1

‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’ – השימוש המִשני בערבות הלולב וההושענות למנהג איטליה הקדום

יעקב ישראל סטל
ירושלים
‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה
בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’
השימוש המִשני בערבות הלולב
וההושענות למנהג איטליה הקדום*


“…The aravot, with which they observed the commandment of lulav, or the ‘ritual of the aravah’ (on Hoshana Rabah), would be discarded after their use. However, the German sages, as a token of their love for mitzvot, were wont to keep them in order to perform future mitzvot, such as for burning chametz or baking matzot on erev Pesach. 

The German custom has a Talmudic basis, that if an object is used to perform a mitzvah, then another mitzvah may be performed with the same object. However, the Italians of former generations did not make use of this rule, and their custom was to do something different with the aravot. The older ones among them placed them atop their beds, and the younger ones would ‘joust’ with them with their friends in play, to arouse joy…”

הכלל התלמודי “הואיל
ואיתעביד בה חדא מצווה, ליתעביד בה מצווה אחרינא”[1], שימש
מרכיב חשוב בהתפתחותם של מנהגים שונים בעדות ישראל לתפוצותיהן במשך הדורות[2]. ואם
כן הדבר ב’סתם’ מצוה, על אחת כמה וכמה במצוה חביבה כנטילת לולב[3], שהקפידו
לנצל את שייריה לענייני מצוה אחרים.

(א) מנהג אשכנז בערבות
הלולב וב’הושענות’

גדולי אשכנז נהגו להניח את הערבות
שנאגדו עם הלולב לערב פסח ולשרוף בהן את החמץ, ומהם שנהגו כן גם בערבות של יום
הושענא רבה – ה’הושענות’. כן כותב ר’ אלעזר מוורמייזא (ה’רוקח’) על מנהג זקנו, ר’
אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (אחיו של ר’ שמואל החסיד):
מנהג זקיני ר’
אלעזר בן רבינו קלונימוס הזקן, שהיה שורף חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות,
אבל בעץ הושענות, אנו מתקנים לקולמוסים. וכן מנהג חמי, ר’ אלעזר בר יעקב הכהן[4].
‘עצי לולבים’
אינם הלולבים עצמם אלא ה’עצים’ שסביבות הלולבים, היינו, ענפי הערבה
שנאגדו עם הלולב, שאילולא כן לא היה הכותב מעקם לשונו לכתוב ‘עצי לולבים’ ולא
‘לולבים’ סתם. בנוסף לכך, משום נדירותו של הלולב באשכנז וצרפת – שאקלימן הקר אינו
מתאים לגידולו – עד שלפעמים נאלצו להשתמש בלולב של השנה הקודמת[5], לא מסתבר שזקנו של ה’רוקח’ ישתמש בלולבו
כחומר בעירה לשריפת חמצו ויסתכן להִוותר בלא לולב בחג הסוכות הבא. אך הערבות היו
מצויות באשכנז בשפע רב[6], ומעולם
לא היה מחסור בהן, ולא היה אפוא כל חשש לקיים בהן את ה’ליתעביד בה מצווה אחרינא’ –
העומד ביסוד מנהגו של סב ה’רוקח’, אע”פ שאין הדבר נאמר מפורשות – ולשרוף בהן
את החמץ.
נמצא, כי המשפט “שהיה שורף
חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות” מדבר על ערבות בלבד[7]: ‘עצי
לולבים’
הם הערבות שהיו באגודת הלולב כחלק ממצות ארבעת המינים, ו‘ענפי
הושענות’
הם, כמסתבר, הערבות שנטלו ל’מצות ערבה’ ביום הושענא רבה, שה’רוקח’
ובני דורו רגילים לכנותם ‘הושענא’ או ‘הושענות'[8].
כמנהגו של סב ה’רוקח’ שהשתמש לשריפת
החמץ בערבות בלבד, ומשני מקורות: ערבות הלולב וערבות ‘מצות ערבה’, כן גם
נהג ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, אביו או רבו של ה’רוקח’:
ור’ יהודה בר’
קלונימוס היה נוהג בערבה, וכן בערבה של לולב, לתקן מן העצים
קולמוסים ולבער בהן חמץ בפסח. כדאמר גבי עירוב: ‘הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה’ וכו’[9].
שני ‘סוגי’ ערבות נמנו כאן: ‘בערבה’
סתם, הן, כמסתבר, הערבות מ’מצות ערבה’ של הושענא רבה, ו‘בערבה של לולב’, הן
הערבות ששימשו למצות לולב, בדיוק כמנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
לביאורי ש’עצי לולבים’ הם הערבות ששימשו למצות לולב. ותן דעתך, שר’ יהודה ב”ר
קלונימוס זה נהג כדוגמת קרוב משפחתו, ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן[10],
להשתמש עבור ‘ליתעביד בה מצווה אחרינא’ בערבות בלבד.
הנה לנו שניים מגדולי אשכנז שנהגו
להשתמש בערבות הלולב וה’ערבה’ של הושענא רבה כדי ‘לבער בהן חמץ בפסח’ או כדי ‘לתקן
מן העצים קולמוסים’. המנהג אומץ גם בידי אחרים, שכן המליצו עליו לא מעט חיבורי
הלכה ומנהג אשכנזיים[11]. אך יש
מבני אשכנז שהעדיפו להשתמש בערבות לצורך אפיית שלוש המצות החיוביות של ליל הסדר[12]:
“ואותה הערבה, וגם הערבה של לולב, יש להצניע ולעשות מהן
קולמוסים, או לשרוף בהן, או לאפות בהן השלוש מצות של מצווה. דהואיל ואיתעביד
בהו מצווה חדא וכו'”[13]. כיוצא
בכך ב’ספר המנהגים’ לר’ יעקב מולין (מהרי”ל; קכ-קפז, 1427-1360), מאבות המנהג
האשכנזי: “אמר מהרי”ל: יש בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב
וההושענות
, הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת וכו’. ויש אופין בו השלוש המצות.
וקורא אני עליהם: ‘ועמך כולם צדיקים’ (ישעיה ס כא)”[14].

(ב) המנהג
האיטלקי – ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’

השימוש בעצי ערבות הלולב ו’מצות
ערבה’ לשריפת החמץ או לאפיית המצות הוא מנהג אשכנזי מובהק, ואינו ידוע – בתקופת
הראשונים – ממרכזים אחרים, לא מצרפת או איטליה, ולא מפרובאנס או ספרד. לא ידוע מה
עשו בני המרכזים האחרים בערבות לאחר קיום מצוותן, ואפשר שהם השליכום לאשפה, אך בני
איטליה נהגו בערבה של ‘מצות ערבה’ שני שימושים מקוריים.
בני איטליה הקפידו להותיר את
ארבעת המינים בשלמותם עד שעת מנחה של יום הושענא רבה, אע”פ ששימושם הרגיל הסתיים
כבר בבוקרו של יום (אחר תפילת השחר ואמירת ההלל וההושענות), וזאת משום “שאם
יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך[15]. לא ידוע מה הם עשו בארבעת המינים
לאחר מכן, אולם בנוגע לערבות של הושענא רבה היה בידם מנהג קדום:
ומנהג פשוט
בידינו, שקבלנו מאבותינו: לאחר שגמרו מצוות הערבה ביום הושענא, כשיוצאין
מבית הכנסת, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו,
לחבוב מצוה. ומנהג כשר הוא[16].
הדברים מופיעים ב’ספר תניא’ לר’
יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, בן למשפחה איטלקית שורשית ועתיקה שפעל באיטליה
במאה השלוש־עשרה. ‘ספר תניא’ הוא עריכה מקוצרת של ספר ‘שבלי הלקט’ שחיבר בן דורו, ר’
צדקיה ב”ר אברהם הרופא מן הענווים, הגם שלא נודע אם ר’ יחיאל עיבד את החיבור
המקורי (שנדפס בשם ‘שבלי הלקט השלם’) או שעיבד את ‘שבלי הלקט’ הקצר (שנדפס לראשונה
בויניציאה בשנת שו), שהוא עצמו עיבוד של החיבור המקורי[17]. ולפי
שהמובאה הנוכחית אינה מצויה באף אחת משתי העריכות האחרות, לא ב’שבלי הלקט’ המקורי
ולא ב’קצר’, בהכרח שהיא נוספה בידי ר’ יחיאל מן הענווים עצמו, ומכך ש’מנהג פשוט’ קדום
זה (‘קבלנו מאבותינו’) הוא איטלקי מקורי, ולא אשכנזי או צרפתי[18], כפי
שניתן היה לחשוד אילו, למשל, היה המנהג מובא ב’שבלי הלקט’ המקורי שמחברו הושפע
רבות מבית המדרש האשכנזי והצרפתי[19].
מנהג איטלקי מקורי זה היה מוכר גם
לעמנואל הרומי והוא רמזו ב’מחברות’יו המפורסמות. עמנואל הרומי (ה’כ-צ, 1330-1260),
בן דורו של ר’ יחיאל מן הענווים, היה פרשן מקרא, פילוסוף, משורר וסטיריקן ממשפחה
איטלקית מקורית, מבני ה’לועזים’. אין פלא אפוא, שהוא הכיר את אותו ‘מנהג פשוט’
איטלקי, אלא שהוא רמזו בדרכו המליצית המיוחדת עד שאילולא ידיעת המנהג מ’ספר תניא’ לא
היה ניתן לעמוד על כוונתו הנכונה.
את המחברת העשרים ושתים (‘עֲנֵה
כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’) הקדיש עמנואל לשאלות כסילים ופתיים ש’לא ידעו בין ימינם
לשמאלם’, אשר פנו אליו ב’שאלות’ ו’קושיות’ הבנויות, בדרך־כלל, על שיבושי פסוקים או
טעויות הבנה גסות, והוא קיים בהם ‘עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’ והשיב להם
בסגנונם. ששים אנשים וששים ‘קושיות’ רושם עמנואל, וענייננו ב’שאלת’ האדם הארבעים
ושנים:
וַיִּגַּשׁ
הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים וַיֹּאמַר: חִלִּיתִי פָנֶיךָ לְהוֹדִיעֵנִי עַל
אֲמִתָּתוֹ / פֵּרוּשׁ ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כִּי אֲנִי לֹא
רָאִיתִי אִישׁ שֶׁיִּהְיֶה בֵיתוֹ מֵעֲרָבָה / מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ
וּמִמַּעֲרָבָהּ!
וָאַעַן
וָאוֹמַר: זֶה הַפָּסוּק פֵּרְשׁוֹ רַבָּה / שֶׁהוּא אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא
רַבָּה[20].
הפסוק “אֲשֶׁר שַׂמְתִּי
עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה” (איוב לט ה) מדבר בבהמות ‘פרא’
ו’ערוד’, שלא בוייתו בידי האדם כבני מינם הקרובים (שור וחמור)[21], והם
משוטטים חופשיים ב’עֲרָבָה’ – חבל ארץ מישורי בעל אקלים יבש. ואולם השואל סבר שה’ערבה’
שבפסוק הוא עץ ערבה, ולכך תמה: מעולם לא ראיתי איש שביתו יהיה עשוי מעצי
ערבות. על ‘שאלה’ זו עונה עמנואל בשם ‘מדרש רבה’ דמיוני או בשם פרשן גדול[22]: “זֶה
הַפָּסוּק אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה”. כלומר: ביום הושענא רבה
מתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’, שביתו של אדם מתמלא בעצי הערבה ממצות
היום. עד כאן הסברו ההלצי של עמנואל. ואולם, את ‘מצות ערבה’ קיימו בבית הכנסת
ומה אפוא עשו הערבות בבית? אין זאת אלא, שעמנואל נתכוון למנהג המובא ב’ספר
תניא’, ש”כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו“,
ואילולא ש’ספר תניא’ שימר לנו את המנהג לא היינו יודעים את הכוונה האמתית של מליצת
עמנואל[23].
מרהיטת לשון עמנואל הרומי נראה, לכאורה,
שביום הושענא רבה בלבד נתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כלומר: רק
בהושענא רבה הונחה ערבת ההושענא ‘סמוך לראש מטתו’, ולאחר שעבר היום – הוסרה משם הערבה.
אמנם בגלגול מאוחר של מנהגנו, שכבר הושפע מתפיסות אחרות, נהגו להותיר את הערבות של
הלולב
יחד עם שני המינים האחרים (לולב והדסים) “על גבי פתח הבית שהוא ישן
בו” עד ערב חג הפסח. כן כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (אזמיר; תקעד-תרסז,
1907-1814):
ולכן טוב
להצניעם [את ההושענות] עד ערב פסח, כדי ליקח קצת מהם ולהשליך אל תוך שריפת החמץ
ששורף בו ביום בבוקר, וקצת לתנור, באפיית המצות אחר חצות… ומנהגינו, ביום
הושענא רבה, לאחר התפילה, ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה, ולהניחו על גבי פתח
הבית שהוא ישן בו לשמירה, עד הפסח
. ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו, מחציתו
בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצווה[24].
לפנינו התכה ועיבוד של כמה מנהגים:
המנהג האיטלקי להניח את הערבה של הושענא רבה ‘סמוך לראש מטתו
התגלגל לטורקיה והורחב להנחת כל אגד הלולב על פתח חדר השינה
(‘על גבי פתח הבית שהוא ישן בו’), ונוצקה בו משמעות של ‘שמירה’ (בעוד שהמנהג האיטלקי
היה משום ‘חבוב מצוה’), ואף שולבו בו מנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (לשרוף
את החמץ בעצי הערבות) והמנהג המקביל לו (לאפות את המצות באש הערבות), ושוב בהרחבה
המעבירה את ההוראה המקורית המדברת בערבות אל כל אגד הלולב. וכך נוצר המנהג ליטול
את אגד הלולב “ולהניחו על גבי פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה” עד ערב פסח,
ואז להשתמש בו לשריפת החמץ ולאפיית המצות.
הרעיון שאגד הלולב מסוגל
לשמירה מבוסס, כמסתבר, על התפיסה החז”לית: “שיירי מצוה מעכבין את
הפורענות”[25],
תפיסה שהצמיחה מנהגים רבים. אמנם מקורות קדומים יותר קבעו דווקא את הערבה של
הושענא רבה
כמסוגלת להציל מן הפורענות, ולא ייחסו סגולה זו לאף פריט מאגד
הלולב (ואף לא לערבות שבו!). כן כותב ר’ יצחק אבוהב (ספרד, אמצע המאה הארבע־עשרה):
“וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות, נקרא יום הושענא רבה… ונוטלים בו
ערבה חדשה, זכר למקדש… ושמעתי, שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים.
והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו, והבוטח בה’ בצל שדי יתלונן”[26]. וכך
במקורות נוספים ומאוחרים יותר[27]. ואם
כי שמקצת אותם מקורות מאוחרים הדגישו את חובת נשיאת ערבת ההושענא כדי לזכות
בשמירה סגולית זו, בשמועת ר’ יצחק אבוהב מפורש: “שיש סגולת שמירה למתכוין
בה
בסכנת דרכים”, היינו, למי שמתכוון בלבו למקומה של הערבה, ומספיק אפוא
לקבוע לה מקום בביתו ובשעת הסכנה להיזכר היכן הניחה, בלא לשאתה עמו בדרכים. וכך אכן
הובא בהלכות ומנהגי תפילה מבית מדרשם של הראשונים באשכנז, כת”י אוקספורד,
ספריית הבודליאנה Opp. 675 (מתכ”י: F16670), דף 12א-ב:
מה שזורקי’ם
הושענ’א ביום הושענ’א רב’ה, שמע’תי בש’ם רי”ח ז”ל: מי שקובע מקו’ם
להושענ’א, אם טעה ביער ונזכר על ההושענ’א שלו, ויודע אנה הניחה, מיד
ימצא הדרך[28].
כתב־היד הוא בכתיבה אשכנזית מהמאה
השש־עשרה, ואם נכון ייחוס הסגולה לר’ יהודה החסיד – ואין כל סיבה לפקפק בכך[29] –
הרי שהוא המקור הקדום ביותר לסגולה זו, וממנו אנו גם למדים, שרבים מבני אשכנז נהגו
להשליך את ההושענא לאחר קיום מצוותה – “מה שזורקים הושענא ביום הושענא
רבה”, דבר הידוע לנו ממקורות התקופה[30], ובהֶקשר לנוהג זה יצא ר’ יהודה החסיד
להמליץ שלא להשליכה אלא לקבוע לה מקום, הנהגה יפה הנושאת בכנפיה רווח עתידי – לשמש
כהצלה לטועה בדרכו.
ומעתה אפשר, שהמלצת ר’ יהודה
החסיד לקבוע מקום לערבת ההושענות נעוצה במנהג האיטלקי, להניח ערבה זו ‘סמוך לראש
מטתו’, היינו, לקבוע לה מקום מיוחד. כי אע”פ שמנהג זה מופיע לראשונה רק
באיטליה של המאה השלוש־עשרה (‘ספר תניא’ ו’מחברות עמנואל’), אפשר בהחלט שהוא קדום
יותר, וכבר הכירו ר’ יהודה החסיד, אם דרך קשרי אשכנז־איטליה של ימיו ואם מפני
מוצאם האיטלקי של אבות אבותיו[31]. ואמנם,
אם אכן הוראת ר’ יהודה החסיד מבוססת על המנהג האיטלקי, נמצא שהם נהגו להשאיר את
הערבות סמוך לראש מיטתם במשך כל ימות השנה, ולא כפי שהנחתי למעלה[32], שהם
סילקו את הערבות מיד לאחר הושענא רבה.

(ג) מלחמת ערבות

אך לא כל בני איטליה נהגו להוליך
את הערבות לביתם ולהניחם סמוך לראש מיטתם, שיש מהם ש’נהגו’ להותירם בידי הנערים
כדי שישתעשעו ו’ילחמו’ בהן זה כנגד חבירו. גם ‘מנהג’ זה מוסר עמנואל הרומי,
ב’מחברת’ אחרת שבה כתב צרור שאלות שנשאל והוצרך לענות עליהן. באחת השאלות הוא
נשאל: מה מיוחד ‘בַיּוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים’ של חודש תשרי, יום הושענא רבה. ועל
כך הוא עונה: ‘עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים’. כלומר: הנערים משחקים דרך מלחמה
בערבות החבוטות (ו’לחם’ הוא מלשון ‘מלחמה’)[33].
אולם נראה, ש’מנהגם’ של אותם
נערים אינו אלא פיתוח מנהג ארצישראלי עתיק יומין, המוכר כבר מימי התנאים. במשנה
מתואר, שאחרי קיום ‘מצות ערבה’ בהושענא רבה, היו “התינוקות שומטין את לולביהן
ואוכלין אתרוגיהן” (משנת סוכה, ד ז), כלומר: “התינוקות משחקין
באתרוגיהן ולולביהן”[34], או
ש”הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות… שכך
נהגו מחמת שמחה
“[35],
היינו, שהגדולים הפקיעו בכוח מידי הקטנים את לולביהם ואתרוגיהם. ושמא פירוש
‘שומטין’ הוא ‘חוטפין’, ‘גוזלין’, והתינוקות הם שחטפו ונטלו את לולבי ואתרוגי
הגדולים[36]. בין כך ובין כך נקל לתאר את אשר
התנהל בבית הכנסת בסיומה של תפילת הבוקר של הושענא רבה: כל אחד חטף את לולבו
ואתרוגו של חבירו, שכמובן היו מהם שניסו להתנגד, במעט או ברב, והתחוללה אפוא באותה
שעה ‘מלחמה’ זוטא, והכל, כמסתבר, מתוך אווירה חיובית וחגיגית (‘מחמת שמחה’).
‘מלחמת אתרוגים ולולבים’ זו ביומו
האחרון של חג הסוכות, נתקיימה ככל הנראה גם באיטליה של המאה העשירית, כפי שמוכיח עיבודו
של בעל ‘ספר יוסיפון’ לסיפור רגימת המלך אלכסנדר־יניי באתרוגים. את דבר המעשה כתב יוסף
בן מתתיהו (‘יוספוס פלביוס’; 100-38 לספירה) בספרו ‘קדמוניות היהודים’ (שנכתב
סביבות שנת 94):
ובני עמו של
אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על־יד
המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל
אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים
… ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו),
שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם
כששת אלפים איש…[37].
את ספרו ‘קדמוניות היהודים’,
המסכם את תולדות עם ישראל מימי המקרא ועד חורבן בית שני, כתב יוסף בן מתתיהו לבני
יוון ורומא, במטרה להציג להם את היהדות כ’ידידותית’, ומשום כך הוסיף במובאה האחרונה
את המשפט: “שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של
תמרים ואתרוגים”, בשביל להסביר לקוראי ספרו הנוכרים כיצד בכלל הגיעו האתרוגים
לידי רוגמי המלך. אבל המחבר האנונימי שכתב את ‘ספר יוסיפון’ על יסוד הספר
‘קדמוניות היהודים’ וחיבורים נוספים[38], הסב
את ה’חוק הוא אצל היהודים’ המדבר במצות נטילת לולב, אל ה’מנהג’ לשחוק ולהלחם זה עם
זה באתרוגים ולולבים, והוא מתאר את האירוע באופן כזה:
ויהי בהיות חג
הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחֹק הכהנים, אז החלו הפרושים, המה החכמים, לשחוק
באתרוגים ובמקלות־תמרים ולהכות איש את אחיו באתרוגים ובמקלות־תמרים בשמחה ובטוב
לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בפרי עץ הדר ובתמר
. אז אחד מן הפרושים מלאו לבו
להשליך אתרוג ולהכות את המלך. ויקצפו גדודי המלך ויאמרו אל הפרושים: למה זה תחללו
את המלך להשליך עליו את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר? ויאמרו: אין זה חילול, כי חוק
הוא לנו לעשות כן
. ומרוב דברים באו לחרפות, ויחרפו את המלך ויאמרו: בן
המחוללת, לא נאה לך כהונה, כי חללה היתה אמך. ויקצוף המלך מאד ותבער בו חמתו, ויט
ימינו מעל המזבח, ויאמר: חרב. וישלפו חרבותם גדודי המלך וישליכו ארצה הרוגים ששת
אלפים מן הפרושים בתוך חצר ההיכל[39].
כל הסיפור מיוסד על המתואר בספר
‘קדמוניות היהודים’ בצירוף מקור נוסף, פרט לעניין ‘שחוק’ האתרוגים והלולבים וההכאה
בהם איש לרעהו, שלא נודע מקורו ועל סמך מה שילבו המחבר בסיפור, כפי שכבר העיר
מהדיר ‘ספר יוסיפון’: “תמוהה בכל זאת העובדה, שהמחבר מספר כי חוק הוא לפרושים
להשליך בסוכות את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר איש על אחיו, ואולי היה מנהג כזה
קיים בסביבת המחבר
“[40], ושילב
המחבר את מנהגו בסיפור ההיסטורי. וכאן מציין המהדיר למקורות התנאיים, הנזכרים
למעלה, המדברים ב’משחקן’ של התינוקות באתרוגים ולולבים.
ואכן, אחרי ששמענו על מנהג ‘מלחמת
הערבות’ שהתנהלה בימיו של עמנואל הרומי – בן איטליה! – ביומו השביעי של חג הסוכות,
לא רחוק מלאשש את השערת מהדיר ‘ספר יוסיפון’, שמנהג ‘מלחמת’ האתרוגים ולולבים
עדיין נתקיים בזמנו ובמקומו של מחבר ‘ספר יוסיפון’, שפעל בדרום איטליה במאה
העשירית[41], והוא
שילבו בעריכתו למעשה רגימת אלכסנדר־יניי, בהניחו שהדבר ארע ביומו השביעי של החג
(דבר שאינו מפורש ב’קדמוניות היהודים’, מקורו של ‘ספר יוסיפון’, הכותב רק שהמעשה
היה בחג הסוכות), שכן מסתבר שכל זמן שלא נסתיימה מצוותן לא היו שוחקים באתרוגים
ובלולבים. אך שנים רבות לאחר מכן הוחלט להותיר את ארבעת המינים בכשרותם עד שעת מנחה
של הושענא רבה[42], ולא
נותר בידי הנערים ה’נלחמים’ אלא רק להשתעשע בערבות החבוטות של ‘מצות ערבה’, הוא־הוא
המנהג שתיאר עמנואל הרומי!
ואולם מעשה רגימת המלך אלכסנדר־יניי
באתרוגים עבר גלגול נוסף ועריכה חדשה, אשר לה זיקה הדוקה וישירה למנהג ‘מלחמת’
הערבות כתיאורו של עמנואל הרומי. כוונתי לנוסח המעשה כפי שהביאו ר’ אברהם אבן־דאוד
(הראב”ד הראשון; ספרד, ד’תתע-תתקמ, 1180-1110) ב’ספר הקבלה’:
ומת המלך יוחנן
ומלך תחתיו אלסכנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא. והיה שונא את החכמים. והיה מנהג
ישראל באותו זמן לשמוח ביום ערבה, והיו מכין זה את זה במורביות של ערבה
. ויום
ערבה אחד עשו כן, והמלך אלסכנדר עמד על המזבח להקטיר, ורגמו אחד מן התלמידים
באתרוג על מצחו. וירם ימינו מעל המזבח ויאמר ‘חרב’. והרג בחכמים גם הוא מכה
גדולה…”[43].
ככל הנראה, ‘ספר הקבלה’ שאב את
התיאור מ’ספר יוסיפון’, שכן רק הוא מזכיר את שׂחוק ה’מלחמה’ בשביעי של חג. אולם
בעוד של’ספר יוסיפון’, ‘כלֵי המלחמה’ היו האתרוגים והלולבים, היינו פריטים
מאגד הלולב, הרי שלמתואר ב’ספר הקבלה’, הערבות בלבד שימשו לצורך זה,
ובהן בלבד היכו זה את זה, והם כנראה ערבות ההושענות ולא ערבות הלולב[44], ונמצא
אפוא שתיאור מעשה רגימת אלכסנדר־יניי ב’ספר הקבלה’ תואם במדויק למנהג ה’מלחמה’ שרשם
עמנואל הרומי!
אמנם איני יודע כיצד ארע שר’
אברהם אבן־דאוד, בן ספרד, ירמוז למנהג הידוע לנו מאיטליה בלבד,
ושערי השערות לא ננעלו. ניתן לומר, שגם בספרד אחזו במנהג ‘מלחמת הערבות’ בשביעי של
סוכות, ור’ אברהם אבן־דאוד עיבד את המעשה מ’ספר יוסיפון’ על־פי מנהג מקומו[45].
אפשר גם לשער, שר’ אברהם אבן־דאוד לא נטל את המעשה ישירות מ’ספר יוסיפון’ אלא
ממתווך איטלקי לא נודע, שהוא, המקור המתווך, עיבד את המעשה לפי המנהג האיטלקי
המאוחר יותר. וכך ניתן להפליג בהשערות נוספות, שאין בהן כל חפץ כל זמן שאין כל אסמכתא
לאחת מהן.
• • •
בהקשר למנהגם של נערי איטליה, ‘להלחם’
זה בזה עם ההושענות, ראוי להציף מעשה שובבות אחר שנעשה באותן ערבות, שהיה מקובל בכמה
קהילות אשכנזיות בתקופה מאוחרת יותר. כן כותב ר’ יעקב מולין, מהרי”ל
(ה’קכ-קפז, 1427-1360): “ומנהג הוא שהנערים מכבין את הנרות עם הערבה שנטלו
להושענות, למען הרבות שמחה”[46]. בני אשכנז נהגו ביום הושענא רבה,
להדליק נרות רבים בבית הכנסת – מנהג עתיק ששורשיו נטועים בארץ ישראל הקדומה[47] – והם דלקו במשך כל תפילת הבוקר וכובו
בסיומה. באו הנערים ו’התנדבו’ לכבות את אותם נרות, אך לא בדרך הכיבוי הרגילה, אלא
באמצעות ערבות ההושענות, שנפנוף חזק עמהן בסמיכות לנרות, ואפשר גם כמה חבטות, עשו
את המלאכה.
מנהג משובה זה, לכבות את הנרות על־ידי
ההושענות, נזכר גם בספר המנהגים לר’ שמואל מאולמא, שנכתב בשנת ה’רט (1449) בצפון
איטליה (שבאותו זמן כבר נתיישבה באשכנזים ומזוהה עם מנהג אשכנז): “ונוהגים
הנערים לכבות הנרות בהושענות שעשו בו ביום, והוא דרך שמחה”[48]. ובכתב־יד
אחר של הספר נתנסח המנהג: “ונוהגים בקצת מקומו’ת שהנערים מכבין את
הנירות בהושענו’ת ומשברין אותם, על דרך שמחה”[49]. אך כתבי־יד
אחרים הסבו את המנהג ללולבים: “ונוהגי’ם הנערי’ם לכבות הנירות בלולביהם
משום שמחה”[50]. והתיאור
האחרון מופיע גם בסידור כת”י כמנהג אשכנז, שהועתק בשנים ה’רי-ריג
(1453-1450), בהוראות הסופר לסיום סדר הושענא רבה: “קדיש שלם, ‘אין כאלהינו’,
קדיש יתום, ‘עלינו לשבח’. ומנהג אשכנז, שהנערי’ם מכבין הנירות בלולביהן“[51].
וכנראה היו בכך הבדלי מנהגים – עד כמה שניתן לכנות מעשה שובבות זה בשם ‘מנהג’ –
והכל בשביל להרבות שמחה[52].


*
בדרך־כלל רשמתי את ההפניה הביבליוגרפית המלאה בהיקרותה הראשונה בלבד.
[1] ראה: שבת קיז ע”ב, ועוד.
[2] ראה: ד’ שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, ירושלים תשנב,
עמ’ קצג-רכ; ד, ירושלים תשנד, עמ’ נ-נו; הרב ב”ש המבורגר, שרשי מנהג אשכנז,
ב, בני־ברק תשס, עמ’ 355-353; הרב א’ דבורקס, בשבילי ההלכה, ב, ירושלים תשנו, עמ’
קלט-קנא. ומחברים אלו לא הקיפו אלא חלק קטן מהמנהגים שנוסדו על־פי כלל זה.
[3] ר’ אליעזר ב”ר יואל הלוי (ראבי”ה; ד’תתק-תתקפ,
1220-1140) כותב בשם אביו, שאין חובה לאחוז את ארבעת המינים בהקפת התיבה בכל ימות
החג, “ומה שנהגו שהחזן נוטלו כל שבעה, היינו משום חביבות מצות לולב
(ספר ראבי”ה, ב, סוכה, סי’ תרצט, מהדורת הרב ד’ דבליצקי, בני־ברק תשסה, עמ’
רעא). כיוצא בכך כותב ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא (ה’רוקח’; ד’תתקכ-תתקצח,
1238-1160): “כדרך שעושין חסידים הראשונים, שהיו מתענין על מצוה
החביבה
, כגון לולב ושאר דברים” (ספר רוקח, סי’ שנג, ירושלים תשכז,
עמ’ רלט-רמ). ושמא ‘חסידים ראשונים’ אלו הם חכמי אשכנז הקדומה (שקודם גזירות
תתנ”ו) שזיקתם של חסידי אשכנז אליהם היתה גדולה משאר בני דורם. ראה: א’
גרוסמן, ‘זיקתה של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל’, שלם, ג (תשמא), עמ’ 72 הערה
53, ובכל הנסמן שם. גם השווה הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ח יא, הערה ת:
“כתב רשב”ם (בבא בתרא קלז ע”א): מה שנהגו כל הקהל לברך על אתרוג
אחד, דעתנו מסכמת, שיהא נתון לכל אחד עד שיברך ואחר כך יחזיר, אע”פ שלא פירש,
כמי שפירש דמי [עכ”ל רשב”ם]… אמנם הירא את דבר ה’ ומחבב את מצותיו
לעשותן מן המובחר
, ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו”.
[4] רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח, מהדורת ש’ עמנואל, ירושלים תשסו,
עמ’ 79. לא ברור כיצד בדיוק היה ה’רוקח’ נכדו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
(ראה שם, מבוא, עמ’ 48 הערה 189), ובכלל לא נודע מאומה על ר’ אלעזר ב”ר
קלונימוס הזקן. ראה: מ”י בן־גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ”ו ולאחריהן:
קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית, ע”ד, רמת־גן תשסז, עמ’ 201.
במקבילות
העניין קיימים שינויים בשמות האישים (‘אליעזר’ או ‘אלעזר’ כלפנינו, וראה: דרשה
לפסח, מבוא, עמ’ 59-57) ובעניין אם מנהג התקנת קולמוסים מ’עץ הושענות’ היה מקובל
גם בימי ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן, אך הבדלים אלו אינם נוגעים לענייננו.
ראה: ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא, מעשה רוקח, הלכות בדיקת חמץ וביעורו, סי’
יט, מהדורת ח’ הירשפרונג, סאניק תרעב, עמ’ ח; הנ”ל, מעשה רוקח: על פי
כ”י ‘ספר סיני’, ברלין, המוזאון היהודי 5.262.VII דפים 85ד-123ג, א, הלכות פסח, סוף סימן תפח, מהדורת א’ קוזמה,
ירושלים תשע, עמ’ 22; פסקי הלכה של ר’ חיים אור זרוע (דרשות מהר”ח), הלכות
פסח, הגהה ג, מהדורת י”ש לנגה, ירושלים תשלג, עמ’ 84 [והשווה: ר’ יעקב מולין,
ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות אפיית המצות, סי’ כב, מהדורת הרב ש”י שפיצר,
ירושלים תשמט, עמ’ עד והערה 2]; מ’ היגער, ‘ספר אמרכל על הלכות פסח’, ספר היובל
לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו־יורק תשי, עמ’ קסא, סי’ יט; ליקוטים מהלכות
מועדים מספר אמרכל (בתוך: נ”נ קורוניל, חמשה קונטרסים: נמצאו בין קובצי כתבי
יד על קלף יקרים וישנים […], וינא תרכד), הלכות לולב וסוכה, דף כד סע”א.
[5] ראה: ז’ עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני
וארץ ישראלי, נווה־צוף תשע, עמ’ 80 ואילך.
[6] עמר, ארבעת המינים, עמ’ 87-86.
[7] תן לבך, שאחת המקבילות לדברי ה’רוקח’ מוציאה את שני
‘מיני’ הערבות בלשון זהה: “רבינו אליעזר בן רבינו קלונמס הזקן היה שורף חמצו
בעצי לולבין ובעצי הושענות” (מעשה רוקח; עי’ לעיל, הערה 4). אמנם לשון שאר המקבילות זהה,
בפרט הזה, ללשון המובא בגוף המאמר.
[8] בתלמוד הבבלי משמש המונח ‘הושענא’ ככינוי לכל ארבעת המינים,
ובעקבותיו נהגו חכמי אשכנז וצרפת לכנות את כל ארבעת המינים בשם ‘הושענא’ או
‘הושענות’, אך פעמים רבות נתכנו הערבות בלבד – גם אלו שבתוך ארבעת המינים וגם אלו
הניטלות בנפרד ביום הושענא רבה – בשֵׁם ‘הושענא’ או ‘הושענות’. ראה, לדוגמא, ספר
רוקח, סי’ רכג, עמ’ קכו: “ביום שביעי [=הושענא רבה] מוציאין שבעה ספרי תורות,
ומקיפין כל ישראל, והושענא ביד כל אחד ואחד, ושליח צבור – ביד ימינו לולב והושענא,
וביד שמאל האתרוג. ומקיפין שבעה…”; שם, סוף סימן רכ, עמ’ קכב: “ואין
לחתוך לולב וערבה או הושענא מן הקרקע…”. וראה גם המובא להלן, הערה 30, מ’אור זרוע’. ומתקופה מאוחרת
יותר, ראה ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ יב, עמ’ שצז:
“מהר”ש התיר הושענות שהיו בהם ענפים, ופסל הערבה שקורין
‘וועלוויר’, אף להושענות”.
ובנוגע
לכינוי ‘הושענא’ לכל ארבעת המינים, לתלמוד הבבלי, ראה: סוכה ל ע”ב, לג
ע”א-ע”ב, לד ע”א, לז ע”א-ע”ב, מו ע”ב. וראה גם: מ’
קיסטר, ‘בעיות לקסיקוגראפיות: מוקדם ומאוחר’, תרביץ, סא (תשנב), עמ’ 59-51,
ובמיוחד עמ’ 58-55. ובשם מהרי”ל נמסר:
אמר
מהר”י סג”ל, בעוסקנו לפניו במסכת סוכה: נקיטו האי כללא בידכם: כל היכא
דקאמר בגמרא ‘לולב’, רצונו לומר כפות תמרים, שקורין ‘פולמא’, לבד היכא דקאמר ‘הושענות’,
רצונו לומר כל הארבע מינין דלולב. והספר [=התלמוד] קראם ‘הושענות’, משום
שמנענעין אותם בשעה שאומר ‘הושענות’ (ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ א,
עמ’ שצא; ובנוגע לכינוי התלמוד הבבלי בשם ‘הספר’, ראה: ספר קושיות, סי’ ח,
מהדורתי, ירושלים תשסז, עמ’ ו הערה 32).
ובנוסח
אחר (ראה שם, שינויי נוסחאות, הערה ד): “היכא דקאמר ‘הושענות’, רצונו לומר
אגודת שלושה המינין, ערבה הדס ולולב יחד, נקראים – בלשון חכמים – ‘הושענות'”.
והם־הם הדברים. אמנם דברי מהרי”ל בנוגע ל’לולב’ תמוהים, שכן מדרך חז”ל
לכנות את כל ארבעת המינים גם בשם ‘לולב’, כמו: “נטילת לולב” (משנת
מגילה, ב ה), וכמו: “אין אוגדין את הלולב אלא במינו” (בבלי, סוכה
לא ע”א; ופירש רש”י: “האי ‘לולב’ היינו הושענא, כולהו שלשה
המינים
יחד”).
[9] הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ז כו, הערה א [=הגהות אשרי, סוכה,
פרק ד, סי’ א; ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר (מנהגי מהרא”ק), סי’ נח, הגה
יג, מהדורת הרב ש”י שפיצר, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשסו, עמ’ נב; ספר
המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, עניין חג הסוכות, הגהות המנהגים, סי’ ריז, מהדורת הרב
ש”י שפיצר, מהדורה שנייה מתוקנת, ירושלים תשס, עמ’ קכו. ועי’ שם, עניין ערב
הפסח, הגהות המנהגים, סי’ עא, עמ’ לד].
בכל
המקורות נמסר מנהג זה בשם ‘ר’ יהודה ב”ר קלונימוס’ (ריב”ק), אך אין לדעת
אם מדובר בריב”ק ממגנצא (אביו של ה’רוקח’) או בזה משפיירא (רבו של ה’רוקח’).
ראה: דרשה לפסח, עמ’ 79 הערה 68. וקביעתו של שפרבר (מנהגי ישראל, ב, עמ’ קצד),
ובעקבותיו מ’ רפלד (מנהגי ישראל, ח, עמ’ קצא), כי מדובר בריב”ק ממגנצא, אין
לה כל הכרח. וכנראה נגרר שפרבר אחרי קביעתו השרירותית של י”ש אלפנביין
בהערותיו למנהגים לר’ יצחק מדורא (‘מנהגים של כל השנה מאשכנז לרבינו יצחק מדורא’,
חורב, י, ניו־יורק תשח), עמ’ 174 הערה שיח.
[10] שני האישים בעלי השם הזהה – ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, ממגנצא
ומשפיירא – היו קרובי משפחה לר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן. ה’רוקח’, בנו של
ריב”ק ממגנצא, כותב, כאמור, שר’ אלעזר זה הוא ‘זקיני’; ואילו ריב”ק
משפיירא כותב: “כל זה העתקתי מכתיבת גלילי ידי רבנא שמואל בן רבנא קלונימוס
הזקן, זקני, אבי אב אמי” (ערכי תנאים ואמוראים, ערך ‘רבי יצחק דבי רבי אמי’,
מהדורת הרב מ”י בלוי, ניו־יורק תשנד, עמ’ תרטז; תודתי לפרופ’ שמחה עמנואל על
הפניה זו), ו’זקני, אבי אב אמי’ מתייחס לר’ קלונימוס הזקן.
[11] מקורות אלו הובאו ונידונו בספרי ‘מנהג עבות: תולדות מנהג ריבוי
הדסים במצוַת לולב: מקורותיו, התפתחותו וגלגוליו’ (בעריכה סופית).
[12] המנהג הפשוט באשכנז היה לאפות את שלוש המצות של ליל הסדר בערב פסח
אחרי חצות היום, ראה: י”מ תא־שמע, מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון, מהדורה
שלישית מתוקנת, ירושלים תשנט, עמ’ 248-237; י’ גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה,
ירושלים תשנה, עמ’ 219-213.
[13] ספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, סדר ד’
מינים, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו־יורק תרצח, עמ’ 68. הקיצור ‘וכו” במקור. על
זהות מחבר הספר וזמנו, ראה ש’
עמנואל, שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, ירושלים תשסו, עמ’ 229-228
הערה 41: “ספר מנהגים אחר שיוחס בטעות לבית מדרשו של מהר”ם מרוטנבורג
הוא ‘ספר מנהגים דבי מהר”ם’. ספר מנהגים זה מאוחר לזמנו של מהר”ם בכמה
דורות, והוא ציטט מתורתו של מהר”ם רק מתוך כתבי תלמידיו”. וראה גם: י”א זימר, ‘מנהג מתנת יד ברגלים’, ירושתנו,
ספר שלישי (תשסט), עמ’ קמז.
[14] ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות ערב פסח, סי’ ג, עמ’ מח-מט.
[15] ר’ משה ב”ר יקותיאל מן האדומים, ספר התדיר, סדר התפילות
והקריאות של ימי חג הסוכות, מהדורת הרב מ”י הכהן בלוי (בתוך: שיטת הקדמונים),
ניו־יורק תשנב, עמ’ רסט: “ואחר שברכו על הלולב ביום הושענא רבא, אין צריכין
לברך עליו עוד באותה שנה; ואפילו לטלטל למחר, ביום שמיני עצרת, אסור. אך מנהג,
להצניעו עד שעת מנחה, שאם יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך”.
‘ספר
התדיר’ נכתב בסביבות השנים ה’קלג-קנ (1390-1373). ראה: הרב י’ יודלוב, ‘המחזור
כמנהג בני רומא, שונצינו־קזאלמיורי רמ”ו (1486-1485)’, ישורון, כד (תשעא),
עמ’ תתקיד-תתקטו. וטעה י”מ תא־שמע (במאמרו ‘ספר שבלי הלקט וכפיליו’, כנסת
מחקרים, ג [איטליה וביזנטיון], ירושלים תשסו, עמ’ 73) המקדים את ‘ספר התדיר’ ביותר
ממאה שנה וטוען שהוא נתחבר לפני ‘ספר תניא’. וכבר העיר על כך יודלוב, שם, עמ’
תתקטו הערה 67.
[16] ר’ יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, ספר תניא, סי’ פו, ווארשא
תרלט, דף צה ע”ב.
[17] לכל העניין ראה: י”צ פיינטוך, ‘תניא רבתי’, מסורות ונוסחאות
בתלמוד: מחקרים, בעריכת ד’ שפרבר, רמת־גן תשמה, עמ’ 76-65; י”מ תא־שמע, ‘ספר
שבלי הלקט וכפיליו’, כנסת מחקרים, ג (איטליה וביזנטיון), ירושלים תשסו, עמ’ 73-70.
[18] המנהג המדובר הובא בספרו של ר’ יודא ליווא קירכום על מנהגי
וורמייזא, שנערך סופית בשנים שפה-שצב: “מצאתי שהחסידים הראשונים, כל אחד ואחד
מוליך הערבה לביתו, ומשימין אותה סומך[!] לראש מיטתו, לחיבוב מצוה. ומנהג כשר הוא,
שלא לנהוג בהם בזיון, שאין לפסוע עליה” (מנהגות וורמייזא, עניין הושענא רבה,
הגהה י, מהדורת הרב י”מ פלס, ירושלים תשמז, עמ’ קפח; גם ההגהות שבספר יצאו
מידי המחבר, ראה שם, מבוא, עמ’ 32). ולפי שידענו כי המחבר עשה שימוש ב’ספר תניא’ ושילב
ממנו קטעים בספרו (ראה שם, מבוא, עמ’ 30 והערה 17), אין ספק שמשם הוא העתיק את כל
העניין ואין כאן אפוא עדות על המנהג באשכנז של זמנו, דבר שגם נשלל מהודעתו
שמדובר במנהגם של ‘החסידים הראשונים’! ר’ יודא ליווא קירכום החל באיסוף החומרים לספרו
כבר בשנת שמ (1580), ואת עריכתו הסופית התחיל בשנת שפה (1625) ועסק בו עד סמוך
לפטירתו בשנת שצב (1632), ראה: מנהגות וורמייזא, מבוא, עמ’ 28, 32.
את המנהג
האיטלקי הביא גם – וכאן במפורש בשם ‘ספר תניא’ – ר’ אליהו שפירא (תכ-תעב,
1712-1660), אליה רבה, סי’ תרסד, ס”ק יג (לפי דפוס ראשון: זולצבך תקיז):
“ובספר תניא כתב: מנהג פשוט בידינו שקבל[נו] מאבותינו, לאחר שנגמרו מצות
הערבה, כשיוצאים מבית הכנסת, כל אחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותו סמוך לראש
מיטתו, לחיבוב מצוה. עד כאן”.
[19] ראה: ר’ צדקיה ב”ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני,
מהדורת הרב ש’ חסידה, ירושלים תשמח, מבוא, עמ’ 20 ואילך.
[20] מחברות עמנואל, המחברת העשרים ושתים, מהדורת ד’ ירדן, ירושלים
תשיז, עמ’ 408, שו’ 267-265.
ואל
יחסדני שומע על שימושי ב’מחברות עמנואל’, שנאסר לקריאה לפסיקת ר’ יוסף קארו ב’שלחן
ערוך’ (או”ח, סי’ שז, סעיף טז: “מליצות
ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ‘ספר עמנואל’, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות
בהם בשבת; ואף בחול אסור, משום מושב לצים”) ולדעת חכמים נוספים (ראה: מ’
כרמלי־וינברגר, ספר וסייף: חופש הבטוי והמחשבה אצל עם ישראל, ירושלים וניו־יורק
תשכז, עמ’ 43-40), כי כבר התירו פרושים את הדבר, שכמה מגדולי ישראל הביאו את
ה’מחברות’ וחלקם אף עודדו לקרוא בהן. ואציין, בסדר כרונולגי, את המפורסמים שבהם:
ר’ אליהו ב”ר אשר הלוי אשכנזי (נתכנה ‘ר’ אליהו בחור’; רכט-שט, 1549-1468);
ר’ יוסף שלמה דלמדיגו (יש”ר מקנדיאה; שנא-תטז, 1655-1591); ר’ יאיר חיים בכרך
(בעל שו”ת ‘חוות יאיר’; שצח-תסב, 1702-1638); ר’ משה חיים לוצאטו
(רמח”ל; תסז-תקז, 1747-1707). ונתברר העניין היטב במאמר מיוחד (בכתובים), ושם
הבאתי מראי מקומות מדוייקים ומובאות נבחרות מאותם חכמים ומחכמים נוספים.
[21] עי’ איוב שם, פסוק ה ובמפרשים, ובמיוחד בפירוש מלבי”ם.
[22] איני יודע אם ב’פֵּרְשׁוֹ רַבָּה’ נתכוון עמנואל ל’מדרש רבה’,
דמיוני כמובן, או שכוונתו ל’פרשן גדול’, דמיוני אף הוא או שזה הוא עצמו! וייתכן
ששימושו ב’פרשו רבה’ ולא ב’דרשו רבה’ מטה אל אפשרות הביאור השנייה.
בין כך ובין כך ברור, שהוא נקט מילת ‘רבה’ משום החריזה.
[23] פירושו של ד’ ירדן, מהדיר ה’מחברות’, ל”זֶה הַפָּסוּק אָמוּר
עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה” רחוק מן האמת. הוא מבאר: “שאז חובטים את
הערבות וממלאים בהן את הבית” (ירדן, שם, ביאור לשו’ 267). ביאור זה מבוסס על
ההנחה המוטעית, שכבר בזמנו של עמנואל נהגו גם הנשים והטף לקיים ‘מצות ערבה’
בביתם (שכן הם לא השתתפו בתפילת הצבור בבית הכנסת) וממילא חביטת ערבותיהן
‘ממלאים את הבית’. אך באמת, המנהג שכל אחד ואחד מבני הבית – כולל נשים וטף – קיימו
את ‘מצות ערבה’, הוא מאוחר ביותר, והוא נזכר לראשונה כשלוש מאות שנה אחרי עמנואל
הרומי, אצל ר’ יוזפא שמש שתיעד בין השנים ה’תח-תלג (1673-1648) את מנהגי העיר
וורמייזא וכתב: ש”עושה ‘הושענה’ מערבה לכל בני ביתו, לגדול וקטן, לזכר
ולנקבה, לכל אחד ואחד בפני עצמן” (מנהגים דק”ק וורמיישא לר’
יוזפא שמש, א, סי’ קפא, מהדורת הרב ב”ש המבורגר ואחרים, ירושלים תשמח, עמ’
ריג. לזמן כתיבת החיבור, ראה שם, מבוא, עמ’ 29-27).
[24] יפה ללב, ב, או”ח, סי’ תרסד, סעיף טו, אזמיר תרלו, דף עו
ע”א-ע”ב.
[25] סוכה לח רע”א, לפי הבנת רב נטרונאי גאון, ראה: תשובות רב
נטרונאי בר הילאי גאון, סי’ צ, מהדורת י’ ברודי, ירושלים תשעא, עמ’ 206. דברי רב
נטרונאי גאון הובאו בהרבה ראשונים וגם בטור, או”ח, סי’ רצט, ולענייננו חשובים
במיוחד דברי הב”ח, שם, סוף אות א.
[26] מנורת המאור, נר שלישי, כלל ד, חלק ו, פרק שביעי [קנב], מהדורת י’
פריס־חורב, ירושלים תשכא, עמ’ 328-327.
[27] ראה: מנהגי מהרי”צ הלוי: מנהגיו והליכותיו בקודש של […]
רבי יוסף צבי הלוי דינר […] על סדר המועדים, נסדר ע”י זאב דינר, בני־ברק
תשעו, עמ’ שנט הערה יט, ובכל המובא שם.
[28] לקטע זה הפנני פרופ’ שמחה עמנואל ותודתי נתונה לו.
בקטלוג
מתכ”י נרשם, שבדפים 1א-77ב מצוי פירוש לתפילות ויוצרות של ראש השנה. אבל באמת
עד דף 12ב מחזיק כתב־היד הלכות ומנהגי תפילה שמבדיקה חלקית נראה שמוצאן מהראשונים
באשכנז ובמיוחד מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שכן הובאו שם (בסתם) לא מעט קטעים
מ’ספר רוקח’, ואף נזכר שם ר’ משה תקו (דף 12א).
[29] למרות העובדה, שבכל הנוגע לסגולות וכיוצא בהן שכיח מאוד בכתבי־יד
ובדפוסים ייחוסים פורחים באויר, ובמיוחד זכה ר’ יהודה החסיד – ואישים נוספים
(רמב”ם, רמב”ן, ר’ אברהם אבן־עזרא ועוד) – למקום של כבוד ונתלו בו דברים
שמעולם לא אמר, יש להתייחס בחשדנות רבה לאותם ייחוסים רק כשהם מופיעים בחיבורים
שנתייחדו לענייני סגולות, מאגיה וכיוצא באלו, שכותבי ומאספי אותם חיבורים חשודים
להשביח את מקחם ולהתלות באילן גדול (עי’ פסחים קיב סע”א). אך אין כל סיבה
לפקפק בייחוס שנרשם על מימרה סגולתית המופיעה בחיבור הלכתי, כמו במקרה
שלפנינו.
[30] כן כותב ר’ יצחק ב”ר משה אור זרוע מווינא: “ואנו נוהגין
בהושענא רבה, שאנו זורקין הושענות בבית הכנסת, ואין בכך כלום, דלא עדיף
משופר ולולב שהן נזרקין… ובספר ‘בשר על גבי גחלים’ כתוב: אין מעבירין על המצות,
כיון דמחית קמיה ספר תורה או מזוזה או הושענא, אסור למפסע עליהן, דלא לקיל במצות.
[עד כאן מספר ‘בשר על גבי גחלים’]. וכמדומה אני, דהיינו הושענא שבלולב,
דאע”ג שהיא נזרקת, אפילו הכי אין לפסוע עליה” (אור זרוע, ב,
הלכות בית הכנסת ודברי קדושה, ריש סי’ שפו, מהדורת הרב י’ פרבשטיין ואחרים [מהדורת
מכון ירושלים] ירושלים תשע, עמ’ תמו. הנוסף במוסגר ממני). היינו, לאחר שסיימו
לקיים בהן את מצוותן, הם השליכו בבית הכנסת גם את ה’הושענות’ של הושענא רבה וגם את
הערבות של הלולב (‘הושענא שבלולב’), ומשם כמסתבר הן הגיעו לאשפה.
[31] קשרי אשכנז־איטליה בתקופת הראשונים, כולל בדורו של ר’ יהודה החסיד,
נידונו הרבה בספרות המחקר. ראה, למשל: י”מ תא־שמע, ‘רבי ישעיה די טראני
וקשריו עם ביזנטיון וארץ ישראל’, כנסת מחקרים, ג, עמ’ 11-10; הנ”ל, ‘ספר שבלי
הלקט וכפיליו’, שם, עמ’ 75-63; הנ”ל, ‘ספר הלכות איטלקי קדמון לרב יחיאל
ב”ר יקותיאל’, שם, עמ’ 78-77; הנ”ל, ‘הקשרים התרבותיים בין יהודי
ביזנטיון לאשכנז’, שם, עמ’ 187-177; עמנואל, שברי לוחות, עמ’ 70 ואילך; ר’ צדקיה
ב”ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני, מבוא, עמ’ 12 ואילך. על מוצאה
האיטלקי של משפחת קלונימוס, עמה נמנה ר’ יהודה החסיד, ראה: א’ גרוסמן, ‘הגירתה של
משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה: בירורים לראשיתו של הישוב היהודי בגרמניה בימי
הבינים’, ציון, מ (תשלה), עמ’ 185-154; הנ”ל, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם,
דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית, מהדורה שלישית ומתוקנת, ירושלים תשסא, עמ’
44-29. וכבר בשלשלת היחס המפורסמת, שהובאה בשו”ת מהרש”ל, סי’ כט, נמנה
ר’ יהודה החסיד על משפחת קלונימוס זו. תודתי לפרופ’ שמחה עמנואל על ההפניה
האחרונה.
[32] לעיל, ליד הערה 23.
[33] מחברות עמנואל, המחברת הששית, עמ’ 108, שו’ 64 ובביאור שם. לשון
עמנואל הוא מאיוב כד ה.
[34] ספר והזהיר, ב, פרשת בחוקתי, מהדורת י”מ פריימן, ווארשא תרמ,
דף קל ע”א. ושמא הבין ש’שומטין’ מובנו: חוטפים; עי’ להלן, הערה 36. והשווה תוספות, סוכה מה
ע”א, ד”ה ‘מיד תינוקות’: “לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך
הערבה, לפי שהלולב ארוך, ושוחקין בו, ואתרוגיהן היו אוכלין”. כיוצא
בכך כותב ר’ ישעיה ב”ר מאלי די־טראני (רי”ד; ד’תתקכה/תתקל-ה’י,
1250-1170/1165): “היו התינוקות שומטין לולביהן מ’הושענא’ שלהן, ומשליכין
ההדס והערבה, ועושין צרכיהן מן הלולבין ואוכלין האתרוגין, שכבר עברה מצוותו”
(פסקי הרי”ד לרבנו ישעיה דטראני הזקן ז”ל, ב [עירובין־סוכה], סוכה מה
ע”ב, מהדורת הרב א”י וורטהיימר ואחרים, ירושלים תשכו, עמ’ תקנ-תקנא).
‘ספר
והזהיר’ זהה עם ‘מדרש השכם’ והוא, ככל הנראה, נכתב בארץ ישראל במאה השביעית. ראה:
י”ל צונץ, המזכיר, VIII (1865), עמ’ 26-20; ח’ טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, א, ניו־יורק
תשו, עמ’ 130-127; ש’ אסף, תקופת הגאונים וספרותה: הרצאות ושיעורים, בעריכת מ’
מרגליות, ירושלים תשטו, עמ’ קסא-קסג; אנ”צ רות, ‘קטע ממדרש והזהיר’, תלפיות,
ז (תשיח), עמ’ 98-89. אך לדעת נ’ דנציג (מבוא לספר הלכות פסוקות עם תשלום הלכות
פסוקות, מהדורה שנייה עם תיקונים והוספות, ניו־יורק וירושלים תשנט, עמ’ 65-64 הערה
128) יש לשקול שהספר חובר באיטליה או בביזנטיון.
[35] רש”י, סוכה מה ע”א.
[36] ראה: ויק”ר, לז ב, מהדורת מ’ מרגליות, עמ’ תתנח, הערה לשו’ 1.
[37] קדמוניות היהודים, ג, ספר יג, פיסקאות 374-373, תרגום ומהדורת א’
שליט, ירושלים תשכג, עמ’ 106.
[38] ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא), מהדורת ד’ פלוסר, ירושלים תשמא, עמ’
140-120.
[39] ספר יוסיפון, א (גוף הספר), פרק לג, מהדורת ד’ פלוסר, ירושלים
תשמא, עמ’ 133.
מעשה זה הביא
ר’ נתן ב”ר אברהם אב הישיבה (המחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה), בפירושו
למשנת סוכה: “כתב יוסף בן גוריון, בסיפורי בית שני, שהיה בזמן אלכסנדר, ממלכי
בני חשמונאי, כהן גדול, עלה כחוק הכהנים לנסך על גבי המזבח, ורגמו אחד הפרושים
באתרוגו, נענה אחד הצדוקים ואמר למלך: האם לא אמרתי לך שהפרושים מזלזלים בכבודך.
ונתפתחו ביניהם דברים ומלחמה, עד שנהרגו באותו יום עם רב מישראל, וזהו ענין הסכנה.
והטעם, שהיו הפרושים מכים זה את זה בלולביהם, הוא לשמחה ולששון בלבד” (פירוש
ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה בארץ ישראל, סוכה פרק ד, תרגום ומהדורת
הרב י’ קאפח והרב מי”ל זק”ש, ירושלים תשסב [מהדורת צילום בכרך אחד
מהוצאת ירושלים תשטו], עמ’ 93). ונוסחתו המשונה בענייננו אפשר שנובעת מהתרגום
הערבי ל’ספר יוסיפון’, ראה: ספר יוסף בן גוריון הערבי, א (מבוא ותרגום עברי),
מהדורת ותרגום ש’ סלע, ירושלים תשסט, מבוא, 30-29.
[40] יוסיפון שם, ביאור לשו’ 3, ד”ה ‘לשחוק באתרוגים’.
[41] לזמנו ומקומו של בעל ‘ספר יוסיפון’, ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא),
עמ’ 98-74.
[42] עי’ לעיל, ליד הערה 15 ובה. ונראה שעדותו של בעל ‘ספר
התדיר’ על המנהג תקפה גם לזמנו של עמנואל הרומי, אע”פ שעמנואל קדם לו בכחמשים
שנה.
[43] ספר הקבלה לר’ אברהם אבן־דאוד הלוי, מהדורת ג”ד כהן,
פילדלפיה תשכז, עמ’ 14.
[44] כן נראה משימושו בביטוי ‘מורביות של ערבה’, הנאמר במקורו על ‘מצות
ערבה’ של היום השביעי של סוכות. ראה: משנת סוכה, ד ה.
[45] עיבוד המעשה שב’ספר יוסיפון’ והסבתו ממלחמת אתרוגים ולולבים
למלחמת ערבות ההושענות, אפשרי במיוחד אם נניח שלפני המעבד עמד ‘ספר יוסיפון’
בנוסחו הערבי, שאינו מזכיר במפורש את ההכאה בלולבים ובאתרוגים, אלא רק (בתרגום
לעברית): “ואנשים החלו להשתעשע, ומנהגם נמשך לפי מנהגם ומסורתם. ואחד מהם זרק
את אתרוגו ופגע במלך…” (ספר יוסף בן גוריון הערבי, א, עמ’ 179; וראה שם,
מבוא, 30-29). ולר’ אברהם אבן־דאוד, ששלט בשפת ערב, היתה האפשרות להכיר את התרגום
הערבי ל’ספר יוסיפון’, הגם שאין כל תימוכין לכך.
[46] ספר מהרי”ל: מנהגים, סדר תפלות חג הסוכות, סי’ ו, עמ’ שפג,
שינויי נוסחאות, הערה יא. תוספת זו מופיעה רק בכתב־יד אחד.
על הקשר
בין הנרות שהדליקו בהושענא רבה לערבות ההושענות, השווה גם את המנהג האשכנזי לאגוד
את ההושענות בליל הושענא רבה לאור אותם נרות שלמחרת – ביום הושענא רבה –
יחזרו וידליקו את הנותר מהם בבית הכנסת. ראה על כך: הרב י’ גולדהבר, מנהגי
הקהילות: מנהגי שבע הקהילות בחבל בורגנלנד־אוסטריה ובראשם מנהגי ק”ק
מטרסדורף, ב, ירושלים תשסה, עמ’ קלד, סעיף ז הערה 2.
[47] ראה על כך מאמרי ‘על קדמות מנהג ריבוי הנרות בהושענא רבה’ (בכתובים).
ולעת עתה ראה: הרב גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, עמ’ קלה.
[48] ספר מנהגים לר’ שמואל מאולמא, כת”י פריס, ספריית כי”ח H
140 A
(מתכ”י: F3209); הובא אצל: י’ זימר, ‘ספר מנהגים דבי המהרי”ל: סקירה
ראשונית’, עלי ספר, יד (תשמז), עמ’ 83. על מחבר הספר, ר’ שמואל מאולמא, זמנו ומקומו,
ראה שם, עמ’ 76-73.
[49] ספר המנהגים הנזכר, כת”י ניו־יורק, מכון ליאו בק 7
(מתכ”י: F40450).
[50] כך בכתי”י רבים של ספר המנהגים הנזכר: לונדון, ספריית בית
הדין ובית המדרש Ms.
28; לונדון, אוסף
מונטיפיורי Ms.
149
(מתכ”י: F5150); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Ms. 4460 (מתכ”י: F25362); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Rab.
1084
(מתכ”י: F43200). כל שינויי הנוסחאות שהבאתי כאן מסרם לי הרב זאב יצחק הלוי דינר,
העוסק בההדרת הספר. טוב עין הוא יבורך, ויזכה להשלים במהרה את מלאכתו.
[51] כת”י פרמה, ספריית הפלטינה Parm.
2895 (מתכ”י:
F13788), דף 231א. המובאה שבפנים נחתמת במילים: ‘מזל טוב’, וכנראה
שהביטוי משמש כאן בהוראה של ‘סליק’, שכאן מסתיים עניין ההושענות.
[52] ריבוי ה’שמחה’ ביום הושענא רבה עולה, בתקופת האחרונים, אצל ר’
מרדכי יפה (רצ-שעב, 1612-1530), בעל ה’לבושים’ (המוסגר ממני): “ואחר שהקיפו
עמה [=עם הערבה] וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או
שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב (דברים טז יד):
‘ושמחת בחגיך’, כמו שעשו בו שמחת בית השואבה, כמוזכר בגמרא. לומר, שלא נהיה כפויי
טובה, ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה
שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן, וכן נתפלל לפניו, שיהיה כן לשנה
הבאה או יותר טוב ממנו” (לבוש החור, או”ח, סי’ תרסד, סעיף ג; על־פי דפוס
ראשון: לובלין שנ).
והשווה
דברי ר’ אליהו ב”ר אלקנה קפשאלי (ה’רנ-שטו, 1555-1490), מגדולי רבני קנדיאה,
ש’מנהג’ ה’מלחמה’ באתרוגים המתואר ב’ספר יוסיפון’ שורשו בחובת שמחת החג בבית
המקדש! וזה לשונו: “ובזמן [ההוא], אנשי ירושלם היו מביאים אתרוגיהם ביום טוב
אחרון של חג, והיו שמחים לרוב. והיו מתקנים קתדראות לנשים בפני עצמן ולאנשים בפני
עצמן, ודרך עונג ושמחה היו משליכים אתרוגיהם זה על זה, וכמו שכתוב (ויקרא
כג מ): ‘ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים’…” (מאה שערים לרבינו
אליהו ב”ר אלקנה קפשאלי, שער עז, מהדורת הרב א’ שושנה, ירושלים תשסא, עמ’
שנו-שנז). ואין ספק שעמד לפניו המסופר ב’ספר יוסיפון’, שכן בהגהה על אתר, בנוגע
לדבריו “היו משליכים אתרוגיהם”, הוא מוסיף לציין: “כההיא עובדא
דמייתי בספר בן גוריון, שהשליכו אתרוג הפרושים על ינאי המלך…” (שם, עמ’
שנז, הגהות המחבר).



אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

Note: This post is an updated version of this one from 2013.

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת
ספר תורה של ימים נוראים
*
מאת: אליעזר יהודה בראדט
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה
הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י”ג מידות
בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאמרן.
אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי
בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי
ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח
החזן באמירת ‘שלש-עשרה מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב
שליט”א שאין לאומרם בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי,[1] וסיפר כי
אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק
לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על
כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של
הרב בעניין זה.[2]
מתוך
כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י”ג מידות
בחודש
הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת ‘שלוש עשרה מידות’ הרבה פעמים גם
בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות
אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו”ב). מתוך ייחודיותה של
תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי’ סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו
בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4] אם היא
נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5] באיזה אופן
צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6] ועוד כיוצא
בהן.[7]
ב’חמדת
ימים’, קושטא תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב
זצ”ל כתב שכל המתענה בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה
בעת פתיחת ההיכל הי”ג מידות ג’ פעמים”[8].
כפי
שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי
האריז”ל הללו מקורם ב’שלחן ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקראקא
ת”ך[10].
ומשם העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה
בשנת תמ”א[11]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. ובעקבותיו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[12], וגם בספרו
‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[13]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם
בחיבור ‘נגיד ומצוה’ לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי
כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר”ח
אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת שיתן לו כפרה
וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז הי”ג מדות רחמים
שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים… יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב
ר”ה סי’ יג בפירושו.[16]
ומשם
העתיקו בקצרה ר’ אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה
לאחר פטירתו בשנת תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח,[17] ובעקבותיו
ב’באר היטב’ הלכות עשרת ימי תשובה[18] וב’משנת
חסידים’ לר’ עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות
אלו עולה כי רק מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת
ס”ת[20].
אמנם ר’ אפרים זלמן מרגליות כתב ב’שערי תשובה’: “ומ”ש [בבאר היטב] שיאמר
י”ג מידות ג”פ כו’ עיין לעיל שכתבתי שבפע”ח [שבפרי עץ חיים] איתא
ג”כ התפלה ג”פ ע”ש”.[21] הוא מפנה
לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי”ג מדות בהרבש”ע בשעת הוצאת
הס”ת כתב בפע”ח וז”ל מצאתי במחזור של מורי ז”ל כתב
מבחוץ מכת”י מורי ז”ל ביום א’ דשבועות יקרא י”ג מדות
ג”פ ואח”כ יאמר רבש”ע מלא כל משאלות כו’ וכן יה”ר ויחזור
התפלה ג”פ ואח”כ יאמר ג”פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב’
ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו’ ע”ש…”.[22]
וכן
נמצא ב’שער הכוונות’: “וביום שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג
מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל משאלתי…”. העתיקו ר’
בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’. וכך נאמר גם ב’שער הכוונות’ לעניין ימים
נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז”ל כמנהג אשכנזים,
כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צום ישאל
האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס”ת ויקרא ג”פ יג מידות ואח”כ
רבש”ע מלא כל משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי
ולבני ביתי חיים טובי’ וארוכי’ בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלום ובהשקט
ובבטח’ ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר
עונותינו ואשמותינו אכי”ר ויזכור שאלתו ג’ פעמים וכן
במוסף ובמנחה כדי שישלי’ שאלתו ג”פ ותנתן שאלתו ויקרא ג”פ ואני
תפילתי.[23]
יש
לציין ש’שער הכוונות’ נדפס לראשונה בירושלים תרס”ב[24] ופרי עץ
חיים נדפס לראשונה בתקמ”ה.[25] ר’ אפרים
זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת
חכמי הקבלה
אמנם
ר’ יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה
ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושדבר זה אינו
מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27] המבוססות
בין השאר על החיבור ‘שער התפלה’ שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר’
עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין
לומר י”ג מידות ביום טוב
[28].
ואלה
דברי ר’ אליהו סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים
י”ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות,
דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם
אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל]
בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו…”[29]. אמנם ר’
עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר’ יעקב הלל גם בזה, שדעת
האריז”ל היא שיש לומר י”ג מידות ביו”ט ובימים נוראים בשעת הוצאת
ספרי תורה.[30]
שערי
ציון
לא
זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית
מדרשו של האריז”ל, ואילו חכמי דורנו – ר’ יעקב משה הלל ור’ עזריאל מנצור – כלל
לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז”ל.
ר’
נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב
ובשנית באמשטרדם תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת
יאמר י”ג מדות ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא
משאלותי לטובה…”[31]. ושם נמצא
תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י”ג מדות ג”פ.[32]
ר’ נתן
נטע הנובר היה תלמידו של ר’ חיים הכהן, תלמידו
של ר’ חיים ויטל,[33] וחיבורו
‘שערי
ציון’ מבוסס על דברי האריז”ל, כפי שנכתב בהקדמתו.
חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]
והוא אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון
חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון
וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת
לשם יחוד, סדר ק”ש על המטה, סדר
מלקות בערב יוה”כ, סדר התרת נדרים בערב ר”ה,
ועוד מנהגים שנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז”ל.
דברי
‘שערי ציון’ הובאו כבר בחיבור ‘חקי חיים’ לחתנו של המג”א: “התפילה הנזכר
בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי”ה, בשעת הוצאת ס”ת יאמר בכל עשרת ימי
התשובה בשעת הוצאת ס”ת (מקובלים)”.[35] וכ”כ רמח”ל
ב’קיצור הכוונות’ בהלכות ר”ה: “ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר
הי”ג מדות, והיה”ר הכתוב בשערי ציון…”.[36] וכ”כ
שם לענין יוה”כ.[37]
זה
המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר’ יצחק בער בסידורו: “שלש עשרה מדות ורבון
העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור כ”י ולא בדפוסים ישנים
אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער ג”[38].
וכ”כ בסידור אזור אליהו,[39]
ובסידור ‘עליות אליהו’.[40]
עוד
מקור קדום למנהג זה נמצא ב’מדרש תלפיות’ לר’ אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט, שם
כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות ובשבועות, י”ג מידות
ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[41]. [אבל יש
לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ”ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר’ חיים ליפשיץ בחיבורו ‘דרך חיים’,[42]
ובחיבור ‘מהדורא בתרא עבודת בורא’.[43]
במהדורה
השנייה של ‘עמק ברכה’, שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר’ אברהם הורביץ, באמשטרדם
תפ”ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר”ה ויוה”כ לאחר אמירת י”ג
מידות.[44] גם בדפוס
הראשון של ‘סידור שער השמים’, אמשטרדם תע”ז, המכונה סידור השל”ה, נמצא
בסוף שחרית של ר”ה נוסח אמירת י”ג מידות ג’ פעמים בתוספת תפילה (ונוסח
אחר ליו”ט),[45]
הדומה לתפילה של ‘שערי ציון’, אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה
כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג
גליציה
לאמירות
אלה, י”ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר’ אפרים זלמן מרגליות בחיבורו
‘שערי אפרים’:
ביום
טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש”ץ
מתחיל ה’ ה’ כו’ והצבור עונין אחריו[47] ואמר
ג”פ ואח”כ אומרים יה”ר הכתוב בסידורים ליו”ט ור”ה
ויו”כ המיוסד ממחזור האר”י ז”ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות
הארוכים הכתובים במחזורים… אבל בר”ה ויוה”כ אומרים אף שחל בשבת ויש
שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת
.[48]
וחזר
על דבריו בחיבורו ‘מטה אפרים’ לעניין ראש השנה:
מוציאין
ב’ ספרי תורות ואומרים י”ג מדות ג”פ ויש להתחיל מן ויעבור ד’ על פניו
וכו’. ואחר כך אומרים רבש”ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של
האר”י ז”ל. ואין להאריך בתפלות ויה”ר אחרים… ואם חל בשבת יש
מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס”ת יג מדות.[49] ורבים
נהגו לאומרם אף כשחל בשבת
[50]
וכן
בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת
ההוצאה או’ הצבור ויהי… ואחר… בריך שמיא… ואח”כ מתחיל הש”ץ ויעבור
ה’ ה’ ואח”כ או’ ה’ ה’ ג”פ… ויש שאין מתחילין ויעבור… ואח”כ
יה”ר הכתוב בסידורים לאומרו בר”ה וי”כ הועתק במחזור מהאר”י
ז”ל ואין לומר הנוסחות הארוכים…. ואף אם חל בשבת אומרים היה”ר אף
במקום שא”א בר”ה שחל בשבת
מ”מ ביוה”כ שכחל בשבת אומר’
אותו.[51]
מנהג
ליטא
ומכאן
למנהג הגר”א. ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“.[52] ונכפל
בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת ס”ת”.
בין בשבת בין בחול.[53]  מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ,
שהגר”א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי
אחר, ר’ יוסף גינצבורג, שבחיבורו ‘עתים
לבינה’ בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים “שאנו
נוהגין עד עתה על הרוב… וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין
וזאמוט…”.[54] הוא
מביא מנהג לומר י”ג מידות ג’ פעמים לר”ה, יו”כ וסוכות.[55] גם האדר”ת
בחיבורו הנפלא ‘תפלת דוד’ הציע תיקונים בנוסח התפילה[56] שאמרו אחר
אמירת י”ג מידות ביום טוב[57] ובנוסח
התפילה שאמרו אחר אמירת י”ג מידות בראש השנה.[58] מכל אלה
אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע”ט נמסר שאף
בר”ה שחל בשבת נהגו לומר י”ג מידות.[59] חכם ליטאי
אחר, ר’ יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י”ג מידות לא רק
בהוצאת ספר תורה: “יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל
יום
, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום
כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי…”.[60] אבל לא
ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל “כל יום”.
מכל
העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י”ג מידות בר”ה וביום הכיפורים נתקבל
בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר’ אברהם ברלינר: “דאמר’ בגמ’
ר”ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו’ לכן אנו אומרים שלש עשרה
מדות שיזכור לטוב”.[61]
אמירת
י”ג מידות ביו”כ שחל בשבת
כפי
שהבאתי לעיל, ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום
הכיפורים שחל בשבת
אפי’ לאלו שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת. וכפל דבריו
בספרו ‘שערי אפרים’.[62]
להלן
נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר’ חיים אלעזר שפירא נהג שבר”ה שחל
בשבת שלא לאומרה[63]
אמנם ביוה”כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64] ר’ נחמן
כהנא מספינקא הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב
האי גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[65]. ור’ חיים
עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: “אבל המעיין יראה
שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”.[66]
אמנם
יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על
אמירת סליחות וי”ג מידות הרבה פעמים[67] ואף בשבת,
לכן צ”ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר’ אברהם מסטרעטין נהג שלא
לומר י”ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו”ט שחל בשבת.[68] ב’קיצור
שלחן ערוך’ הל’ ר”ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג
ביוה”כ שחל בשבת.[69] ר’ אברהם
חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י”ג מידות בלוח שלו בר”ה ויוה”כ
אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70] וכך הוא בסידור
הרב בעל התניא, משנת תקס”ג.[71]
בקהילות
אלו נהגו לומר י”ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72] באניהאד,[73] בעכהאפען,[74] ברלין,[75] ובית מדרש
גבוה לייקווד.[76]
וכן נהג רי”י קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’ ביוה”כ.[77]
ר’
יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר”ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה”כ כתב:
“ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת”.[78]
כשנשאל
ר’ משה פינשטיין בעניין אמירת י”ג מידות כשיו”ט חל בשבת, שהרי במטה
אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: “בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא
לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי”ג מדות פחות, יותר
טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו”ט, דהנה לגבי ר”ה ויו”כ
מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו’ נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך
הסבר”.[79]
ר’
שריה דבליצקי מביא בחיבורו ‘קיצור הלכות המועדים’ את שני המנהגים,[80] אבל למעשה
כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת אומרים
י”ג מידות.[81]
וכן כתב רב”ש המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’
ספר שביעי (תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות
ותפילת ‘רבון העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב
שאין אומרים י”ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם
ר’ אברהם פפויפר הביא בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר
פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע
קהילות ובראשן ק”ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות
קדומים לאמירת י”ג מידת ואפי’ בשבת
בתשובה
שכתב ר’ משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא
מהאריז”ל, כתב כך: “על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר”ה
ויה”כ, לאומרם בשעת הוצאת ס”ת מן ההיכל… אם חלו י”ט הנ”ל
ביום ש”ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא… תשובה: כי הנה תפלת בריך
שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא”כ נכון וישר לומר התפלות בי”ט
שחרית כשחל יו”ט להיות בשבת”.[85]
מקור
קדום נוסף לאמירת י”ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו
במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה
ויה”כ אומרים י”ג מדות אפילו אם חלו בשבת…”[86]. בספרו
‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת: “…סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון
הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים…”[87]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים
אלו למהרש”א. לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג
מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[88]. אמנם יש
לציין לדברי ר’ מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן
המהרש”א:
של
נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים
וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל
המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים
הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף
כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר
התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על
אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל
חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א
ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…[89]
לאור
דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא
שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו
לאמרן גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
שאלת
צרכיו בשבת
כנראה
שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר
תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י”ג מידות בשבת[90]. עניין זה
רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי”ב
בזה:
לענין
מש”כ המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה
מ”ש שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’
טעמים, הא’ משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא
רה”ש כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר
א”כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה
שהוא יום הדין יש לאומרו, א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו,
והרמב”ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום
טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל
הראיות שהביא המ”א מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת
לפי מנהגם שנ”כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין
נו”כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות
שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת
שחל ביום טוב
… איברא הראיה שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת
שחל בר”ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’
תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו
מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר”ן והריב”ש משום
שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל
יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם
הרבון לדעתי.[91]
דעת
ר’ יעקב עמדין
בסידור ר’ יעקב עמדין, בהוספות
מכ”י, כתב לענין ראש השנה: “כשחל בשבת אין לאמרה”.[92] אמנם לא
כתב שום דבר לענין יוה”כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו”ת שאילת יעבץ:
ואולם
על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש”ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת
משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת
אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף
די”ט
וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה”מ, וכהג
נוסח בריך שמיה
, וכן תחנה שאומרים בשעת
הוצאת ס
ת ביט, עפ
האר
י זל
הית
שומה,
לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי”ח
דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא
דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ”ש
דכ”א
א’)
ש”מ, דמשום
טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון
דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף
כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו”ה, והשבתי
חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים
את ד’ יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו’. בלבד
שלא יאריך יותר מדאי בשוי”ט. ולא
יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות
של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י”ט
באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא
מעין יצירת היום בלבד והי”ט ימי הדין הם ג”כ…
ובתשובה הבאה כתב:
ועל
דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי
שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ”ו הה”ג
נר”ו
אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים
שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש”ק
ביציאת בה”כ… והתחנה
בשעת הוצאת ס”ת בי”ט. הייתי
ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור”ר
יעקב יושע זצ”ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב
לאמר אותם ומפי האר”י ז”ל ומיום ההוא והלאה הייתי
מתחיל לאומרם…[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין
לומר י”ג מידות בשבת כשחל בה ר”ה?
שתי
הערות
ר’
שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה
שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה
לענ”ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו’ אלא בשבת במנחה… שאילו היה אומרים אותו
תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א”נ י”ל שאפילו אם היו
אומרים אותו תמיד, מ”י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא
והיום נהגו לומר שניהם, וכ”כ בשערי אפרים… אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים
וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד
העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י”ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת
באמירה זו:
בהוצאת
ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות… ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט
בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י”ג
מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים
שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ”ע אם רשות להחמיר
דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור
אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב
ר’ זלמן גייגר ב’דברי קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני
לאמר י”ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו,
אך יעב”ץ כתב המנהג על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר
שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור
לכפלם”.[96]
ר’
יעקב אטלינגר מביא בספרו ‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה
נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים
י”ג מדות וג’ פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר
שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב
אלפס עכ”פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא
שייך הטעם שכתב רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל
ההלל כפול וגם לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק
בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים
שרי…”.
לאחר
שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני
דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא
פסוקי תורה וכתובים. וראי’ לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ
האר”י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה,
ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ
יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני
תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ”ד”.[97]
ר’
ישראל איסערלין מו”ץ בעיר וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל
בדרך אחרת: “ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר
דבי”ג מדות לא שייך כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד
פועל טוב ואחד רע וכי”ב מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם,
דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”.[98]
ויש
לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[99], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה.
מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת
ג”פ י”ג מדות ואח”כ יאמר בקשתו
. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק
של י”ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים.
יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה.
אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל
ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים
לומר ה’ הוא האלהים ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת
בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו
היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק
ה’ הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן
חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם
יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל
כחלי נר”ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו
נהגו לומר י”ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת
יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’
חיים מפרידברג אחי מהר”ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף
על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך
הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו
עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה
אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם
עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו
הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע
בחיבורו צרור המור:
והנה
בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא
את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא
והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי
אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן
חוזרות ריקם, שנא’ הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים
בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר
הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על
מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל
אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את
אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו
עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה’.[102]
נספח: התייחסויות שאינן
מפורשות – יחסו של המג”א ל
שערי
ציון
[103]
אצביע על כמה התייחסויות של
המג”א
לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג
תכ”ב
הדפיס ר’ נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע ‘שערי
ציון’, ושנית באמשטרדם תל”א.
ספר זה נזכר במפורש במג”א פעם אחת בלבד – בסי’ א
ס”ק
ד:
המקובלים
האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי… ועסי’ קל”א
ס”ב. ובגמרא
דילן לתי’ הראשון… ועיין בזוהר ויקהל ע’ שמ”ב
דלעולם חשבינן הלילה לי”ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על
גב דלענין תפלה אינו כן. כמ”ש
סי’
רל”ג. וככ
שערי ציון
.
‘שערי ציון’ לר’ נתן
הנובר, שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי
שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג”א
ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר
הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד? קושי
זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג”א
היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג”א
מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זו לא
קשה מידי.
ועדיין
יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלא לנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי’ רלט
כתב המג”א: 
יש
נוהגין לומר וידוי ש”מ קודם השינה ונל
שאינו נכון
דאמרינן בברכות דף ס’ שלא
לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו’ דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית’ דף
י”ט…
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב’סדר
ותיקון קריאת שעל המטה’ (מאת ר’ יהודה
הכהן מחבר ‘תיקוני שבת’, פראג שע”ה) וב’שערי
ציון’. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו
של ‘שערי
ציון’ הוא ‘סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה’.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג”א
בהקדמה לסי’ תרסד:
נוהגין
ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש”ל) וכבר
נדפס הסדר
. ועמ”ש סי’ תצ”ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש
ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות
נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר
הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס? בין השאר נדפס ב’תיקוני
שבת’
וב’שערי
ציון’, ומכל מקום לא הפנה אליהם המג”א
ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות
שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו
בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג”א
התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג”א
לתענית ערב ר”ח:
א.   
בסי’ תיז ס”ק ג:
“נהגו קצת להתענות ערב ר”ח…”.
ב.    
בסי’ תקסו ס”ק ד:
“והאידנא נהגו קצת להתענו’ בכל ער”ח וקורין בתורה…”.
בשני המקומות אינו מזכיר את
סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר ‘שערי ציון’, אלא
שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו
בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב
בכתבים שהאר”י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד’ מלקיות… ובמקצת
ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן
.
איזה הם אותם “מקצת
ספרים חדשים” בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי
שניתן לנחש, ב’שערי ציון’ מאריך
בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג”א: “ולא
הועילו כלום בתקנתן”.[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית
של המג”א על הנהגות קבליות, אך
מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה
זו אינו מביא את ‘שערי ציון’ אלא פעם אחת בלבד.

* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי
‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו, ב (תשס”ח), עמ’
ריב-ריד. בשנת תשע”ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע”ח שבתי להניף את
הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1]  וראה דבריו בספרו, ישא
יוסף, ג, עמ’ ר-רא. וראה ר’ יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע”ד, עמ’ ריד.
[2]  בעניין זה ראה דברים
חשובים שכתב תלמידו ר’ דוד ארי’ מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו ‘פתחי דעת’, א,
ירושלים תשע”ג.
[3]  ראה ד’ גולדשמידט, סדר
הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 5-12.
[4] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה בשם ספר הכוונות.
[5] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה; ר’ ישכר טייכטהאל, שו”ת משנה שכיר, או”ח,
ב, סי’ ג; ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע”ח,
או”ח סי’ צג.
[6] ראה
מג”א, סי’ תקפא ס”ק ב; דעת תורה, סי’ תקסה סעי’ ה.
[7]  ראה ר’ שלמה קלוגר,
שו”ת האלף לך שלמה, סי’ מד; שו”ת תורה לשמה, סי’ צו.
[8]  ראה מש”כ אברהם
ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד
צ’צ’יק, ‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84
מס’ 9.
[9] ראה
מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ’ א.
[10]  על חיבור זה ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי ‘פרשנות
השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת
גן תשע”ה, עמ’ 191
ואילך.
[11]  ראה ר’ י”ש סופר,
‘לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך. וראה בסידורו, ‘דרך ישרה’, דף סב ע”א, שהוא
מביא כל זה ג”כ אם התפילות.
[12]  עמ’ כח במהדורת ירושלים תשכ”ו.
[13]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[14]  ראה מה שכתבתי על זה בספרי
ליקוטי אליעזר, שם.
[15]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן
השמים’ שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה
ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף
אביב”י, קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[16]  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ קפז.
[17]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס,
לשון חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[18]  באר היטב, תרג ס”ק א.
ומשם בספרו של ר”ח פלאג’י, מועד לכל חי, סי’ יג אות מ.
[19]  משנת חסידים, ג, ירושלים
תשמ”ב, דף קלא ע”ב.
[20]  על עצם הענין של תענית
בחודש אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[21]  שערי תשובה, סי’ תרג, א.
[22]  שם, סי’ תפח. ראה ר’ אברהם
דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, עמ’ סד, פרק כב אות ה שגם מציין
שהמקור לתפילה זו הוא ה’פרי עץ חיים’.
[23] שער
הכוונת, ב, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רעה.
[24]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 691-695.
[25]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 647-649.
[26] ראה  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ שיג.
[27]   שו”ת וישב הים, ב,
ירושלים תש”ס, סי’ יא [=מקבציאל כא (תשנ”ו), עמ’ צה-קח. וראה דבריו
בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’ דניאל רימר, תפילת
חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[28]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[29]  ר’ אליהו סלימאן מני,
מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[30]  ראה הקדמה שלו לימצא חיים,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 38-116.
[31]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[32]  שם, עמ’ פ.
[33] יש
לציין שר’ נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת”ח
ות”ט, ‘יון
ומצולה’.
על חיבור זה, ראה
במבוא מאת ר’ בצלאל לנדוי בתוך: שערי
ציון השלם, ירושלים תש”ן [המבוא
נדפס בעילום שם]; י’ אביב”י, קבלת, ב, עמ’ 748-750; גריס, ספרות
הנהגות, עמ’ 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות
היבטים חברתיים, ירושלים תשס”א, עמ’ 27; אסף
נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
88-121;
והמבוא
בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע”ב.
וראה ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רמט.
[34]  ראה הקדמה למהדורה חדשה,
שם, עמ’ 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר
שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות ‘שערי ציון’ [Moshe Weinberger, People
walk on their Heads
. New York 1982, p. 73].
[35]  חקי חיים, דף קעו
ע”ב.
[36]  קיצור הכוונות
לרמח”ל, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו
האמתיים של רמח”ל בקבלה, קבלה 25 (תשע”ב), עמ’ 199-202].
[37] עמ’
קנא.
[38]  עבודת ישראל, תל אביב
תשי”ז (ד”צ), עמ’ 223.
[39]  אזור אליהו, ירושלים
תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא.
[40]  עליות אליהו, ירושלים
תשס”א, עמ’ 415.
[41]  מדרש תלפיות, ווארשא
תרל”ה, עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’
אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש”י, עמ’ תנא-תע;
וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ”ג. וראה
במכתב של ר’ צבי פרבר, ישורון ה (תשנ”ט), עמ’ תרסב.
[42]  דרך חיים, זולצבאך
תס”ג, דף
סד ע”ב, סי’ סד סע’ ב [ביו”ט]; דף עב ע”ב, סי’ סז אות יא [בימים
נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ‘רשימות
היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט; ישעיה
תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 43-44; 206-208; זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 90 ועמ’ 100.
[43]  מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך
תס”ז,
קג ע”א [נוסח אחד ליו”ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44]  ראה עמק ברכה, ירושלים
תשמ”ה, עמ’ קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא
שנ”ז (ראה שם, דף פג ע”א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר’ נתן נטע הנובר.
נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר
המקורי.
[45] שער
השמים, א, דף רפז ע”ב.
[46]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, א, ירושלים תשס”ח, עמ’ 476; ר’ ברוך אבערלאנדער, ‘הנוסח
והניקוד בסידור אדמו”ר הזקן’, הסידור, מאנסי תשס”ג, עמ’ רב-רג.
[47]  וראה דבריו בפתחי שערים,
שם אות ט.
[48]  שערי אפרים, שער י אות ה.
[49]  ראה ספר מנהג טוב, אות סט
: “ובשבת שחל ר”ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ’ אם הקהל לא
היו אומ’ יג מידות…”.
[50] תקפ”ד,
סעי’ טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 164; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין,
ירושלים תשמ”ו, [ד”צ], דף ק ע”א אות ג.
[51]  מטה אפרים, תריט, סעי’ מח.
וראה ר’ אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס”ד, עמ’ 546.
וראה מטה אפרים תרא סע’ ב
לענין יום ב’ דר”ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי’ תרב סעי’ יד.
[52]  אות קסד. וראה ר’ שריה
דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל
אביב.
[53]  אות רו.
[54]  עתים לבינה, ווארשא
תרמ”ז, עמ’ 205.
על הספר עתים לבינה ראה מש”כ במאמרי, ‘יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות’, עמ’ כו הערה 72, בתוך: Hakira,
13 (2012). וראה
יצחק מעליר, ‘לתועים בינה’, כנסת
הגדולה, ד, ווארשא תר”ן, (במאמרי
בקרת), עמ’ 87-97; מכתב של האדר”ת
לראי”ה קוק, בסוף אדר היקר, ירושלים
תשכ”ז, עמ’ עה-עו.
[55] ראה
שם, עמ’ 212,216,218.
[56] ראה
ר’ חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש”ם, עמ’ 516-517.
[57] תפלת
דוד, עמ’ נז.
[58] שם,
עמ’ נט.
[59]  לוח עם עברי טייטש, וילנא
תרעט, עמ’ 18.
[60]  שו”ת תולדות יעקב,
וילנא תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות
אחרת.
[61] שלחן
הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 158. וראה מש”כ ה’מטה אפרים’ סי’ תקפד סעי’ כה, באלף
למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62]  שער י, סעיף ה. וראה ר’
דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[63]  דרכי חיים ושלום, ירושלים
תש”ל, עמ’ רנא.
[64]  ראה שם, עמ’
רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ”ב, דף
קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר’ חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות
ג והשווה לדבריו בסי’ תפח אות א. וכ”כ בדעת תורה שם בסי’ תפח ובס’ תקסה.
[66]  על חיבור זה
ראה מה שכתבתי במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על
הגאון ר’ רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ”ל
בעל דקדוקי סופרים’, ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[67]  ראה יום טוב ליפמן צונץ,
מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 140-141.
[68]  ראה ר’ היבנר, הדרת קודש,
מונקאטש תר”ס, ט ע”א.
[69]  קיצור שלחן ערוך, סי’ קכט
אות יב.
[70]  ראה דבריו בלוח לשנת
תרצ”ב, ירושלים, עמ’ יב [ר”ה] ועמ’ טז [יוה”כ]. והשווה לדבריו
בשנות חיים, ירושלים תרפ”א, דף צו ע”ב [ר”ה], ודף קו ע”א
[יו”כ].
[71]  ראה סידור הרב, שקלאוו
תקס”ג, דף פא ע”א בסוף.
[72]  ר’ נתן הלוי במברגר,
ליקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[73]  ר’ יששכר דובער שווארץ,
מנחת דבשי, אנטווערפען תשס”ז, עמ’ רצ.
[74] ראה
ר’ שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע”א, עמ’ 68.
[75]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’,
חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק”ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ”ז,
עמ’ 20  שנהגו לומר בר”ה, אבל לא כתב
שם מנהגם בר”ה שחל בשבת.
[76]  ראה ר’
יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע”ג, עמ’ מ ועמ’ נה.
[77]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח. ר’ ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא,
הליכות קודש, ברוקלין תשס”ז, עמ’ קפה.
[78]  כתבי הרב הענקין, א, ניו
יורק תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב.
וראה שם עמ’ רצב והערה 1150.
[79]  ר’ מרדכי טנדלר, מסורת משה,א,
ירושלים תשע”ג, עמ’ מב.
[80]  ‘קיצור הלכות המועדים’,
ירושלים תשס”ג, עמ’ צא.
[81]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[82]  ירושתנו א
(תשס”ז), עמ’ שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת
לבני אשכנז’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא. 
[83]  אשי ישראל, ירושלים
תשס”ד, עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה,
ירושלים תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[85]  אגרות הרמ”ז, ישראל
תשכ”ח [ד”צ], סי’ יד-טו [=שו”ת הרמ”ז, ירושלים תשס”ו,
עמ’ קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי’ תפח ס”ק ה שמביא זה מכ”י.
[86]  מנהגים אלו נדפסו בפעם
הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד
ראבינאוויץ תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו
בתוך ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים
תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’,
ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר
פרשיות, בראשית, ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[87]  עובר אורח, ירושלים
תשס”ג, עמ’ צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ’ קי.
[88]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות
הרבנות, וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’
ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[89]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[90]  עלי תמר, אלון שבת
תשנ”ב, שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב כהנא, שו”ת שארית יעקב, ווילנא תרנ”ה,
סי’ א; ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה; ר’ יהושע
כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[91] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[92] סידור
ר’ יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ”ג, עמ’ רמ.
[93]   
[94]  פאת שדך
(תפילה), תשס”ח, עמ’ קצז.
[95]  ר’ שמואל מונק, קונטרס
תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות
קד והערה 91.
[96]  דברי קהלת, פרנקפורט
תרכ”ב, עמ’ 178.
[97] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
ומשם בפתחי עולם, סי’ תקפד ס”ק ג. וראה ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר,
יא, ירושלים תשע”ח, או”ח סי’ צג, אות ו.
[98]  פתחי תשובה, ווילנא,
תרל”ה, סי’ תקפד ס”ק א.
[99]  על חיבור זה ראה המבוא
המקיף של המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[100]  שו”ת תורה לשמה,
ירושלים תשע”ג, סי’ מה.
[101]  ספר החיים, ירושלים
תשנ”ו, ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[102]  צרור המור, בני ברק
תש”ן, א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א הפנני למקור זה]. וראה ר’
צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ”ה, עמ’ קסב; ר’ משה ליב שחור, אבני שהם, ב,
ירושלים תשנ”ו, עמ’ קלה-קלז; ומה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום,
ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.
[103] חלק
זה הוא מחיבורי ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י
חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בר אילן, רמת גן תשע”ה, עמ’ 276-278.
[104] ראה
אסף נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
עמ’
63-71.
[105]ראה
נברו, תיקון, עמ’ 71.
[106] ראה: חלמיש, הקבלה, עמ’ 537-566; ר’ יעקב
הלל,
שו”ת
וישב הים, א, ירושלים תשנ”ד, סי’ ז; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, א, עמ’ רעז-רצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רט-רי.
[107] ראה: שפרבר, מנהגי
ישראל, ז, עמ’ רנב-רצז; ר’ יצחק
טסלר, ‘מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור’, ישורון
יא (תשס”ב), עמ’ תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, עמ’  קצה-קצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רטו-רטז.

[108]  וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ’ 112-115.עמ’ 112-115.




New book announcement: Yeshurun volume 36

New book announcement: Yeshurun volume 36
By Eliezer Brodt
This past Wednesday the thirty sixth volume of the Torah journal Yeshurun was released. As I am on the editorial board of this journal, I normally do not write a review of new volumes for fear of being biased, or the appearance thereof. In keeping with my stance, I will not write a review below, but rather just highlight some of the topics in the volume. Normally, Yeshurun is a bi-annual, with a new volume published before Rosh Hashanah and Pesach. This issue is an additional volume to the two regular ones. In general, each volume has a few sections: a section devoted to manuscripts which usually features material from geonim, rishonim or achronim. Then it follows that with a sort of sefer sikaron of a gadol or two that (usually) recently died, featuring an essay about him and a sampling of his Torah and machshavah from the particular gadol. The next section that usually follows are pieces of Torah from different people, some related to halacha. Following this is a section devoted to machshavah and last is Kulmos which generally features pieces related to history or minhag.
The main focus of this issue was to print a volume almost completely devoted to various modern halachic issues (as a result, shrinking the manuscript and Kulmos sections).  A few issues back there was a volume devoted almost entirely to halacha (vol. 31).  In my opinion and from what I heard from others that volume was not considered as interesting as other volumes.  This is the second attempt to issue such a volume and I think this time it is a success. It’s a nice combination of material.
Our volume has a few sections: The first section deals with bein hamitzarim: the Three Weeks, Nine Nine, etc. and begins with the publication of a nice manuscript by an anonymous author from the generation of the Rambam’s father edited by Professor Tzvi Langermann (this is the third chapter he has issued from this work, see here). It also features a collection of material on this time period culled from the various members of the Brisker Dynasty.
The next section, which in my opinion is fascinating and excellent, relates to the Mishna Berurah. The first part of the section contains an essay from Rabbi Trevitz (this is the third installment in the series) related to the numerous contradictions in the Mishnah Berurah and the role of his son R’ Aryeh Leib in writing the MB. There is also an interesting back and forth between Rabbi Trevitz and Rabbi Bergman (another young expert on the MB who has authored four works on the MB) about issues related to this subject. This section also contains some manuscripts of the MB and some new letters by the Chafetz Chaim.
The next section is devoted to R’ Refael Shmulevitz ztz”l. Having seen and heard him up close many times while learning in the Mir, I was always very impressed by this special gaon. The section is a nice tribute to him. It also features some letters related to his role as chief editor of the Encyclopedia Talmudit.  In one of them he writes:

 ואמרתי בפגישה עם ת”ח בעלי יכולת, שההא”ת מיועדת לכל, הן לבעלי בתים הרוצים לדעת את הענינים מ’למעלה’ והן לת”ח, טעין לי אחד מהם, שהוא אישית אינו מוצא תועלת בא”ת, שכן לפני שהוא לומד את הסוגיא אינו רוצה לעיין בה, ולאחר שהוא גמר את לימודו אינו מוצא בה תועלת. ענינתי לו שאף בענין שהוא לומד אותו בעיון, כדאי מאוד שלאחר שגמר ומיצה אותו ככל יכולתו, שישלים את עיונו בערך המתאים, שכן הא”ת היא עבודת צוות חשוב, וקשה מאוד לאדם יחיד להגיע למה שהצוות מגיע, ואז יתגלו לו עולמות חדשים בסוגיא שהוא למדה כבר… [עמ’ תקח].

The next section is devoted to modern halachic issues featuring pieces from various prominent rabbonim. See below for the Table of Contents.
The last section is dedicated to one of the editors and founders of Yeshurun, my dear friend Dr. Shlomo Sprecher, who was niftar a few months ago. This section includes a hesped for him and a reissued version of his excellent piece written together with his special friend Rabbi Menachem Silber on the topic of הפולמוס על אמרית מכניסי רחמים ותשובות רבי שמשון ב”ר רפאל הירש זצ”ל. This piece contains over twice the volume of footnotes.





ביאור שי’ הגר”א ביחס למנהג העמדת אילנות כו’ בחג השבועות

ביאור שי’ הגר”א ביחס למנהג העמדת אילנות כו’
בחג השבועות*
איסר זלמן ווייסברג, לייקוואוד
איתא בשו”ע אורח חיים (תצד, ג) ברמ”א:
ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת
והבתים זכר לשמחת מתן תורה.
לשון הרמ”א צ”ב, דאיך מזכירים שמחת מ”ת ע”י שטיחת
עשבים בביהכ”נ או בתים?
מקור הדברים הוא במהרי”ל (מנהגים) הלכות שבועות:
נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של
עשבים ובשושנים לשמחת הרגל.
ובמעגלי צדק[א]:
נהגו לשטוח שושנים ועשבים טובים
בביהכ”נ לכבוד התורה.
ובמנהגים דק”ק וורמישא (לר’ יוזפא שמש[ב]) ח”א אות קב:
ומשימין למעלה ובצידי ארון הקודש וכן
במגדל [הבימה] שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב[ג].
במקורות אלו (וכיוצא בהם) מבואר דהמנהג הי’ להשים “שושנים
ופרחים” ו”עשבים המריחים ריח טוב”.
מנהג זה מובן היטב. ריח טוב היוצא מעשבי בשמים מענג הנפש וראיית שושנים
ופרחים יפים מעוררים רגשי שמחה[ד]. וזהו שכ’ המהרי”ל
“לשמחת הרגל”.
מנהג זה שמוזכר לראשונה במנהגי קהילות אשכנז[ה] ואוסטרייך נתפשט
כמעט בכל תפוצות ישראל (כולל ארצות המזרח) אבל לא בצורה שווה.
בלקט יושר מובא מנהג בעל “תרומת הדשן” (נולד באשכנז אבל
כיהן ברבנות באוסטרייך) “לפזר עשבים ובשמים של עשב”, היינו שנוסף על
עשבי בושם פיזרו גם סתם עשבים.
וכנראה שבזמנו ומקומו של הרמ”א נתצמצם המנהג רק לשטיחת סתם
“עשבים” שאינם מריחים ואינם נהדרים[ו].
ונשאלת השאלה: איזה שמחה ועונג מתעוררת ע”י סתם “עשבים”
השטוחים על פני הרצפה[ז]?
וי”ל שלכן בא הלבוש (שם סעיף א) והוסיף בטעמא דמילתא[ח]:
ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות
בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר גם הצאן
והבקר אל ירעו וגו’ (שמות לד, ג), שמע מינה שהיה שם מרעה.
היעב”ץ בסידורו מעתיק אותו הטעם בקצת שינויים:
נוהגים לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהי’ בהר
ירוק
כמו שנאמר אל ירעו אל מול ההר.
·    השמיט [זכר] לשמחת [מתן תורה], כי לפי טעם הלבוש אין לה מובן. עשבים
המריחים מוסיפים שמחה, אבל לא סתם עשבים.
·    הזיז העשבים שהיו סביב הר סיני לגוף ההר[ט]. כי מה נוגע הנוף
שהי’ מחוץ להר סיני, ולמה לעשות זכר לזה?
וצ”ב, דהרי אין לנו שום מקור דההר היתה ירוקה[י] בעשבים.
בשולחן ערוך הרב (שם סעיף יד) העתיק דברי הרמ”א כצורתם
והשמיט דברי הלבוש:
ונוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים
בשבועות זכר לשמחת מתן תורה.
וזהו. שמע מינה דלא קבל דברי הלבוש. כי דרכו של הרב להוסיף טעמי ההלכה ולא
להעלימם.
וי”ל דהיינו משום שאין זה טעם התחלת המנהג כמובא במקורות הנ”ל. ועוד, מציאות
עשבים סביב (או על גבי) איזה הר אינו נדיר, ואינו דבר המיוחד הראוי’ לזכרון.
לפיכך החליט אדה”ז להעתיק לשון הרמ”א כצורתו בלא הוספת ביאור.
ואיך שנבחר לפרש הרמ”א נפרש גם דבריו[יא].
בזמן המגן אברהם התפתח המנהג משטיחת עשבים להעמדת אילנות (שם
ס”ק ה):
נוהגין להעמיד אילנות בבה”כ
ובבתים. ונ”ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם.
גם מנהג זה וטעמו הובא ע”י אדה”ז (בסעיף טו).
אבל צ”ע למה לא ניחא לי’ להמג”א להבין המנהג כהשתלשלות מהמנהג
הקדום של שטיחת עשבים, אלא שמפני סיבות (כגון: שלא רצו ללכלך הרצפה בעשבים, שלאחרי
ב’ ימים שנדרסים ברגלי הקהל, אין המצב יפה כלל) לכן החליפוהו בענפי אילן?
ואולי י”ל שהן הלבוש והן המג”א לא נתכוונו להציע שהטעמים שהמציאו
הן סיבת התחלת המנהג, דפשוט שהעשבים הפשוטים נשתלשלו מעשבים המריחים, והאילנות
נשתלשלו מהעשבים. ולא כוונו כ”א לתת טעמים לקיים המנהג בצורתו החדשה.
והנה על דברי הרמ”א הנ”ל כ’ במשנה ברורה (ס”ק י):
§        
זכר לשמחת מתן תורה – שהיו שם עשבים
סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו’..
§        
נוהגין להעמיד אילנות בבהכ”נ ובבתים
זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ”א].
§        
והגר”א ביטל מנהג זה משום
שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.
מלשון המ”ב משמע שהגר”א לא אסר כ”א העמדת אילנות, אבל לא
אסר עשבים ופרחים. וכנראה שהושפע מהחיי אדם שהוא מקורו של המ”ב בד’
הגר”א (כמש”כ  בשעה”צ) שגם
הוא הזכיר שי’ הגר”א רק ביחס לאילנות.
בחיי אדם כלל קלא סעיף יג:
הגר”א ביטל מנהג מלהעמיד אילנות
בעצרת, משום שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין “זאלאניע
שווענטע” או “פינגשטן”. (ועיין ע”ז דף י”א בתוספות שם).
וכתבתי בזה בדין חוקות העמים, בחלק יו”ד.
ובחכמת אדם כלל פט סעיף א:
וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה אף על גב
דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל, אסור משום בחוקותיהם. ולכן המצבה אף על פי
שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה כתיב ולא תקים לך
מצבה (דברים טז, כב). וכן שריפה על המלכים אילו היה חוק לעבודה זרה אף על גב דכתיב
בקרא ויש לומר דהם למדו ממנו אפילו הכי אסור.
אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל
ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר”א להעמיד
אילנות
בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא,
א בתוספות שם ד”ה ואי חוקה).
שי’ הגר”א מובא גם במעשה רב אות קצ”ה[יב]:
בשבועות אין להעמיד אילנות כי
מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא, ועכשיו חק העמים הוא, נכון לבטל.
וגם הכא נאמרו הדברים רק על אילנות.
עד”ז בס’ “שבעים תמרים” על צוואת רבי יהודה החסיד[יג]
(סוף ס”ד) מצינו:
כמה דברים מצינו שהי’ נוהג גבן, ואחרי שהגוים
הנהיגו לעשות ככה וקבעו להם לחוק, מאז בטלו אצלינו לנהוג כן. כמו העמדת האילנות
בחג השבועות שהי’ מנהג מאז ומקדם, ועם כל זה הגר”א ביטל המנהג מטעם הנזכר.
וכ”כ בעל “מנחת אלעזר” ממונקאטש[יד]:
מנהג העולם מאז להעמיד אילנות
בשבועות אבל כעת המנהג ברוב קהילות חסידים[טו] ואנשי מעשה בשב
ואל תעשה כמש”כ בס’ מעשה רב דמנהג הגר”א למנוע מזה מאחר שאינו מדינא
ועכשיו חוק העמים הוא.
עפ”ז הורו כמה גדולי דורינו (הקהלות יעקב, הגרש”ז אוירבאך
והגרי”ש אלישיב[טז])
שלשי’ הגר”א לא נאסר עשבים ופרחים.
ומי אנכי אזו”ב
הק’ כו’ אבל תורה היא כו’ ולולא דמסתפינא הייתי מעיר שכנראה דקולא זו מיוסדת על טעות
בכוונת הגר”א ש”עכשיו חק העמים הוא”.
כי הגאונים הנ”ל שנקטו שלא אסר
הגר”א כ”א עצים תפסו שהתכוון למנהג הנוצרים להעמיד עצי “יָרוֹק עַד”
EVERGREEN TREES
ב”קראצמעך”.
אולם בחיי”א מפורש דלא קאי ע”ז כלל[יז], שכ’
“שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין “זאלאניע
שווענטע” או “פינגשטן[יח]”.
והכוונה בזה לחג נוצרי הנקרא “פענטעקאסט[יט]”.
חג זה נוסד לחקות חג השבועות, והוא חמישים יום לאחרי חג “איסטער” שלהם
שהוא חיקוי לפסח. בחג זה מנהגם לקשט בתי תיפלתם (קלויסטערס) בענפי עצים ופרחים וכדומה.
מנהג זה, כנראה, לקחו מאיתנו. דכשהחליטו הנוצרים לחדש חג זכר ל”שבועות” מסוימת
שחגגו התלמידים (כמובא
בהערה יח), הלכו לראות מה עושים היהודים בביהכ”נ שלהם כדי שיוכלו לחקותם[כ].
לפ”ז פשוט דאין שום חילוק לשי’ הגר”א בין
אילנות לפרחים כיון שמנהגם לעשות שניהם.
וכן מפורש בערוך השולחן (שם סעיף ו) שאין חילק בזה:
וכתבו שנוהגין לשטוח עשבים בשבועות
בבהכ”נ ובהבתים זכר לשמחת מתן תורה .. ויש נהגו להעמיד אילנות [שם].
אמנם בדורות שלפנינו ביטלו האילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור.
(כנראה מחמת הצנזור לא כ’ הטעם, אבל פשוט שהתכוון לשי’ הגר”א.)
והכי מצינו בהבאה אחרת של שי’ הגר”א, והוא בספר הלקוטים שהוא לקט של הנהגות
הגר”א שנערך ע”י ר’ מרדכי ב”ר ארי’ לייב אפשטיין[כא]. ובה מוזכר עשבים
(ולא אילנות):
בפרש”י עה”פ לא תקים לך מצבה
(דברים טז, כב) “ואע”פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר
שעשוה אלו חק לע”ז”. מכאן ראי’ למנהגו של החסיד שביטל העשבים
בשבועות, אף שהרמ”א הביאו, כי י”ל בימי הרמ”א לא הי’ להם לחוק מנהג
זה[כב]”.
הרי להדיא שהסתייגות הגר”א אינו במיוחד לאילנות[כג].
ובאמת אין שום ראי’ מלשון החיי”א הנ”ל (שהזכיר רק אילנות)
דס”ל שהגר”א לא אסר עשבים ופרחים, כי לא הביא בכלל אותו המנהג. ומסתבר
שבמקומו וזמנו בין כך נתבטל העשבים והוחלפה המנהג באילנות, ולכן לא הזכיר אותם.
וכמובן, שכן י”ל ביחס ללשון המע”ר וליתר המקורות שהבאנו לעיל (שער יששכר
ושבעים תמרים) שלא הזכירו שהגר”א אסר גם עשבים ופרחים.
ובל”ה פשוט דלא ל”עצי קראצמעך” כיוון הגר”א. חדא, דהרי
הגוים מקפידים להשתמש אך ורק בזן וצורה מסוימת של EVERGREEN, ולמה יאסר אילנות אחרים.
ועוד, הרי הם מעמידים אילן שלם, ואילו מנהג ישראל הוא בענפי אילנות[כד].
ועוד, והוא העיקר. בחיי הגר”א ובמקומו לא הי’ נפוץ מנהג “עצי
קראצמיך” כלל וכלל! המנהג נולד עשרות שנים לאחרי הסתלקות הגר”א בעיירות
בודדות במדינת אשכנז, ולא נתפשט עד זמן רב אחרי תקופת הגר”א.
והנה הרבה אחרונים הכריעו דלא כהגר”א, וביניהם: בעל
שואל ומשיב[כה],
המהרש”ם[כו],
הרה”ק מקומרנא[כז],
לקוטי מהרי”ח[כח],
והגר”ע יוסף[כט].
ועיקר טענתם היא עפ”י המבואר בראשונים ובפוסקים דבאיסור
לא תלכו בחוקות הגוים בענין ב’ תנאים, חדא, שיהי’ חפצא של “גויעשער” חק,
דהיינו שאין זה מנהג נורמלי וניטרלי המיוסד על שכל ותועלת שגם יהודים היו יכולים
לחדש מנהג זה, אלא כדי להאסר צ”ל מנהג שבעיקר מהותו שייך לגוים, דהיינו שיש
בו שמץ ע”ז, או פריצות, שחץ וגאוה, או סתם שטות והבל המיוסדת על אמונה טפלה (SUPERSTITION) ניחוש וכישוף
וכיו”ב.
ושנית, שלא נאסר לישראל כ”א באופן שהעשי’ נחשבת מעשה
של חיקוי לגוים אבל אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותו, שוב אינו נאסר.
ולפנינו מקצת ההוכחות לשני תנאים האלו.
בעבודה זרה יא, א:
“תניא שורפין על
המלכים ולא מדרכי האמורי.. היכי שרפינן, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא.. לאו
חוקה היא, אלא חשיבותא היא”.
וביאר הר”ן (על הרי”ף):
לפי שלא אסרה תורה אלא
חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהם סרך עבודת כוכבים.
אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר
שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא[ל].
והאריך בזה הריב”ש בסי’ קנח והמהרי”ק בסי’ פח.
ועפ”י דבריהם הכי נפסק בשו”ע הל’ חוקות הגוים
(יו”ד סקע”ח ס”א):
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא
מדמין להם. ולא ילבש מלבוש המיוחד להם.. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר
מעשיו.
וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו
העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים
וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא
למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו
לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא
אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר. לכן אמרו: שורפין על המלכים
ואין בו משום דרכי האמורי.
כל זה לענין התנאי הראשון שצ”ל אצל הגוים בגדר
“חוק עכו”ם”.
והגר”א אמנם חולק ע”ז כדהאריך בביאוריו על אתר,
וס”ל דאפי’ אם אין מנהג הגוים קשורה לע”ז או פריצות מ”מ אסור
לחקותם[לא]. ורק באופן
“שהיינו עושין זולתם מותר. וכן במלבושים. אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם
אסור”.
ועכשיו בנוגע התנאי השני שצ”ל אצל היהודי בתורת
“חיקוי”:
בתוספתא שבת פ”ז ופ”ח מונה הרבה דברים האסורים
משום דרכי האמורי (כו”כ מובאים בשבת סז, א-ב), וקאמר שם בהרבה מהם דאם עושה
משום סיבה הגיונית מותר. כמו “הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו הרי זה מדרכי
האמורי. אם בשביל לשמרן הרי זה מותר” (ו, יג).
ובשבת (שם, א) “כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו
משום דרכי האמורי”.
ובסנהדרין (נב, ב) אסר רבי יהודה לבית דין להשתמש בסייף
להריגה משום דזהו מנהג הגוים ו”הרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון
דכתיב סייף באורייתא – לא מינייהו קא גמרינן”. והיינו דכיון דאנו עושין זאת
משום דכתיב באורייתא אין זה בגדר חיקוי הגוים.
ועד”ז בב”ק פג, א “המספר קומי הרי זה
מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב
למלכות”. ובנוסח הרמב”ם (ע”ז יא, ג) “ישראל שהי’ קרוב למלכות
וצריך לישב לפני מלכיהם והי’ לו גנאי לפי שלא ידמה להן ה”ז מותר ללבוש
במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים”.
והק’ בכס”מ ובב”י (יו”ד שם) דכיון
ד”מדאורייתא אסירי היאך היו חכמים מתירין איסור של תורה לקרובי המלכות”.
ופי’ הב”ח “דלשון ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע
אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, וכלשון הספרי (ראה, פיסקא פא)
“הואיל והן יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו'”. אבל מי שאין דעתו
להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם כדי שלא יהיה לו גנאי, דבר זה לא אסרה
התורה, ולא עליו קאי הלאו”.
וראה גם בס’ “המספיק לעובדי ה'” לרבי אברהם בן
הרמב”ם (בחלק שתורגם ויצא לאור ע”י נסים דנה בתשמ”ט ע’ קנה ואילך)
שהאריך לבסס החידוש שרצה להנהיג, דהיינו להשתחוות אפים ארצה במקומות שונים בתפילה.
וחד מהטענות כנגדו שיצא להפריך הוא מזה שהוא גם מנהג הגוים. ומבאר שם בארוכה יסוד
הנ”ל, שכל שאין בעשיתינו שום כוונה של חיקוי הגוים, ואדרבה כל מגמתינו הוא
לקיים דיני התורה ומנהגי היהדות, פשיטא דאין לזה שום שייכות לאיסורא דלא תלכו
וגו’.  
נחזור לענין המנהג לשטוח עשבים ופרחים או להעמיד אילנות.
הרי לפי המבואר לכאורה מותר הוא מכל הצדדים, הן מצד עשיית
הגוים והן מצד עשיתינו.
לענין עשיית הגוים – בס’ יוסף דעת על יו”ד (מבעל שו”ת
שואל ומשיב) שם כ’ “צוויתי לשאול מהגוים על מה הם עושין זאת? והישיש שבהם
הגיד שאינו רק משום כבוד והדור הבית בעצים נאים”.
וכיון שיש בזה טעם שכלי הרי אינו בגדר “חוקת הגוים”.
ואפי’ לשיטת הגר”א דגם דבר שהם עושין עפ”י טעם
נאסרה, אם הוא דבר המיוחד להם ואנו מחקין אותם, הרי בענין העמדת פרחים ואילנות
בבביהכ”נ בחגה”ש, לא לבד שאין אנו מחקים אותם, אלא אדרבה, כל עיקר שורש
מנהגם היא כדי לחקות אותנו!
וא”כ על מה ולמה בא הגר”א לאסור דבר זה?
זהו תמצית דברי האחרונים הנ”ל שהכריעו דלא
כהגר”א ותמכו בהמשכת מנהג הפרחים והאילנות.
אבל באמת לא עמדו על כוונת הגר”א. כי דבריו מיוסדים
על שי’ התוס’ בע”ז שם (כמש”כ החיי”א). ואלו הדברים:
“תרי גווני חוקה
הוו, אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם[לב].
[ובאותו שהוא חק לעכו”ם] אף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק
לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו, משעשאוה
האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (שופטים טז, כב) לא תקים לך
מצבה[לג]”.
ועד”ז הוא בתוס’ סנהדרין נב, ב.
אשר לכן כל מה שהבאנו לעיל בנוגע לאיסורא ד”לא תלכו
גו'”, דהיינו שלא נאמר כ”א באופן שהעשי’ חשובה מעשה של חיקוי לגוים אבל
אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותה, שוב אינו נאסר, אינו אלא בחוק שהוא הבל ושטות
וכיו”ב[לד],
אבל חוק השייכת לע”ז נאסרה בעצם אפילו אם יש ליהודי טעם הגון לעשותה שאינו
שייך כלל וכלל לכוונת הגוים בעשייתם.
ולכן בנידון דידן, לא איכפת לן מה שהגוים שמים פרחים
וענפי אילן וכו’ בבית תיפלתם רק משום כבוד והידור הבית בחג ה”פענטיקאסט”
שלהם, וגם אינו נוגע זה שהם עושין זאת רק כדי לחקות היהודים, דסו”ס כיון שזה
לכבוד בית ע”ז שלהם או לכבוד חג השייך לע”ז שלהם, שוב נאסר בעצם, ואסורים
אנו לעשותה, אע”פ שאין עשייתינו מתפרש בשום פנים כחיקוי למעשיהם, וגם מנהגינו
קודם לשלהם[לה].
ויש להציע מקור מפורש לשי’ הגר”א, והוא בספרי דברים
פרשת שופטים:
ולא תקים לך מצבה.
אין לי אלא מצבה,  [אשירה[לו] ו]עבודה
זרה מנין? ודין הוא, ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות
דין הוא שתהא שנואה לבנים.
וב”ספרי דבי רב” על הספרי[לז] פי’:
ר”ל מנין שאין
לעשות לנוי ולכבוד בשום מקום של קדושה אפי’ בגבולין ובחו”ל כגון בביהכ”נ
ליטע שם לפני’ דמות אשירה, א”נ שאר דברים שעושים להדור לע”ז כגון חמנים[לח] וכיוצא,
אפי’ שדעתו לשמים לפאר את בית אלקינו, מ”מ כיון שהגוים עושים דברים הללו נמי
לע”ז, אסור לפאר בהם בית אלקינו דמאיסי לגבוה. ועביד ק”ו ממצבה שהיתה
אהובה לאבות כדאשכחן “ויצב יעקב מצבה (וישלח לה, יד)”, וא”כ מדינא
הוה לן למימר לאו מנייהו גמרינן, ואפ”ה אסר הכתוב להקים מצבה בשום מקום להסך
עלי’ לשמים, כ”ש שאר דברים שעושים הגוים חק לע”ז להדור כגון אשרים
וחמנים, דודאי אסור לכבד בהם ולפאר לשם גבוה, דודאי מאיסי[לט].
עד”ז פי’ ב”תולדות אדם” להספרי לר’ דוד
משה אברהם אשכנזי בעל פי’ מרכבת המשנה על המכילתא (ירושלים, תשס”ד):
אשירה וע”ז מנין –
היינו שיהי’ אסור לנטוע אשירה אפי’ לנוי בעלמא או דבר שהי’ חק לע”ז והוא אינו
עושה דבר זה לע”ז אלא לשמה, אפ”ה אסור.
ולדבריהם מפורש בספרי דאסור ליפות ביהכ”נ בדברים
שהגוים מיפים בתי ע”ז שלהם ודבר זה נלמד מאיסור מצבה, וכדברי הגר”א[מ].
והנה לכאורה פשוט דכל גדר איסורא דחוקות הגוים אינו שייך כ”א
בדבר הידוע שהוא חק הגוים, דודאי ליכא חיובא לדרוש ולחקור אצל כל גויי הארץ מהו
מנהגם וחוקם ודרכי פולחנם לא לבד ברשות רבים כ”א גם בבתי תיפלתם.
ואם כן נשאלת השאלה, הרי רוב רובם מבנ”י מאז עד היום
הזה לא שמעו בכלל אודות כל המציאות של “פענטיקאסט” וכ”ש אודות
מנהגם ליפות בתי תיפלתם בפרחים ואילנות ביום זה. (וזהו אמנם הסיבה שהרבה אחרונים
תפסו שהגר”א התכוון ל”עצי קראצמעך” כי זהו דבר הנעשה (גם) בחוץ,
וידוע לכל), ואם אמנם נתוודע הדבר להגר”א, מ”מ כיון שהדבר אינו ידוע
לרבים מה שייך לדבר אודות איסורא ד”לא תלכו וגו'”?
אלא שלפי הנ”ל הרי זה גופא החידוש היוצא משי’ התוס’,
דחוקים המשתייכים לע”ז אסורים אף באופן דליכא בעשיית היהודי שום ענין של
חיקוי. והיינו טעמא, דשאר מנהגי העמים נפקעים מתורת “גוי’עשער” חק ע”י
כוונת ישראל בעשיתו, משא”כ חוקים האלה המשתייכים לע”ז, נעשו בעצם שנואים
למקום, ולעולם אינם נפקעים מתורת חוק האסורה, ולכן לענין איסור זה אין נפק”מ אם
החק לא הי’ ידוע לרבים (וממילא דאין בעשיית יהודי גדר של חיקוי), דסו”ס אחרי
שנתוודע הדבר אפילו לאחד[מא]
נעשתה לדבר השנאוי למקום כלפי היודע.
לפי המבואר, הנוסח המופיע בחכמת אדם שהוזכר בראשית דברינו
צ”ע:
“מה שאינו חוק
לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם
זה
אסר הגר”א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן
נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא, א בתוספות שם ד”ה ואי חוקה)”.
וע”פ הנ”ל, אע”פ שהציון לתוס’ בע”ז
נכונה, הפני’ להחלק שמתיחס לחוק שאינו לעבודה זרה אלא להבל ושטות, לכאו’ אינו מדויק. דמנהג זה אינו הבל
ושטות, כנ”ל, ולאו מטעם זה ביטל הגר”א מנהג האילנות, כ”א מטעם שהוא
חק שכן שייך לע”ז[מב].
וביחוה דעת הנ”ל כ’ דהגר”א לשיטתו דחולק על
הרמ”א בהל’ חוקות הגוים שם (ששיטתו מיוסד על הר”ן, הריב”ש
והמהרי”ק, כנ”ל), וס”ל דאפי’ אם הוא דבר של טעם ותועלת אסור לחקות
הגוים, כמובא לעיל. ולשיטתו הוא דאסר הגר”א העמדת ענפי אילנות ופרחים. אבל
לדידן שנקטינן כהרמ”א ודעימי’ אין אנו צריכים לחוש לזה.
ועד”ז כ’ הג”ר אשר ווייס שליט”א במנחת אשר
עה”ת פ’ אחרי סל”ג.
אבל לפי משנ”ת אין הדברים נכונים, ומתרי טעמי.
חדא, דאפי’ להגר”א (שאוסר לחקות הגויים אפי’ בדבר
שיש בו טעם, מ”מ) לא נאסר כ”א דבר שאנו למדו מהם, אבל “כל דבר
שהיינו עושין זולתם מותר”. וענין העמדת ענפי אילנות ופרחים ליפות בתי תפילה,
הרי הם לקחוהו מאיתנו!
ועוד, הרי נתבאר שטעמו של הגר”א מיוסד על שי’ התוס’
ודעימי’, דבדבר השייך לע”ז אין שום חילוק אם יש להגוים, וגם, להבדיל, להיהודים,
טעם שכלי בדבר, דאעפ”כ הוא נאסר מחמת היותו שנואה למקום. והרמ”א הרי לא
קאי בחוקים שבסוג הזה[מג].
ויש להביא ראי’ מפורשת דגם הרמ”א ס”ל
כהגר”א דחוק השייך לע”ז אסור אפי’ אם יש לנו טעם הגון לעשותו – מדבריו
בהלכות ראש השנה סי’ תקפא:
נוהגים להתענות ערב
ר”ה. הגה: … ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר משום חקות
הגוים הנוהגים להתענות בערב חגיהם
[מד]. (מקורו
בהגהות מיימונית הל’ שופר א, א).
וכמובן דתענית בערב ראש השנה אית בי’ טעמא, ולשי’
המהרי”ק שהובא להלכה ברמ”א ביו”ד, הרי לא נאמרה בזה איסורא דחוקות
הגויים. ובע”כ דשאני חוק המשתייך לחגי ע”ז[מה].
והנה הנוסח במעשה רב הוא רק ד”נכון לבטל
המנהג, היינו דלא אסרו הגר”א בהחליט. ואם הנוסח מדויק צ”ב למה לפי
הנ”ל לא נאסר ממש.
ואולי יש לחלק בן הענין דשורפין על המלכים, דמבואר בגמ’ לשי’
התוס’ דאם הי’ משתייך לע”ז הי’ נאסר אע”פ דכתיבא באורייתא ואין אנו
עושין זאת לחקות הגוים, וגם הרי אנו עושין זאת מילתא בטעמא, דהיינו לכבודו של מלך.
ועד”ז לענין מצבה דנאסר אע”פ שהיתה אהובה בימי האבות ואין בעשייתינו שום
ענין של חיקוי. והיינו טעמא, משום דענינים אלו אינם מנהג של יהדות במיוחד,
כ”א דהם ענינים אוניברסליים שהיו שייכים לכל מין האנושי, ולכן כשאימצם הגוים
לענין השייך לע”ז שוב הם נאסרים משום “ובחוקותיהם”.
אבל מנהג שנקבע לראשונה ע”י יהודים כמנהג יהדות אינו
נפקע מ”יהדותו” ע”י שהגוים אימצוהו לעצמן, ובפרט דכל כוונתם בזה היא
לחקות אותנו. ולכן סובר הגר”א דיש מקום לחלק ולהתיר הדבר. ואעפ”כ, כיון
דאינו אלא מנהג, נכון להחמיר ולבטלו. דבענינים של ע”ז אין לסמוך על היתרים[מו].
עכ”פ אחרי שנתבאר שאלו שתמכו בהמשכת המנהג יסדו
דבריהם על הבנה מוטעת בדברי הגר”א, אין לנו על מי להישען להקל נגד הגר”א.
ויש להוסיף שכמה גדולי הפוסקים בדורות האחרונים נקטו כשי’
הגר”א לענין מנהג דומה להנ”ל. והוא לענין נטיעת אילנות בחצרות בתי
כנסיות לנוי. הדיון נפתח בעקבות שי’ רבי דוד ערמאה (על הרמב”ם ע”ז ו,
ט), המובא בהגהות הגרע”א (סימן קנ), שנטיעת אילנות סביב בית כנסת אסורה
מדרבנן מדין אשירה. אבל כמה פוסקים הוסיפו דאף אי נקטי’ דשיטה זו יחידאה היא ולא
קי”ל כן, מ”מ במקום שהעכו”ם נוהגים בזה בבתי תיפלתם יש לחשוש לאיסורא
ד”ובחקותיהם”.
הלא הם המהר”ם שיק[מז],
המהרש”ם[מח]
וה”חבצלת השרון[מט]”.
אמנם, אין שום סיבה לבטל מנהג ישראל כליל, כי כמובא לעיל,
המנהג המקורי הי’ ליפות גם הבתים בפרחים. ומנהג זה אינו שייך כלל למנהג הגוים, כי הם עושים זאת רק בבית
התיפלה. ונראה פשוט שהגר”א לא הי’ מסתייג מזה.
ולכן נכון
הדבר מה שנוהגים בהרבה משפחות להחזיר מנהג העתיק הזה ליושנה (כמובן לא
בביהכ”נ, כ”א) בביתם, דהיינו ליפותו בפרחים ושושנים לכבוד החג ולכבוד
התורה[נ].



* תודתי נתונה בזה
לידידַי שמהם שאבתי מראה מקומות והערות: הרב יהושע מונדשיין ז”ל,
ויבחל”ח: הרב גדלי’ אבערלאנדער (“מנהג אבותינו בידינו”), הרב נחום
גרונוואלד, הרב אליעזר יהודה בראדט, וכן להרב שלמה גליקסברג.
[א]. נד’ ב”מחזור מכל השנה כמנהג קהלות קודש
אשכנז” (ויניציא, שכ”ח1568
). מחברו הי’ ר’ בנימין הלוי (רבה של קהילה אשכנזית
בשלונקי בזמן הבית יוסף). גודל חשיבותו ניכר ממה שמובא עשרות פעמים במג”א
(בר”ת מ”צ). נדפס מחדש בשנת תש”ס ע”י מכון הררי קדם.
[ב]. נולד בשנת שס”ד 1604 ושימש
במשך כארבעים שנה כשמש הקהילה היהודית בוורמישא. הספר הופיע לראשונה בשלימות
מכת”י המחבר ע”י מכון ירושלים בשנת תשמ”ח.
[ג]. ועד”ז ב”מנהגות וומייזא” לר’ יודא
ליווא קירכום (קירכהיים, נפטר בשנת שצ”ב 1632) י”ל ע”י מכון
ירושלים בשנת תשמ”ז, ע’ רנה.
[ד]. בדורות מאוחרים מצאו עוד טעם למנהג עשבים המריחים
עפ”י שבת (פח,ב) “כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם
כולו בשמים”. וביחס למנהג השושנים הביאו מפרש”י על תהלים (מה,א): למנצח
על שושנים – לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים
ומרטיבים מעשים טובים כשושנים.
[ה]. בברכי יוסף כאן ס”ק ו “ונוהגין לשטוח עשבים וכו’. יש סמך למנהג זה
ממ”ש באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת”. לכאו’
כוונתו לתרגום שני למגילת אסתר (ב, ח), אבל שם לא נזכר שטיחת עשבים כ”א שהיו
זורקים תפוחים (“ושדיין חזירי תפוחים”) בביהכנ”ס ושוב מלקטים אותם.
ויש גורסין “חזורי ותפוחים” (פירוש מהר”ד משעברשין,
פראג שס”ט, נד’ מחדש בתורה שלֵמה על מג”א, והוא פי’ ש”חזורי”
הוא מין אחר של תפוחים. ובתרגום הרב צבי כהן שליט”א, ירוש’ תשנ”ו –
“כפתורי תפוחים”).
ב”פתשגן הכתב” [הוא תרגום הת”ש ללשה”ק הנפוץ שנעשה
ע”י ר’ מרדכי וינטורה, י”ל לראשונה באמשטרדם תק”ל 1770] – “שושנים
ותפוחים”, וכנראה הי’ לו גירסא אחרת (אולי “וורידי” במקום “חזורי”).
וב”תוספות השלם” על מג”א (מכון הרי פישל)
“אגוזים” במקום תפוחים.
לע”ע המקור הכי קדום ומפורש להמנהג ליפות ביהכ”נ בצמחים (כפי
שגילה ידידי ר’ אליעזר יהודה בראדט) נמצא במחברות עמנואל (ע’ שצח) שנכתב בערך בשנת ה’פא1321
. שם כ’ שמצא בספר עתיק שיש ליפות ביהכ”נ
בשבועות בשושנים. [בשו”ע או”ח סש”ז סט”ז (ומשם לשו”ע הרב
ס”ל) מובא דאסור לקרות הספר כי יש בו מליצות ומשלים של שיחת חולין ואסור משום
מושב לצים. אבל המחבר, עמנואל הרומי, הי’ אדם חשוב עד שהחיד”א בשם הגדולים (ח”ב
עמ’ כב) המליץ ללמוד פירושו על משלי (נד’ בנאפולי שנת רמ”ז1487 )[.             
[ו]. להעיר שרבי אברהם הלוי
הורוויץ (שהי’ תלמיד הרמ”א) מזכיר המנהג לחלק להציבור “עשבים המריחים
(עמק ברכה בסוף הס’ בחלק הליקוטים על שבועות). ועד”ז בנו, השל”ה (מס’
שבועות אות טו. מובא בכמה פוסקים ובשו”ע הרב שם סי”ז). אבל שניהם נולדו
בפראג (והשל”ה שימש ברבנות בכמה עיירי אשכנז), ומסתבר שמנהג זה (“עשבים המריחים“)
ראו במקומות אחרים, לא במקומו של הרמ”א בפולין.  
[ז]. אבל להעיר מהגהות
המנהגים לספר המנהגים של הר”י טירנא (חג השבועות) “ושוטחין עשבים
בבית הכנסת לשמחה“. “עשבים” סתם, וגם “שמחה”.
[עדיין לא נתברר מי חיבר הגהות אלו, אבל הוא מקור מוסמך ומובא הרבה פעמים
ברמ”א].
[ח]. מזה שהעתק הלבוש את ל’ הרמ”א (“זכר לשמחת
מתן תורה”) מבואר שלמד כן בדבריו (ואולי שמע זאת ממנו, כי הי’ תלמידו). וכן
נקט המ”ב. ומבואר בזה למה הוסיף הרמ”א תיבת “זכר”, אבל
צ”ב דהול”ל רק “זכר למ”ת”, ומהו הכוונה בתיבת
“שמחת”?
[ט].  או שהבין
דמש”כ הלבוש “סביב הר סיני” היינו על גבי ההר מוקף מכל
צדדיו אע”ג דמהקרא שהביא – “גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל
הָהָר
הַהוּא” אין להוכיח כ”א שהי’ מקום מרעה בסמיכות לההר. (ולהעיר
שבדפוסי הלבוש הושמט סוף הפסוק).
[י]. אדרבה, בפי’ רבינו אפרים (שמות ג, א)  “ההר נקרא חורבה כי למעלה בהר הוא יבש..
סביב ההר טיט ושם גדלים סנאין* כדי למנוע רגל בני אדם”. וכעי”ז בפי’
התפילה להרוקח (ח”ב ע’ תקנב).
והאבן עזרא בפירוש הארוך שם כ’ “הר האלהים חרבה.. טעם חרבה מרוב החום
שלא ירד שם גשם, כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור
רחוק, על כן אין שם ליחה, ותגבר בו היבשות”.
וצ”ב למה הזהיר רחמנא “גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל
הָהָר הַהוּא” אם לא הי’ הי’ שם מרעה. וגם משה הלך לשם לרעות צאנו.
* ברבינו יהודה החסיד שם: דהר סיני הוא “מקום קוצים ואין בני אדם
הולכים שם ולא בהמות והוא מקום טהרה ואין שם טינוף”. וברמב”ן (דברים א,
ו): על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני.. ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי
שם אילני הסנה רבים”.
[יא]. י”ל דגם עשבים פשוטים שמתחדשים דְּשֵׁנִים
וְרַעֲנַנִּים באביב מזכירים ומסמלים ענין ההתחדשות וחיות חדשה, זכר לההתחדשות
דמ”ת וקבלת תורת חיים וכו’.
[יב]. שנערך ע”י הג”ר יששכר בער שהתפלל
בביהמ”ד של הגר”א בצעירתו והי’ מגדולי הדיינים בווילנא בדור שאחרי
הגר”א. השתמשתי במהדורת ר’ יעקב זלושינסקי ירוש’ תשס”ט, אבל בהרבה
דפוסים הקודמים נשמט כל הקטע, כנראה מחמת הצנזור.
[יד]. שער יששכר ע’ קיט אות מח, מובא בדרכי חיים ושלום אות
תרלז.
[טו]. לכאורה אין זה המציאות היום ברוב חוגי החסידים. ראה
רשימה גדולה של חוגי חסידים שעודם מחזיקים בהמנהג ב”נטעי גבריאל” שבועות
פ”ט, “מנהג ישראל תורה” מועדים ב ע’ תרא. וראה להלן הערה מו לענין
מנהג חב”ד.
[טז]. ארחות רבינו ח”ב ע’ צו. ועלהו לא יבול ח”א
ע’ קפד. אשרי האיש או”ח ג ע’ תלט.
עוד טעם מובא שם מהגרי”ש אלישיב להתיר פרחים כו’ באה”ק
היות דמצויים שם בעיקר רק ישמעאלים ואינם עושים כן אצלם. וצ”ע, דהרי יש יותר
משלש מאות אלף נוצרים בארה”ק, ומאות בתי תיפלה, כולל זה הנמצא בירושלים שהיא
הכי חשובה (לכמה חוגי נוצרים) בכל העולם!.
[יז]. תודתי נתונה לידידי ר’ אלי מארקין שהעירני על כך.
[יח]. תיבת  PENTECOST   מובנו בשפת יוון העתיקה
“[יום] החמישים”. PFINGSTEN
היינו “פענטיקאסט” בל’ אשכנז. ZESŁANIE ŚWIĘTEGO
הוא השם הפולני ל”פענטעקאסט”. מובנו “ירידת השפע”. כי מסופר
בספרם (מעשי השליחים ב) שבחג שבועות מסוימת ירד “לשונות של אש” על ראשי
תלמידי הנוצרי שחגגו חגה”ש (שכידוע היו בורים וע”ה כו’ אבל שומרי מצוה)
והתחילו להתנבא. ולזכרון אותה ההתרחשות קבעו חג ה”פענטעקאסט”.
מענין לענין. באגרות קודש של הרבי מליובאוויטש חי”ט (אגרת ז’ אלפים
שפב) נמצא אגרת לדודי הרב יעקב עמנואל שחט ז”ל משנת תש”כ ובה הערות
לכו”כ ממאמרים שחיבר דודי ושָלחָם להרבי לסקירה. הרבי התיחס למאמר בה השתמש
בתיבת “פענטעקאסט” כמונח האנגלי ל”חג השבועות”. ומעיר הרבי
בזה”ל: “פענטעקאסט! מה חסר בביטוי שבועות (קדושין ע, א)”.
[יט]. וכמש”כ באגרות משה המצוין להלן (הערה לה)
“הגר”א אסר מאחר שעושין
העכו”ם בחג שלהם סמוך לשבועות“.
[כ]. כי כידוע אף שהתלמידים הראשונים של הנוצרי היו
יהודים עמי הארץ, אבל בהמשך הזמן נהפך נצרות לנחלת גוים בלבד, ולא ידעו בין ימינם
ושמאלם אודות מנהגי ישראל.
בתחילה חגגו “פענטיקאסט” ביום שחל בו שבועות. אבל בשנת ד’פה (325
למס’) החליטו מחמת גאוותם שלא להיות תלויים בלוח היהודים ובדו חשבונות מסובכים
איך לקבוע “איסטער” ו”פענטיקאסט”.
[כא]. נתפרסם לראשונה ע”י ר’ בצלאל לנדא בספרו
“הגאון החסיד מווילנא” (מובא במהדו’ מעשה רב הנ”ל הערה יב).
[כב]. אין זה המציאות, אלא שלא
היתה ידוע קודם הגר”א. וראה להלן הערה מא. ולהעיר שמנהג הנ”ל של של
קישוט בתי התיפלה קיים בעיקר אצל הנוצרים השייכים להכנסי’ האורתודוקסית המזרחית,
ואילו בפולין, מקומו של הרמ”א, רובא דרובא של הנוצרים שייכים להכנסי’ הקתולית.
[כג]. המהרש”ם בדעת תורה (דלהלן הערה כו) כתב דאין
צריך לחוש לשי’ הגר”א (בנוסף על עיקר טעמו שעלי’ נעמוד בסמוך) ד”כפי
שנהגו העכו”ם במדינתנו שמעמידים האילנות גם בחוץ, א”כ כיון שאנו עושין
כן רק בפנים בלא”ה אין חשש”.
וצ”ב דמה בכך שמעמידים האילנות גם בחוץ, הרי יש הרבה שמעמידים רק
בפנים. וכי לא נאסר חוקות הגוים רק באופן שעושין בדיוק כפי הנהגת כל הגוים?
וי”ל בכוונתו דמהא דמעמידים גם בחוץ מוכח דגם בפנים אינו מטעם יפוי
המקום כ”א דהוא ענין לעצמו גם כשמעמידים אותו בפנים, וא”כ אינו דומה כלל
להעמדת אילנות ליפות המקום לכבוד החג, והוא עשי’ שונה לגמרי.
עכ”פ מובן דגם המהרש”ם תפס דהחוק של הגוים שבגללו הסתייג
הגר”א מהעמדת אילנות היינו “עצי קראצמעך”. וכבר נתבאר שזה אינו.
[כד]. וכדהעיר בס’ “מנהג ישראל תורה”.
[כה]. בספרו יוסף דעת על יו”ד סשמ”ח.
[כו]. דעת  תורה או”ח סתצ”ד.
[כז]. אוצר חיים פ’ קדושים, מצוה רסג.
[כח]. ערב שבועות.
[כט]. יחוה דעת ח”ד סל”ג.
[ל]. הדברים מיוסדים על דברי הרא”ה שם.
[לא]. עיקר חילי’ דהגר”א לחלוק על הראשונים
(הר”ן, הריב”ש והמהרי”ק), עליהם מושתת פסק הרמ”א (דמותר לחקות
הגוים בדבר שיש בו טעם) הוא משום דגם אחרי שנקבע בסוגיא דע”ז ד”שריפה
לאו חוקה היא אלא חשיבותא הוא”, אפ”ה הוצרך הש”ס בסנהדין נב, ב
להוסיף טעם דשרי “משום דכתיבא באורייתא”. הרי דגם במידי שאינו שייכא
לע”ז אסור לחקות בלא היתר נוספת ד”כתיבא באורייתא”.
ובשו”ת אדמו”ר הצמח צדק (יו”ד סי’ צא) דן בדברי הגר”א
ומציע תירוצים לתמיהתו, ומ”מ הסכים שבפשטות לשי’ הרמב”ם ודעימי’ אסור
לחקות הגוים אפי’ בענינים שאינם קשורים לע”ז או לצניעות.
דהרי אלה דברי הרמב”ם בהל’ ע”ז רפי”א: “אין הולכין
בחקות העכו”ם ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן .. אלא יהיה
הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו
ובדעותיו.”
ובספר המצוות מל”ת ל’: “היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג
במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם.. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני’ א, ח) ועל כל הלובשים
מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש”.
ועד”ז בסמ”ג (לאוין נ), ובחינוך (ס”פ קדושים), ולא נזכר שום דבר
אודות מהות הלבושים כ”א דצריכים להיות שונים מהגוים.
והנה מנהג רוב עולם התורה ה”ליטאי” לא להקפיד שיהיו מלבושיהם
חלוק מגויי הארץ על אף דבריו החותכים של הגר”א.
גם מנהג רוב חסידי חב”ד לא להקפיד ע”ז (בימות החול), הגם שלפי
דברי הצ”צ הי’ ראוי להחמיר.
ואין להכניס להדיון הא דבזמן גזירת המלבושים ברוסי’ בליטא ובפולין (שהתחיל
בשנת תר”ד 1844*) הכריע הצ”צ שאין בזה דינא דיהרוג ואל יעבור**, דכמובן
במקום פקו”נ שאני (ע”ש בתשבותיו סי’ צ’).
והג”ר משה פיינשטיין (יו”ד א סי’ פא) העלה סברה להצדיק המנהג – ד”מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשין
בכאן במלבושיהם? ומדוע לא נאמר שמתחלה הם גם מלבושי ישראל? דלא נקבע כלל מתחלה
להנכרים ואח”כ גם להישראלים, דמתחלה הא נעשו גם לישראלים”. והיינו
דכהיום שכולנו דרים ביחד בעיירות גדולות – יהודים, ולהבדיל, נוצרים, הינדוס,
מקסיקנים וכו’, הרי להיוצרים והמעצבים סגנון הלבושים אינם מיעדים סחוריהם לבני דת
או חברה מסוימת, כ”א לכל תושבי המדינה. וא”כ א”א להגדיר הלבושים
האמריקאים או האירופאים כלבוש המיוחד לגויים.
ובשו”ת דברי נחמי’ להג”ר נחמיה מדוברובנה (תלמיד אדמו”ר
הזקן וחתן בנו) בסוף חלק יו”ד ישנה תשובה ארוכה ש(כנראה) נכתב להצ”צ
בנוגע לגזירת המלבושים ובו מנתח הָדֵק היטב כל השיטות וכל הצדדים באופן מופלא.
ובתוך הדברים העלה סברה זו של האג”מ, וכ’ שכן אמנם יוצא מדעת
המהרי”ק בשי’ הרמב”ם, אבל פשטות לשון הרמב”ם ודעימי’ מורה שגם
בכה”ג חייבים יהודים לשנות מלבושיהם מגויי הארץ. אלא שלהרמב”ם אינו
מחויב לשנות כל בגדיו כ”א מקצתם***. (ולשיטות ראשונים אחרים אמנם אסור אפילו
ההתדמות בבגד אחד, אבל הם ס”ל דליכא איסורא כ”א בבגד שיש בו משום
פריצות, וזה אינו נוגע להנידון כאן).
ואין לומר דדי בהנחת פאות אחורי האוזן או בגידול הזקן לשנות הצורה הכללית
של היהודי, ואין הכרח בשינוי המלבושים –
דהרי הרמב”ם מפרט “לא במלבוש ולא בשער”, הרי דהם שני דברים.
ואולי די בלבישת כובע “פדורה” (הנק’ גם מגבעת קנייטש או
בורסלינו, שבדורינו חדלו רוב הגויים במדינתינו ללובשו). וגם הרי הולכים עם ציצית
בחוץ****. ובחב”ד ישנה עוד שינוי שנזהרים (עפ”י קבלה) שלא לסגור החליפה
כדרך הגוים כ”א ימין ע”ג שמאל.
[אבל מש”כ באג”מ הנ”ל שגם להגר”א מותר, כי הבגדים שאנו
לובשים “היינו לובשין בלא”ה, פי’ לא בשביל שהנכרים לובשין באלו, אף
שקדמו הנכרים ללובשן”. צע”ג לענ”ד, דזהו ממש גוונא דהמהרי”ק
שדן בדבר לבישת הקאפ”א, דהיינו לבוש המיוחד לרופאים. וע”ז הרי חולק
הגר”א, דסו”ס מה שהיהודים לובשים אותו הוא מפני שנקבע כך האָפנָה .(STYLE, FASHION) דהַכִי יעלה על הדעת
שיהודים היו לובשים עניבה או חולצה אם קאָלנער המסוימת וכו’ אם לא הי’ נקבע
האָפנָה ככה?]
* ראה בארוכה כל השתלשלות הדברים ומעמדם של גדולי ישראל בזמנו בקובץ
“היכל הבעש”ט” גליון יב ע’ צו ואילך.
** כדעת האדמורי”ם הרה”ק רמ”מ מקוצק, הרה”ק ר”י
מרוז’ין, הרה”ק ר”מ מדז’יקוב.
דלא כדעת החידושי הרי”ם, והגר”ש קלוגר (שו”ת טוב טעם ודעת
מהדו”ק יו”ד סי’ קפט).
בחכמת אדם המובא בפנים מביא דהגר”א הורה דשינוי המלבושים הוא ביהרג
ואל יעבור (ומוסף “ואף שזה צריך עיון גדול..”), אבל הגר”א לא התיחס
לגזירת המלבושים הנ”ל שאירע אחרי הסתלקותו. ואולי הי’ מסכים להמתירים בגלל
סיבות אחרות המיוחדות לאותן גזירות.
*** אבל להגר”א ג”ז אסור, כי אחת מהוכחות שהביא לשיטתו (דגם אם
אינו הלבוש פרוצה אסורה, ודלא כהרמ”א) הוא ממש”כ הרי”ף בסנהדרין
(יז, ב בדפי הרי”ף) ד”ערקתא דמסאנא” פירושו ש”הנכרים שבאותו
הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו
מלבוש נכרי”. ו”ודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות”. [וכבר
נתקשה בזה בדברי נחמי’ שם, דלָמָה לא?]. הרי דאף בחלק קטן ממלבוש אחד שאין בו
פריצות איכא להך איסורא.
**** במשנה ברורה (ס”ח ס”ק כו) החמיר מאד בענין  בזה – “ואותן
האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם
אותו וזכרתם וגו’ עוד מבזין הן את מצות הש”י ועתידין הן ליתן את הדין
ע”ז כו'”.  גם בערוך השולחן (שם
סעיף יז) כ’ ד”אותם התוחבים הטלית קטן בהמכנסים אין דעת חכמים נוחה
מהם”.
המ”ב והערוה”ש מתיחסים להמסתירים ציציותיהם מפני הבושה או משום ש(לדעתם) היא נראית מרושל schleppy)), אבל יש נוהגים כן עפ”י קבלה כפי שהאריך בזה
בשו”ת יחוה דעת ח”ב סימן א. ומסיק “והמנהג ברור אצל כל רבני
הספרדים, פוסקים ומקובלים, ללבוש הטלית קטן תחת כל הבגדים וגם הציציות מכוסות..
ועל כל פנים אנו שהולכים בכל כיוצא בזה בעקבות דברי האר”י בודאי שכן ראוי
לעשות, שהטלית הקטן יהיה תחת כל הבגדים, וגם הציציות יהיו מכוסות.. טוב ונכון שבני
הישיבות הספרדים ועדות המזרח לא ישנו ממנהג אבותיהם שנהגו ללכת על פי קבלת רבינו
האר”י ז”ל, וילבשו הטלית קטן תחת בגדיהם, וגם הציציות יהיו מכוסות
בבגדיהם”. וכן קבע בילקוט יוסף (ח, מב) “מנהגינו שגם הציציות מכוסות תחת
הבגדים. וכן נהגו גדולי הדורות הספרדים, וכן ראוי להיות על פי הקבלה”.
ב”שולחן מנחם” (שהוא ליקוט מתשובות והוראות של הרבי בעניני הלכה
שנלקטו מדבריו שבכתב ושבע”פ, ז’ חלקים, ירושלים תשע”ג – ח”א
סי”ז) מובא ענין שלם שמקורו בלקו”ש חל”ג פ’ שלח (שהוא עיבוד
מהמדובר בהתוועדויות ש”פ פקודי תשמ”א וש”פ מקץ תשמ”ג) ובו
מנתח הרבי את כל הענין עפ”י הלכה ועפ”י קבלה, אבל לא בא לקבוע בזה הלכה
למעשה, כדמסיים שם, וכמש”כ להדיא בהערה 3 שאין הכוונה להכריע בזה כ”א
לברר הדעות והמנהגים, ונהרא נהרא ופשטי’, ומציין לדברי הגר”ע ב”יחוה
דעת” הנ”ל.
[אולם עורכי ה”שולחן מנחם” מצאו לנכון להעתיק אחרי האריכות
הנ”ל (שהוגה ואושר ע”י הרבי) קטע מדברים שבע”פ שנאמר בהתוועדות
דתשמ”ג הנ”ל, והוא, דכל השקו”ט בזה מתיחס לדורות שעברו אבל כהיום
נעשה הוצאת חוטי הציצית של הט”ק לצורת ה”חרדים לדבר ה'”, ולכן אין
ליהודי יר”ש לפרוש מהציבור כי בזה מראה כאילו אינו רוצה להיות בכלל היראים.
אבל לא השכילו לעשות, כי ככל הנראה לאחרי אמירת הדברים בתשמ”ג ולפני
הופעת הענין באופן רשמי בלקו”ש בשנת תשמ”ט, בא לפני הרבי דברי
הגר”ע הנ”ל שממליץ בחוזק לשומעי לקחו שלא  להצטרף לבני
תורה האשכנזים בענין זה, ולכן לא רצה הרבי שההוראה הנ”ל יתפרסם בדפוס שלא
לפגוע בכבודו, ולכן הושמט מהנוסח הרשמי בלקו”ש. ואדרבה, מדגיש שאינו קובע
בזה למעשה, ונהרא נהרא ופשטי’.]
למעשה בחב”ד מקפידים מאד בהוצאת הציצית לחוץ, וגם כדי לקיים החובה של
תורה שיהי’ הציצית “נוטפת על הקרן” שהחמיר בזה מאד אדה”ז בפסקי
הסידור. (אלא שלזה מן הצורך להוציא לא לבד חוטי הציצית כ”א גם שולי בגד
הט”ק, וכמובן שלא כאן המקום לבאר הענין).
ומי אנכי אזו”ב הק’ כו’ אבל תורה היא כו’
ולא
אבין על מה ולמה קבע הג”ר עובדי’ בתוקף כ”כ שכל בני הישיבות הספרדים
יבדלו בזה מאחיהם האשכנזים, דבשלמה בנוגע לגדולי תורה ובעלי שם שאכן עושין כל
מעשיהם בהתאים לקבלת האר”י – מובן שעליהם להחזיק במנהגם. אבל מה זה שייך לכל
בני הישיבות כו’ שלא יודעים בין ימינם ושמאלם בעניני קבלה? ולמה להם להתראות אחרת
מאחיהם בני ישיבות האשכנזים? ובפרט שזה נגד הפסק של מרן המחבר בשו”ע. (ובעוד
שבמקומות אחרים הורה הגר”ע שלאו דוקא שדעת האריז”ל מכריע בעניני הלכה).
וצ”ע. 
[לב]. בריטב”א שם כ’ דכ”ה נמי שי’ רש”י.
[לג]. מקורו ברש”י עה”כ, ומיוסד על הספרי המובא
בסמוך: “ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים..”.
[לד]. מלשון התוס’ בע”ז שם משמע דהאיסור של דרכי
האמורי אינו שייך לע”ז והוא רק “הבל ושטות”, אבל בר”ן שם כ’
ד”בכולם יש סרך עבודה זרה”. גם מל’ המהרי”ק המובא ברמ”א
הנ”ל שכ’ “שכל מה שנהגו העכו”ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר יש לחוש
בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם”, משמע דיסוד האיסור הוא
שמץ דע”ז.
ובאנצ’ תלמודית ערך “דרכי האמורי” תפס דיש בזה פלוגתא בין תוס’
והר”ן. אבל אינו מוכרח כלל. ואין לנו לאפושי פלוגתא.
כי כוונת התוס’ לחלק בין דבר שהוא “סרך” ו”שמץ”
ע”ז לבין דבר שהוא “חוק” לע”ז. דענין “מצבה”
וכיו”ב נעשה להדיא לשם ע”ז, ושייכותו לע”ז היא ישירה. משא”כ
הענינים הנאסרים משום דרכי האמורי שייכותם היא יותר עקיפה ומעורפלת.
ובמו”נ (ג, לז) כ’ דדרכי האמורי הם ענפי מעשה המכשפים, ונשענים לעניני
הכוכבים, ויתגלגל הדבר להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם.
הרי דדרכי האמורי מסתעף מכשפים שהם מובילים לע”ז.
וי”ל דשהו גם כוונת הר”ן ד”בכולם יש סרך עבודה זרה”.
ובתוספות יום הכיפורים יומא (פג, ב, הובא בדרכי תשובה קעט, ז) ביאר בשי’
הרמב”ם ש”הרפואות שאנו אוסרים מדרכי האמורי הם רפואות שהמציאום תחילה
האמוריים מכח שהיו עובדים עכומ”ז לשמש ולירח והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה
זו ויועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב פלוני וכל כיו”ב מרפואות
שהמציאום האמוריים בסגולה מכם דתם ועבודתם על זה נאמר ובחוקותיהם לא תלכו”.
וגם לדבריו שייכותם של “דרכי האמורי” לע”ז היא רחוקה מדבר
שהוא “חוק” לע”ז, דאף שתחילת התהוותם של “דרכי האמורי”
מסובבת מאמונתם בכוכבים וכו’ מ”מ שייכותם האידנא אינו גלוי’, דגם הגויים
המבצעים סגולות האלו אינם עושים אותם לשם ע”ז אלא רק מפני ההנחה שהדברים
מועילים.
עכ”פ אין שום צורך לחדש פלוגתא בין הראשונים ביסוד האיסור ד”דרכי
האמורי”, אלא דלכו”ע קשורה לע”ז.
[גם בקהלות יעקב לע”ז סי’ ה’ כ’ דלרש”י איסורא דדרכי האמורי אינו
קשור לע”ז כלל ואינו בכלל “ובחוקותיהם” ונלמד מקרא אחרינא –
“לא תעשה כמעשיהם (משפטים כג, כד)”. וכבר העיר בס’ “סדר יעקב”
(ע”ז שם) דבשבת סז, א כ’ רש”י דדרכי האמורי כן נאסר
מ”ובחוקותיהם”. גם לא מסתבר שדוקא “לא תעשה כמעשיהם” הנאמר בהמשך ל”לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא
תָעָבְדֵם” קאי באיסור שאינה שייכת לע”ז].
[לה]. באגרות משה ח”ח יו”ד סי”א כ’
“בדבר שטיחת עשבים והעמדת אילנות בחג השבועות, שהגר”א אסר מאחר שעושין
העכו”ם בחג שלהם סמוך לשבועות, וטעם מהרש”ם אינו כלום כדכתב כתר”ה.
ועיין בעה”ש שג”כ כתב שבדורות שלנו ביטלו, כוונתו להגר”א שנתקבלו
דבריו”.
אבל לא פירש לנו למה “אינו כלום”, ואולי כוונתו כבפנים. וע’ לעיל
הערה כג ביחס לטענתו השני’ של המהרש”ם. ויש להעיר שבהקדמה לחלק זה של
האג”מ הדפיסו תולדותיו, ושם מובא בשמו שזוכר איך שבעירו בימי ילדותו היו
תלמידי וולאז’ין מתגנבים לבתי הכניסיות לפני שבועות ומסלקים משם ענפי האילנות.
לפ”ז מש”כ “שנתקבלו דבריו” של הגר”א, הכוונה היא לאו
דוקא ש”ברצון קבלו עליהם”.
[לו]. כ”ה בדפוסים וכ”ה בפי’ רבינו הלל ובפי’
המיוחס להראב”ד (לייקוואוד, תשס”ט). אבל הגר”א מחק
“אשירה”, וכ”ה במהדורת פינקלשטין.
[לז]. לר’ דוד חיים פארדו בעל חסדי דוד על התוספתא.
[לח]. כנראה נקט ד”חמנים” הם צורות של השמש
העשיות רק לנוי, והוא דלא כפשטות הדברים שהם ע”ז ממש*.  וגם הרי צורת חמה בין כך אסור משום “לא
תעשון אתי גו'”.
* אם כי רש”י בדברי הימים (ב לד, ד) כ’ רק “צורות חמה”, אבל
בבחוקותי (כו, ל-לא) פי’ דהם ע”ז ממש שמעמידין על הגגות בחמה
(וביחזקא’ שם פי’ דהם “על הגגות לחמה”). והוא עפ”י
תו”כ ריש קדושים (ודלא כתו”כ על אתר). ובמצודת ליחזקא’ (ו, ד) “צורת
חמה
היו עושים להם לפסל כי עבדו לחמה” ובישעי’ (כז, ט) “דמות
מה
עשוי לעבודת החמה”.
[לט]. עוד ב’ פרושים נאמרו בהספרי, שלכאו’ רחוקים המה מדרך
הפשט.
א] על מש”כ בספרי “ששנואה לאבות” מציין רבינו הלל להקרא
(וישלח לה, ב) ד”הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם”. וב”הגהות
וביאורים לחכם קדמון ספרדי” (להרב סולימאן אוחנא נדפס בהוצ’ דהספרי עם
פי’ רבינו הלל של ר”ש קולידיצקי, ירוש’ תשמ”ג) מציע לפרש הדברים
עפ”י מש”כ הרמב”ן (וישלח לה, ד): והנראה אלי כי בני
יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו”ם מבטל
עבודה זרה בעל כרחו (ע”ז מג, א), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב צוה להסיר
אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם
בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד
בו ולא יזרע”.
ומסיק דזהו אמנם כוונת הספרי “עבודה זרה מנין”, דהיינו ע”ז
שנתבטל.
וכמובן הדוחק להעמיס כ”ז בדבריו הקצרים של רבינו הלל.
ב] הנצי”ב פי’ שעשה אשירה או איזה צורה לא לעובדם כ”א לעבוד
ה’ תחתיהם.
ומ”מ משתמש הספרי בל’ “ע”ז”,  כי  כל
פסל או צורה שאסור, שם ע”ז עלי’. והביא ראי’ מל’ המכילתא
עה”כ (יתרו כ, כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו’: “שלא תאמר,
הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,
ת”ל לא תעשו לכם. דבר אחר, לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך
שאחרים עושין במדינות, ת”ל לא תעשו לכם”. הרי אף דקאי על צורות שעשאן
לשם ה’ או סתם לנוי, אפ”ה כיון דאסורים קראן הכתוב “אלקי זהב”.
אבל כמובן שלשון “אלקי זהב” אינו זהה לל’ “עבודה זרה”.
גם “לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו (ע”ז נח, ב)”. ואיפה מצינו
בחז”ל הביטוי “ע”ז” ביחס לצורה האסורה שאינו ע”ז?
[מ]. אלא שלפי ה”ספרי
דבי רב” שונה היא איסור זה המיוחד לדברים המשתייכים לע”ז, משאר דברים
הנאסרים מחמת “ובחוקותיהם וגו'”, דכיון דהאיסור נלמד ממצבה לא נאסר
כ”א בדבר שהיהודי עושה לצורך גבוה בדוגמת מַצֵבָה, וכמש”כ – ד”כיון
שהגוים עושים דברים הללו נמי לע”ז.. מאיסי לגבוה”, משא”כ בדבר של
רשות ליכא חומר מיוחדת בחק השייכת לע”ז, יתירה מיתר חוקי הגויים.
[וכעין הדין ד”הקריבהו נא לפחתך”, דלפעמים היא גם לעיכובא
(רמב”ם איסו”מ ב, י לענין טריפה למזבח. ובאבן האזל שם דהוא מה”ת).
אבל לשי’ הגר”א (המיוסדת על תוס’) האיסור בחק המשתייך לע”ז נכלל
בלאו ד”ובחוקותיהם”, אלא דנלמד ממצבה שחוק בסוג זה אינו נפקע מאיסורו גם
אם היהודי עושהו מסיבה הגיונית, וגם אם לא למדנו זאת מאיתם.
[מא]. ומ”מ מסתבר דאין ענין לפרסם היות ענין מסוים
מנהג עכו”ם בבתי תיפלתם. כי בדבר שאינו ידוע אין עשיית היהודי מתיחסת כלל
לחוק העכו”ם. ויתכן דהלשונות המובאים באחרונים שהגר”א “ביטל”
או “אסר” המנהג אינם מדויקים*, אלא דאחרי שנתודע הדבר להגר”א, נמנע
מזה בבית מדרשו הפרטי ובאר טעמו לחובשי ביהמ”ד. ומהם יצא הדבר.
בס’ “הגאון החסיד מווילנא” לר’ בצלאל לנדא (ע’ נו) מביא מסורת
אודות הגר צדק המפורסם מווילנא (פוטוצקי) הי”ד, שימים אחדים לפני שנשרף על
קידוש השם ועלה נשמתו הטהורה השמימה ביום ב’ דשבועות, ביקר אותו הגר”א
בכלאו. ואולי הוא הי’ מי ששיתף הגר”א בידיעה זו אודות מנהג הנוצרים
בחגה”ש הנידונית כאן.
* להעיר ממכתב הג”ר חיים מוולאז’ין שמופיע בכמה דפוסים של המע”ר
שכ’ שמצא בה טעות[ים].
[מב]. ואולי נפל טעות בדפוסים ומש”כ “ומטעם זה
אסר הגר”א..” צריך להופיע מיד אחר הקטע: “וכל דבר שהוא חוק לעבודה
זרה…”
[מג]. ויבחל”ח, גם הר”י זלושינסקי שהוצא לאור
מהדורה מפוארת של ה”מעשה רב” (בשנת תשס”ט) לא עמד כלל על שי’
הגר”א בזה, ובמלואים שם כ’ כדברי הגאונים הנ”ל דהגר”א לשיטתו דאוסר
גם דבר שיש בו טעם. וכנ”ל אין זה שייך להנידון.
ובמקורות וביאורים שם כ’ לדייק מהל’ במע”ר “כי מאחר שאינו אלא
מנהג ולא מדינא נכון לבטל”. דכוונתו דאם הי’ כתוב בתורה הי’ מותר כשי’
הגר”א בבאוריו (וכמובא בחכמת אדם המוזכר לעיל) דדבר שיש בו טעם מותר אי כתיבא
באורייתא.
וגם בזה טעה, דכנ”ל, בהדיא כ’ הגר”א דלאו דוקא בעינן כתוב בתורה,
אלא “כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר”. וא”כ אין שום חילוק בין דין
או מנהג.
[מד]. היינו בערב קראצמעך. וכ”ה מנהג הנוצרים השייכים להכנסי’ האורתודוקסית המזרחית עד היום
הזה.
[מה]. וכדהעיר בס’דברי חן” על
הרמב”ם (לרבי חיים נתנזון, נד’ בפיעטרקוב בשנת פטירת המחבר תרס”ד) בהל’
שופר שם.
והנה בנו”כ השו”ע (ט”ז, מג”א, שו”ע הרב וכו’) סי’
ר”ס מובא (מהמטה משה בשם ספר הגן) דיש מקפידים שלא ליטול צפרנים ביום ה’. ובס’
“נפש חי'” להג”ר ראובן מרגליות על השו”ע שם כ’ דשמע טעם מפני
שיום ו’ הוא יום איד לישמעאלים ודרכם לגלוח לכבודו ביום ה’, לכן קפדו ע”ז
חכמי המעריב דוגמת דברי הרמ”א הנ”ל. אבל לכאורה טעם זה אינו נכון,
דהישמעאלים אינם עובדי ע”ז, ולכן לפי הרמ”א ביו”ד ודאי מותר כיון
דיש בזה טעמא. וגם להגר”א פשוט דאין שום חשש כיון שלא מהגויים למדנוה.
[מו]. להעיר שגם בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש לא הניחו
שום ענפי אלנות או פרחים בחגה”ש. וכמובן שכך נוהגים היום בכל בתי כנסיות
חב”ד בעולם.
בשנים קדמוניות אמנם נהגו להעמיד ענפי אילנות כו’ בכמה בתי כנסיות
חב”ד כמובא ב”לוח כולל חב”ד” (שנערך לראשונה ע”י
הגר”ח נאה, ולאחר פטירתו מעודכן כל שנה ע”י צאצאיו). גם מובא
(“המלך במסיבו” ח”א ע’ שטז) שהרבי אמר שבביהכ”נ החב”די
שבו התפלל בנעוריו בניקולעייב כן נהגו להעמיד ענפי אילנות כו’. וצריך בירור מהי
סיבת נטישת המנהג.
לעיל בפנים הבאנו מהג”ר חיים שמעון דוב מחבר ס’ “שבעים
תמרים” שהי’ מחסידי אדמו”ר הצ”צ מליובאוויטש שכותב בפשיטות שנתבטל
מנהג האילנות “אצלינו” מטעמי’ דהגר”א.
ולהעיר שהרבי הי’ מורה להתרחק במאד מאד מכל ענינים שיש בהם אפי’ שמץ
ע”ז. ראה שולחן מנחם ח”ד סי’ טז-יז [לדוגמא: שלילת ההשתמשות בתאריך
לועזי, שלילת נתינת חשיבות ליום ראשון, להשמיט תיבת “סיינט” (ואפי’ האות
“ס” לבד) בכתיבת עיירות שנק’ ע”ש אדם שהנוצרים כינהו
“קדוש”, שלילת איזשהו התיחסות לכל ענין ה”אולימפיקס”, כיון
שהופעת המשחקים לראשונה ביוון העתיקה היתה קשורה לע”ז, אע”פ שאין לאלה
של היום שום קשר לזה כ”א בשם. ע”ש עוד. הרבי גם נקט מעמד בלתי מתפשר וחָמור
נגד פגישות עם האפיפיור. ראה תורת מנחם ו’ תשרי תשמ”ח אות ט”ו, ובהנסמן
בס’ המפתחות לשיחות קודש (זליגסון) ערך אפיפיור].
[מז]. שו”ת מהר”מ שיק (או”ח סי’ עח-עט).
[מח]. שו”ת מהרש”ם
(ח”א סימן קכז). וצ”ע להתאים דבריו כאן למש”כ ב”דעת
תורה” המצוין לעיל הערה כו.
[מט]. להרב דוד מנחם באבד, אב”ד טרנאפאל, תנינא סי’
ס”ב.
הגאונים הנ”ל לא נכנסו להדיון בגדר איסורא ד”בחוקותיהם”,
אבל מובן שאין דבריהם מובנים כ”א עפ”י משנ”ת בשי’ הגר”א, כי
הרי נטיעת אילנות נעשית ליפות המקום, הן אצל הגוים, והן, להבדיל, אצל היהודים.
[כדהעיר בשו”ת היכל יצחק (לריא”ה הרצוג או”ח סימן י במכתבו
להר”י לנדא אב”ד דב”ב)].
ושוב מצאתי כן להדיא בשו”ת מחזה אברהם (להרב אברהם מנחם שטינברג, רבה
של ברודי) או”ח ס”ל, דרק עפ”י שי’ הגר”א בענין אילנות בשבועות
נכונים דברי המהרש”ם.
ולהעיר שלפי הגי’ בספרי המובא בפנים “אשירה וע”ז”,
ולפי’ פירושו של ה”ספרי דבי רב”, איסור נטיעת אשירה בחצר ביהכ”נ
מפורש בחז”ל.
[רוב הדעות בענין נטיעת אילנות בחצר ביהכנ”ס הובאו בילקוט יוסף סי’
קנא, דיני קדושת בית הכנסת, אות מד].
ובני הת’ ישראל פינחס נ”י העיר מהמנהג של תלבושת מיוחדת לחזנים שהתחיל
בגרמני’ והתפשטה להונגרי’, והרבה גדולי הפוסקים אוסרוה משום חוקת הגויים (ביניהם
המהר”ם א”ש, בעל קיצור שו”ע, ה”מחנה חיים”, ה”קול
ארי'” וכו’ בקול קורא שיצא בשנת תרכ”ו כמובא בקובץ “בית
הכנסת”, ת”א תש”ח, שנה ג’ חוברת ב’ ואילך). והרי גם בענין זה יש
טעם בדבר (והוא גם קשור למנהג העתיק המוזכר בראשונים שהשליח צבור לובש טלית או בגד
ארוך לכבוד הצבור), ואעפ”כ אסרוהו, וגם אם אין הבגדים דומים לבגדי הגלחים,
כיון שעצם הדבר שנציג הציבור לובש בגדים מיוחדים דומה למנהג הגוים. (אלא ששם הנידון
במנהג מודרני שהושפע מתנועת ההתבוללות).
[נ].
בנוסף על הוספת קיום במצות שמחת יו”ט של אשתו וב”ב שמתענגים מפרחים
ושושנים.



Lag B’Omer through the eyes of a Litvak in 1925

Lag B’Omer through the eyes of a Litvak in 1925[*]
By Shimon Szimonowitz



Dov Mayani (1903-1952)

A Static and Evolving Chag

Lag B’Omer has infiltrated Jewish culture as a bona fide holiday. While the day is celebrated throughout the Jewish world, it tends to take on added significance in Eretz Yisrael. This age-old disparity has seen a little easement, probably as a result of enhanced communication between the Promised Land and the rest of the world, but the difference is still obvious.

R. Chaim Elazar Shapira of Munkács[1] (1868-1937) states, as a point of fact, “It has been the custom for hundreds of years in the holy land, especially in Meron, to make se’udos accompanied by dancing and music on Lag B’Omer. He goes on to state that conversely, in Chutz L’Aretz, although Chasidim do make Se’udos, “to also have music and dancing as in Meron would be very bizarre[2] since it is not practiced in our lands.”[3] There is no question that a lot has changed since the publication of that Teshuva in 1922.[4]

The purpose of this article is to travel back in time and view Lag B’Omer through the eyes of a Lithuanian Yeshivah student studying in the Chevron Yeshivah in 1925. By comparing his attitude to the festivities to the ones prevalent currently, we can bear witness to the evolution that Lag B’Omer has undergone outside of Eretz Yisrael in the last hundred years. At the same time, it will underscore how little it has changed in Eretz Yisrael.

On his first Lag B’Omer in Eretz Yisrael,[5] in May of 1925, Dov Mayani (1903-1952)[6] penned a letter[7] to his close friend Ari Wohlgemuth[8] who was in Europe at the time.[9] In exquisite prose,[10] Mayani vividly describes the Lag B’Omer celebration in Eretz Yisrael. One can sense surprise and even a measure of bewilderment which Mayani in turn thought he would provoke in his friend back home as well.

Dr. Joseph Wohlgemuth – Ari’s father

On one hand, we see from this letter that very little has changed in almost a century regarding how Lag B’Omer is celebrated in Eretz Yisrael. On the other hand, we see how much has changed in the rest of the world. Today we are accustomed to the festivities in Meron and we see similar events taking place all over, even outside of Eretz Yisrael. What was entirely novel to a Lithuanian Yeshiva student and his German counterpart in 1925 has now become the norm in many circles.

The letter includes many other interesting and valuable tidbits of information regarding the Chevron Yeshiva,[11] but for the purpose of this article we will focus only on the portion concerning Lag B’Omer.

Presented below is a translation of said excerpt of the letter.

 

The letter

B’Ezras HaShem, Chevron Ir HaKodesh Tibaneh V’Sikonen, Tuesday- Behar Bechukosai

Chavivi!

[Following several handwritten pages concerning various important matters, Mayani continues…] Now I will write to you about our life [in Chevron] … Let me now go over to lighter matters.[12] Today is Lag B’Omer. Today is the day that the entire Yeshiva was desperately[13] waiting for, since they are now able to remove the mask[14] of hair which was covering their faces. You should know that here [in Eretz Yisrael] there are more stringent customs. Starting from Pesach, no man may raise a hand to touch his beard.[15] [The beard] grows and increases until it matures; the hair sprouts and there is no respite from it.[16]  Picture for yourself, that even mine [=my beard] got big and wide, and I already have an idea what I will look like in the future.

Dov Mayani with his friend Yitzchak Hutner in 1928

Rabbi Dov Mayani in his later years

And now on to the topic of the fires… You should know that here there is a custom of lighting a bonfire on Lag B’Omer. And what do they do? They light a bonfire and all the people of the moshav gather next to it and they sing and dance. The source of the custom seems to be in Kabala but it used to have a different character.[17]

Lag B’Omer is the Hilula [lit. a celebration] of Rabbi Shimon Bar Yochai, the anniversary of his death. It is brought in the Zohar that his disciples would come to his grave and light candles in his memory and they would spend the day as a quasi-holiday.[18] The Mekubalim in the days of the holy Ari z”l [R. Yitzchak Luria (1534-1572)] renewed the custom and through the influence of Chasidim and their entire sect[19] it was adopted by the entire nation. It is self-understood what kind of form it has already taken on by now…

On the day [of Lag B’Omer] they gather from the entire land [Eretz Yisrael], mostly from the Chasidim, Sefardim, and the Bucharim, at the grave of Rabbi Shimon Bar Yochai in Meron, near Tzefas, and they make a big fire and they light candles and oil; all that they can get their hands on.[20] They throw all kinds of clothes into the fire, expensive items, and notes with requests on them.[21] This custom, although opposed by many of the Gedolim, still remained strong, and the masses believe in it and in its powers[22] It used to be a Yom Tov of Chasidim and Anshei Ma’aseh, but now it has the character described above, and it is certainly not appropriate to be excited about it.

From all corners of the Land, they come with their sick children, and with the young ones which are to get a haircut for the first time[23] and the hair is then thrown into the fire etc. They break out in dances and circles.[24] In short, these festivities are celebrated with magnificence and splendor.[25]

Lighting of smaller fires is also done throughout the land. In Chevron the townspeople made a fire last night and they invited the entire Yeshiva. The Hanhala [management] of the Yeshiva itself with the Rav [Rabbi Moshe Mordechai Epstein (1866-1933)] at its helm didn’t respond to the invitation at all, and declared that it totally doesn’t recognize it [= the festivities]. But many of the Yeshiva students came to see, and I[26] too was among the onlookers.

They went climbed up on to the roof after Ma’ariv and lit a large bonfire at the center and sang a Chasidic song. The students of the Yeshiva joined in spontaneously and many of them danced around the fire. It was an amazing sight, albeit a bit wild and lacking Jewish flavor. In didn’t find favor in my eyes at all, but it was interesting to watch.

Mainly it was a Chag for their children[27] who went around with fireworks[28] in their hands and with beaming and shining faces.

Analysis

[1] “…here there are more stringent customs…”

Mayani comments that in Eretz Yisroel there are more stringent customs regarding shaving during Sefirah. In HaHar Hatov (p. 49) it is suggested in a footnote that it can be deduced from this comment that in Berlin [whence Wohlgemuth hailed] they were lax regarding the customs of the Sefirah days.

I believe this to be in error. It seems that Mayani was referring to the difference in custom between Lithuania and Eretz Yisroel. In Lithuania, religious Jews refrained from shaving only from Rosh Chodesh Iyar until Lag B’Omer [18 days] and then again from Lag B’Omer until the Sh’loshes Yemei Hagbala [13 days], thus never allowing the beard to grow too long. See Aruch HaShulchan (493:6) where he confirms this to be the custom in Lithuania”.[29] In Eretz Yisrael, the Yeshiva students felt compelled to conform to the local custom which was to observe Sefirah from Pesach until Lag B’Omer. Since they couldn’t shave from Erev Pesach, it forced them to grow their beard for twice as long as they had been accustomed to in Europe.

Regarding laxity with Sefirah, R. Eliezer Brodt pointed me in the direction of a letter dated May 10, 1938, in which Ernst Guggenheim, a French Yeshiva student who traveled to study in the Yeshiva in Mir, reports “everyone has a dirty beard, but in other yeshivot, like the one in Brisk, for example, the whole Yeshiva, with the Rosh Yeshiva in the lead, shaves during this period” (Letters from Mir: A Torah World in the Shadow of the Shoah pp. 127-128). Guggenheim writes again about his beard on May 29th (ibid p. 137) “I wear a quite gorgeous beard at this moment, six-week-old and cleaned on Lag B’Omer. It’s not simply a piece around the chin, but a collar à la Hirshler before he trimmed it. Moreover, soon I will make it disappear even though it is already popular at the Yeshiva.” See Nefesh HaRav p. 191.

[2] “Lag B’Omer is the Hilula of Rabbi Shimon Bar Yochai, the anniversary of his death”

Lag B’Omer is not mentioned anywhere in the Mishnah or Talmud. An early reference to it can be found in the name of R. Zerachya HaLevi of Gerona (c. 1125-1186). Accordingly, R. Zerachya was in possession of an old Sephardic manuscript of the Talmud which alludes to the fact that Rabbi Akiva’s disciples ceased to die on that date.[30] R. Menachem HaMeiri (1249 – 1306) is probably one of the earliest sources to explicitly mention the day of Lag B’Omer. [31] Despite that fact that these Provencal sages[32] do mention this day as the end of the mourning period, they do not mention it as a reason to celebrate it in any shape or form.

There is also very little in the classical Poskim regarding the origins of Lag B’Omer. R. Moshe Isserls (1520-1572), based on Maharil, simply states that one must ‘celebrate a bit’[33] on Lag B’Omer.[34] The Vilna Gaon (1720-1797) indicates that the reason for celebration is the fact that the disciples of Rabbi Akiva ceased to die on that day.[35] This would also appear to be the reason given by the Maharil. The problem is, as pointed out by R. Aryeh Leibish Balchubar (1801-1881), that the reason they stopped dying is because there were none left. Why would this be a reason to celebrate?[36]

R. Avraham Gombiner (c. 1635-1682) relates in the name of R. Chaim Vital (1542-1620), that someone once said Nachem [a prayer with an expression of mourning] on Lag B’Omer and was punished.[37] It would seem that this event was unrelated to Rabbi Shimon Bar Yochai or his place of burial. R. Aaron Alfandari (c. 1700–1774) questions this omission and points out that the reason why the man was punished is only because he said Nachem on the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai and not because it was Lag B’Omer… if it was because of Lag B’Omer”.[38] R. Menachem Mendel Auerbach (1620-1689) prefaces the abovementioned story by saying that it is the custom in Eretz Yisrael to visit the graves of Rabbi Shimon and his son Rabbi Elazar on Lag B’Omer. He identifies the anonymous man mentioned by R. Gombiner as a Rabbi Avrohom HaLevi, and adds that R. Yitzchak Luria delivered a message from Rabbi Shimon bar Yochai to R. Avrohom HaLevi, that the latter is going to be severely punished for saying Nachem on the day of “my happiness”.[39]

Regarding R. Alfandari’s argument that Lag B’Omer was not the reason for R. Avrohom Halevi’s punishment, but rather due to the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai, R. Chaim Yosef Dovid Azulai (Chida, 1724-1806) suggests that Lag B’Omer and Hilula of Rabbi Shimon are one and the same. In other words, the source of celebration on Lag B’Omer was the fact that it was the Hilula of Rabbi Shimon. Still, R. Alfandari viewed these as mutually exclusive. In any event R. Azulai also concedes that the opposition to saying Nachem was confined to the place of Rabbi Shimon’s burial. Interestingly enough, R. Azulai ends his remarks by praising R. Gombiner’s ambiguous wording since it leads to what he sees as a positive conclusion, that one should celebrate on Lag B’Omer regardless of whether he is at the gravesite of Rabbi Shimon or not. He merely points out that the intensity of the celebration is greater near the gravesite.

Although we now know that Lag B’Omer is the Hilula of Rabbi Shimon, we are still left in the dark regarding the exact reason for celebration. The most popular explanation is the one which Mayani mentions here, that it was the anniversary of Rabbi Shimon’s death. R. Azulai mentions this possibility, but elsewhere in his writings he questions it. R. Dovid Avitan in his notes on the Birkei Yosef, argues that R. Azulai’s conclusion was that it was not the anniversary of Rabbi Shimon bar Yochai’s death. This is corroborated by a more reliable manuscript of R. Shmuel Vital’s (1598 – 1677) writings. Instead R. Azulai suggests that perhaps Lag B’Omer was the day that Rabbi Shimon began studying Torah at the feet of Rabbi Akiva.

Lag B’Omer has confounded many halachic authorities throughout the generations.[40] For a more comprehensive treatment of this subject, the reader is referred to R. Eliezer Brodt’s Seforim Blog article: http://seforim.blogspot.co.il/2011/05/printing-mistake-and-mysterious-origins. and for a great lecture on the subject, Professor Shnayer Leiman’s the strange history of Lag B’Omer is strongly recommended.

[3] “…at the grave of Rabbi Shimon Bar Yochai in Meron, near Tzefas…”

It is safe to say that nowadays the name Meron garners instant recognition among most religious Jews. Yet in 1925 this was apparently not the case. Mayani felt compelled to identify Meron as being situated “near Tzefas.” The Chasam Sofer, in his teshuva about the Lag B’Omer festivities, writes that “they gather from all over in the holy city of Tzefas to celebrate the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai”.[41] Throughout the entire Teshuva he fails to mention Meron by name. While it is true that in those days they would gather from all over the Land and converge in Tzefas and then go on to Meron, as recorded by Rabbi Menachem Mendel of Kaminetz (1800-1873) in his Koros Ha’itim, it is still noteworthy that the Chasam Sofer does not mention the name of the town. When discussing the custom of gathering in Meron on Lag B’Omer, R. Aryeh Leibish Balchubar also feels a need to add that this takes place in the village Meron “which is near Tzefas”.[42]

[4]They throw all kinds of clothes into the fire, expensive items… opposed by many of the Gedolim…”

The custom of throwing expensive clothes into the fire in honor of Rabbi Shimon is well documented. One of the earliest descriptions available is found in a letter written by a student of R. Chaim Ben-Attar (1696-1743) in which he writes that R. Chaim went to Meron the day after Purim of 1742 and “lit many clothes” in honor of the Tanna.[43] R. Menachem Mendel of Kaminetz (1800-1873) is an early eyewitness who describes how this was practiced on Lag B’Omer itself. He relates that they would sell the honor of igniting the fire for a large sum of money and the one who bought it would take a large scarf in good wearing condition, light it, and throw it into a bowl of oil. Additional historical accounts of burning clothes are compiled in the introduction to the 2011 edition of R. Shmuel Heller’s Kevod Malachim.

This custom merited the ire of R. Yosef Shaul Nathanson (1808–1875). In a Teshuva concerning an event that took place in 1842, R. Nathanson writes that he has a lot to say about the custom of burning clothing in honor of Rabbi Shimon on Lag B’Omer. He maintains that “they are transgressing the prohibition against wasting[44]  and are engaging in superstitious practices[45] which are forbidden”. He adds that this custom was obviously not practiced in the days of the Ari z”l and he is certain that R. Yosef Karo would not have allowed it. R. Nathanson ends off by saying that he guarantees that if they were to take all that money [wasted on the burning of clothes] and use it to support the poor of Eretz Yisrael, Rabbi Shimon bar Yochai would derive much more pleasure from it.[46] These very sentiments are also expressed by the Sephardic Rishon L’Tzion, R. Rafael Yosef Chazan (c.1741 – 1820).[47]

In 1874 the Chief Rabbi of Tzefas, R. Shmuel Heller (1803-1884), authored a pamphlet named Kevod Malachim, in which he vehemently defended this practice and thereby encouraged its continuation despite of the abovementioned opposition. For a more comprehensive treatment of this fascinating subject, the reader is referred to Prof. Daniel Sperber’s Minhagei Yisroel vol. 8 pp. 72-83.

It is also possible that Mayani was referring to the Teshuva of R. Moshe Sofer (1762–1839) in which he takes issue in general with the festivities in Meron. According to R. Moshe Sofer, turning a day on which no miracle occurred into a Chag, constitutes a transgression of the commandment against adding to the Torah.[48]  Allusion to the lighting of the fires is treated with similar disapproval.[49]


Kever of Rabbi Shmuel Heller

[5] “It used to be a Yom Tov of Chasidim and Anshei Ma’aseh…”

Mayani obviously did some research on Lag B’Omer. In a letter dated April 25, more than a week before Lag B’Omer, he writes:

Here in the Land, Lag B’Omer, the anniversary of the death of Rabbi Shimon bar Yochai and many of his disciples, is a great Chag for the people of the Yishuv. Originally it was [intended] only for the Talmidim and people of a high caliber, but now ‘that there are scarcely any men of high caliber and there is an influx of big-mouths and strongmen’, it has lost it pure character. I heard from people in Jerusalem that very few of the very pious[50] visit the village of Meron on that day.[51]

This sentiment that Lag B’Omer used to be celebrated in a more spiritual manner in earlier times is found in some other sources as well. Among others, R. Nathanson (שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט) argues that in all probability back in the days of the Ari z”l, they would only learn by the graveside of Rabbi Shimon and recite prayers so that he should awaken the mercy of Heaven.

[6] “…sang a Chasidic song…”

From his letter one gets the sense that Mayani was a bit prejudiced against chasidim as was typical of a Lithuanian Misnaged. This happens to be far from the truth. On his farewell trip leaving Europe he stayed by a Chasid who was an Agudah leader and in addition to discussing with him Torah topics, Dov Mayani learned many Modzhitzer Nigunim during his stay. According to his daughter this encounter made a deep impression on Mayani’s musical style.[52] She also says that in general her father had an affinity toward Chasidus.[53]

Nevertheless, Mayani can be critical at times of what he called a “Chasid Shoteh”. In a letter describing his fellow passengers on the boat trip to Eretz Yisrael, Mayani describes a Belzer Chasid whose entire Judaism was encompassed in his sidelocks, his beard, his long gabardine, despised Lithuanians, and minimized interaction with any other kind of people (תמצא לו החברה חסיד בלזאי שוטה, אשר כל יהדותו בפאותיו וזקנו וקפוטתו תלויות, ושונא הליטווקים תכלית שנאה וממעט מכל שיח ושיג עם אנשים אחרים.). On the other hand, in that same letter, he describes a Chasid of Chabad in glowing terms, as someone he considers to be a Lamdan and an important man… (גם חסיד ליטאי, מחסידי חב”ד איש למדן וחשוב בעירתו אשר ירד מגדולתו ועשרו לרגל המלחמה ובעוד כוחו עמו עולה לארץ ללמד בה ולהאחז בה).

Later in his life he came even closer to Chasidus. His daughter Rivka states that despite his Lithuanian upbringing and education, her father possessed a Chasidic soul.[54] He especially appreciated the emphasis placed on music. In his later years, he became close to some Chasidic leaders such as R. Yisrael Alter (1895-1977) and R. Simcha Bunim Alter (1898-1992). He was even asked by the latter to deliver sermons in the Gerrer Yeshiva in Tel Aviv in 1941. He also forged a close relationship with R. Chaim Meir Hager of Viznitz (1887-1972) and Reb Arele Roth of Jerusalem (1894-1947), and even prayed with a Gartel given to him by R. Hager.[55]

[*] I would like to express my appreciation to Professor Shlomo Tikochinsky (See note below) and my friend Eliezer Brodt for providing me with important sources for this article. A tremendous debt of gratitude is owed to my mother for spending her precious time editing this article. I also need to mention my friends R. Eli Reisman and Binyamin Steinfeld for reviewing this document and offering insightful edits that have been incorporated in the final version. Many thanks also go to R. Shaul Goldman for reviewing it and contributing to its style and final form.
[1]  חלק ג סימן ס
[2] “כזרות יחשב”
[3]
“כיון שזהו אינו נוהג פה במדינתנו”
[4] Here the present Munkatcher Rebbe can be seen lighting a Lag B’omer fire and dancing in front of it. This is a clear deviation from the teshuva of his Grandfather, the Minchas Elazar. While one can be sure that he found good reason to institute the change, for our purposes this observation helps document the evolution of the Chag.

The same change has recently been observed in Satmar. The present Satmar Rebbe of Monroe is on record for having once spoken out against bonfires on Lag B’omer in Chutz La’aretz, saying that they are against the custom, yet he later reversed himself and instituted perhaps the biggest bonfire festivity outside of Eretz Yisroel. See here for more details and for a link to his original speech against bonfires. See also חידושי תורה מהר”א ט”ב תשס”א אמור/ל”ג בעומר p. 194 where the Rebbe writes:

וזה הענין מה שנוהגין גם בחוץ לארץ להדליק נרות ומאורות בלילה הזה…

[5] He arrived in Eretz Yisrael on the tenth day of Shevat 5685 (February 4th 1925).
[6] He was born Dov Karikstansky. In Yeshiva, he was nicknamed ‘Berel Grodner’ after his hometown Grodno. Shortly after arriving in Eretz Yisrael he Hebraized his surname to Mayani. See אעברה נא p. 71 for the story behind the name change.[7] The letter was transcribed in its original Hebrew and published by his daughter Rivka Monowitz in the digital supplement to her אעברה נא, called ההר הטוב. The letter begins on p. 46 of ההר הטוב. Pictures of the original letter were supplied to me by Professor Shlomo Tikochinsky who transcribed the letters published in ההר הטוב. Almost the entire portion of the letter presented here also appears in the original Hebrew in Tikochinsky’s latest and most fascinating book, למדנות מוסר ואליטיזם p. 243. Prof. Tikochinsky was also kind enough to supply me with the pictures of Dov Mayani.
[7] Ari studied together with Dov at the Slobodka Yeshiva in Europe. Later they studied together at the Berlin seminary where they both became attached to the legendary Rabbi Avraham Eliyahu Kaplan. Ari was from Berlin, where his father Dr. Joseph Wohlgemuth served as a professor of Talmud and Jewish philosophy at the Rabbinical Seminary. The younger Wohlgemuth was constantly struggling to reconcile his “Yekkeshe” upbringing with his Eastern European Lithuanian Mussar education. In this matter Dov and Ari were soulmates who worked together to synthesize these two different worlds. (See אעברה נא p. 127)
[8] Ari studied together with Dov at the Slobodka Yeshiva in Europe. Later they studied together at the Berlin seminary where they both became attached to the legendary Rabbi Avraham Eliyahu Kaplan. Ari was from Berlin, where his father Dr. Joseph Wohlgemuth served as a professor of Talmud and Jewish philosophy at the Rabbinical Seminary. The younger Wohlgemuth was constantly struggling to reconcile his “Yekkeshe” upbringing with his Eastern European Lithuanian Mussar education. In this matter Dov and Ari were soulmates who worked together to synthesize these two different worlds. (See אעברה נא p. 127)
[9]
We can assume that Ari was in his native Germany at the time. One can also glean this information from the last few lines of this letter. Dov writes to Ari that he and another student at the Yeshiva were debating whether Graetz’ book ‘Geschichte der Juden’ [History of the Jews] begins with the Exodus or only after Joshua conquered Eretz Yisroel. Dov says that he remembers reading a half a year ago in a Russian translation of the book about the Exodus, but his friend insists that the book only begins after they entered Eretz Yisroel. He asks Ari to take a look at the book and let him know who is right. It would seem that since Ari was in Berlin he was in the position to easily look up the answer.

For the benefit of the curious reader, it is worth noting that there was merit to both sides of the argument. Graetz begins with the crossing of the Jordan, but then goes back to describe the Exodus. See here.
[10] The letter was written in beautiful Hebrew. It is quite amazing that a Yeshiva student in 1925 mastered Modern Hebrew. See אעברה נא p. 34 for a discussion regarding how Mayani mastered the relatively new language.
[11] There are many interesting parts to the letter, but it is worth mentioning in particular Mayani’s description of Rav Isser Zalman Meltzer’s (1870 – 1953) visit to the yeshivah. Rav Isser Zalman was a brother-in-law of the Slobodka Rav and Rosh Yeshiva, Rav Moshe Mordechai Epstein. Mayani writes that Rav Isser Zalman came to spend the weekend in the city of Chevron to which his brother-in-law had just relocated from Slobodka. He describes an exciting shiur which Rav Isser Zalman delivered on Sunday. He adds that Rav Isser Zalman is a more outstanding Magid Shiur [ר”מ יותר מצויין] than his brother-in-law Rav Moshe Mordechai. He also praises Rav Isser Zalman’s personality by noting that he is a very gentle sweet person with a young spirit which draws his students. Mayani also shares that Rav Isser Zalman had a Yahrtzeit and davened all the Tefillos for the Amud. One cannot help but smile while reading that the musical Mayani admits that he “begrudgingly” (בדיעבד שבעתי מזה רב רצון) immensely enjoyed Rav Isser Zalman’s davening.
[12]
Earlier in the letter Mayani tells Wohlgemuth about how he spent the “יום הזכרון” dedicated in memory of their joint Rebbe, the legendary Rav Avraham Eliyahu Kaplan. In spite of the fact that the Alter of Slobodka had an unspoken agreement with Rav Avraham Eliyahu that the latter was not to attract Slobodka students to the Berlin Seminary, Mayani was attracted to R. Kaplan when he visited Slobodka and subsequently joined R. Kaplan in Berlin. This went against the Alter’s view that the Seminary was only for German-born students who grew up with a “Torah im Derech Eretz” upbringing. See אעברה נא p. 45.
 [13] “בכיליון עיניים”
[14] “מעטה”
[15] “לנגוע בזקנו”
[16]

Utilizing a clever play on the words of the prophet Yechezkel (16:7), Mayani writes:

“ויגדלו וירבו ויבואו בעדי עדים, השער צמח ואין נגדו עזרה”

[17] “ואף צביון לגמרי אחר היה לו”
[18] “ומא דפגרא”
[19] כת was a derogatory term used by Misnagdim when referring to Chasidim.
[20] “ל אשר ידם מגעת”
[21] “ופתקאות בקשה”
[22] “סגולות”
[23] This custom has many sources and is beyond the scope of this article.
[24] “מחול”
[25] “פאר והדר”
[26] “אני הקטן”
[27] In many sources, Lag B’Omer is described as a day focused on children. Among others see Minhagim of Worms (מנהגי וורמיישא ח”א אות צה וח”ב עמוד קע”ה) were it is described as a relaxed day in which the teachers provide their students with goodies.
[28] In the source, it says אבוקות קטנות – “Feuerwerke”. In HaHar Hatov it is mistakenly transcribed as “Feueraserke”.
[29] וכן המנהג שלנו.
[30] See Sefer HaManhig הלכות אירוסין ונישואין סימן קו.
[31] בית הבחירה יבמות סב, ב וע”ע תשב”ץ חלק א סימן קעח.
[32] R. Zerachya, Me’iri, Sefer Hamanhig were all from the Province. See also Kaftor V’Ferach (פרק ז עוד בענין טבריה) where another Provincial sage mentions Lag B’omer as the end of the mourning period.
[33] מרבים קצת שמחה ואין אומרים תחנון.
[34] רמ”א סימן תצג סעיף ב.
[35] ביאור הגר”א שם ד”ה ומרבים.
[36] שו”ת שם אריה סימן יד.
[37] מגן אברהם שם סעיף ב.
[38]  יד אהרן שם.
[39] עטרת זקנים שם.
[40]
R. Yosef Shaul Nathanson (שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט) questions why one would celebrate the anniversary of a Tanna’s death. He points out that on the anniversary of Moshe Rabbeinu’s death on the seventh of Adar it is customary to fast, so why would we celebrate on the anniversary of Rabbi Shimon’s death:

תמהתי דהרי אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות ואנו מתענין על מיתת צדיקים ואיך נעשה יום טוב במות רבינו הגדול רשב”י ז”ל ובמות מבחר היצורים משה רבינו ע”ה אנו עושין ז’ אדר בכל שנה ואם הזוהר קרא הלולא דרשב”י היינו לו שבודאי שמחה לו שהלך למנוחה אבל אותנו עזב לאנחה.

R. Aryeh Leibish Balchubar (שו”ת שם אריה סימן יד) penned a responsum in which he criticized the “newfangled” custom of turning a Yahrtzeit into a day of celebration. He insinuates that the Chasidim are responsible for what he sees as a deviation, and he chastised them for doing so:

בימים ההם ובזמן הזה החלו בני עמנו במקצת מחוזות, כמו וואלין פאדליא אוקריינא ועוד, לשלוח ידם במנהגים שנהגו בהם אבותינו ואבות אבותינו מעולם.. ועתה באתי לדבר על מה שכתב הרמ”א ביורה דעה ס”ס ת”ב בשם הרבה פוסקים קדמונים שמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו… ומשנים קדמוניות נהגו כן כל מדינתנו והוא מנהג וותיקין שנתיסד מקדמונים ואין אדם רשאי לבטלו אם לא ע”פ אונס.

R. Balchubar writes that the Chasidim bring proof from the celebrations on Lag B’Omer that a Yartzeit is a cause for celebration. As can be expected he rejects their claim, by saying that it is not the reason why we celebrate Lag B’Omer:

ואומרים כי חלילה להתענות ביום מיתת הצדיק רק מצוה להרבות בשמחה וראייתם ממה שמרבים בשמחה בל”ג בעומר על קרב הצדיק בוצינא קדישא רשב”י כידוע שמתאספים שמה מכל הארצות ומדליקים שם הדלקות ומאורות רבות וששים ושמחים במקום מנוחתו בכפר מירון הסמוך לצפת. ואומרים בתר רשב”י אנן גררינן וממנו אנו לומדים לעשות כן להצדיקים האלה הקדושים אשר בארץ. ומה שנהגו עד כה להתענות ולהתאבל ביום זה, הוא נתקן רק לפני אנשי ההמון ואנשים פשוטים אשר צריכים להתאבל במיתתם, לא הצדיקים והחסידים המפורסמים אז הוא יום שמחתם כידוע מהמעשה בכתבים ובמגן אברהם וכו’ ומזה נתפשט המנהג הרע הזה כמעט בכל האנשים כי כל אחד יאמר אבי היה צדיק וחסיד וכו’ וכדי לבטל פטפוט דבריהם ושיחה בטלה שלהם נגד תורה שלמה שלנו…

After rejecting the possibility that a Yahrtzeit is a reason for celebrating, R. Balchubar continues with a lengthy discussion regarding the cause for celebration on Lag B’omer.
[41] שו”ת חתם סופר יורה דעה סימן רגל
[42] שו”ת שם אריה סימן יד
[43] אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר אגרת ז’
[44] בל תשחית
[45] דרכי אמורי
[46] שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט
[47] חקרי לב מהדורה בתרא יורה דעה סימן יא
[48] בל תוסיף
[49] שו”ת חתם סופר יורה דעה סימן רגל
[50] היראים
[51] ההר הטוב עמ’ 43-44.
[52] אעברה נא עמ’ 58
[53] שם עמ’ 63
[54] היה בעל נשמה חסידית
[55] אעברה נא עמ’ 262-263




Afikoman – “Stealing“ and Other Related Minhagim

Afikoman – “Stealing“ and Other Related Minhagim*
By Eliezer Brodt



One of the most exciting parts of Seder night for kids is the “stealing” of the afikoman. Children plan well in advance when the best time would be for them to steal it, where they will hide it, as well as what they should ask for in exchange for it. Not surprisingly, toy stores do incredibly good business both during Chol Hamoed and in the days following Pesach because of this minhag. In this article I would like to trace the early sources of this minhag and also discuss rabbinic responses to it.[1]



That the minhag of stealing the afikoman was observed widely in recent history is very clear. For example, Rebbetzin Ruchoma Shain describes how she stole the afikoman when she was young; her father, Rav Yaakov Yosef Herman, promised her a gift after Yom Tov in exchange for its return.[2] Raphael Patai describes similar memories from life in Budapest before World War II.[3] In another memoir about life in Poland before the war, we find a similar description,[4] and in Alexander Ziskind Hurvitz’s Yiddish memoir about life in Minsk in the 1860s, he writes that he stole the afikoman on the first night of Pesach, that his father gave him nuts in return, and that he was warned not to steal it on the second night.[5]



Interestingly, there were occasions when the stealing of the afikoman involved adults as well. For example, in his informative memoir about life in Lithuania in the 1880s, Benjamin Gordon describes stealing the afikoman with the help of his mother,[6] and going back a bit earlier, we find that Rav Eliezer Shlomo Schick from Hungary was encouraged by his mother to steal the afikoman and to ask his father for something in exchange.[7]



But even those who recorded this minhag occasionally referred to it in less than complimentary terms. For example, in 1824 a parody called the Sefer Hakundos (literally, the “Book of the Trickster”) was printed in Vilna,[8] which describes how the “trickster” has to steal the afikoman and claim that someone else stole it.[9] In fact, this custom is even found in the work of a meshumad printed in 1856.[10]



Opposition to the Minhag



Given the implication that this minhag not only encouraged stealing but actually rewarded children for doing so, there were many who opposed it, including the Chazon Ish,[11] the Steipler,[12] Rav Shlomo Zalman Auerbach,[13] the Lubavitcher Rebbe[14] and Rav Tzvi Shlezinger.[15] Rav Shemtob Gaguine writes that Sefardim do not have the custom of stealing the afikoman, and he explains that this is because it is forbidden to steal even as a joke since it encourages stealing.[16] And Rav Yosef Kapach writes that this was not the minhag in Teiman as it is forbidden to steal, even for a mitzvah.[17]



Rav Aron of Metz (1754-1836) protests against this minhag in his work Meorei Or, as the goyim will say that the Jews are trying to teach their children to steal, as they did in Mitzrayim.[18] The question is, what does he mean?



In the anonymous work of a meshumad printed in 1738, we find a detailed description of the stealing of the afikoman by the youngest child and how he tries to get a reward for it from his father. He writes that the reason for this minhag is to teach the child to remember what the Jews did in Mitzrayim—that they borrowed from the Egyptians and ran away with the items.[19] This was the concern of Rav Aron of Metz. It is possible that this is why Rabbi Yair Chaim Bacharach of Worms writes in Mekor Chaim that there is reason to abolish this minhag.



How far back can this minhag be traced, and what is the source for it?



In most of the Rishonim and early poskim, in describing the part of the Seder called Yachatz, we find mention of breaking the matzah. Some go so far as to say that the leader of the Seder puts it on his shoulders and walks a bit with it (others do this only later on, when they eat the afikoman).[20] Some mention putting it under a pillow to watch it,[21] but there is almost no mention of children stealing it. The earliest source for the custom of stealing the afikoman that I have located is the illustrated manuscript Ashkenazic Haggadah, known as the Second Nuremberg Haggadah, written between 1450 and 1500. On page 6b, the boy puts out his hand to get the afikoman from his father. Later on in the Haggadah (p. 26b), in the section called Tzafun, the leader asks for the afikoman that the boy had hidden.[22] However, in almost all the many works related to the Seder, we do not find such a custom mentioned.



Although it’s mentioned in the Second Nuremberg Haggadah, we do not find it mentioned again after that for many years. Worth noting, for example, is that in the famous illustrated Haggadah of Prague (1526), there is no mention or picture of such a thing.[23]



In the work Siach Yitzchak of Rav Yitzchak Chayes (1538-1610), which is a halachic work on the Seder night, first printed in 1587, there is mention of the stealing of the afikoman, but not exactly the way we do it today.[24]



Rabbi Yair Chaim Bacharach of Worms (1638-1702) writes in Mekor Chaim that the children had a custom to steal the afikoman.[25]



One of the earliest printed references can be found in the work Chok Yaakov on hilchos Pesach by Rabbi Yaakov Reischer (1660-1733), first printed in 1696 in Dessau. He wrote that in his area, children had the custom to steal the afikoman.[26]



Rav Yosef Yuzpha of Frankfurt also cites this custom in his Noheg Ketzon Yosef, first printed in 1717.[27] Rav Yaakov Emden (1698-1776) cites the custom as well.[28]



Where does this minhag come from? Many Acharonim[29] point to the Gemara (Pesachim 109a), which mentions that we are “chotef” the matzos on the night of Pesach for the children.[30] What does “chotef” mean in this context? The Rishonim offer different explanations.[31] The Rambam writes that on this night one has to make changes so that the children will notice and ask why this night is different, and one answers by explaining to them what happened. The Rambam adds that among the changes we make are giving out almonds and nuts, removing the table before we eat, and grabbing the matzah from each other.[32] Rabbeinu Manoach points to the Tosefta as the source for the Rambam that “chotef” means to grab.[33] Some Rishonim, quoting the Tosefta, write clearly that it means to steal.[34]



The truth is that, based on the Rambam, we can understand where this minhag came from. The night of Pesach is all about the children. The Seder night is a time when we do many “strange” things with one goal in mind—to get the children to notice and ask.[35] The purpose of this is to fulfill the main mitzvah of the night—sippur yetzias Mitzrayim. The mitzvah of zecher l’yetzias Mitzrayim lies behind many mitzvos. The reason for this, says the Chinuch, is that Yetzias Mitzrayim was testimony that there is a God Who runs the world, and that He can change what He wants when necessary, as he did in Mitzrayim.[36] Elsewhere, the Chinuch adds that the reason Yetzias Mitzrayim is related to so many mitzvos is that in doing a variety of activities with this concept in mind, we will internalize the importance of this historic event.[37]



“Strange” Things at the Seder



Following are some of the various minhagim that are intended simply to get the children to ask questions.



The Gemara (Pesachim 109a) mentions that they gave almonds and nuts so that the children should stay awake.[38] All the various aspects of the Karpas section of the Seder, according to many, are for the purpose of prompting them to ask[39] what’s going on—from washing before eating vegetables[40] to omitting a brachah on the washing,[41] dipping the vegetable into salt water, and eating less than a kezayis,[42] breaking the matzah at Yachatz,[43] lifting the ke’arah before saying “Ha Lachma Anya,”[44] switching to Hebrew at the end of “Ha Lachma Anya,”[45] removing the ke’arah before reciting the Haggadah[46] (or removal of the table), giving even the children four cups of wine, and pouring the second cup at the beginning of the Haggadah.[47] Although numerous reasons are given for these minhagim, one common reason is that they are intended to spark the children’s curiosity, which leads to a discussion of Mitzrayim and all the miracles that took place there.



According to the Rambam, this is what lies behind the stealing of the afikoman—it is yet one more thing that we do to get the children involved and prompt them to ask questions. All this can explain another strange custom. The Chida writes that at a Seder he attended during his travels, a servant circled the ke’arah around the head of each male at the Seder three times, similar to what many do during kaparos with a chicken.[48] There are even earlier sources for such a minhag.[49]



Additional Sources in Favor of “Stealing”



At the Seder of the Chofetz Chaim and his son-in-law, the children did steal the afikoman.[50] In Persia, we find that some had this custom as well.[51] Rav Yisroel Margolis Yafeh, a talmid of the Chasam Sofer, also defends the minhag of stealing the afikoman.[52]



Earlier, I mentioned that Rav Shlomo Zalman Auerbach was against stealing the afikoman. Interestingly enough, his rebbe, Rav Dovid Baharan Weisfish, did allow it.[53] Rav Avigdor Nebenzahl writes that he did not understand the reasoning of his rebbe, Rav Shlomo Zalman, since it did not encourage the children to steal but simply helped them stay awake.[54]



There is a much earlier work that offers a similar premise. Rav Yosef Yuzpa of Frankfurt writes in his work Noheg Ketzon Yosef that one should not discontinue the minhag that children steal the afikoman and get something in return from their father, as this keeps them awake and they discuss Yetzias Mitzrayim.[55] And as far as the argument that stealing is never permitted, Rabbi Weingarten points to Hilchos Purim, in which we find that some level of damage is permissible for the sake of simchas Yom Tov.[56]



Other Reasons for This Custom[57]


Rabbi Yair Chaim Bacharach of Worms writes in Mekor Chaim that the reason for custom is to teach children to cherish the mitzvos.



Related to all of this is an interesting teshuvah in the anonymous work Shu”t Torah Lishmah. The author was consulted by a talmid chacham who had visited a family on the Seder night, and the head of the household put out a stack of matzah before beginning the recital of the Haggadah so that everyone could recite it over a piece of matzah. When he brought out the matzah, everyone ran to grab a piece. The guest was upset about this, and they explained to him that the purpose was to demonstrate their love for the mitzvah. The guest felt that it was an embarrassment to the mitzvah to act in such a coarse way; in addition, there is an issue not to grab bread greedily. The author of Torah Lishmah pointed to the Gemara in Chullin (133a), which suggests that since they were doing it to show their love for the mitzvah, it was not a problem.[58]



Rav Moshe Wexler, in Birkas Moshe (1902), gives a simple reason for this minhag. We are concerned that we will forget to eat the afikoman; what better way to remember than to have a child remind you since he wants to get his reward?[59]



Deeper Message Behind the Minhag



One last idea about this minhag, which is very much worth quoting, comes from Rabbi Shimon Schwab:



“I personally do not care for the term ‘stealing the matzah.’ It is un-Jewish to steal—even the afikoman! The prohibition against theft includes even if it is done as a prank (see Bava Metzia 61b)… Notwithstanding the fact that children taking the afikoman is not stealing because it is not removed from the premises, it would still be the wrong chinuch to call it ‘stealing.’ Rather, I would call it ‘hiding the matzah,’ to be used later as the afikoman, which is called ‘hidden.’



“There is an oft-quoted saying, although not found in any original halachic source, that all Jewish minhagim have a deep meaning… Thoughtful Jewish parents of old, in playing with their children, always incorporated a Torah lesson into their children’s games. Similarly, the minhag of yachatz, whereby we break the matzah into a larger and smaller piece, with each being used for its special purpose, is also deeply symbolic. The smaller piece, the lechem oni, the poor man’s bread, is left on the Seder plate, along with the maror and charoses. However, the larger piece is hidden away for the afikoman by the children, who who will ask for a reward for its return, and it is then eaten at the end of the meal.



“I heard a beautiful explanation for the symbolism of this minhag from my father. He explained that the smaller piece of matzah, the lechem oni, represents Olam Hazeh, with all its trials and tribulations. This piece is left on the Seder plate along with the maror and charoses, reflecting life in this world, with all its sweet and bitter experiences. However, the larger, main piece, which is hidden away during the Seder, to be eaten after the meal as the afikoman, represents Olam Haba, which is hidden from us during our lives in this world. The eating of this piece after the meal, when one is satiated, is symbolic of our reward in Olam Haba, which can be obtained only if we have first satiated ourselves in this world with a life of Torah and mitzvos. The children’s request for a reward before giving up the afikoman is symbolic of our reward in Olam Haba, which is granted to us by Hakadosh Baruch Hu if we have earned it.”[60]



There is an additional widespread custom of saving a piece of the afikoman for after Pesach.[61] Where does this minhag come from?



In her memoirs, Pauline Wengeroff (b. 1833 in Minsk) wrote: “In some Jewish homes, a single round matzah was hung on the wall by a little thread and left there as a memento.”[62] Mention of this custom is found in the work of a meshumad printed in 1794,[63] and another from 1856.[64] Chaim Hamberger also describes witnessing someone breaking off a piece of the afikoman and saving it as a segulah.[65] The Munkatcher Rebbe used to give out a piece of the afikoman, which some would save for the entire year.[66] In Persia, some also had the custom of saving a piece of the afikoman.[67]



In a book[68] filled with humor, which received a haskamah from Rav Chaim Berlin, a rich man complains to his friend that the mice are eating his clothes. His friend suggests that he sprinkle the clothes with the crumbs of the afikoman that he saves each year. He guarantees that the mice will not eat the clothes as the halachah is that one cannot eat anything after the afikoman!



In an even earlier source, the Magen Avraham—Rav Avrohom Gombiner’s classic work on the Shulchan Aruch, first printed in 1692—he makes a cryptic statement in Hilchos Yom Tov (not in Hilchos Pesach) in a discussion of making holes in meat, saying that one should hang the afikoman in such a way that he can make a hole in it with a knife.[69] What is he referring to?



Rabbi Yaakov Reischer (1660-1733), in Chok Yaakov on hilchos Pesach, first printed in 1696, writes that there is a custom to break off a piece of the afikoman and hang it, and he points to this Magen Avraham as proof.[70] Neither of these sources gives us insight into the reason for the practice, but it is clear that it is a segulah done with the afikoman.



The answer may be found in another work of Rabbi Yaakov Reischer. He was asked about his thoughts on the Kitzur Shlah, who writes that there is a problem with hanging the afikoman since it is a bizayon [disgrace] for the food, which is a halachic issue.[71] Rav Reischer says that it is not an issue since it serves to remind us of Yetzias Mitzrayim. He adds that his father and teachers observed this custom.[72]



Rabbi Yair Chaim Bacharach of Worms also writes that the reason for the minhag to hang a piece of the afikoman is zecher l’yetzias Mitzrayim.[73]



But why isn’t there an issue of bizui ochlin? Perhaps we can understand it based on Rav Avigdor Nebenzahl’s[74] explanation of the general issur of bizui ochlin, which is that bread is a special gift that Hashem gives us from Olam Haba so it is prohibited to use it in an embarrassing way. However, here one is using it for the mitzvah of zecher l’yetzias Mitzrayim, so maybe that’s why Rav Reisher held that it was not an issue.



From these sources it appears that hanging the matzah has nothing to do with any segulah but is simply zecher l’yetzias Mitzrayim.



The Kitzur Shlah, however, suggests that if one wants to observe this minhag, he should not hang the piece of afikoman but should carry it around with him. He adds that this segulah is a protection from thieves.[75] Rabbi Yair Chaim Bacharach of Worms also mentions that the piece of afikoman is a segulah for protection when traveling, but he does not quote a source for this.



In other early segulah sefarim, we find different segulos associated with the afikoman. In a rare work first printed in 1646, we find that it protects one from mazikim. At the end of the same work, the author writes that it can protect one from drowning at sea[76]; Rav Binyamin Baal Shem makes the same statement.[77] Rabbi Zechariah Simnar’s Sefer Zechirah, first printed in 1709, states that the piece of afikoman protects one from mazikim. This last source is an additional reason for the widespread observance of the custom because the sefer was extremely popular in its time and was reprinted over 40 times.[78]



One famous personality who actually used this segulah was Sir Moses Montefiore. When he found himself in the midst of a terrible storm, he cast a piece of afikoman into the sea. His family used to commemorate this miracle each year.[79]



In the anonymous work of a meshumad printed in 1738, he says it is used to ward off the evil eye.[80] Rav Yisachar Shlomo Teichtal has a very interesting teshuvah on this segulah. He writes that in the Shulchan Aruch it appears that the afikoman has all the dinim of the korban Pesach; with that comes the problem of leaving behind even one piece. He says that one should leave a piece behind for this segulah only from the matzah of the second night. He says that the people in Eretz Yisrael should save a regular piece of matzah. He then cites the Yosef Ometz, who writes that he made sure not to lose one crumb of the afikoman, so how could one possibly save a piece for the entire year?[81] His suggestion at the end is that it is better to save a regular piece of matzah.



Rav Chaim Hakohen, a talmid of Rav Chaim Vital, writes in his work Tur Barekes that there is a special segulah to save and hang a piece of matzah for the entire year and that it protects one from mazikim.[82] This practice is also cited in the very popular anonymous work Chemdas Yamim, which was first printed in 1731.8[3] Rabbi Moshe Chagiz (1671-1751) writes the same about the segulah, [84] as does Rav Dunner.[85] All of these sources appear to say that the segulah is not specifically associated with a piece of the afikoman.



Until 2010, these was the array of earlier sources known for this custom. In 2010, a fascinating manuscript of Rav Chaim Vital (1543-1620) was printed for the first time—Sefer Hape’ulos.[86]



Rav Chaim Vital is best known in the realm of Kabbalah; he was the primary student of the Arizal, entrusted with disseminating his teacher’s works.



What makes Sefer Hape’ulos especially interesting is that we see Rav Chaim Vital in a different light than he was previously known. In the first part of this work we see him as a doctor of sorts. He provides remedies to people for all kinds of illnesses—asthma, infertility, headaches, toothaches and many other conditions. Much of his advice was based on segulos and the like. In this work, he shows a familiarity with medical procedures of that period. He quotes advice that he had read in various medical works. There is also a section on alchemy.



The whereabouts of the actual manuscript are a mystery.



Rumors are that it is being sold page by page as segulah, and each page fetches a large sum of money. But copies of the manuscript are accessible on various databases.



In this work, Rav Chaim Vital writes that to calm the sea in a storm, one should take a kezayis of the afikoman and throw it into the sea.[87]



According to this statement, we see that Rav Vital does not agree with the sources saying that the afikoman should be regarded as regular matzah. Furthermore, we see that he was not concerned with Rav Teichtal’s issues as he was in Eretz Yisrael and he still said the afikoman should be used.



Burning With the Chametz



One last aspect of the treatment of the afikoman comes from Rav Schick, who says that since the afikoman is eaten as a zecher of the korban Pesach, we should keep a piece of it to burn with the chametz in order to remind us that any leftovers of the korban Pesach were to be burned.[88] Rav Dunner did the same.[89] The aforementioned work of a meshumad, printed in 1856,[90] mentions this aspect of the custom.



* A version of this article was printed in April of last year in Ami Magazine.


[1] For sources on this topic that helped me prepare this article R’ Moshe Katz, Vayaged Moshe, pp. 118-120; R’ Moshe Weingarten, Seder Ha-Aruch 1 (1991), pp. 336-338; R’ Y. Lieberman, Chag Hamatzos, pp. 458-460; R’ Avrohom Feldman, Halacha Shel Pesach, pp. 299-302; R’ Chaim David Halevi, Shonah Bishonah (1986), pp. 144-148; R’ Tuviah Freund, Moadim Li-Simcha (Pesach), pp. 340-354 [=Tzohar 2 (1998, pp. 196-206]; Pardes Eliezer, pp. 158-172; S. Reiskin, Yedah Ha-Am, 69-70 (2010), pp. 114-121 [Thanks to R’ Menachem Silber for this source]. See also, R’ Melamed, Hadoar 69 (1990), pp. 13-14.
[2] Ruchoma Shain, All for the Boss, (Young readers edition) (2008), pp. 6-7.
[3] Raphael Patai, Apprentice in Budapest: Memories of a world that is no more (1988), p. 156.
[4] Norman Salsitz, A Jewish Boyhood in Poland: Remembering Kolbuszowa (1999), pp. 166-167.
[5] A. Z. Hurvitz, Zichronot Fun Tzvei Dorot (1935), p. 138.
[6] Benjamin Lee Gordon, Between Two Worlds: The Memoirs of a Physician (2011), p. 24.
[7] R’ Shlomo Tzvi Schueck, Seder Haminhagim, (1880) p. 69b. About R’ Schueck, see Adam Ferziger, “The Hungarian Orthodox Rabbinate and Zionism: The Case of R. Salamon Zvi Schück”, Eleventh World Congress of Jewish Studies (Jerusalem, Israel, July 1993). I hope to return to him in a future piece.
[8] See the critical edition of this work printed in 1997, p. 67.
[9] P. 64.
[10] H. Baer, Ceremonies of Modern Judaism (1856), p. 149.
[11] R’ Z. Yavrov (ed.), Ma’aseh Ish Vol. 5 (2001), p. 19.
[12] R’ A. L. Horovitz (ed.), Orchos Rabbeinu Vol. 2 ( p. 78.
[13] R’ Y. Turner & R’ A. Auerbach (ed.), Halichos Shlomo (Moadei Hashanah: Nissan-Av) (2007) p. 260; R’ T. Freund, Shalmei Moed, (2004) p.400.
[14] R’ M. M. Schneersohn, Haggadah Shel Pesach Im Likutei Tamim Vol. 1 (2014), p. 11. See also p. 179.
[15] R’ Y. Shlezinger, Meorot Yitzchak (2012) p. 345.
[16] R’ S. Gaguine, Keser Shem Tov Vol. 3 (1948), p. 176.
[17] Halichos Teiman (1968), p. 22. See also, R’ Razabi, Hagadah Pri Etz Chaim, p. 337-338; R’ Harari, Mikroei Kodesh, p. 209.
[18] Meorei Or, Od Lomoed, p. 178a. The Orchos Chaim (Spinka). 473:19 quotes this piece. See R’ Yisachar Tamar, Alei Tamar, Moed 1, p. 311. On this work see the important article of Yakov Speigel, Yerushaseinu 3 (2009, pp. 269-309. About this specific piece see Ibid, pp. 279-289; R’ Dovid Zvi Hillman, Yeshurun 25 (2011), p. 620.
[19] Gamliel Ben Pedahzur, The Book of Religion, Ceremonies and Prayers of the Jews, London 1738, pp. 54-55. On this work see C. Roth, Personalities and Events in Jewish History, pp.87-90, David B. Ruderman, Jewish Enlightenment in an English Key, Princeton University Press 2000, pp. 242-49.
[20] See Hanaghot HaMarshal, pp. 10-11; Magen Avraham, 473:22; Chidushel Dinim Mei-Hilchos Pesach, p. 38. See Rabbi Chaim Benveniste, Pesach Meuvin, 315; Vayagid Moshe, pp. 116-117. There are numerous sources for putting on short skits at the seder I hope to return to this in the future.
[21] See Rabbi Yechiel Heller, Or Yisharim, p. 3b; R’ Reuven Margolis, Haggdas Baer Miriam (2002), p, 26.
[22] The Haggadah is now online here (http://jnul.huji.ac.il/dl/mss-pr/mss_d_0076/). See Bezalel Narkiss and Gabriella Sed-Rajna article about this Hagdah available there. Thanks to Rabbi Mordechai Honig for pointing me to this source.
[23] On this haggadah see Y. Yudolov, Otzar Haggadas, p. 2, # 7-8. See also Rabbi Charles Wengrov, Haggadah and Woodcut, (1967), pp, 69-71; the introduction to the 1965 reprint of this Haggadah; Yosef Yerushalmi, Haggadah and History, plate 13; See also Yosef Tabori, Mechkarim Betoldos Halacha (forthcoming), pp. 461-474. I hope to return to this Hagdah in a future article.
[24] Sich Yitzchack, p. 21a. About this Gaon see the Introduction of R’ Adler in his recent edition of his Pnei Yitzchchak- Apei Ravrivi.
[25] Mekor Chaim, Siman 477. This incredible work was first printed from manuscript in 1988.
[26] Chok Yaakov, 472:2. About him see S. Shilah, Asufot 11 (1998), pp. 65-86.
[27] Noheg Ketzon Yosef, p. 222.
[28] See his siddur, volume 2, p. 48. This comment is from the recent additions printed from the manuscript of his siddur.
[29] The first to tie it to this Gemarah was Chok Yakov (1696), R’ Yakov Emden; R’ Yedidya Thia Weil, Marbeh Lisaper, (1791), p. 7a; R’ Shimon Sofer (son of the Chasam Sofer), Mectav Sofer p. 110b; R’ Tzvi Segal, Likutei Tzvi, (1866) p. 28; R’ Shlomo Tzvi Schueck, Seder Haminhaghim, (1880) p. 69b; Sefer Matamim, p. 154; Meir Ish Sholom, Meir Ayin Al Seder Vehagadah Shel Leli Pesach, (1895), p. 34; Rabbi Yeshayah Singer, Mishneh Zichron, (1913) p. 180; R. Avraham Eliezer Hershkowitz, Otzar Kol Minhaghei Yeshrun (St. Louis, 1918), p. 136. See also Daniel Goldschmidt, Haggadah Shel Pesach (1948), p. 22 [This piece does not appear in his later edition]. See the interesting Teshuvah on this from R’ Munk, Pas Sudecha, Siman 51.
[30] Related to this, see Shu”t Torah Lishmah, #138 where he describes a custom on the Seder night.
[31] See Rashi; Rashbam; Riaz.
[32] Rambam, Chometz Umatzah 7:3.
[33] See R’ Saul Lieberman’s Tosefta Kifshuto, Pesachim, p. 653; R’ Yisachar Tamar, Alei Tamar, Moed 1, p. 311; Meir Ish Sholom, Meir Ayin Al Seder Vehagadah Shel Leli Pesach, (1895), pp. 34-35; Yosef Tabori, Pesach Dorot, p. 254; Shmuel & Zev Safrai, Haggadas Chazal, (1998), pp. 47-48.
[34] See Rashbam; Sefer HaMichtam; Maharam Halewa; Rabbenu Yerchem; Meiri. See also Ri Melunel and the Nimukei Yosef. See also Mahril, p. 114.
[35] This topic is dealt with at great length in Rabbi Mordechai Breuer’s Pirkei Mo’adot, pp. 171-192; Shama Friedman, Tosefta Atiktah, pp. 439-446. See also Rabbi Yosef Dubovick’s unpublished paper on the topic [many thanks to him for making it available to me]. See also Hagada Shel Pesach, Mesivtah, pp. 101-107. For more on this see the excellent recent work of Dovid Henshke, Ma Nishtna (2016), pp.271-299, 397-405.
[36]. See Chinuch Mitzvah 10.
[37] Chinuch Mitzvah 20.
[38] See R’ Chaim Berlin, Nishmat Chaim, p. 179. Yechezkel Kotik describes in his memoirs (Ma She’ra’iti, p. 164) getting nuts on Erev Pesach. See also Pauline Wengeroff, Rememberings, p. 44 who also describes getting nutson Pesach.
[39] See R’ Chaim Berlin, Shut Nishmat Chaim (Bei Brak), Siman 50.
[40] Chock Yakov, 473:28 see also Mahril, p. 98; Yosef Tabori, Pesach Dorot, (1996), pp. 212-244; R’ Yosef Schachar, Hod Vhadar Kevodo, pp. 124-125 [A Letter of Rabbi Chaim Berlin]; my Bein Keseh La-asur, pp. 148-153.
[41] See Yosef Tabori, Pesach Dorot, ibid.
[42] See Drasha of the Rokeach, p. 97
[43] Seder Hayom, p. 153
[44] Drasha of the Rokeach, p.98.
[45] Drasha of the Rokeach, p.98.
[46] See Drasha of the Rokeach, p. 9. But see Magan Avrhom 473:25 and Chock Yakov 473:33.
[47] See Magan Avrhom, 473:27; Seder Haaruch, 1, p. 388-390.
[48] Maagal Tov, pp. 62. On this work see my article in Yeshurun 26 (2012) pp. 853-874 and my earlier article in Ami Magazine, September 27, 2012 Is the Zoo Kosher?
[49] See the collection of sources in Rabbi Tovia Preshel, Or Yisroel 15 (1999),pp. 149-151; Rabbi Yisroel Dandorovitz, Yechalek Shalal (2014), pp. 92-98. It appears that the Barcelona Haggadah, produced after 1350, is the earliest record of the custom to place the Seder Plate on someone’s head during the recitation of Ha Lahma Anya [Thanks to Dan Rabnowitz for this source].
[50] Hagadas HaGershuni, p. 58
[51] Yehudei Poras, pp. 25, 26-27.
[52] Shut Mili D’avos (3:14).
[53] Orech Dovid, p. 107
[54] Hagadah Yerushlyim Bemoadeah,p. 55. See also R’ Harari, Mikroei Kodesh, p. 209
[55] Noheg Ketzon Yosef, p. 222.
[56] Seder Haaruch 1, p. 338. However see the Aruch Hashulchan 696:10 who says today we are not on such a level.
[57] For additional reasons see R’ Shimon Sofer (son of the Chasam Sofer), Mectav Sofer p. 110b; R’ Yisroel Margolis Yafeh, Shut Mili D’avos (3:14); Rabbi Yeshayah Singer, Mishneh Zichron, (1913) p.67a.
[58] Shut Torah Lishma, #138. On this work see: M. Koppel, D. Mughaz and N. Akiva (2006), New Methods for Attribution of Rabbinic Literature Hebrew Linguistics: A Journal for Hebrew Descriptive, Computational and Applied Linguistics; M. Koppel, J. Schler and E. Bonchek-Dokow (2007), Measuring Differentiability: Unmasking Pseudonymous Authors, JMLR 8, July 2007, pp.1261-1276; R’ Y. Liba, Shevet MeYehudah, pp. 213-236; R’ Yakov Hillel, Ben Ish Chai (2011), pp. 410-422; (excellent) intro-
duction to the new edition of this work; Levi Cooper, A Bagdadi Mystery: Rabbi Yosef Chaim and Torah Lishmah, JEL 14;1 (2015), pp 54-60.
[59] Birchat Moshe, pp. 15-16
[60] Rav Schwab on Prayer, pp. 542-543.
[61] R’ Menachem Kasher, Torah Shlemah, 12:286; Rabbi Moshe Weingarten, Seder Ha-Aruch 2 pp.244-245; Pardes Eliezer, pp.172-179. The most recent discussion of this custom is by R’ Bentzion Eichorn where he devoted a complete work called Simchat Zion (2008) (73 pps.) devoted to the many aspects of this minhag. See also D. Sperber, The Jewish Life Cycle, p. 585.
[62] Rememberings, p. 45.
[63] H. Isaacs, Ceremonies, Customs Rites and Traditions of the Jews, London 1794, pp. 111.
[64] H. Baer, Ceremonies of Modern
Judaism, Nashville 1856, p. 149.
[65] Tzefunot 11 (1991), p.97.
[66] Darchei Chaim Ushalom, pp. 193-194.
[67] Yehudei Poras, p.27.
[68] Osem Bosem, p. 35.
[69] Siman 500:7. For a possible early source for this dating to 1550 see Y. Yuval, Two nations in your Womb, p.245.
[70] Chok Yakov, 477:3.
[71] Kitzur Hashilah, p. 67a. See Hatzofeh Lichochmas Yisroel 9 (1925), pp.235-241 for an additional problem with observing this custom.
[72] Shut Shevous Yakov, 3:52.
[73] Mekor Chaim, Siman 477.
[74] Yerushalayim BeModeah (Purim), p. 258.
[75][76] Derech HaYashar, p. 8, p. 42.
[77] Amtachas Binyomin, p. 18.
[78] Sefer Zechira, p. 271. On this work see my Likutei Eliezer, pp. 13-25.
[79] See Cecil Roth, Personalities and Events in Jewish History, p. 85. See also Abigail Green, Moses Montefiore: Jewish Liberator, Imperial Hero (Cambridge, Mass. Harvard University Press, 2010, pp. 82-83 and 447 n.104. [Thanks to Menachem Butler for this last source].
[80] Gamliel Ben Pedahzur, The Book of Religion, Ceremonies and Prayers of the Jews, London 1738, p.78. Earlier on p. 55 he mentions some carry it with them as a segulah when traveling to stop a storm.
[81] Mishnat Sachir, # 122.
[82] See also R’ Dovid Zechut, Zecher Dovid, 3:27, p. 183.
[83] Chemdas Yomim, Pesach, p. 26 b. On this work see my Likutei Eliezer, p. 2.
[84] Eleh hamitzvos 19, p. 58.
[85] Minhagehi Mahritz Halevi, p. 167-168.
[86] On this work see Gerrit Boss, extensive article “Hayyim Vital’s Practical kabbalah and Alchemy; a 17th Century book of secrets” in the Journal of Jewish Thought and Philosophy, Volume 4, pp. 54-112. See also my Likutei Eliezer, pp.46-89.
[87] Sefer Hape’olot p. 241. In 2015 a beautiful haggadah, Hagaddas Medrash BiChodesh, (2015), was printed for the first time of R’ Eliezer Foah (died 1658) talmid of the Remah Mi Pano where he also brings this segulah of throwing it in to the sea (pp. 19-20). The editor incorrectly writes that this is the first source for this segulah.
[88] Siddur Rashban, 33b.
[89] Minhagehi Mahritz Halevi, p. 167-168.
[90] H. Baer, Ceremonies of Modern Judaism, Nashville 1856, p. 149.