1

The Rabbi, the Rebbe, and the Messiah

The Rabbi, the Rebbe, and the Messiah
By Brian Schwartz
If someone were to ask you of an instance where a rabbi was declared the messiah by his followers, the first example that would probably come to mind is the last Lubavitcher Rebbe, R’ Menachem Mendel Schneersohn, who to this very day many of his chasidim regard as the Messiah, despite his death.  Many people would struggle to point to any other similar times in history, besides for the Shabbethai Tzvi affair and his various successors[1], where someone was thought of as the Jewish Messiah. However, throughout the past few hundred years, there have been a handful of rabbis who have been explicitly or implicitly declared the messiah, suggested it, or have been accused of suggesting it. 
Messiahship was a chasidic and mystical phenomenon, with chasidic rebbes; R’ Yisrael Ba’al Shem Tov[2], R’ David of Tulna[3], R’ Yisrael of Ruzhin[4], R’ Nachman of Breslov[5], R’ Yitzchak Isaac Safrin of Komarna[6], R’ David Moshe of Chortkov[7], and mystics; R’ Chaim Vital[8], R’ Chaim ibn Attar[9], R’ Moshe Chaim Luzzato[10], Shukar Kuchayil I[11], and Shukar Kuchayil II[12], and more recently Yisrael Dov Odesser[13], all being labeled one way or another as the Messiah[14].  Despite the characterization of these individuals as the Messiah, most lived on without any scandal associated with the eschatological attribution.  There is one instance however, which unfortunately did cause a great uproar.  I refer to you the case of R’ Menachem Mendel Hagar, the scion of the Vizhnitz chasidic dynasty, and the Transylvanian town of Borşa.
Borşa was a mountain village located in Northern Transylvania, in the Maramureș region of Romania.  In 1830 it had a Jewish population of 250, rising to 1,432 in 1890.  Most of the people in Borşa were chasidim of the Kosov-Vizhnitz dynasty.  In 1855, R’ Yaakov Tzvi Waldman, a chasid himself, though an adherent of R’ Chaim Halberstam of Sanz, was chosen as rabbi of Borşa.  Considered a great talmid chacham by his peers[15], Rabbi Waldman was defrocked by his own kehillah because of his harsh words towards the Vizhnitz Chasidim of his town.  The story behind this is relayed by R’ Avraham Yehuda Schwartz, author of the Sh”ut Kol Aryeh, in two letters he sent; one to the townspeople of Borşa, and one to R’ Menachem Mendel Hagar, the Rebbe of Vizhnitz.  In the letters, he mourns over the great bizuy talmid chacham that transpired because of the people of the town removing Waldman from his position as rabbi, replacing him with a boor, and threatening anyone who still considered him rabbi with excommunication.  

What caused all this to transpire?  In the year 1870, the Chasidim of Borşa decided that since the gematria of “Menachem” (the Vizhnitzer rebbe’s name) is equivalent to that of “Tzemach” (a term used by the prophets to refer to the messiah, see Zachariah 6:12, and Midrash Eicha Rabbah 1:57), Menachem Mendel Hagar, the Rebbe of Vizhnitz must be the messiah.  Reacting to this, Waldman said, “כי אמונה כזאת ועבודת האנשים המאמינים בה זרה.”

Here are the two letters printed in the Toldos Kol Aryeh, and if you look at the footnote to the letter to Borşa on p.147, you’ll notice that it says that it was first printed in the beginning of Shu”t Vayitzbor Yosef:
The Vayitzbor Yosef was written by R’ Yosef Schwartz[16], the grandson of R’ Avraham Yehuda Schwartz.  The copy I initially had, was the second edition printed by R’ Yosef’s nephew in Brooklyn in 1987[17].  Here is the title page:
  
However, a thorough search for the letter through the entire work came up with nothing.  It seems to have vanished.  After an exhaustive hunt, I was finally able to procure a first edition of the Vayitzbor Yosef, and upon examination, I was able to realize the full extent of how doctored the second edition is.  In the second edition, there are approbations added from R’ Yosef Schwartz’s other work Ginzei Yosef, and the index is in the back of the sefer, unlike the first edition where they were printed in the front, right after the hakdamah and before the pesicha.  These changes are quite innocuous.  However, in the second edition, a picture of the original title page is presented with a glaring omission.
Here is how it is presented:
And here is it in actuality:
Notice anything different?  That’s right, on the original title page, there is mention of a separate part of the sefer, “Naftali Savah Ratzon” which is supposed to be a collection of things that the author heard from his father R’ Naftali Schwartz.  If you guessed that the second edition is devoid of this section in its entirety, you would also be correct.  Here is a picture of the beginning of that missing section, which also happens to be printed in the back of the New York edition of Toldos Kol Aryeh:
Having gone through the Naftali Savah Ratzon, I couldn’t find any objectionable material that would have motivated the publishers from removing it.  So what was their motivation?  Remember the missing letter from R’ Avraham Yehuda Schwartz, the Kol Aryeh?  Well, in the first edition, there is another small section right after the pesicha, called “Hashmatah V’hosafa L’kunteres Naftali Savah Ratzon.”

Here is how the second edition appears:
And here is how it’s supposed to look like:
This section is four pages long, and in it can be found the censored letter from R’ Schwartz to the people of Borşa.  It would seem that this sensitive letter was behind the publisher’s motivation to totally remove any mention of the Naftali Savah Ratzon, since it was officially part of it as a hashmatah.  So not only was an important document lifted from the sefer, a whole section became a casualty along with it.  Why the publishers couldn’t just take the letter out and keep the rest of the Naftali Savah Ratzon, I’m not sure.  I guess they wanted as “clean” of a job as possible.
I must point out how Leopold Greenwald, Yaakov Tzvi Abraham, Dr. Yehuda Speigel, and Gedaliah Stein explain the rationale of the people of Borşa’s belief that Menachem Mendel Hagar was the Messiah, and how their explanation is mistaken.  Greenwald[18], Abraham[19], Speigal[20], and Stein both suggest how the belief was formulated as a reaction to Hagar’s sefer, Tzemach Tzadik.  In his work Zichron Borsa[21], Stein explains that since Hagar gave no explanation to the title of his sefer, which was perplexing since it did not have Hagar’s name within its title as do other sefarim, such as “Kedushas Levi” by R’ Levi Yitzchak of Berditchev, or “Ahavas Yonasan” by R’ Yonasan Eibeshutz, his chasidim saw in it an esoteric meaning.  As the gematria of “Tzemach,” which is used to refer the Messiah in Zachariah 6:12, is equivalent to “Menachem,” and likewise the gematria of “Tzaddik,” which is also used in Zachariah 9:9 to refer to the Messiah, is equivalent to “Mendel,” this must mean that their rebbe, R’ Menachem Mendel Hagar is indeed the Messiah! 
This explanation is simply untrue.  In no way, could the work Tzemach Tzadik have had any influence on what happened in Borşa in 1870, when it was only published for the first time in 1885.  As for the reason why it was called Tzemach Tzadik, Hagar’s son Baruch, explains in the preface to the work that he simply named it because the gematria is equivalent to Menachem Mendel.  It is also untenable to argue that a manuscript, or knowledge of one with the title Tzemach Tzadik, was floating around at the time of the dispute, because  R’ Baruch Hagar writes in the preface that the material for the work was only written a few years before his father’s passing in 1885.  Consequentially, we must take the letters of the Kol Aryeh for their simple meaning, that the people themselves came up with the gematria of tzemach and its link to the Messiah and the Vizhnitz Rebbe.
Many leading rabbis of the time came to R’ Waldman’s defense, including; R’ Moshe Schick[22], R’ Chaim Sofer of Munkatch[23], R’ Chaim Halberstam of Sanz[24], R’ Yosef Shaul Nathansohn[25], and the previously mentioned R’ Avraham Yehuda Schwartz. It seems that the only rabbi that came to the defense of the Vizhnitz Chasidim, was R’ Yehuda Modern[26].  What happened next isn’t very clear, but it seems that a tribunal was held by Schwartz to settle things[27], and Waldman was reinstituted as rabbi of Borşa.  Waldman died in Vienna in 1883.
As a side note, take a look at the last page of the letter of R’ Schwartz, printed in the first edition of the Vayitzbor Yosef, on the very bottom:
That is a stamp referring to the responsum of R’ Moshe Schick to Borşa!  I don’t know if this appears in every first edition copy, or if some private owner went to the trouble to specially stamp this, but it would be interesting to find out!


[1] Mordechai Mochiach of Eisenstaedt, Baruchia Russo, Jacob Querido, Abraham Cordozo, Yehuda Leib Prossnitz, and Jacob Frank
[2] See Ba’al Shem Tov Al Hatorah (Jerusalem 1998) in the Hakdamah #23 in the name of Nachum from Chernobyl, though this is seemingly a contradiction to the Iggeres Hakodesh of the Ba’al Shem Tov where he writes that he spoke with the Messiah.
[3] See Aharon Wertheim, Halachos V’halichos B’Chasidus (Mossad Harav Kook, 2002), pp. 20-21 fn. 52
[4] See David Assaf, The Regal Way (Stanford University Press, 2002), pp. 257-261
[5] See Yehuda Leibes, Studies in Jewish Myth and Jewish Messianism (State University of New York Press, 1993) p. 115
[6] See the hakdamah to Chumash Heichal Bracha (Lemberg 1864), “וגם דודי מורי החסיד השלם הצדיק אא”ק מוהר”ר משה הוא קרא אותי בפעם הראשון בשם מורה מורנו בפ’ בהר וקרא לפני או דודו יגאלנו ואמר עשיתי אותך גואל ואמר זה באנפין נהרין.”.  See Heichal Bracha on Leviticus 25:49 where he says that the verse is referring to Mashiach ben Yosef.  See also Megilas Starim (Jerusalem 1944) where he says he was born in the year משיח בן יוסף,  here.
[7] See Nochum Brandwein, Imrei Tov (1891) p.29a where he writes, “כמו ששמעתי מפי מרן הק’ והטהור איש צדיק תמים שמו נאה לו מוהר”ר דוד משה שליט”א. וזאת ידוע כי “משה” עולה :”אלקים אחרים”, כי בכוחו נמתק אלקים אחרים , “משה דוד” עולה: “שטן”,כי בכוחו להמתיק את השטן מישראל, ואז נמשך גאולה לישראל, כי: “משיח” עם הכולל עולה: “משה דוד”, ואז יקויים “ועינינו תראינה מלכותך” ע”י דוד משיח צדקך .  here.
[8] See Chaim Vital, Sefer Hachizyonos (Jerusalem, 2001) pp. 8, 17-18
[9] See Ohr Hachaim, Deuteronomy 15:7 at the end, here.
[10] See Isaiah Tishby, Messianic Mysticism (Littman Library, 2014) pp. 196-199
[11] See Yaakov Sapir, Iggeres Teiman Hasheni (Mainz, 1873)  here and Amram ibn Yachya Kerach, Sa’aras Teiman  (Jerusalem. 1954) pp.36-39 here.
[12] See ibid.
[14]  Though R’ Shalom Shachna of Lublin allegedly wrote on his gemara about the debate in Sanhedrin 98b over the name of the Messiah, “אני אומר שכנא שמו שנאמר לשכנו תדרשו”, referring to Deuteronomy 12:5, See Reuven Margolyos, Margolyos Hayam, Sanhedrin 98b #14, it was probably from a disciple in jest.  See Asher Ziv, Rabbeinu Shalom Shachna Milublin, Hadarom No.57, p.119.
[15] His two volume halachic work, Shu”t Tzvi V’Chamid, was printed from a manuscript in 2008.
[16] Here is a picture of R’ Schwartz with his wife:

[17] Unfortunately, hebrewbooks.org doesn’t yet have the sefer online. You can still look at the first forty pages for free on Otzar Ha-Hochma online with this link, here, even if you don’t have a subscription.
[18] Matzevat Kodesh (New York 1951) p.24 fn.57 here,  L’toldos Hareformatzian Hadatis B’Germania U’bungaria p.20 fn.40 here.
[19] L’koros Hayahadus B’trasylvania (New York) p.84
[20] Toldos Yisrael V’hispatchus Hachasidus B’Rusia H’Karpatis p.32
[21] (Kiryas Motzken, 1984) part 2 pp.68-71
[22] Shu”t Maharam Schick, Yoreh Deah #219,  here.  The published teshuva is written to an anonymous kehillah, though it is attributed to the town of Borşa.
[23] Toldos Sofrim (London, 1962) pp.37-38, here.  From Sofer’s letter we see how this was also part of the greater dispute between the Sanz and Sadigura chasidim, on this see David Assaf, Heitzitz V’Nifga Ch.19.
[24] Measef Ha’be-er year 7 p.42,  here.  I was very pleased when I first saw this letter. In it, Halberstamm argues that even an evil person that learns torah, his torah isn’t נמאסת, how more so then to a righteous person.  He brings a proof from the famous gemara in Chagiga 15b where a fire came down from heaven in front of Yehuda Hanasi to defend Elisha ben Avuya from disparagement.  I always made the same argument to fanatics who would say disparaging remarks about R’ Joseph B. Soloveitchik.
[25] Shu”t Shoel U’Meishiv Sheviah #16, also in Kerem Shlomo Tamuz 5743
[26] Tzfunos no.10 Teves 5751 p.118, here.
[27] See Toldos Kol Aryeh p.79 #122, here.



Kaddish – His Will

Kaddish – His Will
Leor Jacobi

Note: I wrote the following essay outline several years ago, but shelved it upon discovering that most of its novelty and much more had already been published by David de Sola Pool over a hundred years ago.[1] On the sad occasion of the recent passing of my beloved mother I offer it now in her memory. Prayer and divinity were close to her heart. May our prayers be deepened by their study.

The Kaddish is one of the most familiar and repeated prayers in the liturgy. In various forms, it concludes both the main body of the prayer and smaller sections. It is also recited by mourners and upon the conclusion of learning a tractate or a sermon.
Despite, or perhaps due to its familiarity, few are aware of an alternate interpretation and syntax at the beginning of the Kaddish, accompanied by altering the pronunciation of one word slightly, but significantly. This study will describe and analyze these two interpretations and propose a third.
1. The “Standard” interpretation. R. Yehudah ben Yakar (Ramban’s teacher), Rokeah, and Avudraham all followed the standard interpretation. See R. Shmuel Eliezer Stern’s concise compilation of their perspectives.
2. The GRA’s interpretation
3. Alternate interpretation

1. The Standard Interpretation

…יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

May his great name be exalted and sanctified in the world which he created according to his will. And may his kingship reign …

The deity is not referred to directly, but his great name is to be exalted and sanctified in the very world which he himself created, according to his own will and volition. The fact that the world was created according to the will of the deity seems rather obvious, pshita. However, in the liturgy of the evening prayers, we find the divine will associated with the maintenance of the celestial bodies:


ברוך אתה … אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו

This may be referred to in the Kaddish. Perhaps the divine will is mentioned in the Kaddish to emphasize that the details of the physical world were planned by the creator, not happenstance, hence it is fitting to exalt and praise his great name.
A more serious difficulty with this standard interpretation is found in the prayer על הכל based on the Kaddish which is recited upon removing the Sefer Torah from the Aron Ha-Kodesh. In modern prayerbooks it is found among the Sabbath prayers. In surviving synagogues of Tikocyn (טיקטין) and Krakow and in in other Polish synagogues the text was painted on the wall along with other “extra” prayers and sayings.[2] This prayer clearly parallels the Kaddish, but does not follow the standard interpretation, as will be explained in the next section. R. Yehudah ben Yakar (Ramban’s teacher), Rokeah, and Avudraham all followed the standard interpretation. See R. Shmuel Eliezer Stern’s concise compilation of their perspectives.

2. The GRA’s Interpretation
…יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

May his great name be exalted and sanctified, according to his will, in the world which he created. And may his kingship become regnant…

Notice the additional comma and the concomitant hard vocalization of the כּ with a dagesh in the following word: כִּרְעוּתֵהּ. Here the phrase “according to his will” refers back to the first clause of the preceding phrase, the exaltation and sanctification. It does not refer to the immediately preceding clause as per the standard interpretation.
The minor conceptual difficulty of the standard interpretation is now transformed into a deep and compelling concept. The purpose of the creation of the world was so that the creator’s name be exalted and sanctified within it.
This interpretation can be attributed to the Gaon, R. Elijah of Vilna, GRA in Ma’ase Rav 54, where it is noted that he was particular about the pronunciation of the hard כּ. GRA’s Diyyuqim b’nusḥey ha-tefilah v’ha-berakhot were first printed in the first edition of Shulhan Arukh with Biyur ha-GRA, Shklov 1803, and appear at the bottom of the first page of Priy Chodosh in later editions.

There, the concept it is explained more fully, with a proof is presented in the aforementioned על הכל prayer recited upon removing the Torah from the Ark:
עַל הַכּל יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרומַם וְיִתְנַשּא שְׁמו שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּעולָמות שֶׁבָּרָא הָעולָם הַזֶּה וְהָעולָם הַבָּא. כִּרְצונו וְכִרְצון יְרֵאָיו וְכִרְצון כָּל בֵּית יִשרָאֵל. צוּר הָעולָמִים אֲדון כָּל הַבְּרִיּות אֱלוהַּ כָּל הַנְּפָשׁות. הַיּושֵׁב בְּמֶרְחֲבֵי מָרום הַשּׁוכֵן בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. קְדֻשָּׁתו עַל הַחַיּות וּקְדֻשָּׁתו עַל כִּסֵּא הַכָּבוד
Note that this Hebrew prayer generally follows the structure of the Kaddish. However, the phrase “According to his will” is accompanied by “the will of those who fear him” and “the will of all of the house of Israel.” This cannot refer to the creation of the world, for mortals were not party to that event. Perhaps it refers to the post-facto consent of men. If so, it would differ conceptually with כרצונו, the will of the creator at the time of the creation. Also, stressing this point runs counter to the thrust of the prayer, exalting and praising the creator.

Wall of Tykocin synagogue, Poland, Leor Jacobi
This source suggests that an ancient tradition does not follow the standard interpretation. Furthermore, we find an association of the words כרצונו and יתגדל in Daniel 11:36, applied to an earthly king:

…וְעָשָׂה כִרְצוֹנוֹ הַמֶּלֶךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל עַל כָּל אֵל וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת

Some medieval prayer books do contain a hard כּ in כרעותיה. In the National Library of Israel there are examples from Provence, Italy, and Ashkenaz on microfilm. I refer to this interpretation as the GRA’s, although it probably preceded him by hundreds of years, because he related to the issue and is understood to have favored this interpretation. It should be noted that many early siddurim were not precise in following grammatical rules so the mere presence or absence of a dagesh should not in and of itself be taken as an indicator of syntax or interpretation.
GRA’s interpretation, while not well known, was endorsed somewhat in Arukh haShulhan 56 (where much of the previous discussion is found). GRA-oriented prayerbooks also reflect this interpretation via the punctuation, such as Siddur Vilna and Ezor Eliahu. However, Siddur Tefilat Yosef features the hard כִּ but without a comma before it, possibly a compromise approach: have it both ways or either way.
I now raise a couple of difficulties. The most striking aspect of this approach is its awkward word order. A much more straightforward formulation of GRA’s interpretation would be:

…יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. כִרְעוּתֵהּ, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

Perhaps the word כִּרְעוּתֵהּ was a later addition, hence not deemed proper to insert in the middle of the first phrase. In any case, GRA’s interpretation does not fit the text as well as the standard interpretation, where no re-ordering is required.
A minor difficulty with the GRA’s interpretation emerges upon comparison with the “Great Kaddish” recited upon the completion of a Tractate or Seder. The word כִּרְעוּתֵהּ does not appear in that text at all. This is explainable, and perhaps even necessary, according to the first interpretation, because the Great Kaddish does not refer to the creation of the world at all, but rather to the future redemption:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל
However, if כִּרְעוּתֵהּ refers back to יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ, as per GRA’s interpretation, the absence of the word in the Great Kaddish version is puzzling, or at least conspicuous. This suggests that כִּרְעוּתֵהּ refers back to בְּעָלְמָא דִּי בְרָא and hence, disappears in the Great Kaddish along with it.
To summarize so far, we have seen two competing interpretations of the same (orthographic) text of the Kaddish. Some evidence contradicts each of the two, with no clear tilt of the scales in favor of either. It seems to me more likely that the GRA’s interpretation would develop into the standard one in order to “correct the syntax” than the reverse direction. Lectio dificilior potior. This situation suggests exploring other alternatives.[3]

3. An Alternate Interpretation

…יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵהּ יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

May his great name be exalted and sanctified in the world which he created. May his kingship become regnant according to his will …

Rather than throwing the word כִּרְעוּתֵהּ back to one clause or another of the previous phrase, in this interpretation the word applies to the text that follows, a prayer for the establishment of the divine kingdom.
This interpretation is aided by the omission of the ו in the word ימלך following the word כרעותיה. The emendation is minor, and we do find an early textual example from a manuscript in the Cairo Geniza, JTS ENA 1983.2:

The absence of the ו assists this interpretation but it does not in and of itself negate the others. However, the interpretation is also suggested by another rabbinic source. The על הכל prayer discussed previously appears to be a later adaptation, an earlier version of which appears in Masekhet Sofrim 14:6:

ועוד צריך לומר, על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל ויתקלס שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הנכבד והנורא בעולמות שברא בעולם הזה ובעולם הבא. כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב, והוא יבנה ביתו בימינו ויחון פליטתינו ופליטת כל עמו בית ישראל בהמון רחמיו וברוב חסדיו לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום והוא ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בעבור שמו הגדול ואמרו אמן

I added some punctuation above and would translate part of the prayer literally as follows:

… in the worlds that he has created, this world and the next one. According to his will, the will of those in awe of him, and the will of his entire people, the house of Israel, his kingship shall be revealed and appear to us speedily and soon. He shall rebuild …

One may argue that, here too, the phrase: “According to his will…” refers back to the previous clause. In the adapted form that appears in prayer books, the phrase must be understood as referring back to the previous phrase, since the following phrase simply doesn’t appear. However, in this expanded and seemingly earlier form in Masekhet Sofrim, we would expect a connecting ו to follow the phrase, even more so than in the Kaddish itself, yet we do not find one. When על הכל was adapted from this prayer, the syntax was adjusted or corrupted.
The difficulty noted above in reconciling the GRA’s interpretation with the Great Kaddish is relieved via this approach, if not eliminated. The absent word כרעותיה is explained if the substantial additions in the Great Kaddish are an expansion[4] of כרעותיה.
May his great name be sanctified and exalted by the reign of his kingdom in the world he created, according to his will.
[1] David de Sola Pool, The Kaddish, Leipzig 1909, pp. 28, 33-35, 111-112. Among issues not covered here, see especially parallels in various verses and to the Christian Lord’s Prayer (Paternoster).
[2] In the “Isaac Shul” of Krakow על הכל was written in three different locations which have been restored and are all visible today. It may have moved from location to location at different periods and different layers were restored. Alternatively, it may have been painted in different locations for the convenience of the worshippers, so that they would not have to strain or move to another location during the procession after removing the Torah scroll from the Ark.
[3] My first attempt was to propose that the word כִּרְעוּתֵהּ is itself an erroneous later scribal addition. An ancient tradition maintains that one should bow during the Kaddish at several places. Sefer Kra’ Ravaṣ, by Rabbi Yehuda Lavi Ben-David is an excellent modern halakhic compendium of the various laws of bowing, accompanied with much original analysis.

The book lists no fewer than seventeen different opinions as to where exactly to do the bowing. Some medieval prayer books have a Hebrew instruction to bow written in the margin: כרע. These might have been misinterpreted as Aramaic and incorporated into the text of the Kaddish itself. However, since I have not located any significant textual evidence to support this theory, I mention it here solely for the reader’s edification and entertainment.
[4] If the third alternative is a genuine interpretation of the text of the Kaddish, and an early one, it could hypothetically have developed into the other interpretations.

First, the standard interpretation developed. The word כרעותיה was understood as referring back to the immediately preceding creation of the world and in tandem a ו was introduced verbally in וימלך. Alternatively, the Great Kaddish may have been composed or edited in accordance with the first, standard interpretation. This development may have been the result of a growing influence of the written texts, without vocalization and punctuation, as opposed to earlier oral forms which would have preserved the original interpretation.

Next, this new interpretation collided with the original, possibly in written form, with the ו in וימלך being introduced where the original interpretation was preserved orally along with the hard כּ of כרעותיה. This friction would have been resolved by artificially throwing back כרעותיה to the beginning of the first phrase, giving birth to the GRA’s interpretation.

Or כרעותיה originally went in both directions, following both GRA and the alternate interpretation, as De Sola Pool proposed (see note above).




Regarding Haftarah on Simchat Torah and the daily obligation to recite 100 blessings

Regarding Haftarah on Simchat Torah and the daily obligation to recite 100 blessings
Chaim
Sunitsky
It is well known that
Simchat Torah is not mentioned anywhere in the two Talmuds or Midrashim[1]. In
fact we have no proof that in the times of Talmud they used to finish the Torah
cycle reading on Simchat Torah. The prevalent minhag in the land of Israel was
to read the Torah not in one year but approximately in three[2]. In
fact it seems that every synagogue read at its own speed[3]
without any established cycle, so speaking of the specific “day” when they
would finish the reading is meaningless[4].
However in Babylon
where they read Torah in one year, it is important to establish when did they
finish? One would assume that reading in one year meant finishing on Shabbat
before Rosh Hashanah[5] or
Shabbat before Yom Kippur (since the 10 days between Rosh Hashanah and Yom
Kippur while technically being already in the next year are also related to the
previous year[6].)
Indeed R. Rueben Margolis[7]
claims that the original custom was to finish reading the Torah cycle on
Shabbat before Yom Kippur[8]. One
of his proofs is the statement in the Talmud[9] that
R. Bibi bar Abaye wanted to finish reading all parshiyot on the eve of
Yom Kippur, and when he was told this day should be reserved for eating, he
decided to read earlier. Had they finished the cycle after Yom Kippur, why
didn’t R. Bibi bar Abaye instead postpone it for later[10]?
This idea also explains the tradition that there are altogether 53 parshiyot
in the Torah[11],
and therefore Nitzavim and Veyelech[12]
should be counted as one. According to this all 53 parshiyot were always
read on Shabbat and there never was a special parsha that is read only
on Yom Tov[13].
Even though the Talmud
(Megilah 31a) mentions that on Simchat Torah, “Vezot Habracha” is read,
there is absolutely no proof that they read the entire parsha till the
end of Torah. What is more likely is that this parsha was chosen for
this particular day of Yom Tov, just as all other parshiyot chosen for
various holidays in the same sugia. Maybe the reason is that they wanted
to finish Sukkot with the general blessing of all the Jewish tribes[14].
This also explains the
Haftorah for this day. According to the Talmud (ibid) it is from the prayer of
Shlomo (Melachim 1:8:22) right before the Haftorah of the previous day
(1:8:54). The prayers and blessings of Shlomo fit perfectly with the prayers
and blessings of Moshe[15].
However our custom is to say the Haftorah from the beginning of Yehoshua.
Indeed the Tosafot (Megilah 31a) ask why our custom this contradicts the Talmud[16]?
However according to the assumption that only during Gaonic times did we start
reading the entire last parsha of the Torah on the second day of Shmini
Atzeret[17], it
makes sense that this caused the change in Haftorah, as the beginning of Sefer
Yehoshua is a natural continuation of the Torah and it starts with the death of
Moshe.
The second topic of
this post is regarding the obligation[18] to
make 100 blessings every day. This is codified as halacha in the
Shulchan Aruch[19].
However the common practice seems to be not to count[20] the
number of blessings and make sure to say 100 every day. Indeed on the holiest
day of our year – Yom Kippur[21] it’s
virtually impossible to make so many blessings. Indeed the Brisker Rav – R.
Yitzchak Zev Soloveitchik is quoted as counting the blessings he made every day
except on Yom Kippur since making 100 blessings on Yom Kippur is impossible
anyway, he did not even try to make as many as he could[22].
Another problem is that
most women who don’t pray 3 times a day almost never pronounce 100 blessings per
day. This led some poskim to write that women are not obligated in this
mitzvah[23].
All of this led some Rishonim
to look for alternative ways one can be considered to have made 100 blessings.
One of approaches it to count some of the blessings one hears as if he made
them[24].
Another approach is to count the prayer “Ein Kelokenu” as a number of
blessings[25].
This approach obviously seems somewhat farfetched[26].
In this short article
we will try to see if the is a different reason why the practice of 100
blessings was not originally followed by the majority of Jews. It is known that
not all halachik obligations are treated equally[27].
There are various reasons for this[28] but
at least one has to do with traditionally following what our ancestors did. If
the Jews originally resided in areas where the majority of grain was “yashan[29]” and
later moved to northern countries where the crop is planted after Passover and
all the grain of that crop is “chadash”, they continued ignoring the
prohibition against it[30].
Similarly the Brisker Rav said the reason very few people ever ask a rabbi
questions regarding trumot and maaserot is because they never saw
their parents who lived outside the Land of Israel do so[31].
At times however it
seems that the Jewish people originally followed an alternative opinion in halacha
and later when the Shulchan Aruch paskened according to a different
opinion the old custom did not change[32]. In
my humble opinion it seems the custom of making 100 blessings a day was also
originally not obligatory[33], and
even when the Rambam and the Shulchan Aruch effectively made it so, the people
continued not to “count their blessings”.
The wording of the
Talmud (Menachot 43b) is as follows:
תניא
היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל
מעמך רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי

It was taught[34]: R.
Meir used to say, a man is bound to say one hundred blessings daily, as it is
written, “And now, Israel, what doth the L-rd thy G-d require of thee[35]”? On
Sabbaths and on Festivals R. Hiyya the son of R. Awia endeavored to make up
this number by the use of spices and delicacies.

The obvious question is
why does the Talmud mention only R. Hiyya ben Awia as making a special endeavor
to compensate the missing blessings[36]?
What did everyone else do? It would seem logical that if there was a legal obligation
for everyone to make 100 blessings, the Talmud should have asked: and how do we
make up for missing blessings on Shabbat and Yom Tov[37]? It
would seem that R. Meir does not actually require to count the blessings one
makes during the day and make sure there are 100, and only one sage went out of
his way to always make 100 blessings. We similarly find other laws of the
Talmud that are stated as actual prohibitions but are possibly only
stringencies. These examples may include the prohibition of entering a business
partnership with an idolater or the prohibition of lending money without
witnesses[38].
Similarly the Rashba[39]
considers the prohibition against drinking bear with idolaters to be just “the
custom of holy ones (minhag kedoshim)”.
Even more compelling is
the version of the statement of R. Meir in Tosefta and Yerushalmi (end of Berachot)
implies that one would just normally end up[40]
making 100 blessings on regular weekdays:
תני
בשם רבי מאיר אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום. קורא את שמע ומברך לפניה
ולאחריה ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה וחוזר ועושה
שאר מצות ומברך עליהן

We learned in the name
of R. Meir that every Jew does [at least] 100 mitzvot [by making 100 blessings]
every [week]day. He reads Shma with blessings before and after[41],
eats bread with blessings before and after[42], and
prays 3 times 18 blessings[43] and
does other mitzvot[44] and
makes blessings on them.

I found the same proofs
in the Metivta edition of the Talmud in the name of R. Yerucham Fishel Perlow[45]. He
also brings that R. Meir’s statement in our Talmud Bavli is according to some versions:
 מאה ברכות חייב
אדם לברך בכל יום[46] and he suggests it can be translated as “100 obligatory
blessings does one make per [week]day” rather than “100 blessings is one
obligated to make per day”. He also brings some Gaonim and Rishonim
who understood that the mitzvah of making 100 blessings a day is not a full
obligation[47].
In conclusion I’d like
to mentions that obvious: this article was only meant to explain why many are
not as careful about the law of making 100 blessings per day as they are
regarding other laws contained in the Shulchan Aruch right next to this law
(i.e. the laws of morning blessings). This short essay is definitely not meant
as a halachic guide. We certainly should try to fulfil the letter of the law by
either listening carefully on Shabbat and Yom Tov to the blessings on the Torah
and Haftorah as well as the repetition of Shmone Esre[48], or
eat a few snacks which contain foods that require different blessings[49].


[1] It is however
mentioned in the Zohar 3:256b.
[2] Megilah 29. It
was already linked to their general dividing many of the sentences into much
smaller verses (Kidushin 30a).We may actually have this preserved in Devarim
Rabbah where each new chapter starts with: Halacha, Adam MeYisrael and we have
21 such beginnings instead of 10 or 11 for parshiyot of Sefer Devarim. 
[3] See Hiluke
Minhagim between Eretz Yisrael and Babel.
[4] Although they
would presumably make the “siyum” and celebrate when they did indeed finish the
Torah (see Kohelet Rabbah 1:1).
[5] See Levush, 669
who gives a somewhat strange explanation that the reason we don’t finish the
cycle of Torah reading by Rosh Hashanah is to “deceive the Satan”.
[6] GR”A to Sifra
Detzniuta, see also a similar idea in TB Rosh Hashanah 8b.
[7] Shaare Zohar,
Megilah 30b, Nitzutze Zohar 1:104b, 3rd note.
[8] He seems to
claim this for Eretz Yisrael but it seems more reasonable to say this is true
regarding Babel.
[9] Berachot 8b.
[10] Indeed for us
the halacha is that someone who didn’t read the parsha on time, should finish it
before Simchat Torah.
[11] See for example
Tikune Zohar, 13th Tikun, GR”A there.
[12] Indeed at the
end of these two parshiyot we have one Masoretic note that counts all their
verses together – 70, rather than 30 verses for Nitzavim and 40 for Vayelech as
is usual for other parshiyot that are sometimes joined. Regarding their
splitting see also Tosafot, Megilah, 31b and Magen Avraham, 228.
[13] According to
this on certain years, when there was no Shabbat between Yom Kippur and Sukkot,
two other parshas were joined.
[14] See Sefer
Hamanhig, Sukka.
[15] See also Rashi,
Megilah 31a that Shlomo sent away the people on the eight day and this is why
the Haftorah for Shmini Atzeret was taken from this chapter.
[16] See also Rosh
and Tur that claim our custom is based on Yerushlami, but this is found not in
our Yerushalmi.
[17] Note that one
can’t bring any proof for this from the fact that the Talmud (Megilah 30a) does
not mention that on Simchat Torah 3 Sifrey Torah are taken out as it mentions
regarding Hanukkah that falls on Shabbat and Rosh Chodesh, and regarding Rosh
Chodesh Adar that falls on Shabbat. Aside from being an argument from silence,
the custom to read a passage regarding the mussaf sacrifice from Parshat
Pinchas is not of Talmudic, but of Gaonic origin (see Bet Yosef, 488). So we
would at most expect there to be two Torah Scrolls on the second day of Shmini
Atzeret, but if our argument is correct, they read only from one scroll.
[18] Talmud,
Menachot 43b. There are some sources that seem to attribute this law to King
David (Bemidbar Rabbah 18:21).
[19] Orach Chaim
46:4.
[20] On a typical
weekday one pronounces 100 brachot anyway due to large number of blessings in 3
Shmone Esre prayers (3*19=-57). However on Shabbat and Yom Tov the 4 Amidahs
with 7 blessings each make only 28 blessings, and the only way to make 100
blessings is by eating fruits and snacks and smelling fragrances throughout the
day.
[21] Even though we
pray five Amidahs on Yom Kipur, each has only 7 blessings and since there are
no meals throughout the day we can only compensate the missing brachot by
smelling various fragrances and making blessings on them.
[22] See Tshuvot
Vehanhagot 4:153.  Others say one should
still try to maximize the number of blessings even if you can’t reach 100 (R.
Haim Kanevsky quoted in Dirshu edition on Mishna Berura, 46).
[23] Shevet Halevi
5:23, Tshuvot Vehanhagot 2:129. However R. Ovadia Yosef (Halichot Olam,
Vayeshev) obligates women in making 100 blessings.
[24] See Orach Chaim
284:3.
[25] See Machzor
Vitri,1; Sidur Rashi,1; Rokach; Kol Bo, 37.
[26] See Sefer
Hamanhig, Dinei Tefillah (page 31) ולפי דעתי אין שורש וענף
לזה המנהג.
[27] The GR”A explains
that the statement in the Talmud (Shabbat 155b): “there is no one poorer than a
dog or richer than a pig” hints to two prohibitions: eating pork and speaking
lashon hara (evil speech). While every Jew is careful about the former (this
mitzvah is “rich”), very few people fully keep the latter (and this mitzvah is “poor”).
[28] Some mitzvot
are just very difficult to keep, like the obligation for every man to write his
own Sefer Torah.
[29] The five main
grains that took root after Passover are forbidden to be eaten until the day
after next Pesach and are called “chadash” – new [crop]. The grain from the
old, permitted crop is called “yashan” – old. Some poskim hold that the
prohibition does not apply outside the land of Israel, but the GR”A thought
these laws are applicable everywhere.
[30] See the GR”A
Yore Deah 293:2 אלא שנמשך ההיתר שהיו זורעין קורם הפסח.
[31] Similarly the
Chofetz Chaim says the reason most people ignore the prohibition against evil
speech is also because their parents did not stop them from speaking Lashon
Hara from childhood (Haga in the end of his 9th chapter of Chofetz
Chaim).
[32] I brought an
example of this in an article about mezuza, where it seems there used to be an
opinion followed that a house with more than one entrance only requires one mezuza.
[33] It is
interesting that according to the Manhig (quoted above) ונראין
הדברי’ שאחר שיסדן משה רבינו ע”ה שכחום וחזר דוד ויסדם לפי שהיו מתי’ ק’ בכל יום Moshe first instituted this law and it was
later “forgotten” and reinstituted by David. I am not sure how it’s possible
that this law would ever be “forgotten”.
[34] I am quoting
Soncino’s translation.
[35] There are a few
different interpretations regarding how this verse hints to 100 blessings, see
Rashi and Tosafot.
[36] See Hida,
Machazik Beracha to Orach Chaim 290.
[37] See similar
logic in Tosafot Baba Metzia 23b that we don’t pasken like Rav that meat that
was not watched becomes forbidden since the Gemora asks: “how does Rav ever eat
meat” and does not ask: “how do we eat meat”. See also Rosh, Pesachim 2:26 that
only one sage was careful to start the “Shmira” of matza so early, and
therefore the halacha for us does not follow him (Yabia Omer 8:22:24).
[38] See for example
Ritva, Megillah 28a, see also Ran on the Rif, end of first perek of Avoda Zara.
[39] See Bet Yosef,
Yore Deah 114 in the name of Torat Habayit.
[40] It’s also
possible R. Meir’s statement is in realm of agada rather than halacha.
[41] That’s 7
blessings.
[42] If he eats 2
meals a day and makes Birkat Hamazon with a cup of wine, he will make 2+4+2
blessings during each meal, i.e. 16 blessings a day.
[43] 57 blessings.
[44] The blessings
on tefillin and tzitzit make 2 or 3 blessings, blessing on the washing hands
and two or three blessing on the Torah add another 5-7 blessings. Altogether we
get 7+16+57+5/7=85/87 blessings. If we add all the morning blessings we will
get more than 100.
[45] Commentary to
R. Saadia’s Sefer Hamitzvot (Aseh 2).
[46] This is the
Girsa of Tur and some other Rishonim.
[47] See R. Perlow
on Sefer Hamitzvot quoted above.
[48] At any rate one
should listen carefully and if there is a small minyan, when people don’t pay
attention to the blessings on the Torah or to the repetition of Shmone Esre,
they cause a “bracha levatala”.
[49] For example an
apple, some watermelon, a piece of chocolate and some cake will add 4 blessings
before and 2 after.



The American Yekkes

The American Yekkes[1]
By Yisrael Kashkin
As I march around town grasping my Hirsch Siddur, I sometimes am asked, “Are you a Yekke?” to which I answer, “I am an American Yekke.”[2]  This statement draws puzzled looks as if I had said that I were an Algonquin Italian. “America is a Germanic country and my family has lived here for a century,” I say, attempting to explain but provoking usually even more puzzlement. For those who want to hear more, I present my case. 
Consider the country’s language. English is technically a Western Germanic tongue. It started when Germanic tribes settled in Britain in the fifth century, displacing Common Brittonic, a native Celtic language, and Latin, which had been introduced by the Romans. The English that was formed then was called Old English. As Wikipedia describes it, “Old English developed from a set of Anglo-Frisian or North Sea Germanic dialects originally spoken along the coasts of Frisia, Lower Saxony, Jutland and Southern Sweden by Germanic tribes traditionally known as the Angles, Saxons, and Jutes. As the Anglo-Saxons became dominant in England, their language replaced the languages of Roman Britain…”[3] Frisia is a coastal region along the Southeastern corner of the North Sea which today sits mostly in the Netherlands. 
The Frisian languages are the closest to English. Wikipedia explains: 

The Frisian languages are a closely related group of Germanic languages, spoken by about 500,000 Frisian people, who live on the southern fringes of the North Sea in the Netherlands, Germany and Denmark. The Frisian dialects are the closest living languages to English, after Scots.[4]

The language of Scots mentioned here is also a Frisian tongue brought by the Germanic immigrants and not Scottish Gaelic, a Celtic language that people generally associate with Scotland.[5] 
Old English was followed by Middle English which started in the 11th century after the Norman Conquest and continued unto the late 15th century. While Modern English contains vocabulary from several languages, the second most prominent being French which arrived with the Normans, the basic vocabulary and grammar of English is Germanic. Of the 100 most commonly used English words, 97% are Germanic; of the 1000 most commonly used English words, 57% are Germanic.[6]
Look at this example. Here’s one way to say, “Hello, my name is Harold” in several languages, the first four being Germanic. 
Dutch: Hallo mijn naam is Harold. 
German: Halo mein numen ist Harold. 
Swedish: Hej, mitt namn är Harold 
English: Hello, my name is Harold. 
French: Je m’appelle Harold. 
Italian: Ciao, mi chiamo Harold. 
Latin: Salve nomen meum HOROLD. 
Russian: привет меня зовут Гарольд. 
Chinese: 你好,我的名字是哈羅德 
See what I mean? 
As mentioned, those Germanic tribes went by the names Angles, Saxons, and Jutes. While most people associate the term Anglo-Saxon with the American aristocracy and the British, the term actually finds its origins in those Germanic settlers of Britain as does the name of the language called English, which derives from the Angles specifically. The Encyclopedia Britannica sums it up as follows: 

Anglo-Saxon, term used historically to describe any member of the Germanic peoples who, from the 5th century ce to the time of the Norman Conquest (1066), inhabited and ruled territories that are today part of England. According to the Venerable Bede, the Anglo-Saxons were the descendants of three different Germanic peoples—the Angles, Saxons, and Jutes—who originally migrated from northern Germany to the island of Britain in the 5th century at the invitation of Vortigern, king of the Britons, to defend his kingdom against Pictish and Irish invaders.[7] 

The Venerable Bede was an 8th century English monk and historian whose book The Ecclesiastical History of the English People earned him the title “The Father of English History.” The name Bede is actually Anglo-Saxon, ie. Germanic, being built on the root bēodan or to bid or command.[8]  Thus, the father of English history has a Germanic Anglo-Saxon name. 
It is possible that a high percentage of the inhabitants of 5th century Britain were not only influenced by the Germanic invaders but were actually comprised largely of those Germanic invaders and their descendants. We see this in the spread of the Frisian-Germanic language throughout Britain. In “Empires of the World, A Language History of the World,” Nicholas Ostler traces the decline of Latin during the collapse of the Roman Empire against invading armies. Slavic languages took hold in Eastern Europe but Germanic-Frisian held sway in Britain. 

Perhaps something similar happened at the opposite end of the Roman dominions, for Britain too lost its Latin in the face of invasions in this period. It also lost its British. This event of language replacement, which is also the origin of the English language, was unparalleled in its age – the one and only time that Germanic conquerors were able to hold on to their own language.[9] 

Ostler cites a theory by researcher David Keys that the ravages of the bubonic plague facilitated the spread of the Frisian Germanic dialect as it wiped out a high percentage of the Britons who, unlike the Saxons, maintained trade routes with the Roman Empire, from which the plague entered the island. A Germanic language took hold because a large percentage of the populace was actually Germanic. 
Genetic studies support the theory. One study at the University College of London tracked a chromosome that is found in nearly all Danish and North German men to about half of British men.[10] It is not found in Welsh men of Western England where the Angles and Saxons did not invade. 
While anthropologists debate the percentages of the British populace that trace to the AngloSaxons, the sociological discussion is more relevant to the thesis. The Germanic Anglo-Saxons ruled the British Isles for centuries, and rulers tend to dictate cultural norms. The Wikipedia entry on the Britons sums up their demise with the pithy words: “After the arrival of the Anglo-Saxons the population was either subsumed into Anglo-Saxon culture, becoming “English”; retreated; or persisted in the Celtic fringe areas of Wales, Cornwall and southern Scotland, with some emigrating to Brittany.”[11] The point here is that the nationality called English is built on Anglo-Saxon or old Germanic culture. 
And again, pithily, Wikipedia sums up the entire cultural transformation of Britain under the Germanic invasion: 

The Anglo-Saxon settlement of Britain is the term traditionally used to describe the process by which the coastal lowlands of Britain developed from a Romano-British to a Germanic culture following the withdrawal of Roman troops from the island in the early 5th century. The traditional view of the process has assumed the large-scale migration of several Germanic peoples, later collectively referred to as Anglo-Saxons, from the western coasts of Europe prior to the establishment of the Anglo-Saxon kingdoms that came to dominate most of what is now England and lowland Scotland.[12] 

A connection between the aristocracies of Germany proper and England has endured to modern times. British Kings George I and II were born in Germany, spoke German, and belonged to the House of Hanover.13 Queen Victoria’s mother was born in Germany, and Prince Albert, the husband of Queen Victoria, also was born in Germany. Their son King Edward VII, was an uncle of Kaiser Wilhem II, the last German Emperor and King of Prussia. Mary, the Queen consort of King George V, was a princess of Teck, a German aristocratic line. The present British monarch, Queen Elizabeth II, inherited the throne from Edward VII’s grandson George VI. Thus, she too is part German as are the princes Charles and William, the current heirs to the throne. 
It should be no surprise that the British and other Germanic peoples have much in common. One sees it in their orderliness, rationalist mindset, industriousness, and emotional reserve. Similar too is the Anglo aristocracy that set up the USA, laid down its primary culture, and arguably continues to run the place or did so through the 1950s. The educated American reader certainly needs no overview of the British roots of the USA which started as a British colony. The connection is so strong that the term WASP or White Anglo-Saxon Protestant is generally used by Americans to designate a type of American even though, as I have shown, it traces back to the Germanic English and their German ancestors. While the USA is composed today of many ethnic groups, it is governed mostly in an AngloGermanic style, ie. rule-based and organized. 
So there’s the Germanic-English connection and its role in the founding of America. What about the American people? There we have an even more recent linkage via 19th century immigration. German Americans, some forty-nine million strong, are the largest ancestral group in the country.[14] By contrast, Irish Americans number thirty-five million and Italian Americans seventeen million. The 2010 census reports the top five as follows:
1      German      49,206,934      17.1% 
2      African      45,284,752      14.6% 
3      Irish      35,523,082       11.6%
4      Mexican      31,789,483      10.9% 
5      English      26,923,091      9.0% 
Incredibly, there are nearly twice as many Americans of German ancestry as English.[15] In 1990, fiftyeight million Americans reported German ancestry, constituting 23% of the entire country.[16] Between 1850 and 1970, German was the second most widely spoken language in the United States, after English.[17]
Germans immigrated in the greatest concentrations to the Midwest where the state legislatures of several of the North-Central states promoted their immigration with funding and support.[18] The area between Cincinnati, Milwaukee, and St. Louis was known as the German triangle.[19] By 1900, more than 40% of the major cities of Cleveland, Milwaukee, and Cincinnati were German American.[20] However, they landed also in large numbers in New York and Pennsylvania and went all the way to the West Coast. In 1790, a third of the residents of Pennsylvania were German immigrants.[21] The following map shows plurality ancestry, ie the largest groups of national origins, in each state in 2010: 
Plurality ancestry in each state.[22]
More states have a plurality ancestry of German than any other nationality, three times the number of the next highest group.[23] Moreover, significant German immigration started in the 1670s and continued in large numbers throughout the 19th century, whereas most of the other ancestral groups of significant numbers arrived much later into a more established culture into which they strove mostly to conform.[24] Africans, whose numbers come closest to the Germans, also arrived early but were not in a position to shape the national culture.[25] 
Now, the word German and any word that contains it such as Germanic are problematic for many Jews, particularly those who were most directly affected by the Holocaust. This is understandable. However, as we have shown, the term Germanic is not limited to Germany proper. Germanic languages are spoken in such places as Holland, Norway, Sweden, and Denmark, culturally similar countries from a global perspective, and sources of immigration to the USA, particularly the Midwest. All are considered Germanic peoples.[26] Switzerland and Belgium too are largely Germanic. While technically, English and German belong to the West German family of languages along with Dutch and Afrikaans, North Germanic languages include Norwegian, Danish, Swedish, Icelandic, and Faroese, which is spoken in the islands off the coast of Norway.[27] The adjective Germanic describes not just the culture of Germany but that of Northern Europe including large parts of Holland, Scandinavia, England, Switzerland, Luxembourg, and Iceland. The Danes who are famous for protecting Jews during World War II are Germanic, as were the Dutch business associates of Otto Frank, Anne Frank’s father, who assisted her family as they hid in the attic, as was the Swede Raoul Wallenberg, who, by the way, studied in the American Middle West, at the University of Michigan, before he risked (and likely lost) his life saving Jews during the Holocaust. 
Accordingly, England, Germany, and the United States are not culturally identical. The Germanic Anglo-Saxons merged with the Britons and Pics of the British Isles. The British colonialists cohabited the New World with French settlers, Native Americans, Africans, Dutch, Irish, and an idiosyncratic group of Germans who came to the New World in search of religious freedom. As the USA formed and evolved millions of immigrants from all over the planet joined them. Germans are more intense than the other two groups. The British have the best sense of humor. Americans are the least formal of the three. Additionally, Americans are the least class conscious, have by far the best record regarding treatment of the Jews and religious freedom in general, and lack the ethic of blind obedience to authority that once characterized the Germans and enabled the Holocaust. In fact, the phrase “question authority” originated in the USA during the sixties movement and is arguably traceable to American sensibilities in general. Nobody knows what the future holds, but as I write, America, though Germanic, is not Germany, even as it picked up many traits from German immigrants. The same applies to England. But all three societies start to look quite similar when you compare them to Italy, Greece, Ukraine, Turkey, India, China, Nigeria, or the Arab countries. 
Even though my great-grandparents, who I never met, lived their lives in shtetls in the Ukraine, I am more Western and Germanic in style than Eastern European. Many Jewish Americans of Eastern European extraction can claim the same since peak immigration occurred at the turn of the last century. In those days, immigrants were encouraged to Americanize. The situation might be somewhat different for the people who attended yeshivos in New York City and lived in enclaves there, but for those who lived “out of town”, moved to the suburbs, or attended public school, the culture could be quite distinct from that of Eastern Europe. In American public schools until very recently, literature classes consisted of British and American authors and history classes British and American leaders, the latter being of Anglo descent. 
Granted, America has many sub-cultures, some not Anglo at all. You can visit neighborhoods in Metropolitan New York City such as Spanish Harlem and Chinatown in Manhattan or Little India in Jersey City and experience the difference. However, many Jewish Americans were raised in the suburbs, and their culture was defined by the public education system which took its cues from the universities which themselves are Anglo-Saxon in style, at least they used to be. Consider the archetypal professor in a tweed jacket with elbow patches ‒ the British gentleman. So, too, are most corporations Anglo-Germanic in style with their command and control organizational structure. 
The German influence is seen from coast to coast. Some people argue that the whole notion of a public education, funded and administered by the government, comes from the Germans.[28] Elsewhere, schooling was a private matter. This may be one reason that the Midwest developed such strong public schools, as German American writer Kurt Vonnegut often noted[29], and such strong state universities. In the Northeast, private colleges are more prominent. The concept of kindergarten comes from Germany.[30] The concept of the research university, used by many of America’s most prominent institutions, comes from Germany, as does the practice of faculty following their interests and students choosing their courses – the model used in most colleges today.[31] The old British model called for a rigid curriculum. The prizing of home ownership, which is a strong American value, was common among German immigrants. In the words of La Vern J. Rippley, “There was a low rate of tenancy among early German immigrants, who purchased homes as early as possible. German Americans have traditionally placed a high value upon home ownership and prefer those made of brick.”[32] Not surprisingly, home ownership is highest in the Midwest.[33] And let us not fail to mention hamburgers with pickles and frankfurters with sauerkraut, German imports, named for German cities but as American as the flag. Few Americans have 4th of July picnics or any picnics without them. 
Even socially, America resembles Germany. I recall as a youth visiting Europe and noting the contrasting styles of the people in various societies, particularly in comparison to Americans. As I entered each new country, I felt as if I were meeting entire new breeds of people. For example, the English were more classy (more than me) and sticklers about social propriety. They had complex rules about social interactions that I had never heard before, when to call, when not to call, how long a visit should be, what topics to discuss and not to discuss. The French were more cultured and had rules about food, dining, and clothing, rules that I had never heard before. I was impressed by aspects of both groups but felt like an outsider. However, with the Germans I seemed to know the rules and to care about them as well. The smooth running of society was a central concern. Our very practical goals for education seemed similar. They were ambitious and interested in engineering, commerce, politics, and history. The gaps between their style and mine were the narrowest − even physical mannerisms and social cues seem to be the same. For example, while the British, French, and Germans all displayed senses of humor, the Germans tended to take serious topics more seriously and refrain from joking about them.[34] I felt much of the time that I was with Americans, which is not something I felt with any other group. 
Blogger Dana Blankenhorn makes a similar observation: 

Here is something you weren’t told in school.  

America is a Germanic country.  

Our food is German. Our dress is German. Our distances, both personal and urban, are German. Our sense of beauty is German, not French. Our bread and sweets are German. Our loud laughter is German. America has people of French and Spanish and Polish and English and Irish and a hundred other descents, but the Germans set the mood, and the mood remains the same.[35] 

On the darker side, some argue that the notion of compulsory peacetime military service and general militarism come from the Germanic kingdom of Prussia and lead to the World Wars.[36] As James Gerard, the US ambassador to Germany during World War I noted, “Prussia, which has imposed its will, as well as its methods of thought and life on all the rest of Germany, is undoubtedly, a military nation.”[37] Mirabeau the French orator said, “War is the national industry of Prussia” and Napoleon said that Prussia “was hatched from a cannon ball.”[38] The USA, with a larger military budget than the next fifteen nations combined and five times the budget of the second biggest spender, seems to have inherited much of this militaristic sensibility.[39] The USA, despite having oceans for natural boundaries, has military personnel in over one hundred countries, far exceeding the global military presence of any other country.[40] 
With all of this said, we can return to the term that I have set out to explain: American-Yekke. What is a Yekke? Is he or she a descendant of Yepeth, Gomer, Ashkenaz, and the Germanic tribes that migrated from Asia Minor to Central Europe, warring with and pushing out the Roman legions?[41] No, he or she is a descendant of Shem, Abraham, and Sarah who practiced Judaism in the countries built by those Germanic peoples, extracting some of their better qualities. An American-Yekke is a Jew who lives not in European Germanic countries such as Germany, Austria, Switzerland, or Holland but in Germanic America. 
Just this week, I received a phone call from a long, lost elder cousin. He was born in Cuba in the 1930s after my great-uncle immigrated there from a shtetl in the Ukraine. One brother gained entrance to the United States and the other to Cuba where he stayed until the communist takeover, immigrating eventually to Miami, Florida. My cousin was raised in Cuba and absorbed some of the best features of the Latin personality. He is easygoing and super-friendly, almost musical in his speaking manner. Certainly, I observed myriad universal Jewish qualities in my cousin and traces of Eastern Europe as you’ll find in me. But you can hardly call him an Eastern European even though his father, a wonderful man, was very much an old world yid from the shtetl. In talking to my cousin after a break of four decades, I could see how much we are shaped by the societies in which we are reared even as we retain Jewish identity and practice as he has. I have made similar observations of South African Jews whose parents are from Lithuania, British Jews whose parents are from Poland, and French Jews whose parents are from North Africa. We absorb much from the societies in which we live. I once had a Shabbos meal with a Haredi family in Paris. They served traditional Eastern European type food – chicken and kugel – but in tiny portions on large plates, in the manner of French cuisine.[42] After only one generation in France the influence was visible. 
So what are the repercussions of this? They are that some American Jews will be attracted to German Orthodoxy as it developed to suit the needs and reflect the sensibilities of pious Jews in Germanic lands. Each of the different camps of Orthodoxy work from the same literature, principles and laws. They are substantively the same, differing only in the margins, in style, via the parts of the Torah that they emphasize. 
I have observed a curious phenomenon. Many Russian Jewish baalei teshuvah thrive in the Eastern European portion of the Haredi world, looking completely at home there. They embrace the isolation from and lack of identification with the general society that characterizes much of that world. After all, they don’t even want you to call them Russian. “I am a Jew from Russia, not a Russian Jew,” they’ll say. Now, how many American Jews don’t want to be called American? Even those who make aliyah often still refer to themselves as American. Same with the British, Canadians, Australians, Swiss, and other Westerners. One can see in these recent immigrants from Russia how Eastern European Jewry in the 19th century put less emphasis on concepts like ‘light unto the nations’ and ‘tikun olam.’ This can happen when an entire nation is cast into an apartheid situation like the Pale of Settlement and mistreated there. 
By contrast, many American baalei teshuvah were attracted to Torah because of those ideas. One of the pillars of education in the USA is civics. Public school education in the United States of the 1920’s centered on the teaching of citizenship and civic service.[43] Scores of American youth envision for themselves careers in the public service. This is very American. Certainly before the 1970s it was.[44] It was German too.[45] Civic duty and national loyalty ‒ those were important parts of the culture in Germany. Certain nefarious people manipulated that value for wicked purposes as we know. One sees those values addressed in a constructive way in the writings of numerous German rabbis. In the words of Rav Joseph Breuer of Frankfurt, Germany: 

“And promote the welfare of the city to which I have exiled you; pray for it to God, for with its welfare, you too, will fare well” (Yirmeyahu 29:7). Because the Prophet has given this message to our people, banished from its homeland by the Will of God, each Jew, wandering through the world and faithful to the Torah, is obliged to keep faith towards the country which gives him refuge and a home.[46]

This idea being rooted in the Prophets is not alien to any Orthodox Jewish group but is emphasized in the German Jewish community. Rabbi Leo Jung, who attended the Hildesheimer Seminary in Berlin, wrote, “Judaism is a national religion in that it is the religion which God has given to Israel. According to the Torah, He has chosen us as His peculiar people, ‘to be a kingdom of priests and a holy nation.’ But Judaism is also universal, for that very choice implies that, as a priest to his congregation, the whole nation should be an example unto the gentile world of a life lived with God – upright, just, and kind. Our rabbis tell us that Judaism is the way of salvation for the Jew, but the righteous men of other religions will also partake of eternal salvation.”[47] 
Interestingly, I know one young woman who was born in the Ukraine but raised from a very young age in the United States. She even speaks fluent Russian but having been raised and educated in a Germanic country, the USA, she is attracted to the German Jewish approach on these matters. I know another that moved to the USA as an adult and she views both her native country Russia and her new host society the USA from the perspective of an outsider, with palpable suspicion and an often amusing derision. 
Of course, there are limits within German Orthodoxy to identification with one’s host country. If German Jews are anything, it is self-disciplined and they know where to draw the line. As Mordechai Breuer noted, “S.R. Hirsch was not alone in his aversion to Prussiandom and manifestations of German flag-waving. There were observant Jews in all parts of Germany who consciously distanced themselves from such display, either because they tended toward the old piety, where their ‘Jewishness’ did not leave room for German national consciousness, or because they shared an overriding affection for the local urban or rural surroundings.”[48] The idea within German Orthodoxy is to act with gratitude and loyalty towards one’s host country and to serve as a light when possible. But it is a host country; it is not our country. The very identification of it as a host puts us on the outside. 
Also appealing to the American sensibility is the order and decorum of the German Jewish approach. The first time that I walked into K’hal Adath Jeshurun the main synagogue of the German Orthodox community in Washington Heights, New York City, I was dazzled by the tidiness and order of the place. Their bank of light switches is numbered and color coded. It was a thing of beauty. The tefillah schedule is accurate and displayed outside the front door. The siddurim are grouped by type as they sit neatly on the shelves.[49] I cannot tell you how many times I have tidied up the sefarim in shuls around the world only to find them a mess again days later. In KAJ, I felt at home. I felt like I was back in the Midwest. 
The sense of discipline and order is found as well in the German approach to minhagim. The German Jewish loyalty to every detail of minhag avoseinu is well known and has served to safeguard authentic practice. In the words of Lakewood Mashigiach Matisyahu Salomon: 

As we know, over the years it became common to poke fun at the customs of the ‘Yekkes’, until someone proceeded to show the world that it is specifically the Yekkes who continue the ancient traditions, and that their customs originated during the time of the Geonim and Rishonim.[50]

Maintenance of the many details of minhagim right down to the nusach of fine points of the Siddur and piyutim requires a special kind of commitment and attitude. The Yekke beis ha-kenneses puts this all on display with its unique atmosphere of decorum, seriousness, and refined sentiment. 
One sees a similar sort of decorum in many American institutions from government to military to education much as one does in other Germanic countries. However, this does not mean that the German Jewish approach is to imitate the German gentiles. As Rav Joseph Breuer pointed out, “Extensive chapters in the Shulchan Aruch stress the vital importance of cleanliness, order, and dignity in the Synagogue. Thus, these aspects in themselves have little to do with a specific ‘German Jewishness.’”[51] According to Rabbi Avigdor Miller, the idea of order and punctuality as Jewish virtues traces back to the great generation of Har Sinai as depicted in the Chumash: 

But before Moshe, the Am Yisroel were so good that even Bilaam, al corchei had to praise them. Now it states, Vayisa Bilaam es einav. Bilaam lifted up his eyes. Now he wasn’t looking for good things in the Am Yisroel. You have to know that. If Bilaam could have found faults, he would have pounced on it like a fly pounces on a speck on the rotten apple. He was looking for faults. Vayar es Yisroel shochain l’shvatim. He saw Yisroel dwelling according to their shevatim. Now this I’ll say in passing although it’s not our subject. He saw that they were orderly. That they didn’t mix. Everything was done with a seder. Now that’s off the subject. Someday I’ll talk about the importance of the orderliness of the ancient Jewish people. The ancient Jewish people were punctual in time. It’s a mistake when you say Jewish time. It’s a big lashon hara. There’s a zman krias Shema and that’s the time. You got to be punctual. No fooling around with that time. And other things in Halacha. Oh no, Jewish time is the most punctual, precise time. They were baalei seder.[52]

While some people view German Jewish punctuality as a quaint idiosyncrasy, we see that it represents the preservation of ancient practice that predates the German golus by thousands of years. What is happening is that the environment of the host country allows for better enactment of important parts of halacha. This doesn’t mean that the gentile hosts are encouraging halachic excellence but it just so happens that their style works in our favor on occasion. 
The incentive apparatus for observance is another distinguishing trait of German Orthodoxy – at least the Hirschian portion of it – that works better for many Americans. One finds in some parts of the frum world an intense focus on divine wrath. It may work successfully for many people. However, it is not productive for some, particularly when administered in large doses. I know of people who literally suffered nervous breakdowns from the continuous feeling of failure and terror. Moreover, the “terror of Heaven” approach does not go well with the American sensibility of optimism, responsibility, selfrespect, and healthy ambition as primary motivations in life. 
Fittingly, we do not see a persistent terror-based approach in the writings of Rav Hirsch, not a continuous emphasis on it. One finds openly threatening talk towards people who take advantage of the innocent and the helpless (Horeb 353 for example), and certainly, Rav Hirsch often discussed divine judgment (Siddur, Pirkei Avos, 3:1; Horeb, chapter 8; Collected Writings, Vol. I, p. 216; Vol. II, p. 398, and Vol. IX, p. 123 are a few examples), warning us of the “stern justice in the hereafter weighing all in an unerring balance” (Judaism Eternal , Vol. 1, “Adar”). He even translated passages from the medieval work Sefer Chasidim, which, while presenting love of and obedience to God as the primary 9 motivations for its stringent call to piety (Sefer Chasidim 62, 63), reference palpable concern over divine reward and punishment as well. For example, “Whatever you may have done to give your neighbor even a moment’s grief will be subject to punishment by Divine judgment, for it is written (Ecclesiastes 11,9;12,14) that God will call you to account for all this, even for secret things.” (Sefer Chasidim 44 in Collected Writings, Vol. VIII, pp. 160-1). However, overall Rav Hirsch’s approach was multi-faceted, utilizing love and awe of God, self-respect, fear of Divine retribution, and yearing for Divine reward. He did not resort to fire and brimstone at every turn. In the words of the gaon R’ Yechiel Yaakov Weinberg:

Rav Hirsch reestablished the principle of the fulfillment of religious duties with a spirit of joy and love, that is, from a satisfaction of the natural yearning of the Jewish soul for authentic religious expression. Mitzvos, as understood by Rav Hirsch, are the conduit of the Divine blessing in this world, the cord which binds man’s soul to his Creator, and which binds his fundamental spiritual nature with his physical presence. Rav Hirsch constantly appealed for the living of a religious life enriched by spiritual vitality, not by fear of Divine retribution in this life and the next.[53]

According to Rav Weinberg, an excessive reliance on fear of punishment as motivation for religious observance was an unfortunate byproduct of antisemitism. In his article “The Torah of Life, As Understood by Rav S. R. Hirsch,” he said the following in a discussion of medieval European Jewry, which presumably included medieval Germany, and the effects of persecution, pogroms, banning of Jews from trades, and expulsions. 

Judaism no longer drew direct sustenance from life; it no longer was synonymous with the abundant power which dwells in the Jewish soil. Rather, it began to be viewed as being nourished by fear -‒ of death and of awesome punishments in the world to come. It is true that belief in reward and punishment is a fundamental of Judaism, and indeed, no religion worthy of the name can dispense with a concept which logically follows from the idea of an omniscient and omnipresent Supreme Being, as clearly elucidated by Saadia HaGaon in his Emunot V’deiot. However, the use of this belief as a central pillar or religious feeling and the sole motivating force for the fulfillment of one’s duty served only to cast a pall over religious sensibility and weakened any spiritual vitality, as decried by the Chassidic masters.[54]

One can become so accustomed to the punishment-only approach to Judaism that he or she may be surprised to find that there can be another. In Rav Hirsch one finds another. In drawing from the Torah to motivate German Jews of the modern era, he served Americans too. 
While gentile German immigration to the Americas started early by American historical standards, it transpired deep into European history, two centuries after the close of the Middle Ages. The Napoleonic Wars, which affected meaningful Jewish emancipation in Europe, particularly Germany, were a major impetus for immigration as they caused severe disruption in the Germany economy.[55] During the same period, France under Napoleon granted Jews full rights as citizens and this included the Jews living in the Rhine Valley, which had been annexed by France.[56] Thus, the German immigrants who formed so much of American culture were not the same people who had so intensely persecuted the Jews in Medieval times. They were for the most part 19th century contemporaries of Rav Hirsch. Thus, it makes sense that the approach to religious motivation and divine reward that Rav Hirsch formulated for Jews in 19th century German society would be meaningful to Jews who are raised in an American society that was shaped to a major extent by immigrants from 19th century Germany. 
As Rav Weinberg points out, Rav Hirsch accomplished this by returning to a traditional Jewish outlook. He did not invent something new. Says Rav Weinberg, “Nor were these ideas unique to him – they were as old as the founding Sages, who called this attitude הרוממות אהבת הרוממות יראת : awe and love of the Almighty’s elevated nature, and the greatness in man which it implies.” Rav Hirsch brought us back to where we stood before persecution “cast a pall over religious sensibility.” Since the multi-faceted approach is rooted basic Talmudic thought, Rav Hirsch was not the only one to turn to it. As Rav Weinberg noted, the Chassidic masters of Eastern Europe also pursued this approach, as did others. The same applies to many of the distinguishing traits of German Orthodoxy. They are not necessarily exclusive to German Jews. As mentioned, the differing styles of the various derachim often come down to a matter of emphasis. When I sing the praises of German Orthodoxy, I do not intend to slight other groups or discount the worth of their approaches, nor do I always intend to contrast them with the vast and magnificent world of Eastern European Judaism. Even when I do contrast West and East, I am pointing out only differences in style. Each has its merits and shortcomings. 
And of course the two groups are cousins. Ashkenazi Jews in general can count a long stay in Germany as part of their golus story. After the destruction of the Second Temple, the Romans took many Jews as slaves across the Mediterranean to Rome proper, which in our times is called Italy. Sometime after earning their freedom and building communities in Italy, they migrated to France and elsewhere in Southern Europe and then to Germany where the language of Yiddish, a German dialect was formed. After several hundred years persecutions drove them East to Poland and Russia. The vast majority of Ashkenazi Jews have German Jewish ancestry which is why they are called Ashkenazi, a term used since Medieval times for Jews living in the Rhine Valley in Germany. 
Another area of overlap between Germany and America is recognition of the value of secular studies. According to Professors Mordechai Breuer[57] and Marc Shapiro[58], openness to quality secular learning was nothing unusual in Germany. As Professor Mordechai Breuer wrote, “Among German Jewry, there had always been rabbis who had recognized the need for Jews to acquire some general culture and who saw no offense against tradition in this.” This makes sense given that there was much quality material.[59] The same applies in the United States, which, until recently, displayed in many quarters a distinct concern for morality and faith and a knack for memorializing them in literature and law. Accordingly, Torah observance need not stand in opposition to the best of “secular” knowledge. It is the next step above it. They are not always opposites. A person need not toss aside his secular education if that education was of a proper kind. This is an important idea for Americans as the USA is intensely focused on higher education. In the most recent Quacquarelli Symonds World University Rankings, 13 of the 25 top ranked universities are located in the USA[60] and in the London Times rankings 17 of the top 25 are in the USA.[61] Rav Hirsch stresses of course that “the knowledge of the Torah and the understanding we derive from it is to be our principle concern and…must be the yardstick by which we measure all the results obtained by other spheres of learning.” (R’ Hirsch on Vayikra 18:5)[62] 
Steven M. Lowenstein’s Frankfurt on the Hudson, which is a history of the German Jewish community of Washington Heights in Manhattan, discusses other Germanic qualities such as thrift.[63] Germanic peoples are known for it. Along with thrift comes savings. The book talks about immigrants who espoused the philosophy of “saving for a rainy day” even deep into their elder years when that rainy day had come.[64] Accordingly, the contemporary trend of forgoing job training for the young and living with no financial plan is quite alarming to many culturally Germanic Americans.[65]
Being practical-minded comes into play here too. As Russian immigrants encountered German immigrants at the turn of the last century, each formulated generalizations about the others. Polish born Educator Israel Friedlander summed them up as follows: 

The German Jews were deliberate, reserved, practical and sticklers for formalities, with a marked ability for organization; the Russian Jews were quick-tempered, emotional, theorizing, haters of formalities with a decided bent towards individualism (Israel Friedlander “The Present Crisis of American Jewry,” 1915)[66]

Sociological generalizations are considered not “politically correct” these days, but we all know that they often contain grains of truth. German Jews (and Germans) do tend to be concerned with the practical. Rav Hirsch uses the words “practical” and “practice” more than a dozen times in the eighteenth letter of his book Nineteen Letters. So, too, are the British and the Americans inclined towards the practical. 
The leaning towards practicality can play a role in an entire religious philosophy. In the Nineteen Letters, Rav Hirsch, apparently basing himself on the Kuzari, challenges a notion that developed in parts of Medieval Spanish Jewry that the goal of man was philosophic perfection for which mitzvos were a handmaiden, rather than the reverse. In Rav Hirsch’s view this approach was the result of an attempt to reconcile Judaism with Greek thought. Aristotle had said, “The highest individual perfection is speculative wisdom, the excellence of that purely intellectual part called reason.” (Comp. Aristotle, Ethics, I, 6.) Professor Harry Wolfson described this encounter with Greek thought as follows: 

Like Philo, the philosophers of the Middle Ages aimed at reconciling Jewish religion with Greek philosophy, by recasting the substance of the former in the form of the latter. The principles upon which they worked were (i) that the practical religious organization of Jewish life must be preserved, but (ii) that they must be justified and defended in accordance with the principles of Greek philosophy. Thus Hellenic theory was to bolster Hebraic dogma, and Greek speculation became the basis for Jewish conduct. The carrying out of this programme, therefore, unlike that of Pauline Christianity, involved neither change in the practice of the religion, nor abrogation of the Law. There was simply a shifting of emphasis from the practical to the speculative element of religion. Philo and the mediaeval philosophers continued to worship God in the Jewish fashion, but their conception of God became de-Judaized. They continued to commend the observation of the Law, but this observation lost caste and became less worthy than the “theoretic life.” Practice and theory fell apart logically; instead there arose an artificial parallelism of theoretic with practical obligations.[67]

This outlook was influential on kelal Yisrael, in Rav Hirsch’s view negatively so as it lead to a devaluation of mitzvos. It seems to me that parts of Jewry in general more enthusiastically embraced “the speculative element of religion.” By contrast, as Israel Friedlander described it, the Germans were “practical.” The term in this sense conveys the meaning of something that one puts into practice. Not surprisingly, Rav Hirsch repeatedly stressed the importance of putting study into practice. He wrote, “You must study for practical life — that is the fundamental principle of the law. With attentive mind and with receptive heart you must study in order to practice. You must aim at learning from the law a way of life, which is its true teaching; only then can you learn it properly, only then will it disclose to you its inmost meaning.” (Horeb 75, 493) And he wrote, “Knowledge of the Law alone is not enough to gain Paradise in world to come; if that Paradise is to be won and the earth is also to be transformed into a Paradise, this Law must be not only known but also observed. And there remains a very wide gap between the knowledge of the Law in theory and its observance in practice.”[68] And once again, let us remark that German Jewry is not unique in this value, ie., it is not the only group that emphasizes the putting of learning into practice.[69] However, it is one of the most fervent. 
As Rav Shimon Schwab tells us, Rav Hirsch did not create his derech out of thin air. He got it mostly from his rebbes (who were German Jews) who got it from their rebbes: “But Rav Hirsch also had behind him a solid mesorah from gadolim who showed him the way. From the time of Chazal through the period of the Geonim; the Rambam, the Chachmei Sepharad through the Talmidei Hagra all the way down to his own Rebbe the Oruch L’ner and his disciples. Rav Hirsch had his mesorah.” (Selected Speeches, p. 243).[70]
Aside from the Germanic trait of pragmatism, Friedlander mentioned also emotional reserve, deliberation in action, and formality. Lowenstein elaborates: 

Among the many formal values that were highly praised were dignity, discipline, punctuality, structure, and order. Spontaneity was less prized than stability. Many German Jews expressed disapproval of the loud wailing at eastern European funerals as undignified; at their own funerals, weeping was restrained and silent.[71] 

Conduct at funerals was not the only issue. The book goes on to describe actual confrontations at Simchas Torah celebrations where the old-timers from Germany struggled with attempts by the youth to bring Eastern European style boisterous dancing into KAJ and other German Orthodox synagogues in Washington Heights. As it stands now in the 21st century, shtick and exuberant dancing at weddings and other gatherings seems, well, Jewish. In actuality, it is Eastern European Jewish, probably Russian Jewish for the most part (along with numerous Sephardic groups). German Jews conducted themselves differently. 
None of this is intended to equate German Jews with German gentiles nor American Jews with American gentiles. I am saying only that we are influenced by our host societies, sometimes in negative ways, sometimes in neutral ways, and sometimes in positive ways. For example, many of us feel quite Jewish when we refer to horseradish as כרײן. But this word, like most in Yiddish, does not have a Hebrew etymology: 

The Southern German term Kren is a loan from a Slavonic tongue, where cognates of Kren are widespread (Czech křen, Sorbian krěn, Russian khren [хрен], Ukrainian khrin [хрін] and Polish chrzan) and ultimately of unknown origin. Some other non-Slavonic European languages have also borrowed that name, e. g., French cran, Italian cren, Yiddish khreyn [כרײן] , Romanian hrean and Greek chreno [χρένο].[72]

That would be a purely neutral influence. Then there are some that are mixed. Take for example the philosophy of Kant. Many Orthodox Jews have studied it and claim to have grown from it. Yet, Rabbi Joseph B. Soloveitchik noted the following problem with Kant: 

…the religious person is given not only a duty to follow the halakha but also a value and vision. The person performing the duty seeks to realize this ideal or vision. Kant felt that the duty of consciousness expresses only a “must” without a value. He demanded a routine form of compliance, an “ought” without aiming at a value. As a soldier carries out his duty to the commanding officer, one may appreciate his service or just obey through discipline and orders. Kant’s ethics are a “formal ethics”, the goal is not important. For us it would be impossible to behave this way. An intelligent person must find comfort, warmth, and a sense of fulfillment in the law. We deal with ethical values, not ethical formalisms. A sense of pleasure must be gained by fulfilling a norm. The ethical act must have an end and purpose. We must become holy.[73] 

So a German Jew is not a German, even this very distinguished German. Nevertheless, German Jews often possess certain sensibilities that may work best with German Orthodoxy. And so it goes for many American Jews. 
Rav Shraga Feivel Mendlowitz, ever sagacious, told his students, “I cannot understand how it is possible for an American yeshiva student to be Jewish without The Nineteen Letters.”[74] The Nineteen Letters, Rav Hirsch’s first published book, explained Torah Judaism to the Western world, particularly to German Jewish youth. Coming from Eastern Europe, Rav Shraga Feivel could see how Americans would take to its approach, would need its approach. 
Many observant Jews struggle to find a derech. Some leap from Haredism to Modern Orthodoxy in search of a home. They may like the seriousness of Haredism but are uncomfortable with the striving for complete isolation from general society. They may like the appreciation of secular studies in Modern Orthodoxy but deem the filtering process inadequate. They may like the Modern Orthodox inclusion of Nach in the educational curriculum but cannot wrap their minds around the image of teenage boys and girls studying it in the same classroom.[75] 
Round and round it goes. However, German Orthodoxy, particularly as practiced via Torah Im Derech Eretz, contains elements of both. It is an approach to Torah observant Judaism which, unfortunately, one does not see substantially in action nowadays. One has to seek it out. For many it may resolve much confusion vis à vis derech when the others, all noble paths if done in sincerity, remain an uncomfortable fit. 
It is not an easy road. As Rav Shimon Schwab noted, “Torah Im Derech Eretz is not a kulah but a chumrah.” (Not a leniency but a stringency.)[76] In other words, the goal of Torah Im Derech Eretz to bring holiness to all aspects of one’s life, including the ‘secular’ parts, even while engaging general society, is formidable. Perhaps it is handled best by the German Jewish character, with its discipline on all sides, its sense of balance and proportion, its pragmatism, and its concern for piety, propriety, politeness, and community. 
Now, German Orthodoxy is not necessarily equivalent to Torah Im Derech Eretz. Many German Jews dating back to Rav Hirsch’s day and through today, demonstrate a different approach to German Orthodoxy even as they carry many of the traits that produced Torah Im Derech Eretz. For example, many people in Eretz Yisroel who maintain minhag Ashkenaz do not involve themselves with secular studies. And many German Jews have taken on other derachim entirely. This article, which may seem to merge German Jewry and Torah Im Derech Eretz, is not intended to parse out and categorize all the subtle differences between them. Its purpose is to say that America is largely a Germanic country and the different strains of German Jewry may be appealing to Americans and to Jews from other Germanic countries. I would expect that Torah Im Derech Eretz would hold the broadest appeal. 
One may legitimately question whether contemporary American culture is still concerned with piety, propriety, politeness, and community. The same can be asked of contemporary Germany. What person who has laid his eyes on television or the NY Daily News could answer confidently in the affirmative? One wonders if any society in modern history, other than Germany in the 1930s, has changed as much as has the USA and the West in general over the last half-century. It’s truly night and day, just an astonishing collapse in values. 
Rav Hirsch warned us about the mutability of ‘Hellenic culture,” ie. culture that draws from the blessing of Noah’s son Japheth to ennoble human kind through the pursuit of knowledge, beauty, and symmetry in contrast to the fear, ignorance, and violence of idolatrous, pre-Hellenic societies. Rav Hirsch’s lengthy discussion of this complex topic can be found in the chapter “Hellenism, Judaism, and Rome” in the book Judaism Eternal. He tells us as follows: 

The Hellenic culture only stimulates the intellect, only creates the thirst for knowledge and truth, but is not capable in itself of assuring knowledge and producing truth. The mind indulges in surmises and conjectures, forms fanciful and hypothetical assumptions in order to solve the enigmas with which man is confronted both by the world outside and within himself and the solution of which his yearning soul passionately seeks. And as long as Hellenism assumes that the human mind alone-which, as reason, is created to “perceive” only the truthsimultaneously creates, reveals and dispenses truth, so long does the misty wisdom of the Hellenic spirit arrive at results which swing from one extreme to the other in everrecurring cycles, as has been evident in the history of human thought seeking wisdom for nearly 2,500 years in the Hellenic spirit.[77] 

Once upon a time, the USA, upon whose currency is emblazoned the creed “In God we trust,” was largely a faith-based society as was Germany. Arguably, those days are gone despite some superficial activity that is merely reminiscent of the past. At minimum, the departure from religion correlates with the collapse. It is more likely the primary cause as it left us vulnerable to the wild “swings” of Hellenistic based culture. As Rav Hirsch said, “Hellenic culture contains only one single fraction of that truth which some day will bring salvation to mankind. It is only a small preparation for that happiness which will some day flourish on earth through Shem’s “tents wherein God dwells”; and as long as it is not wedded to that Hebraic spirit, as long as it prides itself on being sublime and exclusive, it falls into error and illusion, degeneration and servitude.”[78] 
My maternal grandmother was from Uman in the Ukraine ‒ yes the actual Uman made famous by the Chassidic leader Rebbe Nachman. She returned to a Germanic land on the other side of our millennial family history. I would argue that my upbringing was more Germanic than that of many second generation German Jews from Washington Heights as that community started merging with the rich Eastern European yeshivish culture four decades ago. The America of my youth was much more distinctly Germanic for the most part. It should be no surprise that German Orthodoxy is the closest thing to it. I have met numerous others like me and am confident that there are many more out there, many more American Yekkes.
________________________________________________________
[1] Yekke is a colloquialism for German Jew. The term possibly originates in the German word Jacke (with the J pronounced as a Y) which means jacket as German Jews tended to wear shorter coats (jackets) than Eastern Europeans. Another theory posits that it stems from the Western European pronunciation of the name Jacob as Yekkef. (“Yekke,” Wikipedia) There are other explanations for the term. My apologies to those in the German Jewish community who are not fans of it. The usage here obviously is with affection and esteem as you shall see. 
[2] The Hirsch Siddur (Nanuet, New York: Feldheim, 2013) contains the commentary of R’ Samson Raphael Hirsch (1808-1888) of Frankfurt, Germany. 
[3] “Old English,” Wikipedia. 
[4] “Frisian languages,” Wikipedia. 
[5] “Scots Language,” Wikipedia: “Scots is the Germanic language variety spoken in Lowland Scotland and parts of Ulster (where the local dialect is known as Ulster Scots). It is sometimes called Lowland Scots to distinguish it from Scottish Gaelic, the Celtic language which was historically restricted to most of the Highlands, the Hebrides and Galloway after the 1500s. The language developed during the Middle English period as a distinct entity.” 
[6] Nation, I.S.P. (2001). Learning Vocabulary in Another Language. Cambridge University Press. p. 477 in “English Language,” Wikipedia. 
[7] “Anglo-Saxons,” Encyclopedia Britannica. 
[8] “Bede,” Wikipedia. 
[9] Nicholas Ostler, “Empires of the World, A Language History of the World,” (Harper Collins: New York, 2005), p. 312. 
[10] “Are the English really Germans or Spaniards?,” The Telegraph, 
[11] “The Britons,” Wikipedia. 
[12] “Anglo-Saxon invasion of Britain,” Wikipedia. 
[13] “Hanover,” English Monarchs . 
[14] 2000 US Census in Wikipedia, 
[15] “Race and ethnicity in the United States,” Wikipedia.org
[16] “The Germans in America,” Library of Congress (link).
[17] La Vern J. Rippley, “German Americans,” . The first recorded usage of the name “America” as the name of the New World is found on the 1507 map Universalis Cosmographica by German Cartographers Martin Waldseemuller and Matthias Ringmann. “Martin Waldseemuller,” Wikipedia.org. 
[18] “Waves of German Immigrants,” Energy of a Nation 
[19] “1890,” “The Germans in America,” Library of Congress (link). 
[20] “German Americans,” Wikipedia. 
[21] “Germans in America,” Library of Congress (link). 
[22] “Race and ethnicity in the United States, “ Wikipedia. 
[23] Ibid., Applysense – Map from Blank USA by Lokal Profil. Information and colors from USMapCommonAncestry2000.PNG by Porsche997SBS, who sourced the info from Census-2000-Data-Top-USAncestries-by-County.svg, copy permission granted. 
[24] “German American,” Wikipedia,. 
[25] “Sentiment among German Americans was largely anti-slavery, especially among Forty-Eighters.” “German American,” Wikipedia from Wittke, Carl (1952), Refugees of Revolution, Philadelphia: University of Pennsylvania press. 
[26] “Germanic Peoples,” Wikipedia. 
[27] “Germanic Languages,” Wikipedia. 
[28] “Henry Philip Tappan,” Wikipedia 
[29] In particular, see his last book “Man Without A Country.” 
[30] “The History of Kindergarten from Germany to the United States,” Christina More Muelle, Florida International University . Freidrich Froebel started the first kindergarten in Germany and German immigrants George Schurz and his wife Margaretha Meyer, a student of Froebel, transplanted it to the USA in 1855. 
[31] Steven Muller, “After Three Hundred Years: A Keynote Address in 1983,” “America and the Germans, An Assessment of a Three-Hundred Year History,” Edited by Frank Trommler and Joseph McVeigh (Philadelphia: The University of Pennsylvania Press, 1983), p. xxvi-xxviii. 
[32] La Vern J. Rippley, “German Americans,” . 
[33] “Homeownership in the United States,” Wikipedia. Interestingly, home ownership in 21st century Germany is relatively low by European standards. Amelie Constant, Rowan Roberts, Klaus Zimmerman “Ethnic Identity and Immigrant Homeownership.” September 2007, IZA DP No. 3050. [34] A similar observation is made in John Ardagh, “German and the Germans,” (Penguin: New York, 1991), p. 4. 
[35] Dana Blankenhorn 
[36] Irving Gordon, “World History Review Text,” (New York: Amsco Publications, 1988), p. 206. See also B. Ann Tlusty, “The Martial Ethic in Early Modern Germany: Civic Duty and the Right of Arms,” (New York: Palgrave Macmillan, 2011). The publisher’s book summary notes as follows: “For German townsmen, life during the sixteenth and seventeenth centuries was characterized by a culture of arms. Because the urban citizenry, made up of armed households, represented the armed power of the state, men were socialized to the martial ethic from all sides. This book shows how civic institutions, peer pressure, and the courts all combined to create and repeatedly confirm masculine identity with blades and guns. Who had the right to bear arms, who was required to do so, who was forbidden or discouraged from using weapons: all these questions were central both to questions of political participation and to social and gender identity. As a result, there were few German households that were not stocked with weapons and few men who walked town streets without a side arm within easy reach. Laws aimed at preventing or containing violence could only be effective if they functioned in accordance with this framework.” 
[37] James W. Gerard, “My Four Years in Germany.” (New York: George H. Doran Company, 1917), p. 75. 
[38] James W. Gerard, “My Four Years in Germany.” (New York: George H. Doran Company, 1917), p. 76. 
[39] CIA World Factbook, CIA.gov in GlobalFirepower.com (link) “Military budget of the United States,” Wikipedia. 
[40] “Ron Paul says U.S. has military personnel in 130 nations and 900 overseas bases,” Politifact.com here
[41] Binyamin Shlomo Hamburger, “The Migration of Torah Tradition from the Land of Israel to Ashkenazic Lands,” This explanation of the origin and migration of Germanic peoples to the Rhine Valley differs from that of many academic historians who argue that the Germanic tribes originated in Scandinavia. See Wikipedia, “Germanic Peoples.” 
[42] “French lessons: East petite, take your time,” Karen Collins R.D., NBCNews.com 
[43] Robert Reich, “The Next American Frontier” (New York: Penguin Books, 1983) pp. 55-56. See also Diana Owen, “Citizenship Identity and Civic Education in the United States,” Paper presented at Conference on Civic Education and Politics in Democracies, Center for Civic Education and the Bundeszentrale fur Politische Bildung, San Diego, September 26, 2004 (link). 
[44] See James Wilson, John DiIulio, Jr., Meena Bose “American Government, Essentials Edition,” (Boston: Centage Learning: 2015), p.83. They cite a study that shows Americans display higher rates of faith in their public institutions, belief in the imperative of civic duty, and sense that a citizen can affect government policies than people in several other countries. 
45 Joseph Breuer, “Our Way,” Rav Breuer His Life and Legacy (Nanuet, NY: Feldheim, 1998). EDiplomat.com, “Germany” writes “Germans value order, privacy and punctuality. They are thrifty, hard working and industrious. Germans respect perfectionism in all areas of business and private life. In Germany, there is a sense of community and social conscience and strong desire for belonging.” 
[46] Joseph Breuer, A Unique Perspective, “Our Duty towards America,” (New York: Feldheim, 2010) p. 310. Joseph Breuer (1882-1980). 
[47] Leo Jung, Between Man and Man (New York: Jewish Education Press, 1976) p. 150. Leo Jung (1892-1987). 
[48] Mordechai Breuer, Modernity Within Tradition (New York: Columbia University Press, 1992) p. 304. 
[49] R’ Joseph Breuer wrote, “Physically, the Kehilla’s German-Jewish character is immediately visible in the Synagogue. Extensive chapters in the Shulchan Aruch stress the vital importance of cleanliness, order, and dignity in the Synagogue. Thus, these aspects in themselves have little to do with a specific “German Jewishness.” “Our Way,” Rav Breuer His Life and Legacy, (Nanuet, NY: Feldheim, 1998). In other words, the cleanliness of the German Orthodox synagogue is rooted in the halakha. It is not merely a reflection of German traits. However, German Jews excel in observing the halachos on this matter. 
[50] Binyomin Shlomo Hamburger, Shorshei Minhag Ashkenaz, (Bnei Brak: Machon Moreshes Ashkenaz, 2010), p. 9. 
[51] “Our Way,” Rav Breuer His Life and Legacy, (Nanuet, NY: Feldheim, 1998). 
[52] Avigdor Miller, “True Modesty,” tape 412, 42:27. Rabbi Miller was born in Baltimore, studied at Slabodka Yeshiva in Lithuania in the early 1930s, and lived most of his life in Brooklyn, NY. He once remarked, “I have plenty to say about the German kehillah. I love the German kehillah. As a boy I davened every Shabbos in a German shul. I can sit four hours in the afternoon, Shabbos afternoon, in a German shul.” Loving His People 2, #528 1:06. 
[53] Yechiel Yaakov Weinberg, “The Torah of Life, As Understood by Rav S. R. Hirsch,” The World of Hirschian Teachings, ed. Elliott Bondi, (Nanuet, New York: Feldheim, 2008) pp. 102-3. 
[54] Yechiel Yaakov Weinberg, “The Torah of Life, As Understood by Rav S. R. Hirsch,” The World of Hirschian Teachings, ed. Elliott Bondi, (Nanuet, New York: Feldheim, 2008) pp. 102-3. 
[55] “Waves of German Immigrants,” Energy of a Nation . The beginnings of tolerance date from the Peace of Westphalia in 1648, a treaty granting tolerance to Christian minorities; although Vienna banned Jews in 1670 and Worms in 1689. “German Jewish History in Modern Times,” Leo Baeck Institute (link). 
[56] “German Jewish History in Modern Times,” Leo Baeck Institute, p. 13 . Prussia granted Jews the status of “native residents and Prussian citizens” in 1812. 
[57] Mordechai Breuer, Modernity Within Tradition (Columbia University Press: New York, 1992), p. 73. See also Marc Shapiro, “Great Figures in Rabbinic Judaism”, Classes on Samson Raphael Hirsch, www.TorahInMotion.org. See also Shnayer Leiman, Judaism’s Encounter with Other Cultures, ed. J.J. Schacter (Northvale, NJ: Aronson, 1997) “Rabbinic Openness to General Culture in the Early Modern Period in Western and Central Europe,” Sections on Isaac Bernays and Jacob Ettlinger. 
[58] Marc Shapiro, “Great Figures in Rabbinic Judaism”, Classes on Samson Raphael Hirsch, www.TorahInMotion.org. See also Shnayer Leiman, Judaism’s Encounter with Other Cultures, ed. J.J. Schacter (Northvale, NJ: Aronson, 1997) “Rabbinic Openness to General Culture in the Early Modern Period in Western and Central Europe,” Sections on Isaac Bernays and Jacob Ettlinger. 
[59] Consider this quotation from German-born Friedrich Frobel, the founder of the first kindergarten, “Education consists in leading man, as a thinking intelligent being, growing into self-consciousness, to a pure and unsullied, conscious and free representation of the inner law of Divine unity and in teaching him ways and means thereto.” “The History of Kindergarten from Germany to the United States,” Christina More Muelle, Florida International University . 
[60] Quacquarelli Symonds World University Rankings, 2014. 
[61] Times Higher Education World University Rankings 2014-2015 . 
[62] Samson Raphael Hirsch, The Pentateuch, Leviticus 18:5, translated by Isaac Levy (Gateshead: Judaica Press, 1989) 
[63] The Wikipedia article “Prussian Virtues” lists the following: austerity, bravery, courage. discipline, frankness, godliness, humility, incorruptibility, industriousness, loyalty, obedience, punctuality, reliability, restraint, self-denial, self-effacement, sense of duty, sense of justice, sense of order, sincerity, subordination, and toughness. Interestingly, Wikipedia does not have an article on Russian virtues but does have one on the “Russian Soul.” Certainly, Prussians have soul and Russians virtue. Both terms concern human ideals, but approach it in a different manner. 
[64] Steven M. Lowenstein, Frankfurt on the Hudson (Detroit, MI: Wayne State University Press, 1989). 
[65] kwintessential.co.uk, “German Society and Culture.” writes “In many respects, Germans can be considered the masters of planning. This is a culture that prizes forward thinking and knowing what they will be doing at a specific time on a specific day. Careful planning, in one’s business and personal life, provides a sense of security. Rules and regulations allow people to know what is expected and plan their life accordingly. Once the proper way to perform a task is discovered, there is no need to think of doing it any other way. “ See also“German Cultural Values” at . 
[66] Israel Friedlander “The Present Crisis of American Jewry,” 1915 in Steven M. Lowenstein, Frankfurt on the Hudson (Detroit, MI: Wayne State University Press, 1989). Friedlander (1876-1920) was a founder of the Young Israel movement. 
[67] Harry Wolfson, “Maimonides and Halevi: A Study in Typical Jewish Attitudes Towards Greek Philosophy in the Middle Ages” in Michael Makovi, “The Kuzari as Contrasted With Rabbi S. R. Hirsch’s Conception of Tiqun Olam – The Place of Universalism and Morality in Judaism.” . 
[68] Collected Writings, Vol. II, p. 398. 
[69] See for example the Ramban’s famous letter to his son. 
[70] Shimon Schwab, Selected Speeches (Lakewood: CIS, 1991) p. 243. 
[71] Steven M. Lowenstein, Frankfurt on the Hudson (Detroit, MI: Wayne State University Press, 1989), ebook, Loc 2480. 
[72] Gernot Katzer’s Spice Pages, “Horseradish (Armoracia rusticana G. M. Sch.) “, (link). 
[73] Joseph B. Soloveitchik, Mesorat HaRav Siddur (Jerusalem: Koren, 2011) p. 112-3. 
[74] Klugman, p. 66. 
[75] They may also jump to and from Chassidism, enjoying the emphasis on community and song. And we find this too in German Orthodoxy, particularly in Frankfurt and Washington Heights with its implementation of the complete kehilla and the choir. In Washington Heights, NY, Rav Joseph Breuer built a totally self-sufficient community with a huge synogogue, day school, kollel, beis din, mikva, kashrus organization, senior center, and chevra kiddushah. The feeling of community and togetherness is palpable there on Benett Ave. as is the dignity and good manners of its community members in a manner reminiscent of the musar movement. 
[76] Cited by R’ Yisroel Mantel, KAJ, “60th Anniversary Gathering.” . 
[77] Samson Raphael Hirsch, “Hellenism, Judaism, and Rome,” Judaism Eternal, Vol. 2 (London: Judaica Press, 1972) p. 191. 
[78] This is all most relevant for choosing educational strategies for the young people of today. I argue that Hirsch’s Torah Im Derech Eretz is still needed if only because it is not possible to hide from a wireless society and its equally invasive government. The Czars actually granted Jewish communities in Russia a fair amount of autonomy in comparison to ours. However, the exact form of Torah Im Derech Eretz for the 21st century likely needs to differ somewhat from that which may suit the people of my generation even as the basic principles as outlined by Rav Hirsch still apply. I recognize sadly that the America that many of us knew is largely but a memory. However, for some the memory is strong enough to inform their religious outlook.



The Meaning of the Word Hitpallel (התפלל)

The
Meaning of the Word Hitpallel (
התפלל)
By
Mitchell First[1]

It is clear from the many places that it
appears in Tanakh that התפלל connotes praying. But what was the
original meaning of this word? I was always taught that it meant something like
“judge yourself.” Indeed, the standard ArtScroll Siddur (Siddur Kol Yaakov) includes the following in its introductory
pages: “The Hebrew verb for praying is מתפלל;
it is a reflexive word, meaning that the subject acts upon himself. Prayer is a
process of self-evaluation, self-judgment…”[2]
More recently, when I searched Jewish
sites on the internet for the definition that was offered for hitpallel and mitpallel, I invariably
came up with a definition similar to the above. Long ago, Rabbi S. R. Hirsch
(d. 1888) and R. Aryeh Leib Gordon (d. 1912) also gave definitions that focused
on prayer as primarily an action of the self.[3]
In this post, I would like to share a different
interpretation offered by some modern scholars, one based on a simple insight
into Hebrew grammar. This new and compelling interpretation has unfortunately
not yet made its way into mainstream Orthodox writings and thought. Nor has it
been given proper attention in academic circles. For example, it did not make
its way into the widely consulted lexicon of Ludwig Koehler and Walter
Baumgartner.[4] By sharing this new interpretation of התפלל,
we can ensure that at least the next generation will  understand the origin of this critical word.
                                                            
——
There
are two issues involved in parsing this word: 1) what is the meaning of the
root פלל? and 2) what is the import of the hitpael stem, one that typically implies
doing something to yourself?
With
regard to the root פלל, its meaning is
admittedly difficult to understand. Scholars have pointed out that the other
Semitic languages shed little light on its meaning.[5]
If
we look in Tanakh, the verb פלל is found 4 times:[6]
1)      It
seems to have a meaning like “think” or “assess” at Genesis 48:11: re’oh fanekha lo filalti…(=I did not
think/assess that I would see your face).[7]
2)      It
seems to have a meaning like “intervene” at Psalms 106:30: va-ya’amod Pinḥas va-yefalel, va-teatzar ha-magefah (=Pinchas
stood up and intervened and the plague was stopped).[8]
3)      It
seems to have a meaning like “judge” at I Sam. 2:25: im yeḥeta ish le-ish u-filelo elokim…(If a man sins against another
man, God will judge him…).[9]
4)      It
also appears at Ezekiel 16:52:  את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך גם (= You also should bear your own shame that you pilalt to your sisters). The sense here is difficult, but it is
usually translated as implying some form of judging.                                                                                     
    
What
I would like to focus on in this post, however, is the import of the hitpael stem in the word התפלל. 
Most students of Hebrew grammar are taught early on that the hitpael functions as a “reflexive” stem,
i.e., that the actor is doing some action on himself. But the truth is more
complicated.
One
source I saw counted 984 instances of the hitpael
in Tanakh.[10] It is true that a
large percentage of the time, perhaps even a majority of the time, the hitpael in Tanakh is a “reflexive” stem.[11] Some examples:
●       “station
oneself”; the verb יצב is in the hitpael 48 times in Tanakh (e.g., hityatzev)
●       “strengthen
oneself”; the verb חזק is in the hitpael 27 times in Tanakh (e.g., hitḥazek)
●       “sanctify
oneself”; the verb קדש is in the hitpael 24 times in Tanakh (e.g., hitkadesh)
●       “cleanse
oneself”; the verb טהר is in the hitpael 20 times in Tanakh  (e.g., hitaher)
        But it is also clear that the hitpael transforms meanings in other
ways as well. For example: 
●       At
Genesis 42:1 (lamah titrau), the form
of titrau is hitpael but the meaning is likely: “Why are you looking at one
another?”   This is called the
“reciprocal” meaning of hitpael.
Another example of this reciprocal meaning is found at II Chronicles 24:25 with
the word hitkashru; its meaning is
“conspired with one another.”
●       The
root הלך appears in the hitpael 46 times in Tanakh,
e.g., hithalekh. The meaning is not
“to walk oneself,” but “to walk continually or repeatedly.” This is called the
“durative” meaning of the hitpael.
There are many more durative hitpaels
in Tanakh.[12]
Now
let us look at a different word that is in the hitpael form in Tanakh: התחנן. The root here is חנן which means “to be gracious” or “to show favor.”  חנן
appears in the hitpael form many
times in Tanakh (התחנן, אתחנן, etc.). At I Kings 8:33 we even have a hitpael of פלל
and a hitpael of חנן adjacent to one another: 
והתחננו והתפללו.  If we are constrained to view התפלל as doing something to yourself, then what
would be the meaning of התחנן?  To show favor to yourself? This
interpretation makes no sense in any of the contexts that the hitpael of חנן
is used in Tanakh.
Rather,
as recognized by modern scholars, the root חנן
is an example where the hitpael  has a slightly different meaning: to make
yourself the object of another’s action.
(This variant of hitpael has been
called “voluntary passive” or “indirect reflexive.”) Every time the root חנן is used in the hitpael, the actor is asking another
to show favor to him. As an example, one can look at the beginning of parshat va-et-ḥanan. Verse 3:23 states
that Moshe was אתחנן to God.   אתחנן
does not mean that “Moshe showed graciousness to himself.” Rather, he was
trying to make himself the object of God’s
graciousness.
Let
us now return to our issue: the meaning of התפלל.
Most likely, the hitpael form in the
case of התפלל is doing the same
thing as the hitpael form in the case
of התחנן: it is turning the word into a voluntary
passive/indirect reflexive.[13]  Hence,
the meaning of התפלל is to make oneself the object of God’s פלל (assessment, intervention, or judging). This is a much
simpler understanding of התפלל than the ones that
look for a reflexive action on the petitioner’s part. Once one is presented
with this approach and how it perfectly parallels the hitpael’s role in התחנן,
it is very hard to disagree.[14]
  
Some
Additional Comments
1.      It
is interesting to mention some of the other creative explanations for התפלל that had previously been proposed (while
our very reasonable interpretation was overlooked!):
a.       The
root is related to a root found in Arabic, falla,
which means something like “break,” and reflected an ancient practice of
self-mutilation in connection with prayer.[15] Such a rite is referred to at 1
Kings 18:28 in connection with the cult of Baal (“and they cut themselves [=va-yitgodedu] in accordance with their
manner with swords and lances, until the blood gushed out upon them”).[16]
b.      התפלל  is derived from the root נפל (fall) and reflected the ancient practice of prostrating
oneself during prayer.[17]
c.       התפלל  did not originate based on a three-letter
root, but was a later development derived from a primary noun תפלה. In this approach, one could argue that התפלל  is not even a  hitpael.
(This approach just begs the question of where the word  תפלה
would have arisen. Most scholars reject this approach because תפלה does not look like a primary noun. Rather, it looks like a noun
that would have arisen based on a verb such as פלל
or פלה.) 
2.
There are other examples in Tanakh of
words that have the form of hitpael
but are either voluntary passives (like  התפללand התחנן)
or even true passives, as the role of the hitpael
expanded over time.[18] Some examples:[19]
a.       Gen
37:35: va-yakumu khol banav ve-khol
benotav le-naḥamo, va-yemaen le-hitnaḥem
…(The
meaning of the last two words seems to be that Jacob refused to let himself be
comforted by others or refused to be comforted; the meaning does not seem to be
that he refused to comfort himself.)
b.      Lev.
13:33: ve-hitgalaḥ (The
meaning seems to be “let himself be shaved by others.”)
c.       Numb.
23:9: u-va-goyim lo yitḥashav
d.      Deut.
28:68:  vehitmakartem sham
le-oyvekha la-avadim ve-li-shefaḥot…
(It is unlikely that the meaning is
that the individuals will be selling themselves.)
e.       Psalms
92:10: yitpardu kol poalei
aven 
(The evildoers are not
scattering themselves but are being scattered.)
f.       Is.
30:29: ke-leil hitkadesh ḥag…(The holiday is not sanctifying
itself.)
g.      Prov.
31:30:  ishah yirat Hashem hi tithalal
h.      Jonah
3:8: ve-yitkasu sakim ha-adam ve-ha-behemah… (Animals
cannot dress themselves!)
i.       
II Kings 8:29 (and similarly II Kings
9:15, and II Ch. 22:6): va-yashav Yoram
ha-melekh
le-hitrape ve-Yizre’el… (The
meaning may be that king Yoram went to Jezreel to let himself be healed by
others or to be healed.)
              
3.  As we see from this post, understanding the
precise role of the hitpael is
important to us as Jews who engage in prayer. Readers may be surprised to learn
that understanding the precise role of the hitpael
can be very important to those of other religions as well. A passage at Gen.
22:18 describes the relationship of the nations of the world with the seed of
Abraham:
.והתברכו בזרעך כל גויי הארץ 
(The phrase is found
again at Gen. 26:4.) Whether this phrase teaches that the nations of the world
will utter blessings using the name
of the seed of Abraham or be blessed
through the seed of Abraham depends on the precise meaning of the hitpael here. Much ink has been spilled
by Christian theologians on the meaning of hitpael
in this phrase.[20]
                                                                ——
Whoever suspected that grammar
could be so interesting and profound!
         
             !ונתחזק  חזק חזק
(Does the last word
mean “let us strengthen ourselves,” “let us continually be strengthened,” or
“let us be strengthened”?   I will leave
it to you to decide!)
Notes:
[1] I would like to
thank my son Rabbi Shaya First for reviewing and improving the draft.
[2]  P. xiii.
[3]   The edition of Rav Hirsch’s Pentateuch
commentary translated by Isaac Levy includes the following (at Gen. 20:7): התפלל means: To take the element of God’s truth,
make it penetrate all phases and conditions of our being and our life, and
thereby gain for ourselves the harmonious even tenor of our whole existence in
God….  [התפלל
is] working on our inner self to bring it on the heights of recognition of the
Truth and to resolutions for serving God…Prior to this, the commentary had pointed
out that the root פלל  means “to judge” and that a judge brings
“justice and right, the Divine Truth of matters into the matter….”
R.
Aryeh Leib Gordon explained that the word for prayer is in the hitpael form because prayer is an
activity of change on the part of the petitioner, as he gives his heart and
thoughts to his Creator; the petitioner’s raising himself to a higher level is
what causes God to answer him and better his situation. See the introduction to Siddur Otzar Ha-Tefillot (1914), vol. 1,
p. 20. The Encylcopaedia Judaica is
another notable source that uses the term “self-scrutiny” when it defines the
Biblical conception of prayer. See 13:978-79. It would be interesting to
research who first suggested the self-judge/self-scrutiny definition of prayer.
I have not done so. I will point out that in the early 13th century
Radak viewed God as the one doing the judging in the word התפלל. See his Sefer
Ha-Shorashim
, root פלל.
[4] The Hebrew
and Aramaic Lexicon of the Old Testament
(1994). The authors do cite the
article by E.A. Speiser (cited in the next note) that advocates the
interpretation. But they cite the article for other purposes only. The
interpretation of התפלל that Speiser
advocates and that I will be describing is nowhere mentioned.
[5]  For example, E.A. Speiser writes that
“[o]utside Hebrew, the stem pll is at
best rare and ambiguous.” See his “The Stem PLL
in Hebrew,” Journal of Biblical
Literature
82 (1963), pp. 301-06, 301. He mentions a few references in
Akkadian that shed very little light. There is a verb in Akkadian, palālu, that has the meaning: “guard,
keep under surveillance.” See the  פללarticle in Theological
Dictionary of the Old Testament
, vol. 11, p. 568 (2001), and
Koehler-Baumgartner, entry פלל, p. 933. This perhaps
supports the “assess” and “think” meanings of the Hebrew פלל.
[6]  Various forms of a related noun, פלילים, פללים, פלילי and פליליה, appear 6 times. The meanings at Deut. 32:31 (ve-oyveinu pelilim), Job 31:11 (avon pelilim), and Job 31:28 (avon pelili) are very unclear. The
meaning at Is. 16:3 (asu pelilah) is
vague but could be “justice.” The meaning at Is. 28:7 (paku peliliah) (=they tottered in their peliliah) seems to be a legal decision made by a priest. Finally,
there is the well-known and very unclear ve-natan
be-flilim
of Ex. 21:22. Onkelos translates this as ve-yiten al meimar dayanaya. But this does not seem to fit the
words. The Septuagint translates the two words as “according to estimate.” See
Speiser, p. 303. Speiser is unsure if this translation was based on guesswork
or an old tradition, but thinks it is essentially correct.
[7]  Note that Rashi relates it to the word maḥshavah. Sometimes the verb is
translated in this verse as “hope.” Even though this interpretation makes sense
in this verse, I am not aware of support for it in other verses. That is why I
prefer “think” and “assess,” which are closer to “intervene” and “judge.” Many
translate the word as “judge” in this verse: I did not judge (=have the
opinion) that I would see your face. See, e.g., The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, entry פלל. 
[8] Brown-Driver-Briggs translates ויפלל using a similar verb: “interpose.” See
their entry פלל.  Alternatively, some translate ויפלל here as “executed judgment.”
[9] It has been
suggested that the “judge” meaning is just a later development from the
“intervene” meaning.
[10] The exact number
given varies from study to study. I have also seen references to 946, 780 and
“over 825.” See Joel S. Baden, “Hithpael and Niphal in Biblical Hebrew:
Semantic and Morphological Overlap,” Vetus
Testamentum
60 (2010), pp. 33-44, 35 n.7.
[11]  We must be careful not to assume that the hitpael originated as a reflexive stem.
Most likely, the standard Hebrew hitpael
is a conflation of a variety of earlier t-stem forms that had different roles.
See Baden, p. 33, n. 1 and E.A. Speiser, “The Durative Hithpa‘el: A tan-Form,” Journal of the American Oriental Society
75 (2) (1955), pp. 118-121.
[12]  See the above article by Speiser. For example,
with regard to the hitpael of אבל, the implication may be “to be in mourning
over a period of time.” With regard to התמם
(the hitpael of תמם; I I Sam. 22:26 and Ps.18:26.), the implication may be “to be
continually upright.” Some more examples: משתאה  at Gen. 24:21 (continually gaze),  תתאוה
at Deut. 5:18 (tenth commandment; continually desire), ויתגעשו  at Ps. 18:8 (continually
shake), and  התעטף
at Ps. 142:4 (continually be weak/faint ). Another example is the root נחל. When it is in the hitpael, the implication may be “to come into and remain in
possession.”
[13] See T. Lambdin, Introduction to Biblical Hebrew (1971),
pp. 249-250, and Speiser, The Stem PLL,
p. 305.
[14] Rav Hirsch views התחנן as “to seek to make himself worthy of
concession.” See his comm. to Deut. 3:23. This is farfetched. Hayim Tawil
observes that there is an Akkadian root enēnu,
“to plead,” and sees this Akkadian root as underlying the Hebrew התחנן. He views the hitpael as signifying that the pleading is continous (like the
import of the hitpael in hithalekh). See his An Akkadian Lexical Companion For Biblical Hebrew (2009), pp.
113-14. But there is insufficient reason to read an Akkadian root into התחנן, when we have a very appropriate Hebrew
root חנן.
[15]  See Theological
Dictionary of the Old Testament
, vol. 11, p. 568, Ernest Klein, A Comprehensive Etymological Dictionary of
the Hebrew Language for Readers of English
(1987), p. 511,
Brown-Driver-Briggs, entry פלל, and
Koehler-Baumgartner, entry פלל, p. 933.
[16] The Soncino commentary
here remarks that this was “a form of worship common to several cults with the
purpose of exciting the pity of the gods, or to serve as a blood-bond between
the devotee and his god.”
[17] See Theological Dictionary of the Old Testament,
vol.  11, p. 568,  Klein, p. 511, and Koehler-Baumgartner, entry
פלל, p. 933.
[18] One scholar claims
to have located as many as 68 such instances in Tanakh, but does not list them. For the reference, see Baden, p.
35, n. 7. Baden doubts the number is this high and believes that the true
number is much lower. Baden would dispute some of the examples that I am
giving. Hitpaels with true passive
meanings are found more frequently in Rabbinic Hebrew. The expansion of the
meaning of the hitpael stem to
include the true passive form took place in other Semitic languages as well.
See O.T. Allis, “The Blessing of Abraham,” The
Princeton Theological Review
(1927), pp. 263-298, 274-278.
[19] These and several
others are collected at Allis, pp. 281-83. 
For a few more true passives, see Kohelet 8:10, I Sam. 3:14, Lam. 4:1,
and I Chr. 5:17.

[20] See, e.g., Allis,
and Chee-Chiew Lee, “Once Again: The Niphal and the Hithpael of ברך in the Abrahamic Blessing for the
Nations,” Journal for the Study of the
Old Testament
36.3 (2012), pp. 279-296, and Benjamin J. Noonan, “Abraham,
Blessing, and the Nations: A Reexamination of the Niphal and Hitpael of ברך in the Patriarchal Narratives,” Hebrew Studies 51 (2010), pp. 73-93.



אמירת פיוטי ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’ בחג השבועות

אמירת פיוטי ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’ בחג השבועות
by Eliezer Brodt
The following post tracing many
aspects​ of the famous Piy​ut  Akdamot
originally appeared in my recently completed doctorate
פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים
ע”י חכמי פולין במאה הי”ז, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור אוניברסיטת בר
אילן, רמת גן תשע”ה  pp.341-353.
This version is extensively updated with many corrections and additional
information. The subject has been dealt with by many including here a few years
back.

אמירת
הפיוטים ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’
הקדמה
בספרות ההלכה הפופולרית של ימי הביניים
– סמ”ג, רמב”ם ומרדכי – לא מצאנו התייחסות לחג השבועות, שהרי חג זה
מתייחד בכך שאין לו כל ייחודיות הלכתית. לקראת מוצאי ימי הביניים, המקור העיקרי
ללימוד ההלכה היה ספר הטורים, שכתיבתו הסתיימה בין השנים 1330-1340. בטור
או”ח סי’ תצד הוא מתייחס באופן ישיר לחג השבועות ולמנהגיו ומונה כמה הלכות
הנוגעות לחג השבועות, וזו לשונו בדילוגים ובהוספת סעיפים:
א.    
סדר התפילה
כמו ביום טוב של פסח אלא שאומרים… יום חג שבועות… זמן מתן תורתינו.
ב.     
במוסף
מזכיר קרבנות המוספין וביום הבכורים וגו’ עד ושני תמידין כהלכתן.
ג.      
גומרין
ההלל.
ד.     
מוציאין ב’
ספרים וקורין ביום הראשון ה’ בפרשת וישמע יתרו מבחדש השלישי עד סוף סדרא, מפטיר
קורא בשני וביום הבכורים.
ה.     
מפטיר
במרכבה דיחזקאל ומסיים בפסוק ותשאני רוח.
ו.       
ביום השני
קורין בפרשת כל הבכור… ומפטיר קורא כמו אתמול.
ז.      
מפטיר
בחבקוק מן וה’ בהיכל קדשו…
ח.     
נוהגין בכל
המקומות לומר במוסף אחר חזרת התפלה אזהרות העשויות על מנין המצות…
למרות ההתייחסות הישירה לחג השבועות,
עדיין נותר הרושם שהוא חג ללא מאפיינים מיוחדים, והמחבר מוצא מקום להידרש לסדרי
התפילה בלבד. מתוך סדר התפילה, רק מנהג אמירת האזהרות הוא ייחודי לשבועות.
בשנת ש”י נדפס
לראשונה חיבורו של ר’ יוסף קארו, ‘בית יוסף’, כפירוש לספר הטורים. המחבר מבאר
בהקדמה לספרו, שמגמתו להראות את מקורותיו של הטור וגם להוסיף עליו ידיעות נוספות.
בסימן שאנו עוסקים בו הוא מוסיף על הטור כמה דברים:
א.    
איסור
להתענות במוצאי חג השבועות.
ב.     
קיים מושג
של “אסרו חג” גם לחג השבועות.
ג.      
לדברי הטור
שגומרין בו ההלל הוא מציין את מקורו במסכת ערכין פרק שני (דף י ע”א).
ד.     
כלפי מה
שכתב הטור לעניין קריאת התורה וההפטרה, הוא מציין למקורות במסכת מגילה.
הלכה נוספת
הקשורה לשבועות נזכרת בספר ‘בית יוסף’, אך שלא במקומה. הכוונה למנהג קריאת מגילת
רות. בהלכות תשעה באב, סימן תקנט, כתב ‘בית יוסף’: “כתבו הגהות
מיימוני: יש במסכת סופרים דאמגילת רות וקינות… מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על
מקרא מגילה. וכן נהג הר”ם. אכן יש לאמרה בנחת ובלחש. עכ”ל. והעולם לא
נהגו לברך כלל על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר”.
בשנת שכ”ה הדפיס ר’ יוסף קארו את
חיבורו ‘שלחן ערוך’, שהוא הלכה מתומצתת בלי מקורות מתוך ספרו בית יוסף, ושם חוזר
על דברי הטור בענייננו מבלי להוסיף עליו כלום. כמו כן, הוא לא הביא את מנהג קריאת
מגילת רות בחיבור זה, והדבר מצריך הסבר.
כאמור, בספרי הלכה חשובים אין יחס
מיוחד לחג השבועות. ההתייחסות היא בעיקר לסדרי התפילה, הדומים לשאר החגים. הטור
מביא מנהג אחד מיוחד – אמירת אזהרות.
בסביבות שנת ש”ל חלה
תפנית חדה בזירת ספרות ההלכה ביחס לחג השבועות. באותה שנה מדפיס הרמ”א את
הגהותיו ל’שלחן ערוך’. כידוע, חלק נכבד מהגהותיו הן הוספות ממקורות אשכנזיים שלא
הובאו בבית יוסף. הרמ”א הוסיף כמה מנהגים בהלכות חג השבועות:
א.    
“נוהגין
לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה”.
ב.      “נוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום
ראשון של שבועות; ונ”ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר
לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח”כ מאכל בשר. צריכין להביא עמהם ב’
לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב’ הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים”.
ג.      
לענין
קריאת מגילת רות הוא כותב בסי’ תצ: “נוהגין לומר רות בשבועות. והעם נהגו שלא
לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים”.
כאן המקום לציין שבחיבורו של
הרמ”א ‘דרכי משה’, הדומה במגמתו ל’בית יוסף’, שנכתב לפני שהוסיף את הגהותיו
לשו”ע, לא נמצא דבר בעניין חג השבועות.
לאחר שנים ספורות, בשנת ש”ן, מדפיס
תלמידו ר’ מרדכי יפה את ספריו – ספרי הלבושים. בהלכות שבועות הוא מוסיף – לצד
המנהגים שהביא רבו הרמ”א – מספר דברים שלא הובאו בחיבורו של רבו:
א.    
“ואומרים אקדמות
אחר פסוק ראשון – בשעת העלייה הראשונה”.
ב.      “ונוהגין לומר יציב פתגם… אחר פסוק ראשון שיש בו ג”כ
מענין המרכבה והמלאכים”.
ג.       “במוסף אחר התפלה אומרים אזהרות” – מנהג שלא הובא ב’בית יוסף’ ובהגהות הרמ”א, אבל הובא ב’טור’.
הרמ”א והלבוש מביאים בדרך
כלל מקורות אשכנזיים קדומים, כגון מנהגי מהרי”ל, מתוך חיבורים שנכתבו זמן רב
לפני דורו של ר’ יוסף קארו. ואכן, בספרי ר’ אברהם קלויזנר, מהרי”ל, ר’ אייזק
טירנא ובהגהות ומנהגים שנוספו עליו, יש כמה מנהגים לחג שבועות שלא מצאנו ב’טור’
ו’בית יוסף’, כמו שטיחת פרחים ועשבים בחג, אכילת מאכלי חלב, אמירת ‘אקדמות’ ו’יציב
פתגם’ וקריאת מגילת רות.
בשנת ת’ נדפס לראשונה חיבורו של ר’
יואל סירקיש
לטור או”ח. בסימן זה אינו מוסיף כלום על דברי הטור, מסיבה
פשוטה: בהקדמה לחיבורו הוא כותב שכוונתו לבאר דברי הטור, וכאן אין מה להוסיף או
להעיר עליו, שהרי הכל מובן.
אמירת
הפיוטים ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’
אחת הסוגיות שהעסיקו את נושאי כלי השו”ע היא אמירת
פיוטי ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’. כידוע, אחד הפיוטים שעדיין נאמרים בכל בתי הכנסת, גם
בקהילות שמחקו בקפדנות את כל הפיוטים, הוא הפיוט הנאמר בחג השבועות – ‘אקדמות
מילין’.[1]
וכפי שאמר מי שאמר:Akdamus may well be Judaism’s best known and most beloved piyut“.[2]F
החוקר הגדול של תחום התפילה
והפיוט, פרופ’ עזרא פליישר, כותב אודות האקדמות:
שיריו הארמיים של ר’ מאיר זכו לתפוצה גדולה בקהילות אשכנז ועוררו התרגשות
והתפעלות בלב הרבה דורות של מתפללים. בתוך אלה או בראשם, עומד שירו המוכר ביותר של
המשורר ‘אקדמות מילין’, פתיחה לתרגום הקריאה ביום ראשון של שבועות. קטע זה הנאמר
בימינו אפילו בבתי כנסיות שאין אומרים בהם עוד שום פיוט, נעשה סימן היכר של חג
השבועות. שגבו ועוצמת לשונו, צורתו המשוכללת ותכניו המרגשים, מצדיקים בהחלט את
פרסומו.[3]
הפיוט ‘אקדמות’ התחבר בידי ר’ מאיר
ש”ץ, בן זמנו של רש”י.[4]
אמנם מנהג אמירת אקדמות בשבועות לא הוזכר בספרי הלכה מתקופת הראשונים, ר’ יוסף
קארו לא מזכירו בחיבוריו ‘בית יוסף’ ו’שלחן ערוך’, וכן הרמ”א נמנע מלהזכירו
ב’דרכי משה’ או בהגהותיו. יצויין כי אין בכך דבר יוצא דופן, שהרי פיוטים בשבתות
ובימים טובים היו חלק אינטגרלי מהתפילה, ולא מעשה חריג, ועל כן לא נדרשו להזכיר את
הפיוטים בספרי ההלכה.
המנהג גם לא מוזכר בב”ח, נחלת צבי
או עולת שבת. לעומתם, החיבור ההלכתי הראשון שמביא את המנהג הוא ה’לבוש’ שנדפס,
כאמור, לראשונה בשנת ש”ן: “ואומרים אקדמות אחר פסוק ראשון – בשעת העלייה הראשונה”. כנראה מצא לנכון להזדקק למנהג,
בשל ייחודיותו – אמירתו בתוך קריאת התורה, בין הברכות. ייחודיותו של עניין
זה מעוררת קושי הלכתי, כפי שהעיר על כך ר’ דוד הלוי, באמצע המאה השבע עשרה, בספרו
‘טורי זהב’:
על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק
הראשון ואח”כ מתחילין אקדמות מילין כו’. יש לתמוה הרב'[ה] היאך רשאים להפסיק
בקריאה, דהא אפי’ לספר בד”ת אסור כמ”ש בסי’ קמ”ו וכל ההיתרי’
הנזכרים שם אינם כאן כ”ש בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו
להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה
של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות…
לדעת הט”ז, אמירת אקדמות אחר
הפסוק הראשון נחשבת הפסק, ופיוט זה ‘אינו מענין הקריאה’ ואמירתו נוגדת את ההלכה.
הוא מתעד שמועה שרבנים מובהקים הנהיגו לשורר אקדמות קודם הברכה, כדי שלא יהיה הפסק,
וכן לדעתו ראוי לנהוג. לא ידועה זהותם של הרבנים האלו, אבל אולי הכוונה לרבני
ונציה המוזכרים בחיבורו של בן הדור, ר’ אפרים ב”ר יעקב הכהן, אב”ד וילנא
(חי בין השנים שע”ו-תל”ח), שו”ת שער אפרים, שנדפס לראשונה בשנת
תמ”ח (לאחר פטירת הט”ז):
אשר שאלוני ודרשוני
חכמי ק”ק ויניציאה העיר… אודות דברי ריבות אשר בשעריהם בענין הפיוט אקדמות
שנוהגים האשכנזי’ לאומרו בחג השבועות בשעת קריאת התורה אחר פסוק ראשון של בחודש
השלישי. וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא מטעם שאסור להפסיק בקריאת התורה ורוצים
שיאמרו קודם קריאת התורה אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדמונים מטעם הנז’ או נאמר שלא
יכלו לבטל מנהג אבותינו הקדושים… מטעם אל תטוש תורת אמך ואף שהוא נגד הדין מנהג
עוקר הלכה.[5]
חכמי ונציה האיטלקים לא הורגלו
למנהג האשכנזי וניסו לשנותו על פי כללי ההלכה שבידיהם. על כל פנים, גם אם לא נקבל
השערה זו ולא נזהה את חכמי ונציה כאותם הרבנים המובהקים שמזכיר הט”ז, למעשה
דעת הט”ז היתה כמותם, שאין להפסיק בקריאת התורה. אם כי הוא נזהר שלא לבטל
אמירת אקדמות לגמרי, אלא רק לשנות את מועד אמירת הפיוט.
ולאמיתו של
דבר, כבר בשו”ת ‘נחלת יעקב’, בתשובה שנכתבה באיטליה
בשנת שפ”א, נאמר בין השאר: “והיום הסירותי חרפת מצרים המצרים
הדוברים עתק על מנהג האשכנזים הנוהגים לאמר שבח אקדמות מילין ביום חג השבועות
ומספיקין בין הברכות רק שקוראין פסוק ראשון בחודש השלישי…”.[6]
על כל פנים, ר’ אפרים הכהן מעיד
בתשובה הנ”ל שנכתבה באותו הזמן שר’ דוד הלוי כתב את ספרו: “שבמדינת פולין ורוסיא
ואגפיהם בקצת מקומות אומרים אותו קודם קריאת התורה…”.[7] כארבעים שנה לאחר שהט”ז נדפס לראשונה כתב ר’ יעקב
ריישר: “ומקרוב שהיו רוצים לשנות המנהג בשביל דברי הט”ז ולא עלתה בידם
לשנות המנהג”.[8]
וכן העיד ר’ משה יקותיאל קופמאן כ”ץ חתנו
של המג”א בחיבורו ‘חקי חיים’ שנדפס לראשונה
בת”ס: “מנהג שלנו שאנו קורין בחג השבועות אקדמו’ אחרי פסוק
ראשון…”.[9]
המקורות הקדומים ביותר של אמירת
אקדמות כפי המנהג המקורי, דווקא לאחר הפסוק הראשון של קריאת התורה, הוא ספר
המנהגים לר’ אברהם קלויזנר,[10]
מהרי”ל,[11]
ר’ איזיק טירנא[12],
ר’ זלמן יענט,[13]
‘מעגלי צדק’,[14] ‘לבוש’[15]
ו’בספר המנהגים’ מאת ר’ שמעון גינצבורג שנכתב ביידיש-דויטש.[16]
וכן נהגו למעשה באשכנז: בפרידבורג[17],
פרנקפורט,[18]
פיורדא,[19]
וירצבורג[20] ובקהילות האשכנזים בווירונה
שבאיטליה.[21]
הט”ז חולק על המנהג הקדום
ועל המקורות הקדומים שתיעדו את המנהגים האלו. אין ספק שהט”ז מכיר את מקור
המנהג, ולא עוד אלא שהוא עצמו משתמש במקורות אלו בחיבורו פעמים רבות, אבל דווקא
בשל חשיבותם בזמנו בפולין ובאשכנז העדיף להשיג עליהם מבלי להזכיר את שמם, כדי למעט
בתעוזתו.
והנה, ר’ אפרים הכהן מוילנא הגן
בתשובתו הנזכרת על אמירת אקדמות כמנהג המקורי, ובתוך דבריו הוא כותב:
בענין הפיוט אקדמות
לומר אחר פסוק ראשון שהקבלה של האשכנזים הוא מרבים וגדולים ומפורסמים וכתובים על
ספר הישר הלא המה הרב מהר”י מולין בספרו שהיה גדול בדורו וכל מנהגי האשכנזים
נהגו על פיו וחכמי דורו היו גדולים ומופלגים ונכתב דבריו בספר בלי שום חולק שנהגו
לומר אקדמות אחר פסוק ראשון וגם הרב מהר”א טירנא בספרו במנהגים אשר אנו
נוהגים אחריו כתב גם כן כנזכר ואחריהם הגדול בדורו הרב מוהר”מ יפה בעל
הלבושים אשר היה מחכמי פולנייא והביא דבריהם לנהוג כן בלי שום חולק…
מכאן שהמחלוקת בהלכה זו נובעת
משאלת היחס הראוי לחיבורי מהרי”ל ור’ אייזק טירנא, שהם המקור למנהג המקורי.
ר’ אפרים הכהן סבור שאין לערער אחריהם, גם במקרה שדבריהם אינם עולים בקנה אחד עם
כללי ההלכה, ויש לנו לסמוך על המסורת המקובלת ועל המחברים שקבעו את מנהג אשכנז
לדורותיו. לעומתו, הט”ז חולק, וסובר שעל אף החשיבות המרובה של חיבורים אלה,
אין למנהג תוקף כאשר הוא מתנגד עם ההלכה.[22]
כמובן שהויכוח לא נעצר במאה
הי”ז. במשך הדורות הבאים התפתח פולמוס פורה וחריף גם בשאלה הכללית של היחס
למנהג כאשר הוא נוגד את ההלכה המפורשת, ובמיוחד בשאלה פרטית זו, אם יש לשנות את
המנהג המקורי ולהפסיק את הקריאה לאמירת אקדמות. הרבה קולמוסים נשתברו בפולמוס זה,
כדלהלן.
ר’ מאיר איזנשטאט
(ת”ל-תק”ד) כותב בספרו ‘פנים מאירות’:
ודע לך כי נהירנ’ בימי חורפי שרצה רב אחד לנהוג כדעת הט”ז ולא
הניחו הקהל לשנות מנהגם ואני ג”כ כל ימי לא הנהגתי כמותו וכל המשנה ידו על
התחתונה… והמפורסמי’ אין צריכין ראי’ שמנהג זה נתיסד משנים קדמוניות לפני איתני
וגאוני ארץ והלבוש מביא מנהג זה… ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים.[23]
מן הצד השני עומד ר’ יעקב עמדין,
נינו של ר’ אפרים הכהן, הכותב:
והאומרים
פיוט אקדמות יאמרוהו קודם שמברך הכהן. כך הנהיגו גדולי הדורות חס ושלום להפסיק בו
תוך קריאת התורה… אף על גב דמר אבא רבה הגאון החסיד בעל שער אפרים בתשובותיו
דחיק טובא וניחא ליה למשכוני נפשיה אהך מנהגא… ומה מכריחנו לכל הטורח הלז. ולקבל
עלינו אחריות גדול בחנם. אם אמנם גם בעיני יקר הפיוט החשוב הלז. גם אנו אומרין
אותו לפי שאדם גדול חברו. ונאה למי שאמרו. אבל חס ושלום להעלות על הדעת שמחברו תקן
להפסיק בו בתוך קריאת התורה. אשר לא צוה ולא עלתה על לבו. אלא שהדורות הבאים חשבו
להגדיל כבודו בכך. אמנם כבוד שמים הוא בודאי שלא להפסיק… והיותר טוב לאמרו קודם
שנפתח ספר תורה…[24]
מסופר שכאשר בעל ‘שגאת אריה’ התמנה כרבה של
העיר מץ, רצה שקהילתו תשנה את המנהג ותנהג כהוראת הט”ז, ומחמת זה כמעט הפסיד
את רבנותו שם.[25]
למעשה ניתן ליישב את השגת
הט”ז על מהרי”ל וסיעתו. הטיעונים שנאמרו בעד ונגד אמירת ‘אקדמות’ בתוך
קריאת התורה, דומים להפליא לטענות שהועלו בויכוח שהתנהל במשך דורות בעניין אמירת
פיוטים בתוך התפילה ובפרט בתוך ברכות קריאת שמע. ידועים דברי בעל ‘חוות יאיר’ שכותב
בתוך דיונו:
ואיך שיהיה, כבר כתבתי
שלא נתפשט אמירות פיוטים אלו שמפסיקין תוך ברכות דק”ש בכל מקום, ומ”מ
בגלילות אלו שנתפשט אין ליחיד לפרוש כלל אף שהיה נראה פשר דבר שיאמרם אחר תפילתו
בפני עצמן או לבחור דרך ומקום לאמירתם אחר גמר ברכה או בשירה חדשה גבי זולתות,
מ”מ נראה דאפילו החסיד בכל מעשיו אל ישנה מנהג הציבור מאחר שיש לנו גדולי
עולם לסמוך עליהם מלבד כל המחברים עצמן…[26]
וכן כותב
במפורש ר’ גרשון קובלענץ בנוגע לענייננו:
והנה השבח הזה [=אקדמות] חברו וגם יסדו לשבח ה’ ועמו ישראל הפייטני
ר”מ ש”צ שבסוף הא”ב חתם שמו מאיר, והוא ר”מ ש”צ
כמ”ש בשו”ת חוות יאיר שאלה רל”ח ושם הפליג מאד ממעליותיו שהם כמו
פיוטי הקליר וחביריו שמפסיקין בהן בברכות באמצע אפי’ אותם שאינם מיוסדים בלשון שבח
ותחנונים רק סידורי דינים אפ”ה מפסיקים עמהן…
ובתוך דבריו שם מבאר ר’
גרשון קובלענץ למה אינו נחשב הפסק:
ואף שהחמירו חכמים מאוד בהפסק ק”ש וברכותיו שאפילו מלך ישראל שואל בשלומו,
ונחש כרוך על עקיבו לא יפסיק ובפיוטים מפסיק אפילו בי”ח והטעם שפיוטים אלו
שיסד הקליר וחביריו הם ע”פ סודות נוראים עמוק עמוק מי ימצאנו ע”כ כל
המשנה ידו על התחתונה וכן הוא… ספר חסידים סי’ קי”ד המשנה מנהג קדמונים כמו
פיוטים וקרובץ שהנהיגו לומר קרובץ הקלי”ר ואומר קרובץ אחרים עובר משום לא
תסיג גבול עולם… אלא ודאי צ”ל דאין כאן משום הפסק כלל דאין משגיחין בזה
כיון דנתקן כן מגדולי עולם גדולי ישראל וחכמים מטעם הכמוס עמהם ע”פ הסוד
כנ”ל וא”כ אין שייך הפסק כלל מידי דהוי אשארי פיוטים שמפסיקים בהן
בברכות ק”ש וי”ח כמ”ש בסי’ ס”ח בהג”ה ויעוין שם
בד”מ מה שכתב בשם מהרי”ל… וא”כ כ”ש שמפסיקים בתורה בפיוטים
שנתקנו על כך דהא ברכות ק”ש חמור יותר מקריאת התורה דהא אין מפסיקין
מק”ש וברכותיה לתורה וכמ”ש בטור ובב”י סי’ ט”ו שאין מפסיקין
לתורה כשהוא עומד בק”ש וברכותיה ואפי’ כשהוא כהן ויש חשש פגם אפ”ה אינו
מפסיק מק”ש וברכותיה לעלות לתורה ואפ”ה מפסיקים בהן בפיוטים כנ”ל
וכ”ש שמפסיקים בקריאת התורה בפיוטים שנתקנו על כך…[27]
יישוב אחר כתב ר’ אפרים הכהן בשו”ת שער אפרים:
ונלע”ד ליתן טעם לשבח כי בודאי שלא לחנם קבעו הפיוט של אקדמות דוקא
אחר פסוק ראשון ולא אחר פסוק שני או אחר פסוק ג’ ולא קודם פסוק ראשון אחר הברכה,
לפי שקודם פסוק ראשון פשיטא דהוי הפסק קודם התחלת המצוה כמו סח בין ברכת המוציא
לאכילה וצריך לחזור ולברך ואחר פסוק שלישי כבר גמר המצוה וצריך לברך… גם אחר
שקרא שני פסוקים לא רצו לתקן לומר הפיוט אקדמות שהרי כתב הרב מהרי”ק… שאם
קרא הא’ אף שני פסוקים שיצא ידי קריאה וא”צ לחזור…
ר’ מאיר איזנשטאט, בתשובה שחלקה
הובא למעלה, כותב ליישב השגת הט”ז:
ומה שתמה הט”ז דהא
אפילו לספר בד”ת אסור כו’ יש סתירה גדולה לדבריו דהתם הטעם שלא ישמע קריאת
התורה מהש”ץ אבל הכא שגם הש”ץ מפסיק ומתחיל לשורר ואח”כ קורא בתורה
והכל שומעים הקריאה מהש”ץ אין ענין כלל להתם… ואדתמה ההפסק בהקדמות יותר
הי’ לו לתמוה על שאנו מפסיקים בקרובץ שכתב הטור א”ח בסי’ ס”ח שתמהו על
המנהג הזה שבפירוש אמרו במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו כל המשנה
ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו אפ”ה אין אנו מבטלין מנהגינו
ק”ו בקריאת האקדמות שאין בהפסקה נגד הש”ס כיון שקורא פסוק ראשון אחר
הברכה ואינו מפסיק בין הברכה ובין הקריאה אין כאן חשש ברכה לבטלה דדומה כמו שמברך
על המזון המוציא והתחיל לאכול דמותר להפסיק ולדבר באמצע אכילה הכי נמי הכא…[28]
עד כה ראינו את ההיבטים העיקריים
השונים שהועלו בנוגע לשאלה ההלכתית.
כעת אבקש להעיר משהו יותר עקרוני
בסוגיה. עובדה בולטת היא שדיוני הפוסקים כולם סובבים סביב סמכותם של מהרי”ל
ור’ אייזיק טירנא במקרה של התנגשות עם ההלכה התיאורטית, לצד טענה דומה שמחבר הפיוט
היה אדם גדול שראוי להפסיק בשבילו. אך הפוסקים לא דנו במהות פיוט האקדמות ובמטרתו,
וכמו שהט”ז כתב בתוך דבריו: “כ”ש בשבח הזה שהוא אינו מענין
הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק
…”. וכן יש לדייק בדברי ר’ יעקב עמדין
שהבאתי לעיל.
אולם דומה בעיני שהבנת מהות
האקדמות תסייע להבנת הסוגיה.
המדקדק המפורסם ר’ וואלף
היידנהיים (1757-1832)[29], בספרו
‘מודע לבינה’ שנדפס לראשונה בשנת 1818, עוסק בטעם מנהג קריאת עשרת הדיברות בשבועות
בטעם העליון,[30]

ובתוך דבריו נוגע גם בפולמוס זה והוא מביא דברי החזקוני שכותב:
יש ברוב
הדברות שתי נגינות ללמד שבעצרת שהיא דוגמא מתן תורה, ומתרגמינן הדברות קורין
כל דברת לא יהיה לך וכל דברת זכור בנגינות הגדולות לעשות כל אחת מהן פסוק אחד שכל
אחד מהן דברה אחת לעצמה…[31]
בהמשך כותב ר’ וואלף היידנהיים
שהוא מצא כ”י של מחזור ישן,[32]
וזה תיאורו:
הקריאה…
של א’ דשבועות… היתה כתוב שם המקרא עם התרגום כי בזמן ההוא עדיין היה המנהג קיים
להעמיד מתרגם אצל  הקורא… ואופן כתיבתו
מקרא עם התרגום הוא על זה הסדר תחלת כתב פסוק בחדש השלישי וגו’ ואח”כ אקדמות
מילין וכו’ והוא רשות ופתיחה למתורגמן, מענינא דיומא. בסוף אקדמות, כתב בירחא
תליתאה וגו’ שהוא תרגום של בחדש השלישי. ואח”כ כתב פסוק ויסעו מרפידים.
ואח”כ תרגומו, ועד”ז כתב והולך מקרא ותרגום מקרא ותרגום, עד פרשת וידבר
אלהים שהקדים לפניה פיוט ארוך ע”ס א”ב תחלתו ארכין ה’ שמיא לסיני…[33]
ועד”ז כתב עשרת הדברים בעשרה פסוקין ובעשרה תרגומים עד גמירה… וכל התרגומים
לקוחת מתרגום ירושלמי המכונה אצלנו ת”י עם קצת שינויים ותיקונים. וכל הפיוטים
האלה שבתוך הקריאה מתוקנים בלשון ארמי וחתום בתוכם מאיר ברבי יצחק…[34]
דברים אלו הם המפתח לכל סוגיית
ה’אקדמות’. שכן מתבאר מדברי החזקוני ומתוך כה”י הנ”ל שהיה מנהג בשבועות
ובשביעי של פסח להעמיד מתרגם אצל הקורא כמו שהיה בכל קריאה בזמן חז”ל עד
לתקופת הגאונים (לכל הפחות),[35]
והוא היה מתרגם כל פסוק. הפיוט המקורי של ר’ מאיר ש”ץ, ‘אקדמות’, הוא רק
הפתיחה ו’הרשות’ מענינא דיומא לפיוט ארוך שעניינו עשרת הדברות, היינו תרגום ארוך
על עשרת הדברות שהיה מבוסס על תרגום הירושלמי. אמירת הפיוט כלל לא היה נחשב הפסק הואיל
ונכלל בתקנה הראשונה שהיו מתרגמים בשעת קריאת התורה.[36]
זאת הסיבה שפיוט ‘אקדמות’ נאמר דווקא
לאחר
הפסוק הראשון, כי הוא בא סמוך להתחלת התרגום לפסוק הראשון, דהיינו אחר
קריאת הפסוק הראשון, ובעיקרו לא היה נחשב הפסק כלל. במרוצת הדורות
הופסק מנהג התרגום גם בשבועות וכן הושמט רוב הפיוט הארוך. בשל סיבה זו לא היתה
אמירת האקדמות בכלל הפולמוס הכללי בעניין אמירת פיוטים בתוך התפילה.
בין השנים תרנ”ג-תרנ”ז
נדפס בעיר ברלין על ידי חברת ‘מקיצי נרדמים’ חיבור חשוב מבית מדרשו של רש”י,
בשם ‘מחזור ויטרי’,[37]
על ידי הרב שמעון הורוויץ.[38]
בחיבור זה נמצאים הרבה פיוטים ארמיים ורשויות למתרגם שנהגו לומר בשביעי של פסח
ובשבועות, וחלק מהם מוסבים על עשרת הדיברות,[39]
בדומה למה שמצא ר’ וואלף היידנהיים בכת”י ישן, וגם נמצאים שם פירושים על
פיוטים אלו.[40]
חלק מפיוטים אלו נכתבו על ידי ר’ מאיר ש”ץ. במאה האחרונה נמצאו עוד כת”י
של הרבה פיוטים מן הסוג הזה,[41]
וחלקם קדומים מאוד.
יש לציין שר’
שלמה חעלמא, בעל ‘מרכבת המשנה’ (1716-1781) כבר כתב כן מסברת עצמו בחיבורו ‘שלחן
תמיד’ (נדפס מכ”י בשנת תשס”ד):
ונ”ל דמש”ה היה מנהג ראשונים לשורר
אקדמות אחר פסוק ראשון, שבזמן המחבר היה המנהג כמנהג האיטלאנים עד היום שאחד קורא
ואחד מתרגם כמו שהוא מדינא דגמרא, הילכך אחר שגמר הקורא פסוק אחד קודם שהתחיל ליטול
רשות אקדמות מילין וכו’ ודרש כל אקדמות, ואח”כ תירגם הפסוק הראשון, וה”ה
ביציב פתגם שגם את ההפטרה מתרגמין האיטלאנים עד היום, ובזה יובן החרוז האחרון
יהונתן גבר ענוותן וכו’ ששם הקורא היה יהונתן, והקורא היה צריך להיות גדול
מהמתרגם, ואמר המתרגם בדרך ריצוי שיחזיקו טובה להקורא אעפ”י שאני דורש שהוא
גדול ממני, ולפ”ז כיון שאדם אחר משורר אקדמות אפ’ אחר פסוק ראשון אין לחוש.[42]
על פי התיאור ההיסטורי העולה מכל
הגילויים יש ליישב השגת הט”ז שהעיר: “שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש
לנו להפסיק”. דברים אלו מתאימים רק למציאות זמנו של הט”ז, אולם מעיקרא
כשנתקן הפיוט כחלק מאמירת המתרגם הוא היה חלק מעניין הקריאה, ולכן לא היה נחשב
הפסק. מציאות זו נעלמה מעיניו של ר’ יעקב עמדין וזה הביאו לכתוב מה שכתב.
אך בזמן מהרי”ל ובית מדרשו עדיין
ידעו מה היה התפקיד המקורי של ה’אקדמות’, וכן עדיין נהגו לומר חלק מהפיוטים הללו,
כפי שכתב בן דורו ר’ אייזק טירנא:
ואומר
אקדמות מילין אחר פסוק ראשון ובחדש השלישי [עד באו מדבר סיני]. ואומרין ארכין
אחר וירד משה קודם וידבר. ואומרין אמר יצחק לאברהם אביך, קודם כבד
את אביך…[43]
פיוט ‘ארכין’ הוא בענין משה
ומלאכים ומתן תורה,[44]
ופיוט ‘אמר יצחק לאברהם אביך’ הוא פיוט על אברהם ויצחק.[45]
תחילה, לאחר שאמרו פיוטים אלו גם נהגו לתרגם הפסוקים.
מכל מקום, הערת הט”ז התקבלה והביאוה הרבה פוסקים כמו ‘גן נטע’,[46]
‘באר היטב’,[47]
‘הלכה ברורה’,[48]
‘חק יוסף’,[49]
ר’ שלמה אב”ד דמיר בחיבורו ‘שלחן שלמה’[50]
שנדפס לראשונה בתקל”א, ר’ שלמה חעלמא,[51] ר’ יוסף
תאומים ב’פרי מגדים’,[52]
שלחן ערוך הגר”ז,[53] ‘מליץ יושר’,[54]
ר’ רפאל גינסבורג,[55]
מחצית השקל,[56] חתם
סופר,[57]
שער אפרים,[58]
שלחן קריאה,[59]
ר’ שלמה שיק,[60]
ר’ יוסף זכריה שטרן,[61]
ר’ יוסף גינצבורג,[62]
ר’ ישראל חיים פרידמאן,[63]
האדר”ת,[64]
ערוך השלחן,[65]
משנה ברורה,[66]
ר’ צבי הירש גראדזינסקי,[67]
ר’
עזרא אלטשולר,[68] ר’ אברהם חיים נאה,[69]
ר’ יוסף אליהו הנקין[70] ור’ יחיאל מיכל טוקצינסקי.[71]
נראה שגם אם הפוסקים הללו לא
ידעו את ההקשר ההיסטורי והנסיבות של אמירת האקדמות, מכל מקום אין הדבר נוגע ישירות
לעמדתם, ואפשר שאף אילו ידעו היו סוברים שבמציאות הנוכחית, כשאין התרגום נאמר,
אמירתו של הפיוט חוזרת ונחשבת הפסק. ולכן דעתם עדיין תהיה שאמנם אין לבטל את
אמירתו, אך יש להקדימו לפני הברכה.
דעת המגן אברהם
הרבה לא שמו לב לכך שהמג”א חולק על הט”ז, וכמו שציינו ר’ ישעיה
פיק,[72]
רע”א,[73] ר’
מרדכי בנעט,[74] והחת”ס[75],
לדברי המגן אברהם לעיל סי’ קמו, בנוגע לאיסור היציאה מבית הכנסת בשעת קריאת התורה:
“אסור לצאת – אפי’ בין פסוק לפסוק [טור]. ונ”מ בשבועות שאומרים
אקדמות
“.
לפי הבנת האחרונים, מדברי המג”א משתקף בבירור שאומרים אקדמות לאחר שקראו
הפסוק הראשון של קה”ת, כפי המנהג שהיה מקובל בימיו.[76]
ניתן להניח שאם הערתו של המגן אברהם היתה נאמרת במקומה בהלכות חג השבועות, חלק מן
הפוסקים היו סומכים עליו ולא על הט”ז. ואילו במקרה זה לא היתה לדבריו ההשפעה
הרגילה.[77]
לדעתי, המגן אברהם חולק על הט”ז גם משום שהוא היה מודע לנסיבות
ההיסטוריות שגרמו לפיוט להיקבע לאחר הפסוק הראשון.
בסימן זה – תצד – המג”א דן בשאלת קריאת
עשרת הדברות לפעמים בטעם העליון ולפעמים בטעם התחתון. הוא מביא שבשו”ת משאת
בנימין והחזקוני דנו בשאלה זו, והוא מביא את לשונו של החזקוני:
“ובחזקוני
פ’ יתרו כת’ שבעצרת שהיא דוגמת מ”ת ומתרגמין הדברות קורין כל דבור לא
יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל א’ פסוק א’ ודברות לא תרצח בנגינות
קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגו’ בנגינות
גדולות לעשותם פסוק א’ כי לא מצינו פסוק בתורה מב’ תיבות וגם באנכי וגו’ יש נגינה
גדולה ע”ש.
עיון ב’משאת בנימין’ מעלה שהוא כבר ציין ל’חזקוני’ ול’הכותב’, אבל הוא לא
מביא באופן מדויק את דברי שני המקורות. המג”א בדק בעצמו באותם הספרים ומביא
את דבריהם מתוך הספרים שהיו כולם ברשותו. ואנו יודעים שהספר היה מצוי בספרייתו. [78]
מלים אלו הן בדיוק המלים שהביאו את ר’ וואלף היידנהיים להבין את מהות
הפיוט. נראה שלכל הפחות המג”א ידע שבעצרת נהגו לתרגם עשרת הדברות.[79]
והנה, בסי’ קמה נאמר דין ה’מתורגמן’ ובסוף הסימן כתב המחבר שבזמן הזה לא
נוהגין לתרגם ומיד לאחר מכן בסי’ קמו כתב המחבר: “אסור לצאת ולהניח ס”ת
כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא ש”ד [=שפיר דמי]”. וכתב בביאור
הגר”א: “ואפי’ בין פסוקא לפסוקא אסור דתיקו דאורייתא לחומרא. תר”י
[תלמידי רבינו יונה] וטור. והשמיט הש”ע שאינו נוהג עכשיו שאין מתרגמין עכשיו
ואין מפסיקין בין פסוק לפסוק”.[80]
אבל המגן אברהם העיר על כך: “אסור לצאת – אפי’ בין פסוק לפסוק [טור].
ונ”מ בשבועות שאומרים אקדמות”. דהיינו, אכן כיום אין מתרגמים, וכמו שכתב
הגר”א, אבל עדיין דין זה נוגע פעם אחת בשנה – כאשר בשבועות אמרו אקדמות לאחר
שהתחילו קריאת התורה, וכמו שמבואר בחזקוני שהובא בסי’ תצד.
כאמור, לעניין אקדמות אנו
יודעים שדברי הט”ז התקבלו ולא דעת המגן אברהם.
עוד על מחלוקת זו
כזכור, כנראה שדעת הט”ז
שניתן לחלוק על מהרי”ל ור’ אייזיק טירנא, כאשר ההלכה הפשוטה מחייבת זאת. נראה
שהמגן אברהם חולק על גישה זו. במקום אחר הוא כותב עיקרון כללי במנהגים, הלקוח מתוך
שו”ת הרמ”א בשם מהרי”ק:
וכ’ רמ”א בתשו’… בשם מהרי”ק… דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין
לבטלו. אפי’ בשעת הדחק אין לשנות מנהג, כדאמרי’ בבני בישן. ואפי’ יש במנהג צד
איסור אין לבטלו, כמ”ש מהרי”ק…[81]
ואולי המג”א סובר שאפילו
כיום שאין מתרגמים ולכאורה אמירת הפיוט היא הפסק, מ”מ יש מקור למנהג ולכן יש
להשאיר את המנהג על כנו ולומר אקדמות דווקא לאחר קריאת הפסוק הראשון.
ובדרך אפשר יש להוסיף שזה
תלוי בגישה של המג”א שמרבה להעתיק מספרי מנהגים אלו וגם מפרט ודן בפרטי מנהגים
שונים ומתייחס אליהם בחיוב, לעומת הט”ז שאינו מרבה להביא מספרים אלו בחיבורו
ואינו דן הרבה במנהגים כמו המגן אברהם.
‘יציב פתגם’
אמנם הערת הט”ז לא היתה רק על ‘אקדמות’
אלא גם על ‘יציב פתגם’ שנכתב ע”י רבינו תם[82] ונאמר בקריאת התורה של שבועות
ביום טוב שני של גלויות. וכך הוא כותב: “וגם ביציב
פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן, אלא שאין ההפטרה
חמירא כ”כ כמו קריאת התורה”.
גם במקרה זה כותבים האחרונים שזה היה פיוט של
רשות למתורגמן, כמו אקדמות, אך במשך השנים שכחו ממנו, ולכן בתחילה אמרו אותו דווקא
אחר שקראו פסוק אחד מן ההפטרה.[83]
ואולם, מנהג אמירת תרגום להפטרה של שביעי של פסח ושבועות נהג אפילו לאחר תקופת
הראשונים. ראה למשל ב’מחזור כמנהג רומה’ שנדפס ע”י שונצין קזאל מיורי בשנת
רמ”ו, שם מופיע התרגום בקריאת הפטרה של פסח, ליום ראשון,[84]
שני,[85]
שבת חול המועד,[86] לשביעי,[87]
שמיני של פסח,[88] ושבועות
יום ראשון[89]
ושני.[90]
לדעת כמה אחרונים נוהגים כדעת
הט”ז[91]
גם במקרה זה: ‘שלחן שלמה’,[92]
שלחן ערוך הגר”ז[93]
והאדר”ת.[94]
מעניינת מסקנתו של המשנה ברורה:
“והמנהג לומר אקדמות… קודם שמתחיל הכהן לברך… וכן המנהג כהיום בכמה
קהלות. אכן יציב פתגם שאומרים ביום שני בעת קריאת הפטרה נתפשט באיזה מקומות לאמרו
אחר פסוק ראשון של הפטרה”.[95]

[1] בענין אמירת אקדמות ראה:
אליעזר לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 164-165; י’ דוידזון, אוצר השירה והפיוט, א,
עמ’ 332, מספר 7314; אלכסנדר גרעניץ, ‘השערה על דברים אחרים’, המליץ שנה ג (1863)
גלי’ 12 עמ’ 12 (192); פלמוני, ‘יציב פתגם’, עלי הדס, אודיסה תרכ”ה, עמ’
105-107 [מאריך כדעת הט”ז]; ר’ חיים שובין, מבוא לסדר פיוט אקדמות עם פירוש
שני המאורות, ווילנא תרס”ב, עמ’ 11-25; יצחק אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה
ההיסטורית, תל-אביב תשמ”ח, עמ’ 143, 251; ר’ יהודה ליב מימון, חגים ומועדים3,
ירושלים תש”י, עמ’ רסד-רסח; ר’ נפתלי ברגר, ‘תפילות ופיוטים בארמית בסדר
התפילה ובמיוחד תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות’, בני ברק תשל”ג [חיבור זה
ראוי לציון. זוהי עבודת דוקטורט שנכתבה בבודפסט בהונגרית, ורק בתשל”ג תורגם
לעברית. הוא מקיף היטב את כל הנושא]; ר’ שלמה יוסף זוין, מועדים בהלכה, עמ’
שעא-שעב; מיכאל ששר, ‘מדוע חובר פיוט ה”אקדמות” בארמית?’, שנה בשנה, כה
(תשמ”ד), עמ’ 347-352; שלמה אשכנזי, אבני חן, ירושלים תש”ן, עמ’
116-118; יונה פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, ירושלים תש”ס, עמ’ י ועמ’ כח
ואילך; עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשס”ח, עמ’
471-472; הנ”ל, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ב, ירושלים
תשע”ב, עמ’ 1096, 1166-1167; ר’ בצלאל לנדאו, ‘על פיוט אקדמות ומחברו’, ארשת:
קובץ מוקדש לעניני תפילה ובית-הכנסת ב (תשמ”ג), עמ’ 113-121; ר’ בנימין
שלמה המבורגר, ‘גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז’, בני ברק תשנ”ד, עמ’
108-113; ר’ דויד יצחקי, בסוף ‘לוח ארש’, ירושלים תשס”א, עמ’
תקמ”א-תקמב; ר’ יהונתן נוימן, ‘התרגום של חג השבועות’, קולמוס 112
(תשע”ב), עמ’ 4 ואילך; ר’ צבי רבינוביץ, עיוני הלכות, ב, בני ברק תשס”ד,
עמ’ תנ”ב-תסז; פרדס אליעזר, ברוקלין תש”ס, עמ’ קצח-רכו; ר’ טוביה
פריינד, מועדים לשמחה, ו, עמ’ תסה-תעה; ר’ אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשס”ח,
עמ’ קטו-קכד; ר’
יצחק טעסלער, פניני מנהג, חג השבועות, מונסי תשס”ח, עמ’ רכח-רמט;Menachem Silver, “Akdomus and Yetziv Pisgom in
History and Literature, Jewish Tribune, May 29th 1990, p. 5 [תודה לידידי ר’ ישראל איזרעל שהפנני לזה]; Jeffrey Hoffman, “Akdamut: History,
Folklore, and Meaning,” Jewish Quarterly Review 99:2
(Spring 2009), pp. 161-183; E.
Kanarfogel, The Intellectual History and Rabbinic Culture of Medieval
Ashkenaz
, Detroit 2013, pp .387-388.
לענין
הסיפור על בעל האקדמות ו’עשרת השבטים’ ראה: אליה רבה, סי’ תצד ס”ק ה שכתב: “נמצא
בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תקנו אקדמות”. וראה אליעזר
לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 165; משה שטיינשניידער, ספרות ישראל, ווארשא
תרנ”ז, עמ’ 417 והערה 1 שם; ר’ אברהם יגל, נדפס מכ”י ע”י אברהם
נאיבואיר, ‘קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה’, קובץ על יד ד (תרמ”ח)
(סדרה ראשונה), עמ’ 39; יצחק בן יעקב, אוצר הספרים, עמ’ 384 מספר 1825 והערות
רמש”ש שם; הערות שלמה ראבין, בתוך: ר’ יהודה אריה ממודינה, שלחן ערוך, וויען
תרכ”ז, עמ’ 67; ר’ דובערוש טורש, גנזי המלך, ווארשא תרנ”ו, עמ’ 109;
יצחק ריבקינד, ‘די היסטארישע אלעגאריע פון ר’ מאיר ש”ץ’, ווילנא תרפ”ט;
הנ”ל, ‘מגלת ר’ מאיר ש”ץ’, הדואר 9 (1930) עמ’ 507-509; ישראל צינברג,
תולדות ספרות ישראל, ד, תל-אביב תשי”ח, עמ’ 90-92; [ובהערות של מנדל פיקאז’
שם עמ’ 253]; ישראל צינברג, מכתב ליצחק ריבקינד, בתוך: תולדות ספרות ישראל, ז, עמ’
216-217; ר’ יהודה זלוטניק (אבידע), בראשית במליצה העברית, ירושלים תרצ”ח,
עמ’ 33; מכתב של ר’ יחזקיהו פיש הי”ד מהאדאס [נדפס מכ”י בתוך: ר’ יחיאל
גולדהבר ור’ חנני’ לייכטאג (עורכים), גנזי יהודה, ב, חמ”ד תשע”ה], עמ’
רנח; אברהם רובינשטיין, ‘קונטרס ‘כתית למאור של יוסף פערל’, עלי ספר ג
(תשל”ז), עמ’ 148; עלי יסיף, ‘תרגום קדמון ונוסח עברי של מעשה אקדמות’, בקורת
ופרשנות 9-10 (תשל”ז), עמ’ 214-228; הנ”ל, סיפור העם העברי, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 384, 659; יוסף דן, ‘תולדותיו של מעשה אקדמות בספרו העברית’,
בקורת ופרשנות 9-10 (תשל”ז), עמ’ 197-213; ר’ משה בלוי, ‘הסיפור המוזר של
חיבור אקדמות’, קולמוס 26 (תשס”ה), עמ 12-15; ר’ טוביה פריינד, מועדים לשמחה,
ו, עמ’ תעו-תפט; ר’ נחום רוזנשטיין ור’ משה אייזיק בלוי, ‘מנהג אמירת אקדמות
והמעשה המופלא שנקשר בו’, קובץ בית אהרן וישראל, שנה כט, גליון ה (קעג)
(תשע”ד), עמ’ צא-קו [בלוי אף הדפיס גירסה מורחבת של המאמר בחוברת אנונימית].
יש לציין שר’ ישראל משקלוב האמין שסיפר של בעל אקדמות ועשרת השבטים היה אמת, ראה
במכתב שלו לעשרת השבטים, בתוך: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, רמת גן תשל”א,
עמ’ 347-348 [=אברהם נאיבויאר, ‘קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה’, קובץ על
יד ד (תרמ”ח) (סדרה ראשונה), עמ’ 54]; ר’ דוד אהרן ווישנעויץ, קונטרס מציאת
עשרת השבטים, בסוף: מטה אהרן, ירושלים תרס”ט, בדף פא ע”א]; וראה המכתב
שנדפס ממנו ע”י אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ”ז,
(מהדורה שניה), עמ’ 125. [על
המכתב ור’ ישראל משקלוב ראה מאמר המקיף של ידידי ר’ יחיאל גולדהבר, ‘מאמציו של רבי
ישראל משקלוב למציאת עשרת השבטים’, חצי גיבורים – פליטת סופרים, ט (תשע”ו),
עמ’ תשסט-תתנו].
הפיוט
זכה לפירושים רבים כמו: ר’ חיים שובין, סדר פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות,
ווילנא תרס”ב; ר’ אהרן מיאלדער, באור שירת אקדמות, ווארשא תרס”ד; ר’
חיים יאנאווסקי, קנין טוב, פיעטרקוב תרס”ח; ר’ שמואל ווענגראב, פיעטרוקוב
תרפ”ו. ביבליגרפיה של פירושים נמצא בסוף Rabbi Salomon,
Akdamus Millin
, New York 1980, pp. 149-151.
וראה
עדותו של הרב יעקב משה חרל”פ על פגישתו הראשונה עם הרב קוק, הובאה ע”י
יאיר חרל”פ, שירת הי”ם, בית אל תשע”ב, עמ’ 321.
עוד
מקורות שנהגו לומר פיוט זה ראה: זכרונות ומסורות על ה’חתם סופר’, בני ברק
תשנ”ו, עמ’ 206; על רוסיא בערך 1840 ראה Pauline
Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, California 2010, Vol. 1, p. 150; על מינסק בשנת 1860 בערך, ראה: אלכסנדר הורוויץ, א, זכרונות פון
צוויי דורות, ניו יורק תרצ”ה, עמ’ 143; על ישיבת מיר בשנת 1938, ראה: Letters From Mir, Editor: Claude Gugenheim,
New York 2014, p.147.; ר’ שלום
מקאידינאוו, משמרת שלום, ירושלים תשס”ג, עמ’ רמד; על מנהג חב”ד ראה: ר’
אברהם לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, פרק מ אות יז, עמ’ צב; ר’ יהושע
מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, ניסן-סיון, ירושלים תשנ”ו, עמ’ שב-שד.
ויש
לציין שאף כמה חיבורים סאטיריים נכתבו במבנה דומה לאקדמות או בניגון שלו. ראה: Israel Davidson, Parody in Jewish Literature, New York 1966,
ברשימה בסוף הספר מספר 89, 121,142,172,191, 207, 229,232.
[2] Rabbi Avi
Gold, The Complete Artscroll Machzor, Shavuos, New York 1991, p. 288.
[3] עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ב, ירושלים
תשע”ב, עמ’ 1112.
[4] על ר’ מאיר ש”ץ
ראה: Leopod Zunz, Literaturgeschichte
Der Synagogalen Poesie
, Hildesheim 1966, pp.145-151; יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים
תשע”ו, עמ’20 ; ר’ וואלף היידנהיים
במבוא לפיוטים בתוך ‘מחזור לשמחת תורה’, רעדלעהיים תקצ”ב, דף ד ע”ב-ה
ע”א; אליעזר לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 162-167; ר’ חיים שובין, מבוא לסדר
פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות, ווילנא תרס”ב, עמ’ 11-25; ר’ נפתלי ברגר,
‘תפילות ופיוטים בארמית בסדר התפילה ובמיוחד תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות’,
בני ברק תשל”ג, עמ’ כז-כח; אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים
תשס”א, עמ’ 292-296; ישראל תא- שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, עמ’ 35, 39; Katrin Kogman-Appel, A Mahzor from Worms,
Cambridge 2012, p. 66, 223.
 לענין חתימת שמו ראה מה שכתב ר’ אליהו בחור, ספר
התשבי, בני ברק תשס”ה, עמ’ רמח ערך רב. וראה ‘אגרות הפמ”ג’, אגרת ה, אות
יא [שם, עמ’ שפה], שאחר שהעתיק דברי התשבי כותב: “כי התשבי נאמן יותר ממאה
עדים”.
עוד פיוטים ממנו ראה: ר’ משה רוזנווסר, ‘פירוש
ומקורות ליוצר לשבת נחמו’ (שחיבר ר’ מאיר בר יצחק – בעל האקדמות), ירושתנו ב
(תשסח), עמ’ רנט-רעו; Alan
Lavin, The Liturgical Poems of Meir bar Isaac, Edited with and Introduction
and Commentary
, PhD dissertation JTS Seminary 1984.
וראה: פיוטים לארבע פרשיות עם פירוש
רש”י ובית מדרשו, ירושלים תשע”ד, עמ’ קט ועמ’ קנא מה שהובא בשמו [תודה
לידידי ר’ יוסף מרדכי דובאוויק על עזרתו במקור האחרון].
[5]
שו”ת שער אפרים, זולצבאך תמ”ח, סי’ י. עליו ראה: מאיר
וונדר, אלף מרגליות, ירושלים תשנ”ג, עמ’ 396-397; יש לציין שדברי השער אפרים
הובאו אצל ר’ שלמה זאב קליין, ‘דברי הפיוטים וזעקתם’, מילהוזין תרי”ט, עמ’ 2.
[ספר נדיר זה נדפס ע”י ידידי דר’ שלמה שפרכר, בחוברת בשם ‘קובץ ארשת שפתנו’,
בברוקלין תשס”א].
[6] ר’ יהושע יעקב היילפרין, שו”ת נחלת יעקב,
פדוואה שפ”ג, סי’ מו. דבריו הובאו בנוהג כצאן יוסף, עמ’ רלז. וראה מקור חיים
סי’ קמו בקיצור הלכות, ד”ה אפ’ בין גברא לגברא, עמ’ ריח.  על הספר ראה: שמואל גליק, קונטרס התשובות החדש,
ב, ירושלים תשס”ז, עמ’ 738-349
[7] שו”ת
שער אפרים, סי’ י.
[8]
חק יעקב, שם ס”ק ג. עליו ראה: רב צעיר, תולדות הפוסקים, ג,
ישראל תש”ז, עמ’ 187-191; ש’ שילה, ‘הרב יעקב רישר בעל הספר שבות יעקב’,
אסופות, יא (תשנ”ח), עמ’ סה-פו.
לשו”ת
שער אפרים מציינים: ‘חקי חיים’, דף קעח ע”א; אליה רבה, שם, ס”ק ה; ר’
יוסף שטיינהרט, שו”ת זכרון יוסף, פיורדא תקל”ג, סי’ ה, (ד”ה תשובה);
נוהג כצאן יוסף, עמ’ רלח.
[9]
חקי חיים, ברלין ת”ס, דף ל ע”א. והשווה דבריו שם, דף קעח
ע”א- ע”ב: “ש”א סי’ יו”ד טעם לשבח על מנהג שלנו”.
עליו ראה: א”י בראדט, פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה
הי”ז, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע”ה,
עמ’ 44.
[10] ספר
המנהגים לר’ אברהם קלויזנר, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכא.
[11]
מהרי”ל, עמ’ קסב.
[12]
ספר המנהגים לר’ אייזיק טירנא, עמ’ סט.
[13] נדפס בתוך: ספר המנהגים לר’ אייזיק טירנא, ירושלים תש”ס, עמ’
קעא.
[14] מעגלי
צדק, עמ’ פח. ה’מעגלי צדק’ נדפס לראשונה במחזור בשנת שי בשאלוניקי, ולאחרונה הודפס
חלק ההלכות מתוך המחזור ע”י יצחק הערשקוויטש, ירושלים תש”ס. ראה עליו:
י”ש עמנואל, מצבות שאלוניקי, א, ירושלים תשכ”ג, עמ’ 36, 68-69; מ’
בניהו, ‘רבי שמואל יפה אשכנזי’, תרביץ, מב, תשל”ג, עמ’ 423-424 והע’ 37; מ”ש
מולכו, מצבות בית העלמין של יהודי שאלוניקי, תל אביב תשל”ה, עמ’ 59-60; י’ ריבקינד, דיקדוקי ספרים,
קרית ספר ד (תרפ”ז), עמ’ 278, מס’ 32; ד’ גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, עמ’ 252-265;
מאיר בניהו, הדפוס העברי בקרימונה, ירושלים תשל”א, עמ’ 141-178.
המג”א
הביא הרבה פעמים בשמו, כמו נה:יז, פח:ג, קלא:י, תכז:א, תלא:ה, תלז:יז, תכז:א,
תנ:יב, תנג:יא, תקפא:ד, תקפא:ז, תקפא:ח, תקפב:ח, תקפג:ב תקפד:ג, תקפט:ד, תרכד:ז,
תרכט:ה, תרנא:יט, תרנא:כא, תרנח:יב, תרסא:, תרע:ב [2X], תרעב:ה, תרעג:ז, תרפא:א, תרפח:יא, תרצ:יט, תרצא:ח. ולפעמים בלי
לציין למקורו.
[15] מקור
קדום יותר למנהג אמירת אקדמות נמצא במחזור עתיק של וורמייזא שכתיבתו נגמרה בשנת
1272. ראה ע”ז: ד’ גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשנ”ו, עמ’
17; עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ב, ירושלים תשע”ב,
עמ’ 1166-1167. ורק מזמן כלשהו ומטעם בלתי ידוע הפסיקו לאומרו בשבועות, ראה:
ר’ יאיר חיים בכרך, מקור חיים, סי’ תצד, שהעיד על וורימיזא בזמנו שלא אמרו אקדמות.
והשווה: ר’ יוזפא שמש, מנהגים דק”ק וורמיישא, א, עמ’ קיב. וראה מה שכתב בזה
ר’ יודא ליווא קירכום, מנהגות וורמייזא, ירושלים תשמ”ז, עמ’ רנח. וראה עוד פליישר,
שם, עמ’ 1167; יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים
תשע”ו, עמ’ 70; ר’ איסר בער וולף, ‘היהודים בווארמס’, ירושתנו ד (תש”ע),
עמ’ רפד.
[16]
חיבור זה נדפס לראשונה במנטובה ש”ן. מכון מורשת אשכנז עובד על
תרגום הספר לעברית ותודה לר’ בנימין שלמה המבורגר ששלח לי את קטע התרגום הרלוונטי:
“קוראים רק את הפסוק הראשון, אחרי כן
אומר החזן מתוך המחזור ‘אקדמות מילין’, והקהל עונה לו בפסוק השני, וכן עד גמירא.
(בוורמיישא אין אומרים ‘אקדמות’)… (בפולין ופיהם אומרים פיוטים רבים, מתחילים ‘ארכין’
ואומרים אותם בתוך הקריאה. יש קודם שקוראים ‘וירד משה’, ויש קודם שקוראים את עשרת
הדברות)”.
חשיבות
הספר היא, כפי שכתב יצחק זימר (‘גזרות תתנ”ו בספרי המנהגים בימי הביניים ובעת
החדשה’, יום טוב עסיס ועוד [עורכים], יהודים מול הצלב, ירושלים תשס”א, עמ’
163]: “עדות לפופולריות הרבה לה זכה הספר היא ארבעים ושתים המהדורות שלו,
שנדפסו כמעט בכל רחבי אירופה, מאמסטרדם במערב עד ורשה במזרח. מראשית הדפסו עד שנת
תרנ”ב במשך למעלה משלוש מאות שנה נדפס הספר כמעט בכל מקום בגרמניה שהיה בו
בית דפוס יהודי”. וראה: 252-256Oxford 2005, pp.
Introduction to Old Yiddish Literature, Jean Baumgarten,
[17]
ראה ש”מ לונטל, “מנהגים דק”ק ורנקבורט דמיין” (מנהגי
פרנקפורט מכת”י שהועתקו בשנת של”ז בשביל קהילת פרידבורג), המעין, לו
(תשנ”ו), עמ’ 28.
[18]
ראה ר’ יוסף
יוזפא סג”ל, נוהג
כצאן יוסף, תל-אביב תשכ”ט, עמ’ רלז-רלח; ר’ זלמן גייגר, דברי
קהלת, פפד”מ תרכ”ב, עמ’ 446.
[19]
מנהגי פיורדא, פיורדא תקכ”ז, דף יב ע”א, סי’ עא [=ר’
בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, א, בני ברק תש”ע, עמ’ 527].
[20] ר’ נתן הלוי באמבערגער, לקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 19.
[21]
ר’ מנחם נוויירה, מנהג ותיקין [נכתב בערך בשנת תק”ח], אנטוורפן
תשס”ה, עמ’ 30: “אומרים אקדמות מלין אחר פסוק א’ וכן כתב בעל שער אפרים
בתשובותיו סימן, ואין לנו לזוז ממנו וכן הנהיגו וכן ינהגו לעולם“. [תודה
לידידי הג”ר אפרים בנימין שפירא שהפנני לחיבור נדיר זה והשיג לי עותק ממנו.]
[22]  וראה ר’ בנימין שלמה המבורגר, ‘גדולי הדורות על
משמר מנהג אשכנז’, בני ברק תשנ”ד, עמ’ 108-113
[23]  שו”ת פנים מאירות, ג, סי’ לא.
[24] סידור
רבי יעקב מעמדין ב, ירושלים תשנ”ג, אות ט”ז, עמ’ קנ-קנא.
[25]  ראה: ; A. Cahen, Le Rabbinat de Metz, REJ 12
(1886) pp. 295-296 ר’ אהרן מרקוס, החסידות, תל-אביב
תשי”ד, עמ’ 28-29; חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ’ 120; ר’ יוסף פראגר,
‘תולדות קהילת מיץ’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ שנו.
[26]  שו”ת חות יאיר, סי’ רלח. לגבי התייחסותו
לפייטנים כבעלי הלכה, ראה: ר’ יאיר חיים בכרך, מר קשישא, ירושלים תשנ”ג, עמ’
קפא-קפג; ר’ אלעזר פלעקלס, שו”ת תשובה מאהבה, א, סי’ א; ר’ יוסף זכריה שטרן, שו”ת זכר יהוסף, א, סי’ יט. עצם
הענין של אמירת פיוטים היה נתון בפולמוס גדול, ועד היום לא נודעו כל הדיונים עליו.
מעשה בני אשכנז תמכו בו כל השנים, ראה: ר’ יוסף זכריה שטרן, שם;
יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט קהילות ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’
167-171; ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז
הקדמון, עמ’ 89 ואילך; הנ”ל התפילה האשכנזית הקדומה, עמ’ 35-36; Ruth Langer, To Worship God Properly,
Cincinnati 1998, pp. 110-187; Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy;
Options and Limitations
, Jerusalem 2010, pp. 181-191. וראה י’ גלינסקי, ‘ארבע
טורים והספרות ההלכתית של ספרד במהאה ה14, אספקטים היסטוריים, ספרותיים והלכתיים’,
עובדה לשם קבלת תואר דוקטר, האוניברסיטה בר
אילן, רמת גן תשנ”ט, עמ’ 271-278.
 [27] שו”ת
קרית חנה, מיץ תקמ”ה, סי’ ז, ונדפס ג”כ בשבות יעקב, א, סי’ יב.
[28]  וראה מה שר’ חיים עהרענרייך העיר ע”ז
ב’שערי חיים’ בתוך: שערי אפרים, ברוקלין תשס”ד, דף ל ע”א-ע”ב.
[29]  עליו ראה: יצחק אייזיק קובנר, ספר המצרף,
ירושלים תשנ”ח, עמ’ 86-87; ר’ ישראל לוינגר, ‘ר’ וואלף היידענהיים חייו
ומפעלו’, המעין כו:א (תשמ”ו) עמ’ 16-27; הנ”ל, שם כו:ב (תשמ”ו) עמ’
35-42; ר’ דוד קמנצקי, ‘פסקי דין ותקנות קהילת פרנקפורט בתקופת רבנו ההפלא”ה
[ב]’, ישורון כה (תשע”א), עמ’ 213-215; ר’ בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה
בפיורדא, ב, בני ברק תש”ע, עמ’ 113-115. במוסף התורני ‘קולמוס’ גלי’ 47
(תשס”ז), עמ’ 18 ואילך, פרסם ר’ ראובן אליצור מאמר כנגדו [שוב נדפס בתוך אוסף
מאמריו: ספר זכרון דגל מחנה ראובן, בני ברק תשע”א, עמ’ שצ-תג]; ור’ שמואל
לוינזון הגין עליו ב’קולמוס’ גלי’ 51 (תשס”ז), עמ’ 24-29.
[30]
על זה ראה: ראה: לקט יושר, עמ’ 30; ר’ ידידיה שלמה נורצי, מנחת שי,
ירושלים תשס”ה, עמ’ 192-193; ר’ אשר אנשיל ווירמש רופא, סייג לתורה, פרנקפורט
דמיין תקכ”ו, בסוף הספר; ר’ שלמה זלמן הענא, בשערי תפילה, [בתוך: לוח ארש,
ירושלים תשס”א, עמ’ רצו-שה [דבריו הובא בלי לציין מקורם אצל השו”ע הרב,
שם, סעיף ח-יא, ובביאור הלכה, ואצל ר’ שלמה חעלמא בשמו ב’שלחן תמיד’,
ירושלים תשס”ד, עמ’ קה, סי’ יט, זר זהב, אות ה.]; ר’ יעקב עמדין, לוח ארש,
עמ’ קמג-קמח; ר’ וואלף
היידנהיים, מודע
לבינה, וילנא תרמ”ח, (אחר חומש שמות), דף יג ע”א-יד ע”ב [ראה לעיל
הערה 57]; ר’ משה קערנער, ברכת משה, ברלין תקצ”ד, עמ’ 93; ר’ זלמן גייגר,
דברי קהלת, פראנקפורט תרכ”ב, עמ’ 112-114; ר’ דוב ריפמאן, שלחן הקריאה,
בערלין 1882, דף פ ע”א ואילך; ר’ שבתי לישפיץ, שערי רחמים [בתוך: ר’ אפרים
זלמן מרגליות, שערי אפרים], ברוקלין תשס”ד, עמ’ 92; ר’ שלמה שיק, סדור
המנהגים, א, מונקאטש תר”ם, דף פב ע”ב; הנ”ל, שו”ת רשב”ן,
מונקאטש סי’ קצב; אדר”ת, תפלת דוד, עמ’ פו (בשם ר’ בצלאל הכהן); ר’ פנחס
שווארטץ, ניו יורק תשכ”ט, מנחה חדשה, עמ’ כב-כג; J.
Penkower, ‘Maimonides and the Alepp Codex‘, Textus IX (1981), pp.
115-117 [תודה ליצחק פנקובר שהפנה אותי לזה].
עוד
על כל זה ראה: מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים
תשל”ז, עמ’ 56-66; הנ”ל בתוך: בן ציון סגל (עורך), עשרה הדיברות בראי
הדורות, ירושלים תשמ”ו, ‘חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות’, עמ’ 223-254;
אמנון שילוח, ‘הערות לעניין ניגוני הטעם העליון בעשרת הדיברות’, הנ”ל, עמ’
255-263; אניציקלופדיה תלמודית, כ, ירושלים תשנ”א, עמ’ תרו-תרח; יוסף עופר,
‘הטעם העליון והטעם התחתון בעשרת הדיברות’, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, 238
(תשנ”ח); ר’ דויד יצחקי, בסוף לוח ארש, ירושלים תשס”א, עמ’ תקכד ואילך,
שם, עמ’ תקלז-תקמ; ר’ אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשס”ח, עמ’ קכח-קלז.
[31]  ר’ חיים דוב שעוועל (מהדיר), חזקוני, ירושלים
תשמ”א, יתרו (כ:יד), עמ’ רנט.
[32]
יש לציין שידידי ר’ חיים ישראל טעסלער, ‘מאמר הרמן ורשותא’, קובץ פעלים
לתורה כב (תשע”ה), עמ’ קלב-קלג ועמ’ קלו-קלז, מברר איזה כ”י היה לפניו
ואפי’ הביא תמונות של כתה”י.
[33]  על פיוט זה ראה לקמן.
[34] הסבר
זה נדפס לראשונה על ידיו ב’מודע לבינה’ רעדלהיים תקע”ח, שמות, דף קכו
ע”א- קלא ע”א; מודע לבינה, וילנא תרמ”ח, (אחר חומש שמות), דף יג
ע”א-יד ע”ב. ולאחרונה ע”י ר’ דויד יצחקי, בסוף מהדורת ‘לוח ארש’,
ירושלים תשס”א, עמ’ תקכד ואילך עם הערות. וראה שם, עמ’ תקמא-תקמב.
מהלך
זה צוטט רבות: שד”ל, כרם חמד ג (תקצ”ח), עמ’ 201-202; הנ”ל, פירושו
על התורה, ירושלים תשנ”ג, עמ’ 319; ר’ יהודה לעווענברעג, אמרי חן, ב,
לייקוואוד תשמ”ו, עמ’ עג-עה; פרדס אליעזר, עמ’ רא-רג. וראה מה שהעיר ע”ז
ר’ חיים שובין, במבוא, ל’סדר פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות’, ווילנא
תרס”ב, עמ’ 16-20.
עצם הביאור, ללא דברי החזקוני ורז”ה, נמצא
גם בשם ר’ מאיר א”ש, ע”י בנו ב’זכרון יהודה’ [נדפס לראשונה
בתרכ”ח], ירושלים תשנ”ז, עמ’ פו; ר’ חזקיה פייבל פלויט, ליקוטי חבר בן
חיים, ב, מונקאטש תרל”ט, דף לד ע”א; ר’ נתנאל חיים פאפע, ‘מאמר על
אקדמות’, המאסף יא (תרס”ו) (חוברת ג, סיון) סי’ כג, דף לט ע”ב- מ ע”ב;
הנ”ל, ‘אקדמות ויצב פתגם’, וילקט יוסף טו (תרע”ג) קונטרס יט, עמ’
148-149, סי’ קע”ה; ר’ יהודה ליב דאברזינסקי, שו”ת מנחת יהודה, פיעטרקוב
תרפ”ח, סי’ כג; ר’ עזרא אלטשולר, שו”ת תקנת השבים, או”ח, בני ברק
תשע”ה, עמ’ קמג-קמד; ר’ נפתלי ברגר, ‘תפילות ופיוטים בארמית בסדר התפילה
ובמיוחד תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות’, בני ברק תשל”ג, עמ’ לב-לד,
פב-פו; ר’ חיים ישראל טעסלער, מנהגי חג השבועות, לאנדאן תשע”א, נספח, עמ’ א-ה
[תודה לידידי ר’ מנחם זילבר שהפנני לזה]; הנ”ל, ‘מאמר הרמן ורשותא’, קובץ פעלים
לתורה כב (תשע”ה), עמ’ קיד-קלה.
[35] על
מקום המתרגם בקריאת התורה ראה מש”כ ר’ יהודה ברצלוני, ספר העתים, עמ’
266-268. וראה יצחק אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל-אביב
תשמ”ח, עמ’ 140-144; יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן תשס”א3,
עמ’ 358-359; S.D. Goitein, A Mediterranen Society,
2, Califiorinia 1999, pp. 175-177 [שעדיין בזמן
הגניזה נהגו לתרגם הקריאה לארמית]; ר’ יצחק ווייס, בית יצחק, על מסכת מגילה, בני
ברק תשס”ט, [נדפס לראשונה במונקאטש 1896], עמ’ שנג.
יש
לציין שבתימן נוהגים כן עד היום הזה. ראה למשל: ר’ יוסף קאפח, הליכות תימן,
ירושלים תשכ”ח, עמ’ 68: “בשבתות ובחגים עומד נער כבן שש שבע או שמונה
שנה, ומתרגם תרגום אונקלוס אחרי הקורא פסוק פסוק…”.
[36] יש
לנו עוד מקורות מזמן הראשונים שנהגו בשבועות ושביעי של פסח, לתרגם הקריאה ולהקדים
פיוטים לתרגום. ראה: תורתן של גאונים ה, ש”ז הבלין וי’ יודלוב (עורכים), ירושלים
תשנ”ב, עמ’ 349-350; ספר המנהיג לראב”ן הירחי, ירושלים תשנ”ד עמ’
נח; כל בו, ירושלים תשמ”ח, סי’ נב, שו”ת מהר”ם מרוטנברג, (פראג),
בודאפעסט תרנ”ה, סי’ נט; ר’ מנחם מטרוייש, סדר טרוייש, פראנקפורט דמיין
תרס”ה, עמ’ 33; מנהגי
ר”ח פלטיאל, (בתוך: דניאל גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים
תשנ”ו), עמ’ 58;
פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי, (מהדיר: ר’ יצחק הערשקאוויטש), ירושלים
תשנ”ו, עמ’ שיט [ראה שם הערת המהדיר, אות נו]; ר’ יאיר חיים בכרך, מקור חיים,
סי’ קמה ס”ק א [מביא תוס’]; ר’ יוסף חזן, חקרי לב, או”ח, סי’ מא; ר’
ראובן מרגליות, נפש חיה, מילואים, סי’ תצד, עמ’ 11; יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי
תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 62; יצחק אלבוגן, התפילה
בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, עמ’ 143; ר’ מרדכי מנחם הוניג, ‘על מהדורתו החדשה של
ספר המשכיל (ספר חסידים) לר’ משה בר’ אלעזר הכהן’, ירושתנו א (תשס”ז), עמ’
רכט.
[37] על
הספר ראה: יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים
תשע”ו, עמ’ 19; ישראל תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, עמ’ 15-20; הנ”ל,
כנסת מחקרים, א, ירושלים תשס”ד, עמ’ 62-76; אברהם גרוסמן, חכמי צרפת
הראשונים, ירושלים תשס”א, עמ’ 395-402.
[38] עליו
ראה: עזרא שרשבסקי, החכם מלייפציג, ירושלים תשנ”ג.
[39] כמה
חוקרים כבר ציינו לכל זה רק מתוך ה’מחזור ויטרי’ – על פי כתב היד. ראה למשל:
שד”ל, כרם חמד ג (תקצ”ח), עמ’ 201-202; שי”ר, במכתב שנדפס ע”י
אברהם אליהו הרכבי, זכרון לראשונים ואחרונים, ב, ווינלא תרמ”א, עמ’ 37;
י”ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, ירושלים תש”ז, עמ’ 512.
[40] ראה:
מחזור ויטרי, נירנבערג תרפ”ג, ב, [מהדורת ר’ הורוויץ], עמ’ 158 ואילך, עמ’
304- 345 [=מחוזר ויטרי, (מהדורות ר’ גולדשמידט), ב, ירושלים תשס”ד, עמ’ תפג-
תקעד]. וראה ‘פירוש אלפביטין על י”ג פיוטים ארמיים לחג השבועות’, שנדפס
לאחרונה ע”י מנחם שמלצר, מחקרים בביבליוגרפיה יהודית ובפיוטי ימי הביניים,
ירושלים תשס”ו, עמ’ 1-92. על פיוטים אלו ב’מחזור ויטרי’, ראה ישראל מ’ תא-שמע,
כנסת מחקרים, א, עמ’ 77-86.
[41] ראה:
י”ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית4, ירושלים
תש”ז, עמ’ 194, 512; חיים שירמן, ‘פיוט ארמי לפייטן איטלקי קדמון’, לשוננו כא
(תשי”ז), עמ’ 212-219; שרגא אברמסון, ‘הערות ל’פיוט ארמי לפייטן איטלקי
קדמון’, לשוננו כה (תשכ”א) עמ’ 31-34; יוסף היינימן, עיוני תפילה, ירושלים
תשמ”ג, עמ’ 148-167; אברהם רוזנטל, ‘הפיוטים הארמיים לשבועות’, עבודת גמר
האוניברסיטה העברית תשכ”ו; מנחם שמלצר, מחקרים בביבליוגרפיה יהודית ובפיוטי
ימי הביניים, ירושלים תשס”ו, עמ’ 242-245; י”מ תא-שמע, כנסת מחקרים, א,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 77-86; לאחרונה נדפס אוסף של פיוטים בארמית שבו נמצאו בין
השאר פיוטים כרשות למתרגם, ראה: יוסף יהלום ומיכאל סוקולוף, שירת בני מערבא,
ירושלים תשנ”ט. [על חיבור זה ראה מאיר בר-אילן, ‘פיוטים ארמיים מארץ ישראל
ואחיזתם במציאות’, מהות כג (תשס”ב), עמ’ 167-188[.
וראה יונה פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, ירושלים תש”ס, עמ’ 397-564 שם נדפסו
כל הפיוטים ששיך לשבועות.
[42] שלחן תמיד, ירושלים תשס”ד, עמ’ קד, סי’ יט, זר
זהב, אות ג. עליו ראה: אברהם בריק, רבי שלמה חעלמא, ירושלים תשמ”ה.
[43] ספר
המנהגים לר”א טירנא, עמ’ סח. וראה ספר מנהגים לר’ אברהם קלויזנר, עמ’ קכא;
מהרי”ל, עמ’ קסא; אליה רבה סי’ תצד ס”ק ה.
[44] ראה:
אוצר השירה והפיוט, א, עמ’ 347, מספר 7648; שירת בני מערבא, ירושלים תשנ”ט,
עמ’ 110-116; יונה פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, עמ’ 397-400.
[45] יונה
פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, עמ’ 467-469. וראה ר’ שלמה שיק, סדור המנהגים, א,
מונקאטש תר”ם, דף פב ע”ב.
[46]  שם.
[47]  שם, ס”ק ב.
[48]  שם.
[49]  שם, ס”ק ה.
[50]  שלחן שלמה, סי’ תצד סע’ ד.
[51]
שלחן תמיד, ירושלים תשס”ד, עמ’ קד, סי’ יט, אות ב.
[52] משבצות
זהב ס”ק א.
[53] שלחן
ערוך הרב, שם, סעי’ ז
[54]
מליץ יושר, אמשטרדם תקס”ט, דף ה ע”ב. החיבור כולל תקנות
של ר’ אהרן משה יצחק גראנבום שהיה רב בקהילה באמסטרדם. וראה מה שכתב ר’ יצחק בהאג
ב’אור האמת’, נדפס בתוך אוצר החיים ט (תרצ”ג), עמ’ 117. על חיבור זה ראה: ר’
בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, ב, בני ברק תש”ע, עמ’ 355-368; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל,  ג, ירושלים תשנ”ה, עמ’ קנח-קנט.
[55] ר’ רפאל גינסבורג, דינים
ומנהגים לבית הכנסת דחברת האחים, ברעסלויא תקצ”ג, עמ’ 14. יש לציין שספר זה
נדיר ביותר ועותק של הספר אינו נמצא בספרייה הלאומית! והעותק שנמצא על האתר של Hebrew
Books חסר עמודים
אלו.
[56]
סי’ קמו: “ולפי מנהגינו שאומרים אקדמות קודם שמתחיל
הכהן…”.
[57]
גליון שו”ע, סי’ תצד: “כי כל המעיין בשער אפרים סוף
התשובה יראה כי כל ראיותיו הם צנומות דקות…”. מעניין מסקנתו זו לאור יחסו
החיובי למנהגי עיר מולדתו פרנקפורט, שכאמור לעיל נהגה דלא כט”ז. ראה מעוז
כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן, ירושלים תשע”ו,
עמ’ 276-282, בענין יחסו לפרנקפורט.
[58]  שער אפרים, שער ד אות טו.
[59]  ר’ דוב ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’
158
[60]
סדור המנהגים, א, מונקאטש תר”ם, דף פב ע”ב.
[61] שו”ת
זכר יהוסף, א, סי’ י”ט, דף לב ע”א, ד”ה ובט”ז סי’ תצד.
[62]
עתים לבינה, ווארשא תרמ”ז, עמ’ 254.
[63]
ליקוטי מהרי”ח, ג, ירושלים תשס”ג, דף מז ע”ב.
[64] אדר”ת,
תפלת דוד, ירושלים תשס”ד, עמ’ פה.
[65]  ערוך השלחן, סעי’ ד.
[66] משנה
ברורה ס”ק ב.
[67]
ר’ צבי הירש גראדזינסקי, מקראי קודש, ב, נוי יארק תרצ”ז, עמ’
לג-לד.
[68]
שו”ת תקנת השבים, או”ח, בני ברק תשע”ה, עמ’ קמד:
“וכן נהגו עתה בכל גלילי רוסיא ע”פ גדולי הדור”. וראה לוח עברי
טייטש עם מנהגי בית הכנסת, וילנא תר”פ, עמ’ 30.
[69]
לוח לשנת תרצ”ב, ירושלים תרצ”ב, עמ’ כט.
[70]
שו”ת גבורות אליהו, א, לייקוואוד תשע”ג, עמ’ רסא.
[71]
ספר ארץ ישראל, ירושלים תשט”ו, עמ’ סה. וכ”כ ר’ שמואל
מונק, קונטרס תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ב, חיפה תשס”א),
אות קפח.
[72] סי’
תצד, בילקוט המפרשים שבסוף שו”ע מהדורת מכון ירושלים.
[73]
סי’ תצד, בגליון רע”א שם.
[74]
 סי’ תצד, בילקוט המפרשים שבסוף שו”ע מהדורת מכון ירושלים.
[75] סי’
תצד. למעשה מסקנתו הוא: “אבל היותר נכון לאומרו קודם ברכה כלל”.
[76] ראה
מחצית השקל, פמ”ג באשל אברהם, ולבושי שרד בסי’ קמו. וראה: ר’ גרשון קבלענץ,
שו”ת קרית חנה, מיץ תקמ”ה, סי’ ז ונדפס ג”כ בשו”ת שבות יעקב,
לר’ יעקב רישר, א, סי’ יב.
[77] ראה ר’ בנימין שלמה המבורגר, ‘גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז’,
בני ברק תשנ”ד, עמ’ 112.
[78]
ראה: מג”א סי’ קכה ס”ק ב וזית רענן דף יט ע”ב, לח
ע”ב, נ ע”ב, ע ע”א, פא ע”ב.
[79] ר’
מאיר א”ש, ב’זכרון יהודה’, ירושלים תשנ”ז, עמ’ פו, שכיוון מעצמו לביאורו
של ר’ וולף היידנהיים, ידע על הרעיון של התרגום
בשבועות מתוך המג”א, כמו שהוא כותב שם.
[80] ביאור
הגר”א, סי’ קמו. אגב יש לומר שהגר”א לשיטתו, השוללת אמירת פיוטים בכלל,
לא מזכיר את אקדמות כלל. וראה מה שכתב ר’ יעקב
שלום סופר, תורת חיים, סי’ קמו ס”ק א.
[81] מגן
אברהם, סי’ תרצ, ס”ק כב. וראה  שו”ת שער אפרים, זולצבאך תמ”ח, סי’ י;
ר’ יוסף שטיינהרט, שו”ת זכרון יוסף, פיורדא תקל”ג, סי’ ה, ד”ה
תשובה; ור’ שמשון מורפורגו, שו”ת שמש צדקה, א, ונציה תק”ג, סי’ יא דברים
חשובים בעניין.
[82] על
מחבר ‘יציב פתגם’: ר’ מנחם קשענסקי, ‘יציב פתגם’, הפלס ה (תרס”ה), עמ’
471-473; י’ דוידזון, אוצר השירה והפיוט, ב, מספר 3577; ר’ ישיעהו זלוטניק,
הצפירה, שנה 67 גליון 119, (1928) 24 מאי, עמ’ 5; ר’ שאול ח’ קוק, עיונים ומחקרים,
ב, ירושלים תשל”ג, עמ’ 203-204; ר’ ראובן מרגליות, עוללות, ירושלים תשמ”ט,
סי’ כג, עמ’ 61- 63; הנ”ל, נפש חיה, סי’ תצ”ד, ובמילואים שם; יצחק
מיזליש, שירת רבינו תם, ירושלים תשע”ב, עמ’ 51-54; ר’ משה אייזיק בלוי, ‘מיהו
יהונתן ביציב פתגם’, קולמוס 63 (תשס”ח), עמ’ 16-18;
E. Kanarfogel, The Intellectual History and
Rabbinic Culture of Medieval Ashkenaz
, Detroit 2013, pp. 393-395.
בענין
אמירת יציב פתגם ראה: אלכסנדר גרעניץ, ‘השערה על דברים אחרים’, המליץ שנה ג (1863)
גלי’ 12 עמ’ 12 (192); פלמוני, ‘יציב פתגם’, עלי הדס, אדעסא תרכ”ה, עמ’
105-107 [מאריך כדעת הט”ז]; יצחק אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית,
תל-אביב תשמ”ח, עמ’ 144; עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן
ובהתגבשותן, ב, ירושלים תשע”ב, עמ’ 1113, 1093; יונה פרנקל, מחזור לרגלים,
שבועות, ירושלים תש”ס, עמ’ 570-572; הנ”ל, פסח, ירושלים תשנ”ג, עמ’
632-634; ר’ יצחק טעסלער, פניני מנהג, חג השבועות, מונסי תשס”ח, עמ’ תיז-תכ.
[83] ראה:
ר’ מאיר א”ש, ‘זכרון יהודה’, ירושלים תשנ”ז, עמ’ פו; ר’ נתנאל חיים
פאפע, ‘מאמר על אקדמות’, המאסף יא (תרס”ו) חוברת ג סי’ כג, דף לט ע”ב- מ
ע”ב; הנ”ל, ‘אקדמות ויציב פתגם’, וילקט יוסף טו (תרע”ג) קונטרס יט,
עמ’ 148-149, סי’ קע”ה; ר’ פנחס שווארטץ, ניו יורק תשכ”ט, מנחה חדשה,
עמ’ כט-ל; ר’ יהודה ליב דאברזינסקי, שו”ת מנחת יהודה, פיעטרקוב תרפ”ח,
סי’ כג; ר’ עזרא אלטשולר, שו”ת תקנת השבים, או”ח, בני ברק תשע”ה,
עמ’ קמד; ר’ חיים טעסלער, מנהגי חג השבועות, לאנדאן תשע”א, נספח, עמ’ ו-ז;
הנ”ל, ‘הפיוט יציב פתגם’, בתוך: לוח דרכי יום ביומו מונקאטש, לאנדאן
תשע”ב, עמ’ נז-סט.
[84] ‘מחזור
כמנהג רומה’, שונצין קזאל מיורי רמ”ו, מהדורת פקסימיליה, ירושלים תשע”ב,
דף 82 א-ב. וראה מה שכתב ר’ יצחק יודלוב, ‘המחזור כמנהג רומה דפוס שונצינו’, קובץ
מחקרים על מחזור כמנהג בני רומא, בעריכת אנג’לו מרדכי פיאטלי, ירושלים תשע”ב,
עמ’ 19 הערה 32, ועמ’ 27.
[85]
 שם, דף 88א
[86] שם,
דף 90 א.
[87] שם,
דף 93 ב- 94 א.
[88] שם,
דף 97 א-ב.
[89] שם, דף 136 א.
[90]
שם, דף 140ב-141א.
[91] יש
לציין לדברי המקור חיים, סי’ תצד, שאין אומרים בוורמייזא ‘יציב פתגם’ כלל.
[92] שלחן
שלמה, סעי’ ד.
[93] שלחן
ערוך הרב, סעי’ ז.
[94] תפלת
דוד, עמ’ פה.
[95]  משנה ברורה, סי’ תצד ס”ק ב.