A Preliminary Bibliography of the Recent Works on Birkat ha-Chamah by Eliezer Brodt & Ish Sefer There are many works and articles on this topic and, as such, this is merely a preliminary attempt to deal with this burgeoning area of Jewish literature. [See also here]. For a great bibliographic note on the development of Seder Birkat ha-Chamah, including publications relating to birkat ha-chamah, see R. J. D. Bleich, Birkat ha-Chamah, pp.128-133. JNUL has put up a many of the editions of relating to subject here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, and here. That's right, the JNUL has 19 editions (!) of the Birkat ha-Chamah starting with the first in 1785 through 1981 Edah Haredit edition.  These editions come from such disparate places as Egypt, Tunis, India, and Iraq.   But, now, turning to the editions currently in print.Boker Yizrach from R. Meldola was reprinted again and it includes a later edition with a Pirush Sharei Mizrach from R. Yekusiel Kamelhar (about him in general see this book).Tekufos ha-Chamah u-Berckoseh of R. Yechiel Michel Tukuchensky was reprinted again. A new work on this topic is called Otzar ha-Zemanim by R. A. Brisk. This work is 336 pages is beautifully type-set, well organized, very strong in halacha and it has a bit on the astronomical aspects of birkat ha-chamah.Another work on this topic is by R. M.M. Gerlitz called Birkat ha-Chamah ke-Hilkhoto. On the prior edition, R. J. D. Bleich writes that Gerlitz's book is the most comprehensive work on the topic. This work is an expanded version of its earlier edition, and is now 558 pages. This work is strong in both astronomy, devoting 190 pages to the topic, and strong in the halacaha aspects. It also has many responsum relating to this topic and includes dershot that were said at prior birkat ha-chama by various Gedolim. In addition, this new edition has many letters to R. Chaim Kanievsky on the topic (a recent "minhag" of all works on halacha). To just mention one interesting discussion which R. M.M. Gerlitz deals with is the Ozstrosver's now famous statement that it is extra special if Birkat ha-Chamah falls out on Erev Pesach (pp.115-18). Another nice addition to R. Gerlitz's revised edition is R. Yakov Emden's comments (pp.479-94) all about birkat ha-chamah. These comments were originally printed in the back of the 1757 edition of Megilat Tannit and were omitted from later editions of Megilat Tannit. As such, R. Emden's comments escaped the notice of many of the people learning this topic. Aside from R. Emden's discussion about birkat ha-chamah, he also deals with the Frankist movement and states that one can inform on them to the government (he also deals with Christianity). However,  R. Gerlitz cuts out a page of this – where R. Emden listed some of the Frankists sins – Gerlitz argues that there is no need  to print this today. Today with the amazing web data base of free seforim at Hebrew books one can see this rare edition here and the pages on birkat ha-chamah here and the edited pages here. One thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed.Another work is called Birkat ha-Chamah be-Tekufoseah by R. Genot. This work is 748 pages and is very strong in the astronomy aspects but weaker in the halacha aspects. On the bibliographical front, it reproduces many different editions of Birkat ha-Chamah. He also includes the comments of R. Emden but in a much more abbreviated form than R. Gerlitz. One interesting thing (p.276) a quote from a manuscript from 745 years ago of how the beracha was recited by the Chazan after Ma'ariv! One big mistake in this work when dealing with the famous question of if the calendar according to Shmuel is off so why do we follow Shmuel's opinion,  R. Genot prints a photocopy of the original Halevonon article of R. Alexander Moshe Lapides he then writes: בעוד שהקושיא בת מאות השנים על אמיתות תקופת שמואל נידונה בספרי האחרונים נתפרסמו מאמרים אחדים גם בכתבי עת, שלא עלו על שולחנם של שלומי אמוני ישראל. הבאונם אך כקוריוז משלים לנושא רחב זה , ואם יש בהם משפטים הנוגדים את מסורתנו, הרי הם דברים שאין בה ממש (עמ' 424). He obviously does not know who R. Alexander Moshe Lapides was – a talmid  chaver of R. Yisroel Salanter and one of leading Litvish Gedolim of his time. As an aside this piece was recently reprinted in the excellent edition of Torat ha-Goan R. Alexander Moshe pp.6-8. Another work is from R. Zvi Cohen called Birkat ha-Chamah, 383 pages. This sefer is like all his others, full of excellent information from a very wide range of sources. This work is expanded from earlier edition and is strong in halacha aspects but not as strong in astronomy. Another work on the topic is called Seder Bircas Kiddish Hachamah by R. Strohli, 203 pages.Of great interest to me in the works of R. Brisk, R. Gerlitz, R. Genot, R. Cohen and R. Strohli [a version of this appeared in the recent Journal Etz Chaim volume 8] is how they list sources of Gedolim throughout the ages how they each did this beracha.  In doing so, these works quote many rare sources although, at times, they overlap each other (next time around someone just has to take all the works on the topic and put it together into one volume). One source which escaped them (except for The Sun Cycle p. 23) is found in a autobiography from the early 1600's where the author describes as follows:  כט אדר שעז בהיותי בק' ורנקבורט נתחדש החמה כי כן נעשה כל כח שנה מחזור החמה ולא נעשה כזאת עוד עד ער"ח ניסין ארבע מאות וחמשה אשרי המחכה ויגיע לימים אלו והלכו כל הקהל בשעה ג' על היום על בית הקברות ויום מעונן היה ועמדתי בתוכם ואמרנו פה אחד ברוך עושה מעשה בראשית (ר' אשר ב"ר אליעזר הלוי, ספר זכרונות, עמ' 7).  Another interesting thing we see from this account is the strange minhag to say birkat ha-chamah in the cemetery or near it. This strange minhag is only mentioned briefly by R. Genot in Birkat ha-Chamah be-Tekufoseah (p. 290) and discussed at greater length by R. Gerlitz in Birkat ha-Chamah ke-Hilkhoto (pp. 231-233) (otherwise I have seen no mention of this strange custom). It seems this was the minhag in Frankfurt according to the Yosef Ometz but R. Chaim Rapoport in Birkat ha-Chamah Al Pei Minhag Chabad (p. 80-81) cites the Alei Tamar who argues that this is an incorrect reading of Yosef Ometz and they did not say the beracha at the cemetery. However from this account we see that they indeed did say it at the cemetery. [See also E. Prins comments on this Yosef Ometz in Parnos le-Dorot, p. 292.]Another work is called Birkat ha-Chamah Al Pei Minhag Chabad, from R. Chaim Rapoport 167 pages. This edition includes a section of the halachot in English. Of special interest in this work of R. Rapoport and that of R. Strohli is their sections dealing with women and this beracha. In English, there is  R. J. D. Bleich, Birkat ha-Chamah, 243 pages. This work is extremely well written, as R. Bleich excels at making extremely complicated things sound easy.  It deals with astronomy and halacha aspects very comprehensively for scholar and layman alike. Just to mention one interesting source, not only related  to birkat ha-chamah, is that when discussing aleinu and the censorship of the statement  שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע that the Mahril Diskin held one has to be careful to say it because of משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. R. Bleich writes that he saw in the siddur of R. Reven Grozovsky that this phrase was written in the siddur. Just one complaint with this particular edition is it is very annoying the way the pages are set up as a Hebrew book even though it is written in English making the pages confusing going from one page to the next. Additionally, one thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed. Another work also in English is from R. Yehuda Hershkowitz, The Sun Cycle, 213 pages printed by Tuvia's. The strength of this work lies in its uniqueness not to merely retread the same ground the above works deal with.  R. Hershkowitz, notes in the introduction that he does not see any point in replicating the seforim already out there on the topic. Instead, he chose to deal with the deeper meaning of the prayers and the beracha in general. He has extensive comments on the tefilos (according to kabbalah and machasvah). He also includes an excellent in depth chapter about the astronomical aspects of this topic. Most of the book is in English but he includes all the tefilos in Hebrew with a translation, notes and an in-depth scholarly chapter on the sugyah in Berkhot, regarding birkat ha-chamah, discussing the Bavli, Yershalmi and Tosefta. One thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed.
One interesting aspect in this work is as mentioned most of these works provide (just some better than others) accounts showing different birkat ha-chamah accounts through out history. Hershkowitz shows that the earliest possible source is from about 1300 years ago in various early paytanim (see The Sun Cycle p.15). Another interesting discussion which he deals with is the definition of the word סלה that it might mean refrain meaning repeat, which means it was intended for the choir to repeat it (see The Sun Cycle pp.68-70).

One interesting point regarding birkat ha-chamah is that although we hold that one makes the beracha with shem u-malchut, the Maharal did not. An explanation for the Mahral's practice appears in R. Moshe Kunitz's Ben Yochai:ומהאי טעמא נראה שהגאון האדיר אבי זקני מהר"ל מפראג ז"ל היה מברך ברכת קידוש החמה בלא שם ומלכות, לפי שבערוך (ערך חמה) כ' ב' פירושים אהא דתני ברכות נט רע"ב הרואה חמה בתקופתה מברכין וכו' ולפי הב' אשתמיט מאמר אביי שם בש"ס ישינם לכן נראה דברכה קבועה כל כח שנין איתקין אחר חתימת התלמוד ומש"ה לא בירך בשם ומלכות (בן יוחאי, שער שבעי סי' רפא, דף קמא ע"א).  
What is even more interesting is this account is referenced by R. Akiva Eiger who quotes it in his notes to Shulcahn Orach O.C. 229:2. The reason why this is interesting is because of who R. Kunitz was.  In particular, he had very strong Haskala leanings and was even linked with R. Aaron Chorin a leading figure of the early Reform movement. R. Moshe Sofer referred to Chorin as Acher as a play on Chorin's name and, in R. Sofer's view, Chorin's opinions.  In part, Kunitz's connection to the Reform movement is based on a letter that appears in Nogah Tzedek.  Nogah Tzedek, printed Dessau, 1818, is written to justify various changes such as the using the Sefadic pronunciation, doing away with the silent Shemoneh Esreh, and the inclusion of musical instruments, such as the organ, even on Shabbat.  At the end of this volume, pp. 27-28, Kunitz's letter addressing these issues appears.  On the first issue, the Sefardic pronunciation, Kunitz says this is fine, and notes that R. Nathan Adler (R. Sofer's Rebbi) used the Sefardic pronunciation. Regarding abolishing the silent amidah, he is against this. Regarding the final issue, the use of music, Kunitz again takes a permissive view and allows for musical accompaniment, although he doesn't discuss Shabbat. 
The "Traditional" response to Nogeh Tzedek (and its related works) was not short in coming. The traditionalists banded together sending out letters and collected the responses in a single volume, Eleh Divrei ha-Brit, Altona, 1819. On this aspect see M. Samet, Ha-Chadash Assur min ha-Torah pp.241-42 (and index) and this thread, this thread, and this thread.Returning to Kunitz's work, Ben Yochai, one of the aspects of this work is explaining why some time Rashbi is referred to as ר' שמעון and others as ר' שמעון בר יוחאי. His basic theory is that before he went into cave he is referred to as ר' שמעון and only after the cave is he called בר יוחאי. Indeed, on the title page of the book there is an illustration of the "cave."  In truth, however, this theory is a mistake as Yechosei Tannim Vamorim the Rebbe of the Rochach writes just the opposite:  וכן דברי ר' שמעון בן יוחי ורוב פעמים דברי ר' שמעון אלא כולן בבחרותן קודם שהובהקו לרבים ולכשנעשו ראשי ישיבות הוזכרו סתם (יחוסי תנאים אומוראים, מהדורת מימון, עמ' שצא). Another large part of Ben Yochai deals with R. Yakov Emden's comments on the Zohar in Mitpachas Seforim.  R. Kunitz answers each one of R. Emden's 280 comments. A more recent attempt to deal with R. Emden's criticisms of the Zohar was mounted by  R. Reuven Margolis in his notes to his edition of the Zohar, Nitzotei Zohar. See R. Zevin excellent review on Margolis's Zohar in his Soferim Ve-Sefarim, (Midrash ve-zohar …, pp.31-32).  Yet at the same time, R. Margolis writes in Arshet 2, pp. 336-337 that one has to check carefully into each thing which Kunitz says. It is not only R. Margolis that question Kunitz's work.  Rosenthal in his excellent bibliography, Yodeah Sefer, comments on the Ben Yochai: ואתה הקורא בראותך את ספר הגדול למראה הזה עם כל אורך לשונו ובקיאותו לעור עין כל קורא, אל תבטחבו ואל תשע אל דבריו. לך נא וקרא בדברי המחברים אשר באו אחריו כמו בספרי כרם חמד, תעודה בישראל, בית יהודה, ושרשי לבנון והוא מחברת הראשונה מבית האוצר, ופרחי צפון, וכלם יענו ויאמרו כי כל דבריו הבל ואין בהם מועיל, וכל דבריו הטובים אשר נמצאו בספרו, אשר בהם התראה לעין הקורא כבקי בכל ספרי העברים, גנב מספר סדר הדורות.
On this work of Kunitz in general see Boaz Huss, Ke-Zohar ha-Rokiyah, pp. 321, 333, 343-44.

In the fascinating sefer (subject of its own post hopefully shortly) on Zohar called Matzav Hayashar by R. S. Z. Dober, Dober accuses Kunitz many times of plagiarism (1:2a, 7a). The only compliment R. Dober gives Kunitz is that he had a nice library (2:60) and that R. Dober is a good judge of that as he had a great library too.  Kunitz's work Ben Yochai is quoted by many just to list a few Shut Sich Yitzchak (67,116, 414, 464), Shut Afrekasta Danyah, (1:1&27) and R. Ovadiah Yosef in all his seforim. In the incredible sefer Ha-Meir Laretz he has a few comments on his Teshuvos Hamesaref (see pg 85a). Another work of Kuntz is Ma'ashe Hakhamim, Beis Rebbi, Vienna, 1805.  This work is a biography of R. Yehuda ha-Nasi, Rabbenu ha-Kodosh.  An abridged version, titled Toldot Rebbi Yehuda ha-Nasi, appears at the beginning of the Tifferet Yisrael Mishnaot.  Although, in the latest version of the Tifferet Yisrael, Zekher Hanoch edition, the Toldot have been removed.  According to the publisher, Moznayim, it was Kunitz's reputation that was cause for removal.  Ironically, in this latest edition, the publishers seem to have overlooked a much more controversial statement in their edition. There is an article titled, Ma'amar 'al Dikduk Lashon ha-Mishna that includes a footnote that argues that many parts of Kohelet were written later than the traditional dating. See p. 13b, note *. (Thanks to Dr. Marc Shapiro for calling this to my attention.)  This passage remains in the Zekher Hanoch edition. While Ma'ashe Hakamim, until recently, received widespread dissemination through the inclusion in the Mishnaot, not everyone felt it was a worthwhile sefer.  Indeed, Rosenthal, again in Yodea Sefer is very critical of this work, as well as Kunitz's other work, Sefer ha-Iyun.  See Yodeah Sefer, letter Bet, no. 224, and letter Mem, no. 1208.  The only sefer of Kunitz that escaped Rosenthal's wrath is Kunitz's Ha-Matzref, although Rosenthal doesn't have any entry for that work at all. 

Review: Me'achsanya Shel ha-Torahby Eliezer Brodt Me'achsanya Shel ha-Torah, Rabbi Moshe Hubner, ed., New York, 2008, 297 pp.   As mentioned in the past, there is an austounding amount of seforim being published.  One genre, that is bursting at the seams, is sefarim on Chumash. There are seforim printed from famous people; some are still with us, while others have been gone for many years. These seforim focus on all kinds of topics: mussar, machashavah, pshat, kabbalah, d'rush, and halachah. In truth, it is virtually impossible to keep up with what is printed. I would, however, like to mention just one such sefer printed this year: Me'achsanya Shel ha-Torah. This sefer is composed of three generations of Torah from the Hubner family. Most notably, Rabbi Shmuel Hubner, z"l, who was a big Rav for many years; ybl"ch, his son, Rabbi Y. Hubner; and his grandson, Rabbi Moshe Hubner, a young author who is frequently featured in the Hamodia Magazine Torah section. This sefer contains many interesting pieces on Chumash, some short and many long, representing unique and interesting topics and styles in learning. Aside from the many interesting chiddushim presented, it is worthwhile to note the mention of many rare and exotic sefarim quoted as sources throughout the work. As in almost any sefer, a variety of interesting content can be found apart from the actual body of the work. I would like to mention just a few of the interesting discussions I found in this sefer.  The sefer begins with a very nice but straight to the point biography of Rabbi Shmuel Hubner, written by his son, Rabbi Y. Hubner. This biography was based on stories heard from Rabbi Shmuel Hubner throughout his lifetime (1891-1983). Rabbi S. Hubner  made his rounds in Europe, meeting many different gedolim (almost like a Forrest Gump). (One gets the impression that there are many more nice stories that should have been printed here.) Just to mention some of the facts mentioned: Rabbi S. Hubner attended the levayah of Harav Yosef Engel, zt"l, and heard the famous hesped of Harav Meir Arik, zt"l, who said on Rav Engel that he was a baki in all areas of Torah, Bavli Yerushalmi, Tosefta, etc., to which Rav Steinberg, the Brode Rav, asked him if he wasn't perhaps exaggerating a bit. Rav Arik replied that it was one hundred percent true, and there was no exaggeration involved.  Rav Hubner studied at the Berlin Seminary and heard shiurim from Harav Chaim Heller, zt"l. He was in Vienna when the Rogatchver Gaon, zt"l, passed away and he visited with him a bit before he died. He heard the Rogatchver expound on some topics in the parashah based on his well-known and unique methods of thought and assessment. Rabbi Hubner was the rebbi of the well-known scholar and writer, ybl"ch, Rabbi Tuviah Preschel.   After the war, Rabbi S. Hubner was a Rav in Brooklyn. Over the years he printed many pieces on all kinds of topics in the various Torah journals. Eventually, he collected many of them that related to practical halachah and printed them in a sefer entitled Sh"ut Nimukei Shmuel. This sefer received very warm haskamos from Harav Moshe Feinstein, zt"l, and Harav Shlomo Zalman Auerbach, zt"l. Some of the pieces have been reprinted in Me'achsanya Shel ha-Torah, along with many new pieces found in Rabbi Hubner's many personal journals, which have never before been printed. This leads to a now-famous discussion regarding divrei Torah left behind after a person's petirah. In particular, if the mechaber did not leave instructions as to whether his writings should be printed, is his family permitted to do so? Another issue is, do these pieces carry weight in halachah, since the writer might have changed his mind before he passed away. An additional questioned is, if the mechaber specified not to print his writings, must his family adhere to his wishes? Much has been written on these topics, but Rabbi M. Hubner found information in his grandfather's notes addressing this very issue, which he included in Me'achsanya Shel HaTorah. Being that Rabbi S. Hubner's answer was very original, I am quoting it here in its entirety (intro pg. 9-10):   קראתי את תשובתו שבה כת"ה שקיל וטרי באריכות בנידון השאלה אם יש לשמוע להמחבר שציוה שלא לפרסם את כתביו הכוללים חידושים ותשובות. ואחרי שכת"ה מביא צדדי היתר וצדדי איסור הוא מגיע למסקנת שאין לשמוע לצוואת המחבר ויש להדפיס את כתביו. לע"ד נראה שיש לחקור ולמצוא טעמו ונימוקו של המחבר מפני מה הוא ציוה שלא להדפיס את כתביו ופסק הדין בשאלה זו תלוי בנימוקו של המחבר. דעתי זו מיוסדת על דברי הח"ס באו"ח סי' ר"ח שכתב וז"ל : כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות : נגיד שמא אבד שמא (פרקי אבות פ"א מי"ג) ולא תעשינה ידיו תושיה להוציא מחשבתו לפועל, כי יבוא מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', (גיטין ס א) ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד. לעומת זה מי שיודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הית"ב, להגדיל תורה ולהדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה' עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל [אם אינה לשם שמים], כן ייענש זה על הפרישה, עכ"ל. בדברי החתם סופר הללו נמצאת התשובה על השאלה דמר. אם הציווי של המחבר שלא לפרסם את כתביו נבע מן החשש הראשון הנזכר בדברי הח"ס אז לדעתי מצוה לקיים דברי המת ולא להדפיסם, כי לב יודע מרת נפשו, ואין היורשים רשאים לעבור על צוואתו, כי ע"י הדפסת הספר יעשו רעה להמחבר, ואילו היה חי היה מורה בכל תוכף נגד ההדפסה, ועכשיו שאינו יכול למחות פסק הדין צריך למנוע מעשות לו עול. ואם ישאלני איך אפשר עכשיו לידע מה היה הנימוק שבגללו אסר את הפירסום ? אשיבנו שזה אפשר להכיר מתוך תשובותיו. אם דברי הח"ס מובאים בתשובותיו ובחידושיו, אז קרוב לודאי שגם תשובה זו היתה ידועה לו והיא היא שהניעה והביאה אותו לידי כך שיאסור לפרסם את כתביו. ברם אף אם דברי הח"ס אינם מובאים בתשובותיו אפשר ואפשר שתשובות הח"ס ובתוכן גם התשובה הנ"ל היו ידועות לו, שכן לא יצוייר שמחבר תשובות לא ישתמש בתשובות הח"ס. בהתחשבות עם זה לבי מהסס להתיר הפרסום. הדבר שונה אם הנימוק העיקרי לצוואתו לא היה החשש הנ"ל אלא מטעם אחר כגון מפני חשש המבקרים או מפני שהיה מיראי הוראה, אז רשאי או יותר נכון מצוה להדפיס את כתביו כמפורש בדברי הח"ס שהבאתי לעיל. והנני להביא עוד ראיות לכך : בספר חסידים סי' תתקל כתב מי שגילה לו ה' דבר ואינו כותבו הוא גוזל את הרבים כדכתב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ובשבט סופר (פ' כב) דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על זה שאינו כותב חידושיו. ובספר מור וקציעה סי' רכג כתב דמי שגומר ספר בכתיבה וכל שכן בהדפסה יש לו לברך ברכת שהחיינו שכן עושין שמחה לגמרה של תורה, שאין שום קנין ובניו שיש בו שמחה יותר מזה. וכן מצינו ביבמות (צו ב) שדוד המלך התפלל אגורה באהלך עולמים (תהל' סא) וכי אפשר לאדם בשני עולמים ? אלא דוד אמר לפני הקב"ה רבונו של עולםל יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. וכמו שאמר רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. העיקר בנידון זה, לידע מאיזה טעם המחבר ציווה שלא לפרסם את כתביו.     Another very interesting discussion found in this sefer (pp. 264-66) is a piece about the authorship of Lecha Dodi. Being that I have never seen or heard a discussion of anyone denying that Harav Shlomo Alkebetz, zt"l, authored the tefilah, I feel it is worthwhile to quote this piece in part. Rabbi S. Hubner knew an interesting person named Reb Meir Sokel, who suggested to him as follows:    רק שני החרוזים הראשונים נכתבו ע"י שלמה אלקבץ, שבהם הוא שר על קדושת שבת. אבל שאר החרוזים, שבהם שוב אין זכר לשבת, ואין להם כל קשר לחרוזים הראשונים, הם מעשה ידי מזייף והם מכוונים לאיזה "איש הנערץ והנקדש", אישיות מהוללה ומפוארה, שאליה מדבר המזייף בלשון נקבה – כלומר המזייף מטיף בהם לנצרות באורח מוסווה… מאיר סוקל מסיק שהשיר "לכה דודי" לא יוכל להיכלל בשירי ישראל, ורק מתוך אי-ידיעה ואי-הבחנה הוכנס השיר לסדר התפילה ויש להימנע, לדעתו, מלאמרו. To which Rabbi S. Hubner replied to him at length:  א- השיר "לכה דודי", כמו שהוא לפנינו נדפס בפעם הראשונה בפראג בספר "ארחות חיים" בשנת שע"ב כשלושים שנה אחר פטירת המשורר. ולא יתכן כי בזמן שבני דורו של המשורר היו עוד בחיים יהיה איש לזייף באופן גס כזה, ישאיר רק שני חרוזים מקוריים ואת החרוזים האחרים ימיר בחרוזיו "החשודים", והזיוף לא הוכר ואיש לא מחה כנגדו. ב- דבר ידוע הוא שהאר"י [האשכנזי – ר' יצחק לוריא] שהמשורר הסתופף בצלו, בחר בשירי אלקבץ מפני שנכתבו על דרך האמת. והלא בזמן שנדפס השיר שהוא לפנינו היה ר' חיים ויטאל, איש סודו ותלמידו הגדול של האר"י עוד בחיים. אם כן איך אפשר הדבר, שר' חיים ויטאל לא הדגיש בזיוף ובשינוי שאיש בליעל ביצע בשירו של אלקבץ, שהאר"י בחר בו, וציין אותו כשיר שנכתב על דרך האמת, והשינוי נתקבל ? ג- מאיר סוקל קובע שהחרוזים האחרונים של השיר לא יצאו מתחת ידו של אלקבץ, שהרי אין להם שום קשר לחרוזים הראשונים. מסקנתו של מ. ס. בנויה על הנחות בלתי נכונות. לאמיתו של דבר אין כאן סטיה מן הענין, החרוזים האחרונים מחוברים וקשורים אל הראשונים. עובדה היסטורית היא שאלקבץ, אחר בואו מאדריאנופול לצפת, הצטרף לחבורה הקדושה שהתקבצה מסביב להאר"י. בין אלה היו גיסו של אלקבץ, המקובל ר' משה קורדובירו, ר' יוסף קארו [בעל השולחן ערוך], ר' משה אלשיך, ר' אליהו די וידאש [בעל ראשית חכמה] ועוד. ערגה עזה להופעתו של הגואל היתה ממלאה את לב כל אלה וכל מאוויי נפשם היו להחיש את הגאולה. חד לכוסף הגאולה, אנו מוצאים בחרוזים האחרונים של "לכה דודי". אחרי שהמשורר שר בשני החרוזים הראשונים על קדושת השבת, הוא נותן ביטוי בחרוזים האחרונים לתקוות הגאולה, שנפשו של המשורר ערגה לה כל כך. הוא פונה אל ירושלים הנקראת "מקדש מלך" (עמוס ז יג) ומנחם אותה שגאולת ה' קרובה לבוא, אחרי שבני ישראל קבלו את השבת – וזה על יסוד מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".  כל הנימוקים האלה שהזכרתי מספיקים כבר להפריד את השערתו של מ. ס., אבל הוספתי עוד נימוק מענין והוא : הלא הרדר, מסופרי המופת בספרות הגרמנית, תרגם את השיר "לכה דודי" לגרמנית מפני חשיבותו של השיר ולא מצא בו שום דופי. גם המשורר בחסד עליון, היינריך היינה, נזדקק לשיר זה לתרגמו ולא פסל אותו בשל חוסר אחידות. והנה מ. ס. פסל תוך גישתו השכלתנית שיר שנתקדש אצל בני ישראל במשך דורות. את כל זה כתבתי לו, אבל איני יודע אם נימוקי שיכנעו אותו או עמד על דעתו.    Another discussion of interest, in a more bibliographical sense, is a chapter (pp. 271-75) written by Rabbi Tuviah Preschel. It concerns a translation of the Talmud that Rabbi Shmuel Hubner wrote while hidden away in Belgium during World War II. What is unique about this translation is that it was done in Yiddish. By 1944 (when Belgium was liberated), Masechtos Brachos, Baba Metziah and part of Bava Kama had been completed. By 1948, a few more masechtos were completed. As late as 1965, some of these volumes were already being reprinted. Due to technical reasons, the printing of these masechtos was never completed. What is interesting is that Rabbi Hubner's translation seems to have escaped the otherwise rather excellent article of  Rabbi Adam Mintz, "The Talmud in Translation" in Printing the Talmud, an updated version of his article in Torah Umadah.

Aside from these valuable pieces, there are many more to be found in Me'achsanya Shel ha-Torah. Just to note some, there is a very interesting discussion on the halachic aspects of adopting children (pp. 213-26); why the children "steal" the Afikomon on Pesach night (pp. 140-43); what reward can/does one get for learning via listening to a taped recording (p. 173)? (This question is found in the middle of a long discussion on the meaning of "שלא ברכו בתורה תחילה"); whether Hashem's shvuah to Noach not to destroy the world was only as pertains to a flood or any other means as well (pp. 31- 34); Zimri's understanding of the avodah zarah of baal pe'or (pp. 156-59); and an incredible lengthy discussion showing the historical background and logic behind the many the takonos of Ezra Hanavi (pp. 206-13).
For information regarding the sefer, Rabbi Moshe Hubner may be contacted at hubners@gmail.com. 

Announcing The Publication of Eliezer Brodt's Bein Kesah L'Asurby Eliezer Brodt This post is not a review of a sefer as one can not review ones own sefer. Rather it is a simple announcement and book description. Last year I posted a chapter from my sefer about the minhaghim of Rosh Hasnaha. I was hoping to complete that work this year but as the material grew I realized that would not be possible. Around Pesach time I decided that I would take some of the parts about aseret yemei teshuvah and print it as its own pamphlet. The pamphlet grew into its own 286 page sefer. The name of the sefer is Bein Kesah L'asur. The central topics of the sefer revolve around the chumras (stringency) that people practice during aseret yemei teshuvah.The sefer begins with a chapter to explain why we observe these chumras even though right afterwards we revert back to our old ways. This follows with a chapter about the special power of Teffilah during this period. In the next chapter I trace at length the source of the minhag to take on chumros during this period starting with the Yerushalmi and up until recent literature showing how this minhag developed over time. Throughout I discuss many topics that were inter related to this Yerushalmi such as baking challos for shabbos that it should be specifically Pas yisroel, the minhag of people of Tzefas to eat chulin B'taharah, going to the Mikvah erev Yom Tov especially Rosh Hashana and Yom Kippur, and if there was Efar Parah Adumah after the destruction of the Bes Hamikdash. Besides this I deal with other topics such as the time period one has to observe these chumros. After which I have a few chapters disusing at length the actual chumras that people did, such as washing hands before eating vegetables, giving tzedakah in asret yemei teshuvah, checking ones tzizits before putting it on, sleeping during the day and on shabbos. There are some interesting appendixes in these chapters such as where the source for sleeping on Shabbos is considered oneg shabbos, wearing teffilin the whole day or at least during mincha. The last two chapters are about chumras in general (the pros and cons), and about the famous Asrah Mili Dechasdusad'Rav (the 10 pious practices of Rav) – in particular "Rav Lo soch Sicha Bitalha Miyomov" (Rav never spoke unnecessary words his whole life). I conclude the sefer with a chapter about the sefer Simachat Ha-nefesh which I used many times through out this work. I included an index of some 40 entries of some obscure seforim and topics that I discuss in the footnotes.  The sefer is available in Girsa, Otzar haseforim, next to the Mir and Shankies. It is en-route (arriving right after Rosh ha-Shana) to Biegeleisen and Judaica plaza. For all information about this sefer including donations for this one or the upcoming volume contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com What follows is a sample chapter based on one of the most famous things everyone learns about in school about asret yemei teshuvah that if you do teshuvah each day of the week has power to fix all of those days of that year. החומרות בעשרת ימי תשובה ככפרה על ימות השנהא. אלולא דמסתפינא הייתי אומר, שהסיבה שישראל קדושים לאחוז בחומרות יתירות בעשרת ימי תשובה היא משום היסוד המפורסם על שמו של האריז"ל:אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע ממורי ז"ל: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו, ביום שכיוצא בו… ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[1].ומשום כך נהגו בחומרות יתירות בימים אלו, כדי שיעלה להם שעשאום בכל ימות השנה. ואכן ראיתי שהדברים נתבארו בכתבי ר' דוד מנובורודוק (רוסיה הלבנה, תקכה-תקצג), בעל 'גליא מסכת': ועוד ראיתי, שענין הזה שאמרו דורשי רשומות, דכל יום מימי עשרת ימי תשובה עומד ומעותד שיהיה ניתקן בו כל מה אשר עיות, חס וחלילה, בכל יומו מימות השנה. ויש לזה סמיכות בירושלמי… דרבי חייא רבה מפקיד לרב: אי אתה יכול למיכל כולה שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא. וכתב ראבי"ה: קבלתי, שאלו שבעה ימים בין ראש-השנה ליום כיפור… אם כן נראה, שבחר שבעה ימים מעשרת ימי תשובה כדי שכל יום ויום, הן יום ראשון או יום שני וכן כולם, יתקן כנגדו מכל ימות השנה[2]. ב. רעיון זה שר' דוד מנובורודוק הביאו בשם "דורשי רשומות" הוא באמת מתורת האריז"ל, וכאמור. ונוסיף בכך דברים. ר' רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי מקובלי איטליה שגם שהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת חסידים: "ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם"[3]. כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום מתורתו של האר"י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי תלמידיו בארץ-ישראל ובאיטליה, ולפיכך אנו מוצאים את הרעיון המדובר גם בכתבים אחרים שאספו לקרבם מתורת האר"י. ר' מאיר פופרש כותב: "מי שיחזור בתשובה גמורה ויתענה בשבעת ימי התשובה, נמחלו לו כל עונותיו. דהיינו, אם חל ביום ראשון משבעת ימי התשובה ביום א דשבת – מתכפרים לו כל עונותיו שחטא ביום א דשבת… וכן כולם. זה וודאי בלי ספק"[4]. הדברים הובאו גם במקורות מאוחרים יותר, ולא תמיד בשמו של האריז"ל. כך כותב הגר"א (ליטא, תפ-תקנח) בלשונו התמציתית: "…ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו [=בעשרת ימי תשובה], חשובים ככל השנה"[5]. אחריו כותב תלמיד-תלמידו, ר' יצחק אייזיק חבר (ליטא, תקמט-תריג): "לכן בימים המקודשים האלו… מחויב כל איש… לטהר עצמו מכל חטא ואשמה על-ידי תשובה גמורה… בימים אלו [ש]הם כלל כל ימות השנה, וכמו שכתב האריז"ל, שבשבעת הימים – כל יום ויום נתקן בו מה שפגם באותו יום מכל ימות השנה…"[6]. גם באחד מספריו של ר' יוסף תאומים (פולין ואשכנז, תפז-תקנב), בעל 'פרי מגדים', נאמר: "כי יקר הזמן מאד מאד, על כן ימהר יחיש מעשיו לתקן את כל אשר עיות בכל השנה. כי בעשרת ימי תשובה, בכל יום יתקן מה שפגם בכל השנה באותו יום"[7].וכך אצל עוד רבים מרבותינו האחרונים[8].   ג. אמנם ראוי לציין שהיסוד המובא על-שם האריז"ל מצוי, ברמיזה, באחד מספרי בן-דורו המבוגר, ר' משה קורדובירו (הרמ"ק; שאלוניקי-צפת, רפב-של)! וזה לשונו: עשרת ימי תשובה… ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת 'תשובה' נודע פירושה: תשובת הדברים אל שרשם… וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימים או ישלימם במעשיו הטובים… [ו]נתן הקב"ה לישראל עשרה ימים אלו, שהם של תשובה, שמתגלה המקור, שהיא הבינה, על הימים – שהם העניפים, להמשיך להם שפע רב, ולתקן על ידי התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו[9].אך הפלא הוא, שהמקור הראשון המזכיר ענין זה בשם האריז"ל הוא ר' משה גלנטי[10], שרבותיו המובהקים היו: ר' יוסף קארו (בתורת הנגלה) והרמ"ק (בתורת הנסתר)![11]. על פרט נוסף ראוי להתעכב מעט. במובאות הראשונות שמשם האריז"ל הודגש, ששבעת ימים אלו מתקנים את כל ימות השנה רק "אם האדם יתענה" בהם "ויעשה בהם תשובה גמורה"[12]. ואילו מתורתו של הרמ"ק אנו שומעים ש"ישלימם במעשיו הטובים" בלבד, וניתן להבינם כמחייבים רק את התשובה ולא גם את התענית. ולמרות כל זאת, רוב המקורות המאוחרים המביאים יסוד זה בשם האריז"ל[13], ואף-על-פי-כן אינם מציינים שיש להתענות, אלא רק מחייבים את התשובה! ד. היה שמצא את שורש יסודו של האר"י בתורת הנגלה, וזולתו מצאה בתורת הנסתר. הראשון הוא ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', המוצא לכך סמך מהמסופר בתלמוד בבלי (חגיגה ה סע"ב):רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן: 'בר בי רב דחד יומא'. חלש דעתיה… נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" (ישעיה נח ב), וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה…מסיק מכך ר' יחזקאל לנדא: "הרי מפורש בגמרא, שיום אחד יוכל לתקן כל השנה. ואם כן יפה כתב האר"י, שיוכל לתקן בימים הקדושים הללו מעשה כל ימות השנה"[14].מאידך, ר' רפאל כ"ץ (המבורג, תפג-תקסד) מוצא סמך לדברי האריז"ל בנאמר בספר הזוהר[15]:בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי ולית מאן דישגח. דתניא: אינון יומין דבר-נש כד אתברי בההוא יומא דנפק לעלמא, כלהו קיימין בקיומייהו ואזלין וטאסין בעלמא נחתין ואזהרן לבר-נש כל יומא ויומא בלחודוי. וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר. ותאנא בתר דקאים בלחודוי, יתיב עד דבר-נש עביד מניה תשובה. זכה – תב ההוא יומא לאתריה; לא זכה – ההוא יומא נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר ותב לביתיה ואתתקן בדיוקניה דההוא בר-נש ממש… בין כך ובין כך, אתפקדן אינון יומין וחסרים ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו. ווי לההוא בר-נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא – – -מסיים ר' רפאל הכהן ואומר: "והנה, כתבו בעלי מוסר, שסגולת הימים האלו [=עשרת ימי תשובה], שאם שב לפניו ברוך הוא, מוחלין לו כל מה שחטא באותו יום בשבוע כל ימות השנה. נמצא על ידי מה ששב בימים הקדושים האלו, גורם שחוזרים הימים שחטא בהן במנין הימים, כמבואר בזוהר. ועל ידי זה נכון הוא לקרוא לאותן הימים 'ימי תשובה', כי על ידי ימים האלו משיבין לו הימים שנאבדו ממנו בחטאתו בהן"[16].  ה. יסודו של האריז"ל, ששבעת הימים מעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדו, שימשו שורש ועיקר גדול; ממנו נוספו כמה הנהגות טובות ואף נתבארו על-ידו כמה מהִלכות ימים אלו.1. ביטול השינה ב'שבת תשובה'. המחבר האנונימי של ספר חמדת ימים הבין מיסוד זה, שבשבת החל בעשרת ימי תשובה ('שבת תשובה') אין לקיים בו את מצוות 'שינה בשבת תענוג': בשם הרב ז"ל, כי כל יום מעשרת ימי תשובה, מה שיעשה האדם בתשובה בהם – מתכפר מה שפגם באותו יום כל ימות השנה. וכן על זה הדרך בכל עשרת הימים. והאיש השלם עם השם, צריך לתת אל לבו אם פגם באיזו משבתות השנה בשיחת חולין ודברים בטלים או כעס… צריך… בשבת זו לתקן את אשר עוותו, להיות תמיד … ולמעט בדיבורו. ואף שאמרו דורשי רשומות: שינה בשבת תענוג. לאו משנת חסידים היא לשבת זו, שבת תשובה, כי לא אמרו זה רק לשאר שבתות… כי גדול הוא לפני אבינו שבשמים לתקן בו כל שבתות השנה[17]. הדברים האחרונים יומתקו בצירוף דברי ר' צבי הירש הורוויץ (פפד"מ, תקו-תקעז) על חובת האדם לפשפש במעשיו בשבת תשובה דווקא: "וידוע מה שכתבו בספרי מוסר, שבכל יום ויום מימי השבוע יראה לפשפש במעשיו של כל השנה מה שפגם באותו יום. אשר לדעתי, נכון מה שמכנים העולם בפרטות יום השבת יותר משאר הימים לקרותו בשם 'שבת תשובה', מפני שבשבת מחויבים לפשפש במעשיו ולתקן מה שפגם בחילול שבתות של כל השנה, ואין לך שום עבירה שבעולם שיהא נכלל בה הרבה עבירות כמו ענין שבת, שיש בה ל"ט אבות מלאכות, ולכל אחד כמה תולדות וכמה איסורי דרבנן…"[18].2. היתר התענית ביו"ט שני וב'שבת שובה'. באמצעות יסוד זה יש המיישב את תמיהת הרא"ש על היתר התענית ביום שני דראש-השנה וב'שבת שובה'. רב נטרונאי גאון סובר, שביום-טוב ראשון דראש-השנה אסור להתענות, כי הוא מדאורייתא, אבל ביום-טוב שני של ראש-השנה וכן בשבת שלאחריו – מותר, "משום דעשרה ימים אינון משונין מכל ימות השנה, לפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת"[19]. הגיב על כך הרא"ש: "ודבריו תמוהין, שאסר להתענות ביום-טוב ראשון של ראש-השנה והתיר להתענות בשבת!"[20].אמנם אחרי שנודע לנו מיסודו של האריז"ל לא רואה ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', כל קושי בשיטת רב נטרונאי גאון: כתבו בשם האר"י ז"ל, דבכל יום בין ראש-השנה ליום-כיפורים צריך האדם לתקן אותו היום של כל השנה. דהיינו, ביום ראשון צריך לשוב אל ה' על כל מה שחטא תמיד ביום הראשון, וכן ביום השני… ואם לא עשה כן ועבר יום אחד משבעת ימים אלו, הרי זה מתחייב בנפשו, והוא מעות לא יכול לתקן עוד. אמור מעתה, יום ראשון של ראש-השנה יהיה אותו גם אחר ראש-השנה, [אם כן] למה לו להתענות ולחלל את יום-טוב דאורייתא חינם? דרך משל, אם חל ראש-השנה ביום השני, יהיה יום השני אחר בין ראש-השנה ליום-כיפורים… אם כן, יום ראשון [שהוא] דאורייתא, אין צריך להתענות חינם. אבל שבת שבתוך הימים, שבין ראש-השנה ליום-כיפורים, דאי אפשר לתקן עוד, התיר להתענות – להציל ממות נפשו. וזה אשר דקדק רב נטרונאי [לומר]: 'דעשרת ימים אינון משונין מכל ימות השנה'. רצונו לומר, בהם צריכין אנו לתקן כל הימים מימות השנה, ולפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול ובין בשבת"[21].3. ריבוי צדקה בעשרת ימי תשובה. את המנהג שהביא הרמב"ם: "נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה… מראש-השנה ועד יום-הכפורים יתר מכל השנה"[22], ביאר ר' נסים אברהם אשכנזי על-פי יסודו של האריז"ל:דכוונת הזקנים הללו לקבל מכל איש ואיש שהיה נותן להם מפרי צדקתם [רק] בין ראש-השנה ליום-הכפורים[23], דבאלו הימים היה התועלת וזכות גדול מאוד, מה-שאין-כן בשאר הימים… והיינו טעמא דצריך להרבות בצדקה בימים ההם יותר מכל השנה הוא משום, דהשב בעשרת ימי תשובה – כל יום מכפר על כל הימים שכמותו. כלומר, עשה תשובה ביום ראשון דשבוע של עשרת ימי תשובה – מכפרת על כל יום ראשון שבשבוע שכל ימי חייו… ולכן, כדי לזכותם בזכות גדול, היו מקבלים הזקנים הללו מבין ריש שתא… משום דגדולה תשובה של אלו הימים שכל יום ויום מכפר… מה-שאין-כן שאר הימים, דאין-הכי-נמי דזכות הוא להם, מכל מקום אינו כל-כך זכות ותועלת לאדם כעשרת הימים האלו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים[24].4. ריבוי דרשות בעשרת ימי תשובה. על-פי יסוד זה מסביר ר' שלמה קלוגר, מדוע נהגו ישראל קדושים להרבות בדרשות בימים אלו. שבנוסף לטעם הפשוט – לעורר את לב השומעים לאביהם שבשמים, הוא רואה בכך גם תיקון פגמי הדרשות של כל ימות השנה:והנה יש לומר תועלת הדרוש בימים הללו. כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך… אולי הוי חטא בידינו בדרשות של כל השנה, הן המגיד הן השומע, ויתוקן בדרשה זו, לתקן דרשות כל השנה[25]. 5. מעלת התשובה בימים אלו. ר' שמואל גינצלר (הונגריה, תקצה-תרעא) מבאר מדוע האדם השב מחטאיו בעשרת ימי תשובה, תשובתו "מתקבלת היא מיד"[26]. כי קיימא לן, שהשב על חטאו באותו היום שחטא – תשובתו מקבלת מיד ואינו צריך לארבעת חילוקי הכפרה[27]. אם כן, "הוא הדין אם אפילו לא עשה התשובה ביומא ממש, רק בעשרת ימי תשובה שב, [כי משום] שכל יום ויום מעשרת ימי תשובה הרי הוא מתקן בתשובתו היום ההוא של כל השנה, [לפיכך] התשובה ההיא שעשה בעשרת ימי תשובה – הרי הוא גם כן כאילו עשה תשובה באותו יום ממש שחטא בו, שאז אין צריך לארבעה חלוקי כפרה". ומשום כך השב בעשרת ימי תשובה – תשובתו מתקבלת מיד, שאינו צריך לארבעת חילוקי כפרה[28].6. האכילה בערב יום-הכיפורים ב'מורא שמים'. בספרו עבודת הקודש כותב החיד"א: "בערב יום הכיפורים, גם [כ]שיאכל ממצותו – מורא שמים יהיה חופף עליו"[29]. וביאר דבריו ר' יהושע קפלן מוולאז'ין:פירוש, שיאכל על טהרת הקודש בכוונה שיוכל מזה לעבוד ה' יתברך… ואם זה בשאר ימות השנה, כל-שכן בערב יום-כיפורים שהוא יום אחד מעשרה ימי התשובה, וידוע מה דאיתא בשם האר"י ז"ל, שבכל יום ויום מעשרת ימי תשובה מתקן בכל מה שחטא בכל השנה ביום ההוא לעולם, אם כן במה שאוכל בכוונה הנ"ל, מתקן בזה האכילה במה שפגם בכל השנה באותו היום ובאיזה אכילה שלא כהוגן, ובפרט באיזה דבר איסור, חס וחלילה, על כן מה מאד ראוי להתאמץ בזה בכל יום של עשרת ימי תשובה[30]. כיוצא בזה כותב גם ר' שלמה קלוגר: "כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך הוי מצות אכילה בערב יום כיפור, לתקן אכילת כל השנה…"[31]. ו. שמענו עד עתה על יסודו של האריז"ל, שכבר רמזו הרמ"ק ושורש לו בתלמוד בבלי ובספר הזוהר, שכל יום משבעת הימים שבעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדם. אולם כדרכה של תורה, גם יסוד זה זכה לפיתוח והרחבה. ר' ישעיה הורוויץ, בעל 'שני לוחות הברית' (שבמקום אחר מביא לשיטת הרמ"ק![32]), כותב, שכל יום מחודש אלול מכפר על פגמי השנה החולפת! וזה לשונו: "אלול, חודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא, מאחר שהוא החודש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה, על כל מה שפגם בכל השנה"[33].