרוץ זה ששמע ‘בשם שאר בשרי הגאון האמיתי מהור”ח מוואלאזין זצ”ל’, הוא העדיף את תרוצו הראשון: “ומכל מקום, הענין אמת למעשה… שליחידי סגולה הוא שנאמר, שראוי להם להחמיר שלא לאכול בשר בראש-השנה, ולקיים ‘אכלו משמנים’ בשמן וחלב”. היינו, כל המקורות המעידים בנו ששלומי אמוני ישראל אכלו בשר בימי ראש-השנה מדברים על פשוטי העם, בעוד שה’מגיד’ אוסר אכילת בשר על יחידי סגולה, וכמפורש בלשונו: “דלא למיכל בהו בשרא… ואף-על-גב דאמר עזרא: ‘אכלו משמנים’, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה”[17]. וכך גם תירצו מדיליה ר’ זאב וואלף אב”ד טלז, בעל ‘הגהות בן אריה'[18], ר’ מנחם מנדל קרענגיל (גאליציה, תרז-תרצ), מהדיר ‘שם הגדולים’ לחיד”א[19].

וחילוק גדול בין שני התרוצים. לתרוץ הראשון, אין שום חומרה שלא לאכול בשר בראש-השנה, ואפילו ‘יחיד-סגולה’ ובן-עליה אין צריך להקפיד בכך, ואדרבא, הוא חייב לאכול בשר בדווקא, לקיים את ‘אכלו משמנים’. אך לתרוץ השני, אדם המרגיש בעצמו שהינו בעל נפש ו’יחיד-סגולה’ עליו להתנזר מאכילת הבשר, וכמפורש בדברי התרוץ. וככל הנראה, אף מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ) הסכים לשיטת התרוץ השני. שלאחר הביאו דברי ה’מגיד’ הוא מסיים: “ואוחז צדיק דרכו”. היינו, כל אחד לפום חורפא דיליה ולפי יראת השמים שלו.

נמצאנו למדים, ששלש שיטות יש בענין זה: א, ‘מגן אברהם’ ובעל ‘חות יאיר’ הביאו בסתם דברי המגיד[20], ומשמע שקיבלוהו כפשוטו, שכל אדם אסור לאכול בשר בראש-השנה; ב, שיטת התרוץ השני, שרק ‘יחידי-סגולה’ ימנעו מאכילת בשר; ג, שיטת התרוץ הראשון, שאין איסור לאכול בשר, אלא ההפך, יש חיוב לאוכלו.

3. נתעכב עוד מעט על התרוץ האחרון. לתרוץ זה נמצא, ש’אכלו משמנים’ שפשוטו – גם לדברי ה’מגיד’! – הוא אכילת בשר שמן, נאמר רק על המון העם ולא על יחידי סגולה. אך התמיהה עומדת מאליה: זו מיניה ליה? מדוע להפקיע את הפסוק מפשוטו? שהיכן נזכר או נרמז בפסוק שדבריו אמורים על מגזר אנושי מסויים – רק על המון העם?

אולם, כידוע, יש פלוגתא דרבוותא אם יש להתענות בראש-השנה[21]. ועל השיטה המחייבת תענית תמהו, בין היתר, מאותן משניות בהן מפורש שאכלו בשר ביום זה[22], ותרצו, שאכילת הבשר הנזכרת באותן משניות נאמרה על ליל ראש-השנה, שאז אין להתענות אפילו לשיטה המחייבת תענית בראש-השנה[23]. ואכן, ר’ שמואל אליעזר אידל’ס, המהרש”א, סובר, שדברי הפסוק ‘אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים’ נאמר רק על סעודות לילי ראש-השנה[24]. ולפיכך ניתן לומר, שאף ה’מגיד’ הלך בדרך זו ש’אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים’ נאמר רק על סעודות הלילה (וגם כל אכילת הבשר הנזכרת במשניות, מדובר בסעודות הלילה), וכל איסורו לאכול בשר נאמר על סעודות היום בלבד!

4. תרוץ דומה מיישב ר’ ירוחם ליינער: לפי ביאורם של בעלי התוספות שסיבת אכילת בשר בראש-השנה הוא: “לעשות סימן יפה”, כפי שנוהגים לאכול ‘סימנים'[25], נמצא איפוא, שכשם שמנהג ה’סימנים’ נוהג בלילה בלבד ולא גם ביומו כך גם אין לאכול בשר אלא רק בלילה, בעוד שאיסורו של המגיד נאמר על היום[26

5. יישוב אחר אם-כי דחוק ביותר, מציע אחד ממחברי דורינו: “לולי דמסתפינא הוה אמינא, [ש]פשר לפרש דברי ה’מגיד משרים’ בדוחק, דלעולם לא מנע אף הוא אכילת בשר גם מ’יחידי סגולה’ בראש-השנה, אלא מנעו מהם בשאר עשרת ימי תשובה”[27]. תרוץ זה דחוק הוא ביותר וכפי שבעליו מעיד עליו, ואין כל צורך לדון בו[28

אולם כל המצוי מעט בדברי הראשונים יודע, ששיטת ה’מגיד’ מחודשת ביותר ולא מצאנו כמותה בכל הדורות. כל הראשונים מסכימים, שבראש-השנה יש לאכול בשר כמו בכל יום-טוב.

כבר ‘תשובת קדמונים’ (ולמקורות אחרים: ‘תשובת הגאונים’!) שהובאה בכמה ראשונים, מעודדת את המנהג הנפוץ לאכול בשר שמן בראש-השנה: “מצאתי ב’תשובת קדמונים’: שחקקתם[29] שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… ואוכלים טיסני עם בשר שמן… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות… ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר… כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”[30].

והסכימו לכך הרבה ראשונים מאשכנז וצרפת. רבן של ישראל – רש”י (צרפת, ד’תתא-תתסה): “ראש השנה, יום-טוב הוא, ואוכלים בשר”[31]; ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני, הרי”ד (איטליה ואשכנז, ד’תתקמ-ה’כ): “שכל טעם בארבעה פרקים [=שאחד מהם הוא ראש-השנה] אינו אלא משום שמחה, שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביום-טוב…”[32]. וכך גם משמע מדברי ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה'[33]; ר’ יהונתן הכהן מלוניל[34]; ר’ יוסף חביבא, בעל ‘נמוקי יוסף'[35], ועוד קדמונים.

וכך גם כותב ר’ יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעז): “ע’ ימים בשנה חייב אדם לאכול בשר, ואלו הן… וראש השנה וערב יום כיפור…”[36]. וממנו שאבו תלמידיו ושואבי מימיו ומביאים דבריו בשינויים ובסגנונות שונים, כמו, ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב): “…הם כמניין הימים שחייבים לאכול בשר בשנה… ראש השנה”[37]. וכך כותב ר’ אפרים ב”ר שמשון, שנמנה על חסידי אשכנז[38], בשם ר’ יהודה החסיד: “כל אלו ימים עולים ס”ח כנגד ס”ח ימים בשנה שישראל חייבין לאכול בשר ואלו הן… ושני ימים של ראש השנה”[39]. וכפל הענין במקום אחר: “כנגד שלושה רגלים שמצוה לאכול בשר… וכן: ברית, שבת, ראש-חודש, ראשי תיבות בשר; או ראש השנה[40], שנאמר: ‘אכלו משמנים ושתו ממתקים'[41]. ושוב מופיע ענין זה באחד הקבצים שאספו את פירושי בעלי התוספות לתורה: “ס”ז ימים … ושני ימים מראש השנה… כל אותן הימים שיאכלו בשר”[42]. ורעיון זה של ר’ יהודה החסיד נשאר זכרו גם בדורות מאוחרים יותר, שגם ר’ יוחנן לוריא (אשכנז, נולד בשנת ר) מביאו בשינויים: “כי יש ס”ט ימים בשנה שראוי וחובה לאכול בשר… ראש השנה”[43].

גם מדברי הגאונים והראשונים המחייבים לאכול ראש כבש או ראש איל ‘לסימן טוב’, ומודיעים לנו שנהגו כך בפועל[44], ניתן להבין שאכילת בשר בראש-השנה הוא דבר חיובי.

על מנהג שנהגו בפועל בשלהי תקופת הראשונים, אנו שומעים מר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’, המעיד על רבו ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’: “שהוא אכל בשר שמן… בראש השנה”[45]

ולאחר ששמענו שכל הראשונים הסכימו שאכילת בשר בראש-השנה היא חובה, אנו מבינים מדוע ר’ שלמה ב”ר יהודה, ‘מהרש”ל השני’, אשר תיקן ‘סדר תשובה’ לאשה שזנתה תחת בעלה, התיר לה לאכול בשר בראש-השנה כמו בשבתות ובשאר ימים-טובים למרות ש’סדר התשובה’ שנתן היה מחמיר ביותר: “…ולא תאכל בשר רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, שלש רגלים – ואפילו בחולו של מועד תאכל גם כן – ושני ימי ראש השנה”[46]. שהיה לו פשוט שחובת אכילת הבשר בראש-השנה היא ממש כמו בימים-טובים![47]

ואם הראשונים הסכימו וחייבו לאכול בשר ביום זה, ודאי שהאחרונים יאשרו זאת. וכך אנו מוצאים לרבותינו האחרונים המתירים בשופי – ואף מחייבים – אכילת בשר בראש-השנה. ויותר מכך, ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), מחדש, שאכילת בשר ביום זה (שהוא מכלל חובת ה’שמחה’) היא יותר חיובית מיום-טוב הראשון של סוכות! ואלו דבריו: “הוי יודע, שהיום הזה הוא אחד מהארבעה פרקים שמשחיטין בו את הטבח. שמע מיניה, שמצוה לאכול בשר בראש השנה ולשמוח בו יותר מיום-טוב-ראשון של סוכות”[48].

ודברים חריפים כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), בעל ‘יפה ללב’, מהם אנו לומדים על חשיבותה של אכילת בשר ביום זה:

דקיימא לן, דאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן יש לאכול בו [=בראש-השנה] בשר בהמה כמו בשאר ימים-טובים… ואם מצינו לרבין חסידא, הרב חיד”א… שכתב: בראש-חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, קל-וחומר הדברים שמן הדין יש לאכול בשר בראש-השנה… דאיכא תרתי לטיבותא, כבוד יום-טוב וכבוד ראש-חודש. ולבי אומר לי, דמי שנוהג לאכול בראש השנה ומענה נפשו מבשר ושאר מאכלים טובים שראוי לאכול בו ביום, עובר על ‘בל תוסיף’, דכתיב (ויקרא יג כז): ‘אך בעשור לחודש וגו’, ועניתם את נפשותיכם’, דמילת ‘אך’ הוא למעט, שדווקא בעשור בו הוא דיש לענות נפש, ובא לאפוקי ראש-השנה [ש]בתחילת החודש, דאין לעשות בו שום עינוי כלל[49].

כך אנו שומעים שנהגו בפועל בתקופת האחרונים. ר’ יעקב קאסטרו (מצרים, רפה-שעב), בהגהותיו על ‘ארבעה טורים’ מעיד על מקומו: “ואוכלים בשר שמן, ואומרים: ‘תתחדש עלינו שנה שמינה'”[50]. ואילו ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’ (פולין ובוהמיה, רצ-שעב), מספר על מנהג פולין-בוהמיה: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה”[51]. ועל אותו מקום, מתקופה יותר מאוחרת, אנו שומעים עדות אחרת מר’ שלמה מחלמא (פולין, תעו-תקמא), בעל ‘מרכבת המשנה’, כותב: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”[52]. ומקיים את דבריו ר’ ברוך יהודה בראנדייס (בוהמיה ואשכנז, תקטו-תקפה), בעל ‘לשון חכמים’: “ונוהגים לאכול בשר שמן”[53]. על המנהג במדינות ליטא ורוסיה לפני כמאה וחמישים שנה אנו יודעים מר’ אברהם דאנציג (ליטא, תקח-תקפא), בעל ‘חיי אדם’, הכותב: “אוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב: ‘לכו אכלו משמנים’, והכל לסימן טוב”[54]. ואלו גם דבריו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ‘ערוך השלחן’ (רוסיה, תקפט-תרסח): “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, שתהא חלקנו שמן ומתוק”[55].

ולסיום נציין, כי למרות ששיטת ה’מגיד’ שאין לאכול בשר בראש-השנה מחודשת ולא נמצא לכך סמך מדברי הראשונים, וכאמור, עם-כל-זאת אחד מגדולי הדור שבשלהי תקופת הראשונים, ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, שנהג לאכול ‘בשר שמן’ ביום זה[56] הקפיד – מחמת סיבה מיוחדת – מאידך גיסא שלא לאכול בשר בקר, היינו, בשר פרה ועגל, כעדות תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’: “ולא אכל בשר פרה ועגלים בראש השנה, משום מעשה העגל”[57].

מקור ידיעות ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’

כהמשך לנושא הקודם בו נידון חידושו של ה’מגיד’ שאמר לר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’, שאין לאכול בשר בראש-השנה, הנהגה הסותרת כמה מקורות מפורשים ולפיכך נזקק ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), לסתור את דברי ה’מגיד’, כי לשיטתו כל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה, וכלשונו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא[58], או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[59]. נתמקד עתה בנושא זה, ואין כוונתי לגלוש לנושאים אחרים, רבים ורחבים, השייכים לנושא ה’מגיד’ בכלל ול’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’ בפרט.

גרעין ויסוד דבריו של ר’ חיים מוואלאז’ין מצויים בדברי ר’ חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), תלמידו הגדול של האר”י. הוא מדבר באופן כללי על ה’מגידים’ אך, כמובן, דבריו תקפים גם על ה’מגיד’ שנתגלה לר’ יוסף קארו: “על-ידי עוסקו בתורה או קיומו איזו מצוה… קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש; אך בתנאי, שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה. ואז, יתגלה אליו המלאך ההוא. וזה ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים ‘מגידים’. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה, יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר”[60].

דברי ר’ חיים ויטאל הועתקו בידי ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין וגאליציה, תקכה-תקפא), בעל ‘ספר הברית’, ובדרך העתקתו נתבארו הדברים יותר: “אם עוסק בתורה או במצוה ההיא לשמה ושלא לשמה, ויש בה איזו פניה, או שלמד אותה התורה בשבושים, או המצוה אינה כהלכתה בכל פרטיה – יש תערובות רע באותו המלאך, אם מעט אם הרבה, כפי רוב הפניה או השבושים או חסרון פרטי הלכות המצוה; וכן בדבריו יש תערובת שקר, אם מעט אם רב, כפי רוב הרע שבמלאך”[61].

אלו ואלו דיברו על ה’מגידים’ באופן כללי ולאו דווקא על אותו ‘מגיד’ שחזה ר’ יוסף קארו. אולם ר’ יעקב צמח מכוון את אותם הדברים כנגד ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’, ואלו דבריו שנאמרו כהקדמה ל’ספר המגיד’ [הוא ‘מגיד משרים’] שהעתיק לעצמו:

ויש ‘מגידים’ אמתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה ומן המצות הנעשית בשלמות. ויש ‘מגידים’ משקרים במקצת, כי אף-על-פי שהוא נעשה מצד הקדושה, עם כל זה האדם גרם לו אם היה איזו בחינה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצוה שעשה – אותו המלאך הנברא ממנה, כלול טוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי שקר… והנה כפי הנזכר, אין להקשות על ה’מגיד’ למה אמר לפעמים היפוך הדין או הזוהר או הרב זלה”ה. ודי זה למבין דבר אמת[62].

והם הם דברי ר’ חיים מוואלאז’ין.

וכך גם מביא ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), בשם ר’ יצחק לוריא, האריז”ל (ארץ-ישראל ומצרים, רצד-שלב): “וכבר העיד האר”י ז”ל, שאפילו ה’מגידים’ הקדושים אינם נקיים מטעות, וכתוב (איוב ד יח): ובמלאכיו יָשִׂים תָּהֳלָה’, ואין משגיחים אף בבת-קול לשונות אפילו קוצו של יו”ד [מ]תורה שבכתב ושבעל-פה…”[63]. והשווה גם לדברים שהביא בשם אביו, ר’ צבי אשכנזי, ה’חכם צבי’ (מורביה וגאליציה, תיח-תעח): “אבי מורי החסיד זצ”ל היה אומר: הרב ‘בית יוסף’ היה למדן יותר גדול ממגיד שלו”[64].

וזו הסיבה שר’ אברהם ישעיה קרליץ, ה’חזון איש’ (ליטא ובני-ברק, תרלט-תשיד), לא חשש לפסוק בענין מסויים כר’ יוסף קארו אלא כבר-פלוגתא למרות שה’מגיד’ אמר ל’בית יוסף’ שהלכה כמותו באותו ענין, כי “ה’מגיד’ של ה’בית יוסף’ הוא גם כן ‘בית יוסף’!”[65], כלומר, “‘מגיד’ הנשלח מישיבה של מעלה לכאן, הוא משורש נשמתו ודרגתו של זה אשר אליו נשלח”[66]. ואם ניתן לסבור כבר-פלוגתא של ה’בית יוסף’ אין הסכמתו של ה’מגיד’ מעלה או מורידה.

לאור כל זאת שאלתו של ר’ יחיאל יעקב וויינברג (ליטא-שוויץ, תרמה-תשכו), בעל שו”ת ‘שרידי אש’, מקבלת תשובה ברורה. הוא פנה לחברו ושאל: “האם ידוע לך ספר המטפל בספר ‘מגיד משרים’ לה’בית יוסף’ ועל הסתירות שבינו לבין ה’שלחן-‘ערוך’ בכמה דינים?”[67]. והדברים ברורים.

הערות

1 בעוד שכל הדנים בדברי ה’מגיד’ שיובאו להלן, שקלו וטרו על איסורו לאכול בשר, עיקר דיונו של ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, הוא באיסורו לשתות יין. הוא סובר, שאין כוונתו לאסור את שתייתו ב’קידוש’, ואלו דבריו: “עיין ב’מגן אברהם’ בשם ‘מגיד משרים’ למרן הבית יוסף, דאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה. ועל כל פנים, לא היה כוונתו על יין ד’קידוש’… רק על סעודת יום-טוב של בשר ויין המחוייב בשארי ימים-טובים” (הגהות הירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, ירושלים תשמ, עמ’ רכו).

2 הפסוק: “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”.

3 אלא ‘ושתו ממתקים’. ראה לעיל, הערה 2.

4 מגיד משרים, פרשת נצבים (אור ליום שבת, כה אלול), מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, עמ’ 359-360.

5 מגן אברהם, ר”ס תקצז.

6 מקור חיים, או”ח, ר”ס תקצז.

7  חמדת ימים, חלק ימים נוראים, איזמיר תצא, דף לג ע”ג.

8 לשון פירוש ר’ עובדיה מברטנורא, שם, משנה ג. והעתיק מפירוש רש”י, חולין פג ע”א, עיי”ש.

9 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צד-צה. ומשם הביאם ד’ אליאך, כל הכתוב לחיים, ירושלים תשנה, עמ’ קמג-קמד, אות ט; הנ”ל, הגאון, ב, ירושלים תשסב, עמ’ 522, הערה 78.

10 שו”ת יהודה יעלה, או”ח, סי’ קסג.

11 ומשם הובא בשבת קמח ע”ב.

12 כך העירו ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, או”ח, ר”ס תקצז, בשם ‘חכם אחד’; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ירושלים תשנו, ימים נוראים, סי’ יח, עמ’ יח; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרן-תשלא), נפש חיה, ר”ס תקצז.

13 אדני פז, או”ח, ר”ס תקצז, אלטונה תקג, דף כח רע”ג.

14 בית מאיר, או”ח, ר”ס תקצז, יוזעפאף תרלו, דף צד ע”ב.

15 רוב המתרצים ידעו רק מקור אחד הסותר, לכאורה, לשיטת המגיד, ולפיכך באו ליישב רק את המקור אותו הם ידעו. אך לא חילקתי בכך, כי כל אחד מהתרוצים דלהלן מיישב גם את שאר המקורות התמוהים.

16 כך הביא בשמו ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, שם (לעיל, הערה 9), עמ’ צה.

וראה מגיד משרים, מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי (‘הערה קצרה מסביב לספר הקדוש’), מה שלמד מדברי ר’ חיים מוואלאז’ין לענין ה’סיוע הרוחני’ שניתן לכל אדם ואדם.

17 ראה לעיל, ליד הערה 4, ושם הובאו דבריו המלאים.

18 הגהות בן אריה על שו”ע, או”ח, ר”ס תקצז; נדפס בסוף שלחן ערוך, מהדורת מכון ירושלים.

19 רמ”מ קרענגיל (מהדיר), שם הגדולים השלם (לחיד”א), ב, הגהות שארית ציון, מערכת מ, ס”ק מז, פאדגורזע תרצ, עמ’ 234-235.

20 ראה לעיל, ליד הערות 5-6.

21 הארכתי בענין זה להלן/לעיל, פרק…

22 משניות אלו הובאו לעיל, ליד הערות 8, 11. הערה זו העיר ר’ יחיאל מיכל היבנר (גאליציה, תקצד-תרסז), שו”ת משכנות הרועים, ח”א, סי’ א, לעמברג תרנה, דף י ע”א. ראה שם.

23 כך מיישב ר’ יעקב יהושע פאלק, ה’פני יהושע’ (גאליציה ואשכנז, תמא-תקטז), פני יהושע, קונטרס אחרון לכתובות ה ע”א. הובאו דבריו בשו”ת משכנות הרועים, שם (לעיל, הערה 22). והסכימו לכך אחרונים נוספים, ראה: ר’ שלמה קלוגר (פולין וגאליציה, תקמו-תרכט), ספר החיים, או”ח, ר”ס תקצז, ירושלים תשסד, עמ’ תתקצג; ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, סי’ תקצז, סעיף א; ר’ נחמן כהנא מספינקא (הונגריה, נפטר בשנת תרסד), ארחות חיים, סי’ תקצז, סעיף א, ס”ק א.

24 מהרש”א, חידושי אגדות, ביצה טו ע”ב, ד”ה ‘בעלי מארה’.

25 ראה: תוס’, עבודה זרה, ד”ה ‘ערב יום טוב’.

26 ר’ ירוחם ליינער, מאמר זהר הרקיע, בתוך: ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר (לעיל, הערה 9), עמ’ קמח-קמט.

אמנם כמובן, שלסוברים שיש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף ביומו של ראש-השנה, אין התרוץ הנוכחי עולה יפה. על שיטה זו, ראה לעיל, פרק…

27 הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, הוספות ומילואים, סי’ לט, ירושלים תשנח, עמ’ רמב.

28 עוד בענין איסור אכילת הבשר שציוה ה’מגיד’ לר’ יוסף קארו וסתירתו למקורות מפורשים המתירים ומחייבים זאת, ראה: ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), יפה ללב, סי’ תרצז, ס”ק א; ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, מהדורת פרדימן, כרך ט, מערכת ראש השנה, סי’ ב, אות ג; ר’ חיים צבי עהרענרייך (סלובאקיה-הונגריה, תרלג-תרצז), קצה המטה (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק ז; ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ניו-יורק תשנט, עמ’ קצו; מגיד משרים, מהדורת הרב בר-לב, פתח תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי; הרב י”ל קלירס, ‘עניני הלכה שבספר ‘מגיד מישרים’ למרן הבית יוסף’, צפונות, ט (תשנה), עמ’ לא; הרב יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, אנטוורפן תשסז, עמ’ ריג, עמ’ ריח.

29 צ”ל: ושחקרתם. ראה: י’ ברודי (להלן, הערה 30), עמ’ 305, שינויי נוסחאות, הערה יב.

30 ספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז. והובאה גם (בשם ‘תשובות הגאונים’!), בשינויים קלים ובלתי משמעותיים, באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז; מרדכי, יומא, סי’ תשכג. תשובה זו, בשינויי סגנון, נדפסה על-פי כמה עדי נוסח אצל י’ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, א, ירושלים תשנד, עמ’ 305-306.

31 רש”י, עבודה זרה ה ע”ב, ד”ה ‘כן לראש השנה’.

32 תוספות רי”ד, עבודה זרה שם, ד”ה ‘בארבעה פרקים’.

33 בית הבחירה, חולין פג ע”א: “צריך להודיע לזה, שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט, מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילים להרבות בסעודה, וסתם הלוקחים – לשחיטה הם לוקחים, ואלו הם: ….וכן בערב ראש השנה, לסימן טוב, ולכבוד החג”.

34 פירוש ר’ יהונתן מלוניל, חולין שם: “ערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו בו כל השנה כולה”.

35 נמוקי יוסף, חולין שם: “בארבעה פרקים [אלו] דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד… [וגם] ראש השנה, מרבין בשמחה, לסימן שישמחו כל השנה”.

36 ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, ב, פרשת מסעי, אות ה, מהדורת י”י סטל, ירושלים תשסה, עמ’ תרלח, וראה שם הערות 14-21.

37 פירוש הרוקח על התורה, ג, פרשת בהעלותך, בני-ברק תשסא, עמ’ מא.

38 לא ידוע מתי בדיוק הוא חי, אך ברור שנמנה על חסידי אשכנז מדורו של ר’ אלעזר מוורמייזא או מהדור שלאחריו.

39 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז, ב, פרשת בהעלותך, ירושלים תשס, עמ’ פג.

40 כלומר, במקום לחשב את אות ר’ שב’ראש-חודש’ עבור ראשי-התיבות ‘בשר’, ניתן למנות את ‘ראש-השנה’.

41 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז (לעיל, הערה 39), פרשת ראה, עמ’ קפא.

42 דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר יא ט.

43 משיבת נפש, מהדורת י’ הופמן, ירושלים תשנח, עמ’ רכב.

44 מנהג זה נזכר כבר ב’תשובת קדמונים’ שהובאה בספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז: “מצאתי בתשובת קדמונים: שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקב”ה – שהוא ראש לכל – לראש ולא לזנב…”. תשובה זו הובאה (בשם ‘תשובות הגאונים’!) באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז [ותומצתה בקיצור נמרץ בהגהות אשרי, ראש השנה, פרק א, סי’ ה]; מרדכי, יומא, סי’ תשכג [ותורף דבריו הובאו בבית יוסף, או”ח, סי’ תקפג, אות ב].

וראה עוד ספר חסידים, סי’ נט: “ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו, בראש השנה יאכלו ראש איל, על שם נהיה לראש…”; אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו: “ויש נוהגים לאכול ראש כבש ודגים… על שם ‘והיית לראש ולא לזנב’; מחזור מכל השנה [עם פירוש ‘מעגלי צדק’], לאחר ערבית ליום ראשון דראש-השנה, סביוניטה שיז-שכ, דף רכה סע”ב [=י’ הרשקוביץ (מהדיר), מעגלי צדק, ירושלים תשס, עמ’ קח]: “ונוהגים לאכול ראש איל” (ענייני הלכה והמנהג שנדפסו שם בשם ‘מעגלי צדק’, לוקטו מפסקי ההלכות שהוסיף ר’ בנימין ב”ר מאיר הלוי להמחזור הגדול מכל השנה, שאלוניקי שי, אשר משקף את המנהג האשכנזי שעל אדמת איטליה”. ראה לעיל, פרק…, אות…, הערה .

כך נהג מהר”ם מרוטנבורג, ראה תשב”ץ, סי’ קיח: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה ראש של איל, זכר לאילו של יצחק” [מנהגו של מהר”ם מרוטנבורג הובא בהרבה ראשונים, לדוגמא, ראה: אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו; טור, או”ח, סי’ תקפג, ומשם לספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, ענין ראש השנה, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 40].

וגם מהרי”ל נהג כיוצא בכך. ראה ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות ח, ירושלים תשמט, עמ’ רעז: “דרש מהר”י סג”ל, דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל, זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג, לאכול בשר הראש עם דבש”.

ואף ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נהג כך: “ובכל פעם שאכל בשני ימים בראש השנה… ומיד אחר כך אכל מראש של איל בלא לחם, וטובל בדבש” (לקט יושר, א, עמ’ 129).

בפרובאנס (דרום צרפת) נהג כך כל הצבור. ראה טור, או”ח, סי’ תקפג: “ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר, נהיה לראש ולא לזנב…”. ומשם העתיקו, בשינויים גדולים, ר’ אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ענין ראש השנה, עמ’…, וכפי שכתוב בסופו ‘הכל מ[טור] אורח חיים’. והשווה ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, עמ’ שד-שה, המעיד על אותו מקום – פרובאנס: “יש לי סמך למנהג פרובינצא לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש-השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש – שיהיו לראש ולא לזנב… ומנהג אבותינו תורה היא”. שכאן הוא מזכיר מנהג להניח על השלחן ראש כבש ועדיין איננו יודעים שהם אכלוהו. אולם נראה, שאין לטעון שבתקופת ‘ספר המנהיג’ היה מקובל רק להניחו על השולחן, ומספר דורות לאחר מכן – בתקופת ר’ יעקב בן הרא”ש, בעל ה’טור’ – שינו את מנהגם ואכלוהו. כי הנאמר ב’מחזור ויטרי’, שקדם מעט ל’ספר המנהיג’, תואם לדברי ה’טור’. ראה מחזור ויטרי, א, סי’ שכג, עמ’…: “מכאן נהגו בני צרפת, לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא, אוכלים ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש… לסימן טוב לכל ישראל”.

האחרונים שהכירו את מנהג אכילת ראש כבש בראש-השנה בעיקר מהגהת הרמ”א ל’שלחן ערוך’ (סי’ תקפג, סעיף א) שהביא את דברי המרדכי, יומא, שם, כבר העירו שמנהג זה נוגד לדברי ה’מגיד’, ראה: ר’ מאיר סולובייצ’יק (ליטא), המאיר לארץ, חידושים על טור ושו”ע או”ח, סי’ תקצז, סלוצק תרעא, דף מח רע”ב; ר’ ישראל חיים פרידמן (טשכוסלובאקיה, תריב-תרפב), ליקוטי מהרי”ח, ג, [סדר תפלת מנחה דר”ה], ירושלים תשסג, דף פא ע”ב, ראה בדבריהם.

45 לקט יושר, א, עמ’ 129. אך ראה להלן בפרק הנוכחי, אות ג, ליד הערה 57.

46 ר’ יצחק הרשקוביץ (מהדיר), פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, סי’ נח, ברוקלין תשמח, עמ’ טו. ונדפס שוב מאותו כתה”י על-ידי י’ אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים תשנג, עמ’ 233.

מהרש”ל השני חוזר על דבריו בסיומו של ה’סדר תשובה’: “ולא תאכל בשר… רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, … ושני ימים ראש השנה” (פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, שם, עמ’ יז; י’ אלבוים, שם, עמ’ 236).

47 אגב, כך גם פסק בדורינו ר’ שלמה זלמן אוירבאך (ירושלים, תרע-תשנה). ראה הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ ריב: “אין חיוב גמור לאכול ביום-טוב בשר בהמה. הרב [=ר’ שלמה זלמן אוירבאך] סיפר לי, שהוא עצמו כן אוכל בשר בהמה ביום-טוב. ומי שנוהג כך בכל יום-טוב, הוא הדין לראש השנה”. וכך גם אצל: הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.

48 סידור שערי שמים, ב, שער שביעי, שער הצאן, חודש אלול וערב ראש-השנה, אות עב, מהדורת י’ וינפלד, ירושלים תשנג, עמ’ רטו.

49 יפה ללב, או”ח, סי’ תקצז, אות א.

50 ערך לחם, או”ח, סו”ס תקפג. נדפס ב’שלחן ערוך’, מהדורת מכון ירושלים, שם, על הגליון.

51 לבוש החור, סי’ תקפג, סעיף ב.

52 שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ג, אות א, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.

53 לשון חכמים, או”ח, סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.

54 חיי אדם, כלל קלט סעיף ו.

55 ערוך השלחן, סי’ תקפג, סעיף ב.

ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, נהג לאכול בשר בהמה אפילו ביום שני של ראש-השנה: “בסעודה זו של יום שני דראש-השנה הקפיד שיהיה לו כזית בשר בהמה כמו שאר יום טוב” (יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, ענין ראש-השנה, אות תשלא, ירושלים תשל, עמ’ רמב).

56 ראה לעיל בפרק הנוכחי, אות ב, ליד הערה 45.

57 לקט יושר, א, עמ’ 129.

58 כוונתו למשנה, חולין פ”ה משניות ג-ד, מהם עולה שנהגו לאכול בשר בראש-השנה, ראה לעיל, פרק…, אות א, סביבות הערה 8.

59 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צה.

60 שערי קדושה, חלק ג שער שביעי, ירושלים תשמה, עמ’ צט.

61 ספר הברית, חלק ב, מאמר יא פרק ד, ירושלים תשמא, עמ’ 310.

62 כת”י בניהו. הפיסקה המצוטטת הובאה אצל: מ’ בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ’ שצג-שצד.

63 מטפחת ספרים, פרק ה (‘הערות על ספר הזוהר וחלקיו’), ירושלים תשנה, עמ’ נח. ולדבריו כאן תבין מה שכתב שם להלן, פרק ט (‘הערות על עדות ר’ יצחק דמן עכו’), עמ’ קמב: “ואין ערך לדברי ספר ‘מגיד מישרים’ אל עצמת חכמת האר”י…”. כי בעוד שה’מגידים’ לפעמים אינם דוברים אמת וטועים, האריז”ל זכה ש”נשמות צדיקים ונביאים מגן-עדן גילו לו אותן הסודות העמוקות הנשגבות” (שם, עמ’ קמג).

64 תורת הקנאות, סי’ ח (‘חקירה בענין המגידים בכללן’), אלטונא תקיב, דף מח ע”א.

65 ר’ צבי יברוב, מעשה איש, א, בני ברק תשנט, עמ’ קיט. וכך אצל א’ קורמן, אגדה ומהותה, עמ’ 120 בהערה.

66 כך ביאר ר’ יואל קלופט, אליו ה’חזון איש’ אמר את דבריו אלו. ראה: ר’ צבי יברוב, שם.

67 כתבי ר’ יחיאל וויינברג, א, סקרנטון תשנח, עמ’ קכט.

In Search of Memory:
Towards An Understanding of the Baladhur
By Rabbi Eliezer Brodt

Memory Improvement and Chazal:

Methods for improving memory has been around for a considerable amount of time. Chazal were very concerned with memory, as orignally Torah Shel Ba’al Peh was not allowed to be written. Thus, to ensure correct transmittal, a good memory was essential. Further, (and perhaps based in part on the above concern,) the Mishna in Avos (3:9) states if one forgets his learning, this “sin” is punishable by death. Indeed, throughout Chazal we find many different techniques to help one remember. For instance, the use of Asmachtos, according to some rishonim, is to aid memory. The use of simanim such as the one which appears in the Haggadah from R. Yehuda of Detsach-Adash-Beachav are also for purposes of memory. Many of these simanim are the subject of a recent sefer printed from manuscript of the Aderet called Miglat Samanim. [Additionally, there is an entire work devoted to explicating the simanim, Simanim HaShalem.] Aside from memory tools, we find many things one should refrain from eating or doing because it will cause one to forget. It is also commonplace, to find many different segulos (as opposed to ashmachtos and the like which have a rational connection to memory) to improve one’s memory. R. Yehudah Aryeh (Leon) Modena devoted an entire sefer to this topic, called Lev HaAreyeh. Recently, R. Chaim Kanievsky has also written a complete work on this topic. Even more recently, R. Lerner has devoted a part of his now bestseller (currently over ten printings) Shmirat Haguf VeHanefesh to this topic. This year R. Avraham Zion printed a very comprehensive work on the topic, Zekher Oseh, some 562 pages gathered from many sources (pgs. 323-324 helped me a bit in my preparation of this post).

Returning to the memory segulah, some mention ingesting baladhur as one such segulah. Baladhur became so popular that it even became used in a pisgam used to remind one to review ones learning.

Early Usage of baladhur:

The use of baladhur has early roots. R. Emmanuel Loew in his Die Flora Der Juden (Vol 2 pg 203) cites a source that attributes this discovery of Baladhur to Shlomo Hamelech. The Zohar Chadash relates a story where baladhur was eaten to help them understand Torah; referred to as balad on pg. 8b Margolis edition.

Professor Gerrit Bos has written a very comprehensive article tracing this baladhur, regarding how early one can find that it was used at all and in particular to improve ones memory[3]. Bos provides examples showing how Galen was aware of the baladhur, but the earliest specific reference to it can be found in the writings of Alexander of Tralles (mid-sixth century), with subsequent references found amongst the Arabic physicians Ibn Masawayh (d. 857), Sabur ibn Sahl (d. 869) and ibn Yahya al-Razi (d. 932).

Ibn al-Jazzar, a famous Arab physician (d. 980) and medical author, wrote a treatise entitled Risala Fi Al Nisyan Wa Ilajihi. This work is on “Forgetfulness and its Treatments.” “In 1995 Gerrit Bos printed a critical edition of this Arabic text and all the subsequent Hebrew translations of this work, with an excellent introduction and commentary. The title of this new volume is “Ibn Al-Jazzar on Forgetfulness and Its Treatment.” (This work had been translated into Hebrew many times.) Ibn al-Jazzar writes about baladhur several times – how to use it exactly to help ones memory (pg. 50, 52, 69-70). For more on this work see here.

We now turn to the Jewish sources advocating for the use of baladhur for improved memory. They include: R. Moshe Narboni,[4] R. Meir Aldabi (grandson of the Rosh), R. Yehudah Aryeh (Leon) Modena, R. Hayyim Vital and R. David de Silva (son of the Prei Chadesh). R. Hayyim Vital, besides for providing a recipe for baladhur[5], writes that there were people who used to give it to their sons every day for petihat lev.[6]

What is baladhur?

Chulsis:

Now that we have seen that there is a history to baladhur (and later on we will discuss specific examples of baladhur use), we must now turn to the question of what exactly baladhur is. Meir Benayahu cites “old people in Jerusalem” that baladhur is חלתית (chulsis). Chulsis appears frequently throughout Chazal including in the Mishna, Tosefta, Talmud Bavli and Yerushalmi. Many of these places are quoted by R. Moshe Perlman (Midrash Ha’Refuah, 1:80).[9] In Masekhet Shabbat, chulsis (140a) appears in a discussion about the permissibility of soaking it in water as a medical cure. The Yerushalmi (Shabbat 20:3) brings from Shmuel that chulsis is a healthy food.

The gemara in Chulin (58b) discusses whether swallowing chulsis renders a bird a treifah. Shmuel says it does, as it punctures the bird’s throat. But, the Talmud concludes that it depends whether it is the branch of the chulsis or it was swallowed in its liquid form. Additionally, the Yerushalmi in Shabbat records that R. Yehudah says that if someone eats chulsis on an empty stomach, he will start to burn up and his skin will start peeling. Rav Avuhah says he actually ate chulsis and luckily he was standing in water when he did so as the water cooled him down. From these sources it appears that chulsis is something very sharp physically, as it could harm the throat of a bird, and it also has a sharp effect on the body, i.e. raising one’s temperature.

The Rambam (hilkhot de’ot 4:8) writes that in the rainy season, one should eat a little bit of chulsis. The Avodat Hamelech in his comments on this Rambam references the two statements above discussing the effects of chulsis on body temperature. He most likely means to explain that the Rambam’s source to eat chulsis is based on the gemara in Shabbat that says it’s healthy, however his source to eat only eat a little bit is based on the gemara in Chulin that shows that eating a lot is dangerous.

R. Tanchum Yerushalmi writes that chulsis was a plant whose seeds are eaten for medical purposes (Ha’madreich Ha’maspek, pg. 151). Meiri writes that chulsis was used for heart problems, and R. Ovadiah Bartenurah writes that chulsis is something hot eaten by people in cold places (probably based on the above Rambam). [See also Arukh Hashalem, 3:421.]

Rashi in Shabbat (140a), Avodah Zarah (35b) and Chulin (58b) translates chulsis as לזר”א. Lazei Rashi does not know what this word means in old French (#1251), but לזר”א sounds like it’s our baladhur. The Rosh states explicitly that chulsis is in fact baladhur and there is nothing as sharp as baladhur (Avodah Zarah, 3:166). The Beit David accepts that this is the correct definition of chulsis (Yoreh Deah, #36). Rabbeinu Yerucham writes that the chulsis is the baladhur and although eating it does not pose a problem for hilkhot tereifah, it is prohibited for another reason – sakanat nefashot (Sefer Ha’dom Netiv 15:5, pg. 121b). We see from the above sources that the definition of the “old people” quoted by Meir Benayahu has some support.

The Shulhan Arukh writes that if a bird eats something that punctures its intestines, for example, a branch of chulsis, the bird is rendered a treifah (Yoreh Deah 51:4). The Prei Chadash, after quoting the Rabbeinu Yerucham, says that it can’t be that baladhur is deadly, as we know that people eat this baladhur and it helps the memory. According to the Prei Chadash, the method of eating baladhur was actually by means of a bird (I assume he means they ate birds that were feed the baladhur). He writes that although the gemara in Chulin says that it can dangerously raise one’s temperature, this was only when it was eaten on an empty stomach, as it states explicitly. The Tevos Shor disagrees with this and he says there is a printing mistake in the Rabbenu Yerucham. He meant to say that chulsis is, in fact, assur because it renders the bird a treifah. When he says it is dangerous, he is actually referring to a something else mentioned there, unrelated to chulsis. The Shulhan Gavoah writes that the chulsis is baladhur and he heard that baladhur is extremely sharp and dangerous to eat, but nonetheless improves ones memory. The Shulhan Gavoah brings that in his country, Salonkia (Thessaloniki), there was a great talmid hakham who was famous for his memory and he later found out that they said this memory was a result of his eating the baladhur. The Shulhan Gavoah writes he is not sure exactly what the connection is between baladhur and a bird, but it seems that they would feed a bird this baladhur before shehitah and than one eats this bird.

Chulsis, thus baladhur, is Coffee:

The Kanfei Yonah cites the work Otzar Ha-Hayyim who says the chulsis is coffee! The Kanfei Yonah writes that although we know that coffee is not so sharp, being that the Otzar Ha-Hayyim was a big hakham in his time, especially in medicine, we therefore must follow his opinion. Additionally, according to the Otzar Ha-Hayyim, baladhur is coffee. The Darkei Teshuvah cites the Maaseh Tuviah that chulsis is the actual coffee bean, but not in its more common ground state. The Malbim in his Alim Le’treufah (Rambam, hilkhot de’ot, #21) writes that it’s very hard to accept that chulsis is coffee, as chulsis is supposed to be extremely sharp and we know that coffee is not. (However, this truly really depends on the specific type of coffee, as there are both sharper and milder strains.) Furthermore, the Malbim notes that today people drink coffee on empty stomachs and nothing happens, whereas the gemara said that your skin starts peeling and one’s temperature rises. Therefore, he concludes it is an error to link coffee with chulsis.

The Segulat Yisrael dismisses the Malbim’s question from the gemara in Chulin that the statement that chulsis will cause one’s skin to peel and raise one’s temperature is only when chulsis is eaten alone – that is, without water. But as coffee is typically mixed together with water, that is the reason we don’t see this effect on people who drink coffee even on an empty stomach. Thus, the Segulat Yisrael concludes that coffee does help the memory a bit (pg. 33). This is then quoted in Shmirat Haguf VeHanefesh (2:794) to prove that coffee helps ones memory. The Da’at Torah writes that he experimented with coffee and never found it to be so sharp as to qualify for what the gemara is referring to so it can not be that it is chulsis[10].

Interestingly enough today medical studies show that coffee does help the memory (see here) although some of the sources seem to say it only helps women who drink coffee (see here). It is worth pointing out that that in the popular and excellent historical fiction work by David Liss, The Coffee Trader, one of the main characters, a woman, eats coffee and it has a profound effect on her.

It is clear that R. David de Silva did not think that baladhur is coffee as he has a special entry for the medical benefits of coffee in his Peri Megadim and he does not write its Baladhur. R. David de Silva knew what baladhur is as clear from the story with his grandfather (quoted soon).

R. Samuel Joseph Finn in his Ha’otzar explains that chulsis is Asa Foetida (2:93). R. Emmanuel Loew in his Die Flora Der Juden (3:454) translates it to mean Asa Foeitida. Dr. Katzenelson in his notes on the Midrash Refuah (pg. 147 is missing – by mistake – in the new reprint of this sefer) writes that chulsis is Asa goefida, and that Persians use it for spices. Professor Saul Lieberman also writes its Asa Foeitida (Tosefta Kifshutah, Shabbat, pg. 265 and Baba Kama, pg. 57). Yehudah Feilkeis, in his Hazomach Vhachai Bamishna (pg. 65), and Michael Sokoloff, in his Dictionary of Jewish Babylonian Aramic Of The Talmudic And Geonic Periods, translate chulsis to mean Asa Foeitida (pg. 456).

So it seems that chulsis is not the same as our baladhur.

So what is the baladhur?

R. Hayyim Vital writes baladhur is Anacardium. [5] Much later Ben Yehudah writes this same this baladhur is Anacorde (Milon, pg. 545 “Erech Baladhur”).

Gerrit Bos also documents that it is Anacardium which is the marking nut. Bos writes this is used even today in many medicines. Ibn Al Jazzar in his work on “Forgetfulness and its treatments” gives some exact recipes for this cure. R. Hayyim Vital gives an exact recipe for this baladhur. As noted above (at footnote three), Gerrit Bos brings different recipes for this cure.

People who used baladhur:

There is an old legend that the Rambam when he was twenty he had not learnt anything and he had been working somewhere. Than his master had to go out of town so he told him not to eat from the baladhur. When the master left Moshe ate the baladhur. and he became smart instantly (see Shivchei Harambam pg 76) [Of course this story is not true at all historically and is an embarrassment to the Rambam as much has been written on another such similar legend to this in regard to the youth of the Rambam in the past few months.]

R’ Avraham Kalifon, who knew the Chida personally [7], writes that the Chida, when he was young, ate baladhur. and as a result, the middle finger of his left hand became paralyzed (Sefer Hachida, pg. 185). Incidently Meir Benayahu writes that the Chida had an incredible memory; he remembered whatever he saw (Hachida, volume 1, pg. 91). Others that have used it include the Prei Chadash and R. Chaim Saton – the author of the Aretz Chaim (Benayahu Sinai ibd).

Dangers of using baladhur:

R Avrohum Gibson in his Omer Hashicha writes of a person who he knew who heard of the Baladhur.that it helps ones memory he went and used it incorrectly and died (pg 133). Benayhu brings that R. Chaim Saton mind was effected by his using of the baladhur.
R Yehudah Aryeh Modena writes that people try different ways to help their memories one of the ways is thru the baladhur. However he does not recommend it as it’s very dangerous he knew many people who lost their minds completely from using it (Lev Haryeh pg 13) [8]. R’ Yaakov Emden says that one should be careful not to use the baladhur. because it’s more likely that the person who takes it will lose their memory rather than gain memory (Migdal Oz, pg. 50).

Meir Benayhu printed a letter from a manuscript where the Jews from Fez asked R Yakov ibn Zor to write to R Yosef Konki that some of the Talmidi Chachmim who learn the whole day but forget some of what they learn had heard about the Baladhur. On the one hand they heard that it helps ones memory but on the other hand they heard that its dangerous if used incorrectly so they asked me to write to you R Yosef Konki being that they heard you use it successfully to explain how exactly does one use it. We do not have R Yosef Konki response (Sinai, 36, 1937, 67-70).

In the Prei Megadim of R. Dovid de Silva records an interesting story that happened with himself in regard to this baladhur. He had read somewhere the statement of Chazal that ‘Chazor, chazor val titztarech l’Baladhur’ [more on this soon] so he went and started to eat a lot of this baladhur. His mother saw this and went to ask her father R Refal Malchi who was a doctor if what her son is eating is healthy. R Refal came and saw what his grandson was eating he gave it to him – telling him how could you eat something you do not know about it its something that could make you lose your mind he told him it is lucky you did not eat it wet. He told him the only way you could eat it with it causing damage is to eat it with a bird [more on this soon] (pg 58-59). [These two great people, R Dovid and R Refal will be the subject of an upcoming post.] Interestingly enough Meir Benayhu brings an old rumor that R Dovid’s father the Prei Chadash used the baladhur.

Professor G. Bos brings many non-Jewish medical sources which also say how dangerous the incorrect use of baladhur could be. Bos even brings those who say that Galen died from using baladhur (pg 236). There was a 9th century Persian historian named Ahmad Ibn Yahya al-Baladhuri who lived at the court of the Chaliphs al-Mutawakkil and Al-Musta’in and was tutor to the son of al-Mutazz. He died in 892 as the result of using a drug called Baladhur, hence his name.

Recent Usage of baladhur:

In a recent printing of Lev Ha-Aryeh, R. E. Monzor writes (pg. 31 and on) that he asked his father and many experts in ancient seforim about this baladhur, and he was told that this refuah consists of a few different plants, and the mixture must be exact. He writes about R. Yaakov Katzin, who had a phenomenal memory. He writes that he remembers when he was young, that people heard of the baladhur, and there were three rabbanim who used it. These rabbanim went to consult someone who was an expert in the correct measurements of baladhur. After using it each one suffered from different side effects. One was cold even the summer and R. Yaakov Katzin (who was known for having an incredible memory), who was one of the three, had problems with his intestines. In the Or Torah Journal (Tishrei 5751): 10, there is another source which also claims that he heard that R. Yaakov Katzin used baladhur. In the same journal in a later issue (Tevet 5751): 280, there is a source which brings from R. Ovadiah Yosef that a rebbi of his, R. Eliyahu Lupas, went to purchase this baladhur and the seller told him that it does not really help.

Sources for the Pisgam, ‘Chazor, Chazor V’al Titztarech l’Baladhur’:

As I have mentioned earlier this baladhur, was used in a Pisgam (saying) to remind one to review his learnings. In regard to the sources and evolvement of this pisgam of ‘Chazor, Chazor V’al Titztarech l’Baladhur’. One of the first places to consult is as always the Alpah Beta Kadmita D’shemuel Zeirah of R. Shmuel Askenazi. R. Askenazi has a short comment about it (pg. 595) and than he writes more will be in the second volume. In the back of the sefer amongst the list of future topics he plans on writing about he mentions that this pisgam is one of the topics of the next sefer (pg. 842). For whatever reasons, as of now volume two is not happening. So I asked R. Askenazi if he could give me the material he was planning on printing but unfortunately thus far, he was unable to locate the material. So – as the saying goes – Bemokom Shein Ish, I will attempt to trace it a bit, in a similar style to R. Ashkenazi.

One of the first sources is found in a sefer recently printed from manuscript from R. Yosef Alashkar in his Marchevet Hamishna on the Mishneh in Avot (pg. 139) (see my forthcoming post at the Seforim blog on this topic) where he brings this quote חזור חזור ואל תצטרך לבלדור. R. Yosef Alashkar was a youngster during the Spanish Expulsion. A bit earlier, the Abarbanel in his commentary on Avot, entitled Nachalat Avot (pg. 351) brings this same exact quote. R. Tobias Cohen in his Ma’aseh Tuviah (pg. 133b) brings this quote but adds that it’s mentioned in the gemara. R. David de Silva, a younger contemporary of R. Tobias Cohen also quotes this statement saying it is from Chazal in his Peri Megadim (pg 59). R. Jacob Emden in Migdal Oz (pg. 100) brings the same quote except he says בלאזור. Professor Simha Assaf printed a letter from manuscript that a melamad in Italy who instructed his students רק חזור חזור טוב מבלאזור apparently this is alluding to our pisgam (Toldos Hachinch Byisroel 2:391). R. Yehezkel Feivel, in his Toldot Adam, writes “that there is a famous Mamaor that people say חזור חזור ואל תצריך לבלאזור (vol 1 pg 70).” Levinsohn in his Zerubavel already writes the source for this Toldot Adam is the Ma’aseh Tuviah (pg 42). This pisgam is also found in the Tiferet Yisrael to Avot 1:4.

Azariah de Rossi also alludes to our pisgam at the end of chapter 59 of Meor Einayim:
הטעמים שאינם אלא פרפראות להבנת הענינים ובלאדור נגד השכחה.

R. Yehudah Aryeh (Leon) Modena in Lev Ha-Aryeh brings it a bit different claiming, its from chazal הדור הדור ואל תצטרך לבל דור (pg 7).

R. David Pardo writes it a little different חזור חזור ואל תסתרך לב”ל הדו”ר (Shu”t Michtam LeDavid, Yoreh Deah, pg 87b).

The Da’at Torah writes this baladhur is what the Sefer Hakanah is talking about when he says חזור חזור ואל תצטרך לבלזור. From here the Sefer Hakanah is quoted by many amongst them R. Menachem Mendel Krengel (in his notes Menachim Zion on Shem Hagdolim (pg. 146, note 18), Sefer Hameshalim V’Hapisgamim (by C. Bialik and Y. Rivinski, pg. 167) and R. Lerner in his Shmirat Haguf VeHanefesh (2:794). However both Meir Benayahu and R. Shmuel Ashkenazi have pointed out that all these people are quoting it wrong, as the Sefer Hakanah does not talk about it, rather the author of the Sefer Hakanah does, in a different work of his, the Sefer Hapliah. However the Sefer Hapliah does not bring the pisgam the same way the Da’at Torah quotes it. Rather, he says חזור חזור יפה מבלזור. (Volume 2, pg. 17a)

Interestingly enough R. Yisrael Tayber writes in his book Mikveh Yisrael (which is a biography of the author of the Terumat HaDeshen) that the Terumat HaDeshen used to say this pisgam to his talmidim however, he brings no source for this statement (pg. 16). R. Tauber notes that the Ma’aseh Tuviah cites this quote from chazal. R. Yosef Halpern suggests that the Ma’aseh Tuviah is incorrect, because it is a Sefer Hakoneh not a chazal.[11] But then R. Haplern concludes that perhaps the Ma’aseh Tuviah is correct because the Sefer Hakoneh is a sefer of chazal (Kuntres Me’at Zri pgs. 8-9). Now, R. Yosef Halpern is incorrect for a few reasons first of all, the Ma’aseh Tuviah specifically says it found in the gemara second of all, its in the Sefer Hapliah and not in the sefer Hakoneh and third of all, most agree today that Sefer Hakoneh and Sefer Hapliah are much later from the times of the late rishonim.

Notes:

I would like to thank Professors Gerrit Bos and Zohar Amar for their helpful articles; to Manuscript boy and R. Motti Jackobwitz for their help with finding some references; and, as always, thank you to Dan Rabinowitz and Menachem Butler of the Seforim blog for all of their assistance, especially in helping tracking down some of the more obscure sources.

[1] R. Shabsei Donlo (1:80).

[2] Sori Haguf was a medical work written in the late thirteenth century. Less than a year ago, Professors Zohar Amar and Yael Buchman published part of this work. The piece about baladhur can be found on pages 163-164 of this edition. Not much is known about this work, though Professor Gerrit Bos and Resianne Fontaine have discussed this sefer in their “Medico-Philosophical Controversies in Nathan B. Yoel Falaquera’s ‘Sefer Sori ha-Guf’,” Jewish Quarterly Review 90:1-2 (July – October, 1999): 27-60.

[3] Gerrit Bos, “‘Balādhur’ (Marking-Nut): A Popular Medieval Drug for Strengthening Memory,” Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London 59:2 (1996): 229-236. See this fantastic article for additional sources and complete citations.

[4] This work only in manuscript, for this quote, see Gerrit Bos, “Jewish Traditions on Strengthening Memory and Leone Modena’s Evaluation,” Jewish Studies Quarterly 2:1 (1995): 48. For more on this author in general, see Gerrit Bos, “R. Moshe Narboni, Philosopher and Physician: A Critical Analysis of Sefer Orah Hayyim,” Medieval Encounters 1:2 (1995): 219-251.

[5] R. Hayyim Vital, the most famous student of the Arizal, wrote many seforim, including a nearly unknown work on medicine and alchemy. It was briefly mentioned by Gershom Scholem. The alchemist section of this book was discussed by Raphael Patai in his book, Jewish Alchemists. Meir Benayahu discusses it in various places in his writings (amongst them in his book on the Ari). Gerrit Boss, “Hayyim Vital’s Kabbalah Ma‘asit we-Alkhimiyah (Practical Kabbalah and Alchemy), a Seventeenth Century ‘Book of Secrets’,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 4 (1994): 55-112, wrote an extensive article on this book, and does an excellent job of putting each remedy into its proper categories, as the book is not published in proper order. More recently, Prof. Zohar Amar and Yael Buchman in Sinai 121 (1996): 231-238 and, idem., “Theory and practice in an essay by R. Hayyim Vital,” Sinai 125 (2000): 202-215, about the various halakhic aspects discussed in this work. After that, Yael Buchman wrote her doctorate on this work of R. Hayyim Vital, and a recent article, “A Kabbalist as Healer: The Medical Practice of Rabbi and Healer Hayyim Vital (1543-1620),” Korot: The Israel Journal of the History of Medicine and Science 17 (2003-2004): 7-30 (Hebrew). Less than a year ago, Buchman and Amar printed part of this book, calling it Refuah Maasios L’Rav Chaim Vital. The only part they printed was the medical portion that contains diseases and cures. The recipe for baladhur can be found on page 262 of Buchman and Amar edition. One hopes that they will print the rest of this work in the future. What makes this work very interesting is that we see that R. Hayyim Vital was a medical doctor of sorts, who gave remedies to people for all kinds of illnesses, in all areas of health, whether asthma, infertility, etc. Much of the advice was based on real medical advice that R. Hayyim Vital had read in various medical works, other pieces of advice were based on Segulos or the like. For more on this issue see, the excellent introduction of Amar and Buchman to Refuah Maasios L’Rav Chaim Vital; and Gerrit Boss, “Hayyim Vital’s Kabbalah Ma‘asit we-Alkhimiyah (Practical Kabbalah and Alchemy), a Seventeenth Century ‘Book of Secrets’,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 4 (1994): 59-62.

[6] This piece is only in manuscript, its quoted by Gerrit Boss, “Hayyim Vital’s Kabbalah Ma‘asit we-Alkhimiyah (Practical Kabbalah and Alchemy), a Seventeenth Century ‘Book of Secrets’,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 4 (1994): 78. The subject of “petihat lev” has been discussed much in recent literature. This concept of petihat lev is found in many different sources where people used to do all kinds of things to help with memory and understanding Torah enabling one to understand and recall the torah effortlessly. One example something done for petihat lev of this are the customs relating to the educational initiation ceremony of young boys still done today in many circles.

Professor Israel Ta-Shma published a piece, included in his Kneset Makcharim (1:1540), from a work written in 1294 called Sefer Hamaskil which gives us a little insight into this petihat lev, which says:

ומאותו היום שאכלו אדם הראשון ניתנו לו חדרדים בלבו לקבל כוח רוח עץ הדעת, שהוא רוח מעורבב מטוב ורע, ויש לו לאדם כמה חדרים בליבו, כל חדר ממונה על ממשלת חכמה אחת, חדר זה ממונה על מלאכת החרש… ובאמצעית הלב יש חדר גדול המקבל רוח שכל עץ הדעת ושותין ממנו שאר חדרים כולו. נסתם חדר אחר או שנים נסתמים ממונים עליהם, כאשר אתה רואה קצת בני אדם שהם סכלים בחכמות העולם והם חכמים גדולים בחכמת המלאכים. ובזמן שהחדר האמצעי כולו סתום, ואין הרוח יכול להתפשט מתמלא המוח עשן ומשתטה

Some general sources on petihat lev can be found in: Ivan G. Marcus, Rituals of Childhood, Jewish Acculturation in Medieval Europe (Yale University Press, 1998), 28; Ephraim Kanarfogel, Peering through the Lattices, Mystical, Magical and Pietistic Dimensions in the Tosafist Period (Wayne State University Press, 2000), 140-141, 156 and 237; and in the excellent article by Yuval Harrari, “‘The Opening of the Heart’: Magical Practices for Gaining Knowledge, Understanding and Good Memory in Judaism of Late Antiquity and Early Middle Ages,” in Shefa Tal: Studies in Jewish Thought and Culture presented to Bracha Sack, eds., Z. Gries, H. Kreisel, and B. Huss (Beer Sheva, 2004), 303–347.

[7] A younger contemporary of R. Hayyim Yosef David Azulai (the Chida), R. Avraham Kalfon (1735-1820) served as a rabbi in Luv. R. Avraham corresponded with the Chida for many years. Later on, he even visited him in Loriano for over a year. They had a close personal relationship. Through his sefarim, he mentions personal anecdotes and discussions he had with the Chida. He also quotes all of the Chida’s works. This piece, where R. Kalfon writes about the Chida using Baladhur, was printed by M. Benayahu in the Sefer Hachida (a collection of articles dealing with the Chida, pages 177-184) More recently, this piece was reprinted in a sefer Igrot V’Haskamot Rabbeinu Hachida (pages 133-134). This book is an excellent collection of letters of the Chida and history of the Chida. One problem with this book, is that in the introduction, the editor acknowledges different sources for helping him write the book, but he doesn’t give credit to his main source, the writings of Meir Benayahu. He does quote these writings extensively, but never uses Benayahu’s name.

R. Avraham Kalfon authored several works, including the small work titled Chayeh Avraham, a collection of reasons of various minhaghim related to Orah Hayyim and Yoreh Deah which he had gathered from many different sources. He authored another work entitled Leket Hakatsir on Orah Hayyim, which remained in manuscript form until a few years ago, when it was printed the first time in 1992. Leket Hakatsir is a large and excellent collection of material gathered from many sources on all topics relating to Orah Hayyim. R. Kalfon quotes many points that he had heard personally from the Chida. Unfortunately, this work is pretty much unused and unknown by our generation of halakhic authors. Nearly thirty years ago, Harvey Goldberg printed Higgid Mordechai (Jerusalem: Ben-Zvi Institute, 1978), from part of a work by R. Mordechai Cohen, entitled Koros Luv ve-Yehuda, and quotes many things from manuscripts of R. Avraham Kalfon.

[8] R. Yehuda Aryeh (Leon) Modena’s Lev Ha-Aryeh was completed in 1611. The idea of this work was to develop a course for memory improvement. In this short work, Modena brings down many ways of how people went about improving their memories, all types of scientific methods, medical methods and segulos for improving memory, and mnemonic systems. For a discussion of this work, see Howard E. Adelman, “Success and Failure in the Seventeenth-Century Ghetto of Venice: The Life and Thought of Leon Modena, 1571-1648,” (PhD dissertation, Brandeis University, 1985), 431-433, who writes that it is possible that Modena’s source was an edition printed in Venice, 1603. For an extensive discussion of Lev Ha-Aryeh, see Gerrit Bos, “Jewish Traditions on Strengthening Memory and Leone Modena’s Evaluation,” Jewish Studies Quarterly 2:1 (1995): 39-58. This work Lev Ha-Aryeh was recently reprinted by Mechon Shuvi Nafshi (2001)

[9] The Midrash Harefuah was written by R. Moshe Perlman, son of R. Yeruscham Leib Perlman (the Minsker Gadol), and is a three-volume-collection of all the health and medical related information that one can find in the Talmud Bavli and Yerushalmi, Tosefta and Zohar. It is incredible to see how much material R. Perlman was able to gather. More importantly, R. Perlman presents the information in an extremely organized manner and brings complete and exact quotations of each source and is careful to properly reference each citation. Additionally, in the footnotes R. Perlman has a brief explanation of some points from the text. This work was first printed in 1936 and a few months ago, thankfully, was reprinted in Jerusalem. R. Perlman writes, in the introduction, that he came to working on Midrash Harefuah while working on a completely different topic, and was going through the abovementioned sources in a systematic manner listing all of the statements that he needed. In working on this project, R. Perlman noticed the many statements throughout chazal about medical and health issues. He began gathering all of the sources – without knowing that others had previously done the same, and had he known, he would likely have not bothered to put Midrash Harefuah together. When he finished the work he went to bring it to a great medical expert Dr. Heindis, who, at first glance, told him not to bother printing the work, as much has already been written on this topic. Dr. Heindis then started to study the work in-depth and could not put it down. Dr. Heindis then asked R. Perlman to leave the work with him for several days. When Dr. Heindis returned the book to R. Perlman, he told him he was unaware that there was so much information in chazal on these topics and this is an important work. Before printing Midrash Harefuah, R. Perlman sent it to medical experts Drs. Katzenelson and Mazeyah for their comments, and their notes on many of the topics are printed in the back of each volume.

R. Meir Halpern, in his excellent work on the Minsker Gadol – the topic of a upcoming post at the Seforim blog – writes about his abovementioned student, R. Moshe Perlman, he was great in learning and eventually entered into a career of business, but did not waste any of his free time. His tremendous knowledge is evident from the work Medrash Harefuah (Hagadol Me-Minsk, pg 208).

[10] For more on chulsis and coffee: see the forthcoming work of R. Yechiel Golhavher (famous for his excellent work Minhaghai Hakehilos) on coffee.What is this sefer Otzar Ha-Hayyim that the Kanfei Yonah is quoting which writes chulsis is coffee? R. Yaakov Zahalon (1630-1693), a graduate of medical college in Rome, became a doctor at the age of twenty-six, and for several years, was also a Rav and Baal Darshan in Rome. He was very involved in the famous plague in the ghetto of Rome in 1656, which he describes at length in his work, Otzar Ha-Hayyim. He wrote many works, amongst them Margolios Tovos (available at HebrewBooks.org), which has prayers for different occasions; including those for a doctor to say before he treated a patient and for a darshan to recite before he spoke in public. R. Zahalon wrote a book called the Or Darshanim, a guide for darshanim on how to compose and deliver sermons. Twenty-years-ago, the work was printed with an extensive introduction and English translation by Henry Adler Sosland, A Guide for Preachers on Composing and Delivering Sermons: The Or Ha-Darshanim of Jacob Zahalon, A Seventeenth Century Italiam Preacher’s Manual (JTS Press, 1987).

However, R. Zahalon’s most famous work was the Otzar Ha-Hayyim, first printed in 1683. It was the first medical work whose original language was Hebrew. This work was intended to be an encyclopedia for the doctor and layman alike. He intended to discuss every aspect related to medical and health issues. Unfortunately, only part of this work was printed only one time, thus making it a very rare book. This definition of chulsis being coffee attributed to him can be found on page seven in the Otzar Ha-Hayyim. R. Zahalon included a whole section in his sefer to explain the fourth chapter of Rambam’s Mishneh Torah, Hilkhot Deot – all of the health related issues, including where this piece related to coffee can be found. Recently Professor Zohar Amar reprinted just this part of the work of the Otzar Ha-Hayyim called Shemirat Haberiut LeHa-Rambam including many additions from an autographed copy of R. Zahalon. One only hopes someone will reprint this whole work again.

For more on Zahalon, see David B. Ruderman, Jewish Thought and Scientific Discovery in Early Modern Europe (Wayne State University Press, 2001), 232-239. See also, J. Leibowitz, “R. Yaakov Zahalon, Man of Rome, His Poem in Honor of the Sabbath, 1687,” Scritti in Memoria di Enzo Sereni: Studies in the History of the Jews in Rome (Jerusalem 1970), 167-181. See also, Professor Zohar Amar in his introduction to his reprinted edition of the Otzar Ha-Hayyim- the part on the Rambam Hilkhot Deot called Shemirat Haberiut LeHa-Rambam.

The question is how this medical work came to R. Yonah Lansdorf. The answer is found by looking in his entry in the Chida’s Shem Hagedolim, where he writes that R. Yonah Landsdorf – besides for being a great Goan – was well versed in all chochmos (Erech Mil Tzedakah). In addition to R. Yonah Landsdorf quoting the Otzar Ha-Hayyim, at least one other goan used Otzar Ha-Hayyim and quotes this definition of chulsis being coffee. R. Yehezkel Feivel, famous for his Toldot Adam, also wrote a work on the Rambam’s Hilkhot Deot and Teshuva, entitled Mussar Haskel. In the beginning of chapter four of Hilkhot Deot (in a section called Loshon Chachamim), Feivel writes that he obtained a copy of the work Otzar Ha-Hayyim and will quote from it throughout the chapter. This explanation of the Lashon Chachamim is quoted by the Sefer Hakovetz in his comments on this Rambam (found in the back of most printings of the Mishneh Torah). R. Yehezkel Feivel and his various works will be discussed at greater length in a future post at the Seforim blog; for now, see the significant discussion in Edward Breuer, “The Haskalah in Vilna: R. Yehezkel Feivel’s ‘Toldot Adam’,” Torah u-Madda Journal 7(1997):15-40.

[11] Much has been written regarding the authorship of the Sefer Hakanah and Sefer Hapliah. Some attribute it to R. Avigdor Kra (see here). See also Sdei Chemed (vol. 9), Klalei HaPoskim V’HaHoraa (15:59), Shorshei Minhag Ashkenaz (3:375, notes 71-72), Chida in Shem Hagedolim (Erech Hakanah and Erech Hapliah , notes of Menachem Zion ibid, notes of Shimon Chanes in Rav Upalim of R. Avraham Ben Hagra (pg. 97), A. Marcus, Hachasidus (pg. 377), and Professor Israel Ta-Shma (Kneset Makcharim, 3:228).

Ari Kinsberg is one of the great young scholars of American Jewish History (under 40), as he has spent several years researching and editing the two-volume magisterial Hebrew Printing in America 1735-1926: A History and Annotated Bibliography (see Seforim blog reviews here and here).

In honor of Purim 5767 [2007], Ari has recently written about Judah Wistinetzky (1844-1908) and the latter’s Ayelet ha-Shahar, given as mishloach manot gift to his friends. For those of us who have not yet seen a copy of Ayelet ha-Shahar, Kinsberg provides a description of the small volume and also provides some biographical background to Judah Wistinetzky, highlighting the latter’s American connections. (For example: Did you know that he had arrived in America several years prior to publishing Sefer Hasidim in 1892?!?)

See here for Ari Kinsberg’s “A Litvish Maskil and His Literary Mishlo’ah Manot,” where he also provides a brief biography of Wistinetzky, based on Hebrew Printing in America (vol. 1, p. 376).

The Origins of Hamentashen in Jewish Literature:
A Historical-Culinary Survey
By Eliezer Brodt

I. Introduction

As Jews, most of our holidays have special foods specific to them; and behind each culinary custom, lays enveiled the reasoning behind them. Shavuot brings with it a vast array of customary dairy delicacies – in some parts of the world, cheesecake is practically obligatory – not to mention different customs in regard to how and when to eat them. Rosh Hashanah in renowned for the different fruits and vegetables eaten as physical embodiments symbolizing our tefillot; Chanukah has fried foods (no trans-fats please); whether latkes sizzling in the frying pan, or the elusive Israeli sufganiyot (jelly doughnuts) seen for a month before but not to be found a minute after Chanukah’s departure, and on the fifteenth of Shevat a veritable plethora of fruits are sampled in an almost ‘Pesach Seder’-like ceremony. Of course, on Purim we eat hamentashen.

Hamentashen. Those calorie-inflated, Atkins-defying, doughy tri-cornered confections filled with almost anything bake-able. The Mishpacha reports that this year in Israel alone, an astounding 24.5 million hamentashen will be sold, weighing 1225 tons, and yielding an approximate 33 million NIS in sales.[1] The question that many will be asking themselves is “where did this minhag to eat hamentashen come from?”

Recently I started researching this topic; thus far (and I hope to find more) my results are as follows.

The earliest source I have located so far is in a liturgical parody from the seventeenth century, where it includes a reference to eating hamentashen.[2] In an 1846 cook book called The Jewish Manual by Lady Judith Cohen Montefiore we find a recipe for “Haman fritters.”[3]

R. Barukh ha-Levi Epstein, in his Mekor Barukh, relates the following interesting anecdote which highlights the importance his grandfather placed on eating hamentashen:

One year in the beginning of the month of Adar he [my grandfather] noticed that the bakeries were not selling hamentashen. When he inquired as to why this was so, he discovered that there was a shortage of flour. He promptly went ahead and gave the biggest bakers in the city a large sum of money to enable them to buy flour to bake hamantsashen.[4]

In a Nineteenth Century Lithuanian memoir again the import of hamentashen is apparent. The author recalls that “my sister spent the day preparing the baked delicacies of Purim. Most important were the hamentashen.”[5] A. S. Sachs in his memories on shtetl life notes that his “grandma would add a Haman-tash for the kiddies” in the meshloach manot.[6] Professor Simha Assaf, in an article describing Purim, also writes that people made special foods called hamentashen.[7] Shmarya Levin recollects in his autobiography with great detail the hamentashen:

The much-loved little cakes, stuffed with nuts and poppy seed, which are called ‘Haman’s ears’ – sometimes ‘Haman’s pockets’ – had been prepared for us in vast numbers. Their shape alone was a joy. They were neither round, like rolls, nor long, like the loaf; with their triangular shape they were like nothing else that we ate during the year. The stuffing was made of poppy-seeds fried in honey, but there was not enough of it, so we used to eat the cake cagily, in such wise that with every mouthful we got at least a nibble of honeyed poppy seed.[8]

We also find hamentashen being eaten in Amsterdam[9] and Jews from Bucharia, as well, make אזני המן, similar to hamentashen. [10] לאה אזני המן מנין is a comedy listed in Avraham Yari’s bibliographical listing of comedies.[11]

As we can see, the custom of eating hamentashen is widespread and common from at least the 17th century. In fact, R. Shmuel Ashkenazi pointed to some sources which may demonstrate that hamentashen were eaten even earlier. Ben Yehuda in his dictionary claims that as early as the time of the Abarbanel (1437-1508), hamentashen were consumed. The Abarbanel, discussing the food which fell from heaven, the Mon, describes these cakes as:[12]

This sounds like our hamentashen although there is no reference to eating them on Purim. But R Ashkenazi pointed out to me that if this is the source, you might then be able to suggest that hamentashen was already eaten much earlier, as this piece of the Abarbanel is word for word taken from R Yosef ibn Kaspi who lived several hundred years earlier (Kaspi was born in 1298 and died in 1340)! Ben-Yehudah, in his dictionary also cites to a manuscript excerpt of a Purim comedy penned by R Yehudah Aryeh de Modena, where he writes יום שבו שלחן ערוך ומזומן בני ישראל הכו את המן יום שבו עשרת בניו תלו ואת תנוך אזניו אכלו and in the comments to this manuscript, it connects these foods to hamentashen.[13]

Irrespective when the custom of eating hamentashen began, the question we need to now explore is why hamentashen, what connection do hamentashen have with Purim? Hayyim Schauss explains that in actuality the origins of the hamentashen are not Jewish, rather, we originally appropriated them from another culture. He explains that:

“the hamentashen are also of German origin. Originally they were called mohn-tashen, mohn meaning poppy seed and tashen meaning pockets and also signified dough that is filled with other food stuffs. The people therefore related the cake to the book of Esther and changed the mahn to Haman [due to its similarity]. In time the interpretation arose that the three cornered cakes are eaten because Haman wore a three cornered hat when he became prime minister to Ahasuerus. The three corners were also interpreted as a symbolic sign of the three patriarchs whose merit aided the Jews against Haman.”[14]

Another reason offered for eating hamentashen also deals with the meaning (more correctly a pun) of the word – hamentashen, because Haman wanted to kill us out and Hashem weakened him, preventing him from doing evil to us. Thus, the treat is called המן תש (Hamen became weakened). Eating these pastries is representative of our faith that the same result will befall all our antagonists.[15]

The next reason offered by Menucha u-Kedusha has to do with the pastry itself, more specifically, how the filling is hidden. Until the events which occurred on Purim, the Jews were accustomed to open miracles like those in their battle with Sisra, whereas the Purim miracle appeared to be through natural events – only Mordechai knew that this was a miracle. To remember this, we eat pastries that the main part – the filling – is hidden in the dough, similar to the miracle which was hidden in nature. The filling chosen was specifically zeronim (seeds – poppy seed – mahn) to remind us of Daniel having eaten only seeds (and not non-kosher food) while in captivity at Nevuchadnezar’s court. Furthermore, according to this source the triangular shape also has meaning. The Talmud (Megillah 19b) records a three way argument from where to start reading the megillah. As the halakhah is to follow all three opinions and start from the beginning, we cut the pastries in triangular shape to symbolize our accordance to all three opinions. Another reason mentioned in Menucha u-Kedusha for the filling is based on the writings of R. Moshe Alsheikh, who states the Jews did not really think they were going to get completely wiped out until Mordechai finally convinced them so. The possibility arises that Mordechai was afraid to keep on sending out letters, so pastries were baked and the letters hidden therein. These pastry-letters saved the Jews; in turn we eat filled pastries. This reason is a bit interesting for itself, but what is even more interesting is that he never calls the pastries hamentashen.[16] A possibility might be kreplach, meat filled pockets boiled in soup, but the theory is unlikely as kreplach are not something special eaten exclusively for Purim – we eat it other times such as Erev Yom Kippur and Hoshana Rabah.

R. Yaakov Kamenetsky offers yet another reason for eating hamentashen on Purim. As we eat the hamentashen and eating is a form of destroying the item being eaten. Therefore, in eating hamentashen, we are fulfilling the commandment (figuratively) of destroying Amalek we are eating Hamen.[17]

Yom Tov Lewinsky and Professor Dov New both suggest that the reason for eating the hamentashen is because the custom in the Middle Ages was to cut off the ears of someone who was supposed to be hung,[18] to remember that we eat pastries from which a part had been cut off. Another point mentioned both by these authors is an opinion that the filling in the pastries [this is specific to poppy seeds] is in remembrance to the 10,000 silver coins that Haman offered to contribute to Achashverosh’s coffers.[19]

Aside from the general merrymaking on Purim, there is also a long tradition of written fun. Specifically, since the famous Massekhet Purim of R. Kalonymus ben Kalonymus (1286-1328), there have been many versions of these type of comedies written throughout the ages. One such was R. Avraham Mor, Kol Bo LePurim (Lemberg, 1855), which is a complete sefer all about Purim written to be humorous. Included therein is a question regarding changing the way hamentashen should be made from a triangle to make them square shape! He answered that it would be terrible to make hamentashen square. If the hamentashen are square they would have four corners which in turn would obligate the attachment of tzitzet like any clothes of four corners.[20]

One last interesting point in regard to hamentashen can be found within Prof. Elliott Horowitz’s recent book-length discussion related to Purim[21] where he notes that as recent as 2002, a Saudi ‘scholar’ Umayna Ahamad al Jalahma claimed that Muslim blood can be used for the three cornered hamentashen.[22] Horowitz also notes that in middle of the Damascus affair in 1840, a work from 1803 was discovered which claimed that Christian blood was used in the ingredients for Purim pastries.[23] Again in 1846, Horowitz writes that “on the holiday of Purim it was claimed the Jews would annually perform a homicide in hateful memory of Haman, and if they managed to kill a Christian the Rabbi would bake the latter’s blood in triangular pastries which he would send as mishloach manot to his Christian friend.”[24] In 1938 the Jews were once again accused of murdering an adult Christian and drying his blood to be mixed into the triangular cakes eaten on Purim.[25]

Thanks to Rabbis Y. Tessler, A. Loketch and Yosaif M. Dubovick, and the two anonymous readers, for their help in locating some of the sources.

Sources:
[1] Mishpacha (27 Shevat 5767), 30.
[2] שתו אכלו אזני המן – Israel Davidson, Parody in Jewish Literature (New York, 1907), pg. 193; Davidson also suggests eating twenty-seven dishes on Purim (see p. 22).
[3] Lady Judith Cohen Montefiore, The Jewish Manual (London, 1846)
[4] R. Barukh ha-Levi Epstein, Mekor Barukh (vol 1, pg. 974)
[5] Pauline Wengeroff, Rememberings: The World of a Russian-Jewish Woman in the Nineteenth Century, ed. Bernard Dov Cooperman, trans. Henny Wenkart (University Press of Maryland, 2000), pg. 29.
[6] A. S. Sachs, Worlds That Passed (Jewish Publication Society of America, 1928), pg 229.
[7] Simha Assaf, Sefer Hamoadim, p. 29.
[8] Forward from Exile: The Autobiography of Shmarya Levin, ed. and trans. Maurice Samuel (Jewish Publication Society of America, 1967)
[9] Minhagei Amsterdam pg 149 # 12
[10] Yalkut ha-Minhagim, pg. 210
[11] Hamachazeh Ha-Ivri, p. 76 n.654.
[12] This source is also quoted in the Otzar ha-Lashon ha-Ivrit, however the editors simply describe it as a phrase from the Middle Ages (vol 1 pg 59).
[13] Parashat Beshalach, end of chap. 16; Though I was unable to pin-point the comedy, it might be the one called La Reina Esther; see Mark R. Cohen, The Autobiography of a Seventeenth-Century Venetian Rabbi: Leon Modena’s Life of Judah (Princeton University Press, 1988), p. 235.
[14] Hayyim Schauss, The Jewish Festivals (Random House, 1938; Hebrew, 1933), pg. 270. The source for the first reason can be found in Judah David Eisenstein, Otzar Dinim u-Minhagim (New York, 1917), p. 336, and for the last reason in Yitzhak Lifshitz, Sefer Ma’atamim (Warsaw, 1889), p. 86.
[15] Avraham Eliezer Hershkowitz, Otzar Kol Minhaghei Yeshrun (St. Louis, 1918), p. 131.
[16] R. Yisrael Isserl of Ponevezh writes in his Sefer Menucha u-Kedusha (Vilna, 1864), pg 271-272.
[17] Yaakov Michoel Jacobs, Bemechitzas Rabbeinu: Hagaon Rav Yaakov Kamenetzky, zt”l (Feldheim, 2005), p. 142.
[18] Yom Tov Lewinsky, Sefer Hamoadim (153-154); Dov New, Machanaim # 43; See also the forthcoming post at the Seforim blog about Hanging Haman.
[19] Ibid.
[20] R. Avraham Mor, Kol Bo LePurim (Lemberg, 1855), pg. 6.
[21] Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton University Press, 2006)
[22] Ibid, pg. 9.
[23] Ibid, pg. 218.
[24] Ibid, pg. 219.
[25] Ibid, pg. 228.

I neglected to mention one other book that was just published. The book Dimyon Areyeh was originally printed in 1616 in Prague, this was the only edition until now. This book is addressed to those of Nikolsburg who were leinient in regards to Stam Yayin. This practice had been justified by R. Moshe Isserless (Rema) in his teshuvot which were subsequently removed in many editions. However, many questioned this practice this book, Dimyon Areyeh, is one of them. There is a nice introduction about the author, R. Yehudah Leib Pisak, and collects what little we know about him. It also discusses some of events and history about the stam yayin controversy. The type has been reset and includes new footnotes throughout. Additionally, it includes the Kuntras Pesak B’Inyan Taknot HaKehilot from R. Shmuel ben David Moshe haLevi author of Nahlat Shivah (which according to this publisher lends support to the Dimyon Areyeh). It is interesting that this was its original title but was removed (for no reason) in later editions of the Nahlat Shivah. Also in at least one edition of the Nahlat Shivah there are no real haskomat (m’ta’am ha’kamut) in a effort to shield those giving the approbation from criticisim which was leveled against the book. It is the Berlin 1763 edition.

If one wants to read more about the Rema leiniency see Asher Ziv’s edition of the Teshuvot HaRema no. 124. For more on the removal of that teshuva see Ziv, pages 66-67 and now Y.S. Spiegel Amudim b’Tolodot HaSefer haIvri – Kitiva v’Hataka p. 273 (also see his footnotes for more on the controversy generally); Daniel Sperber Minhagi Yisrael vol. 2 56 note 26. And, of course, on this topic generally see Haym Soloveitchik, Yenam.

Finally, I should mention in light of R. Dr. Shlomo Sprecher’s excellent article in Hakirah, a book he relies upon heavily – R. Tertis’s Dam Brit – is available from Biegeleisen in copy format, albeit smaller than the original folio size but does include pictures of the “Tertis Apparatus.”

There are many customs associated with Shavout, you can read about some here and here. One, is staying up all night and learning Torah (or at least part). This custom, which began in the 16th century in Safet spread rather quickly throughout the Jewish world. R. Yosef Karo, the author of the Shulkan Orakh lent a spiritual side. R. Karo stayed up all night and was studying with his student R. Shlomo Alkabtz (author of Lecha Dodi) and the following occurred:

Rav Yosef Karo and I agreed to stay up all night on Shavuot… we did not sleep for one minute… and when we began to study the Mishna.. we heard the voice of the Divine Presence, [with a feeble voice] speaking through Yosef Karo: ‘May you be blessed; return to your studies, do not stop for one minute, and go to Eretz Yisrael… Do not have pity on your vessels [material goods], because you will be sustained by “the upper realms”… so hurry to Eretz Yisrael, because I will be your sustainer, and I will provide for you and the peace of your house.’ And we all raised up a great cry of joy, when we heard the Divine Presence, her voice pleading with us…

Thus, feel the Divine and give Him honor.. and God will cause your hearts to merit becoming one with the Holy Land, to work it together, Amen.

Elliott Horowitz, who we had mentioned previously, has a rather interesting explanation to the quick spread of the custom. Horowitz notes that the rise in popularity of remaining up all night was due to the new drink – coffee. Coffee with its stimulant powers allowed more people to participate in this ritual. Thus, Horowitz notes in a period of thirty years no less than five editions of Tikkun lel Shavout are published in Venice. The same is true in other areas of Europe. This coincided with the rise of coffeehouses. Venice, the same city with all the printings of the Tikkun lel Shavout, in the 18th century, had some 200 coffeehouses (even prior to the rise of Starbucks). In Worms, the community was tasked with supplying coffee specifically for Shavout night. These facts precipitated greater parcipitation in a ritual with its demand upon wakefullness through the night.

While the above is rather interesting explaination for the spread of this custom, it is worth noting that Horowitz’s article appears incomplete. Specifically, he doesn’t touch on two other rituals which would benefit from coffee. The first would be Pesach night. As one is obligated to stay up (and this is min HaTorah) coffee it would seem would be perfect. (In fact, Briskers only stay up on Pesach night and do not stay up on Shavout to highlight this.)

But, perhaps coffee was not used on Pesach because a) it was a private – in the home and b) some considered hametz or kitnyot or at least susceptible to admixture with them.

The second area is the custom to say Shilchot at midnight. Many say it in the morning or some even say it early evening, but many hold midnight is the best time, why did this not benefit from coffee? In other words, why do we not see a rise in people reciting Selichot at midnight after coffee is introduced.

Finally, Horowitz does not discuss how almost all of the kabalistic customs from Safed where quickly adopted by the rest of Europe even when they had nothing to do with coffee. So the remaining awake all night can be seen as just an outgrowth of the acceptance of the others, think kabbalat shabbat etc.

Although Horowitz doesn’t touch upon these, his thesis is one to bear in mind when one is indulging in coffee (today RedBull) and cheesecake at 2 am.

Sources: Elliott Horowitz, “Coffee, Coffeehouses and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,” AJS Review 14:1 (Spring, 1989) 17-46; For a fascinating view of the spread of coffee to Amsterdam Jews and the rest of the world, one should read David Liss’s historical fiction work “The Coffee Trader.”