1

R. Flensberg, Donkeys, Antelopes and Frogs

R. Flensberg , Donkeys, Antelopes and Frogs

Recently, a book, Aggadata de-Ve Rav, Machon Limud Aggadah, Ashdod, 2010, pp. 50, 176, 56, collecting various works attempting to explain the difficult and, on their face, rather odd stories (aggadot) that appear in Baba Batra (73a-74) many of which involve odd animals do odd things.  In addition to these passages, there is another odd passage in Bechorot (7b) which also involves an animal, a donkey also engaging in odd behavior. This passage was too was also the subject of many works attempting to explain it. This new book reprints four of the many works attempting to decipher the stories in Baba Batra, R. Elyakim Getz, Redfunei be-Tapuchim, R. Zev Wolfe Boskowitz, Le-Binyamin Amar, R. Eliyahu Guttmacher, Tzafnat Panach, and the fourth is Aggadot Soferim, which a collection of materials on the topic from Ritva, Gra, and R. Efrayim Lunschutz (author of Kli Yakar, among other works).  While three editions of Redfunei be-Tapuchim are available on Hebrewbooks (here, here and hereLe-Binyamin Amar and Tzafnat Panach are not. The book also provides biographical details about these authors (56 pp.).  Additionally, a list of others books devoted to the Baba Batra stories which are not reprinted herein are included.  The list provides over 25 such works devoted to the stories in Baba Batra.  Regarding the donkey of Bechorot there are almost as many books on that topic.  We have found 23 such works.  One of those discussing the donkey of Berchorot is an important, little-known and recently reprinted book on that topic.  Specifically, R. Hayyim Yirmiyahu Flensberg’s Nezer ha-Nitzhon, Vilna, 1883 (reprinted Machon Mishnas Rabbi Aaron, Israel, 2001).*  Amongst the many who praised Flensberg’s book, was his teacher, the Netziv.  And, it was not only the Netziv, but Flensberg received a request from his alma mater, Volozhin, that his book was so popular could he please send ten additional copies. Thus, in light of this book discussing, what is arguable similar aggadot, we provide background on this little-known Lithuanian rabbi, his works and children.


Flensberg was born in 1842.  And, as many great rabbis, there are both miraculous stories told of his conception and birth as well as how bright he was.  Indeed, it is said that he knew 300 pages of Talmud, with Tosefot, at his bar-mitzvah.  While those stories are not unusual, what is unusual was the bar-mitzvah gift he received from his rebbi, R. Ya’akov Tuvia Goldberg, a copy of Avraham Mapu‘s Ahavat Tzion, perhaps the first Hebrew novel.  As his rebbi saw that Flensberg expressed an interest in studying Hebrew, his rebbi decided this book would be appropriate.  Apparently, this gift was so important, that in the biography of Flensberg, written by his son Yitzhak Yeshayahu Flensberg, some seventy years later, records this.  It is worth noting that, although this biography appears at the beginning of the second volume of Flensberg’s Torah commentary which was reprinted in 2000 by the Lakewood publisher, Machon Mishnas Rabbi Aaron, this fact remains in this edition.

It should also be noted that, while on its face, it is questionable how much one can read into a single bar-mitzvah gift, Shaul Stampfer views this gift as highly significant.  Stampfer writes, that although the policy of the Volozhin rabbinic administration was to prohibit haskalah literature, Flensberg is used as an example to prove that “not all the students viewed reading haskalah literature as conflicting with torah study.”  Shaul Stampfer, The Lithuanian Yeshiva, Jerusalem, 2005, 171.  Stampfer cites the story of the bar-mitzvah gift and notes that although Flensberg received this gift “he still went to study in Volozhin.”  Id. at 172.  Indeed, it is even more questionable to use the bar-mitzvah gift to understand the Volozhin students’ views on haskalah literature when one considers the timing.  Flensberg didn’t go to Volozhin immediately after his bar-mitzvah, rather it would be over a year and a half before he went to Volozhin. [1] During that time, Flensberg stopped studying with R. Goldberg, the bar-mitzvah gift, giver and began studying with R. Leib Charif (eventual Chief-Rabbi of Tytvenai and Rietavas Lithuania).  (Also relevant for our purposes is that R. Leib  authored a book on the donkey Gemara in

Bechorot called Eizot Yehoshua.) Thus, there are two significant factors that may sever any ties between Flensberg’s bar-mitzvah gift and his ultimate decision to go to Volozhin.  


In all events, Flensberg thrived at Volozhin.  He studied in the Netziv’s group and was close to the Netziv.  Additionally, he was selected for the highly prestigious position at the Volozhin Yeshiva as the Purim Rav of Volozhin.  His appointment to this position took place sometime before he left Volozhin in 1859, making this the earliest, and perhaps one of the only, recorded mention of this custom from Volozhin.[2] In fact, there are those who doubt the existence of the custom of Purim Rav at Volozhin.[3] This appears to undermine that position.  Additionally, the description of the Purim Rav position is of interest.  According to Flensberg, the position was fairly innocuous.  For the two days of Purim, the Netziv would cede his position to the best student. The student would wear the Netziv’s hat and use the Netziv’s walking stick.  All the students would give the Purim Rav great deference.  They would also pepper him with questions both about Purim and more comical questions.  The Purim Rav would answer in the Purim spirit.  Nowhere is there any mention of lack of respect or, seemingly anything that is objectionable. 

After leaving Volozhin, he married Itta, whose father was R. Mendel Katz, who would eventually become a rabbi in Radin.  After his marriage he went to study in a bet midrash in Kovno.  Although some refer to this place as “the Kovno Kollel,” it cannot be referring to the famous Kovno Kollel as that did not begin until 1877 long after R. Flensberg left Kovno and entered the rabbinate.  During his time in Kovno Flensberg became friendly with R. Yitzhak Elchonon Spektor. After leaving Kovno in 1869 to his first rabbinic position, and, in 1889, after a few other employment changes, Flensberg ended up in Shaki as the chief rabbi. 

Flensberg found the rabbinate a good fit and focused on derash and philosophy.  But, before publishing any of his books, he penned a number of important articles in various newspapers including Ha-Levonon, Ha-Melitz, and Ha-Maggid.  In general, he took a rather novel views towards newspapers.  At the time, many viewed newspapers as a threat to Orthodox Judaism as it exposed people to different views that they otherwise wouldn’t be exposed to.  Thus, many took the position that reading a newspaper was prohibited.  Flensberg, however, recognized that merely ignoring the problem is ineffective.  Instead, he proposed that the Orthodox start their own newspaper so that their views will be available to all. This view echos that of R. Yaakov Ettlinger, who started the Orthodox journal Shomer Tzion ha-Ne’eman. (And, it appears, the same debate is happening, again, today with regard to the internet and related technologies.) In addition, Flensberg also penned a series titled Moreh Neukei ha-Zeman he-Hadash, which some view an indirect attack against Nachman Krochmal‘s similarly titled work. Flensberg wrote this essay during a time that he was suffering from headache and prohibited from Torah study.  Thus, turned his focused to producing essays for newspapers.  


After his wife died in 1882, he published his first work, Nezer ha-Nitzhon.  As mentioned above, this book contains a lengthy explanation of the talmudic story regarding the famous donkey.  Additionally, he includes two derashot at the end.  In the introduction, he credits his wife for the publication and explains that this book is in her memory. In 1897, he published his next books, She’alot Hayyim, Divrei Yirmiyahu in Vilna.  The first titled portion is comprised of responsa and the second titled portion is comprised of dershot.  The second part also contains a lengthy introduction regarding Flensberg’s view on derush, and a eulogy for R. Yitzhak Elchonon Spektor and the Godol of Minsk.  

It appears that not everyone, including those who normally are very well-read, were familiar with R. Flensberg’s works.  Katzman explains that R. Zevin, in Ishim ve-Shetot (p. 71), confuses R. Hayyim Flensberg with another R. Hayyim – R. Hayyim Soloveitchik.  The statement R. Zevin attributes to a child R. Hayyim Soloveitchik, and which R. Zevin himself doubts it comports with what we know about R. Hayyim Soloveitchik’s manner of deciding law, actually appears in R. Hayyim Flensberg’s She’alot Hayyim, no. 14.[4] 

In 1905,[5] he published his commentary on Hasdai Cerscas’ Ohr Adonay.[6]  This is one of the very few commentaries on this very difficult work.  Flensberg prefaces the book with an in-depth introduction regarding the work and its author.  R. Yehiel Yaakov Weinberg wrote a glowing review of the book.  Weinberg expressed surprise that no one else, with one exception, had seen fit to review such a worthy book.  Weinberg notes that to write such a commentary requires not only “an ish ma’adai” but also one must be a “rav ve-goan talmudi.”[7] Flensberg includes a few pages of comments on Moreh Nevukim at the end of the book, and there are two letters one from Abraham Harkavey and the other from R. Dr. Abraham Berliner, at times, taking issue with some of Flensberg’s conclusions.  This was intended to be the first part of two of Flensberg’s commentary on Crescas.  According to Flensberg’s son, in 1909 the second portion was published but languished at the printer. And, after World War I broke out in 1914, the Flensberg’s were under the impression all the copies were lost.  In 1925, they learned that Ester Rubinstein, Flensberg’s daughter, had saved the plates as well as other manuscripts.  It is unclear if the second portion was ever actually reprinted.  The JNUL appears to only have a few leaves from the second volume.

In 1910, Flensberg published his commentary on Shir ha-Shirim, Merkevot Ami. And, that same year, he also published his first volume of commentary on the Torah, Divrei Yirmiyahu, covering Genesis. 

In 1914, Flensberg died, his full epitaph is included in his son’s biography which appeared in the second volume of Flensberg’s Torah commentary which was published posthumously in 1927. This version of the epitaph is the only complete one as the one on his headstone accidentally left out a line “for some [unnamed] reason.” 

He was survived by his son, Yitzhak Yishayahu, and his daughter, [Haaya] Ester Rubinstein.  Yitzhak Yishayhu lived in Pilwishki the town where R. Yehiel Yaakov Weinberg served as Rabbi.  When Weinberg describes the learned people in Pilwishki, one of the ones he singles out is Yitzhak Yishayahu.[8] Flensberg’s daughter, however, was more well-known than his son.  She married Yitzhak Rubinstein, who subsequently became Chief Rabbi of Vilna – the first in over 200 years – and she was heavily involved in Vilna community affairs and was an ardent Zionist.  This is in contrast to her father who compared Zionists to “the Berlin group . . . of maskilim.”[9] She was also very learned and R. Weinberg provides that when her father couldn’t remember a source, he would ask Ester who could always provide it.

Ester was also involved in woman’s issues.  She started a girls school in Vilna and wrote why woman’s suffrage is allowed under Jewish law.[10]

Ester died young, at age 43, in 1924.  A Sefer Zikhron was published in her honor and, among others, R. Weinberg wrote a beautiful article describing Ester in the most honorific terms. An English translation was published by Dr. Leiman. Additionally, a memorial service was held in the Great Synagogue of Vilna, according to Leiman, “this was the only woman ever accorded this honor.”

Yitzhak, after Ester died, was involved in a bitter fight for the Vilna rabbinate that pitted him against R. Hayyim Ozer Grodzenski, and the Mizrachi versus the Agudah.  In the end, Rubinstein was elected by a majority of the vote.  This was viewed as untenable, and the chief rabbi position was split between the halakhic and administrative, giving both Rubinstein and Grodzenski positions.[11] This controversy was memorialized by Chaim Grade in his Rabbis and Wives, where he “resurrects” the dead Ester and imagines her as the driving force in her husband’s push for the Rabbinate.  This part is untrue. However, Grade’s story of how Rubinstein was almost shouted down during his first speech (and his supporters forcibly ejected the shouters) after his election is true.

Two Broadsides Attacking Rubinstein and Urging Voters to Pick Number 18, R. Hayyim Ozer’s Number
These may have been penned by the Hazon Ish as he was heavily involved in the campaign to elect Grodzenski.

From a private collection.


Yitzhak would leave Europe to the United States to teach in Yeshiva University in 1941. On May 23, 1944, the day Belkin is inaugurated president of Yeshiva University, Rubinstein received an honorary doctorate of divinity from Yeshiva University. See also, N.Y. Times, May 23, 1944 p. 21.  Rubinstein died on Oct. 30, 1945 [23 Marchesvan 5706] and is buried in Mt. Carmel cemetery in Queens.
In conclusion, R. Flensberg’s books from the one, Nezer ha-Nizhon, on the odd donkey passage to his more run of the mill responsa to his philosophy and derush are all of interest. Additionally, his children were no slouches either.

Notes

[1] Katzman asserts that Flensberg didn’t go to Volozhin until he was 16 or 17, which makes any connection between a bar-mitzvah gift and Flensberg’s entrance into Volozhin even more tenuous.  See Eliezer Katzman, “A Biography of the Rav from Shaki – The Goan Rabbi Hayyim Yirmiyahu Flensberg ZT”L,” in Hayyim Yirmiayahu Flensberg, She’elot Haayim, Machon Mishnas Rabbi Aaron, Israel, 2001, 1.  Katzman, however, provides no citation in support of his dates.  We rely upon Flensberg’s son’s biography for our chronology.  See Yitzhak Flensberg, “In Place of an Introduction,” in Hayyim Yirmiyahu Flensberg, Divrei Yermiyahu al ha-Torah, Vilna, 1927, vol. 2, V-VI. 
[2] This has been noted by Katzman, “Biography” p. 2 n.2. It is odd that in Stampfer’s discussion of the Purim Rav in Volozhin, he fails to note Flensberg’s importance in establishing the existence of this custom even though the source is the same biography that contains the bar-mitzvah gift story.  Cf. The Lithuanian Yeshiva at 165-68.  Indeed, it is on the very next page after the bar-mitzvah gift.  See “In Place of an Introduction” at VI. 
[3] See this excellent article by Yehoshua Mondshein which demonstrates that the most well-known story regarding the institution of Purim Rav is likely more legend than fact.  Additionally, Mondshein collects those who doubt the existence of the Purim Rav custom. But see Stampfer, at 168 where he provides that the Purim Rav custom was abolished at Volozhin because of the Netziv’s second marriage after his first wife died.  At the time of the marriage the Netziv was in his sixties, and his new wife was in her twenties.
(The exact age difference is unclear, Stampfer’s source, Meir Berlin, Rabban shel Yisrael, pp. 124-31 states that the Netziv was 50 and that there was “only” a thirty year age difference and not forty.) She was a divorcee who had divorced her first husband because she felt he wasn’t a world class “lamdan.”  And, she was extremely protective of her husband’s honor. It appears that she or the Netziv or both became the butt of jokes and she insisted that the Purim Rav custom end. Based upon her insistence, the custom died. For additional sources regarding the Purim Rav, see Mondshein’s article cited above and Eliezer’s post in note 23. See also R. Nosson Kamenetsky, Making of a Godol, Jerusalem, 2002, vol. 2, p. 1062 regarding Netziv and Purim Rav.   
[4] See Katzman, “Biography” at 3 regarding Flensberg’s plea for an Orthodox newspaper and id. at 5 regarding R. Zevin. Regarding R. Ettlinger’s journal see Judith Bleich, Jacob Ettlinger his Life & Works, unpublished doctoral dissertation, NYU, 1974, 291-321.
[5] It should be noted that there is some confusion regarding the publication date.  According to the title page that appears on the soft outer cover, the book was published in Elul 5,667 [Sept./Oct. 1906], according to the two virtually similar title pages that follow the soft cover, the book was published in 5665 [1904/1905]. In Weinberg’s review, he first refers to a 1901 publishing date which appears to be a typographical error and then, later, mentions that he was writing his review over four years after Flensberg’s commentary was published.  Weinberg’s review was written in 1912 and if he was being exact, that would give it a publication date of 1908. We have used the 1905 date as it is the date given by Flensberg’s son in his biography.  It is clear, that whichever year it was published, Flensberg’s commentary was not composed that year as Flensberg had been working on this commentary for some twenty years.  See “In Place of an Introduction” at VII-VIII. 
[6] Regarding the propriety of using of god’s name in titles see R. Hezkiyah Medini, Be’ari ba-Sadeh in his Sedei Hemed. Medeni was forced to defend the title of his magnum opus, Sedei Hemed, even though he didn’t use god’s name, only a word, that in this context refers to god only if read incorrectly. See also Ya’akov Shmuel Spegiel, Amudim be-Toldot Sefer ha-Ivri: Ketivah ve-Hatakah, Bar Ilan Univ. Ramat Gan, 2007, pp. 608-10; R. Moshe Hagiz, Halachot Ketanot, Jerusalem, 1981, no. 314 (sedi). 
[7] The review originally appeared in Ha-Ivri, Jan. 26, 1912, p. 47 and is reprinted in Collected Writings of Rabbi Yehiel Yaakov Weinberg, Marc B. Shapiro, ed., vol. II, Scranton, 2003, 115-18.
[8] See Yehiel Yaakov Weinberg, “Introduction,” in R. Abraham Abba Resnick, Keli She’aret, Netanya, 1957 reprinted in Shapiro, Collected Writings, vol. II, pp. 388-402. For an overview of Weinberg’s time in Pilwishki see Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World & Modern Orthodoxy, Littman Library, 1999, 18-50.
[9] Kaztman, “Biography” at 3. 
[10] See Leiman, n. 4.
[11] See Gershon Bacon, “Rubinstein vs. Grodzinski: The Dispute Over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry. 1928-1932,” in The Goan of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Izraelis Lempertas, ed., Vilnius Univ., 1998, 295-304; see also the end of Menachem’s very comprehensive post, for additional sources regarding the election. 

*
In 2001, Machon Mishnas Rabbi Aaron republished all of R. Flensberg’s works with the exception of R. Flensberg’s commentary on Crescas.



Woe Is Unto Whom?

Woe Is Unto Whom?  Christian Censorship of a Sugya in Berachos 3a 

(or What Was Bothering the Censor II)


By: David Zilberberg 
I.        A Censored Text in Berachos 3a
The Vilna Edition of Berachos 3a states as follows:
אמר רב יצחק בר שמואל משמי’ דרב ג’ משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב”ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם
The identical statement is cited by R. Yose in a Braisa that follows the above-cited section.  The Braisa records the story of R. Yose’s visit to a ruin in Jerusalem to pray and his subsequent conversation with Eliyahu HaNavi upon leaving the ruin.  At the end of the conversation, Eliyahu haNavi asks R. Yose whether he heard a “kol” in the ruin.  R. Yose responds as follows:
 ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות
The meaning of the statement reported by R. Yitzchak bar Shmuel and R. Yose seems straightforward:  God is expressing the magnitude of the Jewish people’s loss.  And, by attributing this loss to the nation’s own sins and repeating this statement on a regular, thrice-nightly, basis, the statement serves as a constant reminder to the nation that their loss is their own fault.[1]  While an element of rebuke is not explicit in the statement, it dwells right beneath the surface. 
However, as noted in Dikdukei Soferim, the version of the statement appearing in the Vilna edition is incorrect.  The version of the sugya that appears in all extant manuscripts (at least those available on the JNUL online repository),[2] the earliest printings of the Talmud and various Rishonim who cite it, does not include the phrase “לבנים שבעונותיהם”.  Thus, in the Munich and the Firenze manuscripts and in citations to the sugya in the Menoras Hamaor (which is cited in the Dikdukei Soferim), and the Kuzari,[3] the statement reads:
אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם
Early Talmud printings (e.g., Soncino, Bomberg), the Rosh, Rav Hai Gaon and Rabbenu Chananel have it slightly differently:

אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם

The Paris manuscript follows the Munich and Firenze version (“אוי לי שהחרבתי”) in the story of R. Yose and follows the Soncino version (“אוי שהחרבתי”) in the statement of Rav.  Similarly, the Tosafist R’ Moshe Taku, in Kesav Tamim, cites both versions.
Either alternative has a profoundly different meaning than the Vilna version.[4]  A statement casting blame at the nation for their exile becomes a statement of divine mourning or regret. Dikdukei Soferim explains the change as follows:
ובד׳ בסיליאה (של״ט) שינהו הצענזור וממנו בדפוסים האחרונים
Thus, the original text was changed in the notorious Basel edition of the Talmud at the behest of the Christian censors, and this change was retained in subsequent versions.[5]
Why was this statement censored?  What did the censors find objectionable about the original version?
II.         Overview of Christian Censorship of the Talmud and the Basel Edition
To answer this question, it would be useful to briefly outline the history of censorship of the Talmud by the Church.  According to William Popper’s The Censorship of Hebrew Books, from the time it was first committed to writing until the High Middle Ages, the text of the Talmud survived in manuscript form relatively undisturbed by outside scrutiny.  The first significant efforts against the Talmud occurred in 13th Century France.  These efforts, spearheaded by Jewish apostates, culminated in the the burning of thousands of volumes of Hebrew books in the 1230s and 1240s.    Similar but less extreme efforts were taken against the Talmud in Spain as well.
The Golden Age of Hebrew printing that developed in Italy in the late 15th century was abruptly ended by a “golden age” of censorship.  Within years of the invention of the printing press, Italy quickly became the center of Hebrew printing.  In 1483, Gershom Soncino set up a printing press, and only a year later published Masekhes Berachos.  While this volume was not the first printed Talmud, it established the classic tzuras hadaf that has become synonymous with Talmud study until today. During the first half of the 16th century, other Italian printers published volumes of the Talmud, including Daniel Bomberg, who published multiple editions of the Talmud including at least one complete set.  These early printed editions encountered little interference by the Christian authorities. In fact, the Bomberg edition was printed with the permission of Pope Leo X (this is not to say that the printers did not engage in self-censorship). 
Starting in the end of 15th century, the Church, concerned about the ease with which the written word could now be disseminated unimpeded throughout the Christian world, began to take measures to regulate the publishing industry.  The focus of these efforts was initially on books designed for Christian readers.  However, as these measures became stricter, they ultimately focused on Hebrew books.  In 1550, the events of 13th Century France began to replay themselves in Italy.  Accusations against the Talmud by several apostates led to a renewal of anti-Talmud sentiment and ultimately to decrees directing the burning of the Talmud and prohibitions against possessing it.  The Talmud benefitted from a reprieve in 1563, when the Council of Trent modified the ban against the Talmud to allow its printing as long as it was renamed (to Gemara) and the “calumnies and insults to the Christian religion” were removed.  However, this limited dispensation was not exploited for many years, most likely because the risk of printing even an expurgated Talmud was deemed too great to justify the financial investment.  Finally, in 1578, a printer in Basel, Switzerland decided to print a version of the Talmud that would be acceptable to the Church and hired two well known figures with solid censorship credentials — Marco Marino, the papal inquisitor of Venice, and Pierre Chevallier of Geneva — for the task.[6]  The Talmud that produced in Basel was a thoroughly butchered work that was considered an utter abomination by the Jewish community. In the words of R. Rabinowitz in Ma’amar al Hadpasas Hatalmud:
ובמגינת לב ודאבון נפש ראו היהודים את התלמוד אשר הוא חיי רוחם וכל מעיינם בו נתון למרמם ביד הצענזור אשר שם בה שמות ופרעות ולזרה היה הדפוס הוה בעיניהם
Certain words were systematically replaced, sections were removed or changed and “explanatory” notes were added. The entirety of Maseches Avodah Zara was omitted. Most shocking were the notes added to Maseches Bava Metzia. An example is the following amud:
The marginal note in the lower left hand corner is a comment on a derasha regarding the purity of a person upon entry into this world.  Although difficult to read in the image posted above, Ma’amar cites the text of the note as follows:
רוצה לומר שהאדם בביאתו לעוה״ז עדיין לא חטא בעצמו ואמנם לפי אמונת הנוצרים הכל נולדים בעון אדם הראשון כדכ‘ ובחטא יחמתני אמי
There you have it – the Christian doctrine of Original Sin on a blatt Gemara.
As unconscionable as these notes are, any harm they did was short term.  These changes were both clearly gratuitous and easy enough for printers to spot.   Accordingly they were removed (for the most part) in later printings. The changes to the text of the Talmud itself were more pernicious because not only were they harder for printers to identify, printers of the 17th and 18th century were content with sticking with a text that passed muster rather than risking problems with the censors by reverting to the pre-Basel text.
III.        Explaining the Work of the Censors
Our original questions remains:  what did the censors find objectionable about our sugya?
It should be noted at the outset that it is impossible to determine definitively the reasoning of the censors. The censors left no detailed notes explaining the basis for their decisions.  In addition, the censorship of the Basel Talmud, and Hebrew books more generally, was not systematic or consistent.  Many have pointed out the almost comical examples of censorship revealing the utter incompetence of certain censors, who for example, indiscriminately replaced certain “buzzwords” such as “גוי” or “אדום” without regard to context.  In addition, identical or near identical texts that appeared in multiple places received different treatment by the Basel censors for no apparent reason other then lack of diligence (or perhaps due to the use of two censors).[7]  Thus, any attempt to divine why a particular change was made involves a bit of guesswork.
A. Anthropomorphism
Some scholars have suggested that the censors objected to the anthropomorphic nature of the original version’s portrayal of a sorrowful or regretful God, as it were.[8]  However, this reason appears to be incomplete.  The first Chapter of Berakhos is replete of anthropomorphic statements.  God wears Tefillin, God davens and God asks for a blessing from the Kohen Gadol.  All of these statements escaped the scrutiny of the censors.  Anthropomorphism, it would seem, didn’t always bother them.  While it might be argued that expressions of regret or sorrow by God was a form of anthropomorphism more troubling to the censor then other “garden variety” forms of anthropomorphism, I find this reasoning unsatisfactory.[9]

B.  Supersessionsism
A hint at what I believe is the true reason for the change in our text is found in a book called Sefer HaZikuk. This book was printed in different versions at various times but its purpose was the same: to provide the censors with Hebrew language guidance (which, because the censors were apostates, for the most part, was the only language they could read) as to what kind of passages were considered contrary to Church doctrine.
A. M. Haberman quotes a number of the guidelines printed in one of the versions of the book.[10]  Among these guidelines is:
כל מקום שאומר, שהקב”ה מצטער על אבדן של ישראל, ימחק לגמרי
The censored passage in Berachos 3a fits this guideline precisely.
Note that this book was not used by the censors of the Basel Talmud – it was written after the printing of the Basel Talmud.  However, Haberman states that this book was based on the censorship standards used for the Basel Talmud.  Accordingly, it provides a strong hint as to the kind of concern this passage likely raised with the Church and why it was changed.
While the Sefer Hazikuk doesn’t answer our original question, it certainly points us in the right direction.  Why would an expression of divine “pain” over the Churban be objectionable?  The answer would appear to be supersessionism. Supersessionism is (or at least was) a central tenet of Church doctrine.  It aims to explain the status of various Divine promises to and covenants with the Jewish people contained in Tanach in light of the New Testament.  The basic idea is that these promises were superseded by a new covenant with the followers of the Christian faith because the Jews failed to live up to their obligations.  Thus, the destruction of the Temple and the exile and persecution of the Jewish people is a fulfillment of Church teachings.
The notion of Divine lament or pain over these events is therefore a direct affront to this brand of Christian theology – if God “replaced” the Jews due to their failures with a new people and a new covenant why would he lament or feel pain over the rejection of the Jews or the destruction of the Temple that facilitated His relationship with them?  Supersessionism not only explains the “offensiveness” of the original text, but the rationale for the revised text as well.[11]
While many cases of censorship merely show the ignorance of the censor, the censorship of the passage before us should actually deepen our understanding of it.  What set off alarms in the minds of Medieval Church officials should likewise signal to us that the sugya is not merely a puzzling anthropomorphic statement attributing emotions to God but, but an implicit affirmation of God’s relationship with the Jewish people.[12]  In fact, this is the precisely the interpretation offered by R. Avraham Yitzchak HaCohen Kook in his commentary on our sugya in Ayn Ayah:

III.   A Note Regarding Recent Talmud Printings
It’s troubling enough that censored passages continued to be retained in nearly all printings of the Talmud over the several hundred years after the Basel Talmud.  But what is completely unconscionable is that many of the “Mifuar” reprintings of the Talmud in recent years have retained these passages as well, including certain editions that boast of teams of editors exerting painstaking effort to fix the text.   Most puzzling is the English Schottenstein edition of Berachos which not only retains the censored text and fails to note the correct original text, but includes a note providing a commentary on the censored text:
Accordingly, the statement “Woe to the children because of whose sins I destroyed My Temple…” may be meant to convey that since it is only because of our sins that the Temple was destroyed and our people were scattered among the nations, it is only because of our failure to repent them that the Temple continues to lie in ruins and we remain scattered among the nations.  God, however, yearns for our repentance and if only we will cry out to Him in anguish and repent over our sins and return to Him, He will surely restore us to our land and rebuild the Holy Temple.
While the notion that we can extract important lessons from texts written by medieval Christian censors is somewhat peculiar, it is ironic that the explanation somehow manages to retain the hopeful message of the original uncensored text.  Thankfully, the Hebrew Schottenstein edition, as well as the Oz v’Hadar and Steinsaltz editions, include the original texts in footnotes.
We are blessed to live in a society where we benefit from nearly absolute freedom of religion.  All sorts of expression — even the most vile, hateful and offensive sorts – receive broad protection under law.  Why do we continue to print and study editions of the Talmud marred by the fingerprints of the 16th Century Catholic Church?
Notes
[1]  The statement is echoed a third time later in the sugya but with somewhat different wording.  This post does not directly address this statement, although much of what is said here may apply to it.
[2] The JNUL repository shows three manuscripts of the sugya:  Munich, Firenze and Paris. 
[3] Saul Lieberman notes that this version of the text also appears in several anti-Talmud polemical texts by Christians and Karaites.  Shki’in at 69-70.  Lieberman demonstrates that (contra other scholars) these polemic works are valuable and trustworthy sources of Hebrew texts.
[4] More about the difference between the two alternatives below.
[5] Notably, the Firenze manuscript itself reflects the work of the censor.  Here is the relevant portion of our sugya below.

As you can see, a censor sought to remove the text under review and a later scribe apparently sought to reinsert it.  According to this, this manuscript was censored in Florence in 1472.  See below for another example of the expurgation of the passage:

This is an image of an expurgated version of the first page of Ein Yaakov (renamed “Ein Yisrael” due to the listing of Ein Yaakov on the Index Librorum Prohibitorum) taken from the Printing the Talmud website.
[6] See Stephen G. Burnett, The Regulation of Hebrew Printing in Germany, 1555-1630: Confessional Politics and the Limits of Jewish Toleration (available here) for background regarding the printing of the Basel Talmud.
[7] Although not quite a parallel text, Chagiga 5b includes identical themes to the uncensored version of our sugya, namely, God mourning, as it were, over the persecution of the Jews and nonetheless appears in the Basel edition unscathed.
[8]  Popper, Censorship at 59; Nehemia Polen, Modern Judaism, Vol. 7, No. 3 (Oct., 1987), “Divine Weeping: Rabbi Kalonymos Shapiro’s Theology of Catastrophe in the Warsaw Ghetto” at n. 18.
[9]  While I am no expert on Christian censorship or Christian theology, I don’t understand why the Catholic Church would find expressions of anthropomorphism a basis for censorship. In fact, the use of the uncensored version of this passage and others like it in anti-Talmud polemical texts discussed by Lieberman would seem inconsistent with this argument.  Presumably, these texts sought to ridicule and belittle the Talmud based on the anthropomorphism of the passage.  Why would anthropomorphism become a reason for Christians to censor these passages a few centuries later?  
[10] A. M. Habermann, The Oral Law During the Manuscript Era and the Publishing Era, available here.
[11] Credit for this insight goes to my clinical psychologist wife Penina whose prowess apparently extends to long dead church officials.
[12] Significantly, the Rosh and Rabenu Chananel, both of whom had the version of the sugya without the word “לי”, interpret the expression of woe as applying to the wicked (i.e., that due to the their misdeeds, God is compelled, as it were, to punish the Jewish nation) rather than God Himself.  This less radically anthropomorphic interpretation brings the original version of the text (at least the version that the Rosh and the Rabenu Chananel had) closer in line to the Basel text.  One can speculate that this line of interpretation provided a rabbinic basis for retaining the Basel text. However, this understanding cannot explain the version of the sugya in the extant manuscripts, which employ the word “לי”, thereby clearly attributing the expression of woe to God Himself.
It should be noted that Lieberman asserts that the “correct” version of the text includes“לי” based on the prevalence of this version in the manuscripts and in anti-Talmud polemical tracts.  He speculates that the removal of the word “לי” is an example of Jewish self-censorship resulting from discomfort with the radical anthropomorphism of the original text.  Shki’in at 70.



What Was Bothering the Censor?

WHAT WAS BOTHERING THE CENSOR?

by Eli Genauer
The invention of the printing press in the 15th century was a great boon for Torah study. Manuscripts which had to be laboriously copied one by one could now be set to type and hundreds could be produced at one time. One of the earliest Jewish treasures to be set to print was the Talmud. Scattered volumes of it were printed in the late 15th century and early sixteenth century, but the first complete set was printed from 1519-1523 in Venice by Daniel Bomberg. He followed this with printing two more sets, and was joined by Marco Antonio Justinian who printed a complete set from 1546-1551.

The competition between Justinian and another gentile printer named Bragadini, led to one of them denouncing the other to the Pope for printing items which were against the Church. This led to the public burning of the Talmud throughout most of Italy starting in 1553.[1] The Talmud was listed in the Church’s first Index Librorum Prohibitorum  in 1559.

There still was a possibility to print the Talmud but only under the watchful eye of a censor who would excise all offending passages. The  consequences of having to deal with censored texts, both from the outside and from self censorship, is one of the tragic outcomes of our Galus.

The first attempt to print the Talmud under the Papal ban was in 1578-1581 in Basel by the printer Ambrosius Froben who was allowed to print the Talmud under the lead censorship of Father Marco Marino.

Regarding the censorship efforts, Marvin J. Heller notes this was the most censored edition ever printed.[2]  Stories about the founder of Christianity were deleted, and many references to anything remotely connected to Christianity were changed. When it came to Aggadic material, Raphael Nathan Nata Rabinowitz in מאמר על הדפסת התלמודwrites that  regarding material which was either a bit strange or against the Christian concepts of reward and punishment, the censor would print a short explanation about it on the page.[3]

I would like to focus on one piece of the printed Talmud which is Aggadic in nature, the comment that was made on it by one of the classic Jewish Meforshim, and the comment made on that comment by the censor. I am vexed by the following question, “what was bothering the censor?”

The piece in question is in מסכת אבות- פרק ו’-משנה י’


חמשה קנינים קנה לו הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואלו הן, תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד.
תורה מנין, דכתיב (משלי ח), יהוה קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז.

There is a commentary on Avos in many of the early printed editions of Mishnayos and of the Talmud. This commentary is attributed to the Rambam in the Soncino Napoli edition of the Mishnayos, in the Bomberg editions, in the Basel edition, and in the 1721 Frankfurt edition amongst others. It turns out that the commentary on the sixth chapter of Avos was not written by the Rambam as noted by the Romm 1880 edition of the Talmud, which attributes it to Rashi. [4]                                                                                                       

Be that as it may, this Peirush as printed in the Mishnayos by Yehoshua Shlomo Soncino, Napoli 1492, states the following:

תורה קנין אחד מנין דכתיב השם קנני ראשית דרכו שבריאתה קדמה לעולם מפני שכשעלה במחשבה לפניו לבראות עולמו אמר יתקיים בשביל התורה 

The creation of the Torah preceded the creation of the world, because when Hashem imagined creating the world, He said that the world should exist because of the Torah

This is what it looks like there: ( from JNUL digitized books )


In the Bomberg Edition of 1521, it looks like this (from JNUL Digitized Books)


In the Basel edition of 1580, (from JNUL)

The censor seems to have a problem with the comment and put in a הג”ה on the side of the text which looks like this: (Also from JNUL)

הדבר הזה קשה מאד לשמוע, וצריך באור להבין מה זאת התורה אשר קדמה לעולם


 “This thing is very difficult to understand and needs an explanation what it means when it says that ‘the Torah preceded the world'”

Rabinowitz states that this הג”ה of the censor found its’ way into the Benveniste Amsterdam Shas of 1644-46 , (which I saw recently in the JTS Library) and from there, it was mistakenly included in many editions afterwards.[5]

I have an edition of the Talmud printed in Frankfurt in 1721, which is the model for almost all editions that followed. [6]

In the volume which contains Maseches Avodas Kochavim U’Mazalos, we find Maseches Avos at the very end.  Not only is this comment included in it, but it now made its’ way from being on the side of the page, to being right in the text of the Peirush (albeit in parentheses).

Here is what it looked like in 1721:

I saw the censor’s comment in the Sulzbach 1755 edition and the Amsterdam 1763 edition. It appears as late as the Czernowitz edition of 1843, 200 years after being mistakenly included in the Benveniste Amsterdam edition.

By the time we get to the Romm Vilna edition of 1880, thankfully the comment is gone.

The censor does not seem to have a problem with the idea that the world was created in the merit of the Torah, rather that the Torah preceded the creation of the world. Rabinowitz had stated that the censor commented on Aggadic material if it was either strange or against Christianity. The comment of the Peirush did not seem at all strange (especially when compared with other Aggadic statements) so I was curious to find out if there was anything in it that was against Christianity.

Whom to ask? I turned to a real expert, someone who wears a big black Yarmulkah, sports a Rabbinic beard, and learns Mishnayos every morning at 6:30 AM with our neighborhood hematologist/oncologist. His name is Dr. Martin Jaffee, a professor of comparative religion at the University of Washington in Seattle, and until recently, the co-editor of AJS Review. He is so good at explaining Christian theology, that one of his students once remarked to him “I wish my minister were able to explain out beliefs as well as you did”

Here were his comments:

What bothered the censor is the parallel of the primordial Torah and the Primordial Logos (Word)–Gospel of John 1:1–“In the beginning was the Logos, and the Logos was with G-d, and the Logos was G-d.” Your censor was probably upset by the parallel. He probably wasn’t a classicist, though, or he’d have known that this Neo-Platonic idea was all over the Mediterranean and had been for several centuries. In fact, Chazal’s idea of the Torah that precedes Creation is an example of their own exploitation of Neo-Platonism in service of Torah. Surely you know the Medrash about HaKadosh Baruch Hu looking into the Torah for instructions for creating the world, “like an architect consults a plan?

That seemed simple enough. The Christian censor’s comment then made its’ way into many editions of the Talmud, to be perused by many, and discussed by some, without realizing its’ origin. I imagine a scholar in the mid 18th century who acquires a set of the Frankfurt Talmud and studies this expensive edition to his library from cover to come. He learns Maseches Avos which he finds in the back of the volume which contains מסכת עבודת כוכבים ומזלות and is happy to have the Peirush on Perek Vav which is ascribed to the Rambam. He is quite curious about a הג”ה he finds in parentheses within one of the Rambam’s comments. Who wrote this comment and what exactly was his problem? He should only know.

Notes:

[1] I have simplified this quite a bit to what most consider the immediate cause for the burning of the Talmud at that time. For a more complete discussion of this matter, I would suggest reading chapters XI and XII in Marvin J. Heller’s Printing the Talmud: A History of the Earliest Printed Editions of the Talmud (Brooklyn 1992 ).
[2] Id. at p. 255
[3] Maamar alHadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann (Jerusalem 2006)  p. 78.
On that same page Rabinowitz writes about the Basel edition:  “The Jews looked with broken hearts on what had been done to their Talmud which had been trampled upon by the censor” (my paraphrase).
[4]  In the Vilna Shas, this comment appears at the beginning of Perek Vav of Maseches Avos on Daf 15A. Maseches Avos can be found in the volume that contains Avodah Zarah. I have also seen that this commentary is attributed to the Beis Medrash of Rashi.
[5] Maamar alHadpasat ha-Talmud with Additions, p.78. at the end of footnote 10.
[6] Id. at p. 111



Preview of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work

Preview of R. Shmuel Ashkenazi’s Latest Work

 

One of the hidden giants of the seforim world both in ultra orthodox and academic circles is a man known as Rabbi Shmuel Askenazi. Professor Zev Gris writes about him:


אני ובני דורי נוכל להעיד על בור סיד שאין מחשב שידמה לו, כר’ שמואל אשכנזי גמלאי מפעל הביבליוגרפיה העברית”) הספר כסוכן תרבות מראשית הדפוס עד לעת החדשה, לימוד ודעת במחשבה יהודית (תשסו) עמ’ 257).

 

This man has authored many books and hundreds of articles in dozens of journals – both academic and charedi. Besides for authoring so much he has assisted many people in both circles helping in many areas of the Jewish literature. At times he is acknowledge and thanked and other times not. A few years back, a partial bibliography of his writings was printed in a work called Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera. This book was a start of an attempt to print all of his writings in a multi-volume set. R. Askenazi has been writing and collection information on thousands of topics for close to seventy years. Unfortunately, he did not print much of what he gathered. The main reason for this omission is R. Ashkenzi’s “weakness” for incredible levels of perfection. When he printed his Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera he proofread it seven times (the work is over 800 pages!). [If the editors of this blog attempted to emulate that level of perfection, there would be, perhaps, one post a year.]  Now to understand the significance of this one has to know that one of his many specialties is his incredible ability to find mistakes in grammar, typos and the like – a master proofreader. It is as if he has like a homing device built in as soon as he sees the printed text he notices the mistakes. Now after his sefer went to press he still found mistakes and it disturbed him greatly. He learned from this an important lesson which he already knew.

 


לא עליך המלאכה לגמור

 

For personal reasons the project that began a few years back was stopped by R. Askenazi. Two years ago the project was restarted again by others. He and these people have been working daily to prepare the writing for print. To date this project has gotten very far in preparing for print his writings. Two volumes of over five hundred pages are ready to go, a few more are almost near completion. The only thing holding back the printing is funds to print the volumes. No one is making money off the project the hope is that if enough funds to cover the printing of the first few are raised than the sales will hopefully be enough to cover the printing of the rest. We are talking about multiple volumes as this is one man’s writings of over seventy years. Not everything that he gathered is worth printing and heavy editing is done as with many of the available data bases what he gathered today is not worth much as a quick search on these data bases will find the same thing. The topics that these works deal with are virtually everything on some level, sources on expressions, minhaghim, dininm, evolvement of famous stories, bibliography corrections of authors encyclopedia style information on thousands of topics culled from thousands of seforim many very rare or unknown. There are also thousands of letters to authors and professor’s containing notes on their works additional sources of their work etc; In addition there are R. Askenazei notes on tefilah, piyut, Chumash, Shas, Zohar, and from other seforim that he marked down on the side. It is a work that almost anyone interested in the Jewish book will find many things to enjoy. I hope that you can help contribute I know very well that the financial times are very hard but even a little bit can assist this project move forward. For more information please e mail me at eliezerbrodt-at-gmail.com. We are printing here for the first time, a chapter from one of the books which is print ready.


כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מִלתא דבדיחותא


 
כתב ר’ משה בר’ מימון [הרמב”ם; ד’תתצח-תתקסה]: כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה – כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים, בעיון לפיתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הַלֵּאוּת. כמו שאמרו. כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא (שמונה פרקים, פרק ה, בהוצאת ‘ראשונים’, תל-אביב תשח, ס”ע קפד – ר”ע קפה).
וכבר נלאו חכמי לבב למצוא את מקור המאמר שהביא הרמב”ם[1]. ויש מי ששִׁער, שהיתה לפניו גרסא שונה בתלמוד הבבלי. כן כותב ר’ שאול ליברמן [תרנח-תשמג]: ונ”ל, שמקור הדברים הוא בבבלי תענית (דף ז ע”א): א”ל ר’ ירמיה לר’ זירא. ליתא מר ליתני. א”ל. חליש לבי ולא יכילנא. לימא מר מילתא דאגדתא וכו’. ואפשר, שלפני הרמב”ם היתה כאן הגירסא: מילתא דבדיחותא וכו’ (שקיעין, ירושלים תרצט, ראש עמ’ 83).
גם היו מחברים שהראו על מאמרים אחרים בתלמוד, ששמשו, לדעתם, כמקור לרמב”ם[2].
 
אמנם מצאנו בתלמוד ובמדרש כמה ענינים השיכים לבדיחותא בבית-המדרש:
א. אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזייה, דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר ליה: בכל עצב יהיה מותר, כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא (ברכות ל סע”ב)[3].
ב. אמר רב יוסף: חלמא טבא – אפילו לדידי בדיחותיה מפכחא ליה (ברכות נה סע”א). פירש רש”י: אפילו לדידי. שאני מאור עינים.
ג. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא. ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל ע”ב; פסחים קיז ע”א)[4].
ד. אמר ליה רבינא לרבא. היינו רגל היינו בהמה! אמר ליה. תנא אבות וקתני תולדות. אלא מעתה, סיפא דקתני השן מועדת, מאי אבות ומאי תולדות איכא? הוה קמהדר ליה בבדיחותא, ואמר ליה. אנא שנאי חדא ואת שני חדא (בבא קמא יז רע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רבא לרבינא. בבדיחותא. בשחוק. וא”ל אנא שנאי חדא, רישא. ואת שני [חדא]. סיפא.
ה. … אהדר ליה בבדיחותא. חלש דעתיה דרב ששת. אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. צוחה צוחה ולא אשגח בה. אמרה ליה. חזי להני חדיי דמצית מינייהו! בעא רחמי עליה ואיתסי (בבא בתרא ט ע”ב). פירש רש”י: הוה קמהדר ליה. רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא. לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו. אשתתק רב אחדבוי. נעשה אלם. אתיא אימיה. דרב ששת. צווחה קמיה. שיתפלל עליו. להני חדיי. הדדים הללו. חדיי תרגום של חזה. דמצית מינייהו. שינקת מהן. [עי’ שם בתוספות, ד”ה אתיא, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, “והיא היתה מניקתו של רב ששת”. וכן פירש רבנו גרשום, שהכונה לאמו של רב אחדבוי, שהיתה מינקת של רב ששת.]
ו. רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש בשלשה מלכים. חלש. קביל עליה דלא דריש. כיון דאיתפח, הדר קא דריש. אמרי. לא קבילת עלך דלא דרשת בהו? אמר. אינהו מי הדרו בהו, דאנא אהדר בי … (סנהדרין קב סע”א). פירש רש”י: איהו מי הדרו בהו, מדרכם  הרעה, דאנא אהדר (לי) [בי]  מלדרוש …
ז. רבי היה יושב ודורש, ונתנמנם הצבור. בקש לעוררן. אמר. ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת … זו יוכבד, שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל … (שיר השירים רבה א טו ג).
וביומא ט סע”ב: וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה?! ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה, ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, בהדי רבה בר בר חנה משתעי?! ופרשו בתוספות ישנים: לא הוה מישתעי ריש לקיש בהדיה. כלומר, לא היה פותח לדבר עמו בשום מילתא דבדיחותא – – –
השוה גם: בראשית רבה, נח ג (מהדורת תאודור-אלבק, עמ’ 621): ר’ עקיבה היה דורש, והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן. אמר. מה ראת אסתר שתמלוך על קכז – – – . עי’ שם במנחת יהודה. וראה עוד ברכות כח ע”א (=ערובין כח רע”ב): רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי[5]. אמר: כי חלפי רבנן[6], אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא.
אך אין לראות בספורים אלו מקור המאמר כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא.
 
מאמרנו מצוי בספרי הראשונים שלאחר הרמב”ם, וכנראה, ממנו לקחוהו.
כן כותב ר’ יעקב בר’ אבא מרי אנטולי [סוף האלף החמישי]: … ההתמדה בדרישה ובעיון, מאין הפסק … היא רעה מאד. לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות … עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם. כמו שמצאנו להם: כי הוו חלשי רבנן מגירסא, הוו אמרי מלי דבדיחותא … (מלמד התלמידים [נכתב לאחר ד’תתקצ], בראשית, ליק תרכו, דף ב, ראש ע”ב).
וכן בדברי ר’ לוי בן אברהם [המאה הראשונה לאלף זה]: ובדרש כִּוְּנוּ פעם לְהָשִׂישׂ וְחַזֵּק לב וְהַפְחִיד נמהרים (בתי הנפש והלחשים, מאמר א, בתוך: ידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים, כרך חמישי, הוצאת שוקן, ברלין-ירושלים תרצט, עמ’ לז, חרוז רטז). ופירש המפרש: ובדרשות התלמוד יש קצת הגדות, לא היתה כונת אומרם כי אם להשׂישׂ ולשׂמח האנשים. כמו שאמרו ז”ל. כי חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרין מילי דבדיחותא.
וכן כותב בן-דורו, ר’ מנחם בר’ שלמה המאירי [ה’ט-עה]: … לפעמים צריך שיכריח האדם עצמו, אף בחוץ מטבעו, לשנות בתכונת הדיבור, פעם … דרך שמחה ולשון הבאי. כאמרם ז”ל. כי חלשי רבנן מן גירסא, הוו אמרי מילי דבדיחותא (פרוש המאירי למשלי טו כג, פיורדא תרד, עמ’ 151).
ור’ הלל בר’ שמואל מוירונה, אף הוא בן הדור, האריך בענין: דע, כי כל דברי רבותינו ז”ל נחלקים לששה חלקים. החלק … החמישי, הוא קיבוץ דברי בדיחותא, כדי לשמח הלב ולהרחיבו, אחר שיגע החכם בעיון דק ובלמוד ההלכות החמורות והשִטוֹת העמוקות … אמנם החלק החמישי, שהוא כמו דברי בדיחותא מקצתו. כמו: אתריגו לפחמי[ן], ארקיעו (זהבים וכו’) [לזהבין, ועשו לי שני מגידי בעלטה (ערובין נג ע”ב)]. וכמו פלוני ופלוני היה משתעי לשון חכמה. כמו: עלת נקבת (בברא יכעון) [בכדא ידאון] נשריא לקיניהון (צריך לראות זאת) (ועלו בגערה) ועלז בנערה אחרונית עירנית חננית[7]. וכל דומה לזה. ויש רבים ממנו בתלמוד – אל תחשוב שהוא ענין בטל, אבל הוא דבר מועיל, בעבור כי היתה כוונתם בזה לשמח הלב ולהרחיבו, כדי שלא ישתבש ולא יחלש שכלם מרוב היגיעה הגדולה שהיו יגעים בלימוד התורה ובהלכות החמורות, כדי להוציא המסקנא על אמיתתה. וכי (הא) [הוו] חליש[י] מגרסתם (הוו) [היו] משככים רתיחתם ומפיגים עצמם במילי דבדיח[ו]תא, למען יתחדש כח שכלם (ויודכך) [ויזדכך] מוחם בשובם אל העסק. והיו צריכים לכך … ובעבור שלא היו רוצים להפסיק שמחתם בדברי בטלה, היו מדברים בלשון (תורה) [חידה] על צד טיול. וכל זה לשם שמים, להגדיל תורתם ולהאדירה … (תגמולי הנפש [השלימו בשנת ה’נא],  חלק שני,  ציון שני, ליק תרלד, דף כה-כו).
דברים דומים כותב ר’ שמואל צרצה, בהקדמת חבורו שכתב בשנת קכט: דע, כי חכם אחד כתב, כי האגדות הנמצאות בתלמוד ובמדרשות יתחלקו למינים רבים. יש מהם שאמרום ז”ל, כאשר אירע להם חולשה בהפלגת העיון, והכריחם הצורך לשמח הנפש ולהקל מעליהם היגיעה והעצבון, היו מדברים בשעות כאלה בדברי שמחה ובדיחותא. ולזה כונו רז”ל באמרם: כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו מתעסקי במילי דבדיחותא. וכאשר יעיין המשכיל בדברים הנאמרים בתלמוד בזה הדרך, יבין בעין שכלו, שאין הכונה בדברים ההם לשום ידיעה בעולם זולתי הערת שמחה והטבת הנפש, להקל מעליהם יגיעת הלמוד וחזרת כחות הנפש לעניינם הראשון (ספר מכלל יופי, הקדמה. נדפס במאמרה של גתית הולצמן, סיני, קט [חורף תשנב], עמ’ מ-מא).
גם כאשר בא ר’ יהודה מוסקאטו [רצה-שנ] לבאר דעתו בסִבת האגדות, הוא מקדים להביא שתי דעות של קודמיו: וכי תשאלך נפשך: מה זאת אשר חכמים הגידו דברי מוסר והשכל דרך משל וחידה? – – – הנה זאת תשובתה באלו ובכיוצא בהם, אחרי הקדימי, כי נאמרו בזה דברים שונים: מהם – דכד הוו חלשי מגירסייהו, הוו עסקו במילי דבדיחותא; ומהם – שהיה זה כדי לחדד שכלם. אמנם, אענה אף אני חלקי לאמר – – – (נפוצות יהודה, דרוש השלושה-עשר, ויניציאה שמט; במהדורת ארץ-ישראל וניו-יורק תשס, דף קכ ע”ב).
ובדור שלפני ר’ מנחם המאירי ור’ הלל מוירונה, כותב רבנו יונה גירונדי [נפ’ ה’כד], הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ בפירושו לאבות (ג יד): וכתב רבינו יונה ז”ל: הנה השי”ת נטע אזן באדם ויצר עין … יצר עינים, לראות ולהתעורר ולאחוז בחכמה ולהחזיק במלאכה, פן יאחזוהו ימי עוני; וכן העין, לעיין ולא לישן. הוא אומרו אל תאהב שנה פן תורש [משלי כ יג], וזה טעם שניהם, לסלק המונעים המטרידים אותו מעיונו בכל כחו, ולפי שאי-אפשר לעיין תמיד תחת היותנו בעלי חומר, כמו שאמרו ז”ל: כי הוו חלשי רבנן מגירסייהו הוו עסקי במילי דבדיחותא. עכ”ל ר’ יוסף יעבץ. נראה, שכן היה לפניו בפירוש רבנו יונה למשלי. ולפנינו ליתא.
אנו מוצאים את המאמר גם בשלהי תקופת הראשונים. כן כותב ר’ שמעון בן צמח דוראן [רשב”ץ; קכא-רד]: וכל מעשיך יהיו לשם שמים … וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו. וכמו שאמרו רז”ל. כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא. וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד (מגן אבות, פרק ב, משנה יב, ליפציג תרטו, דף לד ע”ב)[8].
השוה גם דברי ר’ אברהם בן הרמב”ם [ד’תתקמו-תתקצח]: בחלק החמישי, דרשות, דברו בהם לשון הבאי ודמיון. החלק הזה בגמרא דפסחים [דף סב, סוף ע”ב]: אמר מר זוטרא. מאצל עד אצל הוה טעון ארבע מאות גמלי[9] … והדרשה היא על שני פסוקים אלו. ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי, כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה, שיש דרש על המקרא כולו משא ארבע מאות גמלי, וכל שכן על שני פסוקים. הילכך אינו אלא לשון הבאי. וכבר ביאר זה זולתינו (ברכת אברהם, ליק כתר, עמ’ 6; ובמהדורת ר”ר מרגליות, נספח לספרו של ר’ אברהם, מלחמות השם, ירושלים תשיג, עמ’ צב).
נוסח חדש לאגדה זו מצוי בפירוש, המיוחס לרש”י, לדברי הימים א, סוף פרק ח: ועוד אמרו חכמים בספר’ [בפסחים?]. ולאצל ששה בנים. תליסר אלפי גמלי טעוני מדרשות!
את הגדרת ה’אגדות הזרות’ שבתלמוד הבבלי כמִלי דבדיחותא אנו מוצאים גם אצל ר’ ידעיה בדרשי הפניני [ל-ק]: ואמנם ההגדות, וכל מה שבא מן הספורים הרבים בתלמוד ובמדרשות, ננהיגם על זה הדרך כלם. ונחלק אותם לפי זה לד חלקים – – – החלק השלישי. כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג, ועל הכלל בשנוי אי זה טבע, שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק. אלא שיזכירו על צד הסִפוּר לבד, לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא, להניח מכובד העיון ועמל הגרסא. וזה בספורי רבה בר בר חנא [בבא בתרא עג ע”ב – עד ע”א], וזולתם מהדומים להם רבים (“כתב ההתנצלות, אשר שלח החכם אנבוניט אברם [=ידעיה בר אברהם בדרשי] לרשב”א“, בתוך: שו”ת הרשב”א, ח”א, סימן תיח, ירושלים תשנז, דף רכא סע”א – רכב רע”א).
ממנו לקח ר’ יצחק אברבנאל, אלא שהוא מחלק את האגדות לששה מינים. וזה לשונו: המין החמישי, מה שנזכר על צד הסיפור ממין הנמנעות, מבלי שימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה, אלא שנזכר על צד הסיפור בלבד לתועלת הרווחת התלמידים, והצורך להכניסם במילי דבדיחותא, להניח להם מכובד העיון ועמל הגירסא, כסיפורי רבה בר בר חנא והדומה לו (ישועות משיחו, החלק השני, הקדמה, קניגסברג תרכא, דף יז ע”א).
וכתב ר’ אברהם אבן-עזרא [ד’תתמט/תתנ-תתקכז] בהקדמת פרוש התורה: מפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים – – – הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה / ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים / בארצות יונים ואדומים / שלא יביטו אל משקל מאזנים / רק יסמכו על דרך דרש, כלקח טוב ואור עינים – – – גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה – – –[10].
וכן הוא כותב בהקדמת פרושו לאיכה: אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים / שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים / וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים. / אכן, מדרשיה – אל דרכים רבים נחלקים: / מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים / ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים / ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים – – –[11].
והשוה דברי הרשב”א: תחילה אעירך על ענין ההגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים. דע, כי באו מהם בלשון עמוק, לסיבות רבות – – – ועוד יש להם סיבה אחרת, גילו אותה הם ז”ל בקצת המדרשים, והוא, כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים, לבהלם ושיתעוררו משנתם – – – (חידושי הרשב”א, לרבינו שלמה ב”ר אברהם אדרת; פירושי ההגדות. יוצא לאור על פי כתבי יד … הערות ובאורים, מאת אריה ליבפלדמן, ירושלים תשנא, עמ’ נח-נט).
והובאו הדברים, בשמו, על ידי ר’ מאיר אלדבי, בספרו שבילי אמונה, הנתיב השמיני, ורשה תרמז, דף 166 רע”א.
 
גם מצאנו לרבותינו האחרונים שהביאו את המאמר הזה.
כן כותב הגאון יעב”ץ [תנח-תקלו]: … כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה, בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות, עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה. כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון, לפתוחים ולענינים הנאים, עד שיסור ממנה הלאות, כמ”ש כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו, הוו אמרי מילתא דבדיחותא (מגדל עוז, בית מדות, נוה חכם, חלון ב, סימן א, ורשה תרמז, דף 70, עמוד א).
והרי זה לשון הרמב”ם, בשמונה פרקים, שהבאנו בראש המאמר [שבתי וראיתי בפתיחה לחלון א: … נעתיק כאן משמנה הפרקים הידועים להר”מ ז”ל, שהקדים למס’ אבות, פרקים שנים … עכ”ל. למעשה העתיק מן הפרק הרביעי רק את חציו הראשון. ואולם את הפרק החמישי, העתיק כולו.]
אף כי לא שמענו עד עתה על מי שנהג בפועל כהמלצת מאמרנו, היו גם כאלה. אחד מהם הוא ר’ אברהם טריוויש, שבספרו, שהדפיס בשנת שיב, לאחר שהאריך במִלי דבדיחותא, שאין לסמוך להלכה על דעת הנשים, הוא כותב: – – – ויושבת תחת הלחי וקורה, בשבת, ומוציאה הרעלות והפארים / והצעד”ות והקשורים / ואומרת שם שיר השירים / ושם משׂחקת באגוז”ים עם נערים / ולא מחינן בידייהו, כמצות דברי סופרים / כי אפילו נמחה בידה, עשרים נשיאים וממשפחת רמים וגבורים / ועמנו מאתים חכמים מלכי רבנן ושרים / – כלנו לפניהן כעזים מאתים ותישים עשרים. וכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתא (ברכת אברהם, חלק ראשון, סימן נח, ויניציאה שיב, דף כג ע”א).
כאן הוא מוסיף: ובתר הכי הדרי לשמעתא. תוספת זו אינה במקורות קדומים והיא שלו. משום שקטע את פלפולו ההלכתי במִלי דבדיחותא, הוא מודיע שהוא חוזר לשמעתא.
וכן הוא נהג גם להלן. שם הוא מודיע במפורש את סִבת התעסקותו במִלי דבדיחותא. וזה לשונו: והנני אומר. דכד הוו חלשי רבנן מגירסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא / ובתר הכי הדרי לשמעתייהו. אנן נמי נעביד הכי, דידענא, דמאן דיליף בסיפרא הדין, לימא עילואי: כמה ארכן הוא זה. ומשום הכי כתבית בכמה דוכתי – בפרט בשלשה חלקים ראשונים וגם באי זה מקומות מועטין בזה החלק הרביעי, גם בשאר חלקים דלקמן – מילי דבדיחותא, דלשמוחי לרבנן הוא דבעינא / והכא נמי לא שנא. כי בזה אמשוך לב הקוראים בדברי אריכותי / לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתי – – – (חלק רביעי, סימן קפח, דף קעא ע”א).
גם ר’ אפרים אליקים גצל מלזק [תקמ-תריד], נהג כך. וזה לשונו:
עתה באתי להוציא מלבן של שלשת הרבנים הללו[12], שלא יהיו להוטין עוד אחר כח המדמה שלהם – ובכבודן של רבנן דחלשי מגירסייהו, אסיים הגמטריאות במילתא דבדיחותא, ואכחד שלשת הרואים במחזות שוא ומדוחים אלו, בחזקת יד גימטריא אחת.
להתוודע ולהגלות! דאינהו לא חזו באספקלריא המאירה של הקלירי, אך מזלייהו חזי באספקלריא שאינה מאירה, בבואה דבבואה מדמות של עצמם. רצוני לומר, שהחרוז אנסיכה מלכי / לפניו בהתהלכי / אומצו בהמליכי, שעולה, לדעתם, כמספר אני אלעזר בירבי יעקב קיליר, 1164, עולה ממש:
אני שלמה יהודה ליב הכהן רפאפורט, 1164;
אני ליפמאן דאקטיר צונץ מברלין, 1164;
הקטן משה הלוי לאנדא מדפיס מפראג, 1164 – – –
ומי זה חסר-טעם, שישתגע לומר, שפיוט אנסיכה חיברו אחד משלשת הרבנים האלו, בעבור שעולה החרוז כחתימתם – – – עכ”ל רא”א מלזק (ראביה, אופן תקצג, דף יט ע”ג, סעיף ז).
 


[1] בהגהה שנדפסה בשולי גליון שמונה פרקים הנדפס בתלמוד בבלי, נאמר: לפי שעה לא ידעתי מקומו. ובשבת ל ע”ב איתא, דרבא מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא וכו’. וכן כותב יעקב ריפמן: לא אדע מקום המאמר הזה. ובשבת ל ע”ב כתוב בדרך אחרת. יעויין שם (עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29).


[2] כמו ר’ יודא ליב אינדעך, לאחר שמביא לשון רמב”ם, הוא מעיר: לשון זה לא מצינו בגמרא, אבל כונת הרמב”ם על שני מאמרי חז”ל, מברכות כח ע”א, ועירובין כח ע”ב: ר’ זירא כי הוי חליש מגירסיה וכו’. עי”ש. דמזה ראיה, דהנפש צריכה גם כן מנוחה מעבודתה, כמו הגוף. ומרבה דהכא [=שבת ל ע”ב], שמותר להתעסק במנוחת החושים בענינים נאים, כמו מילתא דבדיחותא וכדומה, עד שיסור מנפשו הליאות ותשוב למזגה (זהרי הש”ס, ח”א, לשבת ל ע”ב, לונדון תשלד, דף 88 רע”ב). ודבריו דחוקים, שכן בברכות וערובין, אמנם נזכר חליש מגירסיה, אך אין שם זכר לבדיחותא!


[3] ראה גם בהמשך (ל סע”ב – לא רע”א): מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא. אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו.


[4] בספר הזוהר (תזריע, מז ע”ב), נזכר מאמר דומה: דאמר רבי שמעון לרבי אבא: תא חזי, רזא דמִלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה, ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא – – – וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב: יקר  מחכמה  מכבוד  סכלות  מעט [קהלת י א],  משום  דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא – – –
ור’ חיים הכהן מארם צובה מביא את הזוהר בתוספת באור: כדאיתא בזוהר, כי הא דרב המנונא סבא ע”ה, דהוה אמר פרקא דשטותא ובדחי חברייא, ואחר כך פותח בתורה (מקור חיים, ח”ג, הלכות פסח, סימן תמד, ס”ק ג, פיעטרקוב תרלח, דף מא ע”ד).


[5] בערובין: ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי.


[6] בערובין: כי נפקי ועיילי רבנן.


[7] ערובין, שם: אמהתא דבי רבי, כי הות משתעיא בלשון חכמה, אמרה הכי. עלת נקפת בכד; ידאון נשריא לקיניהון … רבי אלעאי … עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית.


[8] דברי רשב”ץ הובאו במדרש שמואל, לַמִּשְׁנָה, במקוצר ובשנויי לשון. המחבר, ר’ שמואל די-אוזידה, מתנצל על כך וכותב: והואלתי לכתוב ולהאריך רוב דבריו של רשב”ץ ז”ל, ואף אם הוא האריך יותר ויותר, לפי שזה הוא עיקר גדול בהנהגת האדם ובכל פרטיו.
מאידך, הוסיף המעתיק, בתוך דברי רשב”ץ, שני חדושים משל עצמו, הבנוים על יסוד דברי רשב”ץ. הוא מודיע על כך בציון ‘ונ”ל הכותב’ (בראש החדוש הראשון) ובציון ‘ואני הכותב נ”ל’ (בראש החדוש השני). ונצטט את חדושו השני, הקשור יותר לעניננו: ואני הכותב נראה לי, שזה שאמר דוד המלך ע”ה: ואתהלכה ברחבה. כלומר, לטייל ברחבה, לפי שפקודיך דרשתי, וחליש דעתאי מן הגרסא, ולזה אני הולך לטייל. ולזה לא אמר ואהלך ברחבה, אלא ואתהלכה, מן ההתפעל, שהוא מורה על הטיול. וכמו שארז”ל כי הוו רבנן חלשי מגרסייהו אמרי מילי  דבדיחותא.  וזהו  ענין  ההגדות הנמצאות בגמרא – – –


[9] לפנינו: בין אצל לאצל טעינו ד מאה גמלי דדרשא. פירש רש”י: מאצל לאצל. שני מקראות הן, ופרשה גדולה ביניהן. ולאצל ששה בנים [ד”ה א ח לח], וקא חשיב ואזיל הבנים. וסיפא דפרשתא אלה בני אצל (ט מד).
אמנם בספר הערוך, ערך אצל: בגמ’ … בין אצל לאצל טעון ארבע מאה גמלי דרשא. פי’. פסוק בדברי הימים [א ח לח] הוא, ותחלתו אצל וסופו אצל. ואף על פי שקרובין זה לזה, הוי טעון ת גמלי דרשא.
וראה גם ספר מעריך, לר’ מנחם די לונזנו: ואני אומר. לא כי! אלא ב פסוקים דומים הם. אחד בסוף סימן ח, ואחד בסוף סימן ט. ובין זה לזה מה פסוקים, כמנין אדם. עכ”ל רמד”ל. ותמיהני, שהרי זה פירוש רש”י בפסחים!


[10] הביא דבריו ר’ יוסף יעבץ, בפֵרושו לאבות ג יד. עי”ש. וראה: יעקב ריפמן, עיונים במשנת הראב”ע, בעריכת נפתלי בן-מנחם, ירושלים תשכב, עמ’ 29-28.


[11] וראה: יעקב ריפמן, שם, עמ’ 48.


[12] שלמה יהודה הכהן רפופורט (שי”ר), ליפמן צונץ ומשה הלוי לנדא, שעל סמך גימטריא יחסו את הפיוט אנסיכה מלכי לר’ אלעזר הקלירי.




Wine, Women and Song – Part III

Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar – Part III

by Yitzhak of בין דין לדין

The previous two parts: Part I, Part II.

Lasciviousness

Rambam

In the first part of this essay, we have discussed the offenses of literature against grammar; a far more incendiary issue is the question of lasciviousness.  Judaism seems to have historically been somewhat ambivalent on the matter; it is an ineluctable fact that many of our most celebrated poets, particularly of the Arabic and Mediterranean cultures, have written some rather provocative verse, but it is equally true that there has also been vociferous opposition to such literature.Rambam has a staunchly puritanical attitude toward song; he argues that a lascivious song is actually worse for being composed in לשון הקודש.  He does concede, however, that “גדולים וחסידים” apparently disagreed with him and granted a sort of broad moral poetic license to verse composed in Hebrew:ואני אומר כי הדבור נחלק לפי חובת תורתינו חמשה חלקים, מצווה בו, ומוזהר עליו, ומרוחק, ורצוי, ורשות …ודע כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי עניניהם, ויש לנהוג בהם בדרך הדבור שכבר חלקנוהו. והוצרכתי לבאר את זה ואף על פי שהוא פשוט מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתינו אם נזדמנו במסבת משתה או חתונה או זולתה ורצה אדם לשיר בשפה הערבית ואפילו היה ענין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות שזה מן החלק הרצוי, או בשבח היין,[1] ממחין על כך בכל אופן של מחאה ואינם מתירים לשמעו ואם זמר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העברים אין ממחין בכך ואין הדבר קשה בעיניהם על אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו או מן המרוחק, וזה סכלות מוחלטת, לפי שאין הדבור אסור ומותר ורצוי ומרוחק ומצוה לאמרו מחמת השפה שהוא נאמר בה אלא מחמת ענינו, שאם היה ענין אותו השיר דבר נעלה חובה לאמרו באיזה שפה שיהיה, ואם היה ענינו מגרעת חובה לחדל ממנו באיזו שפה שיהיה.אלא שיש בזה לדעתי להוסיף אם היו שני פיוטים שיש להם ענין אחד לעורר את התאותנות ולהללה ולמשוך את הנפש אליה שזו מגרעת, והוא מחלק הדבור המרוחק לפי שהוא מעורר ומזרז למדה פחותה כמו שמתבאר בדברינו בפרק הרביעי, והיה אחד הפיוטים עברי והשני ערבי או פרסי, הרי שמיעת העברי והדבור בו יותר מרוחק לדעת התורה מחמת קדושת השפה, לפי שאין ראוי להשתמש בה אלא בענינים נעלים וכל שכן אם נוסף לכך שמוש בפסוק מן התורה או משיר השירים באותו הענין שזה יוצא כבר מן החלק המרוחק אל החלק האסור והמוזהר עליו, לפי שהתורה אסרה לעשות לשון הנבואה מיני זמר במגרעת ובשפלות.[2]

Immanuel of Rome

One of our most notorious and controversial poets was Immanuel of Rome, a prominent and celebrated figure of thirteenth and fourteenth century Italy. His entry in the Jewish Encyclopedia goes so far as to claim that he was “the most interesting figure among the Jews of Italy”, but hyperbole aside, he is certainly one of the most famous poets in Jewish history:The originality that Immanuel lacked as a scholar he possessed as a poet. In his verse this is given free play, and his poems assure him a place for all time. The child of his time, in sympathy with the social and intellectual life of Italy of that period, he had acquired the then prevalent pleasing, easy, humorous, harmlessly flippant tone, and the art of treating questionable subjects wittily and elegantly. He composed both in Italian and in Hebrew. Only a few of his Italian poems have been preserved. In a truly national spirit they portray and satirize the political or religious conditions of the time. Immanuel was held in high regard by the contemporaneous Italian poets; two Italian sonnets referring to his death have been preserved, which place him as poet beside Dante. Immanuel in fact knew Dante’s works, and drew upon them; in his own Italian as well as in his Hebrew poems there are very clear traces of the “divine poet.”Of course, his poetry has always been quite controversial among his more puritanical brethren:Immanuel’s “Diwan” was printed at Brescia 1491, Constantinople 1535, Berlin 1796, and Lemberg 1870; the last chapter also separately, Prague 1613, Frankfort-on-the-Oder 1713. Some passages have also been translated into German, e.g., the introduction and ch. 28, and the latter also into Italian. Yet the book is little known or disseminated. His contemporaries even censure Immanuel as a wanton scoffer, as he is occasionally flippant even in religious matters. He fared worse with later critics. Moses Rieti excluded him from the hall of fame that he erected to Jewish sages in his “Miḳdash Me’aṭ” (c. 1420). Joseph Caro even forbade the reading of his poems (Shulḥan ‘Aruk, Oraḥ Ḥayyim, 307, 16). Immanuel Frances censures, his “wanton songs,” and warns all poets of love-songs against imitating them (“Meteḳ Sefatayim.” pp. 34, 38). This criticism is due to the strong admixture of the lascivious, frivolous, and erotic found in the poems. Never since Immanuel’s verse has the Hebrew muse appeared so bold and wanton, notwithstanding that his work contains poems filled with true piety and even with invitations to penitence and asceticism.As my brother observes, Immanuel was the Lipa Schmeltzer of medieval Italy.In spite of the opprobrium directed toward him, he remained quite popular; as we have seen, his Mahberos are among the Incunabula (as is his commentary on Mishlei), and were republished numerous times.  A facsimile of the first (Brescia 5252 / 1491 [Incunabulum]) edition is available from the JNUL Digitized Book Repository (in DjVu format), facsimiles of several others (Constantinople 1535 / 5295 and Frankfort 1713 / 5473 mentioned above, as well as Berlin 1796 / 5556) are available from the indispensable HebrewBooks.org  (in PDF format), and a modern, vocalized and rather more readable, albeit incomplete, hypertext edition, based on A. M. Haberman’s edition (Tel Aviv 1947) is at Ben Yehudah.

A Problematic Stanza and Its Problematic Authorship

The critical stance toward Immanuel’s verse is eloquently expressed by Rav Baruch Epstein, who cites one particular stanza as the archetype of the immoral and unholy admixture of the sacred and the profane:[קודם לכן האריך רב עפשטיין לבאר טענת הרבה חכמים נגד הפייטן רב ישראל נגארא, ואחר כך כתב:] וכזה, ועוד מר מזה, היה גורל שיריו של המשורר הנודע עמנואל הרומי (חי במאה הראשונה לאלף זה, באיטליא), אשר עם היותו חשוב ומכובד מאוד בזמנו, עד שקהלת ישראל ברומי מנתה אותו לנגיד ולפקיד עליה,[3] ונהג נשיאותו ברמה, ותחסרהו נשיאותו אך מעט מנציב מדינה … ועם היות דרכו ישרה ונמוסית, ומאס בתענוגות החיים … וגם זמן רב היה נכרע תחת מקרים ומאורעות, מלאים דאגות ותלאות וצרות רבות ורעות, עד שחייו היו לו למעמסה, ובטה אותם בלשונות ובניבים ומאמרים, תוגים, נוגים ומרים, …ובכל זאת, יען כי היתה קסתו מהולה בטבול לעג ולצון, וכמו חבירו בדעה וברעיון, ר’ ישראל מצפת [נגארא – י’], הנזכר למעלה, למד גם הוא אל דרך המשוררים האיטלקים, בני דורו ומדינתו, אשר גם הם, כהערבים והתוגרמים … השקיעו עצמם בכל רוחם והגיונם במשלי אהבים ושירי דודים, והשתדל לחקות אותם ברוח וברעיון ובניב שפתים, ורק הוסיף לתבל אותם בלשון ומליצה יפה מן המקרא או מלשונות חז”ל אשר אפשר לכוננם לענינם, למען ישאו עליהם חותם עברי ויהיו ערוכים לחך עברי ומכוונים לרוח עברי, כאשר שר לאחת מבנות ידידיו לעת כלולותיה:על צוארך ושער ראשךיש לברךיוצר אור ובורא חושךורומז על יתרון לובן הצואר ועל עומק שחרות השער, (כי שחרות השער הוא אחת מתנאי יופי האדם, וכמו שכתב בשיר השירים, שחורות כעורב):ואף על פי שהתנצל לומר, שכיון בזה “כדי לחבבה על בעלה” – אף על פי כן היתה דרכו זאת למורת רוח לגדולי דורו, ולא סבלו אותו ואת מאמריו ואת ספריו, וגם את הטוב שבהם.ויותר מזה היה לשמצה בדורות הבאים ולמשל לפה מגונה ולשפתים דוברות נבלה עד שנדון בנזיפה קשה ומרה ובדחיפה תקיפה ועכורה, וגם הועמד על עמוד הקלון ונקבע סרחונו לדורות עולם בספר כזה אשר מקומו וכבודו מלא עולם, וכל ימי השמים על הארץ לא יאסף נגהו מעם ישראל, ואין לך אדם בישראל שלא ידענו ובית ישראל שלא יאספנו, הוא הספר המחוקקי, הנודע למדי בפי כל, בשם “שולחן ערוך” ובו מבואר מפורש, חרות בעט ברזל ועופרת, דברים מרים כלענה וחזרת, על דברי זאת המחברת, של זה המחבר בעל המגערת, והוא בחלק אורח חיים הלכות שבת, בסימן ש”ז סעיף ט”ו, בדבר המצוה לכבד את יום השבת בדבורי קודש ובקריאה קדושה ובענינים קדושים, כתוב לאמר:”מליצות ומשלים של שיחות חולין ודברי חשק כגון ספרי עמנואל אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור, משום מושב לצים“גזר דין מר וקשה! וכמה ידאב הלב ותעיק הנפש על אדם גדול ונעלה זה, שכל כך הקדיח תבשילו וקלקל מעשיו, עד שנדון בתוכחת גערה ובנזיפה מרה לדור ודור ולנצח נצחים!רחמנא לצלן![4][Emphases in the original.]Rav Epstein’s outlook is quite problematic, however, and he has apparently made a profound error here; the stanza which he sees as the archetype of the egregious in Immanuel’s poetry actually appears (with a couple of minor differences) in ליעלת החן, a classic series of love poems written by the universally revered Rihal!יפת מראה וקולך ערבבך אראה יפי מתערבמוצאי בקר וערבעל-לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חשך[5]We have several possibilities:

  • The attribution of ליעלת החן to Rihal is erroneous
  • Rav Epstein misattributed (and misquoted) the stanza in question
  • Immanuel plagiarized the stanza from Rihal
  • Immanuel independently conceived of the same poetic image previously imagined by Rihal

It is interesting that this is not the first time that confusion has arisen about the authorship of this stanza.  It is cited in a commentary to Shir Ha’Shirim by an unknown author of the late twelfth century (a century before Immanuel), who attributes it to an anonymous poet:ושער שחור נוי הוא שנאמר שחורות כעורב (שיר השירם ה:יא), וגם לאשה הוא נוי כמו שאמר המשוררעל הדרךושער ראשךאברך יוצר אור ובורא חושך[6]This has already been noted by Heinrich (Haim) Brody in his notes to the aforementioned poem of Rihal:השיר הזה נודע לרבים והביאו חכמים ומשוררים את דבריו; … שורה [הנ”ל] הובא בפרוש שיר השירים למחבר בלתי נודע, הנדפס בספר “תהלה למשה” הוא ספר היובל להחכם רמש”ש, (חלק העברי צד 172; וראה במה”ע [ZfHB] לשנת 1896 צד 43).[7]David (Kahana) Kohn had previously published the version of this stanza cited by Rav Epstein, providing yet a third attribution – to R. Avraham Ibn Ezra:[8]Kohn does acknowledge the stanza’s appearance in Rihal’s poem, and he asserts that he, as well as others, utilized this “well known phrase”:נמצא גם כן בכ”י פאריז הנזכר[9], ורבי יהודה הלוי וכדומה השתמשו גם כן במאמר הזה שהיה נודע אז לרבים, ובמקום שאמר רבי יהודה הלוי: על לחייך ושער ראשך וכו’, אמר הרבי אברהם אבן עזרא על צוארך[10]Brody scathingly dismisses the attribution to Ibn Ezra:ודברי השורה הזאת בעצמה הביאם מלקט אחד (בכ”י פאריז) בתור פתגם בפני עצמו בתוך שאר פתגמים, אשר יחסם ר”ד כהנא כלם להרבי אברהם אבן עזרא והדפיסם כלם – והשורה שלפנינו בכלל – על שם החכם והמשורר הזה בספרו “רבי אברהם אבן עזרא” … ומי לא יתמה על רבי יהודה הלוי, שהוא מביא בשירו דברי הרבי אברהם אבן עזרא אות באות, ורק תיבת צוארך הוא כותב לחייך! ומי לא יתמה בראותו, כי הפתגם הזה, מכון בכל חרוזיו (ראשך, לברך, חשך) לחרוזים שנעץ אותם רבי יהודה הלוי בכל שלשת חלקי האזור, כאלו לא נברא כל השיר הנחמד הזה רק בשביל פתגמו של הרבי אברהם אבן עזרא, שהיה אז – בימי רבי יהודה הלוי! – נודע לרבים ומצא חן בעיני ראש המשוררים עד כי לקח אותו וישימהו בכליו! וכל כך למה? כדי שלא להודות על האמת, שאין לסמוך על מלקט (או מעתיק) כ”י פאריז ואין ממש בדברי מי שמיחס את כל הפתגמים ההם להרבי אברהם אבן עזרא!While we have earlier considered the possibility that Immanuel may indeed have written the lines that Rav Epstein attributes to him, I have not been able to locate them in his מחברות, and although I have not made an exhaustive search, I think it is safe to assume that if Brody, the great scholar of medieval poetry, who actually eventually published an (incomplete) edition of the מחברות [11] does not cite, in his lengthy and detailed note, a parallel passage in Immanuel, then Rav Epstein is simply mistaken.[Additionally, Rav Epstein had apparently seen the text of the anonymous מלקט, the work of Kohn, or some derivative of one of them, and not the original poem, as he has צוארך and יש לברך in place of לחיך and אברך.  His attribution to Immanuel, though, is quite baffling.][אודה ולא אבוש that until encountering the aforementioned note of Brody while researching this essay, I had never heard of him, but I then serendipitously read Rabbi Haim Sabato’s wonderful The Dawning of the Day (Yaacob Dweck’s  English translation of Sabato’s כעפעפי שחר), and I was delighted to notice that Brody makes an appearance therein, in a typically delicious Sabato anecdote:Among those listening to the dawn hymns was … that very same respected man of letters and scholar of poetry, Doctor Yehudah Tawil, who had immigrated to the land of Israel from Aleppo in his youth.  He had excelled in his studies at the Hebrew University and now gloried in the title of his doctorate.  During the singing of the dawn hymns Doctor Tawil sat off to one side.  As much as he participated, he still kept himself aloof.  It was as if he were proclaiming that he was not actually a member of the community.  He was both an insider and an outsider.  He cherished the dawn hymns for their poetry.  For all that he wanted to uphold the traditions of his father and his father’s fathers, he was a scholar of the Hebrew poetry of Sepharad at an important university and not a simple song lover like the rest of the congregation.  For they sat and sang from booklets of the dawn hymns printed in Jerusalem by the cantor Asher Mizrahi, and their primary concern was the cantor’s solo and the transitions between the different musical modes.  If the cantor mangled the meter or wrecked the rhyme in order to accommodate his melodic flourishes, they simply did not notice.  While they clearly did not understand the words of the dawn hymns and experienced them as emotion, he sat with the great tomes of the medieval Hebrew poets published by Haim Brody in Berlin at the turn of the twentieth century.  On numerous occasions, Doctor Tawil would chuckle to himself when he heard the simple souls confounding the verses of the dawn hymns.  But at times he was so overcome with passion that he would rise from his seat.  Enraged, he would approach them and interrupt their singing.  Using the great tomes from the university he would try to show them the correct version of the hymn and exactly where they had made their mistake.  They listened to him, either out of respect or to appease him and to prevent him from starting a troublesome quarrel.  Everyone remembered the great dispute between him and the Cantor Nissim Dweck, about a single letter that denoted the definite article in a poem by Ibn Ezra.  The cantor stubbornly refused to pronounce that one letter.  Even after Doctor Tawil adduced proof upon proof from verses in the Bible, writings of the Sages, and medieval manuscripts, Cantor Dweck refused to listen to him.  The cantor told him, “This is the received tradition from our fathers, and our fathers from their fathers, for many generations.  We will not change our custom simply because of what you people have learned from scholars at the university.”  Doctor Tawil took to his feet and held to his opinion, raising his voice until all the singing for that Sabbath was thrown into disarray.  Since that incident, everyone knew that one did not argue with him.[12][Emphasis added.]

Sensuousness in Rihal’s Poetry

Returning to Rav Epstein, according to all the above possibilities but the first, his point would seem to be utterly untenable; would anyone dare accuse Rihal of being מקדיח תבשילו ומקלקל מעשיו?  Moreover, even if Rihal did not indeed write this particular verse, Rav Epstein’s thesis remains untenable, since Rihal undeniably did write odes to the charms of feminine cheek, hair, bosom and so on, such as the stunningly beautiful but amazingly sensuous יונה על אפיקי מים, in honor of a bride, containing vivid depictions of the woman’s physical attractions and the enchantment that they have wrought upon the poet, who longs to gaze at, caress, and kiss her:יונה על-אפיקי מים-תאוה היא לעינים. הן יש לכסף מוצא,וכיונתי מי ימצא,יפה רעיתי כתרצה-נאוה כירושלים. ולאנה ואנה תפנהלשכון באהלים, והנהבלבבי לשכנה מחנהגדול ורחב ידים. דדיה ללבי שסו,ויעשו בי וינסולהטיהם אשר לא יעשוכן חרטומי מצרים. הוד אבן יקרה הבן:איך תאדם ואיך תלבן!-ותמה בחזות עלאבןאחת שבעה עינים. הפכי לי לצוף ראש פתן,כי כל איש בהון יתתחתן,ואני לך לבבי אתן-מנה אחת אפים. לחי שושן ועיני קוטפיםשדי רמון וידי אוספיםאם שפתותיך רצפיםמלקוחי מלקחים. ושתי מחלפות כאורבמשערך זאבי ערב,אור לחיך בם מתערבכאור בקר בין ערבים. יעלת חן וכתם אופירבמאורה מאור יום תחפיר,ולבנה כלבנת ספירוכעצם השמים חשך אין לנגד זהרהלא-יכבה בלילה נרה,ועל-אור יום נוסף אורהויהיה לשבעתים. זה דוד ואין רעיה לצדו,באי היי עזר כנגדו-כי לא-טוב היותו לבדווטובים השנים! קרבו לך עתות דודים,ובא מועד להיות אחדים,כן יקרב מועד מועדים-למחלת המחנים.[13][I have emphasized some of the most strikingly beautiful and / or provocative verses.]Some others:צבית חן, שביתני בצביך,ופרך העבדתני בשביך,ומיום הנדד בא בין שנינודמות לא אמצאה נמשל ליפיך: ואסעד בתפוח אדמדםאשר ריחו כמר אפך ועדיך,ותבניתו כשדיך, ועינוכעין אודם אשר נראה בלחיך.[14] מה-יפית יפת העין,ושכרת ולא מיין! היפה, אנה תזלי-ולאט עלי-לבבות משלי,העל חטאתם תכלישחטאו במראה עין? נא הראי את-מראיך,מה-תחשכי את-פניךבל יחזו בך חוזיך-ממך לא תשבע עין! הן לבנת ספיר לחיךומארך עדית עדיך,איך לא יאו להביט יפיך-,הגבר שתם העין! דודי אשר יעיר להבים,לכה נתעלסה באהבים,מיין חכים כי-טובים,דודיך מיין! שתו, דודים, ושכרו רעים,בבית נדיב מטע שועים,ובשמחת בן-שעשועים,השקו הנזירים יין![15] The dilemma, though, remains: why is Rihal revered, and Immanuel condemned?  Ultimately, this question, hinging on subjective judgments about taste and style, may be impossible to answer definitively, but as Justice Stewart once said in a similar context:I shall not today attempt further to define the kinds of material I understand to be embraced within that shorthand description, and perhaps I could never succeed in intelligibly doing so. But I know it when I see it[16]While I am not that well versed in Immanuel’s verse (after all, we are enjoined against reading him!), I think that although Rav Epstein is quite wrong in his conception of the unacceptable in poetry, Immanuel’s work may nevertheless have been viewed as containing quite distasteful endorsements of immorality, going beyond the relatively innocent celebration of passion and love that we find in Rihal.[17]  I leave a more articulate, thorough and satisfying explanation to others better versed in the literature in question and the traditional Jewish attitudes toward poetry and immorality.Some further online material on Immanuel:

   

[1]              Rambam apparently considers “praise of wine” to be a laudable category of speech; I am unsure why.  In any event, this reference justifies the mention of wine in this essay’s title.[2]              פירוש המשנה (מהדורת קאפח) אבות א:טז[3]              Modern scholarship considers this claim to be unsubstantiated; see, e.g., Immanuel’s entry in the Encyclopedia Judaica.[4]              רב ברוך עפשטיין, מקור ברוך, מבוא, עמודים צ”ה ע”א – צ”ו ע”ב[5]              ליעלת החן, י”ד, מועתק מפה[6]              From the source given by Brody, below.[7]              Heinrich (Haim) Brody, Divan of Rabbi Yehudah Halevi (Mekize Nirdamim 1894-)Vol. II, notes, pp. 53-54.  [One volume of this edition is listed as available at auction here.]  I am greatly indebted to Wolf2191 for providing me with a copy of the relevant page of this difficult to obtain work.  The image quality was less than perfect, and my transcription may, therefore, contain minor errors.  I have enclosed some quasi-legible, and consequently possibly incorrectly deciphered, material in braces.  See also Samuel Abraham Poznanski  in his introduction to פירוש על יחזקאל ותרי עשר לרבי אליעזר מבלגנצי (Kommentar zu Ezechiel und den XII kleinen Propheten von Eliezer aus Beaugency zum ersten Male herausgegeben und mit einter Abdha) (Mekize Nirdamim, Warsaw 1913) pp. LXXXIX-XC, where (citing Brody’s note) he uses the Shir Ha’Shirim commentary’s quotation of this stanza to date  it.[8]              David (Kahana) Kohn, Avraham Ibn Ezra (Ahiasaf: Warsaw 1922), Vol. I p. 85, available here.[9]              See ibid. p. 230 n. 54, available here.[10]              Ibid. p. 231 n. 62, available here.[11]              Mentioned here.[12]              Haim Sabato, The Dawning of the Day: A Jerusalem Tale, The Toby Press 2006 (translated by Yaacob Dweck), pp. 27-28[13]              וקול כלה, ב’, מועתק מפה[14]              צבית חן שביתני, מועתק מפה[15]              מהיפית, מועתק מפה[16]              Concurring opinion to Jacobellis v. Ohio (378 U.S. 184), available here.[17]              A fascinating, freewheeling discussion of the oeuvre of Immanuel in particular and lasciviousness in Hebrew poetry in general is here.[18]              Emory’s site is hosted by Geocities, whose current owner, Yahoo.com, has announced plans to shut it down later this year.  The ArchiveTeam is trying to save as much of it as it can (hat tip: /.), and I have saved a personal copy of Emory’s site.




Shemot Hakhamim & Its Ommissions

על ספר שמות חכמים, קיצור תולדות רבותינו הראשונים,
אברהם מאיר וייס, בני ברק, תשס”ט
מאת
עקביא שמש

Abstract:  A new book, a history of Rabbis and their books from the Geonic and Rishonim periods, Shemot Hakhamim, Kitzur Toldot Rabotenu ha-Rishonim, while attempting to be comprehensive falls short on that account.  In particular, the failure of the author to use “academic” works diminishes the value of this book.  While A. Shamesh is willing to cede that attempting to read the entire corpus of academic literature on this period including all the disprete articles is daunting, that does not excuse ignoring whole works on this topic.  For example, Shemot doesn’t use the classic bibliographic work, Sa’arei ha-Elef by R. M.M. Kasher (which recently has been updated here), any of Ta-Shma’s works, Amudim be-Tolodot Sefer ha-Ivri by Y.S. Speigel, A. Grossman’s works on the Rishonim, or Shivrei Luchot by Y. Emmanuel. These omissions allows for gaps and misinformation in Shemot, examples of which are provided below.  Finally, A. Shamesh notes that even without resorting to “academic” works, the author could have still mitigated his omissions by consulting the works of R. Ya’akov Hayyim Sofer
אחד מהענפים שנעשו מאוד פופלריים בספרים היוצאים לאור בשנים האחרונות הוא: תולדותיהם של גדולי ישראל. יש ספרים המוקדשים לגדול אחד בלבד, או לכמה גדולים בני אותה משפחה. יש המוקדשים לגדולים בני אותה עיר, או בני אותה מלכות, ועוד כהנה וכהנה. אם באנו למנות כאן את הספרים הרבים שיצאו לאור בתקופתנו בנושא זה אין אנו מספיקים ואין אנו מפסיקים. יש מקום לשאול מה ראה דורנו צורך כה גדול בספרים אלו, אלא שאין זה כרגע הנושא שאני רוצה לעסוק בו. בתוך כל המכלול הגדול של ספרים אלו, יש מספר ספרים, לא גדול, שכל עיקרם לא בא אלא לעזור ללומד בידיעת סדר הדורות.
לכשתמצא לומר הרי חשיבות הנושא הזה נלמדת מהספרים שהגיעו לידינו כבר מתקופת הגאונים, כמו סדר תנאים ואמוראים שמחברו אינו ידוע, או איגרת רב שרירא גאון. חלק מהאמור בספרים אלו עוסק בידיעת הדורות אם במעט ואם ברב. אין צורך להאריך ולהוכיח עד כמה ידיעה זו חשובה ללומד, ודי לעיין בהקדמתו של ר’ יחיאל היילפרין לספרו סדר הדורות, שבה הרחיב בנושא זה.[1]
בדורנו, דור שבו יוצאים לאור ספרים רבים מכתבי יד של גדולי ישראל בכל הדורות, ידיעת הדורות נעשית קשה יותר ויותר. כדי לפתור קושי זה, נתחברו בדורנו מספר ספרים המוקדשים, כאמור, לנושא של ידיעת סדר הדורות. עתה יצא לאור ספר נוסף בתחום זה הנקרא: שמות חכמים. הסמתייחס לחכמים שפעלו בתקופת הגאונים והראשונים, ועליו נייחד את דברינו.
המחבר כתב ב”פתח השער”, כי החיבור לא נעשה מלכתחילה להפצה בציבור אלא לתועלתו האישית. במשך הזמן כשגדלה כמות החומר הנלקט, הוא החליט להוציא מהדורה נסיונית לתועלת הציבור. הואיל והיא עוררה עניין רב בין הלומדים, הוא החליט להוציאה לאור לאחר שערך מחדש את החיבור, “תוך כדי מעקב צמוד למקורות נאמנים עד כמה שבידינו הדבר. עלי לציין כי המקורות נשאבו על הרוב מחיבורי רבותינו בעצמם. למעט מקורות מכתבי יד של חיבורים או איגרות, שנמסרו ע”י חוקרים מדורות שלפנינו”.
יש לשבח אפוא את המחבר על זהירותו הרבה. צא וראה שאין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף זהירות על זהירות והוא כותב בהמשך דבריו: “גם במה שהכנסתי לחיבור אינני נוטל אחריות מלאה על אמינות המקורות”. אמנם הוא ניסה לברר את עד כמה שאפשר את אמינות המקורות, ואם הדברים לא היו ברורים דים הוא לא הביאם בספרו, אבל “לא תמיד יכולתי לעמוד על דיוק הדברים”.
עוד הוא מוסיף ומודיע למעיין, ואף זו במסגרת זהירותו, כי “מן הראוי היה לנדוד על פני ספריות, וללקט משם חומר על חכמי הראשונים, מתוך ספרות רחבה של חוקרים ואנשי מקצוע שעסקו בתחום זה. אולם את עבודתי ערכתי כאמור במסגרת למודי, ולא ניתן לי הפנאי הדרוש להיקף הנ”ל”. ממילא מובן, כפי שהוא עצמו כותב בהמשך, כי אין הספר מכיל “את שמות כל החכמים השייכים לתקופת הגאונים והראשונים”.
למרות כל ההסתיגויות הללו, הרי שלפנינו ספר שיש בו למעלה מ-500 עמודים, ובו חומר רב על רבותינו.
הספר ערוך בצורה שיש בה מן החידוש. כידוע, שאלת עריכת ספר מעין זה, היא שאלה קשה, שהרי ניתן לערוך אותו באופנים שונים. אי לזאת כתב המחבר בעמ’ יז, את “סדר עריכת הספר” ושם מסביר כי בחר לערוך את הספר בסדר “כרונולוגי, שהוא שנת לידת החכמים, לפי מידת הידיעות שבידינו”. הסיבה לכך נמצאת המשך דבריו, ששם הוא כותב כי “הספר מחולק לערכים כלליים, בפנים הערך ישנם אותיות קטנות הכוללות את פרטי החכמים הקשורים אליו בקשר רב ותלמיד, קשרי משפחה, או השייכים לתקופתו”.
גם העריכה הפרטית של כל ערך היא מחודשת, והיא כוללת: “זמנו של החכם, משפחתו, רבותיו, חביריו ותלמידיו… שבחיו שנאמרו מפי חכמים אחרים, וכן ציון שמות החכמים שחכם זה מביא בכתביו, ולחילופין מי מהחכמים מביא בשם החכם הזה”. הוא מוסיף כי במדור “מן החכמים שמביא” ציין רק לחכמים שלדעתו יש בהם עניין מיוחד. אבל דברים מפורסמים כמו “שהרמב”ן מביא את הראב”ד” אין צורך לומר. גם המדור “הובא ב: נועד לעדכן מי מהחכמים מביא את החכם המדובר בשמו. ושוב אין השאיפה להביא הכל. מדור זה נועד לעדכן את הזמן שממנו והלאה החל החכם להתפשט ושהובא בשמו או בשם חיבוריו בספרים וחיבורים אחרים”.
הספר פותח ב”מבוא כללי קצר”, שבו כותב המחבר “על מקומות התורה, בהם גדלו וצמחו מאורינו וגדולינו, לאורך תקופת החיבור”. הספר מסתיים בחמשה מפתחות שונים לעזר המעיין.
המחבר הגיש לנו ספר על גדולי ישראל, הערוך בצורה נאותה ומחודשת. ניכר שהמחבר השקיע עמל רב בעבודה זו, והוא גם מעיד כך על עצמו בהקדמתו. עמל זה אינו לשוא, וברי כי הספר יהיה לעזר רב ללומדים.
כשעיינתי מעט בספר זה, והתפעלתי מגודל המעמסה שלקח על שכמו המחבר, אמרתי הואיל והמחבר הוא מן הזהירים, הבה ונבחן אם אכן כך הדבר. אי אפשר כמובן לעבור על כל הספר בזמן מועט, והואיל וגם לי אין פנאי, פניתי בראשונה לעמוד כג שכותרתו: “פענוח המקורות וראשי תיבות, וכן פירוט מהדורות הספרים שצויינו מהם המקורות”. ראיתי שיש קצת אי דיוקים ברשימה זו. המחבר הקפיד לרשום את המחברים והמהדורות, אבל עדיין מצאנו ספרים שנדפסו יותר מפעם אחת, והמחבר לא ציין באיזה מהדורה השתמש. כגון: סדר הדורות, ספר הקבלה, ספר חסידים, צמח דוד, ועוד. אבל לעומת זאת ביחס לתשובות הרמב”ם, תחת הקיצור: ה”פ, הוא מציין במפורש שכוונתו למהד’ פריימן.[2] יש בה גם כפילויות שהרי “ספר קושיות”, הוא הוא “קושיות” הרשום קצת אחריו. וכן “שה”ק”, הוא הוא “שלה”ק”, הרשום שתי שורות לאחר הקיצור הקודם. יש כפילות מסוג אחר שהרי הקיצור: “מה”ר”, מתפרש אצלו: “מבוא לר’ משה הרשלר לספר עליות רבינו יונה לב”ב או לתר”פ [אגב, פיענוח ראשי תיבות אלו אינן מופיעים אצלו, והכוונה כמובן: תוספות ר’ פרץ] ב”מ”. מדוע ציין באותו ציון לשני מבואות שונים, לא נתברר לי. גם לא נתבררו לי דבריו: “ח”פ – תשובות חכמי פרובינציה (מהד’ מהר”ק)”. לא ידוע לי כי ספר זה יצא ע”י מוסד הרב קוק.[3] בספר עצמו בעמ’ סח הערה 6 מופיע שלוש פעמים הקיצור: מ”ר. אין במפתח פירוש לראשי תיבות אלו, ואין לדעת כוונתו.[4]
אולם יותר ממה שיש ברשימה זו, מתגלה מה שאין בה. הרי המחבר כתב כי ברשימה זו יש “פירוט מהדורות הספרים שצויינו מהם המקורות”. לאמור, אלו הם הספרים ששימשו למחבר כאבני בנין לספרו. יש לשבח את המחבר שהזכיר ברשימה זו את ספר בעלי התוספות לא”א אורבך, ספר שרבים מכותבי התולדות והמבואות למיניהם השתמשו בו, אבל לא הזכירוהו.
אבל עם זאת מתברר שהמחבר אינו משתמש בספרות עזר נוספת. איני מתכוון למאמרים, שאכן יש צדק בדברי המחבר שיש טירחה בהשגתם, אלא אני מתכוון לספרים. כגון, אין ברשימה זו איזכור של הספר שרי האלף לרמ”מ כשר, מהד’ שנייה, ירושלים, תשל”ט. אין מן הצורך להסביר עד כמה חשיבותו של ספר זה רבה לעבודה מסוג זה, אבל המחבר אינו משתמש בו. על כך יש להוסיף כי המחבר אינו מודע כנראה לסדרת הספרים “קבץ על יד” היוצאת לאור ע”י חברת מקיצי נרדמים. חסרון זה הוא מהותי ביותר, שהרי כל ייעודם של ספרים אלו הוא פירסומם של חיבורים מכתבי יד. אין הדבר דומה כלל למאמרים שמתפרסמים בכתבי עת. בכל ספר של “קבץ על יד” מתפרסמים לראשונה חיבורים רבים מכתבי יד, וכיצד אפשר להתעלם מהם. ברור שספרים אלו מצויינים בשרי האלף, אבל מאז שפורסם שרי האלף עברו 30 שנים, ומאז נתפרסמו ב”קבץ על יד” חיבורים רבים.
אין איזכור לשני ספריו של א’ גרוסמן: חכמי אשכנז הראשונים, חכמי צרפת הראשונים. אין איזכור לספריו של י’ תא שמע: הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה. אין איזכור לספריו של י”ש שפיגל: עמודים בתולדות הספר העברי. אין איזכור לספרו של ש’ עמנואל: שברי לוחות. אלו הן דוגמות בלבד, והייתי יכול להוסיף לרשימה זו ספרים נוספים שהיה מן הראוי להשתמש בהם. נכון שהמחבר נזהר והודיע למעיין כי לא היה לו זמן לעבור על ספרים של חוקרים,[5] כפי שהעתקתי את דבריו לעיל, אבל דומה שעל מספר ספרים יסודיים בתחום זה (לא מאמרים מפוזרים) היה מן הראוי לעבור.
החסרון של ספרות מחקר מלמדנו שעלינו לשבח את המחבר שהגיע לחומר רב ומגוון בכוחות עצמו. אבל מסתבר כי היה יכול להיעזר בעבודות קודמיו. יתר על כן, אילו היה נעזר בהן, הוא היה יכול להעשיר את ספרו, או למנוע שגיאות בספרו.
אין כאן מקום להאריך, ועל כן אסתפק בדוגמות בודדות. אפתח בהראותי מה חסר בספרו הואיל ולא השתמש בשרי האלף. אתייחס רק לאמור בשרי האלף, מחלקה ששית, ספרי הפוסקים,[6] ואף כאן אני מסתפק במספר דוגמות כפי המזדמן. ואני מצמצם את עצמי עוד יותר, ומתייחס רק לחיבורים שיצאו כספר, ולא לחיבורים שנתפרסמו בסדרה “קבץ על יד”, ולא באלו שנתפרסמו בכתבי עת.
א. על פי מפתח שמות החיבורים שבסוף הספר, אין נזכרים בספרו הספרים: הלכות קצובות, הלכות הנגיד מהד’ מרגליות,[7] אוצר חלוף מנהגים בין בני בבל לבני א”י, גנזי מצרים,[8] הלכות א”י מן הגניזה.
יכול אדם לומר הרי ספרים אלו אין ידוע מי חיברם, ולכן לא הזכירם. אבל אנו מוצאים בספרו בעמ’ לח אות [א] שהוא כותב: “עוד גאונים וחיבוריהם, חיבורים מהגאונים: אוצרות הגאונים, בשר על גבי גחלים, גרש ירחים, הלכות ארץ ישראל, חמדה גנוזה, מתיבות, ניהוגים שבין בני ארץ לבין בני בבל, שימושא רבא, שערי תשובה, שערי צדק, ו’תשובות הגאונים'”.
למדנו מכאן כי המחבר מנה גם חיבורים שנתחברו בתקופת הגאונים שמחברם אינו ידוע. וא”כ היה יכול להוסיף את הרשימה דלעיל.
והואיל ורשימה זו שכתב המחבר באה לידינו, הבה נעיין בה. ספר אוצרות הגאונים, איני יודע טיבו, ולא מצאתיו בספריות. כנראה צ”ל: אוצר הגאונים, שהיא הסדרה שבה רוכזו תשובות הגאונים וגם פירושיהם, וגם פירוש ר’ חננאל, על פי סדר הש”ס, ע”י ב”מ לוין. בספר גרש ירחים, נראה שכוונתו לתשובות הגאונים מהד’ ג’ הרפנס, ירושלים, תשנ”ב-תשס”ד (5 כרכים). אבל אין כאן חיבור חדש. ג’ הרפנס סידר על פי סדר שקבע לעצמו, שבחלקו דומה קצת לשולחן ערוך, את תשובות הגאונים מתוך ספרי הגאונים והראשונים שנדפסו. ביחס לספר מתיבות כתב המחבר בהערה מספר מקורות שבהם הוזכר ספר זה, אבל לא ציין כי כל המקורות שבהם נזכר הספר בדברי הראשונים נאספו ויצאו לאור כספר ע”י ב”מ לוין, ירושלים, תרצ”ד. כן נהג גם ביחס לניהוגים שבין בני א”י לבין בני בבל. והנה מלבד שהשתמש בשם שאינו מקובל כל כך, ואני מסופק אם מישהו מכיר את החיבור בשם זה, הרי שלא ציין כי הספר נדפס, ויותר מפעם אחת.
לא ברור מה רצה לומר ב’תשובות הגאונים’. בהערה שכתב שם נראה שיש טעות, הואיל ואין היא שייכת כלל לעניין. אולי רצה לפרט כאן את תשובות הגאונים שיצאו לאור בנוסף על אלו שהזכיר כאן, שהרי הוא הזכיר רק חלק קטן מהקבצים של תשובות הגאונים שיצאו לאור במשך הדורות, ואיני מפרטם כאן. אוסיף כאן כי בדורנו ראה אור הספר ‘תשובות הגאונים החדשות’ שההדיר ש’ עמנואל, מכון אופק, ירושלים, תשנ”ה. ודאי שיש להזכיר ספר זה, ואולי אף ספר זה היה אצלו תחת הכותרת ‘תשובות הגאונים’.
ב. יש ספרים שהמחבר מציין את קיומם על פי מובאות בראשונים, אבל אינו מציין כי נדפסו. על פי שרי האלף (או קטלוגים של ספריות) היה יכול לומר למעיין כי ספר מסוים נדפס. לדוגמה: ברכות מהר”ם,[9] הלכות שחיטה למרדכי,[10] ועוד.
ג. בעמ’ שיט הזכיר את החיבור הגהות מיימוניות על הרמב”ם. נראה שהיה מן הראוי לציין כי יש שתי מהדורות לחיבור זה. האחת, אלו הגהות מיימוניות דפוס קושטא, והשניה ההגהות שנדפסו בדפוס ויניציאה, וממנו בדפוסים הרגילים. עובדה זו צויינה בשרי האלף כמובן, עמ’ שעא, וגם ברמב”ם מהד’ פרנקל, ובמקורות נוספים. יש בידיעה זו חשיבות למעיינים, הואיל ומרן בבית יוסף השתמש בהגהות מיימוניות דפוס קושטא, ודברים מסויימים שהביא משם, אינם מצויים בהגהות שבדפוסים הרגילים.
ד. בדומה לכך מצינו אצלו בעמ’ רפד ביחס לשבלי הלקט. המחבר לא כתב מאומה על הדפוסים של הספר. אבל על המעיין לדעת שהחיבור שבלי הלקט שנדפס לראשונה בויניציאה ש”ו, הוא למעשה קיצור, או מהדורה אחרת, של שבלי הלקט,[11] והוא שהיה לפני הפוסקים האחרונים. שבלי הלקט השלם נדפס ע”י בובר רק בשנת תרמ”ז. אבל מרן הבית יוסף ראה את שבלי הלקט השלם והביא ממנו. עובדה זו מיישבת שאלות ששאלו האחרונים על דברי הבית יוסף המביא משבלי הלקט והדבר לא נמצא לפניהם. עתה התשובה מובנת, לפניהם היה שבלי הלקט הקצר.
אילו היה המחבר מעיין בשרי האלף עמ’ תב, היה רואה כי הספר נדפס לראשונה בקיצור, ומאוחר יותר נדפס בשלימות.
אכן בשרי האלף לא נאמר כי מרן הב”י השתמש בבהגהות מיימוניות דפוס קושטא, וכן לא נאמר כי היה לפניו שבלי הלקט במהדורתו השלימה.
אבל גם אם המחבר אינו מעיין בספרות המחקר כפי שכתב, הוא היה יכול לדעת את שני הפרטים האחרונים בשלימותם, ופרטים נוספים חשובים על ספרים ומחבריהם, אילו היה מעיין בספריו של רי”ח סופר, ראש ישיבת כף החיים. כמעט אין לך ספר שלו שאין בו דיון אגב אורחא, או במיוחד, בספרים ומחברים. יש בספריו מפתחות טובים ובנקל ניתן למצוא פרטים אלו. ואם לא די בכך, הרי שרי”ח סופר כינס חלק מדבריו על ספרים ומחברים, ועוד הוסיף עליהם, בשני ספרים מיוחדים, שהם: מנוחת שלום, חלק ו, וחלק ז, ירושלים, תשס”ב, שכותרת המשנה שלהם היא: על ספרים וסופרים.[12]
נחזור אפוא לספרות המחקר. חשבתי שמן הראוי להראות מה היה המחבר יכול להפיק משאר הספרים שהזכרתי לעיל. אבל כיון שהדברים ארוכים, אקצר בדוגמאות, והמעיין ימצא עוד.
ה. ערך רבינו מנחם המאירי, עמ’ שכ-שכב. לדברי המחבר נפטר בשנת ע”ה, ובהערה 6 כתב: “ועכ”פ לא לפני שנת ס”ו”. נמצא שהוא מסופק בשנת פטירתו, אבל תא שמע בספרו הנ”ל, ח”ב, עמ’ 159 מראה בבירור שהוא נפטר לאחר שנת ע”ד.
בין ספריו של המאירי מנה המחבר את אהל מועד.[13] תא שמע לא מנה ספר זה. ואכן המאירי אינו מזכיר ספר זה בשום מקום. האיזכור היחיד הוא בשם הגדולים ערך ר’ מנחם ב”ר שלמה לבית מאיר, המפנה לשו”ת אבקת רוכל למרן סי’ רי. התשובה שם היא של ר”ש הלוי הזקן שכתב: “גם הרב המאירי כתב כן בפירוש בספר מגן אבות ובספר אהל מועד אשר לי”. בימינו שזכינו שכל ספרי המאירי הידועים לנו נדפסו, מן הדין היה שהמחבר יעיר לפחות שספר זה לא נודע עד היום. אולם דא עקא שהמחבר אינו מציין, לא כאן ולא במקומות אחרים,[14] אם ספר זה או אחר נדפס, והמעיין אינו יודע זאת. לכן, ניתן להסביר שר”ש הלוי התכוון לספר אהל מועד המובא בבית יוסף ומחברו ר”ש גירונדי.[15]
ספר נוסף שכתב המחבר הוא בית יד. אכן המאירי חיבר קונטרס[16] הנקרא בית יד שהוא נספח לפירושו על ברכות, אבל אין זה ספר, ולכן הוא לא נמנה אצל תא שמע.
אחרי ספר זה מנה המחבר את כתב הדת, ובהערה ציין שהוא ספר בענייני אמונה “רבינו מזכירו כמה פעמים בפי’ לאבות”. בעניי לא מצאתי זכרו במסכת אבות,[17] אלא רק בבית הבחירה על סנהדרין צ ע”א כתב המאירי: “ואמנם טרם שאתחיל בזה הסכמתי לכתוב תחלה הדברים התלמודיים שבפרק ואחרי כן אשוב עליו ואכתוב מה שנכלל בו מן האמונות ולגלגל עליו שלמות מה שצריך להאמין על פי הדרכים הדתיים כאשר ייעדתי בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראתי שמו כתב הדת”.[18]
אחרי זה כתב המחבר כי המאירי חיבר את קרית ספר. בהערה מוסיף: “על הל’ ס”ת. רבינו כותב (סנהדרין מח:) ‘הארכנו בה בחבור ספר תורה שחברנו בחסד עליון’, כנראה כוונתו לספר זה”. לא ברור מה מקום יש להסתפק בזה אחר שספר זה נדפס, וברור שכוונתו אליו.[19]
אחר ספר זה מנה המחבר את חיבור התשובה ומשיבת נפש כשני ספרים, ובהערה כתב שאולי חד הם. גם כאן יש להתפלא על המחבר, שהרי ר”א סופר הדפיס את חבור התשובה, ומשם אנו למדים כי החיבור נחלק לשני חלקים. האחד: משיב (לא: משיבת) נפש. השני: שבר גאון (המחבר לא הזכירו).
על חיבורים נוספים של המאירי ראה תא שמע הנ”ל בעמ’ 160, והמצויין כאן בהערה 18. אגב, חלק מהפרטים על המאירי היה יכול המחבר ללמוד גם מספר שרי האלף, אבל כפי שאמרנו אין הוא משתמש בספר זה.
ו. עמ’ צז ערך ר’ יעקב ב”ר שמשון. א’ גרוסמן בספרו הנ”ל, חכמי צרפת הראשונים, עמ’ 226-211, דן בפירוט רב בחכם זה. ממנו למדנו כי הוא חיבר ספר הנקרא ספר האלקושי, שאין הוא נזכר על ידי המחבר. המחבר הזכיר את הפירוש של ר’ יעקב למסכת אבות, וכותב על כך בהערה: “כתב תמים”. מה יכול להבין הקורא מהערה זו? האם כוונתו כי זה שם החיבור? האם כוונתו כי הוא נדפס בתוך ספר שנקרא כתב תמים? ובכן, כוונתו כי הוא מוזכר בספר כתב תמים שכתב ר’ משה תקו. היכן מוזכר? מה כתוב שם? הקורא אינו יכול לדעת, כיון שהמחבר קיצר. אבל גרוסמן בעמ’ 413 מביא את הציטוט בשלימותו וגם מוסר לקורא האם הפירוש נדפס, ובאיזה אופן נדפס.
המחבר כתב כי ר’ יעקב כתב פירוש על ספר יצירה. אבל גרוסמן בעמ’ 421 נוטה לדחות זאת, ולדעתו הדברים לקוחים מספר האלקושי. בעמ’ 425-424 מראה גרוסמן כי ר’ יעקב חיבר פיוטים וגם פירש פיוטים מסויימים. ברם המחבר מציין רק שר’ יעקב כתב הגהות לפיוט של ר’ שמשון ב”ר יונה לשבת הגדול.
ז. בעמ’ רעג הזכיר המחבר את תוספות אלפסי כחיבורו של ר’ משה מלונדריש על יסוד איזכור בתרומת הדשן ובשו”ת מהרי”ק. על פי מפתח שמות החיבורים שבסוף הספר, זה המקום היחיד שבו מצאנו את החיבור תוספות אלפסי.[20] אבל המונח תוספות אלפסי מציין הגהות שכתבו חכמי אשכנז לדורותיהם על הרי”ף, ואינו מיוחד לחכם אחד בלבד. כתבו על כך מספר חכמים, וציינם ודן בהם י”ש שפיגל בספרו עמודים בתולדות הספר העברי – הגהות ומגיהים, מה’ שנייה, עמ’ 177-176.
ח. ספרו של ש’ עמנואל שברי לוחות, שהוזכר לעיל, מיוחד כולו לרישום ודיון בחיבורים אבודים מתקופת בעלי התוספות. המחבר לא עיין בספר זה, ולפיכך נעלמו ממנו חיבורים אלו, ולא הזכירם. הרי מספר דוגמאות:[21] ארבעה פנים (עמנואל עמ’ 290), חנוכי (עמ’ 31), חתום (שם), ועוד.[22]
כאמור, אני מסתפק בדוגמות אלו, ודומה שבזה הבהרתי די הצורך את החסרון שיש בכך שהמחבר אינו מודע לספרים אלו שציינתי ואחרים. לכן, איני עומד על נקודות אחרות שהיה אפשר לדון בהן בקשר לספר שלפנינו.
עם זאת ברצוני להבהיר כי אין ההערות הללו גורעות מחשיבותו של הספר שלפנינו. אני סבור שיש לשבח מאוד את המחבר על העבודה העצומה שהשקיע. לא זו בלבד, אלא שהמעיין בספר רואה כי המחבר בדק פרטים רבים מבחינת סדר הזמנים והאישים, ולא אחת הוא מצביע על קשיים מסויימים ונשאר בצ”ע, או שהוא מנסה ליישבם. ברי כי גם במתכונתו הנוכחית, ספר זה הוא עזרה גדולה למעיינים.
נאחל למחבר כי בס”ד יזכה להאיר את עיני ציבור הלומדים במהדורה נוספת של ספר זה, ואולי גם בספרים נוספים שיוקדשו לחכמים שפעלו בשאר התקופות. יחד עם זאת נבקש ממנו שבבואו לעשות זאת, יואיל נא לעיין גם בספרות נוספת, תורנית ומחקרית כאחד, כדי להוציא מתחת ידו דבר מתוקן, לתועלת המעיינים. 

[1]               איני מציין לחכמים נוספים שכתבו בזה, והדברים ברורים וידועים.
[2]               לכאורה היה עליו לציין למהד’ בלאו המאוחרת והמעודכנת יותר.
[3]               יש גם שגיאת דפוס בשמו של ר”א שושנה. בקיצור: ה”מ, נדפס: ר”י שושנה. אבל בקיצור: יד רמ”ה נדפס שמו כהלכה.
[4]               אולי: מדברי רבינו, וכוונתו להערות ר”ד לנדו, שבעמ’ טז כתב כי כתב הערות על הספר במהדורתו הראשונה.
[5]               אגב, איני יודע אם שרי האלף ייחשב אצל המחבר כספר מחקרי או תורני.
[6]               יש לשים לב כי המדובר כאן בספר שיצא לאור לפני 30 שנה, ומאז נוספו ספרים רבים. עידכון מסויים לכך פירסם ש’ עמנואל באינטרנט, ואיני מתייחס לכך.
[7]               אמנם אין זה ספר מקורי אלא אוסף המובאות של הנגיד, אבל מן הראוילהזכירו בעמ’ סה הערה 7 ביחס להלכתא גברוותא.
[8]               יצא בראשונה בתוך כתב עת, ואח”כ בצילום נפרד. אולי משום כך לא נמנה בספרו.
[9]               בעמ’ רעח הערה 14 הזכיר את סדר ברכות [אינו נזכר במפתח] ואת הלכות שמחות. את השני ציין שישנו בידינו כלומר שנדפס, וא”כ משמע שהראשון אינו נדפס, ונעלם ממנו האמור בשרי האלף עמ’ שסט מס’ 29.
[10]               ראה בספרו עמ’ שיז והערה 7, אבל לא ציין שנדפס. וראה עוד על חיבור זה, ש’ עמנואל, שברי לוחות, עמ’ 245-244.
[11]               על היחס בין שני החיבורים ראה בספרו של י”ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי, כתיבה והעתקה, תשס”ה, עמ’ 226-219, ובהערה 139 שם ציין לעוד חכמים שכתבו בנושא זה.
[12]               כבר ציין מ’ שפירו כאן כי אנשי אקדמיה כמעט ואינם מכירים את ספריו של רי”ח סופר, והנה אנו רואים שככל הנראה גם בציבור התורני אין ספריו מוכרים.
[13]               אגב, המחבר אינו מציין אם ספר זה או אחר נדפס, והמעיין אינו יכול לדעת זאת מעצמו.
[14]               לעתים מצא לנכון לציין. כך בעמ’ שטז הערה 43, על ספרי ר”י אבן נחמיאש הוא כותב: “ישנם בידינו”.
[15]               וכן כתב רי”ח סופר בקובץ מקבציאל, לד, תשס”ח, עמ’ תקכט.
[16]               כך הוא קורא לו בעצמו, וא”כ אין זה ספר.
[17]               ראה אבות מהד’ ש”ז הבלין, ירושלים, תשנ”ה, עמ’ יב, שמנה את חיבורי המאירי בענייני אמונה, ולא הזכיר חיבור זה.
[18]               חשבתי שהמחבר נמשך אחר מבואו של ר”מ הרשלר לקרית ספר, ח”א, ירושלים, תשט”ז, מבוא, סוף אות ג (דומה שהרשלר נמשך אחר אור המאיר לרש”ב סופר, ירושלים, תש”ב). הרשלר הוסיף כי הוא נזכר גם בפירושו לתנ”ך. ואכן נזכר בפירוש לתהלים סוף מזמור קב, וגם שם נאמר שהוא קונטרס. אבל אם כך היה לו להזכיר גם קונטרס על פסוקים וסליחות, ועוד חיבורים שהזכיר שם הרשלר.
[19]               ראה מבואו של הרשלר שם עמ’ אות ו (אין מספור של עמודים במבוא).
[20]               יש להוסיף כי גם הרשב”ם כתב תוספות על הרי”ף, והזכירם המחבר בעמ’ קח ובהערה 17, אבל לא הזכיר זאת במפתח החיבורים. אציין כאן כי דברי הרשב”ם על הרי”ף נמצאים בחלקם גם בדפוסי הרי”ף שלפנינו, והמחבר לא ציין זאת. ראה על כך בספרו הנ”ל של שפיגל, עמ’ 175-174. שפיגל סבור שהרשב”ם כתב את הגהותיו בגליון, ולא כספר עצמאי. אפשר שגם המחבר סבור כך, ולכן לא מנה חיבור זה במפתח שמות החיבורים.
[21]               אציין כאן כי עמנואל בעמ’ 240 הזכיר את איסור והיתר לרא”ש הנזכר פעם אחת בלבד בשו”ת רדב”ז ח”ג, סי’ תתקח (תסט). גם המחבר הזכיר, בעמ’ שיד, בתוך חיבורי הרא”ש את הל’ איסור והיתר. אבל בעוד שלשאר החיבורים הוא ציין מראה מקום, לחיבור זה הוא לא ציין מקור. אכן אוסיף כאן כי ידיעה זו והפנייה לשו”ת רדב”ז, כבר כתב החיד”א בשם הגדולים ערך רא”ש.
[22]               עמנואל בעמ’ 240 מזכיר את הספר הנקרא שערי הפנים. אכן, גם המחבר הזכיר ספר זה במפתח שמות החיבורים. אלא שיש במפתח שני שיבושים. האחד, הוא נקרא: שער [צ”ל: שערי] הפנים. השני, נאמר כי הוא נזכר בעמ’ סח בהערה, ונשמט בדפוס מספר ההערה שהיא 32.