א.

כשם שלכמה מן הראשונים והאחרונים אין לאכול דגים בראש-השנה מחמת טעמים שונים, וכפי שהובא בהרחבה בפרק הקודם, כך אנו מוצאים שיטה כזו לגבי בשר – שאין לאכול בשר ביום זה.

כך אמר המלאך המגיד הדובר למרן ר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’: “מכל מקום איבעיא דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא[1], ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף-על-גב דאמר עזרא (נחמיה ח י): ‘אכלו משמנים'[2], ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה; ותו, ד’משמנים’, היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה, דלא אמר ‘שתו יינות'[3], אלא משקין אחרים דאינון מתוקים”[4]. והביאו דבריו כמה מן הפוסקים, כמו: ר’ אברהם אבלי גומבינר מקאליש (פולין, שצה-תמג), בעל ‘מגן אברהם'[5]; ר’ יאיר חיים בכרך (מוראביה ואשכנז, שצח-תסב), בעל ‘חות יאיר'[6]. וגם הובא בספר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ)[7].

אמנם רבים העירו על איסור מחודש זה. הרי מאחת המשניות מוכח שבראש-השנה אכלו בשר. שכך נאמר במשנה, חולין, פ”ה משניות ג-ד: “בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה…. בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח בעל כרחו”. וטעמה של תקנה זו היא: “שדרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד…”[8]. היינו, דרך ישראל מקדמת דנא ‘לעשות סעודות’ בראש השנה ולאכול בהן בשר בהמה! כך הקשו ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא)[9], ור’ יהודה אסאד (הוגריה, תקנד-תרכו), בעל שו”ת ‘יהודה יעלה'[10]. ויש שהעירו ממשנה אחרת (שביעית פ”י מ”ב): “השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה…”[11]. היינו, שבראש-השנה הקצב חילק את בשר הפרה לאכילה[12

וסיף להקשות ר’ אפרים הקשר (האמבורג [אשכנז], נפטר בשנת תקיט), בעל ‘אדני פז’: “קשה קצת, הא מקרא מלא: ‘לכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו'”[13], שהבין ש’אִכְלוּ משמנים’ ביאורו: אִכְלוּ בשר שמן. וכך גם העיר בקצרה ר’ מאיר פוזנר: מה שה’מגן אברהם’ מביא בשם ‘מגיד משרים’ שלא לאכול בשר, לא נראה כן מן הפסוק – ‘אכלו משמנים'”[14].

מספר יישובים נאמרו בכך[15]:

1. ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), מתרץ באופן פשוט ביותר, וכבדרך-אגב מודיענו, שכל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה. ואלו דבריו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא, או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[16].

2. אולם לר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), לא ניחא ליה תרוץ זה ששמע ‘בשם שאר בשרי הגאון האמיתי מהור”ח מוואלאזין זצ”ל’, הוא העדיף את תרוצו הראשון: “ומכל מקום, הענין אמת למעשה… שליחידי סגולה הוא שנאמר, שראוי להם להחמיר שלא לאכול בשר בראש-השנה, ולקיים ‘אכלו משמנים’ בשמן וחלב”. היינו, כל המקורות המעידים בנו ששלומי אמוני ישראל אכלו בשר בימי ראש-השנה מדברים על פשוטי העם, בעוד שה’מגיד’ אוסר אכילת בשר על יחידי סגולה, וכמפורש בלשונו: “דלא למיכל בהו בשרא… ואף-על-גב דאמר עזרא: ‘אכלו משמנים’, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה”[17]. וכך גם תירצו מדיליה ר’ זאב וואלף אב”ד טלז, בעל ‘הגהות בן אריה'[18], ר’ מנחם מנדל קרענגיל (גאליציה, תרז-תרצ), מהדיר ‘שם הגדולים’ לחיד”א[19].

וחילוק גדול בין שני התרוצים. לתרוץ הראשון, אין שום חומרה שלא לאכול בשר בראש-השנה, ואפילו ‘יחיד-סגולה’ ובן-עליה אין צריך להקפיד בכך, ואדרבא, הוא חייב לאכול בשר בדווקא, לקיים את ‘אכלו משמנים’. אך לתרוץ השני, אדם המרגיש בעצמו שהינו בעל נפש ו’יחיד-סגולה’ עליו להתנזר מאכילת הבשר, וכמפורש בדברי התרוץ. וככל הנראה, אף מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ) הסכים לשיטת התרוץ השני. שלאחר הביאו דברי ה’מגיד’ הוא מסיים: “ואוחז צדיק דרכו”. היינו, כל אחד לפום חורפא דיליה ולפי יראת השמים שלו.

נמצאנו למדים, ששלש שיטות יש בענין זה: א, ‘מגן אברהם’ ובעל ‘חות יאיר’ הביאו בסתם דברי המגיד[20], ומשמע שקיבלוהו כפשוטו, שכל אדם אסור לאכול בשר בראש-השנה; ב, שיטת התרוץ השני, שרק ‘יחידי-סגולה’ ימנעו מאכילת בשר; ג, שיטת התרוץ הראשון, שאין איסור לאכול בשר, אלא ההפך, יש חיוב לאוכלו.

3. נתעכב עוד מעט על התרוץ האחרון. לתרוץ זה נמצא, ש’אכלו משמנים’ שפשוטו – גם לדברי ה’מגיד’! – הוא אכילת בשר שמן, נאמר רק על המון העם ולא על יחידי סגולה. אך התמיהה עומדת מאליה: זו מיניה ליה? מדוע להפקיע את הפסוק מפשוטו? שהיכן נזכר או נרמז בפסוק שדבריו אמורים על מגזר אנושי מסויים – רק על המון העם?

אולם, כידוע, יש פלוגתא דרבוותא אם יש להתענות בראש-השנה[21]. ועל השיטה המחייבת תענית תמהו, בין היתר, מאותן משניות בהן מפורש שאכלו בשר ביום זה[22], ותרצו, שאכילת הבשר הנזכרת באותן משניות נאמרה על ליל ראש-השנה, שאז אין להתענות אפילו לשיטה המחייבת תענית בראש-השנה[23]. ואכן, ר’ שמואל אליעזר אידל’ס, המהרש”א, סובר, שדברי הפסוק ‘אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים’ נאמר רק על סעודות לילי ראש-השנה[24]. ולפיכך ניתן לומר, שאף ה’מגיד’ הלך בדרך זו ש’אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים’ נאמר רק על סעודות הלילה (וגם כל אכילת הבשר הנזכרת במשניות, מדובר בסעודות הלילה), וכל איסורו לאכול בשר נאמר על סעודות היום בלבד!

4. תרוץ דומה מיישב ר’ ירוחם ליינער: לפי ביאורם של בעלי התוספות שסיבת אכילת בשר בראש-השנה הוא: “לעשות סימן יפה”, כפי שנוהגים לאכול ‘סימנים'[25], נמצא איפוא, שכשם שמנהג ה’סימנים’ נוהג בלילה בלבד ולא גם ביומו כך גם אין לאכול בשר אלא רק בלילה, בעוד שאיסורו של המגיד נאמר על היום[26

5. יישוב אחר אם-כי דחוק ביותר, מציע אחד ממחברי דורינו: “לולי דמסתפינא הוה אמינא, [ש]פשר לפרש דברי ה’מגיד משרים’ בדוחק, דלעולם לא מנע אף הוא אכילת בשר גם מ’יחידי סגולה’ בראש-השנה, אלא מנעו מהם בשאר עשרת ימי תשובה”[27]. תרוץ זה דחוק הוא ביותר וכפי שבעליו מעיד עליו, ואין כל צורך לדון בו[28

אולם כל המצוי מעט בדברי הראשונים יודע, ששיטת ה’מגיד’ מחודשת ביותר ולא מצאנו כמותה בכל הדורות. כל הראשונים מסכימים, שבראש-השנה יש לאכול בשר כמו בכל יום-טוב.

כבר ‘תשובת קדמונים’ (ולמקורות אחרים: ‘תשובת הגאונים’!) שהובאה בכמה ראשונים, מעודדת את המנהג הנפוץ לאכול בשר שמן בראש-השנה: “מצאתי ב’תשובת קדמונים’: שחקקתם[29] שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… ואוכלים טיסני עם בשר שמן… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות… ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר… כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”[30].

והסכימו לכך הרבה ראשונים מאשכנז וצרפת. רבן של ישראל – רש”י (צרפת, ד’תתא-תתסה): “ראש השנה, יום-טוב הוא, ואוכלים בשר”[31]; ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני, הרי”ד (איטליה ואשכנז, ד’תתקמ-ה’כ): “שכל טעם בארבעה פרקים [=שאחד מהם הוא ראש-השנה] אינו אלא משום שמחה, שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביום-טוב…”[32]. וכך גם משמע מדברי ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה'[33]; ר’ יהונתן הכהן מלוניל[34]; ר’ יוסף חביבא, בעל ‘נמוקי יוסף'[35], ועוד קדמונים.

וכך גם כותב ר’ יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעז): “ע’ ימים בשנה חייב אדם לאכול בשר, ואלו הן… וראש השנה וערב יום כיפור…”[36]. וממנו שאבו תלמידיו ושואבי מימיו ומביאים דבריו בשינויים ובסגנונות שונים, כמו, ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב): “…הם כמניין הימים שחייבים לאכול בשר בשנה… ראש השנה”[37]. וכך כותב ר’ אפרים ב”ר שמשון, שנמנה על חסידי אשכנז[38], בשם ר’ יהודה החסיד: “כל אלו ימים עולים ס”ח כנגד ס”ח ימים בשנה שישראל חייבין לאכול בשר ואלו הן… ושני ימים של ראש השנה”[39]. וכפל הענין במקום אחר: “כנגד שלושה רגלים שמצוה לאכול בשר… וכן: ברית, שבת, ראש-חודש, ראשי תיבות בשר; או ראש השנה[40], שנאמר: ‘אכלו משמנים ושתו ממתקים'[41]. ושוב מופיע ענין זה באחד הקבצים שאספו את פירושי בעלי התוספות לתורה: “ס”ז ימים … ושני ימים מראש השנה… כל אותן הימים שיאכלו בשר”[42]. ורעיון זה של ר’ יהודה החסיד נשאר זכרו גם בדורות מאוחרים יותר, שגם ר’ יוחנן לוריא (אשכנז, נולד בשנת ר) מביאו בשינויים: “כי יש ס”ט ימים בשנה שראוי וחובה לאכול בשר… ראש השנה”[43].

גם מדברי הגאונים והראשונים המחייבים לאכול ראש כבש או ראש איל ‘לסימן טוב’, ומודיעים לנו שנהגו כך בפועל[44], ניתן להבין שאכילת בשר בראש-השנה הוא דבר חיובי.

על מנהג שנהגו בפועל בשלהי תקופת הראשונים, אנו שומעים מר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’, המעיד על רבו ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’: “שהוא אכל בשר שמן… בראש השנה”[45]

ולאחר ששמענו שכל הראשונים הסכימו שאכילת בשר בראש-השנה היא חובה, אנו מבינים מדוע ר’ שלמה ב”ר יהודה, ‘מהרש”ל השני’, אשר תיקן ‘סדר תשובה’ לאשה שזנתה תחת בעלה, התיר לה לאכול בשר בראש-השנה כמו בשבתות ובשאר ימים-טובים למרות ש’סדר התשובה’ שנתן היה מחמיר ביותר: “…ולא תאכל בשר רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, שלש רגלים – ואפילו בחולו של מועד תאכל גם כן – ושני ימי ראש השנה”[46]. שהיה לו פשוט שחובת אכילת הבשר בראש-השנה היא ממש כמו בימים-טובים![47]

ואם הראשונים הסכימו וחייבו לאכול בשר ביום זה, ודאי שהאחרונים יאשרו זאת. וכך אנו מוצאים לרבותינו האחרונים המתירים בשופי – ואף מחייבים – אכילת בשר בראש-השנה. ויותר מכך, ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), מחדש, שאכילת בשר ביום זה (שהוא מכלל חובת ה’שמחה’) היא יותר חיובית מיום-טוב הראשון של סוכות! ואלו דבריו: “הוי יודע, שהיום הזה הוא אחד מהארבעה פרקים שמשחיטין בו את הטבח. שמע מיניה, שמצוה לאכול בשר בראש השנה ולשמוח בו יותר מיום-טוב-ראשון של סוכות”[48].

ודברים חריפים כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), בעל ‘יפה ללב’, מהם אנו לומדים על חשיבותה של אכילת בשר ביום זה:

דקיימא לן, דאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן יש לאכול בו [=בראש-השנה] בשר בהמה כמו בשאר ימים-טובים… ואם מצינו לרבין חסידא, הרב חיד”א… שכתב: בראש-חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, קל-וחומר הדברים שמן הדין יש לאכול בשר בראש-השנה… דאיכא תרתי לטיבותא, כבוד יום-טוב וכבוד ראש-חודש. ולבי אומר לי, דמי שנוהג לאכול בראש השנה ומענה נפשו מבשר ושאר מאכלים טובים שראוי לאכול בו ביום, עובר על ‘בל תוסיף’, דכתיב (ויקרא יג כז): ‘אך בעשור לחודש וגו’, ועניתם את נפשותיכם’, דמילת ‘אך’ הוא למעט, שדווקא בעשור בו הוא דיש לענות נפש, ובא לאפוקי ראש-השנה [ש]בתחילת החודש, דאין לעשות בו שום עינוי כלל[49].

כך אנו שומעים שנהגו בפועל בתקופת האחרונים. ר’ יעקב קאסטרו (מצרים, רפה-שעב), בהגהותיו על ‘ארבעה טורים’ מעיד על מקומו: “ואוכלים בשר שמן, ואומרים: ‘תתחדש עלינו שנה שמינה'”[50]. ואילו ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’ (פולין ובוהמיה, רצ-שעב), מספר על מנהג פולין-בוהמיה: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה”[51]. ועל אותו מקום, מתקופה יותר מאוחרת, אנו שומעים עדות אחרת מר’ שלמה מחלמא (פולין, תעו-תקמא), בעל ‘מרכבת המשנה’, כותב: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”[52]. ומקיים את דבריו ר’ ברוך יהודה בראנדייס (בוהמיה ואשכנז, תקטו-תקפה), בעל ‘לשון חכמים’: “ונוהגים לאכול בשר שמן”[53]. על המנהג במדינות ליטא ורוסיה לפני כמאה וחמישים שנה אנו יודעים מר’ אברהם דאנציג (ליטא, תקח-תקפא), בעל ‘חיי אדם’, הכותב: “אוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב: ‘לכו אכלו משמנים’, והכל לסימן טוב”[54]. ואלו גם דבריו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ‘ערוך השלחן’ (רוסיה, תקפט-תרסח): “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, שתהא חלקנו שמן ומתוק”[55].

ולסיום נציין, כי למרות ששיטת ה’מגיד’ שאין לאכול בשר בראש-השנה מחודשת ולא נמצא לכך סמך מדברי הראשונים, וכאמור, עם-כל-זאת אחד מגדולי הדור שבשלהי תקופת הראשונים, ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, שנהג לאכול ‘בשר שמן’ ביום זה[56] הקפיד – מחמת סיבה מיוחדת – מאידך גיסא שלא לאכול בשר בקר, היינו, בשר פרה ועגל, כעדות תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’: “ולא אכל בשר פרה ועגלים בראש השנה, משום מעשה העגל”[57].

מקור ידיעות ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’

כהמשך לנושא הקודם בו נידון חידושו של ה’מגיד’ שאמר לר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’, שאין לאכול בשר בראש-השנה, הנהגה הסותרת כמה מקורות מפורשים ולפיכך נזקק ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), לסתור את דברי ה’מגיד’, כי לשיטתו כל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה, וכלשונו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא[58], או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[59]. נתמקד עתה בנושא זה, ואין כוונתי לגלוש לנושאים אחרים, רבים ורחבים, השייכים לנושא ה’מגיד’ בכלל ול’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’ בפרט.

גרעין ויסוד דבריו של ר’ חיים מוואלאז’ין מצויים בדברי ר’ חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), תלמידו הגדול של האר”י. הוא מדבר באופן כללי על ה’מגידים’ אך, כמובן, דבריו תקפים גם על ה’מגיד’ שנתגלה לר’ יוסף קארו: “על-ידי עוסקו בתורה או קיומו איזו מצוה… קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש; אך בתנאי, שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה. ואז, יתגלה אליו המלאך ההוא. וזה ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים ‘מגידים’. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה, יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר”[60].

דברי ר’ חיים ויטאל הועתקו בידי ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין וגאליציה, תקכה-תקפא), בעל ‘ספר הברית’, ובדרך העתקתו נתבארו הדברים יותר: “אם עוסק בתורה או במצוה ההיא לשמה ושלא לשמה, ויש בה איזו פניה, או שלמד אותה התורה בשבושים, או המצוה אינה כהלכתה בכל פרטיה – יש תערובות רע באותו המלאך, אם מעט אם הרבה, כפי רוב הפניה או השבושים או חסרון פרטי הלכות המצוה; וכן בדבריו יש תערובת שקר, אם מעט אם רב, כפי רוב הרע שבמלאך”[61].

אלו ואלו דיברו על ה’מגידים’ באופן כללי ולאו דווקא על אותו ‘מגיד’ שחזה ר’ יוסף קארו. אולם ר’ יעקב צמח מכוון את אותם הדברים כנגד ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’, ואלו דבריו שנאמרו כהקדמה ל’ספר המגיד’ [הוא ‘מגיד משרים’] שהעתיק לעצמו:

ויש ‘מגידים’ אמתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה ומן המצות הנעשית בשלמות. ויש ‘מגידים’ משקרים במקצת, כי אף-על-פי שהוא נעשה מצד הקדושה, עם כל זה האדם גרם לו אם היה איזו בחינה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצוה שעשה – אותו המלאך הנברא ממנה, כלול טוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי שקר… והנה כפי הנזכר, אין להקשות על ה’מגיד’ למה אמר לפעמים היפוך הדין או הזוהר או הרב זלה”ה. ודי זה למבין דבר אמת[62].

והם הם דברי ר’ חיים מוואלאז’ין.

וכך גם מביא ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), בשם ר’ יצחק לוריא, האריז”ל (ארץ-ישראל ומצרים, רצד-שלב): “וכבר העיד האר”י ז”ל, שאפילו ה’מגידים’ הקדושים אינם נקיים מטעות, וכתוב (איוב ד יח): ובמלאכיו יָשִׂים תָּהֳלָה’, ואין משגיחים אף בבת-קול לשונות אפילו קוצו של יו”ד [מ]תורה שבכתב ושבעל-פה…”[63]. והשווה גם לדברים שהביא בשם אביו, ר’ צבי אשכנזי, ה’חכם צבי’ (מורביה וגאליציה, תיח-תעח): “אבי מורי החסיד זצ”ל היה אומר: הרב ‘בית יוסף’ היה למדן יותר גדול ממגיד שלו”[64].

וזו הסיבה שר’ אברהם ישעיה קרליץ, ה’חזון איש’ (ליטא ובני-ברק, תרלט-תשיד), לא חשש לפסוק בענין מסויים כר’ יוסף קארו אלא כבר-פלוגתא למרות שה’מגיד’ אמר ל’בית יוסף’ שהלכה כמותו באותו ענין, כי “ה’מגיד’ של ה’בית יוסף’ הוא גם כן ‘בית יוסף’!”[65], כלומר, “‘מגיד’ הנשלח מישיבה של מעלה לכאן, הוא משורש נשמתו ודרגתו של זה אשר אליו נשלח”[66]. ואם ניתן לסבור כבר-פלוגתא של ה’בית יוסף’ אין הסכמתו של ה’מגיד’ מעלה או מורידה.

לאור כל זאת שאלתו של ר’ יחיאל יעקב וויינברג (ליטא-שוויץ, תרמה-תשכו), בעל שו”ת ‘שרידי אש’, מקבלת תשובה ברורה. הוא פנה לחברו ושאל: “האם ידוע לך ספר המטפל בספר ‘מגיד משרים’ לה’בית יוסף’ ועל הסתירות שבינו לבין ה’שלחן-‘ערוך’ בכמה דינים?”[67]. והדברים ברורים.

הערות

1 בעוד שכל הדנים בדברי ה’מגיד’ שיובאו להלן, שקלו וטרו על איסורו לאכול בשר, עיקר דיונו של ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, הוא באיסורו לשתות יין. הוא סובר, שאין כוונתו לאסור את שתייתו ב’קידוש’, ואלו דבריו: “עיין ב’מגן אברהם’ בשם ‘מגיד משרים’ למרן הבית יוסף, דאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה. ועל כל פנים, לא היה כוונתו על יין ד’קידוש’… רק על סעודת יום-טוב של בשר ויין המחוייב בשארי ימים-טובים” (הגהות הירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, ירושלים תשמ, עמ’ רכו).

2 הפסוק: “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”.

3 אלא ‘ושתו ממתקים’. ראה לעיל, הערה 2.

4 מגיד משרים, פרשת נצבים (אור ליום שבת, כה אלול), מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, עמ’ 359-360.

5 מגן אברהם, ר”ס תקצז.

6 מקור חיים, או”ח, ר”ס תקצז.

7  חמדת ימים, חלק ימים נוראים, איזמיר תצא, דף לג ע”ג.

8 לשון פירוש ר’ עובדיה מברטנורא, שם, משנה ג. והעתיק מפירוש רש”י, חולין פג ע”א, עיי”ש.

9 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צד-צה. ומשם הביאם ד’ אליאך, כל הכתוב לחיים, ירושלים תשנה, עמ’ קמג-קמד, אות ט; הנ”ל, הגאון, ב, ירושלים תשסב, עמ’ 522, הערה 78.

10 שו”ת יהודה יעלה, או”ח, סי’ קסג.

11 ומשם הובא בשבת קמח ע”ב.

12 כך העירו ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, או”ח, ר”ס תקצז, בשם ‘חכם אחד’; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ירושלים תשנו, ימים נוראים, סי’ יח, עמ’ יח; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרן-תשלא), נפש חיה, ר”ס תקצז.

13 אדני פז, או”ח, ר”ס תקצז, אלטונה תקג, דף כח רע”ג.

14 בית מאיר, או”ח, ר”ס תקצז, יוזעפאף תרלו, דף צד ע”ב.

15 רוב המתרצים ידעו רק מקור אחד הסותר, לכאורה, לשיטת המגיד, ולפיכך באו ליישב רק את המקור אותו הם ידעו. אך לא חילקתי בכך, כי כל אחד מהתרוצים דלהלן מיישב גם את שאר המקורות התמוהים.

16 כך הביא בשמו ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, שם (לעיל, הערה 9), עמ’ צה.

וראה מגיד משרים, מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי (‘הערה קצרה מסביב לספר הקדוש’), מה שלמד מדברי ר’ חיים מוואלאז’ין לענין ה’סיוע הרוחני’ שניתן לכל אדם ואדם.

17 ראה לעיל, ליד הערה 4, ושם הובאו דבריו המלאים.

18 הגהות בן אריה על שו”ע, או”ח, ר”ס תקצז; נדפס בסוף שלחן ערוך, מהדורת מכון ירושלים.

19 רמ”מ קרענגיל (מהדיר), שם הגדולים השלם (לחיד”א), ב, הגהות שארית ציון, מערכת מ, ס”ק מז, פאדגורזע תרצ, עמ’ 234-235.

20 ראה לעיל, ליד הערות 5-6.

21 הארכתי בענין זה להלן/לעיל, פרק…

22 משניות אלו הובאו לעיל, ליד הערות 8, 11. הערה זו העיר ר’ יחיאל מיכל היבנר (גאליציה, תקצד-תרסז), שו”ת משכנות הרועים, ח”א, סי’ א, לעמברג תרנה, דף י ע”א. ראה שם.

23 כך מיישב ר’ יעקב יהושע פאלק, ה’פני יהושע’ (גאליציה ואשכנז, תמא-תקטז), פני יהושע, קונטרס אחרון לכתובות ה ע”א. הובאו דבריו בשו”ת משכנות הרועים, שם (לעיל, הערה 22). והסכימו לכך אחרונים נוספים, ראה: ר’ שלמה קלוגר (פולין וגאליציה, תקמו-תרכט), ספר החיים, או”ח, ר”ס תקצז, ירושלים תשסד, עמ’ תתקצג; ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, סי’ תקצז, סעיף א; ר’ נחמן כהנא מספינקא (הונגריה, נפטר בשנת תרסד), ארחות חיים, סי’ תקצז, סעיף א, ס”ק א.

24 מהרש”א, חידושי אגדות, ביצה טו ע”ב, ד”ה ‘בעלי מארה’.

25 ראה: תוס’, עבודה זרה, ד”ה ‘ערב יום טוב’.

26 ר’ ירוחם ליינער, מאמר זהר הרקיע, בתוך: ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר (לעיל, הערה 9), עמ’ קמח-קמט.

אמנם כמובן, שלסוברים שיש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף ביומו של ראש-השנה, אין התרוץ הנוכחי עולה יפה. על שיטה זו, ראה לעיל, פרק…

27 הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, הוספות ומילואים, סי’ לט, ירושלים תשנח, עמ’ רמב.

28 עוד בענין איסור אכילת הבשר שציוה ה’מגיד’ לר’ יוסף קארו וסתירתו למקורות מפורשים המתירים ומחייבים זאת, ראה: ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), יפה ללב, סי’ תרצז, ס”ק א; ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, מהדורת פרדימן, כרך ט, מערכת ראש השנה, סי’ ב, אות ג; ר’ חיים צבי עהרענרייך (סלובאקיה-הונגריה, תרלג-תרצז), קצה המטה (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק ז; ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ניו-יורק תשנט, עמ’ קצו; מגיד משרים, מהדורת הרב בר-לב, פתח תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי; הרב י”ל קלירס, ‘עניני הלכה שבספר ‘מגיד מישרים’ למרן הבית יוסף’, צפונות, ט (תשנה), עמ’ לא; הרב יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, אנטוורפן תשסז, עמ’ ריג, עמ’ ריח.

29 צ”ל: ושחקרתם. ראה: י’ ברודי (להלן, הערה 30), עמ’ 305, שינויי נוסחאות, הערה יב.

30 ספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז. והובאה גם (בשם ‘תשובות הגאונים’!), בשינויים קלים ובלתי משמעותיים, באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז; מרדכי, יומא, סי’ תשכג. תשובה זו, בשינויי סגנון, נדפסה על-פי כמה עדי נוסח אצל י’ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, א, ירושלים תשנד, עמ’ 305-306.

31 רש”י, עבודה זרה ה ע”ב, ד”ה ‘כן לראש השנה’.

32 תוספות רי”ד, עבודה זרה שם, ד”ה ‘בארבעה פרקים’.

33 בית הבחירה, חולין פג ע”א: “צריך להודיע לזה, שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט, מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילים להרבות בסעודה, וסתם הלוקחים – לשחיטה הם לוקחים, ואלו הם: ….וכן בערב ראש השנה, לסימן טוב, ולכבוד החג”.

34 פירוש ר’ יהונתן מלוניל, חולין שם: “ערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו בו כל השנה כולה”.

35 נמוקי יוסף, חולין שם: “בארבעה פרקים [אלו] דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד… [וגם] ראש השנה, מרבין בשמחה, לסימן שישמחו כל השנה”.

36 ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, ב, פרשת מסעי, אות ה, מהדורת י”י סטל, ירושלים תשסה, עמ’ תרלח, וראה שם הערות 14-21.

37 פירוש הרוקח על התורה, ג, פרשת בהעלותך, בני-ברק תשסא, עמ’ מא.

38 לא ידוע מתי בדיוק הוא חי, אך ברור שנמנה על חסידי אשכנז מדורו של ר’ אלעזר מוורמייזא או מהדור שלאחריו.

39 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז, ב, פרשת בהעלותך, ירושלים תשס, עמ’ פג.

40 כלומר, במקום לחשב את אות ר’ שב’ראש-חודש’ עבור ראשי-התיבות ‘בשר’, ניתן למנות את ‘ראש-השנה’.

41 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז (לעיל, הערה 39), פרשת ראה, עמ’ קפא.

42 דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר יא ט.

43 משיבת נפש, מהדורת י’ הופמן, ירושלים תשנח, עמ’ רכב.

44 מנהג זה נזכר כבר ב’תשובת קדמונים’ שהובאה בספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז: “מצאתי בתשובת קדמונים: שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקב”ה – שהוא ראש לכל – לראש ולא לזנב…”. תשובה זו הובאה (בשם ‘תשובות הגאונים’!) באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז [ותומצתה בקיצור נמרץ בהגהות אשרי, ראש השנה, פרק א, סי’ ה]; מרדכי, יומא, סי’ תשכג [ותורף דבריו הובאו בבית יוסף, או”ח, סי’ תקפג, אות ב].

וראה עוד ספר חסידים, סי’ נט: “ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו, בראש השנה יאכלו ראש איל, על שם נהיה לראש…”; אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו: “ויש נוהגים לאכול ראש כבש ודגים… על שם ‘והיית לראש ולא לזנב’; מחזור מכל השנה [עם פירוש ‘מעגלי צדק’], לאחר ערבית ליום ראשון דראש-השנה, סביוניטה שיז-שכ, דף רכה סע”ב [=י’ הרשקוביץ (מהדיר), מעגלי צדק, ירושלים תשס, עמ’ קח]: “ונוהגים לאכול ראש איל” (ענייני הלכה והמנהג שנדפסו שם בשם ‘מעגלי צדק’, לוקטו מפסקי ההלכות שהוסיף ר’ בנימין ב”ר מאיר הלוי להמחזור הגדול מכל השנה, שאלוניקי שי, אשר משקף את המנהג האשכנזי שעל אדמת איטליה”. ראה לעיל, פרק…, אות…, הערה .

כך נהג מהר”ם מרוטנבורג, ראה תשב”ץ, סי’ קיח: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה ראש של איל, זכר לאילו של יצחק” [מנהגו של מהר”ם מרוטנבורג הובא בהרבה ראשונים, לדוגמא, ראה: אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו; טור, או”ח, סי’ תקפג, ומשם לספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, ענין ראש השנה, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 40].

וגם מהרי”ל נהג כיוצא בכך. ראה ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות ח, ירושלים תשמט, עמ’ רעז: “דרש מהר”י סג”ל, דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל, זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג, לאכול בשר הראש עם דבש”.

ואף ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נהג כך: “ובכל פעם שאכל בשני ימים בראש השנה… ומיד אחר כך אכל מראש של איל בלא לחם, וטובל בדבש” (לקט יושר, א, עמ’ 129).

בפרובאנס (דרום צרפת) נהג כך כל הצבור. ראה טור, או”ח, סי’ תקפג: “ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר, נהיה לראש ולא לזנב…”. ומשם העתיקו, בשינויים גדולים, ר’ אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ענין ראש השנה, עמ’…, וכפי שכתוב בסופו ‘הכל מ[טור] אורח חיים’. והשווה ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, עמ’ שד-שה, המעיד על אותו מקום – פרובאנס: “יש לי סמך למנהג פרובינצא לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש-השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש – שיהיו לראש ולא לזנב… ומנהג אבותינו תורה היא”. שכאן הוא מזכיר מנהג להניח על השלחן ראש כבש ועדיין איננו יודעים שהם אכלוהו. אולם נראה, שאין לטעון שבתקופת ‘ספר המנהיג’ היה מקובל רק להניחו על השולחן, ומספר דורות לאחר מכן – בתקופת ר’ יעקב בן הרא”ש, בעל ה’טור’ – שינו את מנהגם ואכלוהו. כי הנאמר ב’מחזור ויטרי’, שקדם מעט ל’ספר המנהיג’, תואם לדברי ה’טור’. ראה מחזור ויטרי, א, סי’ שכג, עמ’…: “מכאן נהגו בני צרפת, לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא, אוכלים ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש… לסימן טוב לכל ישראל”.

האחרונים שהכירו את מנהג אכילת ראש כבש בראש-השנה בעיקר מהגהת הרמ”א ל’שלחן ערוך’ (סי’ תקפג, סעיף א) שהביא את דברי המרדכי, יומא, שם, כבר העירו שמנהג זה נוגד לדברי ה’מגיד’, ראה: ר’ מאיר סולובייצ’יק (ליטא), המאיר לארץ, חידושים על טור ושו”ע או”ח, סי’ תקצז, סלוצק תרעא, דף מח רע”ב; ר’ ישראל חיים פרידמן (טשכוסלובאקיה, תריב-תרפב), ליקוטי מהרי”ח, ג, [סדר תפלת מנחה דר”ה], ירושלים תשסג, דף פא ע”ב, ראה בדבריהם.

45 לקט יושר, א, עמ’ 129. אך ראה להלן בפרק הנוכחי, אות ג, ליד הערה 57.

46 ר’ יצחק הרשקוביץ (מהדיר), פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, סי’ נח, ברוקלין תשמח, עמ’ טו. ונדפס שוב מאותו כתה”י על-ידי י’ אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים תשנג, עמ’ 233.

מהרש”ל השני חוזר על דבריו בסיומו של ה’סדר תשובה’: “ולא תאכל בשר… רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, … ושני ימים ראש השנה” (פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, שם, עמ’ יז; י’ אלבוים, שם, עמ’ 236).

47 אגב, כך גם פסק בדורינו ר’ שלמה זלמן אוירבאך (ירושלים, תרע-תשנה). ראה הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ ריב: “אין חיוב גמור לאכול ביום-טוב בשר בהמה. הרב [=ר’ שלמה זלמן אוירבאך] סיפר לי, שהוא עצמו כן אוכל בשר בהמה ביום-טוב. ומי שנוהג כך בכל יום-טוב, הוא הדין לראש השנה”. וכך גם אצל: הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.

48 סידור שערי שמים, ב, שער שביעי, שער הצאן, חודש אלול וערב ראש-השנה, אות עב, מהדורת י’ וינפלד, ירושלים תשנג, עמ’ רטו.

49 יפה ללב, או”ח, סי’ תקצז, אות א.

50 ערך לחם, או”ח, סו”ס תקפג. נדפס ב’שלחן ערוך’, מהדורת מכון ירושלים, שם, על הגליון.

51 לבוש החור, סי’ תקפג, סעיף ב.

52 שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ג, אות א, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.

53 לשון חכמים, או”ח, סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.

54 חיי אדם, כלל קלט סעיף ו.

55 ערוך השלחן, סי’ תקפג, סעיף ב.

ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, נהג לאכול בשר בהמה אפילו ביום שני של ראש-השנה: “בסעודה זו של יום שני דראש-השנה הקפיד שיהיה לו כזית בשר בהמה כמו שאר יום טוב” (יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, ענין ראש-השנה, אות תשלא, ירושלים תשל, עמ’ רמב).

56 ראה לעיל בפרק הנוכחי, אות ב, ליד הערה 45.

57 לקט יושר, א, עמ’ 129.

58 כוונתו למשנה, חולין פ”ה משניות ג-ד, מהם עולה שנהגו לאכול בשר בראש-השנה, ראה לעיל, פרק…, אות א, סביבות הערה 8.

59 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צה.

60 שערי קדושה, חלק ג שער שביעי, ירושלים תשמה, עמ’ צט.

61 ספר הברית, חלק ב, מאמר יא פרק ד, ירושלים תשמא, עמ’ 310.

62 כת”י בניהו. הפיסקה המצוטטת הובאה אצל: מ’ בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ’ שצג-שצד.

63 מטפחת ספרים, פרק ה (‘הערות על ספר הזוהר וחלקיו’), ירושלים תשנה, עמ’ נח. ולדבריו כאן תבין מה שכתב שם להלן, פרק ט (‘הערות על עדות ר’ יצחק דמן עכו’), עמ’ קמב: “ואין ערך לדברי ספר ‘מגיד מישרים’ אל עצמת חכמת האר”י…”. כי בעוד שה’מגידים’ לפעמים אינם דוברים אמת וטועים, האריז”ל זכה ש”נשמות צדיקים ונביאים מגן-עדן גילו לו אותן הסודות העמוקות הנשגבות” (שם, עמ’ קמג).

64 תורת הקנאות, סי’ ח (‘חקירה בענין המגידים בכללן’), אלטונא תקיב, דף מח ע”א.

65 ר’ צבי יברוב, מעשה איש, א, בני ברק תשנט, עמ’ קיט. וכך אצל א’ קורמן, אגדה ומהותה, עמ’ 120 בהערה.

66 כך ביאר ר’ יואל קלופט, אליו ה’חזון איש’ אמר את דבריו אלו. ראה: ר’ צבי יברוב, שם.

67 כתבי ר’ יחיאל וויינברג, א, סקרנטון תשנח, עמ’ קכט.

The three meals of the Sabbath symbolize the three Patriarchs, the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Hagiographa, and the three feasts through which Esther brought about Haman’s downfall. Many matters of awesome spiritual significance are dependent on the Third Meal as the Zohar discusses frequently (Aruch HaShulchan 291).

Woe to a generation in which every man does as he sees fit. And the matter should be publicized to prevent others from being drawn in by their ways,” write maranan verabonon gedolei Yisroel headed by Maran HaRav Yosef Sholom Eliashiv shlita, in a letter opposing the publication of “precise” (“meduyak”) editions of Chumoshim and Tehillim as well as new siddurim and machzorim that contain grave breaches and changes from the accepted tradition handed down to us.

But with regard to one of the ignorant among the common people, this is not possible according to us – I mean, that He should turn one of them into a prophet – except as it is possible that He should turn an ass or a frog into a prophet.

It is not possible that an ignoramus should turn into a prophet; nor can a man not be a prophet on a certain evening and be a prophet on the following morning, as though he had made some find.

At the conclusion of the benedictions said in the Temple they used at first to say simply, “forever.” When the Sadducees perverted their ways and asserted that there was only one world, it was ordained that the response should be “from world to world” [i.e., two worlds].

The footnotes are all in Hebrew as has become common in a growing number of English Judaica books. The notes, while not comprehensive do provide ample basis for one to look further into a particular topic. The English written in a very clear fashion which makes this accessible for almost anyone. It is also nice that each time a person is quoted, his birth and death dates are included which enables one to put the comments in perspective. Included are the opinions and customs of modern day rabbis including R. Joseph Baer Soloveitchik, R. Shlomo Zalman Auerbach, and R. Yisrael Chait of Far Rockaway.

The book can be purchased directly from R. Cinamon’s Yeshiva, Yeshiva Gedolah of West Hempstead by calling 516-882-3765 or emailing office@ygwh.org and indicating you want the book. The book is $12.

A wedding carries with it many customs, one of which is an attempt to use this ceremony to disseminate Torah. There was an old custom in many communities for people to write poems in honor of the simchas chasan and kallah. Others even wrote plays in honor of the bride and groom. One example is the Ramchal who wrote the play Ma’ashe Shimshon (as well as other poems for various weddings). In other communities there was a custom for someone to say a derasha at the chasunah for the same reason (in certain circles this still exists). Recently a newer custom evolved to print a sefer and give it out at the wedding.

It used to be a plain old bentcher was given out at a wedding, some, wanting something more substantial than a bentcher began giving out siddurim or chumashim. Today, in many circles, a sefer of some sort is given out to the wedding guests. Some times it’s an old work of some old famous relative of the family that has never been printed before, other times is a reprint from a relative of one of the wedding parties work which had been out-of-print. Some times its it’s torah from the groom or from some family member that’s making the wedding. What’s even more interesting about these seforim is many times they never reach the stores even the famous Biegeleisen who generally gets close to everything printed (to some known as Gan Eden). The market for these seforim many times is very small so the family never bothers bringing it to any stores. [Although, recently, various works of R. Reuven Margoliyot were reprinted for a wedding. It seems these were more widely disseminated as the republication forced Mossad HaRav Kook to reprint the works and to note that, according to them, the wedding reprint was a violation of their copyright.] The only way one gets the sefer is by being at the wedding or knowing someone who has been there. Other times it’s just pure luck – somehow one gets lucky and stumbles upon it. It’s a shame that a complete bibliography of such works can not really be written because there is no way to know all the works that have been published for these occasions.

A few months ago I was at the wedding of a good friend. As is now commonplace, the guests received a sefer – more correctly a collection of seforim – at this wedding. What follows is a review of that wedding gift.

First, I can only refer to this work as Mazkeret Nisuin Yehudah Vyael Hershowitz (a keepsake from the wedding of Yehudah and Yael Hershkowitz) as no other title is provided. The sefer is a paperback and is one hundred and thirty six pages long. It includes a few parts some of which have never printed before. The book was edited by the groom – R Yehudah Hershkowitz. R. Hershkowitz has authored many articles some of which appeared in Or Yisroel and Yeshurun dealing with many areas of learning and history.

The sefer contains four sections: section one is the sefer Ashes Chayil from R. Avrohom Yagel, section two are Shelios Uteshuvot from R. Avigdor Kara, section three is the Mamar al targum from R.Yakov Ben Chaim (ibn Adonijah), and section four is a Kuntres from R. Noach Berlin. I assume the reason why he printed it in this order is because Ashes Chayil is the most relevant to the wedding and then the other placement is based on chronological order. Prior to each section R. Herskowitz includes an excellent historical introduction to the work which follows.

The first part is the sefer Ashes Chayil from R. Avrohom Yagel. This work has been printed a few times even at a chasunah in 1994 of Zvi and Sarah Friedman in this edition R Herskowitz reset the type, which had not been done in the prior reprint, and added some notes.

The author R. Avrohom Yagel has been discussed at great length by Professor David Ruderman in his book Kabblah, Magic and Science. R. Avrohum Yagel was born in 1553. He corresponded with many gedolim of the time, amongst them the Ramah Mepano and R. Mordechai Dato. He was highly respected by the Ramah Mepano. He wrote many works on all areas especially science, many of which are still in manuscript and await publishing. One of his seforim is called Gaie Chezyon this work has been recently reprinted in English and Hebrew by Professor David Ruderman. It is a highly original work written in the form of dreams dealing with many topics. Many aspects of R. Yagel’s personal life can be gleaned from this work.

Ashes Chayil was first printed in Venice in 1606 and is a commentary on the thirty-first chapter of Mishlei which contains the verse of Ashes Chayil . R. Yagel wrote this work in honor of a friend’s wedding. The main idea of the work is to discuss what the role of a wife in marriage, to fear and love god, fear and love her husband and not to sit idle. R. Yagel notes that these same attributes apply not only for marriage but also when serving God. In the work there are many interesting explanations to different aggados of Chazal. Besides for this he writes many practical pieces of advice relating to marriage. For example, he writes, how the wife should get up early to prepare the household needs (pg 36). He writes that her voice should not be heard outside (Pg 40). Another point he makes is she should be careful to dress in a ts’neius manner and not to dress up like many woman to impress everyone (pg 49-50).

The next section are the Shelios u’Teshuvot of R Avigdor Kara. These teshuvot are printed here for the first time from manuscript. Here too R. Hershkowitz includes an excellent historical background about R. Avigdor Kara and his times. Although not much is known about R Avigdor Kara, R. Hershkowitz includes a brief history as well as a listing of the writings of two of his contemporaries which help with R. Kara’s biography: R. Yom Tov Melehuzan and R. Menachem Shalem. They were all active on the beis din in Prague during the same time periods (approx. 1390-1439). Besides for this R. Yom Tov Melehuzan was involved in kabblah as many of his works show whereas R. Menachem Shalem was more involved in philosophy. R Avigdor Kara was somewhere in between them as he was involved with both areas. In one of the teshuvot printed in this collection we see how R Avigdor Kara struggled trying to reconcile contradictions between Kabblah and philosophy. In the end R. Kara writes that he was successful and felt that he was able to show that there were no contradictions between the two. Both R. Yom Tov Melehuzan and R. Menachem Shalem were close with R Avigdor Kara quoting him in their respective works. R Avigdor Kara wrote many works on all areas. Some were printed many others remain in manuscript. One work, the Sefer Hapliah (more on this in a future post) was attributed to him but as has been recently proven is certainly not from him. The Sefer Hapliah although many write it is from R Nechunyah Ben Hakonah (see the many sources R Hershkowitz cites) but Professor Ta Shema (see his Kneset macharim Volume 3) and others have demonstrated that it’s a much later work.

R Herskowitz was perhaps unaware of some more sources on R Avigdor Kara. R. Yididiah Tiyah Weil brings that R Avigdor made a golem (Levushim Levadim pg 37). There is a nice chapter on R. Avigdor Kara in the controversial book Hachasidus from R. Ahron Marcus (chapter 28). Another point R. Hershkowitz missed is that the Zemir Achud Yuchud is attributed to him . This song is sung in many circles when the chasun gets an aliyah and has been subject to an excellent article by one of the experts on minhagim, R. Hamburger in his Shorshei Minhag Ashkenaz (volume 3 Pg 373- 397). While these contemporary sources are not mentioned, R. Herskowitz does provide many other sources.

The teshuvos which are included in this volume are on some very interesting topics. He discusses davening to angels and in general what function they serve exactly in tefilah. This is another great source for the well-known discussion of Machnesei Rachamim which has been treated thoroughly in the classic article of R. S. Sprecher (Yeshurun, vol. 3, pp. 706-29). It is also an important source for the debate, recently restarted again on this blog, regarding Professor Marc B Shapiro book. Another teshuvah deals with a work of R. Avigdor Kara’s which we do not have called Even Sappir. R. Avigdor explains what this work was, it appears to be rectifying contradictions between Kabblah and philosophy. For both these teshuvot R. Hershowitz provides some excellent background behind these topics. One other (of the many) interesting points found in this section is a early source that one should remove ones shoes before entering shul. This subject has been treated by many, most recently by R. Yecheil Goldhever in his now classic Minhaghei Hakehilos (volume one pg 3-7).

The next section is the Mamar Al targum from R.Yakov Ben Hayyim. This Mamar was very rare and exists in less than five chumushim in the world. R. Yakov Ben Hayyim was the famous editor for the Bomborg publishers in Venice. Much has been written about Bomberg, but suffice it to say it played a very important role in the history of the printing of seforim. Many of the seforim printed in this printing house have remained the same layout to this day such as the Mikros Gedolos Chumash, Shas Bavli and Yerushalmi and Rambam. R. Hershkowitz has a nice discussion on how exactly did R.Yakov Ben Hayyim edit the seforim. One of the famous points of interest with R.Yakov Ben Hayyim is that he became a Christian, not much is known as to when and why. R. Hershkowitz wants to suggest an interesting possibility that R.Yakov Ben Adoneiah did not do so willingly but rather was forced. [The inclusion of R. Yakov and R. Yagel has another connection, in that R. Yagel was erroneously accused of converting to Christianity.]

The Mamar Al targum discuses many interesting things amongst them when was Targum Onkelos given and written. He also has a big chidish L’ehalacha that sh’naim mikra ve’achad targum needs to be done during K’reias hatorah.

The last section is a Kuntres from R. Noach Berlin. This kuntres was never printed before. In this section R Hershkowitz does not provide that much of a biography about R. Noach Berlin as he and a friend are currently working on another work of R. Berlin the Meyin Hachacmah (which we eagerly await). R. Noach Berlin authored many famous works amongst them the Atzei Arazim (on Shulchan Orach Even Ezer) and Aztei Almughim (on eruv chaserios and netlayas yadaim). R. Chaim Volozhiner writes that after the Gra died the only person he had to consult with was R. Noach Berlin. This kuntres is on the topic of woman doing semicha. While discussing this topic he goes thru many others (as was the style of learning in those days) and deals with woman and mitzvos aseh sheha’zman grama especially Tefilin.

Last week I picked up a new sefer titled Nekadesh es Shimcha. What caught my attention was that it included not only Nekadesh es Shimcha but also the work Meleches haKodesh from R. Eleazar Fleckeles (most well-known for his Teshuva m’Ahava). What follows is a short biography of R. Fleckes, a review of Meleches haKodesh, and a review of the new sefer – Nekadesh es Shimcha.

R. Eleazar Fleckeles was born in 1754 in Prague. He was a direct descendant of R. Shlomo Ephraim Luntschitz, author of the Keli Yakar, whom R. Fleckeles quotes many times throughout his writings. When R. Fleckeles was 14, he went to study with R. Ezekiel Landau and spent ten years studying there. R. Landau, as is evident from his haskamot to R. Fleckeles works, held R. Fleckeles in high regard. Additionally, many teshuvot in Noda b’Yehuda are penned to R. Fleckeles. In R. Fleckeles’s writings, he quotes many interesting statements from R. Landau [for one example see here]. When R. Fleckeles was twenty-four, he became the Rabbi of Kojetin, a town in Moravia. After four years, however, R. Fleckeles returned to Prague to sit on R. Landau’s Bet Din and serve as a head of a yeshiva.

R. Fleckeles authored many works, works covering halakha, derush, and a commentary on the Haggadah. R. Fleckeles was a skilled halakhist as is evident from his Teshuva m’Ahavah, but his fame also rests on his skills as a darshan. His derashot were published in a four volumes, Olat Chodesh. The fourth volume contains, R. Fleckeles series of derashot he gave against Shabbatai Tzvi and Jacob Frank (this section has a seperate title, Ahavat Dovid). One of themes which run throughout his derashot is an emphasis on learning Shas and Poskim and not Kabbalah. Recently, Professor Marc B. Shapiro printed an interesting correspondence between R. Fleckeles and Karl Fischer, a government censor, about Nittel Nacht, which first appeared as “Torah Study on Christmas Eve,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 8 (1999): 350-55, and then as “A Letter of R. Eleazar Fleckeles Concerning Torah Study on Christmas Eve,” Ohr Yisrael 30 (2002): 165-168. This was not the only correspondence between the two, as a well-known teshuva appears in Teshuva m’Ahavah in response to Fischer’s question about Jew’s taking oaths. Teshuvah m’Ahavah, vol. 1, no. 26.]. In 1826, R. Fleckeles died after serving for 43 years on the Prague Bet Din.

Amongst R. Fleckeles lesser known seforim is the Meleches ha’Kodesh. The book differentiates between the names of Hashem, which are kodesh and which are chol, using the Bavli, Yerushalmi, Midrash, three Targumim, and all the various m’farshim on the Chumash. The reason the differentiation is important is that every time a sofer writes a kodesh name of Hashem, he needs to makes sure it is l’Shem Kedushas HaShem. If the sofer does not do so, the Sefer Torah is invalid. Although there are many instances it is obvious when the name is kodesh, there are many times it is unclear. Over time, there have arguments amongst the various poskim what to do in the ambiguous situations. R. Fleckeles collected all the prior opinions and provides his own conclusion for these questionable Shems.

R. Fleckes begins each of his discussions by quoting an earlier work on the topic Meir Netiv by R. Yehuda Piza [this first appeared in the Chumash R. Piza published in Amsterdam in 1767, Ezras HaSofer – R. Piza will be the subject a forthcoming post at the Seforim blog.] R. Fleckeles then provides additional sources not considered or quoted by R. Piza and then R. Fleckeles comes to his conclusion. In the process, R. Fleckeles demonstrates a tremendous breadth of knowledge in the works of Chazal, the Rishonim, and Achronim. What is extremely interesting about both of these works are the sources used to reach their conclusions. They use, amongst others, the Ibn Ezra, Abarbanel, and the Ralbag, these sources are not typically used to form a halachic conclusion. Even more noteworthy, are some of the sources R. Fleckeles uses, the Me’or Eynaim by R. Azariah di Rossi, as well as Mendelssohn’s Biur (pp. 4, 52, and 88). R. Fleckeles also quotes R. Shlomo Dubnow a few times (pp. 92, 115). What is particularly striking about the quotes from Mendelssohn, is that R. Fleckeles, like R. Landau [although R. Landau’s opinion is subject to some debate] was firmly against the Biur. (See Alexander Altman, Moses Mendelssohn, pp. 486-88; Moshe Samet, Chadash Assur Min haTorah, pp. 76-7; Meir Hildesheimer, “Moses Mendelssohn in Nineteenth Century Rabbinical Literature,” Proceedings of the American Academy for Jewish Research (PAAJR) 55 (1988): 79-133, esp. p. 87 n. 23.)

The Meleches haKodesh is divided into two parts, the first, discussing the ambiguous verses, and the second, a through exposition of writing holy-names more generally. Throughout the book, while discussing the specific questions, he includes many of his own explanations of the pesukim. Additionally, he discusses many things of interest in halacha and aggadah not directly related to the main topic. Both of these factors make this an important work even for someone not involved in the topic of the usage of Hashem. [The second part is not reprinted in this new work.]

For instance, there is a discussion when did the author of Onkoles live. (pp. 4, 77). A discussion about the famous controversy of reciting Machnesei Rachamim. R. Fleckeles cites his teacher, R. Landau, that R. Landua when he said Neliah was careful not to pray to the angels. (p. 15). R. Fleckeles writes that tzadikim are greater than angels. (p. 42). Elsewhere he writes that even regular people are greater than angels. (pp. 104-5). At least twice he quotes Torah he thought of in his dreams. (pp. 14, 95). He records an interesting rule that wherever Chazal use “lamah” (למה) it is because they want to find out the reason for doing something that they do not know any reason for. This is in contrast to the usage of mipneh mah (מפני מה) which is used when there is a known reason but are not satisfied with that reason. (p. 110).

When it comes to the Zohar, R. Fleckeles uses interesting language. After quoting one statement from the Midrash of R. Shimon bar Yochi, he notes that there is a contradictory statement found in the Zohar, to which R. Fleckeles writes:

(pp. 5-6). Elsewhere he writes with regard to having special kavanot when saying the name of God “ומעולם לא עלה על הדעת קדושים הראשונים חכמים וסופרים לחשוב מחשבות וספירות כי בימיהם לא ידע מאומה, בלי מה מספירה.” (p. 133).

In general, throughout R. Fleckeles writings, there are interesting statements about Kabbalah and the Zohar especially, in the above mentioned Ahavat Dovid. In the introduction to that work he quotes a letter from R. Naftai Hertz Wessley which says

Aside from the content of the letter, it is noteworthy that R. Fleckeles quotes R. Wessley at all, as Wessley was one of the early leaders of the haskalah movement and close to Mendelssohn.

The book ends with eulogies and has a separate title, Kuntres Nefesh Dovid v’Nefesh Chayah. This section is comprised of eulogies R. Fleckeles said on his parents, and includes many wonderful explanations of derush on all kinds of topics.

All of this is included in the back of the new work, Nekadesh es Shimcha. This work also is on the topic of the names and status thereof, of God in the Torah. Its author, R. Yehuda Farakas, includes many haskmos including that of R. Elyashiv. The main purpose of this book is to update R. Fleckeles work with the many sources which were unavailable to R. Fleckeles. There are also discussions of pesukim R. Fleckeles did not discuss at all.

Again, R. Farkas uses many works which are not typically used in a halachic context, this includes recently published manuscripts. Amongst the more noteworthy are the Pirush R. Avrohom ben HaRambam, Radak, and Bechor Shor. The use of these runs counter to the well-known opinion of the Chazon Ish regarding newly published manuscripts. R. Farkas also uses many commentaries on the Targumim and Ibn Ezra not otherwise used by most. Throughout, he quotes the pesakim of R. Elyashiv.

In conclusion, this an impressive, encyclopedic work on the topic of God’s name. This is helpful in understanding the meaning of various pesukim in the Chumash. It is noteworthy that the controversial quotes remained, such as that of Mendelsshon. It is possible R. Farkas was unaware the Nesivos Shalom is the title of Mendelssohn’s Biur. The one criticism is R. Farkas’s decision not to republish the second part of Meleches haKodesh which would have made this a complete one-volume compendium on this topic.

In the past few years we have been privileged to a complete encyclopedic collection on all the Yom Tovim from Rav Ovadiah Yosef. It all started many years ago when he wrote a set of seforim called Chazon Ovadiah on Pesach related topics. These seforim received impressive haskamot from many gedolim, amongst them R. Tvi Pesach Frank and R. Shlomo Yosef Zevin. It appears that this particular project was put on hold and Rav Ovadiah turned his attention to printing his Sheelot u-Teshuvot. Then, a few years ago he started printing his shiurim and notes on the sefer Ben Ish Chai. This resulted in an eight volume set called Halikhot Olam. Finally, after all that, Rav Ovadiah returned to the Yom Tov series, Chazon Ovadiah, starting with Purim than Hilkhot Yom Tov. He then continued with Pesach, Succot, Yomim Noraim and Chanukah. Earlier this year, Tu B’Shevat and Hilkhot Berakhot were printed. Thus far, the set is eight massive volumes. One only hopes that Rav Ovadiah continues this set with Hilkhot Shabbat.

Amongst the reasons why I recommend this particular set of seforim, even if one is not of sefaradic origin is as follows: Rav Ovadiah Yosef is world famous for his unbelievable memory resulting in a tremendous bekiut. [I once joked that he must have had someone develop some computer program and attached it to his brain to help him retain so much information and recall it at all times.] When one uses this work, as with all of his other works, one can find hundred of sources from the Rishonim to extremely obscure Sheelot u-Teshuvot on virtually every topic related to the Yomim Tovim. He even quotes many, very recent seforim. He covers many sugyot quite comprehensively, whereas others Rav Ovadiah simply brings down a few sources. Besides for all this, one has literally hundreds of pesakim of a great gaon on all of these topics.

All this results in making it an excellent reference for Rabbanim, Maggedei shiurim, interested laymen, and any one interested in researching any topic related to the Yomim Tovim. From all the many seforim which are printed every year on the Yomim Tovim, the entire set of Hazon Ovadiah is by far the most impressive in terms of its sources and information.

One interesting point I found in this most recent volume of Chazon Ovadiah was that Rav Ovadiah mentions in the introduction that he uses the highly ‘controversial’ sefer Hemdat Yamim [see here for Dan Rabinowitz’s post on Tu B’Shvat]. Rav Ovadiah justifies his use of this sefer, as many great Sephardi gedolim have used this sefer, ever since it was printed, so although the R. Jacob Emden comes out very strongly against Hemdat Yamim, Rav Ovadiah still quotes from it.