Birkat Ha-Hammah in the Old Jewish Cemetary of Frankfurt

Birkat Ha-Hammah in the Old Jewish Cemetery of Frankfurt
by Shnayer Leiman
On Wednesday, April 5, 1617 (= 29 Adar Sheni, 5377), birkat ha-hammah was recited throughout the Jewish world. Two witnesses – both were present in Frankfurt on that day – left accounts of the ceremony as it was commemorated in Frankfurt.[1] The first witness is R. Yosef Yuzpa Hahn (1570-1637), in his Yosef Ometz[2] (Frankfurt, 1723):[3] לסוף כל מחזור גדול ביום ד’ הראשון בחודש ניסן שבו התקופה נופלת בשנת ראשונה במחזור גדול מקדשין החמה. ומנהג פה שכל הקהל הולכים תיכף אחר בית הכנסת לחצר בית עלמין ואומרים ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית, והשמש מכריז בשחרית בבית הכנסת שילכו כל הקהל לקדש החמה. The second witness is R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi (circa 1598-1660), an Ashkenazic merchant and rabbinic scholar who lived most of his life in Alsace. In his Sefer Zikhronot (Berlin, 1913), he writes:[4] כ”ט ואדר שע”ז בהיותי בק’ ורנקבורט נתחדש החמה כי כן נעשה כל כ”ח שנה מחזור החמה, ולא נעשה כזאת עוד עד ער”ח ניסן ארבע מאות וחמשה, אשרי המחכה ויגיע לימים אלו, והלכו כל הקהל בשעה ג’ על היום על בית הקברות, ויום מעונן היה, ועמדתי בתוכם ואמרנו פה אחד: ברוך עושה מעשה בראשית. The plain sense of the texts is that the blessing was recited just outside the old Jewish cemetery of Frankfurt. R. Yosef Yuzpa Hahn’s “חצר בית עלמין“ is certainly not to be confused with “בבית עלמין.” Similarly, R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi’s “על בית הקברות” means “adjacent to” or “by” and is not to be confused with “בבית הקברות.”[5] Readers of the testimony of these two witnesses were puzzled as to why in Frankfurt birkat ha-hammah was recited adjacent to the Jewish cemetery. No such practice is recorded elsewhere in Jewish literature. The puzzlement was compounded by some later authorities (see below) who understood the witnesses as testifying that in Frankfurt birkat ha-hammah was recited in the Jewish cemetery. This surely demanded explanation! Given the recent proliferation of halakhic anthologies on birkat ha-hammah,[6] we decide to investigate some of them in order to see how this problem was addressed.[7] R. Mordechai Genut, summarizing the previous birkat ha-hammah literature, writes:[8] מנהג פרנקפורט דמיין היה לברך ברכה זו בבית-הקברות. It is difficult, of course, to imagine the Kohanim of Frankfurt marching into the cemetery and reciting birkat ha-hammah![9] One wonders too why the concept of לועג לרש, which does not allow for the public performance of mitzvoth in a cemetery (e.g., wearing of tallit or tefillin or recital of the fixed prayers)[10], seems not to apply to birkat ha-hammah![11] Surprisingly, R. Genut did not address these specific issues, but he did wonder why in Frankfurt they insisted on reciting birkat ha-hammah in the cemetery. In a footnote, he cites several solutions. Here, we shall focus only on the first two (of the three solutions he proffers). The first solution is that Jewish cemeteries provide a conducive setting for repentance. (And one should not perform any mitzvah – and certainly not one that can be performed only once in 28 years – without first engaging in an act of repentance.) Even conceding all the “givens” of R. Genut’s first solution, the fact remains that this practice was unique to Frankfurt. Surely it is strange that no other Jewish community saw the need to recite birkat ha-hammah in the cemetery. The second solution is that the Jewish cemetery in Frankfurt was on elevated ground. Presumably, R. Genut means that the cemetery grounds were more elevated than the ground upon which the Jews actually resided in Frankfurt. But this, in fact, is not true. From the Jewish quarter, one walked downhill in order to reach the cemetery. These solutions are hardly persuasive. More importantly, as the witnesses cited at the start of this essay make abundantly clear, the Jews of Frankfurt recited birkat ha-hammah adjacent to the Jewish cemetery, not in it. R. Genut missed an important reference[12] that makes this very distinction – a comment published by R. Yissakhar Tamar in 1979. We present the full comment here, because – as we shall see –it left an indelible imprint on other recent halakhic anthologies on birkat ha-hammah.[13] ואגב הרני מעיר שמביא [הרב צבי מושקוביץ, ברכת החמה, ירושלים, תשי”ג] בשם ספר יוסף אומץ שמנהג פפד”מ הוא לברך ברכת החמה בבית עלמין, והנה דבר זה זר מאד, ברם יצאה שגיאה מלפניו מתוך חוסר ידיעה, וז”ל היוסף אומץ בסימן שע”ח: לסוף כל מחזור גדול מקדשין החמה, ומנהג פה שכל הקהל הולכים תיכף אחר (יציאת)[14] בית הכנסת לחצר בית העולמין ואומרים וכו’ עכ”ל. ומי שהיה בפפד”מ, ואני הייתי שם בשנת תרפ”א, יודע שביהכנ”ס הישן הוא מלוכד יחד עם בית העולמין, כי לא נתנו להם בזמן הקודם חלקת שדה לבית עלמין אלא דווקא בגיטו וע”י בהכנ”ס, ודרך חלונות ביהכנ”ס רואים את בית העולמין והמצבות. ומי שיודע זה קורא את דברי יוסף אומץ בלי כל הפתעה, רק באופן טבעי כן הוא שבזמן שהקהל מתאסף יחד כשיוצאין מביהכנ”ס יוצאין לחצר בית עלמין, ומברכין שם ברכת החמה. ולא התאספו ברחוב לפני ביהכנ”ס כדי שלא יעוררו ענין ותשומת לב אצל הגוים כשמתאסף קהל גדול, אבל לא שיהיה איזה מנהג שיברכו ברכת החמה דוקא בבית העלמין, שזה דבר מוזר מאד, ור”צ מושקוביץ מתוך חוסר ידיעה זו שגה בזה וגם העתיק “בית עלמין” במקום “חצר בית עלמין”. R. Tamar is to be congratulated for being the first to lay to rest (alas, without success) the claim that the Jews of Frankfurt recited birkat ha-hammah in the Jewish cemetery. Sadly, however, much of his comment is mistaken, and – in fact – would mislead those who came after him. We do not doubt for a moment that he was, as he claims, in Frankfurt in 1921. Nor do we doubt that he saw a synagogue adjacent to the Jewish cemetery, from whose windows one could see the tombstone inscriptions. But this was not the בית כנסת הישן of Frankfurt, as Tamar calls it, nor was it the synagogue that the Jews of Frankfurt prayed in during the 17th century, when R. Joseph Yuzpa Hahn and R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi wrote their accounts of birkat ha-hammah. (Fig. 1) Briefly, when R. Samson Raphael Hirsch succeeded in creating a thriving separatist Orthodox Jewish community in Frankfurt in the 19th century (after the majority of the official Jewish community had joined the Reform movement), it became apparent to the official Jewish community that the best way to counter Hirsch’s success was by finding a place for Orthodoxy within the official Jewish community. The communal authorities agreed in 1878 to appoint an Orthodox rabbi, Rabbi Markus Horovitz (author of שו”ת מטה לוי), aside from the Reform rabbis already in their employ. As a precondition to his appointment, Rabbi Horovitz demanded that a new Orthodox synagogue be built for his community in Frankfurt. It was constructed in 1882 – a magnificent structure – and was known as the Börneplatz Synagogue (figure 1) until its destruction by the Nazis on November 10, 1938.[15] Indeed, it was built adjacent to the Jewish cemetery, and its windows overlooked the tombstones in the cemetery. It displaced the old Jewish hospital, not a synagogue. No other synagogue in the history of Frankfurt was built overlooking the Jewish cemetery. This, then, was the synagogue that R. Tamar saw in 1921. But, of course, it didn’t exist in 1617 and therefore cannot be used to explain the accounts of R. Joseph Yuzpa Hahn and R. Asher b. Eliezer Ha-Levi.[16] Tamar’s confused account misled at least two of the recent halakhic anthologies on birkat ha-hammah, R. Gavriel Zinner, נטעי גבריאל: קידוש החמה וברכתה (Jerusalem, 2009)[17] and R. Yonah Buxbaum, קידוש החמה (Jerusalem, 2009).[18] Both cite Tamar’s account as authoritative, without further comment. In the case of R. Buxbaum (prior to his citation of Tamar), two reasons are suggested for the recitation of birkat ha-hammah adjacent to the Jewish cemetery: it provided greater space for the entire Jewish community to gather and recite the blessing together, and it provided a better view of the sun. At last, a breath of fresh air! We shall devote the remainder of this essay to an analysis of these two suggestions, to see whether or not they are likely explanations of what happened in Frankfurt. An organized Jewish community existed in Frankfurt from as early as 1150. Christian persecution of the Jews in Frankfurt was rampant throughout the medieval period and took a variety of forms. In 1462, it took the form of a decree issued by the Frankfurt Council which forced the Jews to live in a newly created ghetto. It was basically one long street, called the Judengasse, ultimately with four and five story wooden row-houses on both sides of the street (figures 2, 3, and 4).[19] Initially, walls 30 feet high were constructed around the ghetto to keep the Jews out of Christian Frankfurt. The gates that allowed entry in and exit from the ghetto were kept locked at night. Jews could not leave the ghetto on Sundays and Christian holidays (until 1798, when this restriction was rescinded). These were the basic conditions of Jewish life on Frankfurt until the 19th century, when in the aftermath of the French Revolution and Emancipation, the ghetto walls came crumpling down and Jews were permitted to live outside the ghetto.[20] (Fig. 2) (Fig. 3) (Fig. 4) A wonderful account of the Judengasse is preserved in the writings of R. Jacob Joshua Falk (author of פני יהושע), who described what he saw when he moved to Frankfurt in 1742 in order to serve as Chief Rabbi:[21] בבאי לכאן ק”ק פפד”מ עיר הגדולה לאלקים, רבתי עם, רבתי בדעות, ראיתי שערוריה גדולה בין כהני ה’, בהיות הדבר ידוע שאין ליהודים פה כי אם רחבה אחת קטנה, ארוכה כמות שהיא מצפון לדרום ונחלקה לשתי שכונות, אחת מצד מזרח ושכנגדה למולה מצד מערב, ואין הפסק בין הבתים, כל שכונה ושכונה, כי אם במקומות מעט מזעיר. והיה כי ימות מת באחד מבתי השכונה, הוצרכו הכהנים להיות נעים ונדים ולזוז ממקום ולילך משכונה לשכונה שכנגדה. ואם ח”ו גם באותה שכונה ימות המת, אזי לא ימצא מנוח לכף רגלם, ללון לינה אחת ברחוב היהודים כלל, כי אם במקומות מעט מזעיר. Lest anyone assume that the פני יהושע’s description of the Judengasse applies only to the 18th century, and not earlier, a map of Frankfurt – drawn in 1628 – indicates otherwise (see figure 5).[22] The map, contemporary with R. Joseph Juzpa Hahn and R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi, depicts the Judengasse exactly as described by the פני יהושע.
(Fig. 5) One other point needs to be addressed in order for this analysis to continue. What time in the morning did davening begin in Frankfurt, and when did they recite the birkat ha-hammah? Regarding the latter question, the two witnesses cited at the start of the essay seem to contradict each other. R. Joseph Yuzpa Hahn indicates that the blessing was recited immediately after davening, adjacent to the cemetery. R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi indicates that it was recited “in the third hour,” adjacent to the cemetery. In fact, we know that on April 5, 1617, sunrise (more specifically: נץ החמה) in Frankfurt was at 5:53 A.M. and sunset was at 7:03 P.M.[23] If one counted hours from 6:00 A.M., the third hour was between 8:00 and 9:00 A.M. If one counted שעות זמניות, the third hour from sunrise was approximately between 8:05 and 9:11 A.M. We also know exactly what time davening ordinarily began, thanks to Johann Jacob Schudt, who testifies that services began every weekday morning in Frankfurt at 6:00 A.M.[24] Assuming that davening took not more than an hour, according to R. Hahn the blessing was recited shortly after 7:00 A.M. According to R. Ha-Levi it was recited shortly after 8:00 A.M.[25] At that hour, on the Judengasse, due to the row-houses, the sun could not be seen at all! This was because the Judengasse was a crescent shaped street on a North-South axis, more or less perpendicular to the Main River. In order to see the sun – rising in the East and setting in the West – it was necessary to leave the ghetto and walk to the nearest open space, so that the blessing could be properly recited. The nearest open space, just beyond the southern gate of the ghetto, was the Jewish cemetery and its surrounding fields (see figure 6).[26] (Fig. 6) Returning to the two suggestions of R. Buxbaum, the first was that the land adjacent to the cemetery provided greater space for the entire Jewish community to gather and recite the blessing together. Doubtless this is true, but it does not seem likely that this was the key factor for the decision to walk out to the cemetery area. There was one place in the Jewish ghetto where large crowds could gather, if the only concern was ברוב עם הדרת מלך. Weddings in Jewish Frankfurt were performed just outside the doors of the main synagogue[27] precisely because there was sufficient room for all the invited guests to attend the ceremony (see figure 7).[28] In 1617, there were some 454 Jewish families living in Frankfurt.[29] These could easily gather in front of the main synagogue, if necessary in shifts. If they walked to the cemetery area nonetheless, it was because only there could the sun be sighted and the blessing recited. R. Buxbaum’s second suggestion was that the cemetery area provided “a better view” of the sun. We would suggest that it provided the only view of the sun – at an early hour – in Jewish Frankfurt from the 15th through the 19th centuries.
(Fig. 7) It is noteworthy that some 30,000 Jews lived in Frankfurt in 1925, a year in which birkat ha-hammah was recited. There are no reports that Jews went to the cemetery area in order to recite the blessing. It was no longer necessary.

[1] A third witness from Frankfurt, R. Joseph Koshmann, נהג כצאן יוסף (Hanau, 1718; cf. the Tel-Aviv, 1969 edition, p. 145), also discusses birkat ha-hammah. Since he makes no reference to the Jewish cemetery in Frankfurt, the focus of discussion of this essay, his account will not be addressed.[2] The correct name of the sefer is יוסיף אומץ. The printer misread the manuscript copy (still extant at the Bodleian Library in Oxford), and it is by the mistaken title that the book is read and cited. See R. Yissachar Tamar,עלי תמר: ירושלמי סדר זרעים (Tel-Aviv, 1979), vol. 1, p. 294. [3] . §378. Cf. יוסף אומץ (Frankfurt, 1928), p. 80, §378. R. Hahn’s testimony is not necessarily confined to the 1617 recital of the birkat ha-hammah, as he may also have witnessed the 1589 recital when he was 19 years old. [4]. P. 7 of the Hebrew section of M. Ginsburger, ed., Die Memoiren des Ascher Levy (Berlin, 1913). Cf. E. Kallmann, ed., Les Mémoirs d’Ascher Levy de Reichshoffen (Paris, 2003), p. 21, interlinear addition 2. [5] Cf. Psalm 137:1 על נהרות בבל, which can only mean “at the side of; by.” See also Rashi to Gen. 14:6. [6] See, e.g., E. Brodt and Ish Sefer, “A Preliminary Bibliography of the Recent Works on Birkat ha-Chamah,” Tradition Seforim Blog, March 27, 2009; and Akavya Shemesh, “על ספר קידוש החמה לר’ יונה בר”י בוקסבוים,” Tradition Seforim Blog, March 30, 2009. [7] We have examined the following 6 works only: R. J. David Bleich, Bircas HaChammah (Brooklyn, 2009); R. Yonah Buxbaum, קידוש החמה (Shikun Square, 2009); R. Mordechai Genut, ברכת החמה בתקופתה (Bnei Brak, 2009); R. Menachem Mendel Gerlitz, ברכת החמה כהלכתה (Jerusalem, 2009); R. Yehuda Herskowitz,The Sun Cycle (Monsey, 2009); and R. Gavriel Zinner, נטעי גבריאל: הלכות ברכות החמה (Brooklyn, 2009). [8] Genut, p. 290. [9] Had there been any validity to this presumption, it surely would have been adduced by the late R. Mordechai Spielman in his ציון לנפש צבי (Brooklyn, 1976), an anthology of all passages in rabbinic literature that allow a Kohen to enter a cemetery.[10] See שולחן ערוך: יורה דעה §367:2-4 and commentaries. [11] Gerlitz, p. 232 was the only work (of the 6 I consulted) to raise this issue (in a footnote). He resolves it by suggesting that the blessing was actually recited just outside the cemetery. Nonetheless, in the body of his work he writes unequivocally that: יש שנהגו לברך ברכה זו בבית הקברות.[12] So too Gerlitz, pp. 231-232.[13] See above, note 2. [14] For this emendation, see already R. Liepman Philip Prins (d. 1915), פרנס לדורות (Jerusalem, 1999), p. 292. [15] See Rachel Heuberger and Salomon Korn, The Synagogue at Frankfurt’s Börneplatz (Frankfurt, 1996). Figure 1, a photograph of the Börneplatz Synagogue taken in 1887, is drawn from p. 11 of this booklet. [16] Moreover, the Börneplatz Synagogue was outside the Jewish ghetto, whereas during the ghetto period (15th -19th centuries), all the synagogues in Frankfurt were inside the ghetto. [17] Pages 105-106.[18] Pages 160-161.[19] Figure 2 is a 19th century lithograph of the Judengasse (from the Leiman Library). Figure 3 is a photograph of the Judengasse from circa 1860 and is drawn from Georg Heuberger, Ludwig Börne – A Frankfurt Jew Who Fought For Freedom (Frankfurt, 1996), p. 9. Figure 4 is a photograph of the eastern side of the Judengasse, taken circa 1875 after much of the western side was demolished. The main Reform Synagogue, constructed in 1860 at the exact site where the main synagogue of the traditional community once stood, can be seen at the extreme left of the photograph (from the Leiman Library). [20] In general, see A. Freimann and F. Kracauer, Frankfort (Philadelphia, 1929). [21] See R. Mordechai Halberstadt, שו”ת מאמר מרדכי (Brünn, 1790), §56. [22] The map is drawn from Rachel Heuberger and Helga Krohn, Hinaus aus dem Ghetto: Juden in Frankfurt am Main 1800-1950 (Frankfurt, 1988), p. 13. [23] See R. Meir Posen, אור מאיר (London, 1973), p. 330 and table 86. [24] Johann Jacob Schudt, Jüdische Merkwürdigkeiten (Frankfurt, 1714), vol. 2, p. 218. [25] It is possible that in order to recite birkat ha-hammah together as a community specifically during the third hour, davening in Frankfurt on this day began at 7:00 A.M., rather than at 6:00 A.M. Thus, there would be no conflict between the reports of R. Hahn and R. Ha-Levi, both agreeing that the blessing was recited shortly after 8:00 A.M. Interestingly, a לוח published in Frankfurt in 1757 – a year in which birkat ha-hammah was recited – seems to state that the proper time for the recital of the blessing was between 8:00 and 10:00 A.M (if I am reading it correctly). I am indebted to Dan Rabinowitz for bringing the לוח to my attention. [26] Figure 6 is a portion of a map of Frankfurt from 1864. It is drawn from Heuberger and Krohn, op. cit., p. 93. At the upper left of the map is the Judengasse. One can see the newly constructed Reform Synagogue on the eastern side of the Judengasse.. The row-houses lead into the Judenmarkt, east of which is the old Jewish cemetery. Doubtless, it was in and around the Judenmarkt that the Jews gathered to recite birkat ha-hammah between the 15th and 19th centuries. [27] See סדר והנהגה של נשואין (Frankfurt, 1701), pp. 4-5, §4. Cf. יוסף אומץ (Frankfurt, 1928), p. 332.[28] Figure 7 (drawn from Heuberger and Krohn, op. cit., p. 49) depicts the Old Synagogue (on the Judengasse) of Frankfurt, after it was rebuilt in 1711 [and prior to its demolition in 1860] following a fire that destroyed almost all the dwellings in the Jewish ghetto. There appears to be ample space in the foreground for the communal recitation of birkat ha-hammah. [29] See Jewish Encyclopedia, vol. 5, p. 486.



A Preliminary Bibliography of Recent Works on Birkat ha-Chamah

A Preliminary Bibliography of the Recent Works on Birkat ha-Chamah by Eliezer Brodt & Ish Sefer There are many works and articles on this topic and, as such, this is merely a preliminary attempt to deal with this burgeoning area of Jewish literature. [See also here]. For a great bibliographic note on the development of Seder Birkat ha-Chamah, including publications relating to birkat ha-chamah, see R. J. D. Bleich, Birkat ha-Chamah, pp.128-133. JNUL has put up a many of the editions of relating to subject here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, and here. That's right, the JNUL has 19 editions (!) of the Birkat ha-Chamah starting with the first in 1785 through 1981 Edah Haredit edition.  These editions come from such disparate places as Egypt, Tunis, India, and Iraq.   But, now, turning to the editions currently in print.Boker Yizrach from R. Meldola was reprinted again and it includes a later edition with a Pirush Sharei Mizrach from R. Yekusiel Kamelhar (about him in general see this book).Tekufos ha-Chamah u-Berckoseh of R. Yechiel Michel Tukuchensky was reprinted again. A new work on this topic is called Otzar ha-Zemanim by R. A. Brisk. This work is 336 pages is beautifully type-set, well organized, very strong in halacha and it has a bit on the astronomical aspects of birkat ha-chamah.Another work on this topic is by R. M.M. Gerlitz called Birkat ha-Chamah ke-Hilkhoto. On the prior edition, R. J. D. Bleich writes that Gerlitz's book is the most comprehensive work on the topic. This work is an expanded version of its earlier edition, and is now 558 pages. This work is strong in both astronomy, devoting 190 pages to the topic, and strong in the halacaha aspects. It also has many responsum relating to this topic and includes dershot that were said at prior birkat ha-chama by various Gedolim. In addition, this new edition has many letters to R. Chaim Kanievsky on the topic (a recent "minhag" of all works on halacha). To just mention one interesting discussion which R. M.M. Gerlitz deals with is the Ozstrosver's now famous statement that it is extra special if Birkat ha-Chamah falls out on Erev Pesach (pp.115-18). Another nice addition to R. Gerlitz's revised edition is R. Yakov Emden's comments (pp.479-94) all about birkat ha-chamah. These comments were originally printed in the back of the 1757 edition of Megilat Tannit and were omitted from later editions of Megilat Tannit. As such, R. Emden's comments escaped the notice of many of the people learning this topic. Aside from R. Emden's discussion about birkat ha-chamah, he also deals with the Frankist movement and states that one can inform on them to the government (he also deals with Christianity). However,  R. Gerlitz cuts out a page of this – where R. Emden listed some of the Frankists sins – Gerlitz argues that there is no need  to print this today. Today with the amazing web data base of free seforim at Hebrew books one can see this rare edition here and the pages on birkat ha-chamah here and the edited pages here. One thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed.Another work is called Birkat ha-Chamah be-Tekufoseah by R. Genot. This work is 748 pages and is very strong in the astronomy aspects but weaker in the halacha aspects. On the bibliographical front, it reproduces many different editions of Birkat ha-Chamah. He also includes the comments of R. Emden but in a much more abbreviated form than R. Gerlitz. One interesting thing (p.276) a quote from a manuscript from 745 years ago of how the beracha was recited by the Chazan after Ma'ariv! One big mistake in this work when dealing with the famous question of if the calendar according to Shmuel is off so why do we follow Shmuel's opinion,  R. Genot prints a photocopy of the original Halevonon article of R. Alexander Moshe Lapides he then writes: בעוד שהקושיא בת מאות השנים על אמיתות תקופת שמואל נידונה בספרי האחרונים נתפרסמו מאמרים אחדים גם בכתבי עת, שלא עלו על שולחנם של שלומי אמוני ישראל. הבאונם אך כקוריוז משלים לנושא רחב זה , ואם יש בהם משפטים הנוגדים את מסורתנו, הרי הם דברים שאין בה ממש (עמ' 424). He obviously does not know who R. Alexander Moshe Lapides was – a talmid  chaver of R. Yisroel Salanter and one of leading Litvish Gedolim of his time. As an aside this piece was recently reprinted in the excellent edition of Torat ha-Goan R. Alexander Moshe pp.6-8. Another work is from R. Zvi Cohen called Birkat ha-Chamah, 383 pages. This sefer is like all his others, full of excellent information from a very wide range of sources. This work is expanded from earlier edition and is strong in halacha aspects but not as strong in astronomy. Another work on the topic is called Seder Bircas Kiddish Hachamah by R. Strohli, 203 pages.Of great interest to me in the works of R. Brisk, R. Gerlitz, R. Genot, R. Cohen and R. Strohli [a version of this appeared in the recent Journal Etz Chaim volume 8] is how they list sources of Gedolim throughout the ages how they each did this beracha.  In doing so, these works quote many rare sources although, at times, they overlap each other (next time around someone just has to take all the works on the topic and put it together into one volume). One source which escaped them (except for The Sun Cycle p. 23) is found in a autobiography from the early 1600's where the author describes as follows:  כט אדר שעז בהיותי בק' ורנקבורט נתחדש החמה כי כן נעשה כל כח שנה מחזור החמה ולא נעשה כזאת עוד עד ער"ח ניסין ארבע מאות וחמשה אשרי המחכה ויגיע לימים אלו והלכו כל הקהל בשעה ג' על היום על בית הקברות ויום מעונן היה ועמדתי בתוכם ואמרנו פה אחד ברוך עושה מעשה בראשית (ר' אשר ב"ר אליעזר הלוי, ספר זכרונות, עמ' 7).  Another interesting thing we see from this account is the strange minhag to say birkat ha-chamah in the cemetery or near it. This strange minhag is only mentioned briefly by R. Genot in Birkat ha-Chamah be-Tekufoseah (p. 290) and discussed at greater length by R. Gerlitz in Birkat ha-Chamah ke-Hilkhoto (pp. 231-233) (otherwise I have seen no mention of this strange custom). It seems this was the minhag in Frankfurt according to the Yosef Ometz but R. Chaim Rapoport in Birkat ha-Chamah Al Pei Minhag Chabad (p. 80-81) cites the Alei Tamar who argues that this is an incorrect reading of Yosef Ometz and they did not say the beracha at the cemetery. However from this account we see that they indeed did say it at the cemetery. [See also E. Prins comments on this Yosef Ometz in Parnos le-Dorot, p. 292.]Another work is called Birkat ha-Chamah Al Pei Minhag Chabad, from R. Chaim Rapoport 167 pages. This edition includes a section of the halachot in English. Of special interest in this work of R. Rapoport and that of R. Strohli is their sections dealing with women and this beracha. In English, there is  R. J. D. Bleich, Birkat ha-Chamah, 243 pages. This work is extremely well written, as R. Bleich excels at making extremely complicated things sound easy.  It deals with astronomy and halacha aspects very comprehensively for scholar and layman alike. Just to mention one interesting source, not only related  to birkat ha-chamah, is that when discussing aleinu and the censorship of the statement  שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע that the Mahril Diskin held one has to be careful to say it because of משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. R. Bleich writes that he saw in the siddur of R. Reven Grozovsky that this phrase was written in the siddur. Just one complaint with this particular edition is it is very annoying the way the pages are set up as a Hebrew book even though it is written in English making the pages confusing going from one page to the next. Additionally, one thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed. Another work also in English is from R. Yehuda Hershkowitz, The Sun Cycle, 213 pages printed by Tuvia's. The strength of this work lies in its uniqueness not to merely retread the same ground the above works deal with.  R. Hershkowitz, notes in the introduction that he does not see any point in replicating the seforim already out there on the topic. Instead, he chose to deal with the deeper meaning of the prayers and the beracha in general. He has extensive comments on the tefilos (according to kabbalah and machasvah). He also includes an excellent in depth chapter about the astronomical aspects of this topic. Most of the book is in English but he includes all the tefilos in Hebrew with a translation, notes and an in-depth scholarly chapter on the sugyah in Berkhot, regarding birkat ha-chamah, discussing the Bavli, Yershalmi and Tosefta. One thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed.
One interesting aspect in this work is as mentioned most of these works provide (just some better than others) accounts showing different birkat ha-chamah accounts through out history. Hershkowitz shows that the earliest possible source is from about 1300 years ago in various early paytanim (see The Sun Cycle p.15). Another interesting discussion which he deals with is the definition of the word סלה that it might mean refrain meaning repeat, which means it was intended for the choir to repeat it (see The Sun Cycle pp.68-70).

One interesting point regarding birkat ha-chamah is that although we hold that one makes the beracha with shem u-malchut, the Maharal did not. An explanation for the Mahral's practice appears in R. Moshe Kunitz's Ben Yochai:ומהאי טעמא נראה שהגאון האדיר אבי זקני מהר"ל מפראג ז"ל היה מברך ברכת קידוש החמה בלא שם ומלכות, לפי שבערוך (ערך חמה) כ' ב' פירושים אהא דתני ברכות נט רע"ב הרואה חמה בתקופתה מברכין וכו' ולפי הב' אשתמיט מאמר אביי שם בש"ס ישינם לכן נראה דברכה קבועה כל כח שנין איתקין אחר חתימת התלמוד ומש"ה לא בירך בשם ומלכות (בן יוחאי, שער שבעי סי' רפא, דף קמא ע"א).  
What is even more interesting is this account is referenced by R. Akiva Eiger who quotes it in his notes to Shulcahn Orach O.C. 229:2. The reason why this is interesting is because of who R. Kunitz was.  In particular, he had very strong Haskala leanings and was even linked with R. Aaron Chorin a leading figure of the early Reform movement. R. Moshe Sofer referred to Chorin as Acher as a play on Chorin's name and, in R. Sofer's view, Chorin's opinions.  In part, Kunitz's connection to the Reform movement is based on a letter that appears in Nogah Tzedek.  Nogah Tzedek, printed Dessau, 1818, is written to justify various changes such as the using the Sefadic pronunciation, doing away with the silent Shemoneh Esreh, and the inclusion of musical instruments, such as the organ, even on Shabbat.  At the end of this volume, pp. 27-28, Kunitz's letter addressing these issues appears.  On the first issue, the Sefardic pronunciation, Kunitz says this is fine, and notes that R. Nathan Adler (R. Sofer's Rebbi) used the Sefardic pronunciation. Regarding abolishing the silent amidah, he is against this. Regarding the final issue, the use of music, Kunitz again takes a permissive view and allows for musical accompaniment, although he doesn't discuss Shabbat. 
The "Traditional" response to Nogeh Tzedek (and its related works) was not short in coming. The traditionalists banded together sending out letters and collected the responses in a single volume, Eleh Divrei ha-Brit, Altona, 1819. On this aspect see M. Samet, Ha-Chadash Assur min ha-Torah pp.241-42 (and index) and this thread, this thread, and this thread.Returning to Kunitz's work, Ben Yochai, one of the aspects of this work is explaining why some time Rashbi is referred to as ר' שמעון and others as ר' שמעון בר יוחאי. His basic theory is that before he went into cave he is referred to as ר' שמעון and only after the cave is he called בר יוחאי. Indeed, on the title page of the book there is an illustration of the "cave."  In truth, however, this theory is a mistake as Yechosei Tannim Vamorim the Rebbe of the Rochach writes just the opposite:  וכן דברי ר' שמעון בן יוחי ורוב פעמים דברי ר' שמעון אלא כולן בבחרותן קודם שהובהקו לרבים ולכשנעשו ראשי ישיבות הוזכרו סתם (יחוסי תנאים אומוראים, מהדורת מימון, עמ' שצא). Another large part of Ben Yochai deals with R. Yakov Emden's comments on the Zohar in Mitpachas Seforim.  R. Kunitz answers each one of R. Emden's 280 comments. A more recent attempt to deal with R. Emden's criticisms of the Zohar was mounted by  R. Reuven Margolis in his notes to his edition of the Zohar, Nitzotei Zohar. See R. Zevin excellent review on Margolis's Zohar in his Soferim Ve-Sefarim, (Midrash ve-zohar …, pp.31-32).  Yet at the same time, R. Margolis writes in Arshet 2, pp. 336-337 that one has to check carefully into each thing which Kunitz says. It is not only R. Margolis that question Kunitz's work.  Rosenthal in his excellent bibliography, Yodeah Sefer, comments on the Ben Yochai: ואתה הקורא בראותך את ספר הגדול למראה הזה עם כל אורך לשונו ובקיאותו לעור עין כל קורא, אל תבטחבו ואל תשע אל דבריו. לך נא וקרא בדברי המחברים אשר באו אחריו כמו בספרי כרם חמד, תעודה בישראל, בית יהודה, ושרשי לבנון והוא מחברת הראשונה מבית האוצר, ופרחי צפון, וכלם יענו ויאמרו כי כל דבריו הבל ואין בהם מועיל, וכל דבריו הטובים אשר נמצאו בספרו, אשר בהם התראה לעין הקורא כבקי בכל ספרי העברים, גנב מספר סדר הדורות.
On this work of Kunitz in general see Boaz Huss, Ke-Zohar ha-Rokiyah, pp. 321, 333, 343-44.

In the fascinating sefer (subject of its own post hopefully shortly) on Zohar called Matzav Hayashar by R. S. Z. Dober, Dober accuses Kunitz many times of plagiarism (1:2a, 7a). The only compliment R. Dober gives Kunitz is that he had a nice library (2:60) and that R. Dober is a good judge of that as he had a great library too.  Kunitz's work Ben Yochai is quoted by many just to list a few Shut Sich Yitzchak (67,116, 414, 464), Shut Afrekasta Danyah, (1:1&27) and R. Ovadiah Yosef in all his seforim. In the incredible sefer Ha-Meir Laretz he has a few comments on his Teshuvos Hamesaref (see pg 85a). Another work of Kuntz is Ma'ashe Hakhamim, Beis Rebbi, Vienna, 1805.  This work is a biography of R. Yehuda ha-Nasi, Rabbenu ha-Kodosh.  An abridged version, titled Toldot Rebbi Yehuda ha-Nasi, appears at the beginning of the Tifferet Yisrael Mishnaot.  Although, in the latest version of the Tifferet Yisrael, Zekher Hanoch edition, the Toldot have been removed.  According to the publisher, Moznayim, it was Kunitz's reputation that was cause for removal.  Ironically, in this latest edition, the publishers seem to have overlooked a much more controversial statement in their edition. There is an article titled, Ma'amar 'al Dikduk Lashon ha-Mishna that includes a footnote that argues that many parts of Kohelet were written later than the traditional dating. See p. 13b, note *. (Thanks to Dr. Marc Shapiro for calling this to my attention.)  This passage remains in the Zekher Hanoch edition. While Ma'ashe Hakamim, until recently, received widespread dissemination through the inclusion in the Mishnaot, not everyone felt it was a worthwhile sefer.  Indeed, Rosenthal, again in Yodea Sefer is very critical of this work, as well as Kunitz's other work, Sefer ha-Iyun.  See Yodeah Sefer, letter Bet, no. 224, and letter Mem, no. 1208.  The only sefer of Kunitz that escaped Rosenthal's wrath is Kunitz's Ha-Matzref, although Rosenthal doesn't have any entry for that work at all. 



Daniel J. Lasker – Birkat Ha-Hammah 5769

Get Ready – It’s Almost Time to Bless the Sun
by Daniel J. Lasker

Daniel J. Lasker is Norbert Blechner Professor of Jewish Values at Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheva, and is chair of the Goldstein-Goren Department of Jewish Thought. His landmark work Jewish Philosophical Polemics against Christianity in the Middle Ages, originally published in 1977, was recently republished with a new introduction in 2007.   

This is Professor Lasker’s second post at the Seforim blog. His previous post about ve-ten tal u-matar li-verakha was entitled “December 6 Is Coming: Get Out the Umbrellas,” and is available here.

לזכר אבי מורי ז”ל
In less than two months, on April 8, 2009 (Erev Pesah, 14th Nisan, 5769), the once- in-28-years Blessing of the Sun (Birkat ha-Hammah) will be recited, celebrating the occasion when the sun returns to the position where it was when it was first created, on the same day of the week and the same hour of the day as it was then. For those with short and medium range memories, and for those who were toddlers or perhaps not even born in 1981, it is useful to review the reason for this ceremony, one of the very few Jewish events which follow a solar calendar rather than our standard Jewish luni-solar calendar. This year’s Blessing is the first one in the internet age, so it is appropriate to publicize it on a blog; one can only imagine what technological breakthroughs will be around at the time of the next Blessing in 2037.
The Talmud Berakhot 59b states: “He who sees the sun at its tekufah, the moon in its power, the stars [or planets] in their orbits, and the signs of the zodiac in their orderly progress, should say, ‘Blessed be the Maker of Creation’ (ברוך עושה בראשית).” The Talmud continues: “And when is that? Abbaye said: ‘Every twenty-eight years when the cycle is repeated and Tekufat Nisan falls in Saturn on the evening of Tuesday, going into Wednesday.” It should be noted right away that Abbaye is commenting only on the first event described in the baraita, namely, “seeing the sun at its tekufah,” and that parallel passages (Tosefta Berakhot 6:10, Jer. Berakhot 9:2 [13d], and Leviticus Rabbah 23:8) do not include Abbaye’s explanation. It is that explanation, however, which is the basis of the ceremony of Birkat Ha-Hammah.
What does Abbaye’s comment mean? First of all, Tekufat Nisan refers to the vernal equinox, the exact time when spring begins, when the sun rises exactly in the east and sets exactly in the west. Since night and day are then equal, sunrise and sunset on those days are at 6:00 AM and 6:00 PM respectively (in local time; not necessarily in standard time). Second, the ancients believed that there are seven planets (Sun, Moon, Mars, Mercury, Jupiter, Venus and Saturn); and each hour of the day is controlled by a different planet on a weekly rotation (each planet controls 24 different hours during the week, repeating the cycle every seven days). For instance, the planet which controls the 6:00 AM hour names that particular day: Sunday (Sun); Monday (Moon); Tuesday (Mars – think the French mardi); Wednesday (Mercury – mercredi); Thursday (Jupiter –jeudi); Friday (Venus – vendredi); and Shabbat/Saturday (Saturn). The 6:00 PM Tuesday hour, namely the onset of Wednesday according to the Jewish practice of beginning the day at night, is Saturn; thus, “Saturn on the evening of Tuesday, going into Wednesday.” According to Abbaye, when the vernal equinox falls every 28 years on Tuesday at 6:00 PM, the blessing of the sun is to be said. Since at the time of equinox the sun sets on Tuesday at 6:00 PM, the halakah maintains that the Blessing of the Sun is to be recited on Wednesday morning after sunrise. April 8, 2009, is the Wednesday after the Tuesday on which Tekufat Nisan occurs at the 6:00 PM for the first time in 28 years.
But why does the vernal equinox fall at 6:00 PM on Tuesday night once every 28 years? This assertion is based on a number of assumptions: 1) The world was created in Nisan (actually at the end of Adar) and not in Tishrei (actually the end of Elul), following R. Yehoshua’s view in Rosh Hashanah 10b-11a. 2) When God created the sun on the fourth day, He wasted no time and did so at the very first minute of the fourth day, namely, what we call Tuesday evening at 6:00 PM. 3) The sun was created at the moment of the vernal equinox (Tekufat Nisan). 4) The solar year is exactly 365 ¼ days long. On the basis of this calculation, the tekufot (the equinoxes and the solstices) progress each year by one day and six hours (365 ¼ days is 52 weeks, one day and 6 hours). If the first Tekufat Nisan was on Tuesday night at 6:00 PM, the next one is Wednesday night at midnight; the next one was Friday morning at 6:00 AM; then Saturday at noon; Sunday night at 6 PM, and so forth. The first time after creation that Tekufat Nisan fell again on Tuesday night at 6:00 PM was in the year 29 AM, 28 years after creation. On 14th Nisan, 5769, the vernal equinox will be at 6:00 PM on Tuesday for the 207th time (5769/28 = 206 with a remainder of 1). To celebrate this event, the blessing “Blessed be the Maker of Creation” will once again be recited.
The perceptive reader may have noticed that the assumptions upon which the obligation to recite the Blessing of the Sun are based are highly problematic. There are more than seven planets and they do not revolve around the earth (which itself is a planet); and most people do not believe that each hour of the day is ruled by a different planet. Our celebration of Rosh Hashanah on the first of Tishrei seems to indicate that the world was not created in Nisan (e.g., we say: היום הרת עולם). The Bible gives no indication that the sun was created on the equinox (either vernal or autumnal), or that it was created at 6:00 PM on Tuesday night (after all, before the creation of the sun, there was no 6:00 PM). But most significantly of all, the year is not exactly 365 ¼ days long.
There are a number of consequences of the discrepancy between the actual length of the year and the approximate length of 365 ¼ days (called Tekufat Shmuel [cf. Eruvin 56a], which is the same calculation which is at the base of the Julian calendar; see my contribution to the Seforim blog on November 30, 2007, in the context of a discussion of the prayer for rain in the diaspora, also calculated according to Shmuel’s imprecise length of the year). One consequence is that the Blessing of the Sun is moving progressively forward vis-à-vis the Gregorian calendar. In 2121 the blessing will be said on April 9, not April 8. In 2205 it will be said on April 10, and so on (the Hebrew date changes every time since the Blessing is based on the solar calendar). More importantly, however, the Jewish world is blessing the sun as it returns to its original time at the vernal equinox on a date which has nothing to do with the true vernal equinox (which is this year on March 20, 11:44 UTC).
Why, then, do observant Jews observe a commandment which is so questionable (especially this year when it falls on the eve of Pesah, not the most convenient time to have a ceremony which is intended to be performed in as large a group as possible – ברוב עם הדרת מלך)? Is it just another example of Jewish stubbornness and inertia – holding onto an ancient ceremony even when it is based on questionable assumptions (perhaps like the second day of holidays in the diaspora because of calendrical doubts which were laid to rest over a thousand years ago)? Or is it a sign that in matters of religion, especially when it comes to halakhah, logic is not the only important factor or perhaps not a factor at all. The Hatam Sofer ruled (Responsa, Orah Hayyim 56) that once the great Rabbis of Israel (Maimonides [H. Berakhot 10:18], Yosef Karo [Orah Hayyim 229:2], et al.) had codified the practice of blessing the sun, the matter was closed. It would seem that, indeed, tradition, even illogical tradition, has had a strong hold on Jews; it is this Jewish loyalty to tradition which has maintained us during our long history.
And so, let us hope that on this 14th of Nisan/April 8, the skies will be clear, the sun will be bright, and we can once again thank God for making the works of creation!



Review: Macsanyuh Shel Torah

Review: Me'achsanya Shel ha-Torahby Eliezer Brodt Me'achsanya Shel ha-Torah, Rabbi Moshe Hubner, ed., New York, 2008, 297 pp.   As mentioned in the past, there is an austounding amount of seforim being published.  One genre, that is bursting at the seams, is sefarim on Chumash. There are seforim printed from famous people; some are still with us, while others have been gone for many years. These seforim focus on all kinds of topics: mussar, machashavah, pshat, kabbalah, d'rush, and halachah. In truth, it is virtually impossible to keep up with what is printed. I would, however, like to mention just one such sefer printed this year: Me'achsanya Shel ha-Torah. This sefer is composed of three generations of Torah from the Hubner family. Most notably, Rabbi Shmuel Hubner, z"l, who was a big Rav for many years; ybl"ch, his son, Rabbi Y. Hubner; and his grandson, Rabbi Moshe Hubner, a young author who is frequently featured in the Hamodia Magazine Torah section. This sefer contains many interesting pieces on Chumash, some short and many long, representing unique and interesting topics and styles in learning. Aside from the many interesting chiddushim presented, it is worthwhile to note the mention of many rare and exotic sefarim quoted as sources throughout the work. As in almost any sefer, a variety of interesting content can be found apart from the actual body of the work. I would like to mention just a few of the interesting discussions I found in this sefer.  The sefer begins with a very nice but straight to the point biography of Rabbi Shmuel Hubner, written by his son, Rabbi Y. Hubner. This biography was based on stories heard from Rabbi Shmuel Hubner throughout his lifetime (1891-1983). Rabbi S. Hubner  made his rounds in Europe, meeting many different gedolim (almost like a Forrest Gump). (One gets the impression that there are many more nice stories that should have been printed here.) Just to mention some of the facts mentioned: Rabbi S. Hubner attended the levayah of Harav Yosef Engel, zt"l, and heard the famous hesped of Harav Meir Arik, zt"l, who said on Rav Engel that he was a baki in all areas of Torah, Bavli Yerushalmi, Tosefta, etc., to which Rav Steinberg, the Brode Rav, asked him if he wasn't perhaps exaggerating a bit. Rav Arik replied that it was one hundred percent true, and there was no exaggeration involved.  Rav Hubner studied at the Berlin Seminary and heard shiurim from Harav Chaim Heller, zt"l. He was in Vienna when the Rogatchver Gaon, zt"l, passed away and he visited with him a bit before he died. He heard the Rogatchver expound on some topics in the parashah based on his well-known and unique methods of thought and assessment. Rabbi Hubner was the rebbi of the well-known scholar and writer, ybl"ch, Rabbi Tuviah Preschel.   After the war, Rabbi S. Hubner was a Rav in Brooklyn. Over the years he printed many pieces on all kinds of topics in the various Torah journals. Eventually, he collected many of them that related to practical halachah and printed them in a sefer entitled Sh"ut Nimukei Shmuel. This sefer received very warm haskamos from Harav Moshe Feinstein, zt"l, and Harav Shlomo Zalman Auerbach, zt"l. Some of the pieces have been reprinted in Me'achsanya Shel ha-Torah, along with many new pieces found in Rabbi Hubner's many personal journals, which have never before been printed. This leads to a now-famous discussion regarding divrei Torah left behind after a person's petirah. In particular, if the mechaber did not leave instructions as to whether his writings should be printed, is his family permitted to do so? Another issue is, do these pieces carry weight in halachah, since the writer might have changed his mind before he passed away. An additional questioned is, if the mechaber specified not to print his writings, must his family adhere to his wishes? Much has been written on these topics, but Rabbi M. Hubner found information in his grandfather's notes addressing this very issue, which he included in Me'achsanya Shel HaTorah. Being that Rabbi S. Hubner's answer was very original, I am quoting it here in its entirety (intro pg. 9-10):   קראתי את תשובתו שבה כת"ה שקיל וטרי באריכות בנידון השאלה אם יש לשמוע להמחבר שציוה שלא לפרסם את כתביו הכוללים חידושים ותשובות. ואחרי שכת"ה מביא צדדי היתר וצדדי איסור הוא מגיע למסקנת שאין לשמוע לצוואת המחבר ויש להדפיס את כתביו. לע"ד נראה שיש לחקור ולמצוא טעמו ונימוקו של המחבר מפני מה הוא ציוה שלא להדפיס את כתביו ופסק הדין בשאלה זו תלוי בנימוקו של המחבר. דעתי זו מיוסדת על דברי הח"ס באו"ח סי' ר"ח שכתב וז"ל : כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות : נגיד שמא אבד שמא (פרקי אבות פ"א מי"ג) ולא תעשינה ידיו תושיה להוציא מחשבתו לפועל, כי יבוא מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', (גיטין ס א) ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד. לעומת זה מי שיודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הית"ב, להגדיל תורה ולהדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה' עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל [אם אינה לשם שמים], כן ייענש זה על הפרישה, עכ"ל. בדברי החתם סופר הללו נמצאת התשובה על השאלה דמר. אם הציווי של המחבר שלא לפרסם את כתביו נבע מן החשש הראשון הנזכר בדברי הח"ס אז לדעתי מצוה לקיים דברי המת ולא להדפיסם, כי לב יודע מרת נפשו, ואין היורשים רשאים לעבור על צוואתו, כי ע"י הדפסת הספר יעשו רעה להמחבר, ואילו היה חי היה מורה בכל תוכף נגד ההדפסה, ועכשיו שאינו יכול למחות פסק הדין צריך למנוע מעשות לו עול. ואם ישאלני איך אפשר עכשיו לידע מה היה הנימוק שבגללו אסר את הפירסום ? אשיבנו שזה אפשר להכיר מתוך תשובותיו. אם דברי הח"ס מובאים בתשובותיו ובחידושיו, אז קרוב לודאי שגם תשובה זו היתה ידועה לו והיא היא שהניעה והביאה אותו לידי כך שיאסור לפרסם את כתביו. ברם אף אם דברי הח"ס אינם מובאים בתשובותיו אפשר ואפשר שתשובות הח"ס ובתוכן גם התשובה הנ"ל היו ידועות לו, שכן לא יצוייר שמחבר תשובות לא ישתמש בתשובות הח"ס. בהתחשבות עם זה לבי מהסס להתיר הפרסום. הדבר שונה אם הנימוק העיקרי לצוואתו לא היה החשש הנ"ל אלא מטעם אחר כגון מפני חשש המבקרים או מפני שהיה מיראי הוראה, אז רשאי או יותר נכון מצוה להדפיס את כתביו כמפורש בדברי הח"ס שהבאתי לעיל. והנני להביא עוד ראיות לכך : בספר חסידים סי' תתקל כתב מי שגילה לו ה' דבר ואינו כותבו הוא גוזל את הרבים כדכתב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ובשבט סופר (פ' כב) דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על זה שאינו כותב חידושיו. ובספר מור וקציעה סי' רכג כתב דמי שגומר ספר בכתיבה וכל שכן בהדפסה יש לו לברך ברכת שהחיינו שכן עושין שמחה לגמרה של תורה, שאין שום קנין ובניו שיש בו שמחה יותר מזה. וכן מצינו ביבמות (צו ב) שדוד המלך התפלל אגורה באהלך עולמים (תהל' סא) וכי אפשר לאדם בשני עולמים ? אלא דוד אמר לפני הקב"ה רבונו של עולםל יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. וכמו שאמר רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. העיקר בנידון זה, לידע מאיזה טעם המחבר ציווה שלא לפרסם את כתביו.     Another very interesting discussion found in this sefer (pp. 264-66) is a piece about the authorship of Lecha Dodi. Being that I have never seen or heard a discussion of anyone denying that Harav Shlomo Alkebetz, zt"l, authored the tefilah, I feel it is worthwhile to quote this piece in part. Rabbi S. Hubner knew an interesting person named Reb Meir Sokel, who suggested to him as follows:    רק שני החרוזים הראשונים נכתבו ע"י שלמה אלקבץ, שבהם הוא שר על קדושת שבת. אבל שאר החרוזים, שבהם שוב אין זכר לשבת, ואין להם כל קשר לחרוזים הראשונים, הם מעשה ידי מזייף והם מכוונים לאיזה "איש הנערץ והנקדש", אישיות מהוללה ומפוארה, שאליה מדבר המזייף בלשון נקבה – כלומר המזייף מטיף בהם לנצרות באורח מוסווה… מאיר סוקל מסיק שהשיר "לכה דודי" לא יוכל להיכלל בשירי ישראל, ורק מתוך אי-ידיעה ואי-הבחנה הוכנס השיר לסדר התפילה ויש להימנע, לדעתו, מלאמרו. To which Rabbi S. Hubner replied to him at length:  א- השיר "לכה דודי", כמו שהוא לפנינו נדפס בפעם הראשונה בפראג בספר "ארחות חיים" בשנת שע"ב כשלושים שנה אחר פטירת המשורר. ולא יתכן כי בזמן שבני דורו של המשורר היו עוד בחיים יהיה איש לזייף באופן גס כזה, ישאיר רק שני חרוזים מקוריים ואת החרוזים האחרים ימיר בחרוזיו "החשודים", והזיוף לא הוכר ואיש לא מחה כנגדו. ב- דבר ידוע הוא שהאר"י [האשכנזי – ר' יצחק לוריא] שהמשורר הסתופף בצלו, בחר בשירי אלקבץ מפני שנכתבו על דרך האמת. והלא בזמן שנדפס השיר שהוא לפנינו היה ר' חיים ויטאל, איש סודו ותלמידו הגדול של האר"י עוד בחיים. אם כן איך אפשר הדבר, שר' חיים ויטאל לא הדגיש בזיוף ובשינוי שאיש בליעל ביצע בשירו של אלקבץ, שהאר"י בחר בו, וציין אותו כשיר שנכתב על דרך האמת, והשינוי נתקבל ? ג- מאיר סוקל קובע שהחרוזים האחרונים של השיר לא יצאו מתחת ידו של אלקבץ, שהרי אין להם שום קשר לחרוזים הראשונים. מסקנתו של מ. ס. בנויה על הנחות בלתי נכונות. לאמיתו של דבר אין כאן סטיה מן הענין, החרוזים האחרונים מחוברים וקשורים אל הראשונים. עובדה היסטורית היא שאלקבץ, אחר בואו מאדריאנופול לצפת, הצטרף לחבורה הקדושה שהתקבצה מסביב להאר"י. בין אלה היו גיסו של אלקבץ, המקובל ר' משה קורדובירו, ר' יוסף קארו [בעל השולחן ערוך], ר' משה אלשיך, ר' אליהו די וידאש [בעל ראשית חכמה] ועוד. ערגה עזה להופעתו של הגואל היתה ממלאה את לב כל אלה וכל מאוויי נפשם היו להחיש את הגאולה. חד לכוסף הגאולה, אנו מוצאים בחרוזים האחרונים של "לכה דודי". אחרי שהמשורר שר בשני החרוזים הראשונים על קדושת השבת, הוא נותן ביטוי בחרוזים האחרונים לתקוות הגאולה, שנפשו של המשורר ערגה לה כל כך. הוא פונה אל ירושלים הנקראת "מקדש מלך" (עמוס ז יג) ומנחם אותה שגאולת ה' קרובה לבוא, אחרי שבני ישראל קבלו את השבת – וזה על יסוד מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".  כל הנימוקים האלה שהזכרתי מספיקים כבר להפריד את השערתו של מ. ס., אבל הוספתי עוד נימוק מענין והוא : הלא הרדר, מסופרי המופת בספרות הגרמנית, תרגם את השיר "לכה דודי" לגרמנית מפני חשיבותו של השיר ולא מצא בו שום דופי. גם המשורר בחסד עליון, היינריך היינה, נזדקק לשיר זה לתרגמו ולא פסל אותו בשל חוסר אחידות. והנה מ. ס. פסל תוך גישתו השכלתנית שיר שנתקדש אצל בני ישראל במשך דורות. את כל זה כתבתי לו, אבל איני יודע אם נימוקי שיכנעו אותו או עמד על דעתו.    Another discussion of interest, in a more bibliographical sense, is a chapter (pp. 271-75) written by Rabbi Tuviah Preschel. It concerns a translation of the Talmud that Rabbi Shmuel Hubner wrote while hidden away in Belgium during World War II. What is unique about this translation is that it was done in Yiddish. By 1944 (when Belgium was liberated), Masechtos Brachos, Baba Metziah and part of Bava Kama had been completed. By 1948, a few more masechtos were completed. As late as 1965, some of these volumes were already being reprinted. Due to technical reasons, the printing of these masechtos was never completed. What is interesting is that Rabbi Hubner's translation seems to have escaped the otherwise rather excellent article of  Rabbi Adam Mintz, "The Talmud in Translation" in Printing the Talmud, an updated version of his article in Torah Umadah.

Aside from these valuable pieces, there are many more to be found in Me'achsanya Shel ha-Torah. Just to note some, there is a very interesting discussion on the halachic aspects of adopting children (pp. 213-26); why the children "steal" the Afikomon on Pesach night (pp. 140-43); what reward can/does one get for learning via listening to a taped recording (p. 173)? (This question is found in the middle of a long discussion on the meaning of "שלא ברכו בתורה תחילה"); whether Hashem's shvuah to Noach not to destroy the world was only as pertains to a flood or any other means as well (pp. 31- 34); Zimri's understanding of the avodah zarah of baal pe'or (pp. 156-59); and an incredible lengthy discussion showing the historical background and logic behind the many the takonos of Ezra Hanavi (pp. 206-13).
For information regarding the sefer, Rabbi Moshe Hubner may be contacted at hubners@gmail.com. 



Post on my sefer

Announcing The Publication of Eliezer Brodt's Bein Kesah L'Asurby Eliezer Brodt This post is not a review of a sefer as one can not review ones own sefer. Rather it is a simple announcement and book description. Last year I posted a chapter from my sefer about the minhaghim of Rosh Hasnaha. I was hoping to complete that work this year but as the material grew I realized that would not be possible. Around Pesach time I decided that I would take some of the parts about aseret yemei teshuvah and print it as its own pamphlet. The pamphlet grew into its own 286 page sefer. The name of the sefer is Bein Kesah L'asur. The central topics of the sefer revolve around the chumras (stringency) that people practice during aseret yemei teshuvah.The sefer begins with a chapter to explain why we observe these chumras even though right afterwards we revert back to our old ways. This follows with a chapter about the special power of Teffilah during this period. In the next chapter I trace at length the source of the minhag to take on chumros during this period starting with the Yerushalmi and up until recent literature showing how this minhag developed over time. Throughout I discuss many topics that were inter related to this Yerushalmi such as baking challos for shabbos that it should be specifically Pas yisroel, the minhag of people of Tzefas to eat chulin B'taharah, going to the Mikvah erev Yom Tov especially Rosh Hashana and Yom Kippur, and if there was Efar Parah Adumah after the destruction of the Bes Hamikdash. Besides this I deal with other topics such as the time period one has to observe these chumros. After which I have a few chapters disusing at length the actual chumras that people did, such as washing hands before eating vegetables, giving tzedakah in asret yemei teshuvah, checking ones tzizits before putting it on, sleeping during the day and on shabbos. There are some interesting appendixes in these chapters such as where the source for sleeping on Shabbos is considered oneg shabbos, wearing teffilin the whole day or at least during mincha. The last two chapters are about chumras in general (the pros and cons), and about the famous Asrah Mili Dechasdusad'Rav (the 10 pious practices of Rav) – in particular "Rav Lo soch Sicha Bitalha Miyomov" (Rav never spoke unnecessary words his whole life). I conclude the sefer with a chapter about the sefer Simachat Ha-nefesh which I used many times through out this work. I included an index of some 40 entries of some obscure seforim and topics that I discuss in the footnotes.  The sefer is available in Girsa, Otzar haseforim, next to the Mir and Shankies. It is en-route (arriving right after Rosh ha-Shana) to Biegeleisen and Judaica plaza. For all information about this sefer including donations for this one or the upcoming volume contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com What follows is a sample chapter based on one of the most famous things everyone learns about in school about asret yemei teshuvah that if you do teshuvah each day of the week has power to fix all of those days of that year. החומרות בעשרת ימי תשובה ככפרה על ימות השנהא. אלולא דמסתפינא הייתי אומר, שהסיבה שישראל קדושים לאחוז בחומרות יתירות בעשרת ימי תשובה היא משום היסוד המפורסם על שמו של האריז"ל:אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע ממורי ז"ל: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו, ביום שכיוצא בו… ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[1].ומשום כך נהגו בחומרות יתירות בימים אלו, כדי שיעלה להם שעשאום בכל ימות השנה. ואכן ראיתי שהדברים נתבארו בכתבי ר' דוד מנובורודוק (רוסיה הלבנה, תקכה-תקצג), בעל 'גליא מסכת': ועוד ראיתי, שענין הזה שאמרו דורשי רשומות, דכל יום מימי עשרת ימי תשובה עומד ומעותד שיהיה ניתקן בו כל מה אשר עיות, חס וחלילה, בכל יומו מימות השנה. ויש לזה סמיכות בירושלמי… דרבי חייא רבה מפקיד לרב: אי אתה יכול למיכל כולה שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא. וכתב ראבי"ה: קבלתי, שאלו שבעה ימים בין ראש-השנה ליום כיפור… אם כן נראה, שבחר שבעה ימים מעשרת ימי תשובה כדי שכל יום ויום, הן יום ראשון או יום שני וכן כולם, יתקן כנגדו מכל ימות השנה[2]. ב. רעיון זה שר' דוד מנובורודוק הביאו בשם "דורשי רשומות" הוא באמת מתורת האריז"ל, וכאמור. ונוסיף בכך דברים. ר' רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי מקובלי איטליה שגם שהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת חסידים: "ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם"[3]. כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום מתורתו של האר"י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי תלמידיו בארץ-ישראל ובאיטליה, ולפיכך אנו מוצאים את הרעיון המדובר גם בכתבים אחרים שאספו לקרבם מתורת האר"י. ר' מאיר פופרש כותב: "מי שיחזור בתשובה גמורה ויתענה בשבעת ימי התשובה, נמחלו לו כל עונותיו. דהיינו, אם חל ביום ראשון משבעת ימי התשובה ביום א דשבת – מתכפרים לו כל עונותיו שחטא ביום א דשבת… וכן כולם. זה וודאי בלי ספק"[4]. הדברים הובאו גם במקורות מאוחרים יותר, ולא תמיד בשמו של האריז"ל. כך כותב הגר"א (ליטא, תפ-תקנח) בלשונו התמציתית: "…ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו [=בעשרת ימי תשובה], חשובים ככל השנה"[5]. אחריו כותב תלמיד-תלמידו, ר' יצחק אייזיק חבר (ליטא, תקמט-תריג): "לכן בימים המקודשים האלו… מחויב כל איש… לטהר עצמו מכל חטא ואשמה על-ידי תשובה גמורה… בימים אלו [ש]הם כלל כל ימות השנה, וכמו שכתב האריז"ל, שבשבעת הימים – כל יום ויום נתקן בו מה שפגם באותו יום מכל ימות השנה…"[6]. גם באחד מספריו של ר' יוסף תאומים (פולין ואשכנז, תפז-תקנב), בעל 'פרי מגדים', נאמר: "כי יקר הזמן מאד מאד, על כן ימהר יחיש מעשיו לתקן את כל אשר עיות בכל השנה. כי בעשרת ימי תשובה, בכל יום יתקן מה שפגם בכל השנה באותו יום"[7].וכך אצל עוד רבים מרבותינו האחרונים[8].   ג. אמנם ראוי לציין שהיסוד המובא על-שם האריז"ל מצוי, ברמיזה, באחד מספרי בן-דורו המבוגר, ר' משה קורדובירו (הרמ"ק; שאלוניקי-צפת, רפב-של)! וזה לשונו: עשרת ימי תשובה… ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת 'תשובה' נודע פירושה: תשובת הדברים אל שרשם… וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימים או ישלימם במעשיו הטובים… [ו]נתן הקב"ה לישראל עשרה ימים אלו, שהם של תשובה, שמתגלה המקור, שהיא הבינה, על הימים – שהם העניפים, להמשיך להם שפע רב, ולתקן על ידי התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו[9].אך הפלא הוא, שהמקור הראשון המזכיר ענין זה בשם האריז"ל הוא ר' משה גלנטי[10], שרבותיו המובהקים היו: ר' יוסף קארו (בתורת הנגלה) והרמ"ק (בתורת הנסתר)![11]. על פרט נוסף ראוי להתעכב מעט. במובאות הראשונות שמשם האריז"ל הודגש, ששבעת ימים אלו מתקנים את כל ימות השנה רק "אם האדם יתענה" בהם "ויעשה בהם תשובה גמורה"[12]. ואילו מתורתו של הרמ"ק אנו שומעים ש"ישלימם במעשיו הטובים" בלבד, וניתן להבינם כמחייבים רק את התשובה ולא גם את התענית. ולמרות כל זאת, רוב המקורות המאוחרים המביאים יסוד זה בשם האריז"ל[13], ואף-על-פי-כן אינם מציינים שיש להתענות, אלא רק מחייבים את התשובה! ד. היה שמצא את שורש יסודו של האר"י בתורת הנגלה, וזולתו מצאה בתורת הנסתר. הראשון הוא ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', המוצא לכך סמך מהמסופר בתלמוד בבלי (חגיגה ה סע"ב):רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן: 'בר בי רב דחד יומא'. חלש דעתיה… נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" (ישעיה נח ב), וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה…מסיק מכך ר' יחזקאל לנדא: "הרי מפורש בגמרא, שיום אחד יוכל לתקן כל השנה. ואם כן יפה כתב האר"י, שיוכל לתקן בימים הקדושים הללו מעשה כל ימות השנה"[14].מאידך, ר' רפאל כ"ץ (המבורג, תפג-תקסד) מוצא סמך לדברי האריז"ל בנאמר בספר הזוהר[15]:בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי ולית מאן דישגח. דתניא: אינון יומין דבר-נש כד אתברי בההוא יומא דנפק לעלמא, כלהו קיימין בקיומייהו ואזלין וטאסין בעלמא נחתין ואזהרן לבר-נש כל יומא ויומא בלחודוי. וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר. ותאנא בתר דקאים בלחודוי, יתיב עד דבר-נש עביד מניה תשובה. זכה – תב ההוא יומא לאתריה; לא זכה – ההוא יומא נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר ותב לביתיה ואתתקן בדיוקניה דההוא בר-נש ממש… בין כך ובין כך, אתפקדן אינון יומין וחסרים ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו. ווי לההוא בר-נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא – – -מסיים ר' רפאל הכהן ואומר: "והנה, כתבו בעלי מוסר, שסגולת הימים האלו [=עשרת ימי תשובה], שאם שב לפניו ברוך הוא, מוחלין לו כל מה שחטא באותו יום בשבוע כל ימות השנה. נמצא על ידי מה ששב בימים הקדושים האלו, גורם שחוזרים הימים שחטא בהן במנין הימים, כמבואר בזוהר. ועל ידי זה נכון הוא לקרוא לאותן הימים 'ימי תשובה', כי על ידי ימים האלו משיבין לו הימים שנאבדו ממנו בחטאתו בהן"[16].  ה. יסודו של האריז"ל, ששבעת הימים מעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדו, שימשו שורש ועיקר גדול; ממנו נוספו כמה הנהגות טובות ואף נתבארו על-ידו כמה מהִלכות ימים אלו.1. ביטול השינה ב'שבת תשובה'. המחבר האנונימי של ספר חמדת ימים הבין מיסוד זה, שבשבת החל בעשרת ימי תשובה ('שבת תשובה') אין לקיים בו את מצוות 'שינה בשבת תענוג': בשם הרב ז"ל, כי כל יום מעשרת ימי תשובה, מה שיעשה האדם בתשובה בהם – מתכפר מה שפגם באותו יום כל ימות השנה. וכן על זה הדרך בכל עשרת הימים. והאיש השלם עם השם, צריך לתת אל לבו אם פגם באיזו משבתות השנה בשיחת חולין ודברים בטלים או כעס… צריך… בשבת זו לתקן את אשר עוותו, להיות תמיד … ולמעט בדיבורו. ואף שאמרו דורשי רשומות: שינה בשבת תענוג. לאו משנת חסידים היא לשבת זו, שבת תשובה, כי לא אמרו זה רק לשאר שבתות… כי גדול הוא לפני אבינו שבשמים לתקן בו כל שבתות השנה[17]. הדברים האחרונים יומתקו בצירוף דברי ר' צבי הירש הורוויץ (פפד"מ, תקו-תקעז) על חובת האדם לפשפש במעשיו בשבת תשובה דווקא: "וידוע מה שכתבו בספרי מוסר, שבכל יום ויום מימי השבוע יראה לפשפש במעשיו של כל השנה מה שפגם באותו יום. אשר לדעתי, נכון מה שמכנים העולם בפרטות יום השבת יותר משאר הימים לקרותו בשם 'שבת תשובה', מפני שבשבת מחויבים לפשפש במעשיו ולתקן מה שפגם בחילול שבתות של כל השנה, ואין לך שום עבירה שבעולם שיהא נכלל בה הרבה עבירות כמו ענין שבת, שיש בה ל"ט אבות מלאכות, ולכל אחד כמה תולדות וכמה איסורי דרבנן…"[18].2. היתר התענית ביו"ט שני וב'שבת שובה'. באמצעות יסוד זה יש המיישב את תמיהת הרא"ש על היתר התענית ביום שני דראש-השנה וב'שבת שובה'. רב נטרונאי גאון סובר, שביום-טוב ראשון דראש-השנה אסור להתענות, כי הוא מדאורייתא, אבל ביום-טוב שני של ראש-השנה וכן בשבת שלאחריו – מותר, "משום דעשרה ימים אינון משונין מכל ימות השנה, לפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת"[19]. הגיב על כך הרא"ש: "ודבריו תמוהין, שאסר להתענות ביום-טוב ראשון של ראש-השנה והתיר להתענות בשבת!"[20].אמנם אחרי שנודע לנו מיסודו של האריז"ל לא רואה ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', כל קושי בשיטת רב נטרונאי גאון: כתבו בשם האר"י ז"ל, דבכל יום בין ראש-השנה ליום-כיפורים צריך האדם לתקן אותו היום של כל השנה. דהיינו, ביום ראשון צריך לשוב אל ה' על כל מה שחטא תמיד ביום הראשון, וכן ביום השני… ואם לא עשה כן ועבר יום אחד משבעת ימים אלו, הרי זה מתחייב בנפשו, והוא מעות לא יכול לתקן עוד. אמור מעתה, יום ראשון של ראש-השנה יהיה אותו גם אחר ראש-השנה, [אם כן] למה לו להתענות ולחלל את יום-טוב דאורייתא חינם? דרך משל, אם חל ראש-השנה ביום השני, יהיה יום השני אחר בין ראש-השנה ליום-כיפורים… אם כן, יום ראשון [שהוא] דאורייתא, אין צריך להתענות חינם. אבל שבת שבתוך הימים, שבין ראש-השנה ליום-כיפורים, דאי אפשר לתקן עוד, התיר להתענות – להציל ממות נפשו. וזה אשר דקדק רב נטרונאי [לומר]: 'דעשרת ימים אינון משונין מכל ימות השנה'. רצונו לומר, בהם צריכין אנו לתקן כל הימים מימות השנה, ולפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול ובין בשבת"[21].3. ריבוי צדקה בעשרת ימי תשובה. את המנהג שהביא הרמב"ם: "נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה… מראש-השנה ועד יום-הכפורים יתר מכל השנה"[22], ביאר ר' נסים אברהם אשכנזי על-פי יסודו של האריז"ל:דכוונת הזקנים הללו לקבל מכל איש ואיש שהיה נותן להם מפרי צדקתם [רק] בין ראש-השנה ליום-הכפורים[23], דבאלו הימים היה התועלת וזכות גדול מאוד, מה-שאין-כן בשאר הימים… והיינו טעמא דצריך להרבות בצדקה בימים ההם יותר מכל השנה הוא משום, דהשב בעשרת ימי תשובה – כל יום מכפר על כל הימים שכמותו. כלומר, עשה תשובה ביום ראשון דשבוע של עשרת ימי תשובה – מכפרת על כל יום ראשון שבשבוע שכל ימי חייו… ולכן, כדי לזכותם בזכות גדול, היו מקבלים הזקנים הללו מבין ריש שתא… משום דגדולה תשובה של אלו הימים שכל יום ויום מכפר… מה-שאין-כן שאר הימים, דאין-הכי-נמי דזכות הוא להם, מכל מקום אינו כל-כך זכות ותועלת לאדם כעשרת הימים האלו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים[24].4. ריבוי דרשות בעשרת ימי תשובה. על-פי יסוד זה מסביר ר' שלמה קלוגר, מדוע נהגו ישראל קדושים להרבות בדרשות בימים אלו. שבנוסף לטעם הפשוט – לעורר את לב השומעים לאביהם שבשמים, הוא רואה בכך גם תיקון פגמי הדרשות של כל ימות השנה:והנה יש לומר תועלת הדרוש בימים הללו. כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך… אולי הוי חטא בידינו בדרשות של כל השנה, הן המגיד הן השומע, ויתוקן בדרשה זו, לתקן דרשות כל השנה[25]. 5. מעלת התשובה בימים אלו. ר' שמואל גינצלר (הונגריה, תקצה-תרעא) מבאר מדוע האדם השב מחטאיו בעשרת ימי תשובה, תשובתו "מתקבלת היא מיד"[26]. כי קיימא לן, שהשב על חטאו באותו היום שחטא – תשובתו מקבלת מיד ואינו צריך לארבעת חילוקי הכפרה[27]. אם כן, "הוא הדין אם אפילו לא עשה התשובה ביומא ממש, רק בעשרת ימי תשובה שב, [כי משום] שכל יום ויום מעשרת ימי תשובה הרי הוא מתקן בתשובתו היום ההוא של כל השנה, [לפיכך] התשובה ההיא שעשה בעשרת ימי תשובה – הרי הוא גם כן כאילו עשה תשובה באותו יום ממש שחטא בו, שאז אין צריך לארבעה חלוקי כפרה". ומשום כך השב בעשרת ימי תשובה – תשובתו מתקבלת מיד, שאינו צריך לארבעת חילוקי כפרה[28].6. האכילה בערב יום-הכיפורים ב'מורא שמים'. בספרו עבודת הקודש כותב החיד"א: "בערב יום הכיפורים, גם [כ]שיאכל ממצותו – מורא שמים יהיה חופף עליו"[29]. וביאר דבריו ר' יהושע קפלן מוולאז'ין:פירוש, שיאכל על טהרת הקודש בכוונה שיוכל מזה לעבוד ה' יתברך… ואם זה בשאר ימות השנה, כל-שכן בערב יום-כיפורים שהוא יום אחד מעשרה ימי התשובה, וידוע מה דאיתא בשם האר"י ז"ל, שבכל יום ויום מעשרת ימי תשובה מתקן בכל מה שחטא בכל השנה ביום ההוא לעולם, אם כן במה שאוכל בכוונה הנ"ל, מתקן בזה האכילה במה שפגם בכל השנה באותו היום ובאיזה אכילה שלא כהוגן, ובפרט באיזה דבר איסור, חס וחלילה, על כן מה מאד ראוי להתאמץ בזה בכל יום של עשרת ימי תשובה[30]. כיוצא בזה כותב גם ר' שלמה קלוגר: "כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך הוי מצות אכילה בערב יום כיפור, לתקן אכילת כל השנה…"[31]. ו. שמענו עד עתה על יסודו של האריז"ל, שכבר רמזו הרמ"ק ושורש לו בתלמוד בבלי ובספר הזוהר, שכל יום משבעת הימים שבעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדם. אולם כדרכה של תורה, גם יסוד זה זכה לפיתוח והרחבה. ר' ישעיה הורוויץ, בעל 'שני לוחות הברית' (שבמקום אחר מביא לשיטת הרמ"ק![32]), כותב, שכל יום מחודש אלול מכפר על פגמי השנה החולפת! וזה לשונו: "אלול, חודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא, מאחר שהוא החודש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה, על כל מה שפגם בכל השנה"[33].     

[1]שער הכוונות, דרושי ראש השנה, הקדמה.[2] ר' דוד מנובורודוק, גליא מסכת, ב, חלק הדרשות, ד"צ: ירושלים תשכט, דף יט ע"ד ואילך.בהמשך הוא מבאר, שלדבריו מובן מדוע רב חייא הזהיר רק על שבעה ימים מתוך עשרת ימי תשובה ולא על עשרה ימים: "ובזה ניחא דנקט ירושלמי 'שבעה יומי', וקשה, דהא עשרת ימי תשובה – עשרה יומי אינון, אלא על-כרחך דלא צריכי אלא להיות שמור יום כנגד יומו של כל השנה". [3] ר' רפאל עמנואל חי ריקי, משנת חסידים, ח"ג, מסכת ימי תשובה, אות ג, ד"צ: ירושלים תשמב, דף קמב ע"ב.קביעת שנת תפב כתאריך כתיבת החיבור, הוא לנאמר בשער המהדורה הראשונה (משנת חסידים, אמשטרדם תפז): "…שחברתי אני… עמנואל חי בלא"א אברהם ריקי תנצב"ה בעיר ליוורנו בשנת ד"ל לימי שני חיי, הוא שנת ה'כ'ו'נ'ו'ת' ליצירה". חישוב הגימטריא מעלה שכוונתו לשנת תפב. [4] אור צדיקים, ענין עשרת ימי תשובה, סי' לו, סעיף א, תל-אביב תשכ, עמ' לז.[5] הגר"א, אדרת אליהו, בראשית א יד.[6] ר' יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק, דרוש תוכחת מוסר, אות כו, ירושלים תשס, עמ' נה טו"ב. למקור זה הפנני ידידי הרב פרופ' י"ש שפיגל, ויישר כוחו.[7] ספר המגיד, ג, לונדון תשנ, עמ' קיט.[8] אציין ככל אשר מצאתי: ר' יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"א, דרוש א, דף ה ע"א; שם, דרוש ה, דף מה ע"א; ר' ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים, ירושלים תשמח, עמ' קפה; ר' דוד זכות ממודינא, זכר דוד, מאמר שלישי, פרק סח, ירושלים תשסא, עמ' תצא-תצב; ר' יהודה עלי, קמח סלת, הלכות עשרת ימי תשובה, סעיף ה, ירושלים תשסה, עמ' תד; ר' אורי מסטרילסק, פתורא דאבא (מנהגי האריז"ל), ירושלים תרסה, דף מא ע"ב; ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנא, יסוד ושורש העבודה, שער האיתון (אחד עשר), פרק חמישי, ירושלים תשכה, עמ' שי; ר' דוב בער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן, סי' תרג, סעיף א; ר' אברהם שלום חמוי (ארם-צובה, נפטר תרס), מחזור בית דין, ירושלים תשמו, דף קעג ע"ב, סעיף א; ר' יוסף כנאפו, זך ונקי, פרק יט, ירושלים תשסה, עמ' קנט ואילך; ר' משולם פינקלשטיין, אלף המגן, סי' תרג, ס"ק ו; רי"ח סופר, כף החיים, או"ח, סי' תקסב, ס"ק יד; ר' ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, סי' תרג, ס"ק ב; נ' סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ' ריב-ריג (בשם ר' שלמה זלמן אויערבאך); הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה על ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ' רט, הערה יב.[9] ר' משה קורדובירו, זבחי שלמים, הקדמה, ירושלים תרמג, דף ב ע"ב. משם העתיקו ר' ישעיה הלוי הורוויץ (שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, אור תורה, סי' כג, דף נח ע"א), וממנו לספרו של ר' דוד זכות ממודינא (זכר דוד, מאמר שלישי, פרק סח, ירושלים תשסא, עמ' תפט).[10] עי' לעיל, ליד הערה 1.[11] ראה: מ' בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ' רצח-שה, ובמיוחד בעמ' שב-שג; הנ"ל, תולדות האר"י, ירושלים תשכז, עמ' 113.[12] כך הביא ר' חיים ויטאל בשם ר' משה גלנטי ששמע מהאריז"ל. ראה לעיל, הערה 1. וכך במקורות יותר מאוחרים, כמו: משנת חסידים ואור צדיקים. עי' לעיל בסמוך.וזו אכן שיטת האריז"ל, שיש להתענות בעשרת ימי תשובה. ראה מה שהביא ר' דוד זכות ממודינא (זכר דוד, מאמר שלישי, פרק סח, ירושלים תשסא, עמ' תצא) מספר כתב-יד לר' חיים ויטאל. ובחיבורי עורו ישנים משנתכם, המצוי בעריכה סופית, הארכנו בזה טובא. [13] ראה הנסמן לעיל, הערה 8.[14]דרשות הצל"ח, דרוש יט, ביתר עילת תשסב, עמ' קלג.כיון לכך מדיליה ר' דוד מנובורודוק, שם (לעיל, הערה 2): "ואפשר לסמוך לזה האמור בפרק קמא דחגיגה, על קרא ד'אותי יום יום ידרשון', דהעוסק יום אחד בשנה בתורה ומעשים טובים מעלה עליו כאילו עסק כל השנה כולו. ולכן כל ימי השבוע מעלה יומו ומתקן נגד מה שעיות בכולהו". [15] זוהר, ח"א, דף רכד ע"א.[16] מרפא לשון, עמוד יום הדין, ירושלים תשסה, עמ' שב-שג. הועתקו דבריו אצל ר' אהרן קוטלר בספרו משנת ר' אהרן, ב, ירושלים תשמח, עמ' רכא. גם ר' שמואל גינצלער (הונגריה, תקצה-תרעא) הבין שיסודו של האריז"ל הוא בזוהר הנ"ל. ראה בספרו: משיב נפש, ברוקלין תשסה [נדפס לראשונה בסיגט תרעב], עמ' תצב.יתכן גם, שהאריז"ל הושפע גם משיטת ר' יוסף גיקאטיליה וספר הזוהר שהתפילות שבכוונה הנאמרות בעשרת ימי תשובה מעלים ומתקנים את כל התפילות הפסולות של ימות השנה (בענין זה, ראה להלן, פרק…). אלא שהאריז"ל הרחיב את הרעיון לכל החטאים, שאת כולם ניתן לתקן בעשרת ימי תשובה. ועיין בזה. [17] חמדת ימים, ימים נוראים, פרק ו ('שבת תשובה'), דף סב ע"א. וראה דבריו שם, דף מו ע"ב.[18] לחמי תודה, ברוקלין תשיז, דף נו ע"ב, דף עו ע"ב. בספר זה נזכר יסודו של האריז"ל פעמים נוספות, בסגנונות ואופנים שונים, ראה: שם, דף עו ע"ב, דף צג ע"ב, דף קי ע"א, דף קכט ע"א, דף קע ע"א.[19] כך הובא בטור, או"ח, סי' תקצז. וראה: י' ברודי (מהדיר), תשובות רב נטרונאי גאון, או"ח, סי' קפב, ובהערות, וש"נ המקבילות.[20] רא"ש, ראש השנה, פרק ד, סי' יד. הובאו דבריו אצל בנו: טור, שם.[21] דברי ר' יחזקאל לנדא הובאו אצל תלמידו ר' אלעזר פלקלס (פראג, תקיד-תקפו), בספרו שו"ת תשובה מאהבה, ח"ב, סי' תקצז, פראג תקעה, דף לח ע"ג. וכך גם כותב בשמו ר' ישעיהו ווינר, בגדי ישע, או"ח, סי' תקצז, ס"ק ו. וגם כאן זכה ר' דוד מנובורודוק לכוון לדעת קודמיו, ראה בספרו גליא מסכת, ב, חלק הדרשות, ד"צ: ירושלים תשכט, דף יט ע"ד.[22] רמב"ם, הלכות תשובה, פ"ג ה"ד.[23] כוונתו למסופר בירושלמי, פאה פ"ח ה"ח: "אמר רבי חייא בר אדא: אית הוו סבין ביומינו, מן דהוה יהבין לון מבין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין, מן בתר כן – לא הוון נסבין; אמרי, רשותא גבן".[24] נחמד למראה, פאה פ"ח ה"ח, שאלוניקי תקצב, דף מ סע"ג-ע"ד. בגוף הנושא שיש להרבות בצדקה בעשרת ימי תשובה, הארכתי להלן, פרק…[25] קהלת יעקב, ירושלים תשסב, דף טז. וראה עוד: שם, דף שעט.[26] רמב"ם, הלכות תשובה, פ"ב ה"ו: "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש-השנה ויום-הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד…"[27] מבוארים ביומא פו ע"א (מובא בדילוגים שלא נסמנו): "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו; עבר על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר; עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין; אבל מי שיש חילול השם בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת".[28] ר' שמואל גינצלר, משיב נפש, ברוקלין תשסה [נדפס לראשונה בסיגט תרעב], עמ' תצג.וקדם אותו ר' משה סופר, ה'חתם סופר' (פפא"מ ופרשבורג, תקכג-תר): "…קיימא לן, שאינו יכול לתקן מעוות יום זה – בחבירו. [כמו,] אם לא בירך היום, אי אפשר לברך מחר בשביל היום… והטעם, משום שכל יום יש לו אור מיוחד למעלה בשמים ממעל, והוא מבקש ברכותיו ותקנותיו. ואם-כן ממילא, הדין בחטא, שפגם באותו יום, צריך לשוב באותו יום ממש; ולכן צדיקים שבים בכל לילה. מכל מקום, ברב חסד השם עלינו, כי ימי תשובה, שבעה ימים שבין ראש-השנה ויום-כפור, שכל יום כלול מכל ימות השנה. הא כיצד? שבת של ימי התשובה, כלול משבתות של כל ימות השנה, ויכול לתקן כל אשר פגם בשבת; ראשון בשבת כלול מכל [ימי] ראשון בשבת של כל השנה כולה; וכן כולם" (דרשות חתם סופר, ח"ב, ירושלים תשמט, עמ' מ טו"ב. למקור זה הפנני ידידי הרב פרופ' י"ש שפיגל, ויישר כוחו). [29] עבודת הקודש, מורה באצבע, סי' ט, אות רסט, ירושלים תשמ, עמ' מט.[30] פירוש שערי הקודש, שם, הערה יח.[31] ראה לעיל, הערה 25.[32] עי' לעיל, הערה 9.[33] שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, נר מצוה, סי' א, דף נג ע"א.



Shnayer Leiman: Notes on Rabbinic Epitaphs I

Notes on Rabbinic Epitaphs: I
by Shnayer Leiman

The newly recovered tombstone of R. Yosef Trani (1568-1639), the Maharit, among the greatest of the early aharonim,[1] is a truly remarkable event. The discoverer, the noted bibliophile and book dealer R. Shlomo Epstein, had searched all the Jewish cemeteries in Istanbul (formerly: Constantinople), but could not locate the Maharit’s grave. On a recent visit to Safed, where he went to pray at the tomb of R, Moshe Alshekh (circa 1520-1593), he noticed nearby a fragmented, barely legible tombstone (see figure 1). As he began to decipher the text, he realized that it was the tombstone of none other than the Maharit. In fact, the Maharit died and was buried in Constantinople, but his sons later transferred his remains to Safed (as he had requested) so that he could be interred near his father, R. Moshe Trani (1500-1580), the Mabit.[2]


There is much to learn from tombstone inscriptions. Often they are the only source of precise information about an ancestor or about a gadol be-yisrael. Sadly, tombstones are often neglected, lost, or destroyed. Despite all the claims otherwise, we do not know where Rashi (d. 1105), Ibn Ezra (d. 1164), R. Eleazar b. Yehudah of Worms, author of Sefer Rokeah (d. circa 1230), or Don Isaac Abarbanel (d. 1508) are buried.[3] Moreover, no one took the trouble to copy their tombstone inscriptions – and they can no longer be recovered. In a much later period, the tombstone of R. Aryeh Leib b. Asher Gunzberg (d. 1785), noted author of the Sha’agat Aryeh, was destroyed.[4] Again, no one took the trouble to copy his tombstone inscription before it was destroyed – and it can no longer be recovered. Similarly, Sarah Schenierer’s (see figure 2)[5] headstone in Plaszow (a suburb of Krakow), erected in 1935 and destroyed by Nazi orders in 1942, was neither photographed nor copied during the seven years it stood undisturbed. When the stone was reset in 2003 (see figure 3), a newly invented text, based in part on eye-witness testimony, had to be prepared for it. We need to learn from these instances that it is crucial that we preserve Jewish cemeteries the world over, to the best of our ability. Moreover, tombstone inscriptions in particular need to be photographed while still legible, and – at least in the case of gedolei yisrael – restored or redone so that visitors can read and be inspired by what was said about those gedolei yisrael. When tombstones are restored, the original text is always preferable to a newly invented text. 

In my travels, I often photograph rabbinic epitaphs, and present some samples in this posting.

I. R. Akiva Eger (d. 1837).

There is no need to rehearse here biographical information about R. Akiva Eger.[6] Sadly, his grave in Poznan (formerly: Posen), which was still standing before World War II (see figure 4),[7] was destroyed by the Nazis. 

Tombstones from the Jewish cemetery were used to pave roads, and the nineteenth century Jewish cemetery itself – it opened in 1804 – was incorporated into Poznan’s Trade Fair grounds after the war.[8] Ultimately, a housing project and shopping center were built on the grounds of the Jewish cemetery, today at ul. Glogowska corner ul. Sniadeckich. Fortunately, the rabbinic section of the cemetery served as a parking lot (rather than as the foundation of an apartment house), and it was possible to transform the lot into a grassy knoll and to set new tombstones over the old graves (see figure 5). 

At best, the tombstones are approximately over the gravesites they describe. Even so, it is a great kiddush ha-Shem that this sacred site has been restored. The graves restored include R. Akiva Eger (see figure 6), his second wife Breindel (d. 1836), his son and successor R. Shlomo Eger (d. 1852; see figure 7), and his son R. Avraham Eger (d. 1854). Also restored were the graves of two predecessors of R. Akiva Eger as Chief Rabbi of Posen: R. Yosef b. Pinhas of Posen (son-in-law of R. Yehezkel Landau Prague; see figure 8), d. 1801, and R. Moshe Shmuel, author of בית שמואל אחרון, d. 1806 (see figures 9 and 10 for the original and the restored tombstone inscriptions).[9]

We would be remiss if we didn’t mention that R. Akiva Eger’s likeness is on permanent display in Poznan’s Town Hall (see figure 11). The excerpt in figure 11 is part of a larger mural painted by Julius Knorr (1810-1860) and entitled Marktplatz in Posen. The painting was done during the lifetime of R. Akiva Eger and was first displayed in 1838. R. Akiva Eger can be seen at the bottom right, walking with cane in hand and accompanied by the two other members of his rabbinic court.[10]

II. R. David Hoffmann (d. 1921).

The recent announcement that R. David Hoffmann’s פירוש על ספר שמות (based upon his lecture notes in German) is about to be published by Mosad Harav Kook has brought great joy to biblical and rabbinical scholars alike.[11] Yet another sefer by the Master! It matters not that more than a century has passed since he first taught Exodus at the Hildesheimer Rabbinical Seminary. Of course modern Bible scholarship has changed drastically in the interim. R. David Hoffmann’s commentary will not reflect modern archaelogical advance, will not grapple with the textual readings of the Dead Sea Scrolls, and will not deal with the latest philological discoveries of Semitic linguistics. But those who have read his commentaries on Genesis, Leviticus, and Deuteronomy, and learned from them, will know that regarding R. David Hoffmann “כל מקום שאתה מוצא דבריו עשה אזנך כאפרכסת.”[12] Master of the Oral Law, he of course read the Torah through rabbinic lenses. At the same time, he listened to dissenting voices, weighed all the evidence, and never disparaged others even as he dismissed their arguments. He always judged judiciously and graciously. And even when one disagrees with him, one always gains insight from his comments.

It is sad that this seminal figure, Rector and Rosh Yeshiva, Bible scholar and Posek, Literary Critic of the Mishnah and Restorer of Lost Tannaitic Midrashim, Defender of the Faith and Public Servant, has never been the subject of an intellectual biography worthy of the name.[13] Here we publish, apparently for the first time, his epitaph. R. David Hoffmann is buried in the Adass Jisroel cemetery in the Weissensee section of Berlin.

Obverse (see figure 12):

פ”נ
[גאון ישראל נר המערב מורה מהור”ר [14
דוד צבי
בן מוה”ר ר’ משה יהודה
למשפחת
האפפמאן
ראש בית המדרש
לרבנים בברלין זכרונו לברכה
נולד ביום ב’ דר”ח כסלו התר”ד
ועלה למרום ביום תשעה עשר
לחדש מרחשון ה’ תרפ”ב לב”ע
—————-
דור לדור ישבח אורו
ותורתו ילמדנה
דעתו שפטה תועי דורו
צדקת עמו יגידנה
באר תורה ללבב עמו
יסד עז במשנת קדומים
זך מדעו נעם טעמו
לנצח יחיו בעלומים
תנצב”ה
 

Reverse (see figure 14):

Professor
Dr. DAVID HOFFMANN
geb. 24. November 1843.
gest. 20. November 1921.

[1] According to R. Avraham Yeshayahu Karelitz (d. 1953), “גדול האחרונים הוא המהרי”ט.” See Z. Yabrov, מעשה איש, Bnei Brak, 2001, vol. 4, p. 90.
[2] See E. Zalman, “המהרי”ט קבור בצפת,” Qulmos 65 (2008), pp. 18-21. The photograph in figure 1 is taken from the Zalman essay.
[3] In the case of R. Eleazar b. Yehudah of Worms, he was certainly buried in the Worms Jewish cemetery, standing to this very day. The portion of the cemetery he was buried in was appropriated by the non-Jewish authorities. See R. Juspa Shammes, מעשה נסים, Amsterdam, 1696, p. 20.
[4] See N. Netter, “Les Anciens Cimetieres Israelites de Metz,” REJ 51(1905-6), pp. 280-281. Cf. S. Schwarzfuchs, (תנאי הרבנות של השאגת אריה בק”ק מיץ”,מוריה 15(1986″, pp. 81-90.
[5] The only extant authentic photograph of Sara Schenierer, which scholars in Israel and the United States have kept under wraps for years, was recently published in T. Lesniak, J. M. Malecki, J. Purchla, and A.B. Skotnicki, eds., Swiat przed katastrofa:Zydzi krakowscy w wudziestoleciu miedzywojennym (A World Before a Catastrophe: Krakow’s Jews Between the Wars), Krakow, 2007, p. 128 – and is reproduced here.
[6] See, e.g., Y. Strasser and A. Perl, eds., מאורן של ישראל: רבינו עקיבא איגר, New York, 1990, 2 vols. Cf. J.H. Sinason, The Gaon of Posen: A Portrait of Rabbi Akiva Guens-Eger , Jerusalem, 1991.
[7] Figure 4 is taken from T. Sztyma-Knasiecka, Miedzy tradycja a nowoczesnoscia: Zydi poznanscy w XIX i XX wieku, Poznan, 2006, p. 23.
[8] See Z. Pakula, , The Jews of Poznan, London, 2003, pp. 1-21 and 109. Cf. anonymous, “Jewish Poznan,” Poznan in Your Pocket, July-October 2008, p. 6.
[9] The photograph of the original tombstone inscription is taken from Sztyma-Knasiecka, p. 22.
[10] See Sinason, pp. 100-103; cf. Sztyma-Knasiecka, p. 13.
[11] See A. Wasserteil’s introduction to R. David Hoffmann, (שיעבוד בני ישראל במצרים, המעין 48(2008, number 3, p. 25.
[12] R. David Hoffmann used to apply this Talmudic phrase to the רש”ש, but it surely applies to Hoffmann as well. See his שו”ת מלמד להועיל, Frankfurt, 1932, vol. 3, §71. Cf. R. M. Roth, מבשר עזרא, Jerusalem, 1968, p. 167.
[13] Useful information can be gleaned from the following:
H.J. Bechtoldt, “David Hoffmann,” in his Die jüdische Bibelkritik im 19. Jahrhundert, Stuttgart, 1995, pp. 363-438; D. Ellenson and R. Jacobs, “Scholarship and Faith: David Hoffmann and his Relationship to Wissenschaft des Judentums,” Modern Judaism 8(1988), n.1, pp. 26-70; L. Ginzberg, Students Scholars and Saints, Philadelphia, 1928, pp. 252-262; L. Jung, The Path of a Pioneer, London, 1980, pp. 20-27; J. Marmorstein, “David Hoffmann, Defender of the Faith,” Tradition 8(1966), n.4, pp. 91-101; A. Marx, Essays in Jewish Biography, Philadelphia, 1947, pp. 185-222; Idem, Studies in Jewish History, New York, 1944, pp. 369-376; M. B. Shapiro, “Rabbi David Zevi Hoffmann on Torah and Wissenschaft,” Torah U-Madda Journal 6(1995-6), pp. 129-137; C. Tchernowitz, מסכת זכרונות, New York, 1945, pp. 244-264; and Y. Wolfsberg-Aviad, “David Hoffmann,” in L. Jung, ed., Guardians of Our Heritage, New York, 1958, pp. 363-419 (cf. Wolfsberg-Aviad’s דיוקנאות, Jerusalem, 1962, pp. 57-66). Much more bibliography can be added; the items listed here are intended to get the interested reader started.
[14] For the honorific title מורה מורנו, see figure 13, also from the Adass Jisroel cemetery. Cf. the very interesting responsum in שו”ת מהרש”ם 2:56.