Nitel Nacht
Slate, today, has an article that provides a nice of nitel nacht and there is another one here. Additionally, see this previous post discussing nitel.
Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi’s Latest Work
למקורות הפתגם ‘ישועת ה’ כהרף עין’
בספרו איש צדיק היה (ס”ע 223) מספר שמחה רז: פעם סיפר לי (ר’ אריה לוין),
כי כאשר היה מבקר את הנידונים למוות היה נוהג להיפרד מהם באמירה: ישועת ה’ כהרף עין. שאלוהו: היכן כתוב דבר זה? השיב להם: איני יודע, אך ודאי מובא הוא בכתובים. והוסיף הרב: “שבתי לביתי, חיפשתי אחר מקורה של אמירה זו ולא מצאתיה“.
ואולם אנא שמואל זעירא יגעתי (זה ששים שנה ויותר) ומצאתי בס”ד די מחסורי. ולא אמנע טוב ממבקשו.
‘פסוק’ זה מצוי הרבה בספרים ראשונים ואחרונים. ושני נסוחים לו: א) ישועת ב) תשועת.
אחד הקדמונים, ר’ יצחק קרישפין (חי בספרד במאה היב למה”נ) בספרו משלי ערב (המכונה בפי אלחריזי בשם ספר המוסר), שער ו (הלבנון, ג, עמ’ 96), הביא את הפתגם השגור כאלו הוא פסוק מן המקרא: ונאמר ישועת ה’ כהרף עין … קוה [ל]א’לוהיך והתאמץ והוחיל, כי ישועתו כהרף עין. וכבר קדם לו רב
נסים גאון בחיבור יפה מהישועה (מהד’ הירשברג, ירושלים תשיד, עמ’ מז): ולא נתן (המפקד) על דעתו שישועת ה’ כהרף עין, כמה שנאמר: ישועתו כהרף עין.
בנוסח א הובא הפתגם גם אצל ר’ טוביה ברבי אליעזר (בדורו של רש”י) בספרו לקח טוב (לאסתר, סוף פרשה ד): לא עמד[ה] גזירתו (של המן) אלא ב’ ימים, וביום ג’ נצלב, כי נדדה שנת המלך בליל שמורים, ישועת ה’ כהרף עין, יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
וכן מספר לנו הנוסע המפורסם ר’ בנימין מטודילה (בערך בשנת ד’תתקל), שבמדינות אלימנייא, כשבא אליהם אכסנאי הם עורכים סעודה לכבודו ואומרים: שמחו אחינו, כי ישועת ה’ כהרף עין (מסעות בנימין, מהד’ אשר, קי 2).
וכן בסליחתו של ר’ צדוק עמאני הפותחת:
עזרי יבוא, אֵל, מאין (שפתי רננות, ליוורנו תקעו, דף כה ע”ב) הסוגר של
הבית הראשון הוא: ישועת ה’ כהרף עין. גם במחזור ארם צובה (ויניציאה רפז) נדפס פיוט בחתימת אברהם: מאין יבא עזרי מאין / ישועת ה’ כהרף עין.
וכן בדרשות אבן שועיב, ליום אחרון של פסח, קראקא שלג, דף מג ע”ג: לא ידעתי נפשי שמתני אומרים ישראל ישועת ה’ כהרף עין. וראה פתיחה, מר’ שרגא אברמסון,
דף 36 ע”א.
וכבר כתב רבנו יונה בפרושו למשלי, ג כו: ויבטח בשי”ת בכל עת צרה וחשכה, וידע באמת כי הוא רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין, ועל כן יקוה לישועתו גם אם החרב מונח על צואר האדם – – –
נוסח חדש [ב במקום כ] אנו מוצאים בשו”ת חתם סופר, ח”ב, יו”ד, סי’ קלח: נראה מזה, שהיו בני גולה
מצפים לישועת ה’ בהרף עין, והיה בעיניהם כחטא ועון
לבנות בתים ולנטוע כרמים בח”ל [בחוץ לארץ].
כנוסח ב הביא החיד”א, בשו”ת יוסף אומץ (סי’ קד): “תשובת החכם השלם הדיין המצויין כמה”ר יצחק עטייה נר”ו”, בה הובאה
תשובת הנתבע לתובע: מה מצאת בי עול, כי רחקת מעלי. אי משום עכוב הזמן, לא איריא,
דלַכֹּל זמן, ואפשר דבתוך זמן מועט אמכרנה. ותשועת ה’ כהרף עין.
ור’ רחמים חיים יהודה למשפחת ישראל (תקעה-תרנב), בשו”ת בן ימין (שאלוניקי תרנו), סי’ לב, כותב: אולי מן
השמים ירחמו, כי יתן חִנו אליהם ולא ימיתוהו ותשועת ה’ כהרף עין.
וכבר מצאנוהו בנסוח זה במנורת המאור לר’ ישראל אלנקוה
(ח”ד, עמ’ 247)1, ובפיוט ה’ קדשו זמנו (עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל, ב (תרצה-תרצו), עמ’ 70)2, וכן אצל
ר’ אליהו בר’ משה לואנץ, בספרו
רנת דודים לשה”ש א א (בסיליאה שס, דף ג ע”א): הגם כי תשועת ה’ כהרף
עין – – – .
ולפני כולם שר ריה”ל: ויאמר ה’
נתתי רוזנים לאין / ותשועתי כהרף עין (אמר אויב, שו’ 58-57)3. גם רמב”ן, בתפלת הים, פונה לממציא יש מאין / ותשועתו כהרף עין.
וכן אומר השיר האנונימי: אל תדאג לשעבר כי אין / ולעתיד כי עדין / וקוה לממציא יש מאין
/ ותשועת ה’ כהרף עין. וכן כותב ר’ יצחק אברבנאל בפירושו לישעיה ז יט: תשועת ה’ תהיה כהרף עין. וכ”כ ר’ משה
חגיז בספרו שפת אמת (אמ”ד תסז, דף כה ע”ב): תשועת ה’ שהיא כהרף עין.
ואסים קטע זה (נסוח ב) בשלוש הבאות מספרים שנכתבו לפני
ארבע מאות וחמש מאות שנה:
א) פירוש ר’ יוסף יעבץ לאבות, ו ח (בסופה): כי בעת
הגאולה נגאל מהרה, ולא נתאחר מתחלת בואה עד תשלומה ימים … ותשועת ה’ כהרף עין, כי מאת ה’ תהיה, ולכן תפלא בעינינו למהירותה.
ב) מדרש שמואל, לר’ שמואל די אוזידה (לאבות ה ד): הנס השמיני. עומדין צפופין ומשתחוין
רווחין. הודיע בנס הזה, כי כמו שהעומדים בעזרה היו עומדין צפופין, כלומר זה בצד
זה, דוחקין ולוחצין זה את זה, וכשהיו משתחוין היו רווחים, כן ישראל, כאשר יהיו
הצרות לוחצות אותם ישובו בתשובה בעת צרתם ויקדו וישתחוו לאלוהים, ותיכף יצאו מצרה
לרוחה, כי תשועת ה’ כהרף עין.
ג) סדר היום, לר’ משה בן מכיר (סדר ההגדה וכוונתה, הא לחמא): ואם כעת אנו עבדים, לשנה
הבאה בני חורין בעה”י, כי ישועות ה’ כהרף
עין, ונקלה זאת
הגאולה הרבה מגאולת מצרים, ואפשר לה להיות על פי הטבע, וא”צ כ”כ לשנות
סדרי בראשית ו[ל]שדד המערכות – – –
את הרעיון, בנסוח שונה במקצת, כבר מצאנו אצל רס”ג
(בבקשתו הפותחת: אתה הוא, סדור רס”ג, דף נה): וכהרף עין תושיע
את כולם. ומטבע
קבוע הוא בברכה שניה בתפלת העמידה בנוסח א”י: כהרף עין ישועה לנו תצמיח. נ”א: בהרף עין ישועה לנו מצמיח (ספר דינבורג, ירושלם תשט, עמ’ 117). וכבר אמרו במכילתא (בא, מסכתא דפסחא, פרשה יד): כשהגיע הקץ [הזמן], לא עכבן
הקב”ה [המקום] כהרף עין. וקדם לכולם ישעיהו בן אמוץ המתנבא
בשם ה’: ותשועתם לא תאחר (ישעיה מו יג).
עד כאן פשט. מכאן ואילך דרש.
פתגם זה יפה הוא נדרש: כאשר עין האדם כבר רפתה ואינה רואה כל תקוה להצלה, אז תבוא הישועה (שרי המאה, עמ’ 22, בשם הגאון ר’ צבי הירש לוין).
1 ממנו העתיק ר’ יהודה כלץ לספר המוסר, דפוס ראשון, קושטאנטינה רצז, פרק יז,
עמ’ [251]: ידעתי כי תשועת השם כהרף עין. השוה שרגא
אברמסון, ‘אמרי חכמה ואמרי אינשי’, מנחה ליהודה (לכבוד ר’ יהודה זלוטניק [אבידע]), ירושלים תשי, עמ’ 28-27, ועמ’ 295. ונעלם ממנו מקורו של יש
נוחלין, שהוא ספר המוסר, אשר העתיק ממנורת המאור – הנזכר ע”י אברמסון
בעמ’ 28!
2 שם, בעמ’ 72-70, פרסם ד”ר ש’ ברנשטיין פיוט אנונומי
ליוה”כ המתחיל ה’ קדשו זמנו טהרו לכפרה, ובבית
41 נאמר: ותשועת ה’ כהרף עין אל תרף. הפיוט לקוח
ממחזור מנהג קטלוניה, כ”י ישן, והוא
כתוב שם בין פיוטים עתיקים שנתחברו במאה התשיעית לאלף החמישי.
3 השמועה שפתגם זה מצוי באחד הפיוטים הביאה את אהרן הימן (אוצר
דברי חכמים ופתגמיהם, סוף עמ’ 286) לכתוב, שכן מתחיל פיוט
אחד הנדפס בשפתי רננות. והעתיק את הדברים מישראל
חיים טביוב (אוצר המשלים והפתגמים, מהדורה
שניה: ברלין תרפב, סי’ 1640) אשר לקח מכהנא
(משלי עם, בתוך: האסיף, ב (תרמז), סי’ קלב). אולם כבר העיר נ’
בן-מנחם, שבדק באוצר השירה והפיוט של דודזון
ולא מצא פיוט כזה. ראה ספרו אברהם אבן-עזרא, שיחות ואגדות-עם, ירושלים תשג, עמ’ 35,
הערה 7.
Preview of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work
אני ובני דורי נוכל להעיד על בור סיד שאין מחשב שידמה לו, כר’ שמואל אשכנזי גמלאי מפעל הביבליוגרפיה העברית”) הספר כסוכן תרבות מראשית הדפוס עד לעת החדשה, לימוד ודעת במחשבה יהודית (תשסו) עמ’ 257).
לא עליך המלאכה לגמור
כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מִלתא דבדיחותא
כתב ר’ משה בר’ מימון [הרמב”ם; ד’תתצח-תתקסה]: כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה – כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים, בעיון לפיתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הַלֵּאוּת. כמו שאמרו. כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא (שמונה פרקים, פרק ה, בהוצאת ‘ראשונים’, תל-אביב תשח, ס”ע קפד – ר”ע קפה).
וכבר נלאו חכמי לבב למצוא את מקור המאמר שהביא הרמב”ם[1]. ויש מי ששִׁער, שהיתה לפניו גרסא שונה בתלמוד הבבלי. כן כותב ר’ שאול ליברמן [תרנח-תשמג]: ונ”ל, שמקור הדברים הוא בבבלי תענית (דף ז ע”א): א”ל ר’ ירמיה לר’ זירא. ליתא מר ליתני. א”ל. חליש לבי ולא יכילנא. לימא מר מילתא דאגדתא וכו’. ואפשר, שלפני הרמב”ם היתה כאן הגירסא: מילתא דבדיחותא וכו’ (שקיעין, ירושלים תרצט, ראש עמ’ 83).
גם היו מחברים שהראו על מאמרים אחרים בתלמוד, ששמשו, לדעתם, כמקור לרמב”ם[2].
אמנם מצאנו בתלמוד ובמדרש כמה ענינים השיכים לבדיחותא בבית-המדרש:
א. אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזייה, דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר ליה: בכל עצב יהיה מותר, כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא (ברכות ל סע”ב)[3].
ב. אמר רב יוסף: חלמא טבא – אפילו לדידי בדיחותיה מפכחא ליה (ברכות נה סע”א). פירש רש”י: אפילו לדידי. שאני מאור עינים.
ג. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא. ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל ע”ב; פסחים קיז ע”א)[4].
ד. אמר ליה רבינא לרבא. היינו רגל היינו בהמה! אמר ליה. תנא אבות וקתני תולדות. אלא מעתה, סיפא דקתני השן מועדת, מאי אבות ומאי תולדות איכא? הוה קמהדר ליה בבדיחותא, ואמר ליה. אנא שנאי חדא ואת שני חדא (בבא קמא יז רע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רבא לרבינא. בבדיחותא. בשחוק. וא”ל אנא שנאי חדא, רישא. ואת שני [חדא]. סיפא.
ה. … אהדר ליה בבדיחותא. חלש דעתיה דרב ששת. אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. צוחה צוחה ולא אשגח בה. אמרה ליה. חזי להני חדיי דמצית מינייהו! בעא רחמי עליה ואיתסי (בבא בתרא ט ע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא. לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו. אשתתק רב אחדבוי. נעשה אלם. אתיא אימיה. דרב ששת. צווחה קמיה. שיתפלל עליו. להני חדיי. הדדים הללו. חדיי תרגום של חזה. דמצית מינייהו. שינקת מהן. [עי’ שם בתוספות, ד”ה אתיא, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, “והיא היתה מניקתו של רב ששת”. וכן פירש רבנו גרשום, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, שהיתה מינקת של רב ששת.]
ו. רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש בשלשה מלכים. חלש. קביל עליה דלא דריש. כיון דאיתפח, הדר קא דריש. אמרי. לא קבילת עלך דלא דרשת בהו? אמר. אינהו מי הדרו בהו, דאנא אהדר בי … (סנהדרין קב סע”א). פירש רש”י: איהו מי הדרו בהו, מדרכם הרעה, דאנא אהדר (לי) [בי] מלדרוש …
ז. רבי היה יושב ודורש, ונתנמנם הצבור. בקש לעוררן. אמר. ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת … זו יוכבד, שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל … (שיר השירים רבה א טו ג).
וביומא ט סע”ב: וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה?! ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה, ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, בהדי רבה בר בר חנה משתעי?! ופרשו בתוספות ישנים: לא הוה מישתעי ריש לקיש בהדיה. כלומר, לא היה פותח לדבר עמו בשום מילתא דבדיחותא – – –
השוה גם: בראשית רבה, נח ג (מהדורת תאודור-אלבק, עמ’ 621): ר’ עקיבה היה דורש, והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן. אמר. מה ראת אסתר שתמלוך על קכז – – – . עי’ שם במנחת יהודה. וראה עוד ברכות כח ע”א (=ערובין כח רע”ב): רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי[5]. אמר: כי חלפי רבנן[6], אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא.
אך אין לראות בספורים אלו מקור המאמר כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא.
מאמרנו מצוי בספרי הראשונים שלאחר הרמב”ם, וכנראה, ממנו לקחוהו.
כן כותב ר’ יעקב בר’ אבא מרי אנטולי [סוף האלף החמישי]: … ההתמדה בדרישה ובעיון, מאין הפסק … היא רעה מאד. לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות … עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם. כמו שמצאנו להם: כי הוו חלשי רבנן מגירסא, הוו אמרי מלי דבדיחותא … (מלמד התלמידים [נכתב לאחר ד’תתקצ], בראשית, ליק תרכו, דף ב, ראש ע”ב).
וכן בדברי ר’ לוי בן אברהם [המאה הראשונה לאלף זה]: ובדרש כִּוְּנוּ פעם לְהָשִׂישׂ וְחַזֵּק לב וְהַפְחִיד נמהרים (בתי הנפש והלחשים, מאמר א, בתוך: ידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים, כרך חמישי, הוצאת שוקן, ברלין-ירושלים תרצט, עמ’ לז, חרוז רטז). ופירש המפרש: ובדרשות התלמוד יש קצת הגדות, לא היתה כונת אומרם כי אם להשׂישׂ ולשׂמח האנשים. כמו שאמרו ז”ל. כי חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרין מילי דבדיחותא.
וכן כותב בן-דורו, ר’ מנחם בר’ שלמה המאירי [ה’ט-עה]: … לפעמים צריך שיכריח האדם עצמו, אף בחוץ מטבעו, לשנות בתכונת הדיבור, פעם … דרך שמחה ולשון הבאי. כאמרם ז”ל. כי חלשי רבנן מן גירסא, הוו אמרי מילי דבדיחותא (פרוש המאירי למשלי טו כג, פיורדא תרד, עמ’ 151).
ור’ הלל בר’ שמואל מוירונה, אף הוא בן הדור, האריך בענין: דע, כי כל דברי רבותינו ז”ל נחלקים לששה חלקים. החלק … החמישי, הוא קיבוץ דברי בדיחותא, כדי לשמח הלב ולהרחיבו, אחר שיגע החכם בעיון דק ובלמוד ההלכות החמורות והשִטוֹת העמוקות … אמנם החלק החמישי, שהוא כמו דברי בדיחותא מקצתו. כמו: אתריגו לפחמי[ן], ארקיעו (זהבים וכו’) [לזהבין, ועשו לי שני מגידי בעלטה (ערובין נג ע”ב)]. וכמו פלוני ופלוני היה משתעי לשון חכמה. כמו: עלת נקבת (בברא יכעון) [בכדא ידאון] נשריא לקיניהון (צריך לראות זאת) (ועלו בגערה) ועלז בנערה אחרונית עירנית חננית[7]. וכל דומה לזה. ויש רבים ממנו בתלמוד – אל תחשוב שהוא ענין בטל, אבל הוא דבר מועיל, בעבור כי היתה כוונתם בזה לשמח הלב ולהרחיבו, כדי שלא ישתבש ולא יחלש שכלם מרוב היגיעה הגדולה שהיו יגעים בלימוד התורה ובהלכות החמורות, כדי להוציא המסקנא על אמיתתה. וכי (הא) [הוו] חליש[י] מגרסתם (הוו) [היו] משככים רתיחתם ומפיגים עצמם במילי דבדיח[ו]תא, למען יתחדש כח שכלם (ויודכך) [ויזדכך] מוחם בשובם אל העסק. והיו צריכים לכך … ובעבור שלא היו רוצים להפסיק שמחתם בדברי בטלה, היו מדברים בלשון (תורה) [חידה] על צד טיול. וכל זה לשם שמים, להגדיל תורתם ולהאדירה … (תגמולי הנפש [השלימו בשנת ה’נא], חלק שני, ציון שני, ליק תרלד, דף כה-כו).
דברים דומים כותב ר’ שמואל צרצה, בהקדמת חבורו שכתב בשנת קכט: דע, כי חכם אחד כתב, כי האגדות הנמצאות בתלמוד ובמדרשות יתחלקו למינים רבים. יש מהם שאמרום ז”ל, כאשר אירע להם חולשה בהפלגת העיון, והכריחם הצורך לשמח הנפש ולהקל מעליהם היגיעה והעצבון, היו מדברים בשעות כאלה בדברי שמחה ובדיחותא. ולזה כונו רז”ל באמרם: כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו מתעסקי במילי דבדיחותא. וכאשר יעיין המשכיל בדברים הנאמרים בתלמוד בזה הדרך, יבין בעין שכלו, שאין הכונה בדברים ההם לשום ידיעה בעולם זולתי הערת שמחה והטבת הנפש, להקל מעליהם יגיעת הלמוד וחזרת כחות הנפש לעניינם הראשון (ספר מכלל יופי, הקדמה. נדפס במאמרה של גתית הולצמן, סיני, קט [חורף תשנב], עמ’ מ-מא).
גם כאשר בא ר’ יהודה מוסקאטו [רצה-שנ] לבאר דעתו בסִבת האגדות, הוא מקדים להביא שתי דעות של קודמיו: וכי תשאלך נפשך: מה זאת אשר חכמים הגידו דברי מוסר והשכל דרך משל וחידה? – – – הנה זאת תשובתה באלו ובכיוצא בהם, אחרי הקדימי, כי נאמרו בזה דברים שונים: מהם – דכד הוו חלשי מגירסייהו, הוו עסקו במילי דבדיחותא; ומהם – שהיה זה כדי לחדד שכלם. אמנם, אענה אף אני חלקי לאמר – – – (נפוצות יהודה, דרוש השלושה-עשר, ויניציאה שמט; במהדורת ארץ-ישראל וניו-יורק תשס, דף קכ ע”ב).
ובדור שלפני ר’ מנחם המאירי ור’ הלל מוירונה, כותב רבנו יונה גירונדי [נפ’ ה’כד], הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ בפירושו לאבות (ג יד): וכתב רבינו יונה ז”ל: הנה השי”ת נטע אזן באדם ויצר עין … יצר עינים, לראות ולהתעורר ולאחוז בחכמה ולהחזיק במלאכה, פן יאחזוהו ימי עוני; וכן העין, לעיין ולא לישן. הוא אומרו אל תאהב שנה פן תורש [משלי כ יג], וזה טעם שניהם, לסלק המונעים המטרידים אותו מעיונו בכל כחו, ולפי שאי-אפשר לעיין תמיד תחת היותנו בעלי חומר, כמו שאמרו ז”ל: כי הוו חלשי רבנן מגירסייהו הוו עסקי במילי דבדיחותא. עכ”ל ר’ יוסף יעבץ. נראה, שכן היה לפניו בפירוש רבנו יונה למשלי. ולפנינו ליתא.
אנו מוצאים את המאמר גם בשלהי תקופת הראשונים. כן כותב ר’ שמעון בן צמח דוראן [רשב”ץ; קכא-רד]: וכל מעשיך יהיו לשם שמים … וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו. וכמו שאמרו רז”ל. כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא. וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד (מגן אבות, פרק ב, משנה יב, ליפציג תרטו, דף לד ע”ב)[8].
השוה גם דברי ר’ אברהם בן הרמב”ם [ד’תתקמו-תתקצח]: בחלק החמישי, דרשות, דברו בהם לשון הבאי ודמיון. החלק הזה בגמרא דפסחים [דף סב, סוף ע”ב]: אמר מר זוטרא. מאצל עד אצל הוה טעון ארבע מאות גמלי[9] … והדרשה היא על שני פסוקים אלו. ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי, כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה, שיש דרש על המקרא כולו משא ארבע מאות גמלי, וכל שכן על שני פסוקים. הילכך אינו אלא לשון הבאי. וכבר ביאר זה זולתינו (ברכת אברהם, ליק כתר, עמ’ 6; ובמהדורת ר”ר מרגליות, נספח לספרו של ר’ אברהם, מלחמות השם, ירושלים תשיג, עמ’ צב).
נוסח חדש לאגדה זו מצוי בפירוש, המיוחס לרש”י, לדברי הימים א, סוף פרק ח: ועוד אמרו חכמים בספר’ [בפסחים?]. ולאצל ששה בנים. תליסר אלפי גמלי טעוני מדרשות!
את הגדרת ה’אגדות הזרות’ שבתלמוד הבבלי כמִלי דבדיחותא אנו מוצאים גם אצל ר’ ידעיה בדרשי הפניני [ל-ק]: ואמנם ההגדות, וכל מה שבא מן הספורים הרבים בתלמוד ובמדרשות, ננהיגם על זה הדרך כלם. ונחלק אותם לפי זה לד חלקים – – – החלק השלישי. כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג, ועל הכלל בשנוי אי זה טבע, שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק. אלא שיזכירו על צד הסִפוּר לבד, לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא, להניח מכובד העיון ועמל הגרסא. וזה בספורי רבה בר בר חנא [בבא בתרא עג ע”ב – עד ע”א], וזולתם מהדומים להם רבים (“כתב ההתנצלות, אשר שלח החכם אנבוניט אברם [=ידעיה בר אברהם בדרשי] לרשב”א“, בתוך: שו”ת הרשב”א, ח”א, סימן תיח, ירושלים תשנז, דף רכא סע”א – רכב רע”א).
ממנו לקח ר’ יצחק אברבנאל, אלא שהוא מחלק את האגדות לששה מינים. וזה לשונו: המין החמישי, מה שנזכר על צד הסיפור ממין הנמנעות, מבלי שימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה, אלא שנזכר על צד הסיפור בלבד לתועלת הרווחת התלמידים, והצורך להכניסם במילי דבדיחותא, להניח להם מכובד העיון ועמל הגירסא, כסיפורי רבה בר בר חנא והדומה לו (ישועות משיחו, החלק השני, הקדמה, קניגסברג תרכא, דף יז ע”א).
וכתב ר’ אברהם אבן-עזרא [ד’תתמט/תתנ-תתקכז] בהקדמת פרוש התורה: מפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים – – – הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה / ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים / בארצות יונים ואדומים / שלא יביטו אל משקל מאזנים / רק יסמכו על דרך דרש, כלקח טוב ואור עינים – – – גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה – – –[10].
וכן הוא כותב בהקדמת פרושו לאיכה: אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים / שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים / וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים. / אכן, מדרשיה – אל דרכים רבים נחלקים: / מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים / ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים / ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים – – –[11].
והשוה דברי הרשב”א: תחילה אעירך על ענין ההגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים. דע, כי באו מהם בלשון עמוק, לסיבות רבות – – – ועוד יש להם סיבה אחרת, גילו אותה הם ז”ל בקצת המדרשים, והוא, כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים, לבהלם ושיתעוררו משנתם – – – (חידושי הרשב”א, לרבינו שלמה ב”ר אברהם אדרת; פירושי ההגדות. יוצא לאור על פי כתבי יד … הערות ובאורים, מאת אריה ליב … פלדמן, ירושלים תשנא, עמ’ נח-נט).
והובאו הדברים, בשמו, על ידי ר’ מאיר אלדבי, בספרו שבילי אמונה, הנתיב השמיני, ורשה תרמז, דף 166 רע”א.
גם מצאנו לרבותינו האחרונים שהביאו את המאמר הזה.
כן כותב הגאון יעב”ץ [תנח-תקלו]: … כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה, בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות, עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה. כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון, לפתוחים ולענינים הנאים, עד שיסור ממנה הלאות, כמ”ש כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרי מילתא דבדיחותא (מגדל עוז, בית מדות, נוה חכם, חלון ב, סימן א, ורשה תרמז, דף 70, עמוד א).
והרי זה לשון הרמב”ם, בשמונה פרקים, שהבאנו בראש המאמר [שבתי וראיתי בפתיחה לחלון א: … נעתיק כאן משמנה הפרקים הידועים להר”מ ז”ל, שהקדים למס’ אבות, פרקים שנים … עכ”ל. למעשה העתיק מן הפרק הרביעי רק את חציו הראשון. ואולם את הפרק החמישי, העתיק כולו.]
אף כי לא שמענו עד עתה על מי שנהג בפועל כהמלצת מאמרנו, היו גם כאלה. אחד מהם הוא ר’ אברהם טריוויש, שבספרו, שהדפיס בשנת שיב, לאחר שהאריך במִלי דבדיחותא, שאין לסמוך להלכה על דעת הנשים, הוא כותב: – – – ויושבת תחת הלחי וקורה, בשבת, ומוציאה הרעלות והפארים / והצעד”ות והקשורים / ואומרת שם שיר השירים / ושם משׂחקת באגוז”ים עם נערים / ולא מחינן בידייהו, כמצות דברי סופרים / כי אפילו נמחה בידה, עשרים נשיאים וממשפחת רמים וגבורים / ועמנו מאתים חכמים מלכי רבנן ושרים / – כלנו לפניהן כעזים מאתים ותישים עשרים. וכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתא (ברכת אברהם, חלק ראשון, סימן נח, ויניציאה שיב, דף כג ע”א).
כאן הוא מוסיף: ובתר הכי הדרי לשמעתא. תוספת זו אינה במקורות קדומים והיא שלו. משום שקטע את פלפולו ההלכתי במִלי דבדיחותא, הוא מודיע שהוא חוזר לשמעתא.
וכן הוא נהג גם להלן. שם הוא מודיע במפורש את סִבת התעסקותו במִלי דבדיחותא. וזה לשונו: והנני אומר. דכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתייהו. אנן נמי נעביד הכי, דידענא, דמאן דיליף בסיפרא הדין, לימא עילואי: כמה ארכן הוא זה. ומשום הכי כתבית בכמה דוכתי – בפרט בשלשה חלקים ראשונים וגם באי זה מקומות מועטין בזה החלק הרביעי, גם בשאר חלקים דלקמן – מילי דבדיחותא, דלשמוחי לרבנן הוא דבעינא / והכא נמי לא שנא. כי בזה אמשוך לב הקוראים בדברי אריכותי / לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתי – – – (חלק רביעי, סימן קפח, דף קעא ע”א).
גם ר’ אפרים אליקים גצל מלזק [תקמ-תריד], נהג כך. וזה לשונו:
עתה באתי להוציא מלבן של שלשת הרבנים הללו[12], שלא יהיו להוטין עוד אחר כח המדמה שלהם – ובכבודן של רבנן דחלשי מגירסייהו, אסיים הגמטריאות במילתא דבדיחותא, ואכחד שלשת הרואים במחזות שוא ומדוחים אלו, בחזקת יד גימטריא אחת.
להתוודע ולהגלות! דאינהו לא חזו באספקלריא המאירה של הקלירי, אך מזלייהו חזי באספקלריא שאינה מאירה, בבואה דבבואה מדמות של עצמם. רצוני לומר, שהחרוז אנסיכה מלכי / לפניו בהתהלכי / אומצו בהמליכי, שעולה, לדעתם, כמספר אני אלעזר בירבי יעקב קיליר, 1164, עולה ממש:
אני שלמה יהודה ליב הכהן רפאפורט, 1164;
אני ליפמאן דאקטיר צונץ מברלין, 1164;
הקטן משה הלוי לאנדא מדפיס מפראג, 1164 – – –
ומי זה חסר-טעם, שישתגע לומר, שפיוט אנסיכה חיברו אחד משלשת הרבנים האלו, בעבור שעולה החרוז כחתימתם – – – עכ”ל רא”א מלזק (ראביה, אופן תקצג, דף יט ע”ג, סעיף ז).
[1] בהגהה שנדפסה בשולי גליון שמונה פרקים הנדפס בתלמוד בבלי, נאמר: לפי שעה לא ידעתי מקומו. ובשבת ל ע”ב איתא, דרבא מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא וכו’. וכן כותב יעקב ריפמן: לא אדע מקום המאמר הזה. ובשבת ל ע”ב כתוב בדרך אחרת. יעויין שם (עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29).
[2] כמו ר’ יודא ליב אינדעך, לאחר שמביא לשון רמב”ם, הוא מעיר: לשון זה לא מצינו בגמרא, אבל כונת הרמב”ם על שני מאמרי חז”ל, מברכות כח ע”א, ועירובין כח ע”ב: ר’ זירא כי הוי חליש מגירסיה וכו’. עי”ש. דמזה ראיה, דהנפש צריכה גם כן מנוחה מעבודתה, כמו הגוף. ומרבה דהכא [=שבת ל ע”ב], שמותר להתעסק במנוחת החושים בענינים נאים, כמו מילתא דבדיחותא וכדומה, עד שיסור מנפשו הליאות ותשוב למזגה (זהרי הש”ס, ח”א, לשבת ל ע”ב, לונדון תשלד, דף 88 רע”ב). ודבריו דחוקים, שכן בברכות וערובין, אמנם נזכר חליש מגירסיה, אך אין שם זכר לבדיחותא!
[3] ראה גם בהמשך (ל סע”ב – לא רע”א): מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא. אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו.
[4] בספר הזוהר (תזריע, מז ע”ב), נזכר מאמר דומה: דאמר רבי שמעון לרבי אבא: תא חזי, רזא דמִלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה, ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא – – – וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב: יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט [קהלת י א], משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא – – –
ור’ חיים הכהן מארם צובה מביא את הזוהר בתוספת באור: כדאיתא בזוהר, כי הא דרב המנונא סבא ע”ה, דהוה אמר פרקא דשטותא ובדחי חברייא, ואחר כך פותח בתורה (מקור חיים, ח”ג, הלכות פסח, סימן תמד, ס”ק ג, פיעטרקוב תרלח, דף מא ע”ד).
[5] בערובין: ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי.
[6] בערובין: כי נפקי ועיילי רבנן.
[7] ערובין, שם: אמהתא דבי רבי, כי הות משתעיא בלשון חכמה, אמרה הכי. עלת נקפת בכד; ידאון נשריא לקיניהון … רבי אלעאי … עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית.
[8] דברי רשב”ץ הובאו במדרש שמואל, לַמִּשְׁנָה, במקוצר ובשנויי לשון. המחבר, ר’ שמואל די-אוזידה, מתנצל על כך וכותב: והואלתי לכתוב ולהאריך רוב דבריו של רשב”ץ ז”ל, ואף אם הוא האריך יותר ויותר, לפי שזה הוא עיקר גדול בהנהגת האדם ובכל פרטיו.
מאידך, הוסיף המעתיק, בתוך דברי רשב”ץ, שני חדושים משל עצמו, הבנוים על יסוד דברי רשב”ץ. הוא מודיע על כך בציון ‘ונ”ל הכותב’ (בראש החדוש הראשון) ובציון ‘ואני הכותב נ”ל’ (בראש החדוש השני). ונצטט את חדושו השני, הקשור יותר לעניננו: ואני הכותב נראה לי, שזה שאמר דוד המלך ע”ה: ואתהלכה ברחבה. כלומר, לטייל ברחבה, לפי שפקודיך דרשתי, וחליש דעתאי מן הגרסא, ולזה אני הולך לטייל. ולזה לא אמר ואהלך ברחבה, אלא ואתהלכה, מן ההתפעל, שהוא מורה על הטיול. וכמו שארז”ל כי הוו רבנן חלשי מגרסייהו אמרי מילי דבדיחותא. וזהו ענין ההגדות הנמצאות בגמרא – – –
[9] לפנינו: בין אצל לאצל טעינו ד מאה גמלי דדרשא. פירש רש”י: מאצל לאצל. שני מקראות הן, ופרשה גדולה ביניהן. ולאצל ששה בנים [ד”ה א ח לח], וקא חשיב ואזיל הבנים. וסיפא דפרשתא אלה בני אצל (ט מד).
אמנם בספר הערוך, ערך אצל: בגמ’ … בין אצל לאצל טעון ארבע מאה גמלי דרשא. פי’. פסוק בדברי הימים [א ח לח] הוא, ותחלתו אצל וסופו אצל. ואף על פי שקרובין זה לזה, הוי טעון ת גמלי דרשא.
וראה גם ספר מעריך, לר’ מנחם די לונזנו: ואני אומר. לא כי! אלא ב פסוקים דומים הם. אחד בסוף סימן ח, ואחד בסוף סימן ט. ובין זה לזה מה פסוקים, כמנין אדם. עכ”ל רמד”ל. ותמיהני, שהרי זה פירוש רש”י בפסחים!
[10] הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ, בפֵרושו לאבות ג יד. עי”ש. וראה: יעקב ריפמן, עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29-28.
[11] וראה: יעקב ריפמן, שם, עמ’ 48.
[12] שלמה יהודה הכהן רפופורט (שי”ר), ליפמן צונץ ומשה הלוי לנדא, שעל סמך גימטריא יחסו את הפיוט אנסיכה מלכי לר’ אלעזר הקלירי.
Some Assorted Comments and a Selection from my Memoir, part 2
Yet we shouldn’t assume that it is only in modern times that intermarried people have been honored by Orthodox Jews. While it would have been unimaginable in previous years to put them on a pedestal the way Aish Hatorah does, there were times that the intermarried man did such great service for the Jewish community that it was only proper to express feelings of gratitude. Adolphe Cremieux is one such example. Although being intermarried, he helped the Jewish community in many ways. One can even say that he is a model for our time, in showing that one can love the Jewish people and sacrifice for them, even after having intermarried. Here is a song written in honor of Cremieux by the noted R. Aaron Fuld of Frankfurt, author of Beit Aharon. It is taken from Judaica Jerusalem auction cataloge of Summer 1997, p. 6.
The Practice of Saying She’asani Yisrael for the Birchot HaShachar instead of the three “Shelo Asani”sIn Masechet Menachot, 43b (Bavli), Rabbi Meir says that a person, “Adam”, has to (chayav) say three blessings every day: She’asani Yisrael, Shelo Asani Isha and Shelo Asani Bur. There is a note there that it should be Rabbi Yehuda saying this instead of Rabbi Meir, and also on the next line Rav Acha Bar Ya’akov replaces “Shelo Asani Bur” with “Shelo Asani Aved”.The G’mara questions why we need to say both Shelo Asani Aved and Shelo Asani Isha, but it gives an answer to this question. Rashi, in his second explanation of that answer, on Menachot 44a, says that we need to say both in order to come up with 100 b’rachot. The Bach (O.C 46) argues that the main reason for saying all three is to increase the number of b’rachot we say to 100. He argues that that is the main reason for saying three b’rachot in the negative (shelo asani) instead of one b’racha in the positive (she’asani Yisrael) – basically, if you would say “She’asani Yisrael” then you couldn’t say “Shelo asani aved, isha”. The Aruch HaShulchan (46, yud) paskins as well that if you say She’asani Yisrael, you cannot say the other two negative b’rachot. The Mishna B’rura (46,16) leaves it as a dispute.Most Rishonim, notably the Rif and the Rambam (according to the G’ra), disagree with our existing girsa of the words of Rabbi Meir/Rabbi Yehuda, and they have the first b’racha in the negative as “Shelo Asani Goy”. This is the standard version in siddurim, nusach Ashkenaz and Sepharad and Edot Hamizrach, with the occasional nusach of “Shelo Asani Nochri” instead of “goy”. The Magen Avraham (O.C. 46, tet) mentions, that there were siddurim – perhaps many of them – that had the b’racha of she’asani Yehudi , but that that is a mistake of the printers, and the Mishna B’rura (46, 15) says that there are several siddurim with “She’asani Yisrael” but that one should not say that as it is also a mistake that of the printers (shibush had’fus).The Magen Avraham (O.C. 46, yud) and the Haghot Ha’Gra (O.C. 46) interpret the Rama (46, 4) as suggesting that converts should say “She’asani Ger” and the Bach (46) interprets the Rama as suggesting that converts say “She’asani Yehudi” – instead of the negative.Moreover, the Rosh is in the back of Masechet B’rachot, paragraph #24 (daf 39 in our versions, referring to B’rachot 60a) – upholds the Girsa that we have in Menachot. It’s in rounded brackets in the Rosh, and the Divrei Chamudot on the Rosh doesn’t like it, but it is there. Importantly, the G’ra affirms it is the girsa of the Rosh (and the Tur, which doesn’t appear in our versions) in his Biur HaGra on OH 46:4.Therefore:Since many of the Nosei Keilim and the Aruch HaShulchan feel compelled to ask: Why are these b’rachot in the negative (see Taz 46:4 “Rabim makshim…”)?And since the girsa that we have in our G’marras is She’asani Yisrael, supported by the Rosh and the G’raAnd since even though the Shulchan Aruch rejects our positive girsa of the b’racha, the Rama does support it (in some version) as a legitimate b’racha in certain circumstances – for a convertAnd since even those who reject “She’asani Yisrael/Yehudi/Ger” for a convert, (Sh’lah and Bach, see Taz 46, 10), do not reject it because it is not a legitimate nusach, but, rather, because it does not apply to a convert who has made himself a Jew, rather than being created by God as a Jew.And since the negativity of the three b’rachot causes lots of misunderstandings in shul where many people come from Reform, Conservative or unaffiliated backgrounds – or even from Orthodox backgrounds without perhaps truly understanding the love that Chazal had for all human beings, male, female, Jewish or GentileI have asked my shul, Anshe Sholom B’nai Israel Congregation, a shul that does a lot of kiruv, to follow the girsa of the b’racha according to the G’ra and the Rosh, and say, “She’asani Yisrael” and that a woman say “She’asani Yisraelit” instead of “Shelo Asani Goy.”Once the first b’racha is said in this way, the way it appears in the G’marra Menachot, then we have no choice, based on the rule of ‘safek b’rachot lekula’ and based on the p’sak of the Aruch HaShulchan (from the Bach) , to avoid saying the final two, negative b’rachot of “Shelo Asani Aved” and “Shelo Asani Isha”.Clearly this helps avoid many of the questions that people ask about the negativity toward “goyim” or “women” that someone who does not understand Chazal do ask. The answers given help, but for a shul dedicated to kiruv, these b’rachot are a big turn off.On the other hand, the b’racha of “she’asani Yisrael/Yisraelit” is a beautiful b’racha, thanking God for making me Jewish – proud to be Jewish, excited to begin the day as a Yisrael.In addition, from a philosophical point of view, rather than beginning the day with negative b’rachot, which accentuate the G’mara of “noach lo la’adam shelo nivra” (see Bach 46, then Taz 46, 4), let us begin the day with a positive b’racha “k’mo sha’ar b’rachot shemevarchim al hatova” (Magen Avraham, 46, 9). Not negating the p’sak of “noach lo…”, but just respecting the positive aspects which G’mara Menachot the way we have it preferred.Homiletically, “She’asani Yisrael” matches very well with B’reishit 32:27: “Vayomer, Shalcheni ki alah hashacher” – see Rashi ad loc where that is referring to Birchot HaShachar of the angels! And then two p’sukim later, what b’racha (“ki im beirachtani”) does Ya’akov get? “Lo Ya’akov ye’ameir shimcha, ki im Yisrael”! There is no better way to bringing these p’sukim to life than by saying birchot hashachar every day the way our G’marra has it: “She’asani Yisrael” – proud as Ya’akov was to receive the name, “Yisrael.”Finally, Rav Benny Lau, an important Talmid Chacham and leader of Beit Morasha, has told me that he, too, follows this practice of saying “She’asani Yisrael” – and he tells his daughters to say “Yisraelit” – in the morning and having it replace the three negative b’rachot.At the same time, it is important to emphasize the need to reach 100 b’rachot a day, and to push people to be careful about saying Asher Yatzar when leaving the bathroom, and b’rachot before and after eating, and being in shul as frequently as possible in order to hear chazarat haShatz to more easily reach 100 b’rachot.I would humbly ask the Committee responsible for the new RCA Artscroll siddur to consider either putting this practice in the siddur itself, as a possible “hanhaga”, or allowing this way of saying birchot Hashachar to appear on the RCA Artscroll siddur web site, to that I can download it and print it up for my shul, and any other shuls interested in this hanhaga can do the same.Sincerely yours and with wishes of hatzlacha rabba,Rabbi Asher Lopatin
.
Rabbi Yerucham Gorelick appeared at times to be engaged in some kind of titanic inner struggle. He was a cauldron of activity and movement, of perpetual motion. He was a man of striking, sometimes startling contradictions. He appeared to be moving in different directions simultaneously. He was a man of changing moods, of profound dialectical tensions, although he was at all times an ish ha-emet, a man of unshakeable integrity.
Notes
[1] “The Emergence of the Provencal Kabbalah : Rabbi Isaac the Blind’s Commentary on Sefer Yezirah” (1994).
Review: Minhagei Lita
The author’s stated purpose is to “clarify for present generation the authentic customs of Lithuanian Jewry in prayer and in common Jewish practice” and highlight the Torah true approach and values that form the underpinnings” of those customs. Minhagei Lita at 3. Aside from the difficulty in determining what the author means by “common Jewish practice,” “Torah true approach” this book, unfortunately, has little value. This book, which is really a screed, suffers from numerous problems, which we will highlight below. This book has so many flaws that I was not even going to review it, but it seems to have garnered some media attention and thus we have decided to review the book.
The author apparently spent eight years in Telshe Yeshiva in Lithuania, between 1930-38. It does not appear, according the brief biography at the end of the book, that the author went anywhere other than Telshe. See id. at 101-02. He makes no mention of visiting more established and larger Lithuanian cities of Vilna, Kovno, or Mintz for example. Indeed, in his introduction, he provides that he is “not so presumptuous and foolish to claim knowledge of all or even most of the area of Lithuanian avodah.” Id. at 4. But, throughout the book, the author fails to remember this disclaimer. Instead, for example, the author asserts that “the minhag in Lithuania was to beat the Aravos,” id. at 48, or that the neither “in the Telshe Yeshivah or anywhere else in Lithuania,” id. at 50, did they repeat to the two readings of the zekher. How the author knew that these customs were uniform throughout Lithuania is unclear.
This is not the only piece of his own advice the author ignores. The author records a conversation where another Lithuanian Jew bemoans the current state of Judaisim and particular its failure “to walk humbly with G[o]d?” Id. at 61 Poliakoff agrees this sentiment but a few pages later states about himself, without irony, that “I am much more of a scholar and more pious than many people in Baltimore who denigrate the eruv.” Id. at 74. Additionally, Poliakoff decides that he can offer his own “novel” solution to solving the agunah problem and dispensing with the second day of Yom Tov. The idea that in one fell swoop he can deal with these weighty issues doesn’t smack of humility. Moreover, in dealing with both of these issues, as well as others in the book, Poliakoff’s lack of awareness of relevant sources is stunning. He seems to think that only with the very recent technological advances is the Yom Tov Sheni issue problematic. Of course, since communication has been improving for hundreds of years, many, many people have raised and dealt with the issue of continuing to keep a second day for Yom Tov. See, for example, J. Katz, Divine Law in Human Hands, Magnes Press: 1998, 255 ff. Perhaps, as Poliakoff appears to still live in Baltimore, which to my knowledge, has no good Judaic library he had no access to these sources. When it comes to agunah, his “novel” solution is annulment. Of course, as anyone who has even the most basic familiarity with the history of the agunah issue knows that this approach has been raised on countless occasions. For a recent comprehensive history, one just needs to read the comprehensive articles in Yeshurun on this topic (many of which are online at Hebrewbooks, and thus, mitigates Polikoff’s unfortunate status as a Baltimorian). Maybe Polikoff will suggest in his next book that his has novel approach to Pesach where he wants to abandon the prohibition against kitnyot.
This is not the only example where a better library would have assisted him. He asserts that “one of the new trends today is to pronounce the word for rain in the second brachah of the amidah – gashem. The traditional pronunciation has always been, geshem.” Minhagei Lita, at 22. First, this is not a “new” trend, it was started in the early 1800s. Second, there is much written on this topic that could have clued him in on this. There are at least three books that are entirely devoted to this issue. See, e.g., Hayyim Kraus’s books, Mekhalkhel Hayyim, Jerusalem, 1981 and Ot Hayim, Beni Brak, 1984. Polikoff also asserts that there that is only “recent” is pointing one’s little finger at the torah during the hagbah ceremony. His “proof” that is a custom that has no basis and is a new one is that he “asked a person whom [he] noticed performing this act why [the pointer] did it and from where he learnt it.” The pointer “was unable to find a traditional source for it.” Just to be clear, Poliakoff, based upon one persons failure to elicit a source, proves his point. Rabbi Hayyim Palagei in Lev Chaim, Orach Chaim (167:6) records this custom as does the Yalkut Me’am Lo’ez (Deut. 27:26) records this custom as well as others. I am not suggesting that these sources end the discussion, or if this is an appropriate custom, but merely that the notion that there are no traditional sources is wrong.
Then, we get to, for lack of a better descriptor, the really silly things that Poliakoff says. For example, he asserts that it is a “misconception” that a mourner should lead the prayers, instead a mourner is only supposed to say kaddish. Minhagei Lita at 32. As an initial matter, this is a highly questionable assertion, but let’s assume he is correct. Based upon this assumption, Poliakoff then goes on to complain that sometimes people have decided to take upon themselves to lead the services not for a dead relative that would render them an avel but a grandfather for example. As they are doing this for hesed they should have priority over an actual avel in leading the prayers. So, according to Poliakoff, if you are leading the prayers in memory of your great uncle Bob then you are somehow doing more hesed than if you are merely leading the prayers for one’s father John who died two weeks ago. Why if for Uncle Bob are you doing a hesed are you not doing it for John? Or we have the especially silly comment since “more than fifty percent of marriages today contracted by the parties themselves end in divorce, we ought to consider whether we would not be better off if we required the consent of the parents to contract a marriage.” Id. at 79.
Poliakoff, is quick to offer his own sociological take on why it is current customs and practices don’t conform with his limited experience in Telshe Yeshiva in Lithuania. According to him this was in part brought about by the rise of the ba’al teshuva movement. Id. at 55. I assume the argument is that since ba’al teshuva don’t have their own family customs, they relied too heavily on books, books like the Mishna Berurah, which, according to Poliakoff don’t accurately represent the Lithuanian practice. But, did all ba’al teshuva become religious via the same experiance that Rambam attributes to Abraham? That is, was it based solely on their own introspection, did they not have teachers who were not ba’alei teshuva, teachers who presumably had their own traditions and customs that they could impart to their ba’alei teshuva students? Did these ba’ale teshuva take over all the yeshivas and shuls and institute their “new” non-traditional customs and force everyone else to follow them? Of course, as Hayyim Soloveichik points out in his own article on this topic, people today may be too willing to rely upon books rather than tradition (ahh what a idyllic world we would have if we all only followed the advice of Fiddler on the Roof) but this suggestion of Poliakoff seems too much of a generalization. For his broader point that people have uncritically accepted certain customs, there is no doubt that he is correct. The fault with his work, however, is that he provides little basis for this criticism other than his own displeasure. To be sure, there are numerous books and articles discussing this phenomenon, indeed, one of his examples, the pronunciation of kaddish was discussed on this site here. And had Poliakoff done even minimal research he could have located similar objections that would have bolstered his understanding of what minhagei lita was comprised of.
In all, if one is looking for what the customs were in Telshe, Poliakoff provides some of that and is especially strong when he limits himself to that topic. But, as of late, Telshe as a Yeshiva has been dying a slow death, it is unclear what relevance that will have to most. For a comprehensive work on minhagei lita, however, we will still have to wait for that.