1

Jews, Baseball, and The Yiddish Press

Jews, Baseball, and The Yiddish Press
By Eddy Portnoy
Dr. Eddy Portnoy is Senior Researcher and Director of Exhibitions at the YIVO Institute for Jewish Research. He is the author of the recently-published (and much acclaimed, and fun) book, Bad Rabbi: And Other Strange but True Stories from the Yiddish Press (Stanford, 2017), available here.
This is his second contribution to the Seforim Blog. His previous essay, “The Yiddish Press as a Historical Source for the Overlooked and Forgotten in the Jewish Community,” was published here.
Jews love baseball! Well, maybe not all Jews. On the one hand, the editors of the Forverts, the largest and most successful Yiddish newspaper in history, enthusiastically commissioned an article at the end of August, 1909 explaining the fundamentals of the game to their audience of Yiddish-speaking immigrants. While they may not have expected their readers to run out and play ball, they did understand that it was of value culturally to understand how the game was played. In short, it was seen as part and parcel of the Americanization process.
And yet, on the other hand, a cartoon that appeared a few years later reveals somewhat of an antipathy to baseball from a different Yiddish precinct. Baseball appears to have been one of those rare matters upon which both Orthodox rabbis and secular Yiddish cartoonists could agree. It is thus with great sympathy that one of the cartoonists working for Der groyser kundes views the difficulty Orthodox rabbis in America had in trying to convince American Jewish boys to attend heder. Der kundes, a very popular and very secular satire publication oriented to Left Labor Zionism, lamented the disinterest the lunkheaded, foul-mouthed, baseball-obsessed Jewish youth. Not that they necessarily supported the acquisition of a traditional Jewish education (even though all their writers had one), but they didn’t like baseball either.
Not unlike Nusakh sfard, baseball won the battle and is now a pastime enjoyed by large numbers of American Jews. Many of them even went back to heder. Left Labor Zionists satire magazines, however, aren’t doing so well anymore.













Der groyser kundes, New York, May 29, 1914
The Forverts, New York, August 27, 1909

“The
Fundamentals of the Base-Ball ‘Game’ Described for Non-Sports
Fans,” The Forverts (27 August 1909): 4, 5, translated by Eddy
Portnoy.

  
Uptown, on 9th Avenue and 155th Street is the famous field known as the “Polo Grounds.” Every afternoon, 20 to 35 thousand people get together there. Entrance costs from 50 cents to a dollar and a half. Thousands of poor boys and older people go without some of their usual needs in order to pay for tickets. Professional teams play baseball there and the tens of thousands of fans who sit in row after row of seats all around the stadium, go nuts with enthusiasm. They jump, they scream, they simply go wild with enthusiasm when one of “their” players does well, or, they are pained or upset when they don’t succeed.
A similar scene takes place every day in another place – in the Washington Heights. And the exact same thing goes on in Brooklyn, in Philadelphia, in Pittsburgh, in Boston, in Baltimore, in St. Louis, in Chicago – in every city in the United States. And the newspapers print the results of these games and describe what happened and tens of millions of people run to read it with gusto. They talk about it and they debate the issues.
And here we’re only talking about the “professional games:” practically every boy, nearly every youth, and not a few middle-aged men play baseball themselves, belong to baseball clubs, and are huge fans. Every college, every school, every town, nearly every “society” and every factory has it’s own baseball “team.”
Millions are made from the professional games. Related to this, there is a special kind of “political” battle between different cities. A good professional player gets eight to ten thousand dollars for one season. Some of them are educated, college-educated people.
To us immigrants, this all seems crazy, however, it’s worthwhile to understand what kind of craziness it is. If an entire people is crazy over something, it’s not too much to ask to try and understand what it means.
We will therefore explain here what baseball is. But, we won’t do it using the professional terminology used by American newspapers use to talk about the sport; we must apologize, because we’re not even able to use this kind of language. We will explain it in plain, “unprofessional” and “unscientific” Yiddish.
So what are the fundamentals of the game?
Two parties participate in the game. Each party is comprised of nine people (such a party is called a “team”). One party takes the field, and the other plays the role of an enemy; the enemy tries to block the first one and the first one tries to defend itself against them; from now on we will call them, “the defense party” and the “enemy party.”
The “defense party” also takes the field and plays. Two of the team players play constantly while the other seven stand on guard at seven different spots. What this guarding entails will be described later. Let us first consider the two active players.
One of them throws the ball to the other, who has to grab it. The first one is called the “pitcher” (thrower) and the second is called the “catcher” (grabber).
Each time, the “catcher” throws the ball back to the “pitcher.” The reader may therefore ask, if so, doesn’t it happen backwards each time – the catcher becomes a pitcher and the pitcher becomes a catcher? Why should each one be called with a specific name – one pitcher and one catcher?
We will soon see that the way in which the catcher throws the ball back is of no import. The main thing during a game is how the pitcher tries to throw the ball to the catcher.
The enemy party, however, seeks to thwart the pitcher.
This occurs in the following way:
One of the team’s nine members stands between the pitcher and the catcher (quite close to the catcher) with a thick stick (“bat”) and, as the ball flies from the pitcher’s hand, tries to hit it back with the stick before the catcher catches it.
This enemy player is called “batter.” The place where he stands is designated by a number of little stars (****).
(The other eight players on the enemy team, in the meantime, do not participate. They each wait to be “next.”)
Imagine now, that the “batter,” meaning the enemy player, finds the flying ball with his stick and flings it. If certain rules, which we will discuss later, aren’t broken, this is what can happen with the ball: if one of the “guards” catches the hit ball while it is still in the air, then the opposition  of the “batter” is completely destroyed and the batter must leave his place; he is excluded (he is “out”). He puts down the “bat” and another member of his party takes his place.
The roles of the seven guards of the defense party are also specific: they must try and catch the hit ball in order to destroy the enemy’s attempt to hinder them and to get rid of the player doing the obstructing. They stand at various positions because one can never know in which direction the ball will fly. They watch the different trajectories in which the ball might fly, so a guard can be there, ready to catch it.
The readers can see the way the seven guards are distributed in our picture.
The entire official field on which the game is played is a four-sided, four-cornered one. This is in the center of our picture (The two round lines which go around it represent the tens of thousands of seats for the audience. That is how it usually is for the big professional games. It actually looks like a giant circus with a roof only for the audience. The field, with all the players, is under the open sky.).
As the readers see in the image, one corner is taken by the “catcher.” The other three corners of the four-cornered figure are stations. Each one is called a “base.” With the catcher facing the pitcher, the first “base” is outward from the direction of his right hand, just opposite him is the second base; and from his left hand is the third base.
A little bag of sand lay on every base. The guards, however, must not stand on the base, but next to it.
We previously mentioned three guards. They are called the first baseman, the second baseman and third baseman. A third guard stands between second and third base. He is called the “short stop;” when a ball is hit, it often goes in that direction and the “short stop” gets a chance to catch it in the air.
But if the ball flies way over the heads of these four “guards,” there are three other guards who stand on the outside field, or the “out field.” One of these is called the “right fielder,” the second, the “center fielder,” and the third, the “left fielder.”
Two of the four sides of the four-sided figure in our picture are marked with dots. When a hit ball flies over one of these two lines, it is called a false ball (foul ball). For it to be a proper ball (a fare ball), it must fly forward, or over the other two lines of the four-cornered figure.
When the batter doesn’t manage to hit the ball with his stick, it is called a “strike.” If he gets three “strikes,” he is “out,” or eliminated. Certain kinds of “foul balls” are considered “strikes,” however, we will not go into these details.
When the batter hits the ball and it is “proper,” and the guard doesn’t catch it, this means that the opposition, in this case, is successful. However, this success can either be greater or smaller. Depending on the level of this success, the following is done: as soon as the batter hits the ball, he throws his “bat” away and starts running; if nothing disturbs him, he runs to first base, from first to second, from second to third, and from third to the place where the catcher stands. This place is called “the home.” If he gets to the “home” spot, it means that the success of the opposition is complete.
This means that he made a whole “run:” and, based on these “runs,” the results of the game are figured out. The party which makes more runs is the winner.
But to make a full run at one time doesn’t happen all the time. In order to do so, the zetz that the batter gives the ball must be especially successful. It happens more often that he makes a quarter run, or a two quarter, or three quarter.
The rule is this: the running batter has no right to go to first base if the guard (the first baseman) holds, at that very moment, the ball in his hand. If the hit ball falls on the ground and one of the guards picks it up, the running batter is not yet eliminated.  He runs. But imagine that some guard throws the ball to the first baseman and that this first baseman catches the ball before the running batter physically arrives at first base: then this runner is eliminated. But if he catches the ball when the runner is already on the base, the runner is “saved” (safe).
If the runner keeps running to second base, the rule is a bit different: the second baseman can eliminate him only if he touches him with the ball; and the same rule works for the third baseman, he has to touch him with the ball in order to get him out. The catcher or pitcher can also get a runner out with a “touch” if he finds himself near the base or the “home” to which he ran.
Each player is the embodiment of agility, with strong, swift muscles and sharp, fast eyes. And the whole game is full of “excitement” for those who are interested in it.



כעומד לפני השכינה בשעת ער לערנט: Rabbi Aharon Lichtenstein on the Divide Between Traditional and Academic Jewish Studies

כּעומד
לפֿני השכינה בשעת ער לערנט
:
Rabbi
Aharon Lichtenstein on the Divide Between Traditional and Academic
Jewish Studies
By
Shaul Seidler-Feller
Shaul
Seidler-Feller strives to be a
posheter yid

and an oved
Hashem
;
the rest
is commentary. This is his third contribution to the
Seforim blog
;
for his previous articles, see here
and here.
This
post has been generously sponsored le-illui
nishmat
Sima Belah bat
Aryeh Leib, z”l.
Rabbi
Aharon Lichtenstein enthusiasts might be surprised to learn that
there was a time when the rosh
yeshivah
,
zts”l,
lectured publicly in Yiddish. I myself had no idea that this was the
case until my dear friend, Reb Menachem Butler, who fulfills
be-hiddur
the prophetic pronouncement asof
asifem

(Jer. 8:13) in its most positive sense, forwarded me a link
containing a snippet from a talk Rav Lichtenstein had given at the
Yidisher
visnshaftlekher institut-YIVO

on May 12, 1968, as part of the Institute’s forty-second annual
conference. Feeling a sense of responsibility to help bring Rav
Lichtenstein’s insights to a broader audience, I quickly translated
that brief excerpt into English, and, with the assistance of YIVO’s
Senior Researcher and Director of Exhibitions Dr. Eddy Portnoy, my
translation was posted
on the YIVO website in early December 2017. Realizing, however, that
the original lecture had been much longer, Menachem and I made some
inquiries to see if we could locate the rest of the recording, only
to come up empty-handed.
As
hashgahah
would
have it, on the Friday night following the publication of the
translation, I was privileged to share a meal with another dear
friend, Rabbi Noach Goldstein, whose great beki’ut
in Rav Lichtenstein’s (written and oral) oeuvre was already
well-known to me. In the course of our conversation, Noach mentioned
that there was another Yiddish-language shi‘ur
by Rav Lichtenstein available on the YUTorah website. I was stunned:
could this be the missing part of the YIVO lecture? After Shabbat, I
followed up with Noach, who duly sent me the relevant link
– and lo and behold, here was the (incomplete) first part of the
speech Rav Lichtenstein had given at YIVO![1] I told myself at the
time that I would translate this as well; unfortunately, though, work
and other obligations prevented me from doing so…
But
then, in another twist of fate, one
of the orekhei/arkhei
dayyanim

at The
Lehrhaus
,
Rabbi (soon-to-be Dayyan Dr.) Shlomo Zuckier, reached out to me at
the end of December in connection with a syllabus he was compiling
for a class he is teaching this semester at the Isaac Breuer College
of Yeshiva University on “The Thought of Rabbi Aharon
Lichtenstein.” I mentioned to him at the time that Noach had
recently referred me to the YUTorah recording and that I had hoped to
translate it. With his encouragement, the permission of YUTorah
(thank you, Rabbi Robert Shur!), and the magnanimous support of an
anonymous sponsor (Menachem Butler functioning as shaddekhan),
I present below a preliminary annotated English version of the
lecture, whose relevance to the current
debate
about Rav Lichtenstein’s attitude toward academic Jewish studies
should be clear. It is my hope to post my original Yiddish
transcription (which awaits proper vocalization), as well as any
refinements to the English, shortly after Pesah;
please check back then for an update.
[UPDATE
(June 15, 2018): My vocalized Yiddish transcription of both
recordings is now available as a PDF here. The text of the
translation below has also been improved accordingly.]
Note:
As was the case with my translation of the shorter recording
published previously, Romanization of Yiddish and loshn-koydesh
(Hebrew/Aramaic) terms attempts to follow the standards adopted by
YIVO,[2] and all bracketed (and footnoted) references were added by
me. It should also be borne in mind that the material that follows
was originally delivered as a lecture, and while the translation
tries to preserve the oral flavor of the presentation, certain
liberties have been taken with the elision of repetitions in order to
allow the text to flow more smoothly.
[A
Century of Traditional Jewish Higher Learning in America]
[Introduction]
I
beg your pardon for the slight delay. It was not on my own account;
rather, my wife is not able to attend, and I promised I would see to
it to set up a recording for her. In truth, I must not only ask your
indulgence; it may be that this behavior touches upon a halakhic
matter as well. After all, the gemore
says that “we do not roll Torah scrolls in public in order not to
burden the community” [see Yume
70a with Rambam, Hilkhes
tfile
12:23]. It is
for that reason that we sometimes take out two or three Torah
scrolls: so that those assembled need not wait as we roll from one
section to another. The gemore
did not speak of tape recorders, but presumably the same principle
obtains, and so I beg your pardon especially.
When
they originally asked me to speak on the topic of “A Century of
Traditional Higher Jewish Learning in America,” they presented it
to me as a counterbalance, so to speak, to a second talk, which, as I
understand it, had been assigned to Professor Rudavsky.[3] They told
me that since we are now marking the centennial of the founding of
Maimonides College, which, as Professor Rudavsky capably informed us,
was the first institution of higher Jewish scholarship in America,
perhaps it would be worthwhile to hear from an opposing view, so to
speak, from the yeshive
world, regarding another type, another model, of Jewish scholarship.
This was certainly entirely appropriate on their part – and perhaps
it was not only appropriate, but, in a certain sense, there was an
element of khesed
in their invitation to me to serve as such a counterbalance.
I
wish to say at the outset that what I plan to present here is not
meant to play devil’s advocate, contradicting what we heard
earlier; rather, just the opposite, I hope, in a certain sense, to
fill out the picture. However, as proper as the intention was, my
assignment has presented me with something of a problem. Plainly put:
my subject, as I understand it, does not exist. We simply do not have
a hundred years of so-called “traditional higher Jewish learning in
America” – at least, not in public. Privately, presumably there
were “one from a town and two from a clan” [Jer. 3:14], a Torah
scholar who sat and clenched the bench[4] here and there. But in
public, in the form of institutions, yeshives,
a hundred years have not yet passed, and for that centennial, I am
afraid, we must wait perhaps another ten to twenty years. At that
point – may we all, with God’s help, be strong and healthy –
they will have to invite a professor as a counterbalance to the
yeshive
world.
The
first yeshive,
which was a predecessor, in a certain sense, to our yeshive,
the Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary, a yeshive
known as Yeshiva University, was the Etz Chaim Yeshiva, founded in
1886. As a result, I find myself facing something of a dilemma here,
bound in – as it is known in the non-Jewish world – a Procrustean
bed, that same bed familiar to everyone from the gemore
in Sanhedrin.
The gemore
describes that when a guest arrived in Sodom, they had a
one-size-fits-all bed, and it seems that in Sodom they were not
particularly attentive to individual preferences. So they took each
guest and measured him against the bed: if he turned out too short,
they stationed one fellow at his head, another at his feet, and they
stretched him in both directions until he covered the bed; if he
turned out too tall, they would cut him down to size, sometimes at
his feet, sometimes at his head, so that, in any event, he would fit
[Sanhedrin
109b].
Here
I face the same problem, and I have one of two ways to extricate
myself from my present impasse. On the one hand, I could, perhaps,
make a bit of a stretch and broaden the definition of “traditional
higher Jewish scholarship and learning,” so that my title, my
subject, would be accurate and so that I might, after all, be able to
identify a hundred years during which people sat and learned. But, on
the other hand, perhaps I should rather stay firm and close to the
title, maintaining the pure, unadulterated conception of what
constitutes “learning,” “Jewish learning,” “traditional
learning,” even if doing so would come at the expense of completely
fulfilling the task assigned to me: to speak not about a brief span
of years, but a full hundred. You yourselves understand very well
that, given these two options, it is certainly better to choose the
latter – perhaps abbreviating a bit chronologically – in order to
grasp, at least partially, the inner essence of traditional learning
as I understand it.
In
taking up the work of presenting an approach to traditional Jewish
learning here in America, I believe that, in truth, I have two tasks.
The first is to define, to a certain degree, how I conceive of
“traditional Jewish learning,” or, let us say, more or less,
yeshive
learning – what constitutes the idea in its purest manifestation? –
though I fear this might take us to an epoch, a period, that does not
fit the title as it stands, in its literal form.
Second,
having somewhat limited the definition, I wish to briefly introduce
the principal players and give a short report simply on the
historical development of this form of study in the course of the
last hundred, or, let us say, a bit less than a hundred, years.[5]
When
we speak of “traditional higher Jewish learning,” we must analyze
four different terms. And, in truth, one could – and perhaps should
– give a lengthy accounting of each of the four. However, I
mentioned earlier the concept of not burdening the community, so I
will not dwell at all on the latter two. Rather, I will speak about
the first two, “traditional” and “higher,”[6] and it will be
self-understood that my words relate to “Jewish learning.” I
especially wish to focus on the first term, “traditional.”
[Three
Definitions of “Traditional”
]
What
does it mean? When we speak here of “traditional” learning – or
when we speak in general about some occurrence or phenomenon and wish
to describe it as “traditional” – I believe we could be
referring to three different definitions:
First,
learning can be “traditional” in the sense that it involves the
study of traditional texts – khumesh
or gemore
– in the same way that one could say about a given prayer, ballad,
or poem that it is “traditional,” and sometimes we speak of a
custom or even of a food as “traditional.” Here, the adjective
refers, simply, to a text that goes back hundreds or thousands of
years, that is rooted in the life of the nation, and that takes up
residence there – at least, so to speak, in a word.
Second,
we can speak of “traditional” learning and refer thereby to
learning that operates, methodologically, using concepts, tools, and
methods that are old. There were once yeshives
– but this issue does not concern yeshives
only: whatever the discipline, the learning is “traditional” if
one is using methods that are not new, that do not seek to shake up
or revolutionize the field, that have already been trod by many in
the past, with which all are familiar, and that have been employed
for study by a long “golden chain of generations.”
Third,
though, and perhaps especially, when we describe learning as
“traditional,” we refer to a methodology that is not only old,
but that is rooted in – and, to a certain extent, implants within
the student – a particular relationship to the past, or to certain
facets thereof; in other words, an approach to learning through which
the student absorbs a certain attitude to the Jewish past.
Among
these three points, the first – studying traditional texts – is
the least important in establishing and defining what I mean, at
least, when I say that I will speak about “traditional” Jewish
learning. At the end of the day, one can take a gemore
or a khumesh,
study it in a way that is consistent with the spirit of the Jewish
past, and thereby strengthen one’s commitment to Judaism; or,
Heaven forbid, one can do the opposite, studying the same text in
such a way that it undermines that commitment. Khazal
say of Torah learning itself that it can sometimes be a medicine and
at other times, Heaven forbid, a poison [Shabes
88b]. Of course, if one is not dealing with “traditional” texts,
one cannot be engaged in “traditional Jewish learning;” but this
is nothing more than a prerequisite, so to speak, not a determining
factor in establishing what constitutes “traditional Jewish
learning.”
The
second sense – in which one follows a path one knows others have
trod in the past – is much more directly relevant. First of all, it
gives a person a sense of continuity: that he is not the first, that
he is not blazing a trail, that he is not entirely alone, and that
before him came a long chain, generation after generation of Torah
giants, or – excuse the comparison – in the case of another
discipline, of professors, thinkers, or philosophers, who established
a certain intellectual tradition to which he can feel a kind of
connection. This feeling is obviously important not only in relation
to an intellectual tradition; it is significant in general and is
relevant to a person’s approach to social questions writ large –
but perhaps especially to intellectual questions. Second, aside from
not feeling isolated and alone, the benefit is straightforwardly
intellectual: when working in a traditional manner, a person has at
his disposal certain tools that other specialists developed before
him. He also has a common language with others who are engaged in
study, so that it is simply easier for him to express himself,
understand what his fellow says, and communicate with others. For in
the ability to communicate, of course, lies much strength.
However,
I am especially interested in discussing and defining the third
sense: a “traditional” methodology which is not only inherited
from our ancestors, a kind of memento from the house of our
grandfathers and great-grandfathers, but which seeks to implant
within us, on the one hand, and is rooted in, on the other, a
particular relationship to those great-grandfathers. And here I wish
– and I hope you do not misunderstand me – especially to
distinguish and define the wall – and it is a wall – separating
what we conceive of as a yeshive
style of learning from what is considered a more or less academic
approach: that same Wissenschaft
des Judentums
which
Professor Rudavsky mentioned earlier, which was identified with those
pioneers of the previous century – [Leopold] Zunz, [Abraham]
Geiger, and their associates – and which, of course, has many
exponents to this very day.
[Two
Differences Between Traditional and Academic Learning
]
Where,
then, is the point of distinction dividing a yeshive
approach from a more academic one? I believe that there are two
points in particular upon which it would be worthwhile to focus
briefly.
[Historical
vs. Analytical Orientations in Studying the Text
]
First,
the academic approach is more historically oriented. It is more
interested in collecting facts from the past; taking a particular
author or text – it makes no difference: it could be a popular
painter or poet, rishoynim,
Khazal,
even the Bible itself – placing it within the context of a
particular epoch; seeing to it to study, as much as possible, all the
minutiae of that period; and thereby attaining a clear understanding
of the nature, the essence, of the text, work, artist, or author. On
the other hand, the yeshive
or “traditional” approach – “traditional” at least in
yeshives,
and not only in yeshives
but in the study of halokhe
in general – is more analytical in its character. It does not seek
to expand upon a particular work in order to construct an entire
edifice, a whole framework of facts, that would help us understand
the circumstances under which it was written, or what sort of
intellectual or social currents acted upon a person, driving him to
work, paint, or portray one way and not the other. Rather, it is more
interested in exploring and delving deeply into the work itself.
Whatever was happening in the world outside the gemore
has a certain significance, but the main emphasis is not there. The
main emphasis is instead on understanding what the gemore
itself says, what kind of ideas are expressed therein, what sort of
concepts are defined therein, and what type of notions can be
extracted therefrom. In other words, the focus is not so much on
facts as it is on ideas; the approach is more philosophical than
historical; one is concerned more with the text than with the
context.
And
this point – the difference between a yeshive
or traditional approach, on the one hand, and a more academically
oriented one, on the other – is not limited to the walls of the
besmedresh;
it is not our concern alone. Those familiar with the various
approaches to and methods of treating and critiquing literature in
general know that the same argument rages in that field as well –
though perhaps not as sharply. For example, in 1950, during a session
of the Modern Language Association conference, two of the most
esteemed critics in the world of English literature spoke for a group
dealing specifically with [John] Milton. One of them, A.S.P. [Arthur
Sutherland Pigott] Woodhouse, then a professor at the University of
Toronto and a man with a truly incisive approach to literature, gave
a paper whose title – it was given in English – was “The
Historical Criticism of Milton.”[7] From the other side, Cleanth
Brooks, a professor at Yale and one of the “renewers,” so to
speak – or perhaps not a “renewer” but, at the very least, one
of the propagandists arguing on behalf of the so-called “New
Criticism” – gave a different paper entitled “Milton and
Critical Re-Estimates.”[8]
This
is nothing more than a single example – they were specifically
treating Milton in that case – of the aforementioned difference in
approach. On the one hand, Woodhouse argued consistently that in
order to understand Milton, one must delve deeply into the history of
the seventeenth century and of its various intellectual currents –
one of them was mentioned earlier by Professor Rudavsky: the great
interest in Hebrew studies that exerted its influence upon him –
and only once one has gathered together such information and is able,
as much as possible, to reconstitute the seventeenth century as it
was, can one properly understand Paradise
Lost
or Samson
Agonistes
. And Brooks,
who came from an entirely different school of thought – from I.A.
[Ivor Armstrong] Richards’ school and others’ – claimed that
certainly there is some value to that as well, but the main thing, at
the end of the day, is to understand the poem itself. To do so, one
needs to focus on addressing a different set of problems, problems of
form, and to grasp not so much the relationship of Milton to, let us
say, [Oliver] Cromwell, [Edmund] Spenser, or [John] Donne, but rather
the relationship of the first book of Paradise
Lost
– or of
Paradise Regained
– to the second, and so on. And, of course, this difference in
approach, in the goal one wishes to accomplish, manifests as well at
the basic level of one’s work. According to one line of thinking,
one must busy oneself with many small minutiae; according to the
other, one can limit oneself and concentrate on the poem itself.
The
same question can be asked in regard to learning and understanding
Torah. And it is possible that this question presents itself more
sharply with respect to Torah learning than with respect to other
fields of study. In the editor’s introduction to Chaucer’s
poetry, F.N. [Fred Norris] Robinson, one of the most prominent
Chaucer scholars – forgive me, before I became a rosheshive
I studied English literature – mentions that a French professor had
once bemoaned the fact that we find ourselves now in, as he termed
it, l’âge des petits
papiers
,[9] in a
period that busies itself with small scraps of paper. What he in fact
meant was that the aforementioned broadening required by the
historical approach – which was, of course, influenced by German
Wissenschaft,
especially in the last century – can at times simply overwhelm.
Rabbi Zevi Hirsch Berliner put it differently. Someone was once
speaking with him about Jewish Wissenschaft
and the like, so he said to him, “If you want to know what Rashi
looked like, what type of clothing he wore, and so on, go consult
Zunz.[10] But if you want to know who Rashi was, what he said, better
to study with me.”[11]
And
I wish to emphasize: when we speak here of a historical, academic
methodology, we refer not only to research. Those who adopt such an
approach certainly go much further, undertaking not only historical
research but also historical criticism. In other words, after having
studied all the minutiae through various investigations, one assesses
to what use they can be put and what light they can shine on some
dark corner of Jewish history. However, this form of criticism, which
is mainly rooted in a more historical approach, is different from the
yeshive
approach. The question turns mainly on what direction one is looking
in: from outside in, so to speak, or vice versa. Does one stand with
both feet in the gemore,
or does one stand outside and look in?
This
question is particularly important in regard to learning Torah. For,
at the end of the day, when we speak of “traditional learning,”
yeshive
learning,” we are dealing not only with an intellectual activity
but a religious one as well. This means that learning is not only a
scholarly endeavor meant to inform a person of what once existed,
what Khazal
thought, what they transmitted to us, what the rishoynim
held, but is bound up in a personal encounter wherein the individual,
the student, is wholly attached and connected to what he learns and
feels that he is standing before the Divine Presence while he learns.
If one takes to learning in this way, one’s entire approach of
emphasizing the need to keep one’s head in the gemore
attains a special significance unto itself.
Lionel
Trilling once wrote about [William] Wordsworth and Khazal.[12]
There he tells us a bit about his youth – Trilling is, of course, a
Jew – going to synagogue with his father, perusing an English
translation of Pirkey
oves
since he did not
know Hebrew, and years later realizing that the relationship of
Wordsworth to nature is the same as that of Khazal
to the Holy Scriptures and that of the rishoynim
to Khazal.
What they found therein he expresses by quoting the last line of
Wordsworth’s “Immortality Ode”: “Thoughts that do often lie
too deep for tears.”[13] Trilling recognized that for Khazal
or the rishoynim,
the Torah was not simply some sort of intellectual exercise. Rather,
it was something that penetrated into the depths of their souls. It
is to attain that feeling that every yeshive
student strives. Not all achieve it, but everyone does, and must,
aspire to it.
This
is one point distinguishing the method which emphasizes the text from
that which focuses on what surrounds it.
[Respect
vs. Reverence for the Text and the Jewish Past
]
A
second difference between the yeshive
and academic approaches is their respective attitudes to the text. I
just mentioned this a moment ago: a benyeshive
approaches a gemore
and other traditional works with a certain reverence, each time with
a greater sense of “Remove your sandals from your feet” [Ex.
3:5], feeling that he is handling something holy, that he is standing
before a great, profound, and sacred text. And this goes hand-in-hand
with an approach not only to a specific text, but to the entire
Jewish past, a past which a benyeshive
not only respects – after all, academics respect it as well – but
toward which he displays a certain measure of submissiveness and
deference. He stands before it like a servant before his master
[Shabes
10a], like a student before his teacher.
If
we seek a parallel to this point in the world at large, we should not
look to modern literary criticism; I do not know whether such an
approach exists among today’s literary disciplines. Rather, we
should go back, perhaps, to the seventeenth century – Professor
Rudavsky mentioned this as well – and the whole question, the great
debate that raged within various circles in Europe, regarding what
sort of approach one should take to the classical world: the
so-called “battle of the books.” You know well that [Jonathan]
Swift, the English author, once wrote a small work – more his
best-known than his best – about a library whose various volumes
suddenly began fighting with one another, this one saying, “I am
better,” and the other saying, “I am better.” What was the
whole argument about? The debate turned on the issue of which
literature should be more highly esteemed: the ancient, classical
literature, or the new, modern literature?[14]
Once
upon a time, people assumed this was just a parody, a type of jeu
d’esprit
; Swift was,
after all, a satirical writer, so he wrote it as a joke. However,
almost fifty years ago, an American scholar, R.F. [Richard Foster]
Jones, wrote a whole book about it, The
[Background of the]
Battle
of the Books,[15] in which
he demonstrated that this was not merely a parody in Swift’s time.
Rather, he was treating an issue that, for some, actually occupied
the height of importance: the so-called querelle
des Anciens et des Modernes
,
“the battle of the Ancients and the Moderns,” which manifests
itself in many, many literary works, especially in critical works of
the seventeenth century. For example, in [John] Dryden’s essay Of
Dramatick Poesie
,[16]
there is an entire dialogue between four different speakers, each of
whom deals with the question: how should one relate to the classical
world? And let us recall that during the Renaissance and Reformation,
people related to the classical world differently than even a
professor of classical literature does nowadays. For example,
[Desiderius] Erasmus, one of the greatest figures of the European
Renaissance, made it a practice to pray, Sancte
Socrates, ora pro nobis
,
“Holy Socrates, pray for us.”[17] By contrast, today, even in the
classical universities, I do not believe that they pray to Socrates
for help.
By
the seventeenth century, the feeling that was, for Erasmus, so
intense had somewhat weakened, but, nevertheless, the question was
still looming. For an academic today, in his approach to traditional
Jewish texts, “the Ancients
– the classics, Khazal,
rishoynim
– are, in the words of the English poet Ben Johnson, “Guides, not
Commanders.”[18] A bentoyre,
by contrast, recognizes to a much sharper and greater degree the
authority of Khazal,
rishoynim,
Torah, and halokhe.
For him, texts are not only eminent or valuable, but holy. And this
is a basic difference in attitude which, perhaps, distinguishes the
two approaches and leaves a chasm between them.
Edmund
Wilson, writing one time in The
New Yorker
magazine –
he is, of course, a non-Jew, but one who is greatly interested in the
Land of Israel and Jewish matters – mentioned that he believes that
a non-Jew cannot possibly grasp what an observant Jew feels when he
holds a Torah scroll, and not only when he is holding one; how he
thinks about khumesh,
about Torah. To a certain extent, it is difficult to convey to a
modern man who has no parallel in his own experience; perhaps it is
complicated to describe how a bentoyre
or benyeshive
approaches a gemore.
Of course, it is not the same way one approaches khumesh,
for khumesh
is, from a halakhic perspective, a kheftse
of Torah. Of what does Torah consist? Text. However, the kheftse,
the object, of the Oral Torah is not the text alone – which was
itself, after all, originally transmitted orally – but the ideas
contained therein and, in a certain sense, the human being, the mind,
the soul that is suffused with those ideas by a great mentor. Still,
while it may be that the relationship of a benyeshive
to a gemore
is difficult to convey, it is certainly, at the very least, sharply
divergent from the approach of an academic.
And
so, we have, for the time being, two points that distinguish the
traditional form of learning, yeshive
learning, from a more academic approach. But these two points, it
seems to me, are not entirely separate from one another; rather, just
the opposite, one is bound up in the other. At the end of the day,
why does a benyeshive
devote himself so fully specifically to text alone, to the arguments
of Abaye and Rove, and why is he not terribly interested in knowing
Jewish history and the like? Firstly, because he considers the text
so important; if one holds that a text is holy, one wishes to study
it. Secondly, because he believes that the text is not only holy, but
deep – there is what to study there! It contains one level on top
of a second level on top of a third. The more one delves into Torah,
the more one bores into its inner essence, the more distinctly one
senses the radiance and illumination that Khazal
tell us inhere within the Torah [Eykhe
rabe
, psikhte
2].
In
order to establish the various levels of interpretation and maintain
that one can examine a particular nuance with great precision, one
must actually believe that a text is both holy and important and that
it stems from an awe-inspiring source. For example, in the Middle
Ages, in – excuse the comparison – the Christian world, people
were involved in all sorts of analysis, each person seeing from his
own perspective…
Notes:
*
I wish at the outset to express my appreciation to my dear friends,
Rabbis Daniel Tabak and Shlomo Zuckier, for their editorial
corrections and comments to earlier drafts of this piece which, taken
together, improved it considerably.
[1]
The date assigned to the
shi‘ur
on the YUTorah website is erroneous; it should read: “May 12,
1968.”
Those
who listen to the original audio will note that it begins to cut in
and out at about 42:40, thus effectively eliminating the direct
connection between the present recording and the one posted on YIVO’s
website. However, it is clear from the short snatches of Rav
Lichtenstein’s voice that have been preserved after 42:40 that the
recordings do in fact belong to one and the same talk (and not two
separate Yiddish lectures on the same topic). Incidentally, if any of
the
Seforim
blog’s
readers knows where the intervening audio can be found, please
contact the editors so that it, too, can be translated for the
benefit of the public.
For
other Seforim
blog

studies related to Rav Lichtenstein, see Aviad Hacohen, “Rav
Aharon Lichtenstein’s
Minchat
Aviv
:
A Review
,”
the
Seforim blog

(September 8, 2014), and Elyakim Krumbein, “Kedushat
Aviv: Rav Aharon Lichtenstein zt”l on the Sanctity of Time and
Place
,” trans. David Strauss, the
Seforim blog

(December 5, 2017) (both accessed March 25, 2018).
[2]
See
the YIVO website
(accessed March 25, 2018) for a guide to Yiddish Romanization, as
well as Uriel Weinreich, ModernEnglish-Yiddish, Yiddish-English Dictionary
(New York: Schocken Books, 1977) for his transcriptions of terms
deriving from the loshn-koydesh
component of Yiddish.
[3]
David
Rudavsky, research associate professor of education in New York
University’s Department of Hebrew Culture and Education, presented
before Rav Lichtenstein on “A Century of Jewish Higher Learning in
America – on the Centenary of Maimonides College.” See the
conference program in Yedies:
News
of the Yivo
.
See also David Rudavsky, Emancipation
and Adjustment: Contemporary Jewish Religious Movements and Their
History and Thought

(New York: Diplomatic Press, 1967), 318-320, for a brief discussion
of Maimonides College.
For
a history of Maimonides College, founded in Philadelphia in 1867 by
Isaac Leeser – not to be confused with the
post-secondary school of the same name
located today in Hamilton,
Ontario – see Bertram Wallace Korn, “The
First American Jewish Theological Seminary: Maimonides College,
1867–1873
,” in Eventful
Years and Experiences: Studies in Nineteenth Century American Jewish
History

(Cincinnati: The American Jewish Archives, 1954), 151-213. The
charter of Maimonides College was published in “A Hebrew College in
the United States,” The
Jewish Chronicle

(August 9, 1867): 7 (I thank Menachem Butler for this latter source).
See also Jonathan D. Sarna, American
Judaism: A History

(New Haven and London: Yale University Press, 2004), 80,
431.
[4]
Yiddish kvetshn
di bank/dos benkl
is a
particularly evocative way of referring to someone putting in long
hours learning while sitting on a bench or chair in a besmedresh.
[5]
For this part of the
lecture, see my aforementioned, previous translation published on the
YIVO website.
[6]
It appears that the
section of the lecture relating to Rav Lichtenstein’s understanding
of “higher” learning has not been preserved in either of the two
parts of the recording available at present.
[7]
See A.S.P.
Woodhouse, “The HistoricalCriticism of Milton,” PMLA
66:6 (December 1951): 1033-1044.
[8]
See Cleanth
Brooks, “Milton and Critical
Re-Estimates
,” PMLA
66:6 (December 1951): 1045-1054.
[9]
F.N.
Robinson, ed., The
Complete Works of Geoffrey Chaucer

(Boston; New York; Chicago: Houghton Mifflin Company, 1933), xv.
[10]
Leopold
Zunz, Toledot
morenu ge’on uzzenu rabbenu shelomoh yitshaki zts”l ha-mekhunneh
be-shem rashi
,
trans. Samson Bloch ha-Levi (Lemberg: Löbl Balaban, 1840).
[11]
For a
survey and discussion of the various people to whom this critique of
Wissenschaft
has been attributed, see Shimon Steinmetz, “What
color was Rashi’s shirt? Who said it and why?
the
On the Main Line blog

(June 10, 2010) (accessed March 25, 2018). For a recent biography of
Zunz, see Ismar Schorsch, LeopoldZunz: Creativity in Adversity
(Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2016). It should be
noted that Zunz (1794–1886) had just turned six when Rabbi Berliner
(also known as Hirschel Levin or Hart Lyon; 1721–1800) passed away.
[12]
Lionel
Trilling, “Wordsworth
and the Rabbis: The Affinity Between His ‘Nature’ and Their
‘Law,’
Commentary
Magazine
20 (January 1955): 108-119, a revised version of his earlier
Wordsworth and the Iron Time,”
The
Kenyon Review

12:3 (Summer 1950): 477-497. The essay, or a version thereof, also
appeared in a number of other forums.
[13]
William
Wordsworth, “Ode:
Intimations of Immortality from Recollections of Early Childhood
,”
Wikisource,
l.
206 (accessed March 25, 2018). (The poem was first published under
the title “Ode” in Wordsworth’s Poems,
in Two Volumes
,
vol. 2 [London: Longman, Hurst, Rees, and Orme, 1807], 147-158.) This
line does not actually appear in the aforementioned Trilling article.
The Ode itself was the subject of a different essay by Trilling
published under the title “The Immortality Ode” in Trilling’s
The
Liberal Imagination: Essays on Literature and Society

(New York: The Viking Press, 1950), 129-159.
[14]
See
Jonathan Swift, An
Account of a Battel between the Antient and Modern Books in St.
James’s
Library

(London: John Nutt, 1704).
[15]
Jones’
monograph, The
Background of the
Battle
of the Books (St. Louis: Washington University Press, 1920), was
actually an offprint of an article by the same name that appeared in
Washington University Studies: Humanistic Series7:2
(April 1920): 99-162.
[16]
John
Dryden, Of
Dramatick Poeſie, an Essay

(London: Henry Herringman, 1668). See also the version reproduced
here
(accessed March 25, 2018).
[17]
Desiderius
Erasmus, The
Colloquies of Erasmus
,
trans. N. Bailey, ed. E. Johnson, vol. 1 (London: Reeves &
Turner, 1878), 186.
[18]
Ben
Iohnson, Timber:
or, Discoveries…

(London, 1641), 89.



The Origins of Hamentashen from the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)

The Origins of Hamentashen From the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)
By: Eliezer Brodt
Eleven years ago I wrote about the origins of Hamentashen in Jewish Literature (here). A year later I revisited the topic (here). Two years ago, I rewrote parts of it for Hebrew Kulmos magazine with some new important material.
See here for previous posts on Purim and here for a Purim Round up.
ויאכלו את המן: מנהג אכילת אזני המן, מקורותיו והטעמים השונים שניתנו לו
מאת: אליעזר יהודה בראדט
מה לנו עם אזניו של המן, ומדוע אנו מהדרים לאכלם כשהם מלאים במיני מתיקה? * האם המן היה חרש? או שמא אזניו היו משולשות? * מעקב רב-עניין אחר מקורותיו של מנהג אכילת “אזני המן” והטעמים השונים שניתנו לו
כמו כל חג, גם ימי הפורים עשירים במאכלים מיוחדים שנהגו בהם בני ישראל, להדרם ולאכלם בשפע ובשמחה. בין מאכלי יום הפורים, ידוע מכולם הוא ‘אזני-המן’ או ה’המן-טשאן’. על חקר המאכלים היהודיים בכלל, כבר הצטער החכם מרדכי קוסובר שחכמת ישראל “לא נדרשה, לצערנו, לעניין מזונות ומאכלים במידה הראויה להם, ומעטים מאוד הם החכמים שעסקו בכך” (“על המזון, ברכת המזון וכיוצא בהם”, ניו יורק תשכ”ה, עמ’ 7), והדברים נכונים גם לעניין אזני-המן. מדוע נהגו לאכלם? מה באו לסמל? אימתי נוסד המנהג והיכן פשט? ננסה להטות אוזן אל המקורות ולהתחקות אחר מנהג ישראל תורה.
אך ראש לכל, ראוי לשים לב לאופייה של הספרות הדרושה למחקרנו. כדי למצוא מקורות למנהגים ומסורות העוסקים במאכלי החגים ומאכלים בכלל, עלינו להרחיק בדרך כלל אל ספרות היומנים והזכרונות. כתיבה אוטו-ביוגרפית אמנם לא הייתה נפוצה בישראל בזמנים קדומים, אך נותרו בידינו אי-אלו ספרי זכרונות, כספריהם של גליקל מהאמלין (1646-1724), רבי פנחס קצינעליבוגין ורבי יעקב עמדין זצ”ל ועוד. בספרים מעין אלו נמצאים דברים חשובים על חיי היהודים ונכללים בהם פרטים שונים, שלא מצינו בספרי הלכה ודרוש למיניהם.
בזכרונותיו של חכם אחד המספר על חייו, בשנת תק”פ (1820) לערך, מצינו שהכותב העיד: “בארבע עשר לחודש ניסן עשה אבי ז”ל משתה כי בכור היה… ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשאר מיום הפורים הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי המן…” (א”ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל”ו, עמ’ 82).
על הנהוג בערי גליציה מספר חכם אחר: “ביום הפורים היה לו לרבי שליח מיוחד משנה לשנה שהיה הולך… ומביא להם משלוח מנות שלו, כיסי המן אחדים ושאר מיני מגדנות כאלה…” (זכרונות אב ובנו, עמ’ 24).
גם אצל יהודי רוסיה וליטא אכלו ושלחו ‘אזני-המן’ בפורים. כך, למשל, מספר רבי אברהם אליהו קפלן: “הרבנית… מחמשה עשר בשבט ואילך כבר אפשר להשיג אצלה אזני-המן… רמז ליום פורים הממשמש ובא” (בעקבות היראה, עמ’ קמ). ורבי שמחה זיסל מקלם כתב: “אזני המן מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים… הנה האזני-המן, המן-טאש הלז, צריך לאפות אותו יפה יפה…”, ולאחר הקדמה זו הוא מעלה על הכתב רעיון תורני (אור רש”ז, ב, עמ’ קטז).
מסיפורו של רבי ברוך עפשטיין (בעל “תורה תמימה”) על סבו רבי יעקב ברלין (אבי הנצי”ב מוואלוז’ין), ניתן ללמוד כמה היה מנהג זה חשוב בעיניו: פעם אחת, בתחילת חודש אדר, השגיח ר’ יעקב ברלין בכך שלא מכרו את ה’המן-טשאן’ כבכל שנה. לאחר בירור נודע לו הטעם, לפי שמחיר הקמח היה יקר מאוד באותה עת. הלך ר”י ברלין ונתן כסף לאופים לקנות קמח, ועל ידי זה היה המן-טשאן. רבי ברוך עפשטיין מציע טעם להקפדה זו על המנהג, לפי שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וכפי שבפסח נותנים לקטנים אגוזים וקליות כדי שישמחו, כך בפורים נותנים להם אזני-המן לשמחם (מקור ברוך, ב, עמ’ 974).
במקור אחר מסוף המאה ה-19, מספר הכותב על אחד שרבו נהג להענישו ולצערו כל השנה, ובפורים, ‘לאות נקמה’, הכין התלמיד לרבו אוזן-המן מלאה בפלפלים ודברים חריפים, כדי לצערו… (Between Worlds, pp. 37-38).
נוצרי שטייל בארץ ישראל בשנת 1865 בערך, מתאר בספר המסעות שלו כיצד בפורים קיבל מן היהודים מעדנים בעלי צורה משונה (מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ’ 725).
חיים המבורגר, איש ירושלים, כתב בזכרונותיו על ירושלים בתחילת המאה ה-20: “בפורים… והגברות נותנות לתוכה עוגה… אזני המן וכו’, ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה (שלשה עולמות, ג, עמ’ כב). כמו כן בחיבור אחר “ליום הפורים הייתה בעלת הבית אופה עוגות אזני המן… (זכרונות הראשונים, עמ’ 54). גם אצל יהודי אמשטרדם (מנהגי אמשטרדם, עמ’ 149) ויהודי בוכארה (ילקוט המנהגים, עמ’ 210) מצינו שאכלו מאכלים הדומים לאזני-המן.
חוקרי רדיפות הנוצרים גילו כי ממקורות משנת 1803 עולה שהגויים העלילו על היהודים ששמים דם בתוך ‘אזני-המן’! (ראה על כל זה אצל E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence 2006, pp. 9. 218-219, 228 ).
אנו רואים אפוא שמנהג אכילת ‘אזני-המן’ בפורים רווח ברבות מאוד מקהילות ישראל, כבר מתקופות קדומות, ועדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע? מה טיבו של מאכל זה, ומה הוא מסמל?
ומדוע הוא נקרא “אזני המן”? בעיתון הנפוץ ביותר בתחום-המושב בפולין וברוסיה, “הצפירה”, תהה כותב אחד בשנת 1912, מדוע ה”עברית המודרני” בחרה את השם “אזני המן” לתרגום המונח “המן טשאן”? האם אכן, רק ה”עברית המודני” היא שהמציאה את הכינוי ‘אזני המן’?

 

הצגות והעלאת מחזות בפורים
נניח לספרות הזכרונות, ונפנה אל ספרות המחזות. אף זו סוגה שאינה רווחת בישראל, ואולם אף גדולי עולם כרבנו הרמח”ל ורבי משה זכות עסקו בכתיבת מחזות, ומכל מקום – לענייננו, עשויה להימצא לנו תשובה מעניינת לשאלתנו, דווקא מתוך ספרי מחזות, שהשימוש בהם רווח יותר בימי הפורים.
הפוסקים כבר עמדו על השאלה מדוע לא הובאה ב”שולחן ערוך” ההלכה, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם, אף שבשולחן ערוך לא הוזכרה הלכה זו, מכל מקום עמא דבר לנהוג במיני שמחה משנכנס חודש אדר. רבי יששכר תמר הציע שהטעם שבתי כנסיות תולים תמונות עם משפט זה ועם תמונה של בקבוקי יין וכדומה, בימים שקודם הפורים, הוא לפרסם דין זה (עלי תמר, מגילה, עמ’ ג).
דבר נוסף שעשו להרבות בשמחה הוא כתיבת חיבורי מחזות. לא רק שכתבו מחזות, בקהילות מסוימות נהגו אף להעלותם על במה ולהציגם בפני הציבור. יש לכך עדיות רבות בספרי הזכרונות, והד בלשונו של ה”מגן אברהם” בהלכות שבת (סימן שז, ס”ק כב) המרמז לזה: “והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק כדאיתא בעבודה זרה דף י”ח, ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים, ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש…”.
רבי יעקב עמדין כתב על הגמרא המפורסמת במגילה (ז, ב): “קם רבה ושחטיה לרב זירא”, שרבים התקשו להבינה כפשוטה: “נראה לי שלא שחטו ממש, אלא כל זה הענין לפי שהיו שמחים מאוד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת להעציבן… ובאחיזת עינים שחטו רבה לרבי זירא… שהרואים היו סבורים ששחטו באמת…” (הגהותיו למגילה ז, ב). דהיינו שעשו הצגה!
מתוך עיון בחיבורים אלו האריך ישראל דוידזון בספרו הגדול ‘על פרודיס’, והראה כיצד ניתן ללמוד מהם הרבה על חיי היהודים באותן תקופות בכלל, ועל מנהגי ימי הפורים בפרט.
אחד החיבורים הראשונים והמפורסמים שנכתבו בסגנון זה, הוא “מסכת פורים”, שנכתב על ידי קלונימוס בן קלונימוס (1286-1328). סמוך מאוד לכתיבתו הופיע ספר דומה, בשנת 1319, אשר היום ידוע כי נכתב על ידי הרלב”ג. בחיבורים אלו המחברים מביאים דברים יפים בהומור קל, כתובים בסגנון התלמוד ומדרשי ההלכה.
מאות שנים אחר כתיבת ספרים אלו קמה להם התנגדות על ידי רבנים שונים, כמו רבי שמואל אבוהב (דבר שמואל, סימן קצג), חמדת ימים, ברית מטה משה והחיד”א (ראה מאמרו של רצ”י ליפשיץ, ‘מלך ליום אחד’, בגליון זה), שהגיעה עד כדי שריפת עותקים מהם (ספר וסייף, עמ’ 248). אבל כבר העיר החוקר א”מ הברמן, שספרים אלו היו קיימים זמן רב בטרם נשמעה ההתנגדו להם, וזאת מתוך שהובנו מתחילה כספרים הנועדים להרבות שמחה ולא לזלזול וליצנות ח”ו. גם ר’ קלונימוס עצמו כתב בסוף “מסכת פורים” אשר לו: “ולמה השלים המסכתא בפרק אין קורין? לפי שאין קורין בו אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה, שלא נכתב אלא לשחוק בעלמא, לשחוק האנשים ביום פורים, והקורא בו לא הפסיד אלא כמי שקורא בספרי רפואות ובדברים המועילים לגוף ואינן מזיקין לנפש…”.
והנה, שנינו ב”מסכת פורים” לרבי קלונימוס: “רב מרדכי אמר, עשרים וארבע מיני סעודות נאמרו למשה בסיני, וכולם חייב אדם לעשותם בפורים, ואלו הן קשטי ומולייתות, וטורטולי… אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם…”. בעיון ברשימת מיני הסעודות שמנה ‘רב מרדכי’, קשה לדעת אם רמז בדבריו גם ל’המן-טשאן’ שלנו. אולם במחזה מאוחר יותר, בן המאה ה-16, כבר ישנה התייחסות ישירה.
המחזה הראשון שנכתב בעברית הוא “צחות בדיחותא דקידושין”, מאת יהודה סומו (1592-1527). בהקדמה מתואר אופיו של הספר: “הוא ספר חדש מדבר צחות, אשר בדה מלבו פ’ בימי בחרותו, לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה, להראות לכל עמי הארץ כי יש מילה בלשוננו הקדוש לכתוב כל מיני חבורים אשר בהם יתפארו חכמי יונים… ללשוניהם בארצותם…”.
בתוך דבריו אנו קוראים (עמ’ 67):
“יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים: “ויתלו את המן”, ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא, ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זה ראיתי אני, וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן ביבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.
יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!” (פרופ’ חיים שירמן, שהדפיס את המחזה מכתב-יד, מעיר שהשם ‘רב בלעם בן ביבי’ הוא אחד משמות האנשים המוזכרים בחיבור ‘מסכת פורים’ של ר’ קלונימוס בן קלונימוס).
לאור דברי יהודה סומו אפשר להבין דבר נוסף: בספר ‘התשבי’ מאת ר’ אליהו בחור (1468-1549), שנדפס לראשונה בשנת 1541, כתב בערך ‘מנלן’: “מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלו את המן; גם זו מלה מורכבת מן שתי מלות: אן ולן…”. כדוגמה לשימוש במילה ‘מנלן’ מביא ר’ אליהו בחור לשון חז”ל שאינה מופיעה בשום מקום, וכבר העיר על כך רבי ישעיה פיק בהגהותיו לספר התשבי: “בחולין איתא ‘המן מן התורה מנלן, המן העץ’. ואולי מצא המחבר דבר זה מפורש במדרש, ואגב דאתיא ליה ממדרש חביבא ליה לאתנויה, אף על גב דהוה ליה להביא מן הגמרא…”.
על כך מעיר רבי מאיר מזוז שליט”א (בהערותיו לספר התשבי): “קרוב לודאי שאין דרשה זו לא בגמרא ולא במדרש כלל, רק היא הלצה אשכנזית על המנהג שאוכלים אזני המן בפורים…”. דבריו מסתברים מאוד לאור העובדה שגם ר’ אליהו בחור עצמו עסק בכתיבת חיבורים מעין אלו, והלשון שהבאנו מן המחזה של יהודה סומו מסייעת לכך.
אך את השם “אזני המן” אנו רואים גם במקור איטלקי נוסף. בשיר של ר’ יעקב פרנסיש (1618-1703) מצינו: “אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים / נכין מרקחות ממתקים מכל מינים / נגדיל אזני המן מאזני השכנים” (כל שירי יעקב פראנסיש, עמ’ 363).
במכתב של רבי מרדכי שמואל גירונדי (1799-1852), רבה של פאדובה, מצינו שכתב: “בעת ששון ימי פורים הלא אדרשה אחי… ותשלח נא אל עבדך מעט מגדי מעדניך… מעט חמאה מעם לחם וחלות רקיקי אזני המן ואסעד” (כתב-יד, הובא אצל מ’ שטיינשטנדר במאמרו “Purim Und parodie”).
נוכל אם כן לסכם שזמן רב לפני ה”עברית המודרני” כבר הכירו את הביטוי “אזני המן” באיטליה, כמאכל מיוחד לפורים.

 

בין סופגניות לאזניים, ולמה המן לא היה חרש?
מאכל הנקרא בשם “אזניים”, כבר מוזכר בפירושו לתורה של רבי יצחק אברבנאל (1437-1508), בפרשת בשלח (סוף פרק טז): “וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים, מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אזנים – ככה הוא צפיחית בדבש”.
אמנם האברבנאל אינו מדבר על מאכל שנאכל בפורים דווקא, אך אנו מוצאים כאן את תיאורו של מאכל הנקרא “אזניים”, בזמנים קדומים. ייתכן אף שהמקור קדום יותר, כיון שמקור דבריו אלו בפירושו של האברבנאל הוא בדבריו של רבי יוסף אבן-כספי (אשר פרט למקומות שבהם הוא חולק עליו, רבי יצחק אברבנאל אינו מזכירו בשמו), וזה נפטר בשנת 1340! (על נקודה זו העירני רבי שמואל אשכנזי שליט”א).
רמ”מ הוניג העיר לי שהמקור כנראה קדום יותר, כי הן ר”י אברבנאל והן ר”י אבן-כספי הכירו את המנהג הקדום לאכול סופגניות בחנוכה, וכפי שכתב רבנו מיימון אבי הרמב”ם: “אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשיית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפיחיות בדבש, ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)”. בדומה לזה מצאנו במחברת עמנואל (עמ’ 168): “בכסליו… ואחרת תבשל הרקיקים, וצפיחית ומעשה החבתים”.
אולם לאור דברי יהודה סומו שהובאו לעיל, שכתב לעניין אזני-המן: “שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן ‘וטעמו כצפיחית בדבש'”, אפשר לומר שלכך התכוין אבן-כספי, ולא לסופגניות.
ובכלל, נראה שכוונת כולם לתיאור כללי יותר, של מאפה ממולא, מעין “קרעפלאך”, הנעשה כמה פעמים בשנה, ביניהן חנוכה ופורים, כשלעיתים הוא מבושל במים, נאפה בתנור או מטוגן בשמן. אך מדוע בחג הפורים כינו אותו “אזני המן”?
דב סדן מספר שבילדותו שמע פעמים רבות את הפתגם ‘חרש כמו המן’ (ש”י עולמות, עמ’ 25). מה פשר הכינוי?
במחברת עמנואל הרומי (1261-1336) מצאנו: “מה אומר המן? לכל זמן. וזרש? לא תקלל חרש!” (עמ’ 109). ושוב: “ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!” (עמ’ 169). בעת שעסק בהכנת מהדורה מדעית של הספר “מחברת עמנואל” וחיפש מקורות ומקבילות לכל דבריו, פירסם דב ירדן מאמר קטן ובו דברים שלא מצא להם מקור במדרשים. אחד מן הדברים היה שורות אלו (ידע העם, ג, עמ’ 70). לאחר מכן ציין ירדן שמ”ד קאסוטו קישר דברי עמנואל למנהג אכילת אזני המן (לשוננו יז, תשי”א, עמ’ 148-149), ואף הביא דברי ה’כתר שם טוב’: “ובארץ ישראל… נותנים ביד כל הילדים כמין אוזן עשויה מעץ ובעת שהילדים מסבבים אותו משמיע קול…” (כתר שם טוב, א, עמ’ תקמב). אבל דב ירדן ודב סדן לא הצליחו למצוא מקור או מקבילה לדברי עמנואל הרומי.
אנו מתקרבים אפוא לזיהוי המקור, ודווקא בכתביו של עמנואל הרומי. על כך יש להעיר שתי הערות חשובות: א. פעמים רבות דברי עמנואל הרומי מבוססים על מדרשים וספרי חז”ל, אך בלא מעט פעמים אחרות, הוא הכניס בתוך דבריו דברי ליצנות, ובשל כך פסק ה”בית יוסף” שאסור לקרוא את מחברותיו אף בימות החול. ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שדברי הבאי ממחברות עמנואל הפכו לדברים שגורים ואף נכנסו למקורות (ראה בדברי ר’ שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תנייתא, עמ’ 210-214); ב. גם חשוב לציין, שעמנואל הרומי לא היה קל-דעת מפשוטי העם, כי אם מן החכמים הנכבדים שבדורו. החיד”א כותב ב”שם הגדולים” (מערכת ספרים, אות ב, בסוף, בערך קונטרס אחרון): “שמעתי שאמרו על הפירושים, שבאיוב יקרא האדם פירוש רלב”ג וירוה צמאונו, ובמשלי יקרא פירוש עמנואל, ובתהלים יקרא פירוש רבי דוד קמחי, ואתנח סימנא: שפת אמת תכון לעד. אמת – ראשי תיבות איוב משלי תהלים, לעד – ראשי תיבות לוי עמנואל דוד, והם כסדרן”.
אך יש להוסיף לכל זה מקור נוסף. רבי שמעון חיים נחמני (1707-1779), תלמיד-חכם ומקובל גדול שהרביץ תורה בקהילות סיינה וריגייה, כתב בספרו המפורסם “זרע שמשון”: “וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי בשביל שנטה אוזן לעצת אשתו, משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אזנים של המן, שעיקר הנס בא מחמת עשייתו העץ שחרה אף המלך עליו ואמר תלוהו עליו…” (זרע שמשון, ב, עמ’ שכא).
לאור זה יש לנו מקור חדש, שאפשר שהוא כוונת עמנואל הרומי והפתגם ‘חרש כמו המן’: המן היה חייב שלא לשמוע לעצת אשתו, אבל בגלל ששמע  – נגרמה נפילתו. לאור זה, דברי עמנואל לא היו דבר ליצנות כלל.
בספרים מאוחרים מצאנו טעמים נוספים, על דרך דרש, למנהג אכילת אזני המן. רבי אברהם הירשאוויץ מביא בספרו “מנהג ישורון” (עמ’ 131): “הטעם כדי שיזכור כי המן צורר היהודים ביקש להשמיד… והמושיע עשה שתש כחו ולא יכול לעשות רע לכן נקרא המן תש – תש כחו”.
רבי מרדכי זק”ש כתב: “ומכאן החשיבות המיוחדת לסמל מגן דוד שנתקבל בכל תפוצות ישראל, לקבוע על הפרכות של ארוני הקדש בבתי הכנסת… כי המגן דוד הוא הסמל לעם ישאל ולסוד קיומי, כי הרי למגן דוד ישנם ששה ראשי תור לכל שש קצותיו וכן הוא עם ישראל המפוזר בכל ששת קצוות תבל… ובכל ששת הקצוות יש לו ראש תור להבליט את בדידותו מן העמים לבדד ישכון ולא ישכח את יחודו. וייתכן כי מכאן המקור למנהג של אכילת אזני המן בפורים, כי הם משולשים כראש תור, וזהוי התשובה הניצחת… לכל ‘המנים’ שבעולם, למען יאזינו היטב וידעו ויבנו כי עם ישראל הוא עם הנצח…” (מילי דמרדכי, עמ’ צב).
רבי יעקב קמנצקי כתב: “משום דאכילה הוא מעין איבוד של הדבר הנאכל, ובזה יש קיום של מחיית זכר עמלק, שהרי אנו מאבדין גם את המאכלים הנקראים על שמו” (במחיצת רבינו, עמ’ קמב).

 

אכילת זרעונים ומילוי הפרג
נוכל לומר עתה שמקורן של “אזני-המן” הולך ומתבהר, מן המסורת הקדומה המציינת את שמיעתו לרעה של המן בעצת אשתו. אך מדוע ממלאים את האזניים בפרג? וממתי החלו לנהוג כך?
רבי אהרן הכהן מפרובנס, בספרו “ארחות חיים” כתב: “והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן, והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו, כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים”. דברי ה”ארחות חיים” הובאו ב”בית יוסף” בהלכות פורים. הרמ”א, בספרו “דרכי משה”, מביא רעיון דומה מספר “כל בו”, אף הוא מאת רבי אהרן הכהן מפרובנס, ואף ציין את המנהג במפתו לשולחן ערוך, סימן תרצה. על דברים אלו העיר ה”פרי חדש” (שם): “וטפי הווה ליה למימר זכר לזרעונים שאכלה אסתר, דאמרינן פרק קמא דמגילה, וישנה את נערותיה לטוב – האכילה זרעונים…”.
לפרש מנהג זה קצת, כתב ב”יוסף אומץ” (סימן תתרצט): “חיוב סעודת פורים הוא דוקא ביום, ולפחות עיקרה ביום אף אם יהיה סופה בלילה, וטוב לב משתה תמיד להרבות קצת בסעודה בליל כניסת פורים בין מגילה למגילה. אכן טוב לאכול מיני קטניות, שלא יהא נראה שהיא הסעודה העיקרית, גם הוא זכר לזרעוני דניאל”.
ומקובל זה מכבר שהשומשום או הפרג הניתן באזני המן הוא כדי לצאת ידי המנהג לאכול זרעונים, מבלי להיכנס לשאלה מדוע נקראים אלו ‘זרעונים’ (ראה “מנות הלוי” ב, ט; ש’ קרויס, “קדמוניות התלמוד”, ב, עמ’ 229-233). אך ממתי החלו לעשות כן?
בספר הנפלא “מנוחה וקדושה” שנדפס לראשונה בשנת 1864 בווילנא, מאת אחד מתלמידיו הגדולים של רבי חיים מוואלוז’ין, הוא רבי ישראל איסר מפאניועז שאף זכה לשמש את רבו, מצאנו דברים מעניינים על מנהג מילוי אזני-המן. אלו דבריו:
“ולחמי פורים בודאי מנהג ותיקין, שמוזכרים בתוספות במסכת ברכות. ונראה לי הטעם, שעד אותו הזמן היינו מורגלים בניסים מגולים, כמו מפלת סנחריב, סיסרא והרבה כמותם, וזה הנס היה נראה לכל שהוא על פי טבע… שטבע האיש לבטל דעתו לאהבת אשתו, כן מרדכי ושאר הקרובים למלך ידעו בברור שטבע אחשורוש שלא לחזור מדבריו בשום אופן, והבינו שהיה נס גדול, גם שהיה מוצנע בתוך הטבע ועיקרו הוא נס. לכן לזכר זה התקינו הלחמים שעיקרם המילוי (עיין במגן אברהם, סימן קסח, ס”ק טו) ומוסתר בתוך הבצק, כהצלתם נס מוסתר בתוך הטבע. ובחרו בזרעונים, טעם מפורש בשו”ע לאכול זרעונים בפורים, זכר לדניאל וחבירו… וטעם צורתם משולש כי מחלוקת יש בגמרא מהיכן קריאתה? רשב”י אומר מבלילה ההוא, ועוד שלש דעות, אחד מוסיף מ”גידל המלך את המן”, שני מוסיף מ”איש יהודי”, שלישי כולה, ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ”בלילה ההוא” מחויבים לכל הדעות. ועוד נפסקה ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלושתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה…”.
ה”מנוחה וקדושה” ממשיך ומציין טעם נוסף: “ועוד אפשר להיות טעם מילואם… שמחמת יראת המלך לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות לחמים ולהטמין המכתב בתוכם, ומי יעלה על דעתו לחפש בתוך הלחמים שאדם שולח דורון לחברו, ועל ידי זה ניצלו מסכנה. ואם כן היה מוכרח תיקון מילוי לחמים לזכרון זה הנס שנשלחו הכתבים מקצה העולם עד קצהו, ולא נתודע הדבר אל המלך” (מנוחה וקדושה, עמ’ רעא-רעב).
המעניין בדבריו הוא שלא הזכיר בדבריו אף לא פעם אחת, את השם “אזני המן” או “המן טאשן”, כי אכן כל דבריו שייכים גם על ‘קרעפלך’, ואף ציין לדברי ה”מגן אברהם” בסימן קסח, הדן במאכל זה.
גם בספרות הפארודיה לפורים, שהוזכרה לעיל, אנו מוצאים התייחסות למילוי “אזני-המן” בשומשמים. ב”מסכת פורים” מן “תלמוד שכורים” שנדפס לראשונה בשנת 1814, אנו מוצאים: למזבן שומשמין… ונראה למורי דמלתא אגב אורחא קא משמע לן דסמוך לפורים היה, והיה מזבין לעשות מהן למלייתא לבבות ולחמניות, שקורין בלשון אשכנז המן טאש”.
בספר אחר, בשם “כל בו לפורים”, שנדפס לראשונה בשנת 1855, מופיעה שאלה: “נחתום חדש בא לקהלתנו ורוצה לחדש מנהג חדש שלא היה בישראל עד עתה, והוא לעשות לחמניות של פורים שקורין המן טאשין מרובעים ולא משולשים, ולמלא אותם בשומשמין, ורבים מרננים עליו ואומרים דפורץ גדר הוא. תשובה… ועתה הם רוצים להוסיף חטא על פשע לשנות כמנהג אבותיהם ולעשות המן טאשין מרובעים בפורים או לאזנים שכך שומעות… מלבד זו הלחמניות המרובעים האלו חייבין בציצית, כדין כל כסות בת ד’ כנפות, והמן טאשין לאו כסות לילה הם דמצותם כל היום… אבל אותן השומשמין אשר רוצה למלא אותם דעתי נוחה ממנו…”.
מעניין לציין שמנהג אכילת “אזני-המן” לא היה ידוע באשכנז, אבל מאכלי המן אחרים היו והיו. רבי יאיר חיים בכרך מביא בספרו “מקור חיים” (סימן תצ, סעיף ט): “מדקדקים אוכלים בבוקר יום שני של פסח בשר יבש חתיכה הראוי להתכבד, ונקרא בלשון אשכנז המן, זכר לתליית המן בט”ז בניסן”. קודם לך אנו מוצאים בספר המוסר “מסה ומריבה”, מאת רבי אלכסנדר ב”ר יצחק פאפין-הופין, שנכתב בשנת 1627 בעברית וביידיש כשיר ויכוח בין שני מתדיינים, אחד עשיר ואחד עני: “…ברוט עשטו ואר איין ועטין המן”. תרגום: “…לחם אתה אוכל לפני “המן” שמן (מסה ומריבה, ירושלים תשמ”ה, עמ’ 319). המהדירה, ח’ טורניאנסקי (שם, עמ’121) כתבה לפרש כוונתו: “לחג הפורים היה קשור גם המנהג לאכול “המן”. זהו שמו של בשר מעושן שאכלו בחג זה באיזור אלזאס… ייתכן כי שם המאכל ומנהג אכילתו בפורים יסודם בנוהג לתלות את הבשר המעושן לייבוש… ולא שמו של המאפה שנאכל באזורים אחרים, ואפילו קרובים…” (ככל הנראה, גם דבריו של רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי, פורים, סימן מד: “גם מה שעושין מעיסה צורת המן ואוכלים הקטנים מהם נמצא כתוב בספר”, מכוונים למנהג זה).
מקורות: דב סדן, ש”י עולמות, עמ’ 25-38; Israel Davidson, Parody in Jewish Literature New York, 1907

 




Torah Reading for Zochor and Parah

Torah Reading for Zochor and Parah
By Eliezer Brodt
The following is a chapter of my PHD dissertation related to the upcoming Torah Reading for Zochor and Parah
קריאת פרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא*
מאת אליעזר יהודה בראדט

ר’ אברהם גומבינר בעל ‘מגן אברהם’ נפטר בצום גדליה שנת תמ”ג ולא זכה לראות חיבורו ‘נר ישראל’, הפירוש המונומנטלי לשלחן ערוך אורח חיים, יוצא לאור בדפוס. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תנ”ב, נדפס החיבור יחד עם ‘טורי זהב’ בדיהרן פארט ע”י המדפיס המפורסם ר’ שבתי בס בעל ‘שפתחי חכמים’. תיכף לאחר הדפסתו זכה שנכתבו ונדפסו כמה קיצורים ממנו, ביניהם גם ר’ נתן איגר בחיבורו ‘גן נטע’, פראג תנ”ה. גם זכה לספרי פרשנות שנכתבו במיוחד על חיבורו. עד כדי כך מצינו שר’ יונה לנדסופר כתב בצוואתו: “הלכה כמותו כל מה שפוסק”. ויש עוד הרבה שכתבו בדומה לו. נשאלת השאלה מה ייחודי בחיבור זה ומה יתרונו על פני שאר המפרשים. התשובה בקצרה היא שבפירוש זה אנו מוצאים: א. לימוד הסוגיה ושאר המקורות באופן עצמאי בלי להסתמך רק על קודמיו. ב. חידושים עצמיים. ג. מקורות חדשים מספרות האחרונים. גם יש בו יותר דיונים על כל סימן וסימן, וזהו גם “פירוש” במובן הפשוט של המילה, שהרי הוא דן בכל דבר ודבר כמו רש”י ותוס’ גם יחד, הוא מרבה לדון מכל כיוון אפשרי, בודק שורש הדבר, וגם מביא מקורות רבים שלא היו לשאר נושאי הכלים, השתמש בבקיאותו בספרי חז”ל וראשונים וארבעה חלקי השו”ע ודן בכל מה ששייך לסימן. לכן אין שאלה מדוע ניצח המג”א את מתחריו. אבל עדיין יש לדעת שקשה להגיד דבר משמעותי בנוגע למג”א מבלי לעיין היטב בדבריו שנכתבו בקיצור נמרץ וגם חייבים לבדוק בכל הסוגיות היכולות להיות נוגעות לאותו עניין, כאשר אצלו רואים כפשוטו איך “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר”, ואיך הוא משתמש בבקיאות נדירה כדי להגיע למסקנות הלכתיות. כדי לרדת לסוף דעתו יש לעקוב אחר ציוניו ולעיין בהם היטב, ואפי’ במקום שלא ציין לדבריו בשאר מקומות. בדוגמה זו לפניניו רואים את עומק כוונתו ומדוע חייבים לבדוק דבריו המקומיים בעיון וגם בשאר המקומות הנוגעים לסוגיא, כדי להגיע להבנת דבריו.
הארכתי בסוגיה זו לפי שאפשר לראות דרכה הרבה פרטים בנו”כ אלו.[1]
בית יוסף
בסי’ קמו מתייחס הבית יוסף לשתי הקריאות שיש בהן חומרה יותר מכל שאר הקריאות:
“וכל מיני היתרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה, אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה, כמבואר בדברי הרא”ש פרק שלשה שאכלו ובדברי סמ”ק. והתוספות ריש פרק היה קורא (ברכות יג ע”א ד”ה בלשון) כתבו, דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא”.
ושוב בבית יוסף אורח חיים ריש סי’ תרפה מביא:
“וכתבו בתוספות בריש פרק היה קורא, דיש פרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור ופרשת פרה אדומה”.
דרכי משה
בדרכי משה הוסיף עליו: “וכתב בתרומת הדשן סימן ק”ח, דלכן יש ליזהר יותר לשמוע פרשת זכור בעשרה, יותר מקריאת מגילה שנזהרים לקרותה בעשרה, אלא שהעולם לא נהגו כן”.
עוד מביא בדרכי משה: “מצאתי כתוב בשם מהרי”ש, אותם שאינם יכולים לבא למנין לפרשת זכור יש להם ליזהר לומר אותה בניגון ובטעמים”.
ומשם מובא הדבר בשולחן ערוך, שם סע’ ז: “י”א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ”מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם”.
ר”ל שהמחבר סובר שקריאות פרשיות זכור ופרה הן מדאורייתא. הרמ”א שותק ואינו מביע דעתו.
ב”ח
הב”ח שם, מביא דעת התוס’ בברכות שפרשת זכור היא מדאורייתא ומוסיף: “וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק היה קורא, והוסיפו לשם פרשת פרה אדומה דהיא נמי דאורייתא. וצ”ע מנא להו הא. בשלמא פרשת זכור ודאי משמע בפרק שני דמגילה (יח ע”א) דהוי דאורייתא, מדאמר… וכן כתב הסמ”ק שזהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור, אבל פרשת פרה שוה לפרשת שקלים ופרשת החדש”.
והב”ח ממשיך וכותב:
“ומה שתופסין התוספות בפשיטות דקריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן ועזרא הוא דתיקן, איכא לתמוה נמי, דבפרק מרובה אמרו, משה רבינו עליו השלום תיקן במדבר שיהו קורין בתורה, אלא שבא עזרא ותיקן תלתא. ובירושלמי (מגילה פ”ד ה”א) נמי איתא, משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר וידבר משה את מועדי יי’ אל בני ישראל, ומביאו הרי”ף בפרק הקורא עומד (מגילה יג ע”א). השתא לפי זה ודאי כל קריאה בשבתות מן התורה כפירוש רש”י, אלא שלא היה סדר מיוחד לכל קריאה מלבד פרשת זכור, ובא עזרא ותיקן הסדר לכל הקריאות. ואפילו לפי זה נראה דצריך ליזהר טפי בפרשת זכור, שהיא מצוה מיוחדת ומפורשת בתורה, מה שאין כן שאר קריאות שאינן אלא בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום. ועיין בתרומת הדשן סימן ק”ח”.
הוי אומר, למסקנתו, קריאת התורה של כל שבת ומועד היא מדאורייתא, אבל מן התורה לא נאמר מה היא הקריאה המיוחדת לכל שבת ומועד, וסדר הקריאה הוא מתקנת עזרא. ואילו קריאת פרשת זכור בשבת בכל שנה היא מדאורייתא, אבל לא פרשת פרה.
לאחר מכן מביא הב”ח: “כתב מהרש”ל דממה שכתב מהרא”י בתרומת הדשן סימן ק”ח, דצריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה, יראה להדיא שאין הקטן עולה למפטיר בפרשת זכור. ואף על פי שהשליח צבור קורא בתורה, מה בכך, הא בעינן בר חיובא לעלות והוא גם כן קורא בתורה אלא שהשליח צבור קורא בקול רם שלא לבייש וכו’. ואף בפרשת פרה ראוי להזהר, מאחר שבאותן תוספות יראה שאף פרשת פרה דאורייתא היא, וכמדומה שכך מצאתי בחידושי מרדכי עכ”ל”.
לאחר שמעתיק את דברי מהרש”ל, מוסר הב”ח את דעת עצמו: “ואינו נכון, דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי אף על פי שהקטן קורא בקול רם, דהא קטן עולה למנין שבעה וקריאת ספר תורה בכל שבת היא דאורייתא, מ’וידבר משה את מועדי יי’, כדאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל, ואפילו בקטן שאינו יודע למי מברכין, לא ידעתי למה לא יצאו השומעין בקריאת השליח צבור פרשת זכור מן הספר תורה, דמאי נפקא מינה בעולה לספר תורה אם הוא גדול או קטן, הא עיקר החיוב הוא שישמעו לקריאת התורה מהקורא מתוך ספר התורה”.
ט”ז
חתנו הט”ז[2] מביא דברי התרומת הדשן במילואם [יתר על מה שנמצא בב”ח]: “כתוב בת”ה סי’ ק”ח: צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגילה…”. ואחר כך מביא דברי מהרש”ל מתוך הב”ח והוא מסיים: “ולעניות דעתי נראה דבקטן שאין יודע למי מברכין אין יוצאין ידי הברכה על ידו, ואין יוצאין ידי קריאה בלא ברכה, ע”כ אין להקרות למפטיר לקטן שאינו יודע למי מברכין, אבל ביודע למי מברכין נראה דשפיר יוצאין. ובסי’ רפ”ב פסק רמ”א דקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר, ונראה דביודע למי מברכין קאמר”.
עד כה מסכימים הפוסקים הנ”ל שפרשיות זכור ופרה שתיהן מדאורייתא וכפי שהובא בב”י בשם תוס’, ובתרומת הדשן. וכן סברת מהרש”ל כפי שהובא בשמו בב”ח. אמנם הב”ח עצמו חולק עליו וסובר שרק פרשת זכור היא מדאורייתא. דיון צדדי קיים בב”ח ובט”ז, אם בקריאה שהיא מוגדרת מדאורייתא ניתן להעלות קטן לתורה שיוציא את הקהל ידי חובתו, ואיזה קטן ניתן להעלות.
כמה עניינים עקרוניים אנו למדים: א. הב”ח משתמש בדברי מהרש”ל ממקור שאינו לפנינו, ואולי מדובר בגליונותיו לטור שהוא מרבה להביא בחיבורו. ב. הב”ח אינו חושש לחלוק על קודמיו – תוספות, תרומת הדשן, שו”ע, רמ”א ומהרש”ל הסבורים שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט”ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב”ח.
עולת תמיד
ב’עולת תמיד'[3] כתב: “כן כתבו התוספות ריש פרק היה קורא והרא”ש פרק שלשה שאכלו דפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא הוא, ועיין מה שכתבתי בזה בסי’ רפ”ב”.
ושם[4] כתב: “ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד”ם חלק או”ח סי’ י”ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור”.
יש לציין שבדבריו אלה נטה אחרי הכנסת הגדולה (וראה עוד להלן עד כמה) ואפי’ לא ציין לדברי רבו הב”ח בענין זה.
מגן אברהם
בהקדמה לסי’ תרפה הביא המג”א כמה הוספות בסוגייתנו:
[1] בשל”ה האריך לצדד שפרש’ פרה אינה דאורייתא. וכ”כ הב”ח, וכ”מ בתשובת מהרי”ל סי’ קפ”ב וקס”ז שלא הזכיר אלא פרשת זכור. [2] ובת”ה סי’ ק”ח כתב וז”ל, באשר”י פ”ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש’ זכור בעשרה, ובתוספות שנ”ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ’ זכור, ובתו’ הקצרות בברכות פ”ב פי’ דפ’ זכור ופ’ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו’. וכן בסמ”ק כתב: מ”ע זכור את אשר עשה, ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי’ ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי. עכ”ל. [3] ול”נ ליישב מנהג העולם, דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה, אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה”כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, כמ”ש הלבוש, וא”כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י”ח. וכ”ה ברא”ם סי’ ב’. [4] ומשום פ’ פרה ס”ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת’ מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא. [5] ול”נ שהגירס’ הנכונ’ כמ”ש בחי’ הרשב”א וז”ל, והקשו שלא מצינו קריאת ס”ת מן התורה אא”כ יאמר רש”י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה, ע”כ מ”מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו’ לבוא למנין. [6] ובמגלה דף י”ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה”ה בפ’ ויבא עמלק, יצא. [7] כתב מהרי”ל: בכל ד’ פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו”ץ (ד”מ): יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה’ מפרשת שובבי”ם ת”ת וי”א גם פרשת ויקהל ופקודי, ואומרים שומר ישראל וכו’].
עיון מדוקדק בדברי המגן אברהם
  1. בראש ובראשונה הוא דן בהרחבה האם קריאת פרשת פרה נחשבת מדאורייתא. הוא מביא שהשל”ה האריך לצדד שפרשת פרה אינה מדאורייתא, והוא גם ציין לב”ח שדן בזה, והוא מדייק בשתי תשובות של המהרי”ל (סי’ קפ”ב וקס”ז) שלא הזכיר אלא פרשת זכור.
שתי תופעות עולות מכאן:
– שימוש בספר של”ה כחיבור הלכתי.[5]
– שימוש בספר מהרי”ל.
  1. אח”כ מביא דברי תרומת הדשן שפרשת זכור בעשרה חמורה יותר מקריאת המגילה, ושתוס’ ס”ל שפרשת פרה היא דאורייתא. גם מכאן ניכר שימושו הישיר בספר תרומת הדשן, שלא הסתמך על הציטוטים בספרי קודמיו, דבר שיודגם בטבלה להלן.
  2. לאחר מכן מחדש המג”א יישוב למנהג העולם שלא מחמירים בפרשת זכור, שאמנם המצווה היא מן התורה, אבל קביעת המועד – שבת זו – לא מן התורה הוא, אלא מדברי חכמים. ולמעשה ניתן לצאת את חובת התורה גם פורים עצמו.
בינתיים אנו יכולים להתרשם משלוש המסקנות הללו:
  • שימושו בספר הלבוש.
  • כח החידוש שלו.
  • שימושו במקור ‘הרא”ם סי’ ב” [לא הצלחתי לאתר מקורו בעניין].
  1. לבסוף הוא חוזר לשאלת פרשת פרה אם היא מדאורייתא, וכותב: “ומשום פ’ פרה ס”ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת’ מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא, ול”נ שהגירס’ הנכונ’ כמ”ש בחי’ הרשב”א וז”ל והקשו שלא מצינו קריאת ס”ת מן התורה, אא”כ יאמר רש”י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה ע”כ”.
  • חידושי הרשב”א למסכת ברכות היה בספרייתו.[6]
  • הוא עשה שימוש עצמאי בחידושי הראשונים להכריע בשאלה ממין זה, כדי לברר את הגירסא הנכונה. אך עדיין נשאל את עצמנו מה כוונתו ומה ביקש להכריע בהבאת גירסת הרשב”א? האם הכוונה להראות שפרשת פרה גם היא מדאורייתא?[7] האחרונים כתבו[8] בביאור דבריו שהמג”א רצה להראות שהגירסא בתוס’ היא כדעת רש”י, דהיינו שגם תוס’ לא סוברים שפרשת פרה היא מדאורייתא.
כיום ידוע שפרשנות זו אינה נכונה, כי תוספות בעצמם ס”ל שפרשת פרה מדאורייתא.[9]
כאן המקום לציין: נראה ש’אליה רבה’ לא הבין כך ברשב”א, היינו שדבריו נאמרו רק בדעת רש”י. הוא כתב[10] שמ”מ פרשת פרה היא דאורייתא וציין לדברי התרומת הדשן ודברי הרשב”א הללו, והוא דייק בסוף דבריו: ‘וכיוצא בהן מן התורה’, שפירושם: “ופירושו נ”ל גם על פרשת שקלים והחודש”. וגם הוכיח מעוד מקורות שאין טעות בתוס’ ברכות.
  1. מיד לאחר מכן כותב המג”א: “מ”מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו’ לבוא למנין”. כוונתו כאן לא מחוורת. האם הוא חוזר לפרשת זכור, או שהוא עדיין עוסק בפרשת פרה? לענ”ד משפט זה אינו חוזר לפרשת זכור, כי אליה הוא התייחס למעלה כשהעתיק לשון תרומת הדשן, אלא כוונתו לפרשת פרה, דהיינו, לאחר שפירש בדברי הרשב”א שרק רש”י ס”ל שהיא מדאורייתא, כתב שמ”מ יש להיזהר לבוא למנין [על עצם העניין שארבע פרשיות חמורות יותר מקריאת פרשיות של כל השנה, ראה של”ה שכתב כן].[11]
  2. אח”כ חזר לפרשת זכור והוא מבסס חידושו על הגמרא במגילה שגם ע”י קריאת פרשת ‘ויבא עמלק’ יוצא ידי חובת פרשת זכור מדאורייתא: “ובמגלה דף י”ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה”ה בפ’ ויבא עמלק, יצא” [החידוש הוא לענין פרשת ‘ויבא עמלק’ וזה מה שבעצם נאמר למעלה מזה]. חידוש זה לא מצאנו בספרי הלכה אחרים. כאן ניכרת סמכותו לחזור ולהסיק הלכה מן התלמוד עצמו.
  3. עוד ניתן להבחין, כי כדרכו במקומות רבים בפירושו, הוא מוסיף דברים שאינם מופיעים בנושאי הכלים הקודמים לו סביב השו”ע, וזו – כפי שכבר הסברתי באריכות כמה פעמים היא אחת ממגמותיו בפירושו. אבל לא אכנס לזה כאן.
סעיף זה הוא דוגמה מצויינת לראות דרכו של המג”א ומגמתו בספרו. מתוספותיו לכל סימן, לא תמיד ברור באלו ספרים עשה שימוש תדיר ועקבי, ובמיוחד לא ברור איזה סוג תוספות חיפש להוסיף. למשל, בהלכות פורים הוא מרבה להביא מהספרים: מעגלי צדק, מטה משה ושל”ה. בכל אחד מהחיבורים הללו נמצאים מקורות חשובים. אך דווקא בסוגיא זו של פרשת זכור ופרה הוא לא מצטט כלום מתוך מעגלי צדק ומטה משה, ורק דבר אחד מתוך השל”ה, אף שיכול היה להוסיף מהם דברים לא מעטים. מכאן ברור דבר אחד בלבד: שאין מטרתו להביא מקורות מעניינים בכדי, וכי לא הביא כל מה שיכול היה להביא.
דעת מהרש”ל
לעיל כתבתי בדעת הב”ח, כי מדבריו עולה שברשותו היה חיבור של מהרש”ל בכ”י, אבל הוא לא חושש לחלוק עליו. חשוב יותר לציין שלפי דברי מהרש”ל שהובאו בב”ח, פרשת פרה היא מדאורייתא. אבל לפי מטה משה והשל”ה, בחיבור ‘חכמת שלמה’ מחק מהרש”ל מילים אלו מתוס’: “ופרשת פרה אדומה נמחק, ונכתב בצידו טעות הוא וכן בתוספות דמגילה”.[12] וב’מקור חיים’ (סי’ קמו) כבר עמד על הסתירה בדברי מהרש”ל.
ייתכן שהמג”א לא הביא דעת מהרש”ל כאן, על אף שבד”כ דעתו חשובה לו ביותר, משום שהוא הכיר בסתירה ולא יכול היה להסתייע בדבריו לשום צד. ואפשר גם לומר שזו הסיבה שהמג”א הדגיש המלים “הגירסא הנכונה”, לרמז כי לדעתו לא היה מקום למחיקת מהרש”ל בחכמת שלמה, כי לפי הרשב”א הכוונה היתה בדעת רש”י לא שתוס’ בעצמם ס”ל כך.
מהדורת התלמוד שהיתה לפני הב”ח והמג”א
לפי התרומת הדשן, ב”י ורמ”א, היתה גירסא בתוס’ בברכות ומגילה, שפרשת פרה היא מדאורייתא. כאמור, מהרש”ל ב’חכמת שלמה’ מחק את המלים “פרשת פרה” בתוס’ ברכות ומגילה. ואכן בתוס’ הנדפסות בש”ס שלנו המלים הללו אינן נמצאות לא במסכת ברכות ולא במסכת מגילה. אבל לפי עדות הב”ח, תוס’ במגילה כתב “פרשת פרה” ואילו בתוס’ ברכות חסרות המלים. כנראה שבמהדורה שהשתמש בה המג”א כבר לא נאמר כך בתוס’, ולכן הוא הביא זאת מהרשב”א.
עיון בדפוס הראשון של התלמוד מעלה שבברכות כתוב בתוס’ ‘פרשת פרה’ אבל במגילה לא כתוב פרשת פרה. לכן צ”ע איזו מהדורה היתה לפני מהרש”ל וב”ח כשהם כתבו חיבוריהם. לאחרונה הגיע יצחק רון למסקנה שבדרך כלל לא היה הדפוס ראשון של בומברג ברשות מהרש”ל.[13] ולגבי הב”ח, דעת פרופ’ י”ש שפיגל היא שהב”ח השתמש בדפוס שני של בומברג למסכת מגילה.[14] אבל לפנינו לא נמצא בין בברכות ובין במגילה, שכבר שמו הערות של המהרש”ל בתוך הדפוס. מעניין למה בכלל מחק המהרש”ל גירסה זו, כיום אנו יודעים שגירסא כזא נמצאת בהרבה ראשונים.
עוד בענין דרכו של המג”א
כדאי להעיר שלא ניתן לעמוד על היקף עבודתו של המג”א, רק מניתוח מקומי. כדי להבין את דרכו צריך להקיף את כל רחבי ספרו, כפי שיודגם כאן.
  1. המג”א לא דן לענין קטן אם מותר לו לעלות לפרשת זכור, בעוד הב”ח והט”ז דנים בעניין. ה’מאמר מרדכי’ תמה על כך והשאיר זאת בצ”ע. אך נעלם ממנו שהמג”א דן בכך בקצרה בסי’ רפב ס”ק יב ושם פסק כמו הב”ח! וכך כתב על דברי הרמ”א: “וכ”פ ב”ח דלא כרש”ל”.
  2. בסי’ קמו כתב המג”א בהגהותיו שנדפסו רק בדפוס ראשון על הגליון: “ראה מה שכתבתי בסי’ תרפ”ה”.
  3. בסי’ קלז ס”ק ו הביא המג”א שו”ת מהר”ם לובלין שכתב בתוך דבריו: “שאני פרשת פרה שהיא דאורייתא”, וע”ז כתב במג”א: “ועיין מה שכתבתי סי’ תרפ”ה”.
  4. הב”ח בסי’ תרפ”ה מחדש כמה דברים בעצם חיוב קריאת התורה בכל ימות השנה. ועל כך לא העיר המג”א כלום. אבל בסי’ קל”ה בהקדמה הוא דן בדבריו וכך הוא כותב:

“אי’ ברי”ף פ”ד דמגיל’: ירושלמי, משה תיקן לישראל שיהיו קורין ג’ בב”ה ובמנחה עכ”ל, וצ”ע דאי’ במרובה שהלכו ישראל ג’ ימים בלא תורה בימי משה, עמדו הנביאי’ שביניהם ותקנו שיהיו קורין בב’ וה’ ובשבת, ועזר’ תיקן במנחה, והתוס’ רפ”ב דברכות כתבו גם כן שעזר’ תיקן קריאת התורה והקשה הב”ח עליהם בסי’ תרפ”ה מההי’ דמרובה וכו’, ואפשר לומר דהתוס’ לא נחתו לדקדק בזה ועיקר קושיתם כיון דתקנת נביאי’ הי’, א”כ ל”ש לומר דקרא ‘והיו’ אתא להורות על כך, והא דכ’ הרי”ף שעזר’ תיקן בב’ וה’ היינו מנין הקרואי’ כדאי’ בגמ’, וא”כ משה תיקן מנין הקרואים בשבת וי”ט ור”ח וח”ה, וכ”מ ברמב”ם פי”ב מתפל’ ובסמ”ק סי’ קמ”ט”.

לדרכו של ‘עולת שבת’ ושימושו בחיבור ‘כנסת הגדולה’
הבאתי שב’עולת שבת'[15] כתב: “ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד”ם חלק או”ח סי’ י”ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור”.
העו”ת ציין למקורות אלה מבלי לבדוק באמתחתם, משום שהעתיק בסתם את דברי כנסת הגדולה כאן שכתב בסי’ רפב: “ומנעתיו שקטן יקרא בפרשת המוספין ויפטיר, זולת בפרשת זכור דלכו”ע הוא דאורייתא שיקרא בה גדול ויפטיר בה גדול. ועיין ברשד”ם חלק א”ח סי’ יב”. ובאמת, המעיין בתוך הספר יווכח מיד שהדיון של מהרשד”ם אינו נוגע לענין קטן ופרשת זכור כלל, אלא נוגע לעניין אחר לגמרי בענייני מפטיר.
מגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה
לעיל, עמ’ 84 העליתי השערה שהמג”א הכיר את הספר ‘שיירי כנסת הגדולה’, עקב אחרי מקורותיו והתרשם שאין לו תועלת גדולה ממנו ותרומתו לא חשובה כמו חיבור ‘כנסת הגדולה’ שהוא מביא מאות פעמים בשמו ושלא בשמו. להשערתי הוא נוכח לראות שרוב הדברים שמביא ‘שיירי כנסת הגדולה’, הם מתוך ספרים הנמצאים ברשותו ושעשה בהם שימוש.
כאן ניתן לראות דוגמה לכך.
‘שיירי כנסת הגדולה’ כתב[16]: “ופרשת פרה אדומה… מורי רש”ל ז”ל בספר חכמת שלמה כתב דטעות, ומחק פרשת פרה. מטה משה סי’ תתר. גם הב”ח הצריך עיון למה שנמצא כתבו ופרשת פרה אדומה, וכן בספר ל”ח שאכלו אות נ”ב כתב לא ידעתי אנה מצאו זה…”.
ואח”כ הוא כתב: “כתב רש”ל ז”ל, שאין הקטן עולה למפטיר זכור… ואינו נכון דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי… ואפ’ בקטן שאינו יודע… ומ”ש רש”ל בפרשת זכור גם בתשובת מהרי”ל סי’ קצז מגמגם על זה הביאה רבינו המחבר בסי’ רפב”.
רואים שהוא מרבה להביא ספרים כמו מטה משה, ב”ח, לחם חמודות, שהיו בשימוש תדיר אצל המג”א, לכן לא היה צריך להביאם מכלי שני.
אגב, רואים שגם הכנסת הגדולה לא ציין מקורו לכל דבר. הוא נטל את כל הידיעה אודות דעת הרש”ל בעניין קטן מתוך הב”ח, אבל הוא לא ציין אליו. בזמנם לא כתבו על כל דבר ודבר מה מקורו, כפי שמקפידים היום בעולם האקדמי.
ועוד בענין זה שהבאת, שהמג”א לא הביא דברים מתוך ‘שיירי כנסת הגדולה’ מלבד לפעמים דרך העולת תמיד ועולת שבת. כאן ניתן היה לסבור שאחד הציונים של המג”א לשו”ת מהרי”ל לענין פרשת זכור שהיא מדאורייתא – הוא משיירי כנסת הגדולה כאן, ואפשר שזה היה מקורו. אבל הואיל ובשיירי כנסת הגדולה ציין להמהרי”ל בסי’ קצז ואילו המג”א ציין לסי’ קסז, שזה אכן הציון הנכון ולא קצז, מכאן שהוא עשה שימוש ישיר בשו”ת מהרי”ל.
הערה על פי דברי המג”א
ר’ אליעזר דינער כתב: “המחבר מביא הכא סתם שפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא… אך בענין פ’ פרה לא ידוע מה טיבו של החיוב זה… נמצא בתוס’ הקצרות בברכות… דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מן התורה… ונראה שבזמניהם היתה גירסא זו ברש”י ובתוספת הנזכרות… שכמדומה לו בראשונה הגירסה לא היתה פ’ זכור ופ’ פרה, אלא פ’ זכור ופ”פ שהם ראשי תיבות של פרשת פורים, והיא פרשת ויבא עמלק וכו’ ופרשה זו באמת דאורייתא היא כמו שפירוש המ”א בסי’ תרפ”ה, ומביא ראיה לדבריו מהגמרא דמגילה דבפרשה זו יצא, ע”כ, ואחרי כן שינה המעתיק ראשי תיבות פ”פ לפרשת פרה, יען אשר הלשון פרשת זכור ופרשת פרה שגורה בפיו יותר מפרשת זכור ופרשת פורים, ובדרך זה בא הטעות פרשת פרה דאורייתא לספרים…”.[17]
הט”ז ומגן אברהם וחיבור תרומת הדשן

תרומת הדשן
יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אף על גב דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוה נידחת מפניה, מ”מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ’ שלשה שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל”ת דלעולם בהם תעבודו. להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו, כדי להשלימו לעשרה. ע”ש פ’ שלשה שאכלו באשירי,
ובתוס’ שנ”ץ שכתבו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פרשת זכור.
ובתוס’ הקצרות מברכות פ’ שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה.
וכן בסמ”ק חלק למצות עשה זכור אשר עשה, וזה שאנו קורין פרשת זכור קודם פורים.
וא”כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי.

ט”ז

צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגיל’ אף על גב דמקרא מגילה עדיפ’ וכל מצו’ נדחת מפני’ מ”מ לדעת רוב הפוסקים נקראת אף ביחיד אבל פרשת זכור כתב האשר”י פ’ שלשה שאכלו דעשה דאוריית’ הוא לקרות’ בעשר’ ודוחה ל”ת שבתור’ דלעול’ בהם תעבודו להכי שחרר ר”א עבדו כדי להשלימו לעשרה.

ובתוס’ שנ”ץ כתבו דאין שום קריא’ מדאורייתא רק פרשת זכור.
ובתוס’ קצרות מברכות פ”ב פירשו דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים בקריאתם מן התורה עכ”ל.

מגן אברהם
באשר”י פ”ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש’ זכור בעשרה,
ובתוספות שנ”ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ’ זכור.
ובתו’ הקצרות בברכות פ”ב פי’ דפ’ זכור ופ’ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו’.

וכן בסמ”ק כתב מ”ע זכור את אשר עשה
 

ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי’ ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ”ל.

הטבלה מדגימה מספר הבנות:
א. דרכם של האחרונים הללו בהבאת ציטוטים.
ב. ‘תרומת הדשן’ היה ברשותם של הט”ז והמגן אברהם והם לא הסתמכו על כלי שני, לפחות במקרה זה [אמנם יש צורך לבדוק לגבי כל מקרה, כי ייתכן שלפעמים סמכו על ציטוטים משניים].
לא הבאתי בטבלה זו את הציטוט מתרומת הדשן שהובא בדרכי משה הארוך, כי שם הוא מביא רק שורה אחת. הב”ח רק ציין לעיין בסימן זה אבל לא מביא לשונו.
אע”פ שהמצטטים כתבו ‘עכ”ל’, אין הכוונה ללשון המקור ממש, אלא לתמציתו. הט”ז לא מביא את הסוף מה שכתב הסמ”ק ואת המסקנה שצריכים ליזהר יותר… והמג”א לא הביא את החלק הראשון של התשובה. וכמו שהדרכי משה כתב בהקדמתו, ראה לעיל, עמ’ 88.
סיכום
בפרק זה רואים, כאמור, כמה דברים חשובים, בענין דרכם של הנו”כ.
הב”ח משתמש בדברי מהרש”ל ממקור שאינו לפנינו. ב. הב”ח אינו חושש לחלוק על קודמיו – תוספות, תרומת הדשן, שו”ע, רמ”א ומהרש”ל שס”ל שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט”ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב”ח. ד. העולת תמיד לא מחדש הרבה רק בעיקר על פי הכנסת הגדולה. ה. המג”א מביא כמה מקורות חדשים בסוגיה בכלל. ו. המג”א משתמש בשל”ה לנדון הלכתי. ז. שימוש של המג”א במהרי”ל. ח. טעם שהמג”א לא נצרך להביא מ’שיירי כנסת הגדלה’. ט. כח החידוש של המג”א. י. שימושם של הט”ז והמג”א בתרומת הדשן על פי בדיקה בפנים. יא. דרכם של הט”ז והמג”א כשכותבים ‘עכ”ל’ שאינו ממש.
[1] * פרק חיבורי, ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע”ה’. אי”ה בקרוב אחזור להוסיף ולתקן פרק זה.
בענין פרשת זכור מדאורייתא, ראה: ר’ אהרן לעווין, ברכת אהרן על מסכת ברכות, ירושלים תשנ”ח, דף נא ע”ב (מאמר צט); ר’ צבי הירש גראדזינסקי, מקראי קודש, ב, נוי יארק תרצ”ז, עמ’ קו; הנ”ל, מילי דברכות, סט. לואיס תרפ”ג עמ’ פג-פד; ר’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, פורים, ירושלים תשס”ג, עמ’ ג-ה. בענין פרשת פרה מדאורייתא, ראה: ר’ מאיר לייבייש – מלבי”ם, ארצות החיים, ווארשא תר”ך, דף ו ע”א, סי’ א אות ד; האדר”ת, אלה יעמדו, עמ’ נז-נח; הנ”ל, חשבונות של מצוה, ירושלים תשס”ה, עמ’ רפו; ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, פרשת חוקת, פרק יט פסוק כ [בענין המג”א]; ר’ צבי פרבר, הגיוני צבי, בתוך: ספר המועדים, לונדון תשמ”ז, עמ’ נג-נד; ר’ יצחק אריאלי, עינים למשפט, ירושלים תשי”ז, ברכות, (יג ע”א), עמ’ סח; ר’ שלמה פישר, דרשות בית ישי, א, ירושלים תש”ס, סי’ לב, עמ’ רל; חזון עובדיה, פורים, עמ’ טז-יח; ר’ יעקב קמנצקי, אמת ליעקב על התורה, ניו יורק תשנ”א, עמ’ שב, תמד, תפד; דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה, ירושלים תשס”ח, עמ’ 45-50.
[2]  שם ס”ק ב.
[3] סי’ קמו ס”ק י.
[4] סי’ רפב ס”ק ד
[5] אי”ה אחזור לדון בזה ביתר הרחבה בקרוב.
[6] וראה נח,ד; שם,ה; סה,ב; סו,ב; קסז,ח; קצג,ו; שם,ז; ריב,ג; רכב,ב ועוד.
[7] יש לציין בדברי הרשב”א במגילה, כלל אינו מביא פרשת פרה כשהוא דן בזה.
[8] ראה: מחצית השקל, לבושי שרד, שמן למאור, בגדי ישע כאן.
[9] ראה למשל, תוספות רבנו יהודה שירליאון, ברכות; תוס’ רא”ש ברכות דף יב ע”ב, וכ”כ בדבריו, וסוטה דף ל”ב ע”ב; וכ”כ תוס’ איוורא סוטה שם. וראה ריטב”א מגילה שם.
[10] סי’ תרפ”ד ס”ק כא.
[11] של”ה, מסכת מגילה, דף פו ע”ב.
[12]  חכמת שלמה, ברכות שם. וכן כתב בביאור הגר”א סי’ תרפ”ה ס”ק כב. וראה ר’ שלמה זלמן הבלין, ‘ביאור הגר”א לשו”ע’, ישורון, ה (תשנ”ט), עמ’ תשי”ח-תש”כ.
[13] יצחק רון, ‘בקורת נוסח התלמוד הבבלי של ר’ שלמה לוריא’, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשמ”ט, עמ’ צ. ולענין מסכת ברכות בכלל, ראה דבריו שם עמ’ 95-106.
[14] שפיגל, עמודים, הגהות, עמ’ 342. וראה ר’ דוד קמינצקי, ישורון, טו (תשס”ה), ‘חידושי הב”ח על ה”ס מכי”ק’, עמ’ פח הערה 18; ר’ יהושע מונדשיין, ‘שיבושים בהעתקת הגהות הב”ח לתלמוד’, מוריה כא, גליון ה-ו (רמה-רמו) (תשנ”ז), עמ’ קא-קג. והוא מציין לכ”י על מגילה, שהגיע לספרייה, מס’ 1744. הלכתי לבדוק בספרייה הלאומית, אך כרגע לא ניתן לראות חיבור זה, לכן ענין זה לא נבדק עד דק, ועוד חזון למועד.
[15]  סי’ רפב ס”ק ד.
[16]  סי’ תרפ”ה.
[17] זכרון יוסף צבי, ברלין סי’ קמו. וראה ר’ ברוך הלוי עפשטיין, מקור ברוך, ב, ווינלא תרפ”ח, עמ’ 1152; מה שכתב יעקב שמואל שפיגל, ‘על היחס לחיבוריו של ר’ אהרן וירמש’, ירושתנו, ג (תשס”ט), עמ’ רפה-רפו; הנ”ל, ישורון, יב (תשס”ג), עמ’ תתה בענין ר”ת אלו.



The Yiddish Press as a Historical Source for the Overlooked and Forgotten in the Jewish Community

The Yiddish Press as a Historical Source for the Overlooked and Forgotten in the Jewish Community
by Eddy Portnoy
Eddy Portnoy is Senior Researcher and Director of Exhibitions at the YIVO Institute for Jewish Research. He is the author of the recently-published (and much acclaimed, and fun) book, Bad Rabbi: And Other Strange but True Stories from the Yiddish Press (Stanford, 2017), available here (https://www.amazon.com/Bad-Rabbi-Strange-Stories-Stanford/dp/150360411X).
This is his first contribution to the Seforim Blog.
Sanhedrin 25 has this pretty well-known, somewhat rambling bit about what sorts of people are trustworthy enough to serve as witnesses in court. It’s pretty standard stuff. However, as part of this discussion, we get to learn about some early gambling practices among the Jews. While this topic is invoked mainly to denote the fact that gamblers may not be the most trustworthy folk, some of the details include a bit of haggling over whether people who who send their trained pigeons to steal other people’s pigeons can be considered as shysty as those who simply race pigeons for cash rewards. After a bit of back and forth, it is concluded that everyone involved in pigeon shenanigans are just as sleazy as dice players, who are banned by halakhah from serving as witnesses. The long and the short of it is that the Rabonim simply do not like the gambling.
When I first read Sanhedrin 25, I thought it was terrifically interesting, not because I had some investment in knowing whose testimony is considered worthy, nor because I’d just renovated the pigeon coop on top of my tenement. I was fascinated because it was an instance of the amoraim interfacing with the amkho. I have an abiding interest in the the amkho, those average, everyday Jews that make up the bulk of this freaky nation. These are the people you find on the margins of rabbinic discourse, those upon whom the rabbis meted out their rulings and punishments. Truth be told, I find these people much more interesting than either the rabbis or their fiddling with halakhah. Amazingly, in this discussion, the rabbis throw out some neat details about how pigeon racers would hit trees to make their pigeons go faster and how some people played a dice-like game with something called pispasin, a hardcore Jewish gambling habit that seems to gone the way of the dodo.
Unfortunately, Jewish traditional texts aren’t very amkho-friendly. The average Yosls and Yentas who smuggle their way into works produced by rabbinic elites generally appear because they somehow screwed up, did something the rabbis didn’t approve of and thus wound up being officially approbated, a fact they also often ignored. That fact notwithstanding, the amkho still appears to have retained a high regard for their rabbinic elites, in spite of the fact that they frequently disregarded rulings that interfered with anything they considered even remotely fun.
Take, for example, the body of rabbinic admonitions that trip their way from the gemara through 19th century responsa insisting that Jews refrain from attending theater and circus performances. Did any self-respecting Jew with tickets to whatever the 6th century version of Hamilton was ever say, “um, this isn’t permitted…we’d better not go.” This type of thing goes on for centuries. Sure, there’s a broad core of laws that most Jews stuck to, but, when it comes to matters of amusement or desire, the edges can get pretty fuzzy.
If you jump from the Talmudic period to the early 20th century (yes, I know this is ridiculous), one finds that the dynamic doesn’t change very much. The only real difference is that the rabbinic elite has lost much of its power and influence. Amkho still respects them, but they also still do what they want. One interesting factor is that there is now a forum where news of both the rabbis and the amkho begins to appear on a regular basis. This would be the Yiddish press, the first form of mass media in a Jewish language, a place where international and national news collided with Yiddish literature and criticism, where great essayists railed both in favor and against tradition, where pulp fiction sits alongside great literature, and where, among myriad other things, you can find a near endless supply of data on millions of tog-teglekhe yidn, everyday Jews who populated the urban ghettos of cities like New York and Warsaw. In a nutshell, the Yiddish press is a roiling and angry sea of words filled with astounding stories of all kinds of Jews, religious, secular and many who vacillate perilously between the two, aloft somewhere between modernity and tradition, taking bits of both, throwing it all in a pot and cooking it until it’s well done.
It is not at all uninteresting.
As a kind of wildly disjointed chronicle of Jewish life, Yiddish newspapers are an unparalleled resource on the pitshevkes, the tiny, yet fascinating details of Jewish urban immigrant life. Where else could one find out that Hasidim were a significant component of the Jewish audience at professional wrestling matches in Poland during the 1920s? Or that 50,000 Jewish mothers rioted against the public schools on the Lower East Side in 1906? Where could one discover that petty theft in Warsaw spiked annually just before Passover, when Jews were known to buy new clothes and linens? Is there a place you know of where one could find out that Jewish atheists antagonized religious Jews on Yom Kippur by walking around eating and smoking? Or that gangs of ultra-Orthodox Jews stalked the streets on Shabbos demanding people shut down their businesses? If you want to experience the knot of fury into which Jewish life was bound up, look no further than the Yiddish press.
Yiddish newspaper editors always knew where to find the juiciest stories and, for example, frequently sent journalists to cover goings-on in the Warsaw beyz-din. And it wasn’t because there were important cases being seen there, but because there was always some wild scandal blowing up in front of the rabbis that often ended up with litigants heaving chairs at one another. Whether it was some guy who thought it would be okay to marry two women and shuttle between them, or a woman who knocked out her fiancée’s front teeth after he refused to acknowledge that he had knocked her up. Like a Yiddish language Jerry Springer Show, brawls broke out in the rabbinate on a near daily basis during the 1920s and 1930s. The rabbis, of course, were mortified. But they kept at it. And the journalists of the Yiddish press were there to record.
Captions (top, middle, bottom):
“Gas masks as a security measure in the Rabbinate.”
“A woman poured vitriol on her husband in a divorce case” (from the Rabbinate Chronicle)
“Thus can we now begin the case. Call in the two sides.”
It may be that you don’t want to know that there were Jewish criminals, drunks, prostitutes, imbeciles, and myriad other types that comprise the lowest echelons of society. But these small, often inconsequential matters that litter the pre-WWII Yiddish press comprise the details of a culture that has largely disappeared. Moreover, one can find a wealth of information on the amkho, who they were, how they lived, how they thought and spoke. This of course, begs the question: what do we want out of history? Do we only want to know about the rabonim, the manhigim, the writers, the artists, and the businesspeople? Or do we also want to peek into the lives of the average, the boring, the unsuccessful, the dumb, and the mean? Do we want a full picture of the Jewish world that was, or do we only want the success stories?

 

For my money, I want to know as much as I can about how Jews lived before World War II. Not everyone’s great grandfathers were kley-koydesh. In fact, most weren’t and it’s sheer fantasy to think that most Jews had extensive yeshiva educations. Most Yiddish-speaking Jews were poor, uneducated, and sometimes illiterate. Many of them did dumb things, made bad decisions, and wound up in big trouble. Clearly a shonde, they may not have the yikhes we want, but, also, we don’t get to choose. They may not be the best role models, but they are nonetheless integral to the Jewish story.



The Rogochover and More: Excursus on Fasting

The Rogochover and More: Excursus on Fasting
Marc B. Shapiro
Relevant to what appeared in the last post (see note 13), I wish to mention some leniencies regarding fast days that contradict mainstream halakhah. I have also included other interesting material regarding the fast days.
1. R. Israel Jacob Fischer, dayan on the beit din of the Edah Haredit, stated that in our day all pregnant women up until the ninth month must eat on Yom Kippur פחות מכשיעור. See his haskamah to R. Baruch Pinchas Goldberg, Penei Barukh (Jerusalem, 1985), where he writes:
כיום הזה שנחלשו הדורות, ועשרות רבות של נשים מפילות ע”י התענית, צריכין כל הנשים המעוברות עד החודש התשיעי לאכול ביוהכ”פ פחות מכשיעור.
For a criticism of this great leniency, which contradicts Shulhan Arukh, Orah Hayyim 617:1, see R. Eliezer Waldenberg, Tzitz Eliezer, vol. 17, no. 20. Elsewhere, R. Fischer states that pregnant women are forbidden to fast on Tisha be-Av.
מעוברת אסורה להתענות בת”ב, ואין כאן דין שיעורים, כי במקום סכנה לא גזרו חז”ל
See Even Yisrael, vol. 9, no. 62. This too is at odds with Shulhan Arukh, Orah Hayyim 554:5, which rules that pregnant women are obligated to fast on Tisha be-Av.
In an article on the OU website[1] R. Y. Dov Krakowski writes:
There are those who are Noheg that pregnant women do not even begin to fast on Tisha B’Av (there is very little if any Halachik backing to this hanhaga, but many of the chosheve senior Poskim have such a Mesorah. I have personally heard this from many family members who heard this from my great uncle the Veiner [!] Rov Zetzal and from my wife’s grandfather Harav Lipa Rabinowitz who says it in the name of his grandfather the Sundlander Rov Zatzal).
R. Yosef David Weissberg also reports that many halakhic authorities rule that in contemporary times pregnant women are not obligated to fast on Tisha be-Av.[2]
2. R. Akiva Joseph Schlesinger writes that he has a tradition from the Hatam Sofer that pregnant and nursing women should only fast on Yom Kippur, and even women who are not pregnant should only fast on Tisha be-Av and the other fast days if they are very healthy.[3] He also quotes an oral tradition from the Hatam Sofer which seems to be saying that if he had the authority, he would have abolished the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av. (See note 4 for another source where the Hatam Sofer says this explicitly.)
ובפרט אחרי כי בא חולשא לעולם, שמענו מהחת”ס זיע”א שאמר אי לאו דמיסתפינא כלפי ד’ תעניות חוץ מיוהכ”פ ות”ב מטעם חשש סכנה לכמה בני אדם, ובפרט לנשים ה’ ירחם, ולא להניח לבנותיו להתענות חוץ מהנ”ל.
His last words are not entirely clear. I think they mean that he would have preferred not to allow his daughters to fast except on Yom Kippur and Tisha be-Av, but not that he did so in practice. He does not say ולא הניח לבנותיו but ולא להניח לבנותיו.
The editor adds a note explaining the passage just quoted, but he misunderstands what R. Schlesinger means when he writes .מטעם חשש סכנה לכמה בני אדם He also mistakenly understands the passage to mean that the Hatam Sofer forbade all women to fast, other than on Yom Kippur and Tisha be-Av.
כאן כתב רבינו פסק החת”ס לענין שאר תעניות, דהיה אוסר להתענות לכל הנשים ואפילו למי שאינם מעוברות ומניקות, ולאנשים היה מתיר לכמה בני אדם אי לא דמסתפינא, אבל לנשים החליט להיתר.
R. Schlesinger also states that the rabbis did not allow women to fast except for Yom Kippur and Tisha be-Av.
בענין התעניות, בחולשתינו, רבותינו לא הניחו לנשים להתענות חוץ מט”ב ויוהכ”פ.
R. Schlesinger himself suggests that the women not fasting should give some money to charity and fast a few hours or even abstain from food the evening before the fast actually begins.
Returning to the Hatam Sofer’s comment that if he had the authority, he would abolish the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av, the exact same thing was said by R. Abraham Joshua Heschel of Apta. He added that on Yom Kippur, who needs to eat (since we should be so involved in our prayers), and on Tisha be-Av, who is able to eat (as we should be so focused on mourning what we have lost)?[5]
אם הייתי בכוחי הייתי מבטל כל התעניתים חוץ מיום המר והמנהר (הוא ט’ באב), שאז מי יוכל לאכול. וחוץ מיום הקדוש והנורא (הוא יום כפור), דאז מי צריך לאכול.
R. Abraham also reported that he was told by his teacher, R. Elimelech of Lizhensk, that if he could find two others to join with him, he would abolish “the fasts” (presumably, everything except for Yom Kippur and Tisha be-Av).[6]
3. R. Ovadiah Yosef, Yabia Omer, vol. 10, Orah Hayyim no. 39, discusses the laws of a nursing woman and the various fasts. On p. 503, in the hosafot u-miluim, he adds:
מש”כ להקל במינקת שאפילו הפסיקה להניק אם היא בתוך כ”ד חודש ללידה פטורה מלהתענות ג’ צומות ותענית אסתר. יש להסתייע ממ”ש הגאון בעל דרכי תשובה בשו”ת צבי תפארת סוף סי’ מח: וז”ל: ודע כי שמעתי מפה קדוש של מורי הגאון הקדוש אדמו”ר רבי יחזקאל משינאווא זצללה”ה, שאמר, כי הוא מקובל מגאוני וצדיקי הדור הקודמים זצ”ל, שכל אשה שעומדת עדיין בימים שיכולה ללדת, ובימי הצומות היא חלושת המזג, אפילו היא בריאה ושלימה, נכון יותר שלא תתענה, ורק לאחר שיפסוק זמנה מללדת עוד, אם תהיה בבריאות תשלים אותם התעניות, לחיים ברכה ושלום. ע”כ
This is a fascinating passage as R. Ovadiah is quoting R. Zvi Hirsch Shapira in the name of R. Ezekiel Halberstam of Shinova, who himself is passing on a tradition from earlier geonim and tzadikim, that women of childbearing age, even if they are not pregnant, do not have to fast if they feel weak. This ruling is in contradiction to Shulhan Arukh, Orah Hayyim 550:1, which states that women are also obligated to fast on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz and Tzom Gedaliah, and does not give any exemption if they feel weak (as pretty much everyone feels a little weak when fasting). As we have already seen, R. Akiva Joseph Schlesinger states that “our rabbis” did not allow any women, not just those of childbearing age, to fast on these days.
R. Meir Mazuz, Sansan le-Yair (2012 ed), p. 354, notes this passage of R. Zvi Hirsch Shapira and reacts very strongly:
והוא נגד חז”ל חכמי התלמוד וכל הפוסקים שלא התירו רק למעוברת ומניקה. ומזה למדו רוב המורות והתלמידות בבית יעקב בימינו שלא לצום כל ד’ תעניות, ואוכלות בריש גלי בשעת ההפסקה כאילו לא היו ד’ תעניות בעולם ולא תיקנו אותם הנביאים.
Is R. Mazuz correct that most teachers and students at Bais Yaakov schools do not fast on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther? I know that in the yeshiva world many do not fast, but my question is, is this really the majority, and are there any differences between Bais Yaakov schools in the U.S. and Israel? (Even though R. Mazuz refers to ד’ תעניות established by the prophets, I am assuming he means the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther, as religious women of all stripes fast on Tisha be-Av.)
See also here where R. Yitzhak Yosef states that he heard that in some seminaries they tell the young women that they do not have to fast except for Yom Kippur and Tisha be-Av.
When I told a friend about what this post is focused on, he mentioned that he knows that many women do not fast other than on Yom Kippur and Tisha be-Av, but that he never heard of a “mainstream” posek who had this position. From R. Mazuz’s harsh comment it seems that he too assumes that there is no real halakhic basis for the practice of not fasting. My response to my friend, which I now share with readers, is that you can’t get any more mainstream than the great R. Shlomo Zalman Auerbach, and this was indeed his position. In Halikhot Shlomo: Moadei ha-Shanah, Nisan-Av, p. 401 n. 16, the following appears:
ולענין נשים הי’ דרכו של רבנו להשיב לשואלים שהמנהג במקומותינו היה שהנשים אינן מתענות כלל, ואף הנערות, מלבד תשעה באב ויוהכ”פ. אבל לאנשים אין להקל כלל בד’ תעניות ותענית אסתר יותר מהבמואר בפוסקים.
It is hard to criticize women for not fasting on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther when R. Shlomo Zalman Auerbach saw no problem with this practice.
As with R. Mazuz, R. Eliezer Shlomo Schik, here, uses the expression “4 fast days” and it refers to the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah and Ta’anit Esther. He notes that the practice in Breslov is that no women fast on these days. I have been told that among other hasidic groups there is variation. Some women fast on these days, others never fast, and some do not fast if they are married and of childbearing age. (In discussing unusual leniencies, there is no need to mention standard kulot that deal with pregnant and nursing women.)
R. Yohanan Wosner, a dayan in the Skverer community, writes that while some permit married women of childbearing age to forego the fasts (other than Tisha be-Av and Yom Kippur), there are those who permit even unmarried women to do so.[7]
In R. Simhah Rabinowitz’s Piskei Teshuvot, Orah Hayyim 550:1, he states that a few great figures (gedolei ha-dorot) were lenient and permitted all women of childbearing age to forego the fasts (other than Tisha be-Av and Yom Kippur). I must note, however, that none of the figures he refers to were halakhic authorities. The first source he cites was mentioned by me in the last post, note 13.[8] In it we see that the hasidic master R. Nathan David of Szydłowiec said that no women of childbearing age should fast, except for on Yom Kippur. The fact that he said that even on Tisha be-Av such women should not fast is, I think, quite radical. The passage also records a subversive comment from R. Ezekiel of Kozmir about how the Anshei Keneset ha-Gedolah, who instituted the fast days, are embarrassed now because they did not anticipate the much weaker recent generations. R. Ezekiel  The point of such a comment was presumably to “give cover” for those who find it difficult to fast and thus choose not to.
ושמעתי מחסיד ישיש א’ שנסע להרה”ק ר’ יחזקאל מקאזמיר ז”ל שהוא היה מקיל גדול בתעניות, ואמר שאנשי כנסה”ג שתקנו התעניות מתביישין על שלא הסתכלו בדורות אלו, וסיפר כמה ענינים מקולותיו שהיה קשה לי לכתוב, ובשם רבינו הקדוש ז”ל מפאריסאב שמעתי שאמר בזה”ל מוזהר ועומד אני מהה”ק ר’ נתן דוד ז”ל משידלאווצע לדרוש ברבים ששום אשה שראויה עדיין לילד לא תתענה כ”א ביום הקדוש, ולכן עכ”פ אדרוש זאת לידידיי.
The second source R. Rabinowitz cites is a report that R. Menahem Mendel of Kotzk said that with women one must be lenient when it comes to the fast days, as they need strength to give birth.[9]
שמעתי מהה”ג מהו”ר מאיר בארנשטיין ז”ל ששמע מפ”ק כ”ק מרן הקדוש זצוקלל”ה מקאצק דבאשה יש להקל בתעניות משום שצריכה כח להוליד בנים.
This is a very sensible statement which incidentally all poskim would agree with. But contrary to what R. Rabinowitz states, it says nothing about exempting women of childbearing age from any fast days. It only says that when dealing with such women the posek should be lenient.
The final source R. Rabinowitz quotes is from R. Ezekiel Halberstam of Shinova which was mentioned already.
4. R. Sadqa Hussein (1699-1772) was the leading rabbi in Baghdad in his day. He ruled that no pregnant women should fast on Tisha be-Av, as it was so hot in Baghdad that fasting created a situation of sakanat nefashot.[10]
5. Here is a fascinating section of a 1953 letter from Joseph Weiss to Gershom Scholem.[11] It provides evidence that there was a time that members of the Ruzhiner “royal family” did not complete the fast of Tisha be-Av.[12] Do any readers know anything about this?
 
It could be that this practice relates to the tradition that R. Israel of Ruzhin died at the premature age of 54 as a result of fasting on Yom Kippur. Ahron Marcus writes:[13]
הוא נפטר מצמאון הלב שנגרם לו, כעדות הרופא המפורסם מלבוב, ד”ר יעקב רפפורט, ביום הכפורים האחרון תרי”א, כאשר התגבר על הבולמוס של צמא והשלים את תעניתו, מבלי לגמוע טיפת מים במשך היממה. הרבנים הנוכחים, אשר מורי הרבי שלמה רבינוביץ זצ”ל גינה את מבוכתם, לא העיזו להתיר לו את השתיה, על אף הדין המפורש בשולחן ערוך במקרה כזה. הוא הסתפק בכך, שטבל את קצות אצבעותיו בקערת מים ונשם את ריח המים, ובזה הגביר את ענוייו. המסכנים לא הבינו, כי גופו של אותו צדיק, על אף כפיפותו המוחלטת לכוחות הנפש, היה נתון לחוקי טבע רגילים. הוא לא שב לאיתנו, ונסתלק בג’ מרחשון.
In discussing this story, R. Shlomo Yosef Zevin writes:[14]
ומכל הרבנים הגדולים שהיו שם לא עלתה אף על דעת אחד מהם, שאם הצדיק אמר כן, בודאי הוא מרגיש כי בנפשו הוא, ויש פקוח נפש בדבר. שתקו הרבנים ומכיון שלא התירו לו, סבל הצדיק, וקפצה עליו מחלת הלב, שקורין “הערץ-וועסער זוכט”, ומאנה להרפא. מחלתו נמשכה עד יום ג’ מרחשון, ונשמתו הטהורה עלתה אז לגנזי מרומים.
This is obviously an extreme example of being “frum” at someone else’s expense, in this case at the expense of literally his life.
Regarding R. Israel of Ruzhin, it is also recorded that he said that if someone feels a little bit weak he should not fast.[15]
וכשם שמצוה לשמור ישראל מעבירה כן מצוה ליזהר לכל איש אם יש לו מעט רפיון כח שלא יתענה.
It is not clear if this advice refers to all fasts, including Yom Kippur and Tisha be-Av.
Since the above-mentioned permission to eat on Tisha be-Av – and no doubt this also applied to the other fast days aside from Yom Kippur – was reserved for members of the Ruzhin “royal family,” it reminded me of a passage in R. Moses Sofer, Hatam Sofer al ha-Torah, vol. 2, p. 165a (haftarah for parashat Pekudei). The Hatam Sofer states that in theory, if one is able to focus all of his intentions on the glory of God, without getting any physical benefit, then it would permissible to eat on Yom Kippur. But he adds that this is something that only gedolei Yisrael can accomplish.
דודאי לאכול ביה”כ לשם מצוה אם אדם יכול לכוון כל מחשבתו לכבוד ה’ בלי שום כונה אחרת להנאת הגוף אזי היא צורך גבוה כמו קרבנות נשיאים ועוד טוב ממנו ויפה דנו ק”ו אך מי יכול לעמוד בזה כ”א גדולי ישראל שהרי משום כך ס”ל לאבא שאול [יבמות לט ע”ב] מצות חליצה קודם למצות יבום לרוב העולם שאינם יכולי’ לעמוד על מחשבתם שלא לכוון להנאת הגוף.
6. R. Joseph Mordechai Yedid Halevi, Yemei Yosef (Jerusalem, 1913), vol. 1, Orah Hayyim, no. 9, states that scholars and melamedim, if their fasting will affect their learning or teaching, are not obligated in any of the fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av. He says that his ruling is halakhah ve-lo le-ma’aseh.
7. The practice in Stockholm used to be that the community ended the fast of the 17th of Tamuz nine and a half hours after hatzot, which is before it is dark. This practice was defended by R. Benjamin Zvi Auerbach in his Nahal Eshkol, Hilkhot Tisha be-Av, p. 16 n. 1. I have heard from R. Chaim Greisman, the Chabad rabbi in Stockholm, that today they end the fast of 17th of Tamuz when it is dark. According to the times provided on www.chabad.org, in 2018 this will be at 11:38pm, with the fast beginning that morning at 12:51am (alot ha-shachar).[16] R. Michael Melchior, the chief rabbi of Norway, informs me that they also end the fast at darkness. This means that in 2018 in Oslo the fast of the 17th of Tamuz will end at 12:19am, with the fast beginning at 1:20am.[17]
R. Aaron Worms, Meorei Or, vol. 4 (Be’er Sheva), p. 14b, writes as follows about the northern European countries:
וכבר שמענו שהקילו רבנים קדמונים במדינו’ ההם לסיים תעניתם בצום הרביעי וצום החמישי בעוד היום גדול בשעת חשיכה לרוב גלות ישראל ואף שתענית שלא שקעה עליו חמה לאו תענית שאני התם שמעקרא לא קבלו יותר מרוב ישראל.
Notice how he also refers to ending Tisha be-Av (tzom ha-hamishi) when it is still daylight. The justification he offers is the same as was later given by R. Auerbach, but R. Auerbach’s justification was only stated with regard to the 17th of Tamuz, not Tisha be-Av.
8. R. Ernst Gugenheim, Letters from Mir (New York, 2014), p. 106, wrote as follows in 1938:
Tomorrow [the day before Purim] will be a day of fasting. Here [in the Mir Yeshiva], they are rather meikil with respect to this viewpoint, and many bachurim, too weak, do not fast completely. It is true that every day for them is a day of half-fasting, such that they are quite weakened.[18]
9. R. Mordechai Eliyahu ruled that a pregnant or nursing woman can break her fast on Tisha be-Av if she is having difficulty fasting, and she does not need to ask a halakhic question. Rather, she is to determine herself if it is too difficult for her.[19] In 2007, because it was very hot on Tisha be-Av, R. Eliyahu ruled that no pregnant women needed to fast.[20]
10. R. Shmuel Salant was very liberal when it came to the fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av. If someone merely said that he was thirsty and wished to drink, R. Salant would immediately tell him to do so. If someone told R. Salant that fasting was difficult for him, R. Salant would permit him not to fast, and he did not ask for any particulars from the questioner. This was based on a teaching he had from R. Isaac of Volozhin, “that one safek sefeka related to pikuah nefesh pushes aside many fasts.”[21] Once, on a fast day between minhah and maariv, he heard someone say that he was thirsty and was waiting for maariv so that he could drink. R. Salant immediately got the man a cup of water and told him to drink it.[22]
A similar approach is recorded with regard to R. Meir Shapiro[23].
והיה אומר כי בדורות החלשים כבימינו כל מה שאוכלים הוי ככדי חייו, וצום הוי כסכנה לאנשים רבים, ולכן התיר להרבה לאכול בימי צום.
11. R. Haim Ovadia, a contemporary liberal Orthodox rabbi, argues that the minor fasts (which include all fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av) are optional in today’s day and age. See his discussion here. He concludes his analysis as follows:
In the current state of the Jewish people in Israel and abroad, the Talmudic rule demands that fasting on the minor fast days should be optional, and according to Ha’Meiri, fasting would even be forbidden, maybe because it shows lack of gratitude to God. For that reason, one who chooses not to fast on these days cannot be considered one who breaches the law, and can definitely rely on the ruling of Rashba. Hopefully, in the coming years, more and more individuals will choose to acknowledge the fact that we leave [!] in better times and develop a more positive worldview, and as a result maybe persuade the rabbinic leadership to reassess the situation and leave us with only two fast days, Tisha Be’Av and Yom Kippur, thus making those two much more meaningful.
12. R. Herschel Schachter, Nefesh ha-Rav, pp. 261-262, writes:
כשהורי רבנו התחתנו, שלח הגר”ח להודיע להכלה מרת פעשא שא”צ להתענות ביום חתונתה, כי כך היה דן כל אדם בזה”ז כחולה שאב”ס, שא”צ להתענות בשאר תעניות [ואפי בט’ באב, כדעת המחבר (תקנ”ד ס”ו) והאבני נזר (חאו”ח סי’ תכ”ט), ודלא כדעת הט”ז (שמה סק”ד), (כן שמעתי)] חוץ מביוה”כ. . . . נהג רבנו להתענות בכל התעניות, ואפילו ביאה”צ.
R. Schachter cites R. Chaim Soloveitchik as saying that today everyone is regarded as suffering from a non-life-threatening illness and thus there is no obligation to fast other than on Yom Kippur. He adds that R. Joseph B. Soloveitchik did not follow this view but fasted on all the fast days, including when he had yahrzeit.
This is a radical view, as I do not know anyone else who stated that other than Yom Kippur, there is no longer an obligation to fast, even on Tisha be-Av. I must note, however, that there is no real source for this report in the name of R. Chaim. I spoke to R. Schachter about this and he told me that there is also a story that R. Chaim left a will stating that people should not fast on Tisha be-Av. Again, there is no source for this report, and like many such stories it is hard to know if there is any truth to it. Had R. Chaim felt strongly about this matter he could have announced his supposed view to his community, but he never did so.
There is something else that should be mentioned in this regard. The late Professor Aaron Schreiber told me that he heard from R. Simcha Sheps, who studied in Brisk, that one day on the 17th Tamuz he visited the Brisker Rav, R. Isaac Zev Soloveitchik, in Jerusalem. He entered the Brisker Rav’s home and found him at the table eating! It is hard to know how much faith we can put in such a report as with the passage of time people’s memories can change. Someone I know was told by R. Ahron Soloveichik that the Brisker Rav ate on Tishah be-Av, but this was for a medical reason, not because of any halakhic rationale regarding the current binding nature of the fasts.
13. The Ben Ish Hai, parashat Shoftim (first year), no. 17, rules that a groom – the same would apply to a bride – within the week of his wedding does not fast on Tzom Gedaliah, 10th of Tevet, Ta’anit Esther, and 17th of Tamuz. [24] He adds this was the practice in Baghdad.[25] (The exemption from fasting on Ta’anit Esther is mentioned by many others.[26])
R. Ovadiah Yosef is more stringent in this matter. He states that only if the 17th of Tamuz is pushed off to Sunday (and this would apply to the other fasts as well), then the bride and groom do not need to fast.[27]
R. Elijah Mani, another Baghdadi, records an additional liberal opinion (which he himself does not accept) in line with what the Ben Ish Hai wrote.[28]
נשאלתי אם החתן חייב להתענות [בעשרה בטבת]. ואני שמעתי ממורי הי”ו [הרב עבדאללה סומך] ששמע מהרב הגדול משה חיים זלה”ה, שאומר לחתן כרצונו אם תרצה להתענות ואם תרצה שלא להתענות.
14. R. Shmuel Wosner, Shevet ha-Levi, vol. 8, no. 261, states that someone who flies from Israel to the United States on a fast day such as the 17th of Tamuz does not need to wait until it is dark in the United States in order to break his fast. Rather, he can break the fast at the time that it is over in Israel. Since R. Wosner writes ביום תענית וכמו בי”ז בתמוז  I assume that he excludes Tisha be-Av from this lenient ruling.[29]
15. In my post here I discussed the original halakhic approach of R. Yitzhak Barda. When it comes to the fast days he also has an original perspective in that he holds that on Tzom Gedaliah, 10th of Tevet, Ta’anit Esther, and 17th of Tamuz, one can break the fast at sunset rather than waiting until darkness, which is the standard practice. See here. This is a more lenient position than his earlier approach found in his Yitzhak Yeranen, vol. 3, no. 20 and vol. 5, no. 41, where he only permits one to break the fast of the 10th of Tevet at sunset when the fast is on Friday.
16. In Teshuvot ha-Geonim: Shaarei Teshuvah, no. 325, the following appears:
זקן חלש שהיה מתענה ובתוך התענית שעבר עליו רובו של יום בתענית וכבר בא לידי חלישות בענין שחושש לסכנה מאכילין אותו אפילו ביום כיפור ולא שבקי ליה דימות וגמרינן מההיא עוברה דהריחה כו’ כ”ש אם הוא זה זקן נכבד שאם ימות ויסתכן על תענית זה יהיה הפסד לרבים.
This geonic responsum has been cited numerous times and no one saw anything problematic with it. However, in 1995 R. Yehiel Avraham Silber published his Birur Halakhah: Telita’ah, and he has a different perspective.[30] He states that “there is no doubt” that this responsum is a forgery. His reason is that nowhere in halakhic discussions of pikuah nefesh is consideration ever given to whether a person is “honorable”. Yet in the geonic responsum it speaks of a זקן נכבד as a factor to be considered in permitting someone to break his Yom Kippur fast, as his life is not just an individual matter but is of importance to the community as a whole.
R. Silber writes:
תשובות הגאונים שערי תשובה נדפס לראשונה בשאלוניקי בשנת תקס”ב – תקופת הנסיון של עקירת התורה על ידי זיופים; סמוך לזה בשנת תקנ”ג יצא לאור לראשונה הספר שכולו זיוף בשמים ראש.
I think all readers can see that his argument has no basis whatsoever. Furthermore, the appearance of Besamim Rosh, a rabbinic forgery published by a maskil in Berlin in 1793, has absolutely nothing to do with a volume of responsa published in 1802 Salonika, a place far removed from any Haskalah influence. R. Silber’s claim is so unreasonable that I would never even refer to it in an academic article, and only mention it here as another curiosity from the world of seforim.
17. Here is a fascinating text that was called to my attention by R. Chaim Rapoport. It appears in R. Samuel Elijah Taub’s Imrei Esh (Jerusalem, 1996), p. 186, and has been subsequently included in other works.
 
R. Taub, the Modzitzer Rebbe (1905-1984), states that his forefather, R. Ezekiel of Kozmir (1772-1856), was lenient with all the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av.[31] He then says that R. Ezekiel was very opposed to Tzom Gedaliah, and used to say that in Heaven Gedaliah is embarrassed that they established a fast day in his memory. Earlier in this post I cited a passage from R. Abraham Yelin that mentions how R. Ezekiel said that Anshei Keneset ha-Gedolah are now embarrassed for having instituted the fast days (see the source in n. 8). R. Yelin also writes that “it is difficult for him to record” some of R. Ezekiel’s leniencies regarding the fast days.[32]
R. Ezekiel’s opposition to Tzom Gedaliah was such that in his beit midrash it was declared that whoever wishes to fast on this day should leave Kozmir. We can thus assume that none of R. Ezekiel’s followers fasted on Tzom Gedaliah. Does anyone know if this antinomian view about Tzom Gedaliah continued among his descendants, which include the rebbes of Modzitz?
18. There is a joke in the “frum” world which goes as follows: There are three reasons not to fast on Tzom Gedaliah.
            1. It is a nidcheh (as he was killed on Rosh ha-Shanah).[33]
            2. Even if he was not killed he would not have been alive today.
            3. He would not have fasted for me if I was killed.
While this is only a joke, R. Ephraim Bilitzer records that it was widely reported that certain hasidic rebbes said that Gedaliah was troubled in heaven by the fact that thousands of Jews fasted on his account.[34] Therefore, followers of these hasidic rebbes did not fast on Tzom Gedaliah. R. Bilitzer finds it hard to believe such stories, but after what we have seen with R. Ezekiel of Kozmir, it is obvious that, at least with regard to R. Ezekiel, this was indeed the case.
Would R. Ezekiel, or any other hasidic rebbe who told his followers not to fast on Tzom Gedaliah, be impressed by R. Bilitzer’s very non-hasidic objection?
הלא דין הוא בש”ע להתענות ומה זה שנהגו שלא להתענות נגד הש”ע
After all, the Shulhan Arukh also gives the times for prayer, and a number of hasidic rebbes ignored these as well.[35]
In general, it should not surprise us to find hasidic rebbes with lenient approaches to fast days. R. Bilitzer himself informs us that R. Yissachar Dov Rokeah, the Belzer Rebbe, told his followers who were with him for the High Holy Days that anyone who felt the least bit weak on Tzom Gedaliah should immediately eat. This is a very lenient approach, and if followed by the Jewish world at large it would mean, I think, that not many teenagers would fast on this day. While fasting gets easier as one gets older, my experience has been that most teenagers find it at least a little bit difficult to fast.
The following story, about R. Solomon of Radomsk, even shows great leniency with regard to Tisha be-Av. I am sure readers will wonder why R. Solomon thought it was necessary for people to drink when the fast was just about over. If he wanted people to break the fast, why not have them drink earlier in the day?[36]
היה נוהג להקל בתעניות. פעם אחת, בערב תשעה באב ארעה שרפה בבית בנו, והיו הכל טרודים בכבוי השרפה. לפני גמר התענית, בשעת בין השמשות, הלך אל הבאר, הסמוכה לבית המדרש, וצוה לכל אחד לשתות מים.

Here is another interesting passage, from R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim, p. 13b, no. 44:

It states that R. Mordechai of Nes’chiz used to pray minhah when it was already dark. However, on the 17th of Tamuz he finished maariv when it was still light. It is true that this text does not mention actually eating when it was still light, but isn’t that the implication of the passage? What else could it be coming to tell us, without having to be too explicit? I can’t imagine that it means that they finished maariv early so that people could go home and be ready to eat as soon as the fast was over.
It was not only hasidic rabbis who had such a liberal perspective (and I have already referred to R. Chaim Soloveitchik). Here is a story that was told by a hasidic rabbi to the grandson of R. Baruch Bendit Gliksman.[37] (R. Baruch Bendit was a misnaged.[38]):
פעם ישבתי ביום תענית בליטומירסק ולמדתי יחד עם בן גיסי, האדמו”ר רבי חנוך העניך מאלקסנדר וחתן גיסי, רבה של לודז הג”ר יחזקאל נומברג. נכנס אלינו זקנך הג”ר בנדיט מלאסק ומיני מזונות בידו, דורש מאתנו כי נטעום מעט ונפסיק את התענית, אמר: “מובטחני כי תהיו פעם מורי הלכה בישראל, לכן עז רצוני כי תלמדו להקל בתעניתים”.
Returning to Tzom Gedaliah, I found an interesting passage in R. Yitzhak Meir Morgenstern’s She’erit Yaakov on Tractate Megillah.[39] He writes:
וראיתי דיש אנשים שנהגו להקל בצום גדליה כשנוסעים בדרך, ותמהתי עליהם איה מקורם.
R. Morgenstern is not referring to Modern Orthodox people. He is referring to those in his own hasidic circle, and he tells us that among them there are some who do not fast on Tzom Gedaliah when they are traveling. He wonders what the source for this practice is and is not able to find a good justification. For the purposes of this post, however, the very fact that he acknowledges the existence of a laxity when it comes to Tzom Gedaliah is significant.
R. Raphael Aaron Ben Shimon (1848-1928), the chief rabbi of Cairo, also speak of laxity regarding the fast days other than Tisha be-Av and Yom Kippur.[40] However, unlike R. Morgenstern, he was referring to a traditional Sephardic community rather than a haredi population.
בעון פשתה המספחת להקל בתעניות הצבור חוץ מט’ באב ויוה”כ
I think R. Ben Shimon’s description is also applicable to many in the Modern Orthodox world, at least in the United States. That is, while they are careful to fast on Yom Kippur and Tisha be-Av, this is not the case regarding the other fast days. But unlike what we have seen with R. Morgenstern, no one would think to ask if there is any halakhic support for this. Even those who eat on the fast days know that their behavior is not in line with halakhah.[41]

 

 

[1] I mention the source since I was surprised that the OU would post an article written in “yeshivish” rather than converting it to standard English.
[2] Otzar ha-Berit (Jerusalem, 2002), vol. 1, 5:2.
[3] She’elot u-Teshuvot Rabbi Akiva Yosef, vol. 1, no. 174.
[4] See Minhagei Rabotenu ve-Halikhoteihem (Jerusalem, 2009), p. 317, citing the book Elef Ketav, no. 671:
החת”ס זלה”ה אמר, אם היה בכוחו היה מבטל כל התעניתים זולת ת”ב ויוה”כ.
Megillah 5b states that R. Judah ha-Nasi wished to abolish the fast of Tisha be-Av but the Sages disagreed. Another version recorded ibid., is that he only wanted to abolish Tisha be-Av if it was postponed to Sunday, but the Sages disagreed.
[5] Yalkut Ohev Yisrael (Jerusalem, 1998), p. 124.
[6] R. Israel of Ruzhin, Irin Kadishin, parashat Va-Yikra (p. 19a). When the text mentions abolishing “the fasts”, I don’t think it is merely referring to individual fasts that pious people undertake, as the term “abolish” would not seem to fit in that context.
[7] Hayyei ha-Levi, vol. 6, Orah Hayyim no. 95. It is interesting that some treat unmarried women with more leniency than men, because when it comes to the fast of the 20th of Sivan, commemorating the Chmielnicki massacres, Shaarei Teshuvah, Orah Hayyim 580:1, writes:
שמעתי בימי חרפי שנכתב בפנקס הארצות שהגזרה היא לבן י”ח בזכר ולבת ט”ו בנקבה.
For some reason, when it came to the fast of the 20th of Sivan the rabbis wanted 15-year-old girls to fast, but boys were only supposed to do so from the age of 18.
[8] R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim (Petrokov, 1912), pp. 13b-14b.
[9] R. Abraham Pitrokovski, Piskei Teshuvah (Jerusalem, 2001), no. 88 (Hilkhot Ta’aniyot, p. 88).
[10] See R. Hussein, Tzedakah u-Mishpat (Jerusalem, 1978), p. 10.
[11] Gershom Scholem ve-Yosef Weiss: Halifat Mikhtavim 1948-1964 (Jerusalem, 2012), p. 102.
[12] Rabbi and Mrs. Samuel Sperber, mentioned in the letter, are the parents of Professor Daniel Sperber.
[13] Ha-Hasidut, trans. M. Shenfeld (Tel Aviv, 1954), p. 223. See also R. Yissachar Tamar, Alei Tamar, Yoma, p. 396, who records in the name of the Rebbe of Husiatyn a different version of what R. Israel did with the water placed before him.
לרה”ק מריזין היתה לו דלקת גדולה בפיו וביחוד על השפתיים מתוך הצימאון הגדול, והעמידו לפניו קערה עם מים קרים כדי ששפתיו יתקררו מעט ע”י האדים היוצאים ממים קרים.
[14] Sipurei Hasidim (Tel Aviv, 1957), vol. 2, p. 85.
[15] Irin Kadishin, parashat Va-Yikra (pp. 19a-b).
[16] This time for alot ha-shahar is accompanied by the following note: “On this date at this location the sun does not set far enough below the horizon to use the standard calculation. The Chabad custom is to use Chatzot for this time.”
[17] These times were given to me by R. Melchior. Chabad’s site has the fast in Oslo ending at 12:18am (one minute earlier than R. Melchior) and beginning at 1:20am (the same time as R. Melchior). There are significant differences between these times and the times that appear on the popular myzmanim.com. On the latter site it says that this year in Oslo the fast begins at 2:48 am, which is significantly later than the official community practice and the Chabad practice. Myzmanim.com states that the fast ends according to R. Tukatzinsky at 12:34am, which, we are told, is the emergence of ג’ כוכבים בינונים. This is a later time than that of R. Melchior and Chabad. For Oslo, myzmanim.com does not give a time for the end of the fast according to R. Moshe Feinstein.
There are also divergences when it comes to Stockholm. As noted, the Chabad site has the fast of the 17th of Tamuz this year beginning at 12:51am and ending at 11:38pm. Myzmanim.com has the fast beginning at 2:25am and ending at 11:45pm according to R. Tukatzinsky and at 12:09am according to R. Moshe Feinstein.
Readers can correct me if I am wrong, but I do not think that people who will be in Oslo or Stockholm on the 17th of Tamuz (or any other day for that matter) are halakhically permitted to rely on what appears on myzmanim.com in opposition to the local community’s practice.
[18] Among other passages that readers will find interesting is p. 160:
I have already gedavent [prayed] and listened to the weekly Inyan of Reb Chatzkel – Yechezkel [Levenstein]. He has already spoken very often against the datsche = vacations, wanting only the weak or sick bachurim really to go rest, but I observe he has not had much success in this respect and that there will be exactly the same number leaving. On the other hand, the yeshiva had gotten into the habit of rowing on the lake – but a single Inyan sufficed to bring an end to this custom from one day to the next – which constituted in a way a chillul Hashem, because in doing it the bachurim put themselves in the same category as the town people. Yet, is it not correct that, since the Torah is different from everything that exists, a ben Torah is distinguished by his behavior from his entire entourage? In Yiddish, it’s much better. I am sure that on my arrival in Mir, I would not have been able to understand that it was base to ride a bicycle or to go rowing. It is obvious that these restrictions are only valid here in this place, but you can also see how much the städtische [city dwellers] feel respect or anger to the yeshiva-leit.
On p. 96 he writes: “Our milk is purely Jewish milk, but the butter comes from goyim and is subject to no shemira of any sort.”
[19] R. Moshe Harari, Mikraei Kodesh: Hilkhot Ta’aniyot, p. 220 n. 6.
[20] R. Harari, Mikraei Kodesh: Hilkhot Ta’aniyot, p. 221 n. 7.
[21] Aderet Shmuel (Jerusalem, 2014), p. 145.
[22] Ibid., p. 146.
[23] R. Natan Lubert, She’erit Natan (Ashdod, 2013), p. 147.
[24] R. Solomon Laniado of Baghdad found the Ben Ish Hai’s position so astounding that he claimed that there is a printing error, and the text should be corrected to say that the groom needs to fast on all days except for Ta’anit Esther. See his letter in R. Yitzhak Nissim, Yein ha-Tov, vol. 2, Even ha-Ezer no. 2. (The title of R. Nissim’s book is often pronounced Yayin ha-Tov, but that is incorrect. See Song of Songs 7:10.)
[25] The Ben Ish Hai’s testimony about the practice in Baghdad is problematic, as his contemporary, R. Elisha Dangor, writes that the practice in Baghdad is that the groom does fast in the week of his wedding, with the exception of Ta’anit Esther. See Gedulot Elisha (Jerusalem, 1976), Orah Hayyim 549:5. R. Ovadiah Yosef, Halikhot Olam, vol. 2, p. 211, cites the Ben Ish Hai’s student, R. Joshua Sharbani, who says that the because the Ben Ish Hai was so busy and involved in Torah study, he is not such a reliable source for the practices of Baghdad.
שהרב בן איש חי לא היה בקי כל כך במנהגי בגדאד לרוב טרדתו ושקידתו בתורה
This is quite a surprising this to say, as the Ben Ish Hai lived in Baghdad so how could he not be aware of things? Yet R. Ovadiah Yosef finds support for R. Sharbani’s comment in a responsum of R. Hayyim Joseph David Azulai, Hayim Sha’al, vol. 2, no. 35:2. R. Azulai cites a few examples where R. Joseph Karo testifies as to what the accepted practice was, and yet we have evidence that contradicts what R. Karo states. R. Azulai explains the reason for R. Karo’s mistake:
ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כן
[26] See R. Ovadiah Yosef, Yehaveh Da’at, vol.2, no. 78.
[27] Yehaveh Da’at, vol. 3, no. 37. In Yalkut Yosef: Kitzur Shulhan Arukh 265:13 (מילה במועדי השנה), it states that a groom can only eat on the pushed-off fast day after hatzot.
[28] Ma’aseh Eliyahu (Jerusalem, 2017), no. 119.
[29] In an earlier responsum, Shevet ha-Levi, vol. 7, no. 76, he does not say to break the fast when it is over in Israel. Rather, he says that one can break the fast when one feels weak.
[30] See Birur Halakhah: Telita’ahOrah Hayyim 618.
[31] It is interesting that he quotes R. Ezekiel as saying something very similar to what I cited earlier in this post from R. Abraham Joshua Heschel of Apta:
בשחור מי יכול לאכול – והכוונה היתה לתשעה באב שהוא יום חורבן ואבילות, ומי יכול אז לאכול. ובלבן מי צריך לאכול – היינו ביוהכ”פ ומי צריך לאכול, הרי בני אדם כמלאכים.
[32] Yelin, Derekh ha-Tzadikim, pp. 13b-14a.
[33] This is how the joke was told to me. While many indeed assume that Gedaliah was killed on Rosh ha-Shanah, Maimonides believes that he was killed on the third of Tishrei. See Mishneh Torah, Hilkhot Ta’aniyot 5:2.
On the assumption that he was killed on Rosh ha-Shanah (which is the dominant opinion), and the fast day was pushed off from its actual date, does this mean that every year Tzom Gedaliah has the status of a pushed-off fast day, with the various leniencies that go with it? Most say no, but there are some who say yes. R. Yair Rosenfeld has recently discussed the matter in Ha-Ma’yan 56 (Tishrei 5777), and he concludes (p. 18):
לאור זאת, יולדת במקום שמנהג הנשים לצום בד’ צומות יכולה להמנע מהצום, וכן אבי הבן, ובצורך גדול אף הסנדק והמוהל, מתענים ולא משלימים. כן יש להוסיף שאף חתתן בשבעת ימי המשתה יכול להקל בצום זה כדינו בצום נדחה.
[34] Yad Efraim (Tel Aviv, 1970), no. 29 (p. 206, third numbering). This book is found on Otzar ha-Hokhmah together with many other books from R. Bilitzer. It is worth noting that most of his books on Otzar ha-Hokhmah, including six volumes of responsa, are still in manuscript. It appears that there is no money to prepare these works for publication, and they were therefore put on Otzar ha-Hokhmah in manuscript form. Fortunately, his handwriting is easy to read.
[35] The other objection of R. Bilitzer is that Tzom Gedaliah is not on account of the death of Gedaliah per se, but due to what befell the Jewish people in the Land of Israel as a consequence of his death. Even if this is correct, R. Bilitzer’s anger with the reported hasidic flaunting of Tzom Gedaliah apparently caused him to exaggerate somewhat. In his defense of fasting on Tzom Gedaliah, R. Bilitzer states that what happened to the Jews after Gedaliah’s death “was like the destruction of the Temple.”
Furthermore, it seems that the fast has more to do with Gedaliah the individual than R. Bilitzer is willing to acknowledge. I say this because some authorities have pointed to leniencies with regard to Tzom Gedaliah precisely because it is a pushed-off fast (i.e., it does not take place on the day of the event it commemorates). This shows the centrality of Gedaliah the individual and the importance of the day of his assassination to the fast. If the entire focus was on what befell the Jewish people after his death, the actual date of his death, and the resulting issue of a pushed-off fast, would not have any real significance.
I cannot locate the source at present, but Gerson Cohen, chancellor of the Jewish Theological Seminary, had no liking for Tzom Gedaliah. He wondered why a fast was declared in memory of a man he called “a Quisling.” Yet if Gedaliah is to be regarded as a Quisling, does that make Jeremiah, who told the Jewish people to accept Babylonian rule, a “Tokyo Rose”?
[36] Moshe Tzvi, “Ha-Tiferet Shlomo” me-Radomsk (Bnei Brak, 1989), p. 182.
[37] Yehuda Leib Levin, Beit Kotzk (Jerusalem, 1959), vol. 2, p. 159.
[38] See Pinhas Gliksman, Ir Lask ve-Hakhameha (Lodz, 1926), p. 43.
[39] There are actually two such volumes. I am referring to the first one that appeared (it has no date), p. 32.
[40] Nehar Mitzrayim (Jerusalem, 2007), Hilkhot Tefillin, no. 4 (p. 14).
[41] The one exception to this generalization would be the congregants and followers of R. Haim Ovadia. As we have seen in this post, R. Ovadia claims that the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av are not obligatory. Thus, his congregants and followers would not regard eating on these fast days as deviant. As far as I can tell, no other liberal Orthodox rabbis have adopted R. Ovadia’s position.